_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אביב בעלטה: אבדן הנעורים בבנדין ובמחנות[1]

דב זלמנוביץ

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

"ראיתי את חברי במחנות הריכוז הולכים ופוחתים, אך ראיתי גם כיצד כסלעים בכינו בשתיקה לנוכח מצוקות אין קץ...  דורנו, שהיה קרבן, צריך להיות גם דור העדות לזוועות ולכיליון".  התחושה הזאת הניעה את דב זלמנוביץ לכתוב ספר עדות על הקהילה היהודית בבנדין ועל משפחתו הענפה שנרצחה בשואה.

דב היה עלם צעיר בן 18 ופעל ככל יכולתו לעזור למשפחתו, אבל נלקח יחד עם צעירים יהודים רבים אל מחנות העבודה של ארגון שמלט – ארגון כלכלי שהקים היינריך הימלר.  העבודה הסיזיפית במחנות מרקשטט ופינפטייכן, שהיו חלק מרשת המחנות של מחנה הריכוז גרוס-רוזן, בדידותו, געגועיו ומאבקו לשרוד הם עניינו של הספר הזה.  לאחר ששרד את צעדת המוות נקלע דב זלמנוביץ למחנה העקורים ברגן-בלזן והיה לאחד מאשיות ההנהגה היהודית במקום.  דב נשא אישה, עלה לארץ ומאז הוא מתמיד בפעילותו להנחלת זיכרון השואה.

 

תוכן העניינים

הקדמה – מנחם רוזנזפט

פתח דבר – בלה גוטרמן

 

בחוג המשפחה

ילדות

נעורים

 

עלומים בצל האימה

ימי המערכה הראשונים

פרוץ המלחמה

תחילת הכיבוש

החיים תחת המגף הנאצי

הטעייה שבאשליה

פעילות מוצנעת

 

פרדה ושילוח

מאמצי הצלה

שלוש משאלות

התחזות שאכזבה

קהילת בנדין בחורבנה

יום שישי הארוך

זקיפות קומה

מחנה העבודה מרקשטט

קראפטבורן

רעיון נועז

ענישה

מחנה פינפטייכן

ברוויר

מלכודת הנעליים

הווי המחנה

האוניברסיטאות שלי במחנות הריכוז

במחצבה

המפנה

כבוד אחרון

צעדה בצל הכיסופים לשחרור

היות חופשי

חבלי שחרור ושיקום

ברשות עצמי

מפגש גורלי

מסע אל העבר

בדרך להעפלה

ביצוע השליחות וסיומה

במחנה העקורים ברגן-בלזן

נישואים ועלייה לארץ-ישראל

תכלית ב"שגרת החיים"

הבטחה

סוף דבר

 

נספחים

נספח א:  בנדין ההיסטורית

נספח ב:  בנדין שהכרתי

נספח ג:  שירים פרי עטו של המחבר

הרהורים

קול אבא מתנגן

הפרֵדה

בנתיב יסורַי

 

כי שבעה ברעות נפשי וחיי לשאול הגיעו (תהילים פ"ח, ד)

למען ידעו דור אחרון בנים יִוָלֵדוּ ויספרו לבניהם (תהילים ע"ח, ו)

תִכָתֶב זאת לדור אחרון (תהילים קב, יט)

 

ספרי זה מוקדש לחבֶרְתִי-רעייתי רבקה הנערצת המלוותני נאמנה מאז השיחרור – בתודה והערכָה, כאחות לסבל שחוותה את מאורעות השואה, על הבנתה ועזרתה לשיקום חיים מחודשים.  כשותפה אצילה, רכה ועדינה בהקמת תא משפחתי ערכי, שלו ומאושר – אֵם לבנינו המוצלחים וסבתא גאה לנכדים מחממי-לב

 

לזכרם הבלתי נשכח

של הורי היקרים והנערצים

אבי יעקב שמואל, אמי רחל לאה (לאהטש'ה)

לבית ארליך,

אחי חיים יהודה (לולק)

למשפחת זלמנוביץ הי"ד

שנספו באושוויץ בשנת תש"ג, 1943

 

ולזכר הורי רעייתי הטובה

האם רייזל לבית סמולארז', האב אברהם אבא ומשה יעקב ז"ל

האחיות: חיה, מאטל ורחל

האח מאיר יהושע הי"ד

למשפחת פיטרקובסקי

הגיס יצחק רנדל, התינוק אברהם אבא הי"ד


 

הקדמה

מאז תום מלחמת העולם השנייה נוטים ההיסטוריונים להתמקד באישיות המעוותת של אלה שיישמו את "הפתרון הסופי של הבעיה היהודית" של גרמניה על חשבון קרבנותיהם.  מחקרים פסיכולוגיים על היטלר והאוטוביוגרפיות של גבלס, שפאר ומנהיגים נאצים אחרים תופסים מקום בולט במרבית הביבליוגרפיות של השואה.  בה בעת ההיסטוריונים של השואה מתעלמים באורח שגרתי מהזיכרונות והיומנים של הניצולים.  מבחינה זו ספרו רב העוצמה של אלי ויזל, לילה וספרו של אלכסנדר דונט קיסרות השואה מהווים מקרה חריג.  בשל סיבות רבות שרובן דורשות הבנה פסיכולוגית יותר מאשר הבנה היסטורית, מעדיפה החברה העכשווית לראות ביהדות אירופה בשנות השואה קרבנות נטולי-פנים וגופות נטולי-שם.  באופן דומה תוארו הקרבנות כשלדים בעלי שני ממדים בלבד, המתבוננים במבט בוהה לתוך המצלמה, לבושים במדי מחנות הריכוז.  מרבית המחקרים על השואה מתארים ומנתחים את האירוע כמעט רק מנקודת המבט של הפושעים.  קל הרבה יותר להתמודד עם התעודות הגרמניות הסטריליות המורות על חיסול אלפים מאשר לנסות להתמודד עם העדויות האישיות של יהודים שניסו להציל את נפשם בדרך הטובה ביותר, כשהם נתונים בצל המוות הקרב, ושהפגינו כוח על-אנושי בניסיון להחזיר לעצמם את השליטה בגורלם ברגע שהוסר עול העריצות מעליהם.

גם המתים וגם הניצולים ראויים לכבוד של נוכחות היסטורית מתמדת, לא כאובייקטים סתמיים אלא כיחידים, גיבורים בעלי שם, קול ורגשות.  זו הסיבה שכל ספר זיכרונות שנכתב על ידי ניצול שואה הוא בעל חשיבות עליונה.  באופן אינדיווידואלי כל ספר הוא זיכרון, וכמו כן גם תעודה היסטורית.  באופן קולקטיווי מעניקים ספרים אלה תחושה על רבגוניותה של יהדות אירופה וגם שותפות הגורל.  האוטוביוגרפיה של דב זלמנוביץ היא תיאור מהלך חיים אחד ותיאור של אלה שהושפעו ממהלך חיים זה לפני השואה, בזמן השואה ואחריה.  אך הספר גם מחייב את הקורא לזכור שבעוד שהגרמנים היו מסוגלים לרצוח בהצלחה מרובה, הם לעולם לא הצליחו להביא לדה-הומניזציה של קרבנותיהם.  כוחה של הרוח האנושית שהגיחה ממעמקי אושוויץ, טרבלינקה וברגן-בלזן מפעפעת בספר זה והופכת אותו לתוספת חשובה בהיסטוריוגרפיה של השואה.

                             מנחם רוזנפט

 

הגדה של שריד

למה תעמוד מרחוק, מרקע הישרדותך תתעלם

לספר קורותיך בשואה, חוב נדרך לשלם?

איך לא תזכיר לילות אופל וימי אימים

צוק העתים, אופקים קודרים וזעומים

כשגלגל התקופה גלש מתחום הזמן

וכל מאורע נורא, חוויה מסעירה לך טמן.

הדרכים הובילו אלי מוות והשבילים להכחדה

היקום התעבר, הרוחות נושפי בגידה.

מכל עבר כלבי טרף זעופים נובחים

קלגסי ה"גרמן" משסעים, ביהירות צורחים.

הנהרות על מר גורלנו בצחוק משתפכים

ומקווי מים מזילים דמעה, לטבוחינו בוכים.

בלילות דשנו פחדינו, לא שבענו זוועות

טרופים הימים, קצרה רוחנו מלשוועות.

רקיעי השמים מעורטלים, ריקים וחלולים

חשכו המאורות, כוכבי על רחמים נטולים.

מכונן החיים שפך חמת זעמו בהסתר פנים

והצורר משמיד ביד זדונית יהודים מעונים.

הפקר העולם, מעורפל העתיד – לא נודע,

תקווה בתהום הייאוש – מי בלבו זאת בדה?

                                                         תל אביב, 12 בפברואר 1996

 

פתח דבר

דב זלמנוביץ היה בן למשפחה אורתודוקסית, ובילדותו למד ב"חדר" ואחר כך בבית ספר של אגודת ישראל.  הוא היה תלמיד שקדן וחרוץ והיתה לו משפחה מלוכדת וחמה שהיה בה עוד אח צעיר ואהוב.  העיר בנדין שבה נולד, בייחוד הרחובות שישבו בהם יהודים, זכורה לדב כאילו עזבה רק אתמול, והוא מביט אחורה בגעגועים אל ההווי היהודי העשיר של קהילה יהודית על טיפוסיה השונים, בעלי מלאכה, תלמידי חכמים, מתפקרים, נשים דעתניות ובני נוער מלאי חיים.  בספטמבר 1939 התנפץ הכל, והעלם הצעיר, כמו כל בני ביתו ושאר היהודים, נקלעו למשטר של רדיפות, שעבוד ואפלייה גזעית.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה ונפתחה המתקפה על פולין, פעל הצבא הגרמני באזור על-פי תכנית מוכנה מראש.  אזור זגלמביה היה יעד נחשק בעיני הגרמנים משום שזהו אזור עשיר במחצבים ובאוצרות טבע, והם ביקשו למנוע כל פגיעה בייצור המקומי וכל עיכוב, כדי להבטיח משאבים להמשך המלחמה.  משום כך ערכו שינויים טריטוריאליים מיוחדים וסיפחו את רוב שטחה של פולין לרייך הגרמני באמצעות צו מיוחד שפורסם ב-8 באוקטובר 1939, ואילו אזור זגלמביה נכלל בתוך יחידת מינהל חדשה בשם "שלזיה העילית המזרחית" (שע"מ).

ערב מלחמת העולם השניה ישבו בבנדין כ-27,000 יהודים.  ב-4 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את העיר.  הם נכנסו בשקט יחסי, אך כעבור יומיים הגיעו יחידות ס"ס ועל היהודים הוטלו גזרות כלכליות והגבלות אישיות.  בתוך זמן קצר הוקם יודנרט שכלל אישי ציבור ידועים, ולאחר פרק זמן סופח היודנרט של בנדין למרותו של "הצנטרלה" – היודנרט המרכזי של שלזיה העילית המזרחית שמושבו היה בסוסנוביץ ובראשו עמד משה מרין.

ה"צנטרלה" דרש מבתי האב לשלוח את בניהם ובנותיהם למחנות לעבודת כפייה שהוקמו באותו הזמן ברחבי שלזיה העילית והתחתית בניהולו של ארגון שמלט (Schmelt).  הארגון הזה הוקם במטרה לנצל את כוח העבודה של בני עמים זרים, אך למעשה עסק בעיקר בניצול כוח העבודה היהודי.  בשלבים הראשונים עלה בידי הארגון למשוך צעירים יהודים להתייצב מרצונם מתוך תקווה שכך יימצא פתרון למצוקה הכלכלית ויוקל הלחץ מעל משפחותיהם.  ואולם כעבור זמן קצר, כשנודעו התנאים הקשים שבהם נתונים היהודים במחנות, הרעב והמגפות, התחמקו הצעירים והתעלמו מן ההוראות.  התגובה הגרמנית לא אחרה לבוא: בני המשפחה הפכו לבני ערובה, וכך נגזר גם על דב הצעיר להתייצב לשילוח.  תיאור ההליכה אל נקודת האיסוף, כשהוא מלווה בהוריו ההמומים והדואבים, מפעם את לב הקורא.  בו בזמן פעל היודנרט המקומי, על-פי הנחיות שהוציא הצנטרלה ליודנרטים הכפופים לו, להקים שופים (בתי מלאכה) מקומיים בבעלות גרמנית.  על-פי תפיסתו של מרין היתה זו הדרך היחידה לפעול לשם "הצלה באמצעות עבודה", תפיסה שאימצו להם יודנרטים רבים.

במאי 1942 החל גירושם של יהודי בנדין לאושוויץ.  השילוח נמשך עד 12 באוגוסט.  יהודי העיר רוכזו במקום השילוח, נערכה סלקציה וכ-5,000 איש נשלחו אל מותם.  באותו הזמן כבר היו הצעירים היהודים מבנדין מפוזרים במחנות לעבודת כפייה, והודות לעובדה הזאת ניצלו חייהם של רבים.  דווקא גירושם למחנות העניק להם סיכוי כלשהו לשרוד.  כך היה דב זלמנוביץ לשריד היחיד שנותר בחיים מקרב משפחתו הענפה.  זלמנוביץ נכלא ברשת מחנות העבודה של מחנה הריכוז גרוס-רוזן וחזה מבשרו את הסבל של צעדת הפינוי לתוך גרמניה, בשעה שגורל המלחמה הוכרע למעשה, ועדיין המתינה לו סאת ייסורים נוספת במחנה ברגן-בלזן.  בברגן-בלזן, שהפך בתום המלחמה למחנה עקורים, החל דב לשקם את חייו והתמסר לפעילות וולנטרית.  במשך כל ימי שהותו במחנה ועד היום בארצו ישראל, פועל דב זלמנוביץ למען הכלל.

                                                     בלה גוטרמן

בחוג המשפחה

על היצוע בחדר המיטות של הוריה, בדירתם אשר ברחוב גורנושלונסקה בזווירצ'ה (Zawiercie), כרעה אמי ללדת.  בסוף היריונה הגיעה להמתין ללידה תחת קורת הגג של הוריה האוהבים.  גניחותיה, נהמותיה ומיחושיה של אמי גברו.  צעקותיה הבהילו את אחיה ואת אחיותיה הצעירים ממנה, ופנחס אחיה, דמעות בעיניו, פנה לאמו והתחנן: מדוע לא עושים דבר כדי להשקיט את כאביה?  על דעת עצמו רץ העלם לבית הכנסת לשטוח תחינה לפני ארון הקודש הפתוח.  כשהגיעה המיילדת פונו הילדים מן הבית, ואני הגחתי לאוויר העולם בכ"ד באייר תרפ"ג (10 במאי 1923), בזווירצ'ה.

שם אמי היה רחל-לאה בת גיטל לבית גיטלר ויצחק יעקב ארליך, ושם אבי היה יעקב-שמואל בן זלמן-דב ורבקה-גיטל זלמנוביץ.  את סבי זלמן-דב לא הכרתי, כי נהרג בימי נעוריו של אבי.  משפחתו, ארבעה דורות לפניו, עסקה בכיסוי גגות בפח.  הוא היה חסיד סוכדניוב, איש ירא שמים, טוב לב, ישר ונעים הליכות.  לאחר שנפל מן הגג מצאו אותו מתבוסס בדמו ועל מותניו כרוכה מגבת רטובה, שכן נהג לטבול במקווה יום יום לפני שהתפלל ויצא לעבודה.  אבי סיפר כי שם משפחתם היה לפנים צינה (Cyna), וכי בדורות האחרונים הם המירו את שמם כדי להשתמט משירות בצבא הצאר.[2]

את סבתי רבקה-גיטל אהבנו מאוד והיינו מרבים לבקר בחנותה, ובשבתות – בביתה.  סבתא היתה אישה אמיצה שעברה רבות בחייה.  היא התאלמנה בצעירותה בזמן שהיתה מטופלת בארבעה ילדים.  כשהיה אבי עוד נער ואחיו חיים צעיר ממנו, המשיכה לנהל את בית המלאכה.  היא היתה אישה חזקה ובריאה ונהגה לספר לנו כיצד למדה בילדותה קריאה ותפילה ואף כתב רש"י אצל מלמד.  אבי ואחיו אהבוה וכיבדוה ודאגו לצרכיה בנפש חפצה.  דתייה ואדוקה מאוד היתה.  היא נישאה בשנית לרב ישראל-מנדל שטיינברג, תלמיד חכם שלא זנח את עבודתו.  סבי החורג היה אלמן ולו בן ובת.  בתו, רַדל-לאה, נישאה לדנציגר שהיה מוכר בעירנו כידען וכחזן, וטעמו וידענותו קבעו במבחני החזנים לבית הכנסת הגדול.  ובֶן שלא הכרתי, רב מנדל, שנקרא בפינו "הדוד מנדל", התפלל בבית החסידים של האדמו"ר מגור ונקרא "דאס גרויסע גערער שטיבל" – בית החסידים הגדול של גור.  כולם הכירוהו והוא היה מקובל על הכול כלמדן.  לסבתי היתה אחות ושמה בריינדל.[3]

יש לציין כי מקצוע הפחחות הציל את רובם של ילדי אברהם זלמנוביץ.  הפליא לעשות קרול הבכור, שהיה איש מקצוע מומחה ונדרש לביצוע תפקידים מיוחדים.

הסנדק בברית-המילה שלי היה הרה"ג רבי אריה-צבי פרומר, המכונה "הרב מקוז'יגלוב" (Koźiglōw), שחיבר ספרים חשובים: הראשון, ארץ צבי, והשני, שיח שדה: שאלות ותשובות בהלכה.  הוא היה מאחרוני גאוני פולין, תלמיד מובהק של ה"אבני נזר" הרבי מסוכטשוב, ושימש רב בקוז'יגלוב, בזווירצ'ה, ובסוסנוביץ (Sosnowiec), היה ראש ישיבת "חכמי לובלין" וידיד נפש של סבי רב איטשע ארליך.  הייתי הבכור להורי ונכדה הראשון של סבתי מצד אמי.

משפחת אמי ענפה מאוד.[4]  אביה, יצחק יעקב ארליך נישא לרחל-לאה.  משהתאלמן נשא את גיטל גיטלר שילדה את אִמִי.  אמי, רחל-לאה היתה ילדה יפהפייה, שחורת עיניים, אפה חטוב ותווי פניה עדינים.  אצילה ברוחה וטובת לב, הרבתה לקרוא והיתה אחראית לתשעת אחיה ואחיותיה.

 

ילדות

הזיווג של הורי היה תוצאה של שידוך.  בני הזוג הכירו ונמצאו מתאימים.  אמי סיפרה כי סבתי בחנה אותה בשני תחומים: תחום הסבלנות – באמצעות מבחן בהתרת פקעת חוטים שהיה מקובל בעת ההיא – ובתחום של ידיעת קריאת התפילה – בהקראת "יקום פורקן מן שמיא" בלשון ארמית.  אמי עמדה בשניהם.  הזוג המיועד מצא עד מהרה שפה משותפת והבנה הדדית והם קיבלו על עצמם לעמוד בקשר נישואים.  אמי סיפרה כי החופה התקיימה בחוץ, בקרבת באר מים שסימלה את האבות יעקב, רחל ולאה.  החתונה היתה רבת משתתפים בגלל מעמדו וחשיבותו של סבי בעירו.  הזוג הצעיר נשאר בזווירצ'ה שבוע ימים לחגיגת שבעת ימי המשתה, כנהוג.  בתום שבעת הימים חזר הזוג לבנדין.  אחרי זמן לא רב העתיקו הורי את מעונם לדירה בת שלושה חדרים גדולים, שם גדלתי וחונכתי עד לגירוש, בהיותי בן 19.  דירתם הראשונה היתה חשוכה למדי בגלל המבנה המיוחד שלה ומיקומה.  שם נרקמה הידידות החזקה בין אמי לבין מלכה ינגסטר (Jngster), ידידות שעמדה שנים רבות.  שלושת בניה ובתה של מלכה ינגסטר ראו באמי את "הדודה לאהצ'ה", ואני התחברתי בעיקר עם גוטק שהיה מבוגר ממני אך בשנה.  במצוקת המחנות היה לי אחיו, יחזקאל-הניק, לעזר רב, עת היינו יחד במחנה מרקשטט (Markstadt) ןבמחנה פינפטייכן (Fünfteichen),  ובזכותו הצלחתי לשרוד בזמנים קשים אלה.

אמי לא היתה זרה בבנדין.  נוסף על משפחתו של אבי התגוררו בעיר דודה מנדל ארליך ומשפחתו וכן חברתה פריידל קוטנר לבית ברגר.  אמי נהגה מפעם לפעם לנסוע לזווירצ'ה כדי לבקר את הוריה ואת אחיה ואחיותיה, שביתנו היה להם בית שני – תמיד יכלו למצוא בו דלת פתוחה, לב אוהב ואוזן קשבת. אבי אהב את משפחת אמי והיה אהוד עליהם וידוע בידו הנדיבה.

כשהייתי בן 4 או 5 שנים הביאוני לחדרו של המלמד נחום קַצ'קה – "נחום האווז".  אינני זוכר מדוע כינוהו כך.  המלמד אחז תמיד בידו מקל או רצועה.  הוא לימד את האל"ף-בי"ת תמורת תשלום.  מאחר שאסור לקבל שכר בעבור הוראת תורה, נטל המלמד את שכרו תמורת שבטו, שבו היה מדרבן ומכה.

בשונה מבית-ספר הכללי, שבו שנת הלימודים נמשכה כעשרה חודשים, הרי ב"חדרים", בבתי-הספר ללימודי קודש ובישיבות התחלקה שנת הלימודים לזמנים שהתאימו למועדי ישראל – מסוכות עד פסח ומפסח עד סוכות.  כך יצא שהספקתי לעבור ל"חדר" אחר, של המלמד יהושע רוזניקר.  ב"חדר" הראשון ישבנו מסביב למלמד בבית חד קומתי ישן, ובסמוך לחדר, במטבח הקטן, נמצאה אשת המלמד שנכנסה אלינו מדי פעם.  המלמד היה מתקדם יותר.  אך גם כאן ליווה אותנו "הקַנצ'יק", "שבט המוסר", במכות עונשין.

 

אמי ומלכה ינגסטר נפגשו לעתים קרובות ונהגו לצאת לקניות, לביקורים ואף לקולנוע.  בעליהן, אבי ויוסף ינגסטר, היו עסוקים תמיד במסחר ונעדרו מן הבית רוב שעות היום.  ידידותן היתה כה מוכרת בעיר, שאם קרה ולא מצאו אותן מתהלכות יחדיו, התחקו לדעת אחר פשר השינוי.  גם משפחותינו היו קרובות.  זכור לי שכילד הגעתי עם אמי ומלכה ינגסטר אל בית גיסה נתן רוזינר שסחר בשמיכות.  לשאלתו לשם מה באתי, עניתי: "טאלדעטו" – הכוונה היתה למילה "קוֹלדֶרְקֶה", "שמיכה" בפולנית.  מילה זו היתה לי כסימן היכר לזמן ארוך.  לאחר שהגעתי ארצה בשנת 1947 פגשתי בתל אביב באותו רב נתן רוזינר והוא הזכיר לי את הטאלדעטו.[5]

הרביתי לפגוש את רעי גוטק וכן את לימק קליינמן שלמד עמי ב"מזרחי".  קיר משותף קישר בין דירתם לבין דירת משפחת ינגסטר, ואחותו פרדקה קליינמן הפכה לחברתנו המשותפת.  משפחת קליינמן היתה עשירה, והם היו בעליו של בית מסחר סיטונאי.  הם ייבאו מוצרים מאזורי הקולוניות הבריטיות כמו תה, קפה, שימורים ועוד.

בביתה של משפחת קליינמן נחבלתי פעם, וצלקת טבועה בלסתי למזכרת עד היום.  בחזית הבית, ליד דלתות השער, ניצבו שני גורי אריות עשויים מאבן, שחורים מאבק ומרוחות, ופעם מעדתי על אחד מהם ולסתי נפצעה.  בבית זה שכנה המאפייה של ישראל האופה – "בעקער".   לקראת חג הפסח נהגתי לבוא למאפייה עם אמי, בידה סל נצרים ובתוכו סדין צחור לנשיאת המצות.  הן נמכרו ביחידות ונעטפו בסדין, וכך נשמרו בארון בלי חשש חמץ, עד בוא הפסח.  מעמד קניית המצות נחרת עמוק בזיכרוני.  אני זוכר שהזדנבתי אחרי אמי, אוחז בידה, גם לקניית התרנגולות או האווזים לשבת או לחג בחנויות כשרות שנמצאו בסביבת שוק האטליזים – "יאטקע גאס".

באותו בניין נמצאה גם חנותה של שארת בשרנו רויזל'ה דנציגר לבית ארליך, אישה קשישה שהיתה לה חנות זעירה.  בבית הסמוך נמצא האטליז של יהושע נונברג, אישיות ידועה ומוכרת בעיר.  הנקניקים שמכר היו מהטובים בבנדין, וקונים רבים נהרו לחנותו.  כנער נהגתי לקנות בחנותו של נונברג שתי פרוסות לחם מרוחות בשמַלץ ועליהן נקניק וחרדל.  שיע נונברג, כך כינוהו, היה בעל משפחה גדולה, רובם בנים, ואחד מהם התפרסם ככדורגלן מעולה בקבוצת "הכוח" הבנדינית.  בבניין זה נמצא בית-הספר לבנות "בית יעקב", שהיה מקובל על כל החוגים, ובו לימדו לשון יידיש ועברית, וכן מקרא, יהדות ומידות.

שוק האטליזים ברחוב ריבני רינק היה בעל צורה מלבנית ובאמצעו שטח ריק של דשא ששימש מקום למשחק לזאטוטים.  בסמוך ל"בית יעקב" נמצאה תחנתה היומית הקבועה של "פסלה" למכירת פשטידת תפוחי אדמה, שהיתה שם דבר בגלל טעמה המיוחד והערב לחך.  רוב יוצאי בנדין נהנים לאכול אותה לעתים מזומנות עד היום.  אכילת הפשטידה החמה היא מן החוויות הזכורות לטוב.  ליד בית-הספר "יסודי התורה" עמד מנדל'ה מוכר הכעכים.  הוא מכר כעכים מסוגים שונים, ורוב דמי הכיס של הילדים הוקדשו לקניית מצרך מבוקש זה.  בכל בית חסידים ובית מדרש וכן בישיבות שהתלמידים נמצאו בהן רוב שעות היום היה מבקר יהודי נמוך קומה, דלי מכוסה סדין לבן בידו ובתוכו פולים שחורים או קטניות צהובות, כולם חמים – בדומה לגרעינים של היום.  בכוסית קטנה היה ממלא ממרכולתו.  משאבת מים ידנית מברזל יצוק שימשה את אוכלוסיית הסביבה לשאיבת מים והבאתם בדליים לבתים שטרם צוידו בצנרת מודרנית.  האזור שקק חיים בכל שעות היום.

 

אחי לולק נולד כשהייתי כבן 3.  עד היותי בן 5 עבד אבי כמנהל עסק הבדים של הרשל אונגר, בעל ממון ידוע שנחשב "מלך המנופקטורה" בכל האזור.  אבי היה קניין בלודז' ומומחה גדול בתחום.  גיסו, מרדכי-מרקוס רכניץ, סחר אז במשקאות חריפים ובסיגריות.  שני הגיסים החליטו להקים שותפות במסחר בדים.  סבי לחץ על אבי להסתפק בפרנסתו הנאה, אך יצר העסקים של אבי גבר והחנות נפתחה.  אבי היה לרוב הקניין וגיסו עבד בחנות.  העסק התפתח והתרחב עד שפתחו חנות נוספת בקדמת השוק העירוני.  רק שנתיים-שלוש ארכה השותפות, עד שאבי גילה כי הסחורה נעלמת ואיננה, ומזומנים – אין.  עד מהרה נפרדו הגיסים והיו מסוכסכים זה עם זה למעלה מעשור, עד למלחמה.  אבי יצא מן העסק עמוס חובות, כיוון שערב לשטרות שנמסרו בשמו.  לנו הילדים לא חסר דבר וביתנו היה כבית עשירים, אך לרוב חסרו מזומנים מפני שאבי הקדיש את הונו לפריעת חובותיו של גיסו.

אבא היה מסור לנו, אהב אותנו מאוד והתגאה בנו.  שנינו לא נתנו להורינו כל סיבה לדאגה:  הסתדרנו היטב בינינו, אהבנו זה את זה ולא התקוטטנו בשל דברים של מה בכך כמקובל בין ילדים.  אבי היה עסוק בכל ימות השבוע ורק בשבתות היה כולו שלנו.  חיכינו בשקיקה לשעות אלה.  שלובי ידיים היינו מהלכים עמו לבית החסידים להתפלל בבוקר שבת.  שוחחנו על הכול והתוודענו אליו מקרוב, אל פיקחותו ואל חכמת החיים שלו.  חלקנו לו כבוד לא מתוך יראה ומצווה אלא מתוך הערכה וגעגועים לשהות במחיצתו.  כשהיה עובר לפני תיבת התפילה ומזמר, הצטרפנו לשירתו.   במרוצת הזמן הכרנו את כל מנגינותיו, בהן שביטאו כיסופים וערגה מסתורית ובהן שהביעו עליזות ונשמעו כמַרש.  אף פעם לא ידענו באיזה ניגון יבחר להתפלל, אף כי הכרנו את כולם.  נהגנו להופיע בבית החסידים במעילי משי שחור, חגורים באבנטים שחורים וחבושים בכובעי שבת חגיגיים מקטיפה, ודמינו לפרחי כהונה או לנסיכים מקסימים.

את השבת בבית הורי לעולם לא אשכח והיא חרותה בזיכרוני לעד.  ראשיתה, ביצירת אווירת השבת – הרחצה, ההתלבשות וצחצוח הנעליים; השולחן הגדול, שתריסר כיסאות סביב לו, עמוס כלים יפים, פמוטים וגביעים מכסף, ומפה רקומה מעשה ידי אמי מכסה את החלות; הדלקת הנרות וברכתו של אבא, הנשיקות והאיחולים – כל אלה לא ימושו מלבי.  ניקיון בוהק שרר בכול, והחדרים התמלאו באור נגוהות.  כמעט תמיד הזמין אבא אורח לשבת מבין אלה שהמתינו ליד דלת הכניסה בבית החסידים כדי שיתענג יחד עמנו על המאכלים הטעימים.  בדרך הביתה צעד אבי בחברת ידידיו, ואנו הילדים פסענו אחריהם.  כל אחד ישב במקומו הקבוע בשולחן – אבי בראשו והאורח לידינו.

קראנו את פרשת השבוע עם פירוש רש"י, קטעי מדרש וכן אמרות חסידיות ששימחו את אבא.  בשבת עטה את לבושו החסידי: קפוטת משי נקייה וחגורה שחורה שקצותיה מקופלים שווה בשווה משני הצדדים.  אבי הקפיד על הופעתו: מגולח זקן; בימות השבוע לבוש בחליפה וחובש מגבעת הולמת, ומראהו כשל סוחר מודרני בכל המובנים.  הוא שלט בפולנית, בגרמנית, ביידיש וידע מילים בלשון הקודש מ"גרסה דינקותא" ומלימודיו בשבתות.  הוא היה אדם מודרני אך אדוק מאוד.  לא אחת סיפר כי בנסיעותיו או כשהתארח אצל סוחרים, הרשה לעצמו לשתות כוס תה בלבד בשל חשש לאי כשרות.  בתור סוחר היה אמין וישר וכספו הגיע לו מיגיע כפיו.  הוא חינך גם אותנו לדרכי יושר, לקיום מצוות ולהתנהגות יהודית בכל מצב, בד בבד עם חינוכנו המודרני.  בשבתות לא עלה על השולחן כל עיתון, יהודי או אחר, ואף לא שום ספר חילוני, מפני שלכך נועדו ימי חול.  השבת הגיעה לשיאה בסעודה השלישית שבין הדמדומים, כשהשמש שקעה, בין מנחה למעריב.  חדר האוכל אפל, המשפחה ישובה סביב השולחן, ולנו הילדים נדמה כאילו מלאכים מרחפים בחדר.

בלילות שבת חורפיים התפללנו בבית מדרשו של הרב שפירא שגר מול ביתנו בקומה הראשונה.  חדר גדול הוקצה לבית המדרש, וכתריסר מניינים וחצי התפללו שם בקביעות.  לפעמים התכבד גם אבי בתפילה.  הרבי היה קורא קריאת שמע בתפילת מעריב, בעיקר את פרשת ציצית, בקול רם, מבודד כל מילה, בל תישמע שגויה או מסורסת, ושליח הציבור המתין עד שכילה את הפרשה ואז המשיך בתפילה.  בעל קורא קבוע היה רב מרדכי סטופניצקי, אביו של חברי, שבעת המלחמה נהג לדווח לנו על החדשות ובעיקר השמיע דעות פוליטיות ופרשנות משלו.  בבית הכנסת של הרבי ישבנו על ספסלים ליד שולחנות ארוכים מכוסים במפות צחורות ונקיות.  בתום התפילה הסתדרו המתפללים בתור ועברו לפני הרבי לברכו ב"גוט שבת".  הרבי הכיר את מתפלליו, ואם נזדמן מתפלל חדש נהג לשוחח עמו.  בן בית הייתי בבית הכנסת הזה ונמשכתי אליו.  אלה שאהבו לשוחח ולהמעיט בתפילה נכנסו לחדר צר וארוך שהיה סמוך לבית הכנסת והתיישבו סביב שולחן האוכל שעליו סודרו שתי חלות "לחם משנה" מכוסות, גביע כסף גדול, קנקן יין ופמוטי כסף שבתוכם האירו נרות השבת.  לפעמים נכנסתי גם אני להשתתף בשיחה, בעיקר בימי המלחמה הראשונים.  הרבי היה יהודי פיקח מאוד, ורבים באו ליטול ממנו עצה בעניינים שונים.  הוא שימש בורר ידוע בקהילת בנדין בשל חכמתו הרבה.

אבי היה איש נחוש והחלטי, רציני ואחראי, שחישב את מהלכיו מראש.  הרבי מרדומסק הציע לאבי משרת מנהל במסחר הסיטונאי שלו בסוסנוביץ, אך אבי התאכזב מתנאי הצעתו.  שמעתי אותו מספר בבית כי ענה לרבי בזו הלשון: "כתוב: לחם לאכול ובגד ללבוש", כלומר פרנסה טובה, והרבי לא ענה על זאת.  תקופה קצרה ניהל אבא את החנות הגדולה של גולציה ארליך, לא הרחק מביתנו.  בעיקר מילא שם תפקיד של קניין.  לבסוף בחר להיות עצמאי והחל מייצר חלקי ביגוד לנשים שאותם מכר בשלזיה העילית.  המסחר גזל ממנו את רוב עתותיו.  והוא חזר הביתה ממסעותיו העסקיים רק בערבים, ולעתים אף מאוחר מזה.

כמי שהעריך דברים יפים רכש אבא לביתנו מיטלטלין רבי ערך, עשויים בטוב טעם.  "שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם: אישה נאה, דירה נאה וכלים נאים", וכל אלה היו לאבי.  אמי היתה אישה יפה, בעלת תווי פנים עדינים ושער שחור והיתה לבושה בטוב טעם, אצילית ברוחה ובהתנהגותה, אינטליגנטית, אוהבת ומסורה.  היא קיימה בית יהודי חם, אדוק אך לא קנאי.  היא לא כיסתה את ראשה, אך שמרה על צניעותה.  אני זוכר שסבי, רב איטשע ארליך, לפני שנכנס לביקור בביתנו, היה נוקש במקלו על רצפת המדרגות שבקומה השנייה.  נקישה זו הפכה במרוצת הימים לסימן ההיכר של ביקוריו.  בשמוע אמי את נקישותיו היתה כורכת מטפחת לראשה.

אבי אהב מאוד את אמו, סבתא רבקה-גיטל, כיבדה ודאג לה, ומדי ליל שבת היה מבקרה בביתה, מהלך של עשר דקות בלבד מביתנו.  הוא התחשב בדעתה והעריך את רצונה.  בימי המלחמה היא התגוררה עמנו בדירתנו.

מאז שהתחלתי ללמוד אל"ף-בי"ת אצל נחום "קצקה" ועד שנכנסתי לכיתה אל"ף, למדתי גם זמן מה אצל המלמד רב בֶערל בסר.  מלמד זה נחשב מתקדם וציוני, מפני שלימד לקרוא בלשון הקודש בהברה ספרדית.  הוא קיבל את תלמידיו בביתו.  לימים הפך להיות מורה מן המניין בבית-הספר "מזרחי" בעיר.  בכיתה א' ובכיתה ב' למדתי בבית-הספר "מזרחי" לבנים.  בבית-הספר למדנו קרוא וכתוב, חשבון ועברית בהברה ספרדית, חומש ותפילה ועוד מקצועות.  בית-הספר השתייך לזרם הציוני "מזרחי" וחינך ליהדות ולציונות.  שם גם הוכנה עתודה לגימנזיום היהודי הידוע על שם פירסטנברג.

לאחר סעודת השבת נהגנו אחי ואני ללכת לסבתא גיטל לביקור שבת.  אמו של אבא היתה סבתנו היחידה שגרה בבנדין, שכן הורי אמי התגוררו בזווירצ'ה.  סבנו החורג רב מנדל בחן אותנו במה שלמדנו במשך השבוע.  קראתי לפניו קטעי תפילה בהברה ספרדית.  בכיתה ג' עברתי ללמוד ב"יסודי התורה".[6]  המעבר היה קשה מפני שהורגלתי כבר להברה הספרדית, אך כעבור זמן התגברתי על כך והשתלבתי היטב.

את בית-הספר "יסודי התורה", או ככינויו "האגודה", ייסדה תנועת "אגודת ישראל" בפולין בתמיכת הרבי מגור.  תכנית הלימודים כללה שבע כיתות של בית-ספר יסודי ובמקביל כיתות ללימודי קודש.  למדנו גם גמרא כהכנה לישיבה.  ללימודי חול שימשו מורים חילוניים שלימדו לפעמים גם בבתי-ספר רגילים, וללימודי קודש נבחרו יהודים אדוקים, מלמדים או תלמידי חכמים.  למדתי שם הנהלת חשבונות – מקצוע שאני עוסק בו עד היום.  מחנך התלמידים היה רב נטע גוטר, דמות ידועה ותלמיד חכם בעל ידע רחב בלימודי חול, בפילוסופיה ובמחשבת ישראל.  הוא כונה "המשגיח" שכן נמצא בכל מקום כבולש אחר התלמידים.  הוא הכיר כמעט את כולם, מקטן ועד גדול, ומצא דרך מיוחדת לעמוד על טיבם המוסרי של תלמידיו ולסייע בבעיותיהם, בעיקר בגיל ההתבגרות.  הוא לא עסק בהוראה אלא בחינוך בלבד.

הייתי ילד ממושמע ולא גרמתי לבעיות, אך בבקרים הרביתי לאחר ונענשתי בעמידה בפינה עד לסיום השיעור.  כינו אותי "מלך שלַפלַנד" – מלך ארץ הישנונים.  אך ככל שבגרתי השתפרה התנהגותי.  לעתים היכו אותי המלמדים בשל קריאה שגויה או בשל הסחת דעת מן הספר בעת פטפוט עם חברים.  לא הייתי תלמיד מצטיין אך הייתי צייתן ושקדתי על לימודי ונהניתי מהם.  ניחנתי בזיכרון טוב ובכתב יד נאה, שנשאר כזה עד היום.  מחברותי היו נקיות ומסודרות, וספרי נמצאו ראויים להימסר לתלמידים צעירים אחרי שעברנו לכיתה גבוהה יותר, כנהוג.

זכור לי שנהגנו לקיים את מצוות טקס "קריאת שמע ליינען" – קריאת שמע בחדר היולדת – בשבוע שבטרם ברית-המילה.  למראשות מיטת היולדת תלו כסגולה פרקי תהילים שכללו לרוב את פרקי שיר המעלות משירי דוד בן ישי.  הילדים כולם פצחו במנגינה מיוחדת וזימרו את הפרק הראשון של קריאת שמע תוך שהם מדגישים כל מילה.  תמורת המצווה הזו קיבלנו מבני המשפחה ממתקים, ובגין גמול זה רצו כולם להשתתף בטקסים אלה.

בכל סוף מחזור לימודים, לקראת ראש השנה ופסח, ידענו ימים מתוחים.  נערכו מבחנים וקיבלנו ציון בלימודי הקודש שקבע אם נעלה לכיתה הבאה.  למבחן שנערך באולם הזה קראו "הניסיון", והבוחנים היו אחדים מהורי התלמידים, למדנים מן העיר, שבראשם עמד המנהל יחזקאל זיידנבייטל.  פחדנו מאוד מן המנהל בשל מראהו, מעמדו וידענותו, והוא נהג להקשות קושיות בתלמוד ולא הקל על הנבחנים. 

באולם הגדול, בקומה העליונה, למדו התלמידים הבוגרים של בית-הספר ואלה שנפשם חפצה בלימודי המשך.  בין התלמידים שישבו מסביב לשולחנות ארוכים שהיו פזורים באולם היו בחורים בגילים שונים, רובם בעלי פאות ארוכות, מגודלי זקנים או כאלה ששער זקנם רק החל לצמוח.  קול ניגון מיוחד יצא משם, בעודם רכונים על ספרי הקודש, והתפשט לכל עבר.  היו אלה בנים לחסידי האדמו"ר מגור שהסתופפו בחצר האדמו"ר ללימוד התנהגות ויראת שמים.  החסידות הקפידה על לבוש הולם וגם על התנהגות ישרה, והרבי, נוסף על היותו מוקד התעניינות ללימוד והבנת דרכיו, שימש גם פוסק בענייני חולין ויום-יום, שידוכים, שותפויות, מסחר, השיא עצות רפואיות ונתן ברכות.  חלק מהתלמידים היו פוסעים הלוך וחזור מקצה החדר ועד קצהו, עיניהם יוקדות, טרופי מחשבות, מנותקים מן הסובב אותם.  היו בהם שלמדו בזוגות ולפעמים נתן להם המנהל שיעור מיוחד, ואף ה"משגיח", שידע להלהיב בתחום המוסר, נאם לפניהם.  אחדים מן הבחורים היו כה דתיים ומכונסים בעצמם עד כי כונו "המתהלכים על קירות".  כאשר עברו ברחוב נהגו להשפיל את עיניהם, שמא ייתקלו חלילה בבחורה או יעברו בין שני אנשים, וכפופי גו עשו את דרכם מן השטיבל לביתם.[7]

השכנים שהתגוררו בבניין בית-הספר לא הפריעו לנו ולא היה לנו כמעט כל מגע עמם.  בקצה המסדרון הובילו מדרגות לחצר, ואנו יצאנו לא אחת להסתכל מקרוב בבתי המלאכה.  עינינו צדו את חנותו של השען ווקשלג, שצוענים רבים פקדו את בית המלאכה שלו.  התרחקנו מהם על אף הסקרנות שאחזה בנו.  הם נחשבו גנבים וכייסים, ולא אחת פיתו הנשים את הנוער בדברי מרמה לנחש להם את העתיד בקלפים – תופעה שהטרידה רבות את שלוותה של הנהלת בת-הספר.  ממש לפני גדר החצר החיצונית המתינו פרוצות נוצריות, מגונדרות ומאופרות.  הן היוו פיתוי לא נעים לבחורים המבוגרים ומקור ללחישות שעברו בין כל שכבות התלמידים.

שנות ילדותי עברו עלי בלא אירועים מיוחדים.  אהבתי לקרוא ולצייר.

 

כיכר השוק הישן, שבו נמצא ביתנו, היה ריבוע של בתים בני שלוש וארבע קומות שדייריהם היו יהודים, פרט למשפחות החצרנים הנוצריות.  השוער, ששמר על כל הבתים שהקיפו את הכיכר, היה יהודי ושמו שמעון-שימל'ה.  בשעות הלילה המאוחרות היה נועל את שערי הבתים.  בכל הבתים נמצאו בקומת הקרקע חנויות לרוב, שלקוחותיהם היו בני הסביבה, נוצרים ויהודים וכן שלזים ושהגיעו לקנות אצל היהודים, מפני שרק אצלם יכלו להצטייד בכל המוצרים ובמחירים נאותים.  את הכיכר הקיף רחוב מרוצף אבנים עגולות ובולטות.  נסעו בה עגלות רתומות לסוסים.  באמצע הכיכר הוקמה גינה מטופחת.  במדרכה שהקיפה את הגינה טיילנו בשבתות ובעתות הפנאי, והיא היתה לנו מקום למפגשים חטופים עם בנות ועם מכרים.  אנשי הסביבה נהנו לשבת בלילות הקיץ החמים על ספסלי הגן ולשוחח עם מכרים ועם שכנים.  שני בתי מרקחת יהודיים סיפקו תרופות, ובמקום פעלו מסעדות ובנק יהודי.  במעלה הגבעה ניצבה כנסייה נוצרית גדולה.  מספרים שבימי המלחמה הראשונים מצאו בה יהודים אחדים מקלט ללילה בזמן השרפה בבית המדרש ובבית הכנסת הגדול.  כיום אין זכר לאופי היהודי של המקום, וצביונו היהודי בן מאות השנים נמחק כלא היה.  רק הכנסייה והטירה בולטות למרחוק.  יהודים לא נותרו כמובן.  העיר בנדין – שיהודיה היו בה רוב ושרחובותיה הראשיים שקקו חיים יהודיים תוססים – נשארה מיותמת ועזובה.  בעבורי לוחשת כל אבן את העבר ומזכירה את חברי ואת נעורי.  החצרניות ובני משפחותיהן התיישבו בבתים ובדירות של יהודים, וניכור הגובל באנטישמיות מורגש באוכלוסייה שהתחלפה בחלקה או שקם לה דור חדש שאיננו זוכר או יודע דבר.[8]

 

נעורים

על סף גיל בר-המצווה למדתי דרוש ביידיש הנקרא "פשעטיל" – פלפול הלכתי הנסוב על ספירת העומר החלה בחודש הולדתי.  כמקובל בזמנים ההם נחגגו השמחות המשפחתיות בבתי מגורים ולא באולמות.  כחודש לפני בר-המצווה שלי החילותי להניח תפילין, ואבא קנה לי בתי תפילין מכסף, מרופדים בקטיפה אדומה.  היתה זו מתנת הורי, נוסף על השעון הראשון שלי.  החגיגה נערכה בבית, וקדם לה קידוש בבית החסידים בשבת שעליתי לתורה.  בבית החסידים ציטטתי קטע מן הדרשה והופרעתי באמצע, כמקובל.  סבי רב איטשע כבר השתקע באותו זמן בארץ-ישראל והתגורר בבני ברק.  רציתי לחלוק עמו את דרשתי ולכן העליתי אותה על הכתב ושלחתי אותה אליו.[9]

 

בצעירותי אהבתי לעזור לאמי והייתי הולך עמה לפעמים לשוק העירוני.  יום רביעי היה יום השוק בבנדין.  השוק היה מסודר, ומאוחר יותר נבנו סביבו חנויות רבות, בהן חנותו של אבי.  אמי הרבתה לקנות ברחוב הקצבים ולקראת החגים קנתה תרנגולות חיות לכפרות.  היא בחרה תרנגולות לבנות והביאה אותן לשוחט שישב בביתן מיוחד.

ההכנות לשבת שנערכו בביתנו, ושבוודאי היו דומות לאלו שבשאר המשפחות, החלו ביום רביעי והתמשכו עד קרוב להדלקת הנרות.  אמי אפתה במו ידיה חלות, רקיקים, עוגות ודברי מאפה.  היא הכשירה עופות, אווזים ונתחי בשר, השרתה, המליחה, ניקתה ובישלה על גבי תנור רחב מידות שהיה מוסק בפחמים שנכרו באזור זגלמביה.  לפעמים נמצאה מחט בזפק התרנגולת, שבר או מכה בחלק מחלקי גופה, טיפת דם בביצה וכדומה, ובשביל כל אלה נשלחתי לדיין חנוך-דוד פרידברג, ממורי ההוראה בעיר, כדי להציג לפניו שאלה בדבר כשרות חלקי העוף.  הדיין, שהיה בקי באנטומיית העוף, פסק במקום או שעיין תחילה בספריו.  לא אחת נפסלו החלקים והעוף כולו, ואמי לא חסה על ההפסד הכספי ולא חרגה מפסק הדין כדי לא לאכול מזון טרף

משרתת עבדה בביתנו בקביעות, נוצרייה-פולנייה, ומאוחר יותר שלזיית.  העוזרת היתה ממונה על צחצוח הבית, על הלבשת הילדים ועל כל המלאכות הקשות, אך לבישול לא הורשתה להתקרב.

כאשר קרב סיום לימודי בבית-הספר יסודי התורה, בהיותי בן 14, חפצו הורי ואף אנוכי, כיתר חברי, שאמשיך ללמוד בישיבה.  בדרך כלל נמשך כל אחד לחסידות שהוריו השתייכו אליה.  בבית החסידים שלנו לא היתה קיימת ישיבה, לעומת בית חסידי סוכטשוב.  דודי הרשל'ה היה ממכובדי המקום ומשפחתנו כולה התפארה בחסידות זו.  התחלתי אפוא להגיע לשיעורים.  בטרם שובצתי לקבוצה בראשותו של רב יוסף קלישר, ומעט במקביל, למדתי אצל ידידיה דנציגר שהיה בן דוד למשפחת מורגנשטרן אחיו של דודי זאב-יצחק מזווירצ'ה.  ידידיה היה אברך שעמד בשידוכים.  הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים ולקח אותי תחת חסותו.  עדיין לבשתי לבוש עממי ולא חסידי, וכדי לשנות את הופעתי החיצונית כראוי למקום לבשתי לראשונה מכנסיים ארוכים.  יוסל חברי העיר לי בלעג כי מכנסיים ארוכים אינם מקובלים וכי עלי להופיע בחלַטל – מעיל עליון ארוך.  לא היה ברשותי בגד כזה, אך הרגשתי מוקנט מהערתו.  בבית חיפשתי בארון הבגדים של הורי ומצאתי את אחד ממעיליו היפים של אבא.  בחלקו האחורי של המעיל נפער שסע בגובה המותניים.  הוא התאים למידתי.  מצאתי גם זוג מגפי עור גבוהים של אבי, אך אלה היו מעט צרים ולוחצים.  לָבוש כיתר הבחורים הופעתי בישיבה.  יוסל בחן אותי היטב.  מראי החדש השביע את רצונו.  כאשר פניתי כה וכה והרמתי את כנפי המעיל, שדמה למעיל הערב החגיגי של חברי תזמורת, העיר לי כי הבגד מצריך ציצית בשל ארבע כנפותיו.  בעצת ידידיה קיפלתי את אחד הקצוות ואמי עזרה לי לעגלו.  שוב לא הצריך הבגד ציצית.  למדתי בחברותא אצל ראש הישיבה רב יוסף הירשברג, המכונה "קלישר", תלמיד חכם מובהק, בקי גם במקצועות חילוניים ופדגוג מומחה.

מתמיד נמשכתי לבנות יפות, אולי מתוך נטיית לב ואולי משום שלא היתה לי אחות.  נהגתי להביט בבנות יפות מבלי לחזר אחריהן, ובמחשבתי הזיתי הזיות על אחדות מהן.  רוז'קה, בחורה תמירה בעלת עיניים שחורות וגדולות, משכה את תשומת לבי.  היא נראתה לי אז מאוד יפה, אך נראה שמעט הגזמתי בהערכתי.  התפתחה בינינו ידידות והיינו נפגשים באקראי ובהסתר ומחליפים מכתבים.  במכתבינו פנינו זה לזו בגוף שלישי, כנהוג.  אחרי שנוצר הקשר עם תלמידתי וֶלקָה נפסק הקשר.

בבקרים למדתי בישיבה, ובערבים נרשמתי לקורסים מעשיים בהנהלת חשבונות בבית-ספר פרטי.  הייתי משרך רגלי הביתה בלילות האפלים.  לא אחת נתקלתי בנערים המטיילים עם בנות מפוקפקות.  פעם אף הכרתי בחור דתי שהתהלך בחברת בחורה כזו.  כנראה שהתנהלו גם חיי בילוי כאלה שלא הייתי מודע להם.

אחת לשבוע-שבועיים הגיעו אלינו מכתבים מארץ-ישראל שכתב סבי.  בשנת 1938 הגיע מכתב ובו בשורה מעציבה על מותו של דודי חיימל, אחיו הצעיר של אבי, ממכת שמש.  לאחר שעלה היטלר לשלטון, ברח חיימל מגרמניה, התגורר מעט בבנדין ואז עלה ארצה ומצא את מקומו בחיפה.  הידיעה העציבה את אבי ואת אחיו ואחותו, שישבו שבעה רק שעה אחת.  לאמם רבקה-גיטל לא רצו להודיע על האסון, מפני שהיתה אישה מבוגרת.  עד יום מותה בגטו קמיונקה (Kamionka) כתבו לה בניה מכתבים בשמו.[10]

לאחר שסיימתי את קורס הנהלת החשבונות, העלה אבי רעיונות בנוגע לעתידי.  הוא שלל את רעיון עלייתי ארצה לבדי, בניגוד לרצונו של דודי יהודה.  כבן מפונק וצעיר לא רצו לעזוב אותי לנפשי בנכר להתמודד עם עתידי בעצמי.  אילו ידעו הורי כי כעבור זמן יהיה גורלי להישלח לארץ גזרה לעבוד בעבודות כפייה, כשעל קיומי עומד איום יום-יומי, ייתכן שהיו מחליטים אחרת.  בתור עלם אהוב על הורי ונחמד לבריות ובתור בחור דתי שצימח כבר פאות, רצה אבי שאמשיך ללמוד בבית-ספר תחכמוני ואסיים בתואר ד"ר רב.  לחלופין רצה שאלמד מקצוע נדיר:  מעצב דוגמאות בדים.  אך מכל התכניות לא יצא מאומה.  במקום כל אלה נתקבלתי לעבוד כפקיד בקופת גמילות חסדים עירונית, כנראה בפרוטקציה.  כחניך חילקתי הודעות וכך התוודעתי לתושבי בנדין ולרחובותיה.  לאחר שסיימתי את שליחויותי, התיישבתי ליד שולחן הכתיבה והדפסתי ביידיש ולפעמים בעברית.  עבודה זו העסיקה אותי עד לפרוץ המלחמה, אז נסגרו שערי המשרד.  בזמן עבודתי במקום רכשתי את אמונם של מר קצנגולד המנהל ושל מר רושינק מנהל החשבונות וכן את אמונם של עובדים נוספים.  בזמני כיהנו שני אנשים ממכובדי העיר בהנהלה.  אחד מהם, מוטל גולד, היה קרוב משפחה שלנו.  כנשיא שימש מר שיין, מעשירי העיר, שהתגורר בבית מידות בבנדין ובשליחויותי הזדמנתי לביתו או למשרדו.

 

המעבר לימים של מלחמה היה קשה וחד.  המסך ירד על תקופת ילדותי המבטיחה ועל ראשית בגרותי.  עלטת המלחמה כיסתה את זוהר הרקיע של שחרית שנותי במסך של חוויות קשות ולא צפויות שדרדרו לתהום את יהדות אירופה כולה.  צורר אכזר מחק כל זכר לחיי יצירה והתפתחות רוחנית בני 1,000 שנים.

 

עלומים בצל האימה

ימי המערכה הראשונים

בחודשי הקיץ הלוהטים, יולי ואוגוסט, נהגנו לבלות במעון קיט הרחק מן הבית.  ברוב חודשי השנה היו הילדים מכונסים בין כותלי בית-הספר בלי לראות נוף פתוח או ליהנות מטבע מוריק.  השהות בחיק הטבע החזירה ללחיינו את הצבע, וראותינו נשמו אוויר צח.

מדי קיץ בילינו במקומות שונים, חלקם רחוקים מעירנו, חלקם קרובים.  אל כל המקומות הגענו ברכבות או בעגלה רתומה לסוסים.  אזכור את אולקוש (Olkusz), שֶוֶור, רייצ'ה, אוּסטרוין (Ustroʼn) ביסטרו, שצירק ועוד.  לרוב שכרנו דירה אצל אחד האיכרים; לעתים שהינו בבתי מלון או בבתי הארחה.  בימים ההם היה קשה למדי לממש חופשה ממושכת שכזאת.  אבא דאג לצייד אותנו בכל טוב, טרח באריזת חפצינו וכמובן נשא בעול ההוצאות.  כיוון שעסק במסחר שהיה כרוך בנסיעות אל מחוץ לעיר, היה אורח רצוי ובילה עמנו רק בימי שישי ושבת.  ביום ראשון חזר לעסקיו.  בדרך כלל לא יצאנו לדרך לבד.  הצטרפו אלינו בני משפחת מלכה ויוסף ינגסטר.

אף שהתגוררנו אצל איכר פולני יכולנו לשמור על כשרות, היות שיהודים רבים שהו בחופשתם באותם יישובים, ותמיד התגוררו יהודים בסביבה שסיפקו בשר, דגים וכל טוב.  חלב לקחנו מן האיכרים בכלים משלנו, היישר מעטיני הפרה.

באתר הקיט חשנו חופשיים, ואנו הילדים הרשינו לעצמנו ללבוש בגדים קצרים וקלים.  מלבד ביקורת עצמית ומשמעת דתית, אף אחד לא השגיח בנו ויכולנו ליהנות מן השלווה לשחק ולהשתעשע, ואף התחברנו עם ה"שיקסלעך והשיגצים" – ילדי האיכר.

חופשת הקיץ האחרונה שלנו היתה בביסטרו והתנהלה בלא הפרעות או בעיות.  בהיותי נער צעיר לא נתתי את דעתי לתופעות אנטישמיות.  באמצע אוגוסט הגיע אבא כהרגלו לבקר ולפוש עמנו והכניס אותנו בסוד האירועים.  הוא סיפר שהאווירה מתוחה וכי מתהלכות שמועות שמלחמה עומדת לפרוץ בקרוב.  אבא יעץ לארוז ולשוב מיד הביתה.  משפחת ינגסטר עשתה כמונו.  הודענו לאיכר כי בשל המצב עלינו להפסיק את שהותנו במקום.  כאשר שבנו לעיר הרגשנו בשינויים שבישרו על המלחמה הקרבה.  מדי פעם נשמע טרטור מנוע של מטוס שפילח את השמים.  איש המשמר האזרחי שהיה אחראי להתגוננות מפני התקפות אוויריות הקים מהומה בבית ובחצר.  לאחר זמן מה נצטווינו להאפיל את החלונות לבל  יבקע אור החוצה.

שמועות התפשטו במהרה וחדשות טריות עברו מפה לאוזן.  לפי אחת השמועות מרגלים מוסווים מסתובבים בעיר; זכור לי שאף דובר על שלזיי גוי שנתפס ברחוב.  ברדיו נמסר כי הפולנים כבשו את גלייוויץ (Gleiwitz) וכי הצבא הפולני חצה את הגבול וחדר לשטח גרמניה.  התברר שידיעות מסוג זה לא היו אלא פרובוקציות לקראת כיבוש פולין.  אי הוודאות הולידה חוסר יציבות, פחדים ואי שקט.

 

פרוץ המלחמה

ביום שישי, 1 בספטמבר 1939, הופצץ המפעל לחבלים ולעבותות פלדה בבנדין.  ההפצצה היתה בעבורנו סימן ממשי לפרוץ המלחמה.  כל אימת שנשמע רעש מנועי המטוסים הרימו האנשים את ראשיהם כלפי מעלה בשאלה: האם משלנו הוא או גרמני?  הפקחים מן המשמר האזרחי התרוצצו הנה ושוב, מאלתרים מקומות מחסה.  מקלטים לא היו בנמצא.  ברדיו נשמעה הסיסמה "מגיע" (Nadchodzi), שסימנה את הרגע לתפוס מחסה.  במצב כזה נולדים סיפורי בדים שהכול מאמינים להם ובונים עליהם תִלי תִלים של סברות.  כולם ציפו שהגרמנים יפלשו לעיר בכל רגע וחזו שחורות.  אנשים החלו לטכס עצה כיצד להימלט מן העיר, להמצא במרחק בטוח מהאיום הגרמני.

השבת עברה בחרדה גדולה.  הורי באו בדברים עם שכנינו ועם הדוד הרשל'ה, אחיה של אימא, אך הוא החליט שלא לעזוב וטען ששום מקום איננו בטוח יותר ממקום הימצאנו.  בדיעבד התברר שהוא צדק.  הורי החליטו לעזוב לזווירצ'ה, עיר הולדתה של אמי, ולהתאכסן אצל מכרים.

במוצאי שבת נכחתי בטקס צנוע ויחיד במינו – חתונתם של שני בני דודי.  אינני יודע מה הביא להחלטתם החפוזה להינשא.  הטקס היה טקס מאולתר והוא הותיר את רישומו בזיכרוני מפני שהיה כה יוצא דופן.

למחרת, בבוקר יום ראשון, לפני כניסת הגרמנים לעיר, הייתי עד לחיזיון מרעיש.  בחצר התקיימה אספת שכנים.  פני כולם היו חיוורים והביעו דאגה.  שררה אווירת פרדה.  אבא החזיק בצרור עטוף, מעין שק, שלתוכו הוכנסו מצרכים דחופים מכל הבא ליד – הצטיידות חטופה לפני היציאה מן העיר.  הוא ניגש לחצרנית – גויה שהתגוררה עמנו שנים רבות – ומסר לה את מפתחות דירתנו.  בכך הוא הפקיד לפיקוחה את דירתנו על תכולתה עד שנחזור.  החיזיון היה קשה מפני שריחפה מעליו חרדת הנדודים.  מסרנו את כל רכושנו לחצרנית על סמך האמון שרחשנו לה, אך מה ערך לרכוש ולמיטלטלין לעומת חיי אדם בזמן מצוקה?

לבסוף מצאנו את עצמנו ישובים על עגלה רתומה לסוס יחד עם יהודים נוספים, פליטים לכל דבר, בדרך לזווירצ'ה.  לא היינו יחידים.  רבבות גלו מביתם.  כפרים ועיירות על כל יושביהם נטשו את ביתם ואת רכושם.  עד לקו האופק, לאורך הכבישים והשדות, נעו המוני אנשים, סוסים וכלי רכב וגדשו את הדרכים, אחוזים כולם בבולמוס התנועה.  פה ושם דחף מישהו עגלת יד, הורים משכו עגלות ילדים.  יהודים ופולנים מיהרו לברוח, להתרחק מן העיר, להימלט על נפשם מן הסיוט של הכיבוש הנאצי.  בדרך התוספו יהודים מכל עבר, בעיקר מערי הגבול בזגלמביה הסמוכות לגרמניה.  כל אחד וצרורותיו עמו; אין שואל לאן.  המוני פליטים נסחפים– חלקם לכיוון מזרח, אחרים לכיוון ההפוך.  היו שהגרמנים הקדימו אותם ואילצום לחזור.  המוני אנשים מדוכאים ומבוהלים נמלטו על נפשם בדרכים, מעל לראשיהם נשמעים רעמי המטוסים.  לעתים הנמיכו המטוסים טוס פתחו באש.  מאות נפלו בדרך.

בדרך-לא-דרך הגענו בשעות בין הערביים של יום ראשון, 3 בספטמבר 1939, לזווירצ'ה. מיד שמנו פעמינו לבית משפחת שוורץ, משפחתו של שכננו יהושע שוורץ.  הבית היה גדול ומרווח ושכן בשטח הטרטק (Tartak) – מנסרה לחיתוך עץ.  הכרנו את בני המשפחה והם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות.  בזמן שהורי התארגנו בתוך הבית, יצאתי עם נערה בת גילי מן המשפחה להכיר את השטח.  כעבור זמן מה שמענו מרחוק קול מנועים, ולפתע עברו מול עינינו גרמנים נוהגים ב"אופנועי סירה".  לא הערכתי את גודל הסכנה בעת שעמדתי בחוץ, מתבונן בטור החולף.  זו היתה התגרות של נעורים.  הטור עבר ביעף, אך אופנוע אחד עצר ורוכבו ניגש אלינו ודיבר אתנו גרמנית.  ייתכן מאוד שעינו צדה את הנערה התמירה.  התחבאתי חיש מהר ונמלטתי בחזרה לבית.  שם מסרתי את שאירע.  הבשורה עוררה פחד ושוב לא ידענו מה לעשות; לאן עוד נוכל להימלט?  נשארנו שם עד שרד הלילה ואז עברנו במהירות אל מעבר לכביש, לדירה ריקה של אחד מבני משפחת  שוורץ.  שם נמצא מקום לכולנו.  כשחצינו את הכביש עצר איש המשמר האזרחי את אמי וביקש ממנה שתזדהה.  היא ענתה: "אני בתו של ארליך" – שם שהיה מוכר מאוד באזור.  העיר היתה שרויה בהאפלה, מסביב שררה עלטה מוחלטת, ובקושי היה אפשר לזהות פני אדם.  המשכנו ללכת.

בחושך, כשרק מנורה חלשה מאירה את הדירה, החלטנו להכין את עצמנו לשינה.  לאחר מספר שעות נשמעו יריות.  לא ידענו מאין הגיעו, אך הן נשמעו קרובות ושיערנו שאלה הגרמנים.  משגברו ונשמעו ברציפות, נבהלנו.

בבוקר שלמחרת נודע לנו כי יהודים רבים נורו באותו לילה.  היו שנקבו במספר של 300 הרוגים, אך את המספר המדויק אינני יודע לאשורו עד היום.  לא עבר זמן רב ואנו הבנו שנפלנו מן הפח אל הפחת.  הגרמנים שוטטו בעיר וסימני נוכחותם ניכרו במהרה.  נוכחנו לדעת כי אין טעם להישאר בעיר והחלטנו לחזור לבנדין, לביתנו ולמכרינו.  בדרך נזכרה אמי שבעיר זומבקוביץ מתגורר קרוב ממשפחת הוריה, ומאחר שהעיירה נמצאה בקרבת מקום החלטנו לסור לשם כדי לפוש מעט ואולי אף למצוא שם מקום מסתור.  בזומבקוביץ הגענו אל משפחת בראונר, כמדומני, שם נחנו וסעדנו.  לאחר מכן שכרנו עגלה מזדמנת והגענו למבואות העיר בנדין.  ז'נדרמים גרמנים עצרו אותנו, ביקשו תעודות, בדקו את מטעננו.  גרמני אחד נגע בצרורו של אבי ושאל לתכולתו.  הוא לא הסתפק בתשובת אבי וציווה לפותחו.  בצרור היו פריטי לבוש וסכו"ם מכסף, שהוא שעורר את חשדו כאשר מישש את הצרור.  אינני יודע אילו מסמכים היו ברשותנו, אך לאחר בדיקה מדוקדקת אצל כל יושבי העגלה הורשינו להמשיך.  ניגשנו מיד לביתנו.  דירתנו היתה באגף האחורי, שפנה לרחוב זמקובה.  סרנו לביתה של החצרנית, והיא מסרה לנו את צרור המפתחות שהשארנו אצלה למשמרת.

החצרנית היתה אישה ענייה שהתפרנסה מעמל כפיה.  בתמורה העניקו לה הדיירים פרוסות חלה של שבת או כיבדוה בחתיכות עוגה.   בעלה השיכור נהג להרביץ לה ואת שכרו בזבז בשתייה.  בתם הגדולה היתה יפהפייה וכמעט לא נראתה בבית.  בנם היה קומוניסט והתרועע עם יהודים.  בן ובת נוספים התחברו עמנו, הילדים, במשחקי החצר.  החצרנית שמרה על הבית.  היא לא נכנסה לדירות היהודים בהיעדרם והחזירה את המפתחות לבעליהם.  יחד עם זאת נרתענו מקצפה ומהתרגזויותיה שהיו מלווים בקללות ובהערות אנטישמיות.[11]

 

תחילת הכיבוש

בימים הראשונים לבואם של הגרמנים לבנדין נורו שני האופים היהודים סטבסקי וכץ בגין מכירה לא חוקית כביכול של לחם במחיר מופרז.  הרצח היה אמור להרתיע אחרים שלא להפקיע מחירים.  תורים ארוכים השתרכו לקניית לחם, תפוחי אדמה ומצרכי מזון אחדים.  טיב הלחם היה ירוד, ויהודי היה יכול לקנותו רק לאחר שסופקה המכסה לאוכלוסייה הנוצרית.  במוצאי השבת של השבוע הראשון למלחמה העלו הגרמנים באש את בית הכנסת הגדול המפואר אשר שלושה אמנים יהודים בעלי שם – אפלבוים, האפט וציגלר – טרחו על פיאור קירותיו.[12]

ככל הידוע הציתו את בית הכנסת הגרמנים אימהוף ופיונטק בעזרת פולנים תושבי המקום.  לפי השמועה הוסיפו הפולנים חומר בערה.  הגרמנים ועוזריהם שרפו באותו מעמד גם את בית המדרש הסמוך לבית הכנסת וכן שלושה בתים של יהודים.  דיירי הבתים ועוברי אורח שנקלעו למקום וניסו להימלט נורו מיד או נזרקו חיים לתוך הלהבות.  60 קרבנות נקברו בקבר אחים בבית העלמין בטשלדז.  רוב הגוויות היו מפוחמות ולא היה אפשר לזהותן.  האגף האחורי של בית המגורים שלנו עמד במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד מבית הכנסת הגדול.  נהגתי לבקר שם לעתים קרובות.  לבית המדרש הזדמנתי בחופשות לתפילת מנחה ומעריב או לשמיעת דרשה מהמגיד.  בית המדרש היה פתוח בכל שעות היום ותמיד נמצאו בו אנשים שלמדו או התפללו.

באותם מוצאי שבת, מפחד האש שתגיע עד אלינו, מיהרנו לעזוב את הדירה והסתובבנו בסמוך לשער האחורי שדרך חרכיו היה אפשר לשמוע קולות וגם להריח את עשן השרפה.  השער היה נעול ולא היה אפשר לצאת דרכו.  גם דרך השער הקדמי לא יכולנו לצאת, שכן נשמעו יריות מן הרחוב.  השכנים התרוצצו בחצר ובמעברים בניסיון למצוא מפלט.  למחרת נודע שעשרות יהודים נורו בכיכר.  חוויה מזעזעת זו אפיינה את השבוע הראשון של הכיבוש הנאצי בבנדין.  היהודים מיעטו לצאת לרחובות, פרט למקרים דחופים.  בינתיים חזרו פליטי העיר אט אט לביתם.  כך נודע לנו על יהודים שנורו מעל הגשר בסלבקוב ונקברו על הגבעה בקבר אחים.[13]

בימי הסליחות התנפלו גרמנים על ביתו של מלאך שהתפלל עם אבי בבית חסידי אמשינוב.  הגרמנים הוציאו מהבית 17 גברים, הובילו אותם לחצר מושל המחוז וירו בהם במקום.  בתוכם היו שפיגלר, מלאך, גרוסמן, איצקוביץ, ספירשטיין ועוד.  באותה עת רצחו בירייה את המבורגר בפתח ביתו, וגופתו היתה מוטלת שם יומיים.  המבורגר היה לבוש בקפוטת המשי וחגור באבנט.  סופר כי סגן ראש העיר היהודי רובינליכט והמהנדס היהודי ויינציאר נכחו במקום בלי שהורשו לגלות את דבר הרצח.  לכן חשבו בעיר שהנרצחים אסורים כבני ערובה בידי הגרמנים.  עוד ידוע כי מיד לאחר הרצח שדדו הגרמנים כל חפץ בעל ערך שהיה ברשותם של הקרבנות.

באווירה המאיימת ששררה בעיר למן הרגע הראשון לפלישת הגרמנים פחדו היהודים לצאת לרחוב.  הגרמנים ציוו על הסוחרים להשאיר את חנויותיהם פתוחות גם בראש השנה וביום כיפור, בתי תפילה נסגרו והגרמנים שוטטו בכל מקום, מחפשים אחר מפרי חוק.  בעיר הונהגה שיטה לחלוקת מזון באמצעות תלושים, והיהודים והנוצרים הופרדו בתור לקבלת אוכל, תוך מתן קדימות לנוצרים.  על כרטיסי הלחם שיועדו ליהודים צויר מגן דוויד וצוין הלאום.  מאוחר יותר אף נפתחו מאפיות נפרדות.  יום יום נחטפו ברחובות יהודים לעבודה.  אבי ואני נחטפנו לעבודות ניקיון שונות בקסרקטינים ובמשרדי המשטרה, ואלה לוו במכות רצח.  יהודים נורו ברחובות בלי סיבה.

עם כיבוש בנדין התבקשה הקהילה היהודית לשלוח נציגות לצורך קיום קשר עם השלטונות הגרמניים.  סגן ראש העיר רובינליכט צירף אליו את המהנדס ויינציאר ואת קוזלובסקי, ויחדיו הם ניהלו את הפעילות בקהילה.  הנציגות טיפלה בענייני "חברא-קדישא" ובקשר עם השלטונות.  משה (מוניק) מרין, ששימש נשיא הקהילה היהודית בסוסנוביץ, נצטווה לארגן מחדש את כל הקהילות היהודיות בשלזיה העילית לפי ראות עיניו.  אזור זגלמביה וכל מחוז שלזיה העילית סופח לתחומי הרייך, והגרמנים החלו במסע הרס כדי להעלים כל סימן פולני או יהודי.  נהרסו אנדרטאות, וספריות פולניות ויהודיות הוחרמו; נסגרה הגימנסיה היהודית על שם פירסטנברג וכן כל מוסדות החינוך בעיר; שונו שמות הרחובות ו"בנדין" הפכה מעתה ל"בנדסבורג" (Bendsburg).  הקהילה היהודית בודדה ונותקה מיתר קהילות יהדות פולין, וחוקי נירנברג הידועים לשמצה חלו על אזורנו.

נציגות הקהילה היהודית התקשתה לשתף פעולה עם הקו של מרין, וחבריה התפטרו.  במקומם נתמנה בנימין גרוֹברד שהיה מקובל יותר על היהודים.  מאחר שהגרמנים דרשו פועלים יהודים רבים, הוקמה בקהילה מחלקה מיוחדת – משרד עבודה.  המשרד היה אחראי לספק כוח אדם לעבודות כפייה.  כשכר קיבלו העובדים לחם.  במקרים מסוימים הותר לעובד לפדות את עצמו בכסף ששולם ליהודי מחליף.  מדי יום התייצבו היהודים במקום ריכוז, ניתנו להם כלי עבודה, והם יצאו לעבודות כפייה.

לא הכרתי אישית את משה מרין, אך סיפרו שבעבר היה חבר ההסתדרות הציונית ושימש סוכן מסחרי בלא שירחשו לו אמון רב.  הוא היה מוכר בין יושבי הקרנות בבתי הקפה ומשחק קלפים וביליארד.  במלחמת העולם הראשונה שימש אביו נשיא הקהילה בסוסנוביץ וייצג אותה בפני הגרמנים.  מוניק זכה באותו תפקיד אך באופן שונה: בעת כניסתם של הגרמנים לסוסנוביץ ריכזו את כל הגברים היהודים בחצר בית החרושת של שיין.  פקדו עליהם לעמוד בידיים מורמות, ומי שהוריד את ידיו נורה במקום.  הגרמני פקד כי היודנאלטסטה (Judenalteste) – זקן היהודים – יתייצב לפניו.  ראש היהודים פחד להתייצב, ומוניק מרין, שנכח באותו המעמד, הכריז שהוא המבוקש.  הגרמנים הלקוהו ואחר כך ציוו עליו לבחור עוד עשרה יהודים מתוך הנאספים.  רתמו את כולם לעגלה ופקדו עליהם לסחוב חפצים שונים מן העיר למחנה.  מאותו מעמד ואילך היה מרין ראש היהודים בעיני הגרמנים.  היה עליו להתייצב כל אימת שנדרש לכך.  בפקודה הראשונה שהוטלה עליו הוא נאלץ להורות לכל היהודים לגזוז את שערות ראשם וזקנם.  מרין מילא אחר הפקודה.  אחר כך מסרו לו הגרמנים לחם ותה לחלוקה בקרב היהודים שהיו עצורים במקום עוד מספר ימים.  השלטון הגרמני הטיל על מרין את תפקיד ארגון הקהילה היהודית.  הוא נכנס לתפקידו בהתלהבות והזמין אליו מספר יהודים שהסכימו לשתף אתו פעולה ויצרו יחד צוות יעיל.  בתחילה ארגן הנחות למען הציבור.  יותר מאוחר סיפק פועלים לעבודות כפייה ומילא את כל משאלותיהם וצורכיהם: תה, קפה, יין, הנחות והקלות.  קומיסר יהודי מונה לקניית כל מבוקשם.  מרין הקים ביזמתו ועדים בכל קהילה באזור זגלמביה.  המשטרה היהודית מילאה את תפקיד כוח הכפייה.

הגרמנים מינו לאחראי לעבודת היהודים את ארטֶל, גוי שמוצאו מברסלאו, סנדלר במקצועו.  בעיר כינוהו "דער גאלער לייזר" – לייזר האדמוני.  התנהגותו היתה אלימה.  בשל איחור, שהוא הגדירו כרשלנות, ניתך מטר של מהלומות על העובדים, ויהודי שוסה ברעהו.  משך העבודה היה משבע בבוקר עד חמש אחר הצהריים.  ארטל זה היה אחראי בלעדית לשחרור היהודים לביתם, ולא אחת איחר את מועד השחרור כדי לענות את פועליו.  הם אולצו לחכות לו בכל מזג אוויר עד שהואיל להגיע.  משטר קפדני זה נמשך מדי יום תקופה ארוכה.  ארטל לא הסתפק בעריצות ובמכות עד זוב דם, אלא נהג להפתיע יהודים בבתיהם ולשדוד ככל שחפץ, החל במצרכי מזון וכלה בחפצי ערך שאותם העביר, לפי השמועה, לביתו שבברסלאו.  כהמן הרשע בשעתו דרש מהיהודים לברכו לשלום ברחוב בהנפת כובעיהם.  מי שלא נהג כרצונו, הוכה ונסחב בכוח לעבודה.  השתוללותו משולחת הרסן התמשכה זמן רב עד אשר הלשינו עליו לפני הממונים עליו וסילקוהו מתפקידו.

עד לסיפוח האזור לרייך ניהלה הז'נדרמריה את כל הפעולות נגד היהודים.  מאוחר יותר הועמדנו לפיקוח הגסטפו ואז חויבנו לסור אך ורק למרותו.  מועצת היהודים או הקהילה קיבלו הוראות מפורשות כיצד על היהודים להתנהג.

כעבור חודשיים בקירוב נצטווינו למסור את כל מכשירי הרדיו לעירייה, ומי שהפר את הפקודה התחייב בנפשו.  המכשירים היו רשומים במשרד הדואר וכדי לעבור על הצו החליפו רבים עם הגויים מכשירים תקינים במכשירים ישנים או מקולקלים.

בביתנו היה רדיו במצב טוב שאבא קיבל יחד עם תמונת שמן גדולה של טבע דומם במקום חוב כספי.  לדוד לייבל (יהודה-אריה) היה מחסן לִטְרַנְסמִיסְיָה – רצועות עור למנועי מכונות.  מטבעו אהב ליייבל לשמור כל חפץ שיכול לשמשו ביום מן הימים.  הוא הציע לחפור בור עמוק במחסן ובתוכו להטמין מיני דברי ערך, כדי שלא למסרם לגרמנים.  אני עזרתי לו בחפירת הבור ובהטמנת החפצים, בהם כלי כסף, מעיל פרווה, מכשיר הרדיו ועוד.  הכול נארז היטב, הבור כוסה באדמה, וכסימן ערמנו עליו גושי פחם שהסקנו בהם את התנורים לבישול ולחימום בחורף.[14]

לפני אחד החגים הלאומיים הפולניים, כדי למנוע עריכת הפגנות מצד היהודים והפולנים, נאסרו שני רבני העיר – רב מנדלי לוין, הרב מטעם האגודה והחסידים, ורב גרוסמן שכונה "דער גרייעווער" בשל מוצאו.  רב גרוסמן היה הרב מטעם הציונים והמזרחי.

גזרה פתאומית נוספת שהטיל הגסטפו היתה הטלת קונטריבוציה – כופר – בשיעור של חמישה קילוגרמים זהב.  מאחר שהקהילה לא עמדה בכך והזהב לא סופק, פשטו אנשי הגסטפו במכוניות משא וחטפו כ-120 יהודים על-פי רשימה שהכינו מראש.  הנחטפים עונו והוכו, נאלצו לטאטא את מגרש הקסרקטין הענק במו ידיהם, לשטוף רצפות בכותנותיהם ולבצע מיני תרגילי אקרובטיקה של קפיצת איש על רעהו.  משלחת של יהודים ומרין בראשה הגיעו אל מפקדי הגסטפו וביקשו לשחרר את האסירים, אך הם לא נענו.  לבסוף נערכה מגבית בין יהודי העיר, הזהב נאסף בתכשיטים ובטבעות נישואים, והעצורים שוחררו.

בתחילת שנת 1940 הורה הגסטפו ליהודי הקהילה לענוד על זרועם השמאלית סרט לבן ברוחב של כעשרה סנטימטרים ועליו מגן דוויד כחול.  הנחיה נוספת אסרה על היהודים לעזוב את ביתם החל בשעה שבע בערב בחורף והחל בשעה תשע בקיץ, עד לשעה שש בבוקר.  קודם לצו זה ניחתה הנחיה דומה של המשטרה, אך כעת נתקבל הצו מן הגסטפו כהוראת קבע שהיתה בתוקף עד לחורבן הקהילה.  מפרי החוק נענשו בגירוש למחנות עבודה ולאחר מכן למחנות ריכוז.

נוכח הנחיות חמורות אלה קיבל הצמד מִיְצ'קָה והִסטרן כר פעולה נרחב למימוש מעלליו על גבם של אלה ששכחו לענוד את הסרט או התחמקו לאזור אסור או שהשתמשו בחשמלית בלא הסרט.  כשגברו התעללויותיהם של מיצ'קה והסטרן התאמצנו להקפיד על מילוי מדוקדק של הגזרות, ובייחוד הקפדנו על ניקיונו של הסרט, שיהיה מכובס ומגוהץ.  הכול כדי לא לתת עילה למכים.

בהמשך קיבלנו הוראה להצטייד בתעודת זהות בלי תצלום, אך כזו שמוטבעת עליה טביעת האצבע שלנו.  נאסר עלינו להימצא בשטח הרייך בלעדי תעודה זו.  הגזרות הללו חילקו את האוכלוסייה לארבע קטגוריות נפרדות של תושבים – גרמנים טהורים; פולנים שהצהירו על השתייכותם לעם הגרמני;  פולנים; יהודים וצוענים.  הצוענים היו משוללי זכויות והופקרו לגחמותיו של כל בריון או שודד.

 

החיים תחת המגף הנאצי

פרוץ המלחמה מצא את משפחתי במצב ירוד מבחינה כלכלית נוסף על הסבל שגרמה מציאות האפליה החדשה.  כפי שכבר הזכרתי, עסקיו המסחריים של אבא התנהלו בעיקר באזור שלזיה העילית.  אבי הכיר את סוחרי המקום וסיפק להם את סחורתו.  הוא מעולם לא התלונן על לקוחותיו, פרט לגילויים של אנטישמיות.  כשפרצה המלחמה היו לקוחות רבים שעדיין היו חייבים לו כסף.

כשנה לפני תחילת המלחמה, לאחר שסיימתי את לימודי בהנהלת חשבונות, התקבלתי לעבודה בקופת גמילות החסדים העירונית.  את משכורתי מסרתי לאימא.  היא ביקשה להפריש לי דמי כיס הגונים, אך אני סירבתי – הייתי גאה על יכולתי לתרום לכלכלת הבית, אף שלא נזקקו לכספי.  מעולם לא התעניינתי בהוצאות כלכלת הבית והמשפחה.  כשחזרתי מביסטרו, לא יכולתי לחזור לעבודתי מפני שהמלחמה שיבשה את פעילות המוסדות.  נבצר ממני אם כן להביא את המעט שהשתכרתי.  אבא החליט באותה עת כי עם הגרמנים לא יסחור עוד וכי בעת כזו לא יעבוד עוד כסוחר.

עד סוף 1939 נמשך המסחר בעיר והמפעלים נוהלו כרגיל, פרט להיותם הפקר לגרמנים ששדדו ככל שעלה על רוחם.  הסוחרים הפקיעו מחירים והעלימו מצרכים.  עם סיפוח האזור שלנו לרייך הגרמני נשתנה המצב לרעה.  לבנדין הגיע ד"ר בראון, גרמני שמונה לרייכסקומיסר.  הוא החרים את בתי המסחר לברזל.  בנדין היתה מרכז הסחר בברזל בפולין, ויעקב גוטמן, יהודי בן העיר, נחשב "מלך הברזל" בפולין.  ד"ר בראון צויד בסמכויות מיוחדות והקים מוסד – משרד נאמנות – שהוא עצמו עמד בראשו.  באמצעות משרד הנאמנות נושל רכושם של סוחרי העיר על-ידי העברת חנויות ומפעלים מבעליהם היהודים ל"נאמנים".  מאחר שזה היה שוד של ממש, הסכימו תחילה להשאיר את הבעלים כעובדים, משום שלא יכלו להסתדר בלי עזרתם.  את הפדיון הפקידו בחשבון מיוחד של הממשלה הגרמנית.  כך עשו עם הרווחים, לאחר תשלום השכר וההוצאות.  חנויות זעירות חוסלו לגמרי.  הגרמנים דאגו לכיסם.  בתאוות הבצע שלהם אף עשו בהסתר מעין שותפויות עם בעלי עסקים יהודים.  בצביעותם טענו כי היהודי שלהם "בסדר" וכי את השאר יש להשמיד.

הסוחרים היהודים הוציאו בהיחבא ממחסניהם מצרכים והסתירו אותם בכל מקום אפשרי כדי לסחור בהם בעת מצוקה.  עקב כך התפתח שוק שחור, ובתחילה, תמורת כסף, עוד היה אפשר לקנות כמעט הכול.

לאחר ששבנו הביתה ממסע נדודינו נתקלנו בתופעה הרווחת של חטיפת עוברי אורח ברחובות לעבודות ניקיון.  את אבי ואותי חטפו פעמים אחדות, ופעם אף הצלחתי לשחרר את אבי על-ידי שהתייצבתי תחתיו.  עם החרמת החנויות וחיסולן, עת הסתיר שכננו וייסבורד סבון בביתנו, באנו עמו בדברים בבקשה שימכור לנו קילו פלפל שחור שלם כדי לסחור בו.  פלפל שחור היה מצרך נדיר, וערכו עלה מיד עם תחילת המלחמה.  וייסבורד נענה לנו.  טחנו את הפלפל לאבקה דקה במכונת קפה ומילאנו בה שקיות נייר.  אני קיבלתי עלי את תפקיד הסוחר, מילאתי את כיסי בגדי בשקיות ויצאתי לעבודה.  תחילה פניתי לשכנים ולמכרים, אחר כך לעוברי אורח ברחוב.  ה"עסק" הצליח והכנסתי מעט כסף לפרנסת הבית.  מאוחר יותר סחרתי במצרכים נוספים, בהם חבילות טבק גרמני.

המצב החמיר מיום ליום, גזרה רדפה גזרה, והמסחר ברחוב נהיה מסוכן וכרוך בסכנת מוות, אך היינו מוכרחים להתקיים, ולכן ההסתכנות היתה כורח המציאות.  לא אשכח את ימי החורף הקרים, כשעמדתי בקרנות הרחוב, ועיניהם הבולשות של מיצ'קה, הסטרן ולובשי מדים אחרים עוקבות אחר כל תנועה.  התחמקתי מפינה לפינה, מעמיד פני תם, כעובר אורח סתמי, אך לא אחת עצרו אותי ושאלו אותי על מעשי.  לרוב הצלחתי לצאת בשלום ממפגשים אלה, אך היו פעמים שהפסדתי את כל מרכולתי והוכיתי קשות.

במקביל לניסיונותי להביא מעט כסף הביתה ויתר אבי על מסחרו ובכך הבליט את צדו האנושי והמוסרי.  בחפשו אחר מקורות פרנסה כתב ללקוחותיו השלזיים וביקש שיחזירו את חובם הכספי.  אני עזרתי לו וכתבתי חלק מהמכתבים בעוד אבא מכתיב לי ומתקן את שגיאות הכתיב הגרמני, כדי שחלילה לא יזהו אותו השלזים וימסרו את שמו לשלטונות.  לרוב הסכימו השלזים לשלם, אך התנו את הסכמתם בהספקת תוצרת חדשה.  אבא כבר לא היה יכול, ואף לא רצה, למלא את מבוקשם זה.  כשהתארגנה הקהילה והחלה לדאוג לצורכיהם של תושבי העיר היהודים, עסק אבא בהשגת תפוחי אדמה, פחם ומצרכים חיוניים אחרים למען העניים.  מאוחר יותר, משעמד על צורכי החינוך לילדים עקב סגירת בתי-הספר והחדרים, החל לאסוף ספרי קודש וטליתות.  אימא עזרה בהפיכת טליתות גדולות לקטנות ובהטלאה, בלא תמורה אלא למען קיום המצווה לשמה.  כשנשלחתי למחנות קיבל אבא, בשותפות עם הרצברג, חנות לירקות בהקצבה, וזו היתה פרנסתם עד לגירושם לאושוויץ.

באחד הימים הופיע בביתנו שכנו לשעבר של סבי, משה ויינריב מזווירצ'ה, והציע לנו לעסוק בניפוץ נוצות אווז לשמיכות.  התפתינו להצעתו וכל בני המשפחה נרתמו למלאכה.  הבית התמלא נוצות שהתעופפו וכיסו כל מקום וחפץ.  פעם התפתיתי להיות שוטר.  קיבלתי סרט מתאים שנשאתי על שרוולי, וכמדומני גם כובע.  פטרלתי ברחובות.  בעודי מתהלך הגיתי בעניין ואמרתי לעצמי: "עד לאן הגעתי?  האם אני מסוגל לאסור מישהו או לעצרו?"  התביישתי בעצמי ובכובעי.  עברתי איכשהו את הלילה ולמחרת ויתרתי לגמרי על כל העניין.

באמצעות קשרים מצאתי את עצמי עובד כפקיד בקהילה, תפקיד שעל אף היותו זוטר נחשב עד מאוד.  עבדתי מספר ימים בהכנת רשימות, כתובות ועבודות כתיבה אחרות.  ביום שישי נמשכה העבודה עד לתוך השבת.  אני זוכר שלא מצאתי את מקומי ולא הרגשתי בנוח לחלל את השבת.  בעזרת מניפולציות שונות נמנעתי מכתיבה וביצעתי מלאכות אחרות.  לבסוף הגעתי הביתה בחושך.  השולחן כבר היה ערוך במה שהיה בבית בימים ההם של ראשית המלחמה, והנרות דלקו בפמוטי הכסף כבכל שבת.  סבר פניו של אבי היה חמור, פניה של אמי היו מתוחים, ואף באחי ניכרה עצבנות.  כשנכנסתי מצאתי את כולם מחכים לי לקידוש.  תחילה שאל אותי אבא לפשר איחורי.  כשתיארתי לו את המצב שנקלעתי אליו, התרגז עד מאוד והוציא מפיו מילים שנשמעו לי אז כשבועה: כל עוד הוא חי לא יסכים שבנו יחלל את השבת.  אבא היה מטבעו נוח להתכעס.  הפעם הבנתי את זעמו וכעסו.  הצטדקתי ואמרתי כי כלל לא חיללתי את השבת.  סיפרתי כיצד תמרנתי כדי לא הגיע למצב של עשיית מלאכה.  אבא כנראה ראה למרחוק וחש צער על המצב שבנו חייב לעבוד כדי לעזור בפרנסת הבית ואף להתנסות בגיל צעיר בעבודה שעלולה "לקלקלו".  השעה היתה מאוחרת, חושך שרר בחוץ, ובקבוק היין היה מונח על השולחן מבלי שאף אחד מאתנו היה מסוגל להבין את מצב המלחמה לאשורו.  אבא נרגע ופתח: "יום השישי ויכולו השמים והארץ".  גם לאחר הקידוש המשיכה התקרית להעסיק אותנו, ואבא חזר שוב על דבריו: אם הדבר כרוך בחילול השבת, לא אשוב יותר לעבודה.  המשכתי לעבוד עוד כמה ימים, ואז, מבלי שאסביר מדוע, הפסקתי לעבוד.  אבא, שהכיר מקרוב את חייהם של שלזים ואף את חייהם של חלק מיהודי המקום שנטו להתבוללות, שמר על דרך החינוך היהודי ולא רצה לסטות ממנו.  הוא לא נכנע ושמר גם בתנאי המוות ששררו בפתחי הגיהינום אושוויץ על תפילות מנחה ומעריב.  אני מבין היטב את מחשבותיו ואת רצונו.

בד בבד עם המצב הרעוע המשכנו, אנו הצעירים, להתרועע באופן מוגבל עם חברים, להיפגש ולצאת בשבתות למקומות שלא נתקלנו בהם בגרמנים.  עדיין התפללנו ולמדנו מתוך הספרים שבבית.  כמו כן שאלנו ספרים ביידיש ובפולנית מספרייה שהוסתרה באחד הבתים.  ברשותי היו ספרים בעברית, ולמדתי מהם בעצמי את השפה תוך כדי קריאה.  עדיין קיבלנו דואר.  היד הגרמנית התהדקה סביב צווארנו, דיכאה, צמצמה את האפשרויות ונהגה באלימות – הכול במסווה של דאגה, להטעותנו.

נאסרה התקהלות של מעל לארבעה או חמישה אנשים, בוודאי שלא לתפילה, אך היהודים המושרשים במסורת ישראל וקיום המצוות שמרו על מצוות הדת בכל דרך וניצלו לשם כך כל סדק.  יהודי בנדין, שהיו פיקחים וידענים, הוטעו בידי הגרמנים הבורים.  גם שלטונות הקהילה לא סיפרו את כל האמת על אודות גזרות השילוחים ומסירת מכסות שגזרו עליהם הגרמנים לבצע.  ובכל זאת נחשב המצב ברייך פי כמה טוב מבשטח הגנרל גוברנמן.  בשטח ההוא הגבילו את תנועת היהודים לגמרי, והספקת המזון היתה מצומצמת.  אף אנו, הנוער, לא הערכנו את חומרת המצב.  הרגשנו את המגבלות הסוגרות עלינו, אך לא העלינו בדעתנו שהדבר יגיע לכדי אבדון וכליה.  עם הזמן החלו להתהלך שמועות על אושוויץ, אך את טיבו האמיתי לא ידענו.  לעומת זאת ידענו על מחנות בשטח פולין שעל גבול רוסיה, שם קפאו למוות בני נוער מבנדין.

בשבתות נהגתי לבקר בבתיהם של חברי והם ביקרו בביתי.  אף חברתי-תלמידתי וֶלקה היתה מבקרת בביתי בשבת.  בשבת נהגתי ללבוש קפוטת משי וכשיצאתי מן הבית לבשתי מעיל עליון – כך נתקיים בנו "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך".  התנחמנו בכך שהמשפחה שלמה ומצויה בצוותא.

האוכלוסייה היהודית הסתגלה למצב החדש.  מאחר שהמצב היה טוב יותר מבשטח הכיבוש, הרי מספר אנשים שנמלטו החלו לחזור; בהם כאלה שברחו לשטח הרוסי.  שיבתם היתה מלכודת מוות מפני שבסופו של דבר הובלו לאושוויץ והושמדו.

בבנדין נפוצו שמועות כי בלובלין נמצא ריכוז של חיילים יהודים מן הצבא הפולני לשעבר שהוצאו ממחנות השבויים והובאו לפולין.  השמועה הפתיעה, מפני שלא הבנו כיצד זה ייתכן ששבויים יהודים יועדפו על פני אחרים?  מזגלמביה נשלח שליח פולני כדי שיעמוד על מצבם וישתדל לדאוג למענם במידת האפשר.  כאשר חזר סיפר השליח על תנאי החזקתם במאהלים רעועים.  הוא סיפר שהם נשדדו מבגדיהם וממגפיהם כדי לזכות במעט אוכל.  התברר שהגרמנים מנעו מקהילת לובלין לספק לשבויים צרכים בסיסיים.  הגסטפו הציע אפוא לפדות אותם בסכום כסף גדול, אחרת יירו, ואמנם השבויים גורשו לעיירה ביאלה פודלסקה (Biala Podlaska) בעוד הגרמנים הרכובים על סוסים יורים בכל מי שפיגר בדרך.  אחדים הצליחו להימלט ולהתחבא בגרנות שהיו פזורים בדרך, אך הגרמנים הדביקו אותם והרגום.  יחידים בלבד מתוך אלפים רבים ניצלו וחזרו לביתם.[15]

בתחילת המלחמה זוהו השוטרים היהודים באמצעות סרט לבן של שירות הסדר היהודי.  מאוחר יותר חבשו אותם שוטרים כובע שצבעו תכלת-לבן ועליו סמל מגן דָוִד עשוי מתכת ונעלו מגפיים גבוהים שהיו לסמל שליטתם ברחוב היהודי.  צעדיהם הטילו מורא בדומה לזה שעלה לשמע החיילים הגרמנים.  בפועל פעלה המשטרה כזרוע מבצעת.  השוטרים היו אנשים בעלי זכויות יתר שהגרמנים נטעו בהם את האשליה כי לא יאונה להם כל רע וכי מובטחים להם חיי רווחה.  כאשר ציווה הגסטפו להפריד בין היהודים לארים הנוצרים וליישבם בחלקים נבדלים של העיר, היתה המשטרה היהודית אמונה על ביצוע ההפרדה.  נאסר על הנוצרים לקנות אצל סוחרים יהודים ואף לנהל אתם כל משא ומתן.  את מפרי הפקודה מסרו השוטרים ליודנרט, וחבריו איימו למסרם לגסטפו.  ההפרדה בין היהודים לנוצרים הקשתה על האוכלוסייה הנוצרית היות שבבנדין כל הרופאים היו יהודים – הד"ר קושובוביץ, הד"ר ויינציאר פרל ועוד.  אך כשם שהיהודים נפגשו בסתר עם פולנים לצורך מסחר וקנייה בשוק השחור, כך ד"ר ויינציאר נענה לתחנוני אישה נוצרייה להצלת חיי בנה ובכך סיכן את חייו, שכן לו נתפס היה נשלח למחנה.  אשר לי, לימדתי שני ילדים נוצרים בביתם.  סיכנתי את חיי לא אחת, אך הדבר היה חשוב לי מבחינה כלכלית.

גזרה נוספת שנועדה להפריד את היהודים מיתר האוכלוסייה היתה החיוב להוסיף לשמנו הפרטי את השמות "ישראל" או "שרה".  ההוראה ניתנה משום שבשטח זגלמביה שסופח לרייך היו שמות היהודים זהים לאלה של האוכלוסייה הנוצרית.  בעלה של מלכה ינגסטר היה סוכן של חברה לייצור אופנועים וסחר עם הגרמנים עד לפרוץ המלחמה.  על-פי מה שסופר התכתב יוסף ינגסטר בזמן המלחמה עם חברות גרמניות.  הוא חתם את שמו כרגיל – Jozef Jüngster  – כגרמני ולא צירף את הכינוי "ישראל".  מישהו הלשין עליו לגסטפו, ובאחד הימים עצרה מכונית בפתח ביתם והוא הובל למקום לא ידוע.  בנו הניק עבד בזמן המלחמה כפקיד במפעל לעבודות פחחות שביצע עבודה כלשהי באושוויץ, ולצורך זה שלח לשם פולנים.  אחד הפולנים סיפר כי באושוויץ קיים מחנה וכי נמצאים בו יהודים.  הניק ביקש להתעניין בגורל אביו יוסף.  הגוי הצליח לעלות על עקבותיו ובישר להניק שאביו אכן נמצא באושוויץ.  באמצעות תמונת האב שנמסרה לפולני וידאו את אמיתות הדבר.  יוסף ינגסטר נשרף באושוויץ.

בין הגזרות הקשות, נוסף על החרמת המפעלים והחנויות, נמנית החרמת מגורי היהודים.  חברת נכסי דלא ניידי שבמרכז ברלין קיבלה על עצמה את ניהול הרכוש.  היהודים נדרשו לשלם שכר דירה לחברה שהועסקו בה פולקס-דויטשה שהיו אחראים לגביית שכר הדירה, אולם עם גזרת ההפרדה עברה הגבייה לידי הקהילה.  אחר כך "טוהרו" הבניינים על-ידי גירוש היהודים לצורך שיכונם של גרמנים שזרמו לזגלמביה כדי לרשת את הרכוש היהודי המוחרם.  נוצרה בעיית דיור לאוכלוסייה שפונתה, וכך החלה הקהילה להפנות דיירים לבעלי דירות מרווחות יותר.  אנו נצטווינו לאכלס את משפחת ברגר בחדר השינה שלנו.

ברחוב שלנו "אלטע מארק" קיבלה חצרנית לשעבר, שלזית שהתחברה עם מיצ'קה, את תפקיד ניהול הבתים וגביית שכר הדירה.

היודנרט – מועצת הזקנים של הקהילה היהודית – תפס בניין שלם ברחוב מודז'יובסקֶה (Modrzejowska) ושלט בסמכות ובכוח בכל התחומים.  כוחו השלטוני נשא בתוכו אסון לכלל היהודים והיה הרסני.  היודנרט לא ייצג את היהודים או את מצוקתם, אלא פעל והתקיים בזכות הגסטפו והפך למכשיר לביצוע זממו של זה האחרון.  הגרמנים, שהופתעו לטובה מכושר הארגון של מרין, הטילו עליו את המשימה לארגן את שאר הקהילות במחוזנו, עד אושווינצ'ים (Oswięcim).  מרין השעה מתפקידם עוזרים שלא צעדו בדרכו.  כך נהג עם יושב הראש גרוברד, שהיה יהודי משכיל ואביו המנוח היה רבה של הקהילה, ומינה תחתיו את מולְצַ'דְסקי, אדם נטול כל רגש אשר שימש מכשיר נאמן בידי מרין והגסטפו עד לחיסולה הסופי של קהילת בנדין.

האוטונומיה היהודית בעיר כללה את האחריות לכספים, אדמיניסטרציה, הזנה, עזרה סוציאלית, עבודה, שיכון, סניטציה וסדר.  לאחר זמן נוספה האחריות לדואר יהודי, הואיל ונאסר השימוש בדואר הכללי.  מחלקת הכספים של היודנרט הטילה מסים על כל האוכלוסייה.  מן הסרבנים נגבה הכסף באמצעי כפייה על-ידי גברתנים שהתיישבו בדירותיהם של החייבים, השתטחו על המיטות וחיטטו בארונות כבתוך שלהם.  מאוחר יותר אף נשלחו בגין סירוב למחנות עבודה וכפייה.  הקהילה חילקה לחנויות מיוחדות את המצטרכים שקיבלו מן הגרמנים.  המחלקה הסוציאלית הקימה מטבח עממי גדול, שחולקו בו אלפי ארוחות צהריים, וכן מטבח פועלים, שסעדו בו חינם כמה מאות פועלים.  כמו כן חילק המטבח כ-1,000 ארוחות מוזלות לחוגי האינטליגנציה.  המחלקה הקימה מרפאה, מושב זקנים ובית יתומים.  אלה היו לאחר זמן לקרבנות הגירוש הראשונים.  תפקידה העיקרי של מחלקת השיכון היה לצופף את האוכלוסייה.  משרד העבודה של היודנרט סיפק פועלים יהודים לשלטונות הגרמניים בעיר וכוח אדם יהודי למפעלים בשלזיה.

תחילה פיתתה הקהילה יהודים להתנדב כדי שלא לנקוט באמצעי כפייה.  למתנדבים חולקו נעליים והובטחה להם תמיכה בהוריהם.  במתנדבים היה חברי ושכני, מנדל'ה וייסבורד.  בראש הארביטס-איינזאץ – גיוס לעבודות כפייה – עמד קצין הס"ס לודוויג,[16] שהיה מהלך אימים על המתנדבים.  במרוצת הזמן התברר שהמתנדבים מועברים למחנות סגורים תחת משמר מזוין ומועסקים בעבודת פרך בסלילת כבישים במטר מהלומות וגידופים, וכי תזונתם זעומה.  במכתבים שהגיעו הוזהרנו שלא להתפתות למרין ולאנשיו וכי "מוטב שיקטעו ידיים ובלבד שלא להגיע למחנה".

 

כעבור זמן פנה מרין שוב בבקשה להיענות ולהתנדב לעבודה, וכאשר לא נמצאו מתנדבים החלו לגייס עובדים בכפייה.  כבר בשנת 1941 הקריבו מיטב בני הנוער את דמם וחלבם למען המאמץ המלחמתי של הגרמנים במחנות מרקשטט, גרוס סטרדליץ ובלכהמר (Blechhammer).  כך הגעתי גם אני במאי 1942 לאובר-לאזיסק (Ober-Lazisk) בשלזיה.  הנוער הנתון בסכנת גירוש למחנות חיפש אחר דרכים להתחמק מגורל אכזר זה.  בדרך זו החלו לקום בבנדין ובאזור בתי מלאכה שנקראו "שופים" (Shop).  היהודים התארגנו בתחילת 1940 כדי להקים במשותף מפעל לרהיטים – "קואופרטיב הנגרים" – שחוסל עד מהרה.  קילוֹף, מהנדס גרמני, הקים במקומו שופ גדול שהעסיק כ-250 בעלי מקצוע יהודים.  יהודים עבדו גם במפעלים קטנים בתעשייה הקלה.

כך הגעתי אני לעבוד במפעל הרהיטים של ציגן ובמסווה של צבע ניהלתי לו את ספריו תמורת "כרטיס הזונדר" (Sonder).[17]  שופ נוסף הקים הגרמני רוסנר.  השופ הזה היה סניף של בית מלאכה ששמו "גונטר-שוורץ לודז" ותפרו בו בגדים ומעילים בעבור השוק בברלין.  כעבור זמן פתח רוסנר מפעל עצמאי שהעסיק חייטים יהודים כדי לפטור אותם מעבודות כפייה.  בכל ענייני העבודה של היהודים והפולנים טיפל ממונה גרמני מיוחד – זונדרבאויפטרגטר פיר פרמדפלקישה ארבייט – הממונה המיוחד על בני עמים זרים.  מתפקידו היה לסחוט את מרב כוח העבודה של בני העמים המשועבדים למען מכונת המלחמה הגרמנית.  פולנים שלא עבדו נשלחו לעבודה בגרמניה – הגברים לתעשייה והנשים לחקלאות.  הם קיבלו שכר זעום ונהנו מחופש תנועה מוגבל.  הארבייטס איינזץ ערך מצודים אחר אנשים שלא היו מועסקים או שלא היה ברשותם כרטיס הזונדר, אסרם וגירשם למחנות.

אחד הממונים על עבודות הכפייה היהודית היה קוצ'ינסקי.  הוא ריכז בידיו את רשימות הפועלים של כל בתי החרושת שהנפיקו את כרטיסי הזונדר.  בעצמו בחן ובדק כל פועל, וייחסו לו השפעה רבה ביותר.  לאחר שהפולנים החלו לברוח מעבודתם בשל התנאים הקשים ומתנדבים חדשים לא היו בנמצא, ערך הממונה הגרמני לענייני עבודה חיפושים ומצוד ברחובות בעזרתן של פלוגות חיילים.  פולנים רבים נעצרו ונשלחו בעל כורחם חזרה לגרמניה, רוכזו שם במחנות מיוחדים ונצטוו לשאת על חזם את האות הרקומה P (Polski).  גם הפועלים היהודים בבתי החרושת ובשופים היו כפופים למשרדו של אותו ממונה.  כל מי שנעצר ברחובות מבלי שיהיה מצויד בתעודת הזונדר, נאסר וגורש למחנות.

בתחילת שנת 1941 קיבל רוסנר הזמנות גדולות מן הצבא.  עם ריבוי העבודה בשופ רבו גם פועלי המחט היהודים במפעלו, ובהמשך אולץ כל יהודי להביא עמו "נדוניה" – מכונת תפירה.  בעקבות הביקוש הרב לתעודת זונדר נתעשרו מנהלי העבודה מכספי השוחד ומן התכשיטים שניתנו תמורת הזכות להצטרף לפועלי רוסנר שנחשבו מיוחסים.  השופ היה ממוקם בשלושה בניינים גדולים שהוחרמו.  השכר הזעום שקיבלו הפועלים לא הדביק בשום אופן את המחירים בשוק השחור, אך הפועלים והפועלות העדיפו תעסוקה זו במקום גזרת הגירוש.  משלחות ביקורת שהגיעו מברלין לבחון את תוצרת השופ התרשמו עד מאוד מטיב התוצרת ומן העלות הנמוכה.  גרמנים שהתקנאו בהון שעושה רוסנר מתפוקת היהודים הזולה הקימו במקביל שלושה שופים נוספים בבנדין והעסיקו בהם יהודים רבים.  היו אלה מִיכַטש לוידש והוּדֶל.  היהודים אף עסקו במינהל ובעבודות משרדיות.  נוסף על אלה הוקמו בבנדין שלושה שופים לסנדלרות, האחד של רוסנר, השני של גרבובסקי והאחרון של ד"ר בראון.  ד"ר בראון היה ידוע כשתייין וכבליין.  הוא היה איש סודם של שלטונות הגסטפו וידידו של דרייר[18] שניצח על הגירושים באזור זגלמביה.  על כן ביקשו היהודים לעבוד במפעל שלו כדי להתחקות אחר הצפוי להם.  ד"ר בראון ניצל אותם והעסיקם ללא תמורה, אך היהודים הסתפקו בתעודת הזונדר המגינה מגירוש והצליחו להתקיים ממכירת חפצי ביתם או ממסחר בסתר.

מבין כל המפעלים, בתי החרושת והשופים שניצלו את עמלם של היהודים, רוסנר לבדו שמר על פועליו היהודים ולא הפקירם לסכנת מחנות העבודה והגירוש.  יתרה מזו: הוא היה מזהיר את עובדיו ערב כל גירוש על העתיד להתרחש.  יש שהעריכו כי התנהגותו באה מתוך יחס של הערכה ואהבה ליהודים וראו בו דמות לא מצויה של גרמני טוב.  הגרמנים שקינאו בו חתרו בלא הפסקה תחת מעמדו וסופו שנפל לידי הגסטפו.  בינואר 1944 נידון למוות והוצא להורג בתלייה.

 

הטעייה שבאשליה

על אף הגזרות החמורות שניתכו עלינו מטעם הגסטפו, השתדלנו לקיים אורח חיים רגיל ככל האפשר.  הגסטפו רקם סביבנו, צעד אחר צעד, רשת שכבלה אותנו והביאה אותנו למצב של חוסר אונים עד לכליה, עד למהלומת המוות האחרונה, שכן כל גזרה חדשה כוונה למרר את חיינו, לכבול את חופש התנועה שלנו, להתעלל בנו, לדכא את רוחנו ולבלבל את חושינו, שכן היהודים טרם הבינו את המצב לאמתו או שרצו להאמין כי מן הרע יצא טוב.

הגרמנים הרחיבו את סמכותם של מרין ושל היודנרט וניסו לחבב את מרין עלינו על-ידי שיזמו מפעם לפעם הנחות והקלות תוך שהם משתמשים במרין כבפיתוי.

 

כאמור, השתדלנו בתחילת המלחמה לשמור על אורח חיינו הקודם, ככל שעלה הדבר בידינו.  אני, שכל השבוע הייתי עסוק בהוראה ובהדרכה, מצאתי לעצמי בלילות זמן לקריאה, ללימוד עצמי ולעיון בספרי קודש.  בשבתות נפגשתי עם חברים, שמרתי על קשרים קודמים ונפגשתי עם חברתי וֶלקה.  לפגישות עם חברים הופענו כאילו דבר לא השתנה, ושיחותינו נסבו על פרשת השבוע, על אמרות או על דבר חדש שקראנו, על עניינים אישיים ורגשיים בינינו לבין חברותינו.  זו היתה התעלמות גמורה מן המצב שנכפה עלינו.

חיים-אהרון רבּקה (Rybka) היה בין חברי הוותיקים.  הוא למד אתי בבית-הספר "יסודי התורה" והגיע עם משפחתו לבנדין שנים מספר לפני המלחמה.  אביו היה שוחט ובודק וכינויו היה "השוחט ממקוב".  הוא היה יהודי בר-אוריין, ברוך כישרון, בעל תפילה וחסיד אמשינוב.  הוא נהג להתפלל עם אבי באותו בית חסידים.  הוא היה מיומן בכתיבת אותיות זעירות שרק בזכוכית מגדלת היה אפשר לקרוא אותן.  בביקורי בביתם צדו אותו עינַי רכון על גיליון נייר ומצייר תוך כתיבת האותיות.  שאלתי אותו למעשיו והתברר כי הוא כותב פירוש משלו לחמשת חומשי תורה תוך עיטור כל דף בציורים המורכבים מאותיות זעירות.  הוקסמתי מיפי המעשה ומכישרונו.  גמלה בלבי ההחלטה לנסות את כוחי בחיקוי המלאכה, שכן בעברית ובפולנית היה לי כתב יד יפה.  ניסיתי להעתיק כמה תמונות מתוך תמונה והקדשתי את הציור לאביה של חברתי וֶלקה.  או-אז החלטתי לעבוד על ציור גדול וחשוב.  בתור בחור דתי שהזדמן רבות לבתי חסידים ולישיבות לתפילה וללימוד שמתי לב לאחדים מלוחות ה"שיויתי"  שלפני תיבת התפילה.  הלוחות הורכבו מן הפסוק "שיויתי ה' לנגדי תמיד".  בצד הפסוקים צוירו מנורות, ציפורים, אריות ועוד.  בדמיוני תכננתי ציור כזה, כולו מורכב מאותיות זעירות.  הראיתי לאביו של חברי את עבודותי והוא התפעל מהן ועודד אותי להמשיך.  במשך כמה חודשים, בעתות הפנאי, ציירתי את "שיויתי" על נייר בריסטול.  התאמתי פסוקים יפים שטרחתי על חיפושם.  הציור כולו היה פרי יצירתי.  כשסיימתי היה בדעתי להקדישו בתום המלחמה, אם נזכה להגיע לאותו הרגע, לבית כנסת חשוב כלשהו למען יהנו גם אחרים מיצירתי.  לאחר השחרור שמעתי כי הורי טלטלו את הציור עמם בכל מסעותיהם מבנדין ועד לקמיונקה – משם נשלחו לאבדון בשנת 1943.  יש להניח כי יחד עם שאר חפציהם והמזכרות האישיות שלקחו עמם, גם ציור זה נפל בידי "יורשינו" הפולנים, או אולי אבד ונקרע בסערת האירועים.[19]

ככל שנמשכה המלחמה לבשה התייחסותנו למצב צורה שונה לגמרי.  לפעמים התגנבנו לביתו של הרב שפירא, שם סופרו מדי פעם חדשות שעברו מפה לאוזן או שמישהו קרא בעיתון גרמני.  סיכנו בכך את חיינו מפני שנגזר עלינו שלא להתקהל, ומפגש בן יותר מארבעה או חמישה יהודים נדון לעונש כבד.

כפי שכבר סיפרתי, הצטיידנו בתחילת המלחמה בתעודות שטביעות אצבעותינו מוטבעות בהן.  מספטמבר 1941 פקדו עלינו להצטייד בתעודות חדשות שהנפיק היודנרט.  לפעמים אין אדם יודע להעריך את חשיבותו של תצלום, והדומם מבלה את החי.  כך קרה וחלק הארי מיהודי בנדין נספו לאחר תלאות ויסורים נוראיים מבלי להשאיר קרוב או זכר כלשהו להנציחם.[20]

דווקא בחגים ובמועדים התרגשו עלינו הגזרות.  כך, לקראת ראש השנה, הורו לנו לשאת, מגיל 6 ואילך, מגן דָוִד צהוב על הצד השמאלי של החזה, במקום סרט הזרוע.  המילה Jude נכתבה בכתב גותי מסולסל, בדומה לאותיות האל"ף-בי"ת העברי.  היו שהשתעשעו ופירשו את ראשי התיבות Jude כדלקמן:Ende Deutschlands Untergang Italiens, שפירושו: "שקיעתה של איטליה – הסוף לגרמניה".  ובצורה מהופכת:Juden Umglücklichen Den Ehre  – "הכבוד ליהודי האומלל".  חובת ענידת הטלאי חלה גם על מומרים, והמשטרה הקפידה בכל חומרת הדין שלא יוסתר, שיהיה תפור ולא מודבק, כדי שיהיה אפשר להורידו ולהעבירו לכל בגד.  התייחסנו לטלאי באדישות ולא ראינו בו עלבון דווקא.

 

פעילות מוצנעת

בסוף שנת 1940 הקצו השלטונות הגרמניים אדמה לעיבוד חקלאי.  שטח קטן הוקצה לרשות היהודים למטרת גידול ירקות.  השטח נמצא הרחק מן העיר, ולכן היה צורך ברישיון כדי להגיע אליו.  הוא הפך לחווה להכשרה חקלאית לנוער הציוני בבנדין ונקרא בפולנית Farma.  החווה שימשה מקום מפגש לנוער פעיל בכל תנועות הנוער מן הערים בנדין, סוסנוביץ ודומברובה (Dąbrowa) בשבתות נערכו אספות ומפגשים וכך שכחו הנערים והנערות את מצוקתם, כאילו נעקרו מאווירת המלחמה.  אלפי בני נוער התגודדו במקום, ושירי ארץ-ישראל וריקודי הורה פילחו את האוויר.  הפרדה מן החבורה בחזרה למציאות הטרגית בעיר היתה קשה עד מאוד.

במשך הזמן ערם היודנרט קשיים ולא הרשה להגיע לחווה, פרט לאלה שעיבדו את האדמה.  האחריות לבל תתקיימנה במקום אספות לא חוקיות הוטלה על מנהל החווה.  אך פעילותו של הנוער נמשכה כרגיל מבלי שהתייחסו לאיומים.  בן דודי ישעיהו ארליך היה פעיל בחווה וייצג את תנועת השומר הדתי.  ראשי הנוער קיימו קשר עם חברים בחו"ל ועם חברים מערים אחרות בפולין.  יחסם אל מרין היה שלילי, בייחוד מפני שרצה להטיל את מרותו עליהם ובשל אחריותו לגיוס לעבודות כפייה במחנות.  נוכח התנגדותם האיתנה של ראשי הנוער התחיל מרין לאיים בדיכוי כל ניסיון לקיים פעולות שלא באישורו.  לצורך זה מינה את חיים מולצ'דסקי לקומיסר פוליטי של הנוער, אך מאמציו נסתיימו בכישלון.  כתגמול להתנגדותם צוו רבים להתייצב לעבודות כפייה ואחרים נשלחו בגיוס הקרוב למחנות בשלזיה.

בתחילת 1941 גורשו יהודי אושווינצ'ים.  מרין פנה לגסטפו בהצעה לקלוט את המגורשים.  בפברואר 1941 הגיעו לבנדין ולסוסנוביץ ברכבת יהודים שנעקרו מבתיהם.  תחילה הם הועברו לבית היתומים ולאחר מכן שוכנו בדירות יהודים שפונו או בדירות מאוכלסות.  בחצר ביתנו נקלטה משפחת רוקח.

במאי 1941 נאסר עלינו להשתמש בחשמלית בלא רישיון מן המשטרה.  עוד בתחילת 1940 נאסרה הנסיעה ברכבות.  כעבור זמן הוקצו חשמליות מיוחדות שנשאו את הכתובת "רק ליהודים".  כעת הותרה הנסיעה רק ברישיון.  גזרה זו חיבלה בקשר שבין בנדין לסוסנוביץ, שגורל אחד ליכדן והן קיימו מוסדות משותפים.

בזמן האקציות נמלטו יהודים מבנדין לסוסנוביץ ולהפך.  היהודים חיפשו דרכי מילוט והשתמשו בעגלות או שהלכו ברגל, אך אז אסר הגסטפו לחלוטין את התנועה בין שתי הערים, למעט אלה שנסעו לעבודה.  בסוף שנת 1941 פרסם היודנרט הוראה שעל היהודים למסור את בגדי הפרווה שברשותם כדי שיועברו לגסטפו.  מפרי החוק היו צפויים לעונש מוות.  צבא גרמניה שקפא מקור בחזית המזרחית נזקק לפרוות.  על-פי-רוב היתה ההיענות גבוהה, והגרמנים ציינו בעיתונים כי היענותם של יהודי בנדין וסוסנביץ גבוהה מזו שבברלין רבתי.  המסחר הלא חוקי והספסרות שגשגו, ועסקו בהם גרמנים, פולנים ויהודים – על אף עונש הגלות הצפוי.  באחד הימים הוציאו הגרמנים שני יהודים מבנדין[21] ותלו אותם במרכז העיר, ברחוב זַוַולֶה.  כל האוכלוסייה היהודית נאלצה להיות נוכחת.  גם אני נכחתי במעמד אימים זה.  הגופות נשארו תלויות עד לשקיעת החמה.

בתחילת חודש מאי 1942, ירח האביב המבושם, עם התעוררות הטבע לחיים חדשים, בא הקץ לחיי משפחתי.  זו היתה תחילת ההרס של יהדות זגלמביה.  היודנרט שלח הודעות התייצבות לצעירים ולמבוגרים.  כל אדם הורשה לקחת עמו מטען במשקל עשרה קילוגרמים.  אחדים פדו עצמם בכסף ושוחררו תמורת מחליף שבא תחתם.  המבוגרים יותר, שחשבו כי מעבירים אותם למקום אחר, הובלו בקרונות רכבת למקום לא ידוע שהתברר אחר כך כאושוויץ.  הצעירים, ואני בכלל זה, הובלו לבניין בית היתומים בבנדין, ומשם לסוסנוביץ.

נודע לי כי מרין הפיץ את השמועה שאם לא תתייצב האוכלוסייה להעברה, יתנפלו עליהם הגרמנים.  הוא רצה להטיל חלק מן האחריות על רבני העיר, ולכן פנה אליהם כדי לקבל כביכול חוות דעת תורנית בעניין דרישת הגרמנים לספק עשרות אלפי יהודים לגירוש.  מרין סיפר שטען לפני הגרמנים כי היהודים יצרנים ועל כן הסתפקו הגרמנים במכסה של כ-5,000 איש.  שאלתו לרבנים היתה אם מותר לו לקבל על עצמו את הביצוע.  הוא הסביר שבכוונתו לכלול ברשימה רק משוגעים, חולים חשוכי מרפא, בעלי מום וכמובן מלשינים.  לאחר התייעצות פסקו הרבנים כי דרישתו עומדת בניגוד מוחלט לדת ישראל ואיחלו לו לנהוג בעתיד כמציל וכגואל יהודים.  בעקבות סירובם של הרבנים להיענות לדרישתו ולעצתו של מרין, ערכו הגרמנים הסתערות פתע וריכזו את היהודים לגירוש.

 

פרֵדה ושילוּח

השמים התקדרו והארץ עטתה אפרוריות.  הראות כהתה והאור כאילו עצר נשימתו.  רוח חמימה התנשאה, סובבה במערבולת את שיירי האשפה הפזורים וטאטאה אותם לכל עבר. קראי נייר התעופפו ונחתו בקלילות בכל מקום.

מאוחר יותר ניתך ארצה מטר דקיק.  טיפותיו התגברו ונראו ככדורי בדולח, זכים ושקופים, והתנפצו כבועות.  הגשם התעצם ואתו קילוחיו.  קירות הבתים, העשויים לבנים שצבען כתום-אדמדם, שדופים ושרופים מעט, נשטפו בגשם.  אבק הזמן כמו ירד מהם ומראם החיצוני התרענן.  טיפות הגשם נקשו על החלונות, על המרזבים ועל לוחות הפח המשתפלים לצדם של אדני החלונות.  אגלי המטר שטפו את האבנים העגולות שריצפו את הכיכר.  במורד הרחוב קלחו מי הגשם והיו לזרם עז, שנפרד לערוצים בעלי צורות שונות, בהן ישרות כסרגל בהן חצויות ושבורות, שאצו רצו לבורות הניקוז המסורגים והתערבבו עם מי התהום.

בילדותנו היינו כורעים ונוברים בצדי הדרכים שנשטפו במי הגשמים הקולחים, עוצרים בכפות ידינו את שטף הזרם ומחפשים חפצים שנסחפו, כמו מטבעות כסף וכפתורים.  השלל הרטוב שמצאנו סיפק את יצר השעשוע המפוקפק, את תאוות התחרות ואת עצמת ה"חברמניות".  לא אחת עזבנו את שדה המערכה רועדים, רטובים ואחוזי צמרמורת.  הבגדים שנצמדו לגופנו התקמטו עד שנראינו כלבושי סחבות.

ריח חריף וצלול עמד באוויר, ריח של התחדשות הבריאה, פריחה ולבלוב.  השמש הגיחה אט אט מבעד לעננה ושלחה את קרניה למרחבים.  הכיכר הוארה באור מבהיק וזך, והקשת שהופיעה בשלל צבעיה הוסיפה למראה הוד קדומים.  הבתים הישנים כמו חידשו נעוריהם.

זוהר הרקיע שסכך על פני העיר בנדין בישר על יום מאי אביבי חדש, כאילו אמר להשכיח את ימי המלחמה המרים והקשים מנשוא, אך טמן בחובו הפתעות ואירועים.  זו היתה שנת 1942, השנה השלישית למלחמת העולם השנייה.  שנות סבל ומצור, רעב ומצוקה, שנים שבהן כל יום הביא עמו חדשות, רובן רעות ומיעוטן מבשרות תקוות שווא, חיים של אשליות.

הייתי כבר עלם שטרם טעם מהחיים.  ידעתי רק שעות ארוכות של לימודים.  חבשנו את ספסלי בית-הספר הדתי "האגודה", שהיה לשם דבר בכל רחבי פולין, מהשעה שמונה בבוקר עד השעה שמונה בערב.  סרנו למשמעת דתית קפדנית, והיינו מנועים ממשחקים של בני גילנו ה"חופשיים".  בשעות המנוחה בשבתות ובחגים בילינו את רוב זמננו בחיק המשפחה, בבית הכנסת ובעיון בספרי קודש.

בבוקר ה-10 במאי 1942, שהיה גם יום הולדתי, קמתי מוקדם מהרגיל.  בבית ניכרה תכונה רבה ומעל כולנו ריחף הפחד מפני הבאות.  באותה תקופה החל פינוי היהודים מבתיהם, ריכוזם בגטו וצירופם של דיירי משנה לדירות המרווחות יותר.  גם דירתנו נחשבה מרווחת: משפחתנו מנתה ארבע נפשות בלבד.  את חדר השינה של הורי מסרנו למשפחה בת שתי נפשות  שגורשה מדירתה.  חדר זה שהובילה אליו דלת מחדר האורחים שלנו, שימש לנו מקום מסתור בזמן החטיפות.  בעת חיפוש הצמדנו ארון בגדים לדלת חדר השינה, ולזר הנכנס מבחוץ היה נדמה כאילו הארון עמד שם מימים ימימה.  בתוך חדר השינה שמרנו על שתיקה כדי לבלבל את החוטפים המסתובבים בשטח.  עצרנו את נשימתנו כל אימת שהסכנה ארבה לנו, ואף-על-פי שהמחבוא היה מקום מסתור פרימיטיווי למדי, לא גילו אותו. עתה הקצתה הקהילה את החדר הזה למשפחת ברגר שגם קיבלה רשות להשתמש בתנור ובברז המים שבמטבח.  הכניסה לרחובות שהיהודים פונו מהם נאסרה על היהודים לתמיד.

באותו היום חויבתי להתייצב בצו הגרמנים שנתקבל ימים מספר לפני כן. אמי טרחה למעני במטבח והכינה שתי פרוסות לחם מרוחות בשכבה דקה של מרגרינה ועטפה אותן בנייר.  לתוך קנקן פח לבן מזגה קפה, שהיה על טהרת הציקוריה, והוסיפה מעט סוכר – מנת פועלים שהוכנה במיוחד למעני.

הסתכלתי סביב על כותלי הבית שבו גדלתי וחונכתי, וראיתי ימים ושנים טובות.  ילדות מופלאה של אהבת הורים וחדוות נעורים.  כל פינה הזכירה לי אירוע שהתקשר במישרין אלי או אל אחי לולק, הצעיר ממני בשנתיים ומחצה.  הנה אני עומד מול מזווה גדול ממדים הניצב על רצפת המטבח ומגיע עד התקרה.  המזווה חולק למגירות שהונחו בהן כלי אוכל וצלחות, מגבות ויתר אביזרי הבישול והאפייה.  האגף הימני יועד ל"בשרי" והאגף השמאלי ל"חלבי".  כל החלק העליון היה בחזקת "טאבו" למשך כל השנה ונמצאו בו כלים שיועדו אך ורק לפסח.  בין חלקו העליון לחלקו התחתון נבנתה גומחה שגובהה כחצי מטר.  בתוכה נשמרו חפצי חן שלא הורשינו לגעת בהם.  על שני צדיהם של עמודי התמיכה נתלו ספלים צבעוניים ופרחוניים.  אוסף ספלי חרסינה, כתריסר במספר, היו ערוכים בשורה עורפית.  לאחר שנאלצנו להתחלק בדירה עם משפחה נוספת, הצטמצמנו גם במטבח, ובחלק מאותו ארון אוחסנו גם דברים שלא נמנו עם כלי המטבח.  היו שם ספרים ותמונות שהועתקו ממקומם הטבעי.

אני מתכופף, מביט סביבי לבל ישגיח איש במעשי, ועיני מתמקדות במגשים הנשלפים.  הנה קרש ה"בשרי", שאימא לשה עליו רקיקי ביצים, תוספת למרק ה"בשרי" שאכלנו בכל ליל שבת, או מיני מאפה ערבים לחך.  אחי ואני השתמשנו בקרשים האלה בתור "עמודים" לתיבות תפילה.  לפניהם ניצבנו בדחילו ורחימו, עטופים במגבות מטבח במקום הטליתות של המבוגרים, שוררנו והתפייטנו כחזנים, משמיעים קטעי תפילה מסידור שהיה פתוח לפנינו. חיקינו את אבא.

אבא ניחן בקול ערב לאוזן שהיתה בו תערובת של צרידות ומתיקות שבהשתפכות הנפש, קול שינק את כוחו מעוצמת ההתרגשות וממעיין נימי הלב השופעות התלהבות ומביאות לידי ערגה וכיסופים.  קולו הרעיד את לבות שומעיו, והוא מלווה אותי עד היום בשעה שאני משמיע צליל או קטע תפילה.  אז אני מעלה את זכרו לנגד עיני.  לא יישכחו ימי המלחמה, כאשר אותו מטבח שימש מקום תפילה למניין שכנים שנועדו ובאו בלילות שבת או בשבת עצמה לקיים תפילת שבת בציבור.

יש שהמציאות מהתלת בנו והופכת מקריות לכורח המציאות.  אותו קרש נשלף ששימש לנו, הילדים, עמוד ותיבת תפילה, שימש אותנו בימי המלחמה ונעשה בפועל תיבת המזרח הקבועה, מקום עמידתנו בשעת התפילה.  גם בשאר המועדים, ובעיקר בימים הנוראים, קיימנו תפילות במטבח.  נהגנו לאסוף ספסלים, כיסאות ואמצעי ישיבה אחרים כדי לאפשר את השתתפות הגברים בתפילות.  הגברים, עטופי טליתות, ישבו בכל מקום אפשרי, ומעבר לדלת הזכוכית, בחדר האורחים המרווח, ישבו הנשים.  בזמן התפילות הצבנו שומרים על המדרגות ובשער הכניסה לבניין הפונה לכיכר כדי לאותת ולהודיע מבעוד מועד על אורח לא רצוי המתקרב לכיווננו.  אחי, אני או מי מבין האורחים המזדמנים – כולנו מילאנו תפקיד של שומרים.  המרחק בין שער הכניסה, שכונה "העמדה הקדמית", עד לדירתנו בקומה השנייה היה מרחק של כמה עשרות מטרים, כך שהיה די זמן להתריע על המתרחש.

אבי עבר לפני התיבה – אותו קרש נשלף – וערך את תפילותיו כשליח ציבור.  הוא היה מוכר בעירנו כבעל תפילה מעולה.  הוא הקפיד לשיר בקול נמוך, לבל תבקע זמרתו החוצה, אל מעבר לכותלי הבית, אך עדיין היה בטווח השמיעה של הציבור, ואף לאוזני הנשים שבחדר השני הגיע.

צליליו של אבא בקעו מלב נדכא ושבור וביטאו אל-נכון את מצב הזמנים ההם. זמן לא רב לפני כן עוד עמדנו בסמוך לאבא בבית התפילה של חסידי אמשינוב וסייענו בידו.  גם בפעמים הללו, כשאך סיימנו את השמירה או במצב של כוננות לפניה, זימרנו ושרנו לעצמנו, כיוון שהכרנו את כל המנגינות ששמענו מאבא מאז שהיינו קטנים.  חרות בזיכרוני רגע מסוים והוא מלווה אותי בכל עת שברצוני להיזכר בפני אבי ובדמותו.  פני אבא מופנים מזרחה לעבר ארון המזווה, ואני עומד במרחק של מטר אחד מאחורי גבו.  לא אשכח לעולם את עיניו ואת מבטו החודר של אבי, המפנה את ראשו לאחור, עת הוטעמה כל מילה של פיוט "ונתנה תוקף".  אף פעם לא אדע מה חש אבי ברגע ההוא.  היה זה סימן מוסכם המבקש לעזור לו לשיר?  להתרכז בתפילה?  או אולי כיוון את מילות התפילה אלי: "מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגפה?  מי בקִצו ומי לא בקִצו?" ואולי היתה זו פנייה ספונטנית ולא מודעת, ששידרה גלים תת הכרתיים, רבי משמעות, אל עבר עתידי?

מעיד אני עלי שמים וארץ שמאז שחרורי, כאשר אני משתתף בתפילה בציבור בימים הנוראים ושומע את הפיוט "ונתנה תוקף" או פרק "לדוד מזמור" מתהילים, אני כורך את טליתי על ראשי, עוטף את פני ומתייפח.  עיני עצומות, חושי מרוכזים, ואז נגלה אבי לנגד עיני באותו מעמד, ראשו מכוון לעברי.  רואה אני את מבטו החודר, שומע את מילותיו המרעידות אותי.  כך אני מתייחד עם זכרו, יותר מבבקשת תפילת "אל מלא רחמים".  עיני זולגות, דמעות ניגרות על פני הרועדים, שיני נוקשות, לבי נצבט, ואני חש כאוב, שבור, לאה.  ואז אני עורך לי חשבון נפש נוקב ומייסר את עצמי בשאלה:  האם אני מודע היטב למה שהפסדתי באופן כה טרגי? במה שפר גורלי שנותרתי לבדי בחיים מכל יתר בני משפחתי שכל כך דאגו לי, אהבוני, והיו לי מקור של שמחה בנעורי ומקור של עידוד בעתות מצוקה?

גחנתי לעבר הרצפה העשויה מקרשים בוהקים מניקיון ושלחתי את ידי הימנית אל אחת מדלתות המזווה, פתחתיה במהירות והסתרתי אותה בגופי לבל יראו אותי או את שברצוני ליטול משם.  ידי אוחזת צרור תמונות ואני שולף חמש מהן,  אלה שהכינותי ימים לפני כן.  היו אלה תמונות יקירי: אבי, אמי, אחי, ותמונה שלי ושל חברתי בזמן המלחמה, אותה חברה שהכרתי כשהייתה תלמידתי.

כשלושה ימים לפני יום הולדתי הגיע לביתנו צו משלטונות הכיבוש הגרמניים המורה שעלי להתייצב לפני ועדת השילוח לעבודה לגרמניה במסגרת קבוצת "הכרטיסים הוורודים".  בכרטיס שצבעו ורוד צויד כל מי שהועסק בפירמה גרמנית או אצל פולני שמפעלו בפיקוח "טרויהנדר" (Treuhänder) – איש אימון גרמני.  הכרטיס זיכה את מחזיקו באפשרות להמשיך לעבוד במפעלים שתרמו למאמץ המלחמתי.  אלה שלא יכלו להוכיח את תרומתם למאמץ המלחמתי היו טרף לחטיפות.

ברשותי היה הכרטיס הוורוד.  נוסף על עבודתי זו טרחתי בעוד מיני עיסוקים שונים ומשונים שהולידו תקופת המלחמה ודאגות הפרנסה.  העדפתי למצוא לעצמי עניינים לענות בהם במקום לשוטט בטל ברחובות ולהיחשף לחוטפים.  נוסף על כל אלה הגה אבי רעיון מצוין שהיה אמור לענות על צרור הבעיות של תעסוקה, פרנסה ומסתור מפני מצבים מביכים.  הוא הציע שאחי ואני נעסוק בהוראה.  בתי-הספר היו סגורים ומסוגרים, אך איזה יהודי יוותר בנקל על חינוך ילדיו? כל הורה הביא בחשבון כמובן מאליו שחובה עליו, נוסף על דאגת הפרנסה, להקציב חלק מהכנסתו לחינוך ילדיו, בעיקר לחינוך הדתי.  נעשו מאמצים לארגן מקומות לימוד פרטיים כדי לשמור את הילדים במסגרת כלשהי וכדי שלא ישכחו את חומר הלימוד ואף יוכלו להתקדם בו ככל שהתנאים יאפשרו.  ההורים דאגו בעיקר לילדיהם שהתקרבו לגיל הבר-מצווה.

אבא עסק בענייני ציבור.  הוא סיפק תפוחי אדמה או פחמים לנצרכים ולחולים, השתדל למענם בקהילה היהודית או גייס כספים לרכישת מצרכים.  את מעשיו אלה עשה בתחילת המלחמה.  עוד בתחום פעילותו הציבורית נכלל איסוף טליתות בלות או קרועות, שהיה מוסר אותן לתפירה, מייצר מהן טלית קטן ומחלק אותן חינם בין הילדים.  אצל מכריו וידידיו אסף ספרים, סידורים, חומשים, והאיץ באחרים לפתוח מקומות לימוד מוסתרים לילדים ואולפנות לבנים ולבנות.  כל אלה היו בתחום העיסוק למען "העולם הבא", ובשטח המעשי, היום-יומי, בא למיצויו הרעיון שהגה – שאנו, בניו, נפתח בביתנו "בית-ספר" שישרת את בני כל הגילים.  אבא בא בדברים עם הורים מבין מכריו וגייס לבית-ספרנו נוער וילדים שיכלו לשלם סכום זעום תמורת שיעורינו הפרטיים.

אחי ואניח לא קבלנו כל הכנה מוקדמת לשמש מורים.  זמן לא רב קודם לכן סיימתי כיתה וחצי בבית-ספר למסחר והנהלת חשבונות, ובנוסף השתתפתי בקורסי ערב להנהלת חשבונות ותכתובת, כל זה אחרי שסיימתי את לימודי בבית-הספר "יסודי התורה-האגודה".  אחי היה עדיין תלמיד, ובעצמו רק כשנה וחצי לאחר גיל הבר-מצווה.

אבא, שיזם את הרעיון, עודד אותנו לקראת ביצועו ואמר כי שנינו ניחנו ברצון, בהתמדה ובכושר להסביר את שאנחנו יודעים, וכי כל היתר יתפתח מעצמו עם הזמן.  ניהלנו מעין בית-ספר. היו שלמדו רק אל"ף-בי"ת, היו שלמדו בכיתות יסוד נוספות, והיו שעמדו לפני הכנות לבר-מצווה.  כמו כן היתה קבוצת בנות שלמדה קרוא וכתוב בעברית וקנתה ידע למלל משפטים בעברית בהברה ספרדית מעורבת בביטויי "לשון קודש".  שפה זו ידעתי זה זמן רב, ושיפרתי את שליטתי בה על-ידי קריאה ולימוד הדקדוק בערבים הארוכים, בשעות העוצר, בגלל האיסור לנוע בחוץ.  את הספרים בעברית סיפקה לנו הספרייה של דודי וספרייה ציבורית נוספת שדבר קיומה הוסתר מהגרמנים.  כך התוודעתי לספרי הקלסיקונים, וכן קראתי כל ספר עברי שנקלע לידי.  אף ניסיתי את כוחי בחריזה ובכתיבת שירים.  דודי, אחיה של אמי, היה ידוע כגאון וכידען גדול בשפה העברית ובדקדוקה, והוא סייע בידי.  זכורני שהלווה לי ספר דקדוק ישן פרי עטו של רבי זלמן הנה, וממנו למדתי את יסודות הדקדוק העברי.  הפכנו למְלַמדֵי מקצועות מגוונים, כל אחד בהתאם לידע שלו בתחומים השונים.

הייתי נער שניסה לחלוק את ידיעותיו ולהעבירן הלאה כפי יכולתו.  הקפתי את השולחן הארוך שעמד במרכזו של חדר האורחים שלנו, שהיה מוקף ב-12 כיסאות בעלי משענת קלועה מקש.  הילדים, בנים ובנות, ישבו, רכונים על מחברותיהם וספריהם, מרוכזים.  נהגנו לבדוק אצל כל אחד ואחת מתלמידינו את מה שהכין לאותו היום או את מה שלמד באותו זמן, הסברנו ופירשנו כל עניין עד שהובן כראוי.  יצרנו קשר אישי עם כל תלמיד, ונתנו תשומת לב ראויה לכל אחד.  החלוקה ביני לבין אחי התבצעה בהתאם לידיעותינו.  לימדנו קרוא וכתוב ביידיש, פולנית ועברית, חשבון, מעט היסטוריה וגאוגרפיה, שיפור הקריאה, לימודי קודש, דינים והכנה לבר-מצווה.  עיסוקנו גרם נחת רוח להורינו וכן הזרים כסף למחייה, ולנו נתן תעסוקה וסיפוק.  תלמידנו היו מן המובחרים, כאלה שהכרנו את משפחותיהם, שיכלו לשלם בסדירות, ובעיקר תלמידים שדרשו למידה אישית.  חלק מהם קיבלו ממני שיעורים פרטיים בביתם, בזמן שאחי נשאר להתמודד עם שאר התלמידים בביתנו.

הימים היו טרם הקמת הגטו, אך כמתואר התרוקנו רחובות אחדים מתושביהם היהודים, ומיעוט הפולנים שהיו בעירנו תפס את מקומם.  זוכר אני היטב את צמד הילדים, בן ובת, בני המשפחה הפולנית וֵרטֵק, אנשים אמידים וידועים בעירנו, מיודדים עם יהודים, שהיו בין המעטים שהתגוררו בבית יהודי.  בשל היכרותינו עם אב המשפחה הוזמנתי אל ביתם ללמד את הילדים, על טהרת הפולנית.  לאחר שהעתיקו את מגוריהם לאזור שהיה מחוץ לדריסת רגלם של יהודים, נהגתי להגיע אליהם בדרכים מפותלות ונפתלות.  לפעמים הסרתי את הסרט הלבן וכך הסתרתי כל אמצעי זיהוי יהודי.  אפשר שמשפחת ורטק רצתה להפגין את אהדתה ליהודים ואפשר ששמעה עלי טובות.  העובדה היא שהם מסרו את ילדיהם לידיו של בחור יהודי דתי וסיכנו בכך את עצמם ואותי.  בכל אופן, לימדתי את ילדיהם תקופה ארוכה, סבורני שעד לשילוחי למחנה.

להבדיל, נמניתי עם מורי בנו של הרב מנדלי לוין, שהיה איש תמים ומצניע לכת והושפל בידי הגרמנים עם כניסתם לבנדין.  הם הכריחו אותו לבצע עבודות כפייה שפלות.  תלמיד נוסף, שלביתו הגעתי במיוחד, היה בן למשפחה עשירה ששמה פְּשֶרובסקי,  מתבוללת מעט.  הנער היה מפונק, בגיל בר-מצווה, דובר פולנית, צייתן וממושמע.  הייתי אמור להכינו לבר-המצווה.  לא אחת סיכנתי את עצמי כשחזרתי יחידי בחושך בזמן כניסת העוצר.  הייתי חומק בין החצרות, מפלס לי דרכי קיצור.

בבית הנער פשרובסקי התגוררה גם דודתו ולקה רוזנפלד, בחורה צעירה ונאה, אחות אמו, שעזבה את בית הוריה האדוקים בסוסנוביץ.  בזמן השיעורים התיישבה לידנו והביעה עניין בנעשה.  עם הזמן היא ביטאה את רצונה ללמוד עברית.  קרבתה נעמה לי, ובמהרה התיידדנו.  היא היתה לחברתי הטובה, עליה חלמתי כנער מתבגר, עמה חלקתי את רגעי המתח, אי הוודאות והספקות שהיו נחלתנו.

אף שבעבר הייתי תלמיד "יסודי התורה – האגודה" ולמדתי בישיבת "בית אברהם" של חסידי סוכטשוב, יחסי לבנות היה פתוח והיו לי הרבה מעריצות וידידות.  בימים ההם היו יחסים אלה בעלי משמעות שונה לגמרי מהיום.  את הבנות הכרנו אך מרחוק, וידענו מעט איש על זולתו.  לעתים יצא לנו להיפגש בחטף או להחליף מילים מספר.  לרוב הן היו אחיות של חברים או גרו בשכנות לנו.  בשעות אחר הצהריים של שבת נהגנו להקיף בטיולנו את הכיכר עשרות פעמים ולהיתקל בעיניים הננעצות בנו.  לפעמים תרגמנו רמיזה או סימן אקראי לביטוי של אהבה והערצה.  בנינו תלי תלים של מחשבות ודעות, ראיות והוכחות, כי אכן אנו חושקים ונחשקים.

לרוב קיבלו הורי דיווח שוטף על היכרויותי, ממני או משכנותינו, אך אינני יכול לזכור מקרה אחד שהם מנעו זאת ממני.  אבי הקפיד יותר מאמי, אך גם הוא לא מיחה כנגדי.  חברתי אף נהגה לבקר בשבתות בביתי, אך היא לא נכנסה בעד הדלת אלא עמדה בחדר המדרגות, ממתינה לי בשעה היעודה.  אני זוכר שהייתי לבוש בקפוטה של משי ומעליה מעיל ארוך, כיאה לנער מתבגר.  הורי ליווני למדרגות, ואבי נהג לומר: "עדיף היה לו היית הולך ללמוד 'פרקי אבות'... ואל תשכח את תפילת מנחה."

הבנתי היטב את הרמז בדבריו.  אך התבטאותו לא כאבה לי, כי אהבתיו מאוד.  ציערה אותי רק אי הבנתו את רגשותי כעלם לא מנוסה.  לא רציתי להרגיזו ובוודאי לא לצערו.  חברתי היתה מקובלת ואהודה על הורי מאוד.  היא הרשתה לעצמה, עם הזמן, להתנהג ביתר חופשיות, וגם אני תרמתי את חלקי לכך.  קיבלתי ממנה מכתבים בזמן שהייתי במחנה.  נודע לי שלאחר שילוחי היא התקרבה עוד יותר להורי והשתדלה למלא את חסרוני, ניחמה אותם וראתה עצמה כמיועדת לי כאשר תסתיים המלחמה.  לאחר שהשתחררתי נודע לי מפי חברתה כי כשהיו יחד במחנה אושוויץ גזזו את שער ראשה.  לאחר מכן היא חלתה בטיפוס ורעבה למוות.  בשעותיה הקשות היתה חוזרת וממלמלת איך היה מצבה משפיע עלי.  אהבתה אלי היתה מעבר לאהבת נעורים.  לא היתה לי אחות, והיא היתה לי לאחות, למשוש לבי, למקור עידוד, לתקווה ולהקלה במצבי הלחץ שמילאו את חיינו.  היא גוועה גלמודה בגיא ההריגה, וכמו שה תמים עלתה לעולה במוקד הקרמטוריום.

 

מאמצי הצלה

בקומה הראשונה של ביתנו התגוררה משפחת שוורץ.  מוצאם של יהושע וגוצ'יה היה מזווירצ'ה, מקום הולדתי ומושבם של סבי וסבתי ומשפחתם הענפה.  לזוג שוורץ היו שתי בנות.  מר שוורץ היה בעל מחסן עצים גדול.  הייתי מגיע לשם לעתים בחופשות, קופץ ומדלג בין ערמות הקרשים ומתחבא בינות לעצים והלוחות.  למדתי כיצד לחשב מחירי עצים, וכן התמצאתי במינוחים מקצועיים של סוגי לוחות, מידותיהם ומחיריהם.

העובדים היהודים שהועסקו אצל "טרויהנדר" קיבלו כרטיס כחול או ורוד שהגן עליהם מפני גירוש או שילוח.  אבי שוחח עם מר שוורץ וביקשו לקשר אותי עם נגר גוי פולני, שבאמצעותו יוענק לי כרטיס ורוד מזויף כדי שאוכל להמשיך ולעסוק בהוראה בלי להיות יעד ומטרה לחטיפה ולגירוש מיידי.  יהושע שוורץ נענה מיד ומלא נגר פולני שהסכים "לרשום" אותי כפועל במפעלו.  שילמתי לו את סכום המשכורת שיועדה לי, ונוסף על כך ניהלתי את פנקסיו בלא תמורה.  אחת לשבוע הייתי מופיע כדי להעיד על אמתוּת תפקידי.

הורי פנו לידידיהם בקהילה היהודית.  בראש המיליציה היהודית עמד גולדמינץ, יהודי מזווירצ'ה.  מפני שהיה קשה לבוא עמו בדברים, ביקשנו מדודתה של אמי, שהיתה מיודדת עם משפחתו, שתואיל להמליץ עלי כדי למלטני מן השילוח הוודאי.  הורי השתדלו ועשו מעל ומעבר ליכולתם המוגבלת.  הם קיוו לטוב.  ואילו אני, למגינת לבי, לא האמנתי כי יהיה אפשר לשנות את רוע הגזרה ולעזור לי במצוקתי הנוכחית.  אמי, עדינת נפש, פינקה אותנו מאד.  היינו ילדים שקטים ומנומסים.  בינינו, ככל שאר הילדים, רבנו והתקוטטנו, אך אהבנו, ובעיקר הערכנו איש את אחיו.  אני דמיתי לאמי – צנום, גרמי, מפונק ובריא.  אחי לולק היה יפה תואר, עגלגל, עיניו כחולות, אפו מהוקצע, בעל זיכרון טוב, שקדן וידען.

מובן שאמי תמרנה ועשתה ככל שיכלה כדי שלא אדע על קבלת הצו.  היא לא רצתה לגרום לי להפתעה אכזרית שכזו ביום הולדתי.  למרות כל זאת נודע לי על קיומו, אך הסתרתי זאת מפניה כדי לא לגרום לה כאב ושברון לב נוספים.  ביקשתי כסף כדי להסתפר.  היא אימצה אותי חזק אל לבה, נישקה את לחיי.  חשתי בפעימות לבה החזקות, בפיק ברכיה.  אוזני קלטו את גניחתה ואת אנחתה.  היא הצמידה את שפתיה בחזקה ועצרה את בכיה.  כיום אני יכול לדמיין איזה מאבק פנימי התחולל בקרבה.  עדיין ראשה מורכן על פני, כוח פנימי המהול בהבנת המצב גובר על רחשי לבה, היא הישירה את מבטה אלי, העמידה פנים רגועים, ובקול חנוק אמרה: "שמור נא למעני על תלתל משערות ראשך שיסופר והבא אותו עמך אלי".  התאכזרתי אליה, איני יודע מדוע, ושאלתי בתמימות: "למה לך תלתל שלי?" היא עצמה את עיניה, פקחה אותן ואמרה: "כך אומר לי לבי להשאיר לי אותו למזכרת, למען התחושה הטובה.  שער שחור שכזה שמרתי לי גם מצמתי"?

אמי היקרה והטובה, יודע אני שלא רצית להכאיב לי, ובוודאי שלא לאותת על פרדנו הנצחית והאחרונה!

הספר קיבל אותי בסבר פנים יפות והורה לי להמתין לתורי.  המתנתי, כולי נסער עדיין, ולא מצאתי לעצמי מנוח.  התחלתי מהרהר בגורלי העומד להיחרץ בעוד ימים מספר, כאשר יהיה עלי להתמודד, בודד וערירי, על אדמת נכר הרחק מחיק הורי.  הספר קרא לי.  ראיתי את פני החיוורים במראה הגדולה ואת רעמת שערי המתולתל.  תמהתי: כיצד זה שאינני תופס עדיין את משמעות השילוח?  שמועות שונות התהלכו בבנדין.  נודע על קיומם של מחנות עבודה בילשניה (Jeleśnia) ובקוזל (Kozel).  גם מחנה אושוויץ הוזכר.  פה ושם אף נראו אנשים אחדים שחזרו משם.  סיפרו על משאית שהיתה עמוסה בבני בנדין.  על אותה משאית היה גם אחד מחברי בבית-הספר.  טרם ידענו מהו טיבם של אותם מחנות, ומהי מידת האמת בשמועות שעברו בלחש מפה לאוזן.  דבר אחד היה כבר ברור – בנדין מתרוקנת מצעיריה שנחטפים ואינם חוזרים.

רכב גדול ומסוגר סבב בעיר.  הגאולייטר עב הכרס סבב עם כלב אימתני והיה עוצר אנשים.  המיליציה היהודית מילאה אחר הוראות אנשי הקהילה שנשלטה בידי ממשל הכיבוש.  ההוראה דרשה לקצוב עשרות ומאות מיהודי העיר לשילוח, לגירוש.  פחד ואימה אחזו ביהודים.  הצווים שהתפרסמו בראש חוצות בישרו רעות.  גזרות חמורות שהצרו את צעדינו ולפתו אותנו בחזקה ובערמה.

על הסדין הצחור נחתו שערותי השחורות והמתולתלות, חסרות תנועה, חסרות חיים, תלושות מהשורש.  הרמתי את זרועי והנחתיה ברפיון על משענת הכיסא.  נטלתי משערותי הגזוזות ואחזתי בידי הקמוצה תלתל כמצוות אמי, לבל יתפסני הספר בקלקלתי.  כרכתי ועטפתי את התלתל והטמנתי אותו בכיסי.

נהגנו להקיש בדלת נקישה מוסכמת מראש, לבל יפתיענו זר או אורח לא רצוי.  אימא פתחה את דלת הכניסה למטבח.  היא ניצבה מולי, פניה מביעים מבוכה, ולא יכלה לפתוח עמי בשיחה.  היא הביטה בתספורת והרעיפה שבחים על הספר ועל התספורת ההולמת אותי.  עצרתי פרץ בכי פתאומי, שלפתי מכיסי את התלתל העטוף, הגשתי לה אותו ולא יספתי.  עזבתי אותה, חומק במהירות לחדר האורחים לסייע בידי אחי.  גם הוא התנהג באיפוק, ולא ידעתי מה מתרחש בלבו.  מדי ערב, בשעות העוצר, היה חדר האורחים ריק ושקט ונראה מיותם. נאספנו כולנו במטבח.  לעתים הגיעו גם שכנים.  כמות הלחם שנקנתה בהקצבה לא הספיקה לנו, ותוספת של תפוחי אדמה עדיין היה אפשר לקנות בשוק השחור.  הארוחה הקבועה שעלתה על שולחננו היתה מרק תפוחי אדמה.  אבא חילק מנות לחם.  הוא הושיט לי גם את מנתו.  לשאלתי מה יאכל ענה בלי היסוס: "אתה צעיר וזקוק ליותר מזון מזין כדי להיות בריא וחזק".  הבנתי את הרמז.  נאבקתי ברעבוני ודחיתי את הצעתו, אף שהייתי רעב. אך אבא ודאי לא היה רעב פחות ממני אל מול מנתו הזעומה.  מי יאמוד את צערו של אב בהישלח בנו מעל שולחנו בעקבות גזרת-על שקשה לשנותה ולהמעיט מאכזריותה?

בין באי מטבחנו בעתות המלחמה, בעיקר בשעות הערב, כשהיינו מסוגרים בביתנו, היה יחזקאל זנדר שהתגורר עם אחיו בזמן המלחמה במפלס הקדמי של ביתנו.  מוצאם מסטזשמישיץ (Strzemieszyce).  אביהם היה מורה הוראה בעירו, והוא ואחיו היו מנהלי חשבונות ידועים ומוכרים.  כיוון שהיה שכן בבית שגרנו בו נמנה עם המתפללים במטבח דירתנו.  הוא קבע לו פינה במטבח, ותוך שהוא נשען על הבגדים התלויים שם, היה מחמם את גבו ומשמיע את דבריו הקולחים.  היינו קשובים לסיפוריו ולשנינות לשונו, לידענותו, לפיקחותו ולקסמו.  השלמתי בעזרתו את ידיעותי בתחומים רבים ומגוונים.  קנאתי בו ורציתי להידמות לו בידענותו, בדבריו מעוררי הצחוק, המובילים אותך לעולם טוב ונוח.  אכן, הבילוי בחברתו שימש מפלט מן הדאגה והביא לרגיעה לאחר יום מאומץ.

באותו ערב אחרון בביתנו, ליל ה-10 במאי 1942, נסבה שיחתנו על פוליטיקה.  שוחחנו על אודות צעדיו ותכניותיו של הכובש הנאצי, העלינו "סברות בטן" שהסקנו על סמך ההאזנה בסתר לתחנת רדיו חוץ, במקלט מוסתר.  שמועות שונות נפוצו במהרה בלי שנצויד באמצעי קשר כלשהם.  השמועות נפוצו בחלל האוויר, עברו מפה לאוזן, ברמזים בלבד, בפגישות אקראיות, מפני שחל איסור על התקהלות.  יחזקאל זנדר שכננו ידע שעלי להתייצב למחרת.  הוא הבין שהשעה אינה מתאימה לנוכחותו כבכל יום, עד שעה מאוחרת, נפרד לשלום והלך.

סבתי רבקה-גיטל, אם אבי, הכינה עצמה לשינה.  היא היתה קרובה לגלי שבעים.  את גילה האמתי לא ידעתי .  לצורך ההתפקדות השתמשתי בתאריך לידתה כפי שעלה בדעתי.  כל אדם החזיק ברשותו תעודה בעלת פרטים אישיים.  התעודה הוטבעה בטביעת אצבע אישית.  סבתא פנתה לפינה.  נטלה קערה גדולה מלאה מים, נטלה ידיה, רחצה רגליה, מלמלה ברכת "שמע" על המיטה ונרדמה. שוחחתי עם לולק אחי על השיעורים של מחר כאילו שום שינוי לא יחול ואני בוודאי אשתחרר.  אבא ואימא שיתפו אותי בשיחתם.  הם סיכמו את מהלך השתדלויותיהם אצל אנשים שונים והדגישו כי היושב במרומים בוודאי יעזור.  הם עצמם, כפי שנדמה אז, מיצו את יכולתם.  הם הניחו שמאמציהם ישאו פרי.  בקבוק הוודקה נמסר לנגר הפולני ציגן כדי שיעבירו ל"נאמן" הגרמני, והלה בוודאי יעשה הכל כדי להביא לשחרורי.

הוודקה הושגה דרך דודי, מרדכי רֶכְנִץ.  מיד עם פרוץ המלחמה הספיק לברוח לשטחה של רוסיה, ואשתו, דודתי אלקה, שנשארה בבית, החביאה בקבוקי משקאות שהיו לאחר מכן למקור פרנסתה.  דודי זה הספיק לחזור בימי הכיבוש הנאצי מלבוב הביתה לבנדין, שם חי את שארית ימיו עד לגירושו לאושוויץ.

אמי סיפרה כי נודע לה מדודתה אדל הלברג על אודות שיחתה עם ראש המיליציה היהודית גולדמינץ.  הורי האצילו  עלי ביטחון מרבי ולא הותירו לי מקום לספק כלשהו בהצלחת מאמציהם.  לא אדע איך ומה הם חשו.  מחוגי השעון הורו על השעה אחת עשרה בלילה.  התקרבתי לחלון האטום, המכוסה נייר שחור בהתאם לצו ההאפלה.  חיפשתי חריץ או קרע שדרכו אוכל לראות את הלילה בחוץ, אך לשווא.  עליתי על יצועי, התהפכתי כמה פעמים עד ששקעתי בשינה עמוקה.  אינני זוכר אם מלאך החלומות פקד אותי באותו הלילה.  גם הוא לא היה יכול לחזות את המהפך הקיצוני ואת השינוי החריף שיחול במהלך שנות חיי הקרובות.

שעון הבראשית מדייק להפליא.  הבוקר שלמחרת לא איחר להגיע.  גרמי השמים לא שינו ממסלולם.  מה שהתחולל על כדור הארץ לא הפריע למהלכם התקין.  דממה ברקיע, כאילו התרחק במודע מטווח ראייה ושמיעה של הנעשה שם למטה תחתיו.  גם בנו לא עמד הכוח לעצור בתפילה את העומד להתרחש ולבטל את גזרת הגירוש.  הגיעה השעה לצאת את הבית למפגש עם הלא נודע.  התכרבלתי במעילי הקצר והחם.  קנקן הקפה והאוכל העטוף שבידי עשו אותי דומה לפועל המוכן ליום עבודתו.  השעה דחקה ועת הפרדה מעל אחי קרבה.  חיבקתי את לולק, נשקתי על לחיו וביקשתי ממנו לא לשכוח להתפלל למעני.  לימים, כשנודע לו ממכתב שכתבתי כי אני עובד בחפירת תעלות ביוב עמוקות, כתב לי שבכל פעם שהוא אומר "ממעמקים קראתיך יה" הוא הוגה בי ופורץ בבכי.  הוא ניחם אותי ועודד אותי בכך שהוסיף לתפילתו למעני את הפסוק: "עזרי מאת ה' עושה שמים וארץ".

פתחתי את הדלת.  אימא ואבא יצאו ראשונים.  אני צעדתי בעקבותיהם.  הפניתי את פני לאחור, העפתי מבט אחרון על המטבח ונישקתי את המזוזה הגדולה.  בחלוף שלוש שנים וחודשיים ימים חזרתי אל אותה הדלת כ"מנצח", כ"משוחרר", ולמעשה כנכרי, כמי שעולמו קרס תחתיו, כגלמוד המחפש את קרוביו ויקיריו ומוצא רק זיכרונות ונוסטלגיה.  סימני השקע של המזוזה עדיין ניכרו על המשקוף, גם קווים מקושקשים של משחקי ילדים בעיפרון ובעט.  לולא הייתי בחברת הורי הייתי גולש כתמיד על ישבני מעל משענת העץ שעל המעקה.  התעכבתי ליד דלת שכנינו, משפחת שוורץ, ונפרדתי מהם לשלום.  ירדנו עוד קומה ופסענו דרך מסדרון ארוך על פני החצר.  הקדמתי את הורי ויצאתי ראשון החוצה.  הכיכר נגלתה לעיני.  בעת שעדיין עמדתי סמוך לשער הראשי, כשרגלי עומדות על שתי המדרגות המוליכות למדרכת הככר, מצאתי את עצמי עומד מול בריש רמבישבסקי, שכן ובעל חנות לבדים.  הוא שאל: "לאן אתם הולכים כולכם כל כך מוקדם היום?" מבלי משים נפלטה מפי התשובה: "אני הולך למקום שממנו אין חוזרים עוד".  אבי היה קפדן, מהיר לכעוס, ולא יכול היה לעצור בעד פרץ רגשותיו.  בתור אב אוהב ומסור לא היה מסוגל להבליג על התבטאותי הנועזת ופלט לעברי: "מגיעות לך שתי סטירות על דבריך הבוטים".  לא עניתי כמובן.  ריחמתי עליו, על עצמי ועל המציאות שנקלענו אליה.  אמונתו היתה כה צרופה עד כי אפילו באושוויץ המשיך להתפלל בציבור, שלוש פעמים ביום, וכך לא הבהילו מראות האימים את הנאספים על ידו למניין.  שבועיים תמימים, עד רגעיו האחרונים, נהג כך.  מפי מורי לשעבר לעברית הלל ז'בנר, שחמק מאושוויץ וגורש אל פינפטייכן, שמעתי את הסיפור.

אמי פערה את פיה, נבהלה והשתתקה.  פנינו היישר קדימה וחצינו את הכיכר שתמיד המתה אדם והיתה מלאה תכונה, ועתה נראתה מיותמת וריקה מפעילות.  פה ושם נראו אנשים.  את המבוגרים שבהם היה קשה להכיר מפני ששערם גולח וזקנם נמרט באכזריות.  הם עוררו צחוק בקרב הגרמנים האלימים.  דודי, רב צבי-דוד המכונה רב הרשל'ה, היה גאון ו"שחה בים התלמוד".  עוד בהיותו בן שש שנים ידע את כל שישה סדרי משנה בעל-פה.  הוא היה מנהל חשבונות מעולה ושלט בגרמנית, בפולנית, באנגלית, ביידיש ובעברית על דקדוקה.  הוא נודע גם כרב אומן במשחק השח-מט.  גאוניותו הגיעה לידי כך שהגרמנים שחררו אותו בזמן המלחמה מעבודה מעשית ומכתיבה בשבת במשרד שעבד בו בשל הכושר שלו לשמור נתונים בזיכרונו המעולה.  גם את זקנו שלו גילחו הגרמנים בכוח.  הוא המשיך בעבודתו אחרי האירוע המביש הזה.

 

שלוש משאלות

פסעתי עם הורי ברחובות שבהם היינו רגילים ללכת לבית הכנסת.  בימי שבת ומועד נהגנו לשוחח עם אבי בדרך לבית הכנסת.  הוא היה גבאי בשטיבל שלנו וגם בעל תפילה מעולה.  הוא תרם מכספו לקניית מגבות ומפות, ומדי שנה קנה מראש את הכיבודים של "המגביה והמגולל", שאותם חילק בין המתפללים.  באותן שעות משותפות התוודענו לשלוש משאלות לבו: הראשונה, להכניס ספר תורה שירכוש בכספו לשטיבל שלנו.  השנייה, לעלות לארץ-ישראל כדי להיות עם המשפחה, והשלישית, לזכות להכניסנו לחופה ול"מעשים טובים".

הרחובות בשעה זו כמעט ריקים מאדם, כי זאת יש לדעת: על היהודים להיות מועסקים במפעל התורם למאמץ המלחמתי.  במקרה של חטיפה בזמן מצוד עליהם להוכיח זאת במסמכים המתאימים, וָלא יגורשו למחנות בגרמניה.  שני מפעלים גדולים הוקמו בבנדין והועסקו בהם אלפי בני אדם בני כל הגילים: מפעל גדול לייצור נעליים ולתפירת מדים על שם לויטש ומפעל גדול ממנו לתפירת בגדים ומדי צבא על שם רוסנר.  במאמצים רבים היה אפשר להתקבל לעבודה במפעלים האלה כדי למצוא מחסה כמעט בטוח מפני חטיפות והגליות.  כל זה נעשה בפרוטקציה או על-ידי הענקת מכונת תפירה למפעל או לחלופין על-ידי הפגנת בקיאות במקצועות הדרושים במפעל.  מפעלים אלה העניקו לעובדיהם את כרטיס ה"זונדר" (Sonder).  העבודה היתה אמורה להגן מפני שילוח.  כל אחד מאתנו העדיף לעשות הכל כדי לא למצוא את עצמו מגורש לאי שם בנכר.

על סחר לא חוקי נשלחו למקום לא ידוע.  מכונית שחורה ואטומה סבבה בעיר, והחטופים הכלואים בתוכה לא נראו יותר לעולם.  עונשי הגליה ושילוח נגזרו על "מפרי החוק", הלוא הוא הצו הגרמני.  לפעמים אסרו יהודים במחנה מלבונדז (Malabądz) שהוקם בפרוורי העיר.  שמו היה כנראה שם מקוצר ל"בנדין הקטנה".  מחנה מלבונדז היה מחנה עבודה שהתנהל לפי כל הכללים הידועים.  רוב אוכלוסייתו הורכבה מזרים שבאו ממקומות שמחוץ לבנדין.  אבא התעניין ביהודים הכלואים שם.  באישור מן העירייה הוא הכניס לשם חבילות מזון.  לא אחת הייתי אני שליח המצווה שהיה מביא בעיקר מצות לפסח ומאכלים כשרים אחרים לפי המותר או תוך שיחוד השומרים.  הכניסה למחנה היתה אסורה.  נהגתי למסור חבילה לשומר או לזקיף שהיו כנראה משוחדים, והם העבירו את החבילה לנמען.

בהצצה חפוזה מרחוק היה אפשר לראות את כלואי המחנה.  לא אדע כיצד נודע לאבי על הכלואים ועל צורכיהם.  גם לא שאלתי אותו, כי למדתי שיש להימנע משאלות מיותרות ושבמלחמה קיימים "האפשרי" מול "הבלתי אפשרי".  לא שיערתי שגם אני אהיה אסיר במחנות, מנותק מעזרה ומקשר.  המשכנו ללכת עד שעמדנו מול בית היתומים, הוא המקום שהייתי צריך להתייצב בו.  לבי פעם בחזקה.  האם יעזרו השוחד או הפרוטקציה שארגנו הורי? נכנסתי לבניין גדול שדמה לבית-ספר.  על יד דלת הכניסה עמדו שני שוטרים יהודים מן המיליציה המקומית.  הורי נשארו עומדים בחוץ, ממתינים לבאות.  עיניהם תרו אחר מכר שלא נראה באופק.  נשקתי להורי בחפזה, פלטתי ביידיש "יום טוב" ו"היו בריאים ואל תדאגו" ונעלמתי מעיניהם.

השוטרים שהכניסו אותי דרשו ממני למסור את הצו.  נתקלתי באנשים רצים, מבוהלים, מחפשים מכרים וידידים, מדברים אל עצמם, סופקים את כפות ידיהם בחוסר אונים, כבודקים דרכי מילוט.  אף אני חיפשתי מישהו שיוכל לעזור לי, אך לדאבוני לא מצאתי איש.  פגשתי מכרים, החלפנו מילה ולא יותר.  כל אחד מכונס בצרתו, חושב את מחשבותיו.  מסרתי את הצו.  כתובתי וגילי, הכול נרשם.  הופניתי אל האולם הגדול.  ידעתי שהורי ממתינים בחוץ.  לא רציתי לאכזב אותם, אך גם לא יכולתי לעזוב אותם כך לנפשם.  התקרבתי שוב אל דלת היציאה, אך גורשתי משם מיד.  חיפשתי אחר אפשרות להציץ החוצה.  עליתי קומה וניגשתי לחלון שפנה לעבר הרחוב.  נופפתי בידי, קראתי בשמם.  אינני יודע אם אמנם ראו אותי, ובוודאי לא סביר ששמעו את קולי.  נשארתי על מקום עמדי, מביט בהם עוד רגעים אחדים.

מהורהר ומדוכא פניתי לעבר האולם.  דלת הכניסה היתה פתוחה, ודרכה יצא ונכנס בלי הרף קהל מגוון.  המתייצבים היו בני גילים שונים, רובם בני 18 עד 30.  הם היו מצוידים בכרטיס ורוד שתוקפו פג עם עצם ההתייצבות.  עתה שימש המקום תחנת מאסף.  איש מהנוכחים לא ידע מה בעצם עומד לקרות או מה יהיה הצעד הבא.  כולם ניזונו משמועות.  אחדים ידעו לספר שאנו ממתינים ל"סוחר הצולע", הֵנשיל שמו,[22] כך כינו את הגרמני נטול המדים שתפקידו היה לספק כוחות עבודה למחנות.  אחרים אפילו ידעו להוסיף את שמות המחנות שאליהם נישלח; תיארו את המקומות.  הקהל מנה בין 150 ל-200 גברים, רובם תושבי בנדין וסביבתה.  שוטרים נכנסו ויצאו, מרביתם בתפקיד, בהם שחיפשו מישהו מסוים.  אחרים שמרו על הסדר.  כל העת התווספו עוד ועוד אנשים שהתייצבו בעצמם או ששוטר הביאם למקום.

שעות ארוכות שהינו שם במצב של המתנה וחוסר ידיעה.  אוכל לא הוגש לנו.  את מנת הלחם שנטלתי עמי בצאתי מן הבית טרם אכלתי מחוסר תיאבון, או שאולי לא הרגשתי בו צורך באותו זמן.  הרוויתי את צמאוני ולגמתי מדי פעם מקנקן הקפה הצונן.

פגשתי בחברים ובמכרים, אך החלפנו רק מבטים. מחוסר סבלנות לא הגענו לידי שיחה.  לפעמים הסתפקנו בכמה מילים, בהנהון או במנוד ראש.  הרגשנו ניכור, כמו היינו "אדם לאדם זאב".  לא יכולנו לעזור איש לרעהו. שעות ארוכות של המתנה כיבו בנו כל זיק של תקווה.  נפוצו שמועות כאילו עדיף להישלח למחנות.  ייתכן שהפיצו אותן אנשי ה"קומיטט", כדי להצדיק את מעשיהם ואת התנהגותם.  הם שהגישו את רשימות המיועדים למלא את מכסת היהודים לשילוח בצו הגרמנים.

רק לפנות ערב הועמסנו על משאיות שהובילו אותנו לעיר סוסנוביץ הסמוכה, אל בית-הספר המקומי למסחר.  התחנה החדשה הזאת נקראה בגרמנית "דולַג" (Dulag) – מחנה מעבר.  הבניין היה רחב מידות וגבוה יותר מזה שבבנדין.  שמרו עליו גרמנים.  המקום המה אדם.  קרו מקרים שהוחלף מתייצב כפוי במתנדב מרצון, כך שהמספר הכולל של האסירים לא קטן.  היחידים שהתנדבו מרצון עשו זאת מפני שהעדיפו תשלום כספי ששימש מקור הכנסה למשפחתם.  מדי פעם נקראו קבוצות למבחן ולבדיקה.  סיווגם קבע את היעד לשילוח.  המשלוחים כללו בעלי מקצועות שונים:  פועלי בניין, טפסרים, טייחים, נגרים, מסגרים, מפעילי מכונות ואפילו פקידים.  רוב תושבי הסביבה הבינו גרמנית, בעיקר כזאת הדומה מאוד ליידיש.  במיועדים למשלוח היו שמסרו פרטים על מקצועות שמעולם לא עסקו בהם כדי להיכלל ברשימת המשלוח למחנה הנחשב על-פי השמועה למועדף.  ציפינו להתפקדות.  העדפנו להימצא במצב ודאי הכולל שילוח משהייה נוספת במקום במצב של חוסר ודאות.

הלילה רד.  דלתות הכניסה ננעלו.  חילקו לנו אוכל ושתייה, ואני החלטתי לא לעמוד בתור.  לא היה בי כל רצון להתמסר ולהיכנע למצב על-ידי לקיחת המנה שחולקה.  שיערתי בנפשי שבכך נאי מפגין התנגדות חרף היעדרם של מוצא אפשרי או תקווה.  יושבים בלא משענת, נשענים על הקירות או שרועים על הרצפה, כך חטפנו שינה קלה או נמנום חסר מנוחה.  כך עבר עלי הלילה הראשון, לראשונה מחוץ לכותלי ביתי.

 

התחזות שאכזבה

הקשר עם הורי נותק כליל. למחרת נשארנו באותו המקום.  הודיעו לנו להתאסף באולם המרכזי לבדיקה רפואית בידי רופא פולני שיקבע את התאמת כושרנו הגופני לעבודה.  התאספנו בחיפזון באולם גדול שעמד בו רק שולחן אחד.  דלת האולם נפתחה מדי פעם, ודרכה נכנסו שוטרים יהודים מהמיליציה שהיו מופקדים על השמירה בתוך הבניין.  כמו כן נראו אנשי הקהילה או אנשים מהשלטון המרכזי האזורי.  אלה היו לרוב בעלי תפקידים שיכלו להפעיל אחרים או להביא לידי שחרור בפועל.

מולצ'דסקי, יושב ראש היודנרט, הופיע אף הוא.  ציוני ידוע שפעל רבות בתנועת הנוער הציוני שאליה השתייכתי עד פרוץ המלחמה.  כעת היה "פונקציונר", בעל סמכות גבוהה.  גורלם של רבים מאתנו, אם לא של רובנו.  נמסר לידיו.  ניצלתי את הופעתו באולם ונדחקתי אליו עוד כשעמד בכניסה.  פניתי אליו בעברית כדי להרשימו וכדי שאחרים לא יבינו את דברי.  ביקשתי ממנו לעשות משהו למעני תוך שהזכרתי את שמי ואת שם משפחתי.   הוא הכיר אחדים מבני משפחתי הציונית ובעיקר את בן דודי ישעיהו ארליך.  הזכרתי לו את שם ראש המיליציה גולדמינץ שהיה אמור להשתדל למעני.  מאוחר יותר רשמתי את כל הפרטים בעברית על פתק ותחבתי אותו בידו.  דבר לא הועיל.[23]  בין השוטרים, שלא בתפקיד, נכנס ובא לייבק רכניץ, בן דודי.  מטרת בואו היתה להציל חבר בן עשירים ממשפחת קרוק.  הספקתי לדבר עמו קצרות.  הוא סיפר שהורי פנו אליו שישתדל למעני, אך הוא יכול רק לייעץ לי להעמיד פני חולה.  לשאלתי התמימה על איזו מחלה עלי להתלונן, מפני שאינני סובל מדבר פרט להיותי מבוהל, פטר אותי כלאחר יד ואמר: "תתלונן על מיחושי בטן חזקים.  יהיה קשה להוכיח בבדיקה שטחית שאתה משקר".  לתדהמתי הרבה נוכחתי לדעת כי אחרי כל ההבטחות אין לי על מי לסמוך זולת על עצמי.  עלי ליטול את גורלי בידי, לחשב היטב את צעדי ולצפות למזל הטוב שיסייע בידי.

שקט השתרר באולם.  השוטרים מהמיליציה היהודית סידרו אותנו בשורה עורפית וציוו עלינו להפשיל את בגדינו ולחשוף את פלג גופנו העליון.  נכנס גרמני במדי גסטפו, כנראה קצין מחיל הרפואה, אחריו נכנסו הרופא הפולני מסוסנוביץ, אחות יהודייה ופקיד הקומיטט.  יחסו המזלזל לנבדק גבל בהשפלה.  ריננו עליו שתמורת שלמונים וטובות הנאה העלים עין ונתן חוות דעת רפואית כוזבת.  כעבור שנתיים נמצאנו יחד במחנה הריכוז גרוס-רוזן (Gross-Rosen).

הבדיקה היתה שטחית.  התקרבתי לעבר הרופא הבודק.  התחלתי לרעוד, חוכך בדעתי על מה להתלונן.  הייתי צריך להחליט בדחיפות.  התקרבתי לעבר החלונות הפתוחים, תוך שאני יוצא מעט מן השורה, והטיתי את גופי לפנים.  הצטמררתי.  הרעדתי את ידַי בכל כוחי, וכך נרעד כל גופי בעצמו, כאילו נכנס למערבולת, כאילו הונע בכוח חשמלי.  התאמצתי להישאר באותו המצב עד שיגיע תורי כדי שאוכל להופיע רועד בלי הפסקה מול הרופא הבודק.

גופי היה במצב של מעין "פרפטום מובילה".  כוח טמיר הניע אותו וטלטלו בחזקה.  בפנים מעוותים ניצבתי מול הרופא.  נבדקתי בסטטוסקופ התלוי על צווארו.  הוא לא גילה דבר.  הוא שאל על אודות מיחושי.  שיני נקשו ושפתי רעדו.  פלטתי הברות משונות ומילים מקוטעות, מתלונן על "כאבי בטן".  בעצמי לא הבנתי את שאמרתי.  הכול התרחש במהירות.  מופתע מעצמי לא הבינותי מה בדיוק קורה לי וכיצד שינו רצונותי את המציאות.  האחות היהודייה באה לעזרתי.  החלטית ונמרצת היא פנתה אל הרופא ואמרה: "כן, אני מכירה את הבחור הזה ואת משפחתו.  הוא אינו יציב.  הוא חולני".  תמה נעצתי בה את מבטי.  היתה זו הפעם הראשונה בימי חיי שראיתיה.  לא הכרנו איש את רעהו כלל.  גם פניו של הקצין הגרמני קפאו.  לא ידעתי: האם הצליחה ההצגה ששיחקתי? האם הועלתי לעצמי או שמא הזקתי? הרופא פלט מונח רפואי, הפקיד רשם, ואילו אני נותרתי עם הספק המכרסם.

החלטתי להמשיך במשחק עד תום.  נלקחתי בידי השוטר היהודי אל הספסל.  השתרעתי עליו מלוא קומתי והתכרבלתי.  לא הרפיתי והמשכתי להניע ולהרעיד את גופי ככל שיכולתי.  אחדים ממכרי ניגשו אלי וביקשו להרגיע אותי.  הם הציעו לי להפסיק ונימקו את דבריהם בכך שהעמדת הפנים שלי הצליחה.  אחרים סיפרו שהם שמעו שהרופא ציווה לשחרר אותי.  איתן בדעתי המשכתי.  רגזתי עליהם ופקדתי עליהם להניח לי לנפשי.  הרגשתי שעוקבים אחרי.  כיסו אותי בבגדים שהנחתי על הספסל, אך אני זרקתי אותם מעלי.  רציתי לחוש את צינת הרוח למרות תנוחת גופי שהתחמם.

מאז שנפרדתי מהורי הם לא שקטו לרגע.  ניסו בכל כוחם לשחרר אותי.  בכור בניה של מלכה ינגסטר, שרוליק, היה עתה פקיד בקומיטט בבנדין.  אמי הזעיקה אותו, ומפיו נודע כנראה להורי על מקום הימצאי בסוסנוביץ.  הוא הגיע לאולם עוד בזמן עריכת הבדיקות, שאל עלי ומצא אותי שוכב קרוב לדלת הכניסה.  הוא התקרב אלי, מתקשה לזהות אותי.  ראיתי אותו כשנכנס וקראתי בשמו בקול חלש.  הוא התקרב אלי וניסה להרגיע אותי.  הוציא סוכרייה מכיסו והושיט לי.  דחיתי את ידו ואמרתי: "בבקשה, הצל אותי, עשה משהו..." הוא התעכב קמעא והלך.  הרופא והסגל קמו ועזבו את האולם.  קמתי מהספסל במצב רוח קשה, ממתין לבאות.

הורשינו להסתובב בבניין, אך רוב הזמן נשארתי בקומה השלישית.  הפקידים מיינו את הרשימות ונערכו לסידור קבוצות מתאימות לדרישות.  "הסוחר" בחן אותן.  הוא הרכיב משלוחים והשלים מכסות של בעלי מקצוע.

מישהו הודיע לי כי שמע שקוראים בשמי; אחר הוסיף שאמי ממתינה לי בחוץ.  ניגשתי לחלון וראיתי אותה עומדת מרחוק.  פתחנו בשיחה.  אמי עודדה אותי וסיפרה שקיימים סיכויים טובים לשחרורי הקרוב.  היא נותרה עומדת, מטה את גופה לעברי כדי להיטיב לראות אותי.  הסחתי את דעתה במילים סתמיות ושאלתי על אבא ועל לולק.  לפני שנפרדנו אמרתי החלטית: "הכיני למעני מזוודה עם בגדים ומעט אוכל".  לא הוספתי לדבר כי המילים נעתקו מפי, אך נראה שהבינה היטב את המשמעות – "להיות מוכן למשלוח".

דברי היו כנים ונבעו מהבנת המצב לאשורו.  חשתי שאם לא אבקש מזוודה, לא יוכלו הורי בשום לאופן לתקן את המעוות, וסבלם יגבר בשל כך.  במשך היום נודע לי ששמי צורף לכמה קבוצות ומשלוחים, ובשל נימוקים לא ידועים לי השמיטו אותי מהם.  כך נותרתי מחכה.  לא התחכמתי במסירת הפרטים.  הודעתי שאני פקיד ומבין גרמנית.  בכל זאת טרם נמצאתי מתאים לדרישותיהם.

לפנות ערב גובשה קבוצה שיועדה למחנה מעבר.  שמי צורף לקבוצה זו.  בקוצר רוח חיכיתי למזוודה, כדי שלא אשָלח בבגדי המעטים העוטפים את גופי.  כך עבר עלי לילה נוסף באותו בניין.  בבוקר נודע לי כי בשער מחכה לי מזוודה גדולה.  לא נמסר לי כיצד הגיעה ובידי מי.  איך התמודדו הורי עם בשורת האיוב עת התנפצה תקוותם האחרונה להצילני? כמה דמעות הזילו על דופנות המזוודה בשעה שארזו את תכולתה ונשאו אותה אלי?

נודע לי שאנו עומדים להישלח למחנה המעבר גרוס-מאסלוויץ (Gross-Masselwitz), שבו נועסק.  חילקו אוכל ושתייה.  הפעם נטלתי מפרוסת הלחם המרוחה במרגרינה ומשהו לשתות.  האוכל שהבאתי אתי נותר מבלי שאגע בו.  אני זוכר היטב כמה היה נחוץ אחר כך, כתוספת להרגעת תאבוני, כשהפך למעדן במחנה העבודה החדש.  בשעות הצהריים המאוחרות היינו אמורים לעזוב.  המזוודה לא נמסרה לי ולא ידעתי את מקומה.

סודרנו בחמישיות.  הייתי החמישי בשורה, צועד ברחובות סוסנוביץ לעבר הרכבת.  השלמתי עם מצבי.  תמו האשליות.  מסקנתי מהקורות אותי עד כה היתה שעלי לסמוך רק על עצמי; על תבונתי שתדריכני בצעדי הבאים.  עתה צעדנו בסך, מוקפים מכל עבר בשומרים גרמנים, חמושים ברובים.  הרחובות היו כמעט ריקים מאדם.  היהודים גורשו משם מזמן.  שקט מסביב.  רק קול הפסיעות נשמע.  לפתע קלטו אוזני קול קורא: ב-נ-י-י-ק! מבטים הופנו לעבר הקול והצועדים האטו את צעדיהם, כמעט נעצרו.  הפניתי את מבטי תוך כדי הליכה ויצאתי מהשורה.  הקול מוכר לי כקול אמי, השם המוזכר הוא שמי, אך איך ומי נמצא כאן במקום האסור ליהודים?  לפתע הגיחה אמי והתקרבה, מאיצה את צעדיה, פסעה לצדי, הושיטה את ידה ונגעה קלות בידי.  נסערתי ממראה עיני, ובאותו רגע רגזתי על הסיכון שנטלה על עצמה.  המפגש ארך שניות ספורות.  השומר הגרמני החמוש הגביר את צעדיו עד כדי ריצה, הדביק את אמי ובקת הרובה שבידו הכה בה וגירש אותה משם.  נס שלא נורתה.  ייתכן מאוד שהוא רצה למנוע מהומה.  חיש מהר היא נעלמה.  כנראה הסירה את סימן הזיהוי היהודי וכך יכלה להגיע לסוסנוביץ.  כיצד ידעה מתי נעבור, ואם בכלל?  כמה זמן השתהתה וחיכתה, מאוימת, בסכנה מוחלטת?  לבי לבי עליך אמי היקרה, האצילה ועדינת הנפש.  עקבת אחרי ולבך התפלץ מצער ועגמת נפש.  רצית לראות אותי ולו פעם אחת בטרם אעלם, הופעת כמלאך הבא להושיע ונעלמת מעיני ביעף, קטועת כנפיים.  לאחר שנה כתבה אלי בדרך-לא-דרך כי ברצונה להתנדב ולהישלח למחנה שלי במרקשטט (Markstadt).  אמנם נמצאו שם נשים, אך לבסוף שולחו גם הן למקומות אחרים.  מנעתי ממנה לממש את רצונה.  ביודעין דחיתי את הרעיון על הסף.  שנינו לא הערכנו אל-נכון את המצב.  כמי שחווה את החיים במחנה לא העליתי על דעתי שתתנתק מעל אבא ולולק.  שיערתי שהיא לא תוכל לשרוד.  לנגד עיני ניצבו רק הרעב והמוות שבעקבותיו.  כיום אינני שלם עם החלטתי, אף שאיני בטוח כלל אם היתה מסוגלת לממש את רצונה.

עלינו על קרונות.  יצאנו לדרכנו החדשה.  כעבור מספר שעות קידם את פנינו שלט ועליו כתובת גדולה בגרמנית: גרוס-מאסלוויץ.  צעדנו לתוך המחנה.

התחלתי פרק חדש בחיי העצמאיים – בזיכרוני ובתודעתי חרותים עמוק אירועי הפרדה והשילוח.

 

קהילת בנדין בחורבנה

כשהגעתי לגיל 19, במאי 1942, נעקרתי מן הבית.  התנתקותי מבית הורי היתה מאורע מכריע שהשפיע על המשך חיי ועל התפתחותי.  מאותו רגע התמודדתי בכוחות עצמי עם הקשיים, עם הסכנות ועם המאבקים היום-יומיים שניצבו בדרכי.  הפרדה והשילוח מהבית הגלו אותי מקורותיהם של תושבי עירי, של הורי ויקירי.  מדי פעם הגיעו לאוזני ידיעות על המתרחש, אך הן היו חלקיות, קטועות ולעתים מטעות והוסיפו דאגה על דאגותי המרובות.  לאחר השחרור נודעה לי השתלשלות האירועים מפי ניצולים שהיו בעיר עד לחיסול הגטו וכן ממקורות כתובים.  על כל אלה מבוססים דברי בהמשך.

 

באמצע שנת 1942 החל מרין לכנס אספות שנועדו לדרבן את הצעירים להתייצב מרצון לעבודה במחנות. הוא טען כי בדרך זו יוכלו היהודים הנותרים להחזיק מעמד וכי הקרבן שיעלו הצעירים בעבודתם יעמוד להצלתם לשל המבוגרים.  טיעוניו לא שכנעו, והנוער חיפש דרכים להשתמט מגזרת הגירוש למחנות.  מרין אף ניסה את כוחו אצל הנאמנים הגרמנים וביקש אותם לשחרר אחוז כלשהו מהעובדים כך שתסופק מכסת עובדי הכפייה הנדרשת, אך נענה בשלילה.  בהתערבות הממונה המיוחד על כוחות העבודה צווו הנאמנים להתייצב יחד עם פועליהם היהודים בבית היתומים, ושם גזרה ועדה מיוחדת את גורלם של מספר עובדים לגירוש.  המגורשים הועברו לדולַג תחת משמר צבאי ולאחר מספר ימים גורשו למחנות. 

באוגוסט 1942 כינס חיים מולצ'דסקי את נכבדי העיר והרבנים והודיע שהגסטפו החליט לערוך רישום של האוכלוסייה היהודית.  הוא ביקש מן הנאספים לערוך תעמולה בין התושבים לבל יישאר איש בביתו ביום הרישום בהבטחה כי לא יאונה כל רע למתייצבים.  היודנרט פרסם כרוז ונכתב בו בין השאר: "יהודים! לבשו בגדי חג ומהרו בשמחה למקום הריכוז!".  באותו המועד נערך ריכוז דומה גם בצ'לאדז (Czeladż).  הגסטפו הסתפק בהחתמת התעודות האישיות שנשאו את תצלומי המחזיקים בהן ושחרר את האנשים לבתיהם.

מטרתו של צעד ערמומי זה היתה כנראה לפתות את יהודי בנדין, סוסנוביץ ודומברובה.  אכן, הם התייצבו כולם בשעות הבוקר המוקדמות לרישום, מזקן ועד טף.  השמועה מספרת כי מרין עצמו לא ידע על שעתיד להתרחש.  במשך מספר שעות נערך הרישום במגרשי הספורט של "הכוח" ושל "סרמציה" (Sermacja).  מספר המתייצבים נאמד בכ-30,000 נפש.  בערך בשעה עשר בבוקר נודע כי שרשרת של אנשי ס"ס ומשטרה מזוינים במכונות ירייה מקיפים את המקום בלי שתינתן רשות לאיש לצאת, כולל הפקידות הגבוהה של היודנרט.  שעות ארוכות שכב הקהל הנאסף על המגרש בציפייה לאסון העומד להתרחש.  בשעות אחר הצהריים נודע כי הממונה המיוחד יערוך את הסלקציה ולא הגסטפו וכי ייתכן שמחזיקי תעודת הזונדר ישוחררו.  ידיעות אלה שיפרו מעט את מצב הרוח הכללי.  הקהל מוין לשלושה סוגים: צעירים או מבוגרים יותר בעלי משפחות שמספר הנפשות בהן קטן והם מחזיקים בתעודת הזונדר; משפחות שראשיהן מחזיקים בתעודה, כולל בני 50; זקנים ובעלי משפחות מרובות ילדים.  בערב, לאחר יום גשום וגדוש בחוויות קשות, הוטבעו החותמות בתעודות המשתייכים לסוג הראשון.  חלק מהסווגים לסוג השני שוחררו אף הם, ואילו את הנותרים, כ-10,000 במספר, דן הגסטפו לגירוש שעמד להתבצע כעבור יומיים.  היהודים העצורים רוכזו בשלושה בניינים: בבניין היודנרט, באולם הגדול של בית-הספר "האגודה" (בית-הספר שבו למדתי לפני המלחמה) ובבניין בית היתומים).

הנוער בעיר התארגן להצלת הנידונים.  דרך מעברים, מנהרות וגגות הבריחו מספר גדול של יהודים.  בני המשפחות נרתמו אף הם למאמץ ההצלה.  הילדים ששוכנו בבית היתומים, שהיה מרוחק מרובע היהודים, ניצלו בחלקם על-ידי שיחוד אנשי המשמר הגרמני בכסף, בחפצי ערך ובמשקאות.  גם בחשכת הלילה הצליחו להימלט מבוגרים וילדים, היות שהגסטפו לא ידע את מספרם המדויק של הנידונים.  בשבת הובלו המגורשים בקרונות מסע לאושווינצ'ים.  על המוני בית ישראל נגזר להיכרת מארץ החיים, בהם צעירים וטף שלא הספיקו לטעום את טעם החיים.  הילדים שהוחבאו בבתים בלא השגחה נפלו מאוחר יותר בידי הקלגסים צמאי הדם פייקרט (Piekart) ופרייטג (Freitag) ששמו אותם בשקים והטילום לקרונות.  בין קרבנות הגירוש היה הרב מנדל לוין, שאת בנו לימדתי.  בזמן הריכוז הוא התייסר בעינויי גוף ונפש.  הציקו לו רגשות חרטה שערערו את נפשו.  מצפונו נקפו על שהתפתה להאמין ליודנרט ואף דיבר אל לב אחדים להתייצב במקום הריכוז.  שוקע ומרוכז בתוך עצמו לא הוציא הגה מפיו ושוב לא חזר לעצמו.

 

מאז שנקלעתי לנקודת ה"אל חזור" עם גירושי למחנות אין עמי עדות כלשהי על מה שקרה להורי ולאחי בבנדין.  כל ידיעותי ניזונות מקטעי דברים ומקריאה מאוחרת.  יודע אני בבירור כי תעודת זונדר לא היתה ברשותם, מפני שהם לא הועסקו בשופים.  נראה שלולק המשיך ללמד.  נודע לי כי לאבי הוקצתה תחנה למכירת ירקות במנות קצובות לאוכלוסייה בשיתוף עם לייב הרצברג.  הורי נכחו מעל לכל ספק באותו ריכוז כפוי ונראה שניצלו ממנו.  אני יכול לתאר לעצמי מה עבר עליהם באותו יום ומחצה של המתנה מורטת עצבים וחרדה לבאות.  בספר "כך זה קרה" מופיע תיאור של ריכוז שארית אוכלוסיית בנדין היהודית.[24] 

 

משעות הבוקר המוקדמות נהרה האוכלוסייה היהודית, תושבי עירנו, למקומות המיועדים להתייצבות.  משפחות שלמות, או מה ששרד מהן לאחר מצודים קודמים, באו להתייצב... עם פרסום הצו להתייצבות, ובהתקרב יום המועד, התעצם הפחד.  הבתים התרוקנו ואנשים נראו ברחובות העיר. כולם יצאו בידיים ריקות, כי למה להם חפצים, כאשר מדובר רק בהחתמת תעודות-הזהות? את רבים מתושבי הסביבה לא היה אפשר להכיר... מרביתם גברים, אשר זקניהם גולחו על ידי הגרמנים ופניהם השתנו ללא הכר.  משפחות, אם שלמות ואם שכולות, עשו את דרכן לאותו כיוון, למקום האיסוף.  לאחדים היתה זו דרכם האחרונה, אך הם לא ידעו זאת...

המגרש התמלא אט-אט, ומי שבא בשערו לא יצא עוד החוצה.  חומה בנויה סגרה את המגרש והשער נשמר על ידי גרמנים ושוטרים יהודים.  שוטרים יהודים וגם אנשי יודנראט אחדים נראו במקום, מסייעים לגרמנים ככל שנצטוו.  גם אנו נכנסנו בעד השער ונשארנו במגרש האיסוף.  הצפיפות היתה כה רבה ומקום ישיבה לא היה בנמצא... התעייפנו ולאט-לאט כולם התיישבו על האדמה.  הרעב התחיל להציק.  במקום לא היה אפשר להשיג מאום.  השעות התמשכו באפס-מעשה.  העייפות התעצמה ואיתה הפחד: כי לשם מה השמירה הזאת עלינו?  ומדוע לא נעשה דבר?  לא נראו בשטח פקידי היודנראט או גרמנים עם ניירות וחותמות.  שמועות פורחות ומופרכות כאחד.  מבוגרים וילדים צריכים לעשות את צרכיהם, פונים איפוא לשוטרים היהודים, אך הם מסרבים: "אין לצאת!" אט-אט מתוסף לעצורים עוד אדם, עוד צעיר או צעירה.  היו אלה שהתחבאו והמשטרה היהודית והגרמנים מצאו אותם והביאום למקום האיסוף בליווי מכות וקללות.

האנשים עושים את צרכיהם במקום בו הם נמצאים – תחילה בבושה, בהטיית הגוף, ומאוחר יותר ממש תחתיהם.  אנשים צמאים, ילדים זועקים.  עוד מעט ונהיה לחיות, למטורפים.  אחדות מקללות התוכחה, אותן למדתי בשיעורי-תורה, מתקיימות בנו עצמנו בזה המקום.  האויר נהיה דחוס חרף היותנו תחת כיפת השמיים.  ריחות נודפים מהצואה והשתן.  פה ושם מורטת אשה שערות ראשה וצווחת בקול רם.  איש מבוגר מתעלף.  אנשים נאנחים וזועקים.  כולם ישובים יחדיו בלי יכולת לעזור ולהיעזר...

הלילה בא.  אך השקט מסביב למגרש מופרע על ידי ההמולה וההתרחשויות שבתוך שטח האיסוף.  גשם עז ניתך על ראשנו, על גופינו.  אין מסתור ואין מחבוא.  לגיהנום המתמשך יום ולילה לא היה סוף.

בסביבות השעה שמונה הביאו למקום שולחנות, כיסאות ורשימות.  התאספו אחדים מאנשי היודנראט ואיתם באו שני גרמנים, אחד מהם – קוצינסקי – לבוש אזרחי, והשני – קאט – איש גסטפו, במדים.  באו גם מנלה (Manela), מהקהילה, ראש היודנראט מולצ'דסקי ואנשי מיליציה יהודים.  התכונה היתה רבה: המיליציה היהודית פוקדת על כולם לקום ולהערך בשורה עורפית לפי המשפחות.  האנשים נראים כלאחר קרב מייגע שבעיני כולם נראה אבוד.  הגרמנים השיגו את שלהם, הביאו את כולנו למצב של אדישות ולהתמוטטות, אפילו החזקים שבנו;  שברו את רוחנו והביאונו לידי יאוש.

משפחתנו עומדת באמצע המגרש בתוך התור הארוך והמתפתל.  המבצע שלמענו זומנו והתבוססנו בגשם ובבוץ, שלמענו צמנו וכמעט יצאנו מדעתנו, התחיל.  בודקים את השמות לפי הרשימות המצויות, מחתימים את תעודת הזהות וכל אחד מבין הנאספים, גדול כקטן, עובר בין שני הגרמנים.  אחד מהם מורה באצבעו בלי הרף ימינה ושמאלה.  ימינה פירושו – הביתה לעבודה; שמאלה פירושו – גירוש...

הנה אנו קרבים, ראשונה אחותי, אחי, בתווך אמי, ומאחריה אני ואחי.  האח והאחות מופנים ומגורשים החוצה.  תורה של אמי קרב ובא.  הגרמני מצביע באצבעו – שמאלה.  הכל עובר בשניות, מהר, מהר, אין זמן.  השוטרים אוחזים את אמי ומוציאים אותה לעבר המשאית.  אני מופנית הביתה, לשופ, לעבודה.  אני מתעכבת ונאבקת, למרות האילוץ לעזוב את המגרש.  אמי מפנה את פניה אחורנית.  עיני רואות אותה, אך היא נגררת.  ראיתי את מבטה האחרון, את צערה הנסוך על פניה.  תיארתי ודימיתי לי את כאבה, ואני רק בטווח ראייה ולא יכולה אלא להתייפח על מר גורלה.

חזרנו ארבעתנו מיותמים מאב ומאם.  לא ניחם אותנו צערם של הרבים.  עדיין לא כלתה סאת תלאותי ואף לא ידעתי אם אמנם אנצל.  סבלתי רבות, סבלתי רעב ויסורים.  בכל זאת, חוויה טראגית זו היא שיא חוויותי.  אף בחזיונות הלילה אני פוגשת את אמי ורואה את דמותה ואת מבט עיניה הנראה מרחוק.

 

המצב בעיר החמיר מיום ליום, האוכלוסייה התמעטה והשמועות בישרו רעות.  היהודים התאמצו למצוא עבודה באחד השופים ורק מעטים עסקו במסחר.  האוכלוסייה היהודית היתה במצב חומרי קשה.  לבל תפרוצנה מחלות נעשה מאמץ רב להמשיך ולשמור על היגיינה מזערית.  מגפת טיפוס פרצה בקרב הפולנים, והיודנרט סיפק זריקות כנגד המחלה.  אך התמותה ממחלות לב, בהשפעת המצב, היתה רבה.  שני בתי חולים בהנהלתו של ד"ר ויינצייר (Wajncyjer) עדיין עבדו באותה עת.

חית הטרף הנאצית לא ידעה שבעה ותבעה קרבנות חדשים בלא הרף.  בכל יום רביעי בשבוע היה סובב בעיר כלי רכב בשירות הגסטפו ולתוכו נחטפו יהודים לגירוש.  די היה בעילה קלושה ביותר, כגון מסחר שלא כחוק או הפרת צווים כמו אי הקפדה על ענידת הטלאי.  בין קרבנות הגירוש נכללו גם יהודים שישבו בבית הסוהר בשל הסתננותם משטחי הגנרלגוברנמן (Generalgouvernement)[25] לזגלמביה.  מדי שבוע "פלו" הנאצים מספר קטן של יהודים לגירוש לאושוויץ, בהתאם לקצב מימושו של הפתרון הסופי.

באותה עת גורשו יהודי יוֹוזנו (Jawożno) לבנדין.  התנפלו על שארית האוכלוסייה, שצעיריה היו כלואים מזמן במחנות העבודה, ושיכנו אותם בבניין בית היתומים.  כשהגיעו לבנדין נערך על יהודי יווזנו חיפוש מדוקדק, שהיה מלווה בחירופים וגידופים ובגזלת שארית רכושם.  עגילי הנשים נעקרו מאוזניהן בתלישת בשר.  חלקן נשארו לזמן מה בבנדין והשאר גורשו לאושוויץ.

כל אותה עת המשיכה הפעילות בחווה.  לפרקים התקיימו בה התכנסויות כדי לטכס עצה כנגד הגזרות והצווים המחמירים וכנגד מדיניות היודנרט באספקת יהודים לגירוש.  באחת ההתכנסויות נכחו שני שליחים חשובים שהגיעו מוורשה: מרדכי אנילביץ' ואליעזר גלר.[26] הם דיווחו לנוכחים על אודות ההכנות להתגוננות נוער בוורשה, בביליסטוק ובווילנה.  בווילנה הוחלט להתקומם נגד הגרמנים בנשק.  אנילביץ' מסר כי הוחלט שהמרד יפרוץ בעת ובעונה אחת בכל המקומות.  הנוער בבנדין נדרש לקבל החלטה בעניין באותו המעמד עצמו.  היה צורך לעשות מאמצים עילאיים כדי לרכוש אמצעי הגנה.  מאחר שהמחתרת הפולנית עמדה מן הצד ולא הושיטה כל עזרה, קיבל הנוער הוראה למצוא דרכים להגן על כבוד ישראל, גם אם ייאלצו להילחם בסכינים ובאבנים מול אויב אכזר המצויד בנשק חדיש.

אנילביץ' נשאר בבנדין כשבועיים ובהשראתו נוצר גרעין מגן שהורכב מנציגי כל התנועות הציוניות בעיר.  הגרעין הפך במרוצת הזמן לקבוצה ששמה "לקרב".  הקבוצה פרסמה כרוז ובו קראה לנוער להצטרף לשורות ההגנה.

כל אותה עת המשיכו מרין והיודנרט לספק יהודים למחנות.  לעתים קרובות נערכו חיפושים בבתים וניצודו קרבנות לגירוש.  עוד בזמן שהותי במחנה אוברלז'יסק ידעתי על קיומו של מחנה קוזל.  חודשים אחדים מאוחר יותר החלו להגיע שמועות כי לאותו מחנה משולחים בני בנדין לגסיסה אטית, לעבודה עד כלות כוחותיהם, במסווה של בית הבראה לחולים.

הנוער לא נענה לתביעותיו התכופות של היודנרט להתייצב לגיוס לעבודה, וגם הופעתו של לינדנר, איש ארגון שמלט, הצליחה חלקית בלבד.  היהודים הסתתרו, אך תדיר נתגלו בידי המשטרה היהודית במקום מחבואם שהיה ידוע היטב לשוטרים.  התביעה לקרבנות חדשים לא פסקה לרגע, ומדי כמה חודשים נערכה ביקורת על תעודות העבודה.  בסוף 1942 אף בוטל תוקפם של מספר בעלי כרטיסי רוסנר (Rossner) הכחולים וכן של מספר בעלי כרטיסים ורודים שהועסקו בבתי חרושת.  מובן מאליו שבוטל גם תוקפם של בעלי הכרטיסים הצהובים, שצוידו בהם זקנים ונשים שלא עבדו ואשר נועדו לגירוש ולהשמדה מיידים.  כשאני מביט לאחור וחושב מה עבר על יקירי, שבידם היו בוודאי כרטיסים צהובים בלבד, עוברת בי חלחלה ואינני מבין כיצד עדיין לא גורשו באותו זמן.  מה היה עליהם לעשות כדי להגן על עצמם ותמורת איזה מחיר?!

בינואר 1943 החלה כליאתם של יהודי סוסנוביץ ובנדין בגטאות.  הדבר ארך כמה חודשים.  תחילה נדרשו היהודים לפנות למחלקת השיכון של היודנרט שהקצתה להם דירה בתוך הגטו.  העשירים ובעלי המעמד קיבלו דירה ראשונים.  מי שלא היה בידו לשלם את הסכום הנתבע עבר תלאות רבות עד שהשיג קורת גג.  כאשר נתמעטו הדירות הפנויות בגטו, נבהלו המהססים ועטו לתפוס מקום.  מעורר חמלה היה המראה של העברת המיטלטלין לגטו בעגלות יד, באופניים ובצרורות על הגב.  השטח שהיהודים הופנו אליו היה בפרוורי העיר ונקרא "קמיונקה".  הוא היה צר מהכיל את שארית האוכלוסייה היהודית.  האזור היה מיושב בעבר בידי צוענים ואוכלוסיית פשע ועוני.  מאחר שהשטח היה קטן, צורף אליו אזור שרודולה (Srodula) הקטנה, שתושביו הפולנים תפסו לא מכבר את מגוריהם לש היהודים המפונים.  צר היה ליהודים על מיטלטליהם, שלא היה בהם עוד צורך בדירותיהם הקטנות, ובכל זאת הם מכרו אותם תמורת פרוטות לפולנים או אף הותירו אותם מאחור.

אזור הגטו השתנה במהרה מפני שהיהודים, שחשבו כי יישארו במקום לאחר כל הטלטלות שעברו, החלו לבנות דירות ולסלול כבישים בעזרת מחלקת השיכון.  השופים למיניהם הוסיפו ובנו מגורים לעובדיהם.  בכל דירה התגוררו כשתי משפחות שישנו בתורנות על המיטות המעטות שהיו ברשותן.  כולם ביכרו שלא להתלונן על מצוקת הצפיפות כדי שלא לעורר את תשומת לב הגסטפו מחשש לגירושים נוספים.  בסוף אפריל נאסר סופית על היהודים להימצא בעיר.

הגטו היה פתוח, בלא חומה או גדר.  בכניסה הוצב שלט שהכריז: "מכאן והלאה אסור ליהודים ללכת.  העבריינים צפויים לעונש מוות".  היהודים המועסקים בשופים, שעדיין נמצאו בתוך העיר, נאלצו להתאסף מדי בוקר בסמוך לבית היודנרט ולצאת בטורים מסודרים לעבודה, תחת משמר של שוטרים יהודים.

כאשר היהודים שהמשיכו להסתנן משטחי הגנרלגוברנמן לא הצליחו למצוא קורת גג, הם נאלצו להתייצב מרצונם לגירוש למחנות.  חלקם נאסרו בידי היודנרט.  היהודים במחנה זה הועסקו בסלילת כבישים, בבניין ואף בהסעת רהיטי המפונים וחיו בחרדה מתמדת מפני גירוש.  בראש המחנה עמד ד"ר רכטמן, עסקן ציוני ששרד.  מרין, שלא רחש כלפיו אמון רב מפני שהיה בין מתנגדיו, מינה לצדו איש מאנשי המשטרה היהודית.  בלי רישיון מאותו שוטר יהודי לא היה אפשר לעזוב את המחנה.

בד בבד המשיך הנוער בחווה לגבש את פעילותו במחתרתית.  נתן שוֵולב, שישב בשוויץ, שיגר מכתב לבני קבוצת גורדוניה, שעמדו בדרך-לא-דרך בקשר מכתבים עם חבריהם בווינה ובשוויץ ומהם קיבלו ידיעות מארץ-ישראל, וביקש להעביר אליו תצלומים של חברי קבוצות הנוער ומנהיגי המפלגות.  התצלומים נועדו להכנת דרכונים מזויפים לשם עזיבת הגטו אל מחוץ לארץ.  הדרכונים נשלחו ואפשרו לבעליהם לעבור למחנה העצורים יולַג בטיטמוניק (Titmonik) אשר בגרמניה.  בתחילה אלה היו דרכונים אמריקניים, ומאוחר יותר – דרום אמריקניים.  במכתבים שנשלחו לחווה סופר כי העצורים זוכים ביחס טוב.  על היהודים נאסר להשתמש בדואר, ולשם העברת מכתבים הם נעזרו במכרים גרמנים שבטחו בהם.  במרוצת הזמן נודע דבר חליפת המכתבים למרין, והוא דרש שהם יעברו דרכו כדי שיוכל לצנזרם.  אך נמצאו פקידים אחדים שהתעלמו מבקשתו והעבירו את המכתבים ישירות לחווה.

רעיון ההגנה החל לרקום עור וגידים בצורה מוחשית.  בני הנוער הוציאו שלא כחוק עלון, ובין דפיו גוללו ביקורת על מדיניות היודנרט ועל מרין, "מלך היהודים" בזגלמביה, ועוזריו.  מרין החליט להתחקות אחר עקבות המפרסמים ובעיקר לחשוף את מקום ההיקטוגרף.  מולצדסקי חיטט במגירות עובדיו, ולבסוף, לאחר מאמצים, עלה בידי מרין לגלות את מקום ההדפסה שהיה בסוסנוביץ, בעליית גג בדירותו של חבר תנועת השומר הצעיר.  מרין חיפש את בעל מכונת הדפוס, דינסקי, עד שתפסו.  היודנרט עצר שני בחורים צעירים, בובק גראוברד, נכדו של הרב לשעבר מבנדין שלמד אתי ב"מזרחי" בכיתה א' ובכיתה ב', וְזַכַרְיַש, יליד ארץ-ישראל, שחזר עם אמו לבנדין.  שניהם הוסגרו לידי הגסטפו, עונו והוכו עד זוב דם.  תפיסתם נועדה לגלות את אלו שנטלו חלק בהדפסתו של העלון ובהפצתו.  מרין מסר לגסטפו כי העצורים השתתפו בפעילות קומוניסטית.  שלושתם נכלאו בכלא מיסלוביץ' (Myslowice) הידוע לשמצה וגורשו כעבור זמן לאושוויץ להשמדה.  כדי להטיל אימה על כל מי שיעז לעסוק בפוליטיקה מהפכנית, הודיעה הנהלת אושוויץ לקרוביהם על ביצוע עונש המוות.  הגסטפו התעלל במשפחות החשודים וגירש אותן לאושוויץ בחטיפות של ימי רביעי בשבוע.

בקרב שורותיה של תנועת הנוער הציוני התנהל ויכוח סוער על השאלה באיזו מדיניות לנהוג – הגנה או הצלה.  רוב הנוער צידד במדיניות הגנה בנימוק שבשעה שהעם עומד בסכנת השמדה על תנועות הנוער להיחלץ לעזרתו ולהגן על חייו ועל כבודו.  דעתם של המבוגרים, שיש להציל אנשים רבים ככל האפשר וכי אין ההצלה מבטלת את ההגנה, לא היתה מקובלת עליהם.  ידועים מקרים אחדים של צעירים שהחביאו את דרכוניהם והעדיפו שלא להישלח למחנה אולַג אלא לצאת להגנה, ובכך הפרו את החלטת הכלל.  ברשותו של בן דודי ישעיהו ארליך היה דרכון, שהעתק שלו מצא חברי דרקסלר כאשר נבר בארכיון הציוני, אך הוא לא הועיל לו והוא הובל לאושוויץ והשתתף שם לאחר מכן במרד הקרמטוריום.  הוא נהרג בשנת תש"ח, בארץ-ישראל, בהגנה על כפר עציון.

מרין לא היה יכול להשלים עם העובדה שגורם עצמאי, שאינו קשור ליודנרט, עוסק בהצלת יהודים.  הוא החליט להפקיע את הדבר מן התנועה הציונית.  הנוער התעלם מהוראותיו והמשיך לעמוד בקשרי דואר עם שוויץ.  בתגובה ציווה מרין לאסור חברים מכל התנועות והפיץ את השמועה שמכתבים יהודיים מחו"ל נפלו לידי הגסטפו.  בתוך היודנרט נמצאו שוטרים ספורים שהספיקו להזהיר את המועמדים למאסר, ואלה מיהרו להסתתר.  עקב המצב ההפכפך והמסוכן שנוצר החליטו ראשי הציונים לבקש מלשכת הקשר להפסיק את משלוח הדרכונים ליודנרט מתוך הבנה שאין לגסטפו כל חלק בגילוי המכתבים וכי אלו הם כזבים שמפיץ היודנרט.

במאי 1943 פנה מרין לכל חברי היודנרט הכפופים לו ותבע מהם להחרים את הזהב והכסף שנשארו בידי היהודים כדי להעבירם לגסטפו.  הוא הקים ועדה שריכזה אתה העברת הזהב והכסף ואף הנפיקה קבלות תמורת המסירה.  מרין הכריח את היהודים בעלי הממון לפדות את עצמם בכסף שבו קנה היודנרט זהב.  מרין עצמו התנדב ראשון ומסר את שעונו ואת נרתיק הסיגריות שלו, שניהם עשויים זהב, כדי לשמש דוגמה.  הוא אף פנה לנוער שיסייע בידו להצלחת המגבית.  הנוער, שלא האמין להבטחותיו, ניהל תעמולה נגד מסירת הזהב לגרמנים.  כנגדם טען מרין שבמחיר הזהב יוכלו היהודים להמשיך לחיות באזור.  בקרב היהודים רווחה הדעה שממילא אין מה להפסיד, ואולי המשיכו להשלות את עצמם שתצמח מן הדבר טובה, וכך מסרו את כל שהיה בידם.  עשרות תיבות של פמוטים, קופסאות של הדסי בשמים, גביעים, מנורות חנוכה, שנשמרו ועברו במשפחות מדור לדור, עתיקות וחפצי ערך, נערמו ולא שבו עוד לבעליהן.

חודש אחר כך נתקבלה במשרדי היודנרט רשימה של למעלה מ-30 שמות של יהודים שקיבלו מחו"ל דרכונים זרים בצירוף הודעה שעליהם להתייצב מיד בתחנת המשטרה בסוסנוביץ לשם העברתם למחנה אולַג.  לאחר כמה ימים התייצבו כולם, מזוודות בידיהם, במרכז היודנרט.  הם הועברו במשאית לקטוביץ ונמסרו שם לידי המשטרה הגרמנית.  את המשלוח ליוו מרין ואחיו.  איש מהם לא שב.  נדמה היה שמשום שהיהודים צוידו בדרכונים אמריקניים הם יוכלו להינצל מהשמדה.  כעבור ימים אחדים מסר איש קשר נוצרי שעבד באושוויץ כחשמלאי כי ראה רכב שבתוכו אותם יהודים ורכב נוסף שהביא את מטענם.  כך, בדרך ערמה הובלו היהודים להשמדה.  לאחר מכן אף נתקבל מכתב מאולַג שציין כי לא הגיע אליהם כל משלוח נוסף.  סופר כי מזכירתו של מרין התקשרה למשרדי הגסטפו בקטוביץ ושאלה מה עלה בגורלם.  בתשובה נמסר לה כי עליה ועל מזכיר המרכז להגיע מיד לקטוביץ לישיבה דחופה.  השניים יצאו בדחיפות בלי שהעלו בדעתם כלל כי הקבוצה כולה חוסלה.

במרכז היודנרט התפשטה השמועה שהמפקח דרייר עומד לערוך ביקור.  השוטרים לא הניחו לאיש לצאת לרחוב. הכול היו בטוחים שעתה תפוענח סוף סוף תעלומת היעלמותם של מרין, של המזכירים ושל הקבוצה כולה.  הקומיסר הרגיע את השואלים והראה להם איגרת שנכתבה בידי מרין.  באיגרת כתב מרין כי הכול בסדר וכי עליהם להמשיך בעבודה כמקודם.  על כן התפתו להאמין שהוא עתיד לחזור.  באותה עת כבר לא היה מרין בין החיים.  הדעות חלוקות בנוגע לתאריך מותו.  יש הטוענים שנרצח יחד עם שאר חברי הקבוצה עוד בקטוביץ, במרתפי העינויים, ואילו ניצולי אושוויץ טוענים כי מרין נורה בבונקר הידוע באושוויץ.

היעלמותו של מרין שיכנעה את היהודים כי בקרוב יגורשו אף הם לאושוויץ.  האופטימים שבהם טענו כי מעתה ואילך יתנהל הכול כשורה וכי מרין נמצא באחד המחנות ומכין מקום לקליטת עובדי השופים.  למרבה הצער, אלה היו תקוות שווא שהתעלמו ממזימתם הרצחנית של הגרמנים.

באחד הלילות של שלהי יוני 1943 התעוררו היהודים לקול צעקות מחרידות: "כל היהודים החוצה!".  הגרמנים פשטו על הבתים וציוו על תושביהם לפנותם תוך דקות ספורות.  היהודים רוכזו בשרודולה ובקמיונקה, מוקפים גרמנים חמושים.  הקומיסר דרייר הופיע וביקש להציג בפניו את תעודות העבודה.  כמעט כל הנוכחים הרימו ידיהם כלפי מעלה, התעודות בידיהם, ודרייר הסתפק במיון.  היהודים הובלו דרך רחובות העיר אל המגרש הגדול שהוקף באנשי המשטרה הגרמנית המצוידים במכונות ירייה.  העצירים הצטוו לשבת על הארץ.  לינדנר וחבר מרעיו בחרו במאות יהודים שנועדו להישלח מיד למחנות הנזקקים לכוח עבודה. לא היתה אפשרות לברוח.  צעקות מחרישות אוזניים ויריות פילחו את האוויר.  רוסנר ניסה להתחמק פנימה, אך היהודים גירשוהו.  רובינליכט, סגן ראש העיר לשעבר, שנשאר בביתו, נורה במקום.  לאחר המיון עזבו לינדנר ומלוויו, ועל המגרש נותרו אנשי הגסטפו, הס"ס והמשטרה.  עתה התערער ביטחונם גם של האופטימיים ביותר.  דרייר הופיע, עטוי כסיות לבנות על ידיו, אוחז במגלב, והצביע על התייצבות בצד ימין ובצד שמאל.  הוא הפריד בין בעלים לנשיהם, בין הורים לילדיהם.  הזקנים והילדים אחד היה דינם – גירוש.  מסביב היו הדרכים חסומות, גדושות גרמנים חמושים, בלא כל אפשרות מילוט.  מרחוק נראו אנשי הגסטפו מאיצים בהמוני יהודים לתחנת הרכבת.  אנשים התעלפו ברחוב, זועקים מאימה.  במחבוא חנקו הורים את ילדיהם, מפחד שבכיים יסגיר אותם.  אבן מקיר תזעק!

כאשר לא נתמלאה מכסת ההשמדה, חזר אותו המחזה גם בגטו סוסנוביץ.  למחרת שוב התנפלו הגרמנים על עוברי אורח יהודים וניסו לחשוף מקומות מסתור.  עובדי השופים נשארו ללון בלילה בבתי המלאכה וכן קרובי משפחתם.  היהודים שנחטפו הובלו לכליאה בבניין בית היתומים.  ניצולי תנועת גורדוניה מספרים כי אחת הנשים, חנה שמה, הטיחה בפניו של קצין נאצי בנוכחותם של מאות יהודים וחיילים גרמנים: "רוצחי נשים וילדים אתם!  גיבורים מול אנשים אומללים וחסרי מגן!  לו נמצא נשק בידינו היינו מוכיחים לכם את נחת זרועינו!  הפסדתם במלחמה וים דם הנרצחים יטביע אתכם!  ירה בי, נאצי!"  אמרה ופרמה את חולצתה.  הקצין הנאצי ירה בה במקום, ודמה ניגר סביבה.  יותר מגבורה וביטוי של זעם היה בדבריה ביטוי לכבוד היהודי הנרמס, להתאבדות מודעת ומוות על קדושת שם ישראל כחנה ושבעת בניה וכיתר גיבורי עמנו מדור לדור.  מוות הרואי נוסף היה מותו של עסקן בונד, פסחזון, ששימש שנים מזכיר הקהילה.  כאשר הבין שהוא מובל למסע לאושוויץ קרא אל אנשי הגסטפו: "רוצחים, סופכם מתקרב ובא!  דם נקיים יוקם!"  הוא סיים את חייו בבליעת טבלית ציאנקלי.

נשיאת ויצ"ו בבנדין, גברת הוטנר, נקלעה לבית היתומים, שבעובדיו לא נגעו בזמן הגירושים, כמחליפה של מנהלת המטבח.  כמה נשים ניסו למצוא מקלט במטבח.  אנשי הגסטפו השגיחו בכך ופקדו עליהן לצאת.  משלא נענו, פקדו על הוטנר להסגיר את הנשים שאינן נמנות עם סגל המטבח.  הגברת הוטנר סירבה.  אנשי הגסטפו הסתערו עליה, הוציאו אותה בכוח וצירפו אותה למשלוח שיועד להשמדה.

באחד הימים נערכה אקציה אכזרית נוספת: כ-4,000 יהודים גורשו במהלך שלושה ימים מבנדין וכ-100 נרצחו בעת הגירוש.  הנרצחים הושארו זמן רב בשדות בלא קבורה.  היודנרט המשיך לקרוא לנותרים בגטו להתייצב לעבודה במחנות, אך רק מעטים נענו.  רוסנר שידל את פועליו להמשיך לעבוד והבטיח כי לא יאונה להם כל רע.  אך היהודים כבר נוכחו לדעת כי השליט היחיד הוא הגסטפו וכי ממנו אין לצפות לדבר.

יוסף רוזנזפט, הנשיא העולמי של ניצולי ברגן-בלזן, שהייתי מזכירו האישי נוסף על תפקידי כמזכ"ל ארגון שארית הפלטה בישראל, הרבה לספר כיצד הצליח לקפוץ יחד עם אנשים אחדים מן הרכבת לאושוויץ.  הגרמנים ירו בקופצים, אחדים נפגעו, אחרים שרדו ונותרו נכים.  האוכלוסייה הפולנית הסגירה אותם לידי רוצחיהם הנאצים.  יש לומר כי גם בין הפולנים נמצאו אחדים שעמדו לימין היהודים ונחלצו להושיט להם עזרה תמורת תשלום או מתוך חמלה ואנושיות.  אך היו פולנים רבים שעסקו בציד יהודים.  בין המצרים האלה גילו יהודים רבים תושייה ואומץ לב אל מול הסביבה העוינת ולועי הרובים. בקופצים ובנמלטים היו שחזרו לגטו אך גורשו שוב עם אחרוני היהודים.  גם נשים קפצו מן הקרונות. במקרה הטוב אושפזו הפצועות בבית חולים, אך היו מיועדות ראשונות לגירוש הבא.  השורדים מקרונות המוות סיפרו כי כאשר החלו לנוע קרונות הרכבת, שרו היהודים את השיר "אן א היים" (בלי בית), שיר שמחברו לא ידוע ושחובר בימי הגירוש, כאשר צופפו את היהודים במגרש הריכוז.  השיר היה נפוץ מאוד והושר בפי כול, גם בצאתם לדרכם האחרונה.

החיים בגטו היו למקסם שווא.  הגרמנים ניצלו את כוח העבודה היהודי ואז שדדו את כל הרכוש היהודי.  היהודים הבינו שאין להם לאן לברוח וסברו שהם אחרוני היהודים בעולם.  הם היו במצב של בידוד וניתוק, בלא נפש אחת שאפשר לסמוך עליה, חלשים בגופם ושבורים בנפשם, חסרי ישע, משוללי סעד ועזרה, לאחר שנים של עינוי ודיכוי, הרעבה והשפלה תחת השלטון הנאצי.  מבלי דעת כמה זמן יוכלו להחזיק מעמד.

הנוער המתמרד תכנן להקיף את הגטו בחגורת מוקשים מתוצרת עצמית ולהפעילם בעת הסתערות.  החברים בוורשה מסרו את הידע הדרוש על אודות ייצור פצצות ומוקשים, אולם מהומת הגירושים מנעה את ביצוע התכנית.  חברי תנועת הנוער החלוצי פעלו להשגת ניירות אריים לשם חציית גבולות.  אחדים הצליחו בכך ואחרים נכשלו, נתפסו ונורו.  נרקמה תכנית להתנפלות על דירות של גרמנים וגנבת נשק.  אולק גוטמן וקובה רוזנברג הסתערו על בית גרמני, כבלו את האישה שנמצאה בו ולקחו עמם נשק, אך כאשר הגיעו לאזור הארי נתפסו ונאסרו.

הנהגת הנוער השתדלה ליצור קשר עם המחתרת הפולנית, אך קשר כזה לא יצא לפועל מפני שפרטיזנים מעטים בלבד נמצאו בסביבה, ובערים המרוחקות לא התקבלו יהודים לשורותיה בנקל, פרט לאלה שמראם החיצוני היה ארי מובהק.  בפולנים היו משתפי פעולה עם הגסטפו, ובמקרים נדירים היה אפשר לפגוש בנוצרי מהימן.  כך עלה במאמץ מרובה ותוך סיכון רב לרכוש, תמורת ממון רב, בדרך-לא-דרך, כלי נשק.  במקביל החלו נבנים בונקרים ומקומות מחסה בטוחים, בעיקר בחווה ובקיבוץ "דרור" שבבנדין.

לאחר פרוץ מרד גטו ורשה החמיר המצב היות שהקשר עם ורשה נותק כמעט לחלוטין.  נעשו ניסיונות ליצור קשר עם חברי מחתרת שהסתננו לשטח הארי שמחוץ לגטו.  הסתייעו גם ביהודי חם לב, מעשירי העיר, אלפרד שוורצבוים, שהצליח בראשית ימי המלחמה להגיע לשוויץ.  האוכלוסייה היהודית בעיר עמדה עמו בקשר.  נדבן ציוני זה עזר מאוד בהעברת כספים, דואר ומברקים, השמורים בחלקם עד היום בקיבוץ תל יצחק, וכן בהשגת תעודות ודרכונים מזויפים.  אלפרד זה היה משארי בשרי, וזכור לי שאף אבי נעזר בו בשעתו בענייני כספים.  זה היה בתחילת המלחמה, סבורני, כאשר עדיין היה אלפרד בבנדין, בשעה שמרין, שהבחין בכוחו וביכולתו, ניסה לשדלו לקבל את תפקיד ראש הקהילה.  אך שוורצבוים ראה את הנולד. 

מלך ארנסט, יהודי מכובד, מעשירי העיר, בעל חנות לבדים, אשר אבי עבד אצלו בצעירותו, תרם סכום כסף נכבד לפעילות החלוצים.  אלה השתמשו בכסף כדי לסייע ליהודי ורשה וכדי לרכוש נשק, ציוד ומזון לבונקרים.

הגסטפו התקדם לקראת מימושו של הפתרון הסופי.  ימי חרדה עברו על יהודי העיר הנותרים.  רוסנר נאלץ להעביר את השופ שלו לרשות הממונה המיוחד.  בדרך זו הוא קיווה להציל את פועליו מהשמדה.  אך לא כך חשבו הרוצחים.  אקציות וחטיפות יהודים נערכו מדי לילה.  האנשים הסתתרו בבונקרים, וכל תנועה של כלי רכב בשטח הגטו עוררה חרדה.

הגרמנים שמו להם למטרה למחוק כל סממן יהודי מן העיר העתיקה שנבנתה והתפתחה במשך מאות שנים.  שלושה בתי עלמין היו בבנדין.  העתיק ביותר היה ברחוב זוולה (Zawale), שבו נתלו בראשית הכיבוש שניים מבני העיר.  בית קברות נוסף עמד במורדות ההר גורה זמקובה (Góra Zamkowa), שמעט ממצבותיו נותרו.  הפעם החליטו הנאצים למחוק את בית העלמין שליד תחנת הרכבת ברחוב שיליצקה (Sielecka), שם נטמן לפני שנים סבי, אביו של אבי, זלמן בר, שנהרג בצעירותו.  היודנרט קיבל רשות לארוז את עצמות המתים ולהעבירן לצלאד"ז.  גם אבי גמל חסד זה עם אביו בעזרת אחיו המבוגר ממנו, לייבל.

 

ב-1 באוגוסט 1943 חוסל גטו בנדין.  בתחילת החודש גורשו אחרוני היהודים ורבים נרצחו בתוככי הגטו.  תנועה גדולה של חיילים גרמנים ניכרה בשטח, והדי יריות מלווים בקריאות "יודן הראוס" נשמעו תדיר.  בקרדומים ובמוטות ברזל הסתערו הגרמנים על הבתים, פרצו דלתות וחלונות.  הם נכנסו לדירות והפכו רהיטים בחיפוש אחר מסתתרים.  פעמים שלחו יהודי ראשון לפתחו של בונקר או לכניסה למקום מסתור מחשש להתנפלות.  היהודים המתחבאים המתינו בחרדה.  הרוצחים הלמו במוטות ובקרשים ברצפות ובקירות כדי לגלותם.  קבוצות קבוצות הם התנפלו: אלה שודדים ואלה מגלים את המסתתרים.  חסרי חמלה רמסו פרסות סוסיהם ילדים ומבוגרים.  המסתתרים נחנקו בבונקרים מחוסר אוויר, התייבשו מחוסר נוזלים ומזון.  לפעמים ניסו לצאת בדמדומי הבוקר או בלילות.  האימה ארבה בכל מקום.  גרמנים לא חמושים שהגיעו לשדוד את הבתים ונתקלו באקראי ביהודי היו מכים אותו ומוציאים אותו לשילוח.  מדורות הובערו בסמוך למקומות חשודים כדי להבריח את המתחבאים.  היעילות הגרמנית לא ידעה מחסום או גבולות.

לאחר הפינוי והרצח הושארה קבוצה קטנה של יהודים לשם איסוף הרהיטים והחפצים שנותרו מן הפוגרום.  קבוצה קטנה נוספת היתה אחראית לאיסוף הגוויות שהובלו בעגלה רתומה לסוס.  אומדן המתים התקרב ל-2,000. רבים נפלו תוך שהם מתנגדים בכוחותיהם האחרונים לגירוש.  לו אך היה נשק בידם, ודאי היתה התנגדותם נושאת פרי.  את סוד מאבקם האחרון לקחו עמם הגיבורים אל מותם.

דומיית מוות השתררה בגטו.  הבתים מקוננים על חיי גיבורים שנכרתו באכזריות, וקינת נשים המבכות את ילדיהן שנרצחו בראש חוצות ובלא עת.  דם רב נשפך כמים.  הבתים נשארו עומדים כמצבות, עדות לחיים תוססים של יהדות מפוארת בת 1,000 שנות יצירה, הגות ופעילות, חיים שנמחקו ביד זדונית.  ה' ייקום דמם!

בקרב שארית הפלטה מתקיים ויכוח אם השילוח למחנות לא היה עדיף מגירוש לאושוויץ.  יש דעות לכאן ולכאן, והתשובה לשאלה אינה חד משמעית.  רבים שרדו מן המחנות.  אך מי ידע להבטיח זאת? הלוא גם מרין לא היה מסוגל להבטיח זאת בוודאות.  גוועה העיר על תושביה ורק השרידים הם עדות לאשר היה.  תהיה כתיבתי עוד תרומה צנועה לעולם נעלם זה.

 

אינני יודע כיצד ומתי נעקרו והוגלו הורי לאושוויץ.  כל שאני יודע הוא שהם הגיעו לאושוויץ ושם מצאו את מותם.  ידוע לי כי אחי נורה כשרץ לעבר אמי שהופרדה מאבי, והוא בן 17 שנים בלבד, מהן עברו עליו כארבע שנות דיכוי תחת הכיבוש הנאצי.  הורי היו צעירים למדי: אבי בן 49 ואמי בת 44 בלבד.  אני שרדתי לבכותם, יחיד מכל המשפחה.

מבין שרידי השואה יש בני בנדין שניצלו בעודם צעירים, ויש מעטים שניצלו והם בגיל הורי.  אחדים אף שרדו את אושוויץ או מחנות אחרים, מלבד אלה שהתחבאו או שהיו בני מזל ונלקחו למחנה אולַג.  לא היה מדד ודאי שלפיו היה אפשר לחזות מי ישרוד.  ההישרדות היתה תלויה בנסיבות, במזל ובהשגחה העליונה.  עם השחרור, משנוכחנו לדעת כי אין לאן ולמי לשוב, התפזרו כולם בארצות תבל ורבים עלו לארץ-ישראל.  באין תאריך מדויק לחורבן העיר והקהילה קבעו הניצולים בני בנדין כי המועד יהיה ט' באב, שהוא המועד הקרוב ביותר לתאריך הגירוש האחרון וחיסול הגטו.

בשנה הראשונה לשחרורי שהיתי בברגן-בלזן ואז קבעתי לעצמי את הימים הנוראים כימי התייחדות.  מני אז, מדי שנה, אני אומר קדיש לעילוי נשמותיהם של יקירי הטהורים והקדושים הי"ד.

"נשכחתי כמת מלב" אומר משורר תהילים.  שרידי השואה אינם שוכחים ואינם יכולים לשכוח.  עבורנו יום יום ושעה שעה הם מועד להתייחדות, לעריכת חשבון נפש ולעיכול העבר.  כשאנו עדים למותו של אדם קרוב, אנו זוכרים את רגעיו האחרונים מדי היזכרנו בו, ובחלוף הזמן נאו מתרגלים לאובדנו ומקבלים אותו כעובדת חיים.  את הורי עזבתי במוראות השואה, בזמן מלחמת העולם השנייה.  נעקרתי מהם באחת ובכאב בעוד אני במיטב שנות עלומי.  אט אט דעכתי במחנות.  מראה הורי הצעירים עומד תמיד לנגד עיני ואינני יכול לדמיין את הזדקנותם או את דעיכתם בטרם עת, ובוודאי שאינני יכול להעלות בדמיוני את אופן מותם.  רק לעתים נדירות יכול אני לדמיין את הגורע מכול: מותם בחניקה בתוך קהל הקורא "שמע ישראל".  יש בחיזיון זה לערער את יסודות קיומי ואת שפיות דעתי.  כדי להעלות את זכרם אני מתמקד בנקודה מסוימת אשר מציבה אותי באותו המעמד יחד אתם, ואז אני רואה את דמותם ומתייחד עמם.  אפילו הקמת משפחה, הולדת ילדים והשמחה מן הנכדים הם רק חלק ממה שהיה צריך להיות ואיננו עוד לעולמים.  הזיכרונות ממשפחתי ומחברי שאינם עוד חוצים את חיי ומותירים טעם מר בכל אשר אעשה, אך הם שמחזקים אותי ומעודדים אותי להמשיך הלאה.

 

יום שישי הארוך

גרוס-מסלוויץ היתה התחנה הראשונה שהגעתי אליה היישר מהדולַג בסוסנוביץ.  המקום החדש היה מלא אנשים רבים שהסתגלו בקושי למציאות החדשה עוד בטרם הייתי כשיר לה בעצמי.  בחלל האוויר נשמעו קללות וגידופים שצרמו את אוזנַי.  ניבולי פה ששמעתי לראשונה, חירופים בלשון יידיש עילגת תוך נטייה "לגרמן" אותם ככל האפשר.  לשון זו נשמעה תדיר במחנות.  האתר שימש מחנה מעבר, מקום שבו שהו המגורשים תקופה קצרה ובו צורפו למשלוחים למחנות קבועים ו"מסודרים".  התעסוקה היתה יזומה, לא הכרחית ומזדמנת.

המחנה נשלט בידי בריונים ואנשים פשוטים שעקב הנסיבות המיוחדות ניתן כוח בידיהם.  האחראים השתמשו באלימות מילולית וגופנית במטרה לאכוף עלינו את רצונם.  צרחו ולא דיברו; קיללו, דחפו, הרביצו, והזעם ריצד בעיניהם.  התהלכתי אחוז אימה ופחד אף-על-פי שבראש המחנה עמדו אחדים מבני בנדין.  שמות כמו זיגל ווֶקסֶלמַן היו לשם דבר.  אלה היו בעלי שררה גברתנים שמעולם לא היה לי או למשפחתי משא ומתן עמם.

בקושי רב עיכלתי את משמעות השינוי שחל במצבי.  טרם התנתקתי מן החינוך הביתי, מ"דרך הארץ" למבוגר, למלומד.  נכפה עלי עולם שונה בתכלית.  אך זאת אומר כבר עתה: שנות המלחמה לא הצליחו לכרסם בהתנהגותי ובחינוכי השורשי.  מנת האוכל היומית היתה דלה וזעומה, קצובה, והספיקה אך בקושי לנער בגילי.  לשינוי הזה התרגלתי בקלות יחסית.  לא היית אכלן גדול מטבעי.  תמיד הייתי בררן ואף אלרגי למאכלי חלב שתיעבתי.  שנות המלחמה לימדו אותנו להמעיט באוכל ולהסתפק במה שיש.

איני יודע לאילו צרכים בדיוק שימש המחנה.  בשטח נמצאו, נוסף על מבני המגורים, מחסנים גדושים כלי נשק שונים: מיני תותחים וכלי ירי ואביזרי צבא ותחמושת מפוזרים על פני שטח רחב ידיים.  ייתכן שבעבר עמד כאן מחנה צבאי, או אולי כלי המלחמה נמצאו כמונו, במעבר.  שובצתי בקבוצה שהועסקה בסבלות באחד המחסנים.  צוּוינו להעביר כלים ואביזרים ממקום למקום.  לפעמים שימנו וניקינו את הכלים.  חשתי כי העבודה אינה הכרחית ואינה נחוצה כלל, ולכן הרשיתי לעצמי לזלזל בה לפעמים, ובמרוצת הימים אף האטתי את הקצב.

במבט לאחור, לאחר כל חוויותי בהמשך במחנות אחרים, הייתי מסכים ודאי להישאר באותו מקום תקופה ארוכה.  אך הדבר לא היה בשליטתי.  כעבור כמה ימים צורפתי למשלוח חדש ועזבתי את המחנה.  בשהייתי הקצרה בו השכלתי ללמוד שעלי להשלים עם המציאות החדשה כמות שהיא ולשכוח את חיי הקודמים.  היה עלי להגיב במהירות , בנחרצות ובנחישות כדי להיקלע מעט ככל האפשר למצבים קשים.  באופן כללי היה עלי להתמיד באישיותי, באותו "אני" כפי שגדלתי וחונכתי, ולהתאים את עצמי לתנאים המשתנים, לסביבה ולנורמות החדשות.  נאלצתי להתרגל לעבודה גופנית יום-יומית, מפרכת לא אחת, ולהחזיק מעמד.  ככל ששיננתי זאת לעצמי והיטבתי לזכור את הכללים החדשים האלה של חיי, כך הוטב לי.

צירופי למשלוח למחנה אחר התבצע שלא בידיעתי.  ייתכן מאוד שהיתה שם יד מכוונת שניהלה את העניינים לפי קריטריונים שרירותיים.  לעתים ההרכב של בעלי מקצוע מסוימים קבע את אופי המשלוח ואת יעדו.  עלינו על משאיות צבאיות גדולות בדרכנו לכיוון וליעד לא ידועים לנו.  יצאנו לבושים בבגדים אזרחיים, בגדינו הפרטיים שהיו קלים ומטולאים, כפי שהבאנו אותם אתנו מהבית.  אחדים מהאנשים היו מצוידים במזוודות ובתרמילים שארזו בתוכם מיני חפצים.  לא הוטלה מגבלה על כמות החפצים או על איכות החפצים שהורשינו לקחת אתנו.  הם היו תזכורת נכספת לבית ולימים ש"לפני".  לווינו בסוהרים, שומרים גרמנים משלזיה, לובשי מדים ומזוינים, שחלקם היו אמורים להמשיך אתנו כשומרים קבועים.  נערכנו בשורות לקראת המִפקד הראשון.  מפקד המחנה התייצב לפנינו, פנה אלינו בגרמנית שלזית והכריז רשמית על שם היעד: מחנה העבודה אוברלז'יסק (Oberlazisk; ליזסקי-גורנה; Laziski Górne בפולנית) הנמצא לא הרחק מקטוביץ (Katowitz) בשלזיה העילית.  המפקד הוסיף ואמר כי עלינו להישמע להוראות הממונים, לשמור על הכללים ולציית לכל צו.  הוא הדגיש שבמחנה נעבוד, נאכל, ונישן – הכול בלי לעורר בעיות.  הוא הסביר שכאן נתמקם ונהיה גורם מועיל במאמץ המלחמתי.  דבריו נשמעו רגועים ומבטיחים.  לא ידענו באותה עת שאנו עומדים לפני ראשית שעבודנו לגרמנים, ולפיכך יכולנו להתפתות לאשליות מסוכנות.

המשלוח מנה כ-200 אסירים, יהודים בלבד, בהם מכרים ובני נדין: פַּרַסוֹל, סגל, קאופמן, דנציגר ורכניץ.  השאר היו מסביבת זגלמביה בפולין.  פוזרנו בין צריפי העץ ששימשו למגורים ולשירות.  כדי להמחיש לנו את טיבה של שהייה במחנה עבודה גרמני ולא במחנה נופש ארעי נצטווינו לעזוב את צריפי המגורים ולהיערך למפקד נוסף.  הפעם ניצבו לפנינו גם סדרנים יהודים שנבחרו מתוך המשלוח.  אלה נעשו במרוצת הזמן קאפו: פוטק גולדנברג, רוטנברג ודנציגר מסוסנוביץ, זיידבנד, מלצר, רודזין ועוד.  בראש המחנה עמד בובי קופר, בחור יפהפה, ציוני מסור, שתרגם את תפקידו כפשוטו – להיות לנו פטרון ואבא דואג.  הוא נהג כך ככל שהתאפשר הדבר.

בליל שבת הראשון אסף קופר את כולנו בצריף עץ לא מרוצף וערך לכבודנו מעין קבלת שבת.  ישובים על הקרקע, באווירה ציונית, הקשבנו לדבריו מושכי הלב.  הוא עודד אותנו לשמור על מורל גבוה, ביקש מאתנו להיות סבלנים, לגלות יחס של הבנה ואורך רוח, התנהגות של רעות, כאחים לגורל.  שרנו בצוותא, והוא שר לבדו שיר כיסופים ביידיש: "ווען איך וואלט א פייגעלע געווען" – "לו הייתי ציפור. 

בבוקר נערכנו למפקד, לפני היציאה משטח המחנה, לעבודה ראשונה שמטרתה לחשל ואתנו להכרת השטח.  כך נאמר לנו בפירוש.  מעורבות הסדרנים היהודים היתה מוגבלת ביותר, בלא סמכויות רבות.  יצאנו מאזור המחנה דרך השער הראשי.  צעדנו בסך וסטינו מהדרך.  נעצרנו באתר בנייה.  באחת הפינות הונחה ערמת לבנים, כאלה ששימשו בערי אירופה לבניין.  כל אחד נצטווה להעמיס על שכמו כארבע או חמש לבנים ולהסתדר שוב בשורות.  הצועדים נשמרו בידי גרמנים מזוינים.  כך צעדנו בכיוון כפר כלשהו כחמישה או כשישה קילומטרים.  השומרים הקפידו שנשמור על השורות כדי שלא נתפזר ולא ננוח וכדי שלא נוריד מעל שכמנו את הלבנים.  הם צעקו, קיללו, רצו הלוך ושוב.  תוך כדי הליכה נתקלנו בפרצופיהם התמהים של עוברי אורח: רוכבי אופניים, נוסעי עגלות הרתומות לסוסים וסתם הולכי רגל.  מרביתם היו נשים.  בכול שרר ניקיון מוחלט.  חלונות הבתים כוסו בווילאות, ועציצי פרחים רבים קישטו את מבואות הבתים.

ידי רעדה, השכם כאבה מכובד הלבנים שלחצו על העצם הבולטת, זיעה כיסתה את עורפי. לבסוף, לאחר הליכה ארוכה ומייגעת, הגענו אל יעדנו, אל הכפר.  פרקנו את האבנים והנחנו אותן ליד בורות האחסון שהאיכרים מאחסנים בהם תפוחי אדמה לקראת החורף.  זה היה סוף חודש מאי של שנת 1942, בתקופת הקיץ.  לתומנו חשבנו שאולי נועסק בחקלאות ונתפזר בין חוות האיכרים בסביבה.

בפעם השנייה המשא הכביד פחות, אך ההליכה קשתה יותר.  שירכנו את רגלינו שוב באותה הדרך.  הפעם היינו עייפים יותר, מתנועעים בקושי.  נראה שכל המאמץ הזה נעשה בכוונה ברורה – להרגיל אותנו למשמעת לקראת הימים שיבואו.  בעבורי, כמו בעבור רבים אחרים, זו היתה "טבילת האש" הראשונה.

בתחילת ימי הכיבוש הגרמני, לאחר שרפת בית הכנסת המפואר בבנדין ובית המדרש הסמוך לו, נחטפו יהודים רבים לעבודות פינוי וניקוי.  פעם אחת נחטף גם אבי שנקלע למקום.  כשנודע לי הדבר מיהרתי למקום כדי להתייצב תחתיו, ואותו מילטתי, בטרם ירגיש האחראי בחסרונו.  לא יכולתי להסכים לכך שאבי יבוזה.

למחרת שובצנו לקבוצות עבודה באתר הבנייה (Bauschtelle).  השכם בבוקר, כשאך האיר היום, עזבנו את המחנה ופנינו למקום העבודה.  הגרמנים החמושים נשארו אתנו ושימשו "כתובת" לתלונות נגדנו.  בראש כל קבוצה עמד ממונה גרמני.  היינו "עבדים", נחותי דרגה.  השלזים הכירו היטב את היהודים כסוחרים ממולחים וראו בהם נצלנים.

קבוצתנו צעדה לעבר צריף עץ ששימש מחסן כלים.  שניים מבני הקבוצה נכנסו לתוך הצריף והוציאו כלי עבודה.  כל אחד מאתנו נדרש ליטול את. לא הייתי ידען גדול בכלי עבודה.  העפתי מבטי על את בעל להב ברזל רחב ונקי, נתון בידית עץ ארוכה שגולה בראשה.  האת המסוים הזה היה חדש; טרם עבדו בו.  העץ לא היה משויף דיו והוא היה מחוספס למגע.  כיתפנו על שכמנו את האתים כחיילים המכתפים את רוביהם במצעד, וכך הגענו לשטח הבנייה שהוקצה לנו.  נצטווינו לחפור.

השעה היתה מוקדמת.  מנהל העבודה (Vorarbeiter) עמד בסמוך והשגיח על העובדים.  הוא ניגש אלי מספר פעמים.  ידי לא לפתה בחזקה את ידית העץ.  השומר הגרמני עמד בין קבוצות העובדים, הטריד ללא הרף בגרמנית: "עשה משהו וזוז בלי להפסיק!".  שטח החפירה התרחב והעמיק ורגלינו שקעו בבורות שנתהוו.  היום התארך וסיומו לא נראה באופק.  פעמיים הוכרזה הפסקה.  הזמן נוצל למנוחה קצרה, אך לא חולקה לנו כל ארוחה.  הסתפקנו במנת הלחם הזעומה שקיבלנו בבוקר והמתנו בקוצר רוח לסיום העבודה ולפנכת המרק המימי שקיבלנו לפני השינה.  עורי צרב ושלפוחיות החלו לעלות בו.  העור שהתבקע התקלף.  המשכתי לעבוד חרף הכאב.  פחדתי מאוד מן הממונים עלי ומן השומרים שסביבי.  סמוך לשעה שש בערב הסתיים יום העבודה שנמשך כנצח.

שוב עמדתי בתור, והפעם לקבלת צלחת המרק – אותה מנה עיקרית שהספיקה אך בקושי למלא את חלל בטני הריקה במעט מים ותוכן סמיך.  רחצתי את כפות ידי וחשתי בכאב הצורב ומתגבר.  בחנתי מקרוב את ידי המיובלות והמלאות שלפוחיות, ואז הבנתי עד כמה איני בקי בהלכות עבודת כפיים.  מאוחר מדי לשנות את המצב.

נוכח המצב שקלתי אם אהיה רשאי להישאר במחנה למחרת היום.  לא ידעתי אם קיימת אפשרות כזאת בפועל.  ידידי יעצו לי לפנות לחובש המחנה.  נכנסתי לחדרו.  החובש הכיר אותי היטב.  בשחר נעורינו למדנו יחדיו בבית-הספר "המזרחי" בבנדין.  שמו היה לולק דנציגר, בחור טוב לב ונבון.  הראיתי לו את כפות ידי הכואבות ושאלתי אם נתונה בידו הרשות לשחרר אותי מיום העבודה שלמחרת.  לולק השיב: "בתור מי שמכיר אותך ורוצה בטובתך אני מייעץ לך להתייסר ולהמשיך לעבוד גם מחר.  הבררה היחידה הניצבת לפניך היא מחנה קוזל (Kozel), מקום לשילוח החולים.  משם אין חוזרים יותר".  בלית בררה חזרתי לשגרת העבודה.  השתמשתי בשאריות נייר שמצאתי וליפפתי בהן את כף ידי.

באחד הימים נשלחתי לעבודה אחרת.  הורו לי ולחברַי לבנות בניין בשטח העבודה שישמש תחנת כוח.  הוטל על הקבוצה לכרות את הבורות שיועדו ליציקת היסודות למבנה.  על דופנות המקדח הצטברו גושי אדמה בוצית, מעין חמרה דביקה.  הקידוחים הגיעו לעומק של כ-10 מטרים, והיו ששיערו כי הגיעו אף לכ-17 מטרים.

בוקר אחד, מיד לאחר נטילת הכלים הדרושים, הטיל עלי מנהל העבודה להעמיד מתקן לבדי.  באותו בוקר התקשיתי יותר מן הרגיל לבצע את המשימה.  תוך כדי העמדתו נטה המשולש הצדה, והוא נשמט מידי ונפל.  המתקן לא ניזוק כלל.  מנהל העבודה קרב אלי, חבט בי וצרח במלוא גרונו, מגדף ומקלל בגרמנית, כי אני "מחבל במאמץ המלחמתי".  מצאתי עצמי שרוע באמבטיה של נוזל חום-שחור. בתוך בור מלא נפט או נוזל שחור דומה ששימש לשימון הצינורות שהוכנסו לבורות.  שוב נעמדתי מול אותו מתקן ארור שהכשילני וניסיתי להעמידו יציב.  אחד האסירים עזר לי לפשק רגל אחת של המתקן.  הוא השעין את רגלו על קורת העץ לבל תמעד שוב.  המשכנו בעבודה כרגיל.  הבנתי כי כישלון הבוקר יסבך אותי בהמשך והשתדלתי ככל יכולתי לבצע את המוטל עלי.  עיניו הבולשות של מנהל העבודה הגרמני עקבו אחר כל תנועה שלי באותו יום וביום שלמחרת.

באותם הימים של קיץ 1942 עדיין היה אפשר רשמית להתכתב עם בני המשפחה שנותרו בבית.  הותר לנו לקבל מהם דואר וכן בגדים ומעט אוכל.  הגטו בבנדין טרם חוסל, והיהודים חיו באשליה כי המצב לא יחמיר יותר.  שטפתי את בגדי במים ובמעט חול.  בכל זאת נדף מהם ריח חריף.  שלחתי אותם בצירוף בגדים נוספים הביתה, לכביסה.  כעבור זמן מה קיבלתי מכתב מאמי ששאלה מדוע בגדי נודפים ריח חריף.  בתשובתי סיפרתי כי הימים ימי קיץ ואני מרבה להזיע ומשאיר את בגדי סגורים במזוודה.  בדרך זו ניסיתי להערים על הורי.

הדאגה פן יתנכל לי מנהל העבודה וימרר את חיי, שהיו קשים בלאו הכי, לא נתנה לי מנוח ודחפה אותי לפעולה.  נזכרתי כי בביתנו שירתה נערה שלזית מהסביבה שאבא הביא באחד הימים לפני המלחמה, למען תהיה לעזר לאמי.  וכך אירע שבאחד מימי שנת 1941 הידפק מישהו על דלת ביתנו.  אימא שאלה לזהות האורח וענינו בשמה של הנערה. החוורנו מפחד, אך אימא פתחה את הדלת והנערה נכנסה בגפה למטבח.  פניה זהרו.  היא נראתה יפה ונשית.  צוחקת במלוא פיה אמרה ברוב נימוס ובקיצור שהחבר שלה ממתין מעבר למפתן הדלת, וכי היא מבקשת להכניסו פנימה.  נכנס בחור צעיר, לבוש מדים שחורים מיחידת הס"א (פלוגות הסער; Sturmabteilungen).  הנערה פתחה ואמרה כי עלה בה החשק לבקר אותנו ולדרוש בשלומנו בימים אלה.  הם שהו בביתנו שעה ארוכה.  היא העלתה זיכרונות וסיפרה על מעמדה באותה עת.  הבחור התפאר במפלגה ובמשטר "המיטיב עם העם".  בהמשך השיחה הציעו לעזור לאבא במסחר ולסייע ככל שנבקש.  זו היתה הצעה נדירה ומוזרה באותם ימים, אך לא פחות מכך גם מסוכנת.  ברוב נימוס הודה אבא על ההצעה ולא יסף.  מובן שלא עלה בדעתו להיעתר להם כלל ולסחור עם הגרמנים ובוודאי רק קיווה בלבו שהביקור יסתיים בכי טוב.

סיפור המשרתת עלה בזיכרוני במחנה אוברלז'יסק.  חשבתי לתומי שאולי אוכל להיעזר בה ולבקש ממנה שתבוא לבקר אותי.  דמיינתי גם אפשרות של קבלת כיכר לחם, תוספת מזון כלשהי או חבילה.  כתבתי להורי וביקשתי שינצלו את ההזדמנות של פנייה אליה.  אולי תוכל להועיל.  הורי השיבו באי רצון, כך אני מבין היום, אך נתלו בכל שבריר של תקווה שהיה יכול לספק את רצוני.

הקאפו יצאו אתנו לשטח הבנייה והרגישו כמונו את הצינה.  מזג האוויר הקר של הבוקר לא הפריע להם כשם שהפריע לנו.  הם הסתובבו בלא הפסק באתר, מוכנים ומזומנים לכל אירוע.  האסירים חיפשו מקום להתחמם, להתחבא ככל שאפשרו התנאים.  ניתנה הוראה שאסרה להופיע לעבודה בלבוש עליון, נוסף על חולצה.  תנאי המחנה הפכו קשים יותר ויותר, ודפוסי האלימות שלטו בכול.  הפחד מפני הקאפו גבר.

חיפשתי מוצא ביניים, כזה אשר לא יפר את האיסור אך יקל על הצינה.  בין חפצי האישיים נמצאה אפודה קלה.  האפודה היתה נטולת שרוולים, אך מחממת.  חשבתי להערים על האיסור בכך שאלבש אותה על גופי מבלי שתיראה מבחוץ.  בבוקרו של אותו יום שישי, הוא "יום שישי הארוך", עשיתי כן: לבשתי את האפודה על גופי ומעליה לבשתי חולצה.  כך הופעתי למסדר ולאחר מכן לאתר הבנייה – בימים שיצקו בטון לבורות.

אתר הבנייה היה מלא בורות פתוחים, ובשל כך לא היה אפשר לקרב את המערבל עד סמוך לבורות.  האמצעי היחיד לאספקת הבטון המוכן היה הסעת המריצות הלוך ושוב על גבי מסילה עקלקלה בינות לבורות.  לצורך זה נפרשו לוחות עץ צרים ברוחב של כ-20 סנטימטרים.  הלוחות הועברו לפי הצורך ליצירת הנתיבים שהובילו לשטח הבורות.  המריצות היו עמוסות בבטון שכיסה את שפת המריצה.  אסיר אחד הסיע מריצה עמוסה בבטון, ובדרך העקלקלה נטף הבטון לצדדים ונזל על לוחות העץ מתחת לגלגלי המריצה.  גושי הבטון נערמו ונקרשו והכבידו עוד על עבודה מייגעת זו.  בדרך כלל עמדו מנהלי העבודה או האסירים ליד הבורות כאשר הגיעה המריצה ועזרו לרוקן את תוכנה ללוע הבור.

ידי אחזו בידית המריצה.  המשא היה כבד.  באחת הריצות מעדתי והפלתי את תוכן המריצה.  איני יודע מאין הגיח במהירות מנהל העבודה שתפס אותי בקלקלתי.  השלזי הזועף סטר לי והפיל אותי. חולצתי העליונה נתפסה במריצה, הכפתור נפרם ואתו חלק מן הבד.  בדרך זו נתגלתה האפודה שעל בשרי.  מנהל העבודה הגרמני הזעיק את פוטק, אחד הקאפו, שקרב במרוצה והכה אותי קשות.  פסק דינו היה אף קשה יותר ובלא עוררין: עלי להסיע במשך היום עד 200 מריצות, בלי כל עזרה ובלי מנוחה.  פוטק גם הזהיר אותי שאם תיפול ארצה ולו טיפת בטון אחת תוך כדי מילוי תפקידי אעשה אותה עבודה גם למחרת.

שקלתי בדעתי כיצד להינצל מזרועו המאיימת של פוטק הקאפו.  הבנתי כי מעתה אשאר חשוד בעיניו ומטרה נוחה לנחת זרועו.  רציתי ללקט על אודותיו פרטים אישיים, ליתר דיוק על אודות פוטק ש"לפני", הצעיר היהודי.  מפי אסירים נודע לי כי הוא נולד בחְשַנוּב (Chrzanow).  היה מי שהכירו מהבית וידע לספר שהשתייך לתנועת הנוער הציוני ואף היה פעיל בה.

בבנדין נשארה עדיין בת-שבע ינגסטר, בתה היחידה של מלכה ואחותו של חברי גוטק.  בת-שבע היתה מזכירה בסניף הנוער הציוני בבנדין ומרכזת של כל סניפי המחוז.  ניצלתי את האפשרות להתכתב והרצתי מכתב הביתה.  ביקשתי מאמי שתפגוש את בת-שבע ותיוודע אם היא מכירה את פוטק גולדנברג.  במכתב כתבתי כי אותו פוטק ממונה עלי וכי היכרות אישית עמו יכולה לעזור לי באופן כללי.

קלעתי למטרה.  כעבור זמן נקראתי אל פוטק, שהתגורר בחדרון נפרד כיאה למעמדו במחנה.  פחדתי מעצם הזימון אליו ולא העליתי בדעתי כי תצמח לי טובה ותועלת מכל עניין הכתיבה.  ניצבתי לפניו בברכיים כושלות ובפחד נוראי.  פוטק נשען על דרגשו, פנה אלי ושאל איך ידעה בת-שבע שאני נמצא במחנה זה ומה הקשר שלי אליה.  הוא המשיך וסיפר שהכיר את בת-שבע באחד הכינוסים של התנועה, במחנות הקיץ.  מדבריו ניכר כי פנייתה של בת-שבע הותירה בו רושם של כבוד, גם במעמדו הנוכחי.  אופן דיבורו התרכך, נהנה מעמדת הכוח שלו.  עד מהרה גילה לי כי בת-שבע כתבה לו והזכירה את שמי במכתבה, בטרם נודע לי הדבר.  "ובכן", שאל, "מה אתה מבקש ממני?  להחליף קבוצת עבודה או אולי אתה זקוק למנת אוכל נוספת?".  לא האמנתי למשמע אוזני.  חששתי להסכים מיד, בוודאי לא להצעתו להחליף קבוצת עבודה.  הסכמתי להצעתו השנייה, לתוספת למנת האוכל, לפנכת מרק נוספת.

בחלון החלוקה של צריף המטבח ידעו כבר למחרת כי אני זכאי לעוד פנכה.  סידור זה אפשר לי להחזיק מעמד.  הרגשתי בטוח יותר ולא הוספתי לפחד עוד.  ניצחתי במערכה זו, בקרב בודד אחד, אך המלחמה על קיומי עדיין עמדה לפני במלוא חריפותה.  שהינו במחנה זה כמחצית השנה.  כנראה שיועד מלכתחילה לביצוע עבודות הבנייה והיה ארעי, אך לא נעדר כל אותם הסממנים שאפיינו מחנות עבודה גרמניים נאציים אחרים.  עם חיסול המחנה הועברנו שוב למחנה המעבר בגרוס-מסלוויץ ושוב הייתי מועמד למחנה עבודה אחר.

 

זקיפות קומה

זירת ההתרחשות עמומה למדי בזיכרוני, על כן אינני יודע בדיוק באיזה מחנה אירעה.  בחלוף הזמן אני נוטה להניח כי האירועים התרחשו באחד משני המחנות – אוברלז'יסק או גרוס-מסלוויץ. 

לא הרחק מאתנו עבדה קבוצה ובה שבויי מלחמה.  זיהינו אותם מרחוק לפי מדיהם.  באתר העבודה עמד צריף שירותים ששימש לנו מקום מפלט ומנוחה ומקום מפגש להחלפת כמה משפטים בינינו.  גרמני לבוש בגדים אזרחיים שמר עלינו והדריך אותנו בעבודה.

אדם אחד מקבוצת השבויים, שפניו היו מופנים אלינו, הבחין שנגרם עוול לאחד האסירים.  הוא התקרב אל האחראי הגרמני ובהנפת האת שבידו איים עליו לחסלו.  אינני מסוגל להסביר את הבלגתו של ה"מייסטר" הגרמני.  הייתי עד שמיעה יחד עם יתר בני קבוצתי לדו-שיח קולני ביניהם.  ודאי נשמעו גם גידופים בוטים והטחת האשמות הדדית.  מקרה מסוג זה היה חריג במחנות.  עם שוך הסערה, כמו בעת שהתחוללה, נמשכה העבודה, כאילו לא פרצה התקרית מעולם.

במהלך היום הורשיתי לגשת לשירותים.  רציתי להתקרב אל השבויים.  במחראה פגשתי באחד מהם.  עד מהרה התברר לי שהוא יהודי מארץ-ישראל המשרת בבריגדה היהודית.  הוא לבש מדים מעוטרים בסמל החי"ל.[27] שמחנו איש לקראת רעהו.  חילופי הדברים בינינו התבצעו רובם בעברית ומיעוטם ביידיש.  אני שלטתי בעברית תנ"כית כמובן, בהברה אשכנזית, והוא הבין מעט יידיש.  השבוי סיפר שמצבם הכללי היה קל ונוח משלנו.  הם לא הוטרדו ממחסור, כי נהנו ממשלוח חבילות של "הצלב האדום" שגיוונו את תפריטם.  עד מהרה הועברו אלינו מצרכים כגון סבון, שוקולד וסיגריות, מתנות שהחבאנו מתחת לבגדינו האזרחיים תוך העמדת פנים תמימים.  כל התקרבות לשבויים, ובוודאי כל מפגש עמם, היו אסורים, ודינם עונש.

 

אין לפרש בשום אופן את חוסר התגובה ואת חוסר היכולת לנקוט אמצעים בנסיבות מיוחדות ומחמירות כמו אלה שהיינו שרויים בהן ככניעה או כרתיעה!  להבנתי הדלה התנהגות סבילה הנובעת ממצב כפוי, חבלה, נקיטת תחבולות וכל מעשה המכוון כנגד הנוגש – כל אלה נחשבים גבורה, התנגדות וחוסר נכונות מודע להשלים עם גזרות הכובש תוך לקיחת סיכון ממשי.  חבלות רבות נעשו בידי האסירים במכונות הייצור ובכלי העבודה.  האטה בעבודה שנחשבה סיוע למאמץ המלחמתי ננקטה ומניעת אמצעי הכפייה כלפינו.  תפילת אסיר בזמן העבודה, הנחת תפילין והחבאתן במחנה, הדלקת אש בכלים שהושחזו כדי שייראו כמו חנוכייה – כל המעשים האלה גבורה הם בזמנים ההם!  ייתכן שאותם ישראלים שבויי המלחמה לא היו מודעים כלל לרשעות הגרמנים, או שאולי בטחו בחוקי ההגנה החלים על שבויי מלחמה וסמכו עליהם.  אותו שבוי נקט פעולה ספונטנית.  כל אלה הם התגלמות מהותה של הגבורה.

עיקרו של המפגש בינינו לבין השבויים הישראלים הוא שקבוצתנו יצאה ממנו בתחושת ביטחון במגינינו היהודים שעודדו את רוחנו.  למתנותיהם הנדיבות והמפתיעות היתה בעבורנו תועלת ממשית.  אך לא לעולם חוסן!  תקופה קצרה ביותר שהינו יחדיו.  המפגש נחרת בזיכרוני משום שהיה יוצא דופן; משום שהתחולל בשנה הראשונה לשהייתי במחנות והביא להיכרות בין יהודי הגולה לנציגים מארץ-ישראל. 

 

מחנה העבודה מרקשטט

בסתיו של שנת 1942 צורפתי לאחד הטרנספורטים למרקשטט. לאחר שהייה של מספר ימים בגרוס-מסלוויץ.  מחכנה העבודה מרקשטט שכן סמוך לברסלאו, באזור שלזיה התחתית בגרמניה, כיום בשטח פולין.  במחנה זה שהיתי למעלה משנה.  חרף הזמן הארוך הזה לא ראיתי מעולם את העיר או את העיירה שבסביבתן שכן המחנה.

בתקופת שהותי מנה מחנה מרקשטט כ-3,000 אסירים יהודים.  הוא השתרע על שטח גדול למדי, והיו פזורים בו ביתנים שכונו "ברק".  המחנה הוקף בגדר תיל דוקרני, מגדלי פיקוח פוזרו בכל פינותיו, וזרקורים האירו את כל שטחו וסביבותיו.  האוכלוסיה היהודית הורכבה בעיקר ממשלוחים מאזור זגלמביה העילית, שכללו את הערים בנדין, סוסנוביץ, דומברובה (Dąbrowa), צ'לדז' (Czleadz), זווירצ'ה, שטשמישיץ (Strzemieszyce), חשנוב (Chrzanόw), אושוויץ וסביבתן.  מאוחר יותר הגיעו משלוחים מיוון ומהולנד, ואף מיעוט מיהודי גרמניה.

במחנה נמצאו חברי לספסל הלימודים, בני עירי, קרובי משפחה, שכנים ומכרים.  בהם היו שהגיעו לפנַי ובהם שהגיעו אחרַי.  כולם אחים לסבל ולגורל המשותף.  היו שחוו את האירועים הקשים בצורה קלה יותר ובלית ברירה התרגלו לתנאים ולמצב, והיו אחדים שנהפכו עד מהרה ל"מוזלמנים" – כינוי לחסרי ישע, אפתיים, מלנכוליים, שלא הצליחו להשתלב, ובעקבות נתוני גופם הידרדרו וסיימו את חייהם בסבל בל יתואר.  נמצאתי בחדר בחברת כמה יהודים סבלים ובעלי עגלות, רחבי גרם וחזקים, שאפילו הפולנים היו נסים מפחד נחת זרועם.  אנשים אלה, שהורגלו לאוכל רב ומשביע, התמוטטו עד מהרה מחוסר תזונה מספיקה ועקב תנאי המצוקה.  אני, לעומת זאת, שהייתי מאז ומתמיד רזה, עצמותי בולטות, מפונק שגדל בבית חם, שמאסתי במאכלי חלב ומיני מטעמים, הרגשתי במחנה ברעב תמידי, אך שרדתי על אף המחסור שבתחילה השפיע עלי רק מעט.

במחנה היו ביתנים ששימשו את המנהלה:  משרד ראשי, מטבח, מתקני רחצה, מרפאה, מחסנים ושטח פתוח, "אפל פלאץ", שיועד למגרש המפקדים.  מחוץ לגדרות התיל עמדו מגורי השומרים הגרמנים, משרד מפקד המחנה ועוד – כולם צריפי עץ.

ראש המחנה, זקן היהודים, היה ברוך מייסטר.  מוצאו היה משצקובו (Szczakowice) בפולין.  על-פי השמועה גדל בבית דתי והשתייך למשפחה מכובדת.  יש לומר כי אישיותו התאימה לתפקיד.  הוא היה גוץ שהילוכו זקוף, כיאה לקצין פרוסי לשעבר, הטיל מרות, סמכותיות ומשמעת וכפה ציות עד כדי הפחדה.  תמיד היה לבוש בקפידה ונעול מגפי עור שחורים בעלי עקב גבוה והדוקים לרגליו.  על ידו האחת עטה כפפת עור.  הופעתו היתה חמורת סבר, כ"מושל בכיפה".  בבקרים הצוננים לבש מעיל עור שחור ששיווה לו חזות של קצין גרמני בעל דרגה גבוהה.  הופעתו זו הקנתה לו מעמד בעיני הגרמנים והתחשבות בסמכותו.  גם אנו הערכנו אותו על-פי הרושם החיצוני שעשה.  מדי בוקר וערב ערך מסדרים בנוכחות הקאפו ובעלי התפקידים השונים במחנה, כאסיר יהודי האחראי לפקודיו הכלואים. 

רוב הקאפו בחרו לעצמם אסיר לתפקיד "פיפל" (Pipel) – שרת אישי שצחצח נעליים, הכין ארוחות, רץ לשליחויות ומילא כל תפקיד נחוץ.  הפיפל שימש גם אובייקט לניצול מיני.  הפיפל הנבחרים היו צעירים בעלי עיניים יוקדות, תווי פנים יפים וחזות מושכת כך שיוכלו למלא את תאוותיהם של הקאפו.  הקאפו היה יכול להחליף את הפיפל שלו באחר כל אימת שרצה.  גם במחנה הריכוז פינפטייכן השתמשו הקאפו, אפילו הפולנים שבהם, בפיפל יהודים.

במחנה ובאתר הבנייה שימש ה"קליפקטור" (Kalifaktor).  תפקידו היה לשמור על מחסן העצים והחומרים ולעזור לקאפו ולפעמים גם למנהלי העבודה הגרמנים.  יתרונות התפקיד היו פטור מעבודה פיזית וישיבה בתוך מבנה.  הקליפקטור היה חופשי כמעט לגמרי וניתנה לו האפשרות לארגן לעצמו טובות הנאה.  ממלאי התפקיד נבחרו באקראי ולפעמים בהתערבות הקאפו או הממונה על הקאפו תמורת כסף או שווה ערך לו.

משרה נוספת שקיבלו חברי סגל המחנה הייתה משרת הסניטר – אחראי לניקיון.  הסניטר היה צריך לדאוג לניקיון המחראות וחדר הרחצה וכן היה אחראי לסילוק המתים.  היכרות עמו יכלה לעזור במתן אישור להתחמם בחדר הרחצה.  גם הוא, כמו שאר בעלי התפקידים, היה יכול להעניש או להיטיב.

הנשים במחנה מילאו תפקידי שירות פנימיים, לפי הצורך;  למשל במטבח – קילוף תפוחי אדמה ולפת.  בקרב הנשים נמצאה גם אשתו של ברוך מייסטר, ונערה שימשה אותם בביתם.  לפי השמועה היו יחסיו של ברוך מייסטר עם רעייתו קורקטיים בלבד.  הנערה שימשה גם פילגש, ולפעמים סיפקו את צרכיו המיניים נשים אחרות.  לברוך מייסטר היו שני אחים במחנה, שאחד מהם קיים את מצוות הדת במשך כל זמן שהותו שם.  על-פי השמועה הוא אפילו ערך "סעודה שלישית" בשבתות.

הביתנים במחנה נבנו מעץ, על יסודות מאבנים, והכילו חדרים מספר שכונו "שטובה".  הם הוצבו בצמוד ל"ברק", מבנה בן חדר אחד או שניים בעל כניסה נפרדת שיועד בעיקר למגורי בעלי התפקידים והקאפו למיניהם.  בהתחלה הקפידו לרכז בברק אסירים שמוצאם מאותה חברה, אך היו צריפים שבהם האוכלוסיה היתה מעורבת.  כך היו ידועים הברק של חברת הבנייה "שלהורן" (Schalhorn) ושל חברת "גרין בילפינגר" (Grün Bielfinger).  מאוחר יותר כונתה שכונה שלמה בשם "אביסיניה".  הצריפים היו ממוספרים וזוהו לפי מספרם או לפי שמו של מקום העבודה.  באבסיניה התגורר ידידי ורעי יחזקאל ינגסטר-הניק.  רוב הזמן גרתי בשטובה מספר 23, בצריף 8 כמדומני, ומקום עבודתי היה בחברה ששמה "מרלנדר" (Mehrländer).  עסקתי בעבודת כפיים קשה שכונתה "טיפבאו" (Tiefbau) – חפירות לשם הנחת צינורות.  בכל שטובה התגוררו כ-30 אסירים.  הם יצאו מדי בוקר לעבודה מחוץ לשטח המחנה ושבו אליו מדי ערב.  שטובה 32 נחשבה הטובה ביותר, ונמנו עמה רבים ממכרי וידידי, בני בנדין.  ככל הידוע לי אספו בשטובה ראשוני המחנה, לכן מקראה "שטובת הפרומיננטים".  אביו של חברי יצחק הֶנְדלֶר, שכני ישראליק וייסבראד, שאר בשרי רוזנברג וולוויש, שני בני דוד למשפחת קרקואר שמוצאם מחשנוב ומבנדין ועוד אחרים – כולם באותה שטובה פרומיננטית.  השטובה נבדלה מיתר החדרים בשל הרכב דייריה ובשל האוטונומיה שניתנה להם וכן בגלל אופי הפעילות החברתית והיחסים החבריים.  בשטובה זו התפללו מדי יום, עטופים טלית ותפילין, המזון לא חסר, והתנהל קשר מכתבים עם הבית.  שם יכולת לדעת על הנעשה במחנה, ודרך אותם דיירי שטובה יכולת להגיע לבעלי התפקידים.  מדי יום התקיימו שיעורי תורה וגמרא, ערכו "שבת כהלכתה" – מעשים שאסיר כמוני היה יכול רק לחלום עליהם.  נעזרתי לא אחת בחברי אותה שטובה שסייעו לי לשלוח מכתב לא רשמי בעזרת שליח גוי שהיה מוכר לאחד מהם.  כך גם הצלחתי מדי פעם למסור דרישת שלום הביתה ולהוסיף כמה מילים למכתב ששלח וייסבארד.  הצטרפות לשטובה זו הפכה למושא לקנאה ומשאת נפש עקב השאיפה להיות קרוב למקור מידע מהימן.

במחנה הוקצו מגורים מיוחדים לסגל שאינו קאפו – עובדי מטבח, מנקי מתקנים לרחצה, פולי כינים, עובדי מחסנים וכדומה.  מתקני רחצה מוקמו במבנה עץ ארעי ובו ברזים תלויים על צינורות.  בברזים זרמו מים קרים שנשפכו לתוך תעלה ארוכה מפח.  באותו מבנה הוקצה גם שטח למקלחות, עשוי פחיות מחוררות שהשתלשלו מן התקרה.  ממערכת החימום, שאינני יודע כיצד היתה מורכבת, פרצו אדים שהתפזרו בתוך חלל המבנה.  אלה שימשו מקור החום בצינת הבוקר לאלה שהתחבאו תחת קורת חדר הרחצה.  מתקן הרחצה שימש גם אתר האחרון למומתים.  גופותיהם הונחו על הרצפה עד לסילוקן.  אינני זוכר אם קברו את החללים או העבירו אותם למקום אחר.  לקאפו שרצה "לסגור חשבון" עם אסיר שימש המקום שטח נוח לביצוע מעלליו, אף-על-פי שכל מקום אחר במחנה שימש גם הוא למטרה זו .

בחלל חדר המגורים ניצבו עמודי עץ תומכים ורצפתו היתה עשויה מעץ גם היא.  בסדקי הקורות יכולנו להחביא מזכרות שהבאנו מהבית או מכתבים ותמונות שהיו אסורים בהחזקה.  את רוב השטח תפסו דרגשי עץ בני שתי קומות או שלוש קומות.  הדרגשים היו השטח הפרטי של כל אחד מאתנו.  אני ישנתי בקומה השנייה, על דרגש עליון.  מתחתי שכב שכני, בן עירי, שמואל לוסטיגר, שאת אביו הכרתי.  הוא היה יצרן סבון.  ידידות רבה שררה בינינו חרף פערי הגילים (הוא היה מבוגר ממני).

על גבי הדרגשים נפרשו מזרנים עשויים מבדי יוטה ופתח באמצעם, ממולאים בסיבי קש דוקרני שנמעך במהרה לאחר לילות של שינה.  הדרגש לא שימש רק לשינה, אלא גם שטח פרטי לעשיית דברים באין רואה, מין שטח מחיה רב שימושי אשר זר לא פלש לתוכו.  המזרן שימש גם מקום מסתור לכל סוגי החפצים שרצינו להעלים.  תנור עץ מוסק בגזרי עץ או פחמים עמד במרכז החדר.  היה אפשר לייבש בקרבתו גרביים או סמרטוטים שעטפו בדרך כלל את רגלינו הרטובות.  כן שימש התנור לבישול תפוח אדמה ש"אורגן" אקראי או הובא בהסתר ("ארגון" במחנה משמעו גנבה).  פרישת כפות הידיים מעל הלהבה לאור הברזל המלובן נחשבה תענוג בימי החורף המושלגים והגשומים.  אך לא לכל שוכני השטובה ניתנה הזכות לנצל את התנור ואת חומו.  לפעמים הותנה הדבר ב"ארגון" גזרי עץ או פחמים.

שולחן עץ מרובע וסביב לו פזורים כמה כיסאות עץ לישיבה.  בלילות שימשו הכיסאות לאחדים מאתנו להנחת החפצים האישיים והבגדים שקופלו למעין קובייה.  על השולחן נפרסו כיכרות הלחם שסופקו לנו מדי ערב – מנת מזוננו העיקרית ליום המחרת שהיתה אמורה להספיק עד לחלוקה הנוספת בערב למחרת.  את החלוקה עשו ה"שטובנאלטסטר", האחראי הממונה על השטובה, ושני תורנים יומיים.  אירע לפעמים שהתורן התרשל בתפקידו ונענש בשל כך בהארכת תורנותו במספר ימים.  שלושתם היו אחראים להבאת כיכרות הלחם מן המטבח שהוקצו לפי מספר האסירים בשטובה.  טקס חלוקת הלחם נערך בדקדקנות מדי יום וטמן בחובו את הניסיון הכמעט אבסורדי לערוך חלוקה צודקת במקום שבו מושג "צדק" לא היה קיים עוד, בקרב אנשים שהרעב גרם להם להימצא במלחמת הישרדות אכזרית שטרפה את החוקים הנהוגים בין אדם לחברו בתנאים מתוקנים.

הלחם, שמשקלו בין 750 גרם ל-1,000 גרם, נפרס לשבע מנות שוות (לפי אומדן העין). אחר חיתוכן שקלה כל פרוסה במשקל יד מאולתר.  המשקל היה עשוי מחוט ארוך שלקצותיו נקשרו שני משטחי פח, לרוב קופסאות, ועליהם הונחו מנות הלחם.  לעתים היה צורך להוסיף תוספת קטנה של לחם, עד שהשתווה משקלן.

את רוב שטח השטובה תפסו ארונות הפח, הדרגשים, השולחן, הכיסאות והתנור, ומיעוטו יותר פנוי למעבר אנשים.  ליד מיטות עמדו ארונות פח משרדיים שהיו מחולקים לתאים סגורים ואשר אוכסנו בהם חפצינו האישיים.  מנת האוכל היומית, שהיתה מורכבת ממנת לחם שמשקלה שביעית הכיכר בתוספת חתיכת גבינה צהובה מסריחה, ריבה או מרגרינה ולפעמים נתח נקניק מדם סוסים, נשמרה לפעמים במדף משותף בתוך ארון הפח.  השתייה שסופקה היתה מורכבת מנוזל מימי שחור שזוהה כ"קפה שחור".

שני תורנים יומיים דאגו לניקיון השטובה.  משטר "כיבוד השטובה" היה נחוץ לא רק לבריאותנו ולשמירה על ניקיוננו האישי.  את בגדינו האזרחיים שנמצאו ברשותנו לא החלפנו, אלא פשטנו לשם הביקורת הלילית שנערכה טרם כיבוי אורות.  לבשנו אותם שוב בבוקר.

ביקורת יומית היתה שכיחה כדי לעמוד מקרוב על מצב השטובה.  הביקורת הפחידה את השוטבנדינסטים וכן את השטובנאלטסטר, שלא אחת נשא באחריות למעשיהם של אחרים.  אתרע מזלי וכשהגיע תורי לשמש שטובנדינסט עם שכני לשטובה הייתי צריך לטאטא ובעיקר לסלק את סיבי הקש שנשמטו מתחת לדרגשים.  החילונו במלאכתנו מיד לאחר חלוקת מנת הלחם היומית, לפני כיבוי האורות.  השתדלנו כמיטב יכולתנו לעשות את המוטל עלינו לפי המדדים המקובלים.  התאמצנו מעל כוחותינו, אף שהיינו לאחר יום גדוש אירועים בעבודה.  כשהגיעה שעת כיבוי האורות, נותרנו ערים עם השטובנאלטסטר, מחכים לביקורת הלילית.  אינני זוכר במדויק את שעת הביקורת, אך היינו מוכנים לקראת שינה, דרוכים לחוות דעתם של המבקרים האימתניים, הבאים לחרוץ את גורלנו.  נכנסו שלושה:  מכטינגר או בוסָק (איני זוכר בדיוק), אחד העוזרים, ואדם שלישי ששמו פישל, רופא שיניים.  הקאפו האחראי בדק מקרוב את ניקיון הרצפה, קירב כיסא, עלה עליו, ובידו העטויה כסיה לבנה "ניגב" את תקרת ה"שפינדה",  הוא ארון הפח שעמד בסמוך לדרגש הקדמי.  על הכסיה נמצא מעט אבק.  הוא התכופף אל מתחת למיטה, פנס בידו, והרים מהפינה סיב קצר של קש.  לא היה צורך ביותר.  אלה הספיקו להבעיר את חמתו ולחרוץ את הדין.  הקאפו הבודק פנה בצרחה מאיימת אל השטובנאלטסטר תוך שהוא זוקר את אצבעו בתוך כסייתו הלבנה, מצביע על שארית האבק והקש וצועק:  "מה זה?!".  קפצנו ממקומנו, רועדים מפחד.  עמדנו בבגדינו הדלים לפני מלאכי החבלה הללו.  נצטווינו לעמוד עמידת דום.  הקאפו אחז את ראשינו בשתי ידיו הבשרניות והטיח אותנו ראש בראש.  הכאב היה נורא, הפחד גדול ממנו, והתוצאות מי ישורן?  כל השלושה השתתפו בהלקאה ובהמולה שהקימו סביבם.  האסירים העמידו פני ישנים.  בבוקר שלמחרת יצאנו לעבודתנו הרגילה.  את מעלליהם של בוסק ומכטינגר הידועים לשמצה הכרתי עוד קודם.  הם היו קאפו מהסוג הגרוע ביותר, ושמם נקשר למעשי אכזריות.  אך התפלאתי על רופא השיניים שלא נמנע מלהוסיף מכה על מכותיו של הקאפו.  קשה לתאר את החרדה לקראת הביקורת, את האימה והפחד בזמן התרחשותה ואת תוצאותיה.  החוויה היתה טראומטית, היא הותירה צלקות, ותיאורה מאיר רק פן זעיר אך שכיח בשגרת התלאות היומית במחנות.

 

קראפטבורן

 בתחילת שהותי במחנה זה חוויתי חוויה דומה, שהקלה עלי להבין את משמעות חייו הזנוחים של אסיר במחנה ולאיזו דרגת שפלות ואכזריות יכול להגיע אדם שנברא בצלם, לאיזו תהום מגיעה החייתיות שבו בהימצאו בתנאי כפייה, ולאן הגיעו הקאפו בשאיפתם לנצל את "עליונותם" המדומה.  במחנה לבשנו את בגדינו הפרטיים שהבאנו מן הבית, ומעת לעת היה עלינו למסרם לחיטוי.  הם היו מטולאים בטלאי צהוב בשלושה מקומות:  באזור החזה, באזור הגב וכן על הברך הימנית.  סימון תלת-ממדי זה הבטיח לנוגשינו לכידה מהירה של הנמלטים.  הטלאי הצהוב לא נתפר על גבי הבגד, אלא המקום המיועד לו חורר ונחתך, ובמקום החור שנפער, נתפר הטלאי.  במרוצת הזמן בלו הבגדים וגרמו לבעיות רבות, בעיקר הגרביים שמרוב שהתבלו לא היה אפשר להשתמש בהן עוד.  תעשייה שלמה, שפרנסה בצדה, נרקמה סביב תיקון הגרביים.  קמו "מומחים", לאו דווקא בעלי מקצוע מיומנים, שבחושיהם למדו להטליא גרביים על-ידי החלפת המדרס התחתון בחתיכת בד.  העבודה נעשתה בערבים, בתום יום עבודה, בשעות המנוחה הפרטיות, והתשלום עבורה נקבע לפרוסת לחם.  מי שהיו עדיין ברשותו כסף מזומן או מיני תוספות שניתנו לצד מנת הלחם היומית שילם באלה.

שער ראשנו גולח לפעמים בתער, לפעמים במספרים חלודים, ביד חובבנית וחפוזה.  אחר כך נוסף לתספורת עוד סימן היכר, כאמצעי שמירה מפני בריחה:  כשסופר כל אחד מאתנו, הותיר הספר באמצע הראש שביל מגולח, מן המצח ועד לעורף.

הקאפו הרשל מוך, יליד חשנוב, היה אדם פשוט שמונה לתפקיד אחראי ראשון במעלה.  הוא כפה עלינו את חוקי המחנה.  בקרב האסירים נמצא מי ששימש בעבר הלא רחוק מורה-הוראה – דַיין בחשנוב.  באחד הימים נתפס בעניין כלשהו ונדון להלקאה – 25 מכות – מידיו של הרשל מוך עצמו.  העונש בוצע בפומבי.  שני אסירים החזיקו במורה-הוראה.  לעונש המלקות הוקצה מתקן מיוחד, והמכה הצליף בפרגול, בעוד הנענש מונה את המכות.  אם טעה במספר, החלה הספירה מחדש.  לאחר מספר הצלפות באלת גומי ששזור בה חוט ברזל ובפרגול, תוך שהוא בוכה וזועק, התחנן הנענש בקול:  "רחם עלי!  אתה יודע מי אני!  בן עירך, מורה-הוראה בחשנוב".  על תחינה זו ענה הרשל מוך:  "אני מצליף בך כמו שמגיע למורה!", והוא לא הרפה ממנו עד שביצע את מלוא העונש.  טקס ההצלפה הסתיים בהתזת מים קרים על הגוף הדואב, כדי להכשירו לחזור לעבודה.  האומנם נמחקה רגישות לב היהודי?  הקאפו האכזר, שהפך לחיה טורפת, התפאר ביכולתו וקבע שכאן, בפלנטה האחרת, נמחק העבר.  רק ההווה שריר וקיים, והוא, הקאפו, השליט הכול יכול.  יש שסברו כי כוחם בא להם מהתמיכה הגרמנית במעשיהם.  הם הניחו בטעות כי הדבר מגביר את הסבירות שישרדו בעוד האחרים נדונים מראש לכליה.  משום כך הם חשבו שהם אינם צריכים להתחשב באסירים והתנהגו כאילו אינו מרתיע אותם.

 

עבודתי הראשונה במחנה היתה סבלות.  כל הכבשׂ (רַמפה) עמדה רכבת משא שקרונותיה עמוסים שקי מלט.  זמן פריקת הקרון נקבע ל-15 עד 30 דקות.  החלפנו בינינו את התפקידים.  אחסון השקים היה כרוך בסידורם זה על גבי זה במקום המיועד לכך.  באחת הפעמים סחבתי שקים יחד עם חברי לספסל הלימודים בבית הספר "המזרחי" בבנדין.  שמו היה לוין.  הוא התמוטט עד מהרה וכעבור זמן פינו אותו מן המקום.  גם אני התנודדתי כשיכור תוך כדי הליכה מכובד המשקל – 50 קילוגרמים בקירוב כל שק.  הייתי כבן 19, שלוש שנים בתוך המלחמה, ועברתי כבר שני מחנות עבודה.  לא הייתי חלש מטבעי, אך גם גברתם לא הייתי.

לשקי המלט הללו היה שימוש נוסף על השימוש הרגיל שלהם.  השקים היו עשויים שכבות מספר של נייר, ולאחר שרוקנו מתכולתם השתמשנו בהם בתור כיסוי לגופנו.  הבגדים הדקים שהורשינו ללבוש לא הגנו עלינו מצינת החורף, על כן מצאנו פתרון דחק בכך שלבשנו מתחת לחולצה שק נייר.  המעשה היה אסור כמובן, מה גם שהשקים נועדו לשימוש חוזר.  הגרמנים יצאו עד מהרה דרך לגלות את "פשעינו":  בזמן המפקד הם נהגו לגעת בגבנו, ורשרוש הנייר היה מסגיר אותנו.

פעם, בשובי מן העבודה, הודיעו לי במפתיע שעלי להגיע למחסן מסוים במחנה,  שאת טיבו לא הכרתי עד אז.  במהרה התברר לי שהמחסן משמש סניף דואר.  לאחר שהזדהיתי מסרו לי מזוודה גדולה למדי, קלת משקל.  מן הכתובת התברר לי שנשלחה מהורי לגרוס-מסלוויץ.  לעולם לא אדע מה היתה תכולת המזוודה בעת שנשלחה.  אני יכול לשער שהורי הניחו בה בגדים ומזון לפי הבנתם.  נטלתי את המזוודה וחזרתי לשטובה שלי, פתחתי אותה ומצאתי אותה כמעט ריקה.  נמצאו בתוכה כיכר לחם שחור, קשה כאבן, וצנון שחור.  אין לדעת מי רוקן אותה – אם אנשי מרקשטט או גרוס-מסלוויץ, אולי מישהו רוקן אותה עוד בדרך.  בתמימותי ניסיתי להתלונן לפני האחראים באותו המחסן, אך נדחיתי בתירוץ שעלי להסתפק במה שיש ולהיות מרוצה שלא נענשתי או הולקיתי בשל עצם התלונה.  אני זוכר שהתיישבתי על דרגשי, המזוודה על ברכי, חתכתי את הלחם לפרוסות, בקושי נגסתי בלחם היבש והקשה – מי יודע מתי נאפה – ובצנון.  אוכל זה ערב כל כך לחכי.  דמיינתי כי טעם לו כמאכל אגוזים.  לא יכולתי להתאפק ולשמור חלק מן הלחם למחרת.  כל כך רעב הייתי שכיליתי את הכל.  הרהרתי בהורי במתנתם המפתיעה שהוענקה לי, שגרמה לי סיפוק לא צפוי.  עד היום נשמר טעם האוכל הזה בפי, כפי שראיתיו אז, כמעדן שהגיע בזמן המתאים.  פרי אדמה זה, אם ניתן לדובבו, מה היה מספר לי?  ראשית מוסר דרישת שלום מוטרדת מהורי והיה מעלים ממני את  קורותיהם.  היה מגלה את גלגוליו.  כיצד נרכש?  בוודאי בעמל בל יתואר, תוך סיכון נפש.  אולי עמידה ארוכה ובהמתנה מרגיזה בתור.  בוודאי היה מספר לי בהיסוס כי נחסך מפיותיהם הרעבים, יקירי "האובדים" בגיא הצלמות.  לבי נצבט בהעלותי הגיונות אלו.  הכאב אינו מרפה.  כיצד אוכל להבין סדרי עולם והנהגת בוראו ב"הסתר פנים", בהיגיון האנושי ובהבנתו הדלה?  המזוודה הגיעה אלי בדרך לא דרך.  אתם, הורי הלא נשכחים, לא אדע מה עלה בגורלכם עד לאבדנכם האכזרי.

מספר ימים אחרי שהגעתי למרקשטט, שבמהלכם הועסקתי בפריקת קרונות עמוסים בשקי מלט, נאמן למשפט המאפיין את בני שבט יששכר כשמי – "ויט שכמו לסבול" – שובצתי לקבוצת קראפטבורן (Kraftborn).  טרם ידעתי פרטים על הקבוצה, ושיערתי שמדובר בעבודת כפיים.  אפילו ידעתי, לא הייתי יכול לשנות דבר.  כבר הזכרתי לא אחת את המוסכמה שקנתה לה קונצנזוס בקרב האסירים.  על-פי מוסכמה זו אין לנסות להדריך או לכוון בעצמך את גורלך.  הסכמה עם המצב, שנבעה מאי ידיעת העומד להתרחש.  הביאה אותנו להשליך את יהבנו על המקרי, כי לפעמים מעז יצא מתוק ולא אחת יומר הטוב בגרוע ממנו.

בקראפטבורן – מקום עבודה לא הרחק ממרקשטט, בחברה ששמה F.G. Schlesien – עבדה הקבוצה שלנו בחפירת יסודות.  ככל עבודת כפיים אחרת גם עבודה זו היתה מייגעת וקשה.  עד מהרה נוכחתי לדעת עד כמה קבוצת קרפטבורן מוכת גורל.  כך גם חשבו האחרים ששמעו עליה.  היא נחשבה כזאת לאו דוקא בשל סוג העבודה שהוטל עליה אלא בגין כל מה שעברנו עד שהגענו לאתר הבנייה.  נדרשנו לעמוד במספר מסדרים ביממה, ולא אחת התמשכה השהייה במגרש המסדרים.  תרגלו משטר וסדר, הודיעו הודעות מהודעות שונות ומסרו על שינויי נוהל ועל הנדונים לענישה, וכן נערך במקום מסדר חולים.  מכות וסטירות הונחתו על רובנו במהלך כל מסדר.  בזמן הזה הקריאו את שמות החברות ואת מיקום העובדים במגרש, בעוד האסירים מסתדרים בשלשות או בחמישיות ויוצאים בסך, מלווים בקאפו ובמשמר חמוש.  קבוצתנו הגיעה לקרפטבורן ברכבת נוסעים.  עלינו לרכבת והתמקמנו בקרונות לנסיעה שארכה כמחצית השעה ויותר.  למראית עין זו היתה רכבת רגילה בעלת קרונות ומקומות ישיבה, אך דא עקא:  הרושם היה מטעה וסיבתו עמו.  גם מבחוץ ניכר היטב שהחלונות פרוצים והשמשות עקורות או שבורות ונושבת דרכם רוח פרצים בעת הנסיעה.  מזג האוויר קר, מושלג וגשום, האסירים, כמה עשרות, בעמידה או בישיבה, מכורבלים בבגדינו הדלים, עייפים, רעבים ומנומנמים.  כדי להתחמם היינו חובטים על ירכינו, כורכים את ידינו סביב גופינו בכמעין חיבוק עצמי או מתופפים ברגלינו הקופאות על רצפת הקרונות, אך בלא הועיל.  חברי לסבל מקבוצת קרפטבורן היו "גיבורי כוח עושי דברו";  לפנים אנשים מן היישוב וכעת אנשים הנאנקים תחת עול השעבוד והעבודה המפרכת, שלא ויתרו על אמונתם הצרופה גם בגיא ההריגה והשעבוד, ממשיכים לבטוח בלא עוררין בצור ישראל וגואלו.  אנשים אלה היו ברובם יוצאי חשנוב והסביבה וכן יוצאי האזור שלי בזגלמביה, השתדלו שלא להחסיר תפילה מתפילות היום ואם התאפשר הדבר – התפללו במניין.  בקור ובאי נוחות שקשה לתארם היו פורשים טליתות שהוחבאו, עוטפים את גופם במהירות אך בכוונה, מניחים תפילין, ומי בעל-פה ומי מתוך סידור מוסתר התפללו בציבור תפילת שחרית כדי להספיק לסיימה בחטף עד שהגענו לאתר הבנייה.  המעמד היה פלאי, מרומם ומוזר;  השילוב בין הטלאי הצהוב המסומן בשלושה מקומות על בגדינו לבין הטליתות והתפילין, בתוך קרונות אטיים אלו.

במתפללים התבלט ביותר יהודי שהיה המארגן העיקרי של המניין ונמנה עם אנשי חשנוב.  התפילה נערכה מדי יום ביומו בלי חסר ודלג.  השומרים המלווים לא נכנסו לקרונות שלנו.  היעדרם אפשר לנו להתפלל.  לצערי הרב לא נתקיים בהם הכתוב:  "לעולם אשמור חסדי ובריתי נאמנת לו".  לא כולם שרדו.  לא פגשתי באיש מהם בהמשך, במחנות, וגם לא אחרי השחרור.

רובנו עסקנו בעבודות חפירה.  זכור לי היטב שהתאמצתי להוציא מעצמי את המרב, בקור החורפי, ולשם כך התמדתי בהנעת גופי כדי להמעיט את צריבת הקור באיברי.  הבנתי שהמייסטר הגרמני אינו מעוניין כלל בשיפור עבודתי, אל מטרתו היא לדכדך את הנפש.  מילים הפוגעות ברוח האדם לאורך זמן גרועות מפגיעה גופנית, עד היום אני חש את העלבון ההוא.  לא הבנתי בתמימותי מדוע בעודי עובד ומציית עליו להציק לי.  לא ידעתי למה התנהגותו עלולה להוביל.

פעמיים ביום הותרה הפסקה באתר הבנייה, לארוחת בוקר ולארוחת צהרים.  ההפסקות היו נחוצות יותר לגרמנים, מנהלי העבודה והשומרים, שניצלו את הזמן לאכילה.  אנחנו, האסירים, אכלנו את מנת הלחם שלנו כבר בעת שניתנה לנו, בבוקר.  כמו לרוב העובדים גם לי לא נותר אוכל בהפסקות.  בכיסי נמצא ספר תפילה קטן היו בו בין השאר כל מזמורי דוד בן ישי, הלא הוא ספר תהילים.  בהפסקות נהגתי להתרחק מעט מן העובדים לבל יראו אותי ויתפסו אותי בשעת מעשה.  פעם, כאשר ישבתי רחוק מן האחרים והתפללתי מתוך הסידור שלי, הפתיע אותי מנהל העבודה.  הוא התקרב לעברי ושאל מה אני קורא.  לא היתה לי בררה אלא לענות לו,  והשבתי כי בידי ספר תפילה.  הוא התקרב עוד ודרש ממני להראות לו את הספר.  בת צחוק קלה עלתה בזווית פיו, ובעודו מחזיק את הסיקור פנה אלי ואמר:  "אני מכיר את ספר התפילה שלכם ואני יודע גם כמה תפילות בעל-פה".  לא העזתי לענות או לשאול, גם לא היה צורך בכך.  בעצמו המשיך להתוודות ואמר:  "אני בכלל לא גרמני!  מוצאי מאזור ברומניה, שם חייתי וגדלתי עם היהודים, והם היו ידידים שלי.  הייתי כמו אחד משלהם.  אני מבין יידיש ומכיר כמה תפילות".  לשמע דבריו הוקל לי מאוד.  ניכר היה שלא בא להתגרות בי ובוודאי לא יעניש אותי על מעשי.  הוא המשיך ופטפט עמי עוד כמה דקות ואמר:  "ממני אל תפחד!".  כאילו רמז לי שאוכל להמשיך ולהתפלל כרצוני.  מדבריו הסקתי שמן האחרים עלי לפחד, וטוב אעשה אם אמשיך ואסתתר בזמן התפילה.

לא תמיד התפללתי בהפסקות.  ברוב המקרים התיישבתי לפוש ככל היתר ולנוח מהעבודה.  לרוב נרדמתי.  רבים ומגוונים היו חלומותי, בעיקר על הבית, על יקירי, על אבי, אמי ואחי, גם על חברתי ולקה.  היינו קשורים זה לזו ואהבנו מאוד.  חלמתי חלומות על אוכל ועל זמנים טובים.  דמיינתי שנעורי ממשיכים כמקודם בלא התנאים הקשים של המלחמה.  במפתיע היתה נשמעת הקריאה:  "לקום!".  היה עלינו לחזור לעבודה כשהרעב מציק, השעה רק שתיים עשרה וחצי, ועד לקבלת המרק במחנה יש להתאזר בסבלנות עוד כשבע שעות ארוכות.  ההתנתקות מן החלום והחזרה אל ההתמודדות עם המציאות המרה היו קשות ביותר.  שאלות נוגות התרוצצו בראשי:  האם יהיה המרק מימי?  היצוף בקערתי בדל של תפוח אדמה או ירק אחר?  איך לעבור את השעות שנותרו לעבודה?  האם תעבורנה בשלום?  אינני יודע אם במצוקת הזמן הועלתה תהייה בדבר השחרור, היציאה לחופשי, החזרה לבית נעורי.

בשש בערב, בהכרזת המייסטר:  "חופשי" – הסתיימה העבודה והגיעה העת לעזוב את האתר.  זו היתה מילת הקסם שכה חיכינו לה.  במחנה התפזרנו, מי לשטובה שלו ומי היישר למבנה המטבח, כדי להסתדר בתור להמתנה לקערת המרק.  בסוף התור הגיעו האסירים לאשנב רחב.  באשנב עמדו שניים, בראונר ומַלה, שנישאו לאחר המלחמה.  בראונר היה מבנדין ומלה מאושוויץ או מסביבתה.  תפקידם היה לנקב את כרטיס המזון שסופק לכל אחד מתושבי המחנה ושבאמצעותו קיבלנו קערת מרק.  קרוב אליהם עמדו ליד הדודים שני טבחים, ומזגו לקערותינו את מנת הצהרים במצקות שבידיהם.  לא אחת ביקשו הממתינים הרעבים, ואולי גם אני בתוכם:  "ערבב היטב את התכולה";  כדי שיעלה במצקת החלק הסמיך של המרק, בעיקר מתחתית הדוד.  עם קבלת הקערה פנינו למקום שנוכל לשבת בו כדי לאכול.  בעודנו אוכלים כבר נשמעו קריאות:  "להחזיר את הקערות!".  בגמר הארוחה היה עלינו לנקות את הקערה ולהחזירה נקייה למטבח.  מי שלא מילא את ההוראה נענש מיד במכות או בעונש אחר.  חרף קפדנות הקאפו נמצאו בכל שטח המחנה צלחות זרוקות, אפילו בתוך השטובה.  מנת אוכל מימי זה, אשר לה יחלנו, לא הספיקה להשביענו כלל.

היה גם מעט אוכל אחר ששימש תוספת מכריעה לתפריט.  יכולנו להשיגו בעיקר בהתחלה, עד תחילת 1943.  בעת ההיא עדיין הורשינו להתכתב עם הבית ולקבל משם דואר מבוקר ומצונזר היטב.  ההתכתבות התנהלה בגלויות רשמיות, כתובות בגרמנית, לפי השכלתו של הכותב, ולתוכה שורבבו מילים רב משמעיות, מוסוות מפני המצנזרים.  דואר זה, שכלל גם חבילות זעירות, נוצל בידי כולנו.  כך קיבלתי את המזוודה.  הותר לנו גם לקבל דואר מסחרי במעטפה מרופדת שהיתה אמורה להכיל דגם של מוצר חסר ערך כספי.  בשיטה זו נשלחו מהבית מוצרי מזון כמו פתיתי קמח אפויים או שתי פרוסות לחם קלוי וכדומה.  כל עוד היה אפשר לקבל דואר מסוג זה נהנינו מתוספת מזון כלשהי שיכולנו לאכול אותה או להחליפה במשהו אחר.  משלוחים אלה היו הקשר היחיד עם הבית, במקרים שעדיין נותר מישהו מבני משפחה בחיים.

בדרך כלל אכלתי את כל מה שקיבלתי מהבית.  את הפתיתים שמתי בתוך המרק, שיעשוהו סמיך יותר.  לפעמים הרתחתי אותם על התנור שבטובה בתוך מים, ליצירת מעין מרק שאכלתי בעיקר בימי ראשון פנויים מעבודה, עת הציק הרעב ביותר.  יכולתי לעשות זאת רק כשנשארתי במחנה וכשהתאפשרה הגישה לתנור.  מקורות אחרים לתוספת מזון התקבלו מגנבת לפת צהובה-ורודה, מאכל בהמות שנאכל כשהזדמן, תפוחי אדמה צלויים בקליפתם ש"אורגנו" בדרך-לא-דרך כדומה.  אפשרות נוספת, שרק אחדים זכו ליהנות ממנה, היתה זכאות למנה נוספת של מרק בהמלצת ה"יודנלטסטר" או אחד הקאפו.

בין אסירי המחנה נמצא יהודי מסוסנוביץ ושמו אנֶגלרד.  מוצאו ממשפחה מיוחסת מאוד ועשירה, שאת הענף שלה בבנדין הכרתי.  כאשר נכנס לשטובה שלנו, שאל אם מישהו רוצה להמיר את קערת המרק שלו בפתיתי קמח מהבית.  לא השתתפתי במיקח, אך התענינתי בפשר החליפין שהיה כרוך בהחלפת מספר מנות מרק.  סקרנותי גברה מעצם המפגש עם מי שהחמיר בקנאות בענייני כשרות עד כדי כך שאינו טועם מן המרק ומוכן להחליפו בכל מנה כשרה אחרת.  אף שהייתי דתי, הקלתי על עצמי בשעת הדחק והסכנה בדומה לאחרים, לפי ההיתר "ונשמרתם לנפשותיכם".  ההיתר היה מקובל כמעט על כולם.[28]  חליפין נוספים שהיו נפוצים היו בין התוספות היומיות, כמו ריבה, גבינה צהובה, נקיק וסוכר.  אלה הומרו בקערת מרק או אפילו בחתיכת לחם קטנה, הכול לפי הערך המקובל באותו פרק זמן.  בעצם ההחלפה אולי אין חידוש.  זוהי תוצאה מובנת של מצב מצוקה נתון.  הערכנו את התוספת שהיתה הכרחית להחליף כמות באיכות.  לא אחת השתמשתי בעסקאות חליפין בניסיון לקבל תוספת מזון כלשהי תמורת התנזרות מן התוספת שתינתן לי בעוד מספר ימים, למשל מכירת מנת ריבה או סוכר שאקבל בעוד שלושה שבועות.  זו היתה הבטחה דמויית המחאה דחויה שזמן פרעונה בתאריך עתידי.  משקל ההבטחה הוא הימור גרדא, כי מי יערוב שאחיה עד אז, שאחזיק מעמד?  מי יכול להבטיח שבעוד שלושה שבועות נקבל את התוספת האמורה?  בדרך כלל ניתנו התוספות בימי ראשון ובחגי הגרמנים.

 

רעיון נועז

את תחושת הרעב אין לתאר במילים.  העיניים בולטות וחומדות, הלב והחך חושקים, והרוק היבש בפה עוצר את להטם.  לכלל גנבה לא הגעתי מעודי;  גם באשפתות לא נברתי.  באתר הבנייה לא התמזל מזלי לקבל מזון כלשהו.  מאפשרות שלישית דווקא יצא לי ליהנות, תוצאה של מעשה במחשבה תחילה שיזמתי ואשר מימש אחי לולק.

נודע לי שברוך מייסטר, היודנאלטסטר, מעניק לפעמים כרטיס אוכל נוסף.  אמת המידה למענק חשוב זה לא היתה נהירה לי.  הצורך לרצותו, להיכלל בין הזכאים למנה נוספת, היה רב מפחד ההתמוטטות שעלולה לבוא בימים הקרובים.  אינני זוכר את מועד האירוע.  הגיתי רעיון נועז שהתגבש במוחי ושפרטיו התבהרו לי לאטם.  ניצלתי את ההתכתבות הלא חוקית, מחוץ למסגרת הרשמית, עם הורי ושיגרתי מכתב לאחי וביקשתי שיחבר שיר בפולנית או ביידיש, כתוב בחרוזים, ערוך במתכונת כזאת שראשי שורותיו ייצרו את השם "ברוך מייסטר" ותוכנו ישבח בשמי את מעשיו ה"טובים".  מעין הבעת הוקרתי לו כאחראי למספר רב של יהודים.  הדגשתי את כוונתי שאם יצליח המעשה, סביר שאקבל ממנו תוספת מזון.  תשובתם של בני משפחתי לא התמהמהה, ובאחד הימים נקראתי להתייצב בלשכתו של ברוך מייסטר היודנאלטסטר.  לא יראתי מן הזימון.  הבנתי במה מדובר.  אך הייתי נבוך וחרד מן המפגש ומתוצאותיו.  לא סיפרתי לאיש על ההזמנה, ובהיסוס רב ניגשתי למשרדו.  המשרד היה ממוקם במבנה גבוה, על גבעה מכוסה דשא ירוק, שמדרגות מוליכות אליה.  נכנסתי לחדר ההמתנה.  שם קיבלה אותי פקידה, בחורה מסוסנוביץ, מלה בלומנפרוכט.  הזדהיתי בשמי.  כעבור דקות אחדות נקראתי אל לשכת ראש המחנה, ובהוראתו התיישבתי מולו.  ברוך מייסטר שאל לשמי ולקשר שיש לי עם לולק זלמנוביץ.  עניתי בקול רפה שלולק הוא אחי.  הוא שאל אותי לגילו.  השבתי שהוא בן 14 בערך, בעוד שבפועל היה קרוב ל-17.  אז גילה לי במה העניין, ובתגובה הפלגתי שבחים כנים על אחי, הדגשתי את געגועי אליו כבן יחיד שנשאר להורי בבית.  ברוך מייסטר התעניין בעבודתי.  סיפרתי לו שאני עובד בחברת מרלנדר.  לשאלתו על צרכי המיידיים ועל מבוקשי עניתי כי המנה אינה מספיקה לגילי ולהתפתחותי.  לא אמרתי שאני רעב, אך זו היתה המסקנה המתבקשת מדברי.  הוא הודיע לי כי הוא מעניק לי לאות תודה והערכה ללולק אחי כרטיס נוסף למנת מרק יומית למשך חודש ימים.  להפתעתי לא היה גבול.  הסתפקתי בקריאת שמחה והודיתי לו במאור פנים.

שמחתי מאוד על הצלחתי זו.  לא יכולתי להסתיר אותה מעמיתי לחדר לאורך זמן בחזרי עם קערת מרק שנייה בכל פעם.  מובן שגם מתוספת זו לא שבעתי, היא רק מילאה את חלל בטני הריקה והעניקה תחושת שובע לשעה קלה בלבד.  לפעמים, כשנפלה לידי ההזדמנות, החלפתי את קערת המרק במצרך משביע יותר.

במרקשטט חי משה אוקסנהנדלר מבנדין, שהיה נשוי לבת דודתו של אבי.  לחיה ומשה אוקסנהנדלר-זלמנוביץ היה בן קטן שהיה זקוק לעזרה בהמשך לימודיו בזמן המלחמה.  ביזמת אבי התקבל כתלמיד בביתנו, בהדרכת לולק.  סוכם בין חיה לאבי שכשכר לימודיו אקבל אני מאביו, ששימש קאפו זוטר הממונה על העבודה ולא סבל מחסר באוכל, חתיכת לחם או מרק.  הורי הודיעו לי על כך ושמחו על כי אוכל לקבל בקביעות מזון משאר בשר, וגם השליתי את עצמי כי אופיים של שארי בשר לא ישתנה במחנות.  עד מהרה טפחה המציאות על פני.  אכזבה הכתה בי כל אימת שבאתי לתבוע ממנו את המגיע לי כמוסכם.  לרוב נאלצתי להסתפק בתירוצים שונים.  חשובה יותר היתה העברת סכום כסף שהורי העבירו באמצעות פולני.  לעתים זכיתי לקבל את מלא התמורה, לעתים רק את חלקה, ולא אחת נדחיתי ב"לך ושוב".  בסופו של דבר הודיע לי שהכסף הוחר לאחר שנתפס השליח או שאבד.  ויכוח לא הועיל.  ניסיתי למצות את כל הדרכים האפשריות אך ידי היו כבולות, כי השליחות היתה אסורה.  גם קבלת כסף ואמצעים אחרים בדרך זו היו פסולים.[29]  נקרו בדרכי בזמן שהותי במחנות עוד מספר הזדמנויות נוספות להשגת תוספות מזון, אך ככלל נאלצתי לסבול רעב.

בתום תקופת עבודתי בחברת "קראפטבורן" שובצתי לעבודה בחברת "מרלנדר".  חברה זו ביצעה עבודות אינסטלציה והניחה צינורות ביוב ומים.  העבודה במרלנדר נחשבה קשה, מפני שכללה עבודה מאומצת בחפירות עמוקות ומפני שאחראי העבודה היה מייסטר גרמני אכזר מאוד.  כינויו היה "הערמוני".  בשטח הבנייה הונחה התשתית למפעלי קרופ לייצור נשק.  יחד אתי וכממונה עלי, עבד מייסטר גרמני זקן.  הערמוני נקט באמצעים שונים להמריצנו כדי להוכיח את נאמנותו לחברה ולחפות על שחרורו משרות בחזית, ולא בחל במכות רצח כדי לכפות עלינו את העבודה.  הוא התרוצץ באתר הבנייה במשך כל 12 שעות העבודה שהחלה לאחר הליכה מאומצת תחת השגחה מזוינת.  משטר הפחד שהנהיג התנהגותו האכזרית כלפי עובדיו היו לסימן היכר לעבודה הקשה בחברה זו.  יחד אתי עבד פנחס לייטמן ששרד, וכעבור שנים שכינו לשרת יחדיו בגדוד 81 במילואים וכן להתפלל שנים רבות בצוותא בבית הכנסת "קוממיות אברהם" שבהנהגת הרב שלמה גורן.

במחנה היו כלואים שני חברי הטובים, שעד לשילוחם למחנה נמנו עם חברי התנועה הדתית.  למדנו יחד וגרנו בשכנות.  האחד שימש קאפו זוטר – עוזר ממונה על השטובה.  חברו היה נכד לאחד הגאונים בבנדין, הרב הרשל לופטיג.  הרשל היה נער חביב ועדין נפש, חבר ורע למופת.  אתרע מזלו של הרשל'ה לשהות באותו מחנה ולהתגורר באותה השטובה עם חברו הטוב מבית.  אך דא עקא:  כאן נפרדו דרכיהם משום שהאחד משמש בתפקיד מחלק מזון ואילו חברו אסיר מן המניין, המתמודד עם העבודה הקשה, נאבק ברעבונו התמידי וגם בחולשתו הגופנית הגובלת באבדן כוחות.  לא הואילו כל ההפצרות והפניות מצד מכרים וחברים לקאפו הזוטר לגלות יתר התחשבות בחברו משכבר.  לא כולם נהגו כמוהו.  קצפי ואכזבתי נופלים על יוצאי הדופן שרבו ככל שגדלה המצוקה במחנה.

לעומתו נתקלתי ביהודים שורשיים, שינקו את לשד התנהגותם מעולם המוסר.  חרף התלאות לא התנתקו מעולם ההגות, הדת והמוסר, נשארו שלמים עם עצמם, מאמינים שהעולם ישוב לקדמותו וכמנהגו ינהג.  לפעמים התייצבתי בזמן הצעדה לאתר העבודה וממנו בשורה אחת לצדו של יהודי מצ'לדז' הסמוכה לבנדין, תלמיד חכם ששינן את תלמודו על-פה.  הוא אמר שפעולה זו שומרת על שפיותו ומקלה את מצבו הקשה.  היה מצטט מזיכרונו מאמרים ואמרות עם פירושיהם כדי לעודד את מצב רוחנו, שלא תאבד תקוותנו, והחזיר אותנו כך לעולם הדמיון, לראות ולחשוב אחרת, כמו שכתוב:  "לעולם אשמור לו חסדי ובריתי נאמנת לו".  היו אלה סיפורי חסידים שלוקטו וסיפרו על הוויה אחרת ומצאו להם שבילים לנתיבות לבי בעתות מצוקה.[30]

מחזות זוועת המוות הביאו אותי לידי דכאון ואבדן תקווה.  עמי במחנה היה שאר בשרי אברהם וינשטיין.  לאברהם היה במחנה בן דוד מצד אביו, אברהם איילנברג, אדם חביב ועדין נפש מאוד.  יום אחד, כאשר עברתי במחנה, נתקלתי באסיר שכוב בחוץ על אלונקה.  ולידו עמד אברהם וינשטיין.  שאלתי לשלומו ולמעשיו במחנה, ואז נודע לי כי על האלונקה שוכב אברהם איילנברג שלפי דבריו עמד להישלח ל"בית חולים" במחנה אחר.  משמעות הדבר היתה מוות.  איילנברג שאל אותי אם יש ברשותי תפילין מיותרות, כי רצונו האחרון הוא להצטייד בתפילין.  התנדבתי להביא לו את התפילין שלי, היות שממילא לא התאפשר לי להניחן מדי יום ויכולתי לשאול תפילין מאחרים בעת הצורך.  רצתי לשטובה והבאתי לו זוג תפילין וקנקן שיעזור לו לשמור מעט מרק להחיות בו את נפשו.  הבנתי כי הוא נמצא בסוף דרכו.  נפרדנו ממנו.  נראה שאחריתו היתה כאחריתם של רוב הנספים בשואה.

הייתכנו "גיבורי כוח עושי רצונו", צדיקים ויראים גדולים ממנו בזמן ההוא בנסיבות ההן, שזו דאגתם היחידה?  הקיימת גבורה עילאית גדולה ורוחנית מזו?  האם מודעים אנחנו לתעצומות הנפש של הדור ההוא שנספה ונאכל במאכולות האש כעשרה הרוגי מלכות?

 

ענישה

באחד הימים, במהלך יום עבודה, נמלט אסיר מקבוצתנו.  בעקבות זאת לא הורשינו לחזור למחנה עד שתפסו את הנמלט.  הקבוצה, שמנתה כמה עשרות אסירים, נותרה באתר הבנייה בזמן שהשומרים יצאו לחפש אחריו.  האסיר נתפס לא הרחק משם.  ידענו שבכך לא תמה הפרשה.  השומרים הגרמנים דיווחו לברוך מייסטר על שאירע, וכולנו נענשנו בהלקאה באלת גומי השזורה ברזל.  כל חבר בקבוצה ספג 25 מלקות.  ההלקאה נערכה במעמדו של ברוך מייסטר, מול משרדו על הגבעה.  המבצעים היו קאפו חסרי חמלה.  הנמלט נתלה בסמוך לגדר המחנה.  גופו מיטלטל ברוח.  על בגדיו נתלה שלט שעליו נכתב:  "ברחתי וזה עונשי".  חויבנו לעבור ליד גופתו, להביט על הגוויה ולירוק במיאוס ובסלידה ממעשיו.  ההשפלה ליוותה את אסירי המחנות בחיים וגם במוות.

נוסף על המכות והאלימות הוענשנו ב"טרטורים" ובעבודות שירות יזומות. מובן שהענישה הוצאה אל הפועל בשעות המיועדות לסידורים ולמנוחה.  בשום מקרה לא נגרמו עיכובים ביציאה לעבודה.  בכל תנועותיו במחנה הרגיש האסיר מאוים, צפוי לעונש או לעבודות שירות סתמיות, לפי רצונו השרירותי וראות עיניו של הקאפו שנתקל בו.

במחנה נמצא מחסן למצרכים מיוחדים ששימש קנטינה לאנשי הסגל והקאפו.  במקרים מיוחדים זכו גם יחידים מבין כלואי המחנה ליהנות מסיגריות או ממצרך אחר המצוי במחסן, כאשר החברות העניקו פרמיות לקבל מצרך כלשהו.  מעולם לא נכללתי בין המאושרים הללו.  באחד המקרים התגנבו אסירים לתוך המחסן והואשמו בגנבת סיגריות, נקניק ועוד דברים.  שקוע בתוך עולמי כמו יתר האסירים לא התעניינתי בכל זה.  לא ידעתי הרבה על המתרחש במחנה, פרט למה ששמעתי באקראי וחוץ ממה שהייתי עד לו.  במקרה דלעיל התפשטה השמועה במחנה.  הבחור ושותפו נתפסו והולקו מכות אכזריות כל כך עד כי לא האמנו שיישארו בחיים.  ראיתי אותם חוזרים לעבודה, פצועים ומוכים, אך חיים.  בעקבות המעשה נענש המחנה כולו במניעת תוספת אוכל.

אירועים והתרחשויות כאלה היו שכיחים והתרחשו מדי יום ביומו. נמצאו בינינו אסירים שהמשיכו ב"חיי שגרה", כלומר זכו בעבודה לא מאומצת, שימשו קאפו או ידעו כיצד "להסתדר" באתר הבנייה ובמחנה, פדו את עצמם בשוחד כמו הענקת כסף או חפץ בעל ערך ששמרו מן הבית או ממלאכות יזומות במחנה.  האסירים האלה נמנו עם אנשי הסגל ועם מלכחי הפנכה שרחשו סביבם.  הם התרגלו אל המצב במחנה וחיו חיים של "הרע במיעוטו".  אנשים כמוני, שעבדו קשה ולא ארגנו לעצמם תוספות מהצד אלא לעתים נדירות בלבד, נאלצו להסתפק במנה הזעומה שסופקה, לפעמים בקבלת חבילה מן הבית, כל עוד הדבר התאפשר.  השתדלנו להיפגש בימי המנוחה, בעיקר בימי ראשון בשבוע, להחלפת חוויות, לטיכוס עצה.  בתחילה אפילו שאלתי ספרי קריאה אחדים מחברי אורבך כדי לספק את הצורך הרוחני.

סמוך למחנה, רק גדר חוצצת בינינו, עמד מחנה של שבויים רוסים.  הם היו עדיין לבושים במדיהם המרופטים ועבדו באתרי הבנייה.  שררה ביניהם אחדות חברית.  כאשר מצא אחד מהם בדל סיגריה, היו מתחלקים בו, מקפידים שכל אחד יהנה ממנו בתורו.  לפעמים נשמעו משם גערות ומריבות, אך הרושם היה שחייהם בצוותא מתנהלים באחווה גמורה.  היינו מתקרבים לגדר ומשוחחים אתם ולפעמים מתנחמים:  "צרת רבים – חצי נחמה".

עוד דרך שהעברנו בה את זמננו בימי ראשון היתה התקהלות של החשים צורך לעמעם לשעה קלה את המציאות הקשה.  בסמוך לאותה גדר תיל שהפרידה בין המחנה שלנו לבין מחנה השבויים הרוסים  קיימנו ערבי הווי שהועלו בהם סיפורים מן העבר ונדונו נושאים שהצריכו ליבון והסכמה.  זכורה לי אפילו נגינה בכלי נגינה.  אחדים פצחו בשירה ביידיש ובפולנית, פה ושם נשמע שיר ארץ-ישראלי.  הקאפו לא הפריעו לנו והיודנאלטסטר לא מנע מאתנו להמשיך להיפגש.  כך השכחנו געגועים כאובים ושקענו במציאות מדומה.  אני זוכר בעיקר יהודי דתי מפשוטי העם, מרדכי מינץ שמו, שרצה לרומם את רוחנו והופיע באחד הערבים – "Ich schlage die Maus tot – und lege sie aufs Brot "  – "אני מכה את העכבר למוות ומניחו על לחמי".  השיר תיאר באופן היתולי אתת המצב במעין הומור עצמי שלא היה רחוק מן המציאות.[31]

את חברי הניק ינגסטר ביקרתי בשעות הפנאי או בימי ראשון בשטובה, באתר הבנייה אבסיניה, אזור מורחב וחדש במרקשטט שהוקם לצורך אכלוס משלוחים נוספים.  הניק עבד כמפעיל מכונה לערבול בטון וכינויו היה "הבטונירר".  התפקיד הצריך איך ידע והתמצאות במכונות, והעובדה שמילא אותו יהודי היתה בגדר חידוש.  הניק התגאה בתפקידו חרף תלונותיו על עבודה קשה ומעייפת.  חשנו קרבה זה לזה אשר לימים ניצלתי אות לטובתי.  בעזרתו הממשית נתאפשר לי להמשיך לנתב את חיי במחנה, לשרוד ולהשתחרר ממצבים מסוכנים ומביכים.

מזמן לזמן הגיעו ידיעות על בנדין.  חלקן הגיעו במכתבים שהגיעו למחנה בצורה לא רשמית בידי שליחים פולנים שהשולחים נפגשו אתם באתרי הבנייה.  באוגוסט 1943 נפוצה במחנה הידיעה כי אחרוני בנדין גורשו והובלו לאושוויץ, ושבנדין "נקייה" מיהודיה.  הבשורה המזעזעת הביאה לאבדן כל שביב תקווה.  באין ההורים והאחר, הבית והמשפחה, לשם מה המאבק לחיים?  גם קודם לכן חשנו שבכל רגע תקוותינו כלות וכוחות הנפש והגוף אוזלים, אבל בשורת איוב זו הכתה אותנו מכה אנושה וכיבתה כליל כל ניצוץ של חיים שעדיין פיעם בנו.

באחד הימים נתבשרתי רשמית ממכתבם הלא חוקי של הורי שדודתי דרייזל ארליך שולחה מהבית לכיוון לא ידוע.  זה היה אות מבשר רעות.  אמי כתב לי שבדעתה להצטרף אלי למחנה.  לא יכולתי להבין פשרו של צעד כזה.  עניתי לה שלדעתי לא יתכן שהיא תעזוב את אבי ואת אחי.  האם שאפה להיות בקרבתי כדי לעזור לי?  לא הבנתי מה מסתתר מאחורי כוונתה.  בשום אופן לא היתה יכולה לעזור לי, בוודאי שלא לשהות סמוך אלי, כי מי יערוב לנו שאמנם תישלח למרקשטט?  מי מסוגל לצפות נתיבות הגורל?  אולי "מכתבַי הטובים" שכנעוה?  אולי ניזונה מן השמועות שהגיעו לאוזניה?

בתום המלחמה, לאחר השחרור, מיהרתי לחפש את עקבותיה.  כשבתי שאולי בכל זאת אמצא אותה באחד ממחנות הנשים.  אכזבתי היתה מרה כלענה.  בחלוף השנים נודע לי מפי עד ראייה שכאשר הגיעו לאושוויץ נורה אחי בעת שרץ לעבר אמי משום שלא רצה לעזוב אותה לבדה.  שניהם נספו בגיהינום אושוויץ.

חברתי, אהבת נעורי, ראשית חטאי הרהורי אהבתי, וֶלקה, המשיכה לבקר את הורי בביתנו כדי לשמור על קשר פיזי ונפשי.  חודשים ספורים לאחר השחרור ודע לי על מותה באושוויץ ממחלת הטיפוס.  סיפרו לי שבימי גוויעתה העלתה את שמי על שפתיה.

תוגת הכיליון זרעה מלח על פצעי הרבים.  עדיין נמצאו ברשותנו הבגדים מן הבית, ומדי פעם יכולנו לקבל בגדים נוספים כל עוד התקיים הקשר.  גם חפצים אישיים אחרים נמצאו ברשותנו.  נוסף על בגדי נצרתי עמי את האוצר  השמור ביותר, תמונות הורי, אחי וחברתי ולקה.  מאוחר יותר, כשחמיר המצב, כאשר נדרשנו למסור מדי פעם בפעם כסף וחפצים אישיים, בעיקר תכשיטים, טמנתי את התמונות בעמוד תומך תקרה בשטובה שלי, בלי לדעת אם אמנם אשוב לראותן אי פעם.

באמצע קיץ 1943 נודע שקבוצות מאסירי המחנה יוצאות לשטח חדש שנבנה בו מחנה חדש.  השמועה סיפרה שאנו מיועדים לעבור למחנה ההוא.  טרם ידענו אז מה טיבו של המקום, בעבור מי ולאיזה צורך הוא מיועד.  אסירי המחנה הסתייעו בעובדים שיצאו מדי יום אל השטח ומסרו להם כסף ותכשיטים שהיה אסור להחזיקם במרקשטט לשם הטמנתם באדמת המחנה החדש.  כך הצילו את שארית רכושם ואמצעיהם החומריים.  פרט לתמונות לא היה ברשותי כל רכוש.

כעבור חודשיים, באמצע חורף 1943, נתקבלה פקודת המעבר למחנה החדש וחיסול מחנה מרקשטט.  אני זוכר היטב את שאירע במוצאי השבת.  המחנה המה אנשים, אצים רצים, סימני שאלה ניכרים בפניהם.  המחנה היה חשוך כמעט לגמרי, מואר מעט בזרקורים של מגדלי הפיקוח.  השמועה בישרה על בואו של לינדנר למחנה כדי למיין את האנשים.  שמועה נוספת אמרה כי ברוך מייסטר ואנשיו עוזבים את המחנה ויישלחו בטרנספורט נפרד.

את המיון ערך ברוך מייסטר.  בסיומו הוא מסר את הפיקוד ללנדנר.  כל אחד נקרא בשמו, לפי סדר האל"ף-בי"ת, בהתאם לרשימה שבידי לינדנר.  כל מי שקראו בשמו נדרש להתייצב אצלו.  באופק החשוך קמעא נראו ראשוני המתייצבים, מחזיקים כיסאות בידיהם, מוכנים לצעדה אל המחנה החדש.  עמדתי תוהה, חושב על התחלה חדשה במקום לא מוכר, בזמן שכבר כמעט התרגלתי לחיים במרקשטט.  שמועה עברה מפה לאוזן, נוקבת במילה חדשה – "קאצעט" (K.Z.);  עדיין לא מבוארת, משמעותה לא ברורה.  הרחק ממני, מכיוון צפון, שמעתי צעקות וצרחות.  ניסיתי להתקרב אל האזור ופגשתי קבוצת אנשים שסיפרו כי בוסק, הקאפו האכזר, יחד עם כמה קאפו נוספים, סגרו את אסירות המחנה במחסן תפוחי האדמה כדי לאנסן.  מהמחסן עלו זעקות.  השמועה אמרה כי הקאפו נטולי כל רסן, מבצעים תחת איומי מכות את זממם.  התרחקתי מהמקום כדי לא להיתקל באחד הרשעים.  התקרבתי שוב לקבוצת אסירים שניצבה סביב לינדנר.  שמי לא היה ביניהם.

המשכתי לשוטט, פוגש במכר, מנסה לדובבו.  כולם מנוכרים ומכונסים.  קשה לדעת מה האמת בשמועות.  הקבוצות טרם עזבו, אנשים עמדו מסודרים בחמישיות, מחכים לפקודת היציאה.  הנה הגיע לינדנר לסוף הרשימה, אך שמי לא הוכרז.  הייתי נבוך ומפוחד, שאלתי סביב, אולי נקראתי בהיעדרי.  נעניתי בנענועי ראש לשלילה.  לבי פעם בחזקה עת הוקרא אחרון השמות ברשימה.  שמי לא היה כלול בתוכה.  עתה התקיימו בירורים אצל לינדנר.

התחלתי להתייסר בהאשמה עצמית כי לא במקרה לא הוקרא דווקא שמי.  מה אעשה אם אצטרך להישאר לבד?  הייתי חייב להחליט מי יערוב אחר כך לעתידי.  לא יכולתי להיוועץ באיש.  לא נותר בחוץ כמעט איש שלא נקרא.  כולם הסתדרו הרחק ממני, בכיוון היציאה.  רק יחידים, מסיבות לא ברורות, נמצאו בשטח עם כמה אנשי סגל, כאלה ששפר גורלם להצטרף לקבוצתו של ברוך מייסטר.  הקבוצה הורכבה מ"פרומיננטים", אך לא נודע לאן בדיוק יישלחו.

דאגתי, לא ידעתי אם עלי לשמור על נפקדותי בסוד או לפנות ללינדנר, לשטוח בפניו את מצוקתי ולהוסיף את שמי לרשימה.  שקלתי את רעיון בריחה, אך עד מהרה הסקתי כי הוא חסר טעם.  החלטתי אפוא לגשת ללינדנר.  עזרתי עוז ופניתי אליו בגרמנית.  הסברתי ששמי לא הוכרז.  לינדנר חזר על שמי בקול רם ולא מצא אותו ברשימה.  העזתי והצעתי לו לחפז באות Z הטענה כי ייתכן שכך רשמו את שם משפחתי בגרמנית.  גם שם לא נמצא שמי.

מקור הטעות בהשמטת שמי, על אף הדייקנות הגרמנית, לא ברור לי עד היום.  מכל מקום, שמי צורף.  לקחתי שני כיסאות והצטרפתי אחרון לתור היוצאים שעדיין עמדו בקדמת המגרש.רווח לי מעט על  שיצאתי "שלם" מידיו של לינדנר.  שמענו ששם המחנה החדש הוא פינפטייכן, שהוא נבנה בידי אסירי מרקשטט במרחק קילומטרים ספורים בלבד.  שמענו גם את הכינוי החדש " קאָנִצעטרַציוֹנסלַגר" שבא במקום "ארבייטסלאגר".[32]  משמעות השינוי טרם התפרשה לנו.

פרט חשוב העיק עלינו ביותר:  רבים מהאלימים שבקאפו ונושאי התפקידים האחרים נכללו בעוזבים את מרקשטט לפינפטייכן.  מעט צדיקים נמצאו ב"סדום המחנות", בעלי קוד מוסרי שהנחה אותם לנהוג בתבונה ובאיפוק, שידעו את הגבול בין מותר לאסור, שניצלו את מעמדם בהעלמת עין וסלחנות, בלי לתת דרור ליצריהם.  בחזקת "קאפו טוב" היה מי שנתן עבודה קלה לחש, לחולה ולמוזלמן, הרשאה לפוש קמעא.  אם אשווה, להבדיל, את התנהגותו של שמואל רושינק הטוב לזו של הרשל מוך, של מכטינגר, של בוסק ושל אחרים – רשעים אכזריים שהתעמרו באחיהם, שפנייתם גסה ואלימה– יוכנו דברי הבוטים כנגדם.

כשהושלם מניינם של המיועדים לעבור למחנה החדש החלה הצעידה בחמישיות, כל צועד מחזיק בידיו שני כיסאות ואת מה שנותר ממטענו האישי.  כל היתר נלקח מעמנו.  הוחרמו מזכרות תמונות וכל חפץ שהזכיר את הבית.  בקרב היוצאים חסרו מספר רב למדי של מכרים וחברים שכילו את חייהם במרקשטט.

 

מחנה פינפטייכן

בין מחנה מרקשטט למחנה פינפטייכן הפריד מרחק לא רב, כמה קלומטרים בסך הכל.  כבר הורגלנו לצעוד לאתרי הבנייה הסמוכים מספר דומה של קילומטרים בחמישיות ובשלשות.  הצעידה הפעם היתה שונה.  היא התנהלה בליל מוצאי שבת תוך ניצול העובדה כי למחרת אין יוצאים לעבודה ממילא.  השיקול היה שכך נוכל לעבור את הקליטה במחנה החדש מבלי לאבד יום עבודה.  בצעידה זו עוד התעצמו חרדותינו.  מעבר למקום חדש שיביא עמו נהלים חדשים הוליד בלבנו דאגות שלא נתנו מנוח.

עם בוקר הגענו לפינפטייכן.  מיד נצטווינו להסתדר במגרש המפקדים.  הפעם התארך המפקד זמן רב, והמפקד הגרמני ערך אותו בעזרת קאפו אחדים שעברו אתנו ממרקשטט.

המחנה מנה מספר גדול של אסירים, קרוב ל-3,000, ולא היה על טהרת היהודים.  אסירים צ'כים, אוקראינים, עובדים מכל ארצות אירופה הכבושה, בהם שעבדו עמנו במפעלי קרופ שהוקמו מחדש לאחר הפצצת המפעלים באסן בגרמניה.  באתר הבנייה ובמפעלי קרופ עבדו באותה תקופה כ-100,000 עובדים.  בְבַארַאקִים התגוררו היהודים לרוב בנפרד, ולפעמים עמד אסיר פולני גוי בראשם.  התערותנו היום-יומית בתוך שאר האוכלוסיה היתה חופשית למדי.  הזרים שכנו במשך ימי העבודה במאהלים סמוכים ובסופי השבוע, בזמנם הפנוי, יכלו לחזור לכפריהם ולמשפחותיהם.  נתון זה נודע לי רק מאוחר יותר.  הסדר זה התקיים גם קודם אך באופן שונה.

ראש המחנה הגרמני שפיקד על המסדר הסבי לנו בקצרה על הכללים שיונהגו במחנה.  עוד פרטים נודעו לנו מפי הקאפו ובעלי התפקידים האחרים, שהיו על-פי-רוב אסירים גרמנים שנכלאו בשל "חטאים" שונים – חלקם עבריינים ממש וחלקם אסירים פוליטיים.  לכולם ניתנה השליטה על היהודים.  אחד מהם היה אחראי על בלוק "רוויר" (Revier) – צריף החולים והמחלימים, שבהמשך מילא בעבורי תפקיד מכריע.

בתום המפקד נותרו לנו רגעים אחדים להכרת המבנים.  את צרור בגדינו המקופלים לריבוע הנחנו במקום עמדנו במפקד.  בחלוף דקות מספר נצטווינו להתייצב שנית במגרש, כל אחד במקומו על יד צרור בגדיו בכוונה להרגיל אותנו לכללי המשטר במחנה.  מנו אותנו בשנית.  הכלבים האימתניים התרוצצו ורדפו אחרי כל אסיר מהסס ומבוהל שטרם מצא את מקומו.  כלבים אלה ליוו אותנו כל יום ההתארגנות הראשון וכל עת השיבוץ לעבודה.  עד היום נוכחים סימני שריטות הכלבים על כף ידי השמאלית.  אי אפשר לתאר את האימה מפני הכלבים.

עתה הגיעה עת שינוי הזהות.  אם עד כה לבשנו עדיין את בגדינו האזרחיים, טלאי צהוב תפור עליהם, הרי עכשיו קיבל כל אחד מערכת של בגדי אסיר שכללה מכנסיים, חולצה עליונה מבד אפור מפוספס, מעיל חורפי, כובע וקבקבי עץ.  על החולצה, באזור החזה, בצד ימין נתפר מספר הזיהוי האישי.  מעתה הוסב שמי למספר בתוספת סימן משולש שדירג את סוג השתייכותי במחנה.  שוני משמעותי נוסף היה במעיל:  פתחי כיסיו נתפרו כדי שלא נוכל להכניס בהם את ידינו להתחמם וכדי שלא נוכל להסתיר בתוכם חפצים מוברחים.

היישר ממקומנו במגרש המפקדים היה על כל אחד מאתנו לפי מיקומו בשורה לרוץ לעבר צריף עץ.  שם חיכו שניים.  האחד בדק ברשימות ושאל לפרטים, השני ענד לנו דיסקית.  מספרי היה 25989 אף שהייתי אסיר "ותיק", חשתי מושפל.

שובצנו למגורינו החדשים.  בסך הכול הוקצו לנו מעל 30 בלוקים שניתנו לזיהוי לפי מיקומם ומספרם:  בקרב היהודים זוהינו על-פי הקאפו הבלוקאלטסטר – שהבלוק נתון לשליטתו.  בשעות העבודה היו ממונים עלינו קאפו אחרים שהיו משובצים לרוב על-פי החברות.  הם השגיחו עלינו נוסף על השומרים הגרמנים שליוו אותנו לעבודה.

הבלוקים היו גדולים בהבה ממבני השטובות במרקשטט.  בלוק גדול היה מורכב משני אולמות גדולים שהכילו כל אחד כ-750 איש לערך.  מרכזו היה מפולש בחדרונים קטנים שיועדו לשימושם של בעלי התפקידים המשניים.  בכל אחד משני אגפיו עמדו דרגשי עץ בני שלוש או ארבע קומות.  על דרגשים אלה ישנו האסירים והם היו פינתם הפרטית.  לימים שומנה רצפת העץ בשמן מכונות שנגנב מאתרי הבנייה.  הקאפו דרשו את שימון הרצפה כדי שהבלוקים שלהם יראו יפה לקראת ביקורות מבחוץ ודרבנו אותנו "לסחוב" את השמן מן המפעלים.  על הדרגש של כל אחד נמצאו שתי שמיכות דקות, משומשות וקרועות, בדרך-כלל מלוכלכות.

נוסף על מספר הזיהוי נשאנו סימן היכר כאמצעי שמירה מפני בריחה – שביל מגולח על ראשו של כל אחד מאתנו.  קיבלנו כובע שהיה עשוי מבד מפוספס בצבעי כחול-אפור, דומה לזה של בגדינו.  טקס הגילוח היה כרוך בכאבים.  הספר או מי שקיבל את התפקיד הזה מרח בליזול חלקי גוף אינטימיים, ובחטף, בתנועה גסה, העביר את התער.  טקס כזה עברנו מדי פעם, לפי הנדרש.

באחד מימי ראשון בשבוע, יום המנוחה שלנו, ניכרה תנועה ערה במחנה.  אנשים התרוצצו, אוזניהם כרויות לכל רחש, מחכים לקריאה ולזימון.  מאי שם נשמעה הודעה:  "על כל הפקידים להתייצב".  יכולתי גם אני להימנות עמהם.  בכל זאת נרתעתי מהצגת מועמדות משתי סיבות:  לא ידעתי את השפה הגרמנית כנדרש ולא בטחתי בכישורי למלא תפקיד שכזה.

חיפשתי את הניק נגסטר חברי.  ידעתי כי הוא שולט היטב בשפה הגרמנית, הן בכתיבה הן בדיבור.  ניסיתי לשדלו להציג את מועמדותו לתפקיד.  חשבתי על טובתו האישית וגם על התועלת שתצמח לי אם יקבל את התפקיד.  הניק היסס, ואני לא הבנתי מה מרתיע אותו.  הלוא הוא שלט בגרמנית.  לאחר שידולים רבים, תוך תחושה שהזמן אוזל ומועמדים רבים כבר מתייצבים, שוכנע הניק לבסוף וזכה בתפקיד "שרייבר [פריד] הרוויר".  תפקיד השרייבר היה מכובד במחנה והעניק מניה וביה אוכל לשובע.  יותר מזה:  הנושא בתפקיד הפך ליד ימינו של קאפו הרוויר, ולאו מילתא זוטרתא היא.  לשרייבר ניתנו סמכויות רבות, כולל אפשרויות של עזרה לזולת והיכרות עם הרופא, ד"ר זָבְּרָנְנִי, שמוצאו מסוסנוביץ.  לימים נודע לי כי סביב הרוויר צמחה גם תעשיה של זכויות יתר לאסירים בעלי יכולת שיכלו להרשות לעצמם לפדות את שעבודם בכמה ימי מנוחה ברוויר.

נפגשתי שוב עם הניק, בירכתי אותו, עודדתי אותו והייתי מרוצה על שהיתה לי יד בקבלת ההחלטה החיובית.  מכאן החילותי לדמיין את התועלת שתצמח לי מידידי.  שמחתי אתו כאילו זכיתי אני בתפקיד.

הרוויר לא היה בית חולים ממש.  הוא שימש מעין מקום החלמה למתאוששים ממחלה.  היה אפשר ליהנות בו מאוכל מזין וטעים יותר מהרגיל.  המקום החזיר לחולה את הכושר הגופני הנדרש לעבודה, ובתנאים ההם זה היה הרבה מאוד.  החולים האנושים שהזדקקו לרוויר לא זכו תמיד בשירותיו.  קאפו רוויר, הסגל הבכיר, הרופא וכן כל מיני מתווכים נהנו מגמול של תשלום בכסף או שווה ערך לו.  העסק היה משומן היטב ופעל ברובו על בסיס פרוטקציה וניצול התחנה לצרכים פרטיים.  לקוחות לא חסרו.  רכוש לא חוקי מן הבית היה עדיין בנמצא בידי אסירים מסוימים, מוטמן היטב.

למחרת הגעתנו לפינפטייכן החלו חיי השגרה.  הלכנו לעבודה לבושים במדי אסיר.  נעלינו לא היו עוד עשויות עור כי אם בד ולהן סוליית עץ עבה.  ההליכה בהן בעונת השלגים והכפור היתה לא נוחה ואף מסוכנת.  יציאתנו מן המחנה נעשתה תחת שמירה קפדנית, והדרך כולה גודרה בגדר תיל חשמלית משני צדיה.

שובצתי לבלוק 28 של "רוזן הצהוב", יהודי ששמו רוזן מקלובוצק (Klobuck), שהיה כמדומני קצב בעברו.  בשל התנהגותו וצבע שערו ניתן לו כינויו.  הוא היה אדם אכזר ואלים ביותר שלא בחל אפילו בהריגה, סדיסט שהתעלל באחיו היהודים שנמצאו בשליטתו.

אתרע מזלי ונחטפתי פעמים רבות בימי ראשון לעבודת סבלות.  באחת הפעמים חזרנו, קבוצת אסירים גדולה, מעבודה בפריקת שקי מלט.  בגדינו הלבינו מן האבק שדבק בהם.  היינו רעבים מאוד ועייפים.  נכנסנו בסך אל הבלוק כדי לקבל את מנת המרק וכדי לפוש וניצודנו בעינו הבוחנת של "געלער ראזען".  הוא גירש את כולנו החוצה וציווה עלינו לנקות מעלינו את האבק הלבן.  כל אחד ניסה לחבוט בשתי ידיו על גופו כך פיזר סביבו עננת אבק.  דימינו לתומנו כי במעשה זה הוכשרנו בעיניו וחיכינו בכיליון עיניים למנת המרק הדלילה היומית, שהיתה אמורה למלא במקצת את חלל בטננו הריקה.  הקאפו החליט שלא די בכך וכי עלינו להתנקות שוב על-ידי "גלגול מחילות".  השטח בחוץ היה מכוסה מעטה שלג, והרוזן הצהוב פקד עלינו להתגלגל בשלג מספר דקות עד שהשתכנע כי לא נותר זכר לאבק.  כאשר סיימנו לשביעות רצונו נדרשנו להסתדר בשורה עורפית ולהיכנס לבלוק אחד אחד.  עוזרי הקאפו טפחו על גבנו כדי להיווכח סופית כי לא נותר סימן לאבק.  מי שלא הניח את דעת הקאפו נענש בהלקאה.

קאפו רוזן הקפיד הקפדה יתרה על הניקיון של הבלוק שבאחריותו.  לפחות אחת לכמה שבועות דרש מאתנו לנער את המזרנים כדי לפזר את מעט הקש שבתוכם.  הקפדתו המיוחדת ואכזריותו היו מסימני הזהות שלו במחנה, ואפילו הזכרת שמו עוררה בנו פחד.  כל הנחיותיו נועדו להכניסנו בסד המשמעת ולא באו בגלל דאגתו לניקיון גרדא.  נכחתי בעת מעשה אכזרי ביותר באסיר יהודי גבה קומה וגברתן במראהו.  כעונש על עברה שעבר השכיב אותו הקאפו על האדמה בחוץ, ברגלו דרך על צוארו, אחר כך עלה עליו מלא כובד משקלו.  האסיר נחנק תחתיו.  אנו חויבנו לעמוד מסביב ולהיות נוכחים בשעת מעשה.

המצב במחנה הורע מיום ליום.  התמותה רבתה בגלל התנאים הקשים.   המשכתי לעבוד והשתדלתי בכל כוחותי לשמור על צלילותי ועל ערנותי.  אמנם לא נהניתי מתוספת אוכל משום שלא היה לי מה למכור אלא את "תקוות המחר", את המנה שאולי עוד אקבל, אך השתדלתי לשמור על שפיותי גם כאשר הרעב הציק לי ביותר.  התאמצתי לחבל תחבולות כיצד אוכל לזכות במעט מרק או בתוספת של דבר מאכל כלשהו.  המצב נעשה בלתי נסבל בימי ראשון בשבוע, בימים שלא נחטפתי לעבודה מזדמנת ונותרתי "תקוע" במחנה עם האחרים.  אולצנו לעזוב את הבלוק.  בכל מזג אוויר לא הורשינו להישאר בשטח המגורים.  היינו מוכרחים למצוא מחסה חם כמסתור מפני חטיפות שארבו לנו בימים כאלה.  לרוב הסתתרנו בחדר הרחצה, שם היו מים, לפעמים גם אדים חמים, מעמידים פנים כמתרחצים, עד עבור זעם.  מצב זה לא היה יכול להימשך זמן רב – כשעה או שעתיים לכל היותר – ואז סולקנו החוצה.  שוטטנו במחנה עד שהצריף נבדק ואושר.  הבטן קרקרה, הרעב הציק והקהה את החושים, אפס המעש הביא עמו מחשבות קשות.

ניסיתי את מזלי בין מכרים, חברים ואסירים מזדמנים שהציעו לסחור במנה שלהם להחליפה בכסף או מזון.  בדרך-כלל לא היה לי דבר להציע.  את מנתי הזעומה כיליתי עד מהרה.  לפעמים ניסיתי לסחור באחת התוספות שקיבלנו;  לפעמים ניסיתי "למכור" הבטחה.  אך כשם שלעתים צלחו בידי עסקות מעין אלה, כך התאכזבתי לא אחת.  חתרתי לצאת מן המצב למצוא פתרון והקלה לבריאותי הרופפת, לבטני הריקה ולמחסור התמידי שנמצאתי בו.

 

ברוויר

באחד הימים הגיתי רעיון.  חיפשתי את הניק ינגסטר ושטחתי לפניו את תכניתי הפשוטה לכאורה.  ששאלתי אותו אם יוכל לאשפז אותי ברוויר אם אעמיד פני חולה.  הרעיון היה ששם אוכל לנוח, לאכול ולהחזיר לעצמי את כוחותי שאפסו.  הניק הופתע משאלתי והבין שאני מצפה להכרעתו ושאני מניח את מצבי, אולי אף את משך חיי, בידיו.  הוא חכך בדעתו, היסס ותירץ את סירובו בתלותו באחרים ובהסכמתם הלא מובטחת.  לא נותרה לי בררה.  הנחתי שאם לא אמצא פתרון מיידי, יוכרע גורלי למוות אטי מרעב ומאפיסת כוחות.  העבודה המייגעת והקשה והפיקוח הנוקשה די היה בהם כדי להביא את כוחותי לקריסה מוחלטת.  אזרתי עוז וגייסתי את כל תעצומות נפשי וכוח שכנועי כדי להביאו להיענות לבקשתי.  נגעתי בנימי נפשו ופניתי לרגשותיו הדקים ביותר:  "אילו ידעו אמך ואמי את מצבי האמתי, אילו ידעו שבכוחך לעזור לי, האם היית מסוגל לסרב?  האם יכולת להישאר אדיש ולדחות אותי במענה שלילי?"  הוא הזדקף, סומק כיסה את פניו החיוורים, תיקן את משקפיו ושאל:  "איך תעמיד פני חולה?  על מה תתלונן?  הרי רבים רבים חשים כמוך ונראים כמוך".  "נטכס עצה, יחדיו נגיע לכלל החלטה".  השבתי, "אך קודם תיענה לבקשתי".  מראש חישבתי את צעדו הבא, ולשאלתו הצפויה הכנתי תשובה.  הוא שאל אם אני משוכנע שהקאפו ישלח אותי להיבדק, ואם יסכים הרופא לאשר לי החלמה ברוויר.  עניתי כי בבוקר אצא למסדר חולים, ובפעם הראשונה אתייצב לפני קאפו הרוויר הגרמני ואטען שאני חש בבטני, דבר שלא יוכל לאמת, ואבקש להיבדק בידי רופא.  עוד אמרתי כי על הניק עצמו יהיה לדבר עם ד"ר זברנני ולשכנעו להשאיר אותי לזמן מה ברוויר.  הוספתי כי ידוע לי שרק תמורת כסף או שווה ערך אחר אפשר לפתור ביתר קלות את הבעיה.  הזכרתי לא שאין לי דבר פרט לגופי הדועך.  סיימתי באמרה ידועה בפולנית:  "יד רוחצת יד".

הניק השתכנע, מרצונו או מחוסר בררה.  הסכמתו הרשומה לזכותו.  אזכור אותו תמיד לטובה.  למחרת היום, עם תום מסדר הבוקר, הרמתי את ידי בבקשה לכלול אותי בנבדקים.  הקאפו ראה אותי בפעם הראשונה מקרוב ובוודאי הבחין בצבע פני החיוור שאינני מתחלה.

הוא הצביע עלי והורה לי לצאת מן השורה.  כשקרבתי אליו שאל מהי תלונתי.  עניתי שאני סובל מכאבי בטן חזקים עד כי אינני יכול ללכת לעבודה.  הסתכנתי עד מאוד בצעד זה והימרתי על חיי על סמך הבטחתו של הניק.  הקאפו השתכנע וצירף אותי לשורת החולים המתארכת.  לבי פעם בחזקה.  ידעתי שאצטרך לעבור עוד כמה מכשולים, אף כי סמכתי על מילתו של הניק.

עד מהרה התמלאה מכסת החולים היומית.  ד"ר זברנני היה אמור לבדוק אותי.  בדיקתו תחרוץ את דיני.  תור ארוך של חולים הזדנב לעֵבֵר ביתן הרוויר.  בראש התור צעד הקאפו, אחריו ד"ר זברנני, אחריהם הניק ינגסטר ומלווים אחרים.  צעדתי מתוח, עיני תרות אחר מבט פניו של הניק.  כשצדתי את מבטו, אותתי לו, משמיע צליל קל, רומז לו שאתקרב לעברו.  התקרבתי אליו, כאילו שלא בכוונה.  הזכרתי לו שימסור לד"ר זברנני את שמי ואת בקשתי להישאר ברוויר.  לאורך כל הדרך דרבנתי אותו בשידולי.  אט אט נכנסנו לבלוק הרוויר.  תחילה נעצרנו ליד אסיר יהודי, במקרה גם הוא בן בנדין, שייביץ שמו,  שהתנהג בגסות ובשחצנות כלפי האסירים.  הוא זירז אותי בצרחות והפגין חוסר סבלנות;  לא היה מוכן לשמוע מה בפי ואף סטר לי.  לא נרתעתי והצלחתי להשחיל בין צעקותיו:  :"שאל את ד"ר זברנני עלי".  אמרתי זאת בהנחה שהניק אכן דיבר עם הרופא.  הזכרתי גם את שמו הגרמני של הניק קורט כפי שכונה במחנה, אך דבר לא השפיע עליו.  איכשהו הצלחתי להתחמק ממנו והתקבלתי אצל ד"ר זברנני.  הוא שאל מדוע הגעתי אליו ואני עניתי:  "קורט ינגסטר".  הרופא עדיין לא הבין על מה אני מדבר.  שוב הזכרתי את שם ידידי הניק.  אמרתי:  "קורט דיבר אתך עלי".  הרופא בדק, רשם כרטיס, הביט בעיני והחליט להשאיר אותי ברוויר.  החלטתו זו היתה אחת ההחלטות החשובות ביותר שהכריעו את הישרדותי עוד לשחרורי מהמחנה ואולי אף את המשך חיי.

עד מהרה התפקדתי וקיבלתי את מדי הרוויר שהיו זהים למדים הרגילים, אך נקיים יותר.  אף שמידתם לא התאימה לי, לא שתתי לבי לכך, כי מה ערכם של בגדים בהשוואה למנת האוכל הנוספת שאקבל? !

כעת עמדו לפני משימות חדשות:  ליצור קשר עין עם הניק, כדי שיתמוך בי וישמור עלי מפני עין בוחנת לא רצויה, להישאר זמן רב ככל האפשר ברוויר, עד שאאגור כוחות חדשים להמשך שהותי במחנה.  המאבק נסב על כל רגע.  מעבר לכך היינו נתונים לחסדי כוח עליון.  באופן אישי ראיתי בכל מצב ביש שנקלעתי אליו ושהצלחתי להשתחרר ממנו מעין "השגחה פרטית".  תמיד נמצא מוצא שלא יכולתי לחזות מראש.  הרגשתי כי הכול בזכות אבותי.

לבקשתי המפורשת בא הניק בדברים עם אחד הקאפו מחלקי המזון וביקש להעניק לי מנה נוספת ולהחליף מדי פעם את מדי החולה שלי.  במקרה הצורך העמדתי פני חולה.  שוחחתי עם הניק על צעדי הבאים.  פעם או פעמיים בשבוע נערך ביקור של ועדת שחרורים של הרוויר שהיתה מורכבת מן הקאפו הגרמני לודוויג ומד"ר זברנני.  לפעמים השתתף בה גם הניק כאחראי לרישום הוראותיהם.  במרוצת הימים טיכסנו עצה כיצד להשתמט מן הבדיקה ולא להיכלל ברשימת החולים. ביקשתי מהניק להעלים את הכרטיס שלי מן הערמה שהונחה לפני הוועדה.  זה לא היה דבר פשוט.  כל עת הביקור הייתי צריך להחליף מקומות כל אימת שנתקלתי במי שנראה לי חשוד או מועד להלשין.  התערבתי בין החולים שנבדקו בוועדה והיו חופשיים לצאת החוצה עד שיסיימו חברי הוועדה את המיון.  לאחדים סיפרתי שכבר נבדקתי;  מאחרים התחמקתי.  העלמת הכרטיס היתה פעולה נועזת מצד הניק וכמעט בלתי אפשרית לביצוע.  אך העניין סודר ונותר סוד כמוס בינינו.

נהניתי ממנת מרק נוספת שערבה לחכי כסם מרפא.  הקאפו ידע שעליו לתת לי מנה נוספת בכל חלוה וידע שהשרייבר יגמול לו על כך באחד הימים.  החלפתי את מדי מפעם לפעם ונראיתי חולה "אנושי" יותר.  תקופה זו היתה בעיני לתקופה הטובה ביותר בעתות הצרה של הימים ההם.  תרגילי ההתחמקות פעלו והכול התנהל כמתוכנן.  נמנעתי מלהראות את פני לפני קאפו הרוויר, שכן ידעתי שאת פני לא יוכל לזכור בין נותני המתת שרק להם היתה הזכות להימנות עם ה"מחלימים".  כדי לא לעורר חשדות מיוחדים להפליל את ידידי הניק נמנעתי מפגישות גלויות עמו.  אך לא לעולם חוסן.

 

מלכודת הנעלים

הרוויר נבנה בסמוך לשער היציאה של המחנה.  חולים מרותקים למיטה לא התפקדו במסדר היומי ונמנו עם "מכסת הרוויר".  ואילו המחלימים יצאו למפקד ושבו לרוויר.  באחד הימים התפקדתי עם המחלימים.  הקאפו הכיר היטב את הלקוחות ששילמו לו, ואני נמצאתי בעיניו חשוד.  הוא החל לבלוש אחרי ולתהוה על מעשי ברוויר.

יום אחד הגיע לשטח הרוויר קצין גרמני, הממונה על מטבח הס"ס.  מטרתו היתה למצוא שני אסירים מבריאים לצורך קילוף תפוחי אדמה ועבודות מטבח נוספות.  הקצין ראה אותי ושאל אם אני חופשי לבוא לעבוד במטבח הס"ס.  לא היה לי מושג לידי מי נימסר במטבח.  רק זאת ידעתי:  שנקבל מזון איכותי יותר ואולי אף אוכל לאסוף מעט שיירים ולהוציאם החוצה.  לחלקם לאחרים ולקנות לי מעמד תמורתם.

בבוקרו של יום המחרת התייצבתי למפקד יחד עם שאר המחלימים.  כשהתפזר המפקד והאסירים הסתדרו בשורות ליציאה לעבודה, ניגשנו אני וחברי לשער הראשי, שם חיכה לנו ליד הזקיף הקצין הממונה על המטבח.  הוא הודיע לזקיף שאנו נעבוד במטבחו והוביל אותנו למבנה המטבח.  לקראתנו בא אסיר יהודי ששימש טבח והחל להדריך אותנו בעבודה הנחוצה.  תחילה הציע לנו אוכל ואמר שאנחנו בוודאי רעבים.  הוא שאל מה ברצוננו לאכול – דייסה או לחם – כי העבודה רבה.  אחרי שאכלנו התחלנו לעבוד.  בעודנו עובדים שוחחנו והתוודענו איש אל רעהו.  שבעה בחורים אסירי המחנה עבדו במטבח בקביעות.  קיוויתי שאשאר שם זמן ממושך, שבע ופטור מאימת הקאפו ומן העבודה המפרכת באתר הבנייה.

ליד המטבח עמד חדר האוכל שבו סעדו כל אנשי הסגל הגרמנים, רובן לבושי מדים, ונשים אחדות שהתגוררו בסמוך.  אולם האוכל הגדול היה מרווח והשולחן עמוס צלחות וכלי אוכל שהיה עלינו לפנות ולמרק.  נאמר לנו שמותר לנו לקחת מעט משיירי האוכל אך אסור לנו להוציאם אל מחוץ לשטח חדר האוכל.  הפיתוי היה רב וגדול והסכנה במחנה הריכוז היתה חלק מהוויתנו.  הבחירה נפלה, לאחר מחשבה, על הברחת לחם וירקות.  הלחם היה מאכל יסודי ומזין שאפשר לפורסו.  כן הברחתי תפוחי אדמה, גזר, נתחי גבינה ונקניק.  את כל אלה יכולתי להחביא מתחת לחולצה ולהבריחם לתחום המחנה.  הדבר קסם לי והרגשתי בטוח בעצמי לבצע זאת שוב, חרף הסיכונים.  תחילה פניתי אל אחד האסירים המבריאים והצעתי לו רבע או מחצית הפרוסה הגדולה תמורת כיבוס בגדי, כדי שהופעתי בעבודה תישאר מסודרת ומרשימה.  כך הסרתי מעלי את הדאגה ללבוש נקי.  דאגתי גם למערכת בגדים נוספים, כדי שאוכל להחליף את בגדי ולמסור אותם לכביסה.  תמורת הלחם השגתי את הבגדים הרצויים.  חלק מן האוכל שהברחתי שמרתי לעצמי.  נשמרתי מאוד מעיניהם של רבים בטרם עמדתי על טיבם, היות שהיה קשה להעריך את יושרו של "קצטניק" מורעב.  למחרת היום במטבח הציע לנו דייסת אורז עם חלב.  משחר ילדותי בבית הורי לא אהבתי תבשילי חלב.

סוג העבודה לא השתנה וביטחוננו העצמי גדל.  ביצענו את המוטל עלינו לשביעות רצונם של עובדי המטבח היהודים.  עם סיום יום העבודה תחבנו בבגדינו כמה פרוסות של תפוחי אדמה, גזר או כל דבר מזון אחר שיכולנו להניח את ידינו כסחורה עוברת לסוחר.  השמועה התפשטה עד מהרה והפכנו למקור להחלפת מצרכים.  חלק מן המצרכים ייעדתי לחלוקה בין מכרים ונזקקים, בלא תמורה.  לא שכחתי את מצבי הקודם ודאגתי לחברי.

התראיתי עם הניק וסיפרתי לו על עבודתי ועל הברחת שיירי האוכל.  הוא ביקש ממני להבריח עבורו קערת ארוחת צהרים מן המטבח, מפני שחשק בתפריט שונה מזה שברוויר.  ניסיתי לחשוב כיצד אוכל להוציא צלחת שלמה, אך לא הצלחתי.  הוא הוצרך להסתפק בהבטחתי לשוב לנסות.  רציתי מאוד לתגמל אותו בעצמי בדבר מה.

עבדתי במטבח הס"ס כשבוע ימים.  ביום השלישי לעבודתנו הבחין ראש הטבחים היהודי שאני נועל קבקבי עץ.  אותו טבח נעל בזמן עבודתו נעלי עור עדין שהביא מן הבית.  כיצד הצליח לשמור אותן אינני יודע, אך היה ברור שהוא שמר עליהן מכל משמר ודאג שלא יושחתו.  נעליים כאלה נחשבו אוצר במחנה.  הטבח ביקש אותי לתת לו את נעלי כדי שיוכל לנעול אותן בזמן עבודתו ובעצמי לנסות לרכוש זוג אחר.  ייתכן שסיפרתי לו על קשרי במחנה ועל עסקי החליפין שלי.  רציתי להיענות לבקשתו מפני שהיה טוב אלי ואל חברי.  בלי לחשוב הרבה הבטחתי להשיג לו זוג נעליים.

שיחדתי את המחסנאי וקיבלתי זוג נעליים חדשות.  החבאתי אותן בצריף מגורי ושמרתי על כל העניין בסוד.  באחד הימים, לאחר תום המפקד, הוצאתי את הנעליים ממקום המסתור ויצאתי לעבר השער בדרכי למטבח כבכל יום.  קאפו הרוויר בלש אחרי (כך נודע לי כי בלש אחרי כמעט מיומי הראשון).  הוא שאל אותי בהבעה תמימה לאן אני הולך.  עניתי לו שאני עובד במטבח הס"ס.  הוא שאל מי בחר בי לעבודה.  עניתי ביתר בטחון כי השטורמבַנפירר, הממונה על המטבח, בחר בנו אישית.  חשבתי שהקאפו יניח אותי לנפשי לאחר שישמע כי גרמני בעל דרגה היה מעורב בבחירה.  תחת זאת החמיר סבר פניו והוא שאל למי מיועות הנעליים שבידי.  לא התבלבלתי ועניתי כי הטבח האחראי הביא עמו אמש את נעליו לצריף מגורי וביקש שאביא אותן עמי לעבודה עבורו, היות שיאחר היום.  זו היתה תשובה מתקבלת על הדעת.  הקאפו פקד עלי בלא היסוס להביא את הנעליים חזרה למחסן.  הוא אמר שהוא יברר את העניין.  למרות כל זאת הוא הבין כי במטבח זקוקים לעזרתי ועל כן התיר לי לצאת את השער.  המשכתי להתנהג כאילו מאום לא קרה, יצאתי לעבודה וחזרתי עם אוכל טמון בבגדי.

כעבור יום העמיד הקאפו פנים כאילו הכל נשכח, אך באותה עת ארב לי.  מעט לאחר שובי מן העבודה הופיע בשטח הרוויר, תפס אותי והחל מיד למשש בכל גופי.  כמטר נחתו על האדמה שיירי אוכל – פרוסות של ירקות טריים – ככל שיכולתי להסתיר על גופי.  מרוצה מעצמו צעק:  "אתה גונב מהגרמנים וגם אוכל!".  בקול בוכים אמרתי:  "את אלה מותר לאסוף.  במקום לזרוק אותם לזבל אספתי אותם בשבילי".  אז הגביר את צעקותיו:  "גם את הנעליים גנבת – רכוש המחנה!".  נלכדתי במלכודת שטמן לי.  מלמלתי מילות הצטדקות, מנסה להציל את נפשי, מפחד תוצאות מעשי.  עשיתי כל שיכולתי כדי שדבר לא ידבק בהניק, וכנראה הצלחתי בכך.

שיחק לי מזלי והתקרית עברה בשלום בעזרתו של הניק.  שיירי האוכל והנעליים הוחרמו כמובן.  קאפו הרוויר לא טיפל בי אישית והשאיר זאת לאחרים.  הניק התערב למעני וכל העניין הסתיים בשחרורי מן הרוויר.  חזרתי לבלוק ולעבודה הרגילה.  בלית ברירה השלמתי עם מצבי. למחרת כבר שובצתי לבלוק 31 בהשגחתו של יוזק - קאפו פולני גוי.  בבלוק החדש מצאתי כמה חברים, בהם אזכור בייחוד את פנחס מרטין ואת יוסף רייך.  בדרך כלל היתה עבודתי קשה והממונים היו אכזריים.  כמעט אף פעם לא זכיתי למתת חינם של אוכל.  הניק חברי היה עבורי מקור כמעט בלתי נדלה והיטיב לעזור לי בלי לסכן את עצמו.

מצב בריאותי הלך והידרדר, הייתי חלש, רעב וחרד לגורלי.  לא רציתי להפוך למוזלמן.  הייתי צעיר!  רציתי להגשים את הרצון שפעם בקרבי לפגוש את הורי.  מחשבות ורעיונות רבים התרוצצו במוחי בלי שאדע לאן יובילו.  העליתי רעיון לפני הניק שהיה אמור להקל מיד את מצוקת הרעב.  ידעתי שהוא אינו זקוק למנת הבוקר שלו שהיתה מורכבת מדייסה מימית עשויה תפוחי אדמה מפוררים.  נוזל חם מחיה זה היה יכול להועיל לי מאוד בבקרים החורפיים.  ביקשתי אפוא מהניק להעניק לי את מנתו.  הוא נענה לי מיד.  מובן שבלי תכנון מדויק לא יכולתי להוציא קערת דייסה מחוץ לכותלי הרוויר ששמירה הדוקה היתה סביבו.  גם שאלת העיתוי היתה בעייתית, מפני שבעת חלוקת הדייסה הייתי צריך להיות נוכח בבלוק לקבלת מנתי היומית.

לאחר כמה ימים נמצא פתרון.  המרק של הניק רוקן לתוך קנקן פרטי מהבית.  הוסכם שאת הקנקן יניח הניק מתחת לדרגש, ליד מיטה מסוימת.  אני הייתי צריך להתקרב בזהירות למבנה הרוויר בשעה היעודה.  הסכמנו שאשתדל לרוקן את הקנקן במקום מסתור כלשהו וכי אשאיר אותו במקום מוסכם למילויו מחדש למחרת היום.

כך, מדי יום, במשך תקופה קצרה, הסתכנתי כל פעם מחדש, עד שעלה בידי למצוא את הקנקן, להוציאו ולאכול את מנתי.  לא אחת נתקלתי בשומרים שתהו על נוכחותי בסמוך למאהל הרוויר בשעה כה מוקדמת בבוקר.  לפעמים נתקבלו תירוצי, במקרים אחדים עמלתי קשות כדי להערים עליהם.  במבט לאחור אני יכול לקבוע בוודאות שלולא עזרה זו ספק אם הייתי מחזיק מעמד.  כל אלה חיזקו את גופי ושיפרו את מצבי הגופני.  חרף כל הקשיים לא נתפסתי והצלחתי לחמוק ממצבים שהיו עלולים להביא קלון ולסכן את הניק[33].

 

הווי המחנה

כששהיתי במחנה מרקשטט שמענו מגויים פולנים, שהיו ה"דוורים" שלנו, כי העיר בנדין התרוקנה מיהודיה שגורשו והובלו לאושוויץ.  ידענו כי מאושוויץ לא חוזרים.  עתה נודע לנו במפתיע כי קבוצת יהודים מן האזור שלנו הגיעה למחנה.  הדבר היה לפלא בעינינו.  ייתכן שהיה צורך בעוד ידיים עובדות.  בבאים נמצא החזן הידוע בעל הקול הערב משה קלקסוולד וכן רבה של זווירצ'ה.  עצם הגעתה של הקבוצה מאושוויץ, שנחשב כבר אז לגיא אבדון וכליה, היה בה לעורר שמץ של תקווה.  עד מהרה נדהמנו לגלות שידענו ולא יכולנו להאמין לו, שאפסו כמעט כל התקוות.

גם הלל ז'בנר שהיה מורי בבית הספר "המזרחי" בבנדין, כד הוינא טליא, שלימד עברית בכיתות א' וב', הגיע למחנה שלנו.  פעם נלקחתי ליום אחד לעבוד במטבח הכללי של המחנה.  בתוכנו ישב הלל ז'בנר והשמיע דברי חכמים, אמרות וסיפורים.  דבריו הסיחו את דעתנו והפיחו מעט רוח חיים וחדווה.  ביקשתי לשוחח עמו ולהציג את עצמי  הוא לא זיהה אותי אף-על-פי שהייתי מיודד עם בנו מאיר ועם חברו אברהם מנלה.  כשהצגתי את עצמי בשמי, נעץ את מבטו בפני ואמר:  "אני יכול למסור לך דרישת שלום מאביך.  עמדנו באושוויץ באותו תור לקעקוע המספר על זרוענו. שכן שם שנינו מתחיל באות Z.  לפחות שבועיים ימים ראיתי אותו באושוויץ.  הוא היה מקבץ אותנו בחשאי לתפילת מנחה ומעריב.  אחר כך לא ראיתי אותו יותר.  כנראה נחרץ גורלו עם כולם".  דבריו ריגשו אותי עד מאוד.  אבי, שליח ציבור נאמן, שמר על זהותו עד לרגעיו האחרונים.  גם בגיהינום עלי אדמות, בגיא הצלמות, שמר על קיום תפילה ומצוות.  ינקום אלוהים את דמו הטהור ויהיה זכרו מבורך!

לאחר שעזבתי את הרוויר שובצתי לבלוק 31 בהנהגת הקאפו יוזק.  את יוזק אני מציין לטובה.  הוא התנהג כלפי בהבנה יתרה.  קאפו הרוויר העביר את הנחייתו ליוּזֶק להלקות אותי כעונש על מעשה הנעליים וסחיבת שיירי האוכל.  עונש ההלקאה נראה לי "קל" בהשוואה למעשה.  התוצאה יכלה להיות גרועה פי כמה.  כשנתקבלתי אצל יוזק, שוחחתי עמו בפולנית בשלב כלשהו הוא שאל אם אני יודע לכתוב בפולנית ובגרמנית.  עניתי מיד בחיוב.  הוספתי שאוכל לעזור לו בכל עבודות הכתיבה בבלוק.  פניו הביעו שביעות רצון.  יוזק אכן הבטיח שהמכות תהיינה קלות – "כדי לצאת ידי חובתו" – הורה לי לצעוק בכל כוחי ולהתפתל מכאב בעת ההלקאה.  כפי שהבטיח כן קיים:  ההלקאה היתה קלה ביותר;  המלקה והמוכה מעמידים פנים.  כששבתי מעבודתי לבלוק ביצעתי את עבודת הכתיבה שהיתה פרטית יותר מרשמית.  לפעמים נהניתי מתוספת אוכל.

 באחד הימים, בשעת העבודה באתר הבנייה, הופיע הגרמני שכונה בפי כול "הסוחר הצולע".  הוא היה אחראי להספקת עובדים לכל מחנות העבודה והריכוז.  ה"סוחר" הסתובב בין החברות באתר הבנייה ובחר עובדים שנראו לו מועילים למטרתו.  אני הייתי אחד מהם.  אינני יודע מדוע בחר בי, אך תמיד בחר בכמות גדולה מהנדרש כדי שיוכל לברור מתוך הנבחרים.  נאספנו במחסן גדול בתוך אתר הבנייה.  המחסן היה חשוך ורק אלומת אור זעירה חדרה לתוכו דרך פתח הכניסה.  עמדנו בטור, כל אחד עובר בדיקה בתורו.  סמוך לפתח הכניסה עמדו "הסוחר", קאפו אתר הבנייה, הרופא והניק ינגסטר.  הייתי מכונס בתוך עצמי ולא השגחתי בנוכחים.  חזיתי שחורות.  הייתי משוכנע שהפעם נחרץ גורלי להישלח למקום אחר, מבלי דעת לאן, בלא אפשרות להימלט מן הגזרה.  כשעמדו ביני לבין הצוות הבודק רק אסירים ספורים, הבחין בי הניק, אך לא היה יכול להחליף עמי מילה.  כשהגיע תורי נחתה לפתע חבטה עזה על ישבני ונשמעו המילים:  "ברח מכאן מהר".  הניק, שכנראה ידע את זהות המחנה שאליו נועד המשלוח, הציל אותי על-ידי שהעמיד פנים כבועט בי וכך ניצלתי.

מדי פעם קיבלנו בשעת הצהרים מעט מרק קמח מימי מחברת טוֹט.  באחת מן הפעמים הללו קרא לי אחד השומרים כדי ללוותו לחברה.  התרחקנו ממקום העבודה וירדנו במורד גבעה מוריקה.  במשרד קיבלה את פניו פקידה שהובילה את הגרמני לחדר המנהל.  כשנשארנו ביחידות ניסתה הפקידה הצעירה, שנראתה כבת 20 לערך לפתות אותי כדי לקשור עמי קשר אינטימי.  יש לזכור כי הגברים הגרמנים היו רובם מגויסים.  הפעם פגשה בחור צעיר.  צרכי הגופניים לא דרשו ואף לא התפתו אפילו לחלום על "אהבה".  מה עוד שפחדי מפני הגרמני הרתיע אותי.  באלגנטיות התחמקתי מידיה.  לאחר זמן קצר הופיע הגרמני והוביל אותי למקום שממנו נשאתי את המרק לבדי לאתר הבנייה.  באירוע נוסף, לא מובן לי, עמדתי בשורה לבדיקה של רופא גרמני וקאפו.  הבחנתי בקצין, כנראה חובש.  הוא אחז בידי והרגיעני וצעד לצדי לאורך הטור.  הרופא בחן אותי, הביט על הקצין ואותת לו בעיניו לשלחני.  לא אשכח את המחשבה שעברה במוחי ומקננת עד היום.  "הרבה שלוחין יש לו למקום".

בסוף תקופת שהותי בפינפטייכן עברתי להתגורר לפרק זמן בבלוק 32 בראשות נוימן ורושניק.  שניהם היו מבנדין והתנהגותם היתה מתונה, בלא אלימות יתרה.  שמם ייזכר כמי שמילאו את התפקיד שהוטל עליהם בלא שניצלו לרעה את עמדת הכוח שבה נמצאו.  באותה תקופה שובצתי לעבודה במפעלי קרופ.  פועלים רבים עבדו במפעלים אלה, באולמות ייצור עצומים שייצרו בהם כלי נשק, תותחים וכלי מלחמה אחרים.  תחילה עבדתי באולם II בטעינה ולא הגעתי לידי עבודת ייצור מקצועית.  מאוחר יותר עבדתי ליד מחרטה.

יום אחד ביקרה במחנה משלחת מטעם הצלב האדום לשם בדיקת תנאי החיים במקום.  חברי המשלחת, שאינני יכול לייחס להם כוונות טובות, לא יכלו לראות את המצב לאשורו משום שהתנאים האמתיים הוסוו מפניהם.  הם התרשמו בוודאי מהחזות האסתטית, מהניקיון ומשאר התנאים ה"משופרים" שהיו במחנה.  הוכרחנו להיות נוכחים בשעת הבדיקה והותר לנו לאכול באותו אגף מצוחצח כדי לחזק את הרושם.  מובן שעם עזיבתם חזר המצב לקדמותו ואסרו עלינו להימצא במקום.  תמונת המצב האמיתית היתה:  מחד גיסא אנשים מכונמים ומלוכלכים ומאידך גיסא ניקיון קיצוני בחדר אוכל ייצוגי.  זה היה מצב זדוני מתיחת המדיניות המחפירה אל מעבר לגבול השיעבוד.

בראש היוצאים לעבודה באתר הבנייה עמד הקאפו אסטרייכר.  קאפו יהודי זה עבר יחד עמנו ממרקשטט לפינפטייכן.  אסטרייכר היה בחור פיקח, נמוך קומה, בשנות ה-20 לחייו.  הוא היה פטור מעבודה ומסתובב בין החברות, האזין לתלונות ו"טיפל" בצרכינו.  בזמן הנותר דאג לעצמו ולנוחיותו.  מטבעו היה מתון משאר הקאפו, אך לא חסך מן האסירים את נחת זרועו.  הוא ידע היטב על המיקח והממכר שהתנהל בין האסירים לעובדים הזרים ודרש מעשר מכל רכישה או עסקה, בייחוד מעסקות שנכללו בהן מוצרים בעלי ערך.  מעולם לא ביקשתי את עזרתו ולא נהניתי מטובות ההנאה שהיה יכול להציע.

במקרה שאני עומד לספר עליו יצא אתנו אסטרייכר כרגיל לעבודה ובגמר העבודה, עם ערב, לא התייצב כמקובל בראש הטור במפקד השיבה למחנה ולא נראה באתר הבנייה.  השומרים חיפשו אותו בעוד אנחנו נותרנו לעמוד בשורות, ערוכים למפקד ומוקפים בשומרים בלי לדעת את סיבת העיכוב.  בעודנו מחכים, התפשטה השמועה:  אסטרייכר ברח.  כשהעריב היום והחיפושים לא נשאו פרי, שבנו למחנה מתוחים ומפוחדים.  עם שובנו למחנה נערך מפקד כמקובל ונענשנו בעיכוב קבלת המרק.  כל המחנה היה שרוי במתח רב.  מקרים ספורים בלבד של בריחות אירעו במחנה ורובם הסתיימו בתלייה.  הפעם היה מדובר באסיר מן הסגל הבכיר, ולכן חומרת המעשה היתה גדולה.

שמועות משמועות שונות התפשטו בנוגע להיעלמו של אסטרייכר.  באותו הלילה נשמעה המולה במחנה.  ראש המחנה הגרמני והקאפו פקדו את הבלוקים בחיפוש אחריו.  מצוידים במגלבים ובאלות חבטו בחמת זעם בכל הנקרה בדרכם.  הוקמנו מדרגשינו ונערכו מפקדים בבלוק ומחוצה לו.

השמועה התפשטה שבמגרת תפקידו ביקר אסטרייכר בכל משרדי החברות שעבדנו בהן ובעקבות זאת הוא התיידד עם בחורה גרמנייה.  לפי הסיפור היא ציידה אותו בחליפת גברים אזרחית, הסיעה אותו ואולי אף נמלטה יחד עמו.  אך בזאת לא היה די.  סיפרו שאסטרייכר לקח עמו ביום הבריחה רכוש מוחרם – מעשר וכיוצא בזה שה"לאגער קאמאנדאנט" הגרמני וקאפו הרוויר הפקידו בידו כדי להוציאו אל מחוץ למחנה ולהחביאו אי שם בחוץ.  שני הגרמנים בטחו בו ולפי השמועה אפשרו לו לשהות באתר הבנייה פעם או פעמיים ולבלות עם בחורות כדי שירכוש את אמונו של הקאפו.  בשיטה זו רכש אסטרייכר בערמה את אמון הגרמנים.  עם הימלטו מאתר הבנייה אבד גם רכושם שנגזל.  על כך יצא קצפם ועל כך נקמו באסירים, כמי שבהם האשם.  סוף המעשה:  אסטרייכר נעלם והרכוש עמו, ואנו נענשנו.[34]

בפינפטייכן חיו אסירים בני לאומים שונים, בם גם אסירים פליליים ואסירים פוליטיים גרמנים.  בחודשים האחרונים לשהותי במחנה, לפני שעברתי למחנה גרוס-רוזן, קיבלו אחדים מן האסירים הגרמנים תפקידי קאפו או עוזרי קאפו.  התנהגותם היתה אנושית.  הם לא הכו ולא רדו בנו אלא מילאו את המשימות שהוטלו עליהם.  אסירים אלה, שהיו בעלי ותק רב במחנות, היו מודעים היטב לתנאים הקשים ולדיכוי הרודנות שחוו על בשרם.[35]

 

בתור יהודים שומרי מצוות נתקלנו בבעיות מבעיות שונות.  בעיני נחשבת לגבורה יכולתם של אחדים להקפיד במחנה על כשרות, לקיים תפילה, להניח תפילין ולשמור על חלק מן המצוות.  לעומת זאת התנהגות מתירנית כביכול של אי שמירת המסורת כמו זניחת קיום התפילה, אי הנחת תפילין, הסתגלות לאוכל טרף ואי שמירת שבתות וחגים לא היתה בשום אופן התפקרות. כפירה באמונה או זלזול במצוות, אלא תולדת התנאים הכפויים ויוצאי הדופן שנמצאנו בהם, בבחינת "ונשמרתם לנפשותיכם".

בדת היהודית החיים נתפסים כערך עליון לא פחות מקיום מצוות התורה.  פרט לשלושה לאווים – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – שנאמר עליהם "יהרג ואל יעבור", ההלכה היהודית מתירה באין בררה ובמצב חרום כמו במחנות, לעבור על קיום המצוות.

לוחות שנה לא היו במחנות, לכן הסתמכנו על חישובים שחישבנו לפי זיכרון כדי לקבוע את מועדי החגים והשבתות.  כלי קודש ותשמישי קדושה פרט לאלה שהובאו מן הבית לא יוצרו במחנות, ואלה שהובאו נשדדו או הוחרמו או נאסרו לשימוש.  במקרים אחדים רשמו אסירים תפילות ותחינות במו ידיהם, כדי להבין עד כמה היה קשה לקיים את המעט בתנאים אלה יש לזכור כי גם כלי כתיבה לא היו בנמצא, לא כל שכן מצות, שופרות, חנוכיות ונרות שאולתרו פה ושם, אך דין שימוש בהם היה ענישה.

הגרמנים ידעו את מועדי החגים היהודיים, ולא אחת, כמו בזמן שהותנו בגטאות, ניחתו דווקא במועדי הקודש גזרות ופגעים.  התנאים במחנות ואימת המוות התמידית לא נסכו תקווה באסירים ורק הוסיפו לפגיעה באמונתם לערעור יסודות הדת וערכי המוסר.  לדעתי אי קיום המסורת או המצוות במחנות – שהיו טבועות עמוק בתודעתנו ושקיימנו אותן כהלכתן בהקפדה עד בואנו למחנות – אין לראות בו התפקרות מרצון.  הדבר לא נעשה מתוך שכנוע עצמי או בשל התנתקות מודעת מן הדת, כפי שקורה במקרים של "חזרה בשאלה".  ההיתר להתנהגות "חופשית" מקורו ויסודו בעולם המחנות, באינוס מכורח עקב מניעת תנאים בסיסיים המאפשרים לנהוג לפי המסורת.  זה היה כאילו קיבלנו היתר הלכתי לזכותנו להתקיים, כי קיום הגוף הוא מצווה ואיבוד לדעת הוא איסור חמור.

התקווה לחיים היתה מצווה גדולה, חרף העובדה כי סיכויינו לחיות לא היו רבים.  בלב כל אחד מן האסירים קיננה התקווה להתרחשות נסית.  בציפיית שווא זו ראינו נקמה במשעבד.  תקווה זו גרמה לאסירים להרגיש כי הם אינם נגררים כנועים אל מותם בוודאי וכי בכך הם מקיימים את הציווי לחיים.  בזאת טמונה הגבורה הסבילה!

 

האוניברסיטאות שלי במחנה הריכוז

חורף 1944. שער המחנה פינפטייכן נפתח ומשאית צבאית בצבע ירוק-אפרפר נכנסה דרכו. ברחבה עמדו ערוכים ומסודרים 65 מכלואי המחנה, כולם יהודים מוותיקי המקום ואני בתוכם.  מזג האוויר היה קשה:  שלג, קור ורוחות שפיזרו פתיתי שלג מקפיאים.  לבשנו חליפות יפות שעדיין נראו אלגנטיות.  הן היו חלק משלל שנלקח מיד עם הגיעו ממשלוח של יהודי הולנד שהגיעו למחנה היישר מבתיהם. החליפות היו גדולות ורחבות ממידותינו, שכן היינו צנומים ומצומקים, ונראינו בתוכן כדחלילים.  המראה לא עורר צחוק, אך היה בו כדי לחזק את השמועה שרווחה אז כאילו אנו מיועדים לתפקיד של  מטאטאי רחובותיה המשולגים של העיר ברסלאו.          

נקראנו לעלות למשאית.  השומרים הושיבו אותנו בפישוק רגליים כדי לחסוך במקום.  נוסף עלינו הועמסו על כל משאית חמישה ארגזי עץ.  בעודי מעמיס את הארגזים נתקלתי בפקיד בן עירי שיצא מן המשרד. לשאלתי בחצי פה לתוכנם השיב לי כי המשלוח מיועד לגרוס-רוזן.  שמעתי עוד קודם על המקום, אך טיבו האמיתי לא היה ידוע לי עדיין. ידעתי כי הוא משמש מרכז להעברת הוראות לכל המחנות שבאזור.  הידיעה על שילוחנו לשם התפשטה ועד מהרה היתה לנחלת הכלל. רובנו היינו בני אותה סביבה בפולין, שהינו יחדיו תקופה ארוכה במחנה והכרנו איש את רעהו.

הארגזים הכבדים, שלא ידענו מה בתוכם, עוררו בנו ספקות וחרדות בנוגע ליעד נסיעתנו.  האסירים האחרונים שהעמיסו את הציוד על המשאית זרקו על הנוסעים הישובים בצפיפות רבה בגדי אסירים מפוספסים וקבקבים, משומשים וחדשים.  הבגדים אמנם חיממו מעט את היושבים, אך היו למעמסה על גופם בהמשך.  הדלת האחורית של המשאית ננעלה ואנו יצאנו לדרכנו.  ישבנו צפופים בלי יכולת להזיז את גופנו.  כך החל מסע נדודינו אל יעד לא מוכר.  חלפנו על פני מקומות יישוב קטנים, כפרים ואתרים לא מיושבים.

הרהרתי בשינוי שחל במצבי.  שהיתי במחנה למעלה משנה והייתי בין כלואי המחנה הוותיקים.  לכאורה לא היה לי על מה להצטער.  המחנה היה ככל המחנות:  עבודה קשה ומחסור במזון.  ככל שהתארכה שהותי כך גברה חולשתי וכוחותי נידלדלו.  ובכל זאת הכרתי היטב את תנאי המקום ואת דייריו, ובהדרגה הסתגלתי למציאות עד כי התנאים הגרועים נראו לי כמעט טבעיים.  קיבלתי על עצמי את המצב ונמנעתי מנקיטת פעולה כלשהי לשינויו.  הציקה לי אי הוודאות בהליכה לקראת עתיד לא ידוע.  המצב הקיים, המוכר, היה בעבורי הרע במיעוטו וחששתי לאבדו.

כעבור כשעתיים נעצרה המשאית והורשינו לרדת ולעשות את צרכינו.  לפנינו השתרעו שדות פתוחים  ניצלנו את ההזדמנות לחלץ את עצמותינו מהישיבה הדחוסה בפישוק רגליים.  השומרים החמושים שמרו עלינו לבל נתפזר, אך התנהגותם הפעם היתה סובלנית למדי.  אחד מהם אף הרשה לעצמו לענות על שאלותינו וגילה לנו את יעד הנסיעה.  כעבור דקות אחדות שבנו אל המשאית להמשך הנסיעה, אל מחנה גרוס-רוזן.

עלינו במעלה ההר.  משני צדי הדרך נפרשו שדות מכוסי שלג.  מפעם לפעם נראו עצים עטופים בלבן.  השמש לא נראתה אך קרניה המרוחקות חיממו קלות את האוויר הצונן.  מזג האוויר תאם את מצב רוחנו שהיטלטל בין פחד להכנעה.  המסע התארך והמשאית התנהלה בכבדות.  לבסוף עלינו על דרך מישורית, ההר מאחורינו, מתקרבים לאטנו לעבר המחנה.

לעינינו נגלו גדרות התיל החשמליות שחוטיהן מתוחים בין עמודי בטון, סוכות מוגבהות שזרקורים גדולים בפתחי חלונותיהן וצִלם המאיים של זקיפים חמושים מסתובבים ביניהן.  ככל שהתקרבנו יכולנו להכיר את צבע המדים הירוקים המוכרים לנו כל כך.  מכל עבר היה אפשר להבחין בהבעת פנים רצחנית ואכזרית.

בסתירה מוחלטת למראות האלה נראה שטח המחנה למביט מבחוץ כמישור רוגע ושקט שבתוכו מפוזרים צריפים, ביתנים, מתקנים שונים וצללי דמויות נעות ביניהם.  בזמנים כתיקונם היה יכול להיחשב אתר מרגוע ונופש.  ייתכן מאוד שבעבר גדלו כאן שיחי ורדים גדולים ועל כן נקבע שם המקום "גרוס-רוזן" – ורד גדול.  הגענו למחנה החדש.  השער נפתח והמשאית התקרבה למבנה חד קומתי מוארך שבו שכן משרד הביקורת.  לאחר שהותרה הכניסה המשיכה המשאית לעבר מגרש גדול ממדים ונקי, שמאוחר יותר נודע לי כי הוא מגרש המפקדים של המחנה.  אנו, האסירים, ירדנו ואילו המשאית המשיכה בדרכה עמוסת ארגזים.  לאחר זמן נודע לי כי הארגזים נפרקו בקרמטוריום המקומי. שם נשרפו הגוויות.

התכונה סביבנו היתה רבה.  מכל עבר התקבצו ובאו סוהרים ובעלי תפקידים.  עד מהרה הופשטו מעלינו החליפות האלגנטיות והחמות.  עמדנו עירומים בצינה חודרת העצמות של קור החורף.  הקאפו הריצו אותנו לעבר ביתן הרחצה.  בצליפת אלות חבטו בגופנו ובעצמותינו הבולטות.  עוד בטרם הספקנו להישטף כהלכה, גורשנו החוצה תוך גערות וצליפות מכל עבר.  כל אחד קיבל את בגדי האסיר שלו, אותם מדים מפוספסים שכבר הכרנו.  הבגדים לא תאמו את מידותינו, ארוכים לנמוכים וקצרים לגבוהים, אך לא ניתנה לנו כל אפשרות להחליפם. רגלינו היחפות היו נתונות בקבקבי עץ ועל ראשינו חבשנו כומתות.  רועדים מקור נערכנו למפקד הראשון.

ממגרש המפקדים היה אפשר להשקיף על השטח מסביב.  מולנו עמד מתקן מוגבה שעליו התנוסס גרדום.  על גגו של המבנה החד קומתי של משרד הביקורות ניצב תותח וכלי ירי אוטומטי נוסף.  בהמשכו של מגרש המפקדים נראו הביתנים שנקראו "בלוקים".  מימין לכניסה הראשית עמד בלוק המשרדים.  למטה ממנו, בהמשך הכביש, עמד הקרמטוריום. מבחוץ הוא נראה כמבנה רגיל.  רק ארובה שהתנשאה מעליו בלטה לעין.

בתום מפקד הספירה נמסרנו בידי קאפו נוצרי דובר פולנית.  מעתה קיבל הוא את הפיקוד עלינו.  הוא היה איש גבה קומה, ותווי פניו חמורי הסבר שצלקת בולטת חרוטה בהם הסגירו תכונות רצחניות.  הוא הציג את עצמו בפנינו כממונה על בלוק 7, שעמד לא רחוק מבלוק הרחצה.  הוא פתח בהרצאה קצרה וכינה אותנו "יהודונים" ((żydki, בפולנית.  מי שמכיר את הכינוי הזה יודע כמה ארס ואנטישמיות מקופלים במילה קצרה זו וכמה פוגרומים והרג בוצעו לצליליה. "חיכינו לכם הרבה זמן", אמר, "עכשיו נוכל לעשות לכם מה שאנחנו רוצים.  נוכל לגמול לכם על הניצול שניצלתם אותנו בעבר כשהתנהגתם כמו אדונים במולדת שלנו והפכתם אותנו למשרתים".  בהמשך דבריו מסר לנו בקצרה את חוקי המקום ואת כללי ההתנהגות והסדר במחנה ובביתני המגורים.

דבריו עוררו בנו חלחלה עזה.  בסיום נאומו הופקדנו בידי אסיר, "פונקציונר", שהיה כנראה אחראי לקבוצתנו.  הוא הוביל אותנו אל בלוק 7.  הבלוק היה רחב מידות ובן קומה אחת.  שני אגפיו היו מלאים בדרגשים שהופרדו על-ידי מספר חדרים קטנים שיועדו לשימושים שונים.  נצטווינו לעמוד בתור לגילוח.  לאחר מכן התייצבנו למפקד נוסף.  הקאפו ועוזריו ספרו אותנו.  ניצבנו מגלחים בין שאר אסירי הבלוק והשתדלנו להתערב ביניהם כדי לא להתבלט כקבוצה של יהודים.  עתה הגיע הזמן ללמוד פרק בהלכות המחנה.  עמדנו ערוכים על הכביש בקדמת הבלוק.  תרגלנו בעיקר כיצד להצדיע לגרמנים – הורדת הכומתות וחבישתן בקצב אחיד, יד ימין צמודה לירך, הראש מוסב אל הגרמני העובר על פנינו.

בשער הכניסה ניכרה תנועה רבה;  מרחוק נראו גרמנים צעירים, בעלי שער בלונדיני וחזות ארית מובהקת, שהופשטו ממדיהם הצבאיים והולבשו במדי אסירים. סביר להניח שהיו עריקים מחזיתות המלחמה.  עתה הפכו לאסירים לכל דבר.

הערב ירד והשמים החשיכו.  הוכנסנו שוב לתוך הבלוק.  מקרב 65 יוצאי פינפטייכן היו רבים שהכרתי מקרוב, בתוכם היה לי מכר, בחור בן גילי ובן עירי.  את שם משפחתו שמעתי עוד בבנדין, אך לא הכרתי אותו היכרות אישית.  לימים נודע לי כי היה חבר בתנועת גורדוניה.  שמו היה יוסף שווימר.  התוודענו איש לרעהו עוד לפני העלייה למשאית בפינפטייכן והיינו לחברים מאז ולאורך כל דרכנו עד לשחרור ועד עצם היום הזה.  החלטנו להישאר צמודים זה לזה ולכלכל את מעשינו כשותפים.  יוסק – כך כיניתי אותו – היה חסון ממני ונבון.  הוא לא הרבה לדבר אלא במקרה הצורך.  הוא חיפש את קרבתי ולא עזב אותי.  היינו מרוצים מחברותנו ההדדית.  יוסק מצא קרוב-רחוק שמילא תפקיד כלשהוא במחנה בבלוק אחר, ולתומנו הנחנו שתוכל לצמוח לנו תועלת מכך בעתיד.

נודע לנו כי במחנה נמצאים כ-2,000 יהודים ממחנה פלשוב (PlaszÓw) שבקרקוב וכי הם עובדים זה כחודשיים במחצבה.  התברר לנו שפרט להם אנו הקבוצה היהודית היחידה במחנה.  נודע לנו כי משלוחי יהודים נשארים במקום לא יותר מ-24 שעות, ולאחריהן הם נשלחים למקומות אחרים או להשמדה.  תנאי המחנה היו קשים מנשוא.  אווירת אימים שררה בכל אשר פנינו.  הקרמטוריום עבד כל העת.  ה"שטרפקומנדו" – קבוצת האסירים המוענשים – עבדו במחצבה.  שלוש שנים עברו עלי בכל מיני מחנות, אך המקום הנורא שהגעתי אליו הפעם עורר בכולנו פחד.  בעיקר השפיעה עלינו הידיעה המחרידה שאנו נמצאים במעבר וכי במקרה הטוב נוכל להישאר 24 שעות כחלק מגזרת המקום.  חוסר הוודאות על הצפוי לנו בהמשך היה קשה ביותר.  ידענו ששאר המחנות בסביבה כפופים למחנה גרוס-רוזן.

מנת האוכל שחולקה לנו היתה קערת פח אחת לשני אנשים שהכילה מרק נוזלי.  אפילו כף לא קיבלנו והיה עלינו לסמוך על יושרו של שותפנו.  אני וחברי הסתדרנו היטב ונמנענו מריב.  בלילה שכבנו לישון על רצפת הקרשים במעבר.  שמיכה אחת כיסתה שניים או אפילו שלושה.  החלונות היו פתוחים וצינת הלילה חדרה דרכם.  רעדנו מקור ומפחד מן האסירים הפולנים שהקיפו אותנו.

למחרת, לאחר מפקד בוקר שגרתי, שובצנו לעבודה זמנית.  הובאנו לבלוק המטבח ושם הוטלו עלינו מיני עבודות, בעיקר קילוף תפוחי אדמה ולפת.  הייתי אחד ממקלפי תפוחי האדמה.  לפעמים יצא השומר הגרמני לכמה רגעים וכשחזר סבב בין המקלפים והנחית על ראשו של כל אחד מכה אשר עצמתה זעזעה את כל ישותנו, כאילו נקרע הראש לשניים. אף-על-פי-כן היינו מרוצים, מפני שלמעט המכות שספגנו היתה העבודה קלה יחסית ואפשרה גם נגיסות גנובות מתפוח אדמה או מלפת טריים.  השהות במטבח הולידה מיד רעיונות להברחת מעט אוכל החוצה.  פרסנו תפוח אדמה לפרוסות והחבאנו אותן מתחת לכף רגלינו.  בתום היום המרנו את "הסחורה המוברחת".

בערב התארך המִפקד.  ראש הבלוק בישר לנו שכולנו בעונש ושעלינו להמתין בחוץ עד אשר ייתפס אסיר רוסי שברח בעזרתה של המחתרת.  שעות ארוכות המתנו בחוץ בפחד ובמורא.  בלילה נלקחנו אל בלוק שאחד מאגפיו ריק.  הועמדנו בשורה עורפית לרוחב האולם, איש מאחורי רעהו, פנינו אל הקיר, עדיין לבושים.  מאוחר יותר וצווינו לפשוט את הבגדים לגמרי, לקפלם לקובייה ולאחוז אותם בידינו בעת התרגול.  בלי להפנות את ראשינו לעבר הקאפו נותרנו עומדים בשורה עורפית, מקשיבים להוראותיו.  לפקודתו הטינו את גופנו לאחור ועקב כך נפלנו מלוא קומתנו ארצה. כך הגענו לשכיבה צפופה בדומה למצב העמידה.  התרגיל היה קשה ביותר ביצוע.  הוא נועד לגרום לנו סבל והשפלה.  גם ממרחק של 40 שנים אינני יכול לתאר לעצמי מטרה אחרת לביצועו.  חשבנו לתומנו שנוכל לפחות לנוח בשכיבה. אך עד מהרה התברר כי טעינו וכי לפנינו תרגיל נוסף שכונה "תרגיל פליית כינים".  אחד הקאפו החזיק בידו פנס גדול.  הוא האיר את גוף האסיר שעבר לפניו בעוד בן זוגו מחפש אחר כינמת חיה ורוחשת.  מסופקני אם היה בנמצא אסיר שלא היה נגוע בכינמת. 

היתה כבר שעת לילה מאוחרת כשהקאפו עזבו את האולם.  שכבנו לישון רצוצים ומפוחדים.  שמחנו שהכל כבר מאחורינו.  כעבור שעה או שעתיים הורם המתג באולם ואור עמום של נורות האיר את החדר. התלבשנו בחיפזון וגורשנו לאגף האמצעי של הבלוק, שהיה צפוף ביותר.  עמדו בתוכו שולחן וספסל שהונחו עליהם מנות לחם וסיר שהכיל נוזל דמוי קפה.  בגרמנית עילגת, מתובלת ביטויים שגורים, שזורים קללות ואיומים, החל הקאפו הראשי ללמדנו "דעת".  הוא הצהיר ש"היהודים אשמים בכל הצרות שלנו...  צריך לדכא אותם ולנקום בהם, להעביד אותם ולהרוג אותם...  בגלל רציחת המושיע ישו הנוצרי...  יש בתוכנו קבוצה של יהודונים שצריך להתנכל להם.  הם יהיו האחרונים לחלוקה..."  צמרמורת עברה בכל גופי.  זזתי קמעא מן המקום והתרחקתי מחברי יוסק. ניסיתי להתערות בין הגויים לבל יכירו בנו כשני יהודים.  דברי הקאפו הטילו עלי אימה.  הצעד שנקטתי הצליח.  חמקתי בין האסירים האחרים וזכיתי למנת לחם יומית זעומה שרק גירתה את רעבוני.  האם אצליח לשלוט ברוחי ולהשאירה למחר? נאבקתי בעצמי.  לא ידעתי אם אוכל לעמוד בפיתוי ולהתאפק.  ידעתי שאם אוכל את מנתי היום, ארעב בכל היום שלמחרת.  בסופה של התלבטות קשה החלטתי לחסל את כל המנה עוד באותו היום.  את ה"קפה" שתינו במקום עמידתנו וחזרנו לשכב באולם שלנו.  למחרת בבוקר יצאנו לעבודה.  הובאנו לשטח המחצבה הסמוך למחנה תחת עינם הפקוחה של שומרים אוקראינים.

 

במחצבה

הגרמנים הקימו מחנה חדש.  תפקידנו היה להעביר אבנים מן המחצבה אל שטח המחנה.  השטח היה בוצי ומזג האוויר הקשה הכביד מאוד.  העבודה התנהלה בלחץ זמן נוסף על האיומים שהפעילו הממונים עלינו.  לפי מה שסופר לנו נועד המחנה החדש להחליף את אושוויץ.  יש לזכור כי פולין כבר היתה קרובה לשחרור.

כפי שסיפרתי לעיל נמצאה במחנה באותה עת קבוצה מיוחדת שמנתה כ- 2,000 אסירים.  הם עבדו במחצבה.  חברי הקבוצה היו יהודים ממחנה פלשוב (PlaszÓw) ששהו בגרוס-רוזן חודשיים ויותר, שלא כמקובל.  קבוצתנו הצטרפה אליהם כקבוצת מעבר.  על כל אחד מאתנו הוטל להעמיס על שכמו אבן גדולה מאבני המחצבה ולהעבירה לאתר הבנייה.  השמירה הכבדה הקשתה על העבודה פי כמה.  האוקראינים הנחיתו מכות מכל עבר באלות ובאגרופים והאיצו בנו בלא להרפות.  המרחק בין המחצבה לאתר הבנייה היה גדול למדי.  לאחר שפרקנו מעלינו את האבנים היה עלינו לחזור למחצבה בהליכה מסודרת, לעתים בריצה.  בעיקר העיקה עלינו הריצה בקבקבי העץ בשטח הבוצי תחת לחץ ועינויים שדיכאו אותנו עד מוות.  אינני זוכר, במשך כל שנות שהותי הארוכה במחנות, עבודה כל כך קשה כמו העבודה ההיא.

עמדנו במורדו של הר תלול שהיה זרוע אבנים בכל מיני גדלים.  לאחר שהעמסנו על שכמנו את האבנים, טיפסנו אל פסגת ההר וממנו בשורה עורפית, לפעמים מפוזרים בשלשות, שירכנו את רגלינו אל אתר הבנייה.  העמידה בהר, בצדו התלול, כשעל שכמנו משא האבנים, היתה מסוכנת מאוד.  סכנת ההידרדרות היתה מוחשית ביותר וסטייה קלה או תנועה לא זהירה היו עלולות להביא מוות בטוח ואכזרי.

חיפשתי מוצא כיצד להינצל ולהקטין את עומס המשא שלא יכולתי לעמוד בו עוד.  עמדתי עם חברי במורד ההר, מטרים אחדים מן הפסגה.  מסביב עמדו השומרים הגרמנים והאוקראינים.  הרגשתי שלא אוכל לחזור חי אל הבלוק אם אמשיך.  החלטתי לנקוט יזמה, יהיה אשר יהיה.  התכופפתי והעמסתי שתי אבנים קטנות וקלות יותר לנשיאה.  טיפסתי לפסגה והצטרפתי לשורה שעמדה לעשות את דרכה לעבר אתר הבנייה.  המשכתי בלי לסובב את ראשי, נעצר מדי פעם כדי ליישר את קבקבי על מסלול ההליכה.  לפתע נשמעו קולות וזעקות מכל עבר.  האוקראינים החלו לרוץ מסביב כדי לגלות משתמטים מנשיאת האבנים.  נתפסתי בקלקלתי.  בבעיטות ובמכות הוצאתי אל מחוץ לשורה.  האוקראיני האכזר נצמד אלי.  לפתע נעצר והצביע על אבן גדולה, כבדה, שקועה במקומה. אגרוף נחת על עורפי ואני מעדתי.  האוקראיני פקד עלי בצעקה להרים את האבן.  קמתי, כולי אחוז פחד ואימה, ידי רועדות.  לפתתי בכפות ידי את האבן אך לא הצלחתי להזיזה אפילו במעט.  לידי עמדו אוקראיני וגרמני, שניהם חמושים, גוערים בי וכופים עלי לנסות שוב ושוב.  מכות ניחתו עלי.  מתוך דחף פנימי שקשה להסבירו ניסיתי שוב את מזלי אצל הגרמני.  פלטתי מילים קטועות: "נסה אתה ותראה שאי אפשר לעקור את האבן ממקומה".  הגרמני והאוקריני התפתו לדברי, גחנו וניסו יחד עמי לעקור את האבן.  היא זזה מעט, אך עדיין נותרה שקועה במקומה.  בינתייים הספיקו לחזור מספר אסירים מאתר הבנייה ומיד העמיסו על עצמם עוד אבנים.  הגרמני והאוקראיני קראו לאחדים מהם ויחד הצליחו לעקור את הסלע ממקומו.  הם העמיסו אותו על כתפי.  נתמכתי במלווי בעודי מנסה לטפס ולעלות.  גבי הכפוף כרע תחת המשא וחשתי שאני קרוב להתמוטטות.  לבסוף הגעתי אל היעד באפיסת כוחות השתרעתי על האדמה הבוצית.  קיבלתי רגעים אחדים של מנוחה שלאחריה היה עלי להמשיך ולעבוד עד סוף היום.  היתה זו הפעם השנייה לשהותי במחנות, שקיללתי את יום הולדתי והעדפתי את מותי על חיי. כיצד יצאתי חי?  האם ההשגחה העליונה ייעדה אותי לשרוד כדי להעיד?  אולי אני גלגול שני על מנת לשאת את עונשי הכבד כדי לזכות בתיקון ראוי?  עוד ימים אחדים המשכנו בעבודתנו במחצבה.  איני יודע אם לאחר שעזבנו את הגיהינום ההוא אכן הוקם המחנה.

שמונה ימים נשארנו בגרוס-רוזן.  יומיים לפני עזיבת התופת הנוראה קרה אותי מקרה שהיה בו כדי לפצות במשהו על כל חוויותי הקשות.  המפנה הקיצוני שינה את מהלך הימים הבאים עד לשחרורי, הביא להישרדותי ונסך בי כוח להמשיך.  המקרה אירע ביום שחזרנו מוקדם מן העבודה במחצבה.  בשטח המחנה הוכרז כי על הקבוצה שלנו להתייצב במשרד המחנה.  נעמדנו בשורה ארוכה.  סוחר גרמני עבר ליד כל אחד מאתנו ושאל למקצועו.  הוא היה זקוק ל"עבדים" למחנה כלשהו שהוקם או למחנה שהתרוקן ויש למלא את מכסתו.  באותו מחנה השתוללה מחלת הטיפוס, התמותה היתה רבה והגרמנים היו זקוקים לידיים עובדות.

הסוחר חיפש בעיקר מסגרים ובעלי מקצועות שזיקתם לתחום עיבוד הברזל.  הוא היה נכון להסתפק הפעם במצוי.  ניצבתי כמעט אחרון בשורה והעזתי לומר בגרמנית: "שרייבר".  הסוחר השתהה שניות מספר מולי כמהרהר ופלט לעבר הפקיד הרושם: "גם אותו נצטרך".  משפט ההסכמה של הסוחר נחרת עמוק בזיכרוני והוא שחרץ את גורלי והטה את מהלך חיי.

בתום המפקד פוזרנו וחיכינו בדריכות.  כעבור כמה שעות שוב נשמעה במחנה ההכרזה בגרמנית: "על כל הפקידים להתייצב".  החלטתי להיענות לקריאה.  מנינו כ-11 אסירים.  נשאלנו מי מאתנו יודע לאיית בגרמנית נכונה את המשפט: "אני יהודי מדם וממים".  נראה שבקבוצה היו יהודים בלבד.  הצבעתי וקראתי מיד, תוך שאני מבליט את עצמי מחוץ לשורה: "כן, אני, אדוני המפקד".  עשיתי זאת מבלי שאדע אם בכלל אוכל לבצע את המשימה.  הצלחתי לאיית את המשפט בלא היסוס וכהלכה.  נראה שהעזתי סייעה לי להיבחר לתפקיד.  נקראתי להתייצב מיד במשרד המחנה.  יראתי לבוא אל הטמא פנימה.  אך לא לי דבר להפסיד.  הייתי שרוי במעין אדישות.  נכנסתי למשרד ופניתי לעבר הפקיד.  הוא הודיע לי כי צורפתי זה עתה בתור שרייבר למשלוח היוצא למחנה אחר.  שמחתי מאוד לעזוב את המקום.  הורו לי להתייצב אצל מפקד המחנה כאשר אגיע למחנה החדש.

בשעות הערב עזבנו את גרוס-רוזן.  חברי יוסק עזב עמי אף הוא.  המחנה החדש נקרא בַּד וַרמבּרוּן (Bad Warmbrunn) והשתוללה בו מחלת הטיפוס.  רבים לא הלכו לעבודה והמחנה הוכרז שטח סגור.  גם אחדים מן הסגל היהודי חלו ובהם שני הפקידים.  כאשר הגעתי ביקשתי להתייצב אצל המפקד, אך בשל ההסגר הייתי חייב להישאר בחדר החולים, נפרד מכל השאר. הפעם נקלעתי למחנה הסגר שהיו בו חולים רבים והתמותה גבתה קרבנות.  היחס כלפי השתנה והרגשתי בטוח יותר.

 

המפנה

המעבר למחנה החדש לווה בחרדה מפני הבאות.  הפעם גרמתי אני למצב שנוצר תוך שאני פוסח על הכלל המקובל במחנה שלא להתערב במהלך האירועים ולתת ליד המקרה לכוון את גורלנו.  לכאורה היתה לי סיבה להיות מרוצה שכן נחלצתי מן הסכנה שריחפה מעל עצם קיומי.  כוחותי הגופניים אזלו והגעתי כמעט עד קצה גבול היכולת.  בגרוס-רוזן ריחף מעלינו כצל ריח הבשר החרוך שעלה מן המשרפה.  סבלנו מן האנטישמיות הרצחנית של הקאפו הפולני בבלוק המגורים.  האלימות ניכרה בכול:  באין ספור המפקדים, בדחיפות ובנגישות, בריצות ובהענשות.  נמלטתי מעינוים שהפכו לחם חוק.

בעמדי עתה בחצר המחנה החדש הייתי מרוצה מן השינוי.  אמנם נערך מפקד, אך תכליתו היתה לוודא את מספרם המדויק של הנוכחים.  הוא לא שימש עוד אמצעי להתעללות.  העיירה הירשברג (Hirschberg) שוכנת בהרים (RiesengebÜrge).  עיירה ציורית שכאילו הועתקה מגלויית נוף.  המלחמה לא השאירה בה כל צלקות.  משרכים היינו את רגלינו פעמיים ביום בשטח שבין המחנה לאתר המפעל.  הרוגע מסביב, הפרחים, הגינות הטופחות, הווילונות בחלונות שיוו לעיירה מראה פסטורלי והחזירו אותי לרגע קט לחדוות נעורי.  הכול נראה כמשב רוח רגעי מעולם אחר, כאילו אנו שרויים בחלום.  במרוצת הימים התחלתי לחוש קנאה.  קינאתי באנשים המתהלכים נינוחים על המדרכות בלבוש נקי ונראים כחסרי דאגות.

עמדנו כבר בסוף שנת 1944.  מחנה העבודה בד ורמברון שליד הירשברג נמצא במבואות העיירה והיה בנוי שתי שורות של מבנים.  משער הכניסה נמשך רחוב שבקצהו נבנתה רחבה מוקפת חומה. לא הרחק ממנה נמצאו ביתני המטבח, השירותים והמשרדים.  החצר ששימשה אתר התכנסות למפקדים היתה הפרט היחיד שהזכיר לנו שאנו נמצאים במחנה.

אוכלוסיית המחנה הורכבה מיהודים ומנתה כ-250 אסירים, חלקם מאזור שלזיה העילית המזרחית וסביבותיה וחלקם מהונגריה.  מחלת הטיפוס היתה עדיין בשלבי התפשטותה הראשונים.  החולים בודדו במבנה מיוחד ששימש כבית חולים ארעי.  העזרה הרפואית היתה מזערית.  המשלוח שעמו נמניתי כלל 65 אסירים שאתם הייתי בגרוס-רוזן.  הפעם הורכבה הרשימה מ"בעלי מקצוע מיומנים" בתחום המתכת והברזל.  כולם היו ותיקים מכלואי המחנות שהוגדרו עדיין כשירים לעבודה.  מבחינתנו היה זה עוגן שאפשר לנו לשרוד עד לשחרור, ושרק לעתים נדירות הרשינו לעצמנו להעלותו על דל שפתנו.  תחושת נקמה ותשוקת ההישרדות קיננו בנו והפכו לחלק משגרת המציאות הקשה.  הידע המקצועי שלי היה יוצא דופן ביחס לחברי הקבוצה.  הימרתי על תפקיד השרייבר, בדומה לידידי הניק, כדי ליהנות מפנכת מרק ומנת לחם נוספות.  נקראתי להתייצב בלשכת מפקד המחנה.  פחדתי מן הזימון אף שהיה צפוי.  במחנות ששהיתי בהם עד עתה היו משרדי ההנהלה מחוץ לתחום המותר לאסירים והם היוו מקום מועד לפורענויות.  בדמיוני ראיתי את האפשרות הגרועה ביותר.

קאפו יהודי הביא אותי ללשכת המפקד ונשאר להמתין יחד אתי.  המפקד, גרמני בגיל העמידה, נשא בדרגת אוברשטורמבנפירר (רב סמל).  הוא הודיע לי שאמלא תפקיד של שרייבר המחנה והסביר לי בנימת דיבור, שהיתה להפתעתי רכה וכמעט מתנצלת, את מצב העניינים במחנה.  לדבריו עבדו במחנה שני פקידים שתפקידם היה לרשום את כוח האדם הכשיר לעבודה, את החולים והמתים, וכן למלא את טבלאות הנפקת המזון היומיות ולהתאימן למצבת אוכלוסיית המחנה.  שניהם חלו אך לדעת המפקד טרם הגיע מועד החלפתם, שכן חסרונם לא השפיע עדיין על ניהולו התקין של המחנה.  מאוחר יותר הבנתי שהמשרד לא נותר ריק בהיעדרם.  המפקד הוסיף ואמר כי המשרה מיועדת לי, אך יהיה עלי להמתין מעט.  עד אז אועסק בעבודה אחרת שתוטל עלי.  הוא חזר והדגיש כי ההמלצה מגרוס-רוזן תקפה ושהוא מתכוון להוציא אותה לפועל.  הופתעתי לטובה ואף התרגשתי, אך שמרתי על ארשת פנים שלווה.  אף כי רציתי מאוד לקבל את התפקיד,  בוודאי שלא ייחלתי למותם של אחי לגורל ולסבל.  בפעם הראשונה מאז שנעשיתי אסיר האמנתי לְגרמני.  הודיתי למפקד ונבוך מהודעתו עזבתי את לשכתו.

הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו – וגם פורענויות.  בשבילי התגלם עתה "השליח" בדמות המשפט שאותו הצלחתי לאיית כהלכה כמשתתף וכ"מנצח" באירוע מזדמן בגרוס-רוזן, משפט שחציו מעליב וחציו בוטה, שיכלתי לרתום אותו לצרכי המיידיים:  "אני יהודי מדם ומים".  המשפט נהגה בגרמנית, אולם משפט הצלה זה הפך בשבילי למקור תקווה שבעזרתו נחלצתי מן התופת.  הודיתי למפקד, ונבוך מהודעתו עזבתי את הלשכה.

יוסף שווימר חברי שמח לשמוע על תוצאות הפגישה ועודד אותי.  דמותו שפעה פיקחות ומבט עיניו הביע הבנה.  משתיקתו ניכרה הסכמה מוחלטת.  לפגישה עם מפקד המחנה היתה השפעה מיידית:  קאפו המחנה החל להתייחס אלי ביתר הערכה.  נרתעתי מפני השולטים במחנה כמו משאר בעלי השררה ב"פלנטה האחרת".  הילוכי היה מופנם ולא מתבלט.  הכרתי אחדים מאסירי המחנה ממפגשים אי שם במהלך השנים, אך חילופי הדברים בינינו היו קצרים.  לאיש לא היה רצון לנהל שיחות של ממש, ולפעמים גם לא מצאנו נושא משותף לשיחה.  התמודדתי לבדי עם השאלות שקיבלו עתה ממד חדש. מה אעשה מחר?  כיצד עלי להתנהג כדי לא למעוד בטרם עת?  חשתי חלול ונבוב מבפנים.  חששתי פן יהיה עלי לחזור לעבודת הבנייה.  לא היה מענה לספקותי וחששותי.  דחיתי את השאלות שנקרו במוחי.  הלילה רד והאורות כבו. 

הסדר במחנה החדש לא היה שונה מזה שבמחנות האחרים.  למחרת, בתום המפקד והספירה, הובלנו רובנו לשטח המפעל.  עברנו ברחובות העיירה השלווה שהתעוררה ליום רגיל.  עוברים ושבים מקדימי קום נעצו בנו מבטים סקרנים – צללי אדם בבגדי אסירים מפוספסים מוקפים שומרים מזוינים.  כעבור חצי שעה הגענו למפעל דוריס את פילנר (DÖris & Filner).  עבדו בו אזרחים גרמנים וקבוצת אסירים.  הגרמנים מילאו תפקידי מכונאים, הנדסאים ובעלי מקצוע מיומנים.  היו בהם גם בעלי תואר "מייסטר", רב אמן, והם היו הממונים עלינו.  המפעל היה בבעלות פרטית וייצר קני תותחים, חישוקים ואביזרים צבאיים.

האסירים עבדו ליד מכונות החריטה והכרסום והיה עליהם לייצר מכסות יומיות כנדרש, תחת עינם הפקוחה של המייסטרים.  בהיכנסנו לשטח המפעל הופרדנו לקבוצות והופנינו למקום העבודה.  היתי האחרון שנלקח על ידי מלווה מזוין לבניין סמוך.  יועדתי לשמש בתור מתלמד.  הוכנסתי לאולם רחב ידיים ומואר שעל קירותיו נתלו כלי עבודה.  כלים אחרים פוזרו על גבי שולחנות העבודה האישיים.  נערים לבושי סרבלים בגילים שבין 14 ל-16, ואולי אף צעירים יותר, היו עסוקים במלאכתם.  כל אחד עמד במקומו ליד שולחנו האישי, ואיש לא הקביל את פני.  נראה שעצם הופעתי בבגדי אסיר היתה מוזרה בעיניהם.  חלקם הגניבו מבט לעברי והמשיכו בעבודתם כאילו דבר לא אירע.

הובאתי לפני עובד גרמני מבוגר, גם הוא לבוש בסרבל כחול, שהיה אמור להדריך אותי.  כשהוצגתי בפניו נעץ בי מבטים חקרניים, אך עד מהרה התאושש וניגש למלאכה.  הוא שאל אם אי פעם עסקתי במקצוע כלשהו ואני השבתי שכן, אך לא במקצוע הדומה לזה.  אף שניסיתי שוב ושוב, לא הצלחתי לבצע את משימתי המיוחדת.  הבנתי שעומדת לפני רק דרך אחת:  ללמוד ויהי מה!  השעות התארכו עד אין קץ.  לא החלפתי מילה עם הנערים הגרמנים, מתלמדים כמוני, אף כי שולחני עמד בסמוך אליהם.  אסור היה לנו לשוחח שיחה בטלה אלא בענייני עבודה.  לא רציתי לחשוף בפני איש את צפונות לבי ולגולל את הקורות אותי ולא ידעתי אם בלבם יקדה השנאה ליהודי, אם לא.

הימנעותי ממגע עם הנוער המתלמד היתה במקומה.  עבדנו זה לצד זה שעות מרובות תחת קורת גג אחת, אבל נוכחותי השקטה לא משכה את תשומת לבם.  בהפסקות נשארתי במקומי.  לא הבאתי עמי אוכל או שתייה מן המחנה.  בצהריים חולק לכולם מרק.  במבטים זהירים, בעיניים מושפלות, הסתכלתי לעבר העובדים הגרמנים.  מזונם גירה אותי.  הסתפקתי במנתי הזעומה ובבליעת רוקי, נאנח בדממה.  שבועיים ימים בקירוב הייתי במעמד של מתלמד.  בהדרגה התחלתי לשלוט בכלים שהעמידו לרשותי, חשתי בטוח יותר בעבודתי והראיתי סימני התקדמות.  נזכרתי בגרסא דינקותא: "ידיים שאינן מוכיחות – לא הווין ידיים".  יכולתי להבחין בתגובותיו של המייסטר שהביעו סיפוק מעבודתי.  אופן דיבורו בפנייתו אלי היה נימוסי וחשתי בחיוך של שביעות רצון שהסתמן באופק.  הימים עברו עלי בדריכות ובציפייה.  אשר יגורתי לא בא.

בשובי עם שאר האסירים למחנה לא הופליתי עוד לטובה.  תחילה נערך מפקד, לאחריו קיבלנו פנכת מרק מימי.  נקראתי יחד עם השאר לבצע עבודות מזדמנות בסבלות, בניקיון ובפינוי גופות אסירים.  לא גוויה אחת של חולה טיפוס נשאנו בשניים כדי להעביר למשרפה.

בוקר אחד, כאשר הגעתי לשטח המפעל, הוצבתי ליד מחרטה גדולה וארוכה שלידה עבד מייסטר גרמני.  הוא לימד אותי את מלאכת הכרסום והחריטה.  מבלי שהבנתי הרבה ניסיתי לחקות את תנועות ידיו.  באולם עבדו אחי לסבל – אסירים יהודים מורעבים ומלומדי תלאות.  היו בהם מנקים, סבלים וכיוצא באלה.  לא הצלחתי לדייק במלאכה ופחדתי פן יבולע לי.  אך המייסטר פירש את עבודתי כהתנסות ראשונה, כשלב ביניים הכרחי בדרך להתמקצעות.  נוסף על לימוד מקצוע חדש מצאתי בעצם העבודה מפלט ממחשבות נוגות ומן הרעב המציק.  אסיר יהודי שעמד במרחק שמיעה ממני לימד אותי לשבור את המפסלת ולגרום בשיטה זו להפסקה זמנית בעבודה ולמנוחה עד לבוא המייסטר להחליפה.  את ההחלפה היה רשאי לבצע המייסטר לבדו.  חבלה שכזו יכלה לגרום לענישה כבדה.  ימים רבים המשכתי בעבודה זו, ומדי יום ביומו ניכרה השתפרותי.  לימים השתוותה מכסתי לזו של המייסטר, ולאחר זמן – אף עלתה על זו שלו.  נתקפתי בולמוס עבודה שתכליתו מירוץ בין מצוקת הרעב למצב שכחה.  נדבקתי בלהט העבודה וחשקתי בהדבקת קצב הייצור ובהשלמת המכסה מרצון.  עם הזמן למדתי להחליף מפסלות, לתקן תקלות קלות, להעריך ולמדוד.  נעשיתי מעין רובוט והייתי כחלק מחלקיה של המחרטה.  ההצלחה בעבודה נטעה בי ביטחון.

המחרטה היתה ממוקמת מטרים ספורים מן הכניסה.  מימין לה, במרחק של שלושה או ארבעה מטרים, עמד צריף המשרד.  שם ישבו תמיד שתי פקידות.  המשרד שימש גם לשכתו של מנהל העבודה הראשי.  דרך החלון המזוגג שלט המנהל על הנעשה באולם הייצור.  לא אחת הפניתי ספונטנית את מבטי לעבר חלונות המשרד, בגלל סקרנות או אולי בשל יצר פתאומי.  גונבה לאוזני השמועה כי לפעמים מחביאה אחת הפקידות בפינת האולם פרוסת לחם או תפוח אדמה צלוי כדי לעזור ליהודים רעבים.

באחד הימים, כשהייתי כבר "ותיק" במקום, נתקפתי בכאב שיניים חזק שהציק לי נוסף על הרעב.  הכאב התעצם ונזכרתי כי חום יכול להשקיט ולשכך את הכאב.  מצאתי פיסת בד שחורה ועטפתי את לחיי.  יכולתי לשער לעצמי את חזות פני החריגה.  כאב לא נחשב סיבה מספקת להיעדרות מן העבודה שאושרה רק במקרים של מחלה ממשית, וגם זאת לא תמיד. שלושה ימים היה הסמרטוט קשור אל פני.  ייתכן שחזותי עוררה את חמלת הפקידות. החלפתי מבטים עם אחת מהן.  היא הנהנה בראשה לעברי, חייכה, קרצה בעיניה והצביעה לעבר פינה מסוימת בקצה האולם.  לא פירשתי נכון את כוונותיה ואת רמיזותיה.  תחילה חשבתי שאינה מכוונת אלי.  אך היא לא ויתרה והוסיפה תנועות שפתיים ממלמלות.  פתאום התעורר בי גבריותי הרדומה.  תהיתי:  אולי מצאתי חן בעיניה?  תמיד נחשבתי נער יפה ומושך, כך לפחות נאמר עלי. עיניי השחורות הבריקו בפני ורעמת שער מתולתל פיארה את ראשי.  אמנם עתה היה גופי מצומק, כאוב ומיוסר, אך מי יודע...  הסמקתי.  לשבריר שנייה עלתה במוחי המחשבה כי ייתכן שאינני מודע דיי לחיטוב קלסתר פני שלא נמחה.  הרמתי שוב את עיני לעבר "פינת התקווה", אל זוג עיניה הבולשות אחר תנועותי לאמור:  חיש גש לתפוס את מה שהחבאתי היום למענך, פן יקדימך מי שאינו רצוי לי!  חיכיתי לרגע שיהיה עלי להחליף גוש מתכת.  כיביתי את המכונה וביקשתי מן המייסטר רשות לצאת לשירותים.  בלי רשות הייתי עלול לקבל עונש בעוון עזיבת המקום.  הרשות ניתנה לי.  מה שלא ידעתי הוא כי במערכה זו השתתף עוד בחור יהודי שעבד לימיני, מאחורי, ושגם הוא קלט את אותם הסימנים.  מרגע שעזבתי את המחרטה לעבר השירותים הייתי נתון למעקב עיניה של הפקידה שכיוונו אותי לעבר המטרה, שם היה טמון ה"אוצר".  הספקתי לבחון אותה מקרוב.  היא היתה צעירה ותמירה, גון שערה בהיר, עיניה כחולות ושיניה בוהקות.  היא נראתה כבת גילי.  לא היה בכל אלה כדי לגרות אותי.  מוקדי יצרי המיניים כבו.   בשנות עלומי אלה התמקדו דמיוני ומאוויי ברעב ובהישרדות בלבד.  רק ל"שיכוכים" כאלה התפתיתי.

בסמוך לכניסה לשירותים עמדה עגלה בעלת מדפים.  הזזתי אותה ברגלי וגחנתי מעליה.  על-פי רמזיה של הפקידה פתחתי מגירה וחיטטתי באצבעותי, עד שנגעו בנייר שמנוני.  שלפתי במהירות את המטמון.  נכנסתי לשירותים ופתחתי את הנייר.  בתוכו מצאתי כריך דק של לחם שחור.  ידי רעדו מהתרגשות ומן הפחד להיתפס.  תוך שאני בולש אם יש מישהו נוסף עמי בשירותים, בטרם הספקתי לנעוץ את שיני בכריך, אחז בי בחזקה האסיר שארב לי.  זיהיתי את שכני למחרטה.  הוא תקע את רגלו במפשעתי ובמבט חודר תבע ממני את הכריך.  לטענתו רמזה הפקידה לעברו ועל כן הכריך כולו שלו ואני הוא שגנבתי אותו ממנו.  ניסיתי להסביר ובאין מוצא הצעתי שנתחלק באוצר.  על אף ערכו הרב של הכריך היה בפשרה שהצעתי גם ערך עליון שהסב לי רווח בהמשך ועשה צדק אמתי שכבר מזמן נפקד מן המחנה בעתות אלה של מצוקה ורעב.

הכרתי בבחור את בן עירי.  בעבר למדנו יחד באותו בית-ספר בבנדין.  לא מצאתי מוצא מתקבל על הדעת זולת סוגיית "יחלוקו".  שכני – עתה יריבי – לא הרפה ועמד על שלו.  הוא דחף אותי לעבר תא בודד ונצמד אלי כדי לחסום את דרכי.  תוך כדי זה הוא קילל ביידיש: "שיובילוך לטשעלאד"ז".  במקום ההוא מצוי זה שנים בית העלמין של בנדין.  בשנים שלפני המלחמה זו היתה קללה בעלת משקל.  עתה היא חסרה כל משמעות.  אפרם של בני עירנו פוזר לכל עבר ודמם הרווה את אדמות אירופה.  דרכי צ'לדז' שוממות כעת כדרכי עירנו, כי אין בהן יהודים.  לא הייתי אדון לזמני.  כל השתהות מיותרת בשירותים עוררה חשדות ותהיות שהיו עלולים להסתיים בענישה קשה או באי מתן רשות נוספת לשימוש בשירותים במשך יום או יומיים.  ניצבתי לפני התלבטות קשה:  מצד אחד לא רציתי שיודלף עניין הכריך החוצה ושבעקבות זאת יבולע לפקידה שכוונותיה טובות;   מצד שני עמדתי על צדקת טיעוני ולא יכולתי לוותר על הכריך שהיה בידי.  ההתלבטות ארכה שניות ספורות בלבד.  לא עצרתי ברוחי ונגסתי במחצית הכריך.  המחצית הנותרת נבלעה חיש בפי שכני-יריבי.  המאבק הסתיים.  לא היתה זו התמודדות על עקרונות הצדק, היושר והאמת בלבד.  גורלנו האכזר זימן לנו מאבק קיומי יום-יומי;  נאבקו בו כוחות גופניים רופפים בכוחות נפש חזקים.[36]

מחלת הטיפוס הלכה והתפשטה בקרב כלואי המחנה.  המבנה שבו שכנו החולים המאושפזים היה צר מהכילם.  כל הבניינים בצד השמאלי של כביש המחנה הפכו ל"קרנטינה" – ביתני חולים מבודדים.  בכל זאת הסתננו בגנבה יחידים לביתנים כדי לעזור לחולים.  מרבית החולים היו מקרב יוצאי הונגריה, ושהותם במחנה היתה קצרה יחסית – חודשים ספורים בלבד.  יציאתנו לעבודה נאסרה מחשש להידבקות.

באחד הימים נשארתי בצריף המגורים שרוע על דרגשי, עירום, מעמיד פני חולה כדי שלא אקרא לעבודה יזומה.  קאפו המחנה הופיע לפתע בפתח וצעק: "איפה השרייבר?".  דרגשי עמד בסמוך לכניסה.  הוא הפנה את פניו לעברי וציווה: "אתה מספר 25989?  קום ותתלבש מהר ותתייצב לפני מפקד המחנה!  זוז מהר, בן זונה!".  חיש מהר הייתי מוכן.  תמיד הייתי בכוננות.  התלוויתי אליו ללשכת מפקד המחנה.

מפקד המחנה הודיע לי כי מעתה אהיה השרייבר וכי עלי להיכנס למשרד כדי להתחיל בתפקידי.  "הגיע זמנך", אמר ולא הוסיף.  כאשר יצאתי מלשכתו נכנסתי תחילה לקאפו המטבח שהיה קצב וטבח.  הוא הראה לי את המחסן שאוחסנו בו כמויות מזון זעומות.  במשרד מצאתי את ספרי המלאי שנרשמו בהם תנועות ההכנסה והחלוקה.  כך התחלתי במילוי תפקידי.

 

*  בחלוף השנים נסגר המעגל.  זכיתי לחזור ולבקר בצ'לדז' עם רעייתי ובני כדי לפקוד קברי קרובי הי"ד ואת קברי קרובי רעייתי רבקה.  מצאנו את המקום מוזנח ופרוץ.  נזכרתי בקללה ההיא וגם עתה צרמה באזני.  נחרדתי ממראה הקברים השקועים והמוזנחים, מצבות עקורות וכיתוב מחוק.  ברחנו מהר מבלי שהספקנו לראות את כולו.  הקללה נשכחה.  עוצמתה נדדה באמות המידה של עתות מצוקה ונסיבות הזמן.  לולא הקללה לא הייתי מוצא בתקרית כל חריג.

בין באי משרדי היו הקאפו, החובש הגרמני ולעתים גם מפקד המחנה.  גם סַפָּר המחנה מצא לו פינה במשרדי.  התעודדתי והתחלתי לפעול.  סוף סוף הגיע הזמן המיוחל.  רישום האספקה לא היה קשה ביותר.  כמויות האוכל היו מזעריות והחישובים קלים יחסית.  ההנפקה היומית היתה צריכה להתאים למצבת הכלואים והיתרה היתה אמורה להתאים למלאי במחסן. לעתים מזומנות נערכו ביקורות מלאי.  האוכל היה דל בכמותו, לא מזין ולא מספיק לחלוטין.  קאפו המטבח תמרן בכמות ככל שיכול.  הוא השתדל לזכות מן ההפקר וניצל לשם כך את יחסיו הטובים עם הממונים עליו.  לא אחת הביא למחנה כמה עצמות כמתנה.  ייתכן מאוד שהכין לגרמני הממונה עליו מטעמים שמחוץ למכסה היומית. 

בקרב האסירים במחנה נמצא בחור כבן גילי, אינטליגנטי ומופנם, חיים קליין, שנצמד תמיד אל אחיו הבכור.  "חיימק" קראתי לו בחיבה.  מוצאם של האחים קליין היה מוודוביצה (Wadowice).  התחברתי עם חיימק.   בעבר, במחנה אחר, שימש גם הוא שרייבר כוח האדם.  החלפתי עמו דברים והוא הואיל להדריך אותי בעבודתי החדשה. עד מהרה גמלתי לו והצגתי אותו לפני מפקד המחנה כמי שנחוץ לי כעוזר במשרד.  מתמיד שימשו שני פקידים בפעילות המשרד.  עם גבור התמותה התפנה מקום לעובד נוסף.  הצלחתי להכניסו בתור עוזרי, ושנינו ביצענו את כל עבודות המשרד.  אזקוף לזכותי מעשה צדק זה שחיימק זוכר לי אותו תמיד.

 

כבוד אחרון

באחד הימים סרתי להציץ מאחורי הפרגוד באחד מביתני הבידוד – הקרנטינה.  חיזיון מזוויע נגלה לעיני:  שלדי אדם מעורטלים, שרועים על דרגשים, בהם מתים שלא פונו עדיין ואחרים גוססים, חולים שעדיין לא כבה בתוכם ניצוץ החיים.  זולת תנועת גופם קשה היה להבחין בין החיים למתים.

יום אחד קיבלנו הוראה להסיע שני ארגזים מלאים בגוויות.  עזרתי בהעמסת הארגזים.  לאחר מכן הצטיידתי במסמכים המתאימים ונסענו לעיירה סמוכה לאתר הקרוב לעיירה הירשברג.  כשעצרה המשאית, הורדנו את הארגזים. חיפשתי בשטח מבנה הדומה לקרמטוריום שארובה מתנשאת מעליו, אך לא מצאתי.  סחבנו את הארגזים לתוך אולם ריק שקירותיו דמו יותר לבית מטבחיים.  אני משער שהיתה גם התחשבנות כספית תמורת השירות.  הוצאנו את הגוויות המעורטלות אחת אחת והנחנו אותן על הרצפה.  הארגזים הריקים הוטענו שוב על המשאיות לשימוש חוזר.  המחזה היה נורא ומבחיל.  בידינו הוצאנו את הגופות המעורטלות, לופתים עצמות רגלייים וידיים. ידענו שמחלת הטיפוס מידבקת וחששנו מן המגע עם גוויה שעדיין רחשה חיידקים.  למרות זאת היה עלינו לבצע את החסד האחרון.  נאסר עלינו להזכיר במקום את מחלת הטיפוס, שכן היו מסרבים לקבל את המתים לשרפה.  זאת אחת הסיבות מדוע העניקו למחלה שם בדוי.  לאחר מכן נכנסנו לאולם אחר שבו עמד הקרמטוריום.  היתה לי זו הפעם הראשונה שראיתי את המתקן מקרוב.  נרתעתי ופסעתי לאחור.

מכל תעודת פטירה שנמסרה לקרמטוריום נשלח עותק לגרוס-רוזן ועותק שלישי נשאר מתויק במחנה באוגדן התעודות ששמרתי עליו אישית.  ייחסתי לתעודות חשיבות עצומה בידיעה שבכל רישום יש לפחות גרעין של אמת בנתונים האישיים, פרט לתאריך המוות ולסיבתו.  למעשה, אלה היו העדויות המדויקות היחידות למותם של האנשים.  סוגיית העגינות בדת היהודית לא היתה נהירה לי אז, אך בכל זאת הייתי מודע לחשיבות הרבה של כל מסמך כזה כשנזכה להשתחרר, ועל כן הבנתי שיש לשמור עליהם מכל משמר.

מגפת הטיפוס דעכה.  האנשים טרם התאוששו, אך לא היה בכך כדי לעכב את הגרמנים מהשבת המבריאים לעבודתם במפעל.  המחנה חזר לתפקוד רגיל. משהוסר הבידוד הפכו ביתני הקרנטינה למעין בית חולים.  מאחר שלא היו אמצעים ממשיים לטיפול רפואי שימש בית החולים בעיקר למנוחה.  חרף כל תלאותי מעולם לא חליתי בטיפוס, וגם כאן במחנה פסחה עלי המחלה למזלי.  חברי יוסק שווימר נשא בגופו את החיידק וחלה מיד עם השחרור.

נראה היה כאילו הכול בשליטה, אולם ידענו שהדבר נכון למראית עין בלבד.  לא היו בהישג ידינו עיתונים או רדיו, ואפילו שמועות שיעידו על המתרחש בחזית לא יכלו להגיע לאוזנינו.  יחד עם זאת הרגשנו בהתרופפות השמירה.  אנו במשרד היינו הראשונים לחוש בזאת.  באחד הימים פקד הסניטר לסגור את דלת המשרד אחריו ובעצמו נטל כיסא והשעינו על הדלת.  הוא אף ביקש לבדוק אם הדלת אכן נעולה.  עקבנו אחר תנועות ידיו.  הוא שחרר את אבזם חגורתו.  אל החגורה היה מחובר אקדח נתון בנרתיק.  הוא זרק את החגורה לעברי ואמר: "שרייבר, אתה תשמור עלי, ולא אני עליך!".  הוא חלץ את מדי השירות, תלה אותם על משענת הכיסא שליד הדלת והתיישב נינוח, מוכן לתספורת.  אט אט הכין הסַפר את כליו המיוחדים השמורים עמו להזדמנויות כאלה.  הכלים היו מצוחצחים והבריקו מניקיון.  אך בטרם הספיק לשאול את לקוחו על התספורת הרצויה לו, פתח הגרמני את פיו ודיבורו החל לקלוח.  הוא היה נסער ונרגש.  הוא אמר: "בלי המדים והאקדח קל לי יותר להתבטא, וגם לכם יהיה קל יותר להאמין לדברי.  שמי הוא... [שמו נשכח מזיכרוני, אך היה לו צליל גרמני מובהק] נולדתי בברלין וכל ימי הייתי מעורה בין יהודים.  אבי סוחר והיה מיודד עם יהודים רבים, חברים ושכנים".  הוא פירט שמות יהודיים אחדים.  "אל תראו בי רק סניטר, כאילו כל חיי לבשתי מדים.  זה הוא רק תפקידי במסגרת השירות הצבאי...".  הוא היה בשנות הארבעים לחייו, ייתכן שאף קרוב יותר לסוף שנות השלושים.  "אני אדם נוח", המשיך, "רואה ומכיר היטב את מצבכם ואני לא יכול לעשות הרבה יותר ממה שעשיתי עד עכשיו.  אין לי תרופות לחולים ולא כל אמצעי עזר אחרים, ולכן המצב החמור.  זכרו שלא לעד תהיו כאן.  המצב ישתנה בקרוב!".  המשך דבריו היה מקוטע ומבולבל. "אתם צריכים לזכור שאני ומפקד המחנה עושים הכול למענכם ולטובתכם...  לא ירחק היום...", עודד והבטיח.  הדברים הצביעו על תקוותו שאולי נוכל לבוא לעזרתו ולהעיד כי מעשיו וכוונותיו היו טובים, מעין "שלח לחמך על פני המים".  חשנו כי מועד השחרור קרב ובא.

מבחינה מעשית לא היתה לדבריו כל משמעות פרט לכך שהם נתנו לנו רמז לתקווה.  היום אני יכול לשער כי חייהם של המפקדים הגרמנים היו רוויי מתח, הרבה יותר ממה שיכולנו אנו להעלות אז בדעתנו.  נותרנו המומים ונרעשים ואינני בטוח שיכולנו לתפוס אז את משמעות דבריו, בוודאי שלא את שעומד להתרחש.  הוא המשיך לגלגל עמנו שיחה ורצה לדעת פרטים מלאים.  בהדרגה נפתחו גם חרצובות לשוני.  חשתי מעודד.  מצאתי חיזוק בדבריו וראיתי בו כתובת לכל מצוקה שניקלע אליה.  במשך הימים הבאים גיליתי פרטים מן החוויה המרגשת הזאת לרעי הטובים:  לחיימק, שלא היה עמי במשרד באותה השעה, וליוסק שווימר, שעמו חלקתי הכל.

עברו ימים ואולי גם שבועות.  מתח הורגש בחלל האוויר, אך בפועל לא התרחש עדיין דבר.  גונבו לאוזנינו שמועות בדבר מפלות שנוחל הצבא הגרמני הנסוג ועל חלליו הרבים, אך בשטח לא ניכר כל שינוי.  באחד מימי סוף מרס, ואולי היה זה בראשית חודש פברואר 1945, בדרכי למטבח, נקרתה מולי קבוצה מאסירי המחנה – מוזלמנים במלוא מובן המילה.  זו היתה קבוצה של מחלימים.  בריחוק מה מהם ראיתי קבוצת אנשים נוספת שחבריה היו עסוקים בכרסום שברי עצם.  ידעתי שעלי למנוע מהם את המעשה, אחרת יסכנו את הסיכוי שיש להם לשוב לחיים.  התקרבתי אליהם בלא היסוס וניסיתי להוציא מפיהם את שברי העצמות תוך שאני מסביר להם, בדיבור משכנע וגם בגערה, את גודל הסכנה המיידית הצפויה להם מהמעשה.  המסכנים לא הרפו ולא השתכנעו.  התחננתי לפניהם אך העליתי חרס בידי.  אזרתי עוז והוצאתי מידם את העצמות בכוח. מישהו ניסה להתנפל עלי, השאר נהמו, ספק בוכים ספק ממלמלים מילים חסרות פשר.  עתה, משהיו העצמות בידי, זרקתי אותן הרחק ככל האפשר.  עד היום, אף שאני שלם בלבי עם תגובתי, מייסר אותי ביותר זכר המעמד שבו גזלתי מהם את תחושת השובע.  מעיד אני עלי שמים וארץ שגם אני רעבתי קשות, ולא אחת ניהלתי בתוכי מאבק שאי אפשר לתארו.  רצתי מהר לעבר הממונה על המטבח וביקשתי ממנו למצוא למענם תחליף כלשהו.  לצערי לא היה בידו להיענות לי.  סהדי בשמים במרומים שכל כוונותי היו כנות ורציתי אך לעזור להם.  חלילה לי לגרום למסכנים אלה עוול כלשהו.

חרף כל תלאותי, מעולם לא חליתי וגם כאן במחנה פסחה עלי המחלה.  חברי יוסק שווימר נשא את החיידק וחלה עם השחרור.  אין לי הסבר לכך שאנשים רעבים וחלושים שרדו או החזיקו מעמד על פני אנשים חסונים שמעדו ונפלו חלל.  כתוצאה מכל זאת נשארו ליקויים ומשקעים המשפיעים עד היום.

בקרב שוכני החדר שבו שוכנתי שכן גם יהודי צרפתי ושמו פוליאקוב, צורף במקצועו.  פוליאקוב היה מבוגר ממני, כמעט ככפל שנותי, בן 45 לערך.  הוא היה פיקח, בעל חכמת חיים וזכר היטב את מלחמת העולם הראשונה.  במחנה לא היה בנמצא זהב, אך ייתכן שמישהו שעבד עמו במפעל הצליח להחביא מעט ממתכת זו.  בידענותו הרבה השכיל פוליאקוב לייצר בהיחבא מדליונים במפעל.  קיבלתי ממנו מזכרת, אך היא אבדה.  זו היתה דסקית בצורת לב שעליה הוא חרת את שמותיהם של בני משפחתי, את תאריכי הלידה שלהם וכל פרט מזהה שזכרתי.  דסקית הלבבות היתה יקרה לי מאוד בשל הפרטים החרותים עליה.

אף-על-פי שהייתי פקיד, לכאורה שייך למעמד המשכיל, עדיין הייתי נער תמים ובור בהוויות העולם.  בייחוד התבטא הדבר בקושי שלי לתפוס את המשמעות של "היות משוחרר" ואת ההשלכות הנובעות מכך.  הצגתי אפוא שאלות רבות לפוליאקוב.  לא הבנתי למשל מה עלי לעשות בהגיע עת השחרור, מה צריכים להיות צעדי הראשונים ולאן עלי לפנות.  שיערתי שהכול הרוס ולא יכותי להבין איך נספק את צרכינו הראשוניים וממה נתקיים. שאלתי הנוקבת הראשונה לפוליאקוב היתה כיצד אוכל להיפגש עם הורי, אם נותרו בחיים.  בייחוד חשבתי על אמי.  על אבי שמעתי כבר שמועות שכנראה כבר אינו בין החיים.  על אימא ידעתי שתכננה להצטרף אלי למחנה ולכן ציפיתי שאולי בכל זאת שרדה עדיין אי שם.  שאלתי את פוליאקוב מהיכן אקח בגדים אזרחיים עוד בטרם אצעד את צעדי הראשון אל מחוץ למחנה, מפחד הגרמנים שעדיין יסתובבו בוודאי בדרכים ועלולים לתפוס אותי ולהרגני.  שאלות אלה ואחרות לא נתנו לי מנוח והתעוררו עם בוא השמועות על שחרור קרוב.  אני זוכר היטב כמה מתשובותיו.  הוא הרגיע אותי ואמר כי נשארו חלקים שלמים בעולם שלא ניזוקו, או ניזוקו רק חלקית, וכי אנשים ינועו מן המחנות היישר לכיוון בתיהם לשעבר ושם יתקיים המפגש עם השורדים.  הוא הסביר שבאירופה פועלים מוסדות וארגוני סעד שונים, אמריקניים ויהודיים, שמעולם לא שמעתי קודם על קיומם, שיגישו עזרה לניצולים.  אט אט נרגעו חרדותי.  לילות רבים ישבנו ושוחחנו, ואני הייתי מקשיב לדבריו רוב קשב ומדמיין לעצמי את החיים אחרי השחרור.  מתשובותיו למדתי על חיים חדשים שעתידים להיות ולמדתי פרקים בהתמודדות עם בעיות צפויות.  בעיקר הוקסמתי מ"תורת הצעדים הראשונים" שלו ומניסיון חייו העשיר.  משיחותיו יכולתי להשוות בין חיי היהודים בפולין לבין אלה שבצרפת.  הדיבור על העתיד נסך בנו תקווה ועודד אותנו לחשוב כי אכן קיים סיכוי כלשהו לחיים אחרים.  המציאות היתה שונה, קשה ומאכזבת.

 

צעדה בצל הכיסופים לשחרור

ככל שהתארכו הימים גדלו ציפיותינו לשחרור.  רקמנו תכניות על מפגשים וחזרה לחיק המשפחות וגם על בניית משפחות משלנו.  הבאנו בחשבון גם אפשרויות של נקמה וחשבנו על הלקחים שיהא עלינו להסיק וליישם.  החלום הראשון המיידי היה לקנות כיכר לחם שלמה ולאכלה בארוחה אחת.  הכול היה עדיין מעורפל, עטוף סימני שאלה ומשאלות לב.  הפחד החל להתגנב אל נבכי הלב ומחק את מתיקותה של האשליה.  הבנו שיש לעשות הכול כדי להחזיק מעמד, כל עוד הדבר נתון בידינו.  מי יכול היה להעלות על הדעת שתכניתם הבאה, השלב אחרון, תהיה צעדת המוות?

היסטוריונים יודעים היום את מבנה תכנית השטנה, אך אנו, במצבנו אז, לא יכולנו לברר אם הדרג המקומי משתף פעולה מרצון עם החשת התכנית או אם הם פועלים כמוציאים לפועל כפויים בפקודה, ואולי שתי האפשרויות כאחת. משפת גופו של המפקד ניכר כי הוא עצבני וחסר יציבות.  הוא נראה כמי שמהסס.  הוא לא דיבר כלל על רגשותיו או על המחשבות שעברו בראשו.  ניזונו מקטעי שמועות ורמזים בלבד.

החיים במחנה התנהלו כרגיל.  שינוי יחיד ובולט נראה רק בהתנהגותו של הסניטר שביקר תכופות בחדר החולים, "התעניין" במצב המאושפזים והקדיש להם קצת יותר תשומת לב.  גם אני הייתי פוקד תכופות את החולים ודואג שיסופקו להם מעט אוכל ושתייה.  תרופות לא היו בנמצא.

ערב אחד נכונה לי הפתעה.  מפקד המחנה נכנס למשרדי ונעל אחריו את הדלת.  מהתנהגותו התרשמתי כי צפויה לי שוב חוויה מיוחדת.   כל האסירים היו מוכנים נפשית שהמתח באוויר יוליד שינויים בהתנהגות הסגל.  עיתוי האירוע עדיין סתום בעיני, מפני שעדיין לא הורגש כל שינוי בשגרת המחנה.  המתח עלה וחשתי מחנק בגרוני.  המפקד הפנה את מבטו היישר אל תוך עיני והבעתו אמרה: "עוד מעט תיווכח במה המדובר".  לאחר מכן הסיט את מבטו ממני ופנה לעבר מעילו הצבאי האפור-ירוק.  במחי יד הרים את כנף מעילו ופרם בחזקה את הבטנה התפורה היטב.  מתוך המעיל שלף קרטון מצהיב.  הוא הושיט לי אותו ופקד עלי לקרוא את תוכנו.  עיני ריצדו על הכתוב במהירות, ידי רעדה מעט והייתי כולי נרגש, אולי מפוחד.  לנגד עיני המשתאות התגלו אותיות עבריות זעירות כתובות בכתב יד מסולסל.  לא האמנתי למראה עיני, ובתחילה לא הבנתי את פשרן.  דימיתי שהנה נתפס מכתב סתרים שיפליל את שנינו.  עיני נתערפלו והמפקד האיץ בי ושאל אם אני יודע לקרוא את שלפני.  ידעתי גם ידעתי!  מול עיני הוצג מכתב, כתוב בכתב עברי מסוגנן, בלשון הקודש, שנכתב בידי רבני כפר מסוים בהונגריה.  הכותב הפנה את תשומת לב הקורא לכך שהנדון המחזיק במכתב, כלומר מפקד המחנה שעמד מולי, ששמו  ותוארו הצבאי הם כך וכך, עזר בהצלת יהודים באזור מסוים בהונגריה ובכפר עצמו.  הכותב ביקש שבבוא העת יקבל הגרמני הנדון עזרה כדי להציל את נפשו.  הרמתי את עיני וראשי סחרחר עלי.  נפשי הייתה חצויה והרהרתי ביני לביני אם אמנם נכונים הדברים או שלפני פרי כפייה ושהדברים נכתבו מתוך אילוץ, בנסיבות הזמן והמקום ההם.   

עוד בטרם הספקתי לפתוח את פי פנה אלי המפקד ואמר: "האם הבנת את הכתוב?  כאשר יגיע היום ואזדקק לעזרתך, עליך להיות מוכן להושיט לי אותה".  לפני שעזבנו את המשרד סיפר לי שלמחרת אנחנו עומדים לפנות את המחנה.  הוא הסביר שכולנו נידרש לצעוד.  החולים שלא יוכלו לעמוד על רגליהם יוסעו על גבי עגלה שעליה יועמס גם ציוד.  כאשר גילה לי את הסוד, הוא לא ציין את יעד הצעידה.  ייתכן שבעצמו לא ידע ואולי המתין לפקודה שתינתן על-פי ההתפתחויות בחזית ומהלך הנסיגה.

בסביבתנו לא נשמעו עדיין הדי יריות.  השומרים השמידו מסמכים ושרפו כל חפץ מפליל.  רצתי מהר לחדר החולים אל ידידי מסוסנוביץ.  מצבו היה בכי רע והוא לא היה מסוגל לרדת מהמיטה.  בידי אחזתי באוגדן שאספתי בו את מסמכי הנפטרים שנמסרו לקרמטוריום.  סידרתי את העותקים לפי תאריכי המוות וכללתי בהם את רשימת כל מתי המחנה.  במו ידי הרמתי את החולה והחבאתי את האוגדן מתחת לגופו.  אמרתי לו: "מה שיקרה לך יקבע את גורלו של האוגדן.  שמור על אוצר זה.  גלום בו מידע בעל ערך עצום".  החולה הבין את משמעות דברי אך התקשה להגיב.  הוא הנהן בראשו ומלמל חרישית:  "אשתדל לקיים את בקשתך ואני מבקש:  אל תשכח אותי!".

המחנה החליף צורה.  חוסר יציבות ואי ודאות בנוגע לעתיד החלו לתת את אותותיהם, אולם המפקד והסגל לא איבדו את כוח השררה שבידיהם.  לא ידענו כיצד להקביל את השינוי המתחולל. הבנו שבצעדה טמונים יסודות הרסניים של אסון, אך מצד שני היה ברור לנו שגלומות בה אפשרויות של בריחה.  קיווינו שהשחרור יגיע אלינו תוך כדי המסע.  היינו ערים כל הלילה.  לא היה כל טעם להסתיר עתה את עניין המכתב שהראה לי המפקד.  אינני זוכר בדיוק מה היתה התייחסותם של חברי לחדר.  נדמה לי כי לא שיוו לו כל חשיבות יוצאת דופן.  היינו כולנו מוטרדים, שקועים בפחד מפני המסע אל הלא נודע.  לתומנו קיווינו כי השחרור ישיג אותנו כאן וכי יש סיכוי שלא נהיה חשופים לפגעי הדרך נוסף על הקושי הגופני שצופן מסע רגלי. 

באחד הבקרים של חודש מרס 1945 נקראנו למפקד מהיר.  מספר המתפקדים תאם את מצבת כוח האדם כפי שנרשמה.  חולים אחדים נשארו בחדר החולים, בהם ידידי שתחת מזרנו השארתי את אוגדן המסמכים.  שניים מתשושי הכוח ביקשו לעלות על העגלה.  ליד שערי המחנה המתינה עגלה עמוסה במצרכי מזון, בציוד משרדי הכרחי ובמעט בגדי אסירים.  בשטח לא נראה כל סוס מוכן להירתם לעגלה.  הסניטר נראה מסתובב בשטח.  נעמדנו בטור עורפי שבראשו עמד המפקד. הוא החזיק בידו קופסת סיגרים מעץ.  תמהתי מהיכן השיג אותה. אולי שמר אותה למקרה חירום או לאותו המעמד דווקא.

הסניטר התקרב ונעמד ליד המפקד.  עמדתי בשורה הראשונה, בין הצועדים הממתינים לאות להתחיל במסע.  מפקד המחנה הרים את מכסה הקופסה ובפנותו לעבר העומדים אמר: "אנחנו צועדים לעבר פלשתינה, ואני בראש.  אל תיבהלו, אני לצדכם!  אנחנו צועדים לקראת השחרור!  אנחנו מתרחקים מן החזית!  המצב נראה...".  הוא הבליע את המשך דבריו ולא יסף.  אחר הוסיף: "שמרו על הסדר והשורות ואל תתפזרו".  הוא בחר שניים מהצועדים שנראו בעיניו בריאים כ"סוסים" לדחוף ולמשוך את העגלה.  בדרך התחלפו המושכים והדוחפים וכך נתאפשר לחולים ולחלשים לעלות על העגלה.  "אני אתכם", חזר ואמר.  הסניטר שעמד לצדו לא הגיב לשמע המילים.  נדמה שלא ידע דבר על אודות המכתב.  את ההצגה תכננו כנראה במשותף כדי לרכך אותנו ולאפשר צעדה מסודרת.  נשאתי מבט אחרון לעבר חדר החולים, על המאושפזים המעטים שנותרו בו שלא יכלו להשתתף בצעדה האחרונה.  חשבתי על ידידי הנמצא שם.

באחד מימי חודש אפריל 1945, במזג אוויר לא קל, החל מסע נדודינו.  בעבורנו, אסירי המחנה, התרחש אירוע זה על סף השחרור, לאחר תלאות אין ספור, והצעדה נראתה לנו כמעשה מחריד.  הבנו שלמסע אין מטרה מוגדרת.  אפילו היתה בנמצא מטרה כזאת, היא לא היתה נהירה לנו.  חרדנו לכל תקלה או מעידה, נפשית וגופנית, שעלולה לסכן את סיכויינו לשרוד.  אפילו בשבילי, במצבי הגופני שהשתפר לאחרונה באופן משמעותי, היה במסע סיכון.  פחדתי למעוד ברגע האחרון וחששתי לגורלי.

העגלה העמוסה לעייפה נעה.  אחריה צעד טור ארוך.  צעדנו קילומטרים רבים. בדרכנו גם נסענו ברכבות משא.  מדי כמה ימים, כדי לאפשר לנו לנוח, הובאנו לאסמים בכפרים ובעיירות שנקרו בדרכנו.  במהלך המסע שהינו מספר שבועות במחנה המעבר ארלנבוש (Erlenbusch).  המחנה היה קטן וקבוצתנו נשארה מגובשת.  המפקד והסניטר עדיין צעדו עמנו.  הספקת המזון הגיעה מחברת טוט.  במחנה עבדנו בעבודות מזדמנות שונות, ואני המשכתי בד בבד לעבוד בעבודה משרדית.

לאחר זמן הגענו אל מחנה ויסטגירסדורף (WÜstegiersdorf), שדמה לקודמו.  גם שם נשארנו זמן מה.  מפקד המחנה היה יודנאלטסטר ששמו פרלגר, פליט יהודי מגרמניה.  בראשית המלחמה הוא גורש עם שני אחיו מברלין לבנדין, ושלשתם התגוררו בה עד לשילוחם לעבודות כפייה במחנות.  הכרתי את אחד האחים שהיה דתי ועסקן של אגודת ישראל, נואם בחסד שמשך לדרשותיו אנשים רבים.  אח אחר היה ראש השופ בבתי המלאכה לביגוד רוֹסנר.  כפי שכבר סיפרתי, שימש שופ רוסנר מחסה מפני חטיפות וגזרות גירוש לגרמניה והגן על אוכלוסיית עובדיו באמצעות אישורי עבודה, הלוא הם הכרטיסים הוורודים והכחולים.  קבוצת עובדים זו, כמו עובדי שופ לוידז' (Leudsh), היו מוגנים חלקית לעומת שאר אוכלוסיית בנדין.

תחנתנו האחרונה היתה במחנה דירנאו (DÖrnau).  לשם הגענו בראשית מאי 1945.  נכנסנו למבואות העיר ומשם צעדנו לעבר המחנה ששימש בעבר בית חרושת לאריגה.  אינני בטוח כלל שהמפקד ידע מראש שזהו יעדנו הסופי.  אם היה זה פרי יזמתו אם לאו – לא אדע לעולם.  כאשר הגענו למחנה דירנאו נמסרה העגלה לסגל המחנה והאסירים סופחו למחנה.  בשלב זה נפרדנו מן המפקד ומהסניטר.  רק גדר הפרידה בין חצר המחנה לבין ביתני סגל השומרים.  בסמוך למחנה עמדו מבני מגורים של גרמנים שעבדו כנראה בבית החרושת.  מעבר לכביש השתרע שטח מיוער.  לאחר זמן נודע לנו שאסירי המחנה הועסקו בעבודת פרך במנהרות.

כאשר יצאנו מבד ורמברון מנתה קבוצתנו כ-200 אסירים, מספר מועט למדי בהשוואה למחנות אחרים.  עלי לציין שלעומת סיפורי הזוועה על המתות וחיסולים ומוות מעייפות ומרעב זכתה קבוצתנו ליחס של הרע במיעוטו.  לא ירו באנשים בדרך, פרט למתמוטטים מאפיסת כוחות.  הצועדים הקפידו על משמעת ונשמרו מפגיעה.  המזדנבים והנחלשים נשארו בצדי הדרכים, באין דרך לטפל בהם או להביאם לקבורה מסודרת.  סייעה לנו מאוד הנסיעה לסירוגין בקרונות משא.  כל נסיעה כזאת השיבה אלינו את כוחותינו על אף אי הנוחות, הלכלוך, הרוחות והפגעים האחרים.  אפילו מבט מרפרף על אסירים מזדחלים בשארית כוחותיהם הותיר רושם מזוויע, אולם הגרמנים שפגשנו בדרכים או בתחנות לא נבהלו או השתוממו למראה עיניהם.  הסניטר הלך לצדנו, צועד לאורך הטור המזדנב, בודק את השורות ושואל לשלומם של האסירים.  הוא והמפקד השתדלו להיות אדיבים ודואגים והשמיעו מילות עידוד תוך שהם מבטיחים עתיד טוב יותר. 

לא אצרתי בזיכורני את משכו המדויק של המסע, את המרחק שעברנו ואת טלטלותיו.  יודע אני רק זאת:  מיום הגעתנו למחנה בד ורמברון ועד לשחרור ב-8 במאי 1945 עברו חמישה עד שישה חודשים לערך. 

 

היות חופשי

את מחנה דירנאו אינני יכול לתאר אלא תיאור חיצוני שניזון ממראה עיני ומשמועות שהגיעו לאוזני בטרם הגיעי אליו.  אינני יודע כיצד פעל ומה ייחודו משאר המחנות.  אני רושם את זיכרונותי מן הימים והשעות שקדמו לשחרור, למן ה-6 וה-7 במאי ועד ה-8 בו, יותר מיובל שנים אחרי התרחשותם.  אני נוטה להאמין כי אמינותם גבוהה מפני שחוויתי אותם על בשרי והם נחרתו היטב בזיכורני ובתודעתי.  גם עתה אני יכול לראותם בשלמותם.

כאשר נכנסנו למחנה, חשתי כאחד האסירים.  התברר לי שתפקידי כשרייבר בא אל סיומו מפני שבמחנה הנוכחי מילא את התפקיד אדם אחר.  ידידותי עם יוסק שווימר נשמרה מאז פגישתנו במחנה פינפטייכן, ויחדיו תכננו את צעדינו הבאים.

מחנה דירנאו הוקם בשטחו של בית חרושת גדול לטוויה ולאריגת בדים.  לשטח המחנה נכנסו מן הכביש הראשי.  מעברו נראה שטח פתוח ובו חורשת עצים.  מאחורי המחנה השתרע שדה רחב מידות שהוביל ליישוב כלשהו.  המחנה הוקף בגדר תיל דוקרנית.  המבנים רוקנו מן המכונות והוצבו בהם דרגשים בעלי שתי קומות ושלוש קומות ששימשו את האסירים בחייהם הקצרים והמיוסרים.  מימין למבנים נמצאו ביתני המשמר הגרמני והמפקדה.  אלה היו כמובן "מחוץ לתחום".  בין ביתני השומרים לבניין המגורים של האסירים נבנתה רחבה מרוצפת ששימשה מגרש מסדרים.  על הרחבה שוטטו תמיד אנשים.  משמאל למבנים עמד בניין מגורים בעל אולמות ענקיים ובהמשכו צריף עץ גדול שבו אוחסנו גוויות אדם, כפי שנודע לי רק זמן מה אחרי שהגענו.  בניין המגורים היה גבוה.  הצפיפות באולמות היתה נוראה והורגשה בהם צחנה עזה.  בין הכלואים באולם היו בריאים וחולים, תשושים שמעיניהם ניבט המוות ואף גוויות.  היה קשה להבדיל בין המתים לחיים.  פה ושם יכולת להבחין בניצוץ חיים בתוך העיניים הבוהות  לא הרחק מן המחנה נמצאה המחצבה שבה עבדו רוב כלואי המחנה עבודת פרך.

הגענו למחנה בשעות אחר הצהריים ומיד נערכנו למפקד. אחר כך פוזרנו לאולמות המגורים.  לא היו בידי איש מאתנו חפצים, אף לא בגדים זולת אלה שעל גופנו.  על הדרגשים הונחו שמיכות בלויות ומאובקות, רוחשות כינים.  היה עלינו להידחק בין שוכני הדרגשים ולכבוש לנו חזקה על פיסת מקום עלובה לשנת לילה כאסירים מן המניין.  בעת החלוקה של מנת האוכל היומית הייתי עד למראות המזעזעים עת חיבקו החיים את גוויות האדם השדופות, מקווים לזכות במנת האוכל שלהם כדואגים לצרכיהם.  דליים גדולים, מלאים בשתן ובצואה ועולים על גדותיהם, הפיצו סירחון באולם.  מחזה כזה היה שכיח בכל המחנות, אך בשונה מהם לא היה במחנה איש שבריאותו אפשרה לו לשמור על תנאי ניקיון מזעריים, כפי שנשמרו בהקפדה במחנות אחרים.  האחראים במחנה ניסו לנקוט אל כל האמצעים כדי להשליט סדר, אך הדבר לא עלה בידם.  ייתכן מאוד שבואנו אף תרם למהומה הכללית, שכן הגברנו את הצפיפות.  ואולי המצב הנורא היה תולדה של התוהו ובוהו שנוצר ערב השחרור.

לאחר מנוחה קצרה, מאחר שלא יכולתי לשבת באפס מעשה, סקרן לדעת את העומד להתרחש, החלטתי לחפש אחר מישהו מסגל המחנה היהודי.  קיוויתי לשאוב מידע כלשהו כדי לתכנן את צעדי.  תרתי אחר ביתן הקאפו, נכנסתי אליו ופגשתי שני קאפו יוצאי הונגריה.  הצגתי את עצמי לפניהם כשרייבר שהגיע עם המשלוח האחרון.  לא חידשתי להם דבר.  הם זיהו את פני מן המסדר. 

שוחחנו שעה קלה. בתחילה חשתי פחד.  כל שנות שהותי במחנות הקפדתי תמיד לשמור מרחק מהקאפו בגלל יחסם המתנשא ובשל התנהגותם האלימה.  תוך כדי שיחה נודעו לי פרטים על המצב במחנה.  מדבריהם הבנתי כי אנו עומדים בפתחה של שעה גורלית.  הם סברו כך על סמך שידורי הרדיו החשאי שבישרו כי החזית מתקרבת אלינו.  עוד נודעו לי פרטים על סדרי המחנה, על סוג העבודה שהאסירים מועסקים בה וכן על היחסים התקינים בין הסגל למפקד המחנה.

אחד הקאפו התמצא במסורת היהודית.  הוא ביקש לדעת פרטים על קבוצתנו.  דיווחתי את שהיה ידוע לי ועניתי על שאלותיו.  סיפרתי גם על האוגדן שהשארתי ועל החולים שנותרו מאחור.  הקאפו הטה אוזן וביקש לדעת פרטים נוספים על האוגדן.  הוא העריך כי האוגדן רב חשיבות וכי יש לעשות הכול להצלתו מאחר שבעתיד הפרטים שבו יוכלו לסייע בהתרת עגונות.  הוא התעניין לדעת מה המרחק למחנה הירשברג, כמה זמן עבר מאז שהפקדתי את האוגדן ומי שומר עליו.  בסיום השיחה הבטיח לעשות כמיטב יכולתו כדי להשיג את האוגדן.  דבריו עוררו אותי להבין את חשיבות סוגיית "התרת עגונות".

מצבם של יוצאי הונגריה, בעיקר אלה שבריאותם עמדה בתלאות המחנות, היה טוב מזה של יהודי פולין, היות שהיהודים ההונגרים נלקחו למחנות מבתיהם רק באמצע 1944.  לעומתם החל שילוח ראשוני יהדות פולין למחנות כבר ב-1941 והוא נמשך עד 1943.  כל יום במחנה גבה מחיר גבוה מכושרו הגופני של האסיר ודרדר את מצבו הבריאותי והנפשי.  הקאפו ההונגרי היה מבוגר ממני.  נפתחתי בפניו ואף התיידדנו מעט.  עשיתי זאת מפני שבמקום חדש הייתי חייב לדאוג למודע ולידיד, אם אזדקק לו בעתיד.  הוא עודד אותי ויעץ לי להימנע ככל שאוכל מלשהות באולם המגורים בקרבת האסירים שהיו נגועים במחלות מידבקות.

כשעליתי בחזרה אל אולם המגורים דיווחתי ליוסק על אודות השיחה.  ירדנו למטה והתבוננו במחנה ובדייריו.  בחצר התהלכו אסירים אחדים.  למרביתם היו פני מוזלמנים.  נתקלתי בקבוצת אסירים מהמשלוח שלנו שדרשו לחלק את שארית האוכל שהבאנו עמנו.  הם הניחו שהמזון עדיין נמצא בפיקוחי.  יוסק הצדיק את טענתם ההגיונית וגם יעץ לי לנסות לקשור קשר עם המפקד כדי להציל את שנותר בעגלה.  פקפקתי ביכולתי לעשות דבר  מה בנידון והחלטתי להיוועץ בקאפו.  הלה יעץ לי לנסות לדבר עם המפקד.

לא בנקל עלה בידי ליצור קשר עם המפקד.  ניגשתי לגדר ההפרדה עד שהגעתי למרחק שמיעה וביקשתי מן הזקיף שיודיע למפקד כי השרייבר מבקש לשוחח עמו בעניין דחוף ביותר.  הזקיף נענה לפנייתי ואני מצאתי עצמי ניצב מול המפקד.  לאחר דין ודברים ממושך הוא נעתר לבקשה.  התבקשתי להביא כמה אסירים ויחד נמסרו לנו לחם ומרגרינה.  בחישוב שערכנו התברר שלכל אסיר נוספה מנת לחם ורבע, כמות גדולה מהמרגרינה שהצלחנו לקבל.  מנת לחם במחנה היתה שקולה לשישית או לשביעית כיכר לחם רגילה.  קשה לתאר את השמחה העצומה שחשו האנשים הרעבים הללו.  תוך דקות ספורות כילו את האוכל.  יוסק ואני עזרנו לפקח על החלוקה כדי שאיש לא יקופח.  שנינו היינו שרויים במתח רב, ולכן העדפנו לדחות את שעת האכילה.  כדי למנוע גנבות הטמנו את מנות המזון שלנו מתחת לבגדינו.

היום פנה לערוב.  אור נדלק בביתני השומרים הגרמנים. בסקרנות הבטנו אל מעבר לגדר.  לעינינו נגלה מחזה נדיר, מוזר, מעין התרוצצות.  מהמקום שעמדנו בו יכולנו להבחין בשומרים נחפזים, נטולי אקדחים ורובים, חלקם אף בלי החגורות והדרגות.  הבנו שהשינוי המיוחל הגיע וכי הנסיגה החלה.  חיפשנו אחר מקום בטוח להתחבא בו באותם רגעים.  לא רצינו להימצא בקרב החולים והשוכנים במגורים, אך גם החוץ לא היה בטוח.  מצאנו מחסה, קרוב לסגל, כך שיכולנו להתחקות אחר מעשיהם.  מצדה השני של הגדר היתה התכונה רבה.  גילינו שדרגשנו נתפסו בידי כמה אסירים.  ביקשנו מהם לפנות את המקום וכך נותרנו לבדנו, ערים, דנים במה שעלול לקרות, חוזרים שוב ושוב לעסוק באותה שאלה:  האומנם השחרור קרוב?   

המחנק והצחנה לא אפשרו לנו לשהות זמן רב במקומנו.  בקצה הפרוזדור היה חלון גדול, מסורג בגדר תיל דוקרנית, זכוכיתו שבורה.  החלטנו שלא נותר מוצא זולת בריחה, אפילו היא כרוכה בסיכון.  הנימוק היה שעדיפה בריחה מהימצאות במקום זה. החלטנו לנסות בכל דרך להתחמק דרך החלון ושבנו אל האולם.  שכבנו ערים, בוחנים את המצב.  נזכרנו במנות המזון שהשארנו מתחת לבגדים, אך גילינו שהן נגנבו.  חשדנו בשכנינו לדרגש. אולי בלשו אחרינו כל העת, או שאחד מהם עקב אחר תנועותינו?  לא רצינו להקים מהומה.  כאשר הגיעה השעה היעודה היינו שנינו מפוחדים, בייחוד אני שלא נמניתי עם האמיצים.  לעומתי היה יוסק זריז ונוטל סיכונים.  פסענו בשקט לעבר החלון.  לא היה ברשותנו כל ציוד.  הלב פעם בחזקה מההתרגשות והפחד.  יהיה מה שיהיה, חשבנו.  הגורל יכוון את צעדינו.

טיפסתי ראשון על אדן החלון בעוד יוסק עומד מאחורי ודוחף אותי קדימה.  הוא טיפס אחרי, פתח את החלון וניסה להבקיע חור בסורגי התיל כדי שנוכל להשחיל את הראש ואת הגוף המצומק.  תחילה לא עלה הדבר בידו.  הצטרפתי לניסיונותיו.  התאמצנו ביתר כוח להרחיב את הרווחים שבין חוטי התיל. לבסוף הצלחנו.  השתחלנו החוצה ונחתנו בזה אחר זה על גג צריף.  הקפיצה, שכה הפחידה אותנו, היתה מגובה של כחצי קומה.  למזלנו לא נשמעה חבטה, ואם נשמע רעש כלשהו, לא באה בעקבותיו כל תגובה.  מגג הצריף היה קל לנחות על הקרקע בשקט ובלא הגה.  רצנו מהר ככל שיכולנו בשטח הפתוח, מבלי דעת לאן אנו רצים.  השטח היה מכוסה בחלקו בעשב רך.  פה ושם עמד עץ או עצם כלשהו, שבחשכה ומחמת הריצה התקשינו לזהותו.  השתדלנו לרוץ יחד.  במרחק מה מאתנו נשמעה קריאה: "עצור!".  מאי שם הגיחו שתי דמויות שצעקו לעברנו.  כנראה טעינו בהערכת המרחק שהספקנו להתרחק מן המחנה.  למעשה רצנו כמה עשרות מטרים בלבד ונותרנו עדיין בשטח השמירה של המחנה.  השניים שקראו לעברנו דיברו גרמנית-יידיש, ובקלות יכולנו להבחין שהם יהודים.  הם החלו  לחקור אותנו לזהותנו ולפשר הימצאנו באמצע הלילה מאחורי המחנה.  נצטווינו לחזור.  תוך כדי חקירה התקרבנו לשטח המחנה.  השניים הציגו את עצמם בתור אנשי הסגל היהודי, ואני הצגתי את עצמי בתור שרייבר מחנה בד ורמברון מהמשלוח האחרון.

משהתוודענו זה לזה פחת המתח והאווירה נעשתה ידידותית יותר.  שני השומרים הסבירו לנו שמאחר שחלק מהשומרים הגרמנים עזבו את המחנה והחלק האחר עומד לעזוב, נטלו הם על עצמם את תפקיד השמירה.  עוד סיפרו לנו שהלבישו את מפקד המחנה בבגדי אסיר כדי להצילו וכדי לגמול לו על התנהגותו.  הם הסבירו שהשמירה נועדה להגן על הנותרים במחנה מתוך כוונה להציג נכונה את המצב לפני המשחררים, שוודאי לא יאחרו להגיע.  טענותינו בדבר הצורך לברוח לא נתקבלו.  כשחזרנו לשטח המחנה הפנו אותנו השומרים חזרה לבניין המגורים והורו לנו לחכות למשחררים.  הידיעה שאלו שעצרו אותנו היו יהודים הרגיעה את רוחנו הסוערת.  לא יכולנו לחמוק שוב והיינו אסירי תודה על שלא נגרם לנו כל נזק.  לא נותרה לנו בררה זולת לעלות למגורים ולהמתין לשעת כושר אחרת.

כאשר הפציע השחר, בלי לומר קריאת שמע, עזבנו את האולם וחמקנו בשקט לחצר המחנה.  בשטח לא נראו אסירים. הלכנו מרחק מה לכיוון השער.  מרחוק הבחנו בכמה צלליות אדם בבגדי אסירים.  התברר שסגל המחנה תכנן הכול בקפידה ובתיאום מלא, אולי גם מתוך ראיית הנולד.  ליד השער ניצבו אסירים ובידיהם רובים.  לידם עמד רופא המחנה שטרם הספקנו להכיר.  אמנם השער היה פתוח, אך הוא היה חסום.  לא היה אפשר לצאת דרכו.  הצגנו את עצמנו והסברנו שמאחר שאיננו נגועים בשום מחלה ברצוננו לעזוב את המחנה.  הם הסבירו לנו שבפועל אנו כבר משוחררים, וכי הראיה היא שכל השומרים הגרמנים נעלמו מן המחנה.  ההסבר לא הניח את דעתנו.  העמדנו פנים מיתממות ואמרנו כי פנינו למקום בטוח יותר, ומפני שאיננו חולים אנו רשאים לצאת.  תשומת לבם היתה נתונה לשמירת הסדר ולפיקוח על שאר המתקהלים.  התפרצנו החוצה חמישה אסירים - יוסק, עוד שלושה שהשתייכו למשלוח שלנו ואני. איש לא ניסה לרדוף אחרינו.

לאחר זמן קצר הגענו לכביש הראשי שעבר בסמוך למחנה.  לנגד עינינו התגלה מראה מרהיב שנגלה לאדם פעם אחת בחיים:  כלי תחבורה נטושים, שונים ומשונים, מילאו את כל רוחב שדה הראייה, בעיקר עגלות וקרוניות שעליהן כל מיני כלי קיבול עמוסים בציוד צבאי עזוב – מזון, ביגוד ואביזרים צבאיים שונים – כולם רכוש הצבא הגרמני הנסוג.  החמישייה התפזרה וכל אחד התנפל על השלל.  לפתע נשמעו שעטות סוסים ונראו רוכבים גרמנים.  לא ידעתי להבחין אם הם קצינים או חיילים ואם הם חמושים, אך זיהיתי את מדיהם הירוקים.  מצאנו מקום מסתור בשיפוע שבצד הכביש, והרוכבים שעטו במהירות על פנינו ונעלמו.

הספקת לקחת "מסטינג" – כלי אוכל צבאי גדול שהיו בו צלחת, קערית וסכו"ם.  חיטטתי בציוד העזוב אך הייתי נחוש בדעתי שלא לגעת בדברי אוכל מפני שחששתי שנעזבו כפיתיון לצבא הכובש.  חברי לקחו מכל הבא ליד – מעיל צבאי וחפצים אחרים.  חשבתי לעצמי שאוכל להסתייע בכלי האוכל אם אזכה באוכל ממקור אמין, כזה שאפשר לאכלו בלי חשש.

עמדנו חמישתנו על הכביש, תוהים בינינו לבין עצמנו לאן לפנות בחיפושינו אחר מקום יישוב שנוכל להתחיל בו את חיינו החופשיים.  עשרות מטרים ספורים לפני שער המחנה עמד בית כפרי קטן.  בפתחו עמדו שני בני זוג גרמנים וקראו לעוברים והשבים להתכבד מקופסה שהחזיקו בידיהם.  התקרבנו וגילינו שהקופסה מכילה סיגריות.  שאלנו את הגבר אם הוא גר בסביבה, אם יצא מדי פעם לכבד אותנו בסיגריות, ומדוע לא התעניין בגורלם של אסירי המחנה.  הגרמני נבהל משאלותינו וגמגם תשובה מצטדקת.  נראה שלא ציפה לפגוש בנו.  כוונתו היתה לרצות את הכובשים.  הוא אמר שכלל לא ידע על קיומו של המחנה ועל הנעשה בו וכי איננו יודע מי אנחנו.  השבנו לו כי אנו יהודים וכי היינו אסירים במחנה.  לא היה טעם להתווכח.  אצה לנו הדרך להסתלק מהר ככל האפשר מן המקום.  עצם שאלתנו היתה צעד סמלי קטן וראשוני של "נקמה יהודית".

עד מהרה נעצרו לידנו שני חיילים רוסים רכובים על אופנוע.  דגל אדום מקופל היה מונח מאחוריהם.  הם שאלו אם מי מאיתנו דובר את שפתם.  תחילה התעניינו לדעת מי אנו ולאחר מכן שאלו אם ראינו גרמנים באזור.  בלשון מעורבת מפולנית ומרוסית עילגת שהצלחתי לקלוט בזמן שהותי במחנות עניתי שראינו קבוצת גרמנים חולפת על פנינו.  מדבריהם הבנתי כי הם גששים שהגיעו לבדוק את הדרך לפני כוחות הצבא האחרים.  הם המשיכו בדרכם ואנו פנינו בכיוון ההפוך, לעבר האזור שראינו אותם מגיעים ממנו.  הבנו שדרך זו נקייה מגרמנים.

לאחר זמן מה נוכחנו לדעת שלא נוכל להמשיך ברגל זמן רב וכי נזדקק לרכב כלשהו.  התחלנו לחפש אחר עגלה רתומה לסוס.  צשלה, קצב במקצועו, שהיה כלוא עמנו עוד במחנה הקודם, טען שהוא יכול למצוא סוס ואף להריץ אותו בכיוון הרצוי.  התמזל מזלנו והסוס, שצשלה שיבח את תכונותיו, נמצא, נרתם, והקבוצה כולה התיישבה בעגלה.  כך החילונו במסע אל החופש.

 

חבלי שחרור ושיקום

ה-8 במאי 1945 הוא תאריך השחרור, אך הוא מציין עוד מספר אירועים. בעבור אירופה הכבושה מסמל תאריך זה את יום כניעת גרמניה לבעלות הברית, את מיגור שלטון הרשע הנאצי ואת החזרת העצמאות למדינות אירופה שנכבשו.  בעבורנו, אסירי המחנות, מסמן יום זה את ההשתחררות מן השעבוד ומעבודות הכפייה, את החזרת עצמאותנו ואת המעבר משבר לתקומה.

תאריכי השחרור הפרטיים של הניצולים אינם זהים.  יש ששוחררו מוקדם יותר, חלקם בינואר ואחרים באפריל.  תאריכי השחרור גזרו חיים ומוות, כשכל יום יכול היה להכריע ביניהם:  ברי המזל שוחררו עוד בראשית 1945, בעוד האחרים היו שקועים עד צוואר בזוועות חיי המחנה, ללא תקווה לשרוד.  בשעה שהאסירים ששוחררו במחצית אפריל נפדו מגורלם המר בצאתם לחופשי – צעדו אסירים שפופים וחסרי תקווה בצעדות המוות, או נמקו במחנות בתוך שגרה עמוסת חוויות קשות מנשוא – צללי אדם רעבים ורצוצים שחייהם חסרי תוחלת. 

יום השחרור מקפל בתוכו שמחה ותוגה כאחת, תקווה ודאגה, שמש וערפל, יום וליל – ערבוביה של רגשות סותרים.

שמחה – מהי בשורה גדולה יותר מבשורת השחרור המעניקה חופש והופכת אותנו לאדונים לגורלנו, שמחת נקם בנפול אויבך ומשעבדך שדיכא אותך במשך שנים, השפיל אותך והביא אותך אל פי תהום?

תוגה – עד כמה מר היה גורלם של דחלילי אדם צמוקים שנפחו את נשמתם כאשר התנפלו ביום השחרור על האוכל כדי לשכך את רעבונם הרב.

תקווה – כיסופי האדם שחלומותיו וחזיונותיו ציפו ליום מיוחל זה תוך מאמץ עילאי לשוב לשגרת החיים כבני אדם נורמליים, להקים משפחה ולהתאחד עם שארים וקרובים, לחיים של בריאות ונועם מחוסרי טרדות, הממלאים אחר משאלות הלב והחלומות הוורודים.

דאגה – השחרור לא פטר איש מדאגות אלא הוסיף על הדאגות הקיימות:  דאגה לקיום, לבריאות, למציאת אב ואם, אח ואחות או שאר בשר, דאגה לפרנסה, למציאת איש אמון להקמת משפחה, להקמת בית בסביבה תומכת, להגעה למחוז חפצך כאדם שווה זכויות, לבניית חיים עצמאיים ושלווים, משוחררים ממועקת העבר שייוותר כזיכרון וילמד לקח לקראת הבאות.

שמש וערפל – למרביתנו הגיחה השמש מבין העננים, מבשרת תקווה, מחממת ומלטפת, אך הערפל של הלא נודע הטריד אף הוא.  אי הידיעה על האופן שבו סיימו קרובינו את חייהם – האם בעינויים, סבל וצער?  בקבר אחים או בבדידות?  על המוקד או גוועים מאפיסת כוחות ורעב?  האם ניוותר חיים בלא לדעת את יום מותם ואת מקום מותם המדויקים, מתייסרים בהיעדר מזכרת או תמונה, כשהזיכרונות הם הדבר היחיד שנותר?  האם ניאלץ לשאת בלבנו בכי תמידי למול דמותם של האהובים עלינו, מסתפקים בקריאת שמם של הורים, אחים ובנים, הלב אפל ודואב תמיד?

יום וליל – לפעמים נדמָה שהאיר השחר והקיץ הקץ על העבר ועולם שכולו טוב קם ונגלה לנו, מבטיח ומפצה.  נדמה שהלקח נלמד ואפשר להמשיך ולצעוד בבטחה, לפלס דרכנו ולהתקדם בחשכת הליל.  אך הליל עדיין שלט, צופן בחובו עמימות, חוסר יציבות והתנגשות קשה במציאות.  במולדתך משכבר אינך רצוי עוד, שערי תקוותך עדיין נעולים.  תקוותיך הן אשלייה וציפיותיך ממלאות אותך רק אכזבות.  חלומותיך אינם אלא דמיונות שווא.  כל אלה הציבו בפנינו, היוצאים לחופשי, אתגרים והתמודדויות אין ספור.  יום השחרור היה פרוזדור שגילה לנו עולם הרוס, ערכים שפשטו את הרגל, צדק שנבנה מחדש באטיות ותחילתו של מאבק אישי יום-יומי.

ליום השחרור היו השלכות שונות על כל ניצול.  איש איש לגורלו.  אך גורל דומה איחד את כולם!  היותם קרבנות הרשע, ניצולים מאש ומוות, טעונים בחוויות העבר ומלאי תקווה לעתיד.  השאלה הנוקבת ביותר, החורגת מן הפילוסופיה, היא מהי תכלית החיים לאחר תלאות במחנות ובצל השכול והשואה.  ההתלבטויות וחיפוש אחר מענה היו קולקטיביים.  הפתרונות היו אינדיווידואלים – כל אדם על פי דרכו.

לא ראינו ביציאה לחופש ובתקומה המחודשת כורח המציאות, תוצאה מסיום המלחמה.  השיבה לחיים, אפילו נעשתה בהדרגה, נחשבה מענק של חסד, מתנה שלא כדרך הטבע שתוחלתה מוגבלת בזמן.  בעקבות זאת הצטמצמו תקוותיו של הניצול לטווח הקצר בלבד. 

איחלתי לעצמי לחם לשובע ותוחלת חיים לעוד עשר או חמש-עשרה שנים.  תקוות מצומקות כל כך מחזקות את שנאמר – הניצול לקה בהיעדר מוטיווציה והיה קטן אמונה.  בלבו נשא את צלקת עברו והוא עתיד לשאת אותה כל חייו.  את החיים ראינו מבעד למשקפיים אפלים, השמחה נמהלה בתוגה, והנשמה עטתה קדרות ומועקה.

יום השחרור קיבל מעמד של יום הולדת – מניין השנים שחלפו מאז המעבר מן האירועים שלפני השואה ואחריה, מועד הלידה מחדש.  תחייתנו נחוותה בבדידות, בונים את קיומנו החומרי מאפס, דווים את הבקע הנפשי.  רסיסים המתמודדים עם המציאות הנוקשה.

 

ברשות עצמי

בדרך התחלנו לדון ביעד.  הדעות נחלקו.  חלק סברו שעלינו להגיע לפולין, שם נתפזר איש איש לעיר מוצאו לחפש אחר קרובי משפחה.  כולנו היינו מאותו אזור בזגלמביה שבפולין.  אחרים חשבו שמוטב להישאר על אדמת גרמניה ולהתחיל בחיים חדשים.  אני לעומת זאת רציתי להגיע לאחד ממחנות הנשים כדי לחפש את אמי ולברר אם היא בחיים.  רצוני זה זכה להבנה בקרב המתלבטים, גם מתוך התחושה שאם יימצאו קרובי משפחה, או אפילו ידידים, יהיה קל יותר להמשיך לחיות.  לא הגענו לידי החלטה.  שינוי במהלך הנסיעה הובא גם הוא בחשבון.

לאורך קילומטרים רבים היתה הדרך זרועה כלים נטושים שעליהם ציוד.  היינו לבושים עדיין בבגדי אסירים.  אחד האנשים פצח בשיר ביידיש.  אט אט הצטרפו אליו האחרים. ככל שהרחקנו לכת כך נתקלנו בעוד חיילים רוסים.  פעם עצרנו לפי הוראתם, סוסנו הבריא הוחרם, ובמקומו קיבלנו סוס חלש.  פעם נוספת עצרו אותנו הרוסים שבשל היידיש שבה שוחחנו חשדו כי אנו גרמנים שמחים.  לאחר שהזדהינו התפוגג הפחד והותר לנו להמשיך בדרכנו.  לא ידענו לאן אנו הולכים.  באחד המפגשים עם החיילים הרוסים הם יעצו לנו להגיע לעיירה מסוימת שבה חונה מחנה העורף ואולי אף המפקדה עצמה.  הם סיפרו ששם נוכל לקנות מזון.

המשכנו לנסוע בעוד העגלון צשלה מאיץ בסוס, עד שהגענו לעיירה.  במקום התקהלו חיילים.  עצרנו והתערינו בקהל, מנסים לבוא עמם בדברים ברמזים ובחצאי משפטים בגרמנית וברוסית.  סיפרנו להם את קורותינו ובעיקר הדגשנו את רעבוננו הקשה.  החיילים הפנו אותנו למאפייה, לא הרחק משם.  בתוך המאפייה חילק בחור לחם לעומדים בתור.  כשהתקרבנו לבחור ביקשנו ממנו מספר כיכרות לחם, צידה להמשך מסעינו.  הוא הביט בנו ובבגדינו, ונראה שהכיר בדיבורנו שאנחנו יהודים.  הוא פנה אלינו ביידיש ואמר: "חבר'ה, אל תפחדו!  המלחמה נגמרה ויש מספיק לחם לכולם.  אין צורך להתנפל ובוודאי שלא להצטייד בכמות לחם שתעלה עובש.  אני עצמי יהודי ואני מבין אתכם היטב.  סמכו עלי ועל הבטחתי".  הוא המשיך לחלק לחם ובד בבד סיפר שהגרמני שמעסיק אותו הציל אותו לאחר שהצליח לברוח מהמחנה, וכי בעל המאפייה הוא אדם הגון.  הוא ביקש מאתנו לא לגנוב לחם ואמר שייתן לנו ככל שנזדקק.  דבריו היו כנים והותירו בנו רושם חזק ועמוק הן בשל התנהגותו של הגרמני הן בשל הבטחתו של הבחור.  זו היתה הפעם הראשונה שהפגנו אמון כלפי אדם כלשהו.  אני עצמי הסתפקתי בכיכר לחם אחת, ולאחר שזמן רב לא בא אוכל אל פי, התיישבתי לאכול יחד עם יוסק.

לאחר שכילינו את מנתנו הלכנו לכיכר העיירה.  בדרך נטפלה אלינו בחורה גרמנייה צעירה, מעט מבוגרת ממני, ששאלה למעשינו במקום.  בנימוס השבתי שאנחנו מבקשים לקנות בגדים.  הגרמנייה שוב לא הרפתה מאתנו, ותוך כדי הליכה סיפרה שהיא בת המקום וכי קשה כעת מאוד להשיג בגדים.  בסוד סיפרה לנו על המחסן לשעת חירום הנמצא בעיירה שבו נוכל להשיג כל מה שנרצה.  היא הביעה נכונות להוביל אותנו לשם, מפני שהיתה רוצה, כך הוסיפה, למצוא שם בגד לעצמה.  לא היה אכפת לנו כלל שהיא תתלווה אלינו, שכן כל חפצנו היה להשיג בגדים ולהיפטר מבגדי האסירים.  הגרמנייה הובילה אותנו היישר לתוך מחסן ענק.  בשל גודלו לא ידענו בתחילה לאן להפנות את מבטינו.  היה שם מכול וכול:  בגדים, אוכל וציוד.  במקום שוטטו חיילים רוסים ומעט אזרחים.  הייתי לבוש בבגדי אסירים, אוחז בידי במסטינג, כלי האוכל הגדול שלקחתי שלל, ובחתיכת הלחם שלא סיימתי לאכול. התפזרנו באולם הגדול, שומרים על קשר עין איש עם רעהו.  לקחנו מכל הבא ליד, בלי להתעמק בטיב הסחורה יתר על המידה, כדי להיות מוכנים להמשך המסע.

המשכנו בנסיעה.  לאחר זמן מצאנו עצמנו בקרבת יער.  בתוך היער נתקלנו בגרמני מבוגר.  שאלנו אותו אם ידוע לו על מיקומו של מחנה נשים בסביבה.  הגרמני המופתע היסס תחילה ואחר כך הצביע על הדרך ואמר שאם נתמיד בתוואי שקבע, נגיע כעבור זמן למחנה גדול בעיירה פטרסוולדאו (Peterswaldau).

נסענו ביער שעות רבות.  הדרך לא היתה קלה כלל.  לא היינו בטוחים שנצליח לזכור את הוראותיו של הגרמני, אך העגלון שלנו היטיב להתמצא ולפנות ערב הגענו לפטרסוולדאו.  לא ראינו מחנה, אך תוך כדי שוטטות בשטח הבחנו במבנה גדול עם שער ענק.  התקרבנו לשער שנראה נעול, אך למעשה נפתח בקלות רבה.  לנגד עיניניו התגלה מראה לא ייאמן:  שורות שורות של דרגשים שעליהם שוכבות נשים רבות.  היינו מופתעים ומבוהלים.  תחילה לא ראו אותנו הנשים שהיו בסמוך לדלת, אך תוך שניות פשטה הידיעה שגברים נכנסו לשטח.  הנשים החלו מתקרבות אלינו, שואלות שאלות ביידיש על זהותנו ועל אופן הגעתנו למחנה.  הצגתי את עצמי, אמרתי שאני מבנדין והוספתי שמעתה כל הנשים משוחררות.  סיפרתי שאני מחפש אחר יוצאי בנדין, חושש להודות כי אחר אמי אני מחפש.

ההתקהלות סביבנו גדלה.  הנשים לא פגשו גברים זמן רב.  סביבי נשמעו שמות וקריאות.  אחת הנשים, בחורה שחרחורת, קרבה אלי והציגה את עצמה בשם משפחתה פלץ.  הכרתי אותה ואת בני משפחתה.  ביתם ניצב מול ביתנו.  השמחה היתה רבה.  שם אמי  לא הוזכר בפיה והבנתי מיד, אף-על-פי שהיה זה רק מחנה אחד מני רבים, כי אפסו סיכויי למצאה.

מתוך קהל הנשים קרבה אלי בחורה, מעט מבוגרת ממני, ושאלה, לאחר ששמעה כי שהיתי במרקשטט ובפינפטייכן, אם אני מכיר את בעלה.  שאלתה החרידה אותי.  הכרתי את בעלה היטב;  אף עבדנו יחד באותה החברה.  עניתי לה כי לצערי ראיתי אותו בחיים לפני שישה חודשים ואף יותר, אך הוספתי כי אני משער שבודאי עבר בשלום את מסע הצעדה הקשה ונותר בחיים.  האישה לא הרפתה, אך אני יכולתי לספק לה אך את המעט שידעתי.  המפגש עם אותה אישה חידד בתודעתי שוב את חשיבות האוגדן בפתירת בעיות עגינות סבוכות.

השיחה קלחה בחיפוש אחר שמות מוכרים.  עם רדת הלילה תרנו אחר מקום לינה.  הנשים לא הניחו לנו לעזוב והציעו להצטמצם ולפנות לנו מקום במיטותיהן.  סירבנו במבוכה.  בחדר המשמר עמדו מיטות ריקות שהיו שייכות קודם לכן לגרמנים, אך חשנו רתיעה עזה מהן.  החלטנו להשתרע באחד החדרים.  השארנו את האורות דולקים מפני שעדיין לא חשנו בטוחים.  שיערנו שהמחנה שוחרר משום שהשומרים ברחו.  אילולא הופענו היה עדיין מתנהל כרגיל.

ירדנו למטה והתהלכנו בפרוזדור שבסמוך לכניסה.  כעבור זמן, מאוחר בלילה (את השעה לאשורה לא ידענו כי שעון לא היה ברשותנו), נכנס למבנה רוסי שיכור.  הוא נשא על גבו שק מלא בגדים בלויים, כנראה כל מה שעלה בידו להחרים או לשדוד מבתים שהתרוקנו, וצעק: "בארישניה!".  התברר שהוא נתקל בבחורה מבוהלת ותמורת שירותיה הבטיח לתת לה את סמרטוטיו.  הבחורה בתמימותה לא ירדה לסוף דעתו, ואנו חששנו שבקלות דעתה תתפתה להיענות לו.  התרענו בפניה ביידיש ובפולנית שהיא מסתכנת ומסכנת את שאר הנשים מפני שבעקבותיו עלולים לבוא אחרים.  עשינו כל שביכולתנו כדי להסיח את דעתה ממנו, אך לא היינו בטוחים שהדבר עלה בידינו מפני ששניהם נעלמו מעינינו. 

שכבנו לישון לאחר יום עמוס חוויות שכמותן עובר אדם רק פעם בחייו – המעבר החד ממצב שבו היינו כלואים מאחורי גדרות תיל ומעלינו שומרים חמושים חדורי יצרים אנטישמיים רצחניים למצב שבו אנו חופשיים, אדונים לגורלנו, ישנים במיטותיהם של השומרים הגרמנים שנמלטו על נפשם מובסים.  המפגש עם נשים, אשר ממחיצתן הופרדנו זמן ארוך, היה חוויה מרגשת כשלעצמה.

אמרתי "היותנו חופשיים ולא משוחררים" – מפני שבפועל לא שוחררנו, אלא מילטנו את עצמנו.  הספקות הרבים שקוננו בי לא שכחו.  עד לאותו לילה חשתי יחסית רגוע בהשיגי את מטרתי – יציאה מן ההסגר.  כעת היתה זו עובדה מוגמרת – לא אחזור עוד למחנה.  מכאן והלאה עוד רבים המכשולים לבניית חיים חדשים ולחזרה לזהותי האמיתית, להיות ככל בני האדם.

בבוקר שלמחרת ניעורנו בכוונה להגיע לפטרסוואלדו כדי למצוא בה דירה, פינה פרטית משל עצמנו.  עבורנו אפשרות השיבה לפולין לא היתה קיימת:  הפולנים שנאו אותנו מאז ומעולם.  לא היה לנו למי לחזור ולא היינו יכולים לתבוע לעצמנו זכויות שיבה.  לי היתה משפחה בארץ-ישראל, אך שערי הארץ היו סגורים.  ניצולי המחנה לא היו רצויים ביותר בשום מקום.  חשבתי רק על מציאת פתרון זמני וחיפשתי מקום להניח בו את ראשי עד אשר תתברר לי מטרתי האמתית.  שורשי המשפחתיים נעוצים בארץ-ישראל, שם נמצא רוב משפחתה של אמי וכן סבי שהתגאיתי בו תמיד.

החיפוש אחר מקום מגורים זמני לא היה קל.  היתה נחוצה עסקת תיווך, אולם על הפרק עמדה בעיית התשלום.  לא היה לנו מקצוע, בלי קרוב ומודע שידאג לצרכינו, בודדים.  היה עלינו להתחיל מבראשית ולבנות את חיינו צעד אחר צעד.  הבררה היחידה שנותרה היתה להחרים בית גרמני על כל תכולתו, פעולה שגם תביא עמה סיפוק של נקמה.  ייתכן שלא אנחנו הגינו את הרעיון, אלא כורח המציאות הוא שגרם לנו לחקות אחרים.  יוסק ואני פשטנו על העיירה בחיפוש אחר בית נטוש להתיישב בו. 

פטרסוולדאו, השוכנת בשלזיה התחתית, היא עיירה שלווה.  בסביבתה היו כמה מחנות לגברים ולנשים.  במרבית המחנות הועסקו הנשים בעבודות כפייה ובטווייה בבתי החרושת.  רבים מבני בנדין היו כלואים במחנות הפזורים בסביבה.  לעתים נוצר ביניהם קשר בעקבות ביקורים הדדיים, רשמיים, לצורכי עבודה.  כל אזור שלזיה התחתית שוחרר בידי הצבא הרוסי ונמסר לשליטת הממשלה הפולנית.[37]

עם הצבא הרוסי היה אפשר להסתדר, אם רק סיפקת להם כמה מצרכי יסוד, בעיקר בארישניה – בחורונת.  נהגנו בסבלנות יתרה, מפני שבין הרוסים היו אוקראינים רבים, שונאי ישראל.  זכור לי מעשה אכזרי ביותר שאירע באחד הימים הראשונים לאחר השחרור.  הגברים והנשים השתכנו בבתים יחד, בחדרים נפרדים.  סידור זה היה בו כדי להקל, כי הנשים היו מיומנות במלאכות הבית, ואילו הגברים דאגו לפרנסה. בחורה ששמה טוכשניידר, בת בנדין, חיפשה דירה ונתקלה באוקראיני שנכנס לבית ששהתה בו.  הוא הוציא אותה אל מחוץ לבית וירה בה למוות.  המקרה זעזע את כולנו.  לאחר שנים ששרדה במחנות עבודה ובמחנות ריכוז נפלה האישה קרבן לאוקראיני אכזר שנמנה עם צבא השחרור.

חיפשנו אחר בית שגודלו יספיק לכל הקבוצה.  החיפוש התבצע על-ידי

נקישה בדלתות הבתים וצלצול בפעמון.  כשלא באה תגובה, ביררנו אצל השכנים את זהות בעלי הבתים והחלטנו על צעדינו הבאים לפי תשובתם.  בהמשך גבר ביטחוננו.  כשמצאנו בתים נטושים של נאצים מובהקים, ראינו עצמנו רשאים לרשת את רכושם.  ברחוב בורגשטרסה עמדה וילה נאה ונטושה, ועל סמך מראה החיצוני הסקנו כי תתאים לצרכינו.  מאוחר יותר התברר שהווילה שייכת לאיש צבא רם מעלה.  בפרצנו לתוכה ועברנו בין החדרים כדי לוודא שאין בהם איש וכדי לעמוד על תכולתם.  זו לא היתה הדירה הראשונה שבדקנו, אולם הפעם החלטנו להישאר.  בעת הבדיקה הותרנו את דלת הכניסה פתוחה ואת האור דולק.  עד מהרה הופיעו אנשים נוספים.  באחד החדרים מצאנו שתי בנות יהודיות.  נודע לנו כי הן שוחררו ממחנה סמוך וכי היו תקופה ארוכה למדי יחד עם בחורה שעתידה להיות רעייתי.  הבנות, שלא חשקו בבית אלא בביזה עצמה, חשו עצמן בנוח והתגאו בפנינו שמצאו בבית תכשיטי זהב.  אנחנו, לעומת זאת, היינו מעוניינים יותר במציאת מחסה זמני לראשנו, שכן לא ידענו עדיין מה בכוונתנו לעשות בהמשך.  בווילה נשארו גם יתר חברי הקבוצה, בהם מוניק בייטנר מסטרשמישיץ ((Strzemieszyce וצשלה העגלון, שבמרוצת הזמן מצא את אחיו ואת רעייתו שהגיעו מרוסיה, לשם ברחו בזמן המלחמה.

הווילה כללה מספר חדרים גדול וכן מרתף שהכיל מצרכי מזון רבים.  בלילה הראשון היינו מרוצים שבעיית הדיור נפתרה.  מדי פעם הגיעו פולשים שחשבו כי המקום עדיין פנוי, וכן הופיעו כמה אוקראינים, אבל הם הניחו לנו לנפשנו.  התרחצנו, החלפנו בגדים אכלנו ושוחחנו.  זה היה הלילה הראשון שעשינו במיטות מוצעות, מוגנים מפגעי מזג האוויר.

למחרת בבוקר יצאנו, יוסק ואני, לטייל כדי להכיר את העיירה.  ברחובות כבר נשמעו יידיש ופולנית.  הנוהג שהשתרש עד מהרה היה לפתוח כל שיחה עם מכר או עם מי שנדמה היה כמכר בשאלה "עמך?".  משאלה זו המשכנו מיד בשיחה כדי לנסות ולברר על אודות קרובים או בני עיירה שנותרו בחיים.  מאוחר יותר התפשט הנוהג לכתוב את שמך ברשימה או אפילו להודיע על מקום מגוריך הנוכחי באמצעות כתובת על גבי קיר.  כך נוצר הקשר הפרימיטיווי הראשון, אך כנראה גם היעיל ביותר.

 

מפגש גורלי

יום אחד, בזמן שוטטות בעיירה, נתקלו עיני בבחורה יפה שפניה נראו לי מוכרים.  זיהיתי אותה בשמה ואף היא זיהתה אותי.  זו היתה רבקה פְּיֶטְרְקוֹבְסְקָה, תלמידתי בשיעורי העברית בגטו בנדין.  שפעם או פעמיים בשבוע נהגה לבקר בדירתנו.  נעצרנו לרגע באמצע הכביש, מחליפים בינינו כמה משפטים לא מחייבים.  "בוחן הלבבות" ו"מזווג הזיווגים" קבע עוד בטרם לידתנו כי נבלה את כל חיינו בצוותא.  אך אז, באותה פגישה קצרה, לא ידענו זאת עדיין, וכל מעיינינו היו נתונים לחיפוש קרובים ולסיפוק צורכי הקיום המיידיים.  יוסק, שהיה עד למפגש, התרשם עמוקות מיופיה והפתיע אותי כאשר אמר שאם אני לא אחשוב על יצירת קשר רציני עמה, יעשה זאת הוא במקומי.  כאן המקום לספר שבאותם ימים שבהם נולדנו מחדש איש לא חשב עדיין על נישואים.  צעירים ספורים בלבד הרגישו צורך לקשור יחסי קרבה, אפילו אינטינמיים.  המבוגרים והמנוסים חשו שזה צעד מחויב המציאות.  לי היו אמנם דחפים טבעיים, אולם כבחור דתי ידעתי את גבולות המותר ולא התרתי לעצמי לתת פורקן לרגשותי.

אחטא לאמת אם לא אומר שמאז הפגישה הראשונה ברחוב התעוררה בשנינו המשאלה לחלוק חיים משותפים.  צרכים חומריים לא הובאו כלל בחשבון.  איש לא חשב אז על נדוניה, אך בלב פעם הרצון לבנות חיים טובים יותר, מבוססים על אהבה, נאמנות, הבנה וכבוד הדדי.  אפשר בהחלט לומר גם שמשיכה הדדית הורגשה בינינו כבר בתקופה שלפני המחנות, אולם אותה פגישה ראשונה בסוף המלחמה נסתיימה בלא כלום בגלל המבוכה שחש כל אחד מאתנו לחשוף ראשון את רגשותיו.  באותם ימים הבושה והמבוכה לא היו מקובלות כיוון שחיי המחנה לימדו את האדם להיות גלוי, פתוח, תובעני ועומד על שלו כדי לשרוד.  למן הפגישה הראשונה הרהרתי בה כל הזמן, מוקסם מיופיה ומאופיה, מהחן שהיה נסוך על פניה.  הרהרתי בתלאות הרבות שהיו מנת חלקה.  ידיעתי כי היא לבבית, טובת לב ושחינוכה הטוב ניכר היטב במעשיה ובהתנהגותה וכי בכוח אישיותה בלבד שרדה, מבלי שהתלאות אשר עברה ישפיעו עליה לרעה. 

לא התלבטתי, אבל הייתי חייב לדחות את הבעת רצוני לגור עמה עד אחרי פגישה נוספת.  כצעד ראשון חשבתי להציע לה לגור עמי בווילה, בחדר נפרד, אך תחת קורת גג אחת.  שיערתי שהיא לא תיענה בקלות.  באותם הימים הראשונים לשחרור נשארו הבנות לגור במחנה מאחר שלא נמצא להן מקום מגורים אחר ודאגו בעצמן לכלכלתן.  מעטות התפזרו אל מחוץ למחנה והיו שהרחיקו עד לערים סמוכות כמו רייכנבך (Reichenbach), שהיתה עיר גדולה.  כך התרחב המידע על אודות ניצולים מאותו אזור.  למחרת הלכתי למחנה לנגנבילאו (Langenbielau), כדי למצוא את רבטשה ולשוחח עמה.  היא לא נמצאה במחנה.  אחת הבנות שהבינה בחושיה הדקים את רגשותי ניסתה לעכב אותי עד שרבטשה תחזור.  היא שוחחה עמי וכיבדה אותי בכופתאות צרפתיות – מאפה שהכינה בעצמה.

חזרתי מאוכזב ולמחרת ניסיתי את מזלי שנית.  יצאנו לטייל ובלא שהיות הבעתי את רצוני שתהיה לי לחברה ובעתיד לרעיה.  הצעתי לה לעבור לגור בווילה, בחדר נפרד.  אמרתי שהמגורים המשותפים יסייעו לנו להתוודע זה אל זו ויעזרו לנו להתמודד עם הקשיים והבעיות.  הצעתי נענתה בחלקה.  היא הסכימה שעלינו להכיר טוב יותר זה את זו, והבנתי מדבריה שהיא נענית לאהבתי ומוכנה להיות חברתי לחיים.  היא אמרה לי שאפילו תיענה לי במרוצת הימים, אולם אין היא יכולה להשאיר מאחור את שתי חברותיה.  היא הסבירה שהיא חשה אליהן אחריות אימהית וכי היא השפיעה על חינוכן בתקופה הארוכה ששהו יחד במחנה.  רבטשה התנתה את הסכמתה בהצטרפותן למגורים בווילה.  כעבור שבוע התממשה משאלתי ושלושתן שוכנו בווילה בחדרים נפרדים.  הבנות דאגו לניקיון, לבישול ולכביסה וחברתן היתה נעימה.  הבחורים דאגו לדברים הגשמיים ההכרחיים:  לאחזקת הבית ולכלכלתו.  לא נדרש מאתנו מאמץ מרובה כדי להשיג מזון, משום שהגרמנים שחיו בסביבה פחדו מאתנו וסיפקו לנו את כל צרכינו.  לפעמים השתמשנו בססמה "סטלין סקַזַל" – בפקודת סטלין.  די היה להזכיר את שמו כדי להפיל פחד על רוב הגרמנים. 

עד מהרה הפך ביתנו לבית פתוח להתכנסויות של יהודי העיירה והסביבה.  הבית היה מלא שמחה, רווי בצחוקן של הבנות, מכניס אורחים.  טרחנו להשרות בו רוח יהודית ציונית מסורתית.  בלילה נשמעו שירי ארץ-ישראל, שחלקנו זכר עוד מתנועות הנוער, לצד שירים ביידיש ופולנית.  לכאורה נראָה כי אנו מנהלים חיי שגרה.  למעשה התייחד כל אחד מאתנו בנפרד עם עברו, עם ביתו ועם זיכורנותיו, ורק כוח הרצון להמשיך הוא שהחזיק את מראית העין של חיי השגרה.

עם הזמן רבתה נוכחותם של החיילים הרוסים הכובשים, והם החלו לשקם את החיים אחרי תקופה ארוכה של כיבוש.  החיילים האלה נראו בכל מקום ונעזרו ביהודים ניצולים לתיווך ביניהם לבין הגרמנים בזכות ידיעת השפה הגרמנית הדומה ליידיש.  התושבים הגרמנים פחדו מהרוסים ומהיהודים כאחד.  נודע לנו כי ההנהגה הרוסית שבעיירה עומדת להקים תחנת משטרה ומשמר שוטרים.  הרוסים פנו אל היהודים וביקשו לגייסם לכוח השיטור.  ההיענות היתה מיידית, ורבים מחברינו הצטרפו כדי לזכות בתעסוקה ובפרנסה.  המצטרפים צוידו ברובים, סובבו בעיירה ובסביבתה והיו רשאים להיכנס לכל מקום.  השוטרים היהודים נהנו מהסמכות שניתנה להם לשלוט בגרמנים.  הם נהגו לקחת מהם מיני מצרכים בלא תמורה או תמורת תשלום מזערי.  אלה היו מצרכים נחוצים, בעיקר מזון, וכן חפצים שימושיים כגון אופניים, מקלטי רדיו, מצלמות וכדומה.  לא ידענו את ערכו הממשי של המטבע הגרמני.  במחנות לא השתמשנו בכסף, ולתומנו חשבנו שעם קריסת השלטון הגרמני גם הכסף איבד את ערכו.  זכור לי שבאחד הימים מצאתי שטרות כסף בשווי של למעלה מ-500 מרקים.  התייחסתי אליהם בזלזול וחילקתי אותם כמזכרת לכל מי שחפץ.

גם אני התגייסתי למשטרה הרוסית.  לא קיבלתי מדים אלא סרט על השרוול, לזיהוי.  לא רציתי לשמש שוטר מן המניין ולקבל עלי משימות של שיטור ואכיפת חקו וסדר.  הייתי פקיד מתורגמן.  רוסית לא ידעתי, אך הסתמכתי על ידיעת הפולנית ועל כמה מילים ומשפטים שידעתי ברוסית.  גם יוסק הצטרף למשטרה, והשתדלנו לעבוד תמיד יחד.

יחסי עם רבטשל'ה התפתחו.  היא סיפרה לי רבות על חייה במחנה, על ההתעללויות של הממונות עליהן, בעיקר על שתיים מהן.  הלַגֶראֶלטֶסְטֶרִין והשומרת שהתעללו באסירות באכזריות מיוחדת. סיפורים אלה ואחרים עוררו בי כעס ותשוקת נקם, וכדי לבטא את אהבתי לרבטשל'ה הגיתי במוחי רעיון ללמד את אותה שומרת לקח.  ביררתי את שמה ואת כתובתה ובלי ליידע את הממונה עלי הצטיידתי ברובה בלי כדורים וצעדתי לבדי לכפר שהתגוררה בו.  לאחר שווידאתי בעזרת השכנות את זהותה, נכנסתי לביתה.  מצאתי אותה עם ילד קטן.  ביקשתי ממנה להתלוות אלי בתואנה שבאתי לקחתה לתחנת המשטרה. היא שאלה אותי בידי מי עליה להשאיר את הילד.  בלי היסוס עניתי כי עליה לקחת את הילד עמה או להשאירו לבד בבית.  האצתי בה שלא להשתהות.  הייתי מפוחד, ובעצמי פקפקתי בכוחי לבצע מאסר בלי פקודה ובלא צו.  רק הרצון לנקום הניע אותי.  היא השאירה את הילד בבית, יצאה ראשונה ואני אחריה.  בידי החזקתי את הרובה במצב היכון וצעקתי: "מהר, מהר".  בזמן הריצה הזכרתי לה את פשעיה.  היא פחדה מאוד והתחילה לגמגם: "לא נכון, לא כך עשיתי, הייתי טובה, הענקתי להן יחס טוב, ואילו אתה לא ריחמת על הילד שלי שנשאר בבית לבד".

עצם המעשה מילא אותי סיפוק.  יכולתי להסתפק בכך, אך כיוון שהתחלתי במעשה חייב הייתי לסיימו במאסר באחד מתאי המעצר במשטרה.  רצנו כמה קילומטרים.  כל הזמן הזכרתי לה את מעשיה ואת ההשפלות שהשפילו השומרים הגרמנים את האסירים היהודים.  כשהגענו לתחנת המשטרה הבאתי אותה למפקד וגוללתי בפניו את מעשיה.  באותה הזדמנות ציינתי עד כמה היו הרוסים להוטים אחר בנות.  הגרמנייה שהבאתי עמי היתה גבוהה ומושכת דיה כדי לספק את תאוותם.  המפקד הורה לי לאסור אותה באחד התאים.  הכנסתי אותה לתא.  נשארתי לשמור עליה מבחוץ שעות ארוכות.  לפנות ערב או בלילה הפקדתי את המפתחות בידי המפקד.  כשחזרתי בבוקר למשמרתי היא כבר לא היתה שם.  לא היה לי ספק שהמפקד, או אחד מפקודיו, קיימו עמה יחסי מין, אולי בהבטחה לשמור עליה או לשחררה. הבנות הביעו כולן שביעות רצון.

 

מסע אל העבר

לפטרסוולדאו החלו להגיע אנשי רבים כדי להתיישב בעיר.  באחד הימים נודע לי שחייל רוסי ממוצא יהודי, דובר יידיש, מבקר בעיר.  נפגשתי אתו ושאלתי אם אוכל להעביר באמצעותו ידיעה לארץ-ישראל.  רציתי להודיע שאני חי.  הוא הבטיח לי למלא את בקשתי ואף קיים את הבטחתו זו.[38] 

החיים בעיירה שבו בהדרגה למסלולם.  הבחורות חזרו לעבוד בבית החרושת שעבדו בו לפנים בעבודות כפייה.  הפעם נעשתה העבודה בתשלום, גם אם קצוב וזעום.  אחרים החלו להתפזר ולעזוב.  קבוצתנו מנתה שלוש בחורות וארבעה בחורים. היא לא היתה עשויה מקשה אחת, כי אם הורכבה מאנשים בעלי רקע שונה לגמרי.  בכל זאת הסתדרנו איש עם רעהו ומצאנו שפה משותפת.  חיינו בצוותא נראו לנו כשלב ביניים, בלי שנדע באיזו דרך חיים יבחר כל אחד מאתנו בעתיד.

באחד הימים חלה חברי יוסק שווימר במחלת הטיפוס.  רבטשל'ה הבהילה אותו לבית החולים.  הוא אושפז שם שבועיים.  בערך באותו הזמן החליטו כמה בחורות לערוך מסע לפולין לשם חיפוש קרובים שניצלו.  בין היוצאות היתה רבטשל'ה.  בדרך-לא-דרך הגיעו לסוסנוביץ ולבנדין, אזור מולדתן בזגלמביה.  הן לנו אצל מכרים ואכלו לחם חסד.  ברשותן היו אמצעים מעטים בלבד, אך המטרה הנעלה והרצון העז חיפו על המגבלות החומריות.

חברי ואני המשכנו להתייצב בתחנת המשטרה.  באחד הימים קיבלנו פקודה לקחת תחת חסותנו את הכפר הסמוך שטולברגסדורף.  נצטווינו להיות כוח שיטור עד שיועבר לידי הפולנים.

באחד מרחובות בנדין פגשה רבטשל'ה בחור צעיר.  הוא סיפר שבזמן שהותו במחנה זקסנהאוזן (Sachsenhausen) התחבר עם בחור מבנדין ששמו יעקב פיטרקובסקי.  הוא סיפר שאותו בחור נמנה עם קבוצת צעירים שד"ר מנגלה הידוע לשמצה שלח למחנה זקסנהאוזן כדי שייערכו בהם ניסויים רפואיים.  מאותו היום התפללה רבטשל'ה לפגוש את יעקב, אחיה, ובאחד הימים אכן עלה בידה למצוא אותו.  היא שבה לפטרסוולדאו, מקום מגורינו.

באחת הפעמים שעסקנו בפעולות שיטור בכפר הסמוך שטולברגסדורף (Schtolbergsdorf) הגיע גוי פולני שעל-פי השמועה מונה להיות האחראי לכמה וכמה כפרים בסביבה.  הוא חיפש מזכיר פרטי להפקיד בידיו את ניהול המשרד.  באתי עמו בדברים.  הוא שאל אם אני שולט בשפה הפולנית ואם אני יודע להדפיס על מכונת כתיבה.  כשנענה בחיוב קיבל אותי לעבודה כמזכיר.  היה עלי לעבור להתגורר באחד הכפרים שבשליטתו.  רבטשל'ה וחברותיה חזרו לפטרסוולדאו לאחר שהכפר עבר לשליטת הפולנים.  גם חברי יוסק ובת דודתי שרה ארליך, שהגיעה אלינו זמן מה קודם לכן, חזרו לווילה שלנו.  נשארתי לבד עם הגוי.  חיפשתי לעצמי מזכירה יהודייה.  בפטרסוולדאו התגוררה בחורה מבנדין שגרה בשעתו בסמוך להורי.  שמה היה שרה בּרֶסלַאוּאֵר, והיא שהתה עם רבטשל'ה במחנות.

שרה ואני ניהלנו את המשרד.  החרמנו רכוש מן האזרחים תושבי המקום, בעיקר רהיטים, לצורך סידור המשרד.  הממונה, גבר נמוך קומה, נשוי, בשנות השלושים לחייו, הביא עמו את אשתו. הוא החרים ארמון ישן ששימש בית מגורים לו ולמשרתיו.  הרבים.  קיבלתי אקדח להגנתי האישית, והוא שימש אותי בעיקר לעשיית רושם.  למען האמת לא ידעתי להשתמש בו כלל, והוא היה חגור למכנסיי, נתון בתוך נרתיק.  התחבבתי על הממונה עד כדי כך שהוא הורה לי לחלוק עמו ועם אשתו את מיטתם הפרטית אולי רצה שאפקח עין על רעייתו, מפני שממני ודאי לא פחד.  הצעתו לא נראתה לי כלל וכלל, אך לא יכולתי להפר את הוראותיו.  בימים הראשונים שכבתי יחד עמם במיטתם הרחבה שהספיקה לכולנו.  לאחר שהקמנו את המשרד וביצענו את כל הנחוץ, אפפה אותי תחושת ריקנות שגבלה בפחד בשל היותי נתון לחסדיו של הממונה ומוקף בפולנים בעלי תפקידים.

בכל ימות השבוע עבדתי במשרד פרט לימי ראשון.  אחד מחברי לקח את רבטשל'ה בעגלה כדי לבקר אותי בארמון.  שמחתי על בואה.  בילינו את כל היום יחד, אני מפגין לפניה בגאווה את מעמדי.  בשעות הבוקר של אותו היום, לפני שרבטשל'ה הגיעה, נערכה סעודה לכבוד כל בעלי התפקידים. גם אני הוזמנתי. הסבנו לשולחן הסעודה, נמזגו כוסות וודקה, וגם אני כובדתי באחת.  בהרמת כוס שתו הכול לחיי השלטון הפולני והממונה.  פחדתי לרוקן את הכוס אל קרבי מפחד שאשתכר ואהיה נתון לחסדי הגויים.  מוחי היה כבד ממחשבות מדכאות.  לא הבנתי אז כי יכולתי להשתחרר מן המעמד בתירוץ סרק, אך כשכבר הבנתי זאת, לא יכולתי להתבלט בזרותי, שכן התפקיד והצורך בעבודה חייבו אותי להתנהגות מסוימת שלא היתה לרוחי כלל.

כשהשמש נטתה לשקוע והיום העריב, הגיעה שעת הפרדה מרבטשל'ה.  החבר שהביא את רבטשל'ה הוא שהחזירה הביתה.  לפני שעזבה ליוותה אותי עד לטירה, ואני ניצלתי את ההזדמנות והענקתי לה שי צנוע: אלבום זיכרונות שמצאתי בטירה.  האלבום נמצא בידינו עד היום, ורשומות בו אמרות של מכרינו ופתגמים אקטואליים הלקוחים מהחיים וכן שורות אחדות שהוספתי כביטוי לרחשי לבי ולאהבתי לרבטשל'ה.

התקרבנו לכניסה בכוונה לחצות את החצר ולעלות לקומת מגורי.  זקיף רוסי שעמד בכניסה עצר בעדנו ושאל לזהותנו וליעדנו. הזדהיתי ואמרתי שאני מזכירו של הממונה.  אמרתי לו כי נדמה לי שזו אינה הפעם הראשונה שהוא רואה אותי, ושאלתי מדוע הוא חוסם את כניסתנו.  הזקיף הרוסי היתמם כמי שאינו מכיר אותי ולא היה מוכן להקשיב למענה שבפי.  הוא ציווה עלינו להיכנס ואחרי שנכנסנו הפריד בינינו.  את רבטשל'ה העמיד בסמוך לכניסה, ואילו אותי העמיד מולו במרחק שניים או שלושה מטרים.  החצר היתה ריקה.  היתה שעת דמדומים, ושנינו היינו נתונים לחסדיו של הזקיף הרוסי, שבמהרה התברר כי הוא שיכור.  רבטשל'ה היתה מפוחדת לא פחות ממני והתבוננה בי בחרדה, חסרת אונים. הזקיף שלף אקדח, כיוון אותו אלי וציווה עלי לכרוע ברך.  הוא התכופף בעצמו כדי להדגים לי את התנוחה הרצויה.  ידעתי שאני נתון בסכנה ושכל טעות קטנה שלי עלולה להסתיים באסון, ועל כן לא נותרה בידי בררה זולת ציות מוחלט.  החלטתי למלא אחר כל פקודותיו.  התכופפתי, רועד כולי.  הוא התעלל בי כך דקות ספורות. לאחר שנשמעתי לכל הנחיותיו וצייתתי לכל שגיונותיו, הוריד במפתיע את אקדחו והחזירו לנרתיק.  הוא ציווה עלי להתקרב אליו.  עשיתי כמצוותו והוא טפח כמה טפיחות ידידותיות על שכמי ואמר: "מולודזיץ [חברמן]!  עמדת בניסיון.  אם לא היית ממלא אחר כל ההוראות שלי, הייתי יורה בך".  ייתכן מאוד שאמר זאת כדי להפחידני או כדי להדגיש את עליונותו ולתרץ את מעשיו.  לא עניתי.  חרף תפקידי הבכיר נוכחתי לדעת שחסינותי אינה שלמה.  עזבנו את המקום ורבטשל'ה אמרה בנחישות ובתבונה כי תעשה הכול כדי שלא אשאר במקום זה ולו יום אחד נוסף.  היא הוסיפה ואמרה כי לדעתה התקרית גרמה לי להבין היטב את גודל הסכנה שאני חי בה ואת חולשתי לעומת כל שיכור מטורף או סתם חוליגן אנטישמי.  היא אמרה כי איני מרוויח דבר מכל הנוחות שבעבודתי אם בכל רגע אני מסכן את חיי.  היא חשבה שעדיף שאבחר בתעסוקה שלא תהא כרוכה בסכנה.  הבטחתי לה כי אשקול את דבריה ברצינות וליוויתי אותה עד שער היציאה.  בלילה התהפכתי על משכבי והתקשיתי להירדם.  למחרת הגיע יוסק לבקר אותי.  הוא פגש אותי במשרד והיה החלטי: "באתי לחלץ אותך מכאן.  שנינו נברח לפולין.  השאר הכול כפי שהוא כדי לא לעורר חשדות וברח מכאן מהר!".

 

בדרך להעפלה

הרעיון לבקר בפולין עלה בעקבות הצעה של חבר לספסל הלימודים, זאב לונדנר (כיום לירון).  הוא הציע לי וליוסק לבקר בפולין.  שם היתה אמורה להתקיים ועידה של כל התנועות הציוניות בכוונה להתאחד, לקדם את הפעילות הציונית ולממשה בעלייה לארץ.  נענינו מיד להצעתו ואף רבטשל'ה גילתה עניין.  עתה, בחיפושינו אחר מקום בטוח לעבור אליו, חזר ועלה רעיון השיבה לפולין וגם האפשרות לבקר בבנדין לשם חיפוש קרובים.  הצעתו של לונדנר הובילה אותנו להכריע לטובת הימלטות לפולין.

השארתי הודעה במשרד ובה נאמר כי אני נאלץ לחזור לפטרסוולדאו לכמה שעות מפני שחברי בישר לי דבר מה דחוף ושאחזור בהקדם האפשרי. עזבנו את המקום בחשאי, בלא לעורר חשד. בשדה השלכתי את האקדח שהיה קשור למותני.

הנסיעה ברכבת, בתקופה שלאחר המלחמה, היתה קשה ומסוכנת.  לרוב נסענו על גגותיהם של קרונות מסע עמוסים בפחמים, במלט, בעץ וכדומה.  לא היינו היחידים שהשתמשו בשיטה זו. הרכבות עצרו לשעות ארוכות, והנסיעה לפולין ארכה מספר ימים.  בדרך חווינו חוויות לא צפויות.  ניירות מזהים לא היו ברשותנו, ויעדה של הרכבת היה מעורפל עבורנו. ערב רב של אנשים – יהודים, פליטים גרמנים, פועלים פולנים ורוסים שגורשו מארצות מוצאם – ניסו להגיע בתקופה זו חזרה לבתיהם.  ירדנו מגג הרכבת כשהרעב והצמא הציקו לנו כדי לחפש אוכל או לשם חילוץ עצמות, התרעננות וניקוי פנינו מאבק הדרך ומפיח הקטר.  בינות לארגזי המטען והמזוודות מצאנו לפעמים מקום ישיבה או עמידה.

בתום נסיעה מפרכת הגענו לבסוף לפולין.  מתחנת הרכבת המשכנו לנסוע בדרכים עקלקלות עד לבנדין ולסוסנוביץ הסמוכה.  בבנדין פגשנו כמה יהודים, אבל לוועידה לא הספקנו להגיע.  היו בעיר התארגנויות של אנשים שחיו יחד במעין קיבוץ.  היה בכך משום ניסיון לחיות חיי קומונה לפי האידאולוגיה התנועתית שבראשה השאיפה להגיע לארץ-ישראל.  יהודים אחרים החליטו להישאר על אדמת פולין.  הם חשבו שהיחס כלפיהם ישתנה וכי יעלה בידם לזכות בשיוויון זכויות ובמעמד של פליטים החוזרים למולדתם.  מובן שבראש ובראשונה עמדה לנגד עיניהם של החוזרים לעיר הדאגה לגורלם של מכרים וקרובי משפחה.  ברוב הערים התארגנה גם קהילה שבחסותה פעל בית תמחוי שסיפק לנזקקים אוכל מבושל, צורכי דת ובגדים.

קטוביץ, עיר הבירה של שלזיה העילית, היתה עיר נקייה, יפה ומודרנית, והתגוררו בה בעיקר אנשים ממוצא גרמני ודוברי גרמנית.  גם יהודים חיו בעיר וסחרו בה.  חנות הכול-בו המפוארת שבעיר, וולוורת (Wohlworth), היתה בבעלות יהודי גרמני.  רבבות פליטים עברו בתקופה זו של תום המלחמה בעיר, ורכבות יצאו ממנה כמעט לכל יעד אפשרי.  באחד הימים, בשעה שהתהלכתי בעיר יחד עם יוסק, בין המון רב של אנשים, שמעתי קול קורא: "ארליך!".  מיד הבנתי שהקול כוון אלי, מפני ש"ארליך" היה שם משפחתה של אמי לפני נישואיה.  נעצרתי. לקראתי הלך אדם, והוא אמר: "אני יודע שאתה לא ארליך, אבל את שמך אני לא מכיר.  את תמונת אמך שמוצאה מזווירצ'ה, משם אני חוזר , מצאתי בערמת תמונות".  לאחר השואה נחשבו כל תצלום ואו מזכרת לאוצר בלום, מפני שכל פרט שהיה שייך לאחד הניצולים היה בעל ערך רב והיה יכול לסייע בפתירת התעלומה הכאובה בדבר גורלו.  לניצולי שואה רבים לא ידוע דבר וחצי דבר על גורל יקיריהם שנספו, ואף תמונה לא נותרה בידם כדי להיזכר במראה פניהם.  הודיתי לבן שיחי, ולימים, כשביקרתי בזווירצ'ה, חיפשתי את התמונה שהיתה אמורה להימצא בערמת תמונות שהיו זרוקות בחצרו של צלם מקומי. 

חשנו חוסר תוחלת בשהייה ממושכת בפולין שלאחר המלחמה ועל כן החלטנו שעלינו לחזור.  עשינו את אותה הדרך חזרה ברכבות משא עד שהגענו לפטרסוולדאו כדי לקחת עמנו את רבטשל'ה וחלק מחברינו, שפניהם היו נשואות להגיע לארץ-ישראל.  כשהגענו לפטרסוולדאו נודע לנו להפתעתנו כי עלינו לעזוב את העיר לאלתר ולצמיתות.  רבטשל'ה נפגשה עמי ביחידות ובסתר, מבלי שייודע הדבר לאיש, ומפיה נודע לי שהמשטרה חיפשה אחרי בכל מקום, למזלי בלא הצלחה יתרה, וכי נשלחו בלשים ושליחים כדי לאתר אותי.

לא היה לנו ציוד רב לארוז והחלטנו לקחת רק חפצים הכרחיים, בעיקר בגדים.  כפי שכבר סיפרתי, קבוצתנו מנתה שלושה בחורים – יוסק, מוניק בייטנר ואני – וארבע בחורות – רבטשל'ה, פלה, זושיה אימרגליק, חברתו של מוניק, ושרה ארליך בת דודתי.  לבנדין חזרנו לאחר דרך מייגעת וארוכה ברכבת ברובה יישובים על גגות הקרונות.  תחילה פנינו לבקשת עזרה אצל פעילי הקהילה היהודית, שהיתה בראשית התארגנותה המחודשת, אך לא הסתייענו בהם רבות.  היינו רעבים וחיפשנו אחר מקום לינה למנוחה ולשהות קצרה של מספר ימים עד שנתחבר לקבוצה של עלייה בלתי-לגלית שהתארגנה בשיתוף עם שליחים מהארץ. פגשנו במכרה שסיפרה לנו שברחוב קולונטיה מספר 38 יש דירה תפוסה בחלקה בידי מספר בחורות מבנדין.  היא אמרה שלדעתה שם נוכל להתארגן.  לשנת הלילה הצטרפו אלינו עוד מספר בני בנדין, בעיקר בחורות: אידזיה לזנגה, חווה פרגר, שרה גרוספלד, חנה פשניצה ועוד כמה בחורות.  כולן היו חברות קבוצת גורדוניה בבנדין.  עתה בער בכולנו הרצון להתארגן יחדיו לגרעין העפלה ארצה.  רבטשל'ה ואני היינו יוצאי דופן בהשתייכותנו התנועתית, מפני שבעבר היינו חברי תנועת השומר הדתי.  יוסק השתייך לגורדוניה.  החברים ראו גם בי אוהד של התנועה, מפני שבזמן המלחמה ניסתה מדריכתם הראשית חנה בורנשיין לשכנע אותי להצטרף יחד עם עוד כמה חברים לתנועתם.  היא התייחסה בחיוב להיותנו דתיים וציינה בפנינו שההגשמה הציונית-חלוצית, שהיתה העיקר בעיניה, לא תפגע באורח חיינו הדתי.  הדבר נודע ברבים והיה אתגר וגאווה לחברי תנועת גורדוניה על שביכולתם לגייס לשורותיהם ממיטב הצעירים הדתיים. 

המצב הכלכלי היה בכי רע.  לא היה לנו אוכל ואף לא די כסף לקיום. אמנם בפולין היתה נהוגה חלוקת מזון לפי הקצבה, אך ברשותנו לא היו אפילו תלושים.  המחירים בשוק השחור האמירו מאוד, ולפיכך לא יכולנו אפילו לקוות לרכוש את המצרכים הדרושים.  צורכי הקבוצה היו מרובים.  ידענו כי בתור פליטים החוזרים למולדתם אנו זכאים לתלושי מזון.  הבחורות השיגו תלושים בלי בעיה.  כל שנדרש מהן היה להירשם ברשויות כחוק וכדין.  אך מאתנו, הבחורים, נדרש תחילה להתגייס לצבא.  היות שרובנו היינו בגיל גיוס, פחדנו מאוד.  גם לפני המלחמה נחשב השירות הצבאי קשה מאוד עבור היהודים.  רובם השתמשו בכל מיני אמתלות כדי להשתמט מן השירות ולעתים אף הטילו מום קל בגופם בעזרת צומות שגרמו לירידה במשקל.  היה עלינו לטכס עצה כיצד נוכל לעזוב את פולין מהר ככל האפשר.  במשך הימים ששהינו בפולין התקשרנו עם שליחי ההעפלה בארץ-ישראל.  סיפרנו להם על מצוקתנו וקיבלנו מידם סיוע קל, עד אשר נוכל להשתלב בקבוצה מתאימה.  כצעד ראשון העבירו אותנו באישון לילה לקטוביץ.  שם שיכנו אותנו יחד עם מועמדים נוספים לעלייה.  למדנו לשנן את שמותינו החדשים הבדויים ששונו לשמות משפחה עבריים.  העמדנו פנים שאנו קבוצה של יוצאי יוון החוזרים למולדתם.  למדנו בקושי אך ברצינות רבה מספר מילים שימושיות ביוונית.  בנוסף למדנו מעט גאוגרפיה בסיסית של יוון.  גם לבושנו הוחלף: אני חבשתי לראשי כומתה שחורה ובפי החזקתי מקטרת. נאסר עלינו להתחבר עם קבוצות אחרות שנפגוש או לשוחח עם יהודים שייקרו בדרכנו בכל לשון שהיא, אלא במעט גרמנית.  יעדנו היה מחנה בברטיסלווה (Bratislava), ושם תכננו לצרף אותנו לקבוצה שעמה נעפיל ארצה.  ההכנות דרשו כמה ימי לימוד, והיינו אסירי תודה על שהתרחקנו מבנדין.  כעת לא היינו לבד והיתה לנו יד מכוונת.

הוסענו לגבול ושם המתנו זמן קצר, מצפים בכיליון עיניים לרגע שהרכבת תמשיך במסעה לכיוון צ'כוסלובקיה ותשאיר את אדמת פולין מאחוריה.  מנינו תשעה חברים. אתרע מזלנו ועלינו על רכבת נוסעים שהיתה מלאה בחיילים צעירים רוסים ואוקראינים.  בהמתנה הארוכה בתחנת הגבול ובשעת הנסיעה היטיבו את לבם בשירה ובזמר ופרטו על מנדולינות ומפוחיות.  אנו ניסינו להתרחק מהם כמפני אש.  פחדנו שיגלו את זהותנו היהודית ושמרנו על הבחורות הצעירות מפניהם. פחדנו מאוד גם מגנבות, והנסיעה כולה התישה את כולנו.

באחת התחנות אי-שם מצאנו עצמנו מוקפים בהמון פליטים מארצות שונות.  שעות ההמתנה התארכו, ואנו היינו להוטים להחליף מילה עם הפליטים האחרים.  היינו מודעים היטב למצב ולהוראות ההתנהגות שקיבלנו, אך המציאות טפחה על פנינו.  לפעמים פגשנו בפנים מוכרים והיה קשה לכבוש את יצר הפטפוט.  באחת הפעמים פגשנו בקבוצה של יהודים.  לא היה אפשר לטעות בזהותם.  לא יכולנו להתאפק וכלאחר יד השמענו את הביטוי המוכר "עמך!" שנתקבל כססמת הניצולים לאחר השחרור.  הבחנו בפנים מחייכים שהעידו כי הקבוצה היא קבוצה יהודית ונמצאת במצב דומה לזה שלנו, וכי גם הם נצטוו לשמור על איפוק ועל שתיקה כדי לא לחשוף את זהותם היהודית.  הוקל לנו כשנוכחנו כי בסביבתנו נמצא קהל יהודים אוהד.

ישבנו בשקט, הבחורים פוקחים עין על הבחורות.  לא הרבינו לדבר, אך אם בכל זאת נאמרו דברים, הרי היו אלה משפטים קטועים ורמזים המובנים רק ליודעי סוד.  רבטשל'ה ואני השתמשנו בשפה שהיתה מורכבת מתערובת של פולנית ויידיש משובשות, לפעמים בתוספת סיומת מוסכמת המובנת רק לנו.  לפעמים השתמשנו בקודים קבועים מראש שהיו דו משמעיים.  את הבליל של מילים משובשות למדתי מרבטשל'ה אשר השתמשה בו בשיחותיה הסודיות בהיותה ילדה.

אחד הרוסים התעניין בבחורות שהיו שרויות בפחד נורא מפני שלא הבינו את הרוסית שבפיו.  רוסי אחד אמר: "אני רוצה אותך, בחורה".  אחד מהם פנה אל רבטשל'ה ואמר לה: "את יפה.  אני אוהב אותך", והפליג בדמיונו הפרוע והמשולהב באומרו: "אני אקח אותך לרוסיה, שם יהיה לך טוב".  מילים מפתות שלפי הבנתו היו אומורות לקנות את לבה.  הבנות נרעדו ונבהלו למשמע פניותיהם.  הרגשנו חובה להגן עליהן, אך לא ידענו כיצד.  נזהרנו מאוד לא לגלות כי אנו מבינים רוסית.  הסכמנו בינינו מראש שעל אחד מאתנו לטעון במקרה הצורך כי אלו הן נשותינו, בעוד היתר לא יגיבו.  היה עלי להציג את עצמי כבעלה של רבטשל'ה, אך היססתי מפני שחששתי להתגרות ברוסי.  במקום זה רמזתי ליוסק להציג את עצמו כמבין רוסית.  יוסק היה כלוא יחד אתי במחנה בסמוך לשבויים רוסים, ורמת הידע שלו בשפה הרוסית אפשרה לו להסביר שהבחורות כולן נשואות. אני החלטתי לדבר ארמית ולשרבב מילים רוסיות שיוסק לבדו יבין.  אמרתי ברוסית שהייתי במחנה ריכוז ושהחבר שלי יודע מילים ספורות ברוסית.  המחסום נפרץ ופתחנו בשיחה בשפה שבורה וברמזים, ויוסק, בסיועי, אמר לרוסי כי כולנו נשואים  זה לזו וכי אנו פליטים השבים מהמחנות.  הרוסי לא השתכנע.  סביבינו הופיעו בזה אחר זה עוד חיילים, אחד אחז בידו כלי נגינה ופרט עליו מנגינת תאווה רוסית;  אחר פתח בשיר עליז כדי לשמחנו.  הרגשנו שהמצב מסתבך והולך ואין לדעת לאן יובילו הדברים.  גוננו בגופנו על הבנות.  העברנו אותן ממקום למקום והסתרנו את גופן בכל דרך שיכולנו.  הרוסי התעקש לשמוע מילים מפורשות מפי הבנות והצביע שוב על רבטשל'ה, כאילו מבקש לשמוע ישירות מפיה את תגובתה לחיזוריו.  ברמזים הורינו לה להשמיע מילים אחדות כדי להרגיע את הרוסי.  מפיה של רבטשל'ה יצא שטף מקוטע של מילים חסרות משמעות.  בכל זאת עלה בידי להבין כי היא יראה וחוששת מפני הבאות. 

נשארנו בקרון עד שהחלו גלגלי הרכבת לנוע.  כמה קציני מכס פולנים וצ'כים עלו לבדוק תעודות ומסמכים.  גם מפניהם פחדנו מפני שנסענו בזהות שאולה ובניירות מזויפים.  צרות אלו הסיחו את דעתנו מן הרעב והצמא וגרמו לנו לייחל לרגע שנגיע למחנה בברטיסלווה.  לפנות ערב, עייפים מאוד, בלא שנמצא לנו מקום לשבת, התמקמנו יוסק ואני על כבש הקרון כדי להתגונן מפני עולים סמויים או לא רצויים שהיו עלולים לעלות באחת התחנות.  חייל רוסי רצה לחלוק עמנו את מושבנו.  הוא התיישב בינינו בעוד הרכבת נוסעת, הקטר משמיע צפירה ארוכה ורעש הגלגלים נשמע כאילו הרכבת עומדת לסטות מן הפסים.  הרוח הצליפה בפנינו, אבק הדרכים נדבק לנקבוביות העור וחדר לשער.  מטלטולי הקרון נזרקנו מצד לצד ולא אחת חשנו כאילו אנו מחבקים את הרוסי היושב בינינו.  תוך כדי כך חשתי לפתע ביד זרה הנתחבת לכיס מכנסי.  הבנתי כי הרוסי מנסה לכייס אותי.  לא הגבתי, אך מאחורי גבו נגעתי ביוסק שהסב פניו לעברי.  רמזתי לו כי יפקח עין על הגנב.  מיד אחר כך חש יוסק שידו של הרוסי טמונה בכיסו.  שלא כמוני לפת יוסק את ידו של הכייס בחזקה.  בבוקר, בלי שנדע כיצד קרה הדבר ומתי בדיוק, התברר ששעון הזהב של יוסק, שהיה אמור לסייע בכלכלתנו בהמשך המסע, נגנב ממנו.  יוסק ניסה לרמוז לרוסי כי הוא יודע על הגנבה אך הרוסי היתמם.  את שעון הזהב מצא יוסק באקראי באחד הימים הבאים. למציאתו היתה חשיבות עצומה מפני שהוא היה משענתנו החומרית האחרונה במסע זה.  באותה שעה הצטערנו על הגנבה אך שמחנו על שהגענו לאדמת צ'כוסלובקיה ועל שנפטרנו מהרוסים ומהחוויות שחווינו במחיצתם.

לאחר תלאות הדרך היה עלינו להתמודד עם מציאות חדשה.  ברטיסלווה היתה עיר עתיקה, יפה ונקייה.  עוד כשהיינו במחנות התרשמנו לטובה מהצ'כים.  חשנו שהתנהגותם יוצאת דופן בהשוואה לבני לאומים אחרים.  רובם לא היו אנטישמים וניסו לעזור כבכל הזדמנות.  שפתם דמתה מעט לפולנית ולכן לא התקשינו להבינם.  הצ'כים שעבדו עמנו באתרי הבנייה ובבתי החרושת יכלו לחזור אחת לשבוע או שבועיים לחיק משפחותיהם.  בשובם למחנה היו עמוסי מצרכים, בעיקר אלו שהגיעו מן הכפרים.  אחדים מהם מכרו חלק מן המצרכים או המירו אותם בחפצים שעדיין היו בידינו.  לפעמים אף כיבדו אותנו בלא כל תמורה בכריך או בתפוח אדמה.  מדבריה של רבטשל'ה נודע לי כי במחנה הנשים התעניינו הצ'כים באסירות, וכשנודע להם על אסירה חולה השתדלו לסייע לה ככל יכולתם.  אחדים מהם אף התכתבו עם אסירות יהודיות בסתר וקשרו עמן קשרים לצורך הושטת עזרה.

בברטיסלווה היה מחנה פליטים גדול, כנראה מטעם הקהילה או בשיתוף עם מוסדות סעד יהודיים כלשהם.  כאשר נודעה לנו כתובת המחנה הלכנו לשם וקיבלנו ארוחה קלה ומיטה לישון בה.  באולמות המחנה היתה התפוסה מלאה והמקום עשה רושם מדכא כמו היה מחנה עבודה גרמני.  לאחר שטעמנו חיי נוחות בווילה מרווחת ונקייה התקשינו להסתגל לתנאים כאלה. אמנם ידענו שהשהות במחנה זמנית, אך לא ידענו כמה זמן תארך.  שמרנו על קשר הדוק עם כל חברי הקבוצה וחיפשנו אחר פתרון טוב יותר.  נודע לנו שבעיר פועלת תנועת גורדוניה.  עד מהרה השגנו את כתובת משרדם.  יוסק, חבר התנועה ניגש לשם לנסות ולהשיג לנו סיוע מיוחד בתור חברי התנועה המעוניינים לעלות ארצה.  באדיבותם הרבה ניסו עובדי המשרד לעזור לנו, אך בפועל היו אמצעיהם מוגבלים.  הם הציעו לנו להירשם במשרד הגירה מיוחד המיועד לפליטים כדי לזכות תחילה בתלושי מזון ובמעט כסף.  פעלנו לפי עצתם, וגם שם התנהגנו כאילו היינו פליטים יוונים החוזרים הביתה.  ניסינו אף לדבר ביוונית, אך הפקיד שלא הבין את דברינו החל לתחקר אותנו.  עד מהרה נמצא בין הפקידים דובר יוונית, ואנו נאלצו לתרץ בפניו את שפתנו הדלה.

רבטשל'ה התבקשה להיכנס לתוך המשרד.  יכולנו לראותה מבעד לזגוגית הדלת, אך את שהתרחש בפנים לא ידענו.  מישהו בחן את היוונית שלה.  מפוחדת וחרדה אזרה רבטשל'ה אומץ, התחזתה ליווניה אמיתית ודיברה בבליל מילים, בשפה שהבוחן לא הבין.  לבסוף הוא ויתר על הבחינה.  לא נעזרנו במשרד רבות.  כעבור יום נדרשנו לעזוב את העיר.  התכנית היתה לעבור לאוסטריה.  מאוחר יותר נודע לנו שהסיבה לשינוי המהיר היתה נעוצה בעובדה שהשלטונות עיכבו את המשלוח האחרון, כנראה מפני שהתגלתה להם מטרתו.  כדי לא לסכן את המשלוח הבא פוזרו האנשים לתחנות מעבר אחרות.  כך שהינו בזלצבורג ובווינה, עד שהגענו לוֶולְס (Wels).  התמקמנו שם בתחנת מעבר.  בוֶולְס סבלנו חרפת רעב של ממש מפני שמנות המזון שחולקו לא הספיקו, וכסף לא היה בנמצא.  חשנו באווירה האנטישמית שריחפה מעלינו.  שוטרי המשטרה הצבאית האמריקנית שנאו יהודים והתייחסו אליהם בתקיפות ואף באכזריות.

המחנה בוֶולְס אוכלס באנשים רבים.  לאוזניו של יוסק הגיעה השמועה שאחיו המבוגר, אחותו ושלוש בנות דוד שלו נמצאים כולם בברגן-בלזן.  לא ידענו היכן נמצא המקום.  אמנם ברגן-בלזן היה מחנה ריכוז מפורסם, אך אנו לא ידענו את מיקומו המדויק ומטעם איזו מדינה שולט בו כוח צבאי, כי זאת לדעת:  לאחר כניעת גרמניה חולקה המדינה לארבעה אזורי כיבוש – אמריקני, רוסי, צרפתי ואנגלי.  ערים מסוימות כדוגמת וינה היו מחולקות אף הן לארבעה אזורים.

 

ביצוע השליחות וסיומה

בימים הראשונים שלאחר השחרור, כשהתוהו שרר בכול, הורשינו לנוע כמעט בלי ניירות.  לעתים די היה להראות מכתב שהודפס במכונת כתיבה כתחליף לתעודה מזהה.  מאוחר יותר, כשהסדר שב קמעא על כנו, הוצרכנו להצטייד בתעודה רשמית, תעודה כזאת היה אפשר לקבל במשרדי אונר"א או במוסדות סעד בין לאומיים אחרים.  אלא שאנו, שנענו בין האזורים, נדרשנו לכמה תעודות מזהות, מפני שלא תמיד הוכרה תעודה אחת בכל האזורים.  מצאנו מוצא בכך

חסרים עמודים 238-9 של הספר[39]

וכי גורש יחד עם הורי בתחילת אוגוסט 1943 לאושוויץ.  שאלתי אם הוא מקיים קשרי מכתבים עם משפחתנו בארץ ומסרתי לו כתובת שזכרתי בעל-פה של אחד הדודים.[40])   לאחר ששוחחנו ממושכות והעלינו זיכרונות שאלתי את ישעיהו אם אוכל להסתייע בו לקבלת ניירות מעבר ממפקדת הצבא האמריקני.  תשובתו היתה נלהבת.

לפי עצתו של ישעיהו שמנו פעמינו לעבר העיר רגנסבורג (Regensburg) שבה שכנו משרדי מפקדת הצבא האמריקני.  כשהגענו לעיר נכנסנו ללון באולם ענק.  ישנו שרועים על הרצפה בבגדינו בין זרים, גברים ונשים.  כנראה היינו היהודים היחידים.  שאלנו אנשים היכן שוכנת המפקדה של הצבא האמריקני, ולא בקלות הגענו לשם.  המקום רחש חיילים וקצינים, ואנו הצלחנו להסתנן לתוך הבניין בלי שנדע למי עלינו לפנות.  אחת הדלתות היתה פתוחה, ואנו נכנסנו בעדה בהליכה בוטחת.  בחדר ישבו חיילים ליד שולחנות משרדיים.  בחרנו באקראי באיש צבא שישב על כיסא ורגליו מונחות מלוא אורכן על השולחן.  לפי מראה פניו חשבנו שהוא יהודי.  תחושה פנימית הנחתה אותנו מבלי שיהיו בידינו סימנים ברורים.  לא ידענו אנגלית פרט למילים ספורות שזכרנו מבית-הספר, ואלה לא הספיקו לבטא את רצוננו.  פנינו לחייל בססמה "עמך", ואני רכנתי לעברו ולחשתי ממש באוזנו, ביידיש, שאנחנו חייבים להגיע לברגן-בלזן ומבקשים לקבל אישור מעבר.  תחושתנו המוקדמת לא הכזיבה.  כאשר הגיעו לאוזניו צלילי היידיש עלה בזיכרונו הד מוכר, והוא ענה לנו באנגלית לא מובנת.  נראה היה כאילו הופתע מהתפרצותנו והתעניין לפשרה.  באורח פלא הרגיעו אותנו דבריו הלא מובנים.  לאחר שהשתכנע ביהדותנו ובכנות דברינו, ניסה לברר בשפה שבורה שרובה אנגלית וחלקה יידיש לשם מה לנו להגיע לברגן-בלזן.  הסברנו לו כי קרובינו נמצאים שם, וכי המקום שימש בעבר מחנה ריכוז.  בעקבות בירור שנמשך שעה ארוכה חזר אלינו עם הבשורה כי מחנה ברגן-בלזן נמצא באזור השליטה הבריטית של גרמניה.  ביקשנו ממנו אישור מעבר.  הוא השיב כי אינו רשאי להוציא אישור מעבר אלא רק בתחום הכיבוש האמריקני.  בכל זאת ביקשנו שיוציא לנו אישור שבו יופיע שמנו עם חותמת רשמית.  הוא נענה לבקשתנו.  אז פניתי אליו ושאלתי כלאחר יד אם יוכל להוסיף את המילה ברגן-בלזן.  אמרתי שנסתפק בציון שם המקום ושאין צורך להזכיר את האזור הבריטי.  הוא היסס.  לבסוף קרא לפקידה וביקש ממנה להוסיף את השם "ברגן-בלזן", החתים את התעודה בחותמת שברשותו וחתם בחתימת בידו.  מרוצים הודינו לו מקרב לב, עדיין מתקשים להאמין שבידינו תעודה שתאפשר לנו לעבור את הגבול כמעט בביטחון ולהגיע ליעדנו.  התגשמה הממרה כי "אין דבר העומד בפני הרצון", בעזרת מזל כמובן.

פנינו לעבר תחנת הרכבת.  לא היה לנו כסף לכרטיס נסיעה.  נכנסנו פנימה וכל הדרך עברנו מקרון לקרון כדי להתחמק מעיני המבקר.  גם בחדרי השירותים השתמשנו כמקום מסתור.  לאחר נסיעה קצרה ירדנו מהרכבת ומצוידים באישורים טיפסנו על הר.  מרחוק ראינו את תחנת הגבול.  שמרו שם שני זקיפים.  אחד עמד בתוך צריף והשני פטרל בחוץ, במרחק מה ממנו.  צעדנו בנחישות לעברו תוך שאנו מנפנפים בתעודה.  הזקיף עצר אותנו ובדק את התעודה.  בלי להשתהות חמקנו ממנו וירדנו במורד ההר בדרך לעיירה שבשליטה בריטית.  ממרחק שמענו את קריאות הזקיף אך העמדנו פנים כמי שאינם מבינים וכמי שהקולות אינם נוגעים להם.  לא הגבורה הנחתה אותנו במעשנו זה אלא חוסר הבררה.  כשהגענו לעיירה רווח לנו.  המשכנו ללכת לעבר תחנת הרכבת.  עלינו על רכבת המובילה להנובר ומשם לעיירה הקטנה ברגן.  יהודים רבים ביקרו בעיירה מדי יום כדי לקנות בה מצרכים או כדי לסחור.  עלינו על עגלה רתומה לסוס שישבו בה מספר יהודים מן המחנה.

מחנה ברגן-בלזן היה גדול וחולק לאזורים.  בכל אזור שוכנו בני לאום אחר – פולנים, הונגרים או יהודים.  שטח המגורים נמצא מחוץ לשטח מחנה הריכוז ובסמוך עמדו עדיין מתקני הקרמטוריום.  שלט ענק פירט באנגלית את תולדות המחנה, וצוין בו שלאחר השחרור מתו בו כ- 30,000 אסירים נוספים.  עשינו דרכנו בעגלה לעבר מחנה היהודים.  עברנו דרך יער קטן ועל פני גשרון עד שהגענו לבלוקים.  קסרקטינים אלה שימשו בעבר את הצבא הגרמני, וכעת התגוררו בהם יהודים, רובם מפולין וחלקם מהונגריה, מצ'כיה ומעוד מדינות, וכן חיילים בריטים.

ירדנו מן העגלה ושאלנו את העוברים והשבים אם הם מכירים את אברהם שווימר או את פלה שווימר.  אחד האנשים ידע לנקוב במספר הבלוק שבו התגוררו השניים.  דרוכים ונרגשים לקראת המפגש עשינו את דרכנו לבלוק.  השמחה היתה גדולה.  בינתיים התברר שאברהם, אחיו של יוסק, שהיה סוחר בדברי מאפה ופרנס את הבנות, נסע לברגן להביא לחם.  הוועד היהודי סיפק לתושבי המחנה אוכל קצוב ובאיכות ירודה.  המשפחה שקעה בהעלאת זיכרונות אשר לי לא היה בהם חלק.  יוסק קרן מאושר אך נהג באיפוק.

כאשר התברר לי כי בבניין מתגוררים עוד יוצאי בנדין, שאלתי לשמם.  פלה סיפרה כי בקומה הראשונה מתגוררת בחורה ששמה מאשה פיוטרקובסקה.  לא האמנתי למשמע אוזני.  ביקשתי את סליחת הנוכחים ומיהרתי לקומה התחתונה לחפשה.  את מאשקה הכרתי היטב.  רבטשל'ה ומאשקה היו בנות דוד ויותר מכך – הן היו חברות טובות שגדלו והתבגרו יחדיו והיו להן חוויות ילדות משותפות רבות.  כשפתחה את הדלת שאלתי:  "האם את מאשקה?".  כשנעניתי בחיוב הצגתי את עצמי כבניעק זלמנוביץ' – כך הכירו אותי כולם בבנדין.  מאשקה אמרה כי רבקה ודאי אינה יודעת זאת, אך אחיה יעקב נותר בחיים והוא נמצא בברגן-בלזן.

אפילו אחרי שנים כה רבות קשה לי לתאר את השמחה וההתרגשות שאחזו בי לשמע הידיעה.  הצטערתי על שאיני יכול להתקשר לרבטשל'ה או לפחות לשלוח לה הודעה בטלגרף, וכך נותרתי שמח אך חסר יכולת לחלוק את שמחתי עם הנפש הקרובה לי בעולם.  מאשקה היתה אסירה באושוויץ.  היא שרדה מפני שהיטיבה לנגן במנדולינה והשתייכה לתזמורת הנשים המפורסמת במחנה.  הופתעתי לשמוע כי בת דודי רחלקה נותרה בחיים וכי היא נמצאת במחנה.  מאשקה אמרה שכדאי שאתראה עמה מפני שבן זוגה פעיל בוועד היהודי המקומי והוא עשוי לסייע לנו.  רחלקה היתה מבוגרת ממני בשנתיים או בשלוש שנים.  בבנדין השתייכה לתנועת הציונים הכלליים ולכן, למרות הקרבה המשפחתית, לא הרבינו להיפגש.

לשמע הבשורה פניתי מיד לעבר משרדי הוועד היהודי המקומי כדי לשאול על אודות בת דודי.  שם הופניתי אל בחור נעים הליכות, רפאל אולבסקי שמו, בן זוגה של רחלקה.  רפאל התפנה מעיסוקיו.  המפגש היה מרגש מאוד.  ביני ובין רפאל נוצר קשר ידידות אמיץ כבר מאותו מפגש ראשון.  בילינו את כל הערב בהעלאת זיכרונות.  רפאל שטח בפני תכנית שלמה בדבר השתלבותי במעגל העבודה בוועד היהודי ובפעילות הציונית.  עניתי לו שהצעתו נראית לי, אך תחילה עלי לחזור ולהיפגש עם רבטשל'ה ולפני כן עלי להיפגש עם יעקב.

חזרתי לדירת השווימרים ושהיתי בחברתם מספר ימים, ממתין לשובו של יעקב.  עמדתי בקשר עם רחלקה ורפאל, ובמרוצת הימים הכרתי גם אנשי ועד אחרים, בראשם יוסף רוזנזפט, יושב ראש הוועד, שאת משפחתו הכרתי בבנדין.  אחד מבני משפחתו היה חבר טוב שלי, ברל בלאט שמו.[41])

במהלך הימים הספורים ששהיתי בברגן-בלזן פגשתי עוד מספר מכרים משכבר.  כעבור ארבעה ימים חזר יעקב מנוישטט (Neustadt).  מאשקה הספיקה לבשר לו על אודותי, ובעיקר על הקורות את אחותו שאותה אהב בכל נימי נפשו.  נפגשתי אפוא עם יעקב, שוחחתי עמו ארוכות וסיפרתי לו ככל שידעתי על חוויותיה של רבטשל'ה וכן על הקשר שנרקם בינינו.  לבסוף הגענו לדון בצד המעשי של הדבר:  כיצד יוכלו שניהם להיפגש.  מאחר שיוסק ואנוכי עמדנו לקיים את הבטחתנו ולחזור לקבוצתנו בוֶולְס, הצעתי ליעקב להצטרף אלינו.  יעקב סירב והסביר כי הדבר יקשה עליו.  חשתי שהוא אינו מגלה לי את הסיבה האמתית לסירובו.  הוא הציע בפשטות כי רבטשל'ה תחזור עמי לברגן-בלזן לאיחוד המשפחה.  התקשיתי לקבל את הצעתו.  לחצתי עליו שיגלה לי מדוע אינו יכול לנסוע עמנו לאוסטריה.  הוא גילה לי בזהירות כי הוא סובל מקלסטרופוביה ועל כן הוא ממעט לנוע ולנסוע, בעיקר בתוך גרמניה החרבה.  יעקב התעקש והתחנן לפני שאשוב ואביא עמי את רבטשל'ה לברגן-בלזן.  לבסוף הסכמתי.  רחלקה השתוקקה אף היא לשובי וכן רצתה מאוד לפגוש ברבטשל'ה.

כדי שנוכל לשוב בשנית לברגן-בלזן יעצו לנו להירשם כתושבי המחנה ובכך גם להקנות לעצמנו את הזכות ליהנות מחלוקת המצרכים שסיפקו בסיס כלכלי כלשהו ואשר היה להם אף ערך בעסקות חליפין.  ההרשמה הקנתה לנו זכות לקבלת תעודות שבאמצעותן נוכל לחזור לאוסטריה באמתלה של חיפוש קרובים ואיחוד משפחות.  ההצעה נשאה חן בעינינו והחילונו לטפל בענייננו במרץ.  הכנותינו עודדו את יעקב והוא ראה בהן אות לחזרתנו.

עזבנו את ברגן-בלזן ובלבנו מכרסמת הדאגה שמא המהלך לא יתקבל על דעת הקבוצה.  מדי יום השתפר המצב בדרכים והנסיעה היתה קלה מקודמתה.  כשהגענו לוֶולְס נוכחנו לדעת שדבר לא השתנה – זרם הפליטים גבר והמחנה היה מלא.  קיימנו דיון ממצה בקבוצה שבסופו החלטנו מספר החלטות:  להמשיך לטפח את רעיון העלייה לארץ-ישראל;  להישאר יחדיו כקבוצה עד להגשמת העלייה;  להצטרף בתור שלב ביניים לקיבוץ של הגורדוניה.  בלנדסברג (Landsberg), באזור הכיבוש האמריקני בגרמניה, פעל קיבוץ "בנתיב". נמצאו בו חברים שהכרנו עוד לפני המלחמה וחברים נוספים שהצטרפו, כולם מלוכדים במטרה משותפת ודוגלים ברעיונותיו של א' ד' גורדון.  אך רעיונות ומציאות אינם אחד.  התלבטנו בקשר לדרכנו.  מחד גיסא חשבנו עד כמה נעלה ונכון בעת כזאת איחוד שרידי המשפחה;  מאידך גיסא חשבנו שלא פחותה המטרה הנעלה שבמחויבותנו לקבוצה.  בשיחות הערות שהתנהלו נוכחנו כולנו לדעת עד כמה קשה לשמור על רוח החברות בניסיון להגיע להחלטה המוסכמת על כולם.  לבסוף הגענו לפשרה והחלטנו כי אנו נגיע עם הקבוצה כולה ללנדסברג ל"בנתיב", שם נשהה זמן קצר ואז נמשיך שלושתנו לברגן-בלזן בכוונה לחזור.  סיכמנו שאם יתעוררו קשיים נחלק, אנו הבחורים, את זמננו בין ברגן-בלזן, שם תשהה רבטשל'ה, ובין הקבוצה בלנדסברג.

עוד לפני שהגענו ללנדסברג נוצר קשר בינינו לבין קיבוץ "בנתיב".  החברים התקבלו בסבר פנים יפות ומיד נפוצה השמועה כי רבטשל'ה, יוסק ואנוכי נמצאים בדרכנו לברגן-בלזן לאיחוד משפחות.  בקיבוץ פעל שליח מארץ-ישראל שעמד בקשר עם ההנהלה ועם החברים.  חברי הקיבוץ השתתפו בחוגים בידיעת הארץ ובעברית.  כמו כן גויסו והוכשרו אנשים להצטרפות ל"הגנה".[42])

לאחר ששהינו זמן מה ב"בנתיב" ולאחר שווידאנו כי קבוצתנו השתלבה יפה וכי חבריה מרוצים מאוד מחיי הקיבוץ ומעורבים בחיי התרבות ובהכשרה לעלייה, הגיע זמננו לחזור לקרובינו.  תנאי התחבורה השתפרו וחיי השגרה החלו לחזור בהדרגה למסלולם.  שמנו פעמינו לברגן-בלזן – יוסק לאחיו, לאחותו ולבנות דודיו ורבטשל'ה ואנוכי למפגש המרגש בינה לבין אחיה.

בברגן-בלזן היה עלינו להחליט אם אנו נשארים במקום או חוזרים ל"בנתיב".  לאחר התלבטות החלטנו כי יוסק ואנוכי נצא ללנדסברג מדי פעם כדי לשמור על קשר עם הקבוצה.  התחלנו לצאת מברגן-בלזן כדי לנסות ולפתח קשרי מסחר.  העדפנו לשהות באזור הכיבוש האמריקני וכך הגענו לעיר ביירוט (Beireuth), שם פגש יוסק מכר שהבטיח להכניסנו אל עולם העסקים.  בה בעת לחצו עלי רפאל ורחלקה להישאר בבלזן ולעבוד בוועד היהודי המקומי, אך אני העדפתי לפנות לתחום המסחר תחילה כדי להישאר בקשר עם יוסק שהיה להוט אחר עולם העסקים.  הכסף כשלעצמו לא קסם לי כלל, אף שידעתי שאם יהיה ברשותי מעט כסף אוכל לקנות בגדים לרבטשל'ה ולבת דודי שרה.  רבטשל'ה, בעקבות המפגש עם אחיה ועם בת דודה מאשקה, נטתה להישאר בברגן.  היא אף הותירה רושם בל יימחה על רחלקה שקירבה אותה והשפיעה עליה להישאר.  כל אלה הטו את הכף לטובת ההישארות בברגן-בלזן.

 

במחנה העקורים ברגן-בלזן

בטרם נרתמנו לחיי עבודה ועמל רצינו ליהנות מעט מן החופש, להתוודע אל האנשים ולהשתתף בכינוסים שערכו התנועות הציוניות והוועד היהודי המקומי.  מחנה הריכוז לשעבר ברגן-בלזן נשרף ותושביו ישבו עתה כעקורים בבנייני האבן הרבים.  במרוצת הזמן דמה המקום ליישוב מפותח בפני עצמו, בעלי חיי תרבות משלו שכללו פעילויות ציוניות, דתיות, ספורטיוויות וחינוכיות.

יש לציין את מנהיגותו היעילה של יוסף רוזנזפט ז"ל, יו"ר הוועד המרכזי של ניצולי השואה באזור הבריטי, שעמד גם בראש הוועד המקומי.  בפעילותו העניפה הוא גילה גאווה ומסירות רבה לתושבי המחנה וייצג אותם כלפי השלטונות.

שליחי הבריגדה היהודית פעלו במקום וחברו להנהגת ה"יישוב".  הם הקימו מוסדות סעד ועזרו להרים את המשא הכבד של פיתוח המקום ושיקום חיי הפרט.  במרוצת הזמן הפכה בלזן לתחנת מעבר עיקרית לעלייה ארצה ומקום להכשרת פעילים של ארגון ההגנה.  העיתונות המקומית התפתחה, והכותבים דרבנו את האנשים לקום מההריסות והעשירו את חיי הצעירים שטרם טעמו מן ההווי היהודי-ציוני במטען של אהבת ארץ-ישראל.  עם הזמן אף הוקם תאטרון יהודי שהציג בהצלחה מן הפולקלור היהודי ואף נשלח להציג מחוץ לגרמניה.  האגף החסידי התמסר לענייני דת וטיפל בענייני כשרות, נישואים (שהיו רבים ביותר באותה תקופה).  מקוואות, לימוד תורה ופעילות תנועתית-דתית.

על אף כל מגבלותיהם של התנאים במחנה עקורים על אדמת גרמניה הרגשנו עצמנו בטוחים מפני השפעות זרות, מוגנים מפני איום ההינתקות מן המסורת היהודית וההתבוללות בין הגויים.  למחנה נקבע אורח חיים משלו וכאשר נסגר סופית היה על כל אחד להחליט על המשך דרכו – אם יעלה לארץ-ישראל או יהגר לארצות-הברית, לקנדה או לאוסטרליה.  החלטת הפרט נבעה לעתים מלחץ שהפעילו קרובי משפחה ולפעמים פיתה חבר או מכר שהודיע במכתב על הצלחה כלכלית.  אך רובנו חיינו בתקווה כי בבוא הזמן, למרות הקשיים, נוכל להתאחד עם בני עמנו בציון.

בביירוט התוודעתי אל חברו של יוסק והצגתי את עצמי ואת עיר מוצאי.  תוך כדי שיחה הזכרתי את אלקה רכניץ, אחות אבי שהתגוררה עם משפחתה מול ביתם.  אז הפתיעני אותו בחור וסיפר כי לייבק רכניץ, אחד הבנים, מתגורר בביירוט.  התלבטתי קשות בשאלה כיצד אפתח בשיחה עם בן דודי זה.  לא שמרנו על קשר עם קרובי משפחה אלה.  בעבר הרחוק היו אביו ואבי שותפים בבית מסחר לבדים ויחסיהם השתבשו בגלל ערבויות.  הם לא דיברו זה עם זה שנים ארוכות.  בשנת 1941, בעיצומה של המלחמה, חזר מרדכי, אביו של לייבק וגיסו של אבא, מרוסיה, לשם ברח עם פרוץ המלחמה.  הוא ואבי התפייסו.  עוד קודם, כשגירשו את דודתי אלקה מביתה והחרימו את חנות היין שלה, פיניתי בהנחייתו של דוד לייבל, אביה של רחלקה, את מה שנותר בחנות למחסן שלנו.  או אז, בהשפעת סבתי רבקה-גיטל, נענה אבי, מתוך כיבוד אם, להתפייס עם אחותו ואף הזמינה לגור בביתנו.  נכנסתי אפוא לביתו של לייבק ומצאתי אותו עם רוז'קה איצקוביץ שלימים היתה לאשתו.  אמרתי לו כי לא בלב קל הגעתי והזמנתי אותו להתפייס.  כדי לחזק אותו בצעדו זה נימקתי את בקשתי בכך שאנו נותרנו שרידי המשפחה ואמרתי שאני מקווה כי אהבתה של סבתנו רבקה-גיטל, ששנינו אהבנו מאוד, תקשר בינינו שוב.  הוא קיבל את דברי בנשיקה והזמין אותי ללון אצלו.  הוא אף נתן לי חליפה מחליפותיו כדי לשפר את מראי.  גם אחיו הגדול ממנו, זלמן-בר רכניץ, ניצל בזכות בריחה לרוסיה והקים משפחה.[43])

יוסק ואני נכנסנו לעסקי המסחר בהדרכתו של חברו של יוסק.  בעיקר עסקנו בסחר חליפין אך לפעמים סחרנו גם בכסף.  מדי פעם נסענו לסחור באזורים קרובים ועם הרווח חזרנו לברגן-בלזן.  לרוב המרנו את רווחינו במצרכי חליפין שתמורתם רכשנו בגדים לחברותינו.  כך הבאתי לרבטשל'ה שמלה סרוגה ומגפיים ולא שכחתי להביא מתנה דומה לבת דודי שרה.  מפעם לפעם ביקרתי ב"בנתיב", פגשתי את חברי הקבוצה והתיידדתי עמם.  הקיבוץ החשיב אותנו לחברי חוץ.  פרסמתי מאמרים בעיתון הקיר של הקיבוץ והרציתי על השפה העברית ועל ענייני מסורת.

באחד ממסעותנו פגשתי בביירוט את אשתו של מוניק מרין, ראש היודנרט שהיה ממונה על זגלמביה.  לאשתו של מרין לא היה חלק במעשים של בעלה.  בכל זאת לא ידעתי כיצד להתנהג עמה.  כיהודייה שעברה כמוני את הגיהינום ושרדה היה עלי לכבדה.  הבחנתי בה בקונצרט שהלכתי אליו וביציאה מן האולם ניגשתי אליה.  פתחתי במילות גישוש כדי לוודא תחילה שאיני טועה בזיהויה.  משנוכחתי לדעת שאכן עומדת מולי רעייתו של מרין, פרקתי מעל לבי את כובד ההאשמות שהצטברו והעיקו עלי זמן ממושך.  הטחתי בפניה האשמות רבות כנגד בעלה.  חשתי צורך עז לדבר על סבלם של יקירי ועל צער הפרדה מבני המשפחה שהובלו לכליה במוות אכזרי.  ארץ, אל תכסי את דמם הטהור!  אינני זוכר את כל הדברים שאמרתי, אך אני זוכר שפרקתי את הזעם שהצטבר בלבי במשך השנים ושמצא כעת את פורקנו במילים של דאבון לב וכאב שהפכו למילות הספד, מעין אמירת "קדיש" לזכרם של הנספים.  המסכנה לא ידעה במה חטאה ובמה פשעה.  היא הצטדקה והתגוננה וניסתה לחפות על בעלה בטענה כי לא הכול ידוע עדיין וכי יש שראו בו אפילו מציל.  לא היה טעם להתווכח, הזעם והכאב צרבו בנפשי והזיכרון יישאר טרי ולא יימחה לעד – הכיצד אפשר לשכוח יקירים שנעקרו בדמי ימיהם בדרכם לאבדון?!

הגעגועים לבחורות שאהבנו גברו ולא רצינו להמשיך לחיות בניתוק מיקירינו.  חזרנו לברגן-בלזן מתוך כוונה לחדול מחיי הנדודים.  עוד דברים השתנו:  חברינו בקיבוץ מצאו ידידים וחברים חדשים ובמרוצת הזמן נישאו וזיקתם אלינו פחתה.  נותרנו ידידים.  מחויבותנו להם פחתה ונמצאו לנו מחליפים.  דאגותינו האישיות עלו בחשיבותן – שלי לרבטשל'ה, לשרה וליעקב ושל יוסק להנקה ולמשפחתו.  עד מהרה מצאתי את מקומי בוועד היהודי המקומי בתפקיד מזכיר.  ניסחתי את הפרוטוקולים של ישיבות הוועד בכתב ידי.  לכאורה נשא ברל לאויפר בתואר המזכיר ואני שימשתי מזכירו, אך למעשה מילאתי את שני התפקידים.  עד היום נשמר אותו ספר פרוטוקולים, המכיל את ניסוחי בכתב ידי, בארכיון יד ושם.  תרמתי את חלקי גם לקרן הקיימת לישראל והייתי מעורה בכל הפעילויות של התנועה הציונית.

בראש השנה הראשון בברגן-בלזן הלכתי עם רפאל לבית הכנסת ששימש בעבר משרד של הגרמנים.  עתה היה האולם צר מהכיל את ציבור המתפללים.  בחלק מן הזמן התייחדתי בחוץ ומאותה שעה החלטתי לאמץ את ראש השנה ואת יום הכיפורים כימי "קדיש" לזכר הורי שתאריך מותם אינו ידוע לי.  בזיכרוני אני נושא את זכרו של אותו מעמד במטבח ביתנו באחד מימי ראש השנה בזמן המלחמה כששכנינו ויהודים נוספים התאספו בביתנו לעריכת תפילה "בסתר".  אבי ערך בטעם טוב ובניגון שובה לב את התפילות ובפרק "מזמור לדוד" הפנה אלי את מבטו, מבט שנחרת בזיכרוני לאורך שנות חיי מאז אותו מעמד.  לבי נצבט ובעודי עוצם את עיני יכול אני לראות את אבי עטוף טלית, ראשו מכוסה, ומתק קולו משתפך ועולה:  "נקי כפיים ובר לבב, אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה."  כולי נשבר בתוכי ופרץ של דמעות מציף את עיני.  מני אז לא דילגתי ולו פעם אחת על מעמד מרגש זה ועל אמירת "קדיש" לזכרם.

עד מהרה מצאה גם רבטשל'ה עיסוק בברגן-בלזן.  היא עבדה כפקידה במשרד הדואר.  יעקב מצא לו תפקיד במחלקת התרבות.  בזכות רפאל ובגלל מעמדי בוועד היהודי קיבלנו דירת חדר בבית מיוחד שיועד לבעלי תפקידים בכירים.  לא היה בחדר זה כל דבר מיוחד ובכל זאת הוא נחשב יוקרתי.  החדר נמצא לא הרחק מבלוק מספר 48 שבו התגוררה מאשקה.  ביתנו נקרא "קנטינה 2" ושכן בקומת הקרקע.  מעלינו גרו רחלקה ורפאל.  השכר תמורת עבודתנו כלל מצרכים ומעט כסף.  במחנה היה אפשר להשיג מצרכי יסוד ומעט בגדים, אולם כולם שאפו לקנותם בחנויות שבחוץ.  ויתרנו על המצרכים שנחשבו מותרות כמו קפה או שוקולד והמרנו אותם במצרכים נחוצים לקראת העלייה לארץ-ישראל.  ברוב ימות השבוע הייתי טרוד בעיסוקי הרבים ובקושי התפניתי לענייני האישיים, הנהגנו חלוקת תפקידים בדירה שקירותיה כוסו בתמונות של נופי הארץ ושל דמויות חשובות שנגזרו מעיתונים.  שרה ארליך בישלה וכיבדה את הבית ורבטשל'ה טיפלה בי ובאחיה.  שיגרתי מכתבים ארצה וחידשתי את הקשר עם משפחתי.  קיבלתי מהם תמונות ומכתבי עידוד רבים.  במכתביהם יעצו להתכונן לעלייה והדגישו שאין צורך שנדאג:  הם הבטיחו כי לא יחסר לנו דבר.  יצרתי קשר גם עם דודי בארצות-הברית שניסה לפתות אותנו להגיע אליו.  אנו סירבנו ואז הוא הציע שנעבור שם את ה"הכשרה" הראשונה.  לימים קיבלתי מכתב מאברהם וינשטיין אשר נשלח לאחר שחרורו מהמחנות לשווייץ להבראה ונשאר שם זמן רב.  גם רבטשל'ה מצאה בני דודים, כולם דתיים, ועמדנו עמם בקשר מתמיד.  היא אף איתרה בן דוד במינכן, טוביה הופמן.  תוארנו בפי כול כזוג הצעיר, הנאה והמפורסם בבלזן, העומד להינשא, זוג שעורר תשומת לב מרובה.  כך אנו מוזכרים עד היום בפי קרובינו וידידינו.

באחד הימים נודע לי ממכתבו של דוד יהודה כי הוא עומד להישלח מטעם תנועת הפועל המזרחי בישראל כציר לקונגרס הציוני בשווייץ.  השתדלתי מאוד להיכלל בקבוצת הצירים שנשלחו מברגן-בלזן והייתי מסתפק אף בתפקיד מלווה כדי לפגוש את דוד יהודה, אך חליתי ולפיכך נאלצתי לוותר על הנסיעה.[44])

מחנה הריכוז ברגן-בלזן שוחרר בידי הצבא הבריטי ב-15 באפריל 1945.  הניצולים היהודים הם היחידים אשר עדיין שומרים על קשר ביניהם, קשר שהוא המשך לגורל המשותף במחנה הריכוז שהפך לאחר מכן למחנה הפליטים והעקורים הגדול ברגן-בלזן.  התופעה של מחנה ריכוז והשמדה שמוסיף להתקיים לאחר השחרור כמקום ריכוז ומרכז חיים לשרידיו ולפליטים ממקומות אחרים היתה תופעה מיוחדת במינה.  חמש שנים פעלה שארית הפליטה המאורגנת על אדמת גרמניה.  אנו חיינו שם שנתיים.  רוב הפליטים הגשימו את משאלתם ועלו לארץ-ישראל, סבלו חבלי קליטה ואף השתתפו במערכות ישראל.  ההירתמות למען הכלל בעבודתי בוועד היהודי המקומי והמרכזי היתה לצורך, ולאחר עלייתי ארצה השתתפתי בפעילויות רבות.  כיובל שנים נשאתי בעול העבודה ושימשתי מזכיר כללי ואף יושב ראש ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל שהוקם עוד בשנת 1948 והחל לפעול ב-1950.  ביובל פעילותו של הארגון הוא פעל בשטחים רבים ומגוונים, בהם עזרה הדדית, קופת גמילות חסדים, תרבות, דור ההמשך, רכישת מועדון בדירת משרדים בתל-אביב, הקמת מצבה על הר ציון בירושלים, הבאת אפר מברגן-בלזן לאוהל יזכור שב"יד ושם", קריאת רחובות על שמם של קדושי השואה וברגן-בלזן בערי הארץ, אזכרות שנתיות, ייצוג במועצת "יד ושם", בארגוני השואה ובמוסדות אחרים והקמת יער בלזן באשתאול.[45])

כיהנתי במספר תפקידים:  חבר מועצת "יד ושם", חבר ההנהלה בארגון העולמי של הפרטיזנים אסירי המחנות והלוחמים, חבר הנהלת מרכז הארגונים של ניצולי המחנות, חבר הנהלה בארגון עובדי כפייה תחת השלטון הנאצי וחבר ועדת הביקורת של ארגון יוצאי זגלמביה.

בלי שמץ של התפארות אני מציין כי היתה לי יד בכל שטחי הפעילות של הארגון בארץ.  שפר מזלי ובעבודתי הפרטית כמנהל חשבונות, ניהלתי וביצעתי את המוטל עלי כמזכ"ל הארגון.  מנהלי אפשרו את פעילותי כיוון שראו בי שליח ציבור מהימן שמילא לשביעות רצונם את עבודתו בחברה.  המשכתי לשאת בעול הפעילות הענפה הזאת, ואני ממשיך בכך גם היום, אחרי שפרשתי לגמלאות.  מוניתי למזכיר הברית העולמית של ניצולי ברגן-בלזן בראשות הנשיא יוסף רוזנזפט ז"ל וכן כמזכירו הפרטי.  לצדם של יושבי הראש צבי עזריה, רפאל אולבסקי וחיים פוסלושני, כחבר ההנהלה וכראש קופת גמילות חסדים עשיתי כמיטב יכולתי בעבודות ניהול, בניסוח חוזרים, פרסומים ומאמרים ובעריכת מאזנים ודוחות כספיים – כל אלה נוסף על ארגון פעילויות שונות.  הייתי הצעיר בחבורה וקניתי לי מקום של כבוד בקרב ראשי הארגון.  למדתי מחכמת חייהם ומפיקחותם וכן מניסיונם בהלכות עבודה ציבורית.  הקדשתי לפעילותי זו את מיטב שנותי, ולהן אני מקדיש שורות אלה.[46])

עוד תחום פעילות שאני פועל בו הוא איסוף חומר ארכיוני למוזאון בלזן בגרמניה בעיר Loheide שעל יד ברגן-בלזן.  אני מתמקד בהנצחת הפעילות של שארית הפלטה בבלזן בחמש שנות קיומו של מחנה העקורים וכן בפעילות של יובל שנים במדינת ישראל.  מדי חמש שנים אני מארגן משלחת של ניצולים היוצאת לקיים טקסי אזכרה בברגן-בלזן.

 

נישואים ועלייה לארץ-ישראל

מחנה העקורים זכה לקבל מכסה של היתרי עלייה ואני השתדלתי שנשובץ בין ראשוני הרשימה.  לא ידעתי אז כי יד נעלמה העבירה את שמותינו לסוף הרשימה כדי להמשיך ולהשתמש בעבודתי הציבורית לצורכי הקהילה בבלזן.  הצלחה מרובה יותר נחלתי בשיבוץ שמה של שרה ארליך אשר עלתה ארצה בעלייה חוקית עם המשלוח הראשון.  לאחר שנדחתה בקשתנו מספר פעמים וכיוון שלא הצלחנו לממש את רצוננו לעלות לארץ-ישראל, החלטנו להיענות לדרישת קרובינו ולערוך את נישואינו בבלזן.  חתונתנו נערכה ביום חמישי, כ"א בסיוון תש"ו, 20 ביוני 1946, באולם "נוחם" בבלוק 42, מרכז פעילותה של התנועה שאיחדה את כל התנועות הציוניות.  לא היה מי שיכין את סעודת הנישואים ולא ידענו מי יוביל אותנו לחופה.  נשאנו לבדנו בעול ההכנות.  רבטשל'ה נסעה יום קודם לעיר צלה (Celle), קנתה גלידה וסחבה אותה בעצמה.  ממחסן המחנה קיבלנו יין ישראלי ומצרכי מזון.  אביזרים ובגדי כלה שאלנו ממכרים שנישאו לא מכבר ואת חליפתי קיבלתי מן המחסן שקיבל בגדים משומשים כשי מארצות-הברית.  קהל רב ומכובד הגיע לחתונה.  הגיעו אף אורחים מרחוק, בהם גניה ואביה שהגיעו מזלצהיים וטוביה ופרדזיה הופמן שהגיעו ממינכן.  רחלקה ופרדזיה היו שושבינות הכלה והובילו את רבטשל'ה לחופה.  אותי הובילו בני הדודים טוביה ורפאל.  מראה פנינו היה רציני ומתוח.  תחת החופה ערכנו אזכרה לנשמת הורי.  האזכרה ביטאה את אבלי הפרטי במקביל לאבל הכללי שבשבירת הכוס על ירושלים.  לפני החופה הוכנסתי לחדר צדדי לעריכת שטר האירוסים.  שם קיבלו את פני חברי וידידי, בהם יוסק והנקה, מאשקה, יעקב ושרה.  החגיגה נמשכה שעות רבות, לוותה בתזמורת והונצחה בידי צלם.  בסוף הערב התפזרו האורחים ואנו חזרנו לחדרנו.  זו היתה חתונה שמחה אך טעונת רגשות.  חשנו מאושרים ובד בבד מלאי דאגה בגלל הקרקע הלא יציבה שתחת רגלינו.  היינו עקורים המקווים לשוב ולמצוא מנ