_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לפני ארבעת אלפים שנה והיום

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

בפרשה מן התורה, שקראנו בה היום, מספר לנו פרק י"ד שבספר בראשית על מלחמה שפרצה בין שתי קבוצות של מדינות באסיה הקטנה לפני ארבעת אלפים שנה.  דומה שמאורע-מלחמה זה מימי קדם לא הניח בזכר-התולדה שום רישומים ניכרים.  שום תעודה, חוץ לזו שבמקרא, אינה מדברת – עד כמה שידוע לנו – על כך, ומכל המשתתפים בה לא זכה אלא אחד בלבד לחרוט את שמו בלוחות ההיסטוריה: אמרפל.  מלך שנער, הזהה – לדעת המדע החדש – עם השליט הגדול חמורבי, הנחיל לדורות הבאים בספר-החוקים שלו, שנתגלה לפני שלוש-עשרה שנה, ספר שחשיבות מדינית ומשפטית לאין-ערוך היתה נודעת לו בזמנו – אלפיים שנה בערך לפני הספירה המקובלת.

כמה שלא יקלו בהערכה של אותה מלחמה לגבי גורלה של האנושות, הרי נראה לנו, כי מן המועיל הוא לשוחח עתה עליה, משום שטראגדיה אחרת וקשה מזו מעיקה על לבות בני דורנו מועקה של מתיחות; ובשביל אומות-העולם והשליטים עתה ייתכן שהקריאה בפרק הזה מן התורה, המביא אותנו לספר על אותם מאורעות קדומים, תהיה אולי לא בלי תועלת.

אברהם, אביה הראשון של האומה, החזיק, בתורת אבי-משפחה טוב ומסור, בלוט בן אחיו הצעיר ממנו, שמת באבו.  אולם לפי שפרצו לעתים תכופות תגרות ומעשי-איבה בין רועיהם, שהיו עשויים להאפיל במשך הימים על היחס הנאה שבין קרובי המשפחה, סח לו אברהם ביום מן הימים לבן-אחיו לוט לאמור: לשם קיום האחדות והשלום בינינו, עלינו להיפרד; הואיל ורועינו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, נבחר לנו איש איש נחלה משלו.  הברירה בידך; בחר לך אתה בשבילך ובשביל כל הנלווים עליך מקום כטוב בעיניך, ואנוכי אלכה לי למקום אחר, למצוא לי שם בית ונחלה.  לוט מקבל את הצעת דודו נדיב-הלב, ומתנחל בחלקה הפורה והעשיר של ארץ-ישראל, באותו חבל שסמוך לכך נתפרסם ונודע אמנם למעצבה, ולימים גם עתיד היה להיחרב מחמת רעש האדמה; אולם בפרק-הזמן שהוא מענייננו עתה היה המקום הזה – כדברי הכתוב – יפה כגן אלוהים.  אף-על-פי שאנשי-סדום, בני ארצו החדשים של לוט, היו הכול ואך לא מופת ודוגמה של מכניסי-אורחים ונשואי-פנים, חי בתוכם קרובו של אברהם במשך זמן מסוים חיים של שלום ורווחה, שנתערערו פתאום מחמת המלחמה שהזכרנוה קודם.  שתי קבוצות של מעצמות עוינות – בדומה למלחמה של ימינו – היו אז; ותשע מדינות, ממש כמו באירופה של זמננו, נאבקו אלו כנגד אלו.  הקבוצה הראשונה, זו של אמרפל, מורכבת היתה ארבעה עמים גדולים וחזקים; השנייה, לרבות סדום, מולדתו החדשה של לוט, היתה בת חמש מדינות קטנות, שהיו משך שנים רבות למס-עובד לשכניהן העצומים מהן.  הן חשבו את השעה כשרה להילחם שוב על עצמאותן, וקידשו מלחמה על אדוניהן מתמול שלשום.  אולם השעה שיחקה לחזקים מהן, חמש בנות-הברית הקטנות ניגפו, מדינותיהן נכבשו ביד אויב, וחלק מן האוכלוסיה גורש על-ידי הכובשים לארצות-נכר.  וכיוון שאחד מבין חמשת המלכים היה מלך סדום, היה גם גורלם של לוט ובני-ביתו לצאת בגולה.  דבר זה גרם להתערבותו של אבי-האומה; והתערבות זו, אם כי היתה כרוכה בסכנה לא קטנה – שכן לרשותו של אברהם עמד רק קומץ קטן של אנשים מזוינים – לא ייתכן לראותה אך ורק כנסיון פזיז ונואש, אם נשים אל לב כי צבאות האויב נסוגו ברובם הגדול למדינותיהם הם, והשמירה על הטריטוריות הכבושות ועל השבויים נשארה בידי כוחות מועטים.  לפני צאתו למלחמה הצהיר אבי-האומה חגיגית – אם נדבר בסיגנון זמננו – על חוסר-התעניינותו הטריטוריאלית.  הצהרה זו לא ניתנה לא בעיתונים וגם לא בנאום-הכתרה, אל פשוט לפני-ולפנים ממצפונו הזך והישר; שכן כל עיקרו לא נתכוון אלא לשחרר את קרוביו, לעמוד לימין החלש, ובתנאי שמעשה הצדק והחמלה לא יביא לו טובת-הנאה חומרית כלשהי.  אברהם אומר, כי די לו בקורת-הרוח המוסרית, שיהא יודע כי מילא את חובתו.

תכניתו הנועזת הוצאה לפעולות בהצלחה, צבאות האויב ניגפו, מדינות המנוצחים שוחררו והשבויים הורשו לשוב למולדתם.  עם סיום המערכה בא מלך סדום מרצונו אל אברהם, שבזכותו יצא לחירות, וסח לו לאמור: אתה שיחררת את אנשי וכבשת מידי האויב את אוצרותי השדודים; ועתה השיבה לי את נתיני.  ואילו את הרכוש, שהצלחת להצילו מידי הפולשים – קח לך.  אך אברהם השיב לו: לפני צאתי למלחמה הרימותי ידי לאל עליון, ונשבעתי, שלא להפיק ממבצעי זה תועלת כלשהי, ונדרי זה קיים אקיימנו; ולא עוד, אלא אפילו דבר של מה-בכך לא יעבור לרשותי.  אי-אפשי בכך שהבריות ירננו אחרי, כי מדבר שבחסד ומעניין שבאהבת-הבריות נהניתי ובת-הנאה.

כך בערך – אם כי לא מלה במלה כך – מסתיים אותו פרק שלפנינו, שהיינו רוצים כי אומות-העולם של זמננו יקראו בו; הסיבה והטעם לכך יתבררו לכם כל-צרכם, כשתעלו לפניכם בזכרון עובדות אחדות מן ההיסטוריה החדישה.  אתם יודעים, כי זה שנתיים שארבעה שליטים קטנים – מלכי הבאלקאן – התאחדו לברית אחת, לא טבעית כלל, בשביל לקדש מלחמה על תורכיה, אדונתן וגבירתן לשעבר, משום שהללו ידעו על זעזועיה הפנימיים של תורכיה ואת חולשתה מחמת המלחמה, שמעצמה אירופית אדירה ערכה כנגדה.  לפני שבנות-הברית – וביניהן אויבים מתמול-שלשום, שיהיו כאלה גם מחר – פתחו במלחמה זו, הכריזו והודיעו פומבית הכרזות נרגשות קבל כל העולם כולו, ולא רק לפני מצפונם בלבד, בדומה לאברהם, כי עיניהן אינן נשואות, במקרה שינצחו, אל רווחים או לאיזו תועלת כלשהי לטובת מדינותיהן, וכי כל כוונתן אינה אלא, כמו של אברהם בשעתו, לשחרר את אחיהן, הנאנקים תחת עול הנוגש, ורצונן להגן על הצדק והציביליזאציה הנוצרית נגד "הבארבאריות העותומאנית".  הממלכה העותומאנית אמנם הוכתה וניגפה, משום שתקפוה במפתיע והיא היתה אכולה כולה ונטולת-כוח מהתנגשויות פנים וחוץ, והנה עתה – לאחר שבנות-הברית יצאו בנצחון – כלום מקיימות הן, נציגיהם הסמליים כביכול של הציביליזאציה והצדק, את הבטחתן החגיגית? כלום מסתפקים הללו בשיחרור בני עמם ואמונתם, וחוזרים להם לביתם מרוצים ממבצע הצדק והרחמים? הרי אתם יודעים, כי המציאות אחרת היא במקצת.  שכן בתורת מנצחים ארבעת המלכים אינם מהרהרים אלא כיצד והיאך לפטם עצמם על חשבון המנוצחים, וכיוון שכל אחד מהם רוצה לזכות בחתיכה השמנה, נעשים האחים-לקרב אויבים קשים זה לזה, וכתוצאה מכך מתגלה לעיני העולם התרבותי החזיון של מלחמת-באלקאן שנייה ואכזרית.

ובשביל לעבור ולדבר על מאורעות שאירעו זה מקרוב: האם לא הבטיח הצאר "נדיב-הלב" מכל בני-רוסיה, מיד לאחר שפרצה מלחמת-העולם הנוכחית, כי חלילה לו – הכבשה המסכנה – מלהתקיף את שכניו, וכי אנוס הוא לשלוח ידו לכלי-המשחית, וכי למעשה לא עלה מעולם על דעתו להגדיל את מלכותו, אלא שכל עיקרו נתכוון אך ורק לחוש לעזרת הקרובים לו קרבת-דם? והנה עוד לפני שתחילו מעשי האיבה, הוציא הוא – שר השלום והצדק – פקודה שבה הצהיר למדינותיו על רצונו לספח לארצו את מחוזותיה המזרחיים של המונארכיה שלנו, מחוזות שיראו בסיפוח זה לממלכת העריץ המוסקבאי את האסון הגדול ביותר.

זה הוא ההבדל בין הזמן שלפני ארבעת אלפים שנה והיום.  אז היו להם, לחמסנים, גם כשנשאו את כתר-המלכות בראשם, העוז והאומץ למעשי השוד והחמס שלהם.  בשעה שאמרפל וכדרלעומר ושאר בני-דורו היקרים של אברהם איוו להם מדינה לא-להם, נחלת שכניהם, לא התחפשו באיצטלה של מוסר וצדק, אלא אמרו בפירוש ובגלוי: ראה, אני צריך למדינתך; אנוכי הגיבור, אם רוצה אתה לוותר לטובתי על ארצך – מוטב, ולא – הריני אוסר עליך מלחמה.  אולם מי שהצהיר חגיגית – כאברהם – לא קבל כל העולם כולו, אלא לפני עצמו ולפני אלוהיו, שיש עם לבו ורצונו לעשות ולבצע מעשה של חסד ושחרור, מבלי לבקש כאן שום טובת-הנאה לעצמו, הרי זה גם קיים, מיד עם השגת המטרה, את הבטחתו, וגם היה מרוצה מכך שחש לעזרת הצדק.

לפיכך רוצים היינו להעיר את תשומת-לבם של אומות-העולם והשליטים של זמננו, שיואילו לעיין בפרק י"ד של ספר בראשית.

שבת לך-לך תרע"ה

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה