_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

התנ"ך והנוער

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

[א]

בינותי במידה מספקת בתולדתם ובספרותם של עמי-התרבות, כעתיקים כחדשים, כאירופאיים כלא-אירופיים, וסבורני כי רשאי אני לחוות דעתי, לא כדעה אישית, אלא כאמת היסטורית; אין לך יחס דוגמת יחסו של ישראל לספר התנ"ך שלו.   אפשר לומר, ויישמע הדבר כפאראדוכּס, כי האלוהיי שבנו הוליד את התנ"ך, והתנ"ך הוליד את עם ישראל.   תודעה מופלאה זו (מקובל אחד בימי-הבינים הביע רעיון זה במושג: "ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד הם") היא הנותנת, שבעצם אין אנו מרגישים כל מרחק לגבי המצבים והאישים שבתנ"ך.   היהודים – ואני מתכוון כמובן לאותם היהודים החיים בתוך סביבה יהודית, הדבקים במסורת ישראל – חשים את החיים כפי שהם מתוארים בכתבי-הקודש, ככל שיהיו שונים מעיקרם לפי תנאיהם מאלה שלנו כיום, מחיינו ההוֹוים – כחיים טבעיים, התואמים לרוח היהודית, בעוד שאת החיים שאנו חיים בעל כרחנו זה אלפי שנה בתפוצות– הם מרגישים כמשהו זר, שכפוהו עלינו מבחוץ.

כתבי-הקודש שלנו נוצרו לפני אלפי שנים, כך לפי השכל ולפי המדע.   אולם ההרגשה שבנו אומרת: לא כי, אין זה עבר רחוק.   הוֹוה חי הוא, זהו החיוניי, ההוֹויי שבנו.   היהודי החי בגיטו, ואין הבדל אם בגיטו התימני או הרוסי, המארוקאני או הצפון-אמריקאי, כשהוא חושב מחשבותיו וחולם חלומותיו המשיחיים, ומקווה תקוותיו על תקומת עמו וארצו, הריהו מתאר לעצמו, כי נמשיך מן המקום שבו עמדנו בימי הנביאים והמלכים.   הוא מתאר לעצמו, כי לכשיבוא המשיח וכולנו נעלה לארץ-ישראל, נמצא שם הכול כשהיה לפני אלפי שנים.   הוא לא יתפלא כל-עיקר, אם יוכל לשמוע בשער ירושלים נאום של בן-אמוץ, ולא ישתאה אליו כהשתאות אל אדם, שעוד לפני אלפי שנים נתבקש בישיבה של מעלה, אלא יראה אותו כידיד מקרוב, שהוא קשור עמו קשרי אחווה וריעות.   כשמדבר יהודי על אברהם אבינו אין הוא רואה אותו כדמות אגדית, שהיתה בחיים לפני אלפי שנים בעבר הקדום, אלא הוא חושב באמת ובתמים על אביו-מחוללו, כלשונו של ישעיהו.   ברוח זו יש לפרש את האגדה התלמודית היפה, המספרת על אחד מחכמי התלמוד מן המאה השלישית שהיה מציין מערות, לענייני טומאה, כי מטא למערתיה דאברהם אשכחיה לאליעזר עבד אברהם, דקאי קמי בבא.   אמר ליה: מאי קא עביד דאברהם? אמר ליה|: גאני בכנפה דשרה*.   וכן שאל האמורא שלנו את האבות שורה של שאלות, כאילו עמד עמהם בקשר דברים רגיל.

כשנכנס החסיד עם התקדש חג הסוכות אל סוכתו ומברך את האושפיזין – והאושפיזין שהיהודי מצפה לבואם הם אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, דוד, יוסף וכו' – הריהו חושב למעשה, כי אבות-האומה האלה שרויים בתוך סוכתו, והוא לא יתפלא כלל ולא יראה אותם כדמויות זרות, אם יסבו לפתע כאורחים אל שולחו.   וכשמוזג היהודי השומר-מצוות את כוסו של אליהו בליל הסדר, הרי זה אצלו דבר טבעי בהחלט, שדלתו תיפתח ואליהו זכור לטוב, הנביא הזקן והקרוב כל כך, ייכנס ויקרב אל השולחן.

