כל המושבה כולה לא היתה אלא רחוב ארוך של חול, חול עמוק, לוהט מאוד בקיץ, גחלים לרגליים היחפות, והבתים המעטים עמדו בו רווּחים, כל אחד מנמנם לעצמו, מופקר לשמש הצהריים. בשוליים היו שדות חילָף, חד כלהבי אוֹלרים, בעל ירקוּת כהה, צמאה למים, ומעבר להם – מקשאות, איי פרדסים צעירים. לב הבאר היה פועם בדממת היום ובדממת הלילה, יחיד בעולם.

מניין או קצת יותר ממניין היו מתכנסים בצריף של בית־הכנסת, לשחרית ולמעריב, שניים־שלושה חנוונים, שניים־שלושה איכרים קשישים, שוחט ושמש, וגם אחד יהודי חברוני, חיוור פנים, מעולם שכולו סוד, וגם גרמני אחד אדום זקן ובעל משקפיים, שבביתו גלוֹּבּוּס ומצפן ובּרומטר וספרים עבים זהוּבי אותיות ואדומי כריכות. מבית־הכנסת שעמד בקצה הרחוב, צלעו האחת אל הישימון מוּכה השמש וצלעו השנייה אל חצר שבה צריף מגורינו, היה יוצא לחן התפילות, לחשושי, או כרחש חורשה ברוח, או כנהי. לעתים היתה דממת־פתאום מטילה מורא בלב, כאילו אלוהים נגלה מעל למשכן.

בבוקר־בבוקר היו מפציעות קרני שמש לתוך הצריף האפלולי מבעד לחרכּים, מבעד לסדקי הלווחים, מפיזוֹת, שרביטי אבק באלכסון, ואז כאילו היה גולש מהן טווס הזהב, שהגיע מארץ רחוקה, מתדמור, ממדבר שבשמיו מעופפים הנשר, העיט, הדוכיפת, “טַוַס זהבי פּרח לו – / אנה תעוּף טַוַס זהבי? / – עף אני אֵל עברי ים –/ – תראה שם את דוד לבבי? / – אַראֶה ואַביא מכתב לָך…” אך בהיפתח תריס החלון הסתום –

פָּרַץ פִּתְאֹם, כַּעֲזֹז מַעְיָן נָעוּל גַּל־חָתוּם,

נַחְשׁוֹל אוֹרִים אֶל חֶדְרִי וַיִּשְׁטֹף וַיָּז –

וְצִיצִיוֹת הַזֹּהַר טָפְחוּ טָפְחוּ עַל פָּנַי,

וּבִלְבָבִי הַנֵּעוֹר פָּתְחּו פִיהֶם מַעְיָנַי

וַיָּקֵרוּ נְגֹהוֹת וָזִיז.

בצהריים, בהתעלף רחוב החול העמוק, הזהוב, בשרב ואין נפש חיה נראית, עגלת הלחם עברה־חלפה זה מכבר אל דרך לא־נראית שמאחורי גבעה והותירה רק חריצים שפוכי חול, וערבי על חמורו נעלם אף הוא, אל האופק שאוהלים לבושי שק עמדו בו חפויים ואבלים, ורק כלב רובץ לו במצמוץ־עיניים על פיסת צל קטנה בירכתי החצר, היה זה כמו המדבר ההוא, אשר בו –

כְּקוֹרַת־הַבַּד פֶּתֶן־נָמֵר, מִשַּׂרְפֵי הַמִּדְבָּר הַגְּדוֹלִים,

מֵגִיחַ לְפַנֵק בַּחֹם טַבְּעוֹת בְּשָׂרוֹ הָרַךְ וְהַחֲלַקְלַק:

פַּעַם יִתְקַפֵּל בַּחוֹל, רוֹבֵץ תַּחְתָּיו – לֹא נִיד וְלֹא רוּחַ,

כֻּלּוֹ מִתְמוֹגֵג מֵרֹךְ וְהִתְעַדֵּן בְּשִׁפְעַת הַזֹּהַר,

וּפַעַם הוּא נֵעוֹר, מִתְמוֹדֵד וּמוֹשֵׁךְ אֶת עַצְמוֹ לַשֶּׁמֶשׁ,

פּוֹעֵר אֶת פִּיו אֶל זָהֳרָהּ, וְנוֹצֵץ בִּזְהַב מְעִיל קַשְׂקַשָּׂיו

כְּיֶלֶד שַׁעֲשׁוּעֵי הַמִּדְבָּר, רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי הָעֲרָבָה –

