_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

האם האנטישמיות תנועת-עם ספונטאנית היא?

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

בתחילת השבוע המסתיים עתה חגונו את זכר תבוסתה של המזימה האיומה ביותר, הידועה ביותר בדברי-ימי השטנה נגד קיומו של עמנו.   מאז זמם המן הרשע את זממו השטני, כבר נקפו למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה, אבל בכל אותן מאות השנים הרבות, המפרידות אותנו מן העת ההיא, כמה וכמה נסיונות – שעלו ונכשלו –נעשו ונעשים עדיין, היום כאן ומחר במקום אחר, ובלבד לכלות ולהשמיד מספר פחות או יותר גדול מבני-עמנו! וזוהי בעצם הסיבה בשֶלמה אנו שואלים את עצמנו מלאי דאגה וחרדה את השאלה: האם לעולם לא יקיץ הקץ על השנאה לישראל? או שמא נצחית היא, כנצח ישראל?

כדי לפתור ספק טראגי זה, מן הצורך הוא שנבחן בעייה אחרת: האם יש לראות את האנטישמיות (נשתמש נא במושג המודרני הזה, שאם כי אינו מגדיר את העניין כל-צורכו, הרי יש בו מן היתרון, שהכול מבינים אותו על נקלה) כתנועה ספונטאנית וכמעט אינסטינקטיבית של העמים, כמו ששונאינו אומרים, או שמא אין זאת אלא תנועה, שנתחוללה בדרך מלאכותית בידי מיעוט קטן, היודע לנצל את יצריו הגסים של ההמון? ברור ששום אחד מכם לא יעלה על הדעת, כי המדובר הוא בבעייה אקאדמית בלבד, שאינה צריכה למשמעות מעשית; בשביל להכיר ולדעת אם יש רפואה לאיזו מכה, מן הצורך הוא לעמוד על טיבה וטבעה של זו, כדי לדעת את הסיבה שגרמה לאותה רעה-חולה.   אילו הסקנו על יסוד התורות והנסיונות ההיסטוריים של העבר וההוֹוה את המסקנה, כי האיבה לישראל היא חלק מרגשותיהן הכנים של אומות כל-כך רבות ושונות, צריך היה עם זאת לקבוע את אלמותה ונצחיותה של האנטישמיות.   שכן אומות-העולם יכולות להקדם בדרך הציביליזציה שלהן ולהעלות את רמתן, אבל אינן משנות את המהות ואת התכונה של נטייתן; ולפיכך ניתן אולי לקווֹת כי האנטישמיות תלבש צורות נאות יותר כביכול, אך לא תחלוף בזמן מן הזמנים ולא תעבור כליל מן העולם.   בארצות תרבותיות האנטישמיות היא פחות גסה וצורותיה פחות פרימיטיביות מזו שברוסיה; אבל ייתכן שהיא מכאיבה יותר למי שהיא פוגעת בו, אם כי היא – או אולי דווקא משום שהיא – חובלת בנפש יותר מאשר בבשר.   נוסף לכך צריכים היינו להסיק מכאן, כי חלק ניכר מן האשמה והאחריות שאנטישמיות קמה והוֹוה מוטל עלינו; שכן היה זה מצחיק לחשוב, כי במשך מאות שנים רבות כל-כך ובמדינות מרובות כל-כך יכולה היתה להתקיים בלי מגרעותינו וליקויינו, החורגים ממש מגדר הרגיל, תנועה כמעט ספונטאנית כתגובה טבעית נגדנו.

אולם אם בחינת ההתרחשות ההיסטוריות תוכיח לנו ותשכנע אותנו, כי בכל המקרים התנועה המעוררת את רגש המשטמה ואת רצון הרדיפה נגד היהודים מלאכותית היא, כתוצאה של ניצול-לרעה שחלק קטן – אך מטיל אימה גדולה – בקרב העמים מנצל את העובדה, שההמונים נפתים על-נקלה לאשליות ונמשכים אחריהן, הרי ניתן להסיק מכאן קודם-כול, כי עם התקדמותן הרוחנית של האומות ופיתוח כשרונן, עד כדי יכולת לחשוב בדרך נכונה ולדון באופן עצמאי, פוֹר תתפורר תחילה חומת המשפטים הקדומים, החוצצת בינינו ובין חלק רב כל-כך של האנושות, ואחר-כך תחלוף ותיעלם כליל.   ומה שחשוב אולי עוד יותר – אנו יכולים להתנחם בכך, שאין לייחס את לידתה של האנטישמיות לחסרונות ולמגרעות שלנו, שבוודאי אינם גדולים וגרועים מאלה של העמים העוינים אותנו; ובמצפון ישר ונקי אנו יכולים לאשר את אמרתו של לייב טולסטוי, שאמר בקשר לקדושי מולדתו: לבי לבי לתליינים, ולא לקרבנותיהם.

