_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נאום אל פרנסי-הקהילה בווינה

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

רבותי הנכבדים מאוד! הזכות נתונה בידכם לתהות על תכונת-עצמותי ופעולתי, והדברים שאשמיע לכם בזה יאפשרו לכם את התהייה וההתבוננות הזאת.

רשאי אני על כל פנים להשתמש במאמרם ז"ל: "שרי אינש לאודועי אנפשיה באתרא דלא ידעין ליה"*.  אמנם, לגמרי בלתי-ידוע, רבותי, מקווה אני שאינני בשבילכם.  שהרי פנתה אלי הנשיאות, פרנסיה של הקהילה שנבחרו בחירה חופשית וזה שנים הם נהנים מאמונכם, בלי שאני מצדי נקפתי אצבע, בשאלה אם אני מוכן להשתתף בהנהגתה הרוחנית של יהדות וינה במקום ראשי.  אמון ממין זה אסור ליתן וגם אין נותנים באלמוני, שאין מכירין אותו כלל.  זאת ועוד, זה שש-עשרה שנה אני עומד ברשות הרבים לראות כולם, בזכות עבודתי המדעית ומשמרת כהונתי.

ודאי, מעולם לא ניסיתי להידחק בראש, אבל גם לא הסתתרתי בשפריר הענווה ולא ניסיתי להתבודד בפינה חבויה.

אולם שלב-התפתחותי שהיה המכריע בחיי נתרחש הרחק מכם, בחלקו הגדול בחוץ-לארץ, בעולם שהוא עתה סגור בפנינו מתוך יחס עוין; לפיכך סבור אני, שאי-אפשר יהיה לעמוד אל נכון על תכונת טבעי, עצמותי ואופיי, בלי ידיעתה של פרשה זו.

בזה רצוני להיות לכם מורה ומדריך, ואני מקווה, מורה לא כל-כך בלתי-מוסמך לחלוטין.  ודאי שלא יתכן לדרוש ממני בעניין זה את האובייקטיביות המלאה, ללא חסר כלשהו.  ולוואי ועל-ידי דברי-הודעתי אליכם היום תיפתח ותיגלה לפניכם עצמותי האישית-ביותר לפחות בחלקה!

מהיותי מאז שחרית-נעורי עסוק במידה רבה, נוסף לעניינים מעניינים שונים, גם באני שלי, נדמה לי שאוכל לדון על עצמי בידיעת-עניין מסוימת וגם בתום-לב ובלי משוא-פנים.

אני נצר ממשפחת למדנים עתיקה.  עוד במאה הארבע-עשרה באו אבות-אבותי כקרבנות של רדיפת-יהודים מפרובנצא השמשית אל אירופה המרכזית; מאז סופה של המאה הט"ו חיה משפחתי במדינות אוסטריות.  מאז השנה 1500 ועד עתה יש לי אילן-יוחסין מלא של אבותי, ללא חסר כלשהו, וכמעט כולם בלי יוצא מן הכלל נתנו חילם לאורייתא ושימשו את המדע היהודי ונתנו לפי המושגים הישנים את כל כוחם לרבנות.  גם אבי, שהיה אדם בעל שאר-רוח, מתוך שגדל בסביבה כזאת, הוזמן אף הוא לאחר פטירת אביו המפורסם עד למרחוק, לשבת על כסא הרבנות; ומתוך שגדלתי גם אני בסביבה כזאת, היה זה כדבר טבעי מתוך מצב-העניינים, שהייתי נכון גם אני להקדיש את כשרונותי, עד כמה שחוננתי בהם, למדע היהודי – לחיי הרבנות.

אולם, כשהועמדתי, עם גמר חוק-למודי באוניברסיטה בווינה, לפני האפשרות לשבת על כיסא הרבנות, לא יכולתי להחליט להיכנס בגיל רך כל-כך בעול הציבוריות, והעדפתי לתת חילי לקאריירה האקדמית.

בשנת 1902 נעניתי בשמחה להזמנה שהגיעה אלי, לשבת בקתדרה של בית-המדרש לרבנים שנוסד אז מקרוב בפירנצי ולהורות שם דברי-ימי ישראל ומדע-המקרא.

מה שהמריצני לכך לא היה הקסם הקורן לכל איש-תרבות מארנו-אתונא המחוננת, אלא אך ורק הרגש הטהור, הפנימי והיהודי החזק שבי.

סבורים היו בדרך כלל, כי היהדות האיטלקית היא במצב של גסיסה; לא חסרו גם היסטוריונים, שהעזו אפילו להגיד מראש את יום מותה של יהדות איטליה.  אני לא יכולתי להחזיק בדעה זו; הנסיון שידעתיו מן ההיסטוריה הישראלית הורני כי סוד-האלמוות מתפשט על כל ברייה ועל כל קיבוץ מישראל.  ככל שידיעותי ההיסטוריות מגיעות, לא מת עדיין שום קיבוץ במשך אלפי שנות גלותנו מתוך חולשה טבעית.  ולמה תהיה איפוא יהדות איטליה, שנתנה כל-כך הרבה כשרונות ליהדות ולעולם, יוצאת מכלל זה? לא יכולתי להאמין בכך.  בתפקיד הקשה הזה רציתי בשיתוף-פעולה עם ידידי ד"ר מרגליות לנסות את כוחי בפירנצי.

הצלחתנו הוכיחה, כי הדין היה עמנו; זכיתי לראות את הזרע שזרענו עולה יפה ומעלה ניצה, וכשגמרתי בלבי לאחר עשר שנים, לאחר מאבק פנימי קשה, לפרוש מכהונתי באוניברסיטה ובבית-המדרש לרבנים וללכת לטריאסטי, יכולתי להתברך בלבבי ולומר לעצמי: תעודתך, אם כי עדיין לא נשלמה, הריהי בכל-אופן בטוחה, האישים שנתחנכו על-ידיך ועל ברכיך יוסיפו לפעול ולעשות, כדי להצעיד את יהדות איטליה לקראת פריחה חדשה.  אם היהדות האיטלקית המאורגנת היטב תופסת עתה, בעת המלחמה, את מקום-הכבוד שלה במאבק על עתידו של העם היהודי, עלינו להודות על-כך לנוער היהודי שנתחנך כל ברכי.

ובפירנצי נעניתי לאותה קריאה, שהגיעה אלי במשך ארבע שנים רצופות בצורה דוחקת ודחופה יותר ויותר, לקריאה של קהילת טריאסטי.  הדבר שהמריצני ללכת לטריאסטי קרוב היה לפי עצם מהותו לרגש שמשך אותי בשעתו לפירנצי.

בדרך כלל סבורים היו, ולא בלי יסוד, כי יהדות טריאסטי עומדת על סף כליונה; ואמנם, זה חמשים שנה בערך היתה היהדות בטריאסטי אף-על-פי שהיא עיר-נמל גדולה ותמיד הגרו ובאו לכאן יסודות חדשים, לא רק עצורה מגידול ותוספת, אלא עוד פחתה ונתמעטה.  גם בקהילה זו רציתי לנסות את כוחי, רציתי לראות אם אי-אפשר עוד להפריח מן ההרס והחורבן חיים חדשים.

עד פרוץ המלחמה היה המעמד השליט בטריאֶסטי השכבה הליברלית, שהתמודדה בכוח עם הקלריקאליות.  אני ישבתי עשר שנים באיטליה, בתוך גן-העדן הזה של היהודים, מקום שם אחינו בני-ישראל משמשים ראשי-מיניסטרים ושרי-מלחמה, אבל לא ידעתי אף עיר אחת, שהאנטישמיות תהיה בה קטנה ומצערה כל-כך כמו בטריאֶסטי.  הליבראליזם פתח לרווחה את שעריו ליהודים במלחמתו בקלריקאליזם.  יהודים היו קברניטיה ודַבָּריה של התנועה הסוציאלית בטריאסטי, אבל דווקא עובדה זו היתה בעוכרינו, וגרמה לכך שנפתחה הדרך לפניית-עורף גמורה ליהדות.  יהודים לא רצו עוד להימנות חברים בקהילה, וכן לא רצו עוד ללכת לבית-הכנסת, משום ששני אלה נחשבו למבצרי-העוז של הקלריקאליות.  וכאן מצוּוה הייתי להתערב; אמרתי לעצמי, מתפקידי בטריאסטי יהיה להוכיח לנוער שלנו, כי הרבה יש לה ליהדות לומר לו לאדם המודרני, כי יהדות איננה דומה לחנוט, אלא היא הוֹוה חי ותקווה אדירה לעתיד.  ועוד אמרתי לעצמי: אי-אפשר אולי להביא מיד את הנוער בטריאסטי אל בית-הכנסת, אבל אל אולם-ההרצאות אפשר ואפשר יהיה להביאו.  במשך שש שנים רצופות ערכתי בטריאסטי, בלי הפסקה, נוסף על שעורי-הערב לנוער, הרצאות פומביות בשביל יהודים ולא-יהודים. בהרצאותי אלו ביקשתי לשרטט לפני קהל שומעי תמונה מכל מה שהיהדות נתנה זה אלפי שנים לאנושות, ומה שיש לה לזו לצפות עוד מן היהדות.  בקורת-רוח מרובה יכול אני לקבוע, כי לא רק שאינם-יהודים במספר רב, אלא גם, מה שהרבה יותר חשוב, כאלה שפרשו מן היהדות והיו זרים לנו לחלוטין, מצאו את הדרך אלינו.  וכן ייסדתי כתב-עת, שהיה אולי היחיד במינו בכך, שלא היה לו אף מנוי אחד – ירחון שנשלח לכל אחד מבני הקהילה לביתו חינם אין כסף.  שלושה מדורים היו בו: במדור הראשון נכללו ידיעות בקיצור נמרץ על תופעות הבולטות ביותר של החודש שעבר; במדור השני הובאו רשימות מדעיות-פופולאריות קצרות; במדור השלישי הייתי מספר על חיי היהודים בטריאסטי בעבר ובהוֹוה.

ודאי, איני יכול לומר כי תעודתי בטריאסטי נשלמה ונסתיימה, אבל רשאי אני לומר, כי תנועת ההמרה כמעט פסקה ואינה קיימת עוד.  ועוד רשאי אני לומר, כי חלק גדול מן הנוער שוב נכבש ליהדות.  הנוער בטריאסטי ייסד חוג, כדי להשתלם בתולדות ישראל.  בעטיה של המלחמה נתקלה עבודתי בקשיים ובמקצת גם הושבתה.  אתם, שהייתם בעורף, אינכם יכולים לתאר לעצמכם, איזה סבל נגזר עלינו לסבול בתוך תחומה הצר של המלחמה, ולא רק סבל חומרי, אלא הרבה יותר מזה מבחינה מוסרית.  כל אחד מאתנו היה צפוי למלשינות, אף אחד לא היה בטוח לא בחייו ולא בכבודו.  וכאן ניטל עלי להתערב אצל הממשלה לטובת יהודים שנידונו שלא בצדק וחשדום בכל מיני חשדות.  וצריך היה לעמוד על המשמר, ולדאוג לכך שהאנטישמיות והקליריקאליות לא יתפשטו בחייה הציבוריים של טריאסטי.  היתה לי הזדמנות לעסוק גם בעבודה סוציאלית, על-ידי כך שסידרתי חלוקת מזון סדירה לעניים בטריאסטי.

באמצע עבודתי הקשה ורבת-האחריות באה אלי הקריאה של נשיאותכם.  אל-נא תחשבו, כי מתעלם אני מן הקשיים הצפויים לי.  יודע אני יפה, מה רבה המשמעות להיות יורשם של אישים, שאם כי הם חיים עדיין אתנו, יש להם שם גדול בהיסטוריה; מה רבה וגדולה המשמעות, לעבוד במקום ראשי בהנהגתה הרוחנית של קהילה גדולה בישראל, שגדולתה טמונה אמנם רק בחיק העתיד.  באיזו דרך שהיא, ותהא זו בתוך המסגרת של שינוי-החוקה המתוכנן, יהיה זה בהכרח אפשרי, שיהדות אוסטריה תתארגן; ובאירגון הזה תהיה להם לקהילה ולרבה של וינה עבודה קשה.  עוד לפני המלחמה כבר היתה אוסטריה הכוח הקדמי נגד המזרח, ועתה היא תהיה זאת עוד במידה הרבה יותר גדולה, על-ידי הקשר שבינה ובין הממלכה התורכית, שבה יוכרע בקרוב עתידו של ישראל.  אסור כי מגרמניה יזכירו לנו את חובתנו ההיסטורית הזאת, יהדות אוסטריה צריכה לשוב לקבל את ההנהגה בעניין זה לידיה ולשמור עליה לעתיד.

יודע אני יפה, מה זה לרכוש שוב את הנוער, שגם כאן הוא ברובו הגדול מרוחק מאתנו.  מה שהצלחנו בהיקף קטן, מן ההכרח שיהיה אפשר גם בשיעור גדול.  צריך שיהיה האומץ להסתכל ישר בעינה של האמת.  הכרח הוא שיהיה אפשר להסביר לנוער שלנו, שאין זה אי-כבוד או סבל להיות יהודי, אלא אדרבה, שכדאי לו להילחם למען היהדות, וכן להראות לו, כמה קשור ביהדות גורל האנושות ותרבותה.

אל נא, תחשבו, שאני מעלים מעיני את כל הקשיים האלה.  ואם למרות כל אלה אני מופיע לפניכם כיום הזה ומודיע כי אני מוכן ומזומן, אם תתנו בי אמונכם, ליטול על עצמי מעמסה כבדה זו, הריני עושה זאת משום שאני מרגיש בי את הכוח להוציא משימה זו לפעולות.

אל נא תראו זאת כיוהרה, משום שאני הייתי רואה זאת כחוסר-מצפון, אם אדם שאינו בוטח בכוחותיו לביצוע איזה תפקיד, מעז לגשת ולהרוס אל תפקיד כזה.  יודע אני את גבולות כוחי, אבל אני מכיר גם את מקורו.

אני אומר לכם: אם סבורים אתם, שאתם צריכים לאדם שיש בו ידיעה אולי לא יום-יומית של חיי-הרוח היהודיים; אם חושבים אתם, שאתם זקוקים לאדם הקשור באהבה לוהטת ללא גבול אל עמו, המוכן – ואני מבקש שלא לראות זאת כמליצה – להקריב למען היהדות את דם-לבו האחרון; אם אתם סבורים, שאתם זקוקים לאדם שהוא נוח לבריות ומעביר על מידותיו, כל עוד הוא צריך ורשאי להיות כך, אבל הוא עומד עם זה בעקשנות על זכותו ומחזיק בצדקו, הרואה את הזכות לאי-תלות רוחנית כאוצר הנעלה באין לנגוע בו, ושאין להוגותו לא באיומים ולא במדוחי-פיתוי מן הדרך שמצפונו כופה עליו; אם סבורים אתם, שאתם צריכים לאדם המחזיק בכל לבו במנהגי אבותיו, במידה שהם מחויבי-ההיסטוריה, אבל אינו מוותר על הביקורת החופשית, והוא יודע להפריד בין העיקר והטפל; – אם סבורים אתם שתוכלו להזדקק לאדם, שירצה להקדיש את מיטב עבודתו לחנוך הנוער, שיקדם במיטב עבודתו לחינוך הנוער, שיקדם במיטב כוחו כל שאיפה שתהיה מכוונת לקרב את האשה כמשתפת-פעולה שוות-זכויות, שכן אין צורך להיות ביסמארק כדי להכיר, כי חיי-עם הזונחים את האשה הדומים כמי שבונה ביתו על החול; – אם סבורים אתם להיזקק לאדם, שהוא משוכנע בלב ובנפש בבחירתו של עמנו, שהוא בן נאמן למדינה שאנו חיים בה, אבל הוא מוכן עם זאת לקדש מלחמה למען זכותנו, הזכות להשתתפותנו המגיעה לנו בחיים המדיניים והכלכליים – הרי רשאים אתם להסכים להצעת הוועד שלכם.  לא פאתוס כוזב, כהבעה שבהכרה ואמונה, אומר אני; כל הלמות של לבי, כל חלק של כוחי, כל פרי של רוחי, כל יום של חיי, יהיו כולם קודש לטובת היהדות ולשגשוגו ופריחתו של ציבורנו.

כ"ג באפריל, תרע"ח (1918)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* רשאי אדם להודיע על עצמו במקום שאין מכירים אותו.