מופלא במינו הוא יחסו של היהודי אל משה נותן התורה, משה רבינו! כמה הוד וידידות גנוזים בתואר הזה! כלום יש לכם דבר דומה בפרשת-היחסים שבין בני-דת לנותן-דת? בשעה שמשַווה לו הנוצרי האדוק, או המוסלמי האדוק, בחלומותיו הנלהבים את נותן-דתו, הריהו חושב על איזו תופעה אלוהית, ואילו ניתן לו לראותו, היה כורע על ברכיו ומתפלל אליו.   אולם בשבילנו משה שלנו הוא רבינו, רבו של כל אחד מאתנו, ואילו ניתן לנו לראותו – היינו מושיטים לו את ידנו ומברכים אותו בידידות, כמנהג יהודים, ב"שלום עליכם".   וכך יכלו איפוא אבותינו הקדמונים לראות את משה כאורח בבית-מדרשו של ר' עקיבא.

כתבי-הקודש מתארים לפנינו לא גבורי-אל, אלא אנשים של בשר ודם, ואנו מרגישים, כי הם בשר מבשרנו ודם מדמנו.   וכאן ניתנת לנו גם התשובה על השאלה, שמרבים כל כך לשאלה אותנו, ויותר משיש בה משום שאלה יש בה משום נזיפה: למה השתתפתם אתם, היהודים, במידה כל-כך זעומה בחקירה הביקורתית של התנ"ך, ולמה יש לזקוף את העבודות והגילויים החשובים ביותר על חשבונם של המלומדים הלא-יהודיים? בנוהג שבעולם, אם אתה חי עם דבר החביב עליך חיי-יחד במשך שנים רבות – ואנחנו הננו חיים עם ילד-שעשועינו זה אלפי שנים יום-יום ושעה-שעה – הרי אי-אתה מסוגל כלל לערוך ביקורת.   כי משהו חיצוני, שעין-זר תשורנו, יש וייעלם מעין האוהב.   רופא גומר בלבו רק בלחץ של הכורח הקיצוני לעשות ניתוח במי שאהוב עליו.   אולם אם גם אמת נכון הדבר, שבכל הנוגע לצורתו ולהרכבו החיצוני של התנ"ך עשו גם גילו מלומדים לא-יהודיים בעשרות השנים האחרונות גדולות ונצורות, הנה את נשמת התנ"ך מכיר ויודע אך ורק היהודי, ולא איש זולתו.   כל שאינו ישראל – ואפילו העם האנגלי הקשור קשר פנימי הדוק מאד, לאחר עם-ישראל, עם התנ"ך – כל עם אחר וכל בן אומה אחרת שאינו מזרע ישראל, צריך בהכרח להתגבר על רגש של זרות לפני בואו בשערי התנ"ך, כי התנ"ך אינו בשר מבשרו ודם מדמו.

[ב]

אומות-העולם אומרות אלינו: תפקידכם היה לתת לנו את התנ"ך; ולאחר שנתתם לנו את כתבי-הקודש יכולים אתם להסתלק.   אנחנו, טוענים אומות-העולם, תירגמנו את התנ"ך לכל לשונות העולם, פתחנו אותו לכל עמי-העולם, ואין עוד כל צורך בכם.

ודאי, עשה עשיתם זאת.    ואילו גם הגדלתם לעשות כמה וכמה מונים, אתם הזרים ואנחנו בני-הבית.   ואם אמת נכון הדבר, שאנו חיים בזכות התנ"ך, הרי גם אמת נכון הדבר, שהתנ"ך חי אך ורק בזכותנו.   אם אמנם אמת הדבר, שהתנ"ך נשמת עמנו הוא, הרי גם אמת הדבר, שאנחנו גופו של התנ"ך.   אנחנו הפירוש החי של כתבי-הקודש.   ואם בא מישהו ואמר אלינו: יש לנו התנ"ך ואין לנו צורך בכם, הרי דומה הדבר בעיני, כאילו בא מישהו ואמר: עתה אין לנו צורך עוד בבלשנים, בקתידראות ליוונית ורומית, שכן יש לנו כתבי הקלאסיקונים היווניים מודפסים ומכורכים נאה ואפשר להשיגם בכל הספריות.   ודאי! אבל אילו לא היו בלשנים, לא היו הספרים אלא אותיות מתות.   וספר מת היה התנ"ך בלעדי היהודים.

לפיכך ראיתי זאת כרעיון מוצלח מאוד, שאתם פותחים את כינוסכם בנשף מוקדש לתנ"ך, ורציתם להוכיח בדרך זו, כי יש עם לבכם לחדור אל היהדות.   יהודי שלם אפשר להיות רק כשחיים עם התנ"ך, כשיודעים אותו, ולא רק כפי שיודע אותו הלא-יהודי, אלא כפי שאך ורק יכול וצריך לדעתו יהודי, מפני שהוא בשר מבשרנו ודם מדמנו.

וראו הזהרתיכם, שלא תאבו לדעת את התנ"ך מתוך תרגומים.   מחיצה של נייר חוצצת בין המקור והתרגום, אבל מחיצה זו של נייר קשה לעבור אותה יותר מחומה של נחושת.   הרגשת המבוכה, שכל שאינו-מישראל מרגיש אותה, מן ההכרח שגם אתם תדעו אותה, אם תקראו את כתבי-הקודש מתוך תרגומים.   רבים מכם ודאי חזו זאת מעצמם בילדותם כשנאלצו ללמוד שפה זרה, ובשביל שלא לחרוג משיגרת ההרגל הזקיקה אתכם אומנתכם לדבר גם עם הוריכם בשפת-לועז זו.   הלא תזכרו, מה רב היה צערו של הילד, כשחש את עצמו פתאום זר כל-כך לגבי יקיריו, אביו ואמו.   מעין הרגש הזה מרגיש היהודי בהכרח, כשהוא נאלץ לקרוא את התנ"ך מתוך תרגומים.   קדמונינו אמרו: ביום שבו ניתרגמה התורה יוונית חשך אור העולם.   אמת גדולה ועמוקה גנוזה במאמרם זה.   תרגום כתבי-הקודש ליוונית, התרגום העתיק-ביותר בדברי-ימי-העולם, נעשה בשביל יהודי אלכסנדריה, שלא היה עוד ביכולתם לקרוא בכתבי-הקודש בלשונם, ויהודים הנאלצים לקרוא את התורה מתוך תרגום – עליהם שקעה אמנם השמש.

ואם רוצים אתם באמת ובתמים ליעשות יהודיים בכל עומק לבכם, אם רוצים אתם לשוב אל היהדות לפני שיבתכם אל ארץ-היהודים, ואם רצונכם להיות במדינת-היהודים לא יהודים למחצה ולרביע, כמו בגולה, אלא יהודים שלימים, ואם ורצים אתם לדעת את הכוחות הגדולים הפועמים בנו, החיים בקרבנו, את האפשרויות שיש לאל ידנו להופכן לממשיות, הרי מחובתכם לחדור שוב עמוק לתוך התנ"ך, לחדור במידה כזו, שיהודי בלבד מסוגל לכך.   רק אז, כשתשתדלו לדעת ולהכיר את נשמת התנ"ך, תכירו ותדעו את עצמכם, תמצאו את נשמתכם אתם, את הגדול והחזק שבכם, את הקדוש והמכריע שבכם.

תרע"ט

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* כשהגיע למערתו של אברהם, מצאוֹ לאליעזר עבד אברהם, שהוא עומד לפני הפתח.  אמר לו: מה עושה אברהם? אמר לו: מנמנם בזרועותיה של שׂרה (בבא בתרא נ"ח ע"א)