_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הבריחה מן היהדות

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

מי שלא ידע זאת עוד קודם לכן, למד זאת בימי המלחמה; מדיניות בת-היענה היא הגרועה ביותר.   לדעת את הסכנה ולא לתת עליה את הדעת, לדעת כי האויב קרוב הוא ולא לעשות דבר לשם ההתגוננות, הרי זה הביא לא עם אחד ולא מדינה אחת עד אל עברי פי תהום.   אנחנו היהודים באמת אין לנו שום יסוד לנהוג לפי דוגמה זו, שאינה ראויה ביותר לחיקוי.   עכשיו או לעולם לא אנו חייבים להוכיח, שאין אנו עוד אנשים נעדרי רצון ומבקשי-חסד ילודי הגיטו היוצר-עבדים, אלא שהיינו לאנשים בני-חורין, שבמאבק על זכותם ועצמיותם הם יודעים לנצח.

אך לא המאבק נגד האויב החיצון הייתי רוצה לדבר אתכם היום.   הסכנה ה גדולה ביותר, כבדת-התוצאות ביותר, היא הסכנה הפנימית, התרופפותו של כוח ההתנגדות שלנו.   במשבר הרציני, שבו אנו נמצאים, אין לסבול עוד חצאיות.   יש הכרח להביט ישר ובעוז-רוח בעיני היריב ולהיות מוכן להתגוננות, אבל גם להתקפה, שנתגלתה גם היא במלחמת-העולם כאמצעי ההגנה הטוב ביותר.

דווקא היום מלאו שמונה ימים מאז קראנו בתורה: "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים" (דברים ל', י"ט), לאצור למענך ולמען הדורות הבאים כוח ועצמה של חיים.

מזמן שאני שואף למלא את תפקידי בצבוריות היהודית, השתדלתי תמיד לנקוט עמדה באופן ברור וחריף גם אל הבעיות המסובכות ביותר.   אינני יודע, אם אשיג את מטרתי או אנוצח, אבל אחת אדע אל נכון, בלי מאבק לא אטוש את שדה-המערכה.   אני מבין, פלוני או אלמוני היה לו נעים יותר, בכל אופן נוח יותר, שיהא עומד לפני כאן אדם עם כפפות-קטיפה, הנוהג לנגוע בכל שאלה שהיא מסוכנת במקצת רק בקצות-אצבעותיו בלבד, אחד מאותם הכמרים הטובים והנעימים, שאיכלסו את צרפת ערב התמוטה הגדולה.  אולם אתם קראתם לי לעמוד בראש הקהילה הגדולה ביותר בקיסרות בשעה כזאת, שבה באמת מוטל הכול על כף המאזנים, החיים והמוות, כלשון הכתוב.   כאן לא יצלחו כפפות-קטיפה כלל וכלל.  הכמרים ההדורים של המאה השמונה-עשרה לא יכלו למנוע את התפוררותה של התפארת הישנה.   השעה אינה עוד שעתם של המטיפים עתירי-הרוח המצרפים פסוקים נעימי-צליל אך ורק מתוך הנאה מאומנות-הדרוש, ומבלי להכאיב לכם הם מביאים אתכם בכל הנוחות בזה אחר זה לידי דמעות.   זמננו הקשה זקוק לאישים שנאצל עמהם מרוחם של הנביאים, אישים שהם מוכנים בכל שעה להקריב עצמם למען העם, ומשום-כך יש להם הזכות לדרוש מכם קרבנות, לדפוק באגרוף של ברזל על שערי מצפונכם.

בימים הנוראים הייתי רוצה לדבר עמכם על כמה שאלות, שיש להן חשיבות מכרעת לגבי ההווה שלנו, ורוצה הייתי לדבר עליהן באופן חופשי וישר, בלי בושה כוזבת והתחשבויות שאינן במקומן.   את שורש הרעה רוצים אנו לגלות, ולשאוף למצוא אמצעים שהם מבטיחי-הצלחה, אם גם עשויים הם לעורר הרגשות של כאב, שאי-אפשר בלעדיהן בניתוחים רציניים.

הבעיה שאנו מצווים לעסוק בה היום היא התופעה המעציבה עד עומק הנפש של הבריחה מן היהדות.   ודאי אין המדובר כאן במחלה וינאית גרידא, מין מורבוס וינדובונזיס* יהודית.   אבל אין זו נחמה בשבילנו, שגם קהילות גדולות אחרות סובלות מצרה זו.   ביום כניסתי לכהן בתפקידי אמרתי לוועד הקהילה: מה שמפחיד אותי הוא לא כל-כך מספרם הגדול והמעציב של העוזבים את היהדות למעשה, אלא הרבה יותר העובדה, שמספר עוד הרבה יותר גדול של אחים ואחיות בשלים מבחינה פנימית לעזיבה, והם קשורים עוד אלינו רק קשר רופף וארעי בלבד, ויכולים כל רגע לעזוב את שורותינו ולשאת עמהם אל מחנה האויב את אפשרויות-העתיד הבלתי-מוגבלות הטמונות בחיק המשפחות.

רצוני לומר כאן תיכף ומפורש: אין בדעתי להתווכח עם אלה, המודים שהם פונים עורף ליהדות מטעמים חומריים והם יודעים יפה שהם עושים בזה מעשה לא-יפה, הללו בשביל לעשות את דרך-חייהם נוחה יותר, בשביל להשיג את כרטיס-הכניסה אל חוגי-החברה הגבוהים, ואחרים, היצורים השפלים הרבה יותר, פשוט כדי שלא להיות חייבים בתשלום המס, שאנו נאלצים לגבותו בשביל צרכיהם של החיים היהודיים הציבוריים.   אלה האחרונים נוהגים גם בענייני אמונתם מנהג שכולו מסחר.   הם אומרים אל הקהילה: אם אין את מזכה אותנו בהנחה שאנו דורשים, הרי אנו הולכים אל המתחרה שלך, המחשב לנו את סחורתנו במחיר זול יותר.   מול השקפות כאלה אתה עומד פשוט חסר-מגן.   והיה בכך משום חילול חשיבותה של השעה הזאת וכבודו של המקום הזה, אילו רציתי לעסוק במפורט באנשים ובמעשים פחותים כאלה.   אך היה בכך מעשה-ילדות אילו רצינו להכחיש, כי בין אלה המתרחקים מאתנו מצויים גם אנשים הראויים לכבוד כשלעצמם, והם טוענים שיש עמהם טעמים מסוג גבוה יותר לפרישתם מן היהדות.   והנה, הואיל והדוגמה של אישים כאלה, הנמנים לעתים קרובות עם האזרחים המכובדים ביותר, עשויה להוות סכנה רצינית ולמעשה היא גם מהווה כזאת לגבי הנוער שלנו, הרואה ומפליא בהם לעתים את מוריו ומדריכיו, רוצים אנו להתבונן במקרים האלה מקרוב יותר ומתוך שלוש נקודות ראייה שונות.

ראשית: האם קיים למעשה טעם נבון מבחינה רוחנית, שהוא רציני עד כדי שיוציא יהודי חופשי-בדעות משורותיה של עדתנו?

אני מטעים במפורש ובמודגש את המלה חופשי-בדעות, משום שעל-ידי ניסוח זה של השאלה אני רוצה להוציא מכלל זה אותם המקרים הנדירים, למזלנו, שבהם עוזב יהודי מתוך אמונה דתית, הנוגדת לזו שלנו, ומצטרף לברית דתית אחרת.

שנית: האם יתכן בכלל לצאת מכלל ישראל?

שלישית: מה צריכים אנחנו, הרוצים בחיזוקה ובהעמקתה של היהדות, לעשות נגד תנועת-היציאה מן היהדות, הגוברת והולכת?

על השאלה הראשונה – הריני חוזר עליה בגלל חשיבותה ולשם בהירותה: האם קיים למעשה לגבי יהודי חופשי-בדעות מניע רצוני, שיוכל לאלצו לעזוב מבחינה פנימית וחיצונית את היהדות, הרינו משיבים בלי שום היסוס בלאו ברור ומוחלט!

אולם אני מבקש מכם, שלא לחשוב כי שותף, אני לאותה דעה, הרווחת כל-כך בין יהודים ולא-יהודים, שכל אדם חייב לחיות ולמות באותה אמונה, שבה בא לעולם.   דעה זו יש לה לדידי מום קשה מבטן ומלידה.   למעשה אין שום אדם נולד עם או בתוך אמונה מסוימת.   האמונה צריכה וחייבת להיות בשביל כל אדם סכום כל מחשבות והרגשות אישיות, שהן פרי רוחו העצמיי.   האמונה היא אישית כל-כך, שבמובן האמיתי והנעלה אנו יכולים לומר, כי אין לך אדם שיהיה לו בן-ברית ממשי.   העובדה שאבותינו האמינו בדבר זה או אחר יהיה לה בשבילנו במידה מסויימת רק אותו ערך מבחינה נפשית, שנשאל את עצמנו מתוך יראת-כבוד והוקרה ילדותית, אם דרך חשיבה ורגישה זו או אחרת מתאימה גם למהותנו הרוחנית שלנו, אבל אינה יכולה בשום פנים ואופן להביאנו לידי-כך, שנכבול את רוחנו ונפשנו באזיקים כבדים מנשוא.

אנו מכירים איפוא, כפי שאתם רואים, בזכותו של כל אדם חושב לפרוש מן הכנסיה או האמונה, אם הישארותו בה מחייבת אותו לקרבנות-רוח קשים.   בהתאם לכך לא היינו נמנעים מלתת זכות מוסרית זו ליהודי מוסרי חופשי-בדעות, אילו היתה גם היהדות כנסיה או אמונה מעיקה מעין זו.   אולם מצב-הדברים אצלנו שונה-לחלוטין.   היהדות נבדלת מן המוסדות, שקוראים להם בצדק כנסיות או אמונות, גם בזה, שהיא אינה תוחמת תחומים לעיסוקם הרוחני של המאמינים בה.   היהדות, ואיני מתכוון בכך לקבוצות בודדות בישראל, אינה יכולה, לו גם רצתה, לומר על אדם, שהוא אינו שייך עוד אלינו, אך ורק מטעם שהתפתחותו הרוחנית פונה לנתיבות חדשים ושונים מאלו שהיו מקובלים אצלנו מדורי-דורות.   היהדות אין לה – ואני כאן חוזר על דבר ידוע לכול, – עיקרים במובן זה, שמי שאינו רואה אותם כמחייבים עוד, אפשר לחשבו לפי זה כלא-יהודי.

אל תחשבו שאני מכניס ללא הצדקה השקפות חדשות לתוך עולמנו ומכליל דעות אישיות.   אם רוצים אתם בראיה חותכת לחופש-הדעות, המצוי ביהדות המקורית והבלתי-מזויפת, הרי אינכם צריכים אלא לשים לב לעובדה, כי ספרים כמו "קוהלת" ו"איוב", הכוללים והמפתחים בגלוי וללא הסוואה כלשהי רעיונות אפיקורסיים ובמקצת גם לא-יהודיים, נתייחד להם מקום בתוך כתבי-הקודש שלנו, ומה שחשוב עוד יותר, בפרקים האחרונים שבספר איוב מתערב האלוהים בכבודו ובעצמו במהלך העלילה, והקול האלוהי אינו מצדיק את דבריהם של רֵעֵי איוב, ההדיוטות השׂבעים, נציגיהם המתונים והמתרפסים של סדר-העולם והחברה, אלא את איוב המהפכן, המוחה והקטיגור הגדול.   ואם איני טועה, אין להוכיח דבר בדומה לזה בשום גילוי-דעת דתי של עם ואמונה אחרים.

אולם גם ביהדות התלמודית שלאחר-כך אין אנו חסרים ראיות והוכחות של יחסי-כבוד כלפי כל דעה שהובעה ביושר-לבב.

במאה השנייה לאחר צמיחת הנצרות חי בארץ-ישראל התנא אלישע בן אבויה, שאחד מסופרי ההשכלה קרא לו שלא בצדק בשם פאוסט, והוא פרש לחלוטין מקהל ישראל ונקט עמדה תוקפנית ועוינת כלפי היהדות המסורה.   ואף-על-פי כן עמד לצדו אחד מתלמידיו, ר' מאיר, שהיה אחד ממאורי-דורו הגדולים, וחכמינו אמרו: "רבי מאיר רימון מצא – תוכו אכל, קליפתו זרק" (חגיגה ט"ו, ע"ב).   אולם מה שראוי לתשומת-לב יתירה, ושהוא בלי ספק גם מופלא במינו, הרי זה שהמשנה, ספר-הספרים של חכמי-התלמוד, כוללת עד היום סברות ופתגמי-מוסר של אותו תנא, שהיה ל"אחר".

שום יהודי אינו צריך לשם הודאתו בחופש-דעותיו לפנות עורף ליהדות, כי היא אינה מבקשת את מצפונם והגותם של בניה בתוך טבעת נחושה.

ועתה אנו עוברים לחלקה השני של בעייתנו: כלום אפשר בכלל לצאת מכלל ישראל?

ודאי, כשחושבים על מצב-דברים זה רק כפי שהוא מבוסס ומותקן בספר-החוקים האזרחי, צריך בהכרח להשיב על שאלה זו תשובה חיובית.   שכן די לו לאדם מישראל, שילך אל העיריה ויצהיר שם הצהרה על יציאתו מקהל-ישראל, וחסל סדר היהודי, זרות זו, שדי לה למלה פשוטה אחת, שתבטל קשר שהוא למעשה קשר בל-יינתק, ולהצהיר שאינו קיים עוד, יש לבארה רק מתוך כך, שהמדינה הלכה שולל אחר יועציה היהודיים שהטעוה, וגם חפצה בכל לב שיטעוה ושיחווירו לה ויבינוה דבר שאינו ניתן לא להשגה ולא להבנה, היינו: כי את היהדות אפשר להבין ולתפוס כאמונה בלבד.

אמרתנו תחילה, שאין אדם נולד עם או בתוך אמונה, אבל הוא בא לעולם כיהודי.   ולהיות יהודי אין פירושו רק להשתייך לאמונה מסוימת, אלא להיות גם בנם יוצא-חלציהם של הורים יהודיים, שיהא דם יהודי נוזל בעורקיו ושיהיו לו גם ברוחו ובנפשו, במידה הרבה יותר גדולה מבגופו, סימני-היכר מסוימים ומיוחדים-במינם, שהם המהווים באישיותו את הסיכום והתוצאה של דרך ההתפתחות בת אלפי השנים של עמו.

ואת אלה לא תוכל הצהרה פשוטה לפני השלטונות לבטל ולשים לאל.   ועל השאלה, אם באמת תיתכן יציאה מכלל ישראל, אנו משיבים לפיכך גם כן בלאו ברור ומוחלט.

אולם דבר זה אינו מפריע ואינו מונע, כי תנועת-הבגידה, המנוסה מבית ישראל, מקבלת מיום ליום צורות רציניות ומסוכנות יותר; לפיכך מחובתנו הקדושה היא לנקוט עמדה כנגדה, כדי להילחם בכל האמצעים בתופעה מעציבה זו, ההולכת ומתפשטת כמו מגיפה.

באילו אמצעים?

קודם-כל צריכה שאיפתנו המתמדת לחתור לידי-כך, שנקנה ליהודים את דעת מהותה האמיתית של היהדות, להוכיח להם ולשכנעם, כי גם התנועות החופשיות ביותר יכולות לאחוז את דרכן בתוך השקפת-העולם שלנו.   שכן אומה שנתנה לעולם לפני למעלה מאלפיים ושש מאות שנה אישים כעמוס וישעיהו בהבנה סוציאלית, שאפילו במאה העשרים לא תקופח על-ידי אחרת טובה הימנה, איננה צריכה להשפיל עיניה גם למראה ההתפתחות החופשית והמודרנית ביותר של החברה על מוסדותיה וסדריה.   אנו רוצים להקדיש את מיטב כוחנו ומרצנו לתפקיד זה של ההסברה, ואנו תקווה כי נעורר עוד כמה וכמה ספקנים, ובייחוד שנצליח לאסוף ולרכז את הנוער סביב דגלנו.

ואף-על-פי כן אסור לנו להשלות את עצמנו, כי ייתכן שיעלה בידינו למשוך אלינו שוב את אלה שכבר ערקו במספר רב.   הללו, קולנו לא יגיע עוד עדיהם, ואפילו אם נדבר בלשונם של מלאכים.   שכן הללו אינם רוצים כי יעוררו עוד את מצפונם.   ביחס אליהם, שאנו מצוּוים לראותם כבוגדים מתעודתנו ההיסטורית, לא נשאר לנו אלא לנהוג כמות שנהגו ועשו אבותינו, מתוך חובתם המובנת מאליה: אם אנו רוצים באמת ובתמים להציל ולשחרר את הנכס שלנו היקר מכל יקר, את הדור הצעיר, מסכנת ההדבקה, עלינו לרחק ולדחות אותם בשתי ידים! הם ניערו את חוצנם מעצמם ובשרם, הם מילאו פיהם שחוק של בוז על עברנו, שהוא סוף סוף גם עברם; וביחס להווה שלנו ולתקוות-עתידנו אין להם, במקרה הטוב ביותר, אלא זיקה של אדישות קרירה – ולכן מצווים בניו הנאמנים של העם היהודי למשוך אך ידם מהם לחלוטין.   אנו חיים בתקופה נאורה, ואין בדעתנו להחיות מחדש צורות ישנות של קללות וחרמות, אבל אל תתנו להם לעולם, למומרים ובוגדים אלה, לדרוך על סף ביתכם, אל תבחרום לא לחבריכם ולא ליועציכם.   איך אתם רוצים, כי בניכם ובנותיכם יתנו אמון ברצינות הכרתכם היהודית, אם אתם סובלים ליד שולחנכם ובמגעכם הקרוב, ובמשאכם-ומתנכם אנשים הנותנים לשמצה ומשפילים עד עפר את כל הקדוש לנו? בהיסטוריה שלנו בת אלפי השנים נפל בגורלנו לא פעם להילחם בהרבה סכנות דומות; אולם התריס היעיל ביותר, שעמד בנסיון, הוא יחס-הבוז של אבותינו כלפי המשומד שבגד בעמו.האמינו לי, ידידַי, בלב שותת דם אני משיאכם עצה זו, אני הדָבֵק בכל בימי נפשי באיחודו ובאחדותו של ישראל, אני הרואה והמכיר עוד גם ביהודי המנוון ביותר את האח, את היורש הנשחת של בית-ישראל – אני עומד ומבקש מעמכם בלב דואב ורועד מצער ומתוגה, כי תשתמשו באמצעי מכאיב זה; שכן כל-כך קשה והרת-אסונות ופגעים היא רעה-חולה זו, עד שאין  עוד מקום לפשרנות, לתיווך ולחצאיות.

אך ביחס הגדול הזה, שבו מתחילה בשבילנו שנה חדשה, ושאני מקווה ומתפלל עליה שתהיה התחלה לחיים חדשים ולשגשוג ופריחה לקהילתנו העתיקה והחשובה, יוצאת מלבי – יחד עם האופטימיות היהודית הבלתי-מנוצחת אפילו למראה המוות והחורבן – התפילה שאנו מביעים אותה במלים המרוממות כל-כך: "אבינו מלכנו, החזירנו בתשובה שלמה לפניך!"

אבינו שבשמים, המצא להם לאחינו התועים את הדרך לאמם הורתם, למען יוכלו כל כוחותינו, בשעה גורלית זו לעמנו, לשמש לטובת האנושות, למלא את שליחותו של עמנו שעדיין לא נתקיימה, לרומם ולהאדיר את האלוהי שבאדם.   שלום שלום לרחוק ולקרוב – לרחוק שנעשה קרוב.   יהי רצון שיבוא שלום על בנינו הרחוקים ושוב יבקשו קרבתנו, שיקום עם-ישראל אחד, מלוכד ומאוחד, וכל בניו יבואו וינהרו אליו מקרוב ומרחוק בנאמנות מחודשת ובאהבה חדשה.   במשאלתנו זו הצנועה, הנכספת והקדושה, אנו נכנסים לשנה החדשה הבאה עלינו לטובה.

ראש-השנה תרע"ט

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* מחלה וינאית, בלטינית.