_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שמות עבריים

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

(הצעה)

קדמונינו לא היו מקוריים בנתינת שמות.   השמות הישראליים הקדומים-ביותר נראים כאילו מוצאם מאדמת-המולדת הכנענית, ואפילו שמות-השבטים יעקב ויוסף, כידוע, מצאו ברשימה מצרית שמות-מקומות ארצישראליים, הדומים ליעקב-אל ויוסף-אל.   הצרופים "יה", "יהו" נתייחדו – על כל פנים ברוב המקרים – לשמותיהם של קדמונינו.   מובן, כי גם שמות פרטיים כאלה אינם יחידים ומיוחדים במינם; שכן אנו מוצאים כגון אלה גם בקרב שאר עמי-שם.   מכל מקום כמובן בשמות אלוהיים אחרים (כגון צדקיהו בעברית, צדקיאל בערבית דרומית, שם – אם כי לא מקראי – המצוי גם בקרב יהודי הודו.   כנראה, מסורת עתיקת ימים.   זכריהו בעברית, זכרבעל בפיניקית, וכן גם שמואל בעברית, שמבעל בפיניקית).   בדרך כלל אנו רואים בכתבי-הקודש מעין ערבוביה של שמות מבית ומבחוץ, משלנו ומשל עכו"ם.   ולא זו בלבד, אלא אפילו אלוהויות-נכר מצאו כניסה בשל השמות הפרטיים, כגון השם מרדכי, למשל (האל הבבלי מרדוך, מרודך שבמקרא)" או אסתר (עשתר אן עשתורת, ואצל הסורים אסתרא, כינוי לווינוס).   והוא הדין בשם נבו (האל הבבלי נבו).

ברור שכאן לא חשבו עוד על משמעם הראשון של השמות, כשם שהתיאולוגים הנוצריים, שכּונו בשם אפוֹלינאר, לא נתכוונו בזה לאלוהיהם של עובדי עבודה-זרה.   בתקופה שלאחר המקרא עוד גברה הרעה.   אינני צריך כלל להזכיר במפורש את השמות היווניים והרומיים הרבים (ולאחר מכן גם הפרסיים) ששטפו את היהדות.   רבותינו מתנגדים בכל תוקף (מדרש ויקרא רבה לב) רק לעובדה, שמשנים את השמות – מטעמי טמיעה – לשמות רומיים; "לא היו קוראים לראובן – רופוס, ולא ליהודה – לוליאנוס, לא ליוסף – יוסטוס, ולא לבנימין – אלכסנדרי".   להודיעך, שהם גינו ותיעבו את שיטת ההסוואה והחיפוי החביבה; אבל חוץ מזה קיבלו אותם השמות עצמם בלא היסוס כלשהו.   השם אלכסנדר שכיח מאוד, אבל גם את יוליאנוס ויוסטוס אנו פוגשים בחוגים רבניים.   הם גם אסרו לקרוא לילדים בשמות של "רשעים" (יומא לח, ע"ב) שנתפרסמו לגנאי.   ואף-על-פי כן מצויים בין חכמי התלמוד חייא בן טיטוס, יהודה בן טיטוס, והרי טיטוס חשוב היה בעיניהם כסמל הרֶשע,  ודאי שהקיסר מבית פלאוויוס לא היה כאן הסנדק; אדרבה, הם קיבלו את השם לכבוד הקיסרים המאוחרים יותר – האנטונינים, שהראו לעיתים קרובות סימני חיבה לישראל.   אולם בעיקרו של דבר ראו ישראל בשם טיטוס את מחריב הבית-המקדש, ואף-על-פי-כן לא נרתעו מלייהד את שמו!

היהודים שבימינו – עד כמה שהם משתמשים עדיין בשמות עבריים ובמידה שהדבר נוגע לאירופה – צמצמו עוד יותר את המעגל, מספר קטן של שמות מקראיים חוזר ונשנה עד לזרא.   גם בקרב היהודים המחזיקים בנושנות קנו להם שמות-הנכר זכות-אזרח.   והואיל ובקרב אחינו המודרניים ניעור תכופות הצורך, להחיות בלשון בתוך משפחותיהם שמות לאומיים, הרי יהיה זה במקום הנכון להעלות מסתרי-הנשייה אוצר-לשון עתיק-ימים, שהיה נתון שלא כדין להזנחה.   רצוני להעלות בזה לאורו-היום שמות  – מכתבי-הקודש בעיקר – שהיו לנחלת השכחה, אבל הם ראויים בכל זאת לקום לחיים חדשים.   רשימה זו אינה מתיימרת להיות שלימה כל צרכה.

(א) שמות של זכרים: איני מבין למה מתעלמים מן השם אדם.   שם זה, כידוע, רוֹוח בקרב לא-יהודים (כגון אדם סמית, אדם מיצקביץ'; המשורר העברי לבנסון- האב קרא לעצמו אמנם בשם אד"ם אבל בראשי תיבות).   יודע אני, כי כלל גדול הוא אצל היהודים, שלא להשתמש בשמות שקדמו לאברהם.   ואף-על-פי כן אנו מוצאים בתלמוד – כפי שכבר נזכר למעלה – אחד בנימין בן יפת.   שם שאינו נדיר כלל אצל הקראים.   וכן מצוי השם חוה.   לכאן שייך גם השם אנוש (החיה החברתית, Zoon politikon).   גם ביוונית מצויים שמות פרטיים בדומים לאלה (כגון אנתרופוס ואנתרופיוס).   אפשר היה להנהיג מחדש גם את שם הגזע שלנו שם (ראה השם היווני אוֹנוֹמאס, כפי שמכונה הלקדימוני = מפורסם, מכונה-בפי-רבים).   מעניין כי את השם המפורסם עמנואל (שם בנו של ישעיהו) אנו מקבלים רק ממקור שני (כשיהודי גרמני, למשל, רוצה לקרוא לבנו בשמו של קאנט).   והוא הדין בשם יואכיםיהויכין בעברית (שמו של אחד ממלכי יהודה, בתרגום השבעים גם דיואכים), שנעלם לחלוטין מספר-השמות של היהודים ומובא לכאן רק מן החוץ, וכן ראויים לשימוש השמות; איתן (השווה לכך את דינאמיוס היווני), אחד מן המשוררים הנזכרים בתהילים; אמוץ (אביו של ישעיהו); הימן (הנאמן או אולי "המאוהב".   אני חושב כאן על "הים" בערבית; שם יאה ונאה למשורר), משורר וחבר של איתן; ברק (זכה לפרסום היסטורי על-יד האמילקאר, הידוע בכינויו בַרקַס); גבר (אצל הגרמנים לעתים קרובות מאנוס, כבר נזכר אצל טאקיטוס ב"גרמניה"); בועז (השווה אצל היוונים השם הפרטי הילארוס – עליז); ברזלי (באיטליה שם משפחה יהודי, אצל הגרמנים, גם אצל היוונים, סידֶריוס); חובב (אצל התדמורים לעתים קרובות חביבי); חבר ( חבר, ידיד, מצוי על-גבי כתובות יווניות); המזל (מחמל נפש, חמוד, ראה יחזקאל כד, כא, וכן בגרמנית העתיקה Thiemo, ביוונית Therapon); נדב (ביוונית Eugenes, ובגרמנית Eugen); אָמוֹן (אומן, אמן; גם אצל היוונים טכנוֹן); יצהר (המאיר, השווה: לאמפּאדוֹס, המורה של סוקראטס במוסיקה).   מעניין – אם כי לא כל-כך יפה – הוא השם המשנתי בן-ציון, השכיח ומצוי גם בימינו, אם כי הוא נדיר.

(ב) שמות נשים: עוד פחות ממספר שמות האנשים, שיש להם מהלכים בחיינו, הוא זה של שמות הנשים.   לפיכך כדאי שנפרסם מחדש קצת שמות ישנים-חדשים.   בכתובת עברית אחת מצוי השם נאהבת השוו Amata  אצל וֶרגיל).   מעט מאוד שמים אצלנו לב לשם שושנה (הידועה לנו מן הכתובים האחרונים; השווה לכך Leirioe ביוונית); בשׂמת (הבשוּמה), תרצה (חיננית), נעמה (ביוונית Charis), יעל (ביוונית Dorkas), איילה (ביוונית שם אשה Elaphion; אינו נמצא במקרא כשם פרטי, אולם השווה את שלפני זה ואת משלי ה, יט, וכן את שם האשה בארמית טביתא, מעשי השליחים ט, לו – צביה, יוסיפוס, מלחמות היהודים ד, ג, ה, וכן "עפרה" אצל יהודי המזרח); נערה (בגרמנית תכופה מאוד: Mägdelein, גם יוונית Korcsia), פנינה (בגרמנית, שפות רומאניות ופרסית Gauhar; בערבית לולו; ומצוי גם אצל נשי ישראל מעדות המזרח); למארגריטה שלנו תתאים גם מרגלית (מעניין: אצל יוסף בן מתתיהו, "קדמוניות" יז, ו, ב, כשם של איש); שולמית ( Irene בלועזית, סאלמת בתדמורית).  מן הראוי להזכיר, כי השמות אליזבט, אלישבע (אל שבועתי) ויוחנה, (שם זה מצוי בתלמוד, מסכת סוטה כב; ובברית החדשה, לוקס ח, ג) שמות עבריים הם.   מן הראוי לשים לב גם לשם שלוֹמציון, אם כי צלילו אינו נעים כל כך לאוזן – שמה של אחת מבנות הורדוס (ביוונית Salampsio).   מן השם נדב אפשר על נקלה לעשות גם שם של אשה נדיבה (מתאים ל-Adele, Eugenie בלע"ז); וכן גם טובה (בכתובות יווניות Agathe, ובמשנה הוא מצוי בצורה ארמית).   ואחרון אחרון – יפה ( = בלה ביוונית, שם אשה Kalle; במקרא כמובן רק כשם מקום) ובצורה עתיקה יותר שפרה (שמות א', ט"ו)

השמות העתיקים אינם מספיקים, איפוא, וצריך ליצור גם חדשים.   אצל שאר עמי-התרבות עושים המשוררים מלאכה זו.   שכן הכול יודעים כמה וכמה שמות חודרים ונפוצים בקהל על-ידי רומאנים ומחזות.   יש ברצוני לכוון את דעת הסופרים והמשוררים שלנו כלפי עניין זה.   הם חייבים לשים לבם ודעתם למטרה המעשית-התרבותית הזאת ולהמציא לעמנו שמות חדשים.

פירנצי, תרס"ד

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה