_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יראי-ה' בין העכו"ם*

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

במקרים אחדים כבר היתה לי ההזדמנות לדון בשאלה, מה עמדתו של עם ישראל ביחס לגרים.   כידוע לכם, רוֹוחת הדעה כי עם ישראל אינו מבקש כל תוספת מבחוץ ואינו רוצה בשום הצטרפות של נכרים.   דבר זה נכון רק למחצה.   דבר מובן מאליו הוא, כי עם כעמנו, שבזמן כניסתו בסוד ההיסטוריה כעם כבר היתה בידו – אנו רשאים לומר זאת ללא כל היסוס – תוכנית רוחנית, והוא גם השתדל לפתח אותה, צריכה היתה מגמתו הטבעית להיות עשיית נפשות לרעיונו.   אמנם נכון, כי היהודים והיהדות העתיקה – ועליה נייחד בזה את הדיבור – לא רצו, שהעולם האלילי יתמזג מיזוג שלם בעם ישראל.   בלשון אחרת: היהדות איננה רוצה או לא רצתה בגרים במובן הרגיל.   אולם היהדות העתיקה רצתה, כי דעותיה העיקריות, הראשיות, אלה שהיא מייצגת אותן, יכו שורש גם בקרב בני גזעים אחרים.   היהדות התלמודית מבחינה בין "גרי צדק" לבין "גרי שער", בין גרים סתם ובין אנשים שקיבלו רק את דעותיה העיקריות של היהדות, בלי להסיק מהן שום מסקנות נוספות.   הקבוצה האחרת, הגדולה במספרה, שעליה אדבר בזה, נקראה בשם יראי ה'.

אימתי אנו מוצאים בראשונה את יראי ה' בתולדתנו הישראלית? אולי – אומר אני אולי, משום שכפי שנראה להלן, איננו יכולים לקבוע זאת בוודאות – אולי בימי גלות בבל.   עובדה אופיינית וראויה עד מאוד לתשומת-לב היא לגבי עוצמתו של עם ישראל, שדווקא בעשרות השנים המועטות של הגלות החל עמנו "למצוא את עצמו".   כל שקרא את נאומי הנביאים יודע, כי האמונה באל אחד היתה נחלת מועטים בלבד, בעוד שההמון הגדול עדיין מעורה היה במידה רבה באלילות.   ואף-על-פי-כן מצא עם ישראל לעצמו את הדרך והוא כר מורה אותו בזה גם לאחרים.   אמרנו למעלה "אולי", משום שהעקבות או הידיעות שאנו מוצאים אותם בספר הנודע בשם "ישעיהו השני" מדברות בגרים במלוא משמעה של המלה, בגרים ממש, שנלוו בכל מאודם על בית-ישראל.

פחות ברורים הם הסימנים המרמזים על-כך, שהיו עובדי-אלילים שלא יכלו לגמור בלבם להיספח ולהשתייך לגמרי לעם ישראל.   בישעיה פרק נ"ו מדבר הנביא על בני-הנכר הנלווים אל ה', והוא מנחמם על שום שהם סבורים שאינם בנים כשרים לעם ישראל.   ואלה דבריו: "…אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בברית.   ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא יכרת" (ישעיהו נ"ו, ד'-ה').   הוא מדבר על גרים ממש, שעזבו את אמונתם ואת עמם ודבקו בישראל ובאמונתו.   ידיעה פחות ברורה אנו מוצאים בפרק מ"ד, שמדובר בו על עתידו הקרוב של העם ועל התפשטותו של ישראל, וכה יאמר שם הנביא: "זה יאמר לה' אני, וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה" (ישעיה מ"ד, ה').   שורה שלימה של מפרשים אומרים, כי כתוב זה מתייחס לא לבני-הנכר, אלא לבני-ישראל, שרחוק בעטייה של הגלות הארוכה מן היהדות וחזרו ומצאו את הדרך אל עמם.   חייב אני להודות, שאינני יכול להסכים לדעה זו.   הנוסח הברור מדבר בשאינם מישראל.   אם נביאנו אומר: "זה יאמר לה' אני … ובשם ישראל יכנה", הרי אין הוא מתכוון לנידחים מישראל, כי אז צריך היה לומר "ישוב יכנה", שהרי מבניו ומבני בניו של יעקב היו.   סבור אני איפוא, שכאן מרומז כי בני-נכר נלווים אל היהדות בלי להידבק דביקות שלימה בעם ישראל.   אולם גם הפעם אין זה כל-כך קרוב לוודאי.

ביתר ודאות אנו יכולים לדבר על מה שהתרחש בערך באותו זמן עצמו במצרים ובארצות השכנות, בייחוד בנוביה.   למזלנו אנו יכולים להביא בזה על היהודים במצרים הדרומית ידיעות מדויקות כל-צרכן, משום שלפני עשרים שנה התגלו בסונה (באסואן), בגניזה של מושבה צבאים יהודית, תעודות חשובות, המספרות לנו לא רק על התנאים המדיניים אלא גם על הדתיים (ראה לעיל, מושבה צבאית יהודית בזמן העתיק עמ' 76-91).   בשנת 410 לפנה"ס היו פרעות ביב.   היה שם מקדש יהודי, אשר קמביזס כבר מצאו בשנת 525; מקדש זה היה לצנינים בעיני כוהני מצרים, משום שיב היתה מרכז התרבות המצרית, ולא יכלו לראות בעין טובה, כי בחסותה של ממשלת פרס קיים שם מרכז יהודי חשוב.   ביום מן הימים החריבו את המקדש, אבל בפקודת הפרסים נאלצו לאחר זמן לבנותו מחדש.   בין התעודות יש גם רשימה של תורמים, אנשים ונשים, לבניין המקדש; ומעניין שהנשים היו הראשונות ותרומותיהן גדולות ביותר.   יש לנו שורה שלימה של נכרים בעלי שמות פרסיים ומצריים, ששילמו מרצון מס-נדבה לקישוט המקדש במשך כמה שנים.   אנו מוצאים שם מספר רב של שמות פרסיים ומצריים; נמצא כי גם בענייני דת היו קיימים יחסי-אחווה בין יהודים ושאינם-יהודים.   אחת התעודות המעניינות ביותר מספרת לנו על נישואי בת-ישראל למצרי; שמו במצרית אס-חור, ואחר-כך נתן בעברית.   מכאן אתה למד, שאחר-כך התגייר.   זוהי התקופה הקדומה ביותר.   אנו עומדים במאה החמישית לפני הספירה.

בפעם הראשונה אנו מוצאים את יראי-ה' כקבוצה נפרדת ובמספר ניכר בתהילים, במזמורים קט"ו, קי"ח, קל"ה.   מי שמזמורים אלה שגורים בפיו, או שיעיין בהם אחר-כך, יראה כי הללו לא היו שירים ליריים מקריים, אלא שימשו שירי-הלל בעבודת בית-המקדש, וכי יש לנו כאן עניין עם סידורים קבועים ועומדים.   במזמורים האלה מדובר על "בתים" שונים של קהל-ישראל בבית-המקדש, ואלה הם: א) בית ישראל, ב) בית אהרן, ג) בית הלוי, ד) יראי ה'.   "יברך יראי ה'" (קט"ו, י"ג).   מכאן ראיה ברורה, ואילולא עדותו של כתוב זה, הרי יודעים היינו מתוך הספרות היהודית-יוונית, כי נכרים-למחצה אלה נועד להם מקום מיוחד במקדש, נפרד משאר כל המקומות של בית-ישראל, הכוהנים והלוויים.   במקום האחרון ובנפרד עמדו יראי-ה'.   מכאן ראיה ברורה, כי המדובר הוא לא בחלק מעם ישראל, אלא בנכרים, בגרים למחצה, שהם יהודים לפי עיקר-האמונה, ולפיכך הם נמצאים בעבודת-האלוהים של ישראל.

את זמן חיבורו של מזמורנו זה אין לקבוע בוודאות, ייתכן שנתחבר בימי הבית השני, ואולי בחלקו אפילו בתקופת המכבים; בכל אופן שימש המזמור הזה בסדר-העבודה במקדש, בלי שיהא מכוון לתקופה מסוימת.   לאחר מכן, אחרי נצחונותיה הגדולים של התרבות היוונית, אנו מוצאים במקורות יווניים ורומיים המון ידיעות, המוכיחות בעליל כי היתה קיימת תנועה גדולה מאוד שהכתה את הסופרים שונאי-היהודים בתמהון.   אני מתכוון לממלכת רומי.   בראשית התקופה הלניסטית אנו מוצאים עקבות וסימנים מרובים לאורך כל הממלכה הרומית.   ברצוני להראות, מה טיבם של רשומי-עקבות אלה.   בין מאות רבות, ואולי אפילו אלפים של כתובות, שנתגלו בשנים האחרונות בכל חלקי העולם היווני והרומי, בסמירנה, באיטליה, באיזור החוף האוסטרי, נמצאו כתובות של יראי-ה'.   בין הכתובות הרומיות המעטות מפּוֹלָה מדובר על משפחה של נכרים, שהקימה מצבה לאם ובה מספרים בשבחה, כי דבקה באמונת ישראל.   כתובות כאלו מפוזרות בעולם היווני-רומי, באפריקה הצפונית באסיה הקטנה, ביוון, באיטליה ועד למחוזות הסלאביים.   בטכסטים היווניים מכונים הגרים למחצה "סֶבוֹמֶנוֹי" או "פוֹבוּמֶנוֹי" = יראי ה', ביטוי זה עצמו שאנו מוצאים אותו במזמורים הנזכרים.

יוסף בן-מתתיהו ופילון האלכסנדרוני, שהיה כמעט בן דורו, מספרים לנו על קבלת שליחי היהודים על-ידי קאליגולה; ויש לשים לב, כי הספרים שאנו מדברים עליהם בזה נועדו מלכתחילה לקהל קוראים לא-יהודי, כי גם יוסיפוס וגם פילון כתבו רק בשביל אלה, ולפיכך אין להניח שהגזימו בדבריהם, שהרי קוראיהם שלא מישראל יכלו על נקלה לבדוק אחריהם.   שניהם, יוסיפוס ופילון, מספרים לנו בפירוש: אין לך בכל מלכות רומי מקום, שלא חדרו לתוכו מנהגים ממנהגי ישראל.   הם אומרים "מנהגים".   מכאן ראיה, שהגרים החזיקו בידם נוסף לאמונת ישראל גם שאר מנהגים, שכפי הנראה היו קרובים ביותר ללבם.   ומה נפלא הדבר, דווקא מנוחת-השבת, שקצרה בינתם של עכו"ם מהשיגה, החזיקו בה הגרים.   עמי-האלילים לא הבינו זאת.   להלן נדבר על הסאטירה של יוּבֶנאל, המתלוצץ באלה הרואים ביום השביעי בעננים ומתבטלים מכל עבודה.   עמי האלילים לא יכלו לתפוס את הרעיון, כי חייב אדם להיפנות ולהתבטל יום אחד מתוך ימי-המעשה.   לפיכך מפליא הדבר, כי דווקא מנהג זה נתחבב עליהם.

מלבד מנהג הדלקת הנרות ומאכלות כשרים היה עוד מנהג שלישי, שהיו לו – לפי דברי יוסף בן מתתיהו, – מהלכים בכל ממלכת רומא כולה.   אנו יודעים כי פופיאה אשת נירון הקיסר היתה אחת מאלו שהיו יהודיות למחצה.   טאקיטוס מספר לנו בדברי-הימים שלו, כשהוא מודיע כי הקיסרית פופיאה נהרגה בידי בעלה נירון הקיסר, שהמית אותה בבעיטות רגליו כשהיתה כרסה בין שיניה, כי לפני מותה ביקשה שלא ישרפוה כמנהג הרומאים, אלא יקברוה קבורה בארבארית.   מובאה זו עדיין אינה מספקת, אבל יוסף בן מתתיהו מספר לנו בספר הביוגרפיה שלו (פרק ג'), כי פעם אחת ניטל עליו לבוא לרומא באיזו שליחות, בעטיה של איזו האשמה, ופופיאה עמדה לימינו; והוא אומר שם ברור ומפורש למדי, שהיא היתה יהודיה-למחצה.   שני מקורות אלה מראים לנו בעליל, כי בלי שהיתה פופיאה יהודיה לכל דבר, החזיקה בכמה ממנהגי ישראל.   בהרצאה אחת כאן על הקאטאקומבות ברומא אמרנו, כי כמה מן הכתובות אינן מדברות כלל ביהודים.   שמונה אחוזים מן הכתובות הן כתובות אליליות של עובדי אלילים שנקברו בבית-עלמין יהודי ברומא, אחדים מהם גרים ממש.   ועליהם מסופר כי יסדו שני בתי-כנסיות.   אולם כלפי-חוץ נשארו הללו עובדי-אלילים.   וכן נמצאה כאן פרוטומה של אחד מאצילי רומא, שלא נאמר עליו כי התגייר, אלא נשאר עובד-אלילים ורק ביקש להיקבר כמנהג היהודים, ולא להישרף כדרך הרומאים.   אלה הם המנהגים, שלדברי יוסף בן-מתתיהו היו נפוצים מאוד.   דבר זה יש בו אולי משום הסבר לעובדה, שבבית-קברות ישן בקרבת אלכסנדריה, שנתגלה לפני חמש-עשרה שנה, נמצאו ליד שמותיהם של יהודים גם שמות של נכרים, כגון שמה של בת עכו"ם מצור, שביקשה להיקבר בבית-קברות יהודי, כדי שלא תישרף כמנהג עובדי האלילים.

אולם הדוגמה המעניינת ביותר להתרבותם של גרים למחצה אלה היא הכתובת שנתגלתה בשנת 1907 במילט, נחשף שם תיאטרון עתיק, ועל שורה אחת של מקומות מצאו את הכתובת: " אלה הם המקומות של היהודים, יראי ה'".   נמצאת למד מכאן, שאם הכתובת הזאת נכונה היא, קראו יראי ה' לעצמם בשם יהודים.   ואולי יש לגרוס שם, על יסוד החלל הריק שבכתובת, לשון זו: "אלה הם המקומות של היהודים ושל יראי ה'"..   אנו רוצים להסיק מכאן, כי היו שתי קבוצות, יהודים ויהודים-למחצה, וכי בסמוך למקומותיהם של היהודים היו אלה של היהודים-למחצה.

ראיה מיוחדת להתפשטותם של יראי-ה' יש למצוא בכתבי פאולוס.   התיאולוגים הפרוטסנטיים אומרים, כי פאולוס הלך רק למקומות שהיו בהם קהילות של יהודים או של גרים.   אנו יודעים שהוא התכוון ללכת לספרד; ואין אנו יודעים,אם היו שם בזמן ההוא יהודים.   אגדה אחת אמנם מספרת, כי עוד בימי שלמה כבר היו שם יהודים, אבל אין זו אלא אגדה וללא כל ראיות.   אין להניח, כי באותן עשרות השנים הראשונות לספירה הרגילה כבר היו שם קהילות יהודיות, אבל העובדה שביקש פאולוס ללכת לספרד מעידה, שהיו שם יהודים או יראי-ה'.   אם תעיינו בנאומיו של פאולוס, תמצאו שכל-אימת שהוא מתחיל בנאומו, הוא פותח: "אחי בני ישראל, יראי ה'", ובמקומות אחדים גם" "עובדי אלילים".   הוא מבחין איפוא בין שלושה סוגים אלה.   בכל מקום ומקום שהיה פאולוס הולך לשם, היו שם קהילות של יהודים, או לפחות חבורות של גרים-למחצה, ועוד נשוב ונדבר בזה.

אמרנו כי עם ישראל לא רצה בגרים במובן הרגיל; אבל מובן מאליו – הוא ביקש ומוכרח היה לבקש, שרעיונותיו העיקריים יתפשטו בין העכו"ם.  מי שעמדתם של חז"ל לבעיות הגרים ידועה לו במקצת, יודע כי חכמי התלמוד עשו קשיים גדולים לכל שבא להתגייר; "גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין ויסורים באים עליהם…" (יבמות מ"ז, ע"א).   אולם דברים אלה אמורים רק בגרים ממש, אבל לא בגרים-למחצה, שהיו רצויים מאוד לחז"ל.

דוגמה מופלאה של התגיירות היא זו של מלך חדייב.   יוסף בן-מתתיהו מספר (קדמוניות היהודים כ', ב'), כי סוחר יהודי היה בא עם סחורתו לחדייב, נסיכות קטנה באסיה.   הוא היה מביא מיני אריגים לחצר-המלך.   ובייחוד היתה מתעניינת במרכולתו המלכה.   תוך כדי-כך התחילו קמעה-קמעה לדבר על היהדות.   לבסוף נאות המלך לרצון אמו, אחותו ואשתו, לקבל את דת ישראל.   הסוחר היהודי ענה לו על רצונו זה: "אנוכי לא אוכל לעוץ לך שום עצה בעניין זה, אשלח אליך אחד מחכמי ישראל".   החכם בא אצלו ודחה אותו: "אי אתה יודע מה תהיינה התוצאות בשבילך, מה תהיה תגובת עמך על צעדך זה.   היכבד והישאר באמונתך, קבל עליך רק את הרעיונות היסודיים השמורים כבר עם לבך ודייך".   אולם הוא נתן לו את ספר התנ"ך, לקרוא בו; והמלך קורא בו ואומר: "לא", והוא מתגייר, עולה ירושלימה, ובונה שם ארמון גדול.   הילני המלכה היתה ליהודיה קנאית.   ובושה תכסה את פנינו, שבני-מלכים אלה נלחמו במלחמת-השיחרור הגדולה למעננו, בעוד שהנסיכים מזרע-ישראל, כאגריפס ועוד, נלחמו בנו למען הרומיים.   הם, הנכרים, היו אסירי-תודה ליהדות.   אולם הדרך שבה הורה היהודי, המכונה אצל יוסף בן-מתתיהו בשם אלעזר, את המלך לאמור: "אי אתה צריך להיות יהודי, היכבד והישאר באמונתך, קבל עליך רק את רעיונותיה היסודיים של היהדות" – דרך זו ראיה חותכת היא למה שאמרנו, כי היהדות עשתה קשיים לגיור בצורתו הרגילה, אבל הסכימה וגם מוכרחה היתה להסכים לצורתו זו.

בברית החדשה, בלוּקס פרק ז', מסופר על שר-צבא אחד שבא בקשרים עם ישו.   אולי יודעים אתם, שלא היתה זאת מגמתו של ישו לבוא בדברים עם עובדי-אלילים.   אולי אתם זוכרים את תשובתו האכזרית לאשה הכנענית, שדחה אותה באומרו: "לא באתי למען הכלבים, אלא למען צאן אובדות ישראל".   וכשאמרה אותה כנענית: "גם לכלבים מותר ללקוט פירורים", הבטיח לה, לאחר הפצרת תלמידיו, את הישועה.  אולם איש אחד הפלה לטובה.   הלה הוצג לפני ישו בזו הלשון: "איש זה הוא מיוחד במינו, הוא בנה בית-כנסת בשבילנו".   ואין זה כלל מן הנמנע, כי בית-הכנסת בכפר-נחום, שנתגלה שם מתחת לחורבות, הוא אותו בית-כנסת שנתן אותו שר-הצבא מכפר-נחום מתנה ליהודים.   והנה גם זה הוא אחד מיראי-ה'.

ייתכן מאוד, כי בקשר לכך אנו מוצאים במקומות אחרים, כמו למשל באפריקה הצפונית, בתי-כנסיות בצביון אלילי מובהק.   בסמוך לחורבותיה של קרת חדשת (קרתאגו) נמצאו בבית-כנסת אחד, שנתגלה שם זה מקרוב, עשרים ואחד פסילים; ולא רק בית-כנסת נתגלה, אלא גם בית-קהילה, ובאחד מאולמיו עמד פסל בצביון אלילי מובהק, הן בלבושו והן ברשמי-פרצופו.   ניתן להניח בוודאות רבה, כי גם הפעם יש לנו עניין בבית-כנסת, שעובדי-אלילים עשירים מסרוהו לרשות הקהילה היהודית.

כבר היתה לי ההזדמנות לדבר בקצרה על יראי-ה' בתקופה הרומית, ורצוני להוסיף עוד דברים אחדים בעניין זה.   הזכרתי את הסאטירה של יובנאל על היהודים.   הוא אמנם חומד לו לצון, אבל הכל רואים למעשה שכולו אומר רצינות וכובד-ראש.   הוא מתלוצץ ברומאים השומרים את השבת ואמר: "פעם אחת בשבוע אתם מתעצלים וחוזים רק בעבים.   מה היא התוצאה מזה? אתה שומר את השבת לקדשה, בנך ימול בשר ערלתו, לא יאכל בשר חזיר, וסופו שיהיה אויב העם הרומאי".   הוא אינו מדבר על אנשים מיוחדים, אלא על תופעה כללית.   הוא חושש, שמא תגדל חס ושלום הרעה והבן יהיה אולי אחר-כך לאויב העם הרומאי.   לא אדון כאן בשאלה, אם צדק גרץ כשאמר (דברי ימי ישראל חלק ד', עמ' 109, הוצאה גרמנית), כי קלימנט פלאוויוס, שנידון למיתה ובתו וילדיו לגלות, היה יהודי או רק גר-למחצה.   המקור בתלמוד (מסכת גיטין נו ע"ב; עבודה זרה ע"א), אשר גרץ מייחסו בוודאות גמורה לקלימנט פלאוויוס, אינו ברור כל צרכו.  סופרים נוצריים חושבים, כי קלימנט פלאוויוס זה התנצר.   בשבילי מעניין הדבר, כי ר' יהושע בן לוי – אמנם לאחר פלאוויוס קלימנט – שהיה יותר מפעם אחת ברומא, רומז בדברים ברורים, כי לפי הרגשתו עתידה רומא שתהיה כולה יהודית, כמו שהובא בירושלמי (תענית א' א'): "אם יאמר לך אדם, איכן הוא אלהיך? אמור לו: בכרך הגדול שבאדום".   הפירוש הנכון הוא כך: לך לך אל רומא, ותיווכח מה רב כוחה של היהדות! והוא לא נתכוון בזה לקהילה היהודית ברומא, שלא היתה אז חזקה כל-כך, אלא להשפעתה של היהדות.   והוא שאמר גם: "והיכי יתיב (המשיח) – אפתחא דקרתא" (סנהדרין צ"ו, ע"א).   כלומר, רוצה אתה לראות את המשיח? לך לך אצל שערי רומא!

מדבר זה יש לראות, כפי שאני סבור, כי רבי יהושע בן לוי מצא ברומא אלילות מעורה בתוך היהדות במידה רבה כל-כך, שהאמין כי עתידה רומא להיות עיר יהודית.   ור' יהושע בן לוי לא טעה.   שכן מצב הדברים היה אולי באמת כזה, שאילו לא באה הנצרות של אז ושלאחר-מכן, היו אותם הרעיונות שהבלטנו, אותם הלכי-הדעות של הגרים-למחצה, נעשים קמעה-קמעה לדת השלטת.   כבר אמרתי, כי פאולוס השתמש ביהודים-למחצה.   מתקבל על הדעת, כי אנשים אלה תפסו את הנצרות יותר בנקל, והיא גם דרשה מהם פחות קרבנות, ובייחוד שלפי תורתו של פאולוס היו עובדי-אלילים שקיבלו את דת הנוצרי פטורים ממצוות.   מבלי להכריע בדבר ניתן לומר, כי ייתכן מאד שבמאה השלישית או הרביעית היה בא מה שר' יהושע בן לוי ראהו כקרוב לוודאי, היינו: החזרתה האיטית וההדרגתית של האלילות בדעות ומחשבות של היהדות.   ואם נשאל: האם היתה צומחת מזה טובה או לא? עלינו להשיב: אילו היה הדבר לעובדה, ייתכן מאוד כי האנושות היתה עתה מתקדמת הרבה יותר.   על-ידי כך שהנצרות ויתרה והניחה לה לאלילות במאות השלישית והרביעית הנחות רבות וגדולות כל-כך, בייחוד בנוגע לתמונות ולפסילים, ודאי שהטה או עצרה את נצחון האמונה באחדות האלוהים במובן שלנו.   אילו לא נעצרה היהדות על-ידי הנצרות בנוסח פאולוס, ואילו לא הביאו לה לאלילות הרווחה גדולה כל-כך, שאפשר לזכות בחיי העולם-הבא בזכות האמונה בלבד, היתה האנושות מתקדמת יותר; התקדמות זו היתה יוצאת אמנם בהפסד, שכן קרוב לוודאי, כי עם-ישראל לא היה קיים עוד, שכן פני הדברים יכולים היו להיות כך; לא שעובדי-האלילים היו ברובם הגדול מחזיקים בגרים-למחצה במנהגי ישראל והיו הולכים ונעשים קמעה-קמעה יהודים, ולא שבני-הנכר היו נעשים גרים-ממש, אלא שישראל היו נעשים גרים למחצה.   ועלינו לשאול, מה משני אלה עדיף.

שלֶגֶל אומר, כי ההיסטוריון הוא הנביא הרואה לאחור.   מי שרוצה לדבר עתה על אשמת-המלחמה, הריהו חייב להיות נביא המביט לאחור.   אבל סגולה נבואית הרבה יותר גדולה דרושה, כדי לדבר על מאורע שלא נתרחש.   אך אילו גם היה זה יותר טוב – הרי אנחנו אין אנו מאמינים במקריות שבהיסטוריה – אולי גם היה יותר טוב מאשר עתה; אבל טוב באמת מכל מקום לא היה הדבר.   הנצרות פילסה את הדרך, האטה הרבה דברים, אבל עם ישראל עודנו קיים בכל אופן.   כך מוטב, אבל לא טוב.   אני סבור, כי על-ידי כך שעם ישראל תורם את תרומתו, יוטב מצב הדברים בעולם.   שכן בין אם אדם מאמין אתה ובין בלתי-מאמין, בין אם תאמין ביעוד שהוטל עלינו על-ידי ההשגחה העליונה, ובין אם לא תאמין בשום דבר, זולתי באנושות, או שזיקתך היא זיקה היסטורית בלבד, עובדה היא כי מאז כניסתנו אל הזירה ההיסטורית אנו מאמינים בייעודנו זה ובזכותו אנו חיים.   וזאת היא בעצם עובדה היסטורית, ולא נוכל לומר איפוא, כי יעודנו תם ונשלם.   וכל עוד יעודנו זה עדיין לא תם ולא נשלם, התקיים יתקיים עם ישראל.

אולם כדי למלא אותו, עלינו לשאול: מה אנחנו? מה אנו רוצים? מה היא היהדות? יודע אני, אתם תאמרו כי גם אחרים אינם עושים כן, אינם ממלאים את יעודם.   אולם אנחנו אין לנו הרשות להיות נטולי-מחשבה לגבי עצמנו, דוגמת האחרים.   כי מזה אלפי שנים אנו מאמינים, בצדק או שלא בצדק, שבכיוון זה יש לנו לומר משהו לאנושות, ועלינו לדעת זאת ידיעה ברורה כל צרכה.

ובזה אני רואה את תפקידה של חברתנו.   מעניינת היא פרשת יסודה של זו.   בדרך-כלל יושבים זקני-הדור על המדוכה ומטכסים עצה: כיצד מרכזים את בני-הנעורים? אך הפעם עדים אנו להיפוכו של דבר.   בני-הנעורים באו אלינו ואמרו: "אנו עומדים בתוך המולת-החיים ושאונם, ואין בידינו האפשרות ללמוד.   רוצים אנו, כי תינתן לנו האפשרות להיוודע משהו על היהדות.   מחובתכם לתת לנו את ההזדמנות, ולא רק כדי לקרוא באקראי אי-אלו הרצאות".   איני מפחית מחשיבותן של הרצאות.   יש בכוחן לעורר מצב-רוח, אולי לשעשע; אבל אין מוסיפות לעורר את המחשבה.   אכן מצב-רוח יש לעורר, אבל צריך גם לנצלו.   ולפיכך צריך לפעול ולעשות גם מעבר לתחומי ההרצאות.   אני עצמי שמעתי סוחרים ששאלו: "היכן אוכל לשמוע שיעור בתולדות ישראל וספרותו?".   המטרה האחרונה העומדת לנגד עינינו היא הקמת מכון יהודי להשכלת העם, כדי לקיים בו שיעורים והרצאות.   מן הצורך הוא לעורר ולזרז את הקהל ללמוד בשיעורים האלה, ולאפשר לשיעורים שיתמידו לפעול ולהורות.   דבר זה ניתן לעשותו, ואני סבור שאם אתם מחזיקים בדעה כי גם אתם, כיהודים, חייבים באמת לדעת כל מה שהיהדות פעלה ועודנה שואפת ומסוגלת לפעול, חייבים אתם להתעניין בכינונו של המוסד הזה ולהצטרף אליו כחברים, בשביל לאפשר לחברתנו לבצע קודם כל את משימותיה הקטנות, ולחשוב נוסף לכך על מטרתנו – יסודה של אוניברסיטה עממית יהודית, שהיא נחוצה ליהודי וינה ממש כמו פת-לחם.

תרפ"א

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* הרצאה לרגל ייסודה של האגודה להיסטוריה ולספרות ישראל.