_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עמוס

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

אם נערוך טיול דרך אלפי שנים, ונשאל עצמנו כמה רעיונות מכריעים קיימים, שעליהם ניתן להצביע ולומר כי הם שינו את פני האנושות; ואם בני-בית אנו פחות או יותר בתרבויות השונות, הרי על כרחנו נבוא לידי מסקנה, הנראית במובן מסוים מבישה לגבי האנושות, שכן מעט מאוד רעיונות ישנם, שניתן לומר עליהם כי באמת פעלו באלפי השנים והם מוסיפים לפעול גם היום, באופן שהיה בכוחם לעצב את פרצופה הנפשי של האנושות.   הרעיון שהוא, כפי שרבים סברו וסוברים, אופייני ליהדות, רעיון אחדות האלוהים, האחדות באלוהיי, באנושי, בטבע, הרעיון הזה גורם, שהרעיונות המכריעים מקורם ביסודו של דבר ברעיונות מעטים מאוד, או אם נבין את הדבר היטב – ברעיון אחד גדול.   עדיין לא מצאנו את הדרך, לאחד את הרעיונות האלה המתפרדים, לכאורה, שיהיו לאחדות אחת, אבל יש להניח, כי "אב-הרעיון" (idea madre) אחד הוא.   רק רעיונות מעטים הם בעלי כוח מכריע כזה, ואנו יכולים לומר בקורת-רוח מסוימת, כי אחדים מן הרעיונות האלה נתן עמנו לאנושות, וחלקו של עם ישראל ברעיונות מעטים אלה הוא אולי הגדול ביותר.

ודאי שלא רבים הם; שלושה הם, ואולי באמת יכולים אנחנו לומר, כי הם יוצרים שלימות אחת: אַלגופיותו של אלוהים (האמונה באל שאינו גוף ואין לו דמות הגוף), משיחיות ונבואה.   למרות כל החקירות והחפירות, אין אנו מוצאים בתרבויות השונות שאנו מכירים עד היום שום דבר דומה לזה.   עוד לפני עשרות-שנים מועטות האמינו, כי האמנות היוונית, לפי הצורה שבה נשתמרה בידנו, היא פחות או יותר התגלות יוונית.   כיום סבורים אחרת, שכן לא זו בלבד שאנו כבר יודעים את הדרך, שהובילה מן התרבות והאמנות המצריות אל אלו של יוון, אלא החפירות של השנים האחרונות שנערכו במצרים הראו לנו, כי האמנות המצרית הגיעה לידי שלמות שאינה נופלת מן היוונית.   אולם שלושת הרעיונות שאני מדבר בהם בזה אין להם אב-רעיון אחד.   הם אינם תולדותיו של רעיון אחר.   למרות כל הנסיונות והמאמצים להוכיח היפוכו של דבר, ניתן עוד גם היום לקבוע זאת בוודאות מדעית.

הרעיון הראשון – אני חוזר על-כך ברצון, כי משום שהרעיון הזה אינו חדש, ממעטים מאוד להדגישו – הוא הרעיון בדבר אלגופיותו של אלוהים.   לא רעיון האחדות, אלא רעיון אלגופיותו של האלוהים היה הדבר המכריע, שעם ישראל נתן אותו לעצמו ולעמים האחרים.   ייתכן וקרוב לוודאי, שהגניוס הלא-יהודי היה מגיע מן ההֶנוֹתֵיאיזם* למוֹנוֹתיאיזם, מן הרעיון של העליון באלים אל הרעיון של האל היחיד.   אולם רעיון אלגופיותו של האלוהים אין לו דוגמה בשום תרבות אחרת מחוץ לזו של ישראל.   והרעיון הזה הוא כל-כך מהפכני, כל-כך על-אנושי, שלא לומר אל-אנושי, ומשנה כל-כך את רחשי האדם מן הקצה עד הקצה.   עד שניתן לומר, כי למעשה נודעת לו חשיבות עצומה ומכרעת.

והוא הדין ברעיון המשיחי.   בשום תרבות מן התרבויות הידועות לנו אין אנו מוצאים את הרעיון הזה, שנעשה בכל צורותיו מפרה ומביא ברכה רבה כל-כך לכל האנושות, הרעיון כי בוא יבוא יום שבו תגיע האנושות לידי שלימות נפשית ומוסרית, כפי שהיא מתוארת בצורה שאין דוגמתה בפרק ב' של ישעיה.   אינני מתכוון בזה לרעיון המשיח; גם אצל הפרסים אנו מוצאים את רעיון הגואל, אבל רעיון המשיח מאוחר הוא מזה של המשיחיות.   בצורתו הקדומה ביותר מדובר על "אחרית הימים", שאז תגיע האנושות לשיא השלימות המוסרית.   אולם שוו נא לנגדכם – הרעיון הזה, שהוא כיום קניין-הרבים, לא היה ידוע לשום עם אחר מלבד ישראל.   בתרבויות האחרות היה "תור הזהב" בעבר, ושאר עמי-העולם היה חסר להם הכוח המחולל והמניע לקראת העתיד…

התופעה השלישית היא הנבואה, ומה שמבדיל את הנבואה הישראלית מכל מה שיש לו דמיון כלשהו בתרבויות של עמים אחרים הוא זה: הנביא מישראל איננו רק אדם הנושא את יעודו, אדם המוכן להקריב למען רעיונו את כל אשר לו, הוא לא רק האדם המרגיש בקרבו את הכוח להראות לבני-האדם את התהום שהם עומדים על פיה, ולהגיד להם כי ירוד ירדו אל תהום זו; הדבר הזה איננו אותו רעיון שאמרתי עליו כי הוא אב-רעיון, מוליד ולא-נולד,  כל עם יש לו אישים שלוחי-אל, כל עם יש בו אנשים, שהרגישו את ייעודם לבשר לאנושות את גורלה ולהראות לה את התהום.   הדבר החדש והמכריע והמיוחד שבנבואה הישראלית הוא זה, שבו ברגע שהנביא רואה בגזירת הגיונו אל תבוסת הדור של עמו, הוא רואה גם את תחייתו, ובשעה שהוא ניבא לדור: אבוד תאבד מן הארץ – הוא ניבא לדור זה עצמו: הנה ימים באים, ודור חדש יצא ממך והוא יביא גאולה לך ולעמים האחרים.

אלה הם רעיונות-היסוד, שאנו קוראים להם אבות-רעיונות (או אם לרעיונות).   האם נוכל לכלול אותם בתוך אחדות אחת? ביסוד שלושת הרעיונות המכריעים כשלעצמם מונח הבלתי-נראה.   כשם שעם ישראל הורה בפעם הראשונה כתופעה יחידה את מושג האל, שאינו נראה, שאין לו גוף, דבר שהשכל האנושי אינו סובלו, שיהא אדם נמשך אחרי משהו שאינו יודע אותו ואינו רואה אותו, כך הניח עם ישראל את הרעיון הזה עצמו ביסודה של המשיחיות: זמן (עתיד) שאין אני רואה אותו ואין אני יודע אותו, ואף-על-פי כן מצוּוה אני לעשות למענו, והוא שונה בתכלית השינוי מזמננו שלנו.   והוא הדבר בנבואה" הדור הזה, אשר כלֹה יכלה מן הארץ, שאין בו הכוח והיכולת לגאול את עצמו, מתוך הדור הזה עצמו יקום דור אחר – טרם אשורנו וטרם אבינהו כיום – ויביא גאולה לו לעצמו ולכל האנושות.   ואם תבינו מה מאוד חשובים היו שני הרעיונות האלה, המשיחיות והתופעה המופלאה הזאת של הנבואה, בשביל האנושות, תסכימו עמי, כי אלה הם רעיונות ששינו את פני האנושות.   אילו היו ניבאים לדור שעמוס, ישעיהו וירמיהו דיברו אליו, כי אבוד יאבדו וגם ארצם תיחרב עמהם, כי אז בעל-כורחם היו כלים ואובדים, שכן לא היו יכולים לעצור כוח להחזיק מעמד ולשאת את יסורי הגלות, אילולא שמעו מפי הנביא, שתלו בו בהכרח כל אמונם, כי בקרבם פנימה חי ופועם איזה כוח בלתי-נראה, שבזמן מן הזמנים, במוקדם או במאוחר, יגאל אותם ואת האנושות.   וזהו סוד-הנצח של ישראל.   מעולם, בשום זמן מן הזמנים מאז ימי הנביאים ומאז חורבננו המדיני, מעולם לא עזבתנו תורתם זו של הנביאים אפילו להרף-עין בלבד.

לאחר דברי הקדמתי אלה רצוני לתאר לפניכם בקצרה את הנביא, שהוא הראשון בזמן וקרוב לוודאי הגדול מכולם והמכריע שבהם – את עמוס עובד-האדמה.   פרט למשה נותן-התורה, שמקומו בפרק-זמן אחר, היה עמוס הנביא הראשון במובנו של הנביא שתיארתיו בזה.   אלה שקדמו לו היו "רואים", שמבחינת טיבם לא נבדלו מאנשים "רואים" בקרב עמים אחרים, אם כי היו גדולים וטהורים מאלה.   אבל הוא היה הראשון והמכריע בשביל כל אלה שחיו בזמנו ולאחריו, וכולם, לרבות הגדולים שבהם, כגון הושע בן דור, ישעיהו תלמידו ובן-זמנו, כל אחד מהם שאב מבאר זו.   הרעיונות של עמוס עברו אל אלה שבאו אחריו, וגדולי הנביאים פיתחו אותם, עד שקיבלו צורה חדשה.   דבר זה כבר עמדו עליו חז"ל ואמרו: "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"  (סנהדרין פ"ט, ע"א).   ואף-על-פי כן ניתן לקבוע את ההשפעה המכריעה שהאיש הזה השפיע, בפרקי ספרו המעטים שנשתמרו לנו, על כל התפתחותה של הנבואה בישראל.

ועתה, לפני שאדבר בו, רצוני לספר לכם את המעט מן המעט שאנו יודעים על אודותיו.   ואנו יודעים עליו רק מה שכלול בספרו.   ומפליא הדבר, ששום מסורת אחרת בנוגע אליו אין בידנו.   בראש וראשונה הרי הפתיחה הקצרה בפסוק אחד, שלא הוא כתב אותו, אלא אדם קרוב לו בזמן, שהרי ידע יפה את זמן נבואותיו; הלה מספר לנו, כי עמוס הוא מתקוע וכי הוא חי בימי עוזיהו מלך יהודה וירבעם בן יואש מלך ישראל וניבא שנתים לפני הרעש, הרעש הידוע, שפגע בירושלים והחריב קצתה, והוא הרעש הנזכר גם בזכריה י"ד, ה', ואולי נרמז עליו גם בדברי עמוס הראשונים: "ה' מציון ישאג".   אולם עמוס לא נשא את נאומיו ביהודה, אלא בממלכת ישראל.   ידוע לכם, שבאותו זמן קיימות היו שתי ממלכות, שלא היו קשורות זו בזו, אלא אויבות לסרוגין אשה את רעותה; הקשר שביניהן היה על-פי-רוב קשר הריבונות והכפיפות; כמעט כל שנות קיום הממלכה היתה יהודה הכפופה, ושומרון היתה הריבונית; ממלכת הצפון ומקדשה שלה בבית-אל, וממלכת יהודה ובית-המקדש בירושלים הבירה.   עמוס היה מתקוע, ודאי מתקוע זו שביהודה.  אם כי היתה גם תקוע בממלכת הצפון, יש להניח שהמדובר בתקוע הידועה שבקרבת מדבר-יהודה.   הוא היה איפוא לפי נתינותו האזרחית יהודאי, אבל את נאומיו נשא בממלכת הצפון, בשומרון ובמקדש שבבית-אל, מפני שממלכה זו נתונה היתה מבחינה רוחנית, דתית, חברתית ומדינית, בסכנה גדולה; ולא רק משום שהנביא ראה את חורבנה ממשמש ובא, אלא גם משום שהארץ היתה שרויה במצב של פריחה מדינית וכלכלית, והנביא צריך היה בצדק לחשוש, שמא עשויה פריחה מדומה זו, שתוכה רקוב, להתעות את העם שלא יראה ראייה נכונה את המצב כהווייתו.   לפיכך הוא עוזב את ארץ-מולדתו – ייתכן מאוד כי נחלתו היתה על גבול שתי הממלכות – ואת ביתו, והולך לממלכת אפרים, להשמיע שם את דבר ה, שהוא הרגיש אותו דובר מתוך-תוכו.

אמרתי כי ניתן להניח כמעט בוודאות גמורה, שנביאנו הוא מתקוע שביהודה, אף-על-פי שבסקירה ראשונה צריכים היינו לומר, הואיל וכל נאומיו נוגעים לממלכת הצפון, הרי יש להניח שהוא ישראלי ממלכת אפרים.   מה יש לטעון כנגד הנחה כזו? כל מה שמסופר בפרק ז' היפה והנפלא.   נבואותיו של עמוס נפסקות לפתע על-ידי סיפור, שעליו אנו חייבים להשתחוות לאלוהים בהודיה.   עמוס נשא את נאומיו בבירת ממלכת הצפון ובמקדש המלך בבית-אל.   בפרק השביעי משולב נאום – נאומו האחרון שם; בספרנו, על כל פנים, מצויים עוד שני נאומים – שנשא אותו כנראה לרגל חג גדול במקדש בית-אל, והוא מסיים אותו: "וקמתי על בית ירבעם בחרב" (ז', ט').   אך סיים הנביא את דבריו, קפץ עליו רוגזו של אמציה כוהן בית-אל, שגם בלאו הכי לא יכול היה להיות מרוצה מעמוס.   הזר מקרוב בא, מיהודה, מרהיב עוז בנפשו להינבא במקדש המלך בבית-אל, כי בית-המלוכה ימות בחרב! הוא ממהר לשלוח שליח אל בית-המלך, שהיה לא הרחק מן המקדש, לאמור: "קשר עליך עמוס בקרב בית ישראל".   למרבה הצער לא נשתמרה בידנו השיחה עם המלך בדיוקה המלא, אבל מה שכוהן בית-אל אומר, הריהו אומר ודאי כתוצאה מדיוניו עם המלך.   והכוהן אומר אל עמוס: "חוזה, לך, ברח לך אל ארץ יהודה ואכול שם לחם ושם תינבא".   ועמוס משיב על כך: "לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי, כי בוקר אנוכי ובולס שקמים.   ויקחני ה' מאחרי צאן ויאמר אלי ה': לך הינבא אל עמי ישראל".   והוא אומר מה שיש לו עוד לומר, כי ישראל גלֹה יגלה מעל אדמתו, והכהן הגדול, שאינו יוצא מפתח מקדשו, כדי שלא יגע בטמא, על אדמה טמאה ימות.   ועתה, לאחר הדברים האלה, אנוס עמוס לצאת את הארץ.

למה אמרתי, שאנו חייבים להודות להשגחה על כך שהסיפור הקצר הזה נשתמר בידינו? שוו נא בנפשכם: במאה השמינית לפני הספירה המקובלת, בשנים 780-750 לפני הזמן שאומות-העולם קוראים לו תקופת הגאולה, אירע בישראל כדבר הזה: נביא, זה מקרוב בא, מופיע במקדש-מלך במדינה זרה (הכוהן אומר: "ובית-אל לא תוסיף עוד להינבא, כי מקדש-מלך הוא ובית-ממלכה הוא", רצונו לומר, זהוה מקדש הנתון לחסותו של המלך בכבודו ובעצמו.   ובפתח נאומו אומר הנביא: "ומקדשי ישראל יחרבו"!).   ממלכה זו לכאורה בארבארית היא, שמונה מאות שנה לפני הספירה המקובלת, ומדינה שהיא באמת מלאה שחיתות.   והנה האדם הזר מדבר סרה במקדש, שהוא שוהה בו רק כאורח מקרוב בא, ובמלך, שהוא אדוני הארץ.   מה היה דינו של זה, לא ברוסיה הסובייטית, אלא נאמר באיזו שהיא מדינה חופשית? דינו היה לפחות לחרפה ולבוז! אולם אז יכול היה נביא זה לשאת תשעה נאומים כל אחד מהפכני יותר מחברו.   ורק לבסוף, לאחר שכבר איים על המלך, נאמר לו: "לך, ברח לך".   אף שערה אחת משערות ראשו לא נפלה ארצה.   ולא זו בלבד, אלא הכוהן עוד מתנצל לפניו: " בית-ממלכה הוא", ולא תוכל עוד להסתופף בצלו.   נמצא, כי היתה זו מדינה של חופש-המחשבה, ואפילו בזמנים של הריאקציה הגרועה והשחיתות הממאירה, כפי שהיתה אז ממלכת הצפון, בממלכה הרשעה הזאת, לא העז אדם, וגם המלך והכוהן לא העזו, לפעול נגד הנביא אחרת מלהשיאו בלשון רכה מאוד את העצה לעזוב את הארץ; והוא, כפי שאתם רואים, לא נבהל ולא נכנע כלל, ובצאתו אמר מה שהיה עם לבו לומר.

ועוד דבר נוסף אנו למדים.   הוא אומר: "לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי".   ולפיכך היה הנביא הראשון.   עיקר כוונתו לומר: אינני מבית-מדרשם של הנביאים.   שכן היו אז בתי-מדרש של נביאים ובני-נביאים.   והנביא הראשון-באמת אומר על עצמו, וגם מוכרח היה לומר: "לא נביא אנוכי ולא בן-נביא אנוכי".   כלומר: לא למדתי את חכמת החוזים, אלא ממני ובי היא.   הוא היה בעל נחלה בעמיו, בולס שקמים.   והנה נחה עליו הרוח ויעזוב את ביתו ומולדתו וילך אל ממלכת אפרים.

התקופה שבה חי ופעל עמוס היתה תקופה של פריחה מדינית וכלכלית לממלכת ישראל.   על ירבעם בן יואש מלכה, שמלך ארבעים שנה, נאמר כי הוא הושיע את ישראל והרחיב את גבולות ארצו כמו בימי ההתפשטות הגדולה ביותר, בימי דוד, והם כללו חלק מסוריה והגיעו עד מצרים.   גם יהודה היתה כפופה לירבעם.   איך עלתה זאת בידו? ודאי שהיה בן-חיל וידע לשקוד על הסדר במדינה.   עמוס נשא את דבריו בשנים האחרונות למלכותו, בזמן שהמלך כבר היה חלש מזיקנה.   ירבעם יכול היה לנחול נצחונות אלה, משום שבאותו זמן החליש שלמנאסר השלישי מלך אשור את ממלכת ארם הראשית וכמעט החריבה, וירבעם יכול היה לכבוש כמעט ללא כל יגיעה חלקים אלה של ממלכת סוריה (אומה סורית, לשון סורית וארץ סורית לא היו מעולם, היתה רק ארם; הביטוי "סורי" הוא טעותם של יוונים, במקום "אשורי").   ממלכת ישראל, כמו ממלכת יהודה, היתה ארץ ענייה של פועלים ואיכרים, ללא עיר אחת גדולה וללא עושר.   והנה בפרק זמן זה נתעשרה ממלכת ישראל, על-ידי האוצרות שזרמו לתוכה משטחי ארם הכבושים, ובעושר זה כרוכה היתה סכנתה הגדולה.   כשאתה קורא את תשעת הפרקים של עמוס, אתה רואה כי הנביא עוסק, פרט לכמה מקומות מועטים, בליקויים חברתיים.

הספר הקטן הזה נכתב בוודאי עוד בחיי הנביא, בידי עצמו או בידי אחר; שכן בפרקים אחדים עודנו מוצאים שתי נוסחאות שונות לאותו פסוק עצמו, ראיה לדבר, שלא יכלו בו במקום לקבוע נוסח סופי.   בשל כך אנו רשאים לומר, כי עמוס היה הסופר הראשון בין הנביאים.   אך הוא לא היה סופר כמו יחזקאל שבא אחריו, שחיבר את נאומיו ומיד כתב אותם, כי לא היה לו קהל-שומעים מחמת שבתו בגולה.   הנביאים שחיו לפני יחזקאל דיברו באופן חופשי, מתוך השראה שברגע, ורק לאחר-מכן הועלו דבריהם על הכתב.   ירמיהו קורא לנו בשמו של מזכירו ברוך בן נריה, אצל שאר הנביאים איננו יודעים מי ומי היו אלה שרשמו דבריהם, אבל שדבריהם נרשמו, השתמרותם תוכיח.   ונקל להבין על שום מה רשם עמוס את דבריו.   הוא נאלץ לעזוב את ממלכת ישראל מוקדם מכפי שחשב, והוא ידע כי לא ישוב עוד לבית-אל לשאת את הנאומים באזני קהל רב; וכן ידע, שלא יישארו חרותים בזכרון שומעיו.   והואיל וניטלה ממנו עצמו האפשרות לנאום, שלח בוודאי את נאומיו בדרך ההרים אל ממלכת הצפון.   דבר זה מתחוור לנו מתוך הפסוק הראשון.   הפסוק נכתב לאחר הרעש, ואת נאומיו נשא לפני הרעש.   נמצאת למד, שאפילו את זמן כתיבתם ניתן להכיר.   לפיכך סבור אני, כי עמוס כתב את נבואותיו.

ועתה ברצוני לייחד את דברי על אחדים מרעיונותיו של עמוס, כדי לראות כיצד היה למפלס-דרך ומכריע לכל הדורות והזמנים.   נאומו הראשון צורפה לו פתיחה, המדברת בכל המדינות הקטנות, שכנותיה של ממלכת ישראל.   פתיחה זו צורה אופיינית לה, כמעט אמנותית, היא מתחילה במשל עממי: "על שלושה פשעי… ועל ארבעה לא אשיבנו".   בפרקים קצרים מאוד, בני שלושה-ארבעה פסוקים, הוא עוסק בארצות השכנות.   מה היתה בעיניו סיבת אובדנם של העמים הללו? לאלה מהם הוא אומר: על בקעם הרות הגלעד; ולאחרים: על הסגירם גלות-שלימה, רצונו לומר: על מכרם כפרים שלמים לעבדים; ולאחרים: על שרפם את עצמות המלך השבוי של עם-אויבם לסיד.   ועתה הנה הדבר המכריע והעיקרי; במה הוא מוכיח את ישראל? "על שלושה פשעי ישראל, ועל ארבעה לא אשיבנו: על מכרם בכסף צדיק, ואביון – בעבור נעליים".   גם מלבד זאת לא היו פני הארץ כתיקנם: דיכוי, גאווה, אבל הגורם המכריע הוא, שאין עוד צדק בארץ שבבית-המשפט יענה הכסף את הכול.   צדיק פירושו הצדיק-בריבו.   האביון גנב זוג נעלים, והוא נמכר בעווֹנו זה.   והנביא אומר: שימו אל לבכם, הבאתי אתכם אל הארץ אשר אתם יושבים בה.   גם לפניכם ישב כאן עם האמורי אשר "כגובה-ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים", והאלונים אלה השמדתים והדברתים תחתיכם.   אני לא הלכתי עם החזקים נגד החלשים: אבל אתם, כל מחשבותיכם נתונות רק להצדיק את התקיף.

ולהלן הוא מוסיף לדבר על התועבות הנעשות במקדש: "ועל בגדים חבולים יטו אצל כל מזבח, ויין ענושים ישתו בית אלהיהם" (ב' ח'); ובפרק ג', ב', הוא אומר: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם".   מה היה לדעתם מובנו של העם-הנבחר? הם דימו כי הם יכולים לעשות ככל שלבם חפץ ובכל מה שיעשו, הרי הם עדיין בניו החביבים של המקום.   והנה בא עמוס ואומר להם: "על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם", על שום שידעתי אתכם בחרתי בכם, שכן בחירה זו לא זכות היא אלא חובה היא.   בפרק ו' אומר הנביא: "הוי… נקובי ראשית הגויים … הפורטים על פי הנבל, כדויד חשבו להם כלי שיר".   והוא מוסיף ואומר: "הלא כבני כושיים אתם לי"?  ולמה איפוא תתפארו כי העליתי אתכם ממצרים? והלא גם עמים אחרים העליתי, את "פלשתים מכפתור וארם מקיר".   וכן הוא אומר – ודברים אלה קצתם נמצאים גם מלה במלה בישעיה א': "…לא אריח בעצרותיכם… הסר מעלי המון שיריך והמיית נבליך לא אשמע.   ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן".   ”בואו בית-אל ופשעו, הגלגל הרבו לפשוע, והביאו לבוקר זבחיכם", ודמו בלבכם כי כל אלה הם לרצוני.   אולם: "וגם אני נתתי לכם נקיון-שיניים בכל עריכם".   בשבתכם במקדשים מחשבה אחת תמלא את לבכם: "מתי יעבור החודש ונשבירה שבר, והשבת – ונפתחה בר, להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעוות מאזני מרמה".

בפרק ט' רואה הנביא את המקדש מתמוטט "ולא יימלט להם פליט".   "אם יחתרו בשאול, משם ידי תקחם… ואם ייחבאו בראש הכרמל, משם אחפש ולקחתים, ואם ייסתרו מנגד עיני בקרקע הים, משם אצווה את הנחש ונשכם".   איזה רושם עשו דברים אלה במקדש, שהכול חשבו עליו כי יעמוד איתן במקומו!

אך נביאנו לא היה נביא, אילו לא חזה גם מה שעתיד לבוא.   ואת נאומו זה נאם הנביא לא בממלכת ישראל, כי אם ביהודה.   הוא רואה כי גולי ישראל עתידים לשוב מגלותם, והם מתאחדים לאומה אחת וראש אחד להם; הם שבים אל אדמתם וארצם הנשַמה פורחת מחדש; הם יטעו כרמים ויעשו גנות, "ונטעתים על אדמתם ולא יינתשו עוד מעל אדמתם". 

הפרק האחרון הזה של עמוס, תוספת חזון העתיד שלו, הוא ההפטרה שקוראים אותה בתקופת האביב.   בהיותי בפעם הראשונה בארץ-ישראל, מ-24 באפריל עד 24 במאי, חודשיים לפני מלחמת-העולם, הייתי באותה שבת שמפטירין בפרק זה בפתח-תקווה.   שמה של אם-המושבות, שהיא עתה הוותיקה והגדולה ביותר, ניתן לה על-פי הפסוק בהושע ב', י"ז: "ועמק עכור לפתח-תקוה".   והיא היתה אמנם בראשית שנות השישים קן של קדחת, וכשהביא אוליפאנט האנגלי למקום הזה יהודים מירושלים, נאלצו לאחר שנים מועטות לעזוב אותו,  ו"עמק עכור" זה היה עתה ל"פתח-תקוה" ראשון.   באותה שבת ראיתי שם צעיר אחד, שהבעת-פניו לא היתה כלל כשל יהודי, נקרא לעלות למפטיר, והוא הפטיר בפרק זה.   מה רב הרושם של דברי הנבואה האלה בתוך הסביבה ההיא, בתוך הבטחון הרב הזה! כתבתי אז בפרשת מסעי באיטאלקית, כי אם תהיה חס ושלום מלחמה, וארץ-ישראל על מושבותיה תיחרב, הריני משוכנע, כי האנשים היושבים שם יעמדו בכל הנסיונות ויישארו בארץ.

ועתה נחזור לאותו איש יהודי צעיר בעל המפטיר.   יקרה תכופות כי יהודים אין להם כלל הבעת-פנים יהודית, אבל בסביבה ההיא הזדקר הדבר הזה מאוד לעיני, ושאלתי את הרב דמתא, מי ומי הוא הצעיר הזה.   וסיפר לי, כי רוסי הוא מבטן ומלידה, אחד ממאות הגרים הרוסיים; בקאווקאז יש כפרים שלימים של גרים כאלה, ומרוב אהבתם לארץ-ישראל עזבו רבים את מולדתם ועלו לארץ.   אחר-כך ראיתי במו עיני איכרים רוסיים כאלה עוברים בארץ לאורכה ולרוחבה בהתלהבות רבה, שמלבד אצל יהודים לא תמצא דוגמתה בשום אומה ולשון.   והדבר הזה שימש לי כסמל לדברי הנביא, שכל מה שאנו עושים בארץ-ישראל הוא לא רק למעננו, אלא גם למען כל האנושות.   שכן ברור, ששום איש מאתנו לא היה נותן עתה, לאחר אלפי שנים את טיפת דמו האחרונה למפעל הזה, אילמלא היה לבו סמוך ובטוח, כשם שהאמין הנביא מחברו של הספר הזה, כי מפעלנו יהיה כלי מחזיק ברכה לכל עמי העולם.

תרפ"ז

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* הנותיאיזם – עבודה לאלוהות יחידה, מבלי לכפור במציאותם של אלים אחרים, והיא דרגת-התפתחות באמונה שבין הפוליתיאיזם והמונותיאיזם.