_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

היחיד מישראל והאומה

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

בעייה אחת מושכת את לבי שוב ושוב, וכל פעם היא ממלאת את כולי ודוחפת אותי לעסוק בה; כיצד מקנים לו לעם ישראל בכללו ובחלקיו את ההבנה, כי מחובתו למלא את יעודו כלפי האנושות.   אין אני שואל, אם ישנה תעודה ומה טיבה, שכן אילו גם ביקשו למחוק כל דבר מיטאפיסי שבהיסטוריה שלנו, והיו יוצאים מתוך ההנחות המוקדמות של התפיסה החמרנית של ההיסטוריה, גם אז היו עומדים לפני העובדה שאין להכחישה, כי במשך שלושת אלפי שנות ההיסטוריה שלנו היו מנהיגינו הרוחניים חדורי-אמונה בשליחותו של עם ישראל, וכל אחד מהם עשה לפי כוחותיו למען הוצאתה של זו לפעולות.   איננו שואלים כלל מה טיבה של תעודה זו, שכן שלושת אלפי שנות היסטוריה השיבו תשובתן על-כך.   אולם אנו שואלים: כיצד יכולים אנחנו להחוויר לו לעם בכללו ובקיבוציו, שיש לו יעוד כלפי האנושות.

אחי וריעי, כשבאתי לכאן כסטודנט צעיר, רגילים היו לתעב כאן את ההשקפה על תעודת היהדות שהיתה שולטת לפני שלושים שנה, ואני מודה ומתוודה, כי גם אני הייתי בין בוזיה.   מצאתי את ההשקפה הזאת על תעודת ישראל לא רק נלעגת וטראגית; כי מה היתה הנחתה של אותה השקפה? היא טענה: עם ישראל נתן לפנים לאנושות ערכים גדולים, ואנו הננו צאצאיהם של בני-עליה אלה.   נוסף לכך תמכה השקפה זו יתדותיה בעובדה, שהיהודים עודם קיימים בכל ארצות העולם, ולפיכך יוסיף עם ישראל לאצול מברכתו על שאר אומות-העולם.   ודי בכך אם כמה פעמים בשנה יעלה אדם על בימת בית-הכנסת וישא מדברותיו בפאתוס – אמיתי או מעושה – וידבר גבוהה-גבוהה על עברנו המפואר ויקבע את עובדת מציאותם של היהודים.   בזכות זו איפוא קמים להם לצרפתים ולאנגלים הפילוסופים והמשוררים שלהם, ועל-ידי כך הם יוצרים יצירות אמנותיות וממציאים המצאות במעבדות.

אילו היתה עובדה זו נכונה, מה קולע היה למטרתנו דברו של גיתה: "אוי לך שנכד אתה"; שכן במקרה כזה רשאי היה בנם של מיוחסים – אריסטוקראט בלעז – לבוא גם כיום ולדרוש לעצמו עמדה עדיפה, בטענה שאבותיו נתנו למדינה מצביאים גדולים, רבי-מדינה ושאר מיני מנהיגים גדולים.   לא, תפיסה נוחה זו על תעודת-היהדות מצאתיה לא רק מצחיקה וטראגית, אלא גם מרגיזה.   שכן הדרשנות הזאת לא הועילה ולא כלום, גם לא יכלה להועיל.   היא יכלה להשיג רק הישג של מה-בכך, בדומה לדרשות של מוסר, אבל אין זה מוסרי כלל לנצל את חולשתו הרגעית של האדם.   השקפה נוחה זו על תעודתה של היהדות, שאינה מצריכה פעולה כלשהי מצד היהודים, ראיתיה, כאמור, מרגיזה.

כשם שעמדתו של עם ישראל כלפי אומות-העולם פאסיבית היתה, כך היה גם הנימוק לחובותיו של היחיד מישראל נימוק שלילי.   רבות שמענו אומרים: "אתם היהודים חייבים להיות יותר טובים משאר העמים, כי אם מישהו מכם עושה איזה עוול, הרי כל העם עתיד ליתן את הדין על כך".   לא! נתינת טעם כזה לחובותיו המוסריות יסודה במשהו זר ועוין, ויש בה מן השלילה.   היא לא הביאה שום פרי וגם מן הנמנע היה שתפעל במשהו.

על כן מציקה לי הבעייה: כיצד אפשר להביא את עם ישראל כולו ולחלקיו לידי-כך, שיפעיל את כשרונותיו למען ייעודו בעמים; ובפרט כיום, באשר שוב התחיל הרחוב מעפר בעפר לעומתנו.   טעות תהיה זאת, לפי דעתי, אם נתכנס ונתבודד ביוהרה אצילית בתוך ארמון פורח באוויר.   לא, אנו רוצים להכיר ולדעת את מקורות-הכוח שלנו, אבל צריך לבקשם במקום שבו הם מפכים באמת.   אינני יכול להוכיח באופן מאתימטי, אבל אני מרגיש חיזוק להנחתי במקרים דומים בחיי-החברה, שאם אדם שייך לאיזו שכבה חברתית מיוחסת, הריהו רואה חובה לעצמו לעצב את אורח-חייו כך, שיצא ידי חובת השתייכותו זו, והוא משנה את לבושו, לשונו ואת כל מערכת נימוסיו.   דבר זה כרוך בלי ספק בקרבנות, והוא מביאם אפילו כשניטל ממנו לדעת ידיעה רעיונית את יתרון עדיפותה של שכבתו, אלא יש בור ההרגשה, כי הוא נמנה על חברה מיוחסת, והוא רואה חובה לעצמו שלא לעשות דבר שיוכל להזיק לחברה נבחרת זו, הוא מרגיש הרגשה אינסטינקטיבית כי "אצילות מחייבת".   אם נצליח לשכנע את בניו של העם היהודי, כי בנים הם לעם נבחר מבחינה מסוימת, הרי אין ספק בעיני, כי תודעתו של היהודי, כגדול כקטן, תשתנה ותתאצל, אף תינשא.   לא כל אחד יוכל להבין טיבו של יתרון כל שכן להפעילו, אבל זאת יוכל להבין כל יהודי, שבזכות השתייכותו זו לחברה נבחרת המקיפה אותו, מוטלות עליו חובות.

ועתה ברצוני להראות לכם, כיצד שולטת למן השנים הקדומות של המקרא עד לחתימתו ועד לימינו אלה בקרב בחירי-הרוח של עם ישראל המגמה הברורה, לקרב ללב האנושות רעיונות-יסוד מסוימים של היהדות.   חושב אני, אמרתי לכם לפני שנה, כי בעשרת-הדברות שנקראו היום היתה מגמה זו לקו ולמשקולת.   יכול אני לעקוב אחר מגמה זו עד לתקופה של חתימת כתבי-הקודש, עד לימי כורש ולאחריהם.   אני עובר לתקופה האלכסנדרונית.

אתם יודעים כי במצרים ההליניסטית היתה קיימת במשך מאות שנים מושבה יהודית גדולה, בייחוד באלכסנדריה.   וכשם שנכון הדבר, כי אנשים כפילון ביקשו לאזרח בתוך היהדות רעיונות מן הפילוסופיה היוונית, כך גם אמת ונכון הוא פי כמה וכמה, כי הם ביקשו לטעת עיקרי-יסוד מסוימים מתורת-ישראל בתוך העולם היווני.   אפילו ספריו היווניים של חכם מישראל היו מגיעים, פרט לכמה משכילים והוגי-דעות מעטים, רק בקושי לעולם היווני.   צריך היה לחפש אחר צורה המתקבלת על הדעת.   והואיל והיהודים, אף-על-פי שלא היוו רוב, בכל זאת העמידו לרשות החיים הרוחניים מספר גדול למעלה מיחסם המספרי של כוחות אינטלקטואליים, של מעתיקים ושל תלמידי בתי-ספר גבוהים לדקדוק וכו', כפי שכינום אז, השתמשו בתחבולה ושירבבו לתוך שירותיהם של הומירוס והסיודוס ולתוך כתביו של הירודוט קטעים שלמים בעלי תוכן יהודי.   אם תתנו דעתכם על-כך, שמעתיק כזה לא נרתע מלשרבב לתוך שירתו של הומירוס, זה משוררה של האלילות הפורחת, קטעים גדולים בעלי תוכן יהודי, יתברר לכם מה מאוד מכוונת היתה המגמה הזאת של החדרת רעיונות יהודיים לתוך עולם-המחשבה היווני.

וכדומה לכך היה בתקופת האיסלם.   רק הוגי-דעות מעטים למדו את היהדות מתוך כתביה המקוריים כמקור של האיסלם, אבל בשביל המוני המשכילים חיפשו אחר צורה מתקבלת על הדעת.   בתרגומו הערבי לכתבי-הקודש סילק סעדיה גאון מעקשים בולטים, שהקורא הערבי עלול היה להיתקל בהם.   ועובדה יותר מבהירה היא, שלתרגומו הערבי, שנועד לערבים, צירף סעדיה גאון פירוש קצר, בעוד שלמען הקורא העברי חיבר פירוש רחב.   כלום היתה מגמתו של המימוני אחרת? ברור בהחלט, שהוא חיבר את "מורה נבוכים" שלו לא בעברית אלא בערבית, כדי להכניס את רעיונות היהדות לתוך עולמו של האיסלם.

אמרתי כי החזיון הזה נמשך והולך עד לתקופה החדישה; במידה שביקש מנדלסון, למשל, לאזרח ממחשבותיה של גרמניה בעולמה של היהדות, בה במידה שאף לקרב לתרבות הגרמנית, ועל-ידה לתרבות העולם, מרעיונותיה של היהדות.   במידה שאיני מסכים לדעותיו שהביען בכתביו, הרי אין להכחיש כי בספרו "ירושלים" מנסרת מגמה זו, לתאר את היהדות בצורה המתקבלת על דעת כל העולם התרבותי.   זוהי מגמה בלתי-מדעית, אבל עובדה היסטורית היא שהיא שלטת.   וכלום לא ניסה הרמן כהן כדבר הזה? היו אלה מחשבות ורעיונות משל היהדות, שהכניסם בצורה קאנטיאנית אל הפילוסופיה הגרמנית.

לא כל אדם נתברך בסגולת-הכשרון להגדיל את נחלת-האבות, וכן לא כל אדם יש בו היתרון להבינה, אבל גם איש מן ההדיוטות יוכל להבין – ואם הבן יבין זאת אז תשתנה תודעתו בו, תתעדן ותתנשא – שאם אדם בן הוא לעם נמכר, עליו לצאת ידי חובתה של "אצילות מחייבת".  אינני אומר סתם "העם הנבחר", כאילו ניתן בזה פתחון-פה לגאוותנות בלתי-מוצדקת.   אבל הן אמת הדבר, כי בשלושת אלפי שנות ההיסטוריה שלנו עוצבו בנו כשרונות ונצטבר בנו כוח, שאינו מצוי בקרב עמים שיש להם ניסיון קצר יותר בהיסטוריה, וכי יש לנו הסגולה לתת משהו לאנושות.

צאו וראו, אם שונאינו מאמינים בכתבי-פלסתר כמו ה"פרוטוקולים של זקני-ציון", הרי זה בא להוכיח שהם מעמיקים להסתכל יותר מן היהודים עצמם.   הם אומרים בלבם: לא ייתכן כלל כי עם יתקיים במשך שלושת אלפי שנים, בלי שיפעל בקרבו איזה כוח פלאי.   הם חושדים באיזה כוח בלתי-רגיל, אבל אינם מחפשים אותו בטוב אלא ברע.   מדוע? הם שואלים את עצמם: היאך ייתכן כי אני, שיש לי שיח ושיג עם פלוני ועם אלמוני ממכרי היהודים, אינני שומע אותם אף פעם מדברים על כוח זה? הם אינם רוצים להבין, כי אותם היהודים אינם יודעים סוד כוחם זה מהו, והם סבורים, כי היהודים האלה מעמידים רק פנים כלא יודעים אותו.   הם חושבים, שכוח בלתי-מצוי זה נשמר בסוד משום שהוא מכוון אך ורק להרע.   ואם הבריון האווילי מבריוני צלב-הקרס יש ביכולתו להבין את מציאותו של כוח זה, מפני מה לא יבינו זאת היהודים הפיקחים, שהיסטוריה של שלושת אלפי שנים אצרה וחישלה סגולת-כשרון, שדוגמתה, אי-אתה מוצא אצל שום אומה ולשון, שנסיונן ההיסטורי הוא הרבה יותר קטן מזה של ישראל.   מטעם זה מושכת וחוזרת ומושכת אותי בעייה זו וכובשת את כולי, והיא: איך אפשר להניע את עם ישראל בכללו ובחלקיו, שיביא את כוחו זה ואת כשרונו זה לידי גילוי, לרווחתו הוא ולברכתו של כל המין האנושי.

שבועות תרפ"ה

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה