בגלל אי־הסכמה בין ז׳בוטינסקי לבין וייצמן, אי־הסכמה פרינציפיונית ואולי גם אישית, יצא ז’בוטינסקי מהאכסקוּטיבה הציונית; ומובן מאליו, שיציאה זו היתה צריכה להיות מלוּוה בז’סטה המתאימה, ביציאה מההסתדרות הציונית, בהתרסה כלפי הציבור כולו. עברו שנתים של שתיקה, ואחרי הדממה הדקה – קול רעש גדול, כי – ברעש גדול ז’בוטינסקי. והסיסמה היא: רביזיה בציונות, שפירושה האמיתי המיוחד – עד כמה שיש בה דבר־מה מיוחד, מלבד הדגשה בצורה חריפה על לוֹזוּנגי האופוזיציה בציונות בשאלת הסוכנות היהודית, ותפיסת עמדה פוליטית תקיפה יותר ביחס לממשלה האנגלית – הוא ככתוב באחד מגליונות ה“ראזסביֶט”: כיבוש השלטון! לאמור, שבמקום וייצמן יעמוד ז’בוטינסקי בראש ההסתדרות הציונית.

לכן על הפועל העברי להכיר את המנהיג שבעתיד, מלבד התאמתו לתפקידו, גם מצד יחסו לעבודת הפועל בארץ ולשאיפות חייו כאן. והנה המנהיג שבעתיד מצא לנחוץ לפנות בדבריו אל כל האגפים שבמחנה להזהיר ולהודיע: "הפסיכולוגיה שלנו – מחוץ לכל מעמד היא. הוגים אנו חיבה גם לפועל וגם לבעל־המלאכה בתנאי שלא יחניקו זה את זה; גם לעין־חרוד וגם לראשון־לציון בתנאי שיתפתחו בלא תקציב״.

בשורות אלה, כל התורה כולה של ז’בוטינסקי בשאלת ישוב.

ואם יעלה על הדעת, שאולי בכל זאת יחשוב קצת המנהיג – מה יהיה אם המעונינים לא ימלאו את התנאי? איזו מציאות תתהווה אז בארץ? הטובה –אם רעה? ואם רעה, מה יעשה המנהיג בשביל לשנות אותה? מאין יקח מונהגים, אשר יהיו ראויים לחסדו? ואם יעלה על הדעת, שאולי תעזוב פעם אחת את המנהיג קלות דעת זו שבה הוא משקיף על שאלותינו, בכרכו בחדא מחתא עין־חרוד וראשו, ובהציגו להן תנאי? – על זה הוא ממהר לקבוע: “מעמדה זו לא נזוז – וחסל”. לאמור, אין כל תקוה: הוא לעולם לא יבין יותר בשאלות אלה, לא ירצה להבין.

ז. ז׳בוטינסקי הוא, לפי דברי עצמו, אדם ישר, שוחד לא יקח:

“בתחום הרביזיוניום יש מקום גם לסיעה דתית וגם לסיעה סוציאליסטית. ושמחים היינו להחיש את הפרוצס הזה”. הזמנה ישירה להשיג “מפלגת פועלים” רביזיוניסטית, כדוגמת מפלגת “הפועל המזרחי”. נסיון לפלג – על יסוד השקפת עולם מנהיגית. “ואולם אם לשם החשה זו יידרשו מאתנו מתן שוחד של אידיאה – סרב נסרב לחלוטין”. וראו זה פלא! כי בסופו של אותו עמוד גופו, כבר מציץ אלינו ה“באקשיש” הלקוח על־ידי המנהיג־בעתיד, השוחד, אשר עיור לגמרי את עיניו. ולקוח באקשיש זה, אם נדבר בלשונו של המנהיג, “מאת סוּבסטאנציה מפורשת היטב ולחלוטין”, מאת האגרונום סוסקין. ההבנה העמוקה המשתפת יחד את ראשון האיכרית בת הארבעים עם ילדת הנוער עין־חרוד העובדת, ההכרח העומד לפני המנהיג להראות על פרוגרמה לא רק בפוליטיקה כי־אם גם בהתישבות, והחשבונות האישיים וה“פוליטיים” המסובכים – מעלים על הפרק את סוסקין והצעתו (אכן המנהיג בעתיד אינו אלא חוזר בזה על נסיונו של המנהיג בהווה עוד מלפני ארבע שנים; עוד בקונגרס הי"ב הועלה סוסקין על במת הקונגרס על־ידי וייצמן, וניתנה לו האפשרות להשמיע את דעותיו ההתישבותיות ואת תכניתו).

שאלת הגשמתה של התישבותנו בכללה – דרכיה בצורות החברתיות, בקביעת הטיפוסים השונים של המשק החקלאי העברי, בבחירת הקולטורות המתאימות לחומר המתישב ולאזורי הארץ, שאלה זו המעסיקה זה שני דורות את כל אלה שבנו את הישוב העברי החקלאי בארץ ואשר חשבו עליו, קשורה עם שורה של אישים, שפעלו והגו בה, ועם מחשבתה ופעולותיה של תנועת הפועלים. ועתה עם הופעתו של הרביזיוניזם – נחרץ הגורל על כולם לבלי להיזכר, אלא להימחק ולהיעלם בפני המאורעות החדשים אשר יופיעו אתו בשדה הפוליטיקה וההתישבות. למנהיג בעתיד דרוש עכשיו סוסקין, על־כן אין לו אלא לקבל את התכנית של סוסקין, ודוקא ממנה להתחיל את הפרוגרמה ההתישבותית שלו. “תכנית זו (של סוסקין) צדה את הדעת מבחינה כספית”, “על שטח מינימלי ובהוצאות מינימליות, ישוב מאכסימלי של יהודים”. אצל סוסקין, אומר ז’בוטינסקי, מתבלטת יותר מאשר אצל אחרים הדאגה לשאלת הכמות בהתישבותנו, הדאגה ליצירת הרוב העברי. ובבוא ז’בוטינסקי לדון בשאלת התישבותנו בארץ מצידה הכמותי, מצד התישבות המונים מרובים עם פרספקטיבה של רוב, אינו רואה לפניו את האנשים החיים, הפועלים בהתישבות כבר כיום, את נושאי מציאות ההתישבות עם שאיפותיהםויחסיהם הם, ואינו רואה את התנאים של עצם העבודה, את הפרוצס של ההסתגלות הסובייקטיבית אל הארץ, אקלימה וישובה, ואל עבודת האדמה מרובת הגונים, ואל החי והצומח (זאת אינה חובתו של המנהיג, הוא הלא יקח לו מומחה. והן חובתו של המנהיג בעתיד היא רק בנתינת הפרוטקציה הדרושה בשביל המומחה הדרוש. ואת החובה הזאת הוא ממלא, כמובן). ולא עוד אלא שהוא דוחה כל הזדמנות להתבונן במקצת אל הגורמים האמיתיים של תנועת התישבותנו בארץ, אותם הגורמים הנפשיים שהניעו יוצאי הגולה מאז, מימי עליית הביל"ויים ועליית הפועלים העברים, לעלות לארץ ולחתור כאן דוקא לקיום אנושי טהור יותר מהחיים בגולה, לקיום של עובדי אדמה, המתפרנסים מיגיעת כפיהם מצד אחד, ולקיום מתוך שאיפה לעבוד ולחיות מתוך יצירה דוקא ומתוך התאמצות של חיפושים חדשים בחיים. לא! המנהיג בעתיד רעול בצעיף עבה של התנשאות וקלות דעת עד לבלי הרגיש לגמרי באותה נימת השורש הדקה היחידה, באותה התעוררות פנימית שבנפש, שהיא היא המעבירה למציאותנו הארצישראלית את מיצי החיים המעטים אשר התגלו בעם בדור הזה והצמיחו יונקות רכות של יצירות תחיה חדשות בארץ. השאלה של הספקה עצמית בחקלאותנו בכלל, אם היא צריכה להיות יסוד היסודות של חקלאותנו למען בסס ובצר את ישובנו הכפרי והעירוני – במקום לכוון את חקלאותנו לשוק העולמי – משום שבשיטה זו יש יותר מהביצור הכלכלי והרוחני, שאלה זו היא בשביל ז’בוטינסקי (איש הריאליות, איש המעשיות) רק “כבוד מיסטי לדשא ולזרע, השגות סנטימנטליות”. התאמצותו של הפועל העברי וחיפושיו בטביעת צורות חדשות של חיי חברה ועבודה (ובאשר לא חיינו עד עכשיו חיי עבודה וחברה עצמיים, ועתה, רק עתה זכינו להניח לזה התחלות – הלא אין כל ירושת עבר לפנינו, אין דוגמה ומסורת. והפועל הבא לחיות ולעבוד בארץ־ישראל מוכרח לחשוב על צורתם וצביונם של חייו בארץ); כל התנועה הקיבוצית בארץ בת 15 שנה המקיפה כבר אלפי משפחות עובדים – אלה הם בשביל ז’בוטינסקי רק "הזיה של משק סוציאליסטי״.

והנה ה־protegé בעצמו, סוסקין, המוצג קודם ב“יומן” על־ידי. המנהיג בעתיד, מופיע על הבמה, על במת ה“ראזסביט” במאמר מיוחד. בו אינו מוסר על מהות תכניתו, אלא מתחיל בהשגות על ספרו של רופין, שנכתב לפני שש שנים, מביא קטעים מאחד הצירקולרים של האוניברסיטה בקליפורניה, מחשב חשבונות של הכנסות ממשקים שונים, ובא לידי מסקנה שתפוחי זהב מכניסים בארץ־ישראל יותר מהפלחה; והוא מוסיף, לבסוף, שהוא כותב את מאמרו “כדי להוכיח, שלמען נהל את התישבות המהגרים – מן ההכרח הוא שתהיה אידיאה ידועה, צריך לאחוז ביסודות ידועים, ולא להציע, מבלי כל יסוד קניית 25, 50, 100 דונם. צריך לחדול מהסדרים של עכשיו, בשעה שהכל נעשה שלא מדעת, במקרה, סתם בעלמא”. ובכתבו זאת אין הוא מזכיר לגמרי את התישבות העובדים, ואינו מזכיר את התאמצות מחשבתו של הפועל על־פי תכנית מכוּונת, מחושבת מראש במשך שנים על־ידי פועלים שלמדו מתוך החיים, ושהגיעו אולי לאיזו מטרות חיוביות, לאיזו תוצאה או לאיזו התחלה של תוצאה!

אין הוא מזכיר כל זאת, כי למה לו להזכיר? כי הן אז היה עליו להודות, כי כאחד היסודות של כל הצורות השונות של התישבות העובדים (מושב עובדים, הקבוצה הקטנה והגדולה), נחשבת דוקא השאיפה להגיע לידי התישבות המונית באמצעים המינימליים וכי השאיפה לאינטנסיפיקציה של המשק וליכולתו לקלוט יותר ויותר עובדים על־ידי השבחה יסודית והשקאה מונחת ביסודן של כל הצורות של התישבות העובדים, וכי הרחבת כוח הקליטה של המשק הקיבוצי על־ידי הכנסת חברים חדשים, זוהי בשבילנו לא שאיפה, אלא מעשה, מציאות, זהו פרוצס שהולך ונמשך זה שנים אחדות, ואשר בכוחו נמצאים עכשיו בקבוצות הישנות – שהתחילו כל אחת בפחות ממנין רווקים – עשרות חברים וחברות ומספר משפחות וילדים בכל אחת מהן, ובנהלל במשך 4 שנות קיומה (על 3000 דונם) – 350 נפש, ובעין־חרוד ותל־יוסף ביחד, על שטח של 12,000 דונם, אחרי 4 שנות קיום – למעלה מ־500 נפש (מספר שילך ויגדל על־פי הדרישה הפנימית השולטת בתוך המשקים עצמם); וכי המלחמה למען סידור השקאה במשקינו וההתחלות של גידולי שלחין: ירקות, פרדסים, בננות, פיתוח הרפתות הגזעיות, ארגון המחלבות וגידול העופות הרציונלי, הם צעדים שבהם פוסע למעשה הפועל העברי, לאט לאט אמנם, אל האינטנסיביות של המשק: וכי רעיון התישבותו של הפועל העירוני בקרבת העיר על שטחים קטנים – לאמור, רעיון שכונות העובדים, הנשען על הקשר בין החקלאות, החרושת והמלאכה, ועל ארגון המוני עובדים ביחידות כלכליות גדולות, ועל קואופרציה בעבודתם החקלאית והעירונית – אינו אלא ביטוי קונקרטי של שאיפה ליצור צורה של התישבות עובדים המונית, שאיפה להרחיב את קנה־המידה של מפעלינו ההתישבותיים.

ז’בוטינסקי ממשיך בדבריו על סוסקין: "עצם התכנית (ובזאת אין כופרים אפילו המתנגדים) הושתתה על מחקר עמוק ומקיף של הנסיון הקולוניזציוני שלנו ושל העולם כולו״.

עדות חשובה מאוד, אבל… מסופקה! הביקורת הנמרצה של י. וילקנסקי וא. יפה על תכניתו של סוסקין רחוקה מלחלק לו מחמאות. וגם מ. סמילנסקי במאמרו ב“הפועל הצעיר” (אותו מ. סמילנסקי שז׳בוטינסקי כתב עליו: בעצמו קולוניסט ישן, ובכלל אדם בן־סמך) הביע את יחסו השלילי בהחלט להתישבות הזולה של סוסקין. וכל ההמלצה הזאת על סוסקין למה היא באה, מפני שהוא "אחד המעטים בתוכנו שיש להם תכנית בעבודתנו החקלאית״.

הנה כי כן, הפרוטקציה לסוסקין ניתנה על־ידי המנהיג בעתיד, המחמאה למ. סמילנסקי נאמרה ופעולות התישבותו של הפועל העברי בארץ ותכניותיו נידונו בשתיקה. חובת המנהיג נתמלאה באופן נהדר!

תרפ״ה