ובערב, כשנתרוקן בית־התפילה, ורק הסודות נותרו בו, מלאים את חשכתו, ואחד־אחד, שניים־שניים, פורשים צללי אנשים לבתיהם, נבלעים מאחורי פשפשי חצרות, ואור העששית שעל דוכן החנות הענייה כבה, וצנינות עולה מן החול והעשבים, מלכויות של כוכבים נוצצות בשמים ומאי־שם מנסר צרצר מבין הקוצים – לא היה שאון נחל ולא קול ריחיים, אבל ים הדממה פלט סודות כמו שם ו –

שְׁחוֹר הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ כּוֹבֵשׁ,

מַרְכִּיב צֵל עַל־צֵל וְכוֹפֵל;

דּוּמָם אֶל יָם הַמַּחֲשַׁכִּים

כּוֹכָב אַחַר כּוֹכָב נוֹפֵל.

כשמהרהר אני בכך לעתים, איך נוף־ילדות־ונעורים של מושבה בראשית צמיחתה הערירית בארץ חרבה, יכול היה למצוא את קרובו וגואלו השירי בנוף־ילדות־ונעורים רחוק כל־כך ממנו, אי־שם בכפר שבפלך ווליניה, או בעיירות ובפרברי עיר ברוסיה ובליטא, באווירה יהודית ספוגת תורה ומסורת, מוקפת אווירה גויית קסומה־ושנואה – עד להזדהות שלמה, כאילו כל מה שנכתב, כמעט דור לפני־כן, עלי ועל סביבתי נכתב – אני חוזר ומשתאה מול פלא זה ששירת ביאליק שמו. שנים רבות, ועד לגיל ההתבגרות, היו מראות עיניים ומראות השיר, כמו “חלום עולם הפוך” נשקפים אלה באלה, משפיעים אור אלה על אלה, שלובים ומזוגים כל־כך – עד כי בזכרון, ברגעים של התייחדות עם תחושות דקות שבדקות, נתפסות ונמלטות, אך חבויות עמוק בתשתית לכל מה שנבנה אחר־כך – הם חוויה אחת, בלתי־ניתנת להפרדה. לשנים, בצמוֹח הנוף ובהצטופף הבתים, היתה גם החורשה, חורשת אקליפטוסים רמים, גדלי־וצפופי־צמרות, ובה “הקרחת”, כּיכּר רחבה, שקערורית, מוקפת חומת אילנות עבי גזע, שבחורף היתה נהפכת לברֵכה, גדולה כאגם, יפה לשיוט רפסודות, עכורה מעט, אך מחזיקה מימיה עד לשלהי קיץ, ומצמיחה על גדותיה שטיחי אזוב רכים, ריחניים, טובעניים – היתה זו אותה “הבריכה”, המתעלפת לה “בצל מגינה רב הפאורות / מיניקה חרש את שורשיו ומימיה ישלו / כאילו שמחה היא בחלקה דומם / שזכתה להיות ראי לחסין היער”. אותה ברכה גם בלילות ירח “ברבוץ תעלומה כבדה על החורש / ואור גנוז חרישי זולף בין עפאים / התגנב ועבור על גזעיו / ורוקם שם בכסף ובתכלת / את רקמות פלאיו – / והס כל סבך, והס כל אילן”. ו“אי בודד” היה שם, “אי קטון ירוק, רפוד דשא… דביר קודש שאנן, מוצנע בין צאלים”, שאפשר היה להזות על שפתו “בחידת שני עולמות, עולם תאומים”. וכשצמחו גם שדות תבואה, ובשבתות זיווניות של אביב, כשיוצאים לקטוף פרחי־בר, אפשר היה לרוץ בתוכם, לחצותם, ליפול בתוך הקמה ולהיחבא, או לעצום עיניים ולהתענג על זהרורי השמש המרצדים מבעד לעפעפיים השקופים – היה זה שוב אותו “שדה”, בוֹ “לאט הרוח ממשק הקנים הזקופים, הגאים”, בו “השבלים תנענה ראשיהן השעירים, המלאים”. ואפילו משפחה של רוסים היתה, סובּוֹטניקים, “מאחורי הגדר”, גדר של קנים, שבתוכה כלב ובתוכה “בצל ירוק, קלח של צנון, קפלוט של כרוב, מחרוזת של פטריות, חבילה של שחת רטובה עדיין”… ואהבת ילדות ראשונה, שורפת, דומעת, “בוכה במסתרים”, היתה מוצאת נחמת־מה באכזבתה באותן שורות רבות של כמיהה ל“יחידת חייו ושכינת מאוייו” של המשורר, כאשר “כיונה חרדה בחלון, התחבטה התלבטה נשמתו”, כאשר נותר “כאוד עשן” והשלהבת בלבבו דעכה “רשפים רשפים”.

אך לא רק מראות הטבע, מראות כפר, ששירתם מוחקת גבולות בין ארץ לארץ, בין זמן לזמן, גם בין לשון ללשון לעתים, אלא – וכאן עמוק יותר סוד פלאיה של שירה זו – גם עולמה הרוחני־היהודי, עולם יחיד ורבים, על כל תמונות אנשיו ועצמיו, בית האב עם “דמי הקדרות הגדולה” ו“דמי הדלות המנוולת”, בית האם האלמנה שכל פרוטה “רקוקה בדם לבה וטבולה במררה”, בית־המדרש אשר ספּוֹ רקב, כתליו נמלחים כעשן ופיח מכסה את תקרתו, וניגון “המתמיד” בישיבה הריקה עם הנר הדולק העמוד וספר התלמוד; עולם זה, כביכול רחוק מאוד מן האדמה החדשה, החולית, הפתוחה לכל רוחות השמים, שזכרונות אחרים מרחפים בה, רובצים בעקבי חמוריה וגמליה, זכרונות מימי אברהם, ישמעאל ויוסף, גדעון, שמשון ושמואל – ובכל־זאת עולם זה, בה ובתוכה היה, ניצב חי, על כל בכיו הדמי ותקוותיו העלובות, על כל ריחות חלבו וטליתותיו ועל כל רחשי דפיו, וללא כל ניגוד בין הווה ועבר.

איך קרה נס זה שבמושבת־הילדות הארצישראלית, יקודת השמש, כאילו התהלכו דמויות גולה, נושאות כלי גולה, שחוחות, בתרמיליהן ובמקליהן, וכל משא הגולה עליהן, עד כדי כך שזכרון התחושות החריפות מאותם הימים משמר אותן כסביבתו המוחשית, כנופו שלו; לא שירה, לא ספרות, לא דמיון ילד והזיותיו, אלא מציאות, שבתוכה חיית, ממנה צמחת וניגוניה מלווים אותך בכל דרכך?

עד כדי כך, שלעתים אני מפסיק בהרהורי ושואל את עצמי שמא באמת הייתי שם, בערים הנכחדות, בעיירות הדלות, ופנים־אל־פנים הכרתי את יונה החייט, את אריה בעל־גוף, את אביו ואמו של המשורר, את המתמידים, ובעיר ההרֵגה הייתי?

אך במושבה לא היה הרבה מעפר הגולה. בית־האב שמר אך על מנהגי מסורת מעטים. בית־הכנסת היה צריף דל שקרשיו התבקעו מחום השמש ו“מתמיד” לא ישב בו לפני הספר. לחן תפילה יהודית אמנם היה בו, ואף ישיבת אבלים בליל תשעה באב, ודממת נרות קודש בליל כל־נדרי, אך מן המפתן וחוצה כבר היתה הרוח מפזרת את הניגונים ואת הדממה אל השדות הרחבים, אל אוהלי בֶּדוִים באופק, אל מקשאות אבטיחים. בסמוך, בשני חדרים קטנים, כבר התגוררו בחורים ובחורות מיוצאי “הגדוד” ולהם מפוחית, מנדוֹלינה ואקורדיון, לבושים מעילי עור, נעולים מגפיים, מרקיעים ריקודים בלילות. בבקרים יצאו לפרדסים עם טורייה על כתף וסל על זרוע. בערבים היתה מהדהדת מסוף המושבה עד סופה שירתו של “איש־יער” אחד, תמהוני, ארוך שׂער, גחול עיניים, על וולגה וירדן וכינרת. בבית־הספר זמירות חדשות הושרו, בט“ו בשבט, בפורים, בל”ג בעומר, בכ"ף תמוז. קני רובים נזדקרו מכתפי גברים בחשכת הלילות. שומר צהוב שפם היה מדהיר את סוסו לאורך רחוב החול. ברבות הימים היה בית־הפועלים הומה אדם בערבים ונשתכחו הניגונים הישנים.

אך “כנף־השכינה” של ביאליק הוסיפה לרחף בשמי הילדות, עב ברה, תפילה זכה.

רק עתה, לאחר שנים רבות, יכול אני להסביר זאת לעצמי, איך רמזי מציאות פעוטים שבסביבתי המוחשית, כמו מראה קמטים בפני איש ואשה, כנף טלית, דף סידור בלה, ריח מים, נסירת צרצר, זהרור שמש, שמועה בצהרי יום על פרעות בחברון, טיפות גשם זולגות על זגוגית של חלון – הוחיו במטה קסמה של שירתו עד היותם עולם ומלואו, קיים ועומד בחוויית חיי, כאילו נולדתי בו.

אם היה הדבר כך, הרי זה בזכות הסגולה הנמשכת כחוט זהב לאורך כל שירתו, אגדותיו וסיפוריו – של תחושת האחדות ההיסטורית של ההוויה היהודית. סגולה זו לא מצאתי בשום יצירה עברית אחרת. המקרא הוא ילדותו של עם; שירת ספרד עומדת בודדה, תקופה בין התקופות; ספרות ההשכלה לחוצה בתוך זמנה, כבולת איברים, מבלי יכולת לפשוט צוארה פנים או אחור; יצירת ביאליק יונקת מכל הזמנים וכנפיה פרושות על כולם. כאדם, עמד על מפתן שבין שתי תקופות, לבו מחולק בין שתיהן, נתון לשתיהן, אך ביצירתו ניצב הרבה למעלה מזה, באותו גובה בו יכול היה להשקיף על כל מרחב ההוויה היהודית בהיקף מבט אחד, מראשית תולדותיה ועד ימיו (ואולי גם הלאה מזה), וראה אותה כהוויה אחת, אחדותית, בלתי־מפוצלת לקטעי זמנים נפרדים, מופסקים, לא־מגושרים. מבחינה זו עמד ביאליק על אותו מצפה גבוה שמעליו עמד רק הרמב"ם – בתחום העיוני – כשקיפל במסכתו את כל הזמנים של התולדה היהודית עדיו, כאילו היו אחדוּת שלמה אחת.

דמויות דוד ושלמה, רות וערפה, מלכת־שבא ובלקיס, בת־המלך ומלכישוע, אלוף בצלות ואלוף שום, שני הבחורים (בחורי ישיבה לפי כל תוארם) היוצאים לחפש את מערת דוד המלך, האלמנה (אלמנה כאלמנות שבעיירות הגולה) שאת צרורה חוטף הרוח – מופקעות בכוח לשונו וחזונו של ביאליק מזמנן התנ“כי ונהיות לדמויות של הוויה יהודית אידיאלית של כל הזמנים, מגלמות בתוכן (כמו לשונו של המשורר) סגולות של דורות שונים מתוך מזיגה גמורה. נוף תנ”כי קדום נוף מזרחי־ערבי (שרוב סממניו שאובים מן התקופה הספרדית, ומעולמם של יהודה הלוי ואבן־גבירול; או מתקופת הח’ליפים) ונוף עיירתי־גלותי – שזורים בארג אחד, לא כטלאי ליד טלאי, אלא כיריעה שלמה, שהיא היהדות בחזון רוחו של ביאליק. שני הבחורים ב“המלך דוד במערה” הם שני מקובלים מימי־הביניים או שני “מתמידים” מישיבת וולוז’ין, “גווייתם צנומה מרוב צום ושמלתם שחוקה מרוב ימים ועיניהם כלות מרוב הגה במגילות סתרים וחשב קיצים” והם יושבים בעליית קיר קטנה, איש־איש בודד בפינתו. מראיהם כמראה “המתמיד” אמנם, אך הם לבושים “שמלה” כבימי המקרא; הם יושבים “בעליית קיר” כבני־גילו של ביאליק או כשמואל ואלישע – ואין כל ניגוד; ובאותה אגדה – הוגה היונה תמרורים בחורבה, “אללי אללי איכם עוללי?” כמו אותה בת־קול מנהמת כיונה בימיו של ר' יוסי בן־חלפתא; והברדלס והכלב־והכלבה השחורים – הם מימי יוסי דלה ריינה; והתומר הוא תומר של נאת־מדבר ערבית; והנהר הוא סמבטיון; ודוד “השוכן במנוחה על מיטתו וצפחת המים מראשותיו” הוא דוד התנ“כי – והאגדה אחת היא, יהודית של כל הדורות. וכך באגדות המלך שלמה: הסוחרים והשופטים, השרים והעבדים, אפשר שהם מימי שלמה, אפשר שהם סוחרים וקאדים שבתימן ובפרס ואפשר שיהיו מסביבת הפריצים ברוסיה ובפולין. ואותו הומור שב”שור אבוס וארוחת ירק" – אפשר שהוא הומור מסיפורי־עם ערביים, או ממקאמות ספרדיות ואיטלקיות, או מן הבדיחה היהודית שבימיו. מזרחיוּת ומערביוּת, מקראיוּת וגלותיות – עשויות כאן מקשה אחת.

אך הוא הדין גם לגבי התמונות הטיפוסיות של ההווי היהודי־גלותי שבשירתו – שהן מופקעות מזמנן ועשויות להלך בתוכנו, מתוך שוויון גמור עם תמונות סביבתנו. האם קסמי הלשון, תנ"כיות־ומשנית־וספרדית כאחת, עשו זאת?

אין ספק שללשון (והיא כמובן תולדה של הוויה והשקפה) חלק רב בזה. כי עובדה זו כשלעצמה, שאין זו לשון של תקופה אחת ומקום אחד, אלא מזיגה שהפכה להיות לאחר זמן לשון הדיבור והמחשבה שלנו, לשוננו המודרנית, כבר היא פותחת את הלב אל הנאמר בשירה זו, כבר היא עושה גם את תוכנה לעבר־זמני. אם בשיר על בית־המדרש – עולם רחוק וזר לבן הארץ, שאת הגולה לא ידע מבשרו – באים צירופי מלים כמו “ימי התמוז הבוערים, הלוהטים, כחום היום, בשחר או בנשף הלילה”, או – “ניצוץ פליטה קטן, אשר בנס התמלט מן האש הגדולה”, או בשיר אחר, שיר זעם על הוויה בלתי־מובנת־עוד־כביכול, באים ביטויים כ“עלה נובל מעץ, אזוב עולה בגל, גפן בוקק, ציץ מק – היחיינו הטל” – תמונות טבע כה מוכּרות מן הסביבה הקרובה; או בשיר של געגועים אל הדת והערצת דבירה ההרוס, באות שורות כמו “קִנךְ משולח, גוזליך נעו נצו, נגוזו כצל כולם בין העצים הגבוהים, רבים אל ראשי הצורים נפוצוּ ובשדות אחרים עוד רבים תועים”; וכן הלאה בכל שיר ושיר משירי געגועים או זכרונות או תוכחה – הרי הגולה איננה עוד גולה בלבד, סגורה בשפת הסמלים הבאה ממנה ומתוכה, אלא הוויה אנושית ולאומית שמרחבה גדול כמרחב תולדות העם, ורוחה פורצת בכוח החוויה האישית העמוקה מן העבר אל ההווה והעתיד.

אך לא רק הלשון. השימוש בסמלים – בשירתו הלירית והאפּית גם יחד – השאובים ממעמקי המיתוס הלאומי, מן המקרא, האגדה והפולקלור, והחבויים בתודעתו ובתת־תודעתו של כל איש עברי, כארכיטיפים פעילים במסתרים – יוצר נוף רוחני כל־זמני ועבר־זמני, המעורר הדים ובני־הדים שווים בנפש בן־הגולה ובן הארץ כאחד. במעמקים אלה, של ילדות־עם וילדות־אדם, כשהרחשים הטמירים של מראות־חלום־ואגדה זורמים, לא נפגעים על־ידי החוץ, כזרם לבּה תת־קרקעי, לאורך כל הדורות וכל הגלגולים – אין עוד תחומים של סביבה יחודית אחת. כאלה הן תמונות המדבּר, הכפירים, הנחשים, להבות האש, נהרות האבדון, ההרים המתפוצצים, בריכות המים ושני העולמות, החורבן, נקיקי הסלע, חוטי הכסף, נאד הדמעות, כוכבי הנשף ועפעפי השחר – הטעונים מתח מיסטי, והמלאים את השירה כולה, מ“מגילת־האש” ועד שירי האהבה, משירי הזעם ועד פזמוני־העם. בכוח סמלים אלה (וספרות גדולה נכתבה כבר בפירושם ובגילוי צפונות אין־חקר שבהם; ואין כוונתי להוסיף כאן דבר עליה) – פרצה שירה זו את גבולות מקומה, את מחוזות נופה האישי – והבקיעה אל לבו של דור שלא ידע גולה, עיירה, בית־מדרש, “הוֹ, הוֹ, אמר רבא”, או געגועים ל“שדות בר, נחלת אבות, ומרחב ודרור”.

כך, בזכות שירתו של ביאליק, קנתה לה חוויית הילדות, כנכס חיים, את תחושת המזיגה שבין ארץ וגולה ובין נופים היסטוריים שונים בתולדות העם.

בשנים האחרונות תוהים אנו הרבה על מהות “התודעה היהודית” של בני הארץ. אם קיימת היא ואיך היא נרכשת או נלמדת. אם דור זה שגדל כאן הוא המשכם של דורות קודמים שחיו בגולה, או שמא יוצר הוא “עם חדש” שאחיזתו היחידה בעבר היא דילוג לולייני על־פני אלפיים שנה אל הוויה קדומה, מעורפלת, בחביון המיתוס הכנעני. סבורני שיש רק בחינה אחת למציאותה של “תודעה לאומית” בתודעת היחיד: אם חש אתה שהדורות הקודמים, עד ראשית, חיים בתוכך, ואם חש אתה את עצמך חי בתוכם. האנגלי מכיר זאת, משכיל ועם־הארץ, יודע־ספר ובוּר, אם למד ואם לא למד, דתי וחילוני. הרוסי מכיר זאת, הצרפתי, הספרדי. אין הדבר קשור לדת או ליחס אליה או להערכת פרקים היסטוריים אלה או אלה בתולדות העם. הרי זה עניין של חוויה בעיקר. אצלנו חוויה זו נשברה על־ידי רעידות־אדמה גדולות ושברים גיאולוגיים, שיצרו תהומות בין תקופה לתקופה, בין הווי להווי. התהומות הן עובדה; השאלה היא אם אפשר לגשר על־פניהן, גישור לא־כפוי, לא־מלאכותי, לא מתוך הכרת הצורך בלבד, ולא באמצעות הדת דווקא (שהיא, ודאי שיש לה כוח מידבּק גדול, אך חברתנו היא חילונית ברובה). כשמעיין אני בסוּגיה זו, הרי יכול אני להגיע למסקנות כלשהן רק על־ידי בחינה עצמית, אישית: האם יש בך “תודעה יהודית”? ואם כן – מה פירושה של זו? –

שוב ושוב אני חוזר ומגיע אל מחוז החוויה, אל סכום החוויות המשתמרות בי, המשוקעות במסדי. אני מגיע אל נוף ילדות ובו חצרוֹת ובתים וצריפים ורחוב חול ארוך ולהוּט שמש. במרחק, בין אוהלי הבּדוים אני רואה את הגר וישמעאל. על שיירת גמלים, רכובים ערבים הבאים להוציא את יוסף מן הבור. פגר של חמור בשדה, פעור לוע, וזבובים משוטטים בו, הוא מפלת הגווייה ששמשון שיסעהּ, בחורבה ערבית אחת הומה יונה שמאחר חורבן הבית, רזי־לי רזי־לי, בחורשה חולמת ברֵכה חלום עולם הפוך שנוֹף נֵכר נשקף בו. צללים חולפים בערב והאשה העטופה מטפחת היא האלמנה מבית מךְ שבו מנסר צרצר של דלוּת. בבית־הכנסת נר דולק ויהודים עטופי טליתות מלחנים בו תפילות. את כולם מכיר אני בשמותיהם, בתולדות חיים המתמשכים מווֹלין, מליטא, מפולין עד כאן. בחברון הורגו שישים איש, ורואה אני את הנוצות ושברי־השברים ותבוסת ספרים וגווילים, כּסת מטונפת וכר מואדם. בחנוכה דורכים המכבים עוז וצחצוח חרבות משיק דמי יערים וסלעים וכבר איני יודע אם היו הדברים בימי מתתיהו או בימי הוֹמֵל או בימַי. השמש שוקעת בין עבי אש ועבי דם. בית אבלים, ולפנַי אלמנה קרושה באבלה, פניה מִקשת קרח, לבה – אבן דוּמם. בכל אשר אלך, מוקף אני דמויות לבושות שחורים, שחוחות, פליטי פרעות. אני חי ביניהן. הן חיות אתי. אני חש בסבלן. אני מקווה עמהן. רוצה אני להשיב על איגרת קטנה ולשלחה בפי ציפור הבאה מארצות הקור אל חלוני…

אם חב אני תודה לחוויית ילדות זו, שבה נמסכו נופי עבר בנופי הווה, נופי גולה בנופי ארץ, והיו ל“תודעה” אחת, הרי חלק רב בזה, ואולי עיקרי, לשירתו של חיים נחמן ביאליק.

1960