_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נאום פתיחה

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

סיפוק-נפש עמוק ממלא את לבי ביום המכריע הזה בחיי, בתופשי בימת-רבנים זו, שהיא שייכת אל הנעלות והמכובדות ביהדות.  כבדה היא האחריות המוטלת עלי, אבל גדול גם הכוח הנמסר בידי.  אין זה אותו הכוח, שבו מייפים בני עמים ודתות אחרים את כוהנם.  לא כוהן מוקף ענני קטורת ניצב לפניכם בזה, בהירה וברורה תתגלה לפני עיניכם דמות אישיותי; כאדם בן-חורין רוצה אני לדבר אל אנשים בני חורין, לפעול יחד עם בני אדם חופשיים, ובמידה שיהיה צורך, לחנך אתכם לחופש.

אין בידי לכפר עוונות ולא לייסר נשמות, לא אבטיח לכם מתענוגות גן-עדן ולא אבהילכם בייסורי שאול.  לא אופיע לפניכם כבא-כוחה של האלוהות, וכן גם איני רשאי להיות בא-כוחכם לפני האלוהים.  אולי יכול אני להורותכם את הדרך המוליכה אל האלוהיי, השוכן וחי בקרבכם, בנשמתכם ובמצפונכם.

לא אומר לכם: הנה כאן היא האמת, האמינו בה, הרכינו ראשכם בענווה תחת עולה.  אחיכם התועה אנוכי, בלתי-טועה בתוכי היא רק השאיפה החמה, הקנאית, שאין להתעותה, אל האמת.  אולי יכול אני להראותכם את הדרך המוליכה אל האמת, אולם ללכת בה למענכם לא אוכל.  בכוחות עצמו חייב כל אחד ללמוד להתגבר על המכשולים והסכנות.

ואף-על-פי-כן, ידידי, גדול הוא הכוח שאתם מוסרים בידי.  את גאוות-ישראל הקדושה והעתיקה, את כוח-ישראל מחולל הגדולות והנצורות, יכול אני לשוב וללמדכם.  גאים תהיו שוב על-כך, שאתם בנים לעם, שהוא הרענן והצעיר ביותר בין כל אלה שהם פועלים במסכת-האורגים של ההיסטוריה.  לא זה הוא כוחנו ותפארתנו, שאנחנו הננו עתיק-היומין בין העושים למען שיחרור האנושות, אלא שלמרות גילנו המופלג, אף-על-פי שאנו עומשים על שכמנו, בדומה לפיראמידות, נטל של ארבעת אלפים שנה, הננו כל-כך רעננים וצמאי-יצירה, כל-כך חזקי-הוֹוה ובוֹטחי-בעתיד, כמו ביום עלותנו על במת ההיסטוריה בתקופה קדומה שערפל חתולתה.

 יש גם עמים אחרים היכולים כמונו להשקיף לאחור על אלפי שנים עשירות בנכסי-תרבות לא ישוערו, אבל רבבות המיליונים היושבים על חופי הגאנגס המעולפים באגדות, בניה של ממלכת האמצע*, עצמותיהם יבשו, היו לחנוטים, חיים במצוקה ובמחסור וניזונים מפירורי שולחנם, שהיה לפנים מלא ומדושן; וזה מאות בשנים אין עוד בפיהם דבר חדש לאומרו לעולם.

ואנחנו, אנחנו חיים עדנה! פעולתנו כיום הזה מכרעת וחותכת כמו ביום שבו הבאנו לבני-אדם את כתבי-הקודש – תורת אל חי.  במשך מאות בשנים של היותנו עלי-אדמות לא היתה אומה ולא היה דור, שבבואם במגע אתנו לא נתחשלו ולא נתעשרו באוצרות הרוח והנפש שלנו.  כשם שלפנים הורו נביאינו הגדולים את האנושות לחשוב על העתיד, ליגע ולעמול למען הדורות הבאים, לשלוח זרועותיהם מתוך מיצרי ההוֹוה ולחבוק את הטמון במרחקי-עתידות ולפלס לבאים אחרינו דרך טובה יותר, כך עוררו בעבר הקרוב אישים מבני עמנו את ההמונים, אשר רוח אין בהם, לחיים חדשים, וכמו בחזון בקעת העצמות של יחזקאל הפיחו רוח חדשה בעצמות הפזורות האלה, והביאום לידי הכרת כוחם וערכם, ונסכו בקרבם את הכוח והעצמה לזעזע את החברה שנרקבה ונסתאבה, ולקרב את חזון ישראל הישן-נושן של הצדק הסוציאלי להתגשמותו.  בכל מקום שנלחמים לשיחרור מכבלי ימי-הבינים, לניתוק מאזיקים מחפירים ולגאולה משיעבוד רוחני, שם עומדים בנים מישראל היום כמו לפני אלפי שנים, בראש המערכות כלוחמים ומפקדי-המלחמה ושופכים את דמם.

גאים תהיו על-כך, שעמכם הוא החזק ביותר בין יוצרי הערכים הנצחיים.  אנחנו החלשים והבזויים, המדוכאים ונרדפים, פילסנו לאדירי המדינות והעמים את דרך-ההיסטוריה שלהם.  האימפריאליזם היהודי, היחיד שהוא לברכה לאדם ולא למארה, היחיד שאינו רועץ ומדכא אלא מנשא ומרומם, שאינו משעבד אלא משחרר, שאינו מוחץ אלא מרפא – האימפריאליזם היהודי, שמצא את ביטויו בדברי בן-אמוץ: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו י"א, ט') – הוא היחיד, הרשאי ללא-עונש לעצור באלפי שנים, הוא היחיד שאין לפניו פחד לא של ירידה ולא של מפלה, הוא החותר ללא רתיעה וללא כניעה לקראת מטרתו, צועד ומתקדם לאט-לאט אבל בהתמדה.

מה שאמר בימי קדם הוגה-דעות וחכם-מדינה אחד ברומי, בשעה שממלכת רומי האדירה עמדה להנחית על עם-היהודים השונא והבזוי בעמים את מהלומת-המוות כביכול, מה שאמר סֶנֶקה ביחס אלינו בהבנה רבה ועמוקה: "המנוצחים כובשים את המנצחים תחת חוקיהם" – דברים אלה כוחם יפה ביחס לכל הזמנים ולכל העמים.  עם צאתנו לפני למעלה מאלפים וחמש מאות שנה בגולה, שבורים בגוף וברוח, הספיקו כמה עשרות-שנים בלבד, וישראל שנהרס לכאורה לעולמי-עד מוצא כוח על-אנושי – פלא שלא נשמע כמותו – להשפיע השפעה מכרעת על התפתחותה הרוחנית של ממלכת פרס האדירה.  כל שיודע לקרוא את פרקי הנבואה שיצאו מלבו של חוזה עלום-שם בגלות בבל, וכל שיודע להשוותם עם שרידי העתיקות שנחשפו והועלו זה מקרוב לאור היום מערימת-ההריסות של שושן, יודע מה קרובה היתה היהדות לטבוע את חותמה על פרצופה הרוחני של הממלכה שהוקמה בידי כורש.

נביא אחד, שאת דבריו אנו קוראים בסוף פרק י"ט של ספר ישעיה, יכול היה כבר אז להטיל על עמו את היעוד להיות מתווך בין מעצמות-עולם אויבות ולגשר בכוח רוחניותו על-פני תהומות עמוקות עד אין חקר.  כשנקלענו מאתים שנה לאחר-מכן לעיר-החוף הגדולה שנוסדה על גדות ים-התיכון ביד הכובש המוקדוני, ובאנו בפעם הראשונה במגע עם ההישגים של הגניום ההֶלֶניסטי, שוב הספיקו עשרות-שנים מועטות, והחלק היהודי היה השליט במזיגת-תרבויות זו, שחשיבות רבה כל-כך נודעה לה בשביל העולם.  קמה ונוצרה אותה פילוסופיה אלכסנדרונית, שתרמה תרומה מכרעת להתהוותה של הנצרות ועקבותיה נשתמרו עד היום במחשבתה ובאמונתה של הכנסיה הקאתולית.  כשהתחיל הזמן החדש והרוח החדשה השתחררה מתקופת ימי-הביניים, היתה זאת ההבנה הטובה-יותר בכתבי-הקודש שהתחילו בה יהודים ופיתחוה, שאיפשרה לאומות-העולם ללכת בדרך ההשתלמות הדתית בצעדים בטוחים.

גאים תהיו שוב על כך, שאתם בנים לאומה שהביאה את ברכת האופטימיות לעולם.  אמנם, יש עמים אחרים שהם שמחי-חיים וצמאי-חיים יותר מאתנו, אבל אין אף אחד מהם שמטבעו הוא מחייב את החיים כמונו.  שכן לא האיש השומע לעצת המשורר הרומי ומתמכר לחיי-התענוגות.  מבלי לִשְעות לְשָעות של תלאה ועמל, אופטימיסטן ייקרא.  מחייב-החיים הוא העם, שאפילו במצוקתו הקשה ביותר וביגונו המר עד מאוד אינו נואש מגאולה, אלא אדרבה, עושה וטורח למענה, ובכל רדיפות-הדמים הוא משנן לעצמו ולזולתו תמיד ובכל עת: " אף על פי שיתמהמה, בכל זאת חכה אחכה לו בכל יום שיבוא".

התקווה המשיחית, זו האופטימיות הנעלה והמבורכה, היא אחד הקניינים היקרים ביותר של האנושות.  ואם דווקא עתה, באיום והנורא מכל הזמנים, עת כל אחד מאתנו נושא עמו עולם של צער ויגונות, אם בעצם ההשתוללות של שנאה בהמית, מעז העולם לקוות לברית של עמים, שבדרכי-שלום יתחרו בינם לבין עצמם במפעלי-תרבות, הרי אין לזקוף תקווה זו, הבוקעת ועולה בים-הדמים כפרח-פלאים, אלא לזכות החינוך לקראת החזון היהודי – החזון שעוד לפני שלושת אלפי שנה, בעת שהמלחמה היתה לחם-חוקם של העמים, השפיע על אחד מחוזינו הגדולים, והוא ניבא על ימים שבהם ייהפכו כלי המשחית למכשירי מלאכה ועבודה מועילים, ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב, ובניין ולא הרס, אחדות ולא פירוד-לבבות, יהיו כל הגיגם ומעיינם של בני-האדם.

וגאים תהיו, שבנים אתם לאומה הרעננה והיוצרת באומות.  איננו רוצים בשום פנים להתעלם מן הגדולות, שזימנו שאר כל עמי-התרבות לאנושות.  אולם מה שאנו נתנו לעולם, זה הוא הדבר המכריע, הדבר הקובע.  אנו הורינו להם את הדרך ללכת בה אל האלוהי, לימדנו אותם לבקש ולמצוא את האלוהי בנו בעצמנו; לפנינו ובלעדינו לא יכול היה שום עם לעשות כן.  ואילו נדרשה עוד ראיה לכך, הרי אפשר היה לראותה בעובדה, שעמים בעלי רמה תרבותית גבוהה, דוגמת אלה שבקצה המזרח הקיצוני של העולם, לא יכלו עד היום להגיע לידי הכרה זו, משום שבשלב המכריע של התפתחותם נאלצו לוותר על עזרת היהדות.

ושוב תרגישו ושוב תדעו, כי עמכם הוא העם הנבחר; המושג של "אתה בחרתנו", שנעשה לרבים מכם למליצה ליטוּרגית ריקה, ראוי שיהיה ששוב לתוכן חייכם.  בשעה זו, שבה האנושות כוספת יותר מבכל הזמנים לגאולה, ראוי שיזרח מחדש בחשכת-ההוֹוה נצח-אורו של ישראל.  אם עוד היום, לאחר שזה אלפיים שנה בקירוב מודה חלק גדול מן העולם באלוהי ישראל, תופסת האלילות מקום כל-כך נרחב, כמעט מכריע, באמונת העמים, הרי יש לייחס זאת לעובדה, כי מאז נשמתנו שרויה בגלות, מאז אנו מפולגים ומפורדים לאלפי פלגות, וכל אחת מהן נגזר עליה להילחם את מלחמתה הנואשת ברוב עויין מלא איבה, אין לנו האפשרות עוד להילחם ללא מעצור למען הפצת האידיאלים שלנו.

נוהגים לומר: "אתם  נתתם את ספר-הספרים לעולם, ועתה רשאים אתם להסתלק.  לא אתם, אלא הנוצרים תירגמו את כתבי-הקודש לכל לשונות העולם ונתנו להם מהלכים בין עמי העולם".  אולם, ידידי, אין זה מספיק לקרוא וללמד את כתבי-הקודש, לומר ולזמר את מזמורי התהילים, את כתבי-הקודש צריך לַחֲווֹת ולחיות.  שום אומה בעולם אינה חיה את כתבי-הקודש, והם גם אינם חיים בשום אומה, אלא בעמנו.  ספר הספרים הוא בבחינה מסוימת הנשמה שבנתה לה בנו את גופה למשכן.  בכיסופים רבים ובלב פועם מחדווה אנו נושאים את עינינו אל המזרח שלנו, שבו קרוב לעלות ולהאיר שחר חדש.  כשיהיה לבנו פועם שוב בארץ התנ"ך, ושוב נינק, כמו בן האדמה באגדה היוונית, משדי האם, יצמחו בנו כוחות חדשים ושוב נוכל להיות למכשירו הנבחר של האלהים.

את גאון ישראל העתיק והקדוש, ואת כוח-הפלאים שלו המחולל גדולות ונצורות, את אלה יכול אני לשוב וללמדכם.  כבדה האחריות המוטלת עלי, אבל גדול גם הכוח הנתון בידי.  לא אשתמש בו לרעה.  בחיי הציבוריים זרות לי פניות אישיות וכל תאוות-כבוד אישית.  כל מחשבה החיה בתוכי, כל רגש הפועל בקרבי, שייכים ליהדות ולייעודה הקדוש.  לא נקפתי אצבע בשביל להשיג את הכהונה הרמה-ביותר שיהדות אוסטריה יכולה להנחילה.  כשהגיעה אלי קריאתכם אנוס הייתי להיענות לה, משום שכל מי שנכון להקריב את נפשו ומאודו למען החזון של עמו, חייב להיות במקום שבו ההכרעות נופלות.  באתי אליכם לשרת את עמי, לעובדו בכל לבי ובכל נפשי ובכל מאודי. אולם מלבד זה אינני משרתו של שום אדם.  מהותי ועצמותי, הנעלה-ביותר והעמוק-ביותר והאישי-ביותר שבי, מצפוני שלי, אין לפניהם אדון אחר מלבד קול האלוהים שאני שומע בתוכי.  לא בשביל לכהן בכהונה ניצב אני בזה לפניכם, אלא בשביל למלא תעודה.  מי שיקח ממני את החופש הרוחני שלי, את אי-תלותי, הרי זה עושה אותי כלי אין-חפץ בו. אולם מי שחושב, כי יוכל על-ידי איומים או מדוחים, על-ידי גידופים או הבטחות, להונות אותי מן הדרך שעלי ללכת בה, או להניעני לכך שאתנכר להשקפותי, שקניתי אותן לעצמי מתוך היאבקות ממושכת של עשרות שנים, עתיד הוא לנעוץ את שיניו בחלמיש.  מה שאמרתי בשעה מכרעת באזניהם של פרנסי הקהילה, הנני חוזר ואומר גם ביום זה של גורל והכרעה בחיי, בתופשי בימת-רבנים זו, שהיא אחת החשובות והנעלות ביותר ביהדות; אני חוזר ואומר באזני כולכם בנדר ובשבועה:

כל פעימה של לבי, כל כוח מכוחי, כל פרי של רוח וכל יום מחיי ללא שיור יהיו קודש ליהדות וליעודה ההיסטורי ולמפעל השיחרור של האנושות.  צור ישראל וגואלו ישלח לי ברכתו ויאמצני!

כ"ה מנחם-אב התרע"ח

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* סין – הערת המרגם.