 אין בכוונתנו להעביר לנגד עינינו את כל השלשלת ההיסטורית הארוכה של העינויים והיסורים שלנו במשך אלפי השנים.   ונבחַן רק מקרים מועטים, אבל אופייניים, המרשים לנו להשיב על השאלה המטרידה אותנו ונוגעת כל-כך אל לבנו.

האם יכול היה המן הרשע – כדי לפתוח בבא-כוחה הקלאסי של האנטישמיות – לראות עצמו שליחו של עם הנוטר שנאה לישראל? נסיח נא את הדעת מכך, שפעולתו האויבת כלפי ישראל באה מרגש אישי.   מה שמעניין אותנו יותר היא העובדה, שלאחר סיבות ועילות שונות של הסתות אנטישמיות מצד גורמי המדינה, לאחר שהאוכלוסין נדרשו רשמית מטעם הממשלה להתנפל על היהודים, לבוזזם ולהרגם – בקיצור: לאחר שיסוי וליבוי של היצרים האפלים והבהמיים ביותר שבאדם, שבנשמת האומות שישבו בפרס, לא יכול היה נטע ממאיר זה של השנאה – כפי שניתן לנו לקבוע בסיפוק רב – להכות שורש; אדרבה, רק מיעוט קטן בלבד נפתה לעצתם של הגדולים.   אל נא נייחס חשיבות יתירה לכך, שלאחר מפלתו של המן, ולאחר שמזימתו האכזרית סוכלה, ירדה שמחה גדולה על הבירה (אסתר ח', ט"ו) שכן אפשר לראותה כשמחה ששמחו על שיחרור מעוּלה של ממשלת-עריצים, ולא מתוך אהבה ויחסי-ידידות כלפי ישראל.   לעומת זאת אנו מייחסים חשיבות רבה לסיפור שבאותה מגילה עצמה (אסתר ט', ו', ט"ו) שמתוכו אנו למדים, כי לאחר שקיבלו היהודים רשיון מטעם המלך להצטייד בנשק ולהתגונן בפני אלה שוודאי הכירום כחייליו וירשי מזימתו של השר הממוגר, לא מצאו היהודים במשך שני ימי-הקרבות בשושן אלא 800 בלבד מבני סיעתו של המן, אף-על-פי שבירה זו שימשה מעון-חורף למלכי-פרס והיתה עיר גדולה ורבת אוכלוסין.   ואם בערי המדינות היה מספר האויבים 75000, הרי גם מספרם זה נראה מועט מדי, אם נשים אל לב כי בפרק-זמן זה שאנו עומדים בו כאן השתרעה ממלכת פרס, כמסופר במקרא, על שטח עצום מהודו ועד כוש.   בימי אחשורוש – המלך נזכר במגילתנו – היתה גם מצרים במשך יובל שנים בערך חלק ממלכת-פרס.   המדובר הוא איפוא באחת המדינות הגדולות והאדירות שבזמן העתיק, מדינה בעלת מיליוני תושבים ואלפי ערים ומקומות-יישוב שונים, והמספר של 75000 שונאי ישראל, המפוזרים בתחומים רבים כל-כך, נראה לנו בהכרח מועט מאד ואפסי.   ועוד זאת, אין לשכוח, כי גם אחרי מיגורו של השר הראשון נשאר בתוקפו החוק שהוצא על-ידו, והוא התיר, ואפילו המליץ, לשלוח יד ביהודים ולהפקיע את רכושם וממונם.   שכן לפי חוקת המדינה לא יכול היה אפילו המלך לבטל גזירה ולהשיב כתב שנחתם בטבעת המלכות (אסתר ח', ח').   בוודאי היו רבים אלה שנתעוררה בהם התקווה, גם בלי שהיו שונאי ישראל, להתעשר בלי יגיעה כלשהי ובאורח חוקי לחלוטין על חשבון אבותינו האומללים.   אם נשים דבר זה אל לבנו, יהיה הכרח להסיק כי התנועה נגד היהודים, שהוכנה בתבונה רבה כל-כך בידי ראש המיניסטרים, לא היתה בשום פנים ואופן תנועת-עם אמיתית.

נעבור נא לרגעים מספר לאלכסנדריה של מצרים, שבמאה הראשונה, חמש מאות שנה בערך אחרי המן, היתה במת-החזיון של מחזה-דמים אכזרי, שכיום היו קוראים לו בשם פּוֹגרוֹם.   בעזרתו ובסיועו של בא-כוח הממשלה הרומית פרעו פרעות ביהודים והמיתו בהם, הרסו בתי-כנסיות, שדדו בתים ואנסו נשים.   אנו יודעים יפה את סיבותיה ואת מהלכה של תנועה אכזרית זו.   מקורות מהימנים נשתמרו בידינו, והם מאשרים ללא צל של ספק, כי הפרעות שפרצו במטרופולין זו שבאפריקה הצפונית בשנת 38 למניין המקובל לא פרצו אלא בעטייה של תעמולתה הפושעת והזדונית של חבורת-אזרחים קטנה, ששמותיהם ידועים לנו: מתי-מעט אלה ידעו לנצל את חולשתו של הנציב הרומי ואת יצריו של ההמון, שהיה רשאי לבוז ולשדוד כרצונו לעיני השלטונות ובהסכמתם; ולאחר כמה שנים, כשהעניש הקיסר קלאודיוס את מנהיגיה של התנועה האנטישמית למען ישמעו וייראו, עברה ובטלה גם התנועה כולה מן העולם.  ואם גם לאחר שנים רבות נתרגשו ובאו מהומות על הרובע היהודי שבאלכסנדריה של מצרים, הרי לא פרצו אלא בשל סיבות בארץ-ישראל נגד השלטון הרומי.

ועתה הבה נכוון את מבטנו אל אירופה, ודווקא אל אותה מדינה שבה חגגה המזימה האנטי-יהודית את נצחונותיה הגדולים על-ידי גירושם הגמור של היהודים – אני מדבר על ספרד.   לא רק בימי השלטון הרומאי היו היחסים בין האוכלוסיה המקומית ובין היהודים כתיקנם – גם בימיה הראשונים של הנצרות, עת משלה הכת האריינית בספרד, שררו יחסי ידיות בין ישראל ובין שכניהם מעם-הארץ.   נצחונה של הקאתוליות היה בו אמנם משום תקלה רבה לקיומם השליו של אבותינו, אבל לאחר זמן קצר הביאה חדירתם של הערבים את מרבית חלקה של המדינה תחת שלטונו של האיסלאם, ובמשך מאות השנים שתכפו ובאו לאחר מכן, פרט לאחדות מהן, זכו היהודים לעושר ורווחה לא רק במדינות המוסלמיות בספרד, אלא גם בחלקה הצפוני, שנשאר כמקודם תחת השלטון הנוצרי.   רק משעלתה בידם של השליטים הקאתוליים לגרש ולהרחיק את אמונת מוחמד מחצי-האי כולו, הסיתה הכנסייה את מאמיניה וזירזה אותם "לשחרר" את "המדינה הגאולה" מידי הכופרים האחרונים, "רוצחי המשיח".   מכאן אתה למד, כי היתה זאת תנועה קלריקאלית בלבד, שגרמה לגירוש היהודים מן המדינה, שהם אהבוה בכל כוחות-נפשם ומצאו בה במשך מאות בשנים אכסניה טובה ונאה.

ואם – כדי לעבוד לימים יותר קרובים אלינו – נתחקה על שורשיה של האנטישמיות החדשה במדינות הגרמניות, נבחין כי שנאה זו קמה ונוצרה בשנים שבאו אחר מפלתו של נאפוליון הגדול, וגם הפעם לא בעטייה של איזו תנועת-עם אמיתית וממשית, אלא בעיקר על-יסוד הפּחתה וליבויה בידי המעמדות האזרחיים העליונים, ובייחוד על-יד החוגים האקדמיים.

כשניתנו בלחץ המהפכה הצרפתית והשלטון הנאפוליוני ליהודים בכל מדינות אשכנז, או כמעט בכולן, הזכויות האזרחיות, אין אנו מוצאים בשום מקום אילו סימנים ניכרים של אי-רצון או איבה בקרב העם.   ואמנם, לאחר שנת 1815 לא היו אומות-העולם מבקשות את שובם של תנאי ימי-הביניים בשביל היהודים, אילולא הקברניטים והדבּרים, כביכול, שהסיתו ושיסו את העם.

וכל שיודע את נפש העם הרוסי יגיד לכם, כי השנאה כלפי אחינו האומללים היושבים בממלכת הצאר אינה אלא נטע מלאכותי, מטופח בדאגה יתירה ביד גורמים של החיים הציבוריים, החל מחצר השליט היחידי וכלה באחרון הפריסטאבים (הפקידים).   כל אותן ההתפרצויות הרוסיות של הפראות האכזרית ביותר, החוזרות ונשנות עלינו זה שנים אחדות, יש בהכרח לייחסן להכנה השטנית והזדונית של הסביבה, להתעמרות שהחוגים האחראיים מתעמרים באיכּרים בשל חוסר-השכלתם, ושיעבודם העיוור לשושלת המלכות של הרוֹמאנוֹבים.   לולא מסיתים ומדיחים פראים אלה, היו היהודים ברוסיה יכולים לחיות בשלום ובמנוחה.

כתוצאה מבחינתנו זו אנו סבורים, כי יכולים אנו להשיב על השאלה המחרידה תשובה משמחת: אין לראות את האנטישמיות כתנועת-עם ספונטאנית ואינסטינקטיבית, כעין תגובה טבעית של חיי-שיתוף עם היסוד היהודי; וכן אנו רשאים לצפות להתקדמות האנושות, עד כי שנאת-היהודים תלך הלוך ומעוט, עד תעבור פעם לחלוטין מן העולם.

הסיבה העיקרית להישארותה ולרציפות-חייה של רוחו של המן עד ימינו, יסודה באי-הידיעה הרוֹוחת בקרב העמים התרבותיים, ואפילו במאה העשרים, ביחס לרוחניותו, לאופיו וליעודו של ישראל עלי-אדמות.   ואשמתה של אי-ידיעה זו תלויה בנו במידה לא קטנה כלל.   שכן כמה מבינינו – נודה בגלוי – יש בכוחם להסביר להם ללא-יהודים, מהי היהדות ומהי אמונתה, מה רצונה ומה תקוותה? כמה מכם יכולים היו ללמד סניגוריה על היהדות, אילו שמעו את חרפת עמנו ועלבון עברו וחזונו? וזה לא משום שאתם חסרים את הכוח הרוחני כדי לעשות כן, אלא אך ורק משום שההכשרה לכך היא החסרה לכם.   הבינו איפוא, רבותי, כי החדירה לתוך רוח היהדות, לימוד תולדותינו וידעת שאיפותינו, הם לא רק חובה מוסרית של כל אחד ואחד מכם לגבי מוצאכם ואמונתכם, אלא גם האמצעי היעיל ביותר להגנה העצמית.   אם כל אחד ואחד יהיה מוכן לפזר בתוך סביביו את המשפטים הקדומים בנוגע לישראל, שיש להם מהלכים אפילו בין המתורבתים שבבני ארצנו, הרי לא זו בלבד שיתן מכוחו ויסייע כיד יכולתו לשלומו ולטובתו של העם שהוא אחד מבניו, אלא הוא יסייע גם לעצמו; וגדול יהיה שכרו גם כלפי האנושות, מפני שבכך הוא מסייע אותה להשתחרר מאחד ממיני הארס והרעל הממאירים ביותר.   ואמנם, כבר הגיעה השעה, שלאחר אלפיים וחמש מאות שנה יהיה המן, האשמאי הזקן, גומר אומר להסתלק מן העולם הזה.

פורים, תרע"ה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה