_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נוכַח הים

דוד פוגל

לתוכן הענינים

(נוסח מנחם פרי, לפי כתבי יד המחבר.  הזכויות על נוסח זה בידי מנחם פרי ואינן קניין הציבור.  הנוסח מתפרסם כאן בהסכמתו.  הנובלה נכתבה בפאריז ב-1932.)

מאדאם בֶּרמוֹן אמרה:

– תהיו פה כבתוך שלכם. אין איש בבית כל היום.

פניה הצפּוּדים קְטָנים היו תחת מגבעת-התבן רחבת-השוליים. הפסיקה את כיבוס הלבנים ליד הבאֵר שבגינה. בחדר שהראתה נקרשה אפלולית חמה, אטומה, מחמת התריסים המוגפים. אדולף בַּארְט ספג מדי רגע את מצחו.

– זולת זה הרי הים לפניכם. עשרים צעד. לֶך-לךָ, בּיזשׁוּ! -גערה בכלבלב ברוֹד לבן ושחור, בעל עיניים מלופלפות, שנתלבט לעומתה.

– כן, הים לפנינו.

אדולף בארט החליף בלחישה כמה מלים עם בת-לווייתו.

– יפה. אנו נשארים כאן.

לפנות-ערב, כשנפחת החום, העבירו מזוודותיהם מבית-הנתיבות. הים שרוע היה בתכלתו העזה כמפה. הדייגים נעתקו מן החוף, דוגית פה דוגית שם, כלפי האופק, לפרושׂ את המִכמרות. בגן הפנסיון הסמוך נערכו השולחנות לפת ערבית.

 

על עטיפת-רחצה צבעונית היתה גִינָא מפורקדת בעצלתיים, מלופפה בגד-רחצה של צמר ירקרק-בהיר, שהבליט מבנה גופה היפה. בסוֹכך סיני רקוע ומפורח חופפה על ראשה. בארט, במשקפי-שמש, השתעשע לצידהּ בחצץ היוקד, קולע חלוקי אבנים אל המים. מאחוריהם היו שטוחות לייבוש מכמרות חומות-כהות. נדף מהן ריח חודר של ים ודגים. האוויר רתת בשרב סמוך לקרקע.

צִ'יצִ'י עלה מן המים ובא לֵישב אצלם. קיפל רגליו תחתיו כבני המזרח. על חזהו השעיר ניצבו נטפים בודדים.

– המים חמים.

אמר בהברה נלעגת, כפותה לאיטלקית.

– אבל אתה רועד.

– נשארתי שעה ויותר.

גינא נתהפכה על צידה, פניה מול שני הגברים. זבובים גדולים עטו אל דג זערורי, מוטל ליד הסירה הקרובה, המשׁוּיה מן המים.

– בשלושת הימים כבר הספקתְּ להשתזף מעט, גבירתי.

צ'יצ'י הֵשיט עיניו על גלילי שוקיה הדהוֹת. הסיע עצמו יותר אליה והִשווה עורו מגוֹן מַטבעות נחושת אל עורה הלבנוּני כעין השנהב.

– לא, עדיין לא כמותְך.

ואל בארט:

– שים את הכובע על ראשך. או שְׁכב אצלי תחת הסוכך.

– וכי מה שמךָ הנכון? – שאל בארט.

– פרנצֶ'סקוֹ אָדֶסּוֹ. אבל הכל קוראים לי כאן צ'יצ'י.

לאחר הרף-עין:

– ידידי מרומא כבר בא הבוקר. זה המתורגמן של חברת "קוּק", את יודעת. עומד להופיע כאן בכל רגע.

– שמֵחה מאוד! – היתלה גינא.

הושיט לעומתה חפיסת-סיגרטות צהובה. גינא מיאנה. אז עישנו הוא ובארט, שכובים על כְּרֵסם והחמה על גבם. למרגלותם רבץ הים. בלי ניד. רק על האופק רמשׂה והלכה ספינה חלומית, משָׁם אל שָׁם. ואילו כאן, סמוך אצלם, נשתכשכו גוריו של סְטֶפָאנוֹ, כחצי תריסר ילדים מלוכלכים, מבן שתיים ומעלה, אגב צהלה וצווחה והתזת מים. ומן הצד היו לָאצִי וזוּזִי משחקים בכדורת עם מַרסֶל, זו הלִיאוֹנית השחרחורת, שופעת החן והעלומים – ושלושתם כיצוקי ברונזה.

– הלִיאוֹנית יפה מאוד – אמרה גינא לא אל איש.

– יפה היא – הסכים צ'יצ'י – אבל את, מאדאם, יפה ממנה.

– תודה!

בארט חייך בזווית אחת של פיו, השליך בקשת את שריד הסיגרטה.

– שָֹשַֹר-השפתיים של זוּזי בהיר יותר מדי. אינו מתלכד עם שֶׁזֶף העור.

– טעמה של שִׁקצה.

– חוץ מזה עמוסה היא בטן.

– לָאצִי הִנֵהו גם כן מווינה – שילֵב צ'יצ'י.

– הַיינו מבודפשט...

משורת הבתים מנגד פרש היַפָּני במכנסי-רחצה, חצה אלכסונית את הכביש הרץ עם החוף ונתקרב לכאן. הוא היה גבוה מרוב בני-גזעו ורשמֵי פניו מדודים. בעקבותיו באה ידידתו, אירופית, בגלימת-בוקר מפורחת ציצים ענקיים מצבע התירס, ועל תסרוקתה שֶׁנֶץ כחול. זו היתה נמוכה, זקנה ממנו כדי עשר שנים. לדברי גינא עשתה רושם של מי שתוכניתו עמו. היפני נכנס לשחות ובת-זוגו נשארה עם לָאצִי וזוּזי, שכילו בינתיים לשחק.

– אמש סבאו שוב עד ארבע.

צ'יצ'י הכיר כל דרי המקום וידע כל המתרחש כאן.

– אצל סטֶפאנו?

– לא, בבית היפני. בַּכְּחָנַליָה אמיתית.

– ואתה?

– לא היה לי חשק.

בארט נתרומם וישב. ספג באֲלוּנְטית חזהו ושוקיו המיוזעים, המקועקעים על-ידי החצץ. פניו היו סמוקות ואניצי בלורית צהובה דבקו למצחו.

– לא קר, מה, גִין!

המתורגמן של חברת "קוּק" לבוש היה במין טרזנות, לפי העונה. שערו השחור, הנוצץ משומן, דבוק היה לקרקף כאִספּלָנית, פניו הנפוחים חלקלקים. הושיט ידו השמאלית, כשהוצג על-ידי צ'יצ'י. הימנית שלו היתה יד תותבת, בכסָיה שחורה.

– אה, מתגוררים אתם בפאריס! מכיר אני כעשר אצבעותי.

המתורגמן הכיר הכל "כעשר אצבעותיו" – זה הוברר מיד. בעיקר ידע שפות זרות (האמנות, בבקשה מכם!). ברומא היתה לו ידידה, משוררת יפנית. את הראָיה לכך הביא עמו: ספר שירים יפני ששורותיו מאונכות – "דורון ממנה". לקרוא בו אינו יודע עדיין, אבל הוא יִלמד מפי יפני זה. כבר לקח עמו דברים, והגברת, התֹאבֶה ללמדו גרמנית עבור לֶקח איטלקי?

ה"ערבי" – על שום שידע לחקות חיתוך דיבורם של הערבים – חברו של צ'יצ'י לדירה ולעבודה, כרוך היה אחרי המתורגמן כנושא-כלים. בתנועות ראש של הסכמה ליווה דברי הלה, עלול לקרוע כדג כל מי שיָהין להטיל בם ספק.

גינא קמה על-מנת להיכנס לרחוץ.

– אם כן חכו-נא רגע עד שאפרוק בגדי.

המתורגמן נתחמק לאחורי הסירה וה"ערבי" עמו. כעבור רגעים מועטים הופיע מעורטל. לובן גופו המבהיק הורגש בין השזופים שמסביב כעירום לא-צנוע. יד תותבתו נשארה עם הבגדים וקטע-זרועו מחותל היה באלונטית. הוא הפיל את האלונטית ארצה, נכנס בקפיצה אחת אל המים ונשתטח מיד לשחות. ה"ערבי" לא מש מעמו.

– למדֵני לשחות על הגב – אמרה גינא אל בארט.

אחר-כך אמרה:

– שחיתי אחריך, אך לא עצרתי כוח וחזרתי. אתה מרחיק מאוד. שלא יאונה אסון!

צ'יצ'י עג עוגה מסביב לגינא. בכבדות ובחוסר-נשימה חתר בידיו ורגליו והיכה גלים.

– הנה, הביטי! תניעי את הידיים והרגליים כך. א-חת, שת-יים! א-חת, שת-יים! א-חת – עכשיו נַסִי.

בארט פרש זרועותיו מתחת לשטח המים והיא נתפרקדה עליהן.

מקרוב עמדה מרסל והסתכלה.

– אינך יודעת לשחות על הגב, מאדאם? אבל זה פשוט מאוד. הנה!

ומיד הראתה את כוחה, שוחקת בפה של שיני-עכבר מבריקות.

– ואימתי נערוך שנינו שחיית-התחרות, מַדמוֹאזל מרסל?

– בכל שעה שאתה רוצה.

– היום אחר-הצהריים – ניחא?

– אם לא אסע לניצה.

– מוצאת חן בעיניך, הקטנה! – העירה גינא, כשזו פנתה מהם.

ואל צ'יצ'י:

– מר צ'יצ'י, צריך שתלמד עד מחר שחיית-גב, אתה מבין!...

המתורגמן וה"ערבי" נתקרבו. המתורגמן התכופף והשקיע עצמו עד לסנטרו במים שלא היו עמוקים כאן אלא עד לחזה. שהה כך כל זמן היותו בקרבתם. אף-על-פי-כן ניצנצה זרועו המוּמֶמֶת בעד המים הזכים. גינא ערכה נגד צ'יצ'י קרב של התזת מים, בעוד שבארט פרש אָרְבוֹת ידיו והפליג בכחול הקריר. כשחזר, העיר את גינא על השעה המאוחרת ועל הנחיצות להיכנס לסעודת-צהריים. השמש חנתה עכשיו בדיוק על הקודקוד. ברחוב הראשי, העשוי טור-בתים יחידי נוכח הים, כסדוק לאורכו, רחשו הנגוהות כנוזל כתום לוהט. העוברים היחידים מיעכו צילם תחת רגליהם.

 

 

חנות המכולת של סטֶפאנו, בריחוק שלשה בתים מבית מעוֹנהּ של מאדאם בֶּרמוֹן, מסורה היתה בידי אשתו, נפוליטנית רזה כבת ארבעים, שהלידות המרובות והעבודה החריבו את גופה. מאדאם סטֶפאנו לא נראתה מעולם מחוץ לתחומי ביתה. תמיד התהלכה באותה שמלה עצמה, שצבעהּ הלבן-לשעבר כבר הפך אפרורי מזוהם; תמיד לא מסורקת, ואניצי שיער שחור-כחלחל, זרוּע נוצות, תלויים לה ויורדים אל תוך הפנים המצומקות. רגליה המיוחפות תמיד, בנעלי בד מרופטות, היו מלבינות לובן מבהיק,ועורקים כחולים נשתרגו עליהן. השמש הדרומית לא היתה לה שום שליטה על עורה של מאדאם סטֶפאנו.

במִמכר היין ושאר המשקאות התעסק סטפאנו גופו. זה היה גברתן, עריץ, ובניגוד לאשתו לא הזיר עצמו מתענוגות עולם-הזה. אהב לאכול היטב, לשתות הרבה, ואהב נשים. בריון ואיש מדון, נזהרו הבריות מלבוא עמו במגע. בינו ובין יתר הנפוליטנים (רוב דרי המקום היו נפוליטנים ורק מיעוטם צרפתים), כמעט כולם בני משפחתו וקרויים גם כן סטפאנו, שררה איבה תמידית. הוא חי בָּדוּל מהם, כמנודה.

מלבד עדר התינוקות הקטנים, היה להם בן גדול, ג'וֹזֶף, שעבד כעתבחיל-הצי בעיר-הנמל הסמוכה, ובת בוגרת, זֶזֶט. זו, יפהפייה כּוֹפרית בת שש-עשרה, שגוף לה מוצק ומפוטם, לסתות סמוקות וריסי-עיניים מואדמים תמיד, היתה טובה לכל מלאכה. סייעה בחנות על יד הוריה, עשתה עבודות הבית והמטבח, ניהלה את הקפה שלמעלה על מרפסת הגג, סבאה עם האורחים, רקדה עימהם פוֹקסטרוֹט וּואלס לצלילי הגרמופון הצרוד, הפקירה חלקי גופה הבשרניים לצביטותיהם הגנובות וצחקה הרבה וקולנית.

– הנעמה הטבילה, מה!

קידם סטאפנו את פניהם.

גינא לא היתה לבושה אלא עטיפת-הרחצה. רעננות המים היתה נסוכה עדיין בפניה. סטאפנו לפף אותה בעיניו הלהוטות.

– מהרי, מאדאם סטאפנו! הרעב מכלה אותי!

– הֵי, שָׁם, בני-זנונים! היזהרו ביין! –

נהם סטפאנו החוצה כלפי התינוקות שלו, שנתלבטו מסביב לשולחן שתחת הדוֹלֶב המֵצֵל מעֵבר הכביש השני, שכבר התנוססו עליו בקבוק יין גדול וכוסות לסעודת-צהריים.

מאדאם סטפאנו וזֶזֶט שקלו לגינא חמאה, גבינה, פירות, מיני ירקות. בארט בחן בעיניו מן הצד קופסות הכבושים שעל המדפים.

– וילד, גבירתי?

שחקה מאדאם סטפאנו בשיניה הנוצצות.

– עדיין לא.

– אינךָ ממלא חובתך, אתה! – הטיחה החנוונית כלפי בארט – אשה בריאה כזו ויפה! את יפה, מאדאם!

– ובעלי?

– הוא גם כן! בוודאי! מוצא חן בעיני חַ-חַ-חַ!

– הנך שומע, מר סטפאנו!

הלה, שטיפל כפוף בחביות היין שבזווית, ליד הפתח, נזדקף מלוא קומתו הענקית.

– מסכים הֶ-הֶ! אשתי עם מר בארט ואני עמך, מאדאם, בצדק, האין כן!

זֶזֶט פשקה שפתיה לצחוק של שותף-לדבר-עבֵרה.

– יש לעיין בדבר – נתלוצץ בארט מאוּנס.

סטפאנו הניף מן הקרקע בקבוק מלא יין ורוד.

– רואים אתם את זה? מייעץ אני לכם לקחתו! תטעמו ואחר תבואו לומר לי! ורוד כזה עדיין לא היה לי מעולם!

– יפה. הבה ננסה.

– ובערב מדוע אינכם עולים פעם אל הקפה שלי? – אמר סטפאנו, בעומדם כבר לֵילך – בֵּית-ועד לכל העולם! בואו-נא ונריק אחד יחדיו!

בגינה כיבסה מאדאם בֶּרמוֹן לבנים כתמיד ברַהַט שליד הבאר, תחת מגבעת-התבן שלה הרחבה. דֵידֵי, נכדהּ הקטן בן השלוש, השתעשע לא הרחק עם בִּיזשׁוּ על הקרקע. דֵידֵי היה לו ראש גדול ומכודר ועיניים עגולות, בולטות. דומיית הצהריים הדחוסה רקוּמה היתה כאן קטעי זמזום זבובים, קריאות קצרות ומטושטשות של דֵידֵי, טפיחה לחה של שפשוף הלבנים.

מאדאם בֶּרמוֹן עיכבה אותם בעוברם, להודיע להם כי צ'יצ'י, "אותו איטלקי", הוסיפה בנעימה של זלזול (הצרפתים שבכאן, אדוני הארץ, לא הגו חיבה לאיטלקים), היה פה לפני כמה רגעים ומסר ספר, שגינא שכחה על שפת-הים.

בידיים חרוצות הכינה גינא את האוכל ובארט מסייע על ידה. מקץ שעה קלה ישבו לסעודה בחדר-האוכל השרוי בחצי אפלולית, כשדֵידֵי וביזשוּ צובאים עליהם ומלווים תנועותיהם בלהיטות רבה, זה – אצבע תחובה לו בפיו, וזה מכשכש בזנבו וממצמץ בעיניים המלופלפות.

– הנה!

הושיטה להם גינא פרוסות לחם בחמאה וגבינה. דֵידֵי בלע גם סוּלתנית, אבל ביזשוּ ויתר עליה.

המזונות והיין הוורוד מסכו לֵאוּת נעימה באיבריהם, ותיכף לגמר הסעודה עלו אל חדרם שבדיוטה הראשונה להינפש. התפשטו ונשארו עירומים, שני גופים נהדרים, צעירים, רוּויי שמש וים. וגינא חשבה לה מחשבת זדון, שטוב היה אילו נמצאה עימהם עכשיו אף מרסל הנפלאה, ואולי עוד אשה אחת יפה, כאן, תוך זו האפלולית הקלושה, המבושמת ריח תמרוקים ומי קוֹלוֹניה והשופעת אדי חמדה מהממים...

אכן מי תיכֵּן לב אנוש!

 

– הֲאָכלת את המרק, דֵידֵי?

מר לָארוּאֶט, חתנה של מאדאם בֶּרמוֹן, היה שואל את בנו אותה שאלה עצמה מדי ערב בערב בדיוק בשבע, כשחזר מניצה, שם שימש פנקסאי בבית-מסחר של יינות ושמנים לסיטונות. מר לָארוּאֶט היה נמוך, רחב-כתפיים, ורגליו מקומרות כלפי חוץ ככד. קלחת-קש נמוכה עמדה כנוכרייה על קצה גולגולתו הענקית. בתנועה למודה הִתיק את הקלחת אל מול מפרקתו וניגב פניו מן המצח ולמטה.

מאדאם ברמון מזגה לו כוס יין וענתה כדרכה במקום דֵידֵי:

– אכל היטב והתנהג כהוגן.

מיושב בחיקו, התרפק דֵידֵי על אביו, שירבב לעומתו פניו המטומטמות שהגליד עליהן קרום זיעה ואבק, האיץ בו שיובילו בסירה.

– המתן קצת, דֵידֵי!

אשתו של מר לארואט שהתה זה שבועות אחדים בהרים מסיבת ריאתה הנגועה. אולם את אמו, מטרונה שמנה וקפדנית, אפשר היה לראות עכשיו, כמו בכל ערב בשעה זו, מיושבת רוָחוֹת על כיסא ליד פתח ביתה, הרחק כעשרים בתים מכאן, פני הרֶשע שלה מול הים ואימתה מוטלה מרחוק על בנה ועל מאדאם ברמון מחותנתה. מטרונה זו בדתה לה כל-מיני מחלות, ראתה עצמה כחולה מסוכנת. בייחוד גבר עליה פחד ההליכה. בטוחה היתה, שאם תנסה לחצות את הרחוב מביתה עד לשפת-הים, מרחק של עשרים צעד, תיפול מיד מתה. לא היתה מתרחקת איפוא מסף ביתה, וכאן ישבה, עוברת על גדות הכיסא, לקלוט כל המתרחש במקום, לקבל ברכות העוברים ולענות עליהן כפי ערכו ומעלתו של המברך, או אף לא לענות כלל. כל הרכילות והדיבות הרעות על פלוני ואלמוני ידועות היו לה לפרטיהן, איש לא הבין מניין, כי מעולם לא נראתה משוחחת עם מישהו.

בביתה מָשלה בעריצות. איש לא ההין למרות את פיה ולשנות כמלוא נימה מאורח-החיים שקבעה. ובנה, מר לארואט, היורש היחידי של נכסיה המרובים ושל פיקדון הכסף אשר בבנק, אנוס היה למסור לידה בכל שלהי חודש משכורתו במלואה והיא היתה חולקת לו כלנער האסכולה פראנקים מועטים לצרכיו הפרטיים הקטנים.

– הרחיצה בים מייגעת, מאדאם!

קרא מר לארואט בעד החלון הפתוח כלפי גינא, שהיתה משוקעת בכורסה על המרפסת הקטנה.

גינא גירשה בתנועת-יד רשלנית יתוש סמוי שזימזם בסמוך.

– החום קשה. צריך להתרגל.

– אני אינני סובל מן החום כל עיקר. אין הוא מפריעני.

– מפני שנולדת כאן.

– כך הוא!

שתה את היין עד תומו ונתרומם.

– נַא, צריך להיכנס לפת ערבית. בוא, דֵידֵי, עמי! אחר תבוא ה"סנדקאית" לקחתך.

את מאדאם ברמון היה דֵידֵי מכנה הסנדקאית. רק מאדאם לארואט נקראה בפיו סבתא.

ביציאתו אמר מר לארואט:

– אם רצונכם לעשות טיול קטן בסירה – אחרי סעודת-הערב.

– תודה. נראה אחר-כך.

– מוטב אולי בשבּת – חזר בו מיד – אז אני פנוי כל אחר-הצהרים.

והפליג ברגליו העקומות עם דֵידֵי וביזשוּ.

 

כשחום היום פג במקצת, יצאו מביתם ועמדו רגע כחוככים, מעיפים עין אילך ואילך לאורך הרחוב. במרחבי הים זרוּעות היו סירות-הדייגים והערב יורד עליהן בלאט. נדף אי-משם ריח דגים צלויים. משהו זר וקרוב כאחד כבוש היה באוויר. סטפאנו, שהיה מסב בחוג משפחתו לשולחן שבחוץ, נִשבֶּה לקערה ענקית של מָקָרוני ברוטב עגבניות, קרא לכאן והזמין ברמזי יד. בארט וגינא לא נעתרו להזמנתו. פרשו לצד הנגדי, הלאה על-פני הפנסיון, שדייריו סעדו עכשיו בגן, וביניהם לָאצִי וזוּזי, רוחם טובה עליהם כתמיד, מדברים ושוחקים קולנית. לאיטם התהלכו לאורך הרחוב הריק כמעט, והאבק המרובץ מעמֵם צעדיהם, ובהגיעם אל קצהו, אל הווילה האחרונה החבויה בגן, שנזרקו מתוכו נביחות עבות וקצת צרודות של כלב סמוי, כבר היה הים לימינם ממוזג עם הערב לאחד, והדייגים נבלעו בם על סירותיהם. מַשק דק ומרגיע נתרוֹסס מתחת לרגליים. ובבת-אחת נמצאתָ תלוש משום מקום מסוים שצורתו קבועה בנפש ועומדת, ומחובר לדבר-מה אחר, נעדר תחומים, אשר בך ומחוצה לך. שעה קלה עמדו מחרישים, שואפים מלוא ריאתם את הערב המרוענן. אחר חזרו על עקבותם.

האולם המרווח של הקפה הסמוך לביתה של מאדאם לארואט היה ריק. אגס החשמל היחידי שלו חָלַק מאורו המועב גם למרפסת המסוככת שמִפָּנִים.

– הֵי, פַּטרוֹן!

נתן בארט בקולו אל חלל האולם.

נערה שחרחורת הביאה להם אל המרפסת מי-לימון צוננים.

חיש מהרה ביצבץ אצלם צ'יצ'י, גוץ, מרובע, בחליפה שחורה שׁבּתית, וצווארון כותונתו פתוח. כף ידו מוצקה היתה ורחבה כקרש, זרועותיו עגולות, קצרות, שריריות, כמטילי ברזל. מלתעותיו הרחבות הבולטות העידו על גבורה אתלטית.

הושיב עצמו ליד בארט, ממול גינא.

– אינך עובד כעת? – שאל בארט.

– בעל מלאכתי נסע לנורמנדיה לשבועות מספר והרי אנו בטלים עד שישוב.

צ'יצ'י התגורר כאן זה שלוש שנים ועסק בכל-מיני מלאכות ארעיות, מאֵין לו אומנות קבועה. בעונת הדיִג, כשנראה נחיל הסוּלתניות, היה מפליג לעת ערב בים עם הדייגים, נשאר איתם כל הלילה, לפרוש את המכמרות ולמשוֹתן. עכשיו עבד זה כמה זמן כבנאי, יחד עם ה"ערבי". מאחורי בית סטפאנו הקימו בניין של שלוש דיוטות, שעמד כבר להיגמר. שניהם עשו בעצמם כל המלאכה, בנו, ריצפו, קֵירוּ, קבעו דלתות וחלונות. באחד החדרים הקטנים בדיוטה התחתית, שהכשירוהו מיד לדירה, העמידו שתי מיטות-ברזל נושנות ודרו שם כל משך העבודה, תוך ריח חריף של סיד, מלט, נסורת, צבע.

שמלת הבד הכחולה הלמה את גינא. על שכמה תלוי היה ברפיון בּוּרנַס צמר אדום. פניה הסגלגלים, בם נתקררו כבר קרני השמש, דמו לפרי בשֵׁל, מפוקס כקטיפה, וביטוי נרגע נמתח עליהם. והנה ישב צ'יצ'י ממולה ולא גרע עיניו ממנה. כוס השיכר הצהבהב עמדה מלאה לפניו, שכבת הקצף נצטמצמה והלכה. אחר-כך קם והלך לכונן את הגרמופון שבאולם. לאחר שניגב במטפחת כף ידו, הזמין את גינא בקידה מנומסת של אסכולת הריקוד לוואלס מתוק, חלוּד. רקד בטעם, בגמישות, למרות קומתו הנמוכה, והיטיב להדריך. אולם ידו הכבדה צרבה את גבה כברזל לוהט, ושמחה היתה כשנגמר הוואלס. צ'יצ'י ניגב את הזיעה מעל פניו.

– לא, - אמרה גינא – לא קל לרקוד. השרב עודנו עצור באיברים.

בארט ישב ועישן. בלי-הרף נאבק עם היתושים, שעקצו רגליו היחפות בסנדלי הבד. עמד ורקד עם צ'יצ'י צ'רלסטון, שניהם מרעידים גופם זה כלפי זה, מתנודדים מצד אל צד כספינה על ים זועף.

– והיכן הסירה שאמרת?

פנתה גינא אל צ'יצ'י.

– סירתו של אחי סטפאנו מטפיחה.

– חבל! בערב כזה הייתי רוצה לעשות טיול.

– אשתדל להשיג אחרת. אולי מחר. אם לא יֵצא מַרקוֹ לדיִג.

בארט אמר משועמם:

– לאחר שקיעת החמה פונה זיווֹ של מקום כעין זה. מתאר אני לי את החורף, את ימות הגשמים – נַא!

הציע לעלות אל סטפאנו. שם אינך כלוא למִצער.

מתחילה סירב צ'יצ'י להצטרף. לפני כמה ימים נפלה קטטה בינו ובין סטפאנו. אף-על-פי-כן נמלך והלך עימהם.

למעלה, על מרפסת הגג, שמדרגות חיצוניות, נסמכות לכותל הבית, הובילו שמה, כבר הצריד הגרמופון ג'אז מטורף. לָאצִי רקד עם זוּזי. היפני וידידתו שתו קפה שחור וקוניאק. מלבדם נמצאו עוד כמה מן התושבים, דייגים צעירים ונשיהם, שותים עם סטפאנו יין אדום. זֶזֶט שירתה את האורחים, טיפלה בגרמופון, כשלסתותיה אדומות ופיה אינו פוסק מצחוק.

אך ישבו, והנה בא היפני להזמין את גינא למחול. במבטים קודרים ליווה אותם צ'יצ'י בהסתחררם. בלגימה אחת הריק את גביע הקוניאק שהביאה זֶזֶט. גינא חזרה מיועפת. בשביל הערב מספיק לה. יותר אין היא יכולה. אולם כשניגש אליה סמוך לכך סטפאנו, נעתרה לו, שלא להעליבו, למרות התיעוב שגרמה לה קרבתו. צ'יצ'י ישב כעל-גבי גחלים לוהטות. וכאילו כדי לקחת נקם ממישהו, קם ורקד חליפות עם זֶזֶט, עם האנגלייה, ידידת היפני, עם זוּזי הגבוהה ממנו כמלוא שיעור הראש. אבל רוחו כבר היתה זעופה עליו.

בארט, שהיה מעשן בלי חשׂך, כשרגליו הארוכות נתונות אחת על-גבי חברתה, חייך לעצמו חיוך קטן של היתול. סיבת השתנותה הפתאומית של רוח צ'יצ'י לא נעלמה ממנו והוא ראה בזה שמץ גיחוך. וכי כיצד מאתר הוא לו את העניין, אותו צ'יצ'י? כלום לא יבין, שכל זה שום המשך אין לו? התהום בין שתי בריות אלו, השונות והרחוקות כל-כך זו מזו, הרי לא ניתנה בשום פנים להיות מגושרת! לבו של בארט יכול להיות שקט! לא צ'יצ'י האיש ויַתּיק ממנו את גינא!

מרסל הופיעה עם חברתה, פאריסאית צעירה ולא יפה, ששהתה כאן עם הוריה בווילה הפרטית שלהם. הנערות באו לשבת אל שולחנם. ארשת השעמום נמחקה כרגע מעל פניו של בארט.

– הים הולם אותך יפה, מאדמואזל מרסל.

– מחבבת אני את הים, זה אמת.

והוסיפה:

– יכולה הייתי לרחוץ יומם ולילה.

– ועם זה אין את מרבה כל-כך לרחוץ – העירה גינא.

– הרופא אסר עלי. יעצני אפילו לנסוע להרים. אלא שכאן יש לי דודה.

הירח עלה. מרבד זוהר כספִּי נשטח על הים, ארוך עד לאופק. הגלים הקטנים נוצצו כקשׂקשׂים. אי-שם פתח קול-גבר עסיסי לסלסל זֶמר איטלקי נוגע עד הלב. גינא עצמה עיניה למחצה ונתכופפה לאחוריה, משעינה גבה על מעקה הגג. הסיגרטה שבידה כבתה. אֶפֶס קול צחוקו הגס של סטפאנו, אשר נתפרץ אותו רגע מעֵבר הגג השני, קרע דבר-מה עדין שהתחיל נטווה בנפש. גינא זרקה לצדו מבט של נזיפה. וכמכוונת למחשבתה הסמויה, פלטה מרסל: "כמה מגושם הוא!"

שלווה כהה נשתפכה והלכה על היישוב ועל הים. בערב זה ובמקום זה הרגשתָּ את עצמך חסוי מפני פגעי החיים. משום-מה נזכר בארט במנהל המשרד שבו עבד כמהנדס ראשי. הלה, רווק בא-בימים, וזָקָן לו מחודד, זרוּע שׂיבה, היה נקי מכל תאווה, ויום השבתון היה לו תמיד יום עינויים, הואיל ולא ידע מה לעשות בו. וכשאירע לעתים, שבארט נתעכב בשבּת אחר-הצהריים שעה נוספת בלשכה כדי לסיים איזה תרשים – היה הלה חושב לו את הדבר לחסד שגמל לו להנאתו הפרטית, להפיג שעמומו. רחמיו נכמרו לפתע על אותו מנהל, וזקנו המחודד נדמה לו עכשיו עלוב בייחוד, כאילו נתבטאו בו בלבד כל הריקנות וחוסר-החדווה שבחייו. תלה עיניו במרסל שממולו, ראה פניה הצרים, עדיני הקווים, עיניה האפורות-כהות, המוצַלות בעפעפיים ארוכים, פיה המלא, הצמא לחיים – ולא הבין כיצד יכול אדם להיות אומלל כל עוד לא פסו מן העולם בריות נפלאות כאלו. וגין עצמה? כלום לא הספיק מבט יחידי שלה בשביל להקהות כל עוקצי המרירות שנתחדקו בך?! אכן הגורל חפץ בטובתו, שזימן לו אשה יקרה זו, העשויה לערוך לאדם את חייו כנוף קֵיצי, שאף הסופות המתרגשות עליו ברכה בהן. נטל ידה ללטף אותה על גבה פעם-פעמיים. גינא הפריחה לעומתו חיוך מלא חיבה.

– את נשארת כאן עד הסתיו, אני משער – פנה אל מרסל.

– עד סוף אבגוסט. מה אתה רוצה, צריך לעבוד.

– לעבוד? מראה פנייך אינו כך.

– ואף-על-פי-כן. מבקרת אני בבית-ספר לאחיות-חולים.

סטפאנו רקד עכשיו עם זֶזֶט. צ'יצ'י לא יכול לכבוש את ההערה שהייחוסים בין האב והבת אינם כשרים, מה שידוע לכל.

– ואיש אינו מלשין עליו, בכל-זאת.

– פוחדים אותו, אין איש רוצה להעמיד חייו בסכנה. עלול הוא לכל מעשה.

אחר-כך בא המתורגמן בלוויית ה"ערבי". הם נסחפו אל החבורה השנייה, אל היפני ולָאצִי עם נשיהם. מיד פשט המתורגמן מעילו והתחיל רוקד לסירוגין עם זו ועם זו, כשיד תותבתו מונחת מתה על שכם בת-זוגו. צחוקו היה נבוב, מן השפה ולחוץ, צורם. מרסל אמרה שאין היא יכולה לנשוא אותו, את זה המתורגמן. יש בו משהו כוזב. צ'יצ'י לימד עליו סנגוריה רק בשפה רפה וחדל. סוף-סוף אין הוא מכירו אלא מכאן, וזמן קצר בלבד.

בארט הֵשיט מבטו לאורך הרחוב המנומנם, שהיה נסוך עכשיו אור ירח. על שטיח החצץ המשתפע ויורד אל הים זרוּעוֹת היו הדוגיות ולצידן של כמה מהן נערמו תלוליות של דייגים ישֵׁנים עם נשיהם וטפם, דרי הבתים מעֵבר הרחוב מנגד, שערכו משכבם כאן, בקרירוּת הלילה. הגלים הקטנים נדדו ונדדו מן האופק ובאו והשיקו אל החוף אגב משק קל ומעומם.דוק הירח שנמתח על כל זה עשאו ללא-מַמשי.

– אילו אפשר היה לרחוץ עתה!

בארט נתפס מיד לרעיון זה של הפריסאית.

– מפני מה לא? הרי לא קר כלל! ואת, גין?

– אל תעשו שטויות! אין זה שווה דלקת-הריאה.

מרסל נכונה היתה להצטרף. וצ'יצ'י, הלה שָׁבה אליו בבת-אחת רוחו הטובה. יכול הוא להישאר במים אפילו חצי שעה ועוד יותר, לכשתרצו.

בארט הלך עם מרסל ראשונה. מאחוריהם גינא, צ'יצ'י, הפריסאית. שילב זרועו בזו של מרסל.

– התדעי לפחות שאת יפה?

מרסל הפכה אליו פנים מחייכות.

– כבר הוגד לי כעין זה.

אה, כמה ידעה מרסל זו לחייך פלאים! עצבות כמעט שלפתה את לבו למראה חיוכה הדק והמצוֹדד. הוא נמצא לפתע שטוף נחשול של כוח עודף. טוב היה לרוץ עכשיו עד כלות הנשימה, לקפץ, לטפס על אילן זה, להיאבק עם אויב קשה. חום זרועהּ החשופה ניתך בו בעד שרוול כותונתו כזרם חשמל. כן, עכשיו הריהו אנוס כבר לרחוץ, שוב אין זו קפריזה. החום אוכלהו ממש בערב קריר ומטולל זה.

כאל עצמו רטן:

– לא. הרבה נשים יפות כמותך עדיין לא ראיתי. וכבר נזדמן לי לראות איזו אשה, בכל-זאת!

– אשתך –

– יכול אני לומר זאת גם בפניה. יפה היא בעצמה יותר מדי בשביל להיות צרת-עין בחברתה.

מבלי-משים לחץ במקצת את זרועה. החצץ חרק ונידרדר תחת צעדיהם.

– הנה הגענו!

הִרפה ידה והפך פניו אחורנית.

– ובכן, ילדים!

לחינם ניסתה גינא עוד פעם להניאם. חבויים מאחורי סירה, במרחק-מה, פרקו בארט וצ'יצ'י מלבושיהם ובזינוק אחד הפילו עצמם אל הים, עירומים כליל. הנערות עשו כמותם. בארט הספיק לקלוט ביעף נצנוץ גווה העירום של מרסל בקופצה את הצעדים המועטים עד למים.

– לא קר כלל!

קרא כלפי גינא, שישבה סמוך לחוף.

נתקרב אל מרסל ושחה לצידה. שלא במתכוון נגע בגופה מתוך שחייה ונשימתו נפסקה כמעט.

– רחיצה זו, לא אשכחנה לעולם – לחש לה, שצ'יצ'י לא ישמע.

מרסל נתפרצה משום-מה בצחוק.

– צאו! – האיצה גינא – תצטננו ותמותו כולכם!

מסוגל היה לשחות כך כל הלילה, אף-על-פי-כן נזדרז ויצא. מיעך נטפי המים על גופו. שיפשף את העור, עשה תנועות התעמלות, כירכר כרכורים משונים על ארבע, כדי להחיש מרוץ הדם, כי נתברר שהאוויר קריר היה יותר מן המים. תנועותיו וכרכוריו היו מוזרים בנוגה הירח הרוֶה.

– וכל זה למה?

הטיחה גינא בגישתו אליה מלובש כבר.

– צריך לרוץ קצת! – אמר בארט כשהופיעו הנותרים – הבה, עד לפנסיון! נראה מי קודם!

כולם רצו, זולתי גינא. אחר-כך עמדו להמתין לה.

הפנסיון כבר היה אפל. בעד הגדר נראו בגן השולחנות והכיסאות הריקים, הטלואים רבבי ירח. כלבלב בא בריצה לאורך הכביש וכפותיו טבעו עמומות באבק המרובץ. כשנתקרב יותר, הוברר, שאין זה אלא ביזשוּ הברוד לבן ושחור. הכיר את בארט ונתעכב, הופך ראשו אל הסיעה שליד הפנסיון. אחר ניגש אליו לכשכש לו בזנבו וללקק בחיבה את ידו. מעל גג סטפאנו יספו לקלוח מנגינות הגרמופון הצרודות. הזוגות הסתחררו. ושלולית גדולה של אור חשמל נשתרעה משם עד למים כמעט.

 

– אסע עימךְ לניצה.

– לא, אני נוסעת לבדי.

פני צ'יצ'י עטו ביטוי עריץ. מלתעותיו נתרחבו עוד יותר.

– כלום יכולה את למנוע אותי מנסוע?

– בוודאי שלא. אבל אני רוצה לנסוע יחידה.

– לוּ ידעת, מאדאם!

כבש עיניו בחצץ והוסיף:

– נכון אני, אם תגזרי עלי, לחצות את הים, לשחות עד לאלג'יר. נכון אני לצום שני שבועות רצופים.

שׂם כַּפוֹ הרחבה על חלוקו, בִּמְקום הלב.

גינא פלטה צחוק קטן, קטוע.

צ'יצ'י הרים אליה עיניו.

– מוטב שלא תצחקי!

– כך! אתה אוסר עלי!

– אני מנפּוֹלי, מאדאם!

צ'יצ'י זרק צור קטן באוויר.

– אצלנו בנפּוֹלי כורתים את הראש!

– אה!

– כורתים את הראש – שנה צ'יצ'י.

– שפיר. ובכן?

צ'יצ'י שתק.

גינא הטילה אלונטית על שוקה האחת, שהחמה התחילה צורבתהּ ביותר.

– אתה אומר שהנך ידידו של בארט. מפני מה הנך מכַוון את השעה שהוא אינו איתנו? השמֵע-נא פעם דברים אלו בפניו!

– יכול אני לומר זאת אף בפניו. אין לי מה להסתיר.

ולאחר הפסקה קלה:

– מוטב שלא תתעללי בי.

– הנך מדבר הבלים, מר צ'יצ'י.

– אַת האשה היחידה, הראשונה. עדיין לא אהבתי כך שום אשה.

– מה זה נוגע לי! אין אני יכולה לכלוא עצמי בארגז. לא עודדתיך לכך!

– אומרים שאין את נשויה לו כל עיקר...

– ואם גם! אין זה נוגע לשום איש!

צ'יצ'י הוריד שוב ראשו. מוכנית כָּבַר חצץ בין אצבעותיו.

גינא אמרה, ופניה הסמיקו לפתע עד לשורשי שׂערה:

– הנך מעז הרבה, אדוני! אם רצונך שאוסיף לדבר עמך, חדל לך מדברי הֲבַאי כאלה!

צ'יצ'י לא השיב. הגדיש את הסאה. אבל כלום לא היה הכל אחת? ירדה ורבצה על לבו תוגה כבדה. למה באה דווקא לכאן לבלות ימי החופש? החסרות ערי-חוף בעולם?

– ובכן, אינֵךְ רוצה שאלַווך?

– לא.

הפכה בסוכך שלה, שכובה על צידה.

– כשבעלי יקום ממחלתו, תוכל להיספח אלינו פעם.

– מיום שבאת הנה, נודדת שנתי בלילות. תאבוני ניטל ממני. כשאני רואה אותך, מחַשב לבי להתפוצץ.

וכעבור הרף-עין:

– איטלקי אינו משמיע דברים כאלה לריק. מוטב שתתחמקי ממקום זה כל עוד מועד.

– אם לא תחדל כרגע, אבקשך להתרחק מכאן!

– תסלחי לי, מאדאם.

לא הרחק רבצו לָאצִי וזוּזי, המתורגמן וה"ערבי". המתורגמן כבר היה שזוף כלשהו, אבל הניגוד בינו ובין בני חברתו נזדקר עוד לעין. שריד-זרועו מחותל היה באלונטית כתמיד. כלאחר אוזן קלטה גינא קרעי שיחתם, על איטליה, על ונציה. היה בה פחד קל מפני אדם זה שאצלה, שהשתייך לגזע זר, לשדֵרה חברתית שונה, ושטיבו לא היה ברור לה די הצורך. אי-אפשר היה לדעת לְמה הוא עלול. עם זה גירתה אותה תאווה לא-מרוסנת זו, מבלי שנתנה לעצמה חשבון על כך. גינא לא ניקתה מקוֹקֶטיוּת. בזווית חבויה שבנפשה נעים היה לשמש סיבה לנדודי שנתו של אדם, שעוד לפני שבועיים לא היה קיומך קבוע כלל בתחומי הממשות שלו.

העיפה עין על צ'יצ'י. זה ישב קודר, בלי ניד. קצות חלוקו הפתוח שמוטים היו מעל השכם, ומקצת חזהו המקומר, החסון, מעורטל. אותו גבר חזק, שדמה בקיפאונו לפסל של ברונזה, עלוב היה מאוד בישיבתו זו וטעון חמלה.

המים נתחבטו בחשאי אל החוף. בסמוך זחלה סירה מלאה גופים עירומים, שאון וצחוק. גוריו של סטפאנו נמצאו בה, מרסל וחברתה הפריסאית גם כן. זרועות ורגליים משורבבות היו מעל ירכתי הסירה ונשתכשכו במים. מבֵּינוֹת לקולות הציצה הדממה הכבדה, הכתומה. האנגלי הארוך צף ועבר על צדו לאורך החוף ומאחוריו כלבו הדֶנִי הגדול והדק. פעמיים ליום, לפני הצהריים ולעת ערב, היה האנגלי שוחה עם כלבו אותו מרחק, מאחורי בית סטפאנו על-פני כל הכפר ועד לקצהו השני, תמיד באותו קו ישר, כאילו היה מותווה לפניו באין רואים. שעה קלה ליוותה אותם גינא בעיניה.

אחר-כך הופיע על הכביש רוכל הגלידה עם קרון-היד שלו והכריז בקול מוּתָך על סחורתו. גינא חילצה את צ'יצ'י מחיטוטיו העכורים בתיתהּ לו כסף לקנות גלידה. כשחזר, ישב שנית מנגדה ורגליו מקופלות תחתיו. התבונן בה בדבקות בשעה שליקקה את הגלידה מצבע קפה בחלב.

– מפני מה לא קנית אף בשבילך? הלוא ביקשתיך!

צ'יצ'י עשה בידו תנועה מסלקת.

– לב קשה לך, מאדאם!...

– סבור אתה?

ומקץ רגע, כשאצבעותיו נוברות בחפיסת-הסיגרטות:

– וכי בשביל שפועל אני –

– אתה מדבר שטויות! אני אוהבת את בעלי.

– אין אני כסיל יותר מאחרים. לא קראתי ספרים, אבל חשבתי מה במוחי.

בקצה אצבעו נקש פעמים אחדות על מצחו.

– איני מפקפקת בזה. הב לי סיגרטה!

צ'יצ'י אמר עוד:

– אפשר שאלך לפאריס. אמצא מחייתי גם שם. יכול אני לעשות לי מסחר של דגים. יש לי קשרים.

גינא נשפה כעכֵי-עשן, שנסתמנו בחמה בבהירות. זמן-מה הסתכלה בעיון בציפורני רגלה המשורבבה. אחר הפכה ראשה לאחוריה, אל הכנופיה שבשכֵנוּת, שנספחה אליה גם מרסל. זו בירכה מרחוק מתוך בת-צחוק של חביבות.

לפני חנות סטפאנו פרקו עכשיו מעל מכונית-משא חבית גדולה וכמה ארגזים עם כתובות שחורות. קול סטפאנו הָאדיר נתגלגל עד הלום. בפתח הופיעה מאדאם סטפאנו ברגליה המיוחפות, הצחורות, ובשׂערה הפרוע.

– את שותקת, מאדאם. אין לך כלום לומר לי.

– לא-כלום.

– הערב אשיג סירה –

– הערב לא, לכשישוב בעלי לאֵיתנו.

– את מענה אותי. מאוד!

הוא נתרומם לפתע, כאילו בא לידי החלטה חשובה, והלך אל המים.

 

– שמח אני מאוד שבאת!

בפיז'מה של משי אפור שכב במיטה, מכוסה בסדין עד למחציתו. החדר שרוי היה באפלולית חמה.

– הן צריך לבקר חולה – אמרה מרסל.

– חולה מסוכן אינני – צחק בארט – אלמלא באת היום – מחר ודאי כבר אקום.

– זה חמישה ימים שהנך שוכב. כלום מה היה לך?

– קדחת. הצטננות קלה, עכשיו כבר עבר הכל.

– מַשמע שהרחיצה בלילה מסוכנת. פלא שלא הצטננתי אז גם אני, שכן אני רגישה ביותר.

– רואה את, פעמים נפגעים דווקא הלא-רגישים. האינך רוצה להסיע כיסאך קצת יותר אל המיטה, שאוכל להבחין היטב רשמי פנייך?

– והיכן היא גינא?

– עליה לסדר דבר-מה בניצה.

מרסל השעינה עצמה על מסעד הכיסא. ענק פניני-זכוכית כחולות ענוד היה לצווארה. שחמומית עורה הוּדגשה עוד יותר על-ידי שמלת הבד הצחורה. למעלה מחצאי הגרביים הלבנים מכוסות היו רגליה כּישוּת שחרחורת דקה. סובכיהן היו מפותחים, שריריים, כשל רקדנית.

בארט תהה עליה זמן-מה מתוך שתיקה. אחר העביר כפו על בלוריתו הצהובה, כלפי עורף.

– והמגבעת, אין את אומרת להסירה?

מרסל עשתה רצונו. את מגבעתה הלבנה והרחבה כגלגל הניחה על כיסא. בנענוע-ראש חינני בידרה שׂערה השחור המתולתל, הגזוז מעשה נער. מטעם-מה חייכה בפני עצמה חיוך נשכח.

– או, כמה חם כאן! יותר מאשר בחוץ.

בארט נתרומם וישב. נטל ידה של מרסל, יד צרה וארוכה, והצמיד אליה שפתיו, השהה אותה אצלו וליטפהּ ברוֹך פעמים רבות.

כל הבית משוקע היה בדוּמייה עבה. זמזומו של זבוב סמוי שהֵקיץ, אף הוא הוסיף נופך על זו הדומייה העורגת, נעשה חֵלק ממנה. אחר נקרעה על-ידי צווחת תינוק שנתפרצה בחוץ. הקול נדמה כקולו של דֵידֵי, ולעיני בארט נגלו פניו הרחבות כשהן חרושות מחמת בכי ומכוערות מאוד, כפי שראן כבר הרבה פעמים.

ראשה מוּטה הצידה כלשהו, ישבה מרסל מרוּפּה סמוך למיטה ועיניה הנפלאות מישירות נִכחן. הקשיבה אל עולם פלאי, שהיה פעם ולא היה כלל. ידה האחת היתה מהפכת בחריטהּ מתוך היסח-דעת והשנייה מופקרה לבארט. אחר כאילו הקיצה ואספה אליה ידה. הרכיבה רגל על-גבי חברתה.

– ומחר הנך יורד כבר.

– מחר אני יורד כבר.

מקץ הרף-עין רטן בלחישה, כדובר אל עצמו:

– כל הזמן ברי היה לי שתבואי. המתנתי כל הזמן. כל אימת שבקעה ועלתה חריקת צעדים מן הגינה, נדרכה ישותי לקראתך. ואני –

הפסיק באמצע ותלה מבטו עליה.

מרסל יספה לשבת נשענת לאחוריה, שלושת-רבעי פניה מוסבות אליו ובת-צחוק מאירה יצוקה עליהן. עיניה עצומות היו למחצה, מוצנעות בין עפעפיה הארוכים. מבין שפתיה הפשוקות כלשהו ניצנצו השיניים הקצובות הלבנות. לבנוּניתן הובלטה ביתר עוז על-ידי גוֹן הברונזה של העור ועל-ידי הכּישוּת השחרחורת שבזוויות הפה, שהוסיפה לה חן לא-יתואר.

כך ישבה כאן, לפניךָ, מרסל. זו האֵלה הזרה, הרחוקה מחייך כמרחק מלוא כדור-הארץ והקרובה כדי מגע יד. ואותה שעה נתברר, שמסוגל אדם למַצות רק ברגע אחד בלבד כל תמצית האושר שמוּנָה לו לכל ימי חייו ולהיות ניזון אחר-כך, כל שאר הימים, מרגע יחידי זה. מתוך גופו של בארט פגה התשישות ששִׁיירה בו הקדחת.

מן החוץ עלה קולו החלוד של רוכל הגלידה כמעולם אחר. הכריז כרוזים בודדים. בין כרוז אחד למשנהו נמתחה הדממה הלוהטת. בארט שירבב חצי-גופו העליון מול מרסל, עד שראשו נגע כמעט בראשה. העמיק להציץ לתוך עיניה, דקים מועטים, והלב פועם להתפוצץ. פתאום כרך זרועותיו על צווארה ומשכהּ אליו. עלטה ירדה על העולם, על עבר, הווה, עתיד. מרסל לא הראתה אלא סימני מיאון רפים. שפתיהם נתערבבו אלו באלו.

אחר נשתחררה מזרועותיו. לשני צדי חוטמה ביצבץ חיוורון דק. בידיים לא-מצייתות קלף בארט מעליה את שמלתה ואת תחתוניתה. מרסל נשארה עירומה. היא פלטה לפתע צחוק מרוסק, צרוד קצת, ועלתה בקפיצה על המיטה. וכחיה דורסנית תקעה שיניה בבשרו של בארט, בצווארו, בשכמו, בחזהו.

 

גינא אמרה לחזור ברכבת של שש שעות. נשתיירו לה כשעתיים להתשוטט להנאתה ברחובות, להסתכל בדברים הנאים שבחלונות-הראווה. קומתה זקופה, פניה דהים-שחומים, מגלים את האש הפנימית למרות שקט ביטוּיָם, בשמלת משי מצבע תותי-אדמה ועגילים גדולים באוזניה, נאצל ממנה כעין בושם של ארצות אֶקזוֹטיוֹת, מעבר לאוקיינוס, שם בני-אדם מתהלכים עירומים ויצר לבם פראי ואדיר, מעוּרה בטבע קדומים, באלוהים. הגברים עצרו בלכתם, תוהים על יהירות דמותה, על הוד המלכות בהילוכה ובכל תנועה שלה. מהם שינו דרכם, עקבו אחריה זמן-מה, ניסו בחצאי פסוקים מגומגמים להטותה לבית-קפה, אל הקזינו. לשרב היה כאן ריח מחניק של כרך. ראשי הסוסים חבושים היו מגבעות-תבן מכורסמות-שוליים, עפוֹרוֹת מיוֹשֶׁן, ואוזניהם שבלטו מן החורים העשויים לכך היו סולדות בלי-הרף מחמת עקיצות זבובים.

כשנטתה אל הבּוּלוואר הראשי, ביצבץ לפניה צ'יצ'י בחליפתו השבַּתית השחורה.

– אה!

גינא עמדה תחתיה.

– אין בדעתי להיות עלייך לטורח, מאדאם. אסתלק מיד, אם רצונך בכך.

גוץ, מרובע, חסון כּכֹרֶת, עמד לפניה וגולגולתו המגולה מוצבה לו על כתפיו הרחבות בלי חציצת צוואר.

מפי גינא נתמלט פתע, כמו בעל-כורחה:

– יכול אתה ללוותני קצת.

ותוך כדי רגע תיקנה:

– חצי שעה לכל היותר. אחר-כך עליך לעוזבני.

פני צ'יצ'י אוֹרו. עשה תנועה לנשק לה ידה, אך גינא משכה ממנו את היד אגב ביטוי של תיעוב, שנעלם מעיניו.

צעד לצידה לאורך הרחוב ההומה, קטן ועלוב לעומתה. זמן-מה שתק. אך שמחה גדולה פיעפעה קִרבּו. דמיו התרוננו בו אל אשה נפלאה זו שאצלו. מבטו שלוח היה נכחו, בלי להבחין כלום.

– בימים האחרונים עבדתי על הפיגום מִפָּנים. היתה לי עבודה גם מן הצד השני, בצֵל, אף-על-פי-כן עבדתי כל היום בחמה. כי מכאן יכולתי לראותך עוברת אל חנות סטפאנו ואל שפת-הים.

גינא עשתה כאינה שומעת. השרב חיתל אותה כתחבושת יוקדת. הרחוב המרווח צר היה לה. וקטן איטלקי זה שנטפל אליה, בפניו האדומות כעין הלבֵנה, אף הוא לא היה עשוי להפחית את החום, כי אם להיפך.

– סבורה הייתי שתיכנס לבקר את בעלי.

– לא יכולתי להישאר שם. מוכרח הייתי לנסוע לניצה. רצוני רק לשמוע מפיך שאין בך טינה עלי.

– לא, מפני מה!

– עברתי אולי על גבולות הנימוס. היום לפני הצהריים.

גינא נתעכבה פעם בפעם לפני חלונות-הראווה, נכנסה אל חנות תמרוקים לקנות מה. צ'יצ'י המתין לה. אחר המשיכו דרכם לאורך הבּוּלוואר המוביל אל שפת-הים, אל הקזינו, אל המלונות הגדולים והארמונות הפרטיים, שחזיתם מול הים והשמש. החוף היה כאן מגוּון למאוד מחמת הסוככים הצבעוניים הענקיים, האוהלים, המגבות של המון הרוחצים. לאורכו, על כביש האספלט הממורק, טסו המכוניות ישר והפוך, אגב טוּטים נזעמים. מרפסת הקזינו המפוּלשת היתה מלאה עד אפס מקום; התזמורת כבר התקינה כליה למנגינות המחול של מנחה.

לא, גינא לא נעתרה לבקשת צ'יצ'י לסור עמו אל הקזינו. הִזכירַתְהוּ ששעתו כבר עברה ועליו לעוזבה. צ'יצ'י ציית ונפרד. פנה והלך בכיווּן נגדי. אולם כעבור רגעים מועטים, כשהפכה באקראי את ראשה אחורנית, ראתהו לא הרחק נשען על מעקה המֵזח ופניו אליה. נתקפת מחֵמה פתאומית, עצרה בטקסי וקפצה לתוכו. בטבור העיר פיטרה את האוטו. התיישבה על מרפסת בית-קפה, סמוך למדרכה. נשמה רְוָחוֹת כנגאלת.

לאחר שכילתה לשתות את קפה-הקרח, העבירה יתד-הכַּרמיל על שפתיה והציתה סיגרטה. לא, טרחנות שכזו! עכשיו יהא-נא מבקש אותה! אבל לפתע טפח על לבה גל של רחמים אל אדם זה, ובאותו רגע, אילו בא לֵישב על-ידה, ודאי לא היתה מוחה. הריהו אדם עלוב, ומה אכפת לה אם הוא מתנהל לצידה. לא! שיסעה עצמה במחשבתה – מוטב כך! שאם לא, שוב אין לך מפלט מפניו!

נשענת לאחוריה, נהנתה מישיבה בטֵלה זו על גדות הבּוּלוואר הסואן. הסתכלה באוכלוסים, בחנה פני הנשים ותלבושותיהן, והיום להט לעיניה והלך. דוֹפֶק החיים התפעם בעוז, בקִרבּה פנימה כמחוצהּ לה. עֵרה היתה בה תחושת גופה, והיא הגתה אליו אהבה, אל גוף מסתורי ותוסס זה, כאל יצור בָּדוּל ממנה.

הגבר של השולחן הסמוך, שלא גרע עיניו ממנה כל הזמן, הִתיק כיסאו כדי כמה טפחים. כממשיך שיחה שנפסקה רק לפני רגע, אמר:

– עיר זו צריך לראותה באביב. אז היא יפה.

היה זה איש כבן שלושים, שפנים לו גלויים ומבט ישר, מעורר אמון.

גינא חייכה.

– ולמי הייתָ אומר זאת, אילו לא נכנסתי לכאן?

– לא הייתי אומר.

– ועכשיו הנך מבקש לספר בשבחה של עיר זו.

– המ... לאו דווקא.

קרא למלצר להביא לו סיגרטות.

– בעצם הייתי רוצה להביע לך רגשי תודתי.

גינא תלתה עליו עיניים משתאות.

– כי באת הנה ואת יפה כל-כך.

– עלי להודות על האמת: לא היה בדעתי לגרום לךָ נחת-רוח – צחקה גינא.

– היינו הך.

פתח חפיסת-הסיגרטות ושירבבהּ לעומתה. אחר ספג במטפחת את מצחו החופשי, הנאה.

– רואה את, גבירתי, יש ואדם מקיץ בבוקר והכל כתיקונו. הקיץ בעינו עומד. השמש ציירה גם הבוקר מקצתו של חלון ברום הכותל הכחול. שאון הרחוב אותו ריח לו וגוון של תמול שלשום. לכאורה לא נשתנה כלום, כחוט השערה, האין זאת? ואף-על-פי-כן הריהו מרגיש מיד, כי לא זה הוא. משהו חסר היום. לפתע אין הוא תופס פשרם של הדברים הכי-פשוטים, לא זיקתם אליו ולא זיקתם בינם לבין עצמם... דומה כאילו הוברר, שאותה תכלית אחרונה, הנותנת ערך לכל דבר ומעשה, איננה כל עיקר... אחר-כך הוא ממשיך, מתוך הֶרגל. הפעולות הקטנות היומיות – הכל כשורה וכסדר. אלא שמעתה שוב אין טעם לכל זה.

הדליק את הסיגרטה שכבתה.

– והנה מופיעה לפי תומה אשה זרה – ובבת-אחת נתהדק מחדש הקשר בינו ובין העולם.

לאחר שתיקה קלה:

– אם איני טועה, הרי הגברת מגרמניה.

– נגיד מווינה.

– אם כן מוטב להשליך רסן הלשון הזרה.

אבל גינא ביקשה כבר לֵילך, בשביל שלא לאחר את הרכבת.

– אי משום זה! תעשי עמי חסד, אם תרשיני להביאך באוטו שלי. בעשרה רגעים תהיי בביתך.

הציג עצמו בשם אֶרווין קרַאפט ממינכן, שופט-חוקר שפירש, משום שאומנות זו של גילוי פשעי זולתו אינה לפי רוחו.

באותו רגע עבר צ'יצ'י בחיפזון על-פני הקפה, בכיוון בית-הנתיבות הקרוב.

גינא חייכה לעצמה בקצת שמחה לאיד, בתארהּ לה מפח-נפשו כשלא ימצאנה שם.

– ועכשיו הנך שט להנאתך באוטו שלך.

– כך בערך.

– חיים לא גרועים.

– לא תמיד.

הציע לעשות תחילה טיול קצר בעיר, טרם יובילהּ אל מחוז חפצה. גינא ישבה אצלו, ליד ההגה, במכונית האפורה הגדולה. דירדרו ברשת הרחובות, שמהם היו תלולים, מטפסים על רוּכסי ההרים, שהעיר נשענת עליהם. עברו רובעי וילות מוצנעות תוך שלוות גנים והמשיכו לאורך מפרץ הים הכחול כעל כרטיסי-ציור. רוח משיבת-נפש סערה לקראתם. וכשהוריד אותה לפני בית בֶּרמוֹן, הוסכם ביניהם שיבוא באחד הימים הקרובים לקחתם לטיול בסביבה.

 

בקול רם, צווחני, סילסל המתורגמן שירי-עם איטלקיים, כש"הערבי" יושב על-ידו מעשן. למרות הדלת הפתוחה של הגזוזטרה המפולשה, היה בחדר חום מחניק. השולחן העשוי להתרחב הוסע אל הספה באופן שהיה מקום לכל הקרואים. הרבה בקבוקים כבר היו מרוקנים, האיברים נסוכי עופרת. לָאצִי ביקש לרקוד, רק לרקוד. היפני, בעל המשתה, דאג גם לכך: גרמופון עם דיסקוסים מוכן היה ועמד על דלפק בזווית.

זוּזי השתעתה עם גינא. אחר באה לשבת אצל בארט.

– אין אתה שותה, מר בארט. הנך מבכר כנראה להיות הפיכח היחידי בין המבוסמים, כדי לראותם בקלקלתם.

– אין זה כך. שתיתי אולי יותר מאחרים. מה לעשות והמשקה אינו פועל עלי! ברם הלילה עוד ארוך.

ידידת היפני שישבה בסמוך על הספה, מנפנפת מול פניה השלוקים במניפת-נייר צבעונית, מילאה כוסו והגישה לו.

– אם כן ישתה-נא. לבריאות הנשים ישתה.

בארט עשה רצונה. הוא אמר: "לבריאות בעלת-הבית בפרט וכל הנשים היפות בכלל!"

עור צווארה של אשה קטנה זו היה נובל, זָרוע המון קמטים דקים, תלוי ברפיון כשק ריק. כל מטען שנותיה נשאה עליו, על צוואר זה. אולם זוּזי היתה מלאה ברִיאות כפרית, חיוניות עליזה, אם גם קהה כלשהו.

– התיסע בקרוב לווינה? – שאלה את בארט.

– אפשר בחורף. לחג-המולד.

– ואז הרי תבקר אצלנו! תטלפן תחילה. או שתציץ אל קפה "מוּזיאום". אנו נמצאים שם בכל ערב.

– שפיר. אשים את הדבר על לבי.

לָאצִי כונן את הגרמופון ורקד עם מרסל. צ'יצ'י הזמין את גינא. בשעת הריקוד פלט סמוך לאוזנה:

– אותו גבר זר מעניין אותך יותר מאשר אני.

– איזה גבר זר?

– זה שהביא אותך באוטו מניצה לפני שלושה ימים.

צ'יצ'י כבר היה מבוסם קמעה ולשונו הותרה יותר.

– שמעני, אדוני – נתפרצה גינא – באיזו רשות אתה מרגל אחרי?!

– איני מרגל. ראיתי במקרה.

– אני אוסרת עליך לשמור צעדי, השמעת!

– אין אני מלשין. אל לך לחשוש. ראיתיך גם יושבת עמו בקפה "מוֹנָקו".

– אל תוסף דבֵּר אלי!

קולה רתת מזעם.

אותו רגע נגמר הוואלס והיא הלכה וישבה אצל מרסל.צ'יצ'י הגיח כוס יין. מלתעותיו נתרחבו עוד יותר. עכשיו, משנשתתק הגרמופון, פתח המתורגמן שנית בשיר, וצ'יצ'י פיזם בקול נמוך, עכור, בלתי-מורגל. גלי הנעימה החמה נשתפכו מעל הגזוזטרה אל שחור הלילה החרוש נשיבות קלילות כנשימת איש, ואל מרחבי הים הרדום. זעזועים טמירים ניעורו בלִבות המקשיבים וניצנץ לעיניהם יום מלוהט זר, שרוע על-גבי קמה מצהיבה, בערבות ארץ כיסופים. אחר זימר לָאצִי בלוויית אשתו שיר וינאי עממי:

Ja, ja, der Wein is` gu-et,

I` brauch` kei` neuen Hut-et,

I` setz` mei` alten auf,

Bevor i` a Wasser sauf`.

גינא השעינה עצמה על מעקה הגזוזטרה. הביטה על הרחוב השומם שלאחר חצות, והרחק מכאן, בכיוון הים, שנשם באין-שֵׁמע, ממוזג עם הלילה לגוש עבה אחד. עלתה בה עצבות קלה, שלא חסרה שמץ נעימות. משום-מה קם לפניה לילה אחר, מרוחק ממנה כמה שנים, משרק הכירה את בארט. לאחר טיול ממושך עמו בחורשות הפּרַאטֶר, עמדה בחדרה לפני החלון הפתוח, גם כן נטויה אל ליל הקיץ, ועדנת רגשותיה אל בארט כאילו קלחה מתוך זה הלילה אל נפשה וגאתה בה והלכה, ועוררה צורך נמרץ לבכות ולשיר. ומתוך שתיקה דחוסה זו דימתה אז לקלוט בחוש שפשופו של גפרור, מעֵין שפשוף לא-ממשי בַּחדר הגובל, מקום שאביה הצית מן-הסתם את הסיגרה אגב עיון בספרי הכימיה שלו. אביה, פרופסור קארל פוּנקֶן, בעיניו המלאות בינה עילאית, הסלחניות, הצופות לעומק הנפש מבלי לפגוע בך, שככה אהבה אותן. אותו איש-סגולה, שרק נוכחותו בלבד כבר עשויה לצקת בַּלב ניחומים וחוסן. בעצם נולדה במזל טוב, הירהרה גינא. חייה שטפו בנחת, מלאים וזכים, בלי הזדעזעויות יתרות, העלולות למַטמֵט שווי-המשקל הפנימי. לא מעט גרמה לכך אהבתה את בארט, זו האהבה המתמדת, העמוקה, שאינה יודעת לֵאוּת ושעמום.

לָאצִי נתקרב בלאט ועקר אותה מהרהוריה.

– תסלחי לי, גבירתי, אם אני מפריע, זה כבר חפצתי – היינו, פנייך מעניינים מאוד. אפשר לעשות פורטרט מצוין. בחשק רב הייתי מצייר דיוקנך.

אדם זה היה לה בלתי-סימפטי. גלב אמיתי, היתה חושבת עליו. היא דחתה אותו במענה של הן ולאו ונזדרזה להיכנס פנימה. ישבה על הכיסא הפנוי לצדו של בארט, ששוחח עם מרסל ולא הרגיש בה. אִמרתו שנפלטה אותו רגע מפיו העבירה מטעם-מה רטט על גבה. "ברו של דבר פעמים הוא שונה מתוכו, עד כדי היות הפכו הגמור..." גינא תמהה בעצמה על הרגש המציק שעוררה בה אמרה זו, שלא היה לה לכאורה כל יחס אליה. ולא עוד אלא שעלה בה מין פחד סתום מפני המשך השיחה, כאילו יכול היה במרוצת הדברים להיאמר מה שעשוי לצערה באמת. נדחפה להפסיקה כרגע. הסמיכה כיסאה יותר אל בארט והניחה כפה על זרועו. זה הפך אליה פנים מחייכות חיוך רך.

– מה לך, גין? – אמר בלחישה משדלת.

והוסיף:

– שמא את משתעממת?

גינא הישירה אליו את עיניה הכהות, שהיו מעולפות עכשיו אותו דוק של יגון קל, מוּדע לו כל-כך. התחיל מלטף בחיבה עור זרועהּ הקריר, החלק כעור אפרסק, עד שהובהרו פניה בבת-צחוק קלושה.

– אין האנשים שמחים כאן – אמרה – או אולי נדמה לי כך.

מבטו הכבד, העקשני, של צ'יצ'י, שעמד מנגד נשען בגבו על הכותל, לא מש מעליה כל הזמן, ולא נוח היה לה.

– מוטב אולי ליכנס לישון.

– עוד מעט – השיב בארט מבלי לזוז.

הגרמופון ניגן שוב וגינא נתרוממה ומשכה את מרסל למחול. היפני, מבוסם כבר, העתיר נשיקות בקרן זווית לזַ'קלין, הפריסאית הקטנה, חברתה של מרסל, כשהיא פולטת פעם בפעם צחק חד, צורם. האנגלייה ישבה לא הרחק ועל פניה הסמוקים נקרש חיוך שוטה. בעד ערפל הפוֹקסטרוֹט והכוהל רמזה עליהם במניפה. המתורגמן שלף אותה מטמטומהּ והתחיל מסתחרר עימה.

 

הם יצאו אל הרחוב המנומנם. גינא, בארט ומרסל. באמצע הכביש המטולל התהלכו מחרישים והלילה הפושר הפיג בקרבם מעט-מעט את אדי הכוהל. הערבוביה של הקולות השתויים וצלילי הגרמופון הלכה ונסוגה אחור, נהייתה קלושה יותר ויותר, איבדה לסוף מַמשותה. סֶרח טעם תפל נשתייר בה בגינא מן הערב. מרוקנת היתה ומשועממה מאוד. עייפות חמה פיעפעה באיבריה. הציעה לשבת על אחד מפלחי הסלע פזורים לאורך החוֹלָה.

אכילה ושתייה, זהו עניין אינטימי. עם אנשים זרים, שאין לך כל זיקה אליהם, יש בזה משום חוסר-צניעות...

– פעמים נוצרת הזיקה על-ידי שיתוף הסעודה – העיר בארט.

גבם אל הים, ישבו והסתכלו בטור-הבתים הכבויים מנגדם ונמלאו הַיַתמות הלילית הרחק מכאן נתקעו בלילה כמַסמרות כמה נביחות קצרות ולא יספו. רק מאחוריהם התנשם הים עמומות, עד אינסוף.

כעבור שעה קלה קמו והמשיכו טיולם עד לקצה היישוב, מקום שהחוף מתווה חצי-עיגול כמגַפֵּף את המים. אחר חזרו על עקבותם ונטו לרחוב צדדי, בו גרה מרסל. כשיצאו שוב אל הרחוב הראשי, רק גינא ובארט, הִדביקם צ'יצ'י. במרוצה בא, נפעם ביותר, כמעט מתייפח, מה שעורר רושם מוזר. מיד התחיל מדבר, לִמְרוּסָקים ובקול חנוק, שלא כדרכו כלל:

– אתה מבין, ומאדאם תסלח לי... נבָלה היא מאין כמוה!... אל תחשבו שאני שיכור... אין אני שיכור אף כמלוא נימה, אתם שומעים!... ללמד זכות על עצמי – אין טבעי בכך... אתם מכירים אותי קצת!... איני מבקש לייפות כלום... דַמוּ בנפשכם, אדם שיכור כלוט, שיכור כבול עץ, שאינו מבחין בין פרה לתרנגולת!... וכי מה עשה לי, לכשתשאלוני? לא-כלום... בהחלט לא-כלום. ביקשתי מחילה ממנו... בכיתי לפניו... נשקתי לו... איש-צדק אנוכי, רואים אתם!... כך טבעי!... והוא מחל לי... בפני כולם מחל... וגם כן בכה... אבל אין אני בטוח... ואם כל עצמו לא עשה זאת אלא למראית-עין ומתוך שהוא שתוי?... הוא היחידי ששתוי הוא באמת... עוד הרבה יותר מן המתורגמן ומלָאצִי... וכיצד יכול אני להיות בטוח?... איני רוצה שינטור איבה... לפי שמכיר אני משׁוּגתי בדעה צלולה ואני מתחרט, אתם עֵדי!... וכולם בכו עימנו וכולם נשקו איש לרעהו, אבל –

– וכי מה אירע שם – שיסעוֹ בארט – ספר דברים כהווייתם!

– לספר – אין מה לספר... אין זה מעניין אפילו... אתם מוצאים שמהלומה מעניינת?... מלאכה זו, איני אוהב אותה... וייתכן יותר לקרוא לזה תאונה, מקרה נואל, מאשר מעשה בכוונה תחילה... הדבר נעשה מאליו, ורק לאחר-כך עמדתי על זה. אבל שיכור אינני... הוא הנֵהו שיכור ואני לא...

הם נמצאו עוברים על-פני מעון היפני, שנתפרץ מתוכו ברד של קולות צחוק פרוע. צ'יצ'י נתעכב תחתיו ושירבב ידו כלפי ריבועי האור הכתום של הדלת ושני החלונות הפתוחים.

– הנה, אתם שומעים, הם צוחקים!... צוחקים!... ואם הם מסתירים את התרעומת תחת הצחוק?... והיפני בייחוד, זה יותר מכולם....

– אל אלוהים, מה קרה שם סוף-סוף – היתה גינא גרויה כבר.

– הוא הדבר, מאדאם! לא קרה כלום... כמעט לא-כלום... אלא שז'קלין התפרקה שמלותיה ורקדה עירומה. ואף זוּזי התפשטה ואף היא רקדה. והאנגלייה עשתה כמותן. שלושתן עירומות. משום שהיו שלושתן שתויות. וכולן רקדו. כלפי זה אין לומר כלום. רקדו ושתו לסירוגין. אחר-כך נמצאה ז'קלין יושבת בחיקי, הלוא כן... כי האור כבר הועלה שוב... והיא בכתה מחמת שִׁכרות ורחמי נכמרו עליה. ישבה איפוא בחיקי ובכתה. והנה בא היפני, האין כן, עירום גם הוא, רק במכנסי-רחצה, ואמר להורידה מעל חיקי. בזה אין כל עוול. שמא מִקנַת כספי היא? אֶפֶס הקטנה לא היה לה חשק. כי אמרה אליו: "היֵה זהיר בצ'יצ'י! יודע הוא אמנות הבּוֹקס!" ואז היפני אלי, לפי שהיה שתוי: "כך? אתה יודע אמנות הבּוֹקס? הבה נראה!" והוא תפס בחוטמי ומשך אותי לכאן ולכאן. כך. (צ'יצ'י חיקה בידו מעשה היפני.) אתם מבינים, לא המכאוב עיקר אלא העלבון. מעולם עוד לא העז איש למשוך אותי בחוטמי. וכולם צחקו למִשבַּתי. ואז קפצתי והטבעתי לו סנוקרת תחת העין. מן המעולות!... ועינו צבתה כליל. ומיד התחיל לבי נוקפני וביקשתי מחילה. בדמעות ונשיקות. כי אולי לא היתה כוונתו לרעה – שיכור כמו שהוא. ואילו אני אינני שיכור.

גינא נתפרצה פתאום בצחוק. הם הגיעו עכשיו אל דירתם, אל מבוא הגינה, וביזשוּ דחק עצמו ועבר מתחת לפשפש והשתרע עליהם בנהמת-נחת. בארט ניער אותו בנזיפה קלה.

– את צוחקת, מאדאם! אבל אין מקום כאן לצחוק. צ'יצ'י, ראשו עדיין במקומו. מוטב שלא לצחוק! מה אתה אומר, מר בארט? כלום חטאתי נגד חוקי הנימוס? לא דוקטור אני ולא מהנדס, אמת, אך אדם גס אינני! ואף לא נבל! זה פחות מכל! אין דרכי לפגוע בכבוד מישהו בדיבור או בתנועה, תודו בעצמכם, היפני אדם הגון הוא, אבל שיכור. ואני מתחרט על המקרה. איני רוצה שתהא לו טינה בלבו. וזה הכל! אבל לצחוק אין מקום כאן.

– ואתה לא שתית כלום הערב? – סָנטה גינא.

– כיצד לא שתיתי? גם כן שתיתי. אך לא הרבה. ועוד: אצלנו רגילים לשתות. שמא מתנהג אני כאדם שיכור? הנֵה!... רצונכם ונעשה עכשיו בטיול בסירה. אני יכול לקחת סירתו של מרקו. לא? אבל לא משום שהעלבתי בכם, חלילה. אם העלבתי בפליטת-פה, הריני מבקש סליחה. (תוך כדי כך הניח כפו על החזה.) ברם, עלי לשוב כרגע אל היפני.

– אולי תלך לישון!... – אמר בארט – כבר שלוש אחרי חצות.

– לא. לא אוכל לישון אם לא אדע בבִטחה שאין בלבו כלום עלי.

וצ'יצ'י רץ חזרה אל היפני.

 

הם היו עדיין באמצע סעודת-שחרית. קראפט בירכם בפשטות של בִּטחה. הגם שסעד כבר במלון שלו, ניאות לשתות עימהם ספל קפה, "מאהבַת הביתיוּת". נחת-רוח פשוטה, ענוותנית, היתה שרויה בחדר-האוכל האזרחי של מאדאם ברמון. האפלולית הקלושה הומתקה על-ידי סילון של חַמה, זורם אלכסונית בעד הפתח, שטבלו בו זבובים עליזים.

גינא העמידה לפניו צלחת ריבה ומרחה לו חמאה על לחמנייה. כל ישותה הפיקה רעננות בתולית. עם זה היה בתנועותיה החינניות, הרכות בזריזותן, משהו אמהי-מרגיע. אֶרווין קראפט, שקלט קִסמהּ קליטה ראשונית, לא-נפסדת עדיין מחמת הֶרגל, חש רגע צער חשאי בהעלותו על דעתו אשה צעירה אחרת, שטיבה שונה לחלוטין. זו האחרת היתה משרה סביבה רוח של בלבול. תנועותיה המתועתעות מסיבת אי-סדר פנימי חוללו תמיד מין טירוף בעצמים ואנשים, עד כדי ביטול ייעודם המיוחד. בדמיונו ניצנץ ביעף, כמשל גרוֹטסקי לרעיון זה, שולחן הפוך, כְּרָעיו אל-על, שהשינוי עושהו מגוחך ושוב אי אתה יודע לאיזה שימוש נועד.

נסתמך על מסעד הכיסא וקינח במפייה את פיו המחוק.

– ועכשיו, אני סבור – חבל לאבד כלום מן היום היפה.

גינא ביקשה ממנו להמתין עוד מעט למרסל. יסלח-נא, שהזמינה אותה על דעת עצמה להצטרף עימהם לטיול. נערה יפה וחביבה ו"לא תכער מראה הנוף". היא גופה תקפוץ למעלה בינתיים להיטיב תלבושתה.

מרסל הביאה עימה חדוות הבוקר המצוחצח, הכתום-כחול. ישבה מול קראפט באלכסון, בשמלה אמוצה כעין הפלדה וכיפה מאותו צבע. שיחה קלה, מוּארה בברקי שׂחוקהּ הצלול, ניגרה לאט. בארט הירהר, שלא בקשר עם השיחה, שקרפאט זה יש בו באמת משהו ישר, לוכד. כמה חדה היתה עינה של גינא ומה נכון וקולע משפטה על בני-אדם! בזה אפשר היה לסמוך עליה, בלי חשש ופקפוק.

גינא חזרה וכולם נתרוממו. כעבור רגעים מועטים התגלגל האוטו על כביש חלק, מתנוצץ שחור, שעובר כחוט-השדרה דרך כל היישובים שלאורך שפת-הים, המשובצים בירק עסיסי של צמחי הדרום. חנייתם הראשונה היתה, מקץ נסיעה קצרה, בעיר-מרחץ קטנה, שלא עלתה לפרסום אלא לפני שנים מספר. עיר זו תימרה בִּיקוד החמה על מלונותיה החדשים מגוֹן השוקולדה, האתרוג והקפה-בחלב, על בניין הקזינו העטור ננסי תמרים, על דִירֵי-האוטומוֹבּילים הענקיים, על רֶסטוֹראנֵי-התפארת ומרפסותיהם החסויות משֶׁמש על-ידי סוככים צבעוניים גדולים – מקום ועד בינלאומי לגדולי הדור: לצ'אמפיוני ספורט למיניהם, למלכות-יופי, ל"כוכבי" פִילְם, לסוֹפרי-טרקלין משוחי-לַכָּה, לרודפי אָוואנטוּרה שונים, לסתם אמריקניות משוגעות וכדומיהם. כאלה נתלבטו ברחובות הנקיים, המפולשים מול הים, מעורטלים חציים, רק במגבות, בפיז'מות. מי שנראה כאן במלבושיו הרגילים עורר רושם כשייך לגזע אנושי שונה.

קראפט החנה את המכונית לצדי חורשת תוֹרְנִיות נסמכת לקזינו, שעמדה על גבנון לא-גבוה. השאירו בגדיהם באוטו והלכו דרך החורשה הקטנה, בה רבוצים היו כמה מן הרוחצים על הספסלים הפזורים בין האילנות ועל הקרקע השחום של מחטים יבשים ונכפשים, הטלוא למקומות כתמי חמה מבהיקים. פה-ושם התלקח קול צחוק עליז בחום הנקרש, התנפץ אל דומיית האילנות הרמים. השחרור מן הבגדים השיב לבני-אדם הללו מין חירות הטבועה בם מלידה, על-ידי מגע השמש נעשה צחוקם צלול יותר, פראי, חופשי. עם היותם זרים זה לזה, ראו עצמם כבני משפחה אחת, העירום ביטל את הריחוק ביניהם, הִשווה אותם זה לזה אותו שוויון יסודי של שעת הלידה ושעת המיתה.

– תְּמֵהָה אני שלא שׂמת מושבך כאן – פנתה גינא אל קרפאט – בימות הקיץ הרי ניצה כאולם ערוך למשתה, שהקרואים לא הופיעו בו.

– נוחה היא לי מאנדרלמוסיה זו. וכי היית רוצה לשבת כאן?

– כפר-הדייגים המנומנם שלי, אותו לא אמיר.

בקצה השני של החורשה, שנסתיימה בפתיעוּת במדרון תלול ביותר, הבריק לעיניהם בבת-אחת ערבוב של צבעים מתנועעים ומהבהבים בחמה: של כלי-הרוחצים למיניהם ושל המון הסירות, שגלשו אילך ואילך לא הרחק מן החוף – התמזגות כל דרגות הגוונים על רקע כחול-הים העז, שנתרכך והלך כלפי האופק והפך תכלת-שמיים בהירה, ומימין נתלכד עם ירוק מעובה של גנים וחורשות.

– הֵי, הבחורים, מי מכם קופץ?

רוחה הטובה של מרסל אָצלה נופך-זוהר לעיניה האפלות, הגחכניות, ויצקה תנועה מרובה באיבריה המחוטבים. היא דילגה מרגל על רגל.

– עימךְ אני! – קרא בארט.

– ואת, גינא?

– לא, חייכה זו, הם הִנם כבר מן המיושבים, היא ומר קראפט, האין כן!

ירדו מן המדרגות הרחבות, אשר הובילו ממרומי החורשה אל המים. למטה פרשו מרסל ובארט אל גשר-הנסרים הצר והמלוחלח, שנטוי היה מן החוף עד למקום שהים עמוק כבר מקומת איש, ונגמר בבימה מרובעת גבוהה, עשויה מצידה אחד טבלה מלוכסנת לגלישה. הרחיקו שׂחוֹת, עד למחרוזת החביות האדומות, המסמנות את השטח המוקצה לשחייה. פרקדן, זה לצד זו, הטביעו מבטם בעומק השמיים, שהרעיפו עליהם מטוהרם ודממתם. השאון מסביבם, דְקוּר הקריאות הצורמות, נתעמֵם במקצת, כמסונן דרך פרגוד. עתים נתקלו ברצועת מים צוננים ביותר כמי שנכנס לתוך מרתף-קרח. ניגוד-הטמפרטורה החָריף והפתאומי הריץ בבשר צמרמורת של אֵימה. מיד נדחק ועלה הרעיון המבעית של האפשרות של שבץ-הלב, הגם שהלב בריא היה לחלוטין. העיתון יביא אחר-כך אותה ידיעה קצרה וטיפוסית, שהעין מרפרפת עליה בהיסח-הדעת, אגב גמיאת קפה של שחרית. ברגעים כאלה היה בארט מחליט, שאם יֵצא הפעם בשלום, לא יוסיף עוד. אפס בפעם השנייה, משרק חש מגע המים, נדחף להרחיק מחדש על-ידי מין שאיפת-כבוד נערית שהצד הנואל שבה לא נעלם ממנו.

– חוזרים!

חרץ בארט מבוהל, אף-על-פי שלא היה עדיין עייף כל עיקר.

אפופֵי המולה מדהימה ישבו גינא וקראפט וחיכו להם על החול החם, רגליהם מושטות לגלים הקטנים המתרטשים אליהן. הנם נכנסו לשטוף מעליהם את החול ואחר חזרו כולם להתלבש, כי עת צהריים הגיעה.

לאחר הסעודה נמצאו שוב מידרדרים על הכביש הממורק, והים לשמאלם מסתתר ומתגלה חליפות, ומראיתו בלבד ממתיקה כלשהו סבל השרב. האוטו בִּיתֵּר את האוויר המדומדם-צהבהב ודלה מתוכו לשון-רוח חלקה, שליקלקה את הפנים, את השיער. טוב היה לחתוך כך בבשר החם של היום ולהציל ממנו אי-אלו נשיבות קרירות.

משוקעת לרווחתה במושב הרך, עצמה גינא עיניה. אז דימתה לטוס אחורנית ונאלצה לאמץ חושיה בשביל להגיה קִרבּה הרגשת הכיווּן. אולם בפוקחה שוב את העיניים, תקפה אותה ברגע הראשון סחרחורת קלה. כי נתברר, שלמרות הַיגיעה לכַוון פנימיותה בכיווּן הנסיעה, חל בה אף-על-פי-כן בלבול קטן, ועל-ידי המעבר הפתאומי אל הממשות כאילו נעקר בה דבר-מה ממקומו. על משחק זה חזרה כמה פעמים. אחר-כך הצמידה מבטה אל מרסל היושבת על-ידה, ריכזה עצמה כלפי הפרופיל המשורטט קווים טהורים וגלויים, שעה קלה כך, עד שלבסוף ניטשטשו הקווים והתחילו מרצדים לעיניה. מסבך ההרגשות הלא-ברורות שרחשו אותו רגע בנפשה נתבדלה אחת מעט-מעט וצפה למעלה, מסוימת כבר למדי: ו הוודאות הנבואית שאינה צריכה ראָיה, כי ממנה, ממרסל, לא תצמח לה רעה גדולה... לא עכשיו ולא בעתיד. ומטעם זה נכמרו גם רחמיה על מרסל זו, אפשר מפני שראתה אותה ברגע זה כחלשה ממנה, בלתי-עלולה להזיק לה בשום בחינה. נטלה ידה. מרסל הפכה פניה והציצה בה בנֶכֶר, כנשלפה מחלום.

– המוצא הוא חן בעינייך?

רמזה בסנטר כלפי גבו של קראפט.

מרסל תהתה על הגב הרחב והישר בחלוק אמוץ, שהפיק גמישות וכוח של איש-ספורט.

– לא בלתי-סימפטי.

בלי מעבר לחשה גינא:

– אם את אוהבת אותו... הקנאה אינה ממידתי....

– אותו?

– לא, כמובן.

והתחילה מדברת בבארט, שישב עם קראפט ליד ההגה, מנתחת מידותיו, מגלה יתרונותיו בפני מרסל זו, מתוך מין הכרח פנימי להגביר את הסכנה.

– ראוי הוא לאהבה – סיימה – אשה שאינה מתלקחת לאהוב אותו, זו חוּשֶׁיה אינם קבועים לה במקומם הנכון. דעתי הכֵּנה.

– תעמולה לא גרועה! – צחקה מרסל.

ובסמוך לכך:

– וכי אין את סבורה שזה עשוי לעורר חשד ביחס לטיבו? או שמא מתכוונת את לכך?...

אינה פְּתיה כלל וכלל הקטנה! הירהרה גינא.

– הרי היה כבר סיפק בידך להכיר אותו קצת.

האוטו עבר עכשיו על גשר נטוי על נהר רחב ושטוח, שבעד מימיו הזכים נשקפו פלחי האבן הפזורים על קרקעו. קראפט פנה לאחור והודיע, שהם פורשים אל ההרים, לא על-מנת לבקר בערים שנועדו לתיירים, בלתי אם לאשר תוביל הדרך.

בארבע בקירוב עצר קראפט לפני פונדק בכפר הררי שוקט, שרחובותיו שוממים היו וכלבים הלחיתו בצל בתיו הנמוכים, לשונם הרועדת משורבבה מתוך הפה. שתו קפה רע ואכלו סעודת ארעי. הפונדקאי, בשרוולי כותונת מופשלים, מזוּין היה שפם מחודד, ותִלְתּוּל על הסנטר ששִׁייר עליופִּיף שיער ארוך להתגנדרות. חתול מנומר נהנה משלוות היום, רבוץ על אחד השולחנות המוצקים השחומים.

– הרי זה כאילו הופרש מתוך העולם כל הסואן והמרגיז. לפתע שומע האדם את עצמו, בלי פרגוד.

כך אמר בארט ושם בפיו לחמנייה כרוכה חמאה, גבינה ועגבנית.

– לאו כל אדם רוצה לשמוע את עצמו – העיר קראפט – הרוב בורח אל השאון.

מקץ שעה קלה ישבו שוב באוטו והתגלגלו במעלות ומורדות, מתעכבים בכפר אחד ובמשנהו, וכשירד עליהם הערב, שמו פניהם הביתה, מלאים געיות של בהמות זרות ומבושמים ריחות של הוויה פשוטה, תמימה, ישָׁנה כימי עולם ומתחדשת בלי הפוגות, עד אינסוף.

 

אבטומאט הנגינה שפך ג'אז עמום אל האולם המועב. כמה זוגות הסתחררו במרושל. לפני הקפה שעמד על שפת "הכביש הלאומי" התנוססה משאבת-בנזין אדומה. אוטומוֹבּילים טסו ועברו בהפסקות קצרות, מסנוורים בפנסיהם הקדומנים. מבית-הנתיבות הלא-רחוק, מאחורי הגנים המשתרעים מעֵבר לכביש, ניטלטלו הלום מפרק לפרק צלצולי-סימוּן צלולים, קצובים. סמוך לכך התנשמה ואיוושה רכבת, נתחבה שריקה אפלולית באֵלֶם הלילה.

הם ישבו בגן האחורי הגובל באולם המוארך המוקצה לריקוד. פרפרים ויתושים נתחבטו אל אגסי החשמל התלויים ויורדים מבין ענפי האילנות. שולחנות השֵׁכר העגולים הגדולים היו מכוסים מפות לבנות עם ריבועים אדומים.

צ'יצ'י נתרומם ונכנס אל האולם לכלכל את אבטומאט הנגינה במטבע של חמישים פרוטה. אחר חזר למקומו, מלוּוה ואלס עצל ונצרד. ביקש שוב לרקוד. גינא נשתמטה באמתלה של עייפות. שתתה שריד השֵׁכר ושבה לינוק מן הסיגרטה יניקות קצרות ותכופות.

– מר בארט יבוא לכאן לקחתך?

– לא נדברנו.

– ואת לא ביקרת אותה?

– כן, לפנות-ערב.

– אבל מחלתה אינה אנושה. אני מקווה.

– אי-אפשר לדעת. גניחות דם. מכל מקום הוטב לה. גם החום ירד.

– חבל! נערה חביבה מאוד. אין היא משגיחה על עצמה. הרחיצה בים ודאי מזיקה לה גם כן.

– מסתבר. עליה להימנע מכמה וכמה דברים. ריאה אינה סובלת זלזול.

– אבל אז, כשנסעתם לטיול עם הגרמני, הרי היתה עדיין כתיקונה.

– לא נפלה למשכב אלא לפני שישה ימים.

– החוף נתייתם קצת בלעדיה. היא הביאה רוח של משובה וחוסר-דאגה.

לאחר רגע אמר, ובקולו רטטה נימה של עצבות קלה, שלא נתמזגה יפה עם חזותו האתלטית:

– הקיץ, את יודעת, ממתין אני לו תמיד בכיליון-עיניים. עתים נקלע לכאן איזה אורח לפי רוחך.

– היינו, אורחת?

– לא, אפילו אורח. פשוט. בחורף השעמום נורא כאן. תיכף לגמר העבודה הריני מחליף בגדי ונוסע לניצה. כמעט בכל ערב. לשחק בקלפים עם בני המקום ולשתות פֶּרנוֹ? אין זה עניין לי.

הוא שלח חיוך אל השולחן השלישי, כלפי כנופיה של שלוש נשים ושני גברים, שלצידם הִלחית כלב ענקי שמן, מנומר לבן-כתום.

– ביום א' – הנמיך צ'יצ'י קולו – הייתי עימהם בבּוּש-דה-לוּ. זקוקות הן לשלישי, בשביל האומנת. הן צריך להעסיקה גם כן, שעה שהן מטפלות בבחוריהן. זו הגבוהה, רואה את, המלאה, היא האם. אלמנה. גרועה יותר מן הבת. בעלה של הצעירה עסוק בניצה. אינו בא אלא אחת לכמה ימים, מופיע עם ערב ושב בבוקר. וכאן נמשכת ההילולה. סוף-סוף אינן מכוערות, לא האחת ולא השנייה. והבחורים אחים הם. שותפים לאם ולבת. לעתים מצטרף עימהם גם אביהם.

– רואים אותן תמיד עוברות על החוף עם ילד כבן ארבע.

– הילד ישן, כדרך התינוקות. והן מתעלסות.

– ואתה נטלת על עצמך את האומנת.

– כלום נופלת היא מהן, מה?! לא פחות יפה ולא פחות צעירה. ברם, רק בעת אותו טיול. מה את רוצה, האדם משתעמם. ומלא הוא צער גם כן.

וסמוך לכך:

– שמא סבורה את, שאין אני יכול להשיג גם אותן? איזו שארצה! אבל זו נעימה לי יותר. השדרה החברתית לא מעלה ולא מורידה אצלי. אגב, הייתי מוזמן אתמול לביתן לסעודת-ערבית. אך לא הלכתי.

גינא פזלה מזמן לזמן כלפי השולחן השלישי, תהתה לא- מעוניינת על-פני כל אחד מבני הכנופיה, שקטעי שיחתם הקולנית הגיעו הלום. היתה משועממת מאוד. זה כמה פעמים שאלה עצמה הערב איזה שד כפאה להיעתר לבקשתו לסור עמו אל הקפה. הזמינה עוד כוס שֵׁכר והריקה אותה בלגימה אחת.

– את אומרת לֵילך כבר?

קרא צ'יצ'י, כראותו אותה מוציאה ארנקה.

– אפשר לטייל עוד קצת – נתמלט מפיה שלא בטובתה והיא התחרטה תוך כדי דיבור.

צ'יצ'י לא הניח לה לשלם. היא מעליבה אותו בכך. המנהג אצלם, שהקָבָלִירים משלמים ולא הגבירות. חוץ מזה הרי הוא-הוא שהזמין אותה. מוכרחה היתה לבטל רצונה מפני רצונו, כי ייחס לעניין חשיבות יתרה ופניו כבר היו סמוקים מהרגשת העוול.

הציע דרך אחרת, מקצתה ב"כביש הלאומי" ורובה במשעול גנים. הערב פיכפך אל קרבך כמשקה קל וריחני. הריאה נתרחבה. חצי-ירח נתגלה ונסתתר חליפות מעל לחומת האילנות לימינם, עתים נתלה לרגע קט על אחת הצמרות, ללא ניד, מרעיף משם שלוותו הקרירה על הכביש המעורטל, שעמד עכשיו להבהיק בנוגה מועם קצת, ועל הכרמים והגנים השרועים מנגד. בתים לא נמצאו כאן. או שהיו חבויים במעמקי הגנים, בלי נראה, הרחק קצת מצדי הכביש. ומשם, מעומקי הגנים, פרצה לפרקים נביחה נרגזת לקול צעדיהם המעוממים שבנעלי-החוף. נשתרכו ברשלנות, בלי דיבור, פעם מפוזרים ופעם מאוחדים, איש-איש נתון להרהוריו. בין המכוניות הנחפזות כבר היה רווח גדול; עוברי-אורח לא נראו.

כשנטו אל המשעול הצר והאפלולי, שמשׂוּכות הזרדים לצדדיו נתחככו ברגליים, שילב צ'יצ'י זרועו בזו שלה. קטט קל חלָפהּ למגע זרועו. אבל הניחה לו לעשות. יספו לשתוק. רק נשימתו של צ'יצ'י היתה עכשיו כבדה, טרופה, נשמעת. לגינא נעשה לא-נוח. התרגשותו הגלויה הלכה ונאצלה אף עליה, התחילה מעט-מעט כובשת ישותה. מה זה היה לה לפתע?! יצירי גווה לֵאוּת משונה באה בם, כעין שיתוק, ההליכה נעשתה קשה עליה. נמסך קִרבּה מין טמטום בהמי, שהליט בערפל את דעתה, דומה לאותו הִימוּם כבד לאחר בליעת משקאות חריפים. לחיצת הזרוע השרירית הורגשה לה בסָתוּם, כמו בריחוק-מה מתחומי הווייתה. את המשעול המחותחת, המשובש בפלחי אבנים, ראתה ולא-ראתה. כסהרורית התהלכה.

הגיעו אל מגרש קטן. הנחל הצר שלצדו יצק מַשק צנוּע אל גוש הדממה. בזווית מופלגת בְּנפש גינא דימדמה הרגשה, שתמיד היתה מהלכת במשעול זה, ושתוסיף להלך כך עד קץ הימים, מעורבת במַשק העדין ובלילה הריחני ואפילו בזה הגבר הזר. דומה כאילו נשאבו מתוכה כל חייה מלשעבר והאפשרות לחיי העתיד.

בלי דעת צנחה על השיפוע של אפיק הנחל. וצ'יצ'י נמצא משתטח לרגליה ולוחש בנשימה רותחת מלים סתומות-פשר. לא, גינא לא הבינה כלום. רק חשה שגופה יוקד כנגוּע קדחת קשה. ונשיקותיו הצורבות, הנושכות, של צ'יצ'י, על ידיה, על זרועותיה המעורטלות, על צווארה, על פניה. בנשיקות אלו היה משהו של דריסת חיה איומה, של רצח. לוּ אמרה למחות, לא היתה מסוגלת, ולוּ אמר להמיתה, לא היתה מוחה. שוב לא היתה לה כל שליטה על עצמה. הרגישה עמומות שמשהו נעשה בגופה, משהו איום וגורם תענוג ממית כאחד – אך כל זה כבחלום סיוטים, כגזֵרה שאין לשנותה ואין להתקומם כנגדה.

אחר-כך מצאו עצמם שוב מהלכים במשעול הצר בין שתי משׂוּכות הזרדים, גינא תלויה בזרוע צ'יצ'י וידה האחת נעלמת תוך שתי כפותיו הרחבות המיובלות. מפרק לפרק גחן והצמיד שפתיו הלוהטות אל גב יד זו, הצרה והחלקה כקטיפה, בדבקות עצומה, כאל חפץ של קדוּשה. יכול היה לֵיתן נפשו בעדה, בעד יצור יקר זה שהתהלך לצדו. לאושר כזה לא פילל, לא יכול לתארו לעצמו אף בחלום. כיצד יוכיח לה שכל חייו נתונים לה ושהיא רשאית לעשות בם כרצונה? ורעיון חטוף הבריק בו, אם לא ישליך עצמו לעיניה אל הים.

אולם גינא הלכה לידו שותקת, מתנודדת פעם בפעם כהלומת יין. דבר-מה נתפרץ לתוך חייה, לתוך גופהּ, דבר-מה זר, נורא, שכבר יישאר בה עולמית, לאין פדות והצלה. כל יתר הדברים מעתה ניטל ערכם ביחס אל זה. וכלום היה מישהו זולתה אשר בדבר? הרי זה לא היה אלא צד סמוי של מהותה, סמוי אף ממנה-עצמה, שבא פתע לידי גילוי באמצעות גורמים ידועים. כי לא המאורע לכשעצמו היה חשוב כאן. אותו אפשר היה אולי למחוק, לבטל על-ידי שִׁכחה. אולם העובדה שהיא היתה עלולה לכך, בלי שום נימוק, סתם, רק מפני שהערב יפה והמשעול שומם ואיזה גבר מצוי לידה – זו עשויה היתה להוציא אדם מדעתו. הרי אין היא רשאית אפילו להתכעס על אדם זה שאצלה, לכלות בו חמתה. וכי מדוע היה עליו להחמיץ את ההזדמנות?! הן הוא אוהב אותה! לא, אין אשם כאן זולתה! ואותה כסילות שבעניין, אותו טמטום וחוסר-טעם! יכולה היתה לירוק בפניה עצמה!

נשתחררה מזרועו בפתיעות כזו, עד שעצר רגע בלכתו והעמיד עליה פנים תוהות. נמצאו מתקרבים עכשיו אל החוף, אל בתי-היישוב הראשונים, והאפלולית נהייתה קלושה. שוב לא היו רחוקים מדירתה. בטון שאינו סובל התנגדות פיקדה:

– עכשיו עזוב אותי! אני הולכת לבדי!

נזדרזה ושמטה ידה, בגחנו עליה לנשקה. השאירַתהוּ נדהם תחתיו ונתרחקה בצעדים חפזים כבורחת, בלי הסב ראשה אחורנית.

 

בארט נמצא כבר בבית והתכונן לשכיבה. נכנס כנראה רק רגעים מועטים לפניה. היה כחצי שעה אחר חצות. מעל גג סטפאנו הבקיעה עוד הנגינה הצרודה של הגרמופון. מזמן לזמן הגיע הלוֹם שׂחוק קולני מופקר, שגינא הכירתו כשחוקו של לָאצִי. השתוממה שקודם לכן, אך לפני רגעים מספר, בעוברהּ על-פני בית סטפאנו, לא הרגישה כלל במוסיקה ובקולות האורחים. אפס כל זה הרי אחת היה לה. חלצה שמלתה ותחתוניתה ועמדה לרחוץ גופה בצוננים מתוך אגן הרחצה שליד הפתח. בספוג גדול של גוּם מצבע החלודה שיפשפה את הגוף השזוף, שצורת בגד-הרחצה מסומנת היתה עליו ככתובת-קעקע לבנוּנית-דהה, שיפשפה במין חֵמה, כמתכוונת למרֵק מעליו רבב סמוי. לא דיברה דבר. בארט פשט בגדיו אגב עישון. אחר עלה בזהירות ונזדקף מלוא אומתו על המיטה וחבט בכף ידו על הקיר סמוך לכרכוב. "ארור!" – פלט בפני עצמו – "נעלם!" ארוך וזקוף עמד על המיטה ותר בעיניו במלוא חלל החדר. לא, היתוש נתחמק! לאחר כיבוי האור, על סף התנומה, יהא נשמע כבר זמזומו הנוקב, השורקני, סמוך-סמוך לאוזן, ועקיצתו תזדקק במחי אחד אל תוך עֵרוּת מרוגזת. ועכשיו אין לך אלא להתייאש הימנו. ירד שוב מן המיטה וניגש אל גינא המסתפגת. כרך זרועו סביב גזרתה.

– מדוע כה שותקת, גין הקטנה?

היא לא ענתה. לאחר רגע:

– ומה מצבה?

– החום עלה שוב.

– הצצתי אל הקפה – הוסיף – דימיתי שאמצאך עוד.

– הקדמתי ללכת. השתעממתי והלכתי לטייל. ואתה נשארת שם עד עכשיו?

– מובן-מאליו שלא! יצאתי בעשר. שוטטתי ברחובות.

– ומפני מה לא באתָ אל הקפה קודם? – פלטה בחֵמה כבושה.

– קודם? לא חפצתי להפריע – נתלוצץ בארט – הן היית במסיבת קָבָלִיר.

גינא הגלישה מעל-גבי ראשה כתונת-לילה כחולה. במרירות הירהרה ולא בלי קורטוב של בוז: "כן, כן, ידידי, הייתי במסיבת קָבָליר".

אגב התקרבהּ אל המיטה:

– מוטב היה לוּ הפרעת.

והיא עלתה ושכבה.

הטון המיוחד של דבריה נעלם מבארט. מזג לעצמו כוס מים והריקה בגמיאה אחת. הוא שאל אם היא מבקשת לקרוא עוד מעט. לא, לקרוא לא רצתה. אז כיבה את האור ופתח דלת הגזוזטרה. קולות הדיבור והצחוק נתפרצו בבת-אחת אל החדר ביתר עוז, קרובים וברורים, כנפלטים על הגזוזטרה ממש. מתוכם יצא זנב שְׂחוֹקה הצִווחני של זֶזֶט. מרוסק, צורם, בו מובלעת היתה חציפות-בוסר מרגיזה. לפני גינא ניצנץ פתע החזה המלא של זו ונסתמן בה רגש לא-נעים. גינא היתה שכובה פרקדן במיטה הרחבה, סמוך לכותל, שתי ידיה מוּתקוֹת מן הגוף, מזה הגוף שנעשה כביכול זר לה, ושזיקתה האינטימית אליו נקרעה. גוף זה שלה היה עכשיו אחר, בלתי-מובן לה, לא אותו של תמול שלשום. והוא עורר בה אֵימים ובחילה. נתגלה בו יסוד נוכרי, שנוא, שגלום היה בו תמיד, אך מחוץ לידיעתה, ושעלול היה להטיל מרותו עליה בכל רגע. בלי ניד שכבה, מתייראת לזוע, לבלתי בוא במגע עם גוף זה, הדומם והכבד, שעדיין פיעפע בו חוֹם זר, מציק. טוב היה, לוּ יכלה עכשיו להקיא, פשוט. אולי היתה משתחררת מאותו רגש של גועל. הכירה טובה לבארט על התמהמהותו על הגזוזטרה. הלה עמד שם מסתמך על המעקה, ראשו מופנה כלפי גג סטפאנו. מכאן אפשר היה לראות את הסילוּאֶטה השחורה שלו. אילו רצה רק להאריך בעמידה זו עד אין-שיעור! בלתי-מוכשרת היתה עכשיו לשאת קרבתו, מגעו, כשם שלא יכלה לנשוא את עצמה היא. "אה, בן-בליעל שכמוך! חַ-חַ-חַ!" נשמע קולו המבוסם של סטפאנו, ספוג קורת-רוח של הוללות. אחר נשתררה לרגע דממה, שניתן להבחין בה אגב אימוץ חוש השֵׁמע שקשוק דק ביותר של הים, בהתחבטו בקצב אל החוף. גופה של גינא יקד. שָׁמטָה מעליה את הסדין שנתכסתה בו. לוּ אפשר היה לפחות להירדם ולשכוח כל זה לכמה שעות! אולם שום תקווה אין שתמהר להירדם עכשיו.

בארט נכנס ושכב אצלה. בלאט, שלא לעורר שימת-לבו, הסיעה עצמה אל הכותל. אפס הלה הסיט גופו סמוך אצלה, נלחץ אליה לכל מלוא אורכו ושפתיו חיפשו בחשכה את אלו שלה.

– אין את ישנה עדיין, גין, יקרה שלי.

גינא נרתעה ונתיישבה הכן.

– אה, חם לבלי הכיל!... שמא נצא לשאוף רוח? או שנעלה אל סטפאנו?

– עכשיו? בשעה זו?!

– מה בכך! מוכרחת אני... אם לאו, אתפלש עֵרה עד הנץ הבוקר. מרגישה אני זאת. אם עייף אתה, אלך לבדי.

– אולי בכל-זאת... נסי להשתטף עוד פעם בצוננים.

גינא קפצה מן המיטה.

– מובן שלא אתנךְ ללכת לבדך בשעה זו.

על גג סטפאנו עדיין לא היתה השעה מאוחרת כל עיקר. מצב-רוח מרומם שרר שם. חבוקים יחד עמדו היפני והמתורגמן ברווח שבין שני טורי השולחנות לאורך הגג ואָצלו איש לרעהו נשיקות מצלצלות בתנועות של מריוֹנֶטוֹת, בעוד שזֶזֶט ניצבת אצלם, שתי ידיה המאוגרפות נעוצות במותניה, בצורת כד כרסני בעל שני אֳגנים, מצטחקת במלוא פניה ועוקבת אחריהם במבטיה כמנצח על קרב-התחרות. לָאצִי עמד כפוף לפני ידידתו של היפני, היכה באגרופו על חזהו וקרא בקול חלוד: "אני!... האמיני, גבירתי, אני ולא אחר!..." אחר-כך צנח כמיואש אחורנית על הכיסא וכיסה פניו בשתי כפיו. כצרור גולמי היתה זוּזי מוטלת על כיסא, צוחקת בפני עצמה בלי קול ובלי הבֵּט אל איש.

– הנה הִנם! בן-בליעל שכמוך, חַ-חַ-חֵ! – קידם סטפאנו פניהם – זֶזֶט! החבוקים ניתזו זה מזה ולטשו על הבאים עיניים מטומטמות.

גינא שתתה קוניאק, גביע אחד ושני. מאורע מציק ידוע נצטמצם בקרן זווית שבנפש ומשם ארב, נכון לזינוק. ציוותה להביא עוד גביע. "לא, אי-אפשר לי כעת!" – ענתה קצרות למתורגמן שבא להזמינה למחול. זה פנה ונתקל בזזט והדביק לה נשיקה מוצצת על הפה, לשחוקם של האורחים.

– מה, בתי?! בן בליַעַ – ב-תי? נערה לא מבוגרת?!... אני אאלפך!

לָאצִי קפץ ונתייצב ביניהם.

– עצור בך, ידידי, סְטוֹפּ! אינך מבין הלצה?! אנו אורחים שלך, הִנֵה!

– אה, צדקת, ח-ח-ח! אורחים! זֶזֶט, נבֵלה, שני בקבוקים ורוד, שניים! אני הוא המכבד!

גינא דחתה את ההזמנה להיספח אל החבורה. נשארו במקומם. הקוניאק הרדים את הכרסום שבלבה, אבל הִשרה עליה רוח של עצבות ושל כמיהה אל מקום אחר, בלתי-מוגדר, רחוק ושונה מכאן. מוכנית שלפה מחריטהּ יתד-הכַּרמִיל וראי לצבוע מחדש שפתיה. ממעל תלוי היה ירח על בלימה. וזו הרוח האטומה, ספוגת אדי השיכרון, שחיתלה גג זה, לא נתלכדה עם הטוהר שלמעלה ועם הירח המחייך עדינות.

רגליו נתונות זו על-גבי זו, ישב בארט זעוף, ממתין לרגע שגינא תתרומם. המעיט לשתות. לא אהב לשתות על-פי הציווי, בלי צורך פנימי. איזו רוח תזזית נכנסה בה פתאום? להיות אשה קמה בחצות לילה, מתלבשת ורצה לשתות קוניאק אצל סטפאנו! דווקא! בין בני-אדם שתויים ומגונים אלו, שיודע הוא בה, שאינה סובלת מראיהם! מי יבוא עד חקר לב אשה! התנהגות זו – ודאי צריך היה לצרפהּ אל אותה שורה של מעללי האשה, שהם לכאורה מחוץ לגדר עילה ומעוֹלָל ובכוח השכל הישר לא תשיגם... בארט הפך פניו וראה אותה יושבת בלי ניד, מבטה שלוח נִכחה, כלפי החבורה הרועשת שבסמוך וכמו מבעד לה והלאה, פיה סגור ומסוגר, ככולא בחוזקה איזה דיבור, שלא יתמלט. לבו נתחמץ בו. בישיבתה זו היה משהו דווּי, למרות היהירות של צורת הראש. על דעתו עלה לילה אחר, על ספסל בגן העיר, בתחומי אור פנס. רק זמן קצר הכירו זה את זו. ביחסיהם עדיין לא נתבצרה זו הקביעות הנוצרת על-ידי תֵּיאום הדדי, על-ידי קיצוץ סיקוסֵי האופי הבולטים, כי אם פירכס בם משהו רוטט, מבליח כשלהבת ברוח, אושר תוהה וחרד ולא-בטוח. מחוץ לסייג הרְפָפות נשתקשקו טְראמים מאוחרים נבובים וחלפו – פרט חיצוני זה נחרת בזיכרונו. לאחר נשף קונצרט ושהייה בקפה התיישבו שם, בלילה הזך, בלַווֹתו אותה אל ביתה. ומדוע נמצאה לפתע, כמו עכשיו, נתונה להרהורים קודרים, נוכריים, שהורידו מסך בינו ובינה? במצב זה של כליאה תוך עצמה היתה שרויה אז ימים אחדים רצופים, ומבלי ששינתה בנִיכּר התנהגותה עמו, ראה עצמו בבת-אחת כמושלך החוצה, אל עולם ריק, אובד ערך...

– האין את אומרת להיכנס, גין?

היא נרתעה ממגע ידו ותהתה עליו רגע בנֶכֶר. אחר מילמלה אגב חיוך תועה, רווה נכאים, יותר אל עצמה מאליו:

– כן, צריך.

 

לא הרחק מן הפנסיון החנה את המכונית ויצא מתוכה בבגד-הרחצה שלו, מוכן לרחיצה. הבוקר עדיין היה צעיר, אם כי נסוך כבר חמה צורבת. דוק של חלומיוּת עילף את הים הבלתי-זע ואת הבתים והגנים המטוללים שממולו. נשי הדייגים, תחת מגבעות-תבן רחבות, כבר היו עסוקות בתיקון מכמרות על החוף הריק מרוחצים. אצל כמה מהן התגוללו על החצץ תינוקות מלוכלכים, שזופים, עירומים-למחצה. פשטות, טבעיות לא-מזויפת, שכאילו נשתמרה בעינה אלפי דורות, משחר ילדותה של האנושיות, כך, בלי שינוי על-ידי תמורות העתים. קרפאט הרגיש עצמו רגע קרוב-קרוב אל תמצית מהותה של ההוויה. חדוות-חיים לא-נעכרת שטפתהו בבת-אחת. בירך את הדייגות בסבר פנים של ידידוּת והלך להשתטח על החצץ. מנגד באלכסון כבר עמדה מאדאם סטפאנו בפתח חנותה, סתורת-שיער מדובלל, רגליה הנוצצות מלובן במנעלי-בד מרופטים ומטונפים. מאהילה בכפה על עיניה, הביטה זמן-מה לאורך החוף כמחפשת. אחר קראה בקול פגום, מיובש, שהִידֵד עד לכאן: "מַר-טִי-נוֹ, מַר-טִי-נוֹ, בוא להת-ר-חץ!"

קראפט העיף מבט לעבר ביתם של בארט וגינא. אילו אפשר היה לו לאדם להודיע חפצו לחברו מרחוק, בלי לשון, על-ידי מין טלגרמה אלחוטית מנפש לנפש! הנה אתה מבקש, למשל, לראותה, ברגע זה, מתאווה בכל רמ"ח איברים – והיא, מסתבר שאף עצב אחד לא נע בה בשל כך. היא תצא, בוודאי, אבל בעוד שעה או שעתיים, לפי תומה, ומציאותך כאן הפתעה קלה תהא לה. לחינם טסת הנה כחץ ירוּי.

חריקת צעדים מתקרבים הרתיעתהו. מתוך צל של תקווה הפך ראשו אחורנית.

– מן הזריזים אתה!

בארט שׂחק רְוָחוֹת בהושיטו לו ידו.

– זה כמה ימים שלא נראית במקומנו.

– ומה איתכם? מה שלום גינא?

– גינא? – בארט צנח אצלו על החצץ. – איזו רוח רעה שורה עליה. זה יומיים. אפשר תוכל אתה לבדר אותה קצת.

– אני? מפני מה אינך מתפשט?

– אקפוץ תחילה לבקר את מרסל.

– עדיין לא קמה?

– עודנה תשושה. עליה להישאר עוד ימים אחדים במיטה.

הוא הוסיף:

– נערה חביבה. האינך סבור?

– המ, כן.

שניהם עישנו מתוך שתיקה. רוח צפונית קלילה זֵרתה צמרמורת על עורו של הים. בארט נזדקף.

– ועכשיו אני מפליג. התישאר כאן כל היום?

– איני יודע. נראה.

קראפט הלך אל מכוניתו ליטול ספר וחזר ונשתטח סמוך למים. לא הספיק לקרוא דפים מועטים עד שגינא הופיעה. קפץ ממקומו ובירך אותה בשמחה לא מסוּתרת. גינא פרשה על החצץ את עטיפת-הרחצה וישבה עליה. שירבבה ידה מול הספר.

– מותר לראות?

העיפה עין על השׁער התרוֹג, דיפדפה רגע והחזירה אותו למקומו. קראפט הסתכל בה בוחנוֹת. נדמה לו שפניה שוּפוּ קצת.

לָאצִי יצא מן הפנסיון מזוין מכשירי ציור ובד מתוח. שלח מרחוק ברכה לכאן ופרש לעבר בּוּש-דה-לוּ. אולם לאחר מאה צעדים נתייצב, נוכח בית סטפאנו וכונן את הכַּנָה.

– ודאי אחזור בקרוב למינכן.

– כל-כך מהר.

מפורקדת השתעשעה בחֲזִינַת הסוכך. פניה הפיקו שוויון-רוח גמור.

– עסקים תכופים.

– סבורה הייתי שאין לך שום עסקים. כמדומה לי שכך סיפרת פעם.

– יש לי אשה. – ואין היא יכולה לבוא הנה?

– אין היא יכולה.

בחייכו לעצמו חיוך נעווה, יסף:

– אנו עומדים בגירושין.

הושיט ידו אל תיק-הסיגרטות של עור מצויר. מתוך היסוס קל:

– הנתראה עוד, גבירתי?

– איני יודעת. אני סבורה: לא.

– חבל!

מקץ הרף-עין שנה כאל עצמו:

– חבל מאוד!

גינא נתמלאה לפתע רחמים עליו, בלי טעם ניכר, על אותו אדם שליָדה, אשר נדמה בעיניה אותו רגע אומלל ביותר. עטפה אותו במבט חם, מלטף. אחר הביטה ארוכות אל הים החלק שלרגליה ואל סירה מוקטנת עד לִנקודה, שעל האופק. קראפט חפן חצץ ופיזרו בשקידה של היסח-דעת. עכשיו ביצבצה אונייה בעלת מפרשים שחורים כמצוירת על האופק הכחול-בהיר. "הנה, הבט!" – עוררה גינא – "מָשָׁל העפילה ועלתה ממצולות הלילה הנצחי". האונייה עמדה בלי נוע ונעלמה והלכה לעיניהם בלי נוע. והַסירה גם היא לא נראתה יותר. עכשיו שוב הִלחית הים עירום, חלק, שותק.

– קיץ זה – אמר בלחישה – עוד אהגה בו ימים רבים.

הִשהה עליה מבט.

– התרשיני לכתוב לך פעם?

– מה בצע.

בעצב של ויתור אמר:

– צדקת, בעצם.

קראפט שתק. הביט בה ארוכות מן הצד, כאומר לחרוֹת חזותה עמוק בזיכרונו. לבו נתכווץ בו לרעיון ששוב לא יוסיף לראות פנים חמודים אלו, על פיהם הנֶערם, הגדול, הסולד בצימאון-חיים לא יְרוּוה, על הסנטר הפיקח, המחודד בעיגולו, על עיני-השֵׁכר השחומות, שמבטן חודר בלי לפגום, על המצח הנשיי הזך, העטור נזר שיער עבות, ערמונִי-כהה, מכה גלים.

– התאבי לעשות עמי עוד טיול לפני נסיעתי?

– מתי אתה נוסע?

– מכאן ולאחר שלושה ימים.

– איני חושבת שאוכל.

נתרוממה וישבה. חם היה לה. נכנסו ושחו זה בכתף זו בכחול הקריר והמשיב נפש. המים הפיגו מקרבם לרגע את כל העכור, יצקו בהם חדוות-חיים פשוטה, אַנימָאלית. לאורך ולרוחב לא נראתה נפש חיה. רק הם בלבד, שניהם ברחבי הים האינסופי. והיה בהם רגש סתום של התמזגות עם הטבע התמים בתבונתו העילאית. אחר חזרו אל החוף, גינא חייכה כלפי קראפט בידידות. בעד שֶׁזֶף פניה נסתנן לובן רענן, עיניה הבריקו טהורות וממורקות. שוב היו שכובים על החצץ הקשה. עישנו ולא דיברו, והחמה מייבשת עורם.

זוּזי באה ונשתטחה לא הרחק. אבל לָאצִי יסף לעמוד ולצייר מול חנות סטפאנו, כשסטפאנו וגוריו אופפים אותו בחצי-עיגול. ובוקר-קיץ זה נִיגר אט-אט ובאין-שֵׁמע אל מִקווה העתים, כריבוא ריבואות בקרים לפניו, בוקר רקום חמה כתוּמה וים כחול וגנים מוריקים ושקט שקוף וצמד אנשים שנימים טמירות מאַגדוֹת ולא-מאגדות אותם.

– היפני עדיין לא היה היום כאן?

קראה זוּזי. גינא ניענעה בראשה.

קראפט נזדקף והודיע כי הוא שב לניצה. בחיוך קצת ביישני הוסיף: "יש ואדם מאבד עצמו לדעת רק מפני אימת המיתה..."

גחן ונשק ידה.

– תאמרי שלום לבארט.

– כלום לא תסור עוד פעם לפני נסיעתך?

– ייתכן שלא.

פרש אל המכונית. אחר תקע שתיים שלוש תקיעות, פָּתַת טִרטוּר והפליג מבלי הפוך ראשו. ענן האבק הלבנוּני, שהתאבך לאורך הרחוב, חזר מעט-מעט ושקע ארצה.

 

לעת ערב (הדייגים נמצאו כבר זעים-לא-זעים על גב הים המאפיל; ריחות סעודת-ערבית התחילו פגים מרחובות היישוב) הושלך חִצצוּר מלא בקיעים לאורך הרחוב הראשי. לפני פתחו של סטפאנו עמד גבר נמוך, צנום, בפארק מהוּה, בעניבה שחורה, בנעליים מרופטות ולבנות מאבק, וחצוצרה קצרה צמודה אל פיו. מאדאם ברמון טפפה במצעדה המוֹלל עד לפני שער הגינה, חזרה סמוך לכך והודיעה בזלזול:

– האיטלקי עם שתי ילדותיו.

גינא כילתה לאכול פלח אבטיח, פינתה את השולחן ויצאה להשתטח בכורסה על המרפסת. בארט ישב אצלה על כיסא. היא שכבה שקועה בתוך עצמה. בימים האחרונים לא דיברה כמעט יותר מן הדברים הנחוצים היומיומיים. לבארט נדמתה כנחלפת. לחינם יָגע לעמוד על סיבת הדבר. על שאלותיו קיבל תשובות שלא חיוורו לו כלום, פעם ושתיים, עד שנתייאש מזה. אבל הוא ניחם עצמו שבמרוצת הימים תסור ממנה רוחה הרעה והכל יבוא על מקומו.

מאדאם ברמון הוציאה כיסא מן החדר וישבה אצלם, ידיה בחיקה.

– אה, כמה אני עייפה! כל היום בשמש הלוהטת!

שׂערה הזרוּע שיבה היה עדיין עבות ומתולתל. הוא נסתיים על העורף בצומת כשיעור אגרוף. עיניים פיקחיות ובת-צחוק נעימה יצקו חיים בפנים המצומקות.

היתה פנויה עכשיו לשיחה בטלה.

– בשבוע הבא תשוב בתי מן ההרים. תטפל קצת בדֵידֵי בעצמה.

בניה היו כבר נשׂויים, פרט לאחד, שעבד כעת בצבא ופקד אותה מפעם לפעם בכרטיס-מצויר מסין ההודית. כולם התגוררו בסֶן-לוֹרַן-וַר, שישה קילומטרים מכאן. והיא? כל עוד כוחה בידיה לא תעמיס עצמה לעול על איש! אוהבת היא לעמוד ברשות עצמה, יותר מכל. תמיד הרוויחה למחייתה ביגיע-כפיה. לפני שנים, כשחייתה עוד יחד עם בעלה, היתה סוחרת פרחים. בכל בוקר השכם היתה מובילה פרחים לניצה, למוֹנקו, למוֹנטה קרלוֹ, כי בעלה, עליכם לדעת, לא נקף מימיו אצבע קטנה. תמיד עצלן היה.קם היה בבוקר, נוטל רובהו ויוצא לציִד. הציִד תאוותו. מתשוטט היה כל היום, השד-יודע-היכן, ושב עם ערב אל המרק. פעמים הביא שפן או ארנבת, על-פי-רוב לא הביא כלום. כְּתום הסעודה היה מצית מקטרתו והולך לבלות את הערב במסבאה. כל הדאגות היו עליה. כשגדלו התינוקות, אמרה לו: עד כאן, ידידי! או שאתה הולך לעבוד או שאנו נפרדים! ואז עברה לגור כאן.

ובעלה? הולך לציִד כמקודם. למעמסה עכשיו על בנה בכורה, זה שביקר אותה ביום א' עם ילדיו. שמא אתם סבורים: גבר חלש הוא? לוּ ראיתם אותו! גדול וחזק! בשלושים-וחמש תאמדוהו, לא יותר! לא כמוה, שהעבודה פירכה גופה והזקינה אותה בלא עת. מה אתם רוצים, חמישה ילדים! לכלכלם, לגדלם, להכניסם לחופה – הכל על ראש אשה אלמנה... כי כמוה כאלמנה. גורלה עוד מר היה מגורל אלמנה.

– ובתך נישאה למר לארוּאֶט לאחר שבאת לדור כאן? – התעניין בארט.

לא, נישאה קודם. לפני עשר שנים. בת תשע-עשרה היתה אז. היא, מאדאם ברמון, התנגדה בתחילה. אף-על-פי שאיש אמיד הוא. יש לה רב, למרשעת הזקנה, צריכים אתם לדעת. הבית שהם דרים בו עם הגן הגדול. והבית הסמוך, המושכר, זה שמתגורר בו היפני בדיוטה הראשונה. ושטחים גדולים של שדה וכרם. חוץ מזה – הרבה כסף מזומן בבנקים. וכל זה ייפול לו בירושה, כי בן יחיד הוא. ומשרה טובה יש לו גם כן, בבית-המסחר של שמנים ויינות. ומדוע התנגדה לשידוך? משום כילוּתה ורשעותה של הזקנה. למשל הן בכל הסביבה, בהיקף של מאה קילומטר. הם, בני משפחת ברמון, אנשים עניים הם, אך יודעים כיצד להתנהג. יודעים את היאוּת והראוי. אף הקמצנות צריך שיהא לה גבול, סוף-סוף! אבל בתה נתעקשה. רצתה רק בו. הילדים אהבו זה את זו. ואז נתנה הסכמתה. ואין היא מתחרטת. בתה רואה עמו נחת. שומר אותה כבבת עינו. גם בה, במאדאם ברמון, נוהג הוא כבוד מרובה ויחסי ידידות שוררים ביניהם. בעיניכם ראיתם! מסַפק לה שמן ויין לכל השנה, הגם שאינה זקוקה לכך, ברוך השם! זה שנים שהיא כובסת בשביל הפנסיון ויש לה כדי הצטרכותה. אבל סימן הוא של מסירות מצדו. היא אומרת תמיד: בעל שאוהב אשתו אוהב גם חותנתו.

והמחותנת? מוטב לה, כשאינה רואה פרצופה! נזהרת שלא להיתקל בה. אבל היא שולחת תמיד לקרוא לה, לשם שירות זה או אחר. כלום ראיתם מימיכם נבלה מסריחה שכמותה?! משקלה מאה קילו ומעלה ואינה זזה ממקומה!

– וכי מוכרחת את לֵילך כשהיא שולחת לקרוא לך?

– מוכרחת! ודאי שאין אני מוכרחת! אין איש יכול לכפותני! אולם אין אני רוצה ליפול לתוך פיה. זהו גיהינום! עלולה היא לבדות עליך כל-מיני שקרים ולהבאיש ריחך בכל המקום, אין אתם יודעים כלל לְמה היא מסוגלה, מרשעת זו! אני רוצה במנוחה. היה כבר זמן שלא אמרנו שלום זו לזו, שתי שנים רצופות. אחר-כך שלחה פעם לקרוא לי – והלכתי. מה אתם רוצים, בתי סוף-סוף דרה במחיצתה. אין אני יכולה לנעול בפני את דלתם לגמרי! עד כמה שאפשר, הריני נמנעת מלדרוך על מפתן ביתה.

המרפסת כבר היתה מלאה אפלולית. גינא נתרוממה.

– אנו יוצאים קצת?!

כשעברו על-פני חנות סטפאנו, קראה החנוונית מעל הפתח:

– אין אתם עולים? אצלנו הצגה היום.

ולא היתה יכולת להשתמט.

כשני תריסרים מן התושבים היו מסובים אל השולחנות, מקצתם עם נשותיהם. בשרוולי כותונת חפותים שתה סטפאנו בכנופיה אחת, צחק ונהם בקולו הגס. זֶזֶט שֵׁירתה.

האיטלקי שבפראק יָגע להעמיד כינור על הטון הנכון, הִמליט צלילים נבוכים. שתי ילדות לא-מפותחות, בגיל של שמונה ועשר, ישבו בלי נוע ליד השולחן הסמוך, בשמלות ורודות, קצרות ופעמוניות. שנצים ורודים היו קשורים בדמות פרפרים ענקיים בשׂערן המדובלל. על רגליהן הרזות חצאי-גרביים שהיו פעם לבנים וסנדלים מכוסים בוץ ואבק מאשתקד. טבולות עניוּת צורחת, ישבו בנימוס ובכובד-ראש מאוּנס והמתינו לתורן, עיניהן מכוּונות אל הרִיק. מלמעלה כבר מיצמצו כוכבים טחובים.

גינא ובארט בחרו את השולחן הקיצוני, אצל המבוא. מיד הופיע צ'יצ'י. לחץ ידו של האיטלקי ואחר ניגש אליהם.

– ראיתיכם עולים.

פני גינא נתקדרו לרגע.

– אתה מכיר אותו? – חקר בארט.

צ'יצ'י ישב.

– יש לו אשה שְׁחוּפה ותשעה ילדים, אחד קטן מן השני. לפני שמונה ירחים באו מאיטליה. זמן רב חיפש עבודה ולא מצא. עכשיו הוא מחזר בסביבה עם שתי ילדותיו ומביא הביתה כמה פרוטות. לוּ ראיתם את הצריף שהם גרים בו! גם בשביל כלב הוא רע.

האיטלקי התחיל לכנֵר, כשהילדה הצעירה ניצבת על-ידו קשה כמקל ומזמרת איזה שיר-ילדים איטלקי בקול רזה, נכלם. הזִמרה והפיזום היו כל-כך עלובים בגיחוכם, כל-כך מציקים בחוסר-היכולת הגמור, שגינא ובארט כבשו פניהם בשולחן מבושה. זו היתה קריקטורה מעוררת פלצות וגועל, שעדיין לא שמעו כמותה מימיהם.

אחר סובבה הקטנה בקערית. כְּתום המגבית, כִּינֵר האב סוֹלוֹ מכַּרמֶן, כשפניו יצוקים כמסֵכה של דונג, בלי ניד ובלי ביטוי של חיים. לא, מהיום ואילך שוב לא ילך בארט אל האוֹפֶּרה לשמוע כרמן! אחרי כן זימרו שתי הילדות דוּאֶט והאב מנצח עליהן באצע נטויה.

היפני וידידתו באו. סטפאנו צחק לקראתם מרחוק וניענע בידו. הקטנה סובבה עוד פעם בקערית. אחר פרקה שמלתה הוורודה ונשארה בטריקו מִגָוון עור הבשר. מתחת לשולחן שֶׁחָנו אצלו העלתה חביונה קטנה, פתוחה משני צדדיה, והניחה אותה על-גבי קטע שטיח אדום מחוּק, שפרש האב על הרצפה. מקופלת לשניים, רגליה מול פניה, דחקה עצמה ועברה דרך החביונה המפולשת, הֵנה ושוב. סטפאנו מחא כף, נוהם מצחוק. אחר נדחקה שנית אל תוך החביונה, מקופלת לשניים, ואחותה גילגלה אותה אילך ואילך על השטיח, כשהאב מפקח על המלאכה. ככלות נוּמֶר זה היתה הפסקה. האיטלקי הזמין קפה בשביל ילדותיו. כבעל-כורחן שתוהו, עייפות, חיוורות, אחוזות תנומה.

כשהפך בארט ראשו אל השולחן הסמוך ונסתבך בשיחה עם היפני וידידתו, כִּיוון צ'יצ'י את השעה ללחוש:

– זה כמה ימים שלא עלה בידי לשוחח עימָך. את משתמטת מפני.

– הנך טועה. אין לי מה לשוחח עמך.

– אז, באותו לילה...

לחש צ'יצ'י בחום.

– מה?! אל תעז, השמעת ! ! !

פניה נסתמקו, רטטה מזעם כבוש.

– אבל אין זה משחק, גבירתי!

כמפייס הוסיף מיד:

– לוּידעת את לבי!

– די! איני רוצה לשמוע כלום! אף מלה אחת לא!

צ'יצ'י חָוור. מבין שיניו סינן:

– אינני צעצוע, מאדאם! איני מרשה לשום אדם להשתמש בי בשעת הצורך ולזורקני אחר-כך! הישמרי על נפשך!

– חה-חה-חה ! – צחקה לו לתוך פניו.

אחרי כן אמרה:

– דיברת עמי בפעם האחרונה!

והסבה פניה ממנו.

מוכנית השתעשע צ'יצ'י בכוסו הריקה, חיוור, פיו הרחב והמחוק סגור כבמַסמרות. אחר פשק שפתיו כדי סדק צר וניצנצו שיניו הלבנות, הקצובות.

אותו רגע נתפרצה נהמתו המבוסמת של סטפאנו, שנשמעה על-פני כל האנדרלמוסיה של קולות האורחים:

– די! איני מרשה יותר, בן-בליעל שכמותך!

כל הראשים הופנו בבת-אחת אל צדו. הוא עמד אצל האיטלקי הנבעת, שכינורו כבר נתמך היה לו על כתפו, מוכן לנגינה, והִרעים:

– תם הקונצרט! איני מרשה! חסל!

צ'יצ'י נתרומם וצעד בכבדות, מרובע וחיוור, ונתייצב לפני סטפאנו. פתאום נשתררה דומייה. הערב המַכְכּיב נטוּי היה קריר על הגג, בלי נשימה. צ'יצ'י אמר בקול שקט, מבשר רע:

– הנח לאנשים לסיים! תן לאנשים להרוויח לחמם!

– מה-ה-ה! קבצן! מחזר על הפתחים! בביתי אתה אומר לצוות לי!

ומהלומה כבדה, עמומה, נחתה על ראשו.

בו ברקע הִבריק סכין. סטפאנו לפת בשתי ידיו צלעו השמאלית, מקום שֶׁרְבָב אפל נתרחב והלך על הכותונת הבהירה. בצנחו ארצה צרח:

– הרג אותי! המית אותי! בן-בליע-

כברק קפץ צ'יצ'י בין השולחנות ונעלם.

קול אשה נתפרץ ביבבה, זֶזֶט צווחה.

בארט וגינא השתמשו במהומה וירדו מן המדרגות. כשנכנסו לאחר טיול של שעה אל גינת בית מגוריהם, פרשָׁה דמות מכותל הדִיר המעולף בצל וצעדה לעומתם. צ'יצ'י שם אצבע על פיו לאוֹת שתיקה ולחש:

– רציתי רק להיפרד. אני נמלט הלילה.

גינא הושיטה לו ידה והוא נשקהּ. אחר לחץ מתוך שתיקה ידו של בארט ונתחמק.

 

– מפני מה, בשם אלוהים?! וכי אי-אפשר אחרת?

על קצה המיטה ישב, רגליו משולשלות ארצה. לפת ראשו בשתי כפיו ונשאר זמן-מה מאובן. בעד הדלת הפתוחה אל הגזוזטרה פיכפכו בלאט דמדומי-ערב בלולים קריאות בודדות, מופלגות, בלתי-מוגדרות. מפרק לפרק באה נשיפת רוח קלה. מעל לצמרות האילנות המועטים שלפני הגזוזטרה נשקף הים שחָלַפְתוֹ צמרמורת.

גינא הוציאה מן הארון תִּילֵי שמלות והטילה אותן על כיסא. שתי מזוודות-עור עמדו על הרצפה פתוחות.

בארט הרים שוב ראשו ועקב אחרי תנועותיה המסוימות.הרגשה ודאית היתה בו, ששוב לא יוסיף לראותה עוד. במחי אחד נהיה הכל בלתי-חשוב, מיותר. מעתה שוב אין שום טעם לחזירתו לפאריס, לקימתו יום-יום השכם על-מנת לבוא במועד אל משרד ההנדסה – אין טעם לעבודתו ולמנוחתו.

– משבר נפשי... וכי אין להתגבר על זה באופן אחר?!

הִרגיש שדיבורו לחינם, ששום שלטון שבעולם לא יניאנה מלבצע החלטתה. אף-על-פי-כן יסף לדבר מעוצם ייאושו.

– אם מוכרחה את להיות לבדך איזה זמן, הרי אפשר לסדר את הדבר, שלא יבולע לאיש... יכולים לשכור חדר בפאריס. או שמא, שמאבשל מרסל?...

היא עצרה רגע בעבודתה והישירה אליו עיניה.

– מרסל?

– שטות כמובן!

– אני יודעת.

ולאחר הרף-עין:

– אולם כל זה אינו מכוּון נגדך. ביחסי אליך לא חל שינוי.

– ומדוע זה? מדוע? וכי מה קרה פתאום? כלום אין לך אמון בי עד כדי כך?

– רצונך שאשקר לך? עד עכשיו לא שיקרתי לך. כלום יודעת אני? אפשר שאיני יכולה לבאר גם לי עצמי. כל זה מכוּון אולי עוד יותר נגדי...רק נגדי בלבד. מרגישה אני שעלינו להפסיק. אין עצה אחרת. כל השבוע האחרון התגוששתי לשווא עם הרגשה זו.

היא חזרה לקפל את השמלות ולשימן במזוודות בדייקנות, זו אחר זו. הנֶכֶר הלך וכבש מלוא החלל. הזיקה שנתבצרה במשך השבועות אל אלה ארבעת הקירות, אל מערכת-רהיטים זו, אל כל כלי וכלי בפרט, נתנדפה בבת-אחת, כלא היתה. וגינא זו עצמה, שעמדה והניחה במזוודות שמלות וחפצים למיניהם, אף היא כבר היתה עכשיו נוכרייה. שוב לא היה שום גשר אליה.

כמהרהר קולנית אמר, ובקולו החם תסס ים של עצבות:

– האם לא חשתי בימים האחרונים שדבר-מה מתרחש לבוא? כל רגע ורגע ספוג היה ודאות זו. ואת? את שתקת. וכי לא הייתי ראוי שתדברי אלי? שנינו יחדיו, אולי היינו מוצאים איזו תחבולה. הן ראיתי שאת סובלת. לוּ בָּחַנוּ יחד את הסיבה, בגילוי לב, ייתכן שהיתה מתבטלת.

החוץ החשיך והלך. בפינות החדר נערמו הצללים. מישהו נצטחק לא הרחק קולנית ולמרוסקין. "אין זה לָאצִי", פילח את בארט רעיון הֲבַאי. יסף לשבת ישיבתו הקפואה, ובקרבו פיעפע חום מטריד, לא-בריא. שמע בחוש דפיקת לבו המהירה, הנרגזת.

היא סגרה דלת הגזוזטרה והעלתה אור. בעוברה אצלו, הִגלישה כפה על בלוריתו הפרועה, כלפי עורף. אחר המשיכה אריזתה. משהו כבד הרביץ עצמו בחלל החדר, עשה את האוויר מעובה, בלתי-ראוי-לנשימה.

– ומדוע מחר דווקא, גין? האין את יכולה להמתין עוד ימים מספר?

– אתה קורע את לבי.

– ואת בעצמך? ראי, גין, הימלכי בדעתך. הן את אוהבת את הים. נוציא שמננו כאן ואַחַר תראי. שמא את חוששת שבינתיים תתרופף החלטתך? אם תתרופף – סימן שאין הכרח! הרי לא ייתכן להרוס כך חייהם של שני אנשים! כך, אולי רק בשל קפריזה!

גינא נזדקפה ונשארה רגע באפס מעשה, ידיה מדולדלות לשני צידיה. עיניה נוצצו קודחות, נִדמו יותר גדולות, ומַגָלים אפלוליים נתקערו מתחתן. שפתיה נתרפטו כלשהו. אחר אמרה:

– לא אמרתי שלא אשוב.

– אפשר שאשוב – שָׁנתה יותר אל עצמה מאשר אליו. נתכופפה שנית אל המזוודות.

– אילו ידעתי שהדבר יימשך חודש, שלושה חודשים, חצי שנה!

קם וניגש אל דלת הגזוזטרה ונתייצב שם, פניו אל החדר. מתוך שתיקה התחקה על תנועותיה. מן החוץ התחילה מבקיעה פריטת-פסנתר מעוממת, מן-הסתם מן הפנסיון הסמוך. ופריטה זו גם היא שוב לא היתה מיוּדעה, חֵלק מאותה מחרוזת של ימים ולילות מבהיקים, צבועי שמש וירח, כי אם להיפך: מתנכרת, מרגיזה, כיסוד זר שאינו שייך לכאן. כאן לא היה כעת מקום לרוח של תוגה ערבית קלילה וענוגה, שנקלטת לנפש אגב היסח-דעת ומתפשטת בה כריח מרוחק ולא-טרדני של סיגלים. עכשיו, בחלל זה, נתגוללו רסיסים של דבר-מה שנתבקע לבלי השיב, לא באשמתו הוא ולא באשמתה של גינא, שנתבקע באכזריות הגורל – והיתמות כירסמה ונקבה עד לדמעות. כל ששת השבועות שבילו במקום זה, אשר היה בהם כדי להשאיר בַּלב זֵכר בהיר ומרנין, הוברר עליהם עכשיו, שלא היו יפים כל עיקר, שהיו, להיפך, מלוכלכים בחום מדהים, במאֵרת יתושים, ואפילו בשעמום, כן, פשוט, בשעמום, ושעתידים להשאיר מרירות על שום סופם, העשוי להטיל צלו אחורנית כביכול. מקום זה, ברור היה כחמה, גזל ממנו את גינא, מבלי שידע כיצד. ועכשיו, עכשיו לא היתה כל תקנה.

נשען בגבו על הדלת עמד, מבטו שלוח אל גינא, מבט נבוב, לא-רואה. אחר סגרה זו אחת המזוודות, חילצה עצמותיה והושיבה עצמה על כיסא. את השאר תעשה מחר השכם. עייפה היא.

הוא בא וישב אצלה. נטל ידה וליטף אותה. מן החוץ שוב לא חדר כל צליל. הדממה הצפינה אותם בקרבהּ. ואלמלא המזוודות באמצע החדר, שהכריזו על הרס ודאי של אורח-חיים רגיל וקבוע, אפשר היה לחשוב שכלום לא נשתנה, שערב זה, הממזג דִממתו עם שני בני-אדם מַחֲשים, לא נִפלֶה במאום מערבים כיוצא בו שקְדָמוהו בחדר זה או בחדר אחר.

כשכרך זרועו על גזרתה ואמר למושכה אליו, חש התנגדות קלה. הוא הרפה ממנה.

– בוא ונצא עוד קצת.

נתרומם בלי לומר מלה.

בבית-הקפה שליד מעון היפני ישבו אחר-כך לבדם על המרפסת המסוּככת, המוּעבה, המיוּתֶשֶׁת, שעל כתליה העשויים רשת-חוטים טיפסו שׂריגים נושאים אשכולות-בוסר ירוקים. בארט שתה יין וקוניאק בערבוביה וראשו הסמיק והלך. לא דיבר. מזמן לזמן הטיל מבט בגינא שמנגדו, פתח פיו כרוצה לומר מה, אך לא אמר כלום.

– אל תרבה לשתות כל-כך. הן אין אנו רוצים להעכיר ערב זה בשכרות!

הוא העמיד עליה עיני זכוכית. פניו היו מסֵכה מעוּוה, זרה. לאחר רגע הטיח צרודות כלשהו:

– לא ידעתי שאת יכולה להתאכזר כל-כך...

פתאום אמר בפני עצמו:

– אפשר שיש כאן איזה גבר...

– למה החיטוטים? אילו היה זה כך, כלום הייתי מעלימה ממך? רואה אני אותך כידיד נפשי, למרות הכל. אולי אדבר פעם. לכשאבין יותר בעצמי... לוּ באתי לדבר כעת, היה הכל יוצא גס, מזויף. מעללי איש – לא תמיד ניתנו להתבאר על-ידי עצמם... תן לי לבוא עמי תחילה לידי גמר, לידי בירור... אחת זאת יכולה אני לומר לך: רגש הכבוד שלי אלַי גופי נפגם. הסיבה? אולי היא פעוטה, משוללת ערך... אולם כל זמן שאיני יכולה לחיות עמי בכפיפה אחת, איני יכולה לחיות גם עמך...

– פלפול שדוף! מלים! – פלט בגסות בלתי-מורגלת בפיו ביחס אליה.

ובקול שונה, כמתחנן:

– אמרי, גין, הרוצה את שאעקור אותך מלבי? כן?...

– אהיה אומללה מאוד.

שניהם שהו בשתיקה. עיניו כבושות בשולחן, שתה בארט בעקשנות אילמת.

מרסל הופיעה, פניה חלולות, חיוורות מבעד לשחמומיתן, וסודר של צמר על כתפיה. חייכה חיוך קלוש, כמתביישת בתשישותה. בלי מלה הושיט לה בארט ידו וחזר והוריד עיניו.

– שמחה אני באמת לראותך כבר בחוץ – הסבירה לה גינא פניה.

– מאתמול אני יוצאת אל הרחוב.

ובבת-צחוק דקה:

– והרי אין עדיין בדעתי לשבוק חיים.

– לא, אל תעשי כן. אולם בערב טוב אולי להיזהר. הערב קריר.

– האסון הוא שהרופא אסר עלי במפגיע את הרחיצה בים.

– הן רחצת כבר דייך, סבורה אני. בקיץ הבא ודאי תהיי שוב מותרת.

– בקיץ הבא...

נדמה לה לגינא שהיא נתבגרה יותר, נעשתה יותר אשה משהיתה לפני מחלתה, כאילו הציצה מקרוב בתעלומת החיים והמוות. בבת-אחת הרגישה עצמה קרובה אליה מין קרבה פנימית שאינה תלויה בדבר.

– ואני נוסעת מכאן מחר – נתמלט מפיה.

– את לבדך?

– לבדי.

והוסיפה מיד:

– אנוסה לנוסע לווינה אל הורי.

בארט החזיק אחרי כהד:

– אנוסה לנסוע לווינה. מה תשתי, מרסל? הֵי שם! – הרים קולו כלפי חלל האולם – כוס חלב חם בשביל מדמואזל מרסל!

– עכשיו תהא שׂומה עלייך לבדר אותו באלמנותו – נתלוצצה גינא.

– אעשה כל אשר ביכולתי, מאדאם. ובלבד שייאות לקבל ניחומים מידי.

שוחחו עוד שעה קלה בדברים של מה בכך, בלא השתתפותו של בארט. הדממה מסביב מזוּגה היתה אִוושה עמומה של הים. אחר קמה מרסל ללכת. הם הלכו עימה ללוותה.

 

הרכבת עמדה לבוא כל רגע. הם עמדו על הרציף ושתקו. לא היה להם מה לומר זה לזו, משום שהיה להם הרבה מאוד לומר זה לזה, בשוקיו ובארכובותיו של בארט פיעפעה תשישות עצומה, כאילו נִדלו מתוכן כל אוֹנָיו. בחזהו היתה ריקנות מדאיבה. הרכבת עדיין אינה כאן, אך לא תאחר בואה, לא תאחר. אין שום תקווה שתארע איזו תקלה לא-צפויה, קלקול המסילה למשל, ושיהא נגרם עיכוב. אולי היתה מתבטלת על-ידי כך כל הנסיעה... מצד שני ביקש שתחיש בואה, שיקיץ הקץ. קשה היה לנשוא המתנה זו. נעץ סיגרטה לבין שפתיו ושכח להבעירה. שמיכות צמר על זרועותיהם, עמדו הנוסעים ליד מלתחות וצקלונים הדורים, או שטיילו אילך ואילך לאורך הרציף. האכסדרה המזוגגת מלאה היתה חוֹם שָׁקט ועקשני. סַבָּלֵי בית-הנתיבות דחפו קרונות-ברזל נמוכים, עמוסים תלי צרורות. על המסילה השלישית עבר קטר בודד בשריקה ובתימרות עשן עבה ואטום. בארט צָעַד צַעַד בהיסח-דעתו לעֵבר לא מסוים, נמלך וחזר אל גינא. היא גחנה אליו והצמידה שפתיה אל לחיו. נטלה ידו האחת בין ידיה היוקדות וליטפה אותה ארוּכות ושוֹתקוֹת. מדוע עשויים היו החיים כך, שאבן יכולה היתה ליפול פתאום ולעשות שַׁמות, מבלי שתדע ביד מי נזרקה? מי היה אשם בדבר? אולי לא היתה אשֵׁמה אף היא-עצמה. אולם עכשיו תבוא הרכבת והיא תיסע מכאן, לבלי השיב. עכשיו ייקָרע דבר-מה בלבה לאין-תקנה. ואם גם תשוב לאחר זמן ותחדש את חייה, לא תוכל בכל-זאת לאחות את הקרע העומד להתווֹת בעוד רגעים מועטים, קרע הפרידה. שוב לא תוכל להתחיל במקום שהפסיקה, בדיוק באותו מקום.

כחיה ענקית נתקרבה הרכבת, מתוך התנשמות סואנת. הקטר פלט רגע אגב עוברו חום עצום. הרכבת עמדה והנוסעים השׂתערו עליה. בארט העלה את המזוודות ותפס מקום ליד החלון. עמד על שני הספסלים לשני צדי התא, הניף את צרורות-היד בזה אחר זה והניחם למעלה על המדף. "מתעכבת כאן חמישה-עשר רגע. אלך לקנות עוד מעט פירות". הוא נעלם וחזר מיד עם שק של נייר מלא אפרסקים ענקיים.

אחר-כך עמדו שוב על הרציף, ליד כבש הקרון, ולא ידעו מה לומר איש לרעותו. בארט נזכר עכשיו בסיגרטה הקרה שבפיו והציתה. פקיד בית-הנתיבות הכריז במטושטש שמות של תחנות ראשיות ואיש לא הבין כלום. את כל התחנות המטושטשות הללו תעבור גינא, בעצם הלילה, ועוד תרחיק מהן והלאה, תרחיק ותרחיק. ולא קשה יהא לךָ לעלות גם כן באחר-צהריים אחד על רכבת כזו ולעבור גם כן לילה ויום והרבה תחנות מטושטשות ולהגיע אליה – ואף-על-פי-כן לא תעלה ולא תגיע. מעתה שוב אין לךָ כל אפשרות נפשית לכך. הוא נתן עליה עיניו וראה שהיא חיוורת מאוד וארשת של צער לה. עיניה שקעו בארובותיהן. רצה לצרוח לעומתה: "למה, גין, למה ועל שום מה?!" אך המלים מתו על שפתיו, אחר התנפל עליה פתאום כחיה טורפת ולחצה אל לבו עד כדי לרסק עצמותיה. ואחר ראה שדמעות עמדו בעיניה ולא ניגרו. "En voiture!" קרא הקרר. שריקה נפלטה. היא עקרה עצמה מזרועותיו וקפצה ועלתה. "אל תחשוב לי לאָוֶן, דוֹלְף, וסילחה לי!" הרכבת זזה. גינא שירבבה ראשה בעד הצוהר, ניפנפה במטפחת. ועוד שעה ארוכה הבחינה אותו ניצב בלי נוע ככלונס נטול-חיים, ראשו מורכן קצת הצידה, אוחז מגבעתו ביד מורמה, מבלי להניעהּ. –

 

פאריס, 1932

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה