_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

להיות חופשי: נער בגטו לודז' ובמחנות[1]

בן אברהם

תרגמה מרים בריק-נקריץ

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

בן אברהם, שם עט של ניצול שואה שכתב כמה ספרים על התקופה הנוראה ההיא, היה נער צעיר באותם הימים ושהה בגטו לודז' ובמחנות במשך שש שנים ארוכות.

בגטו לודז' פקד את בן אברהם הרעב והחולי והוא שקע בייאוש.  רק הודות למסירותה של אמו שחסכה אוכל מפיה וסיכנה את חייה כדי להשיג בעבורו תרופות ומזון, הבריא בן אברהם וניצל מגורלם של אלפי הילדים ובני הנוער שקיפחו את חייהם בגטו לודז'.  הנער הצעיר ניחן בכישורים מכניים ורכש לו מיומנות במלאכת המכונאות – עובדה שהצילה את חייו.

לאחר חיסול גטו לודז' נשלחו בן אברהם ואמו לאושוויץ.  בן אברהם הופרד מאמו ולא שב לראותה לעולם.  מאושוויץ נשלח בן אברהם לשורה של מחנות עבודה וצער בצעדת המוות למחנה רוונסבריק.

משנשמעו צהלות השמחה עם השחרור לא מצא בן אברהם בקרבו כוח לעלוז.  "אנחנו היהודים, לא צעקנו.  רק בכינו ובכינו בלי הפסק".

 

תוכן העניינים

הקדמה

חלק ראשון

חלק שני

אפילוג – נעילה

 

לזכר הורי היקרים ובני משפחתי

שלא שרדו בגיהינום הנאצי

 

העדות הזאת מוקדשת לילדים שיגדלו ויחרצו לימים את גורל העולם, בתקווה שבבגרותם לא ישכחו את הילדים שעל לא עוול בכפם סובלים מרעב ומתים במלחמות בגלל יהירותם של אלה שגם הם היו פעם ילדים.

 

הקדמה

אצל רוב האנשים ההתבגרות היא היפה שבתקופות חייהם.  בשבילי – היות שלא הייתי אלא מספר, אסיר אחד מני רבים במחנות הריכוז – זאת היתה תקופה של סבל וגסיסה למן הימים הראשונים של ספטמבר 1939 ועד ה־2 במאי 1945.

כמו כל היהודים, סבלתי רעב, עינויים ועלבונות מידי הנאצים.  איבדתי את משפחתי הקרובה – את אבי ואת אמי שנרצחו בגלל השנאה של אנשים כמו היטלר, הימלר, אייכמן ומנגלה.

אדם שלא עבר את הגיהינום הנאצי מתקשה להאמין שתיתכן השמדה מאורגנת ומחושבת שכזאת;  שאומה שנחשבה לתרבותית ביותר באירופה, אפשרה לאדם מטורף להוביל אותה למעשי רצח ועינויים שגימדו את המעשים הנתעבים ביותר – של מעשי ההונים, הברברים, ההיידמקים, הוונדלים ואחרים – שבוצעו לאורך כל ההיסטוריה האנושית

אין מטרתי בדברי לעורר רחמים, אלא להזהיר ולהתריע כדי שמעשים כאלה לא יישנו בשום מקום עלי אדמות.

 

חלק ראשון

א

כשהאישה עברה, הסתכלתי ברגליה ונעצתי את מרפקי בצלעו של חברי פרנק:  "כבר ראית אישה ערומה?"  שאלתיו.  "אני לא, ואתה?"  שאל.  צחקנו.  שמש אוגוסט להטה.  היינו בחופשה והלכנו בטלים ברחובות העיר, בלי מטרה.  השנה היתה 1939.  כולם נראו מבוהלים מאוד.  בכל מקום הורגש אי שקט.  האם תפרוץ עוד מלחמה, עוד אחת?

היינו שותפים למתח הזה ובתמימותנו הילדותית הצטערנו שטרם הגענו לגיל הגיוס לצבא.

פרנק הצעיר ממני, אמר:  "הדוד שלי, יאן,  סיפר לי שכשהיה בן 15 כבר יצא להילחם.  לך יש מזל, שבשנה הבאה כבר תוכל להתגייס, אבל אני אצטרך לחכות עוד שנתיים.  עד אז המלחמה עלולה להיגמר".

שמנו לב שאנשים רבים רצו אל דלת בניין המשטרה הישן שמעבר לרחוב.  "בוא נראה מה קרה", צעקתי אל חברי.

התחלנו לרוץ.  נדחפנו ופילסנו לנו דרך בין האנשים שעמדו לפני בניין המשטרה.  ראינו שלט גדול ולמקרא הכתוב בו, פעם ועוד פעם, הרגשנו בלבנו עליצות:  "כל הגברים מבני 21 ועד 45 חייבים להתייצב מיד בבסיס הצבאי הקרוב ביותר!"  הקשבנו לדברי המבוגרים שעמדו בקבוצות קטנות.  האופטימים שביניהם אמרו שאחרי שלושה ימי קרבות כבר נהיה בברלין ונחגוג את ניצחוננו.  אבל אני שמעתי את דבריו של זקן אחד:  "שאלוהים ירחם עלינו.  כבר נלחמתי בשלוש מלחמות.  הן נמשכות שנים, ואנשים מתים כמו זבובים".  פרנק הביט בי מבוהל.  התרחקנו מההתקהלות ולאִטנו המשכנו את דרכנו הביתה.  בדרך קנינו סיגריות וביקשנו מחייל שעבר לידנו שידליק לנו אותן.  הוא הביט בנו במבט רציני, אבל לא אמר מילה.

קנאנו בו.

התפרצתי הביתה בצעקות:  "מלחמה, מלחמה!"  אמא הדפה  אותי וראיתי את פניה הבוכיות.  "אתה טיפש גדול.  אינך יודע מה אתה מדבר.  האם אתה יודע מה זאת מלחמה?"  והמשיכה בבכייה.  "אתה מתאר לעצמך, כמה קרבנות וסֵבל היא מביאה?  לא, אתה לא יודע.  בוא, ארוחת הצהריים על השולחן.  תאכל, ולך לשחק עם החברים.  אבא שלך יצא, ואני הולכת אל הורי".

"גם אני רוצה ללכת אתך".

"לא, תישאר פה, יש להם מספיק בעיות בלעדיך".

"אם לא תקחי אותי, אלך לבד".

ידעתי שלסבא ולסבתא שלי יש בעיות, אבל רציתי לשחק עם בן דודי מונייק או לחטט במגירות ולחפש מטבעות רוסיים ושטרות גדולים ועליהם דמותו של הצאר, שכבר בימים שלפני המהפכה הרוסית איבדו מערכם.  יכולתי גם לחפש בולים על מעטפות המכתבים הישנים שאיש כבר לא קרא.

אלא שבעיני הסבא והסבתא שלי, ההורים של אמא, נחשבתי ל"שייגעץ" כי לא התפללתי כל יום, לא לבשתי בגדי חסידים עם הציציות בחוץ, וגם לא היו לי פאות, כמו למונייק, ואפילו יידיש לא דיברתי.  בייחוד סבא שלי בעל הזקן הלבן והארוך – בן למשפחת רבנים אריסטוקרטית שניהל בית כנסת גדול בעיר – התבייש בי.

 

ב

באמצע הלילה התעוררתי בבהלה.  רעש מחריד של אזעקות.  רצתי אל החלון כדי לראות מה קרה.  חושך מוחלט שרר בעיר.  החלונות היו מכוסים בנייר שחור, כדי שהאור לא ייראה בחוץ.  הסדקים בחלונות היו מודבקים בפסי נייר, כדי למנוע חדירת גזים אם יהיו הפצצות גזים.  הכול פחדו מהגזים.  רק חיילים, אנשי משטרה, חברי ממשלה או עשירים גדולים קיבלו מסכות גזים, ומאחר שלא השתייכנו לאחת הקבוצות הללו, היינו מוכרחים לאלתר מעין תחליף מסכה לאף ולפה מחתיכות בד וצמר גפן.

על כל הבניינים התנוססו מודעות שפירטו את כללי התנהגות האוכלוסייה בשעת הפצצת גזים.  למשל, בשעת הפצצת גזים עלינו לעלות לקומות הגבוהות, מפני שהגזים כבדים יותר מהאוויר, ובשעת הפגזה קונבנציונלית, עלינו לרוץ למרתפים.  ואם נופצץ בשני סוגי הפצצות, אלוהים יודע מה עלינו לעשות!  חשבתי על ההנחיות מטעם הממשלה, בעוד האזעקות מוסיפות ליילל.  משנפסקה האזעקה, חשבתי שזה היה עוד ניסוי צופרים – השמיני באותו שבוע.  הלילה היה ליל ה־30 באוגוסט.

בשבע בבוקר המחרת העירו אותנו דפיקות חזקות בדלת.  "אדון אברהם תתעורר, פרצה מלחמה".  את הידיעה העצובה הביאה לנו שוערת הבניין שלנו.  בבהלה הודיעה לנו שהצבא הפולני כבר חדר לשטח הגרמני והוסיפה:  "דנציג ופרוסיה המזרחית כבר בידינו.  עכשיו נתקדם לברלין ונגמור עם היטלר".

יצאתי לרחוב בריצה, ולא הסתרתי את השמחה שבלבי.  הכול שפעו אופטימיות וניתחו ופירשו את הניצחונות של פולין בשדה הקרב, אף שבידיהם החזיקו מסכות גזים.  אבא של פרנק סיפר על ניצחונות הצבא הפולני על הגרמנים והבליט את מבצע חיל הסוסים.  פרנק ואני התקרבנו אליו בזהירות, כדי לקחת ממנו את המסכה, אבל הוא לא הניח לנו.  "אני עלול להזדקק לה בכל רגע", וליטף אותה, כאילו היתה כלי זין חשאי המסוגל להשמיד את כל הצבא הגרמני. 

האזעקה הוסיפה לייבב.  בן רגע כיסו עשרות מטוסים את השמים.  שמענו יריות.  המטוסים טסו בלי הרף.  הרמקולים של מכשירי הרדיו שהוצבו במכוון על חלונות הדירות, שידרו בלי הרף.  הקריין הודיע בשמחה רבה על מספר מטוסי האויב שהופלו בקרב.  גם אנחנו שאגנו משמחה.  לא ידענו שכבר ביומה הראשון של המלחמה הושמד כל חיל האוויר הפולני.

למחרת כבר נשמעו דיבורים אחרים.  סיפרו שהגרמנים כבשו את שלזיה וצעדו בכיוון העיר פוזנן.  אבל אבא של פרנק הוסיף לטעון בתוקף שהמרשל רידז'־סמיגלי בוודאי נוקט תכסיס אסטרטגי, כלומר מניח לגרמנים להתקדם, כדי שיקל להשמיד אותם.  "שאם לא כן, אין בזה כל היגיון.  הרי זה יכול לעלות לנו בקרבנות רבים", אמר וחיבק את מסכת הגזים שנשא אתו תמיד.

מטוסי האויב הוסיפו לטוס בשמי העיר, ולמראה העננים הקטנים שהתפוצצו באוויר בהפגזות הארטילריה הפולנית, צעקנו:  "יותר ימינה, יותר שמאלה, כמעט, כמעט".

הפצצות הראשונות שהשליכו אווירוני האויב על בניין גבוה בסביבת ביתנו, היו גם היחידות.  רצתי לשם לראות את הנזק.  הבניין כאילו נחתך באמצעו.  הקומה העליונה היתה הרוסה, ומיד נודעה לי התוצאה:  הרוג אחד ושני פצועים.

כעבור זמן שמענו ברדיו שצרפת ואנגליה שלחו אולטימטום לגרמניה, בדרישה שתוציא מיד את צבאה משטח פולין.  הכול שמחו:  "עכשיו לא רק אנחנו פועלים נגד האויב.  עכשיו יקיץ הקץ על היטלר."  אם לומר בכנות, לא רציתי שהמלחמה תיגמר מהר.  באותו הרגע הגיע פרנק ובפיו החדשה שמגייסים בחורים בני 17, זאת אומרת שכעבור שנתיים אוכל להתגייס.

הגרמנים הוסיפו להתקדם.

שמעתי שכשצרפת ואנגליה הצטרפו למלחמה, פנה האפיפיור פיוס ה־12 אל הממשלות הנלחמות בקריאה שלא להשתמש בגזים.  תשובת כולן היתה:  "לא נהיה הראשונים להשתמש בהם".  ואכן נמנעו משימוש בגזים בכל ימי המלחמה.  אבא של פרנק, כבר בלי המסכה, ירד עצבני:  "האפיפיור בוודאי גרמני, או לפחות איטלקי, ידיד של הגרמנים.  עם הגזים היינו מחסלים את הגרמנים בתוך 24 שעות.  בלי הגזים, הגרמנים עדו עלולים לנצח.  בגדו בנו!"

 

ג

6 בספטמבר.  אני זוכר הכול כאילו זה קרה היום.  הצבא הפולני עזב את העיר לודז'.  לא היתה משטרה ברחובות, רק אבל והרס.  ברדיו הממשלתי ביקשו שכל הגברים המסוגלים לאחוז בנשק, יצאו מן העיר מזרחה.  העיר היתה כמרקחה.  כל הכבישים שהוליכו אל ורשה מלאו אנשים.  מעולם לא ראיתי כדבר הזה.  מחזה נורא.  ילדים, צעירים וזקנים צעדו מבוהלים בשקט מעורר חלחלה.  רבים הלכו ברגל, אחרים רכבו על סוסים ורובם סחבו את מטלטליהם כדי להציל לפחות את מקצת רכושם.  בין סוסים בלי רוכבים ובקר מבוהל צעדו אנשים, ומכל עבר הצטרפו עוד ועוד פליטים אל המון ההולך וגדל.  פחד ניכר על פניהם שעטו מעין מסכה משותפת.  בקרב ההמון השקט נשמע בכי הילדים כפזמון משעמם, עצוב וקטוע.  היבטתי בהם מבולבל ומבוהל.  גרוני ניחר וכולי כוסיתי באבק.  כל הזמן עברו לידי חיילים מלוכלכים ועייפים שבגדיהם קרועים, רבים מהם יחפים, ולא חמושים.  המכוניות ננטשו בכבישים לאחר שנגמר מלאי הדלק.  מפעם לפעם היו כולם נופלים על הארץ מפחד המטוסים שהיו צוללים ויורים במכונות ירייה על הצועדים.  כששכבתי בסבך שמעתי צעקות מחרידות.  הפצועים נשארו בלי טיפול רפואי ובלי עזרה.  צעדתי ובכיתי למראה פני המתים שנשארו על אם הדרך.  רק שני דודים שלי הצליחו להגיע לוורשה.  הרבה אנשים, וביניהם אני, פרשו וחזרו הביתה.

כמעט על כל הבתים והקירות מצאנו כרזות שדמות חייל פולני מתנוססת עליהם ובפיו המילים:  "חזקים, מאוחדים ומוכנים".  באחד השלטים שראיתי הוסיף מישהו בצד:  "חזקים נגד היהודים, מאוחדים בשכרות ומוכנים לבריחה".  הבטתי בשלט ופתאום ראיתי שמתקרבת קבוצת גרמנים בבגדיהם האזרחיים, על זרועם סרטים אדומים וצלב קרס.  הם עברו בלי להשגיח במישהו.  כעבור כמה רגעים חלפה במקום מכונית, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי חיילים גרמנים במדים אפורים, על ראשם קסדה ובידיהם מקלע.

פתאום הרגשתי פחד נורא.  התקרבתי אל כמה שכנים שניסו לפרש את בואו של הצבא הגרמני.  כולם היו מודאגים.  אחדים אמרו שלא הכול אבוד וציטטו את הנס שאירע ב־1920 על נהר ויסלה.  אז הצליח הצבא הפולני לנצח את חילות האדומים ואת כל צבא הבולשוויקים.  הפולנים האמינו בנסים.

הרחובות היו ריקים.  רק נשים וילדים נראו בתור שהשתרך ליד המאפיות וחנויות המכולת.  החיילים הגרמנים תלו כרוזים של צווים לאוכלוסייה בחתימת הגנרל פון בראוּכיטש, המפקד העליון של כוחות היבשה בגרמניה.  בכל הכרוזים הודגש:  "העבריינים יוצאו להורג!"

גם רדיפות היהודים החלו.  הגרמנים היו חוטפים אותם ברחובות לצורך עבודות כפייה ששכרן היה מכות.  הפחד מפני החטיפות ברחוב היה לסיוט של כל היהודים.  אנשים נעלמו פתאום, בלי להשאיר סימן.  המנהיגים היהודים היו הראשונים להיעלם.  אחריהם נעלמו סופרים, שחקנים ומקצת האינטלקטואלים שהיו בעיר.  הם נאסרו בלילות ואיש לא ראה אותם עוד.  הגרמנים שחיו בפולין – ונודעו בשם פולקסדויטשה – שאבו עידוד מן הנסיבות ושדדו את בתי היהודים.  כעבור זמן קצר התחילו לפרוץ לדירות הטובות שהשתייכו ליהודים וגירשו את הדיירים מבתיהם.

כל זה אירע לפני תום המלחמה נגד פולין ובטרם נכנעה ורשה הבירה.  הפולנים הגנו עליה בחירוף נפש.  אני זוכר את הפליטים הראשונים שחזרו מהחזית הזאת והביאו רק ידיעות רעות.  ההפצצות בעיר ורשה נמשכו.  יום ־יום החריף המחסור במזון.  בעיר היו המוני הרוגים.  ריח הגוויות היה נורא.  פצועים רבים לא קיבלו שום עזרה רפואית, בגלל המחסור הגדול בתרופות.

ב־28 בספטמבר, אחרי ימי מערכה נואשת, נכנעה ורשה לאויביה.  המערכה הסתיימה, ונותרה רק התקווה שצבאות צרפת ואנגליה ינצחו במערב, אחרי הכרזת המלחמה נגד גרמניה.  למרות הכול עשו הפולנים יד אחת עם הגרמנים, אויביהם, ברדיפתם את היהודים.

באותו הזמן שמנו לב שאביו של חברי פרנק נעלם.  באחד הימים הביא פרנק לביתי חיילי עופרת, צלבי קרס והרבה צעצועים גרמניים ואמר שהביא לי מתנה.  המתנה עוררה את סקרנותי.  "איפה השגת את כל זה?"  שאלתיו.  "כפי שאתה יודע, אבא שלי ברח, אף אחד לא יודע איפה הוא.  אמא היתה זקוקה לכסף, לכן השכירה את אחד החדרים שלנו לפולקסדויטשה, והוא נתן לי את אלה.  יש לי הרבה כאלה.  אני יכול להביא לך כמה שתרצה".  סקרתי בסקרנות את הפריטים ואחר בחנתי שעה ארוכה את פניו של חברי.  פרנק המשיך:  "הוא כל כך טוב אלי ומרשה לי לישון על הספה בחדר האוכל ובעצמו ישן במיטה עם אמא שלי, רק כדי שיהיה לי יותר נוח.  הוא ממש טוב אלי.  איני מבין מדוע אתם היהודים לא אוהבים אותם".

הידידות שלנו הלכה ודעכה.  יום אחד הוא אמר לי, "אני לא אשחק אתך יותר.  אתה יהודי מלוכלך ואני בן לגזע טהור.  הדוד שלי – כך קרא לגרמני שגר בביתם – אמר לי שלדעתו הדירה שלכם תתאים לנו מאוד".

בתמימותי חשבתי:  בוודאי, אנחנו הבעלים של הבניין הגדול הזה.  יש לנו שני חדרי שינה ודירה מרווחת.  הם גרים בדירה קטנה וחולקים בית שימוש עם יתר הדיירים.

האנטישמים שיוו ליהודים תדמית מעוותת, ולפיה אנחנו מנצלים אחרים.  האמת היתה שונה לגמרי.  מכורח הנסיבות היו היהודים חוסכים כל פרוטה.  מניסיון של אלפי שנות גלות למדנו שבשעת חירום רק הכסף יכול להבטיח לנו חופש ואפילו להציל חיים.  לא בזבזנו את הכסף על משתאות, כמו הפולנים.  בכל ערב שישי, יום תשלום המשכורת השבועית, נראה מחזה קבוע:  פולנים שיכורים כלוט הרודפים אחרי יהודים בעלי זקן או מבזבזים את כספם על פרוצות, בזמן שבבתיהם שורר הרעב והעוני.

לודז' היתה עיר מכוערת, מלוכלכת ומלאה עשן.  ובכל זאת בשכונות היהודים שררה מידת מה של ניקיון.  בימי שישי נראו ילדים יהודים בבגדי שבת נכנסים לצד הוריהם לבתי הכנסת לקבל את פני "שבת המלכה".  בימות השבוע דאגו היהודים כיצד יושג הכסף בשביל לחגוג את השבת בכבוד.  בימות השבוע היה המזון אצל העניים דל ומועט, אבל לשבת לא חסכו והעלו על שולחנם דגים, יין וחלה.  אף שמרבית היהודים היו עניים, הרי היו "עשירים", ולמרות העצב, היו מאושרים.

האמנו שאם דורות עמדנו בכל הצרות שניחתו על ראשינו – אינקוויזיציה, שחיטות ורדיפות – והצלחנו לשרוד, הרי האנטישמיות בפולין לא צריכה להדאיג אותנו.  לא חשבנו שיש צורך לפחד מהאנטישמים.  היינו עַם הסגולה שה' בחר לתת לו את התורה ואת עשרת הדִברות.

כך חשבו היהודים לפני מלחמת העולם השנייה.  הגרמנים מצאו בפולין קרקע פורייה לאנטישמיות שלהם.  למשל, הפולנים והגרמנים כאחד נהנו לגזור את הזקנים של היהודים הדתיים שנקרו בדרכם.  פעמים גזזו רק צד אחד של הזקן וראו בזה שעשוע גדול יותר.  היהודים היו מכסים את זקניהם או נמנעים מלצאת לרחוב.  לדוד שלי גזזו את הזקן.  סבא שלי שהתגאה תמיד בזקנו הלבן והארוך, פחד לצאת מן הבית. 

פעם אחת חזר אבי הביתה כולו פצוע ושותת דם.  הוא שכב על הספה וסיפר לנו שהגרמנים גררו אותו לעבודת כפייה, ומכיוון שהיה חולה כליות ועבר שני ניתוחים, נבצר ממנו להרים שקים כבדים של קמח.  הגרמנים היכו אותו עד שאיבד את ההכרה.  אחר כך נודע לנו מפי השכנים שהמכים היו גרמנים ששנים גרו בשכונתנו, אלה שלפני המלחמה התלוננו שאין בפולין שוויון זכויות, ליהודים ולגרמנים כאחד.

ימים ולילות שמעתי את אבי גונח במיטתו.  כששב לאיתנו, באו שכנינו הפולנים אל דלת דירתנו והמנומסים שביניהם אמרו:  "היינו בטוחים שתמות אחרי המכות האלה".  האחרים אמרו:  "יש לך בריאות של סוס".

בקיץ 1939, חודשים מעטים לפני פרוץ המלחמה, יצא חוק ולפיו נדרש לצבוע את כל בנייני לודז' באפור, ובִן לילה כל הולך בטל נהיה צבע.  אף־על־פי־כן זאת היתה משימה קשה לביצוע בגלל הזמן הקצר והצבע המועט שהוקצב לה.  בניינים רבים לא נצבעו בזמן, והמשטרה דנה לכף חובה את בעלי הרכוש.

ברחוב מגורנו היו 42 בניינים, מהם 26 היו בבעלות פולנים, 14 בבעלות גרמנים ושניים בבעלות יהודים.  רוב הבניינים לא נצבעו בזמן המוקצב.

המשפטים היו מצחיקים:  כל מקרה נדון בשלוש דקות לערך.  השופט היה שואל מה הם שמו, כתובתו ודתו של בעל הבית.  הקנסות ניתנו לפי התשובות:

לפולנים – 20 זלוטי

לגרמנים – 100 זלוטי

וליהודים – 250 זלוטי.

אותם גרמנים שהתלוננו תמיד על אי הצדק של הפולנים, יישמו עכשיו "צדק" משלהם.

הפולנים היו צינים מטיבם.  התהלכו שמועות שבנאומו בסנט חודשים מעטים לפני המלחמה הפציר ראש ממשלת פולין, הגנרל סלבוי־סקלדובסקי, באוכלוסיה הפולנית לא להכות את היהודים, אלא רק להטיל עליהם חרם.  החל מאותו יום ראינו קבוצות של פרחחים, מקלות בידיהם, שמנעו את התושבים הפולנים מלהיכנס לחנויות היהודים.  אחרי שכבשו הגרמנים את פולין, רוב הפרחחים למדו מהר את המילה הגרמנית – אולי היחידה שסיגלו לעצמם – Jude (יהודי).

 

ד

בראש השנה היהודי היתה העיר מלאה כרוזים שאיימו במוות על יהודים שיתכנסו להתפלל.  כל חנויות היהודים חויבו להיפתח.  אותו צַו חל גם על יום כיפור.

המצב החמיר מיום ליום.  בני משפחתי נשארו בבית, התפללו ובכו.  סבי אמר שהגיע הזמן שיבוא המשיח.  בתי הכנסת בעיר הועלו באש והגרמנים והפולנים ראו בזה שעשוע.  הכאבים הביאו אתם פחי נפט, כדי להגדיל את השרפה.  כל בתי הכנסת בעיר נשרפו, והזעם וההרס הגרמניים החריבו הכול – ספרי תורה קדושים, כלי כסף עתיקים ובעלי ערך היסטורי רב, שטיחים יקרים.  עמנו נשאר חסר מגן.

יום כיפור הגיע, ואני צמתי.  ההרגשה שאני יהודי החלה לפעפע בתוכי.  להולדתי בפולין לא היתה עוד שום משמעות בעיני.  מעכשיו השתייכתי לעם אחר.

את בעלי החנויות הכריחו לתלות על דלת החנות כרוז ועליו כתוב "חנות של יהודים".  במסעדות ובמועדוני לילה פולניים היתה הכניסה אסורה ליהודים ולכלבים.  חנויות של יהודים צוינו במגן דוד, כדי להזכיר שעליהן להיפתח בראש השנה וביום כיפור.  מיד אחרי החגים הוחרמו כל חנויות היהודים.

באוקטובר של אותה שנה התחילו להתפשט השמועות הראשונות על הכוונה להקים גטו.  דיברו שתהיה שכונה רק ליהודים.  אפילו אמרו שהגטו ימוקם בשכונת בלוטי (Baluty), הענייה והמלוכלכת שבשכונות העיר.  לבסוף הגיע היום או, ליתר דיוק, הלילה ובו היו השמועות למציאות.  את האוכלוסייה הפולנית העבירו בחיפזון כדי לפנות את הבתים ליהודים.

באותו זמן הופיע חיים רומקובסקי,[2] המנהיג החדש של היהודים בגטו.  עד אז הוא לא היה מוכר בקרב יהודי העיר.  תחילה הבטיח רומקובסקי אספקה יומיומית של 5,000 יהודים לעבודות פרך בשביל הגרמנים.  תמורת זאת הבטיחו הגרמנים לא לחטוף עוד יהודים ברחוב.  ברור שההבטחה מעולם לא קוימה, אף שיום־יום התייצבו 5,000 יהודים לעבודה.

הגזרות הבלתי נסבלות נמשכו.  אחת מהן ציוותה על כל היהודים לשאת סרט צהוב על זרועם הימנית, שהוחלף בתוך זמן קצר בטלאי צהוב מצד ימין של הלבוש מלפנים ומאחור.  חוק אחר אסר על היהודים להתהלך ברחובות הראשיים בעיר.  עוד חוק דרש שהיהודים ירדו מהמדרכות כשמופיע גרמני.

 

ה

ב־15 בפברואר, בסביבות שש בבוקר העירו אותנו דפיקות חזקות בדלת הקדמית "לפתוח, גסטפו"!  כשפתחנו את הדלת, ראינו שני חיילים ואדם בבגדים אזרחיים.

אחרי כמה רגעים גורשנו מביתנו בבגדים שלגופנו.  את ההורים שלי בדקו בקפדנות ולקחו מהם את כל רכושם.  החיילים לקחו את חפצינו וגם את הכסף שמצאו בבית.  בצער רב ראינו איך חתמו בחותמת את דלת דירתנו.  מי שניסה להתנגד לפקודותיהם, הומת בו במקום.  נאלצנו לעבור לגור בגטו.  פחד וייאוש מילאו את לבנו עת שירכנו את רגלינו בעיר אל השכונה המיועדת ליהודים.  לברוח לא יכולנו, כי לא היה לנו כסף.  בערב הגענו אל הדירה החדשה.  חדר ומטבח קטן ברחוב בזֶ'זינסקה 41.

גירוש היהודים אל הגטו התנהל לפי תכנית.  כל יום הגיעו אנשים מבתים ומשכונות כפי שנקבע.  אלא שתהליך שכזה היה נמשך זמן רב – שלושה חודשים לפחות.  לכן באחד הימים אספו הגרמנים גברים ובחורים צעירים, העמידו אותם אל הקיר והרגו את כולם לעיני האמהות, הנשים והילדים.  כך השיגו הגרמנים את מטרתם ביתר מהירות, שכן כל היהודים ברחו מיד אל הגטו, בלי לחכות לפקודות.  הגטו התמלא עוד ועוד אנשים, והחורף התקרב ואף הקדים לעומת שנים עברו.

בדירתנו, נוסף על הורי ועלי, גרו הסבא והדוד.  כל יתר בני המשפחה ברחו לפיוטרקוב, עיירה בקרבת לודז', עיירת הולדתו ונעוריו של סבא.

הקור באותו החורף הגיע ל־30 מעלות מתחת לאפס.  אבא שלי ואני ישנו באותה המיטה, מכוסים רק בשתי שמיכות דקות.  למרות הסבל והייאוש הגדול, קרא לי אבא שלי בשארית כוחותיו קטעים מהספר "במערב אין כל חדש" מאת אריך מריה רֵמארק.  בדרך כלל היינו נרדמים מעייפות ומחולשה תמידית.  חסרו עצים להסקה, ובחדר שלנו היה קר מאוד.  בבוקר היו מי הדלי שבחדרנו קפואים.  אני הייתי מתקרב לדליים ומנסה לשווא לשבור את הקרח.

דרך סדק הייתי משקיף בקנאה על רחובות הפולנים ורואה את הילדים ואת בני הנוער מחליקים על הקרח.  גם אני הייתי רוצה להחליק כמוהם.  לפני המלחמה הייתי אלוף כיתתי, ועכשיו נאסר עלי להצטרף אליהם.  השעשוע הותר רק לגרמנים ולפולנים.

רומקובסקי שלט בגטו.  מפעם לפעם היה מפיץ עיתון ומודיע על החלטות חדשות:  קיצוב של אוכל, הקמת משטרה יהודית, תחומי הגטו.  אבל הודעותיו לא זכו לתשומת לב מרובה, לפחות לא בהתחלה.

ב־8 בנובמבר 1939 סופחה לודז' לרייך הגרמני.  ב־11 באפריל 1940 הוחלף שמה לליצמנשטט (Litzmannstadt), על שם הגנרל הגרמני קרל ליצמן.

ב־1 במאי 1940 הגיעה אלינו הידיעה הקשה:  הגטו עומד להיסגר.  איש לא יוכל לא להיכנס ולא לצאת ממנו בלי רישיון מיוחד מהגרמנים.  אחר כך נודע לנו שגטו לודז' היה הגטו הגדול הראשון באירופה שנסגר וגודר.

לפני המלחמה חיו בלודז' כ־233,000 יהודים, מהם כ־164,000 נכלאו בגטו.

החשמלית שקישרה את לודז' עם הערים הסמוכות לה, עברה בתחומי הגטו.  הרחוב שבו עברה החשמלית נחצה לשניים ומעליו נבנו כמה גשרים שחיברו את שני חלקי הגטו.  כמה פעמים ראיתי גרמנים יורים לעבר עוברי אורח על הגשרים כדי לצוד יהודים.

סגורים בחדרים הצרים, קינאנו ביהודים בני ערים אחרות, ובייחוד באלה שעדיין היו חופשיים. הגטו בוורשה טרם הוקם.  למרות כל הקשיים והבעיות, המגורים ברחוב בז'זינסקה היה בשבילי ניסיון חדש.  בסביבה שלנו, כמו בכל מקום, היו כל מיני אנשים – טובים ורעים, אדוקים וחופשיים – ורבים מהם לא ידעו שהם יהודים.  אפילו כומר הגיע אל הגטו רק מפני שסבו היה יהודי.  משכילים רבים שגרו בסביבתנו, דיברו רק פולנית.  לעומתם החסידים, לא שלטו בפולנית.  הגטו גדל כל כך, עד שנדמה למדינה עם שלטון עצמאי וחוקים משלו, משטרה ובייחוד "נשיא" ו"שרים".

הרעב שימש לנשא רומקובסקי כלי להנהיג את שלטונו.  כך או אחרת הכול נכנעו לו.  התחילה הקצבת המזון.  המנות השבועיות לא הספיקו אפילו ליום אחד.  כולם סבלו מרעב.  בעלי הכסף, קנו מזון מבחוץ, אבל במחירים מופקעים.  היינו זקוקים לכסף.  סבא שלי נזכר שגרמני זקן – חבר ותיק מהימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, ואדם הגון – היה חייב לו כסף.  אבל איך לצאת אל מחוץ לגטו?  התנדבתי לצאת ולחפש את הגרמני למרות איסורה של אמי המפוחדת.

הצלחתי לרמות שומר, עברתי מתחת לגדר והצלחתי לצאת מהגטו.  תודות לבגדי הגלישה על הקרח שלבשתי ולמיניאטורות החיילים שקיבלתי מפרנק והיו בידי, כנראה נראתי כמו פולקסדויטשה.  למזלי, אחרי שעות ששוטטתי ברחובות, מצאתי את הגרמני שבאמת היה ישיש טוב לב.  האיש זכר היטב את סבי ונתן לי קצת כסף.  מפעם לפעם חזרתי לבקרו, והוא נתן לי תמיד סכום כסף, שלח דרישת שלום לסבא שלי והפציר בי שאזהר מאוד בדרכי חזרה.  באותן יציאות קניתי תמיד סיגריות ומיני מצרכים שהיו נדירים מאוד בגטו.  לא תמיד עברו הסתננויותי בשלום.  לפחות פעמיים, ככל שאני זוכר, התנסיתי בחוויה קשה, לשמע שאגתו הפתאומית של שוטר גרמני:  "הי, אתה, יש לך תעודות?"  רציתי לענות משהו, אבל מרוב פחד לא הצלחתי להוציא הגה מפי.  באותו רגע שמעתי קול מאחורי עונה:  "אנחנו מוכרי סמרטוטים".  זאת היתה ההצלה שלי.  ליהודים שסחרו בסמרטוטים ובחלקי ברזל ישנים הותר אז לצאת אל מחוץ לגטו.

בפעם אחרת רדפו אחרי שני בחורים פולנים בצעקות:  "הוא נראה יהודי".

"הי, יהודי מה אתה עושה כאן?"

נפניתי אליהם וקיללתי אותם בגרמנית, "חזירים פולנים".

נבוכים ביקשו סליחה והסתלקו.

כשהגעתי הביתה וסיפרתי מה קרה, לא הירשו לי עוד לצאת מהגטו.

 

ו

בקיץ של אותה שנה מתו תינוקות רבים בגטו בגלל החום החריג, הלכלוך והמחסור בתרופות.  החצר של בניין מגורנו שימשה מקום מפגש לשכנים בנושא המלחמה בלבד.  מישהו הופיע תמיד ובפיו החדשות האחרונות.  בדרך כלל השלו כולם את עצמם שהגרמנים ינחלו מפלה.  למען האמת, הכול היה בדיה.  הרי לא היו לנו בגטו לא עיתונים מבחוץ ולא מכשירי רדיו.  כשנודע לנו על מפלתה של צרפת, האמנו שרוסיה תציל אותנו.  קיווינו שסטלין יציב אולטימטום להיטלר וידרוש לפנות את ורשה ואת לודז' – מחוזות שלפני מלחמת העולם הראשונה היו בריבונות רוסיה.  מיד התברר לנו שהפעם המצב שונה לגמרי.

החדשות המדומות על מהלך המלחמה היו מנופחות ומטעות.  השתוקקנו לניצחונה של אנגליה, ורק על כך דיברנו.  זה היה מעין גילוי של תקווה.  את השמועות הפיצו הזמרים והקבצנים שבשעות היום התהלכו בחצרות.  תמורת כמה פרוטות, שרו שירים על רומקובסקי ועל ארץ־ישראל ועל הימים שווייצמן יהיה לנשיא וז'בוטינסקי – לשר מלחמה.

אני נזכר שבאותה תקופה נפתחו בתי־ספר בגטו.  אבא שלי מיהר לרשום אותי לבית־ספר מקצועי.  הוא רצה שאלמד להיות אורג, ואילו אני רציתי להיות מסגֵר.  אחרי ויכוחים מרובים, שיכנעתי אותו.  וכך לימדו אותי את המקצוע:  נתנו לי קוביית ברזל שגודלה כ־10 סנטימטרים וציוו עלי להשחיז אותה עד שכל צדדיה ישתטחו בזווית של 90 מעלות.  זאת היתה משימה כמעט בלתי אפשרית כי הפצירה היתה ישנה וקהה.  אבל לא התייאשתי.  שנה שלמה השחזתי, מתוך שאיפה להיות למסגר טוב.  תחילה התנפחו ידי וכאבו מאוד, אבל עם הזמן התחשלתי, למרות היבלות, ורכשתי לעצמי מיומנות בעבודת כפיים, גם אם לא ממש התמחיתי במקצוע.

בקיץ הודיע רומקובסקי על הקצאה של חלקות אדמה, 50 מטרים מרובעים כל אחת, בין אנשים שרוצים לגדל בהן ירקות, וכי מי שיעבד חלקה, יקבל זרעים.  שכרתי חלקה והתחלתי לזרוע צנוניות, מלפפונים ולשתול פקעות תפוחי אדמה.  כדי שתנובת חלקתי תהיה גדולה יותר, נקטתי תכסיס והצלחתי.  בחלק אחד של החלקה שתלתי תפוחי אדמה בין הפקעות זרעתי זרעי צנונית שגידולן מהיר יותר ואחרי שלושה שבועות כבר אפשר לאכול אותן.  בין המלפפונים זרעתי חסה ומעליה פטרוזיליה.  כן זרעתי סלק וצנון.  הרביתי לזבל את חלקתי ופעמיים ביום השקיתי את הגינה.  צנוניות זרעתי גם בפחים ובסירים ישנים שתליתי בחלונות.  בעלי הסלק שהתמידו לצמוח הרבנו להשתמש, כי משבושלו היה טעמם כטעם התֶרֶד.

באותם ימים הלכה והתגבשה בגטו "אריסטוקרטיה" חדשה.  מדובר במעמד הפקידים, הכבאים והשוטרים.  הם השתכרו היטב, קיבלו יותר מזון והתהלכו ברחובות מלאי חשיבות עצמית, על זרועם הימנית התנוססו בגאווה סמלי מעמדם.  לעומת זאת בקרב יתר תושבי הגטו זה זמן רב שהרעב הלך והחמיר, עד שבאחד הימים לא יכלו עוד האנשים לשאת זאת.  הם יצאו לרחובות והתחילו להכות את הפקידים ואפילו את השוטרים שמיהרו להוריד את הסרט מזרועם.  אפילו על בתי "השרים" נזרקו אבנים.  אחרי המרד הזה החמיר המצב.  המשטרה הגרמנית עברה ברחובות במכוניות פתוחות וירתה לעבר האנשים בגטו.  רבים נהרגו.  על המשטרה היהודית הואצלו עוד סמכויות, והחיים בגטו היו לסיוט.  מונו עוד שוטרים יהודים, חלקם מקרב אנשי העולם התחתון.  יחידה מיוחדת של הקריפו (המשטרה הפלילית) הוקמה בגטו.  תפקידה היה לבצע חיפושים בבתים וייעודה האמיתי היה לגזול מהיהודים את רכושם, ובייחוד כסף וזהב.  אנשי הקריפו, השתדלו להוציא מהיהודים רכוש ככל האפשר, אלא שהשיטה שנקטו כדי לסחוט מידע על הרכוש, היתה עינוי הקרבנות שנפלו לידיה, וכמעט יום־יום מתו אנשים.

בגטו הופיע כסף חדש, רומקי (Rumki) שמו, ואִתו צו חדש, ולפיו נאסר על היהודים להחזיק מרקים גרמניים ונדרש מהם להמיר את כל הכסף הגרמני שברשותם ברומקי.  על כל שטר התנוססו הכתובת "גטו ליצמנשטט" (Litzmannstadt Ghetto) וסמלי מגן דוד קטנים.

 

ז

בשנת 1940 ניצל רומקובסקי את ראש השנה ויום כיפור הממשמשים ובאים לכנס את הקהל ולשאת נאום באוזניו.  בנאומו הזכיר לכולם שהוא נשיא הגטו, ורק לו מותר לצוות, בזכות היד החופשית שנתו לו הגרמנים.  שמענו זאת, והיה בידיעה שיש לנו שלטון עצמי כלשהו כדי להרגיע אותנו במידת מה.  למשל, הפעילות הדתית התקיימה בחגים, בלי שום מגבלות.  רומקובסקי הבטיח שבתוך שלוש שנים יפעל הגטו כהלכה, כמו שעון, אבל הרוב לא שוכנעו מדבריו מפני שהאמינו שהמלחמה תיגמר בתוך כמה חודשים.  חוץ מזה היינו משוכנעים שכעבור זמן קצר ייפתח הגטו.

כאמור, העיר לודז' צורפה לרייך ואנחנו חשבנו שהחל מאותו זמן ניחשב ליהודים גרמנים (Reichsjuden) וניהנה מעוד זכויות.  בגטו קמו בתי החרושת הראשונים לייצור מדים לצבא הגרמני שעוררו עניין רב בגטו.  הכל רצו לעבוד בבתי החרושת.  הבנו מיד שהעובדים ייבחרו בזכות קשריהם (פרוטקציה).  לפני המלחמה היו לאבי קשרי מסחר עם אחיו של רומקובסקי.  לכן אמא התחילה להפציר בו שיחפש את האיש, כדי שאולי יסדר לו משרה כלשהי.[3]  על כך ענה לה אבי בזעם:  "אני מעדיף למות מרעב מאשר לבקש טובות מהבנקרוטניק (פושט הרגל) הזה שעד היום לא פרע חוב של שנים".

 

ח

הגיע החורף ואִתו המחסור והרעב הבלתי נסבלים והמוות.  המתים הרבים כבר לא זכו ללוויות.  הם פשוט נעזבו על המדרכות.  אני זוכר בבהירות נוראה את הקרון הגדול והרועש הרתום לסוסים ואת התלמים העמוקים שחרץ בשלג בשעה שעבר ברחובות לאסוף את הגוויות שנזרקו לתוכו כאילו היו פסולת.

מנהלי הגטו היו מקבלים תפוחי אדמה וירקות תמורת זהב, כסף ודולרים.  לפני החורף לא רצה רומקובסקי לחלק את המזון שהוקצב לגטו, מחשש שמא יאזל הכול במהירות.  אלא שבגלל הקור העז, קפאו תפוחי האדמה, ולא היו ראויים למאכל.  באין בררה הכינו מהם רק לטקעס, המזון היחיד שהצטרף אל המנה היומית לנפש – 200 גרמים לחם ועשרה גרמים סוכר.  כדי להקל קצת את הרעב, בישלנו לחם במים והשלינו את עצמנו שכמות האוכל גדלה.  היינו מרתיחים לחם בסיר מלא מים בתוספת מלח.  משני חוטים חשמליים המחוברים לשני לוחות מתכת קטנים אלתרנו מכשיר להרתחת מים.  כשלוחות המתכת צללו במים, האלקטרוליזה שנוצרה חיממה את המים אף שטעמם היה נורא.

החורף היה קשה ביותר ורגלינו התנפחו.  לצורך הסקה פירקנו גדרות, קירות ורצפות.

פעם בחודש היינו מקבלים סוג אחר של מזון:  100 גרמים בשר סוס.  איזו שמחה!  אבל הרעב נמשך.  אחר כך הורעו תנאי התברואה, והתוצאה היתה כינים.  גדולות ולבנות שהשתלטו על גופנו.  שעות ניסינו כולנו להיפטר מהן.  ממש גיהינום!

סוף סוף השגתי עבודה – פעמיים בשבוע בנגרייה – בתפקיד עוזר.  ביום עבודתי הראשון יצאתי לרחוב עם עוד שני אנשים כדי לקושש עצים.  מלבד החיפוש המפחיד למדי, היה לנו עוד תפקיד:  להרוס בתי שימוש ציבוריים.  עבודה קשה.  אמא שלי הלבישה אותי בשני זוגות מכנסיים  ועטפה את נעלי בחותלות כדי שלא ארגיש קור וכדי שלא אקלקל את נעליו הישנות של אבא – הזוג היחיד הראוי לשימוש שנשאר בבית.  בכסף שהרווחתי, שני רומקי ליום, היינו קונים את מנות האוכל.

בדרך כלל נאלצנו למכור את מקצת המנות שלנו בשוק השחור, מחיר 50 גרמים סוכר היו שקולים למנות כל השבוע.

באביב 1941 הועברו אלינו מגטו ורשה כמה רופאים, וביניהם דוד של אבי, הד"ר איז'יו נקריץ.  רומקובסקי הורה לקרוב אחר שלנו, הד"ר ויינברג, מהנדס אלקטרוניקה, לארגן רֶסוֹרט.[4]  לפני המלחמה היה הד"ר ויינברג היהודי היחד שעבד במפעלי החשמל הפולניים.  נוכחותו בעבודה היתה חיונית משום שכל ארכיוני העיר ומפותיה נשרפו כבר בשנות השלושים, והוא היחיד שהכיר בעל־פה את רשת החשמל התת קרקעית של עירנו.

אבי פנה אליו וביקש ממנו שיסדר לי עבודה.  קיבלו אותי לעבודה באגף הייצור של דודי בישול ומאגרים למים.  בניין בית החרושת היה קטן למדי.  בקומה התחתונה היו אולם ומחסן שבו עבדנו.  בקומה הראשונה מוקמה דירתו של המהנדס הממונה באגף.  כמעט כל פועלי בית החרושת היו בני משפחת קופרשמיט, שם מעניין שפירושו עובד בנחושת, מקצוע שעבר במשפחה מדור לדור.  לממונה עלינו היה זָקָן שחור וכולם קראו לו "דוד".

בתפקידי עשיתי הכול – רחצתי כלים, חילקתי דואר, ניקיתי את דירתו של המהנדס, חיממתי לעובדים את "הקפה" וצבעתי את דודי המים – עד שהתקבל בחור חדש לעבודה.  אז עליתי בדרגה, ולימדו אותי להלבין את דודי הנחושת:  כשהדוודים התחממו, הייתי צריך לשפוך לתוכם חומצה כלורידית ולמרוח בה את הדוד.  אדי החומצה חדרו לריאותי וסבלתי מכאבי ראש איומים ומשיעול תמידי.  יום אחד ירקתי דם.  ביקשתי מהמהנדס הממונה שיעביר אותי לאגף אחר.  הוא הסכים, ואני הייתי לעוזר למַלְחֵם.  התלהבתי מאוד מעבודתי החדשה.  אלא שכדי להשתלם מהר יותר במלאכה, עקבתי אחר העבודה בלי להגן על העיניים מפני הניצוצות ובלילה התעוררתי עם כאבים נוראים ועיני צרבו.  יומיים שכבתי במיטה וחשבתי שהנה אתעוור ובכל מחיר רציתי להחליף עבודה.

לא יכולנו לצפות לעזרה מהקרוב שלנו, המהנדס, כי הגרמנים העבירו אותו למפעל החשמל שמחוץ לגטו ואת מקומו תפס נושא משרה בכירה במשטרה.  נזכרתי באדון באנד, גיס של דודי שהיה רואה חשבון ברסורט המתכת, והלכתי לחפש אותו.  הצגתי את עצמי ואמרתי שאני אחיין של לייבל (כך קראו לדודי) וכי הייתי רוצה לעבוד בסניף הראשי של בית החרושת וללמוד מקצוע.  רציתי להיות מסגר.  האדון באנד קרא למהנדס הראשי של בית החרושת ומסר לו את בקשתי.  אבל כששאל באיזה מקצוע אני רוצה להשתלם, שיניתי בן רגע את דעתי.  "החלום שלי", אמרתי "הוא להיות מכונאי".

בילדותי מיהרו צעצועי להישבר מפני שהייתי מפרק אותם כדי לראות איך הם פועלים.  גם את השעונים בבית פירקתי, ועל כך נענשתי במכות.

"בסדר, תתייצב בקומה השלישית אצל מר רוזן, המכונאי הממונה".

"האם לא תהיה בעיה במקום עבודתי הקודם?", שאלתי. 

"שום בעיה, תשאיר לי לטפל בכול", סיים.

למחרת התייצבתי לפני מר רוזן.  אדם לא חביב, אבל בעל לב טוב.  "עוד פרוטקציונר", אמר. "אנשים שיודעים לעבוד הם לא שולחים לי.  הקבוצה שלי נהייתה גן ילדים.  מה אתה יודע לעשות"

"לפני המלחמה עבדתי בבית המלאכה של האחים בורשטיין", שיקרתי.  הם היו ידידי משפחתי.

"מצוין, נראה".

"תביט על שלושת הבחורים האלה", אמר לי, והצביע עליהם.  "כל אלה מכונאים.  הראשון הוא אייזמן, הבן של שומר ראשו של רומקובסקי, השני – הרצברג, הבן של מנהל בית הסוהר, והשלישי –טום, הוא האח של ...  הבטלנים האלה לא עושים שום דבר.  שם למטה הם חושבים שאני כבר לא זקוק למכונאים, שבקבוצה שלי יש הרבה עובדים.  אתן עבודה גם לך", סיים.  לא עניתי, אבל הרגשתי אי נוחות.  הרי ידעתי רק למרוח את הדוודים.  כדי לבחון אותי נתן לי מר רוזן חתיכת ברזל שטוחה ובמרכזה תבריג.  התחלתי להשחיז לפי הוראותיו, וזמן מה הוא צפה במעשי, ועבודתי מצאה חן בעיניו.  הרי להשחיז ידעתי.  אבל התקשיתי לשוות לברזל צורה של שש זוויות.  השחזתי בלי הרף את כל קצות הברזל, פעם התקבל מרובע לא מדויק ופעם טרפז.  אפילו משולש הצלחתי לעשות ,אבל בשום אופן לא הגעתי לשש זוויות.  השחזתי עד שחור התבריג נעלם.  מר רוזן התקרב כדי לצפות במעשי.

"כבר מוכן?", שאל אותי.

"עוד לא, חסר מעט".  המשכתי להעמיד פנים שאני עובד.  כעבור שעתיים חזר.

"איפה התבריג?"

"לא יודע".

"מה זאת אומרת לא יודע?"

"לא יודע", גמגמתי אדום כסלק, בלי לדעת מה לענות.  "רציתי לעשות משהו טוב יותר".

"טוב יותר?!  אבל איפה התבריג?"

"אני חושב שנעלם".

"מה זאת אומרת נעלם.  זה היה היחיד שהיה לי, ובלעדיו לא אוכל להסתדר", צעק.

"אני רציתי לעשות משהו יפה יותר.  במקום שש זווית רציתי לעשות שמונה.  לא הצלחתי, והשחזתי את הכול".

מר רוזן כעס מאוד.  "תתייצב לפני מר פפר ותגיד לו שלא יוצלחים יש לי די והותר".  פרצתי בבכי.  הדמעות זלגו על פני המלוכלכים והשאירו סימנים.  למראה בכי נרגע ודיבר אלי בשלווה.

"מדוע לא אמרת לי שאינך יודע לעבוד?  זה היה פשוט יותר.  מה זה משנה, טיפש אחד יותר או פחות.  אבל להבא אם לא תדע לעשות משהו, תגיד לי.  ראיתי שאתה יודע להשחיז, ואפילו יותר מדי".  עזב אותי והלך לדרכו.  לולא הרעב, כמעט הייתי מאושר באותה תקופה.  הייתי היחיד במשפחתנו שעבד, גם אם משכורתי הספיקה רק לקניית המנות המוקצבות לנו.  אהבתי את עבודתי וגם את החבר'ה שעבדו אתי, חוץ מאייזמן והרצברג.  לעומת חתיכת הלחם בשמן זול שהיתה מזוני לכל היום, שני המיוחסים האלה אכלו היטב.  הם היו מתיישבים אתנו לשולחן ומוציאים כל אחד לחם שלם, נקניק ועוד דברים טובים ודאגו תמיד להשפיל אותנו.  אפילו מר רוזן לא אהב אותם, אבל לא היה יכול לפטר אותם.

 

ט

ב־22 ביוני 1941 הופצה חדשה משמחת, ולפיה רוסיה נכנסה למלחמה.  בתמימותנו חשבנו בגטו שרוסיה הכריזה מלחמה על גרמניה ושהכול ייגמר.  שלושה ימים שררה שמחה גדולה.  ברחובות ניעורה תקווה חדשה, אבל קצרת מועד, נוכח השמועות על התקדמות גרמנית.  האנשים לא רצו להאמין.  "הם עושים זאת רק כדי לטשטש את המפלות שלהם", אמרו אחדים.  לא ידענו למי להאמין, עד שבאחד הימים שלחו מישהו לבית החרושת שלנו.  "מאיפה באת?", חקרנו.  "מביאליסטוק", ענה, וסיפר לנו את הקורות אותו.  הוא היה בן לודז' שברח לצד הרוסי כשהגרמנים כבשו את פולין המערבית.  עד פלישת הגרמנים לביאליסטוק, הוא התגורר שם.  לפני כמה ימים חזר ללודז' בתקווה לפגוש את משפחתו.  ולא זו בלבד שלא מצא איש, אלא אף נאסר.  הפולנים שגרו בביתו, קראו למשטרה הגרמנית ואנשיה מסרו אותו לשלטונות הגטו.  חברי לעבודה ראו בניצחונות הגרמנים מלכודת שטומן להם סטלין.  דבריהם הזכירו לי את הנימוקים של אביו של פרנק מתחילת המלחמה.  עברו ימים.  עם התקדמות הגרמנים בשדה הקרב הוטבו תנאי הספקת המזון.  התחלנו לקבל לחם לבן, ולא חסרו ירקות.  הגרמנים פלשו בתקופת הקציר לשטחים הכי פוריים ברוסיה.  אבל מצב זה לא נמשך זמן רב.  בסוף הקיץ הידרדר שוב המצב בגטו, אבל לא איבדנו את התקווה.  דיברנו על נפוליאון וחיכינו לחורף.

כדי להקשות על חיינו, התחילו הגרמנים להרוס חלקים בגטו שבהם יעבור הכביש שיחבר את ברלין עם מוסקווה.  למרות זאת, בזכות בתי המלאכה החדשים שנפתחו בגטו, השתפר קצת המצב.

באותה תקופה התחיל אבי לעבוד בהריסת הבתים והבניינים שבתוואי הכביש.  אבא היה תמיד אדם חולני, ועכשיו נאלץ לעבוד בעבודה קשה.  אמא עבדה בתור תופרת בבית חרושת למדים צבאיים.  כדי להתקבל לעבודה היתה צריכה להביא את מכונת התפירה שהביאו אתם לגטו מבית סבי.  למזלנו, בסוף השנה עבדנו כולנו.  יום־יום היו שולחים לגרמניה משאיות מלאות מתוצרת הגטו.  בינתיים התייקר מחיר המזון, ושכרנו הספיק רק לקנייתו (ומן הסתם ממילא לא היתה כל משמעות לרווח).  חוץ מהמנות המוקצבות, היה ניתן להשיג מזון רק בשוק השחור שמחיריו הלכו והאמירו.

הימים הנוראים עברו בלי שנרגיש בכך.  בתי החרושת עבדו בלי הפסקה, ואיש מאתנו לא צם.

מאז אוגוסט קיבלנו ליטר מרק ליום.  המרק היה למעשה מים תפלים שצפו בהם ארבע חתיכות תפוחי אדמה.  ביום כיפור קיבלנו חמין "טעים" יותר – עיסת תפוחי אדמה וקמח – ואף־על־פי־כן כל השנה חיכינו ליום המבורך הזה כדי לטעום מן המאכל הזה.

והגטו עוד הוסיף להתמלא אנשים.  אלפי יהודים גרמנים היו מגיעים יום־יום מברלין, מפרנקפורט ועוד ערים גרמניות.  הם עוררו את קנאת תושבי הגטו בגופם המלא, בלחייהם הוורודות ובבגדיהם הטובים.  אני זוכר את היום שירדו מהרכבת בתחנת מרישין שמחוץ לגטו, בידיהם מזוודות עור, וחשבו שהגיעו לתעלת למנש ואף שאלו מתי יוסעו לאנגליה, כדי שיוחלפו בגרמנים השוהים שם.  הגרמנים הוליכו אותם שולל, ובתוך זמן קצר היה מצבם גרוע משלנו.  הם מכרו את חפציהם בעד קמצוץ אוכל וחיו בתנאים נוראיים.  כשהודיעו הגרמנים שהם זקוקים ל־20,000 יהודים לעבודה מחוץ לגטו, הם היו הראשונים שנלקחו והראשונים למות.

כן הגיעו ללודז' יהודים מווינה, מפראג, מלוקסמבורג ומהגטאות בסביבה.

 

י

עבר עוד חורף.  עבדנו כל היום, ולאחר יום העבודה אכלנו ושכבנו מיד לישון.  אבא סבל מאוד מהקור כיוון שעבד בחוץ.  אחר כך מצא עבודה במסגרייה, ושם הוטבה הרגשתו.  וכך חלפו הימים בלי שינוי.  באחד הימים חזר אבא מהעבודה עצוב מתמיד, לא אכל ומיד הלך לשכב.  חקרנו מה קרה, והוא סיפר שלקחו אותו עם פועלים מבתי מלאכה אחרים לכיכר שהוכנו בה שני עמודי תלייה.  תלו שני יהודים שנתפסו בשעה שקנו תפוחי אדמה מחוץ לגטו.  הגטו כבר היה לבית סוהר, והיהודים שילמו בחייהם כשיצאו ממנו.  אבא הוסיף שאחד הנידונים צעק:  "יש לי אישה וילדים, תנו לי לחיות"!  השני צעק רק "שמע ישראל" לפני מותו.

באביב 1942 הגיעו אלינו שמועות שהגרמנים מגרשים את היהודים מהגנרל־גוברנמן למקומות לא ידועים.  לא האמנו שדבר כזה יכול לקרות גם לנו, הרי הגטו פעל "כמו שעון", כפי שהבטיח רומקובסקי לפני זמן מה;  הרי אמר שהגרמנים זקוקים לנו, כי סיפקנו מלבושים לחיילים הגרמנים;  הרי מיליון תלבושות כבר יצאו מבתי המלאכה שלנו ונשלחו לצבא שנלחם ברוסיה.  אלא שהגרמנים לא כבשו לא את מוסקווה ולא את לנינגרד, ממש כמו בימי נפוליאון בשנת 1812.

בבית החרושת שלנו חלו שינויים.  בית המלאכה נעשה צפוף, והעבירו אותנו למקום גדול יותר.  המחלקה המכנית התחילה לתקן מכונות תפירה מכל הסוגים, אבל בטרם הגיעו, אני ועוד שלושה בחורים התקנו צבתות – מכשיר כירורגי.  חברי ניחנו בכמה כישורים, וכל אחד עשה משהו אחר.  האחד הצטיין בחריטה במתכת והתפרסם בזכות עבודותיו הנפלאות, ובייחוד המדליה שהנציחה את הגטו.  בצדה האחד היה חרוט פרופיל של רומקובסקי ובאחר – מגן דוד והכתובת "גטו ליצמנשטט".  באחד הביקורים בחנו הגרמנים את עבודתו של הבחור.  כעבור כמה ימים לקחו אותו למקום סודי, ונודע לנו שנשלח לאחד ממחנות הריכוז, ושם – בפקודת הגסטפו – ייצר גלופות מזויפות להדפסת דולרים ולירות שטרלינג.

המבנה של בית החרושת נעשה צר מהכיל, ושבו העבירו אותנו למקום גדול יותר ברחוב יקובה 6.  כבר לא היה לנו קשר עם רסורט המתכת.  אגפנו נקרא עכשיו "בטריב 41".  מר ליטווק מונה למנהלו.  פרלמן, שוטר בגטו, שלפני המלחמה היה מכונאי, התמנה לאחראי על הביטחון.

למדתי לתקן מכונות תפירה, לכן נשלחתי לרסורט סַטלר ועבדתי עם עוד שני בחורים בפיקודו של מכונאי.  בבית החרושת עבדו בלי הרף 500 מכונות תפירה.  חסרו חלקים למכונות ונאלצנו להסתדר עם מה שיש.  את התיקונים הקטנים עשינו בעצמנו.  בבית החרושת לבשתי סרבל כחול שאמא תפרה לי, ובכיסי מברג וצבת – המכשירים החיוניים לעבודתי.  פעמים רבות איתרתי מיד את התקלה במכונות, אבל לא גיליתי לאיש.  הייתי מפרק אותן ומחברן שוב כדי שיעריכו את עבודתי.

בשעת עבודתי דיברתי עם התופרות בעניינים טכניים.  אני חושב שהן קלקלו את המכונות בכוונה כדי לקרוא לי, כי כולן חיבבו אותי.  אולי מפני שהתיקונים שלי היו ממושכים יותר ואפשרו להן לנוח.  מעניין לציין שגם המנהלים בבית החרושת שלנו העדיפו אותי בטענה שאני ממש מכונאי.

יום אחד רב הממונה על אגפנו עם המנהל, מר פלמן, והועבר לבית חרושת אחר.  את מקומו תפס איש שהיה מרביץ לעוזריו כשלא שמעו בקולו.  התגעגענו לממונה הקודם, אבל לא היה בידנו לשנות דבר.  אז המצאנו את משחק תיקון המכונות.  כשקראו לנו לתקן מכונה, היינו מרימים את המחטים, מוציאים את מלאי הנייר שבתוכן, ורצים ממכונה למכונה כדי לתקן אותן.  את האשמה גוללנו על הממונה החדש, בתואנה שסירב לספק לנו את החלקים החסרים.  המשחק נמשך זמן רב ותפוקת בית המלאכה לא היתה מספקת.  כל אחד התנער מאחריות וגולל את האשמה על מישהו אחר:  המדריכים על הממונים, הממונים על התופרות והתופרות עלינו.  לבסוף ביקר באגף שלנו מנהל הרסורט, בדיוק כאשר הממונה תיקן מכונה.  אלא שהוא לא הרגיש שהפכנו את המחט, ומשום כך המכונה לא פעלה, ולכן למרות עבודתו, הוסיפה המכונה לקרוע את החוטים.  במבוכתו ובכעסו לקח פטיש ושבר את המכונה לעיני כולם.  בסופו של  דבר החזיר מר פלמן את הממונה הקודם, וכולנו שמחנו על כך.  כעבור זמן קצר נכנסה העבודה לקצב הרגיל, והכול – הנייר והמחטים – חזר לקדמותו ולמקומו.

רומקובסקי גר בבית יפה בקרבת רסורט סטלר.  הוא היה כבן 70 ונשוי לאישה צעירה ממנו בשנים רבות.  בגטו ריננו שהיא התחתנה אתו בעל כורחה, שאם לא כן היה מגלה אותה עם משפחתה.  יום־יום ראינו את רומקובסקי יוצא בעגלתו לפקח על הגטו, לבוש בלבן.  אשתו נשארה בבית עם שומר ראש, שוטר גבוה ויפה.  די היה בכך כדי לעורר את חרושת השמועות.

לרומקובסקי היתה עֵז שהתהלכה חופשי בחצר בית המלאכה והיתה מקור אספקה יומיומית של חלב טרי.  חברי ואני החלטנו ליהנות גם אנו מהחלב וחלבנו את העז בפינת בית המלאכה.  להערכתי הרגישו מיד שמישהו חלב את העז והפקידו עליה שומר.  למרות זאת המשכנו במעשינו.  בזמן שחלבנו את העז לתוך פח שמן מכונות, דפק השומר על הדלת והזעיק עזרה.  החבאנו את הפח עם יתר פחי השמן, זרקנו את העז דרך החלון האחורי, פתחנו את הדלת וראינו את הממונה עלינו מתקרב ואתו שני שוטרים.  שומר העז סיפר להם מה קרה, והממונה עלינו שאל:

"היכן העז?"

"איזו עז?", השבנו בשאלה.

"מדוע סגרתם את הדלת?"

"לא נעלנו שום דלת, רק סגרנו אותה.  הרי המכונות רגישות מאוד לאבק".

השוטר ניגש לחלון וצעק.  "הם חלבו את העז וזרקו אותה דרך החלון".  שוטר אחר חזר עם העז ואמר, "אין לה חלב".  ושומר העז שאל, "איפה החלב?"

בציניות מוחלטת ענינו:  "בטח שתית את כל החלב ועכשיו אתה מאשים אותנו?"  ציוו עלינו לפתוח את הפה ולהראות את הלשון ואת הגרון.  אחר כך חיפש בסירים ובבקבוקים.  בלי לדעת למי להאמין, התרחקו הממונה עלינו ושני השוטרים.  רגעים אחר כך שתינו את החלב, למרות כתמי שמן המכונות שבו.  למחרת יצאה העז לבדה, אבל שק עור סגור במנעול כיסה את עטיניה.  לרומקובסקי כבר לא חסר חלב טרי.

עם הזמן התפזרה משפחתנו.  אתנו חיו דוד אחד, אשתו ותינוקת בת חודשיים.  סבא שלי עבר לעיר פיוטרקוב הסמוכה.  סבתי מצד אבא היתה גם היא בגטו, אבל התראינו לעתים רחוקות.  לאיש לא היה כוח לבקר קרובים.  חיינו במשטר של סבל ורעב.  לא רבים יודעים מה פשרם, ועל אחת כמה וכמה, כשיש לשאת את שניהם.

למשל, זמן חלוקת המזון היה צירוף של עלבון ושמחה. כל אחד היה לוקח את מנתו, פורש לאחת הפינות וזולל כאילו הוא עושה זאת בפעם האחרונה בחייו.  לפעמים היתה אמי מפרישה לי או לאבא מהמנה שלה. את מנת הלחם, שהיתה אמורה להספיק לשמונה ימים, היינו בולעים בכמה דקות.  מנות לעשרה ימים הספיקו רק ליומיים.  תפוחי אדמה וירקות לשבוע, נעלמו גם הם במהירות.  בזמן ההמתנה למנות החדשות, שתינו "קפה" דליל בתוספת סכרין.  בבית החרושת אכלנו כל יום מרק דליל.  בגלל הרעב, התקשינו לישון וסבלנו מכאב בטן נורא.  לפעמים דיברנו שעות על אוכל.  זיכרונות המאכלים מן הימים שלפני המלחמה היו מגוחכים.  אחדים סיפרו שאכלו תרנגול הודו שלם, אחרים שתפריטם היומיומי היה אווזים.  בכל פעם הלכו הבדיות וגדלו, אבל רצינו לשמוע אותן ולהרגיש את הטעם בפה.  חיינו נסבו סביב האוכל.  לא היינו מסוגלים לחלום על דברים אחרים.  בגלל הרעב לא הרגשנו את רגלינו הנפוחות.  בעלי הקשרים במדור הבריאות, היו מקבלים מרשם רפואי ובזכותו קיבלו קליפות תפוחי אדמה במטבח של בתי החרושת.  מהקליפות היו מכינים לביבות.  לא ייאמן, אבל המאכל הזה הפחית את הנפיחות ברגלינו.  מי שלא הצליח לקבל את התרופה היקרה הזאת, היה מתמוטט בהדרגה.

כעת השכיר רומקובסקי חלקות אדמה רק לשוטרים ולפקידים הבכירים, אף שהם ממילא קיבלו מנות מיוחדות.  היה אפשר לחלק את האוכלוסייה לשני סוגים.  אנחנו, המסכנים הרעבים הלבושים בלואים שאינם מסוגלים להזיז את רגליהם;  והמיוחסים – הפקידים והשוטרים – שלבשו בגדים חדשים ונקיים, נעלו מגפיים וענדו סרטים על זרועם.

עם הזמן נהיינו אדישים כל כך שאפילו חדלנו להתעניין במהלך המלחמה.  דאגתנו היחידה היתה לשרוד עוד יום ועוד יום, עד שהכול ייגמר.  דיברנו רק על אוכל, על המחסור בו.

מצבה של משפחתי הורע מיום ליום.  גירשו אותנו מהדירה ונאלצנו לעבור למקום קטן יותר בשכנות עם עוד משפחה.  שוטר מהיחידה המיוחדת של שוטרים יהודים עבר לדירה שלנו.  חיינו כעת בצפיפות בחדר שגודלו 3X4 מטרים, ובישלנו (אם לזה ייקרא בישול?!) בפרוזדור.  יכולנו לצפות רק לגרוע ביותר.

 

י"א

בבוקר 1 בספטמבר 1942, התעוררנו לשמע חדשה איומה.  הגרמנים התחילו להוציא את החולים ולהגלות אותם.  ראינו איך הוציאו את החולים מהמיטות וזרקו אותם לתוך משאיות ענקיות.  שמענו את זעקות הילדים שנזרקו דרך החלונות.  ואז ראיתי מחזה בלתי נתפס ובלתי נשכח.  חיילי ס"ס הוציאו תינוקות מזרועות אמותיהם וניפצו את ראשיהם בקיר.  אני זוכר שהקיר האדים מדם וממוחות התינוקות.  כדי לא ללכלך את ידיהם לבשו הגרמנים כפפות עור.  עד היום זיכרון הרצח הזה מביא אותי לידי בכי.  לא שיערתי בנפשי שבני אדם יכולים להיות אכזריים כל כך.  כל מי שנכח במחזה האיום, עמד משותק וחסר אונים, והכאב המציף ייבש את מקור הדמעות.  משהתרוקנו בתי החולים, שרר בגטו עצב כבד יותר.

באותם ימים שמענו שהגרמנים הורו לרומקובסקי לגרש מגטו לודז' 20,000 יהודים.  באחד הימים חזרתי מעבודתי וראיתי בחצר הכאבים אנשים רבים מתגודדים סביב רומקובסקי.  הוא נאם מעל במה מאולתרת, מבטו מושפל מטה.  התאמצתי לשמוע את דבריו.  שלא כנהוג בפנייה אל יהודי הגטו, הוא לא פתח את דבריו במילים "יהודים שלי" או אחים ואחיות, אלא רק "יהודים", והמשיך:  "הגרמנים דורשים להגלות מהגטו 20,000 יהודים בתוך שבוע.  עשיתי ככל יכולתי, אבל לא הצלחתי לשנות את דעתם.  זאת אומרת שיש לספק 3,000 איש ליום, רצוי אנשים לא יצרניים.  לכן מוטב שהזקנים והחולים, אלה שאפסו סיכוייהם לחיות, יתנדבו.  אפשר שאמהות שימסרו את ילדיהן, יעזרו להם, משום שייתכן שסיכוייהם לשרוד מחוץ לגטו גדולים יותר".  כשסיים את נאומו, חזרתי הביתה ומסרתי להורי את דבריו.  המהומה היתה כה גדולה שכבר לא הרגשנו רעב, ושנתנו נדדה.

למחרת שמענו צעקות וקללות.  השוטרים ניסו להוציא את הילדים מזרועות האמהות.  הנשים שפכו עליהם מים רותחים ונאבקו נואשות, ובאמת הצליחו באותו יום להציל את הילדים והרחיקו את השוטרים, שרבים מהם נפצעו בפניהם.  נשות השוטרים והפקידים הבכירים וילדיהם נשלחו מבעוד מועד למרישין שמחוץ לגטו כדי שלא יוטרדו.  לשווא חיכו הגרמנים למתנדבים, והם החליטו לנקוט שיטה אחרת.  המשימה הוטלה על הס"ס שנקט אמצעים קיצוניים.  הוכרז על שפֶּרֶה[5] (עוצר), זאת אומרת, איש לא יצא מן הבית.  הגרמנים כיתרו רובע אחר רובע במשאיות ענק ודרשו שכולם יתייצבו בחצר הבניין.  הזקנים, החולים והילדים נשלחו במשאיות מיוחדות.  ביום השלישי לפעולה הם הגיעו לרובע מגורנו.  אבא, אף שהיה חולה וכבר יומיים היה מרותק למיטתו, קם וציית לפקודה.  כשחלף על פני אנשי הס"ס, כמעט שנשלח לאחת המכוניות.  למזלנו, ביקש אחד השוטרים, בעלה של דודנית של אמי, שיניחו לו ונענה.  הפעם הצלחנו להתחמק.

בתום האקציה של אותו היום חזרנו לחדרנו.  היות שכמה משפחות מהבניין שלנו נשלחו מהגטו, התפנו כמה דירות, והמשפחה שגרה אתנו, עברה מיד לאחת מהן.

אבא שלי היה חלש מאוד.  הורדנו את בגדיו והשכבנו אותו במיטה.  ביומיים האחרונים לא אכלנו כי לא יכולנו לצאת ולקנות מזון.  בייאושי ירדתי לחצר והבאתי כמה ענפים.  אמא בישלה אותם במלח, ושתינו את המים ולעסנו את הענפים.

בלילה קראה לי אמא ואמרה:  "אבא רועד מהתכווצויות".  הכול קרה מהר מאוד.  אחרי כמה דקות אבא נפטר.  כיסינו אותו בסדין.  עייפים, רעבים ודואבים ישבנו כל הלילה ושמרנו על גופתו של אבא.  למחרת הותר לנו לצאת לרחוב משבע ועד תשע בבוקר.  הלכתי אל ביתו של הדוד.  אמא יצאה לחפש מזון.  כעבור שעות חזרה ובידה רק כמה מלפפונים גדולים וצהובים, בשלים מדי.  אני והדוד הלכנו לחברה קדישא, כדי להזמין את טקס הלוויה.  הבטיחו לנו לקחת את גופתו של אבא בו ביום.  הדוד ואני רחצנו את הגופה והלבשנו אותה בלבן, כמקובל ביהדות.  לפנות ערב הגיע קרון המתים.  לפני שהניחו את אבא עם שאר המתים, ראיתי שתלו על צווארו פתק ועליו מספר.  אחר כך המריצו את הסוסים והתרחקו.  ניסינו ללוות את הקרון, אבל השוטרים עיכבו אותנו ואמרו שהגרמנים יהרגו אותנו אם נלווה את קרון המתים.  השמש כבר שקעה, ואנחנו לא בכינו עוד.  אמא אמרה שלאבא היתה לוויה הגונה.  חזרנו לדירה ומצאנו את השכנים שבאו להתפלל את תפילת המתים לנשמתו של אבא.  שכן שהיה מקורב אלינו יותר מאחרים, אמר אתי קדיש.  בדיוק בראש השנה נפטר אבי וכבן 45 היה במותו.  אמא ואני הרגשנו עזובים וכאובים והתבודדנו בפינת החדר.  הריקנות עכשיו היתה גדולה יותר;  הכאב – עמוק ועצום יותר.  שכבנו בלי לפשוט את בגדינו, אבל לא הצלחנו להירדם.

לפנות בוקר שמענו מישהו קורא לשכן שלנו מהקומה העליונה.  האיש היה שוטר, גיסו, הורה לו לברוח, כי עדיין חסרו 4,000 איש למילוי המכסה שקבעו הגרמנים.  לשם כך כותר הרחוב שלנו.  ברחנו מהבית ורצנו להודיע לדוד שגר באותו רחוב שאנשי הס"ס הגיעו.  בידו כבר היתה מוכנה מזוודה גדולה מחוררת, מחבוא לבתו הקטנה.  יצאנו ואחר כך נפרדנו.  הוא הלך עם המזוודה לביתו של הגיס ואנחנו אל בית הדוד של אמא, החותן של השוטר שהציל את אבא.  שניהם גרו מחוץ לתחום המסוכן.  התנהגותו של הדוד היתה משונה.  הוא ישב בכיסא תפס זבובים והרג אותם בידיו.  סיפרנו לו מה קרה לאבא וביקשנו מקלט עד שתסתיים האקציה, משום שאם ניתפס ברחוב יהרגו אותנו.  הוא לא התרגש מדברינו, אבל מחשש שמא יגיעו הגרמנים אל ביתו ושמא לא יוכל חתנו להציל את כולם, גירש אותנו.  לא ידענו לאן ללכת, שכן לדירתנו לא יכולנו לחזור.  נכנסנו לבניין ריק.  הופיעה אישה ושאלה אותנו מה אנחנו עושים שם.  "האם אינכם יודעים שיכולים להרוג אתכם, רק מפני שאינכם בבית?", שאלה.  סיפרנו לה מה קרה לנו.

היא הקשיבה לדברינו ובלי לומר מילה, פתחה את דלת דירתה והזמינה אותנו להיכנס, נתנה לי חתיכת לחם, שאכלתי בן רגע, ובעצב סיפרה את סיפורה.  היא גרה בדירה עם שלושה אחים, אב וגיס.  לפני יומיים לקחו אנשי הס"ס את כל קרוביה, והיא נשארה לבד.  עכשיו נשאר לחם, והיא כבר לא היתה רעבה.  האישה העצובה הזאת עוררה בי את האמונה בבני אדם.  כמה פעמים חזרתי כדי לראות אותה, אבל לא פגשתיה עוד.

לפנות ערב של אותו יום הוסר העוצר.  הגרמנים השיגו את היהודים שרצו.  כעבור זמן נודע לנו שכולם הושמדו בחלמנו (Chelmno).

 

יב

אחרי ההגליה הוטב קצת מצבנו בגטו.  משהופחת מספרנו, היה לנו יותר מקום.  גם מנות האוכל שקיבלנו היו גדולות יותר – תוספת של תפוחי אדמה וירקות.

פחדתי לחפש מניין וכל השנה התפללתי לבדי לנשמתו של אבא, לא פסחתי על שום קדיש.  מפעם לפעם עלינו אמא ואני לקבר.

למרות הסבל, נמשכה העבודה בבית החרושת.  החדר שלנו, שלפני העוצר גרו בו שתי משפחות, נראה גדול לשנינו אף שהיה קטן ממטבח ביתנו בימים שלפני המלחמה.  הנוחיות הזאת היתה קצרת מועד.  אנחנו ושכנינו קיבלנו צו לפנות את החדר.  התירוץ של הגרמנים לפינוי היה שכביש ברלין-מוסקווה התחיל ברחוב ווֹלבוֹרסְקה והגיע לרחוב בז'זינסקה.  מטרתם האמיתית היתה להרוס את הגטו.  אמא יצאה בבהלה לחפש חדר אחר.  אחרי חיפושים ממושכים הצליחה למצוא חדר פנוי בבניין של חמש קומות, הגדול שבגטו, ברחוב פרנצ'יסקנסקה פינת בז'זינסקה.  בעל הבניין, שעכשיו שימש בתפקיד שוער, אמר לאמא שיתיר לה להעביר את חפצינו תמורת 200 מרקים ושני קילוגרמים לחם.  את הכסף הנדרש השיגה אמא ממכירת מנות האוכל שלנו בשוק השחור.  כדי להשיג את הלחם, נאלצנו ארבעה שבועות לקצץ במנות שלנו.

ממשפחתו של אבא לא נשאר איש.  הם מתו או שולחו מהגטו.  אחיה של אמא הצליח לקבל משרה של שומר בנין.  החדר שבו גרנו עכשיו, היה קטן מהקודם.  רהיטינו היו שתי מיטות שקירבנו זו אל זו, תנור וסל בגדים ששימש לנו לאחסון תפוחי אדמה וירקות.  מכיוון שגרנו בקומה החמישית, התקשינו מאוד לעלות ולרדת שוב ושוב, לכן שמנו דלי מתחת לסל, והשתמשנו בו לצרכינו.  ארון לא היה לנו בחדר.  את הבגדים תלינו על המסמרים שהיו פזורים על הקירות.  התרחצנו בקערה שעמדה תמיד מעל סל הירקות.  סביב התנור תלינו סירים ומחבת.  המחבת היתה המכשיר החיוני ביותר ששימש לליבוב לביבות כמעט מכל דבר – קליפות תפוחי אדמה, קליפות של ירקות – ולהכנת קפה מלאכותי במים.  ריח ריקבון עמד בחדר, ועם הזמן התרגלנו אליו.  השכנים גילו לנו את סיבת הריח.  שנים גר בחדר הזה זוג זקנים.  בזמן העוצר נקראו כל אנשי הרובע לרדת לסלקציה.  הזקן היה חולה, ולא ירד.  הזקנה נעלה את דלת החדר וירדה.  הגרמנים תפסו אותה ושלחו אותה עם אחרים בטרנספורט למקום "בלתי ידוע".  משום מה לא ערכו הגרמנים את החיפוש הרגיל אחרי המתחבאים.  ייתכן  שחשבו שאין איש בחדר, מפני שהיה נעול מבחוץ.  הזקן מת לבדו בחדר ורק כעבור ימים רבים כשהשכנים לא יכלו לשאת את הריח הנורא, הם פרצו את הדלת ומצאו את הגווייה המתפוררת.  באין דירה אחרת, נאלצנו להישאר בחדר הזה.

קירות החדר היו מצופים בנייר ישן דהוי וצהוב.  מתחת לנייר שרצו המוני פרעושים שהלכו והתרבו מיום ליום.  כל לילה טיילו בחדר מאות פרעושים.  משימתנו היתה להילחם בהם ולהכניע אותם, אבל כל ניסיונותינו עלו בתוהו – השארנו את החשמל דולק, הרחקנו את המיטות מהקירות או שמנו את רגלי המיטות  בתוך כלים מלאים מים – ועד מהרה הם היו שוב על המיטות ועל גופנו.  ולמרות הסיוט הזה, עוד אזרנו כוח לעבוד בבתי החרושת. 

 

י"ג

הגיע החורף ואתו הצורך בהסקה לחימום החדר.  השגנו קצת עצים וכעין פחם. אמנם ה"פחם" נדלק מהר יותר מהפחם שהיה בשימוש לפני המלחמה, אבל גם נשרף מהר מאוד.  יום אחד אמא היתה עייפה מכדי לרדת חמש קומות והחליטה לבקע עצים בחדר.  כעבור דקות פרץ לחדר בצעקות השכן שלנו מהקומה התחתונה, איש גבוה במשקפיים:  "אני אלך לכיכר בלוטי ואצווה לגרש אתכם.  אני עובד בקריפו".

נבהלנו מאוד.  ביקשנו והתחננו והבטחנו שהדבר לא יישנה.  נראה שבדיוק באותו היום עבר לבניין, היות שמעולם קודם לכן לא ראינו אותו שם.  ידענו שכיכר בלוטי היתה מרכז הקשר בין הגטו ובין הגרמנים.  שם מוקם משרדו הראשי של בּיבּוֹב, הממונה על הגטו.  כשראה האיש את הייאוש בעינינו, ריחם עלינו ואמר שהפעם הוא סולח, אבל בפעם הבאה יקיים את איומו.  מעניין לציין שלא נזקקנו כלל לחמם את חדרנו.  מאחר שעבד בקריפו, קיבל האיש פחם בלי הגבלה, והחום מדירתו חימם גם את חדרנו.  היות שכך התחלנו להמיר את הפחם שקיבלנו בירקות.

לילה אחד חלמתי שהבית אפוף להבות.  התעוררתי בבהלה.  "מים, אני צמא", ביקשתי מאמי.  היא הביטה בי ומיד הבינה.  "יש לך חום", אמרה והניחה את המדחום תחת זרועי.  ואכן החום שלי עלה מעל 40 מעלות.  "אני חוששת שזה טיפוס", אמרה בבהלה.  בזמן האחרון התגלו בגטו כמה מקרים של המחלה.  בגלל מחסור במזון ובתרופות, איש לא חמק מהמוות.  נבהלתי מאוד.  בבניין שלנו גרה רופאה יהודייה מגרמניה.  אמא מיהרה לקרוא לה, ולמרות שכבר היה מאוחר, היא באה לראות אותי.  לצערנו היא אישרה את חששותיה של אמי.  "טיפוס", אמרה.  אמא פרצה בבכי ואמרה:  "לפני המלחמה יכולתי לטפל בו, להכין לו מרק עוף עם אורז, אבל עכשיו, מה אעשה?  במה אאכיל אותו?  בצנון ובקפה מלאכותי?  תפוחי האדמה שלנו כבר נגמרו בנובמבר".  הרופאה ענתה:  "הכל עוזר.  צנון, קפה מלאכותי, כל מה שיש לך בבית.  אבל בלי אוכל, הוא לא יתגבר על המחלה.  אם יאכל, יש סיכוי שיחלים".

שלושה ימים קדחתי מחום.  ביום האחרון איבדתי את ההכרה.  בייאושה לא הלכה אמא לעבודה וישבה כל הזמן ליד מיטתי.  ואז אמרה הרופאה שהמשבר חלף.  יום-יום באה לבקר אותי.  מחלת הטיפוס נמשכת בדרך כלל 21 יום.  אני נשארתי במיטה 18 יום.  אלה היו ימים קשים לאמא.  היא התחילה לעבוד בשש בבוקר.  בשעת הצהריים היתה נחפזת לבקרני ולהביא לי את המרק שקיבלה בצהריים. בלילה היתה מכינה "קפה".  שתינו את הנוזל ושמרנו את האבקה שהיתה נשארת בספלים.  כדי להכין ממנה "לביבות".  באחד מימי מחלתי ביקרה אותי בת דודתי.

"מדוע אתה במיטה?",  שאלה.

"חליתי בטיפוס", עניתי.

"אבל איך ייתכן שאתה חולה בטיפוס ואוכל צנון?"

"בהוראת הרופאה".

"השתגעת, איפה אמא שלך?"

"עומדת בתור לקבל את מנות האוכל שלנו".

בת דודתי יצאה ומלמלה לעצמה:  "זה ממש לא הגיוני... לאכול צנון כשחולים בטיפוס".

אלא שלא היה דבר אחר לאכול.

בזמן מחלתי קראתי.  הדוד, שבתחילת המלחמה ברח לרוסיה, קנה בזמנו אנציקלופדיה בחמישה כרכים.  סבתא גרה בדירתו כשגורשנו מביתנו בבגדינו לגופנו, והיות שידענו שבכל רגע גם הם יגורשו לגטו, הוצאנו מבית הדוד את כל מה שיכולנו והבאנו לגטו.  לקחתי שלושה כרכים של האנציקלופדיה ולמחרת התכוננתי לקחת את היתר.  אלא שבאותו היום אטמו הגרמנים את הדירה, ולא יכולנו עוד לקחת דבר.  לכן היו בידי רק שלושה מכרכי האנציקלופדיה.  קראתי אותם כמה פעמים ולדברי אחרים נהייתי משכיל.  הייתי צריך להיזהר לא להשתתף בשיחות שהנושאים הנדונים בהן התחילו באותיות F עד P, שני הכרכים שחסרו לי.  ידעתי הרבה על אריסטו,ארכימדס ואיינשטיין, אבל לא ידעתי כלום על היטלר או על נרון.  הייתי מרוצה מידיעותי. 

לפי אבחון הרופאה בתחילת המחלה, ביום ה- 21  למחלתי כבר הייתי אמור להבריא.  זה יותר משמונה ימים שהחום שלי היה תקין.  בבוקר, לפני שיצאה אמא לעבודה, אמרתי לה שאקום מהמיטה ואלך  לבקר את בת דודתי כדי להוכיח לה שגם צנון מרפא את מחלת הטיפוס.  משיצאה אמא, התלבשתי בישיבה.  כמה פעמים ניסיתי להתרומם, אבל ברכי פקו תחתי.  במאמצים עילאיים הצלחתי להגיע עד הדלת.  לא התקשיתי לרדת במדרגות, אבל כדי להגיע עד ביתה של בת דודתי, נאלצתי להישען על הקירות.  לצערי לא מצאתי איש בבית.  משם פניתי למקום עבודתי, כדי להודיע שלמחרת אחזור לעבודה.  המנהל הוכה בתדהמה למראי, ולא אמר מילה.  הפקיד שעמד לצדו, נבהל כל כך והפך כלי דיו על השולחן.  לא הבנתי את פשר הדבר.  המנהל התאושש ואמר לי:  "מה אתה עושה כאן, אתה הרי מת?"

"איך זה?", עכשיו אני נדהמתי.  "אדוני, אני מוכן לחזור לעבודה".

"תסתכל", אמר והראה לי בספר.  "פה כתוב שאתה מת". 

כעבור כמה רגעים הגיע מר ליטווק.  כל פועלי בית החרושת, מכרים לשעבר, סובבו אותי.  לא ידעתי מה להגיד להם.  יותר משבועיים נחשבתי למת.  הממונה על המחלקה, מר סינגר, ניגש אלי ואמר לי:  "טוב, עכשיו אתה תחיה הרבה שנים".  בסופו של דבר הכל התברר.  בזמן שחליתי, חלה עוד בחור ושמו צמח, שלא התגבר על המחלה. בזמן מחלתי, ביקרו כבאים בבית החרושת כדי להדריך את העובדים כיצד לנהוג בשעת הפצצות מהאוויר.  כשהתייצבו הפועלים וקראו בשמי, צעק מישהו:  "הוא מת", כי בלבל את שמותינו.  משום כך נחשבתי למת ונמחקתי מרשימת העובדים בבית החרושת.  מר ליטווק אמר איני אשם בבלבול, ובכל זאת מצבי היה מסובך.  המשרד הציע שאעבוד בלי רישום עד הגירוש הבא, ואז יצורף שמי לרשימה.  המנהל לא הסכים.  הרי אי אפשר לרשום ברשימה מישהו שאינו קיים.  לבסוף הציע שאעבוד בשמו של צמח, ואילו בשמי עדיין אחשב למת.  לא הסכמתי.  זה באמת היה מצב מביך.  מר ליטווק התבדח:  "בתור אחד שקם לתחייה, מה התפוקה שלך?"

"21 מנות מרק, אחת לכל יום שהחסרתי בעבודה", עניתי.  "ואני רוצה את התלושים שלי".

המנהל ציווה לממונה על המשרד לתת לי את התלושים של צמח, והאיש הסמיק, ולא אמר דבר.

"אכלת את המנות שלו?", צעק המנהל.  "אני אמסור אותך לגרמנים".  אחרי ויכוחים מרובים, עשה אתי המנהל הסכם.  הוא יתן לי עוד מנת מרק אחת ליומיים, עד שנסדיר את החשבון.  למחרת חזרתי לעבודה.

 

י"ד

בקצה השני של הגטו היה הרסורט לייצור נעלי עץ שעובדיו היו בעיקר נשים בנות שישים ומעלה.  מכיוון שרק שמונה מכונות ישנות פעלו, לא עמד לרשותם מכונאי.   אחרי השפֶּרֶה אפילו זקנים וילדים נאלצו לעבוד, בפקודה.

מר ליטווק קבע שאביו יהיה המכונאי באותו בית חרושת, ולא זו בלבד אלא שרשם אותו בתור מכונאי מומחה ממדרגה ראשונה, אף-על-פי שהמסכן לא ידע להחזיק מברג.  כשהתקלקלה מכונה באזור שלו, נשלח מכונאי לתקן אותה.  הפועלים התמרדו נגד "הפרוטקציה" הזאת.

ביומי הראשון בעבודה לאחר שהחלמתי ממחלת הטיפוס, קרא לי המנהל ואמר:  "אתה זקוק להבריא ממחלתך, ולא תוכל לבצע עבודה קשה. אשלח אותך לרסורט נעלי העץ כדי לעזור לאבא שלי.  תהיה לך עבודה קלה, תחלים ותחזור מהר לאיתנך".  לקחתי את תיק המכשירים שלי והתייצבתי אצל מר ליטווק האב.

אף שבעיני כולם היה נודניק, בעיני היה סימפטי מאוד.  הוא הורה לי לתקן שתי מכונות.  ביצעתי את עבודתי מהר, אבל מר ליטווק לא נראה מרוצה.  "עבודה מהירה אינה משתלמת", אמר. 

"טוב, להבא אעבוד לאט יותר".

לפירוק ולניקוי מכונה נדרשות שעתיים לכל היותר.  לבקשתו של מר ליטווק התעכבתי בעבודה הזאת יומיים.  היינו צריכים להיות עסוקים תמיד, אני בעבודתי והוא בפיקוח.  לכן הזקן רצה שאאט את קצב העבודה.  אני ביזבזתי זמן והמצאתי פגמים במכונות וגם מחסור חלקים.  בימי חלוקת המנות, "חסר" לי תמיד בורג שהיה עלי להביאו מבית החרושת הראשי.  בדרך עמדתי בתור למנות שבשעות העבודה לא היה ארוך ביותר, הבאתי את המזון לדירה שלנו ומשם פניתי להביא את הבורג.  מר ליטווק היה מרוצה מפני שהתיקון התעכב עוד.

יום אחד קרא לי.  "הודיעו לי שבזמן העבודה אתה הולך לקבל את המנות".   נבהלתי.  פחדתי שמא יענישו אותי על כך.  הזקן הוציא מכיסו ארבעה תלושי מנות ומסר לי אותם.  "מהיום אני רוצה שתביא גם את המנות של משפחתי".  אני מודה שהדברים הסבו לי אושר גדול כי פירושם היה שנתן בי אמון.

הזקן ואני היינו לידידים אמיתיים.  אחרי התיקונים המדויקים והניקיון, נראו המכונות כחדשות.  בימי הביקורת של הגרמנים ברסורט היה מר ליטווק שולח אותי לבית שימוש, כדי שיחשבו שהוא המכונאי היחיד ברסורט.  אנחנו, הפועלים שעבדנו מחוץ למרכז, קיבלנו את מנות המרק במקום עבודתנו, תמיד על פי תלושים.  פעם אמר לי הזקן"  "הצלחתי להשיג שני מרקים, בלי להציג תלושים.  כך תוכל לקבל עוד שתי מנות מרק במרכז.  מרק אחד בשבילך ואחד תשאיר אצלי בבית".  המשפחה שלו גרה בסביבת בית החרושת המרכזי ונהנתה מזכויות יתר, כאמור משום שבנו היה המנהל.

המטבחים בבתי החרושת היו עצמאיים, והיתה להם הנהלה משלהם, בפיקודה של יחידה מיוחדת.  אפילו על עובדי המטבח נאסר לאכול יותר ממנה אחת ליום.  תפוחי האדמה נשקלו לפני קילופם, אחר כך נשקלו הקליפות – שחולקו רק לפי מרשם רופא – עם תפוחי האדמה.  המשטרה שמרה תמיד על המטבחים, כדי להבטיח חלוקת מזון הוגנת לפועלים.  רק לפקידים הבכירים, לשוטרים ולכבאים היו זכויות מיוחדות והם קיבלו תלושים מיוחדים למזון.

הייצור בבתי החרושת בגטו הוסיף לגדול כל העת.  חשמליות מלאות בתוצרת עברו ברחובות לכיוון צומת מסילת הברזל במרישין. בדרכן חזרה הביאו החשמליות ירקות ומזון.  כל משא היה מגיע לגטו בליווי משטרתי כבד.  איש לא העז לגנוב, כי העונש היה הרחקה למקום בלתי ידוע – כלומר מוות.  בזמן ההמתנה למשלוח הוטל על העובדים לנקות את הבורות ולסחוב חביות צואה כבדות.

החברות בין ליטווק הזקן וביני הלכה והתהדקה.  הוא העריך אותי ואהב אותי כבן, והיה אומר:  "אתה שומע בקולי.  הבן שלי, רק מפני שהוא מנהל את בית החרושת, חושב שהוא חכם ממני". 

למיטב זיכרוני, בערך באותה תקופה נודע לנו על החוק, שלפיו כל פועל בעל ותק של יותר משנתיים היה זכאי לשבוע נופש בבית ההבראה במרישין.  זאת היתה יזמה של אשת רומקובסקי.  אלא שעל 12 המקומות בבית ההבראה קפצו כמעט 100,000 איש בעלי זכות.  לפי החישוב שלנו, נדרשו שנים רבות כדי שכולם יזכו לצאת לנופש. 

יום אחד אמר לי מר ליטווק, "יש מחסור במכונאים.  הבן שלי ביקש שאשאיל אותך לרסורט לילדים העומד לקום לבני 12-8 שהצליחו לחמוק מהשפֶּרֶה.  רומקובסקי רצה להראות לגרמנים שגם הילדים יכלו להיות פרודוקטיוויים, ולכן לא צריך להגלות אותם.  היו שמועות שלפני המלחמה ניהל רומקובסקי בית יתומים. 

הימים היו ימי סתיו 1943.  הקור כבר היה עז.  כדי להרכיב את המכונות שכבתי הרבה מזמני על רצפת המלט.  הרגשתי שאם אמשיך בעבודה הזאת, אחלה.  לכן השתדלתי לעבוד מהר, כדי לחזור לבית החרושת הקודם, הן משום שקיבלתי שם מרק חם, הן משום שהמקום היה מחומם יותר והן משום שהתגעגעתי למר ליטווק.

יום אחד, ממקומי על הרצפה בשעת הרכבת המכונה ראיתי הרבה רגלים במגפיים שחורים.  כשקמתי ראיתי את רומקובסקי, את שומרי ראשו ואת מנהל הרסורט.  חשבתי:  זאת ההזדמנות שלי.  עכשיו או לעולם לא.  החלטתי לדבר עם רומקובסקי.  זאת היתה עזות מצח שהיתה יכולה לעלות לי במחיר כבד. אזרתי עוז והתקרבתי אליו.

"חליתי בטיפוס.  אני עובד בבית החרושת מאז שהקימו אותו.  הייתי רוצה מאוד לקבל חופש וללכת לבית הבראה.  רק האדון יכול לעזור לי".

רומקובסקי תפס אותי בכוח וסטר לי על לחיי.  כמעט נפלתי.  בכיתי מזעם והמשכתי לעבוד, כאילו לא קרה דבר.  בסוף יום העבודה, קרא לי מנהל הפנקסים של הרסורט.

"אתה הוא המכונאי שדיבר עם רומקובסקי?"

"כן", עניתי.

"קח את זה", ומסר לי נייר.  זה היה רשיון לבלות שבוע בבית ההבראה, מתנה של רומקובסקי.  לא ייאמן!  לפני שהתאוששתי, הסביר לי אל מי עלי לפנות.

רצתי לשם עוד באותו היום.  בחורה מילאה את הטופס ושלחה אותי לבדיקה רפואית באותו בניין.  בשעת הבדיקה שאל אותי הרופא אם כבר היה מקרה של שחפת במשפחתי.  עניתי בשלילה.  הבדיקה היתה שטחית מאוד, הוא אפילו לא ציווה עלי להוריד את בגדי מפאת הקור העז.  בשבע בבוקר של יום שני הבא נדרשתי להתייצב בבית ההבראה לשהות של שבוע, עד יום ראשון שלאחר מכן אחרי ארוחת הערב.

חזרתי הבית שמח מאוד.  בעוד שלושה ימים אוכל לנוח!

אמא היתה מאושרת.  "עכשיו תוכל להשתקם ממחלתך", אמרה.  "בזמן המלחמה גדלת מעט ונוסף על כך חלית בטיפוס והבראת בנס".

אכן הנס היה כפול.  שכן לא זו בלבד שמעטים הבריאו בגטו, גם אמא לא נדבקה ממני.  יכולנו למות שנינו, כי לא היה איש שיעזור לנו, ואכלנו מאותן הצלחות והשתמשנו באותו הסכו"ם, ולא היו לנו אמצעים לנקות את החדר.

"אבא שיושב בשמים, בוודאי שומר עלינו", היתה אומרת.

לא היתה לי סבלנות.  ספרתי את הרגעים עד יום שני.  לבשתי את החליפה של אבא וחולצה שאמא הטליאה ותיקנה במיוחד בשבילי.  מילאתי תיק בבגדים נקיים.  נפרדתי מאמא ויצאתי לדרך.

כשהגעתי לבית ההבראה, התייצבתי מיד אצל המנהלת.  שמו אותי בחדר עם עוד שני אנשים.  כשנכנסתי לחדר האוכל לארוחה הראשונה, לא האמנתי למראה עיני.  לחם, ריבה, מרגרינה ומעט נקניק בכמויות שלא הייתי מורגל בהן, וכן קפה בחלב.  התחלתי לזלול ואחר כך השהיתי בפה כל חתיכת לחם בהנאה וייחלתי שהזמן לא יעבור.

אחרי ארוחת הבוקר פניתי לאולם המשחקים ושיחקתי שח ודמקה עם יתר האורחים.  כשהגיעה שעת הצהריים, הרגשתי כמלך.  הגישו לי קציצת בשר סוס שמשקלה יותר ממאה גרם, כמות שכבר מזמן לא ראיתי.  גם מחית תפוחי אדמה ומרק.  לקינוח הגישו לפתן סלק מומתק בסכרין.  אחר כך שכבנו לנוח.  ארוחת הערב דמתה לארוחת הבוקר, ולקינוח קיבלנו תפוח עץ קטן, ירוק וחמוץ.  אחר כך שרנו כולנו עם אנשי הצוות שלפני המלחמה היו חניכים בבית היתומים של רומקובסקי.

כבר ביומיים לפני הנופש לא חשתי בטוב וחשבתי שזאת רק הצטננות קלה.  אבל ביום השלישי לשהותי שם התעוררתי בלי תיאבון ועם חום גבוה.  התאמצתי לאכול כי היה לי חבל לבזבז אוכל טוב כל כך.

לפנות ערב אמא באה לבקר אותי ומיד ראתה שיש לי חום.  היא השיגה מדחום, ובאמת חומי עלה ל-39.5 מעלות.  היא נבהלה מאוד.  "אל תגיד לאף אחד, כי ישלחו אותך מכאן.  מחר אחליף את התור שלי בבית החרושת ואעבוד בלילה.  ככה אוכל להיות אתך ביום".  למחרת באה והביאה את האוכל למיטה, כי לא יכולתי לקום.

"אתה יודע הייניק, היום צריכה לבקר כאן הגברת רומקובסקי, אדבר אתה עליך.  אגיד לה שאתה חלש, ולא יכול לקום מהמיטה, אבל על החום לא אגיד לה".  אחרי שדיברה עם גברת רומקובסקי, אמרה לי אמא:  "היא ריחמה עליך והעניקה לך עוד שבוע חופש בבית ההבראה.  היא אשה סימפטית, ממשפחה טובה.  מכירה גם את המשפחה שלנו.  התחתנה עם הזקן... טוב כולם יודעים למה.  תחזיק מעמד עוד יומיים.  ביום שני תבוא קבוצה אחרת, אז נראה מה לעשות בשבוע הנוסף, אל תגיד שום דבר על המחלה שלך.  תגיד רק שרגליך כואבות בגלל החולשה, ואינך יכול לקום מהמיטה.  אשאר כאן כדי להביא לך את מנות האוכל".

"איך תוכלי לעבוד בלילה?"

"אל תדאג לי, תישן.  אני אשתדל להירדם לידך".  וכך היה.  ביום שני באה קבוצה חדשה.  למען האמת, לא שמתי לב מי היה אתי בחדר.  כשאמא הגיעה, הרגשתי רע מאוד.  היו לי כאבים נוראיים בצד שמאל של החזה.  "אני לא יכול לשאת יותר את הכאב ועלול לצעוק, קחי אותי הביתה".

"טוב נלך הביתה".

היא הלבישה אותי ופנתה להודיע להנהלת בית ההבראה שאני חוזר הביתה. המנהל פקד על הטבחית למסור יום-יום לאמא את האוכל שלי.

כדי להגיע לדירה שלנו, היינו צריכים לעשות דרך ארוכה – כשני קילומטרים וחצי.  הייתי חלש מאוד ונשענתי על אמא שהיתה נמוכה ממני וצנומה והתקשתה מאוד לתמוך בי.  ההליכה היתה מסע עינויים.  כל רגע נעצרתי להשתעל ולנוח.  השיעול הסב לי כאבים נוראיים, וכשצעקתי מכאב, השתעלתי שוב.  כבר היינו קרובים ליעדנו כשהבחנו שהרחובות ריקים יותר מן הרגיל.  משהו משונה קרה.  לא ראינו איש.  באותו רגע עבר בריצה כבאי וצעק אלינו:  "תתחבאו מהר!  הגרמנים תופסים ומגרשים את כל מי שהם מוצאים ברחובות".

למזלנו הצלחנו להגיע לשער בניין מגורינו.  נאחזנו זה בזו בחוזקה והשתדלנו לא לזוז.  שלוש שעות נשארנו שם באפלה ושמענו מרחוק את הצעקות הרועמות של החיילים ואת פקודותיהם.  אני חושב שבגלל הפחד פסקו כאבי והצלחתי להחניק את השיעול. 

המשכנו בדרכנו.  אמא תמכה בי, הצלחנו להגיע לחדר, ואני נשכבתי.  אמא רצה לקרוא לרופאה.  היא הגיעה מיד ולאחר בדיקה יסודית פסקה שלקיתי בדלקת אֶדֶר (Pleuritis) ואמרה, "המחלה ממושכת, והכאבים והחום יימשכו".

"יש תרופה לזה?  הכאבים חזקים מאוד", אמרה אמא.

"אפשר לדקור, לנקז את הריאות ולהוציא את המים במזרק.  אני לא ממליצה על השיטה הזאת, כי הריאות מתייבשות, וגדל הסיכוי ללקות בשחפת.  מוטב שיישאר במיטה, עד שהמים ייספגו מעצמם.  היה מועיל אילו קיבל כמה זריקות קלציום.  אבל הן נדירות מאוד בגטו.  לי אין אפילו אחת.  יכול להיות שתשיגי בשוק השחור.  הגרמנים חדלו לספק תרופות למרכז הבריאות.  מוטב שלא יאכל מלח וגם לא ישתה הרבה נוזלים.  בעזרת ה' נתגבר גם על המחלה הזאת.  תחזיק מעמד בחור!  אתה צריך לחיות כדי לראות את סוף המלחמה.  אתה עדיין צעיר מאוד".

אמא ליוותה אותה עד המדרגות וחזרה בוכייה.  היה עליה ללכת לעבודה.  היא סידרה את סל הקניות, ביקשה שאאזר בסבלנות ופנתה לדרכה.  היא עבדה משבע בערב עד שמונה בבוקר.  נשארתי לבדי מכוסה בשמיכה ובכיסוי מיטה.  הכאבים הוקלו קצת, מלבד כשהשתעלתי.

למחרת יצאה אמא ולקחה את צעיף הפרווה שלה שהצליחה להציל מהגרמנים כשחדרו לביתנו וגירשו אותנו משם לגטו.  למען האמת, זה לא היה צעיף, אלא שועל, ממש לפי צו האופנה שלפני המלחמה.  אישה שלא היה לה שועל כזה, לא נחשבה אישה אלגנטית.  היו כמה סוגי שועלים:  לנשים לא עשירות – באדום ובצהוב;  לעשירות – בשחור ובחום כהה;  ולעשירות מאוד – בכסף, שמקורם בקנדה או באלסקה.

זמן מה אחר כך חזרה אמא ובידה חמש זריקות קלציום.  "עכשיו תבריא.  הייתי בלשכת הבריאות והבטיחו לי לשלוח מישהו שיזריק לך את הזריקות".  למחרת, כשעמדה אמא בתור למנות האוכל, הגיע האח.  בזמן שרתחו המים לחיטוי הזריקה, סיפר לי שלמד רפואה בוורשה.  זה היה מקרה נדיר בפולין שלפני המלחמה.  ליהודים הוקצה מקום אחד לעומת 200 המקומות שהוקצו לסטודנטים פולנים.

נזכרתי שבשנת 1938 כשאבא שלי רצה שאלמד מקצוע "הגון", למשל, אורג.  בעירנו היה בית-ספר מקצועי ממשלתי אחד.  כדי לגשת לבחינות הכניסה לבית-הספר נדרש לסיים שמונה כיתות בית-ספר עממי.  כשניגשתי לבחינות נשארו לי עוד שתי כיתות

גימנסיה.  לפני הבחינות נפגשתי עם חבר ששמו היה גרנֶק, שכבר למד בבית-הספר.  גרנק הזהיר אותי שליהודים מוקצים רק שני מקומות בכיתות של 50 תלמידים.  כן אמר לי שבגלל ההפליה הזאת, בשנה הבאה בדעתו לעלות לארץ ישראל (אחר כך נודע לי שב-1940 הוא ברח מפולין דרך רומניה, על סיפונה של אניית משא, הגיע בחשאי לארץ ישראל והיה מהנודעים שבחברי הלח"י.  ב- 1948, במלחמת השחרור, נהרג והוא בעל דרגת קצונה גבוהה).

למרות הכול ניגשתי לבחינות בתקווה שאצליח, והתאכזבתי מאוד כשגיליתי ששמי לא נמצא ברשימת המתקבלים.  מעניין לציין, שאל המקום הראשון הגיע בחור פולני שהעתיק ממני את כל הבחינה.  שום בחור יהודי לא התקבל.  אבא הלך לבית-הספר כדי להיוודע מה קרה, היות שהתעקשתי שהצלחתי בבחינות.  המנהל הסביר לו שבאמת עמדתי בבחינות, אבל מכיוון ששני תלמידים  יהודים שלמדו בכיתה הראשונה נכשלו בלימודיהם, ולא עברו לכיתה השנייה, לא הירשו לו לקבל עוד תלמידים יהודים, והוסיף שאם בשנה הבאה אתייצב, שוב יקבלו אותי ללימודים, בלי לגשת לבחינות.

בכל זה נזכרתי כשחיכיתי להזרקת הקלציום.  המים כבר רתחו, והאח הכין אותי להזרקה.  בזמן ההזרקה הרגשתי חום גדול מתפשט בגופי.  למרות חששותי, ההזרקה עצמה כמעט שלא הכאיבה.  האדון ז'ולין – זה היה שמו – סידר את התיק שלו ואמר שיחזור כעבור יומיים, "כי זריקת קלציום מזריקים לסירוגין", הסביר, נפרד והלך.  הרגשתי הוטבה, לא ברור אם בגלל הזריקה או אם משום רצוני העצום להבריא.

 

ט"ו

קשה לשכב במיטה לבד. כל שעה נראית כשנה והיום לא נגמר.  את האנציקלופדיה כבר ידעתי בעל-פה.  כדי להשלים את הכרכים שחסרו לי, קראתי את המילון המקוצר בכרך האחרון.  רשמתי נושאים שעניינו אותי, כדי ללמוד אותם ביתר הרחבה בתום המלחמה.

כדי להיאבק בשיעול העקשני, הכינה לי אמא סירופ מסלק.  היא צרה חור בסלק, מילאה אותו בסוכר ושמה בתנור על אש קטנה.  כך נמס הסלק והיה לסירופ מרוכז.  דיללנו אותו במים חמים, ובשעת השיעול לקחתי כף מהתרופה הזאת.  עם הזמן ירד החום וכבר יכולתי לשבת במיטה.  שעות שיחקתי בקלפים.  לפני שהתחלתי במשחק הפַּסיאנס, חשבתי על משאלה כלשהי שתתגשם אם המשחק יצליח.  למשל, שאצליח לחיות עד סוף המלחמה, שאהיה בריא, שלא אסבול עוד רעב, שאהיה מאושר עם אמא שלי.  כשחשבתי על עצמי, המשחק היה מצליח וכשחשבתי על אמא – נכשלתי, והדבר הטריד אותי מאוד.

כשהתחלתי להחלים ממחלתי, חזר התאבון והתחלתי שוב להרגיש רעב. חוץ מהמנות שקיבלתי, נתנה לי אמא חלק מהמנות שלה, כאילו בלי שארגיש.  את "הקפה" שהכינה, היתה ממתיקה בסוכר שלה, במקום בסכרין.

בימים הראשונים למחלתי ביקר אותי מר ליטווק.  הוא נכנס לחדר שלנו עייף מאוד. לא קל לאדם קשיש לעלות לקומה החמישית.  בפעם הראשונה פגש את אמא, והיא הודתה לו על כל מה שעשה למעני וגם על מנות המרק שהיה שולח לי יום יום.

"למרות שרק עכשיו הכרתיך אישית", אמרה אמא "אני כבר מכירה אותך היטב מסיפוריו של הבן שלי".  מר ליטווק סיפר על משפחתו, ובייחוד על בניו:  הבן שהיה המנהל שלנו, ובתו שעבדה בתור מזכירה.

נודע לנו שלפני המלחמה הוא הכיר את אבא שלי והוקיר מאוד אותו ואת משפחתנו.  לפני שעזב ביקש ממני שאלמֵד אותו לתקן מכונות תפירה שכבר התחילו להישבר.  מר ליטווק ביקר אותי כל שבוע.

שלושה חודשים הייתי מרותק למיטה ועוד חודשיים לא יצאתי מהחדר, בהוראת הרופאה, כדי למנוע הצטברות מים בריאה השנייה.  פעמיים ביום עיסתה אמא את גבי בשמן קַמפור שהרופאה נתנה לאמא.  פעם אחת ניסתה אמא להודות לרופאה על העניין שגילתה ועל מסירותה והגישה לה חצי קילוגרם לחם וספל סוכר.  היא סירבה לקבלם.  "הבן שלך זקוק לזה יותר ממני", אמרה.

בכל ימי מחלתי לא נרשם דבר בכרטיס העובד שלי בבית החרושת.  מר ליטווק ידע שהגרמנים מוציאים מהגטו את החולים, ובלי לומר מילה דאג שאקבל את משכורתי בכל ימי המחלה, כאילו המשכתי לעבוד.

 

ט"ז

במרס חזרתי לעבודה.  ליטווק הזקן עבר לעבוד במחסן בית החרושת המרכזי.  את מקומו תפסה בחורה שהיתה אמורה להעביר לנשים קורס מיוחד במכונאות כדי שימלאו את מקום הגברים שהנהלת בית החרושת החליטה לשלוח לעבודות קשות יותר.

בתקופת מחלתי שוחחתי כמה פעמים עם מר ליטווק על האפשרות שאלמד לתקן מכונות מיוחדות, מאחר שכבר נעשיתי מומחה במכונות הפשוטות ויכולתי לפרק את המכונות האלה ולהרכיב אותן עד הבורג האחרון.  מר ליטווק דיבר על כך עם בנו, ועד שעת הצהריים הותר לי לעבוד על המכונות המיוחדות.  למדתי לתקן מכונות לתפירת אוברלוק, זיג-זג וסוגים אחרים.  קבוצת המכונאים שעבדו שם היו קנאים למומחיותם ולא סבלו אותנו, החדשים.  הם אמרו שלא זו בלבד שאנחנו לומדים את המקצוע, אלא גם מקבלים שכר תמורת ההשתלמות, וכי לפני המלחמה, מי שרצה ללמוד מקצוע, היה צריך לשלם תמורת ההשתלמות.

אחר הצהריים, זאת אומרת, אחרי חלוקת המרק,הייתי לוקח סיר עם מרק אל משפחת ליטווק במרישין, אל הבית הקטן שהיה מיועד לפקידים בכירים, ובו התגוררה משפחת המנהל שלנו בימי הקיץ.

 

י"ז

שמו של מנהל בית החרושת שבו עבדה אמא היה זְבַר, ועל שמו נקרא בית החרושת.  פעם אחת קיבל ה"זבר" הזמנה ענקית.  שני מיליון חורים עגולים מעובדים יפה בשביל מדי החיילים הגרמנים.   הזמן שהוקצב לביצוע ההזמנה היה 45 יום.  בכל הגטו רק מכונה אחת היתה יכולה לבצע את העבודה, והיא היתה בזבר.  אלא שכדי להשלים את ההזמנה, נדרשו 450 ימי עבודה, 24 שעות ביממה, ומנהל בית החרושת היה חסר אונים.  בייאושו פנה אל המפקח שלנו, מר פלמן, שימציא מכונה שתוכל לבצע את העבודה מהר יותר.  האיש ענה לו בלעג שיבצעו את העבודה בידיים.  בסופו של דבר הציל את מר זבר מכונאי פיקח שתיחזק את המכונות ברסורט שלו.  בתוך שלושה ימים הוא התאים למשימה החדשה את מכונות בית החרושת הישנות.  והתוצאה:  ההזמנה היתה מוכנה בזמן המוקצב.  המכונאי זכה לשבחים מההנהלה בבלוטי וכן בתוספת מנות אוכל.  אלא שמר פלמן כעס על שיתוף הפעולה עם המכונאי והעביר אותו למקום עבודה אחר.  וכך השפיל אותו לפני כולם.  המכונאי ביקש להתפטר ולעבור לרסורט של זבר שהיה שמח לקבלו.  אבל כדי להתקבל לעבודה במקום אחר, נדרש ממקום העבודה הקודם לפטר את העובד, ומר פרלמן סירב לתת לו את מכתב הפיטורים, ועוד הוסיף:  "אני יכול לשחרר אותך מבית החרושת שלנו רק למרישין".  מרישין היה כינויו של בית הקברות בשכונה זאת של הגטו.

במחלקה שלנו היו רק שני מכונאים שהתמחו במכונות המיוחדות – מכונאי מ"זבר" ואחד שעבר ברסורט "גוניק".  כדי שמר זבר לא יתלונן על מחסור במכונאים, שלח לשם המפקח את המכונאי של גוניק, ומינה אותי לממלא מקומו.

לא יכולתי אלא לציית לפקודות.  בגוניק היו כמה מכונות מיוחדות, אבל מרביתן היו מכונות "זינגר" פשוטות.  כעבור ימים אחדים לקחה אותי מנהלת בית המלאכה לאולם ובו כעשרים מכונות.  היא הצביעה על מכונה בפינה ואמרה:  "תתקן את המכונה הזאת"!  ראיתי שהמכונה תוכננה היטב, אבל בגלל פגם קטן שברה בנקל את המחטים.  

ממש "התאהבתי" במכונה עד ששכחתי לאכול.  כשהתופרות עזבו את עבודתן, התיישבה לידי אחת מהן והזהירה אותי:  "שמע בחור, עזוב את המכונה הזאת.  היא אף פעם לא פעלה.  ככה הגיעה מגרמניה.  אתה רוצה לדעת את האמת?  המנהלת הורתה לך לתקן את המכונה רק כדי להראות את חוסר מיומנותך במקצוע וכדי להחזיר את המכונאי הקודם.  היא עלולה לעשות הכול כדי לסבך את חייך.  אתה יודע למה?  המכונאי שאתה מחליף היה המאהב שלה".

היא ביקשה שאשמור בסוד את שיחתנו.  הבטחתי לה לא לספר לאיש.  רק רציתי לתקן את מכונת התפירה.  לשם כך היה עלי להכיר את פעולתה ולהבין אותה.  ידעתי שחסר משהו.

נרדמתי בעודי חושב על המכונה ובשנתי מצאתי את הפתרון, ולא בפעם בראשונה.  הפגם היה בציר.  למחרת השכם בבוקר רצתי לבית החרושת.   שום פועל עוד לא הגיע.  פירקתי את המכונה, ולא שמתי לב שהתופרות כבר הגיעו וכבר עבדו.  פתאום שמעתי את צעקות המנהלת:  "אתה משחק, ובינתיים התופרות לא יכולות לעבוד, בגלל מכונות מקולקלות.  אתה לא מסוגל לעבוד כאן.  אבקש ממר גוניק שישלח לי את המכונאי הקודם".  נזכרתי בדבריה של הבחורה ועניתי למנהלת שלא ידעתי על מכונות המחכות לתיקון.  הלכתי לאולם השני, תיקנתי מהר את המכונות וחזרתי אל המכונה שלי.  לקחתי את החלק הבעייתי לבית המלאכה, ובכמה פעולות הלחמה והשחזה התייעלה פעולתו.

עבדתי על זה יותר מארבע שעות.  משהרכבתי את החלק הבעייתי, הרגשתי שצלחה מלאכתי.  ביקשתי מתופרת חתיכת סרט, שמתי במכונה וניסיתי להפעיל אותה.  בהתחלה לאט לאט, ביד.  אחר ביקשתי סרט ארוך יותר ושוב ניסיתי.  הפעם מהר יותר.

לא רק המנהלת עמדה לידי, אלא כל התופרות הקיפו אותי.  אסור היה לי לטעות.  לחצתי על הדוושה בכל הכוח.  תפרתי כעשרה מטר בכמה שניות, ולא שברתי שום מחט.  המנהלת לא האמינה למראה עיניה.  היא ביקשה לשבת ליד המכונה ולנסות בעצמה.  פיניתי לה את מקומי.  בעל כורחה נאלצה להעריך את עבודתי.  כעבור רגעים ספורים נודע הדבר בכל בית החרושת.  בזמן קצר נהייתי מפורסם.  נזכרתי בגורלו של המכונאי מזבר וכדי למנוע סיבוכים, מיהרתי לצלצל למר פלמן.  כשאמרתי לו שתיקנתי את המכונה הישנה, קרא האיש בהתפעלות:  "לא יאמן.  אני מיד מגיע לשם".  הוא באמת הגיע מיד, ומאז חייתי כמו מלך.  קיבלתי מכיכר בלוטי לחם ששקל כשני קילוגרמים, פחית בשר חזיר, שני קילוגרמים קמח ושני קילוגרמים סוכר ושבועיים גם קיבלתי תלושים לארוחות ערב.  בדרך כלל, רק עובדים שבהיעדר מקום לא יכלו ללכת לבית הבראה, זכו לארוחות הערב.  תפריט הארוחה היה קציצת בשר סוס, מרק ומאה גרם לחם.  אמא ואני כבר לא סבלנו כל כך מרעב, כי חוץ מהמנות הרגילות, קיבלנו גם מנות "לאנג", שחולקו לעובדי לילה שעבדו יותר מעשר שעות.  אמא עבדה בלילה וכעת שנינו זכינו במנות הללו.

כעבור כמה ימים מוניתי לממונה על כל מכונות התפירה, הפשוטות והמיוחדות, של רסורט גוניק.  המכונאי שהיה הממונה הקודם על המכונות הפשוטות, היה עכשיו לעוזר שלי, ומלבד מקצועיותו, היה גם שחקן שח מצוין.  קצב העבודה שלי השתפר בהרבה.  משעה שבע עד שמונה עשיתי סיבוב בבית החרושת בחברת העוזר.  משמונה עד שתים-עשרה שיחקנו שח או שוחחנו.  משתים-עשרה עד אחת אכלנו צהריים.  מתחת לשולחן היו לי תמיד שלוש מכונות במצב מצוין שיחליפו את אלה שבמקרה התקלקלו, כדי שהתופרות לא יפסידו זמן עבודה.  מארוחת הצהריים ועד השעה ארבע שיחקנו שוב שח, וביתר הזמן תיקנו את המכונות המקולקלות שנכנסו למלאי ליום הבא.

יום אחד, כשהייתי מרוכז במשחק השח, לא השגחתי שמר גוניק מתקרב.  שותפי ראה אותו כשכבר עמד מאחורי, ופשוט ברח.  התנצלתי בפניו, אבל זה היה מיותר.  מר גוניק אמר לי, ואת המילים האלה לא שכחתי לעולם:  "כשהעבודה בסדר, לא אכפת לי מה אתם עושים.  אתם יכולים לבלות כרצונכם.  העובד המיומן הוא זה שעבודתו הושלמה, ונשאר לו זמן לבילוי".

כעת התחלתי לשים לב למרים, מכונאית שעבדה בפיקוחי.  כעבור זמן הרגשתי שאני מאוהב בה.  בשעת הצהריים היתה הולכת לדירתה, להכין אוכל לאמה ולאחותה שגם הן עבדו.  בשיחה גילינו שדודנה היה נשוי לאחותה הצעירה של אמי, הדודה רחל.  שיחותינו נסבו ברובן סביב זיכרונות ילדות.  מרים שמעה תמיד את דברי בסבלנות, וצחקנו יחד ממעשי הקונדס שלי.  אני לא יודע אם מרים אהבה אותי, אבל אני יודע שהסמקנו כשהסתכלנו זה בעיניו של זו.  יום אחד היא אמרה לי שהיתה רוצה העברה לרסורט אחר, רחוק מהבית, כי במקום שעבדה סיכוייה לעלות בדרגה היו אפסיים.  היא סיפרה לי שחברותיה שעבדו ברסורטים אחרים יכלו לנוח בשבתות ולצאת לטייל עם בחורים.

בתמימותי, ומכיוון שזאת היתה אהבתי הראשונה, קיבלתי את דבריה כפשוטם.  טלפנתי למר פלמן וביקשתי להעבירה לבית חרושת בקצה השני של הגטו.

מר פלמן ידע על חיבתי לבחורה, חשב שרבנו והסכים מיד לבקשתי.  כשנודעה לי החלטתו, רצתי מהר להודיע למרים.

"השגתי את העברתך".

"איזו העברה?"

"הרי אמרת לי שהיית רוצה לעבוד ברסורט אחר".

"אדיוט", צעקה עלי והפנתה לי את הגב.  אחרי שעברה לעבוד ברסורט השני, ראיתיה רק פעמיים.  נפגשנו ברחובות הגטו כאנשים זרים ורק הסמקנו כסלק.

ציפינו לסוף המלחמה.  הצבא הרוסי הלך והתקדם.  עקבנו אחרי החדשות ושמחנו מאוד כשב-6 ביוני פלשו בעלות הברית לנורמנדיה.  את החדשות הביאו לגטו אנשים בעלי קשרים עם הגרמנים או הפולנים.  כשנודע לנו ביולי על ההתנגשות בחייו של היטלר, התחלנו לתכנן תכניות לעתיד, כאילו כבר הסתיימה המלחמה.

פתאום נתלו שלטים ברחובות הגטו על גירוש תושביו לגרמניה, כדי שימשיכו לעבוד שם.  בּיבּוֹב נשא נאום:  "יהודים יקרים שלי, הפירר זקוק לכם בגרמניה כדי שתייצרו מדים לחיילים.  אתם תעזבו את הגטו, אבל תהיו במקום בטוח, רחוק מהמלחמה.  פיתחו את הדלתות ואת החלונות ותשמעו את התותחים בוורשה.  אני אתלווה אליכם.  אינכם צריכים לקחת שום מטען, רק סירים וסכו"ם.  אלה שיתייצבו מהר, יזכו למקומות טובים יותר.  התייצבו מיד.  יום-יום יוצא משלוח של 12,000 איש".

איש לא התייצב.  כולם זכרו מה קרה ליהודים שבאו מגרמניה.  האנשים המסכנים שהגיעו ללודז' וחשבו שהגיעו לתעלת למנש.  באותה תקופה עוד לא ידעתי כלום על טרבלינקה, מיידנק ומקומות השמדה אחרים.  המגורשים מעולם לא שלחו ידיעות.

תגובת הגרמנים היתה מידית.  למחרת נאומו של בּיבּוֹב, הקיפה המשטרה הגרמנית את כיכר הגטו המלאה יהודים ואסרו כ- 500 איש בבת אחת.  בּיבּוֹב דיבר שוב:  "עיניכם הרואות שאני יכול לאסור את כולכם בכוח, אבל אני לא מעוניין בזה.  אני רוצה מתנדבים.  תחזרו לבתיכם וחשבו על כך.  התייצבו מחר מרצונכם החופשי עם המשפחות".  למחרת הורו על עובדי בית החרושת שלי לארוז הכול.

עשרה עובדים טובים נדרשו לביצוע המשימה.  היעד:  גרמניה.  קיבלתי הודעה ממר ליטווק שאמא ואני צריכים להתייצב מיד.  לא התייצבנו.  קבעתי עם אמא שנתחבא בגטו, עד שיגיעו הרוסים.  אבל גורלנו כבר נחרץ.  כשהתעוררנו כבר הוקף רובע מגורינו במאות אנשי ס"ס מזוינים מכף רגל ועד ראש.  גם המשטרה הגרמנית עזרה.  עד היום אני זוכר את נביחות הכלבים הענקיים שהם שחררו ברחובות.  בפעם הראשונה ירו באוויר וציוו על כולם לצאת מהבתים.  אחר כך התחילו החיפושים.  הכלבים האיומים חיטטו בכל מקום.  אמא ואני החלטנו לא להיכנע.  אמא התחבאה בסל הבגדים המלוכלים.  מעל הסל שמתי כל מה שהיה בבית:  בגדים, ירקות, ארגזי פחם ועצים.

את דלת החדר נעלתי מבחוץ בקרש שהכנתי בעוד מועד, כדי שיחשבו שהחדר ריק.  כן שפכתי על הרצפה את תוכן סיר הלילה כדי להגעיל את הגרמנים ולשבש את חוש הריח של הכלבים.  ולבסוף נשכבתי מאחורי התנור ומשכתי את הווילון שכיסה אותו. 

כעבור כמה רגעים שמעתי את הגרמנים המתקרבים.  הם פרצו את הדלת.  ממחבואי ראיתי רק את המגפיים הגבוהים.  תענוג מיוחד היה לגרמנים למצוא מחבואים, ודבר לא עצר בעדם.  למזלנו, לא נשארו הרבה זמן בחדר שלנו.  אחר כך שמעתי דפיקות אצל השכנים ומיד צעקות, בכי ומהומה.  הם מצאו את הילדים שהתחבאו על הגג ולקחו אותם החוצה.  אז השתרר שקט איום.  נשארנו במחבוא כמה שעות עד שנוכחנו שהחיפוש נגמר.  הגרמנים לקחו את כולם, גם את איש הקריפו ומשפחתו.  רק אנחנו שנינו ובעל הבניין שהסתתר בבאר, נשארנו.

בימים הבאים, גבר המצור על הגטו.  לא ידענו לאן לפנות.  כדי להקל על "עבודתם", התחילו הגרמנים לאסוף את האוכלוסייה בחלק קטן של הגטו.  כך ביתר קלות השתלטו וגירשו את כולם.  אמא ואני ידענו שבכל רגע ניתפס.  כדי להרוויח זמן ולחשוב על מחבוא טוב יותר, החלטנו ללכת לרסורט שלנו.  חיפשנו את מר ליטווק.  מצאנו אותו עם משפחתו של פלמן ועם מנהלי בית החרושת על משפחותיהם.  יחד מנינו 26 איש.

זמן מה קיבלנו קילוגרם לחם ותפוחי אדמה ליום.  אני עדיין הייתי רעב.  בכל רגע ביקשתי לפתוח את פחית הבשר חזיר שקיבלתי אחרי תיקון המכונה.  אמא מצאה תמיד תירוץ לא לפתוח אותה, וכך היא נשארה.

כשהגענו לרסורט, חיפשתי מיד מחבוא לשנינו.  מרתף בית החרושת נראה לי מקום בטוח ואידאלי.  שם היו מאחסנים את מכונות התפירה שכבר יצאו מכלל שימוש.  כדי לעמוד בימים הקשים שלפנינו, הכנתי שני פחי מים של 20 ליטר כל אחד, שק של צנון וכחמישה קילוגרמים סוכר.

מנהל הרסורט שלנו האמין שנהיה האחרונים לעזוב את הגטו כי נצטרך ללוות את המכונות, אחרי שנארוז אותן.

יום אחד הופיעו אנשי הס"ס ברסורט, פקדו על כולם להתייצב ודרשו ממר פלמן את רשימת השוהים בבית החרושת.  מר פלמן אמר שהם רוצים לדעת אם יש מישהו זר בינינו והוסיף שאחרי הביקורת ישחררו אותנו.  לא חשדנו בכלום.  אני ואמא, עם כל השאר, עמדנו בתור לפני החיילים.  פתאום שמענו את איש הס"ס אומר:  "לא הבנתם, אנחנו רוצים את כולם עם המטען.  אתם עוזבים את בית החרושת".

הקצין הגרמני בחר שני אנשים מהקבוצה, ומלווים בחייל גרמני הם הביאו את המטען של כולם.  תחושה רעה כרסמה בלבי.  כל התכניות שאמא ואני תכננו, התנפצו פתאום ונוכחנו שאנו קרבנות של מלכודת.  בתוך זמן קצר הוליכו הגרמנים את כולנו אל החשמליות שכבר היו מוכנות לגירושנו משם.

אני רק יודע שכעבור זמן שלחו אותנו למסילת הברזל במרישין – ושם דחקו אותנו לתוך קרונות משא שעמדו שם.  אנשי הס"ס לא צעקו ולא התעללו בנו.  הם ציוו שניכנס מהר לקרונות.  אמרו שאין מה לפחוד כי לוקחים אותנו לגרמניה, ושם נעבוד בעבודות המוכרות לנו.

הקרונות נסגרו מבחוץ.  בלילה שמעתי את חריקתם.  בדומיה אכזרית החלה הרכבת לזוז.  איש לא דיבר ולא זז.  אני חושב שבשלב הזה כבר שקענו באפתיה איומה.  שמעתי ילד שבכה מפחד, ולא רצה לנסוע.  אמו ניסתה לנחם אותו והשתדלה להרגיע ולהרדים אותו.  הקרון שהוביל אותנו היה דחוס.  החלונות נסתמו בקרשים שהשאירו רק סדקים אחדים.  הרגשנו צימאון ומחנק.  בפינה אחת של הקרון תלינו שמיכה ושם עשינו את צרכינו בתוך דלי.  כעבור זמן קצר, עלה משם ריח נורא.  נשענתי על אמא והשתדלנו לשמוע רק את רעש הקרונות.  נרדמנו מעייפות.  אני לא יודע כמה זמן נסענו.

פתאום נעצרה הרכבת.  קרני אור אחדות האירו את פנינו השקטות והאדישות.  לבסוף נוכחנו שאנו בתחנת רכבת.  שמעתי מישהו צועק:  "היהודים הגיעו לבית חרושת של סבון".  הרכבת המשיכה עוד קצת.  ראיתי עמודי בטון וגדר תיל.  מיד ראינו הרבה חיילים גרמנים, מזויינים במקלעים, וגם גברים לבושים בבגדי פסים, בכחול לבן, וראשיהם מגולחים.

חריקת הבלמים צרמה באוזני, דלתות הקרונות נפתחו ברעש.  שמענו צעקות ללא הפסק.

"מהר, החוצה, החוצה, יהודים ארורים!"

הגענו לאושוויץ.

 

חלק שני

י"ח

רעש משגע.  צעקות, בכי, התעלפויות.  ילדים חבוקים ברעד בזרועות הוריהם.  יהודים אדוקים ומזוקנים מתפללים.  מהומה בכול.

"כולם החוצה", צועקים אנשי הס"ס.

"גברים בצד אחד ונשים באחר, ילדים וזקנים בנפרד".

האנשים בבגדי הפסים עזרו לסדר את הטורים.  כל התינוקות נלקחו בכוח מזרועות האמהות והועברו לידי הזקנים.  אחר כך פקדו את הילדים בני אותו הגיל ולימדו אותם להתייצב לפני הגרמנים בזוגות.

מחזה אחד לעולם לא שכחתי.  איש ס"ס אחד לקח כידון וחתך בו את בטנה של אישה הרה ששכבה על הארץ, ואחר כך קרא ליתר הגרמנים לבוא ולהסתכל.  הקבוצה נאלמה דום.  איש לא היה מסוגל להוציא הגה.  הזעם שיתק אותנו.  הגיע הרגע להיפרד מאמא שלי.  היא נאלצה ללכת לטור הנשים.  התחבקנו והתייפחנו בבכי נורא.  הרגשנו שזוהי פרדה.  המום ראיתי את אמא מתרחקת ממני אט אט.  מה להגיד לה?  היא כבר לא תצטרך ללחום כדי להציל את בנה.  הרגשתי כאב איום, אבל לא יכולתי לבכות.  אולי אלוהים יגן עליה. 

האנשים בבגדי הפסים יעצו לנו להוריד את המשקפיים ולצבוט את פנינו עד שיסמיקו.  אחרי ההפרדה לקבוצות, שלחו אותנו החיילים לצעוד לפני גרמני שפניו דמו לפני רוצח.  הוא לבש מכנסיים, חולצה חומה וכתפיות.  אחר כך נודע לנו שעמדנו לפני מנגלה הידוע לשמצה.

בפקודת אנשי הסס התייצבנו לפני הגרמני.  הוא לא אמר דבר, רק הפנה את האגודל שלו שמאלה או ימינה, ואנחנו היינו פונים לפי הסימן הזה, מוקפים תמיד במקלעים ובמקלות.  אני עמדתי בטור אחד עם בני משפחת ליטווק.  כשעברנו לפני הגרמני, לא הוריד הזקן את הכובע, כפי שצווה.  איש הס"ס צעק עליו, "מדוע לא הורדת את הכובע?"  כשמר ליטווק הוריד את כובעו, התגלו שערותיו הלבנות.  מנגלה לקח מקל מידי איש ס"ס, הוציא אותו מהטור וחרץ את גורלו.

"רמאי", צעק.  "כדי להסתיר את השערות הלבנות, לא צייתּ לפקודתי".  בתוך שנייה הוקף הזקן בקבוצת אנשי ס"ס שהיכו אותו קשה במקלות ובשוטים.  בנו ואני נאלצנו להתקדם, ורק שמענו את האיש המסכן מתחנן:  "Ich habe nicht gevust", כלומר "לא ידעתי".

המשכנו והשארנו מאחורינו את זעם הגרמנים.  מנגלה עצר יותר ממחצית האנשים שירדו אתנו מהקרונות הגדושים.  שאלנו אסיר בבגדי פסים לאן לוקחים אותם, והוא רק הצביע על ארובה שממנה התנשאו אש ועשן שחור, ואמר:  "לקרמטוריום".  לא ידענו מה זה.  "האנשים נכנסים מפה", והצביע על השער, "ויוצאים משם", והצביע על הארובה.  שאלנו על הילדים, ותשובתו היתה שרק התאומים נשארים, וגם הם לזמן קצר, כי הניסויים בתאומים הוא הבידור המועדף על מנגלה הרופא.

באותו רגע ראיתי מרחוק קבוצת נשים.  התאמצתי מאוד לזהות את אמא, אבל לא הצלחתי.  הייתי קצר ראייה ופחדתי להרכיב את המשקפיים.  עדיין חשבתי על גורלה של אמא כשהתקרבה אלינו קבוצת אנשים בבגדי פסים:

"זהב, יהלומים, כסף", צעקו, והצביעו על הדליים הריקים שנשאו.  "מי שיסתיר, ימות מיד".  בכמה רגעים התמלאו הדליים.  זמן רב קודם לכן הסתירה אמא במכפלת המכנסיים שלי טבעת יהלומים;  מתנה אוהבת מאבא שלי.  כשנזכרתי בה, פחדתי.  פרמתי את מכפלת המכנסים והוצאתי את הטבעת.  זרקתי אותה בדלי הראשון שראיתי.

המשכנו לצעוד בדממה.  שמענו רק את קולותיהם המתנשאים של אנשי הס"ס שליוו אותנו עם מקלעים המכוונים אלינו.  לקחו אותנו לאולם וציוו עלינו להתפשט.  איש ס"ס התקרב והתחיל להצליף בנו בכוח.  נדחפנו למקום צר.  רבים מהיהודים שהיו אתנו נפגעו בפניהם ובגופם.  אחד מהם צעק, בעוד דמו זולג על פניו:  "שמע ישראל, הדם היהודי נשפך!"  אחר כך נדחפנו בשוטים אל המקלחות.  המים התחלפו מקרים לחמים מאוד, במהירות נוראה.  בסוף הפרוזדור עמדו כמה לובשי פסים שגילחו את שיער ראשינו ואת השערות מתחת לבתי השחי.  על לובש פסים אחר הוטל לחטא בסמרטוט ספוג בתמיסה שורפת את מקומות הגילוח, "כדי להרוג את הכינים", הסביר.  קפצנו מכאב, כי התמיסה צרבה את העור, בייחוד במקומות שהתער פצע.  אחר כך קיבלנו "בגדים חדשים".  מכנסיים ישנים ומעיל בלוי, אבל ללא חולצה.  במקום גרביים קיבלנו שני משולשים תפורים עם צד אחד פתוח להכניס את הרגליים.  ולהשלמת המראה קיבלנו זוג כפכפי עץ הולנדיים וכובע.  אחדים קיבלו נעליים ישנות.

כבר החשיך כשיצאנו שוב לרחבה.  הרגשנו ריח חזק מאוד של בשר ועצמות שנצרבו.  הרגשנו שהשמים חדלו להתקיים.  הנוף שהצלחנו לראות הסתכם בגוש אפר עם כתמים לבנים, הלוא הם המבודדים שדרכם עבר חוט תיל מחַשמֵל.  על העמודים תלו מנורות שהפיצו אור חלש, אות לעצמת זרם חשמלי חזקה.

נכנסנו לבירקנאו.  דחפו אותנו לצריף ריק.  על דלתו היה שלט:  "40 סוסים".  היינו כ־500 איש.  היינו מבוהלים, ולא ידענו מה לעשות, פתאום נכנס איש נמוך עם מקל ודלי והתחיל לצעוק: 

"האם אתם יודעים איפה אתם, בני זונה?  אתם באושוויץ, מחנה הריכוז הגדול בעולם.  מכאן יוצאים רק דרך הארובה.  תזרקו לדלי את כל הזהב והיהלומים שהחבאתם, אחרת אהרוג אתכם".

הוא הצביע על שני אנשים מקבוצתנו וציווה עליהם להוריד את המכנסיים ולעשות את צרכיהם באמצע הצריף.  אחד מהם לא הצליח, הוכה באכזריות וצנח ארצה.  אחדים זרקו לדלי חתיכות זהב ויהלומים שעדיין הסתירו.  פחדנו ממנו, ולא ידענו שגם הוא אסיר כמונו, פולני, איש העולם התחתון שעשה זאת על דעת עצמו, וכונה "מגיד".  הוא אסף הכול, שם בכיסים ויצא.

לילנו הראשון במחנה היה נורא.  שכבנו על רצפת המלט, בחמש בבוקר שמענו צעקות:  "מסדר, כולם להתייצב!"  היה עלינו להתייצב לפני הצריף למיפקד הבלוקאלטסטר והקאפו.  בהצלפות שוטים הכריחו אותנו לעזוב את הצריף ומי שלא רץ קיבל מכות. 

אוכל לא נכנס לפינו זה יותר מ־20 שעות.  בגלל החולשה הסתחרר ראשנו.  לבסוף הסתדרנו בטורים.  הקאפו צעד קדימה והתחיל ללמד אותנו:  "Mützen ab Mützen auf", כלומר להוריד את הכובע, לשים את הכובע.  למשמע המילה Mützen שמנו את היד הימנית על הכובע, למשמע המילה Ab היינו מורידים אותו ומכים בכוח על הירך.  למשמע המילה Auf היה עלינו לחזור ולחבוש אותו על הראש.  היינו צריכים לבצע את התנועות במהירות רבה, וָלא ניחתה המכה.

איש הס"ס הממונה הופיע כדי לספור את הקבוצה שלנו.  עמדנו בשורה כל זמן שספר בקצה השוט שלו.  אחרי שאיש הס"ס הלך, הורה לנו הבלוקאלטסטר להישאר בטורים כדי ללמוד עוד תרגיל – Knielegen – להתכופף ולקפל את הברכיים.  הקאפו צעק, ואנחנו צייתנו וחזרנו על התרגיל אין־ספור פעמים.  הצעירים למדו מהר את התרגיל, אבל המבוגרים יותר לא הצליחו לבצעו.  כששגו התקרבו אליהם הקאפו והבלוקאלטסטר והיכו את המסכנים.  עייפים ורעבים נפלו האנשים על הארץ וזכו לעוד מכות, בלי שיכולנו לעזור להם.  עם הזמן נאמר לנו שהמתמנים לתפקידי הקאפו והבלוקאלטסטה במחנה היו בדרך כלל גנבים ופושעים שהובאו לאושוויץ מבתי סוהר פולניים.  למשל, לפני המלחמה היה הבלוקאלטסטר שלנו בעל בית זונות בוורשה.

במחנה צייתנו לפולחן מחריד.  בחמש בבוקר גירשו אותנו מהצריפים ונדרשנו להסתדר בטורים בשביל קצת קפה מלאכותי.  אחר כך כפו עלינו שעות של תרגילים מעייפים.  בצהריים קיבלנו מרק דליל מתפוחי אדמה לא מקולפים שגרגרי אדמה דבקו בהם תמיד.  מיד אחרי הצהריים – עוד תרגילים.  ולבסוף הגיעה שעת המיפקד לפני איש ס"ס שמנה אותנו.  בלילה היינו מקבלים פרוסת לחם במרגרינה.  משהגענו למחנה, חשבנו שרק אנחנו נפלנו לגיהינום הזה, ואילו יתר אנשי הגטו הגיעו למקומות טובים יותר.  עם הזמן נוכחנו שכל תושבי הגטו עברו דרך המיון של מנגלה ועוזריו.

רבבות מיהודי הונגריה שולחו לאושוויץ בטרנספורטים שארגן אייכמן עצמו הממונה על יישום "הפיתרון הסופי".  כשהגענו לאושוויץ, רק מעטים מיהודי הונגריה נשארו במחנה.  האחרים הושמדו או הועברו למחנות ריכוז אחרים בגרמניה.

הקאפו בבירקנאו נהגו בנו כחיות טרף אכזריות, כאילו לא היינו עוד בני אדם.  לפעמים הופרה שתיקתנו בצעקות איומות, וכבר ידענו שאחד האסירים השליך את עצמו על הגדר המחושמלת.  המקרים הללו הצחיקו מאוד את אנשי הס"ס, והם ציוו לא להוריד את המת מהגדר ולהשאיר את השלד השרוף עד שיירקב.  אזהרה נוראה.  אני זוכר היטב את הצללים שנשארו תלויים על גדר התיל לאור הפנסים הקלוש.  לא קל לשכוח אותם.

הקרמטוריום לא פסק מלפעול.  אש ועשן יצאו מהארובה בלי סוף.  היינו כמעט מחוסרי שאיפות ורק חשבנו מתי יגיע יומנו.  עם הזמן התרגלנו לריח הבשר השרוף.

אנשי הס"ס ביצעו את פקודת ההשמדה של היהודים בדייקנות.  תפקיד זה היה בעיניהם חשוב יותר מביטחונם של החיילים הגרמנים כשבשעת המתקפה הרוסית נאלץ הצבא הגרמני לברוח.

בבירקנאו היה צריף שקראו לו "קנדה", מקום מגוריהם של האסירים שמתפקידם היה להוריד מהקרונות את היהודים שהגיעו לאושוויץ, לאסוף ולמיין את החבילות שלהם.  אסירים אלה היו שמנים וחסונים כי לא חסר להם מזון.  למרות עבודתם הלא אנושית, גילו אחדים מהם רגשות אנושיים.  את כל האחרים עינה הרעב, ומאחר שהתקשיתי לשאת אותו חיפשתי לי פתרון.  ההזדמנות נקרתה לי משהשגחתי שהקאפו לא מצליחים לפקח על חלוקת המרק.  היות שלא היו לנו לא שמות ולא מספרים, פיתחתי שיטה שהצליחה.  בשעת חלוקת המרק רצתי מהר ונעמדתי בתור הראשון.  כשקיבלתי את המרק שלי, אכלתי אותו מהר ומיד התייצבתי בין האחרונים בתור אחר.  כך הצלחתי לקבל עוד מנת מרק.  את התכסיס הזה אני זוקף לזכות רכושי הגדול:  צלחת מפח!  אגב, מעולם לא השארתי אותה בשום מקום ולא נפרדתי ממנה, כדי לא לקבל את המרק בידיים כמו אלה שלא היתה ברשותם צלחת, ומרבית מנתם נשפכה.

אבל לצלחת שלי היה עוד שימוש.  היא שימשה גם סיר לילה.  כשאני נזכר בזה, אני בוכה מבושה ומזעם.  לאיזה מצב של השפלה יכול להגיע בן אדם!

הצריפים היו מלאים וגדושים.  כשמישהו קם בלילה לעשות את צרכיו, כשחזר כבר לא מצא מקום שינה.  כולם ישנו על צד אחד זה בתוך זה.  באמצע הלילה היה מישהו צועק מפעם לפעם שכולם יחליפו צד, וכולנו כאחד החלפנו צד.  אם מישהו רצה לצאת, הוא נאלץ לדרוך על האחרים ,ומקומו היה נתפס מיד.

אלה שנשלחו למוות – כאשתו ובתו הקטנה של דודי שפגשתי באושוויץ – נכנסו לבניין שעל דלתו נכתב:  "מקלחות".  אלא שהיו אלה תאי גזים.  האסירים חשבו שהם נכנסים להתקלח.  לפעמים אפילו קיבלו בכניסה סבון ומגבת.  כשכולם הצטופפו ב"מקלחות", נאטמו הדלתות ומהצנורות יצא גז ציקלון במקום מים.  אחרי כמה רגעים נחנקו כולם לעיני אנשי הס"ס שהציצו דרך אשנבים מוגנים היטב בזכוכית עבה.  משהיה ברור שכולם נחנקו, הפעילו הגרמנים מאווררים בעלי עצמה, כדי שריח הגזים יתנדף.   אחר כך הוצאו הגופות כדי להפשיט אותן לגמרי מהמעט שנשאר עליהן  – הסירו טבעות ושיני זהב, גזזו שערות.  אחרי ששרפו את הגוויות, היו העצמות והאפר לדשן.

את העבודה הזאת ביצעו אסירים, אנשי היחידה המיוחדת, הזונדרקומנדו, שאחרי זמן מה נשלחו גם הם לתאי הגזים, כנראה כדי שלא יהיו יותר מדי עדויות על מעשיהם.  אנשי היחידה לא נמנו עם אותם אנשים שניהלו את הגטו, ולראיה, רומקובסקי וכל משפחתו, ובהם אחיו ובנו המאומץ, נשרפו באושוויץ ביום שהגיעו לשם.

כמה שיטות היו לאנשי הס"ס לבחור אסירים שילכו אל מותם.  לפעמים בזמן המיפקד היומי בחרו בשרירות קבוצת אסירים ושלחו אותם "להתרחץ", לעתים די היה שאסיר הסתכל או נדמה היה שהסתכל על איש ס"ס כדי שייחרץ גורלו.  החיילים ראו בזה שעשוע ואפילו המציאו משחקים שמטרתם היתה לשלוח אסירים חדשים לקרמטוריום.

חיינו במתח האיום הזה, כשיום אחד הודיעו לנו שמנהלים גרמנים מבתי חרושת שונים מבקרים במחנה ומחפשים אסירים לעבודת כפייה.  התייצבנו לפניהם.  בדקו את השיניים שלנו ואת השרירים – כל מה שהעיד על בריאותנו ועל כוח העבודה שלנו.  גיליתי שאחד מהם חיפש מכונאים וחרטים.  רצתי להתייצב.  מצאתיו מוקף אנשים.  מספר גדול של אסירים ביקשו להצטרף אליו.  כולם נשבעו שהם מומחים במקצוע כלשהו, כי ידעו שכך יוכלו לצאת מאושוויץ.  אבל הקאפו ידעו על כך ושיחקו באסירים.  למשל, צעקו שדרושים Speckjagers אוSchüvzenläufers .  אלה שלא ידעו גרמנית, התייצבו מיד.  הקאפו פרצו בצחוק, תפסו את האסירים הללו בצוואר והיכו אותם מכות רצח, ואז הסבירו מה פשר המילים:  ציָד שומן ורודף שמלות.

למזלי הצלחתי לדבר עם אותו מנהל.  הוא שאל אותי כמה שאלות בתחום המכונאות שרק מכונאי בעל ניסיון היה יכול לענות עליהן, ובפי היו תשובות נכונות.  המנהל קיבל אותי והכניס את שמי לרשימתו.  היה ברור שאני עובר לבראונשווייג (Braunschweig).  חיכיתי לטרנספורט בצריף מספר 3.

מצבי השתפר לאין ערוך.  נחסכו מאתנו מרבית התרגילים המעייפים, מעשי ההתעללות של אנשי הס"ס והסלקציות.  אבל אליה וקוץ בה, מהצריף הזה כבר לא יכולתי להיכנס לכמה שורות כדי לקבל עוד מנות מרק.

באותה תקופה התיידדתי עם רופא שיניים ושמו צווייג שעבד אתי ברסורט בגטו לודז' וחיכה כמוני להעברה לבראונשווייג.  יחד פיתחנו תחבולה שתגדיל את כמות המרק שנקבל.  בשעת החלוקה נשארתי בבלוק מספר 3, בעוד הוא רץ לצריפים האחרונים.  לאחר שאכלתי את המנה שלי, רצתי מהר לבלוק שחברי עמד בתור, נעמדתי לידו בתור, קיבלתי עוד מרק ואותו חילקנו שווה בשווה בין שנינו.  יום אחד עמדנו עצובים בטורים וחיכינו למסדר, כשפתאום הופיע איש ס"ס.  נבהלנו כשהפריד את 15 הטורים הראשונים ופקד על הבלוקאלטסטר לערוך רשימה של שמותינו – הראשונים לעבור לגרמניה בימים הקרובים.

בפעם הראשונה נקראנו בשמות.  בהזדמנות הזאת קיבלתי את המספר 50627 שליווה אותי כל זמן שהותי במחנות הריכוז.  למחרת בדיוק כשצווייג ואני חילקנו את המרק השני שלנו בצריף מספר 27, הגיע קאפו וצעק את שמותינו.  "יש לכם מזל", אמר.  "שהשמות שלכם ברשימה של ה־150, ואני אחראי בפני הס"ס על שלמותכם.  אחרת הייתי הורג אתכם במו ידי.  אני מחפש אתכם יותר משעה".

הוא ליווה אותנו עד בלוק מספר 3, שם חיכו בערך 250 אסירים לתחבורה.  אל 150 הנבחרים צירפו עוד 100 ששמותיהם התחילו באותיות A, B, C.

אחרי המקלחת קיבלנו בגדים מפוספסים ולקחו אותנו למסילת רכבת צדדית.  שם ראינו ערימות גדולות של קופסאות שעל מדבקותיהן נכתב:  "זהירות רעל".  על כולן היתה מודפסת גולגולת.  תיארנו לעצמנו שזה הגז המיועד לתאי הגזים.

לפני שנכנסנו[6] לקרונות, קיבלנו לחם שלם וחתיכת נקניק, כעשרה סנטימטרים אורכו.  כדי לקבל את המנה, היינו צריכים להרים את הזרועות.  מי שחילק עמד על רציף ועשה את החלוקה אוטומטית, בלי להסתכל באסירים.  כשקיבלתי את המנה שלי בכוונה הנחתי לה ליפול לארץ ושוב הרמתי את הזרועות במהירות, וכך השגתי עוד מנה.  כשנכנסנו לקרונות, הודיעו לנו שזה יהיה מזוננו בשלושת ימי המסע.  אני נזכר שבאותו יום מלאו שבועיים לשהותי באושוויץ, שבועיים שנדמו לי כמאתיים שנה.

הקרונות היו מרווחים.  באמצע הקרון היה תנור ועליו דלי עם "קפה", חם תמיד.  כל אסיר קיבל שמיכה שממש הצילה אותנו.  מים ו"קפה" לא חסרו לנו.  אנשי הס"ס שליוו אותנו, לא הטרידו אותנו ולא שמו לב אלינו.  חשבתי על אמא שלי.  ידעתי שלא אראה אותה עוד.

 

י"ט

אחרי שלושת ימי המסע הגענו לבראונשווייג.  מתחנת הרכבת הלכנו ברגל למחנה, תמיד בפיקוחם של אנשי ס"ס.  העיר היתה חרבה למדי מההפצצות.  עיי חרבות נראו בכל מקום, אבל הרחובות היו נקיים.  טיפחנו בלבנו תקווה חדשה.  לאורך הדרך ראינו שלטים גדולים שצוירה עליהם צללית אדם בכובע שחור ולידה הכתובת:  "שקט, האויב מקשיב!"  רק צעדי האסירים הפרו את דממת העיר הריקה.

הוליכו אותנו אל מחנה ריכוז שעדיין היה בשלבי הבנייה, ואכסנו אותנו בצריפים זמניים.  הרגשנו מיד שהקאפו והבלוקאלטסטה לא היו אכזריים כמו באושוויץ.  הם הזהירו אותנו מפני ה"משחקים" של אנשי הס"ס שאהבו, למשל, לזרוק במכוון כובע אל מחוץ לגדר המחנה, לצוות על האסיר שלידם להחזיר אותו ולהרוג אותו אם נענה לצו, היורה קיבל כמה ימי חופשה על הרג עריק.

במחנה הזה נשארנו רק יום אחד.  למחרת העבירו אותנו לווֹכהאלדה (Wochelde), עיירה המרוחקת כעשרים קילומטרים מבראונשווייג.  הנסיעה הזאת זכורה לי במיוחד, בגלל עצי התפוחים והאגסים שצמחו משני צדי הדרך, ובתקופה הזאת של השנה היו מלאים פֵרות.  העבירו אותנו במשאיות גדולות, שחומר הבערה שהניע אותן היה עצים במקום דלק.  מאחורי תא הנהג היה דוד שהפך את הבערה לגז שתועל היישר אל המאייד.  אחרי חצי שעה בערך הגענו לווֹכהלדה, מקומו של סניף בית החרושת Büssing. בית החרושת נבנה בעיירה הזאת בגלל ההפצצות התכופות.  אותנו מיקמו בסמוך לבית החרושת.  אולם השינה היה עצום, ובו מיטות קומתיים ומזרני קש.  אמנם שני אסירים נאלצו לחלוק מיטה ושמיכה, אבל אלה היו בגדר חיי מותרות לעומת רצפת המלט הקרה באושוויץ.

לתפקיד בלוקאלטסטר מינו קאפו גרמני מבראונשווייג – לשעבר איש צוות באנייה שנאסר בעוון הומוסקסואליות, ושמו הרמן.  הוא מיד התאהב בבחור כבן 15 שזכה ליחס מיוחד.  לעוזרו של הרמן מונה שבוי מלחמה רוסי ושמו איוון.  האיש מונה לרופא, אף שלא היה לו שמץ מושג ברפואה.  על בגדיו נשא משולש אדום. 

קל היה להבדיל בין אסירי המנחה, הן על־פי מספרם והן על־פי הסימן שנתפר על חולצתם:  ליהודים – משולש צהוב, לאסירים הפוליטיים – אדום, לפושעים – שחור, להומואים – ורוד, לפציפיסטים ולחוקרי התנ"ך הגרמנים ("עדי יהווה") שהתנגדו למשטר הפשיסטי, ולא התגייסו לצבא – סגול.

למחרת בואנו התחלנו לעבוד.  בבית החרושת ייצרו תיבות הילוכים למשאיות Büssing.  עבדו שם בעבודת כפייה אנשים מצרפת, מהולנד, מאיטליה ומפולין בפיקודם של אזרחים גרמנים.  ההבדל בינם ובין האסירים היהודים היה שאותנו ניצלו עד תום ואחר כך השמידו אותנו, ואותם לא.  הם גם נהנו מזכויות יתר.  למשל, קיבלו מזון מיוחד וכסף, ובימי ראשון היו חופשיים ללכת לעיר ולבקר בקולנוע, ולבשו בגדים אזרחיים, ועל כיס המעיל נרשמה ארץ מוצאם.

עלי ועל עוד שלושה מכונאים הוטל לשמור על הניקיון ועל תקינות המכונות.  גרמני זקן, תושב ותיק מווכהלדה, מונה למפקח עלינו.  לאיש היה מספר על זרועו, והוא התגאה שנאסר בתור קומוניסט כשהיטלר עלה לשלטון.  הוא היה רע מטבעו ולא עזר לנו כלל.  פעם אחת ביקשתי שיביא לי מהבית קצת קליפות תפוחי אדמה, ותשובתו היתה שיש לו ארנבות להאכיל.

מפעם לפעם היינו מטרה להתקפות אוויריות.  כשנשמעה אזעקה, ריכזו אותנו הגרמנים במרתפי בית החרושת.  השומרים עמדו בחוץ, והגרמנים והפועלים בני שאר הארצות העדיפו לחפש מקלט מחוץ לבית החרושת.  אחרי האזעקות, הם חזרו תמיד ובאמתחתם שלל פֵרות וסלק מבית החרושת לסוכר שהיה בקרבת מקום.

האיטלקים וההולנדים עזרו לנו יותר מכל הפועלים;  האחרים רק חשבו על מסחר.  אבל מכל האנשים שהכרתי שם, אני נזכר בחיבה בבחור איטלקי כבן עשרים ושמו ג'ובני, שהיה תמיד מחלק את מה שהיה לו.  סביב מקום עבודתו תלה תמונות של קדושים והתפלל אליהם תמיד למען היהודים.  אם יש גן עדן, לבטח יש לו שם מקום מכובד.

המזון שחילקו לנו במחנה היה מגיע מבית החרושת המרכזי והיה לא רע.  בדרך כלל תפריט המנה היומית היה מורכב ממרק סמיך, 400 גרמים לחם ומרגרינה, ריבה או בשר טחון וקפה.  שלוש פעמים בשבוע היינו מקבלים גם חלב מלאכותי.

אחרי זמן מה זממתי תחבולות כיצד להשיג עוד מזון.  השוטר ששמר על הקבוצה שלנו – שמנתה שבעה איש – היה איש נמוך ואדיש לכול, לא טוב ולא רע.  סמל ראשון, הפלדוובל, היה שמן ואכזרי ונהנה להעניש אותנו.  היו עוד שני בחורים כבני 16 שהשתדלו מאוד לשלוח אותנו להביא את הכובע מחוץ למחנה.  מלבדם היו גם שלושה זקנים כבני 70 שנה ואף שלבשו תלבושות של הס"ס, כמו האחרים, לא היו רעים.  נודע לנו אחר כך ששניהם היו עורכי דין שהוצבו לעבודה הזאת וחיכו כמונו לסוף המלחמה.  כשהם שמרו עלינו הצלחתי תמיד לחמוק מבית החרושת ולהביא שאריות סלק מבית החרושת לסוכר.  מכיוון שהסלק היה טעים ומזין, סחרתי בו עם יתר האסירים תמורת לחם ומרגרינה.  אחרי זמן נודע דבר המסחר שניהלתי במחנה ואסירים רבים חיכו לשאריות הסלק.  כדי שלא יגלו את מקור המזון, אמרתי שפועלים זרים מביאים אותו.  לא הייתי היחיד שעסק במסחר.  המומחים –כך קראו לגרמנים ולעובדי החוץ – גם הם עזרו בהביאם מצרכי מזון שבהם בחרו.  בתקופה ההיא כל עובדי בית החרושת עלו במשקל ובשלושת החודשים הראשונים איש לא מת.

הבלוקאלטסטר הרמן, נהג בנו יפה, ולא הכה איש מאתנו.  מן הסתם היה תמיד עסוק בשלושת המאהבים שלו.  כולם חשבו שהוא בן אדם טוב.  אבל אחרי זמן הוא חשף את פרצופו האמיתי, ולצערי, אני הייתי הגורם לכך.  באחד הימים, אחרי חלוקת המרק, נשאר עוד משקע בדוד.  הרמן קרא לכל המוזלמנים (כך קראו לאסירים החלשים במחנה) לקבל מנה נוספת.  אני הייתי הראשון להתייצב.  הרמן הביט בי, וללא מילה, לקח מקל כדי להרביץ לי.  מתוך אינסטינקט הגנתי על עצמי, תפסתי את המקל בדיוק לפני שפגע בי.  רגע קפאנו על מקומנו, המקל בידינו, כמו שני מתאבקים.  אבל הרמן היה חזק ממני, תלש את המקל מידי והכה אותי עד ששבר אותו על גבי.  הוא לא הסתפק בכך ותפס שרפרף ושבר אותו על ראשי.  אחר תלש ממנו רגל והמשיך להכות אותי.  איבדתי את הכרתי ונשארתי שוכב על הארץ.  הוא הוסיף להכותני עד שאפסו כוחותיו – כך סיפרו לי אחר כך.  אף שהייתי מכוסה פצעים בכל גופי ולא יכולתי לזוז, יעצו לי האסירים להתייצב לעבודה, מחשש שמא הרמן יהרוג אותי.

אחרי המקרה הזה, התחיל הרמן להתקיף את כולם.  רק המאהבים השקיטו את זעמו.  אפילו הצוות הגרמני וגם העובדים האזרחים התמרדו נגד התנהגותו האכזרית.  גרמני אחד שאחיו היה איש גסטפו, התערב, ובעזרת אחיו הצליח להעביר את הרמן למקום אחר.

כמה מקרים זכורים לי מהתנהגותו לפני שהועבר מהמחנה שלנו.  למשל בתחילת נובמבר עברה ההספקה שלנו לאחריות של הס"ס.  הרמן טען שהיה טבח באנייה והבטיח לבשל לאסירים מרק מיוחד.  שבוע לא בישלו שום מאכל אצלנו, כי הדוודים לא היו מוכנים.  ביום ראשון בישל הרמן את המרק והכניס בו את כל תפוחי האדמה והירקות של השבוע, וגם את כל הקצבת המלח השבועית.  ברור שאיש לא היה מסוגל לאכול את המרק המפורסם שהיה מלוח כל כך שאפילו אחרי שהוסיפו לו מים ונרחצו תפוחי האדמה לא היה אפשר להכניסו לפה.  אחד האסירים השחיל תפוח אדמה בחוט ברזל וניסה לרחוץ אותו במים בבית השימוש, אבל גם זה לא עזר.

אגב, בתי השימוש.  בניית בתי שימוש חדשים במחנה נחוגה ב"מסיבה".  מפקד המחנה נשא נאום והילל את הטכניקה הגרמנית שלא היתה ידועה לנו, כי בפולין היינו רגילים לחפור בורות.

מקרה המוות הראשון במחנה אירע כשהרמן היה עדיין מפקד הקבוצה.  אחד האסירים חלה ורגליו התנפחו מאוד, כמעט פי שלושה מגודלם הרגיל.  איוון – "הרופא" היחיד – החליט לקטוע את רגלו של האסיר בעזרתו של הרמן.  לשם כך הכינו גרזן והשחיזו סכין מטבח.  מכיוון שלא היה חומר הרדמה, קשרו את החולה לשולחן.  המסכן לא עמד בניתוח ונפטר על השולחן.  בהסכמת מפקד הס"ס התפללנו בזמן המיפקד, ו"חזן" שר את "אל מלא רחמים".  הכול בכו.  גם הרמן בכה והבטיח לא להכות איש.  ואכן קיים את הבטחתו עד יום המחרת.  אחר כך נהיה אכזרי יותר.  שלושה ימים אחרי המעשה הוחלף.

את מקומו של הרמן תפס אדם ושמו וילי.  על חולצתו התנוסס משולש שחור, אות שהיה פושע רגיל.  בשנת 1938 הוא נאסר בעוון סרסרות.  וילי היה שונה מקודמו.  הוא התלבש בקפדנות וקשר תמיד מִטפחת צבעונית על צווארו.  המאהבים של הרמן לא עניינו אותו, ומאז בואו נשלחו חזרה לבית החרושת.  היינו רגועים יותר. 

 

כ

כשהספקת המזון עברה לפיקוח הס"ס החמיר המצב מאוד, וכמות האוכל פחתה.  לכן פיתחתי שיטות חדשות להגדלת מנת מזוני.  למשל, עיכבתי את התיקונים, כדי לעבוד שעות נוספות ולקבל עוד מרק.

בינתיים הגיע החורף.  כבר לא היו פֵּרות, והשלג כיסה את השדות.  אפילו את שאריות הסלק כבר לא יכולנו להשיג.  כדי לחמם את גופנו בקור, לבשנו מתחת לחולצות שקי מלט ריקים אף־על־פי שהכינים כיסו את גופנו.

חלוקת הסיגריות פסקה.  המעשנים התחילו לעשן עלים צהובים מהעצים מגולגלים בנייר עיתון, ובאין בררה עישנו את הקש מהמזרונים.  בהיעדר סכיני גילוח, גידלו רבים זקן, אחדים השתמשו לתגלחת בשברי זכוכית.  למזלי, לא התלבטתי בבעיה כי עדיין לא התגלחתי.

באותם ימים כבר רכשתי את אמונם של הממונים הגרמנים.  נחשבתי למכונאי מצוין.  הוטלה עלי האחריות לכל המכונות, והייתי כפוף רק למפקח הגרמני הראשי ולעוזרו ההולנדי.  הגרמני היה ישיש טוב השונה מהאחרים.  הוא דאג תמיד להביא לי משהו לאכול.  גם ההולנדי לא היה אדם רע ולפעמים נתן לי פֵרות וסלק.  אגב, האיש נהג בפיקחות, וכשצבא בעלות הברית התקרב, גנב משאית וחצה את הקווים.

החורף החמיר את מצבנו מיום ליום.  כל שבוע מתו כמה אסירים.  היה בינינו רב הונגרי שלמרות עייפותו לאחר יום עבודה מפרך היה רוחץ את המתים לפי כללי היהדות.  את המתים פינתה המשאית שהביאה את המזון שלנו.

במיטה הסמוכה לשלי, ישן בחור, בנאי במקצועו.  לילה אחד הוא אמר לי שגילה דרך להשיג מזון נוסף ושאל אותי אם אני רוצה לעזור לו, כי מדובר בעבודה לשניים.  הסכמתי מיד, תקענו כף לאישור שותפותנו החשאית.  למחרת היה צריך לגלות לי את הסוד. 

בבוקר נפגשנו.  הוא ביקש שאלווה אותו עד אולם המכונות.  לקחתי את קופסת המכשירים כדי להעמיד פנים שאני עובד, וליוויתי אותו.  בזכות עבודתנו נהנינו שנינו מחופש תנועה בבית החרושת בלי שעוררנו שום חשד.  הגענו עד אולם המכונות, והוא הצביע על חלון קטן פתוח שמאחוריו היה מחסן המזון של אנשי הס"ס.  הוא אמר לי שגילה זאת במקרה כשעבד במקום.

מחסן אנשי הס"ס היה גדוש, בייחוד בלחם.  הבעיה היתה למצוא דרך להיכנס לשם.  על־יד החלון עמדו כמה מכונות שעבדו 24 שעות ביממה, ולכן היו תמיד אנשים לידן.  שקלנו היטב את האפשרות והחלטנו לחדור למחסן בלילה, בזמן התקפה אווירית.  כשתהיה אזעקה, נהיה מוכנים להרפתקה.  אחרי כמה ימים נקרתה לנו ההזדמנות והתחלנו לפעול.  לשמע האזעקות המתריעות על התקפה אווירית, כבו האורות, וכל האסירים נשלחו למרתף וננעלו מבחוץ.  התחבאנו באולם המכונות.  צל המכונות המוארות באור הירח הקלוש שחדר דרך סדקי המכונות הרשים ביותר.

פעלנו מהר.  עליתי על גב "שותפי" ובקפיצה אחת הצלחתי להגיע לחלון.  הודות להסברים של חברי התמצאתי היטב בפנים, העברתי לו דרך החלון כמה ככרות לחם ויצאתי משם.  החבאנו את הלחם הגנוב וחיכינו מכווצים מאחורי המכונות לצופר שיודיע על סוף ההתקפה האווירית, ואז יצאנו ממקום מחבואנו.

עוד שלוש פעמים הצלחנו לחזור על המשימה הזאת בהצלחה.  בפעם הרביעית לא שיחק לנו המזל.  כשקפצתי מהחלון לתוך המחסן, במקום שקים היתה במקום חבית עם ריבה.  בבהלה תפסתי רק כמה ככרות לחם וקפצתי מהר החוצה, מלוכלך בריבה, ורצתי לבית החולים המאולתר.  באולם השינה היו חולים שלא יכלו לרדת למרתף בזמן האזעקה, ביקשתי מאחד מהם זוג מכנסיים.  "תמורת מה?"  שאל.  הורדתי את המכנסיים, ובלי להגיד מילה העברתי את האצבע שלו עליהם והכנסתי אותה לפיו.  האיש התחיל לצעוק:  "ריבה, ריבה!"  מיד התחילו שאר החולים לריב על המכנסיים שלי.  באותו זמן החביא "שותפי" את הלחם תחת דוכן המכונות.  הוא לא הבחין באסיר שעקב אחרינו זה כמה ימים ודרש את הלחם תמורת שתיקתו.

בלהט הוויכוח הרועש הופיעו אנשי הס"ס.  הבחור התחיל לצעוק:  "תפסתי גנב, תפסתי גנב!".  גם לבלוקאלטסטר כבר נודע שהחולים "בבית החולים" רבו בגלל זוג מכנסיים.  הוא מיהר לשם ומצא אותם מלקקים כמו כלבים את מכנסי המתוקים, בעוד אני עומד לידם עירום.  שלושתנו – אני, שותפי והאסיר השלישי נלקחנו למטבח.  הסמל התחיל בחקירה.  מיד נפל החשד עלי, והוא שאל:  "איך התלכלכו המכנסיים שלך בריבה?"

"המכנסיים לא שלי", עניתי.

"שקרן, איך לא שלך?", וסטר על פני.

"הלכתי לבית שימוש", אמרתי.  "ותליתי אותם על החלון, בזמן שעשיתי את הצרכים מישהו החליף אותם".

"תגיד את האמת או שאני יורה", צעק הסמל וקירב את האקדח לפני.

"מוטב למות ככה מאשר מרעב", עניתי.

אבל הוא לא ירה והפנה את האקדח לשותפי שרעד מפחד והודה בכל הסיפור.  בסופו של דבר שוחרר האסיר השלישי, ואותנו כלאו במקלחת.  מכיוון שרשת הביוב נסתמה, היתה רצפת המקלחת מוצפת במים, ולא היה לנו איפה לשבת.  בתושייתנו נקטנו, באין בררה, צעד לא מוסרי.  שלוש גוויות אסירים היו במקלחת, ולאחר רגע של היסוס קירבנו את המתים זה לזה, פניהם למטה, והם שימשו חיץ בינינו ובין המים, ואנחנו שכבנו וישנו עליהם.  לא ברור לי איך יכולנו לישון.  אבל המצב הנורא והעייפות אפשרו, כנראה את השינה.  למחרת לא יכלו האסירים להיכנס לבית שימוש.

מישהו הודיע שעומדים לתלות אותנו.  ובאמת שמענו רעש של פטישים ומשור.  למזלי, הייתי מכונאי טוב וחיוני מפני שהייתי היחיד שידע לתקן את המכונות המסובכות.  בהיעדר שמן לשימון המכונות, השתמשו הגרמנים במים מהולים בחומר הדומה לחלב, והמכונות נשחקו מאוד.  כמו כן חסרו מכונאים, משום שכל הגרמנים הצעירים נשלחו לחזית, והמומחה מבראונשווייג, שאת מקומו תפסתי, היה עסוק מדי בבית החרושת המרכזי.  זאת היתה ההצלה שלי.  התלייה שלנו נדחתה לתאריך לא מוגדר, ושוחררנו מבית השימוש.  סוף סוף, אחרי שלושה ימים, הם היו שוב בשימוש.

הבלוקאלטסטר הכריז על העונש שלנו ועשה מזה הצגה.  הוא ציווה על כל שוכני הצריף לעמוד בחמישיות, והתייצב מולנו, ולצדו עוזריו ועובדי המטבח.  במעמד נכח גם מפקד הס"ס.

וילי צעד שני צעדים קדימה ונשא נאום:  "שניים מכם העזו לגנוב מזון ממחסן הס"ס בזמן ההתקפה האווירית.  פשע זה עונשו מוות אפילו לגרמנים.  לאשמים נגזר עונש מוות בתלייה שיבוצע בהזדמנות אחרת.  בינתיים יקבלו את העונש המגיע להם".

הבחורים שעבדו במטבח, צעדו צעד קדימה והניחו לפני הבלוקאלטסטר ספסל.  שמענו את שמותינו, ואני וחברי התקדמנו.  ראשון לקחו אותי.  את פני הניחו על הספסל והחזיקו את רגלי, את ידי ואת ראשי.  "הרופא" שם סמרטוט רטוב על אחורי, כדי שהבשר לא ישתחרר מהעצמות מעוצמת המכות.  הבלוקאלטסטר התחיל להכות אותי בכבל מצופה גומי.  המכות הראשונות כאבו מאוד, את האחרות כבר לא הרגשתי, כאילו הכו גוף זר.  מה שהרגיז את האיש במיוחד היה שלא צעקתי כלל.  ולכן במקום לקבל 25 מכות, כנהוג, קיבלתי 56 מכות.  כך סיפרו לי אחר כך.  כדי לא לצעוק במכות הראשונות, נעצתי את שיני בספסל.

חברי נענש פחות.  כשהגיע תורו וילי כבר היה עייף.  הוא קיבל "רק" 25 מכות.  בסוף "הטקס" תלו על כל אחד מאתנו שלט מלפנים ומאחור ועליו כתובת באותיות גדולות:  "אני גנב".

מאותו היום ואילך היו חיי במחנה לגיהינום.  עוזרו של הבלוקאלטסטר עקב אחרי כל הזמן, ולא יכולתי לנוח ולו לרגע.  כדי לקבל את המרק הייתי צריך להתייצב ראשון ולאכול אותו בעמידה ליד הדוד.  הרגשתי שאני מתמוטט, כי רק אכלתי מרקים דלילים.  השמירה סביבי הלכה והתהדקה כל הזמן.  העובדים בבית החרושת פחדו לעזור לי.  יום אחד ריחם עלי גרמני ונתן לי סלק, אבל השומר ראה, ולא הירשה לי לאכול אותו ותלש אותו מידי.  הלכתי ונחלשתי, ולא ידעתי למי לפנות.  למזלי, עלה על דעתי רעיון.  התחלתי לייצר מציתים.

בגרמניה היה מחסור בברונזה.  ובמקום להשתמש בחומר הזה לייצור מגופות לטבעות הילוכים, ייצרו אותן הגרמנים מברזל ובצדן הפנימי הכניסו מגופות דקות מברונזה.  לצורך ייצור המציתים שעיצבתי בצורת ספר קטן, הייתי חותך את המגופות החיצוניות מברזל, ומהמגופות הפנימיות התקנתי לוח מתכת קטן.  את הגלגלים ייצרתי מבלוק מתכת המנוקב באמצעו וחתוך לפרוסות.  השחזתי אותם בפצירה ויצרתי את שיניהם.  משהיו מוכנים חיממתי אותם וטבלתי בשמן.  הקפיץ היה עשוי מחוט מתכת מגולגל על חוט ברזל.

השומרים לא השגיחו בעבודתי.  כשייצרתי את המציתים, הייתי משאיר לידי מכונה, ומפעם לפעם התאמתי את חלקי המציתים למכונה.  בלילה, שפשפתי אותם בשמיכה שלי כדי שיבריקו. 

הודות להמצאה הזאת הצלחתי להתגבר על התקופה הגרועה ביותר בווכהלדה.  הצלחתי לייצר שני מציתים ליום.  כל הגרמנים שקיבלו ממני מצית במתנה, החזירו לי תמיד תמורה כלשהי, תלוי במזל:  לפעמים לחם, לפעמים חתיכת תפוח אדמה ולפעמים אמירת "תודה רבה" יפה.

אחרי 15 יום החליפו את השמירה עלי, הורידו את השלט מחזי ומגבי.  באותם ימים כבר סיפקתי מציתים לכל הגרמנים שבסביבה.  הזמן עבר.  יום אחד חיפש אותי וילי כדי לדעת אם אני מסוגל לייצר מפתח Yale.  עניתי לו בחיוב, אלא שדרושה לי תבנית.

"אני חושב שזה יהיה קשה", אמר.

הסברתי לו דרך פשוטה ביותר לייצור תבנית באמצעות חתיכת סבון שלוחצים על המפתח.  הוא יצא וחזר עם התבנית הדרושה.  אבל היא לא היתה טובה, כי הסבון שהשתמש בו היה קשה מדי.  וילי שאל:  "מה אפשר לעשות?"  הצעתי לו שנלך לראות את המנעול.  וילי היסס קצת, אבל לבסוף גילה לי את הסוד, לקח אותי למחסן והראה לי את המנעול.  במחסן עבדו גרמני זקן, אסיר ושתי בחורות גרמניות.  וילי רצה את המפתח כדי לבקר בלילה את אחת הבחורות, אהובתו.  המפתח המקורי היה תמיד אצל הגרמני הזקן.  הדלת נפתחה אל מחוץ לבית החרושת, אל שירותי הגרמנים.  הבנתי את חשיבות בקשתו של וילי וברצון נעניתי.

הכנתי חתיכת קיסם דק ובעזרת חוט ברזל החדרתי אותו לתוך המנעול.  כך המפתח לא נכנס למנעול והדלת נשארה סגורה.  אחרי זמן השתרך תור ארוך של גרמנים שרצו להשתמש בבית השימוש.  הגרמני הזקן שהמפתח היה ברשותו, בא לבקש עזרה כדי לפתוח את הדלת.  וילי "שבמקרה" נמצא בקרבת מקום, הציע שיקראו לי.  ראשית הוצאתי את המנעול כדי שהגרמנים יוכלו להשתמש בבית השימוש כרצונם, ולקחתי אותו למקום עבודתי ושעות תיקנתי אותו. 

וילי סוף סוף קיבל את המפתח שלו.  אלא שהוא לא ידע שהעתקתי מפתח נוסף בשבילי.  התחבולה הצליחה.  כל עוד וילי בילה את הלילות עם הבחורה מחוץ למחנה, הייתי אני נכנס ולוקח מהסלק שהיה שם.  עד שלילה אחד נפגשנו.  וילי תפס אותי בכתף.

"מה אתה עושה כאן?  אני אהרוג אותך".

"והאדון, מה עושה כאן?", שאלתיו.  "אם אני אמות, נמות שנינו".

"תמהר!", סיים ועזב אותי, ומעולם לא העלה שוב את הנושא.

 

כ"א

בראשית חודש מרס 1945 נתנו הוראות חדשות.  אסירי המחנה שלנו נאלצו לפנות אותו, כי הצבא האמריקני התקדם, והגרמנים נסוגו בבהלה לשטחי הרייך הישן.  בחזית השנייה הרוסים כבר הפציצו בתותחים את שרלוטנבורג, פרוור של ברלין.  ב־21 במרס הגיע הצו להעברתנו לבית החרושת המרכזי בבראונשווייג ומשם, למחנות ריכוז אחרים.  אנשי הס"ס עצמם סיפרו לנו את החדשות.  כעת, בעקבות המפלה הצבאית, הם כבר לא היו אכזריים כל כך . 

כשהגענו לבראונשווייג, פגשתי מכרים ותיקים מגטו לודז'.  מצאתי שם את מר ליטווק שאתו חילקתי את הצנון שהצלחתי להשיג ברגעים האחרונים לפני צאתנו מווכהלדה.  המחנה החדש היה גדול למדי.  הקאפו, שבאו מיד לקדם את פנינו, נראו כחיות טרף והכו אותנו בלי כל סיבה.  גם הרמן ואיוון, המכרים הוותיקים שלנו, היו שם, והיו אכזרים מבעבר.  עכשיו לא היה שום סיכוי להשיג תוספת מזון.  הפחיתו את המנות שלנו לכדי מחצית הכמות.  במחנה ראיתי רק שלדים, אנשים אדישים שכבר השלימו עם גורלם ורק חיכו למוות.

לילה אחד השתעלתי ודם התחיל לזרום מפי.  נבהלתי מאוד.  בכל מאודי רציתי לחיות ולחזות במפלת הגרמנים.  הייתי קובע לי תאריכים שבהם תיגמר המלחמה ונהיה חופשיים.  נהגתי כך מאז מחלתי בגטו.  כשהתאריך התקרב והמצב נשאר כשהיה, הייתי דוחה אותו.  באותם ימים היה 1 במאי היום שבו בחרתי.  פחדתי שמא לא אגיע ליום הזה בשל מחלת הריאות שסבלתי ממנה עוד מימי הגטו.

למחרת קיבלנו את הבשורה שיעבירו אותנו למחנה ואטנשטט (Watenstedt), הסמוך להמבורג, שם היה ממוקם המפעל הצבאי החשוב ביותר בגרמניה – Hermann Göring Werke.  החל משש בבוקר לימדו אותנו הקאפו לצעוד ולשיר שיר על המחנה, שהיה מוקף בגדר תיל.  אין סוף פעמים הקפנו את המחנה שלנו ובלילה נפלנו שדודים על המיטות.  לפנות בוקר, העירו אותנו הקאפו בצעקות ובמכות ודרשו שנסתדר מיד בטורים ונצעד עד בראונשווייג.  העיר היתה כולה עיי חורבות ושום בניין לא עמד שלם על תלו.  פה ושם נראו מבין החורבות כמה קירות, עדות לבניינים שפעם עמדו שם ונהרסו בהפצצות מהאוויר עוד בחודש פברואר.  ההפצצה היתה כבדה כל כך שהאירה את ווכהלדה המרוחקת.  החורבות האלה היו לנו מקור לנחמה, אות שקץ המלחמה קרוב.

למרות הצלפות הקאפו והמכות שקיבלנו מקתות הרובים של אנשי הס"ס לא הצלחנו להתקדם מהר.  החלשים שהתיישבו בשולי הדרך לנוח, נורו בעורפם על ידי השומרים האוקראינים.  בדרך עברנו ליד עגלה שהובילה סלק.  התנפלנו עליה כמו ארבה, ואפילו האוכל של הסוס נעלם מהשק.

פגשנו בדרך שבויים אמריקנים בבגדים מלוכלכים וקרועים שצעדו בכביש בפיקוחם של ה"פולקסשטורם" – גרמנים קשישים החמושים ברובי ציד בעלי קנה כפול.  אחד השבויים צעק ביידיש:  "גם אני יהודי.  תחזיקו מעמד עוד קצת, כי המלחמה קרובה להסתיים!"

כשהגענו לוואטנשטט פקדו עלינו לפשוט את בגדינו ולשכב עירומים על המיטות.  לפנות בוקר התקלחנו וקיבלנו בגדים אחרים וגם קצת "קפה" ולחם, הארוחה הראשונה אחרי יותר מעשרים שעות.  ברשותי היה עוד מצית אחד שהרכבתי בווכהלדה.  נתתי אותו במתנה לבלוקאלטסטר החדש שלנו.

"ומה אתה רוצה בתמורה?", שאל.

"אני רוצה להיות מנקה בתי שימוש (Scheissmeister)".

"אין כאן תפקיד כזה.  את בתי השימוש מנקה מי שאני מצווה עליו".

התחננתי כל כך שלבסוף הסכים לבקשתי.  ברור שהיתה סיבה לתחנוני.  הרי ידעתי שאת דודי המרק, אחרי החלוקה, משאירים ליד בתי השימוש, ומי שגירד היטב את הדוד, השיג יותר מרק.  מזמן חלמתי להיות מנקה בית השימוש.

רופא השיניים צווייג שהיה אתי באושוויץ, הצליח לקבל את התפקיד הזה בווכהלדה, וזמן רב התקיים היטב.  בסינר מגומי שחור ובמטאטא ביד התהלך במחנה גאה כטווס, כאילו היה ראש הממשלה, וזלזל בחבריו הוותיקים מהגטו.  אפילו אותי – שבאושוויץ היינו צוות וחילקנו בינינו את תוספת המרק שהשגנו בערמה – לא זכר.

עכשיו הייתי אני מנקה השירותים.  דאגתי לי למטאטא ומחתיכת שק התקנתי סינר.  בלילה בקושי עצתי עין מרוב שמחה.  אבל שמחתי היתה קצרת מועד.  למען האמת, יום וחצי.  למחרת התקבלה פקודה חדשה, ולפיה על כל המכונאים להתייצב לקראת מעבר להילדסהיים (Hildesheim), אל בתי החרושת לתחמושת.  לפי השמועה, כל האסירים העוברים לשם יזכו בכמות מזון גדולה יותר, חוץ מזכויות אחרות.  בתי החרושת היו ממוקמים במכרות עתיקים, תת־קרקעיים.

שמחתי כל כך בתפקידי החדש ולא התייצבתי.  אלא שאחרי שהמכונאים עזבו את המקום, קראו לנו למיפקד כללי וחילקו את האסירים לצריפים, ואותי העבירו למקום אחר.  בכיתי מזעם.  גם הפסדתי את התפקיד, גם בזבזתי את המצית האחרון שהיה לי וגם חמקה ממני ההזדמנות לצאת מהמחנה.  בנוסף על כך, חברי לקבוצה, שקודם קינאו בי, צחקו ממני כעת:  "הממונה על החרא איבד את המינוי ונשאר רק עם ה..."

שלחו אותי לצריף מספר 7 עם עוד 11 איש.  כל הלילה נדדה שנתי.  הרגשתי שכל עולמי חרב עלי.

 

כ"ב

צריף מספר 7 היה היחיד שסיפק אסירים לעבודות פנים.  כל תושביו – רוסים, פולנים ואוקראינים – עבדו במאפיות, במטבחים ובחלוקת המנות.

הבלוקאלטסטר היה גרמני.  הוא נאסר בשנת 1933 כשהיטלר עלה לשלטון.  בעבר מילא תפקידים חשובים במפלגה הסוציאל־דמוקרטית.  זה היה הראשון מקרב הבלוקאלטסטה והקאפו שפגשתי, שהיה אנושי.

לפני שהגענו היו האסירים מחליפים מזון תמורת כל מיני דברים מפני שאוכל לא חסר שם.  אבל כשהגענו, השתנה המצב.  הבלוקאלטסטר הודיע ל"תושביו" הוותיקים של הצריף כי יוכלו לאכול בצריף, אבל אסר עליהם להוציא את המזון ולסחור בו.  אכלנו את הארוחות בישיבה סביב שולחנות.  כל יום אסיר אחר הגיש את האוכל.  הצריף היה נקי.  כמו כן התקלחנו כל יום.  בהשוואה לתנאים אחרים שחוויתי, אלה לא היו חיים גרועים.

בצריפים האחרים היה המצב אחר ושלט בהם הרעב.  כאמור המחנה שלנו היה ממוקם במרכזו של המפעל הגדול ביותר בגרמניה לייצור נשק כבד – Hermann Göring Werke.  יום אחד התריעו אזעקות על התקפה אווירית.  המהומה היתה כללית.  אנשי הס"ס השתטחו על הארץ, אבל אני ועוד כמה אסירים נשארנו בצריף והצצנו מבעד לחלונות.  לא פחדנו כלל.  כשנפלו הפצצות הראשונות, נשברו שמשות החלונות והדרגשים היטלטלו.  ראיתי שמחצית מצריף מספר 3, צריפו של הבלוקאלטסטר, נהרס.  חיפשתי שם את המצית שנתתי לו, אבל לא מצאתי.

חזרתי לצריף שלנו בלי שירגישו בהיעדרי, התחבאתי תחת השמיכה וזללתי את האוכל שמצאתי.  אחר כך הגיעו האסירים שעבדו מחוץ למחנה ובפיהם הידיעה:  "האמריקנים התקדמו ובכל רגע יהרגו אותנו או יעבירו אותנו למחנה אחר".

בערך בשעה ארבע לפנות בוקר העירו אותנו אנשי הס"ס בצעקות.

"כולם להתייצב!"  למרות שהיהודים שבבלוק הזה לא עבדו, הכריחו אותנו להעביר מזון ובגדים לרכבות המוכנות להעביר אותנו לאזור אחר בגרמניה.  אני ועוד שישה נשלחנו למאפייה ומיד יצרנו כעין שרשרת להעברת הלחם.  מכל כיכר לחם שעברה דרכי ,הורדתי חתיכה.  אני חושב שמימי לא אכלתי כמות גדולה כל כך של לחם.  אחר כך נסענו באותה המשאית אל תחנת הרכבת.

הגיעו משאיות נוספות ופרקנו גם אותן, כמו את הראשונה ושוב מינו אותנו לסדר את המזון שבתוך הקרונות.  היו שם ריבה, מרגרינה, דבש מלאכותי וסיידר בכמויות גדולות.  אכלתי הרבה.  כשלא יכולתי לאכול יותר, הייתי מכניס את האצבע לגרון ומקיא, כדי שאוכל שוב לאכול.

הבחורים שעבדו אתי נהגו כמוני.  החבאנו דבש, מרגרינה ואפילו לחם מתחת לבגדים.  אני קשרתי תמיד את המכנסיים למטה ולפנים השארתי אותם פתוחים.  דרך הפתח הכנסתי מזון שהצלחתי להשיג.  הפעם חשדו בנו אנשי הס"ס והודיעו:  "מוטב שלא לקחת דבר, כי בשער המחנה תיבדקו, ומי שבכליו יימצא מזון גנוב – יומת במקום".  כשהבחורים שמעו זאת, הם זרקו את כל המזון שהחביאו.  אני החלטתי לא לציית להוראה זו.  הסתדרנו שוב בטורים כדי לחזור למחנה, הייתי כנראה היחיד שמכנסיו היו מלאים לחם וסוגי מזון נוספים.  ידעתי שיהרגו אותי על כך, אבל לא היה לי אכפת.  הרי למזון היה ערך עצום מכדי שאזרוק אותו.

בדרך למחנה פגשנו המון אסירים שצעדו אל הרכבות.  אנשי הס"ס ליוו אותם בצעקות:  "מהר, מהר!", שכן היו צריכים לפנות את המחנה משום שהאמריקנים כבר היו קרובים לבראונשווייג.  הקבוצה שלנו התערבבה אתם, וכך הצלחתי לחמוק ובמכנסי המזון היקר.

דחסו אותנו בקרונות פתוחים, כ־70 איש בקרון.  כל אסיר קיבל שמיכה ופרוסת לחם.  בחור אחד, גם הוא מצריף מספר 7 שהעמיס אתי את המזון על  הקרונות, עמד לידי.  עשיתי אתו שותפות.  התחלקנו במה שהיה לי והסכמנו שנשמור במשמרות מפני האסירים האוקראינים, הרוסים והפולנים שהיו מוכנים להרוג בשביל אוכל.

הרכבת שלנו המשיכה לנויֶנגמה (Neuengamme) הסמוכה להמבורג.  למזלנו הגענו לשם באיחור של שעתיים.  לדברי אנשי הס"ס האוקראינים, הגרמנים כבר הטביעו במספנה את כל האסירים שהיו במקום.  שמונה ימים נשארנו שם בקרונות הפתוחים, בלי אוכל ובלי שתייה, והינו חשופים לשמש, לגשם ולקור.  קשה ביותר היה לשאת את הצימאון.  בימים הראשונים "נרדמה" לי מפעם לפעם הרגל הימנית.  השתדלתי לשפשף אותה ולהניע את האצבעות, והיה בכך כדי להיטיב את הרגשתי.

הייתי רזה, ממש עור ועצמות.  שערותי התארכו משני צדי הראש.  בכל שבוע, לפי פקודת הס"ס, גולח שביל באמצע הקרקפת שזכה לכינוי "רחוב הכינים" (Leusenstrasse).  אלא שהבדיחה שבדבר היתה שהכינים לא נזקקו לרחוב, הם הרי טיילו על כל גופנו, ואפילו נכנסו לפה ולאף.

הגשמים הנדירים עזרו לנו קצת.  שכבנו על גבנו ופתחנו את הפה, כדי ליהנות מטיפות המים.  70 איש דחוסים בקרון אחד יצרו מצב בלתי נסבל.  אחרי יומיים של נסיעה, התחילו למות האסירים הראשונים.  פקדו עלינו לזרוק את המתים בתחנות הרכבת, אבל לא עשינו זאת.  שכבנו עליהם כדי להתחמם קצת.  זאת היתה הדרך היחידה להיאבק בקור.

באחת התחנות ראיתי צינור ענקי שממנו זרמו מים.  השתגעתי.  תפסתי דלי ורצתי כדי לקחת קצת מהנוזל היקר.  איש ס"ס ראה אותי וצעק:  "עמוד!"  בלי לפקפק עניתי מיד:  "איש הס"ס שלנו שלח אותי, אל תירה".  כך הצלחתי למלא את הדלי ולחזור לקרון.  אסירים אחרים ראו אותי עושה זאת, והתחילה ריצה.  אנשי הס"ס ירו.  באמצע ההמולה התחבאתי בפינה והתחלקתי עם החבר שלי במים.  שתינו ככל שיכולנו, ואחר כך האחרים תפסו את הדלי מידי ורבו על קצת מים.  כשהסתכלתי החוצה, ראיתי עשרות אסירים מתים.  מחזה איום ונורא.  אלה שלא הצליחו לשתות, ביקשו מאתנו שנשתין בקערה כדי שיוכלו לשתות את השתן.  אבל הגוף ספג את כל המים, ולא יכולנו להשתין.

את מעט הלחם והדבש שעדיין היה חבוי בבגדינו, אכלנו רק בלילה כדי שלא יראו אותנו.  פעם אחת לא יכולתי לשאת עוד את הרעב, תלשתי חתיכונת מהלחם שהיה לי מתחת לחולצה.  הבחנתי במבטו של אסיר אוקראיני, בברק המוזר שבו, וידעתי שהוא יתקוף אותי.  כשהחשיך, העברתי את מה שנשאר לי מהמזון לחברי ואמרתי לו ללכת לצד השני של הקרון.  השארתי אצלי רק חתיכת לחם קטנה, עטופה בסמרטוט.  בלילה הרגשתי שמישהו לוחץ על צווארי ביד אחת ובשנייה קורע את כפתורי חולצתי.  כשמצא את החבילה שהכינותי, שיחרר אותי.  ראיתי שזה היה אותו אוקראיני.  הגעתי למסקנה שמוטב לאכול את מה שנשאר מהמזון בבת אחת.  ובהזדמנות הראשונה עשינו חברי ואני בדיוק כך.  באפריל 1945 הגענו לרוֶונסבריק (Ravensbrück), ומתוך ה־70 שהתחילו את המסע בקרוננו, רק 27 איש שרדו.

 

כ"ג

רוונסבריק היה מחנה ריכוז.  כשהגענו לשם כבר היינו צל של בני אנוש.  קידמו את פנינו בכמה דוודים של "קפה" וביקשו שנתאזר בסבלנות כי יש די "קפה" לכולם, אבל כולנו רצנו בבת אחת, כמו עדת חיות, דחפנו זה את זה ולבסוף הפכנו את הדוודים, וכל "הקפה" נשפך.  מיד כרענו על הרצפה הרטובה והתחלנו ללקק, אבל איש לא הצליח לשתות.

ברוונסבריק פגשנו אנשים ממחנות אחרים.  האסירים שהיו שם דמו לחיות יותר מאשר לבני אנוש.  כל פעם שחילקו את המנות היומיות פרצו מריבות נוראות בגלל המזון חסר הערך.  הצריפים היו גדושים.  שלושה אסירים ישנו על דרגש.  כלומר בארבע קומות של דרגשים ישנו 12 איש.

למחרת בבוקר, בזמן המיפקד, ביקשו אנשי הס"ס מתנדבים לניקוי המחנה.  התייצבתי מיד.  ידעתי שכך אוכל "לארגן" לעצמי עוד אוכל.  איש הס"ס שליווה אותנו חילק את העבודה בינינו.  עלי הטילו להבעיר מדורה ולשרוף את הזבל מאחורי המטבח.  התקרבתי לקיר העץ והתחלתי לחפור בור בידי, כאילו אני אוסף זבל במקום ששיערתי שהוא מחסן המטבח.  ובאמת מצאתי כמה תפוחי אדמה.  התקנתי לי חוט ברזל ולתוכו השחלתי את תפוחי האדמה ולקחתי אותם למדורה ששרפתי בה את הזבל.  אבל לרוע מזלי איש הס"ס ששמר עלינו מהמגדל, ראה אותי וקרא לחברו בצעקה:  "הוא גונב תפוחי אדמה".

איש הס"ס התקרב אלי, תפס בכידון את חוט הברזל ועליו תפוחי האדמה וזרק אותם על הגדר.  נשמעו קולות התבקעות וניצוצות ניתזו לכל עבר מפני שהגדר היתה חשמלית.  בכעס שאל השומר לאיזה בלוק אני שייך ורשם את המספר שלי בפנקס שחור.  לקח אותי עד הצריף שלנו והודיע לבלוקאלטסטר, בלי לומר, כמובן מילה על הקצר שגרם.  הבלוקאלטסטר, גרמני שעל חולצתו התנוסס משולש אדום, דחף אותי בידו מתחת לסנטר, כאילו הוא מרביץ לי.  איבדתי את שיווי המשקל, והוא אמר לאיש הס"ס שאקבל עונש חמור.  אחרי שיצא איש הס"ס מן הצריף, הוא יעץ לי להיזהר יותר בעתיד.  אחרי כמה שעות הוא חזר בצעקות:  "כלב נבזה!  גרמת לקצר בגדר והדינמו נשרף.  עכשיו הגרמנים זועמים, כי הזרם החשמלי שותק בכל המחנה".  התחנות של מפעלי החשמל שסיפקו זרם חשמלי לכל הסביבה, הופצצו כבר מזמן.  ואז הוסיף:  "תן לי את 'אות הכלב' שלך", והתכוון ללוחית המתכת שהיתה על צווארם של כל האסירים.  הוא לקח אותה ממני ואמר:  "מעכשיו כשמישהו יקרא למספר 50627, הוא לא קיים.  הוא מת.  הבנת?!", ונתן לי לוחית עם מספר אחר.

בערב, כשקרא מפקד הס"ס את מספרי הקודם, לא התייצבתי.  הוא חזר על המספר ואמר שהיה מצריף מספר 11.  כשראה שאיש לא מתייצב קרא לבלוקאלטסטר וחקר אותו מה קרה לאסיר מספר 50627.  "הרגתי אותו, הוא היה גנב", ענה והראה על גווייה, אחת מתוך רבות אחרות שהיו מונחות בסביבה.  לא דאגתי שמא יזהו אותי, הרי היינו כולנו עור ועצמות, שלדים חיים מכוסים בסמרטוטים.

בדרך כלל סיים המפקד את המיפקד בספירת האסירים והגוויות שהיו מונחות על הארץ.  מכיוון שהמספר התאים, שחרר את כולם.  חבר, שגם הוא הגיע מאושוויץ, סיפר לי שפעם, בזמן הספירה, חסר אסיר אחר.  בתור עונש הכריחו את כל האסירים לעמוד יומיים באותו המקום.  אלא שאחרי כל זאת ואחרי שתלו ארבעה אסירים, חבריו של הנעדר, מצאו אותו טבוע בתוך בור צואה.

יום אחד פשטה השמועה שעומדים להעביר את היהודים לשוודיה וכי הצלב האדום ידאג להם לחבילות מזון.  חשבנו שזאת בוודאי עוד תרמית של הגרמנים.  כבר היינו אפתיים כל כך שלא האמנו לשום שמועה ורק חיכינו לגרוע ביותר.  אבל הפעם טעינו.  כל אחד מאתנו באמת קיבל חבילת מזון של חמישה קילוגרמים.  פחית "בשר כשר", סיגריות, עוגיות ועוד מאכלים טעימים שאפילו לפני המלחמה לא זכינו לאכול שכמותם.

חלק ניכר מזה לקחו הקאפו והבלוקאלטסטה ובתמורה דאגו לנו לצריף נפרד וגם הגנו עלינו מפני רציחות וגנבות.  את מה שנשאר, אכלנו בתערובת משונה של אבקת חלב עם מים, בשר, סוכר ועוגיות.

למחרת לקחו אותנו לאגף אחר של המחנה והודיעו שיעבירו אותנו לשוודיה בחסות נשיא הצלב האדום הבינלאומי, הנסיך ברנדוט.  חילקו לכל אחד שלוש חבילות מזון של הצלב האדום שעליהן היה כתוב:  "למנהיג היהודים ברוונסבריק".  בלי פיקוחם המחמיר של אנשי הס"ס, לא היתה החלוקה מסודרת, לכן למי שהיה די אומץ לרוץ, השיג יותר חבילות.  בשל חולשתנו, הקושי היה לשאת את החבילות.  למרות זאת קשרנו אותן בשמיכות וסחבנו אותן.

אני נזכר שבאותו היום פגשתי מכר – מכונאי מבית חרושת "זבר" בלודז'.  הוא סיפר לי שהיה מרוצה ממה שקרה למנהל שלנו בגטו, מר פלמן, הצביע על גווייתו ואמר:  "לפני מותו ביקש ממני שאכסה אותו בשמיכה שנפלה לארץ, אמרתי לו שילך למרישין".

אחרי שאמר זאת, הפניתי לו את הגב.  ואף־על־פי שאיבד באושוויץ אישה וילד, לא רציתי לשוחח עוד עם אדם שרק הנקמה במחשבותיו.

אחרי חלוקת החבילות, צעדנו לעבר הקרונות שהיו אמורים להוביל אותנו לשוודיה.  האם זאת אמת?  האין זאת עוד תחבולה של הגרמנים?  למען האמת, כבר לא היה לי אכפת.  עלינו לקרונות סגורים והתארגנו בתוכם.  על הקרונות התנוססו שלטים של הצלב האדום־שוודיה.

הרכבת זזה.  כולם היו כאילמים, שקועים באפתיה גמורה.  איש לא האמין לסיפור על נסיעה לשוודיה.  הרי כמה מכוניות וקרונות של אסירים שנכתב עליהם "אנגליה", נשלחו היישר לתאי הגזים.  נשענתי בפינת הקרון וניסיתי לחשוב על משהו אחר.  פתאום זיהיתי לידי בחור בשם שפרלינג שעבד אתי בגטו שיחסי אתו היו תמיד טובים.  התחלנו לדבר, וצירפנו את החבילות שלנו על רצפת הקרון.  הייתי חלש כל כך שלא יכולתי לעמוד על רגלי ותקף אותי שיעול בלי הרף.  כעבור זמן הרגשתי דם בפי ואליו הצטרף גם שלשול חזק.  באותו רגע נעצרה הרכבת בתחנה קטנה.  נהג הקטר פתח את ברז הקטר כדי להקל עלינו, ונשפכו מים חמים.  למי שהיה עוד כוח, רץ לקחת אותם.  אני לא יכולתי לרוץ, שכבתי באפיסת כוחות.  שפרלינג הביא פח מלא מים חמים, ערבב קצת קפה וסוכר והשקה אותי.  הרגשתי הוטבה.  ביקשתי מאלוהים שירשה לי רק לחזות במפלת הגרמנים, היתר כבר לא היה חשוב.  ידעתי שלא אחזיק מעמד, שאני עומד למות.

אחרי נסיעה של יומיים נעצרה הרכבת בין שתי תחנות.  אנשי הס"ס אמרו שהתחנה הבאה הופצצה ועלינו להמשיך ברגל עד המחנה הקרוב סמוך ללוּדוויגלוּסט.  נשענתי על שפרלינג וכך נשרכתי בדרך אף שלא היתה ארוכה.  לצריפים המיועדים לנו לא היו גגות, הרצפה היתה רצפת חול, הקירות בלי טיח.

שפרלינג ואני הבחנו מיד שהקאפו במחנה החדש מוכנים לכול כדי לגנוב את חבילות הצלב האדום שלנו.  כדי למנוע זאת חפרנו כמה בורות בחול והחבאנו בהם את קופסאות המזון שלנו.  מעל הבורות שמנו את חבילות הצלב האדום הריקות, ואת הכול כיסינו בשמיכה.  רוב האסירים עשו כמונו.

פעולת הקאפו לא איחרה לבוא.  התחילו לצעוק עלינו וציוו שנצא מן הצריפים, בלי לקחת שום דבר.  כשחזרנו לצריף, ראינו שהם הוציאו את כל מה שמצאו, ונשאר רק המזון שהחבאנו.

הדיזנטריה תקפה את רוב האסירים עקב ערבוב המאכלים שעשינו ברוונסבריק.  למזלנו הרצפה היתה רצפת חול, וכדי להקל על עצמנו, קרענו את המכנסיים באזור האחוריים.  איש לא רצה לצאת מהצריפים, מפחד שמא יגנבו את מזונו.  אל הצריף שלנו צורפו שני בחורים שהועברו מוואטנשטט להילדסהיים.  הם סיפרו שמתוך 150 האסירים שהועברו לשם, רק הם נשארו בחיים.  את האחרים הרגו בזמן ההעברה.  האוקראינים והליטאים קיבלו מהגרמנים פרוסת לחם תמורת כל יהודי מת.  בצריף שלנו היו רק יהודים.  האחרים לא נכנסו מפחד שמא נשיב להם כגמולם על מה שעשו לאחינו.  כשנודע להם שאת כולנו תקפה דיזנטריה, הרתיחו הרוסים מים בפחים והציעו לנו אותם תמורת סיגריות.  הם עמדו ליד הצריפים וצעקו:  Kipiatok, שפירושו מים רתוחים.

האחד במאי, היום שקבעתי לשחרורי, הגיע, אף שאין לי מושג איך החזקתי מעמד עד אותו היום.  הגרמנים הודיעו ששוב יעבירו אותנו, כי צבא בעלות הברית מתקדם.  הם הציעו לאסירים הלא יהודים להילחם למען גרמניה תמורת מדים ונשק.  הקאפו והבלוקאלטסטה, גם אלה שענדו משולשים שחורים וּורודים, התייצבו מיד.

ניתנו פקודות חדשות, ולפיהן היה עלינו לצעוד אל הרכבות שבסביבת המחנה.  אני התיישבתי על הארץ, נשענתי על קיר הצריף ואמרתי לשפרלינג שלא אלך, כי אין לי יותר כוחות.  קאפו אחד, כבר במדי הס"ס, הודיע:  "מי שיישאר ימות".

שפרלינג עזר לי לקום.  נאחזתי בו והתקדמנו לכיוון הקרונות שהיו גדושים באסירים.  בכל אחד היו בערך כ־150 "סחָבות אדם".  במאמצים רבים הצלחנו לקבל פינה בקרון.  פתאום נשמעה המולה נוראה.  אלה היו צעקות של יהודים מקרונות אחרים.  הם ניסו לברוח מהאוקראינים ונורו למוות.

הקרון שלנו התמלא כל כך שלא היה אפילו מקום לשבת.  למזלי עמדתי ליד דלת הקרון, ושפרלינג עמד לידי.  שמר עלינו איש ס"ס שמן, על תרמיליו וחבילותיו, והוא התחיל לדבר אתנו ביידיש.  לדבריו, לפני שהיטלר עלה לשלטון היה תמיד ידיד של היהודים וסחר אתם.  הוא סיפר לנו שהיטלר התאבד ושהמלחמה נגמרה.  האם זה נכון?  תהינו.  נשענתי על החבילות של איש הס"ס ונרדמתי מעייפות.  כשהתעוררתי נעלם איש הס"ס ואתו חבילותיו, ואני ישנתי ברווחה במקום מושבו.  באותו לילה, ליל ה־2 במאי 1945, נחנקו רבים מהאסירים מכובד משקלם של אלה ששכבו עליהם.  אחד מהם היה הרב ההונגרי הצדיק שבווֹכהלדה היה רוחץ את המתים לפי כללי ההלכה היהודית.

מתוך אדישות גמורה חשבתי רק איך לצאת משם, איך להיחלץ מבין הגוויות שהיו סביבי.  פתאום שמעתי צעקות:  "טנקים!  טנקים!".  במאמץ אדיר התרוממתי והסתכלתי החוצה.  ראיתי טור של טנקים מתקרב, ועליהם כוכבים מחומשים לבנים, ובגללם חשבתי ברגע הראשון שאלה טנקים רוסיים.  לא ידעתי שלאמריקנים היה סמל דומה.

האסירים התחילו לעזוב את הקרונות ולרוץ לקראת הטנקים.  הגרמנים קראו להם לחזור, ואיש ס"ס אחד לקח תת־מקלע וירה בהם.  אלא שהאסירים הרוסים תפסו אותו, ובמו ידיהם קרעו אותו לגזרים.  שאר הגרמנים זרקו את כלי נשקם.  הרוסים התחבקו וצעקו בשמחה:  Hurra!  Hurra!

אנחנו היהודים לא צעקנו, רק בכינו ובכינו בלי הפסק.

 

אפילוג – נעילה

בדרך נס הצלחתי להישאר בחיים, כמו עם ישראל ששרד את כל הרדיפות, האינקוויזיציות והפוגרומים.  יום יום אני מודה לאלוהים על המתנה הזאת;  על החיים ועל האושר שעד היום הם מנת חלקי. 

בזמן המלחמה דבר אחד עזר לי לשרוד, והוא הרצון העז לחזות במפלת הגרמנים ולהיות חופשי לפחות רגע אחד.  אחר כך לא היה אכפת לי למות.

היטלר מת, הימלר מת ואתם רבים אחרים.  אני נשארתי בחיים.  גרמניה הנאצית התמוטטה, ואילו העם שלנו הוסיף להתקיים, והיה נכון להתחיל הכול מחדש.

 

רצוני שספר זה יוכיח לעולם שגם אנחנו, היהודים, הננו בניו של האל וזכאים לחיים ולשלום;  זכאים לבנות את עתידנו ככל העמים.

ולוואי ופרק זה – שלא היה לו אח ורע בהיסטוריה האנושית – של רדיפות אכזריות והרג של עם או גזע כלשהו על פני הארץ, יהיה האחרון.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] ירושלים: יד ושם, תשס"ד

[2] באוקטובר 1939 מינו הגרמנים את חיים רומקובסקי לזקן היהודים, וראש האלטסטנרט (מועצת היהודים) בלודז'.

[3] "כשלהי" במקור המודפס.  הערת פב"י.

[4] כינוי לבתי חרושת בגטו.

[5] קיצור מן המילה הגרמנית Gehsperre  (עוצר).

[6] "נכנסו" במקור המודפס. הערת פב"י.