_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חשיבותה של האוניברסיטה העברית בירושלים

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

בראשון של פסח, בהיותי עדיין נתון כולי לרושם שעשתה בי פתיחת האוניברסיטה העברית, סיפרתי לכם על רגשותי בלשון שהיא שפת-עלגים יותר מלשון-דיבורים.   אמרתי כי אתחלתה זו כבר תשפיע על יחסנו אל עמי העולם.   נדמה היה, כך אמרתי, כאילו נגלֹה נגלה רגש הצדק, החזון הנבואי שכל העמים יעלו לציון התגשם, אם כי רק לזמן קצר, וניתן להאמין כי הנה באו ימות-המשיח.

היום תעסיק את מחשבתנו השאלה, מה השפעה תשפיע האוניברסיטה העברית על עמדתו של עם ישראל לגבי שאר כל העמים.   כמו בפעם הקודמת כן גם עתה אנו רוצים להקדים את תשובתנו ולנסח אותה במשפט הזה: " הגניוס של העם היהודי ינקוט תוך חירות גמורה עמדה ביחס לחזיונות התרבותיים של שאר כל העמים".   ובשביל לנמק משפטנו זה, עלינו להאריך במידת מה.

טקס-החגיגה נפתח באותן המלים ובאותה מנגינה ששמענו אותן זה עתה: " כי מציון תצא תורה" – פסוק זה הוא סמלה של האוניברסיטה בירושלים.   מתוך המערכת של מקצועות המדע, שיזכו לקידום מכריע אך ורק בתוך כתלי האוניברסיטה העברית, עלינו להוציא שורה שלימה של מדעים, ששגשוגם אינו תלוי כלל במקום ובלשון.   מעניין וגם מועיל כי יחקרו וילמדו באוניברסיטה שלנו מתימטיקה ורפואה; אבל קשר זה אין בו בשביל המדע שום חשיבות.   אחת היא לנו אם מעבדתו של איינשטיין בירושלים היא או בבּרלין, חקירותיו הן במידה שווה לתועלת המדע.   וכן לא יעלה על דעת איזה פיסיקאי גרמני לבטל את פעולתו של חברו הצרפתי בשל לאומיותו של זה, ואם יעשה כזאת הרי אין הוא ראוי להיקרא בשם איש-המדע.   אנו מבינים איפוא במושג "תורה" אותם מקצועות החכמה, שרגילים היו – בצדק או שלא בצדק – לציינם בשם מדעי-הרוח.   אלה הם אותם המדעים, שמהותם מותנית בעצמותו של הגניוס של האומה.

אבל לא כך, שטיפוחם יהיה מצריך שנתכנס לתוך עצמנו ונהיה סבורים כי די לנו כשלעצמנו, כדי להתבודד.   לא, העם הוא בן-חורין בגניוס שלו רק כשיש לאל-ידו להעלות מתוך עצמו את קנה-המידה והוא יכול לָמוֹד בו את היצירות התרבותיות של עמים אחרים, כדי לקבל מהם מה שנאות לרוחו ולהשאיר את שנוגד לו, ואם בכל זאת קלט משהו זר לרוחו, יוכל להרחיקו.

נתבונן נא בפעולותיו של החוק הזה בתחום עמי אירופה הקרובים אלינו, שהמקור לתרבותם הן שלוש התרבויות הגדולות של הזמן העתיק: יהודה, רומי ויוון.   היה בכך משום טעות, אילו רצינו בשל הגוון היהודי שבתרבויות אירופה להגדירן כיהודיות.   הנצרות, שבאה לעולם כתנועה יהודית טהורה, נתקבלה על-ידי התרבות הרומית לא בהיקפה המלא של תנועה יהודית, אלא רק במידה שתאמה לגֶניוס הרומי.   ידוע למדי, מה רב חלקו של היסוד העתיק המצוי בנצרות המאוחרת ובתרבויות הרומיות.   גם כשהתחילה היהדות להשפיע שוב את השפעתה בתקופת הרפורמאציה, הניחו לה להשפעה זו רק במידה שעצמותם של העמים המקבלים סבלה אותה.   בצורה דומה לכך פעלה גם היוונוּת.   שום אדם לא יעלה על דעתו, כי בתקופת הריניסאנס נתקבלה היוונות כמות שהיא, על קרבה וכרעיה.   היא נתקבלה רק עד כמה שהתאימה לרוח העמים, וכשנגדה להם – הרחיקוה.   מתוך מזיגתם של היסודות היווניים והאחרים הקרובים אלה לאלה ברוחם התפתחה אחר-כך תרבות-אירופה המודרנית, כמו הגרמנית, הצרפתית, הספרדית.

ונעיף עוד מבט על תקופת הזמן החדש.   בתקופת ירידתה המדינית היתה גרמניה נתונה להשפעתה של צרפת; כמעט שנחנקה הימנה.   וזה היה סוד פועלם של אנשי-רוח כמו לֶסינג, לחקור ולנסח מצד זה את עמדתו של הגניוס הגרמני כלפי הצרפתי, לקבל את ההשפעה הצרפתית במידה המתאימה לעצמות הגרמנית, ובמידה שהיא זרה לה – להרחיקה ומצד אחר לתת לתרבויות אחרות קרובות זו לזו ברוחן, ובייחוד לאנגלית, להשפיע את השפעתן, וגם כאן מתוך הבדלה בין מה שקרוב ורחוק.   את שקספיר קוראים הגרמנים כמו משורר גרמני, ואילו במשוררים אנגליים אחרים אין הגרמני נוהג יחס זה.

והנה, בעוד כל אחד מן העמים האלה יש לו האפשרות והכשרון לפתח את תרבותו לא במבודד משאר כל העמים, אלא מתוך עמדה חופשית כלפיהם, מתוך קבלה או הרחקה, הרי ניטלה האפשרות הזאת מן העם היהודי, וכשרונו זה גם לא עמד לו עוד.   כתוצאה מכך ראה יהודי החי בתחום-התרבות הגרמני את שקספיר תואם לרוח היהדות.   אולם ייתכן, כי דאנטה קרוב לנו יותר.   ויהודי צרפתי יראה את אנטול פראנס ואת וולטיר כקרובים יותר לגניוס היהודי.   אי-חופש זה בא לידי גילוי לא רק באותם מקצועות-המדע, שייתכן כי בעיותיהם דומות אצל עמים רבים, אם כי התפתחותם מותנית בגניוס הלאומי שלהם, אלא אפילו בתלמוד – באותו מקצוע מדעי שאפשר לציינו כיהודי בהחלט.

גם אלה הבקיאים רק במקצת בתולדות ישראל ובמדע-היהדות יודעים, כי עוד בימי התלמוד הראשונים היה קיים ניגוד בין תלמודם של חכמי ארץ ישראל ובין זה של הבבליים, ניגוד שהחריף עד כדי כך, שהיו אמוראים שאמרו, כי היו רוצים לשבת ארבעים יום בתענית, בלבד שישכחו את תלמודה של בבל.   ניגוד זה על שום מה? על שום שהשפעת התרבות שהקיפה את חכמי-התלמוד חדרה אפילו לתוך בית-המדרש, והם לא הרגישו באיזו מידה מותנים היו בהשפעות זרות אלו, עד שכל צד ראה את מהותו ואת צורתו כיהודית בתכלית.   כיום קיים ניגוד כזה בין דרכי לימוד התלמוד של יהודי המזרח וזה של יהודי פולין.   אין אנו יודעים איזהו יהודי טהור, אם הדרך האיטית של המזרח או הערנית-הפלפלנית של יהודי פולין.   שתי הדרכים מותנות בתרבויות הסובבות אותן, וכל אחת רואה את דרכה כיהודית-מקורית עתיקה.

ואם אי-החופש הזה חדר לתוך תחום התלמוד, שהוא כולו רשות יהודית, על אחת כמה וכמה שהוא שולט בפילוסופיה ובשאר מקצועות- המדע.   אדם כמו פילון, שמצד אחד היה בלי ספק יהודי היודע את ערכה של היהדות, ומפאת הגותו היהודית הרחיק מעליו יסודות אליליים גמורים, הנה מצד אחר קיבל בכל זאת חלקים גדולים מן האפלטוניות, וחשב כי אפשר להתאימם אל תורת משה, – הלך-מחשבות שמצא אחר-כך את ביטויו באגדה, כי אפלטון תלמידו של משה רבנו היה.   בדומה לכך דימה גם הרמן כהן לתפוס את מהות היהדות, בלי שהכיר כמה תפיסתו זו מושפעת מעמדתו ביחס לקאנט.

וזוהי איפוא הטראגיקה של היהדות, שאפילו במדעים העצמיים שלה ניטלו ממנה לא רק האפשרות אלא גם הכשרון להעלות מתוך עצמה את קנה-המידה לָמוֹד בו את שאר כל התרבויות, כדי לקבל את הקרוב לה ולהרחיק את שאינו קרוב לרוחה.   האופן והצורה שהרוח היהודית מקבלת אותם במקצועות-המדע השונים נראים כיהודיים בהחלט…

התפקיד שהאוניברסיטה העברית עומדת לפניו הוא זה, שהנביאים בשעתם קבעו אותו לעצמם.   אנו יודעים כיום, כי תרבות ישראל לא התפתחה במבודד.   מי שבקי במדעי-המזרח ויחווה דעה הפוכה מזו, הרי זה יעשה שקר בנפשו.   אנו ידועים כי בזמן שלפני תקופת-המקרא גברה ההשפעה המצרית.   זה מקרוב גילו בארץ ישראל את פסלו של רעמסס השני.   על-ידי לוחות תל אל עמרנה יודעים אנו על התחום של חוג-ההשפעה המצרית,  בתקופה מאוחרת יותר התקדמה התרבות הבבלית, וליד זו פעלה גם החיתית ובמידה ידועה גם הכנענית.   בהסתערות הראשונה ישראל כמעט נחנק בידי תרבויות אלו.   רק הנביאים הם שנקטו עמדה כלפיהן במלוא כל החירות, מתוך שקיבלו אותם היסודות שתאמו לעצמות היהודית והרחיקו מעליה כל דבר זר, ועל-ידי כך נתנו לו לגניוס היהודי את החופש להתפתח.

כאן, בארץ-ישראל נקבל שוב יחד עם האפשרות גם את הכשרון שאבד לנו להשתמש כנביאים בשעתם בקנה-מידה זה, למוד בו את התרבויות של כל העמים, כדי להביא לרוחו של ישראל את החופש ואת האפשרות להתפתח.   שכן ככל שזרועותיהן של תרבויות-נכר פתוחות יותר לרווחה לקראת העם היהודי, כן הולכת עצמותו ונחנקת.   ההצלה מן המחנק הזה תביא לנו את "החירות על הלוחות" (אבות ו', ב').   ואת תקווֹתינו אלו אנו תולים בבית-המדרש הגבוה הראשון שלנו בארץ-ישראל.

שביעי של פסח, תרפ"ה

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה