_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אחרית שמחה תוגה

י"ל גורדון

לתוכן העניינים

 

א: מלחמת מצוה

ארוכּה היתה המלחמה בין ר' לייבעלע ובין ר' וועלפעלע שני גדולי רבּי ישראל על דברת העיר זרקישק וכל גבולה סביב.  וזרקישק עיר גדולה לאיש האלהים אשר יש בה הרבה משתים עשׂרה מאות אדם אשר לא ידעו בין ימינם לשׂמאלם ובהמה רבה נותני צמר וחלב ובני צאן ובקר; ושלל העיר הרבה מאד כי יושביה אנשי מקנה וקנין ובעלי נכסים ורכוש רב ומורא רבּם עליהם כמו כמורא שמים.  איש איש כי יחטא לאלהים – ואדם אין צדיק בזרקישק אשר לא יחטא – ונשׂא כופר פדיון נפשו למלאך פניו, הוא הרבי, ונסלח לו.  דֶבר כי יהיה בארץ, רעב כי יהיה, בצוֹרת ומטר סוחף וכל מכּת מדינה כי תהיה, כל מחלה וכל קטטה וכל גזרה רעה – יפנו אליו ויִוָשעוּ מכל אפסי הארץ, יצו על המלאך המשחית ויאמר הרף. כל איש מצוֹק וכל מר נפש, כל איש אשר לו נושה וכל איש חסר פרנסה וחשׂוּך בנים; כל אשה יודעת צרת נפשה, אשה עזובה ועצובת רוח, אשת נעורים כי תמאֵס, אשה עקרה אין לה וָלָד; דבר כי יגוּנב, אדם קורא לחברו רשע, איש כי יורד עמו לחייו – בכּל כאשר לכּל ישׂימו פניהם לקדוש ישׂראל זה ובאו והביאו איש אגורת כספו ואיש אגורת זהבו להשתחווֹת לו והוא ממרום שבתו ישלח דברו וירפאם ולא יוסיפו לדאבה עוד. אשרי מי שזכה לעלות ולראות את פני הטוב שביהודים, יוֹשב במושב חסידים, משרתים עומדים ממעל לו והפּ"ץ עומד ומשרת! אשרי עין ראתה זבול המתוּכּן, הצדיק בו שכן, בהסגרו לבוא חדר בחדר ואדונָי שמה, בהגיע תוֹר עלית הנשמה! אשרי מי שראה פנים בפנים, בתת הרבי לעקרות בנים, בפרשׂו כנפיו עליהן ויברכן, ברכות שדים ורחם, והנשים הצוֹבאות תבאנה עקרות, ותצאנה – הרות! אשרי העם שככה לו!! אשרי העם שה' אלהיו נתן להם תחתיו נציבו בארץ וימלא ידיו באותות ובמופתים ובנפלאות עד אין מספר וַיסגר לו מפתחות השמים ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח; ויתן תחתיו את צבא השמים וכסיליהם ואת צבא הארץ וכסיליה, אראלים ושׂרפים וחיות הקודש, ויגזר אומר ויקם לו, ישלח דברו ומלאכים יחפזון לעשׂות רצונו, ואיש כי יהיה לו דבר ונקרב אל האלהים וילך לדרוש את ה' בהיותו קרוב לו. אִי לך עם בינות הולכי בשרירות לבם! כעִורים באפלות תמששו חושך ולא אור ובחכמתם תתימרו; אנשי אמונה אבדו מתוככם, כל סתרי הבריאה סתומים וחתומים לכם, שערי שמים ננעלו ודבר ה' יקר, לא תמצאו חזון מנביא ועצה מצדיק ודבר מאיש מופת ולא יעשׂה ה' בקרבכם נפלאות!

ואנשי זרקישק מרוּבי אמנה, מאמינים ברבּי ובנפלאותיו ומבקשים פניו תמיד.  מרבים לחטוא ומרבּים העם להביא; לא יכבּד מהם כל עווֹן אשר חטא ולא יֵקר פדיון נפשם בעיניהם לעולם. על כן היתה זרקישק לעיר ריב ולעיר מדון לשני צדיקי ישׂראל, לר' וועלפעלע היושב בקרוזישק ובאגפיה ולר' לייבּעלע אשר אִוָה את קרימבילישק למושב לו ומצודתו פרוסה על כל נפות הנגב.  כי זרקישק על הגבול יושבת בין ארצות ממשלת ידי שני הרבנים הנלחמים ותהי מלחמתם נצחת.  זה אומר כּולה שלי וכל סחרה ואתננה חונה ופדיונה קודש לאוצרי וכל הנותן פרוטה לוועלפקע מורה השקר כזורק אבן למרקוּליס; וזה אומר שלי לי ושלך שלי, לי זרקישק וכל אנשיה, לי הכסף ולי הזהב, אבל לייבקע פלסתר ותורתו פלסתר וכל כת דיליה מסטרא דמסאבותא. ככה נתן ר' לייבעלע את ר' וועלפעלע לחרם ור' וועלפעלע את ר' לייבעלע לגדוּפים ושניהם נתנו את זרקישק למשסה ויושביה לבוזזים.  ובני זרקישק בתום-לבבם יראו להכניס ראשם בין שני הרים גדולים טוחנים זה את זה בסערה, והיה כל מבקש ה' אל כל הישר בעיניו ללכת ילך. והזהירין המהדרין משום ספיקא דגופא, נתנו שלוחים לזה ולזה כדי לצאת ידי שניהם ושני הקדושים קבּלו בלא לשׂבעה מזה ומזה ועין איש צרה בשל חברו; ויוסיפו להלחם איש באחיו ואיש ברעהו באף ובחמה ובקצף גדול.

ארוכּה היתה המלחמה ביניהם ומהומה רבה בפמליא של מעלה ואיש איש מתחזק על עמדו ואיננו נוטה מפני אויבו כחוט השׂערה; עד אשר העיר ה' את רוח אחד משלוּמי אמוני החסידים, את רוח יצחק בעל המלון בזרקישק ויתן בלבו עצה טובה להשלים בין שני הנלחמים באופן השוה לשניהם.  וזה דבר השלום: לר' וועלפעלע בת שהגיעה לפרקה ולר' לייבּעלע בן יחיד ממלא מקום אביו וישׂם ר' וועלפעלע באמצעית יצחק בעל המלון לפני ר' לייבעלע לאמר: קח נע את בתי לבנך לאשה ואתנה לבתי שלוחים את זרקישק ומשכתי את ידי ממנה.  ויואל ר' לייבעלע.

כל ימי הקיץ רצו המשולחים והצירים מקרוזישק לקרימבילישק רצוא ושוֹב מוּרדף בלי חשׂך ויצחק בעל המלון הוא המניע והוא המנהיג, הוא הרוח החיה באופנים! הוא אִמץ את רוח בני עירו ויחזק את לבם לבלי יהיו עוד פוסחים על שתי הסעפּים ויסחוב את צעירי הצאן אחרי אביר הרועים ר' לייבעלע, הוא פתח את אוצרו הטוב ואת אסמיו המלאים לכל הבאים בצל קורתו ושקוּייו בדברי חן ושׂכל טוב מסך ויבואו כיין בקרבם וכשכר בעצמותם.  הוא הניח את פרנסתו ואת חית ידו על יד גדוּלה אשתו וישב שבע שבתות תמימות בקרוזישק ושבע שבתות אחרות בקרימבילישק לצדד הדבר ולהרים מכשול מדרך השלום.  כי בהיות הדבר קרוב לגמר מלאכה נמצא עוד מכשול גדול אשר כמעט ספק היה בידו להפוך את כל הענין לתוהו ובואו.  הירשילה בן הרב, החתן המיועד לבתו של ר' וועלפעלע, נתן עינו בשׂרה, אחות מרדכי סוחר העצים בקימבילישק, אלמנה צעירה לימים ויפת תואר מאד, וכמעט נעשׂה גל של עצמות בשבילה, ואף על פי שנפשה בחלה בו ולא הטתה אוזן לדברי אחיה אשר חפץ בין באונס בין ברצון לתת את אחותו לאשה לבן הצדיק, בכל זאת הקשיח הירשילה את לבו בתחלה לשדוכים אחרים;  אבל גם פה יצחק הנבון תחבולות מצא וחכמתו וערמתו היא סמכתהו להטות את לבב הירשילה הצדיק-לעתיד-לבוא מאחרי אשה משׂכּלת פרוצה ומופקרת הפורטת על פי הנבל וממהרת לדבר צחות בשׂפת עם נכר – דברים אשר לא יבואו בקהל החסידים עד עולם.  סוף דבר יצחק בעל המלון בזרקישק הכניס ראשו ורובּו בעובי הקורה ולא נח ולא שקט עד כי הסיר את כל המונעים, ואלמלא הוא לא היה הדבר הגדול הזה יוצא לפעלו לעולם.  ובגלל הדבר הזה הסב ר' לייבעלע את שמו ר' איצקע ויבטיח לו שׂכר טוב בבואו לשבת ימים אחדים בזרקישק עם כל הכבודה אשר ברגליו וכל האורחים אשר יבואו לקבּל פניו בימי החגים הבאים, אף תקוה פתח לו להרימו בקרוב מתוך שאר חסידי זרקישק למעלה כבודה ונשׂאה למעלת – רוֹבע הרבּי.

באחרית ימי הקיץ הודיע ר' וועלפעלע דברו ברבים כי ותּר את זכותו על זרקישק לר' לייבעלע מתנגדו לפנים ומחותנו עתה, וכשם שאין הכוכבים מריבין זה עם זה כך לא יהיו עוד הצדיקים מריבים זה עם זה. וכרוֹזא קרא בחַיל בכל מקום אשר דבר ר' לייבעלע מגיע כי בימים טובים הממשמשים ובאים יהיה חג משנה לחסידי קרימבילישק; כי בין כֶסא לעשׂור יחוג הרבי את חג נצחונו ויבוא בעצמו ובכבודו בתרועה ובקול שׂמחה בשערי זריקישק לרשת אותה, כאשר יבוא הגבור לוכד עיר במלחמה; ובין יוה"כ לסוּכּות, ימים שאין השׂטן שולט בהם, ישׂא ר' הירשילה בנו את בת ר' וועלפעלע מקרוּזישק שיחיה בּחוּפה וקדושין כדת משה וישׂראל.

 

ב: חסידים ברינה יגילו

ותעבור הרנה במחנה החסידים וינועו ויִוַעדו יחדיו איש ממקום שבתו הקרובים והרחוקים לעלות ולֵראות את פני רבם ולשׂושׂ אתו משׂושׂ ביום משנה שׂמחתו.  איש איש עזב ככפיר את ביתו; עינו לא חסה על כליו, לא הפנו אבות אל בנים; לא נפל לבם ולא נס כוחם ללכת בדרך רחוקה ולעבור רגלי דרך הרבה מאות כברות ארץ פעם אחת.  החנוָני עזב את חנוּתו ומוכר המַשקים את בית מַשקהו; החייט הניח את מחטו מידו והסנדלר את סדנו מבין ברכיו; איש צרור כספו בידו ואשר טפח ואשר אסף על יד על יד בזעת אפים ימים וירחים; וינצלו את ביתם ויעזבו את נשיהם ואת טפם בעֵרוֹם ובחוסר, למען לא יבּדלו מתוך הקהל ולא יגָרע נחלתם בברכת הצדיק אשר יתן להם, המונים המונים נהרו מכל צד ובכל פנה אל זרקישק.  בם מרכבות כבוּדות רתומות לסוסים אבירים מלאות כל טוב וכל יקר, ובם עגלות העגלונים נמשכות מצמד סוסות רעות המראה ודקות הבשׂר טעוּנות אדם רב משׂא לעיפה, ובם עולי רגל עניים מרודים אשר כל חילם בצרורם והונם בילקוטם אשר על שכמם.  ותהי זרקישק עיר הנכחדת לעיר תשואות מלאה קריה עליזה.  ברחובותיה שטו המון אדם רב זקנים ונערים ילדים וילדות.  בכל רחוב הסוס אסור אל העגלות מאפס מקום באוּרווֹת.

ורחוקים יבואו מכל קצות הארץ.  שמה נראו חסידי ליטהויען קורלנד, דלי הבשׂר ורעי המראה, שמה גם חסידי וואָהליניען ופולין המלאים והבריאים.

בכפר פּוּנדעלאָווע, כשמונים פרסה ימה מקרימבילישק, קם ביינוש המלמד ויטוש את צאן מרעיתו, הם עשׂרה תלמידיו, ביום החודש אלול, ויקח את חיימקע בנו יחידו, נער בין שתים עשׂרה שנה אתו ויקם וילך, ולא שת לבו אל תחנוני אשתו השוכבת חולה על מטתה.

ביינוש, עטרת ראשי! – התיפחה החולה, – האם גם בשנה הזאת תלך?..

בודאי אלך גם בשנה הזאת!

יודעת אנכי כי חרוצים ימי וכי קרוב קצי; אם תוכל שבה עמדי ותשית ידך על עיני.

זה לי עשׂרים שנה אנכי עולה שנה בשנה לראות פני הצדיק – ועתה לא אעלה! היהיה לי כפרה על זה?

וגם בננו ילך עמך?

גם בננו ילך עמדי.  כבר מלאו לו י"ב שנים ועת לחנכו במצוות.

ומי יסעדני על ערשׂ דוָי?

הבה, אקחה עמי מטפחתך, מטפחת הצמר אשר לך, והצדיק ישית ידו עליה ויברכך ורפא לך.

לך לשלום וה' עמך, - אמרה האוּמללה באנחה שוברת חצי גופה ותשק לבנה ותטבלהו בדמעות עיניה, כי ידע לבה כי לא תוסיף לראותו עוד עד עולם.

וביינוש לא ראה ולא ידע מאומה. –

בכאַנדיקעווע, עיר קטנה ואנשים בה מעט כשמונים פרסאות מקרימבילישק נגבה, בהגיע שמה דבר הרבי, החל אייזיל החנוָני למכור מעט מעט את סחורת חנותו בחשאי ולשׂוּם את כסף פדיונה בצרורו ולא שת לבו לצרת נפש אשתו אשר הפילה תחנוניה לפניו בראותה את חנותה הולכת ומתרוקנת יום ביום.

מה תהי עלינו? – התיפחה העלובה לפניו ותפרשׂ כּפיה. – הנך הולך מאתנו לימים רבּים; שׂכר החנות לא שלמנו בעד מחצית השנה שעברה ובעל הבית דוחק.  הסחורה אזלה מן החנות, התריסין ריקים וימים טובים וימי החורף ממשמשין ובאין.

בשביל כך אני הולך! – אנה החסיד בלב בטוח, – כי אזכה ואראה פני היהודי-הטוב וכעב עברה צרתנו.  כי אם הוא לא יושיעני מאין יבוא עזרי?

כי עתה לך לך, אבל הניחה לי למצער את הכסף אשר אגרת זה שני ירחים ימים. אחשבה לדעת כי מאה רובל תחת ידך – בכסף הזה הלא תהיה לנו תשועה גדולה! קל מהרה אשלח ואביא לי סחורה חדשה ואסתום פיות נושאי המיראים אותי לבלעני.

– ואנכי אלך בלא כסף ובלא הוצאות? האם אחזיר על הפתחים?

– קח לך חצי והבה לי הנותר.

– ומנחה לאיש האלהים?

– אבל הלא מימיך לא נתת פדיון רב כזה.

– האם לא ידעת אם לא שמעת כי הטוב ברוך הוא משׂיא אשה לבנו? ואיככה אבוא ואֵראה ותשורה אין בידי ליום חתונתו?

ומדוע לא יעלה על לבך כי בתנו שפרה בגרה והגיעה לפרקה? ומדוע לא תראה כי צבקה ורבקה ערומות וחסרות כל? כי זלמן וקלמן הולכים בטלים כל היום מאין כסף לשלחם אל החדר?

ובשביל כך אני הולך...

האשה האוּמללה לא הוסיפה לדבּר על העץ ועל האבן; אבל לבה נהפך בקרבה ותבקש לבכות ותבוא החדרה ותבך שמה בכי תמרורים להקל מעל לבה.

כצאתה לא היה עוד האיש בביתו כי הלך בדרך מרחוק וגם את בניו ובנותיו לא ברך בטרם צאתו. –

בקְרַמְפּוּן, כשמוּנים פרסה קדמה מאיתן מושבו של ר' לייבונו, בהגיע דבר השלום והשׂמחה, מיד נתעוררו טובי העיר וירימו את תרומתם תרומת הקודש, נוסף על מתנת ידם מדי שנה בשנה, מנורת כסף טהור להדליק נר של חנוכה משובּצת אבנים יקרות מחירה אלף ומאתים שקל מנחה לבן הרב ליום חתונתו. ורבים מבני מרום העיר ודלת העם מצטידים לעלות ולֵראות ולהשתחווֹת לפני האדון אשר הם נושׂאים את נפשם אליו.

התלך אל הטוב? – שאל חַייקל תלמיד חרש ברזל את ברוך בן גילו, נער בן עשׂרים, עושה במלאכת צורפי הזהב.

מאד נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הטוב ברוך הוא, - ענה הצורף. – שמעתי אומרים כי גדול יהיה כבוד החג בקרימבילישק. הראית את המנורה היקרה אשר עשׂה אדוני לאנשי עירנו מנחה להטוב ברוך הוא?... אבל מה אעשׂה וידי ריקניות.

אדם ערוּם תחבּוּלות יקנה, – השיאו החרש המסגר, – מלא חסרונך במותרות בעל ביתך.  הלא הוא מתנגד הוא ויפזר ממונו לתענוגי העולם הזה ואתה תוציאם לדבר מצוה, לדבר שבקדוּשה.

אבל האם לא יהיה זה מצוה הבאה בעברה? – שאל הצורף בזהב אשר בקרב לבו היתה עוד לפי שעה הקדוּשה רוכבת על הקליפה.

תשׂא אתך מנחה ומתת לאיש האלהים ויכופר לך העווֹן הזה.

ברוך החריש רגעים אחדים ויתבונן.

ומה תהי אחריתנו? אמר אחרי התבוננו בינה. – מה תהא עלינו אחרי כן ככלות מועד, כעבור החג, כשוב ישראל לאהליו – אנה נשוב אנחנו ואיפה נמצא מנוח לכף רגלנו? הן הלום לא נוכל לשוב עוד עד עולם!

הוי מחוּסר אמנה! – נתן עליו רעוֹ בקול תוכחה. –  תדאג דאגת מחר לאחר זמן! ולמה לא תקוה כי תעמוד לנו זכות הצדיק לעשׂות לנו בית באחד המקומות אשר נבוא שמה?

– בכל המקומות אשר נבוא שמה אין יודענו ואין מכירני ומי יאַסף אותנו ומי ישׂים לבו אלינו? השכחת, בעל החלומות, כי נערים בני בלי שם אנחנו?!

על זאת ידעתי אענך.  הנה אנחנו עוברים דרך קרוזישק; הנה שם ר' שעפסעלע עתה ממלא מקום הטוב ב"ה שכבר נסע לקרימבילישק. אותו נבקש והוא יתן לנו מכתב לאנשי שלומו מדבר טוב עלינו וממליץ בעדנו.

ואיככה ידבר עלינו טוב במכתב והוא לא יֵדעַנו מתמול שלשום?

אנכי ידעתי את האיש הזה ואת שׂיחו. מורה שעות זהב טוב יורה לו את אשר יוכל לעשׂות לטובתנו; ובמלתחות בית אדוניך רבּו מורים יקרים ושאר דברי חפץ...

אבל בצאת אדוני את ביתו יסגור את הארגז ואת המלתחה ונעל.

וחרושת הברזל למה נבראה? אם תקחני אתך ותכלכלני בדרך אז אעזור לך לפתוח הסגור.

– הבה עשה כדבריך אם בעל נפש אתה! שלי שלך יהיה; חלק כחלק נחלוקה.

בבוקר-לא-עבות אחד מימי הקיץ האחרונים, בשוב עוואַלד הצורף אדוני ברוך ממסעו אשר הלך דרך יום לבקר את אחד ממיודעיו מצא את מלתחתו וארגזיו פתוחים וריקים וברוך תלמידו וחייקל שוליא דנגרי אבדו ואינם ועקבותם לא נודעו. –

בראדישק, כשמונים פרסאות מקרימבילישק צפונה, גר ר' זכריה הנגיד, בעל בתי חומה, בעל מאה אלף שקל כסף, בעל חוטם ובעל דעה בעיר, גם בעל אשה יפה נשׂואה לו כעשׂר שנים – אבל חשׂוּך בנים.

– מה חפצנו ברכושנו, – אמרה האשה אל אישה, – ואנחנו הולכים ערירים.  אין לנו וָלָד.

– ומה תאמרי נפשך נחמתי ואעשׂה לך?!

– הקמיעות והסגולות שהיו לי מאת הצדיק מקרוזישק לא הועילו; ובודאי גרם החטא.  עתה הלא שמעת את שמע איש המופת ר' לייבעלע קרימבילישקר, אשר גם ר' וועלפוּנוּ מודה בו. הנה הוא בא לזרקישק. הבה נלכה נא אליו בעת רצון זאת ואקדמה פניו במנחה גם אָני אולי יחנני ואבּנה ממנו.

– עשׂי אשתי כטוב בעיניך, – אמר האיש, – הנני הולך עמך לשלחך הדרך ולא אסע בשנה הזאת למאַקאַריעוו.

נחמה לא שנתה אחרי דברי בעלה ותמלא את אמתחותיה מבחר בגדיה ומבחר תכשיטיה, שׂמלות יקרות ואבנים טובות ומרגליות להתנאות בהן לעיני בני אדם. ותקח צרור כסף בריא ומלא בידה מנחה לאיש האלהים ליום שׂמחת לבו וארבע מנורות כסף תשורה לבנו ליום חתונתו, ותוציא מרכבה כבוּדה רתומה לארבעה סוסים אבירים – וַתּלך. –

ככה נהרו מארבע כנפות הארץ לשם ר' לייבעלע הבוער ממרחק. יושבי קצווֹת אליו יחרדו, איש ותאוָתו בידו, אשר לרפואה ואשר לפרנסה ואשר לבנים ואשר – לזווּג יפה. הכל הולך אל מקום אחד! לבוא ליום הכֶּסא למַעיני הישועה בזרקישק מגמת פני כוּלם, בעת אשר יהיוּ הצנורות פתוחים ורחמין רתיחין מתפשטין בעולם, בעת אשר ישב אביר הרועים לדלות ולהשקות את הצאן, - בעלות המנחה בעת רצון.

 

ג: המשמשים את הרב

 

וזרקישק עיר שכּוּלה יהודים ובתיה בנויים כשאר ערי השׂדה אשר בני ישׂראל יושבים שם.  בתי עץ בעלי קומה אחת עומדים צפופים איש אל עבר פניו, בית יוצא ובית נכנס, אלה יעמדו ופניהם אל הרחוב ואלה פונים צדם החוצה; פה ישׂתרע גדר קרשים המאחז פני שתי חצרות, ופה מקום מוּנח ורוַח בין הדבקים; אלה ספונים גבים ואלה מסוככים בנסרים ואלה מכוסים תבן וחציר גגות. יש בית בנוי כעין ראש תור, ויש כמין כ"ף יוָנית ויש כאריח על גבי אריח; דופן עקומה כשרה וקיר נטוי וגדר הדחויה אין רע. בערים נכחדות אלה ישׂימו הבונים את עינם רק על קרב בתימו לעולם. יבנו חרבות למוֹ, ימהרו חומתה והוכן הסוכך, יעמידו הדפנות וצורת הפתח על גביהן למען יוכלו להקדים לבוא לשבת בקנם זה או להושיב את שכניהם ואת גרי ביתם נותני שׂכר דירתם. לא ישׂימו לבם ולא יקפידו על צורת הבית מחוץ; לא ימדדו את תּכנית ולא ישמרו את כל צורתו ואת כל חוּקוֹת המשטר והסדר המהוּדר לפאר את פני העיר ולתת חן המקום על יושביו. ואם בתים אחדים, בתי פני העיר אלו העשירים, טובים וגדולים מן הנותרים, מפוּזרים ומפוֹרדים כּה וכה, כמוהם כאין, ויעלמו מן העין. רק שני בתים מצוינים במדת גדלם ובתכנית בנינם מיתר בתי זרקישק התנוססו כאיים בתוך ים העיים, שני הבתים האלה יעמדו זה לעומת זה בשוק העיר; הבית האחד עומד משׂמאל איש בבוֹאו, פניו אל הרחוב, והוא בנוי לתפארת. ששה חלונים שקופים ובהירים מביטים בעיניים מפיקות שׂמחות וגיל.  הבית ספון גבים וקירותיו מבחוץ מהוקצעים למשעי ומשוּחים בצבע שחור אדמדם ומכסי חלונותיו ירוקים ככרתי; ומעקה לבית סביב לעוּמת הרחוב, ושלבּי המעקה ומסגרותיו סביב צבועים כעין הבית.  ויציע על פני פתח הבית וקירות היציע מלאים חלונים סביב ודלתי הבית לִפִנַי גלילים ומשוחים עצי שמן, ולבית חצר קטוּרה מוקפת גדר קרשים סביב ובגדר שני שערים לצאת בהם, קטן וגדול שם הוא.  הבית הזה יפה להלל, אין כמוהו בכל העיר זרקישק.  דמיונו בין שאר בתי העיר כיער תמרים ונאות דשא במדבר ישימון.  בשאר ימות השנה יגור בבית הזה נציב העיר ועתה פִּנה אותו בכסף מלא לשלשה ימים להרבּי הבא.

הבית השני אשר אמּרנו לא ידמה ולא ישוה אל הבּית הראשון ביפיו אבל ארוך וגדול הוא ממנו על אחת שלש.  באמצע הבית לארכו נמצא הפתח ובשלש מעלות יעלו בו ומעקה למעלות סביב.  בבית הזה נראה כשתי רשויות שונות אשה מאת רעותה.  כעינים מעידות על כשרון נפש האדם וקרב לבו ככה יעידו החלונים על מעמד הבית הפנימי.  בחצי הבית אשר מימין המעקה כל החלונים שלמים ונקיים ויש גם מכוסים ביריעות קצרות, כאשר תלבשנה הנערות אפודי בד; והקירות הנשקפים בעד החלונים לבנים ומשוחים בשׂיד ורצפת הבית נקיה ומעוּפרת בגרגרי חול לבן.  ואולם לא כאלה חלק חצי הבית השני אשר לשׂמאל המעקה.  שמשות החלונות יש מהם שבורות ועומדות פתוחות, ויש דבקות בפסי גליון שונים בצבעם, ויש ממוּלאות בקרשי עץ.  על שלבּי החלונים על המשקוף ועל המזוזות יקננו לאלפים ולרבּואות זבובי מות ויצפום מבית ומחוץ בחלאתם ובחוֹראיהם.  והזבובים עזי נפש לא ייראו גם מפני העכּביש אשר פרשׂ כשחת רשתו בזויות החלונים מלמעלה ויצודד לנפשותם.  קירות הבנין בחלק הזה שחורים כאהלי קדר והתקרה חשך משחור תארה, מקוּטרים עשן ופיח הכבשן מן התנור הגדולה העומדת בתוך הבית ואש תמיד תוקד בה לא תכבה.  רצפת הבית לא ידעה יעה ומטאטא מיום היותה, ושכבת הרפש עליה היה עב מחוּספס עד כי לא נודע היש כרוּתוֹת עץ תחתיו אם אין.  מגג הבית הזה בּתּוֶך עלית קיר קטנה מַשקפת בגבהוּת עינים על יתר בתי העיר ועל השוָקים ועל הרחובות אשר תּוּכּוּ לרגליה.  ולעבר הבית בירכתים מחוּבּר עוד בנין עץ גדול ורחב ידים; אבל לבנין הזה לא היה חלונים ולא דלתים בקירותיו ולא ארוּבּוֹת העשן על גגו מלמעלה – עֵדוּת מרחוק למקום משכן בני אדם!  אפס שני שערים גדולים ורחבים, שעגלות וקרונות נכנסות בם,  פתוחים בבנין הזה איש אל עבר פני רעהו, והיה בבוא איש דרך השער האחד נכחוֹ יצא דרך השער השני.  הבנין הזה הוא אוּרוַת סוסים ובית-מַרכּבוֹת, בלתי ספק כבר ידע מעצמו הקורא הנבון כי הבית הזה הוא בית מלון אורחים, אבל עודנו לא ידע כי בית מלון אורחים זה הוא היחיד ומיוחס בכל העיר ומחזיקו בעתים ההמה היה – יצחק בעל המלון.

צורת הבית הזה אשר תארנו הוא כדמותו וכצלמו בשאר ימות השנה.  אולם בימים ההם בזמן הזה אשר אנחנו עומדים, לכבוד הימים הטובים והאורחים הטובים העתידים לבוא, היתה בו יד בעלת הבית ותשנהו לטוב.  בחצי הבית מימין העמידו מחיצות של קרשים בתוך החדר הגדול ויעשוהו קנים וחדרים קטנים ככף איש כדי לקבּל את האורחים המרוּבּים.  בתוך מחיצות של קבע העמידו עוד מחיצות של עראי כדי להרבות בקטוניות.  גם לשכת העצים פִנו גם בלולין של תרנגולין וברפת הבקר הכינו מקום ללון.  במקום שברי הלוחות ופסות הנייר העמידו בחלונים לוחות זכוכית שלמים; גרפו את הרפש במגרפה ויטאטאו במטאטא השמד; את התקרה והקירות והתנור שׂדו בשׂיד, את השוּלחנות והכסאות והספסלים הדיחו במים וימלאו את החדרים מטות ומסעדים ומושבות וימלאו את מאבוסיהם תבן ומספוא לסוסים ואת האסמים בּר ומזון ויין ושכר לרוב וירבו רקוחיהם, ויכינו למרבה כּל אוכל ומשקה למיניהם, וייפּוּ פני הבית הזה מבית ומחוץ עד כי לא על נקלה תכירנו עין רואה אותו מלפנים, כאשר לא נקל להכיר לך, קוראי ארך אפים וּגדל-כּוח, את האיש לבוש-מחלצות העומד ביום השבת אחרי פת שחרית בחצר בית הכנסת בקומה זקופה ובפנים צוהלים לשמוע נגיינות החזן ושריקות משורריו כי הוא הוא בעל-החיים אשר פגשת אתמול על יד שער העיר עטוף סחבות ומלחים ומלוכלך ברפש וטיט בחצי עד שתותיו, ראשו מוּטה לארץ כהולך על ארבע וקוּפת הרוכלין כמגדל דוד תלויה לו מאחוריו עד לב השמים.

ויצחק בעל המלון הזה אשר נתעלה בימים האחרונים למעלת ר' איצקע רובע-הרב-לעתיד-לבוא, עודנו עצור בקרימבילישק אשר הלך שמה לקבל פני הרבי בכֶּסא ליום חגנו, כי עצרוֹ ר' לייבעלע להיות עד גמר הענין הסרסור בינו ובין ר' וועלפעלע הבא גם הוא ובני ביתו וקרימבילישק לראש השנה ולהתיעץ עמו על צפונות עיר ממשלתו החדשה, אשר היו נהירין לו כל שביליה כשבילי דתמַניא אַפִּי.  בעצתו קרא הרבי עוד שלשום אליו לקרימבילישק מטובי העיר זרקישק את ירוּחם בעל הרחַים, את הלל הבּלָן, את געצל סוחר פשתן ואת משוּלם ירחמיאל בעל הגורלות לשוב בלויתם אל עיר מגורם להגדיל כבוד היום.  ותחתיהם שלח הרבי מקרימבילישאק את ארבעת רבעיו את ר' טרייטל הבטלן, את ר' למך החוזר, הנקרא בפי כל ר' לעמל הַנְקֶלש, את ר' שרענצעל השוחט ואת ר' זאַנוויל ממעזעריטש ממשפחת המלאך והוא עוֵר באחת מעאיניו – ארבעת חסידי קרימבילישק רואי פני הצדיק היושבים ראשונה בסעודה שלישית.  הזקן שבהם היה ר' טרייטל, הוא הרובע הראשון וחבריו נשמעים לו אף על פי שאחת ממדותיו היתה להתלוצץ לפעמים ולהתל בחבריו.  פקוּדתו של ר' לעמל החוזר היתה, כמובן משמו, לחזור ולבאֵר לשומעים את דברי התורה אשר יטיף להם הצדיק אם יקרה לפעמים שיקשה מהם הדבר.  ר' שרענצל שוחט דקות היה גם מוהל מומחה ותהלתו בפיו כי בימי חייו הכניס בבריתו של אברהם אבינו ג' אלפים ועוד תינוקות ובביתו נמצאה "גבעת הערלות", היא חבית גדולה מלאה חול שהיה טומן בה את ערלות הילדים הנמולים על ידו.  ר' זאנוויל העִוֵר היה חכם גדול רואה את הנולד אף על פי שבדברים ההוֹוים היה טועה לפעמים כמקל של סומא.  על ארבעה רָבעי הרב אלה נוסף ר' חוצפית המתוּרגמן או השתדלן, הוא שתדלן הצדיק ומתוּרגמנו לעת הצורך כשיש לו דבר בערכאותיהם, והוא גם השתדלן לאנשי שלומו לפני הצדיק בכל הדבר הקשה הצריך השתדלות; ועוד שני גבאים הבאים עם ר' וועלפעלע מקרוזישק ושמותם ר' בונם מהוֹצוֹפּלוֹץ והוא פסחַ ברגלו ור' דוד הארוך הנקרא בפי כל ר' דוד לולב, כי בעמדו בקהל חסידים יגבה מכּוּלם משכמו ומעלה כלולב בתוך ארבעת המינים; ועמהם משרתים ושמשים הרבה מאד, ובכללם גם אחד המשרתים הגדולים בסיעתו של הרבי, אשר עיני כל אליו ישׂבּרוּ; הוא ראובן הגבּן ראש טבּחי הצדק הממונה על המבשלים והאופים.  כל אלה באו לפקח על עניני החג, לשׂים סדרים והכנות הנצרכות בחדרים אשר ישׂימו בם מנוחתם כבוד הצדיקים, לחלק אכסניא לאורחים הגונים ולקבלם בסבר פנים יפות ולקחת מידם את אשר יביאו.

היום יום חמישי שלפני יום הכּפּורים שחל להיות בשבת.  בית המלון מלא אדם מפה לפה והדלת תסוֹב על צירה תמיד, זה יוצא וזה בא, וברחבה שלפני הבית רומשׂים המונים המונים, מדדים בסך הנה והנה ועיניהם פונות אל הדרך אשר משם יבוא האדון אשר המה מבקשים.

כל חנויות העיר סגורות על מסגר אין יושב בהן איש; גם קול מקבות והגרזן לא נשמע.  כל מלאכת חרושת וכל משלַח ידים שבת וינפש.  שכּח הרבי בזרקישק כל מלאכה וכל מעשה כביום מועד ושבת!  רק בתי המשקים פתוחים לרוָחה וידי המוזגים מלאות עבודה לצקת על כל הכלים, להגיש המלאים והריקים להסיע.

ממבוא היציע אשר על פתח בית הנציב, המקום הנבחר מאת הרבי לשׂוּם את משכּנו שם, יצאו חוצץ ר' טרייטל ור' לעמל ור' שרענצעל ור' זאַנוויל, ור' חוצפית; מלאכי הצדיק המוּעדים לקבל את האורח ההגון הזה בבואו ולהביאהו אל חדריו.  עבי גבי מגנם ובטנם כערמת חטים יעידו במו_ כמאה עדים כשרים כי אנשי צורה הם, חשובים וידועים בקהל חסידים, ואחריהם ר' דוד לולב ור' בונם הפּסחַ בקב שלו רואי פני הצדיק מקרוזישק והכרת פניהם תענה בם כי גם המה לא צמחו בקנה אחד עם שבע השבלים הדקות ושדוּפות הקדים.  כּוּלם לובשים בגדי משי, ומגבעות עגולות כלבנה במלוּאה על ראשם; איש וכלי מקטרתו בפיו.  עתה כּלוּ את מלאכתם בחדרי הצדיקים, הציעו היריעות המרוּקמות והמטות הכבודות, העמידו מנורות הכסף, מלאו את המרתף ואת אסמי ובית המבשלות, ויעמידו את השמשים איש על מקומו, המבשלים לבשל, המשקים למזוג ושומרי הסף לשמור ולסור אל משמעת.

גבריאלקע מנקה הארובות! – קרא ר' טרייטל אל אחד החסידים העומדים על ידו, גדל-הקומה אֶרך הצואר וקצר הזקן.

עלֵה הגגה ושב שם על המצפה! את אשר תראה תגיד.

הדבר יצא מפי ר' טרייטל וגבריאל מנקה הארוּבּות מטפס ועולה כחתול על קירות הבית; ופתאום ראוהו יושב על ארוּבּת העשן אשר על הגג; יושב דומם ומצפה ומעלה עשן ממקטרתו אשר בין שניו.  ויהי כּארוּבּה על גבּי ארוּבּה.

ארבעה רָבעי הרבי ובני לויתם שׂמו פניהם אל בית המלון.

– מדוע זה בּוֹשש לבוא? – שאל איש אחד מתוך הקהל ויגש אליהם בפנים נזעמים ויגרד את גבּחתו בראשי אצבעותיו.

– ולמה זה אתה דוחק את השעה, מאָטקע? – שאל ר' חוצפית המתוּרגמן.

בעל ברית אנכי היום ומחכּה על הטוב ברוך הוא שיבוא לשבת אצלי על כסאו של אליהו, – ענה הנשאל, הוא מרדכי סוחר העצים מקרימבילישק.

בעל ברית אתה? – קרא ר' טרייטל, – ולמה אתה מחשה, אדם-עץ-השדה?! פתחה מאבוסיך ויפוצו מעינותיך חוצה.

הביאה ששה קנקנים חמי חמין! – קרא בעל הברית אל נער בית המלון במסדרון הבית.

נער בית המלון יצא תוך כדי דבּור לעשׂות כמצוּוה עליו.  מאחד החדרים אשר לימין הבית יצא אליהם איש לָבש מעיל צמר-גמלים חדש וכתונת בד לבן נראה לו מבית צוארו.

הרואה אנכי נכוחות? – אמר ר' זאַנוויל ויקרוץ בעינו האחת. – אייזל מכאנדיקעווע!

אני אני הוא.

שלום עליכם, אייזל! – אמר ר' טרייטל ויושט לו ידו הימנית.

כל הנצבים עשׂו כמעשׂה ר' טרייטל ויתקעו כפּם לאייזל החנוָני ויקראו לו: "שלום עליכם!"

ומתי באת לזרקישק? – הוסיף ר' טרייטל לשאול את אייזל שהיה כפי הנראה מכירו מלפנים.

שלשום לעת ערב באתי הלום.

זריזין מקדימין למצוות.

הרבעים וסיעתם נכנסו אל החדר הגדול אשר לשׂמאל הבית וגם אייזל החנוָני נוסף עליהם. שמה מצאו את גדוּלה בעלת הבית צופיה הליכות ביתה ואַמהותיה ומשרתיה עוסקים על ידה איש איש במלאכתו.

– ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה! – אמר ר' חוצפית כבואו החדרה. – גדוּלה! דבר בפי אליך מאת אישך, בואי הלום ושמעי כי בשׂורה מוצאת לך.

איש טוב אתה ובשׂורה טובה תביא; דבּר כי שומעת אנכי.

ר' איצקע בקש אותי להודיע לך כי מצא חתן לבתּך גרוּנה, איש כלבבו אשר ישׂמח אלהים ואנשים.

חתן לבתי! – שאלה עקרת הבית בתמהון, – איכה נעשׂה הדבר לפתע פתאום והוא לא הגיד דבר מזה בהיותו פה.

גם הוא לא ידע מזה בהיותו פה כי בפתאום היה הדבר.  שני נערים נכבדים בני טובים ויודעי חן באו ליום הכסא לקרימבילישק, שם האחד ר' חייקעלע ושם השני ר' ברוכקע.   ר' וועלפעלע ברוך הוא הציגם לפני הטוב ברוך הוא ודבּר טוב עליהם; והטוב ברוך הוא רמז לר' איצקע שאחד מהם בן זוג לבתו.

מכתב הביאו בידם מר' שעפסעלע מקרוזישק להטוב שלנו, – מלא ר' דוד הארוך את דברי ר' חוצפית, – והוא המליץ בעדם לפני הטוב שלכם.

ראיתי את שניהם ביום הכסא בבית הטוב שלנו, – הוסיף ר' בונם. – כפי הנראה בני עשירים הם, כי הון עתק ראיתי בידם, מורי שעות שרשרות גבלוּת מעשה עבות וטבּעות שאין עליהן חותם, כולם מקשה אחת זהב טהור.

ואיזה מהם הוא המיועד לבתנו? – הוסיפה בעלת הבית לשאול.

זאת עוד לא נודע, – ענה ר' חוצפית. – הטוב ברוך הוא יבחר בין שניהם.

והשני? והשני? – שאל בחפזון אייזיל החנוָני בשמעו את השׂיחה הזרה הזאת.

ולמה אתה שואל, כאַנדיקעווער, – שאל ר' דוד הארוך. – האם יש גם לך בת להנשׂא?

יש ויש! – אמר אייזל, – ובשביל כּך באתי להתפלל אל הטוב ברוך הוא.

על זאת יתפלל כל חסיד, – אמר ר' שרענצעל.

גם לי בת כמוך, לא נופל אנכי ממך! – אמר אחד החסידים.

ואת מי אין כמו אלה? – אמר אחד מחסידי זרקישק העומדים; – גם לי שתי בנות בוגרות...

אם כן אפוא זאת עשׂו, – יעץ ר' זאַנוויל החכם הרואה את הנולד, – נפּילה גורלות והיה האיש אשר יזכה את החתן בגורל לו יהי.

כל השומעים הריעו כשמעם את העצה הנפלאה הזאת, כי ישרה בעיניהם.

כשוב משוּלם ירחמיאל בעל הגורלות הלום, – אמר האיש אבי שתי הבנות הבוגרות, – נעשׂה עצתך ר' זאַנוויל.

אבל המבלי אין יהודי טוב בישׂראל אשר יוציא משפטנו כאור והלכנו לשאול אל הגורלות? – השיב אייזל אשר לא ישרה בעיניו להעמיד דבר גדול כזה במקום סכּנה.

או המבלי אין שתדלן בקרימבילישק שישתדל בדבר לפני הטוב ברוך הוא? – אמר ר' חוצפית.

לא, לא טובה עצת המלאך היום! – החליטו השומעים.

 

 

ד: יין של צהרים ושׂיחת בתי כנסיות

משרת בין המלון בא ויבא את הקנקנים ויערכם על השולחן.

ר' טרייטל אחז את הקנקן וימַלא את הכוסות בחריצות יתירה כאיש מהיר במלאכתו, וישתה כוסו בבת אחת ולא עוָה פניו ותשק לשונו לחכּוֹ ויקרא: "הדר הוא לכל חסידיו!"

נוקב ויורד עד התהום! – החזיקו אחריו יתר המסובּין בהציגם איש את כוסו ריק על השולחן.

אבל האם כּבּד יכבּדך הטוב להיות סנדק לבנך? – שׂם ר' זאנוויל פניו אל מרדכי בעל הברית ויקרוץ בערמה בעינו האחת.

כך הבטיחני הפ"ץ שיחיה.

ובמה המתקת מרירות הדין שהיתה מקטרגת עליך?

קשה היה לי הדבר כקריעת ים סוף.  שלשום באתי לבית הטוב ברוך הוא! הבאתי פדיון ח"י רו"כ, חִליתי פניו שיהיה סנדק אצל בני ולא שעה אל מנחתי ויענני ע"י הפ"ץ "יחכּה!".  באתי אתמול אליו, הבאתי ב' פעמים ח"י, ולא שעה אל מנחתי ויענני "יחכּה!".  אז שׂמתי פני אל ר' חוצפית והוא השתדל עבורי; יישר כוחו שהשתדל!  ונתתי פדיון ח"י אדומים וח"י קני המדה עצים להסקה בבית מדרשו של הטוב ברוך הוא. קדמתי היום בבוקר והטוב ברוך הוא כמעט קם ממטתו ועודנו לבוש לבנים ועטוף לבנים – והפ"ץ נכנס במקום שנכנס ועמד במקום שעמד ושאל מאת לבוש הבדים, ויצא ואמר לי "בזרקישק!" מהרתי לקחת את אשתי ואת בני הנולד וקדמתי לבוא הלום.

שתדלנותו של ר' חוצפית עמדה לך, – נענה ר' זאנוויל.  – בזול קנית את זכותך, אשריך וטוב לך.

מי יתן וזכיתי להיות המוהל! – אמר ר' שרענצעל ויחל למזוג את הכוס שנית להמסובּין.

הדלת נפתחה ואיש חסיד אחד בא החדרה ונער קטן נוהג בידו.

ביינוש פונדעלאָווער! – קרא ר' טרייטל, – הגם אתה פה?...

הגם אנכי פה, – הפסיק הנשאל את דברי השואל להראות כי לא נחה דעתו בשאלתו. – ומתי נעדר ביינוש פונדעלאָוואר בקהל חסידים? ומתי נפקד מקומו בסעודת מצוה?

הס, קטגור! – נתן הרובע הראשון עליו בקולו כמצחק. – קח מקומך אל השולחן והגד לנו מתי באת ומתי יצאת מביתך?

עתה באתי, – ענה המלמד מפונדעלאָווע ויקרב כסא וישב עליו – ואת ביתי נטשתי עוד ביום החודש אלול.

קל רגלים אתה! – שׂחק עליו ר' בונם הפּסחַ.  – חמשה שבועות עשׂית בדרך.

לא בי האשם! – התנצל ביינוש ויבּט שלא במתכּוין על רגלו הנכאה של האיש הנדבר בו. – ה' ענה בי ושדי הרע לי. אמרתי בלבי אבוא ליום חגגו בכֶּסא לקרימבילישק ואראה שם פני הטוב ב"ה כמו שנסיתי שנה בשנה; אבל בדרך נתבשׂרתי שמתה אשתי ונהגתי אבלות שבעה.

ריקא! – קרא ר' לעמל – העוסק במצוה פטור מן המצוה וההולך להקביל פני רבו פטור מכל המצווֹת האמורות בתורה.

ביינוש שמע חרפתו ויקבּלה באהבה כי ראה כי שגג ואָשם.

רואה אנכי בזה סימן רעה לעצמי – אמר ביינוש ויורד לארץ ראשו. – בפעם הראשונה בימי חיי לא הייתי בראש השנה אצל הטוב ברוך הוא.

אל תתן את פיך לחטיא את בשׂרך! – הוכיחוֹ ר' זאנוויל.

מר נפש אתה, – נחמהו ר' טרייטל ברחמים גדולים – ואין אדם נתפס על צערו. אבל, – הוסיף במלאותו הגביע מן הקנקן אשר לפניו, – צער קשה יין מפכּחו; הרחב פיך ואמלאהו.

אין מסרבין לגדול, – אמר ביינוש בענוה יתירה ויאחז את הכוס ויריקהו אל גרונו בבת אחת.

ומי הפרחח הזה אשר על ידך? – שאל ר' שרענצעל.

בני יחידי הוא אשר לקחתיו עמי לחנכו במצווֹת.

הגמיאהו נא מעט חמין מן הכוס הזו, כדי לחנכו במצווֹת. 

ביינוש לא שִנה אחרי דברי מי שגדול ממנו.

מזגו את הכוס שלישית.  ברגע הזה נשמע ברחבה שלפני הבית קול רעש רכב והמון גלגלים. ר' בונם הקטע קפץ ויאחז בקב שלו וכל המסוּבּין אחריו נזדעזעו ממקומם.

הכּבד ושב תחתיך, מַרבה רגלים! – אמר ר' טרייטל בלב בטוח ולא קם ולא זע ממנו. – כל עוד שגבריאל מחשה לא בא עוד הטוב שיחיה.

מי זה בא שמה במרכבה? – שאלו היושבים אצל החלון את העומדים ברחוב.

זכריה רדישקער ואשתו באו.

הנער משרת בית המלון יצא לקבּל את האורחים החדשים ולפַנות להם חדר לשכנם.

זכריה רדישקר חשׂוּך בנים הוא ועגל מפוטם בדינרי זהב, – לחש להם ר' דוד הארוך באזניהם.

מהרו וקראו אותו הלום, –  פקד ר' טרייטל.

בעוד רגעים אחדים ישב גם ר' זכריה רדישקער בקהל השותים.

– מזגו לר' זכריה מנותר קנקנים! – אמר ר' בונם בחלק שׂפתים.

זכריה רדישקר איננו שותה מנותר קנקנים, –  אמר האורח החדש בגודל לבב. – מַלאו אותם מחדש.

וימלאו.

אבל זכריה, – קרא ר' שרענצעל אשר כבר החל עשן החמים לעלות אל ראשו ופניו נעשׂו מתוּלעים ועיניו נוצצות כעין נחושת קלל. – הגם אתה בין הקרימבילישקער?

אנשים אחים אנחנו עתה!

אמת דבּרת, זכריה – התרונן ר' שרענצעל מיין ויפּוֹל על צוארי זכריה ויחבקהו וישק לו. – קושטא קא אמרית! אהבה ואחוה... אהבה ואחוה... שלום ורעוּת... שלום ורעוּת... ויספוק את כפיו וילך בבית אחת הנה ואחת הנה.

האם בוא יבוא גם חתן דנן הנה עם אביו? – שאל זכריה את ר' טרייטל אחרי הוציאו את צוָארו מתחת לזרועות ר' שרענצעל.

– מי? ר' הירשקה? פשיטה, בודאי יבוא גם ר' הירשקה הנה!

– ומה טיבו של עובּר זה? – הוסיף זכריה לשאול.

של מי? של ר' הירשקה? לא דבר קטן הוא ר' הישקה! חסידא קדישא, צדיק יסוד עולם, מפורסם מאד בישׂראל.[1]

שׂנאה מקלקלת השורה! הוסיף זכריה בהתגלות לבו. – אצלנו ברדישק היו מחליטים שהירשקה בן הרבי מקרימבילישק הוא נער משוּלח ונעזב במדבר.

משוּלח ונעזב במדבר? – קראו רוב המסוּבין בשממון.

נער משוּלח, יושב קרנות והולך בטל כל היום. כל היום ראוהו מתעסק על חוף הנהר על הספינות ועל הרפסודות, מניף ברחת ובמזרה ובולס חטים...

הן הן גבורותיו, הן הן נפלאותיו! – פתר ר' לעמל לנחת רוח המסוּבּין – באמת היה ר' הירשקה כל היום מסבּב בשוָקים וברחובות ויהי הראשון לכל דבר שבפומבי. שט בנהר, עלה בכבש ונתלה באילן, גם הרבה ענותנותו להתחבר עם נערים כגילו מסיעי עצים ומשיטי דוברות. כל זה עשׂה להונות עיני הרואים ולגנוב את לבבם כמו שעשׂה הזקן בעצמו.

מי הוא זה הזקן בעצמו? – שאל חיימקע בן ביינוש, הנער המתחנך במצווֹת.

בנך, ביינוש, הוא בבחינת אחור באחור, אמר ר' שרענצעל, – לַמֵד לפוֹתה זה בינה.

הזקן בעצמו, לִמד ביינוש את בנו בינה, – הוא הבעש"ט ז"ל.

ובמה כוחו גדול, – שאל ר' בונם מהוצופלוץ על ר' הירשילה בן הרבי, – בנגלה או בנסתר?

בכּל כאשר לכּל, את הגלויים לנו ואת שאינם גלויים לנו; הכל גלוי וידוע לפניו, – החליט ר' שרענצעל כדבר ברור ויגמא ברעש וברוגז מן הכוס אשר לפניו.

אבל מתי זה למד את כל אלה? ועל ידי מי? – הוסיף ר' בונם לשאול.

מתי? על ידי מי? – קרא ר' טרייטל ויתעבּר, כי נראה לו שר' בונם מטיל פקפוק בדברי חבריו. – היד ה' תקצר לגלות סודו לבחיריו? מי לִמד ליוסף שבעים לשון ומי גִלה לרשב"י במערה פקודי רעיא מהימנא?

ידעתי, ידעתי! אבל שאלתי היא: על ידי מי למד? על ידי מגיד או על ידי גלוי אליהו או מפי עתיק יומין בעצמו?

במופלא ממך אל תחקור! – ענה הנשאל בנחת.

מי מעייל ראשו ביני אַרְיְוָתָא? – הוסיף ביינוש וירק את כוסו.

– אשרי האב שיש לו בן כזה! – נאנח זכריה העקר שבא בשביל בנים.

– על מה אתה נאנח, רדישקער! – הוכיחו ר' שרענצעל.  – קוה להטוב והוא יוֹשע לך.

– אבל אנחה ועצבות מה היא עושׂה היום, – קרא ר' טרייטל. – מַלאו הכוסות וייטב לבכם.

– ר' שפוֹך איננו, על כן יחסר המזג, – אמר ר' שרענצעל.

– מי הוא זה ר' שפוך? – שאל זכריה.

– אפרים מוכר המשקים, אחיו של ר' קאפּל; הוא הממונה אצלנו תמיד על מזיגת הכוס ונקרא על שם שליחותו.

– ומדוע לא בא אפרים הלום? – שאל ביינוש.

– בודאי יבוא עם הטוב ב"ה.

– שרוי בצער הוא, – אמר ר' טרייטל. – המוכסת המרשעת סגרה את בית המשקים שלו.

– ומה היה סופה של המוכסת? – השׂיא ביינש את ר' טרייטל לדבר אחר אחרי אשר מזג את הכוסות מחדש.

– המוכסת עודנה עומדת במרדה, –  היתה תשובת הרובע הראשון.

– והטוב ברוך הוא מחשה?

– הטוב שיחיה מחשה.  במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנוּתו.

– דרך ענוָתו לכּי הגדוּלה.

– מה היה המעשׂה עם המוכסת? – שאלו ר' דוד הארוך ור' בונם הפסח.  – שמענו רק ראשי פרקים אבל עיקר הדבר לא ידענו.

– יוכבד המוכסת היא אשה אלמנה ועשירה מרימה את מכס היין בקרימבילישק.  שוטריה ומרגליה תרים את העיר לארכה ולרחבה, בודקין בחורין ובסדקין להתגולל על סוחרי היין ולהתנפל על מוכרי המשקים, לקחת את כל הון ביתם בעונש אשר תשית עליהם.  בחורף העבר הביא ר' הירשקה בן הרב יין לפסח למכור, ומאשר לא חפץ לסַייע ידי עוברי עברה ולהחזיק בידי המוכסת – העביר על המכס.  ואנשי התרים אשר להמוכסת חפשׂוּ וימצאו ויבואו המה והמון הערלים ויגזלו את היין מן המרתף וישׂימו עונש כסף רב, על בן הרב.

– סתם מוכסן גזלן הוא! – הבליע ביינוש בין שניו.

– והטוב שלכם החשה ולא עשׂה דבר?

– הטוב ברוך הוא שלח דברו אל המוכסת, והיא מיראתה פן יפקוד עליה עווֹנה העבירה את העונש מעל בן הרבי וגם השיבה את היין אשר גזלה ורק בתנאי שלא ימכור את היין הטבל שלא נתן מכסו בתוך העיר כי אם יוציאנו את העיר ויעשׂה מה שלבו חפץ.

– גדולים מעשי רבּנו! – קראו השומעים ויתמהו איש אל אחיו.

התזכור את התורה שאמר אז הטוב ב"ה? – שאל ר' שרענצעל את ר' לעמל.

אם אזכור? איכה לא אזכור? דבר נפלא כזה לא ימָחה מהר מזכרוננו.

– השמיענו גם אנו ונדעה! – שאלו ר' דוד ור' בונם.

– ספּרה נא, ספּרה, – החרו החזיקו בידם שאר היושבים.

– כבוא תשובת המוכסת להצדיק נענע בראשו ואמר בחן שׂפתיו:

"הן לזאת הגזירה איני יכול להתנגד מפני שכבר שנרמזה בתוה"ק. "הד"א אוסרי לגפן עירה ולשׂרקה בני אתונו, כלומר לפיכך אסרה המוכסת את היין גפן בעיר לפי שהיא להירשקה בני שׂונא".

– פלאי פלאים – קראו ר' בונם ור' דוד.

– שׂפתים ישק! – ענו הנותרים אחריו אמן.

– ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, – נענה ביינוש בינתים.

– ולמוכסת לא עשׂה דבר? – שאל זכריה.

– ר' קאפל הפ"ץ הוא הממונה על בית המוכסת, המוציא והמביא את כל עסקיה; והוא עמד בפרץ לפני הטוב ברוך הוא וָישב חמתו מהשחית.

– בלתי ספק עוד לא הגיעה שעתה! – הצדיק ביינוש את הדין.

– והמוכסת, – הוסיף הרובע הראשון, – שלמה לר' קאָפל רעה תחת טובה.  וזה לא כביר סגרה לאפרים אחיו את בית משקהו ותרד עמו לחייו.

– הרי אני כבן ארבעים שנה, אמר ר' זאַנוויל, וכבר הגעתי לבינה ולא זכיתי להבין: האשה הזאת בתוכנו יושבת ורואה עין בעין את פרשת גדולת הצדיק ואת כל מעשׂה תקפו וגבורתו והיא כפרה סוררה עומדת במרדה ומתנגדת לנו.  על זאת יתפלא כל חסיד!

– הטרם תראה פשר דבר, גלוי עינים! – התל בו ר' טרייטל, – הטרם תדע כי משורש נחש יצא צפע: האשה הזאת מעשׂה אבותיה בידיה כי נין ונכד היא להמתנגד הגדול אליה מווילנא.

קול דהרות סוסים ורעש מרכבות נשמע מרחוק.

הנה זה בא!  הנה זה בא!  – נשמע פתאום קול החסיד העומד על המצפה.

כנשׂוא נהרות דכיָם בהיות בהם רוח סערות ותחבוט שבּלתּם, כן התנשׂאו גלי אדם אלה לקול הקריאה הזאת.  נתפרדה החבילה אשר ישבה בבית המלון אל השולחן וימהרו איש אל מקומו ואיש אל פקוּדתו.  מן הבתים ומן החצרות אשר התחבאו שם יצאו החסידים כדי ארבה לרוב ויפשטו על הדרך.  וברגע נראה ענן אבק הולך וקרב, ושני אנשים רוכבים בסוסים אבירים דוהרים בכל עוז;  לא ברוכבים הרבּי!  ואחרי הרוכבים עגלות צב רתומות שנים שנים סוסים אמוצים; לא בעגלות הרבי!  ואחרי העגלות כּרכּרה יקרה משוכה משני סוסים לבנים – לא בכרכרה הרבי!  ואחרי הכרכרה מרכבה מרקדה רתומה לארבעה סוסים ברודים, חבושים מתג ורסן של כסף מעשׂה חָרש להלל מאד; ונהדר בכבוד על המרכבה יושב על יריעה מרוּקמת אדר היקר ר' לייבעלע מקרימבילישק בכבודו ובעצמו, לבוש לבנים ועטוף לבנים כמלאך השרת  ושני חסידים בחורים לבושי מכלול עומדים על מסעד המרכּבה לאחריו ושנים אחרים יושבים על המושב לפניו מנהלים בסוסים ומשמיעים קול שוט; וגדוד פרשים, עשׂרה חסידים מלוּבּשים בגדים כקַזַקין, רוכבים על סוסים קטנים מיוּזנים, עוטרים את מרכבת הכבוד משלושת עבריה והמון צבּים וכרכרות דוהרים ומכרכרים בכל עוז; ואחריו כל אדם ימשוך ולפניו אין מספר; המון רב למאד.

בכרכרה ישב "שׂרקה בּני אתוֹנוֹ" הוא ר' הירשקה בן הרב, עלם בריא וטוב כבן עשׂרים; שׂער זקנו אך החל לצמח ויצורי פרצוּפו הגסים יעידו עליו כי יצרוֹ גדול משל חבריו; ועמו מחותנו ר' וועלפעלע מקרוזישק. בעגלות הצב ישב ר' קאפּל הפ"ץ עין ימינו של ר' לייבעלע, ואחיו אפרים מוכר המשקים ור' חצקיל פורקעס הגבאי, העומד ביום ההוא על המשמר, ור' איציק הזרקישקי ור' ירוחם ור' געצל ור' הלל ור' משולם ירחמיאל קריאי העדה מזרקישק.  שני הבחורים העומדים על מסעד מרכבת הרבי מאחוריו המה ר' ברוכקע ור' הייקיל שני הנערים האורחים מקראנפון "בני טובים ויודעי חן". שני הרוכבים הרוכבים ראשונה המה וַניה שר-האוּרוות של הצדיק וחַרחַס שומר הפרדס אשר למרדכי סוחר העצים. עשׂרת הקזקין בני יומם המה שמואל הבורסקי, רפאל הסנדלר, בענדעט אומן מקיז דם ומיכאל טוֹחה גגות, ארבעה חסידים מקרימבילישק המשרתים לעת מצוא את פני הצדיק, קליטא וברקוס שני בחורים מסיעי עצים העובדים עבודה תחת יד חַרחַס בשוק העצים אשר למרדכי וארבעה עגלונים שבאו עם משפחת הכלה; כולם חסידים שלמדו להשתמש בבעלי חיים ולרכוב על גבי בהמה.  וברום עינים ובגודל לבב כעבדים על סוסים המה מניפים רצועותיהם על ימין ועל שׂמאל ונותנים בקולם קול עוז: פנו דרך! פנו דרך!

ההמון נטה אל צדי הרחוב ויעברו הרוכבים ויעמדו על יד היציע אשר לבית הנציב כשני טורים שומרי הראש; ויעברו העגלות והצבּים והכרכרות; ובגשת מרכבת הכבוד אשר הצדיק בעצמו יושב בה אל רחוב העיר, יצאו מתוך הקהל חסידים בעלי אגרופין ולבושי להבות ויאחזו במתג הסוסים ויפתּחום ויביאו את צוָארם במוסרות וימשכו את מרכבת הכבוד על שכמם והמון רב דוֹחה; וקול ההמון כקול מים רבים קורא" ברוך הבא בשם ה'!  ותבּקע הארץ לקולם.

סוסי אדם אלה הביאו את מרכבת הצדיק עד יציע בית משכנו.  שמה קדמו פניו ארבעה רבעיו אשר ראינו משׂוחחים בבית המלון ועמם משרתיו וגבאיו רואי פניו ויורידוהו מעל המרכבה ויובילוהו על מצע יריעות מרוקמות אל חביון בית משכנו ויסתר מעיני העדה.

 

 

ה: תקוּנים

בבית אשר בחר בו הצדיק לשׂוּם את כבודו שם חדרים רבים.  חדר לפנים מחדר.  מן היציא אשר לפני הבית בבוא איש יבוא אל מסדרון גדול ומשם בהפנותו שׂמאלה יובילוהו רגליו אל חדר מרוּוָח גבוה ורחב ידים, קירות החדר משוּחים בששר והרצפה משוּחה למשעי ועליה מוצעות יריעות תוגרמה גדלות שׂער אשר בדרוך עליהן איש לא ישָמע קול צעדיו בלכתו.  ועל הקירות בין החלונים גליונים כמַער איש במסגרות-עץ מהוּקצעות ומוצהבות, והשוּלחנות והכסאות והארגזים והמטות הכבודות כל כלי הבית עץ הָבנים מהוּקצע, מעשׂה ידי חרש חכם. כל אלה  הביאו שמה בעגלות מקרימבילישק לפאר מקום הרבי ולהנוֵהו, ובירכתי החדר המרוּוָח הזה שני פתחים מחוּפים קלעי ארגמן כפולים ועב כמטיל זהב על פניהם, דרך בם יבואו לשני חדרים כלילי יופי, הם חדר המשכב וחדר היחוד – עין לא ראתה.  ולימין איש בבואו במסדרון שני חדרים גדולים הם בית האוכל ובית המבשלים.  שמה ישבו המשמשים את הרב בתתו משמעת למבקשי פניו ושמה יבוא כל איש אשר לו דבר אל הרבי והביא פדיונו וכתב לו איש את מאויי לבו על גליון קטן הנקרא קוויטל, והרובע יביא את הפדיון ואת הגליון אל הגבאי העומד על המשמר והגבאי יביאהו אל הפ"ץ והפ"ץ יכנס לפנים ממחיצתו של הצדיק ברוך הוא ושאל ויצא וענה לאיש כשאלתו אשר נתן לו.

בשעה השנית אחר הצהרים בא הצדיק וישׂם כבוד מנוחתו בחדריו וברגע היה כל הבית כעיר נצורה.  אנשים ונשים וטף נסבו על הבית מקצה.  אבל דלתות היציע נסגרו בעד הצדיק ובני לויתו אחרי בואם אל הבית;  ועל יד היציע מחוץ עמדו שני שומרי הסף מיכאל טחה גגות מימין וגבריאל מנקה ארוּבּות משׂמאל ועמהם שנים מן הקזקין המתפללים כמנהג ספרד.  ושמואל הבורסקי ורפאל הסנדלר ואפרים מוכר המשקים המכונה ר' שפוך נראו לשמש את הרב בחדריו פנימה.

מה יעשׂה הצדיק עתה? – שאלו העם הנסבים על הבית איש את רעהו בלחישה.

בלתי ספק יש לו עתה עלית הנשמה!  – ענה אחד העם.  ובאמת נשמע קול ר' חצקיל פורקעס הגבאי מבפנים הולך בבית אחת הנה ואחת הנה ומזמר: זכאין אינון צדיקיא דאתדבקין נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה.

אשרי הצדיקים ואשרי דבקיהן! – נענו הנשים הצובאות בחוץ.

והצדיק וחבורתו ישבו מסובין אל השוּלחן.  ר' וועלפעלע מחוּתּנו מימין והירשלה בנו משׂמאל, ור' קאפל ור' לעמל ור' טרייטל ור' חצקל ור' חוצפית ור' שרענצעל ור' זאַנוויל ור' איציק ור' דוד ור' בונם וארבעה מנכבדי חסידי זרקישק, ארזי הלבנון עמודי החסידות, בעלי כרסין בנגלה ובנסתר, כולם אוכלים ושותים כבני אדם ומסעדים לבּם.  ועל השולחן כל נתח טוב ירך וכתף צלי אש ומבוּשל ואפרוחים שלוקים וברבּוּרים אבוסים ובני אַוזין ממוּלאים ובקבוקים מבקבוקים שונים מלאים יין הטוב ועל הפקק אדמה כחותם המרצופין וחקוק עליה "כשר". ואפרים מוזג הכוסות ושמואל ורפאל עומדים ומשמשים השולחן, מגישים המלאים והריקים יסיעו.

בשעה שמזגו את הכרוסות רביעית פתח ר' וועלפעלע בשבח מרתפו של ר' לייבעלע:  חמר חוַרין עתּיק הוא שדעת חכמים נוחה הימנו.

טעוֹם נא מן הבקבוק הזה, – אמר ר' לייבעלע במזגו בעצמו ובכבודו כוס חמישי לר' וועלפעלע מאחד הבקבוקים העומדים בקרבתו.

ר' וועלפעלע גמא מן הכוס כמלוא לוגמיו ויתבונן רגע ויקרא: "לעילא ולעילא!"

יין קפריסין הוא, יין ישן בן שבעים שנה; מצאתיו במרתפו של אדוני אבי זקני ז"ל.

ובנחת רוח הביט הצדיק בפני מחותנו ובפני יתר המסוּבּין וירא את ר' טרייטל ויאמר: בואו ונחזיק טובה להרובע הראשון בעד כל הטוב אשר מצאנו בזה, כי הוא טרח ויגע הרבה לתקן הכל דברים כסדרם וכהלכתם.  אפריון נמטי לך, ר' תרטיאל! 

פני הרובע הראשון צהלו משׂמחה ומטוב לב כשמעו את הצדיק מזכיר אותו לשבח ומשנה את שמו כשם אחד מפמליא של מעלה.  כל המסוּבּים הביטו אליו איש ממקומו בעינים מפיקות כבוד ויקר.

ובת עין הצדיק שבה ונחה על פני ר' שרענצעל היושב נכחו בתחתית השולחן ומתחזק על מושבו בכוח רב כי עברוֹ היין.

– שרענצעל, – אמר הצדיק בשׂחוק, – רואה אנכי כי נשמתך איננה מסוגלת לקבּל השפעת אלה הצנוֹרות.

פני שרענצעל נתכרכמו.

לא בך הקולר תלוי – שב הצדיק וייטיב פניו אל הנעלב.  – כל זמן שישׂראל שרויים בגלות הכוחות מתמוטטין והשתיה איננה כדת; אבל לעתיד לבוא עתיד כל אחד ואחד מחסידי ישׂראל לשתות כנגד ששים רבוא.

מקרא מלא הוא, – מלא ר' הירשלה את דברי אביו: – ידין בגוֹיִם מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה מנחל בדרך ישתה על כן ירום ראש, כלומר כשיהודים שרויים בגויים אזי אפילו מלא גביעות ימחץ את הראש, אבל כשיהיו על ארץ רבה, היינו בארץ ישׂראל, אז אפילו מנחל בדרך ישתה ויוכלו להרים ראש".

קם ר' וועלפעלע נשיק ליה לר' הירשילה באנפוי ועל עֵינוי ובריך ליה ואמר ליה: "תהא מברך מפומא דקב"ה ושכנתיה בכל מדה ומדה דיליה ובעשר ספירן דיליה ובכל שמהן דיליה".  וכל היושבים ענו כוּלהוֹן ואמרו אמן וקב"ה ושכנתיה הודו בברכתיה.

ור' לייבעלע הוסיף ויאמר: "היין הוא הסרסור בין הנשמה ובין הקב"ה ולכן נקרא היין דם ענבים, ענבים ל' עניבה וקשירה והתדבקות; כן התפלה נקראת על שם הדביקות כמד"א נפתולי אלהים נפתלת[2] היין והתפלה מרגילים את האדם לדבקות".

אף ר' וועלפעלע פתח ואמר: "הה"ד כי תראה ערום וכסיתו, ערום קאי על השכינה כביכול, וכסיתו – תעשה כסא לה.  כך מקובלני מבית מדרשו של ר' חייקא ז"ל[3] ואני אומר ערום אלו הנשמות שבגוף דאזלין ערטילאין, וכסיתו תעשה כוס לה, שעל ידי כוס של ברכה אדם מעלה את הניצוצות מן הקליפה בסוד אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו".

ותנא דמסייע לך, –  נענה ר' הירשילה – אדם נכּר בכסאו ובכוסו.

בבחינת פנים בפנים אתה, בני רחימי.  מובטחני בך שתהיה מרביץ תורה ומורה הוראה בישׂראל – אמר ר' לייבעלע, אבל עתה עת לסלק הכוסות והכסאות, כי העולם ממתין. 

בשעה הרביעית נפתחה הדלת ור' חצקיל פורקעס הגבאי העומד על המשמר קרא: "מאָטקע קרימבילישקר!  איה הקוויטל שלך?"

מרדכי בעל הברית נדחק בתוך העומדים והוציא מחיקו גליון דק מחוּספס כתוב עליו כדברים האלה:

"להרב הצדיק דקרימבילישק החסיד האמתי הגדול והקדוש בשמים ובארץ!

"נתתי פדיון ח"י אדומים וח"י קני המדה עצים להסקה לביה"מ ובזכות זה אנכי מבקש שישב רבי על כסאו של אליהו להכניס בברית את בני הנולד לי במז"ט.

חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך. – מרדכי בין טודרוס".

הגבאי נכנס ובעל הברית אחריו. הגבאי מסר הקוויטל להפ"ץ והפ"ץ נכנס למקום שנכנס.  בעוד רגעים אחדים יצא הצדיק בעצמו ובכבודו. ראה מרדכי ונזדעזעו אבריו.

מאָטקע בני! – אמר הצדיק, – אליהו מכבד לשבת על כסאו את ר' וועלפעלע מחותני.  לכה נא הכּון והכן הכּל ושרענצל השוחט יהיה מוהלך.

מרדכי יצא בכובד ראש.  מיד נתוַעדו עליו חסידים רבים.

וּמה? – שאלהו בייניש פונדעלאָווער.

הטוב בעצמו לא ישב על כסאו של אליהו.

לא ישב?  ומי ישב תחתיו?

ר' וועלפעלע מחוּתּנו.

ר' וועלפעלע?  בוַדאי כך הראו לו מן השמים!

כך גלה לו אליהו ז"ל בעצמו.

ולמה אפוא חרה לך ולמה נפלו פניך?

רואה אנכי שעוד לא עלתה בידי להמתיק מדת הדין שמקטרגת עלי, אלמלא היה בלב הטוב טינא עלי היה נוטל רשות מאליהו לשבת הוא בעצמו על כסאו.

ובשביל מה יש בלב הטוב טינא עליך?

בשביל שׂרה אחותי הארורה.  מיום שהמרתה רוחי ובטלה רצוני להיות לאשה לבן הרב אין דעת הטוב ברוך הוא נוחה הימני.

"נחמה אשת זכריה ומרידשק באה בשביל בנים!" – הוסיף לקרוא הגבאי.

תכּנס!

מתוך העדה יצאה אשה כבת עשׂרים ושמונה בריאה וטובת מראה מעוּלפת ספירים וכל אבן יקרה מסוּכּתה ותבוא אל החדר.

רגעים אחדים בוששה נחמה בחדר הרב ואחר יצאה ובידה תכריך לבן.

מה ענך הטוב ומה דבּר בך? – מהר אישה לקראתה וישאל את פיה.

אשרינו, מה טוב חלקנו! – קראה המאושרת בעליצות לבה ועיניה זלגו דמעות.

ומה ענך הטוב? – הוסיף האיש לשאול.

נפקדתי, נפקדתי – הבטיחתּוּ אשתו בתום לבבה.

אבל מה דבּר בּך?  סַפרי נא לי!

לא דבּר בי מאומה, – ענתה נחמה אחרי שוּב רוחה אל קרבה, – כי אם סמך ידו על בטני ויברכני וגם צוָה על הפ"ץ ויתן לי את זה.

לדברים האלה פתחה את תכריכה ותוציא את מצפוניו והנה – מכנסי עור בידה.

אלה המה מכנסי הצדיק שיחיה שנשׂא על בשׂרו ויצוני לשׂאת אותם על בשׂרי עד אשר יחנני ה' ויפתח את רחמי.

קול שמה וּשרקה נשמע בתוך הנועדים ויתמהו איש אל אחיו.

המאוּשרת! – נאנחו אחריה כל הנשים שבאו בשביל בנים.

וכמה נתת פדיון? – הוסיף האיש לשאול בדרך העברה.

כאשר צויתני, – ענתה האשה ותגלום את המטמון אשר נתן לה הצדיק בתכריך בוץ וארגמן ותקשרהו בקשר של קיימא,

– ח"י שטרות בני כ"ה רו"כ להטוב ברוך הוא וח"י שטרות אדומים מעות רמב"ן.

– טוב מאד, בזול קנית רפואתך; לכי וזכי במקחך.

– "יעמוד – אייזיל מכאַנדיקעווע הבא בשביל הכנסת כלה!"

אייזיל מכרנו נכנס ובעוד רגעים אחדים ראוהו יוצא ופניו מאירות. מיד הקיפוהו חסידים בשאלותיהם כתנור של עכנאי.

אל תשאלו ואל תפצרו בי – השיב להם אייזיל – כי לא אוּכל לענותכם דבר; סתום וחתום הדבר עד עת קץ.

העומדים עליו החלו לבקש פשר החידה הסתומה הזאת זה בכה וזה בכה והנה נפתחה הדלת לימין המסדרון ור' חצקיל פורקעס קרא בקול: מי אשר דבר לו אל הצדיק יגש הלום.

כפרץ רחב אתיו המון חסידים לקול הקריאה הזאת ויסוֹבּו כדבורים את הגבאי איש והקוויטל שלו בידו; והגבאי אסף את הפתקאות לשׂוּמם לפני הצדיק פעם אחת, ומדי אספו שאל לאיש איש את חפצו גם בעל פה.

מה חפצך, ירוּחם! – שאל את הראשון. – מה אתה שואל מעם הטוב ברוך הוא?

כל ימי הקיץ היה חורב על הארץ והשמש לחכה את המים אשר בתעלת הרחַיִם שלי ועוד מעט ובטלו הטוחנות כי מעטו המים; על כן אנכי מבקש את הטוב ב"ה שיהיה גשם על הארץ; מטר גשם יתן לנו.

ומה שאלתך אתה, נפתלי? – שאל את השני.

אריס גנות ופרדסים אנכי ושאֵלתי שלא ירדו גשמים כדי שלא יתקלקלו הפירות וזֵרוּעי הגן כשיהיו נאספים הביתה.

ואתה אליקום בעל בית משׂרפות היין על מה אתה נאנח?

שמוע שמעתי שעתיד גדוד יוָנים לבוא לחנוֹת בגבולנו ונפשי בשאלתי שימהרו היוָנים לבוא בקרוב בימינו.

ואתה ר' משוּלם ירחמיאל על מה אתה נושׂא תחינה?

שתי בקשות אנכי מפיל לפני הטוב ברוך הוא, – אמר בעל הגורלות, – האחת היא שתעלה הזכיה הגדולה בין הגורלות אשר אנכי מחלק.

כעין צחוק דק מן הדק נראה בין שׂפתי הגבאי ויתאפק ויאמר: "והשנית?"

בני עירי בחרו בי וישׂימוני למחלק אכסניא ללגיונות והנה באה השמועה כי גדוד רוכבים יבוא לגבולנו ומאַין לי אכסניא לתת לכל העם הזה, לגדוד סוסים ורוכביהם? על כן אנכי נושׂא תחינה שתהיה השמועה המבשׂרת צבא רב שמועת שוא שאין בה ממש.

ואתה, ידידי קזק בן יומו, – שאל הגבאי את פי אחד העגלונים הלובש בגדי קזקין לרכבה, – מה תאמר נפשך? אולי תחפוץ להיות שׂר חמשים או שׂר עשׂרות?

אַחי בני אומנתי בחרו בי להיות להם לפה לבקש מאת הטוב ברוך הוא שיעקור מן העולם הגזירה של מסלות הברזל. אבותינו לא ידעוה, וגם אנחנו לא נחפוץ לדעתה.

גם ידי תכּוֹן עמם בבקשה הזאת, – נענה ר' מאיר מחזיק בית הדוהר בזרקישק.

ואתה ר' גצל? אולי שלא יפול גץ לתוך הפשתן שלך?

אנכי הייתי תמיד ממבקשי פני הקרימבילישקר ברוך הוא, – ענה ר' גצל מוכר הפשתן, – וזכותו עמדה לי שלא אירעה לי מעודי שום תקלה, ועתה אנכי מבקש שמסלת הברזל שתבּנה כעת תלך דרך עירנו זרקישק; כי יש לי הרבה משלש מאות ככר פשתן וכבד עלי הדבר להגיע את סחורתי לעיר החוף במועדו מפני הדרכים המקולקלים.

גם אני בבקשתי זאת, – אמר אחד מן העומדים. – יער לי ובֵראתיו; ובמשוך מעגל הברזל דרך כה אמכור את סבכי היער לאדנים תחת מטילי הברזל ולעמודי הטיליגרף אשר ליד מעגל.

ואני השלישי בחברתכם! – אמר אחר והוא סוחר מחזיק חנות כוללת מכל סחורות מסקוי. – כמה יגיעות אנחנו יגעים לקבּל בכל פעם ופעם את הסחורה לבית המסחר אשר לי.

את כל הפתקאות והתפלות האלה וכיוצא בהם אסף ר' חצקיל הגבאי כעמיר גוֹרנה להעלותם לפני כסא כבוד הצדיק ב"ה.

לפנות ערב ננעלו הדלתות והמשרתים הדפו אחור את הנדחקים לבוא, ומועד נתּן להם ביום מחר. ועשׂרה אנשים מרואי פני הרבי נקראו לחדריו להתפלל תפלת מנחה ויתר העם התפלל בין האילנות ברחבה שלפני הבית.

כעלות המנחה קם הצדיק בעצמו ובכבודו ויעמוד על רגליו לפני כל קהל החסידים; וקהל החסידים עומד ופיו פתוח ורירו נוטף.  ויברך ויאמר: ברוך כו' שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה לראות כל חסידי זרקישק שבין לארחא דמהימנותא, יהי רצון שיהא לבם זה להם כל הימים!  הנני קורא לכם דרור לשנה תמימה מכל מחלה ומכל פגע רע והנה אנכי נותן לכם פרנסה בכבוד וחיים טובים במשך שנה תמימה.  לא ימות איש מכל הנצבים עלי היום בשנה הזאת.  ועתה הנה היום נוטה לערוב;  לכו הטבלו טבילה חמורה וסבבו כפרותיכם בכוָנת הלב, כַונו לבכם לשמים לאהדורא נשמתא דפרחין כצפרין.

הצדיק החשה וקול ההמון נשמע קול רעש גדול אדיר וחזק משמיעים קול: "ברוך כבוד הצדיק ממקומו!"

 

ו: סבּוּב כפרות

הצדיק והשמש הסתתרו יחדיו איש אל חביון עוּזו. כמעט נטיוּ צללי ערב והנה האירו פני זרקישק מהמון נרות ומנורות אשר העלו איש בחלוני ביתו. חסידים ואנשי מעשׂה התעסקו כבר ימים אחדים לעשות את המנהרה, לכבד את רבּם בּאוּרים; עתה הדליקו הנרות, העלו אבוקות והשׂיאו משׂוּאוֹת ותּאר העיר.  ביחוד היתה האוֹרה יפה לפני בית משכן הצדיק.  בין ענפי העצים תּלו פנסין של נייר בעלי גוונין הרבה, ועל כלונסאות של עץ היו מסודרות עששיות של זכוכית בתמונות שני משולשים מהוּפּכים ומשוּלבים זה בזה או חותם דוד המלך.  ובכל בתי העיר כקטן כגדול נראו נרות דולקים שנים שנים מכל שמשות החלונים; ותהי כל העיר כמדורת אש גדולה ויאר את הלילה. 

ומרדכי יצא מלפני הצדיק וימהר אל ביתו להכין הכל. כבואו מצא את אשתו היולדת יושבת על ראש המטה ועיניה רכות מבכי.

חנה למה תבכי?... – שאל מרדכי ברגזה.

המילדת הטתּו הצדה ותלחש באזניו כי הילד הנמול איננו בריא אולם, כי אחזתהו צנה בדרך.

לא אאמין לשמועתך, – ענה האב הבּוֹטח, – לולי היה חשש סכנה בדבר כי עתה לא שלח הטוב שיחיה את מחותנו לשבת על כסאו של אליהו.

כעבור חצי שעה החלו המסוּבין להאסף ובעת ההיא נשמע קול גלגלים משתקשקים ועגלה כבוּדה באה ותעמוד על פתח הבית וממנה יצא ר' וועלפעלע הקרוזישקי, איש כבן חמשים בעל פנים אדומים, גב עב ובטן מלאה, ועמו ר' שרענצעל המוהל.  עיניו כעין הזכוכית ופניו פני להבים ושׂער ראשו וזקנו הצהובים כעין הזהב העלו סמר. מרדכי קדמם בסבר פנים יפות.

המילדת הטתּו הצדה ותשב ותלחש לו באזנו: האינך רואה כי האיש הזה שותה שכור? ההוא ימול את בנך?

אל תפחדי ואל תרהי; האיש הזה מומחה באומנתו.

אבל ראה נא גם ראה, הוא יהוג וינוע וכל חכמתו תתבלע.

אין דבר, – הרגיעה האב, – לולי היה חשש סכנה בדבר כי אז לא שלחו הטוב שיחיה למוהל לבני.

בדבריו אלה דמה להניח את רוח האם המפחדת וילך להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו.

והחסידים שמעו בקול רבּם וילכו ויִטהרו ויטבלו טבילה חמורה במי מקוה ובמי מעינות, ויוָעדו כּוּלם איש למקום תחנוֹתו לקיים מצוַת סבּוּב כּפּרות בכוָנה הראויה כמצוּוה עליהם. אולם אהה מעשׂה שׂטן!  לא נמצאו בזרקישק תרנגולים לבנים לכל ההמון הרב הזה.

כשלשים חסידים נאספו ובאו בחדר הגדול אשר בבית מלונו של ר' איצקע, ור' דוד לולב בראשם, משכמו ומעלה גבוה מכוּלם.  לב ר' דוד היה טוב ביין ובשׂמחת היום.

פונדקיתא, הבי לנו תרנגולים לכפרות! – קרא הלולב בקול נגיד ומצוה.

אין תרנגולים בעיר! – ענתה בעלת המלון. – כל התרנגולין והתרנגולות, אוָזין ובני אוָזין, תורים ובני יונה שהיו בעיר לוקחו ונשחטו ונתבשלו ונצלו לשוּלחנו של הטוב ברוך הוא ובני לויתו.

הבי תרנגולים, – קראו שלשים קולות בבת אחת, –  ויעבור עליך מה!

יש אתי תרנגול-הודוּ שמוּר לימי הסוכות; אם אותו תקחו לכם קחו, כי אין אחר בזה.

תני אותו הלום.

הביאו את תרנגול ההודי רגליו אסורות בדליל.

תּנה לי מוט ארוך הלום, – פקד ר' דוד על הנער המשרת אשר הביא לו את התרנגול.

השלימו גם את חפצו זה.

האם נוּכל לסבּב כפרות? – שאל ר' דוד את הנצבים עליו. – היש ר' איציק בעל הבית בביתו?

לא, ר' איציק איננו גם ר' טרייטל איננו... – ענה אחד מן האספה.

ריקא! – גער בו ר' זאנוויל, – הלא ידעת אם לא שמעת כי הטוב ב"ה הסב את שמו ר' תרטיאל.  כל הקורא לתרטיאל טרייטל עובר בעשׂה.

ר' תרטיאל ור' איצקע נעצרו בחדר הטוב ברוך הוא, וכפי הנראה יסבּבו שם כּפּרות.

אבל גם ר' בונם וביינוש מפונדאָלאווע אינם פה אתנו.

נסבב כפּרות בלתם! – יעצו אחרים.

לא לא! נחכה לבואם, – אמר ר' דוד, – נקרא בין כך וכך תקוני זוהר.

חיימקע בן ביינוש, קרא עמדי! – אמר ר' זאַנוויל אשר עינו האחת קמה ולא יכול לראות.

אבל אינני מבין דבר וחצי דבר מכל אשר אני קורא – אמר חיימקע – ולמה זה אני קורא?

קרא בן בלי תרבות, –  גער בו ר' זאַנוויל, –  גם אנחנו איננו מבינים אבל הקריאה מסוגלת לנשמה.

הנה ר' בונם, הנה הוא בא! – קראו העומדים בקרבת הפתח, –  נסבב ולא נחכה על ביינוש.

מדוע בוששת לבוא, אַילה שלוחה! – נאץ אותו ר' דוד האוחז את התרנגול ההודי תחת אצילי ידו האחת ואת המוט בשניה, –  ואנחנו מחכים עליך זה כמה.  עתיד אתה ליתן את הדין על כי לא חסת על כבוד הצבּוּר.

טבלתי ש"י טבילות! – ענה ר' בונם בנחת.

ש"י טבילות! מתוקן ומקוּבל וטוב ויפה! – קרא ר' זאנוויל. – ונִכַּפּר לך על כי אֵחרת עד בוש.

ור' דוד קשר את התרנגול על ראש המוט ויעמוד בתּוך בקרב העדה ויסבב את המוט על ראש כוּלם מקצה הבית עד קצהו ויקרא בקול גדול ובכוונה רבה: "זה כפרתנו, זה תמורתנו, זה חליפתנו!"

"זה התרנגול ילך למיתה ואנחנו נכּנס ונלך לחיים טובים ארוכים ולשלום !!!" – קרא ההמון אחריו בקולי קולות.

וקול התרנגול ההודי משתקשק וממחא בכנפיו וקורא הולדיר!  הולדיר!  מעל ראש המוט – קול גדול ולא יסף.

כל קרבנות הצבּוּר טעונין נסכים! – אמר ר' דוד בהשליכו את התרנגול הכּפוּת אל תחת הכירים. – פונדקיתא! העבירי הפקק מעל החבית ותירוש יקביך יפרוצו!

ועליזי הלב ישבו לפלגות חבורות חבורות לשולחן מיוחד וימשכו ביין את בשׂרם.

 

 

ז: שושנה בין החוחים

עלית קיר קטה יושבת כצפּוֹר בודד על גג.  שני חלונים בהירים במלוּאַת משקופם ומזוּזוֹתם מעץ שמן יביטו החוצה כעיני יונים מבעד לגבּוֹתם. יביטו החוצה אל תוך גן נחמד למראה מלא ברכת ה'!  מתוך ערוגות שושנים ותלמי בוֹשׂם ירימו ראשם עצי תפּוּחים מתוקים לחך ונעימים לאף.  וכהעוֹר שחר ובין ענפי העצים יקיצו המזמרים בעלי הכּנף אז יפּתחו גם חלוני העליה; ערוּגות הבּוֹשׂם ועצי התּפוּח יעלו את קטרתּם לריח ניחוֹח, וקול ישורר בחלון, וידים ממהרות ירוצו ויתרוצצו בין מיתרי הנבל ויעלו את הקולות ואת השברים לקחת אזנים ולצודד נפשות. ויש אשר בין קול הנבל ישָמע גם קול כקול אדם.

קול אשה נסתרת מזמרת מעדנים והצפרים תענינה לעוּמתה ובמקהלות תברכנה את ה' ממקור נפשן ולב עמוק, ובצאת השמש על הארץ אז נראה אין בעין את המשוררת הנעלמה המסתתרת בחביון עליתה, בדמות אשה יפת תוֹאר רכּה בשנים ומלאה עלומים, הולכת הלוך וטפוף בין ערוגות הבּוֹשם ללקוט שושנים רעננים ורטוּבּים לשולחנה.   והיא הולכת בקומה זקופה וראשה הנוה והמעוּנג נשׂא בגאון ובתפארת על צואר השן ועל אדני הכּתף.  שׂמלה ארוכה בלתי יקרה אבל טהורה ונקיה כטל ילדות מכסה כערפלי טוהר את כל בשׂרה, מכּפּוֹת הרגל עד חלקת צוארה; ומתחת לשולי שׂלמתה הארוכה והרחבה תשקפנה בלכתה פעמיה היפות, מסוּגרות בנעלי משי צרים ומרוּקמים; ובלכתה תלך מעדנות כאִלו נשׂאת על כנפי רוח.  שׂער ראשה ואודם לחיה וחן שׂפתיה ועדנת ידיה ויפי כל גוה ישווּ אותה ויערכוה לצפּוֹר-קיץ גדלת הקומה ארוּכּת האבר אשר לה הרקמה, אשר היתה מעופפת בין שושני גן העדן לפני בוא המבול לשחת כל בשׂר על הארץ ולתת להם את קומתם וצביונם טבעם ומזגם אשר המה נראים בם לעינינו עד היום הזה.

רגעים אחדים רעתה העדינה בגן כשושנה בעלת חיים בין השושנים הצומחות לרגליה, ותקטוף ותלקט באצבעותיה הדומות אל הגבעולים ותאחז את אשר לקטה בידיה השקופות ובהירות כעין עלי החבצלת, והנה יצאה נערה משרתת מן הבית התחתון ותרא את הרועה בשושנים ותאמר: שלום עליך, שׂרתי!

שלום עליך, מלכּה. האם כבר קם אחי ממשכבו?

עוד בטרם בוקר קמנו.

מדוע אפוא כל חלוני הבית מכוסים?

בעל הבית נסע מזה ויצו עלינו כי חלוני הבית יהיו סגורים כל היום.

נסע מזה? אנה? ולמה?

לזרקישק...

לזרקישק? בלוית הרבי? והלא הוא עתיד להביא את בנו בברית.

לקח עמו גם את היולדת גם את התינוק ושם תהי הברית...

אל אלהים ה'! – שאגה שׂרה מנהמת לבה ותפזר את פרחיה ארצה ותספוק כפיה.

אֵל אלהים ה'! האם האספת את רוחך מן האיש הזה את השׂכל ואת הדעת?

תינוק ויולדת יחדיו!  בדרך רחוקה וביום בציר!!

ואברהם הלך עמם לשלחם? – שבה שׂרה לשאול כעבור רגע באפה.

אברהם התחָל, – ענתה מלכה, – ולא הלך עמם; ואדוני צוה לפני צאתו לקרוא את הרופא אליו לראותו.

לזכר שם הרופא האדימו כמעט לחיי שרה ולהסתיר פניה צנחה לארץ ותאסוף את הפרחים אשר פּזרה.

ואתּ, המלאת את מצוַת מרדכי? הבא הרופא הלום? – השמיעה שׂרה מארץ קולה.

כצאת בעלי הבית אמר אברהם כי טוב לו מאשר למבראשונה ולא הניח לי לקרוא את הרופא כאשר צוּויתי; ועתה כבר הלך לו לבית המדרש ללמוד כמעשׂהו יום יום.

שׂרה הבינה כי ערמומית היתה בידי אברהם כדי להוציא את עצמו מן ההכרח ללכת אחרי אחיו לזרקישק.

הנערה המשרתת הפנתה שכמה ללכת ובלכתה אמרה: הנה שפרה אשת צורף הזהב באה, שׂרתי!  ובדברים האלה הלכה לה ותבוא הביתה לעשׂות מלאכתה.

שפרה רעוּתי! – קראה שׂרה בשׂמחת לב, – טוב בּוֹאֵך כאִלו נקראת.  האם הבאת את הענק?

ואיככה זה לא אביאנו? האם שכחתי כי היום יום הוּלדת אַלבּירט אשר לו יעדת את הענק למנחה? היליכי את עדי הזהב ממוּלָא בתמונת פניך כאשר דרשת.

שׂרה התבוננה רגעים אחדים על ענק הזהב מבית ומחוץ ותהלל את המלאכה.

אמן חכם אישך, – אמרה. – אבל מדוע שלחוֹ על ידך ולא על יד אחד מחניכיו העומדים לפניו?

אנכי בנפשי בקשתי מאת אישי לתתּוֹ על ידי להשיבנו לך, כי חפצתי לראותך אחרי כי לא ראיתי פניך זה יומים.

שׂרה הביטה בפני שפרה בעינים מפיקות ידידות ותאַמץ ידה אל לבה בלי אומר ודברים.

וגם בזה מלא אישך חפצך? – שאלה אחרי דממה דקה.

בכּל כאשר לכּל ישלים אישי חפצי ויעשׂה הטוב בעיני, – החליטה שפרה.

שׂרה שבה ותדום רגעי מספר, אחר שׂמה את ענק הזהב בצלחתה ותאחז בזרוע שפרה ותהלך עמה במסלת הגן אחת הנה ואחת הנה.

האף אוּמנם טוב שבתך בית אישך, ידידתי!  ותקותנו לא נשארה מעל.

מי יתן והיטיב לך אלהים ככה בית בחירך במלאת שׂפקך להנשׂא לו.

שׂרה נאנחה ותוסף: ומה תאמר אמך עתה? העודנה שׂוטמת אתכם ואת יוכבד קרובתך?

עז כוח הנסיון והמופת הטוב כי יגבר על הדעות הכוזבות אשר הכּו שרשן בלבב זקנינו.  קשה היה הזווּג הזה על אמי כקריעת ים סוף ובכל מאמצי כוחה התנגדה לבלי אֶנשׂא למתתיהו צורף הזהב.  "בת ר' שמעלקעלע איך לבעל מלאכה תּנשׂא!" היתה קוראת יום יום בבכי תמרורים בפרשׂ ידיה ותחפוץ לתתי לאחד הנערים מחובשי בית המדרש.  אבל יוכבד קרובתי אשר בידה היו עתותי נשׂואַי כי היא נתנה את המוהר, עמדה על דעתה ותגזר אומר כי לא תתן אף גרה אחת אם לא אנשׂא לאיש אשר יש לאל ידו לכלכל את נפשות ביתו, ובכן הייתי לאשה למתתיהו זה אשר אהבתיו זה כמה על חריצותו וזריזותו, ואמי רגזה ותתאנף בנו ימים רבים.  עד אשר נוכחה ותרא כי טוב לי בית אישי מיתר בנות משפחתה הנשׂואות לרבנים ולמלמדים ולשמשים ולשאר חיות הקודש, וביחוד מיום נבחר מתתיה לגבאי בבית המדרש הגדול, אז שב לבּה אלינו ותרחמנו אף קראתנו לבוא מחר אליה ותברכנו לפני ה', לפני יום הדין.

שׂרה שמעה את דברי שפרה האחרונים בפנים שׂוחקות:  הבה נעלה נא אלי! – אמרה ותנהג את רעוּתה את שפרה ותביאָה אל עליתה.

השמעת את אשר עשׂה המשוּגע? – אמרה שׂרה מדי הציגה צרור פרחיה בצנצנת מים קרים.

מי ומי?

מרדכי אחי!  השכים היום בבוקר ויקח את אשתו היולדת ואת בנו היחיד הנולד היום שמונה ימים וילך דרך ארבע פרסאות אל זרקישק.

אל אלהי השמים והארץ! – קראה שפרה ופניה נתכּרכּמו מפחד.

כבר אמרתי לך, ידידות נפשי, כי משוּבת הפּתאים האלה הולכת ורבה מיום ליום.

הנה נא ידעת כי מרדכי אחי איש טוב לב מטבעו; אבל אמונתו ברבי תקלקל השורה עד כי נעשׂה כעורב על אשתו ועל בנו יחידו אשר חננו ה' אחר  עשׂר שנים לְנשׂוּאיו.

ואתּ לא נסית אליו דבר להטותו מני חפצו?

התגנב מאתי ולא הגיד לי מאומה ובטרם בוקר היום בעוד אני ישנה השכּים וילך לו.  ולוּ גם מלאתי פי כּים מלים האם שמע בקולי? הטרם תדעי ערלת לבב תועי רוח וקשי ערפם בדבר הנוגע באמונת-הבל? הטרם ידעת גם את כל הרעה אשר הביא עלי האיש קל הדעת הזה, מנעורי ועד עתה?

ידעתי רק ראשי דברים; ואת הבטחתיני לספר את כל פרטי קורותיך ולא מלאת את דברך עד היום.

כי עתה שבי ונשתה חמים ואני אמַלא את הבטחתי.

אבי ז"ל היה אחד מגדולי הסוחרים באודיסא. אף כי גם הוא נמנה על קהל החסידים ויתפלל כמנהגם, בכל זאת חכמתו ודעתו היא סמכתהו לבלי יפול בתעתועיהם ולבלי יתהולל כמוהם בעינים סגורות ביד המַשגה והמדיח.  בדרך הזה גִדל גם את שני בניו, את מרדכי הבכור ואת אברהם הצעיר ואותי את בתו יחידתו.  הורני לשון וספר וָאֶתמשֶל ככל בנות הארץ המגוּדלות לרוח היום.  את בנו הבכור שלח הלום כי השׂיא לו אשה מבנות עשירי העיר הזאת והוא ארח לחברה עם חסידי קרימבילישק וילך אחרי ההבל ויהבּל כמוהם.  הרבה יין עושׂה, הרבה חברותא רעה עושׂה!  ואבי מת שנתים אחרי מות אמי ואני אז כבת חמש עשׂרה שנה;  עוד לא כלו שנות למודי ויצו עלי אחי ועל אחי הצעיר לבוא הלום ולשבת אתו.  ובטרם עבור חצי שנה מעת באתי בצל קורתו גִלה לי אחי בסתר כי ראה לי מנוח אשר ייטב לי וכי בעוד ירח ימים אהיה לאיש.  יומם ולילה בכיתי מאין הפוגות כי נִחש לבי כי רעה נגד פּני.  לא ראיתי ולא ידעתי את האיש ואת שׂיחו אשר בידו יצָפנו עתותי ובטרם ראיתיו שׂנאתיו.  אבל אחי נגשׂ ודחק ולא פנה אל בכיותי ולא שת לבו אל דמעות עיני; ובהגיע יום המיועד נתנני לנער עוּל ימים, דק בשׂר כשחיף עץ.  הה, לא נתנני לאיש כי אם שׂמני לנוטרה את החולה!  אישי היה מוכּה שחפת וחולה מסוכּן אשר מקומו היה בבית החולים ולא בזרועות עלמה רכּה בשנים, ובטרם עוד קרב אלי נפל למשכב ולא הוסיף לקום. שנה תמימה שֵרתִי וכלכלתי איש זר אשר לא ידעתי מתמול שלשום ולא אהבתיו מעודי, נשׂאתי טרחו ומשׂאו, כל משכבו הפכתי בחָליוֹ, ובכלות השנה קרא המות לי דרור ואשוב אלמנה כבת שבע עשׂרה שנה לבית אחי.  ומן היום ההוא זה שנתים ימים ועוד, יושבת אנכי צרורה בעליתי זאת.  יושבת וקוראה בספרים וכותבת ופורטת על פי הנבל ועושׂה במלאכת ידים, למורת רוח יבמתי החסידה האנפה ועל אף אחי ההולך אחרי אשתו אשר כל הדברים האלה המה לשׂכּים בעיניהם ולצנינים בצדיהם.

האם לא נסית לרהב ולפרק עוּלוֹ מעל צוארך?

ומה אעשׂה ועשׂרת אלפים שקלי הכסף אשר הניח לי אבי ז"ל בידו המה, ובית החומה אשר הניח אבי באודיסא על שמו יקָרא בנחלתנו; הוא האפוטרופוס עלינו והוא המוציא והמביא – ואני אנה אני באה?

עניה סוערה לא נוּחמה! – ענתה שפרה רכּות בהביטה בפני המספרת בעינים מלאות דמעה ומפיקות חמלה ורחמים.

אם לא יקרה איזה מקרה טוב אשר יחלצני בלי ראות מן המצר לא ידעתי נפשי איכה אמיש צוארי מתחת סבלות העריץ הזה.  אין טוב לי בלתי אם לחכות עד אשר יגדל ויבוא באנשים אחי אברהם, או אז נבקש את אשר לנו מידי אחינו הבכור ביד חזקה ונתּן בפלילים.  אבל מה יארכון הימים עד העת ההיא!  מבחר שנות עלומי ינשׂאו בטרם יגיע היום להעמיד חזון זה! כמה ימי שני חיינו וכמה מהם שנות העלוּמים!! – הגתה שׂרה נכאים ותתעצב אל לבה, כי כן דרכה תמיד בהגיגה להטות אחרי עצבת-לב ורוח נכאה.  ורעותה הקשיבה לדבריה ותהי גם היא כחולמת.

ופתאום חיתה רוח שרה ותתעודד ותאמר: אבל מדוע לא תשתי את מנת כוסף, שפרה, אשר מלאתי? מדי דבּרי לא התבוננתי כי החמים נצטננו.

האזנתי לדבריך ידידתי, ואסיח דעתי מן הכוס אשר לפני. קסם שׂפתיך הוֹגה נפשי ותּדכּאיני במלים.

כי עתה הבה אמזוג לך חמים.  היליכי, שׂימי קנה-דבש בקרבו והמתיקיהו לך כמי מרה על ידי משה רבנו, –  אמרה שׂרה בשׂחוק קל להחיות רוח רעותה הנכאה.

ומי יודע אם לא כנים דבריך! – אמרה שפרה בלקחה את סף החמים מיד רעותה, – אם לא העץ אשר הורה ה' למשה להמתיק את המים הוא הוא קנה הדבש אשר אנחנו ממתיקים בו את שקוּיינו עד היום!

ראי נא, הגם שפרה ידידתי במבקרים, ואני לא ידעתי.  אבל נשובה נא אל שׂיחתנו כי עוד לא גליתי לך את כל לבי.  התדעי את אשר חפץ לעשׂות בי אחי בימים האחרונים האלה?

לא ידעתי מאומה; ספּרי נא לי, ספּרי!

כל ימי הקיץ העבר האיץ בי להיות לאשה... חודי נא והגידי למי!

איככה אדע זאת? האם חכמה אנכי כאשה התקועית?

להירשקה בן הרבי! – מלאה שׂרה את דבריה.

להירשקה בן ר' לייבעלע!! – קראה שפרה ותמלא פיה צחוק, – כי עתה היית אשת הרב והיית יוצאת במרכבה וסוסים וחסידים רצים לפניך.

והייתי רעיה לקליטא ולברקוס משיטי דוברותינו אשר הירשקה יתרועע עמם! – מלאה שׂרה דברי רעוּתה. – כי הלא ידעתּ משל הצרפתים: חבריה דחבריך חברך הוא.

אולם בפעם הזאת, – הוסיפה שׂרה לספר אחרי דממה דקה, –  שׂמתי לבי כחלמיש ולא שמעתי בקולו והוא ואשתו וכל באי ביתו נלחמו אלי ולא יכלו לי.

בפעם הזאת היתה האהבה מגן עזרך; כי עזה היא משבעה אחים אכזרים חסרי טעם.

פני שׂרה התאדמו גם הפעם.

ובכל זאת, – הוסיפה שׂרה מבלי לענות עישר על דברי רעותה, הלולא מודעתך יוכבד שהיתה בעוזרי כי אז לא הרפו ממני ולא נתנו פוגת לי;  ואולי גם לא עצרתי כוח לעמוד בפניהם. אבל קרובתך אשת החיל חַכמת הלב מצאה תחבּוּלה להצילני:  כראותה כי אחי המוכּה סַנורים מתנקש בנפשי ובאשרי והיא ידעה כי הירשקה בן הרבי מגנב יין ומעביר על המכס והעלימה עינה ממנו עד כה משום דרכי שלום, ותצו את משרתיה עושׂי דברה ויתפשׂו את היין במרתף המגנב ויוציאוהו בלוית יודעי דת ודין ויקימו אשרתא דבי דייני וישיתו עליו עונש כסף הרבה מאד, אף חפצו לתתּוֹ בבית הסוהר, עד אשר משך בן הרב את ידו ממני אז העבירה נדיבת הלב על מדותיה ותכּנס עמו לפנים משורת הדין.

לדברים האלה נגשה שׂרה אל הנֵבל ותּרֶץ ידה בין ידות מיתריו ותפרוט עליו בקול עז ובנהמת רוח כקול נהמת לבּה שוקק בה.

ומה תהי אחרית כל אלה? אלהים הוא היודע! – הוסיפה שׂרה.   נפשי יודעת ואתּ ידידתי יודעת כמוני ולא אבוש להודות לך כי בלעדי אַלבּירט לא אוכל לחיות; כי הוא מחמל עיני ומשׂא נפשי; בו בחרתי ואוהבהו וגם הוא לבו תמים עמי.  ואני מאמנת באמונה שלמה כי מאת ה' היתה זאת לקרב אותנו ולהצית בלבנו את אִשוֹ הגדולה שלהבתיה.  התדעי ידידתי באיזה מקום ובאיזה זמן ראיתי פני אלבירט ראשונה ואיככה אהבתיו ויאהבני?

לא ידעתי!

על יד מטת העלם הגוֹוע הנקרא "אישי" עלי אדמות! בימים ההמה בא אלבירט לגור בעירנו ונקרא מאת אחי לפקח על מחלת אישי אחרי אשר כל הרופאים אמרו לו נוֹאש.  שמה ראיתיו ראשונה והכרתי מעט מעט את טוּב לבו, את אורך אפּיו ואת דעתו העמוּקה והרחבה, אשר אמנם לא הועילה להוַת אישי כי מחלתו היתה אנוּשה מבּלי הרפא.  ימים אחדים אחרי מות אישי נפלתי גם אני למשכב לרגלי טרחי ומשׂאי אשר גברו על כוחי הרפה;  אז רפאַני אלבירט גם אותי ויסעדני על ערשׂ דוָי.  ימים רבים הקשתה מחלתי את ערפה ותמאן להרפא;  כל רפואותיו לא הועילו, וכמעט לא ירדתי השחת להצָמד שמה באישי המת אשר לא קרב אלי בארצות החיים.  פעם אחת גברה עלי חולשתי ולא היה בי כוח להתאפּק ואבך תמרורים לעיני אלבירט בבואו לראות אותי. רופאי התאמץ לחזק את לבי בדברי חן ותנחומים.

על מה אתּ בוכה, עדינה, – שאלני בשׂפת צרפת למען לא ישמעו הנצבים עלינו, – האף אמנם התרפית וצר כוחך לסבול מכאוביך ולכלכל מחלתך?

הניחני ואגוע!  – אמרתי לו. – למה אתה מיגע את נפשך ומענה את דיני? למה תמשוך מחלתי לאורך ימים ואני – אין לי חפץ בחיים!

אין חפץ לך בחיים בשנת השמונה עשׂרה שנה לימי חייך! – אמר אלי בתוכחת מגוּלה ובחבּה מסוּתּרת – והחיים הם כלי חמדה, כלי שיש חפץ בו למי שידע להשתמש בו! הרבה טוב אדם יכול לעשׂות במשך ימי חייו לו ולאחרים, לבני דורו ולבאים אחריו!

המטרה הנשׂאה הזאת נצבת לכם לבדכם, הגברים! אתם המה הנושׂאים את קורות הדורות על שכמכם ואת העולם כּוּלו בלבבכם! לכו נא הגברים עבדו ועמלו, רדפו אחרי הכבוד ואחרי שם עולם, כי אותה אתם מבקשים ולכם יאתה! לכם הגדוּלה והגבורה והתפארת וההוד! ואנחנו הנשים על מה אנחנו סובלות עמל החיים, אף כי הנשים העבריות?! אם חייכם חלום, בקשו לכם פתרונו; ואנחנו – אין לנו חלום ולא פתרון.

רוח רעה צלחה עליך לרגלי מחלתך, חולתי היקרה! – הזיל הוא כטל אִמרתו ושׂחוק חן וחסד רחף על שׂפתיו, – על כן תחזי לך משׂאות שוא ומדוחים.  ואתּ לא ידעת כי הרבה אשה חכמה עושׂה בסתר ביתה מאשר יעשׂה האיש על ארץ רבּה; כי לכל מעשׂי תקפו וגבורתו אשר יפליא האיש לעשׂות נגד השמש ימצא כּוח ותעצוּמות במַעין הישועה בהצלחת ביתו; ונהר יחרב ויבש בּהכּזב מעינו והעזוּר יכּשל בנפול העזר כנגדו.  ואם מטרה ותכלית לחיי האדם תחת השמש אז כאיש כאשה יחדיו יחלקו בה.  הבליגי אפוא על הרוח הרעה המבעתתּך.  אל תּרפי לבך וכוחך ואל תכבידי עלי העבודה לרפאותך.  כשובך לאיתנך ישוּנו פני החיים לעיניך, תראי חזיונות אחרים, תחלמי חלומות ותבקשי פתרונם ומי יודע – אולי גם תמצאיהו, כי הלא לאלהים פתרוני חלומות החיים?!

נפשי יצאה בדבּרו ולבבי נמס ויהי למים ואשפכהו דרך ארוּבות עיני כי לא יכלתי תת פּוגת לי מרפיון כוח ומכאב לב אָנוּש.

והוא הוסיף ויאמר בנחת רוח ובנעימה ויאחז בידי ויאַמץ לה על נקלה: חזקי ויאמַץ לבך, שׂרה!  גרשי האימה הזאת מנגד עיניך ובחרת בחיים אם לא למענך כי עתה... למעני...

דבריו האחרונים דבּר בקול יונים ויצנח על ראש מטתי למען ישָמע קולו אלי ואחוש את נשמת אפו כלהב אש אוכלה מתלקחת על מצחי.  מן היום ההוא והלאה הונח לי מעצבי ומרגזי ומן הרוח הרעה אשר בעתתני ומעט מעט נרפאתי וארפא.

הרפואות לא הועילו עד אשר הפיק הרופא את נפשו לך לרפואה, – אמרה שפרה בשׂחוק נעים.

אמנם כן הוא, ידידתי! אבל מה יושיעני כל זה? הן כרחוק מזרח ממערב כן רחקו דרכי מרדכי מדרכי אלבירט וכן רחוקה ממני ישועתי...

האם לא נסית דבר אל אחיך על אודות זאת?

דבּרי אל העץ ואל האבן! פעם אחת אִמצתי את רוחי וגליתי לו את כל לבי; חפצתי לתת לו במתנה את חצי רכושי ולוַתּר לו זכותי בבית החומה אשר לנו באודיסא כי יתן לי רק חמשה אלף כסף ובית זבול בבית ההוא ויוציאני לחפשי.

ומה ענך?

פניו נתכרכמו כאִלו אחזהו השבץ: "מופקרת!" נתן עלי בקולו קול עוז, "אחרי עוגבים לבך הולך!  לא תקום ולא תהיה!"

ויותר לא דבּרתּ מזה?

אני לא דבּרתי אבל הוא לא שכח דברי ועוד לבו כים נגרש.  כמה יתרפס ויַשכּן לעפר כבודו לפני הרבי וסיעתו הנוטר ונוקם בו את עווֹן מריי, וכמה יאריך לשון וישפוך בּוּז אחרי הדלת והמזוזה על אלבירט למרר את רוחי ולהאדיב את נפשי.  יכבּדו את רופאם כל זמן שהם מצטרכים לו ובצאתו יפצו עליו פיהם ויחָרפו עקבותיו לצנינים בעיני ולמדקרות חרב בלבי.

לשפוך בוז על נדיב זה, –  אמרה שפרה בתום לבה, –  לא יאוּמן כי יסופּר! איש תמים בכל דרכיו ושלם בכל מעשׂיו.  לו שמעתּ איכה יוכבד ממלאה פיה תהלת האיש היקר הזה! 

המפורסמות אינן צריכות ראיה, –  אמרה שׂרה, – אבל שפרה אחותי, שבי נא לנֵבל אתּ ונגני בידך מן הני מילי מעליתא אשר ידעתּ; נגני אולי יחָשׂך כאבי.

שפרה לא שִנתה אחרי דברי רעותה ותּשב ותנגן מנגינה אחת מן היהוּדיה מַחבּרת הלוי, ושׂרה שומעת פתח החלון וראשה מוּטה על כף ידה ותצבוט בראשי אצבעותיה את הפרחים ומבּין ריסי עיניה נזלו דמעות חמות כפנינים יקרים אל צנצנת המים.

 

 

ח: תפוח בעצי היער

ביום ההוא לפנות ערב ישב אלבירט הרופא אשר הזכרנו את שמו בפרק שלפני זה גלמוד בביתו ואלבִירט איש עוּל ימים בן עשׂרים ושש שנה, גדל קומה וטוב תּוֹאר, חכמתו תאיר פניו וטוב לבו מציץ מחרכּי עיניו.  פּאת זקנו גרועה ורק לחָייו ושׂפמו מכוסות בשׂער שחור ומזהיר כעין עץ הבנים.  והבית אשר הוא גר בו נקי וטהור וסדרים בו בכל פּנוּת שאתה פונה.  כל מוֹתר לא ראתה שם עין אבל לא נעדר מאומה מכל צרכי בני האדם.  חדר-המשכב, חדר לקבּל בו אורחים שחלונותיו פתוחים לתוך גן נחמד, חדר מרוּוָח לבקר בו חוליו הבאים אליו אל ביתו, הוא גם חדר עבודתו ושם מסוּדרים ספריו והמכונות הרבות אשר רכש לו הנוגעים בחכמת הטבע והרפואה, ועוד חדר אחד מיוחד למשרתו.  זה בית זבול אלבּירט הרופא היושב זה כשנתים ימים בקרימבילישק ועוסק ברפואה.  וזה דרך עבודתו דבר יום ביומו:  בבוקר היה מקבל בביתו את החולים הבאים לדרוש עצתו אשר רובם מבני עניים.  ואלבּירט לא השיב מעודו פני איש ריקם;  כעשיר המכבדהו בעד רפואתו בזהב מזוּקק וכדל הלוקח עוד מידו נדבה לקנות הצרי מבית המרקחת, כזה כן זה מצאו אוזן קשבת וסבר פנים יפות אצלו.  בשׂוֹם שׂכל דרש וחקר אחרי סבּת המחלה אשר לפניו ואותותיה אשר בם התוַדעה ולא כתב רפואתו על פסת גליונו בלתי אם אחרי העיון הדק, אחרי שקלה במאזני שׂכלו במאזני צדק.  מעודו לא שׂם לבו, לא ספר ולא מנה כמה אגורות נחושת הניחו העניים והאביונים על שוּלחנו, ובכל זאת מצא מדי יום ביומו סּך מסוים, כי הבאים הביאו נדבה איש כפי מסת ידו מאהבתם את רופאם על טוּב לבו, על חסדו ורצונו.  רחוק מי שהיה עני מדוּכּא אשר לא שׂם איזה אגורות נחושת על השולחן לפני הרופא, כי הרופא לא קבּל מהם את שׂכרו מיד ליד כדי שלא לבייש את מי שאין לו; וידיעתו בתורת כּלכּלת המדינה היא למדתהו להרבות את מספר המשלמים ולא את ערך השלוּמים.  משעה העשירית עד הצהרים יבקר את בית החולים המיוסד על הוצאות יוכבד מַחזקת מכס היין או כמו שיכנוה החסידים בדרך קצרה המוכסת;  ומן משכב הצהרים עד אשר ינטו צללי ערב ילך לראות את חוליו אשר יעדוהו איש לביתו ובשובו יבקר שנית את בית החולים לזמן קצר.  מימיו לא עלה על ערש) יצועיו לפני חצות לילה ולא אֵחר לקום בבוקר אחר השעה הששית ורק אחרי חצות היום אחרי אכלוׁ את ארוחת הצהרים ישכב לפעמים כשעה קטנה לנוח ולהחליף כוח.  בשבתו בביתו היה הוגה בספרים ובכתבי בינה לעתים ומתחקה על שרשי ההמצאות החדשות המתחדשות לבקרים בחכמת הרפואה ; אף לא הקשיח לבו לכל הדברים הנוגעים בנחלת עמו ישׂראל אשר אהב בכל לבבו, ועל השולחן לפניו ירָאו ספרים מובחרים וכתבי עתים מיוחדים לדברי בני ישׂראל, וזמן פנוי מצא לו להגות ולקרוא בם, כי לא שׂחק בקוביא ולא בא בית מרזח, אף לא הרבּה לבוא בסוד רֵעים להתרועע בלתי אם לעתים מזוּמנות בבתי הגדולים אשר לא יכול לסרב להם.  כי מצא קורת רוחו בצל קורתו וברגעי מנוחתו היה מתהלך בגן לרוח היום או מנגן בכנור ופורט בנבל לשובב נפשו אחרי עמל יומו.

ביום ההוא לפנות ערב ישב אלבּירט בביתו בדד.  סיר החמים עומד על השולחן וספרים נפתחים לפניו אבל כל רואה בו יכיר כי אין עינו ולבו אל עבודתו; והכרת פניו ענתה בו כי רוחו סרה וזמותיו נתּקו וברוב שׂרעפיו בקרבו ספריו לא ישעשעו נפשו.  גם קול הסיר המרתּח רתחיו ומעלה קצף לא יעירנו.  לשוא יתגעשו מימיו והמו כנהמת ים;  לשוא יתקצפו ויפרצו מאוגנם והבית ימלא אד – כי אין איש שׂם על לב.

רגעים רבים ישב אלבירט כאיש נדהם אובד עצות; לבו סר ורוחו חוּבּלה ומורשיו רוּתּקו באזיקים.  רגעים רבים התהלך בחדרו אחת הנה ואחת הנה ולא מצא מנוח לרוחו.  מבלי שׂים על לב נכנס לחדר האחר, שם לא היה נר דולק אבל הירח השקיף בעיניו הכּהות בעד החלון ויאר את כלי הבית באור יקרות וקפאון; ויפזר רצי כספו על עצי הגן העומדים בשלכת ויאריכו בדיהם כזרועות עולם המעפילות לחבוֹק גאוַת שחקים, ויֵראו כענקים לובשים לבנים, כצללים נודדים ומרעידים עולים מן הארץ השמימה.  אלבּירט פתח את החלון הפונה הגנה ורוח בציר קר וצח נשף בו ויחַיה את נפשו היבשה.  דממה דקה שלטת ורק מן הגג ישָמע קול צּפּרים מאַחרות בבציר מהגות ומצפצפות.  מבלי שׂים לב ישב אל נבלו ויחל לפרוט עליו ברעם וברעש ובלי סדרים ככל העולה על רוחו, ומעט מעט שב רוחו לנדנו ויחם לבבו, ובעת יזוֹרבו רגשותיו נצמתה קרת נפשו וימסו אסוריו מעל מורשי לבו וייקץ ויתעורר.  ויפתח את פיו וישורר:

מִי זֹאת  הַנִשְׁקָפָה,                  עֲמָד-נָא צֵל נוֹדֵד, 

הַתְּמוּנָה הַיָפָה,                       אַל תִּטְּשֵׁנִי בּוֹדֵד, 

בְּלִי חָשָׂךְ רָדָפָה                      פֶּן לֹא עוֹד אֶתְעוֹדֵד

אַחֲרֵי בְּהָקִיץ וְחֲלוֹם?              כָּל עוֹד בִּי נִשְׁמָתִי!

כִּמְעַט עֹז  דָּרָכְתִּי,                   הֵן חָלׁף  חָלַפְתָּ , 

אֶל רוֹדְפִי נֶהְפָּכְתִּי,                  כִּי נִכְסוֹף נִכְסַפְתָּ,

וּלְתָפְשׂוֹ שָׁלָחְתִּי                      אַךְ לָמָּה גָּנַבְתָּ

יָדִי – נָמוֹג וַהֲלוֹם?!                 לִבִּי עִם שַׁלְוָתִי?

שׁוּב הוֹפַע בַּחֲלוֹמִי                   פֶּן אֶרֶץ וְרָקִיעַ

אוֹ הָשִׁיב לִי שְׁלוֹמִי.                 בַּכְּבָרָה אָנִיעַ

אָז אֶשְׁקוֹט בִּמְקוֹמִי,                וּשְׁאוֹלָה אַצִּיעַ

אֶשְׁכַּח כִּי רְאִיתִיךָ.                  עַד כִּי מְצָאתִיךָ.

 

ככלותו את חרוזיו האחרונים נִחתו ידיו על מיתרי הנבל וישמיע קול גדול אדיר וחזק, ומדי פרטו בנבל לא שמע כי נפתחה הדלת ונער לָבֵש בגדי תלמידי הגמנזיום בא החדרה.

אדוני הרופא! – קרא הבא בקול גדול למען ישָמע קולו אל אלבירט היושב תפוּשׂ במזמות לבו.

אלבירט הפנה שכמו לעוּמת הבא ויבּט עליו רגעים אחדים כמתבונן ופתאום קרא כאיש זוכר נשכחות: אברהם!

אנכי הוא! – ענה הנער בחשאי.

מה זה היה לך היום כי לבשת מלבוש נכרים ביד רמה? האם ימות המשיח הגיעו?

הה, –  ענה הנער שידוּבּר בו, – עוד לא הגיעה גאולתנו ופדות נפשנו; עוד מגוֹר לנו מסביב ולא נוּכל לעשׂות הטוב והישר גלוי לכל העם; אבל אנכי מצאתי היום עת מצוא לבוא במלבושי זה להתראות פני אלופי ומיטיבי, כי ידעתי כי ישׂמח לבו בראותו אותי.

שׂמח לבי כמו יין.  וראה איך ילבשוך מלבושיך אלה! לא נכּר בית צוארך האדום לפני אודם לחייך, ולבך ממוּלא כתרשיש מתדפק בתוך בגדך המחוּבּר בּלוּלאות על כל כפתוריו. ואיה פאותיך הארוּכּות? ואיה בגדך הסרוח על קרסוליך? הנה זה כשנה תמימה היית בא מדי יום ביומו לשמוע בּלמוּדים מפּי; וכאשר יראת את בית אחיך ואת אנשי העיר מעשׂות יומם ותעשׂ לילה, ובנשף בערב יום היית מתגנב לבוא אלי בעת לא תשוּרך עין חסיד.  שנה תמימה עמדה לך חכמתך להתחבא מפני חמת המציקים ולא כשל כוח הסבל ללמוד בשׂוּם שכל את אשר הוריתיך עד כי עצרת כוח לבוא בלשכה החמישית פעם אחת.  וכל מעשׂיך הטובים האלה עשׂית במחשך להסתירם מרוכסי איש מריב לשונות; ומה היה המעשׂה היום, בני?!

ידעתי מראש כי תתפלא בי, אלופי וראשי! אמת נכון הדבר כי עד היום נזהרתי מבּוא בצל קורתך לעיני העם מדאגה בדבר פן יוָדע דבר בואי אליך ונתנו לפנַי מכשולים ומנעוני מהגיע למחוז חפצי; כשנה תמימה הייתי בא אליך כגנב במחתרת.  בעת שכּלה רגל מן השוק, ואתה בטובך הגדול מנעת שֵנה מעיניך ותּסָגר עמי חדר בחדר ללמדני לשון ודעת.  וה' אלהים עלי ולא גלה סודי אל מורדי האור עד אשר באתי זה כירח ימים בבית הספר בחדר החמישי. מלבושי אלה שמורים לי בחדר משרת בית הספר ואנכי עובר בשוק בבגדי הארוך שיורד עד קרסולי ופאותי תלויות ויורדות על לחיי; ובבואי אל בית הספר אסור אל חדר המשרת, אשנה פני, אסלק פאותי אל אחורי אזני, אסיר בגדי הארוך ואלבש בגדי אלה עד צאתי.

בורסיף ידע כל אלה? – שאל אלבירט.

מובן מאליו שידע, כי לולא זאת לא  יכלתי להתקיים אפילו חודש אחד. גליתי לו את מעמדי ואת מעמד אחינו בני אמונתנו ואבקשו לתת לי רשות להתחפּשׂ זמן מה עד עת מצוא והוא נתן לי רשות ויהללני על התגלות לבי ועל תשוקתי ללמודים וכן היה... הדבר גם היום.  אפס מאשר אין אחי ואשתו בביתם וגם כל החסידים יצאו את העיר,  שׂמתי נפשי בכפי לעבור במלבושי אלה עד הלום.

מה תאמר? אחיך ואשתו אינם בביתם? איככה זה? הלא היא חולה ויולדת!

היום בבוקר השכם לקח אחי את אשתו היולדת ואת הילד הנולד וישׂימם בעגלה ויקם וילך לפני ר' לייבעלע בזרקישק.

את היולדת ואת הילד לקח? – קרא אלבּירט ולא האמין למשמע אזניו. – הוי איש משוגע וחסר דעת, מעמיד בסכנה נפשות בני ביתו היקרים.  ובשביל מה?

בשביל שיֵשב שם הרבי על כסאו של אליהו!

הנשמע כדבר הזה בין אנשים שדעתם שלמה או הנהיה כּמוֹהו!  לבי אומר לי כי לא תהיה אחרית טובה לדבר הזה.  אבל נסיח נא דעתנו מן העלילות המגואָלות האלה, שבה עמדי ונשתה סף חמים.

אודך ביושר לבב על טובך אבל לא אוּכל להתמהמה כי עוד הרבה לי לחזור על למודי ולהכין ליום המחרת ואני במַלאכוּת שׂרה באתי אליך.

בדברים האלה הוציא אברהם תכריך קטן מחיקו ויתננו לאלבירט.

אלבירט מהר ויפתח את התכריך ויוציא את ענק הזהב ובפתחו עמד מרעיד בראותו תמונת שׂרה לנגד עיניו.

פני אלבירט צהלו משׂמחה ומעליצות לב.

מנחה היא שלוחה לך מאחותי וברכה ליום הוּלדתך, – אמר אברהם.

בת נדיב! – קרא אלבירט בשׂשׂון לבו ויַגע את ענק הזהב אל פיו ויחבק וינשק לאברהם מביאו. – במה אכּף לה על טוּב לבּה! הלא זה פתרון חלומי אשר חלמתי בהקיץ בטרם בואך, אחי אברהם. הבה השיבה לה תודתי וברכתי עם הספר.

ואלבירט לקח גליון נייר בהיר אדמדם כצבע השוֹשן ויכתוב עליו טורים אחדים ויחתמהו ויתנהו בידי אברהם.

אתמה מאד כי בדד הנך היום, – אמר אברהם. – ואני אמרתי אך ישבו שׂרים את פניך ואתה כּוֹרה כרה היום, יום זה יוּלדתּ, ובגלל הדבר הזה גם פשטתי מעלי את בגדי כלאי ואלבש בגדי הגמנסיום בלכתי הלום במלאכות שׂרה.

אוחז אנכי בזה במנהל ישׂראל, – אמר הרופא, – אינני חוגג ושׂמח מעודי ביום הוּלדתּי, כי מה יום מיומים ונגילה ונשׂמחה בו!  הלידה בפני עצמה הוא דבר מוכרח מטבעו, דבר מקריי שאינו תלוי בבחירה, ושׂמחה זו מה עושׂה?  הידוֹע נדע מאז נוָלד כי אנשי מופת נהיה כי נביא תועלת והנאה לנו ולאחרים? הלידה תביא בעל חיים תחת השמש והחינוך וההרגל במעשׂים טובים תברא את האדם!  על כן אין לנו לשׂמוח ביום שנולדנו בו כי אם ביום שעשׂינו איזה דבר גדול ומעשׂה מצוין, מעולם לא שמענו שיהיו אבותינו חוגגים יום הוּלדתם אף על פי שבין העמים אשר סביבותיהם היה נודע המנהג הזה מראש מקדמי ארץ.  פרעה עשׂה משתּה לכל עבדיו ביום הוּלדתו ואנו אין לנו זכרון לימי הוּלדת אבותינו; ירמיה ואיוב מקללים את יום הוָלדם וקהלת אומר כי יום המות טוב ממנו.  "בשעה שאדם נולד אין הכל יודעים מי הוא ורק מעשׂיו ירוממוהו ומעשׂיו יפארוהו" אמרו החכמים, האדם שחוגג יום הוּלדתו הוא בעיני כגס רוח שמכריז על עצמו ואומר: אדם גדול אני וצריכים אתם לשׂמוח בביאתי לעולם!

– בכל פעם אשר אבוא אליך לא אצא ריקם, – אמר אברהם, – כי תקח אזני דבר פיך ואוסיף לקח.  והנני נפטר מאתך מתוך דבר ההלכה שחדשתּ לי.

ברגע זה נשמע קול רעש עגלה והמון גלגלים קרבים אל בית הרופא.  אברהם מהר לצאת כי ירא פן ימצאוהו כגנב במחתרת ויתקע כפו אל אלבירט ויפּטר וילך לו.

הוא יצא לא הרחיק ועגלת הרכש רתומה לשלשה סוסים דוהרים בכל עוז נגשה אל הבית ואיש קפץ וירד מן העגלה ויפתח את הדלת בחפזון.

הרופא הכיר תוך כדי דבּור את יוסטוס משרת מרדכי.

מה זה לך יוסטוס, – שאל, –  האם לא הלכת את אדוניך?

הלוך הלכתי ומשם אנכי בא, ואדוני שלח אליך ובקשך כי תחיש בטובך לבוא אתי לזרקישק אַל תוֹחר רגע.

ומה היה הדבר שמה? האם חולה אדוניך או אשתו?

לא ידעתי מאומה, אבל אדוני צוַני לדפוק את הסוסים כאשר יוכלון שׂאת, כי הדבר נחוץ מאד.

אלבירט מהר לשתות את החמים ויוסטוס נתן מלוא קוּמצו מספוא לסוסים; אחר קם הרופא בחפזון ממושבו ויקרא לנערו משרתו ויַלבּש אותו בגדי הדרך וברגעים אחדים נשמע קול צליל הפעמון והמון הגלגלים מתגלגלים בחפזון גדול ויוצאים את העיר.

 

ט: יעלזו חסידים בכבוד

והעיר זרקישק צהלה ושׂמחה.  כבר עברה האשמורה הראשונה ועוד לא כלתה רגל מן השוּק; עוד ינהרו המונים המונים ויסובבו בשוָקים וברחובות המאירים מפני האוּרים והמנהרוֹת; עוד לא סר מרזח סרוחים והמונים המונים יושבים בבתי המשקים מסוּבּין אל השוּלחנות ומוזגין להם כוס אחר כוס, עד כי חדל לספור כי אין מספר.

גם מכּרינו ומיודעינו אנשי גאולתנו יושבים אל אחד השוּלחנות בבית מלונו של ר' איציק;  הפעם נלוָה גם בעל הבית עליהם, גם ר' שפוֹך עומד על דוכנו למזוג הכוסות, גם שני הבחורים העתידים להיות חתנים יושבים ביניהם אף על פי שאינם דוברים דבר כי כוחם רב רק בנסתרות שאין דורשין בהם בכנופיא, גם ר' זאנוויל גם ר' חצקיל הגבאי גם חַרחַס ראש משיטי הדוברות ביניהם ועוד חסידים רבים ראשונים ושניים ושלישים בקודש, גבאים ורבעים ומשרתים וחסידים סתם "מאמינים בני מאמינים".  ויהיו אוכלים ושותים יין ומקטירים קטורת ונדבּרים איש אל רעהו.

האמת הדבר, – שאל אייזל, – כי הטוב בעצמו לא הואיל לשבת על כסאו של אליהו אצל מאָטקע?

אמת ויציב! – ענה ר' חצקיל פורקעס.

ואת מי שלח תחתיו?

את מחותנו!

את ר' וועלפעלע? פלאי פלאים!  בודאי יש טעם בדבר.

בלתי ספק טעמו ונמוקו עמו, – אמר ירוחם בעל הרחַים.

לא יעשׂה הטוב ב"ה דבר בלתי אם גלו לו סודו מן השמים, – החליט הבלן.

אבל מדוע זה אין שרענצעל בתוכנו? – שאל בעל הבית. – הוא היה מסַפּר לנו את כל אשר נעשׂה על הברית.

את שרענצעל נהגתי והביאותי לחדר משכנו, –  הודיע בינדיט האומן, – כי עברוֹ היין בשובו מן הברית עד כי לא היה בו כוח לעמוד. שמה כרע רבץ כארי וירדם.

וזכריה הרדישקר מדוע לא בא אתנו אל המשתה?

יש טעם בדבר! – אמר הלל הבלָן בדרך רמז, – ולא טעם לפגם.

צר לנו כי לא בא הלום, – אמר ר' זאנוויל, – לא בשבילו כי אם בשביל היין המשומר בענביו. יטופון נעוֹהי חמר!

ומי יעמוד עתה על המשמר בחדר הטוב שיחיה? – שאל בעל הבית.

באשמורה הראשונה עמדתי אני, – אמר ר' חצקיל, – ועתה יעמוד ר' תרטיאל.

ומה ראית שמה, סַפּרה נא לנו! – הפצירו בו המסוּבּין.

מה ראיתי? הרבה ראיתי! אבל לא כל מה שראיתי ניתן לספר.  ראיתי את הטוב ברוך הוא יושב על כסאו שותה ומדבר ומעלה עשן כל שהוא, פניו מאירים ודבריו שׂמחים כנתינתן מסיני; ועוד ראיתי... – הוסיף רבי חצקיל ויושט את כוסו הריק, ויקרא: "ר' שפוך!"

מה ראית עוד? מהרה סַפּרה נא! – אמר אפרים במלאותו את כוסו.

ראיתי כי שב ר' וועלפעלע מן הברית והוא סר וזעף שלא כדרכו...

ר' וועלפעלע סר וזעף?

כמו שיהודי אנכי!  וכמעט ראה אותו הטוב ברוך הוא הכירוֹ בפניו כי השׂטן נזדקר בו וימַלא את גביעו גביע הכסף ויקרא: לחיים ר' וועלפעלע! אין השכינה שוֹרה מתוך עצבות!

אבל על מה היה ר' וועלפעלע נעצב?

מי ידע זאת בבירור!  אבל שמעתי מאחורי הפרגוד אלו לאלו ממללים שקרה אסון על הברית מילה.

ומה היה הדבר?

התינוק הנמוֹל נוּטה למות.

הוא הדבר אשר לא הִלך הטוב בעצמו לשבת על כסא אליהו, –  אמר אייזיל, –  כי ידע מראש כי הס"ם נצב לשׂטן לו.

גדולים מעשׂי רבּנו! – הסכימו כל המסוּבּין.

אבל הידעתם מה עשׂה הבעל הבית שלי? – אמר חַרחס – הוא לא בא לדרוש בהטוב שיחיה ולבקש ממנו להעביר הסכנה מעל ראש בנו, כי אם הלך לדרוש ברופאים וישלח את יוסטוס משרתו לקרימבילישק להביא משם את הרופא.

בודאי גלגול אחזיה הוא, –  אמר ר' זאנוויל שעיין בפסוק בין השמשות.

בלתי ספק יצא מדעתו מחמת צער, החליט רפאל הסנדלר.

– ועוד גדולה מזו עשׂה בעל ביתי בשגעונו, – הוסיף חַרחס המסַפר.

– גדולה מזו! מה היא?

– נפל כדוב שכּוּל על שרענצעל וירד עמו ללחָייו[4].

על שרענצעל שמל את בנו? – קרא אחד היושבים.

ועוד גדולה מזו עשׂה, –  הוסיף המסַפּר לגלוֹת בלכתו מן הקל אל החָמוּר. – גרש את ר' וועלפעלע מביתו בחרפות וגדופים!

גרש את היהודי-הטוב ר' וועלפעלע סנדקו! מחוּתּנו של הטוב שלנו ברוך הוא!

ועוד יותר מזה עשׂה! – הוסיף עוד המסַפר שנעשׂה כמעין המתגבר, –  אבל אירא לגלות ברבים פן ימצאני עווֹן.

סַפּרה נא סַפּרה, הלא אנשים אחים אנחנו.

הטיח דברים כלפי הטוב ברוך הוא!

אוי! – קראו כל המסוּבּין פה אחד קטן וגדול.

צר לי על מאָטקע! – אמר ר' איציק, – אח טוב היה למכיריו.  אבל מדוע זה יצא מדעתו?  אם בשביל התינוק שנוטה למות, היה לו ללכת ולהתחנן פני הטוב ברוך הוא וחי הילד?

לא בשביל זה בלבד צלחה עליו הרוח הרעה, –  אמר אפרים שׂר המשקים. – ידעתי כי יש דברים אחרים בגוֹ...

ומה המה?

אחותו יצאה לתרבות רעה!

מה מעשׂיה הרעים אשר היא עושׂה? – שאל ר' בונם. – האם מפזרת היא את דרכיה לזרים?

הס מלהזכיר!

או אולי פטפטנית היא, פדרנית, סקרנית או צייתנית?

חלילה וחס!

ומה אפוא מעשׂיה הרעים?

– יוצאה היא וראשה פרוע!

– ראשה פרוע! – קרא ר' זאנוויל, – רחמנא לצלן מחציפו דלהון.[5]

– האם עברה חמוּרה הוא? – שאל הבחור ברוך בינתים.

חמורה שבחמורות, בני! – אמר ר' זאנוויל. – ההיא שערא דאתתא גרים לעילא גרים לתתא, גרים לבעלא דאתלטיא, גרים מלה אחרא בביתא.[6]

והלא זה היה כבר ימים רבים, –  אמר ר' איציק, –  ובשביל כך משך הטוב ברוך הוא את ידו ממנה ולא לקָחה לבנו לאשה כאר היה במחשבתו תחלה.

ועתה קמה עליו מביתו רעה אחרת, גדולה מן הראשונה, –  מלא חַרחַס את דברי אפרים.

ומה היא? הגידה!

חַרחס פנה כה וכה לראות אם אין איש זר בתוכם.

אל תירא, – אמר איציק, – אנשים אחרים אנחנו; אין מלשין ומסגיר בתוכנו.

אחיו נעשׂה – מומר, – אמר חַרחס בקול נמוך.

מומר!!! – קראו כל המסוּבּין בשממון גדול.

מומר לכל התורה כּוּלה, ראוהו לָבֵש מלבוש נכרים בכפתורים נוצצים מנחושת קלל, מגלח פאותיו והולך בבית ספריהם.

בבית ספריהם? ומה הוא עושׂה שמה?

מה הוא עושׂה? קורא בספרים חיצונים ובלתי ספק גם אוכל ושותה עמהם.

אח לצרה יוָלד! – קרא ר' זאַנוויל שהיה מעיין בפסוק בשעה שאינו לא יום ולא לילה.

ברגע הזה נשמע קול המולה בחצר לפני פתח הבית.

מה קול השאון שמה? – המה בעל הבית כמו יין.

אהה שוד ושבר, – שאגה בעלת המלון מנהמת לבה, –  הנה מצאו פגר איש נטבע בבאר אשר בחצרנו.

פגר איש! – קראו כּוּלם ויקפצו ויעמדו על רגליהם וירוצו החוצה.  והחצר עודנה מאירה מן האבוקות ומן המשׂוּאות הדולקות סביב.

ביינוש פונדילאָווער! – קרא ר' איציק רתת בהביטו בפני המת השוכב שׂרוע על הארץ. – איזה הדרך בא אל הבאר?

ירד לטבול בבאר ולטהר עצמו אל הכּפּרות כמו שצוה הצדיק; – אמר אחד העומדים, – ירד ולא עלה עוד.

לעולם אל יפתח אדם פיו לשׂטן! – אמר ר' זאנוויל. – פיו הכשילו באמרו כי ראה סימן רעה לעצמו בזה שלא היה על ראש השנה בקרימבילישק. כאשר פתר כן היה.

אהה אבי אבי! – נשמע פתאום קול חיימקע הקם משנתו בוכה וממרט שׂערו. – אמי איננה ואבי איננו ואני אנה אני בא!

הס בני הס, – נחמוֹ ר' חצקיל השתדלן. – הֵרגע והשקט; הצדיק לא יעזבך, אנכי אשתדל בעבורך.  בלתי ספר יתן לך מקום בבית מדרשו לגור שם ולעסוק בדברי תורה ואנחנו נכלכלך איש איש יומו!  כי אביך מת על קדושת השם.

אהה, אהה פלטו, מַלטו!! – נשמע פתאום קול מר צורח מבית המלון.

החבורה כּוּלה הפנתה מן החצר ותמהר לבוא אל הבית והנה שם באחד החדרים שרענצעל רובע הרב השוחט והמוהל שוכב על הארץ; פניו לבנים כמת; שׂער ראשו ופאותיו וזקנו העלו סמר; קצף על שׂפתיו, עיניו עמדו בחוריהן והוא מפרפר ומשמיע מגרונו קול אימה כבשעת יציאת הנשמה.

שכּוֹר הוא! – קרא אחד הנצבים. – יישן ויפכח שכרותו.

הבו לו מים קרים להשיב את נפשו, – אמר ר' איציק בעל הבית.

והלא מי רגלים יפין לה לשכרות! – אמר אפרים. – רפאל! בוא לרפּאות את שרענצעל! פצה שׂפתיו ועשׂה לו כאשר ידעת.

הסנדלר הכין את עצמו למלאות עצת אפרים אשר יעץ.

מתלעותיו סגורות, – אמר רפאל וישב אחור. – דלתי פניו מי יפתּח?

– הניחו לי ואקיז לו דם, – קרא בענדעט האומן, – פן יאחזהו הדם.

– עִוְרים! האינכם רואים כי עוית אחזתּוּ? – קרא פתאום ר' זאנוויל, –  סורו סורו אל תגעו בו כי השׂטן בקרבו.

– סורו סורו! – קראו אחריו כל הנצבים וירתעו לאחוריהם וימהרו ויעזבו את האומלל שוכב על הארץ בין החיים ובין המות וישובו לכוסם וליין משתם.

כרבע שעה ישבו המסוּבּין איש על מקומו וישכחו את ביינוש המת ואת שרענצעל המוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים ויתחרו לפכּח צערם בכוס של יין והנה בא החדרה ר' תרטיאל הרובע הראשון.

ר' תרטיאל! – קראו המסוּבּין. – האם כבר כלית משמרתך?

כּליתי בעזרת השם.

– כי עתה שבה והשיבה נפשך, –  אמר אפרים וימַלא לו את הכוס.

ר' תרטיאל לא שנה אחרי דברי שׂר המשקים וישתה כוסו בבת אחת.

ומה ראית בחדר הצדיק? – שאלו המסוּבּין תאֵבי חדשות.

לא ראיתי דבר, כי בעמדי על משמרתי כבר עלה הצדיק על ערשׂ יצועיו. אבל שמוע שמעתי...

מה שמעת? סַפּר נא!

תסַמר שׂערת בשׂרי מדי אזכורה את אשר שמעתי.

הגביע הזה נחש ינחש, –  אמר אפרים, –  הריקהו ותנוח רוחך ואחר תסַפר.

אנכי עומד על משמרתי בחדר הקרוב אל חדר המשכב אשר ישכב בו הצדיק, –  החל ר' תרטיאל לספּר אחרי נחשו בגביע. – יושב אנכי על משמרתי ומקטרתי בפי ומתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר והנה קול פחדים באזני יוצא מחדר הצדיק כגול איש מחכך בגרונו, מקיא בלעו ומוציא ליחו בכוח.  מהרתי הטיתי אזני אחר הדלת והמזוזה ושמעתי את הצדיק מתהפך על משכבו. ערבתי את לבבי לצעוד על סף החדר – ומה נראה אלי? נראה לי כאִלו הכרים אשר היו מראשותיו מפוּזרים על הארץ רטוּבים ומלוכלכים בקיא ובלחוּת והכסת אשר הציעו במטה תחתיו מגוללה ומונחה מראשותיו כעין כר, והוא נרדם ויעף ומשמיע קול נחרו אימה.  רעדה אחזתני ואמהר ואעיר את הפ"ץ הישן בחדר הסמוך; ויקם ויכּנס בחדר הצדיק ויתבונן שם בינה גדולה ויצא אלי ויאמר:

ועל מה זה אתה מתפלא? האם לא ידעת מה היה הדבר!

לא ידעתי! – הודיתי לו.

בבחינת אחור באחור אתה! – אמר אלי, – והדברים עתיקים ופשוטים מאד: הכרים אשר הושׂמו מראשותיו החלו לריב והיו מדיינין זה עם זה; זה אומר עלי יניח צדיק ראשו וזה אומר עלי יניח צדיק ראשו והיו מריבין ומדיינין זה בזה עד כי כוּלם נבלעו באחד.

המסוּבּין חפצו לתמוה איש אל אחיו והנה קול אנקת מות יוצא מן החדר הסמוך.

מה זה? – קרא ר' תרטיאל בחרדה.

שרענצעל שבק חיים לכל חי! – אמר בענדעט בקרת כוח.

שרענצעל!? – חזר לשאול ר' תרטיאל. – מה היה לו? ומדוע לא החַשתם לו ישועה?

השׂטן הזדקר בו, –  אמר שמואל הבורסקי.

– ר' זאַנוּויל אמר, כי עוית אחזתּוּ, –  נענה חייקיל בינתים.

לא עלה על לבנו כי מסוּכּן הוא – התנצל ר' זאנוויל.

גמר חסיד! – פּתח ר' לעמל החוזר ברוח נכאה.

עיני עיני יורדה מים! – נאנח ר' זאנוויל וימח כדמעה מעינו האחת.

אתא מלאך המות ושחט לשוחט! – קונן ר' תרטיאל על חברו.

דשתא כתורא... – מלא את דבריו ברוך להראות שגם הוא בן תורה ובקי בהגדה.

רבים שתו ורבים ישתו! – הוסיף להספידו ר' תרטיאל.  – גלגל חוזר בעולם.

נשתה גם אנחנו כוס תנחומים, –  אמר ר' שפוך וימזוג את הכוסות.

תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו! – אמר ר' איציק בקחתו את כוסו מיד אפרים.

שרענצעל מת בנשיקה! – הבטיח ר' חצקיל פורקעס ויגע את הכוס על פיו.

נפלאת היא בעיני, –  מצא אייזיל את לבבו להעיר. – הלא הצדיק ברך אותנו כי לא ימות אחד ממנו בשנה הזאת... וזה שרענצעל השני המת על פנינו.

– האינך רואה בעלילות שלא היה שרענצעל וביינוש בכלל הברכה? – אמר ר' זאַנוויל.

– או אולי היה בלבם שום טינא ולא חלה הברכה עליהם, – אמר ר' איציק.

– אין מהרהרין אחרי מדותיו של הצב"ה! – הסכימו יחד כולם.

ברגע הזה נשמע מרחוק קול דהרות סוסים ופעמון מצלצל.

– יוסטוס שב והביא את הרופא, –  אמר נער משרת בית המלון.

– הניחו לי! – אמר בענדעט האומן, –  ואמהר ללכת שמה ואשמעה מה בפיו.

בענדעט קם ללכת.

– כּתּר לי זעיר! אלכה גם אני אחריך אולי יהיה לבעל ביתי דבר אלי, –  אמר חַרחס.

ויקם ללכת ולא יכול כי עברוֹ היין.

תמכו בידי! – קרא בלשון גמגום ויפול אחור על מושבו.

השיבו נפשו ועזרוהו באשר תוכלו! – פקח ר' תרטיאל. – אל תעמדו מרחוק כאשר עמדתם בנפול שרענצעל. מי יודע רפואה בדוקה לשכרות יבוא ויאמר.

יין קשה שנה מפכחתו! – אמר ר' חוצפית. – ברייתא מפורשת היא.

כבר אמרתי כי מי רגלים יפין לה, –  אמר אפרים. – כמה פעמים רפּאתי בסגולה בדוקה זו אנשים אשר שתו לשכרה ויתעלפו בבית המשקים שלי.

כי עתה קוּם עשׂה מי שיש לו צורך לדבר ברגע הזה, –  אמר ר' תרטיאל. – אין לך דבר עומד בפני פקוח נפש.

ור' בונם רובע הרב, החסיד אשר טבל לפני שעות אחדות ש"י טבילות לסבּב כפּרות בקדוּשה ובטהרה קם וימַלא בפני כל קהל החסידים את העצה הטובה אשר יעץ שׂר המשקים המומחה על חַרחס שומר הפרדס.

וקליטא וברקוס נשׂאו את חַרחס כנשׂוא קורת בית הבד ויטילוהו על המטה, והנותרים כל אשר עמד כוחו בו, שבו למשתּם ושׂיחתם והיו עוסקים ומסַפּרים כל הלילה עד שבאו ואמרו להם זמן ק"ש של שחרית.

 

 

י: המוכסת

עברו שבעה ימים מעת חנוּכּת העיר זרקישק ומעת בואה תחת שבט ממשלת ר' לייבעלע.

ויהי היום יום ערב חג הסוּכּות ויוכבד מַחזקת מכס היין יושבת בביתה בקרימבילישק והבית מפואר וכליל יופי, ולו שני מבואים, פתח אחד פתוח אל הרחוב והשני אל החצר.  ושׂרה אחות מרדכי יושבת לפני יוכבד ועוזרת אותה במלאכתה מלאכת שמים, להשיב לעניים ליום החג את עבוֹטם אשר עבטו אצלה.  ומשה בן יוכבד בא גם הוא מביתו לבית אמו והנה הוא יושב בחדר ואוגד את לולבו והדסיו ועוזר גם להן במלאכתן עֵזר מעט לרשום את שמות הלוֹוים והעבוטים בספר פתוח לפניו.  כי יוכבד המוכסת אשר החסידים שפכו בוז עליה ויעלוה על שׂפת לשון ודבּת עם היא אשת חיל יראת אלהים נדיבה ועושׂה צדקה בכל עת ביד מלאה וגדושה.  מלבד מתנותיה לאביונים מדי שבוע בשבוע, מלבד נדבותיה ללשכת חשאין אשר פזרה לענייה ולעניי עירה ולעניי ערים אחרות, לכל חברה קדישא ולבתי האלהים, מלבד בית הכנסת שהיא מיחדת לתפלה ולתורה באחת מחצריה, מלבד בית החולים אשר היא מַחזקת על חשבונה, עוד הניחה סך מסוים לדורות עולמים להיות קרן קימת להלווֹת ממנו לעניים על מַשכּנות בלי נשך ומרבּית.  ורשות בידי הלווים להחליף את עבוטם כפי צרכם.  וביותר היו העם מרבים לבוא לפני חג ומועד כי אז פדו את העבוטים או החליפו בגדי מועד בבגדי חול והוציאו את ספרי התפלה הדרושים לחפצם ביום החג.  ושׂרה באה להיות לה עזר כנגדה במלאכת שמים זאת.

האם גם היום באת בתי לעזרני? – שאלה יוכבד בנדבות פיה מדי הושיטה ידה לשׂרה, –  ואתּ עיפה ויגעה מרוב טרחך ומשׂאך לסעוד את יבמתך על ערשׂה ערשׂ דוָי.

בלילה הזה לא נדדה שנתה וגם אנכי ישנתי ואחליף כוח והרופא בּקר אותה היום בבוקר ויבטיחני כי תשוב לאיתנה, ועתה נטשתיה על יד אחי הצעיר ואמהר אליך.

היטבת חסדך עמדי, בתי, אבל אחיך מרדכי מה הוא ומה שלומו, האם עוד בשגעון ינהג?

בשגעון? האם באמת תדמי גברתי כי מרדכי אחי יצא מדעתו?

כן שמעתי והוא קלא דלא פסיק.

החסידים העבירו הקול בראותם כי מרד מרדכי בהם ויהפך להם לאויב.

אבל שמעתים מספרים זאת בשם אלבּירט, –  אמר משה בן יוכבד.

גם זה אמת!

אמת?

אמת ונכון! בהיות אלבירט בזרקישק ומרדכי מכאב לב ומשבר רוח על מות הילד החל להיליל מר ולחרף את היהודי-הטוב אשר היה בעוכריו, נקהלו החסידים בשכרוּתם על בית מרדכי ויאמרו ליסרו על דבר שׂפתיו.

הוי אנשי סדום! רעים וחטאים לה' מאד!

ולולא אלבירט שמה כי אז מרה היה באחרונה. כראות אלבירט את האנשים קשים ועזי נפש ועומדים על דעתם, יצא אליהם הפתחה וידבר על לבם; והמה לא אבו שמוע.  "תּנה לנו את מאָטקע המקצץ בנטיעות" – קראו כולם פה אחד – ונכּנו נפש!" – "אבל על מה ולמה תבקשו נפשו לספותה?" – "על כי דבּר סרה על קדוש ישׂראל".

"אבל מה שדבּר דבּר בהיות עליו הרוח הרעה, כי מרוב צערו נשתגע" – "נשתגע!" – קראה עדת הפראים, קול אחד, – "רוח רעה מבעתהו! עזבוהו ויספה בעווֹנו כי נקמת ה' היא נקמת עבדו הצדיק".  ויפוּצו העם איש לאהליו.

יוכבד מלאה פיה שׂחוק: נבון תחבוּלות יקנה וילכוד פתאים בפתיותם.

אבל מפי עליון לא תצא הרעות בלתי הטוב – הוסיפה שׂרה בתום לבה.  – טוב מאד זה המות אשר מת הילד, כי על ידי זה חיתה רוח אחי וישלך את חַבלי השוא את עבודות החסידות מעליו.

– יקר המותה הזה לחסידי עירנו, – אמרה יוכבד, – כי נפלה מהם התרנגולת העומדת לגדל ביצי זהב, הוא מרדכי סוחר העצים אר הזיל זהב מכיסו לכיס הרבי וכסף תועפות לו.

– אבל מה יושיענו זה? – אמר משה. – חברת פועלי אָון אלה הולכת ורבּה מיום ליום ומשעה לשעה; ואיש אחד כי יבּדל מהם במה נחשב הוא?

כן דבּרת בני, –  ענתה יוכבד, – וכרוּבּם כן יוסיפו לחטוא ועזוּת מצחם תגדל יתר.  השמעת שׂרה את אשר עשׂה אפרים בעל המַשקים?

לא שמעתי דבר!

עז פנים זה בא לבית המדרש וידבר נאצות עלי ויחרף ויגדף את זכר אבי אבי זקני זכרונו לברכה.

את זכר הגאון ר' אליהו? תאלמנה שׂפתי שקר!  ואת החשית ולא עשׂית לו מאומה?

על כבודי מחלתי לו אבל על כבוד זקני לא יכולתי למחול ולמען לא יוסיף לסַפּר אחרי מטתו של הצדיק החסיד האמתי ענשתיו וסגרתי את בית משקהו לימים אחדים.

קטן עווֹנו מנשׂוא, –  אמר משה.  – אמי, האמיני לי!

ובכל זאת קם שאון ביניהם והרבי שלח אלי רץ אחר רץ ומלאך לקראת מלאך...

מלאכים ממש? – שאלה שׂרה בשׂחוק.

מלאכים ממש! – ענתה יוכבד גם היא מַהתלות, – את רפאל הסנדלר, את מיכאל טחה גגות ואת גבריאל מנקה הארוּבּות, אבל בפעם הזאת הקשיתי את לבי ואדבּר בהם דברים קשים כגידים ולא שמעתי גם בקול תחנוני קאפל בן משק ביתי; ובית המַשקים יהיה סגור עוד עשׂרת ימים וביום האחד עשׂר יפתח.

צר לי עליך אפרים, – ענתה שׂרה, – מי ישער תוקף  נזקך!  עתה בעת נאספו הלום כל שותי יין מקצות הארץ עתה בית משקך סוגר ומסוגר אין יוצא ואין בא.

– איצקע בעל המלון בזרקישק הרויח אלף כסף במשך שלושה ימים אר ישב הרבה שם, –  אמר משה.

– ואחד מהם היה יום הכפּוּרים, –  העירה שׂרה.

על כן גם בחרתי לאפרים בעונש הזה, כי ידעתי כי בזה יבולע לו.

אבל בכל זאת קטן עווֹנו מנשׂוא, –  עמד משה על דעתו.  – כל עוד לא נשחיתה העץ משרשיו לא יעמוד מלשׂאת פרי ראש ולענה.

אבל, בני, הלא לא נקצוף על כל העדה אם איש אחד יחטא.  יבוא היום ומצאם עווֹנם, כי יפגשו בהם בעלי אגרופין, וגדעו את קרניהם.

אחת השפחות נכנסה ותקרא את בעלת הבית לחדר החיצון.  יוכבד יצאה.

– אמי איננה יודעת, –  אמר משה אל שׂרה בצאת יוכבד מן החדר, – ולא יעלה על לבּה, כי השבט אשר תיסר בו את אפרים היה לו למַטה עוז והעונש אשר שתה עליו הביא לו ריוח.  כי צוה הרבי לאסוף פדיון מיוחד בעד אפרים מכל המון החסידים אשר ינהרו בימים האלה לראות פניו.

והעם מביאים? – שאלה שׂרה.

מַרבּים להביא! – אמר משה. – קאפל סוכננו, אחי אפרים הבטיח לי כי כבר נאסף לידו יותר מחמש מאות שקל; כי הוא אחד ממשרתי הרבי הראשונים והוא הוא המאסף הנדבות בעד אחיו.  אף אמר לי כי לא יוסיף אפרים לפתוח את בית המַשקים כי אם ישלח במסחר ידו.

ואתה לא גלית בזה את אוזן אמך הנכבדה?

מה זה ועל מה זה? לא חפצתי למרר רוחה עד עת מצוא. 

ברגע הזה שבה יוכבד.

הידעתם למה נקראתי מזה? – אמרה בשׂחוק. – ר' לייבעלע קראני לחתונת בנו היום אחר הצהרים.

ואת הכלה לא קראו אל החתונה? – שאלה שׂרה.

את הכלה? – שאלו יוכבד ומשה בתמהון פה אחד.

אותי, את כלתו של הירשקה!   בּארה שׂרה את דבריה. – השכחת עדינה כי אותי ראה הרבי לבנו לאשה ולפי דבריו אשר דבּר באזני מרדכי אחי באזניו שמע את הכרוז ארבעים יום קודם יצירת בנו שאנכי אנכי היא בת זוגו, אנכי ולא אחרת.  ולולא השתדלתּ את, ידידתי הנכבדה, בין פמליא של מעלה להוציא כרוז אחר – כי אז הייתי אנכי המאוּשרת לעמוד היום עם ר' הירשקה תחת החוּפּה.

יוכבד ומשה מלאו פיהם שׂחוק על דברי שׂרה.

התלכי אל החתונה? – שאל משה את אמו.

טוב לי ללכת אל חתונת בלהה העניה, –  אמרה יוכבד, –  מלכת אל שׂמחת עליזי גאוה אלה.

האם היא בלהה שפחתך ההיתה אצלך ואשר נתת לה מוהר ומתן כל צרכיה? – שאלה שׂרה.

היא היא, ידידתי!

ולמי תהיה לאשה?

לגמליאל הבנאי.

והיום תהיה חתונתה?

היום אחר הצהרים תהיה חתונתה וגם חתונת זלפּה היתומה; ולשתיהן אלך בחפץ לבב לא אחדל.  אולי תמצאי גם אַתּ ידידתי חפץ לבוא אתי?

צר לי כי לא אוּכל לבוא אתך, –  אמרה שׂרה. – ולמי תנשׂא זלפּה?

ליוחנן מכין-מורי-שעות.  ושני הזוּגות קרואים אלי לימי החג לאכול על שולחני.  בואי אלי באחד מימי החג לארוחת הצהרים, שׂרתי היקרה, וראית את פני החתנים והכלות, תחת אשר לא תוכלי לבוא היום לחתונתם.

אודך ביושר לבב על חסדך ועל טוּבך!  בוא אבוא לחדוֹת בשׂמחה את פניכם אם לא תעצרני מחלת אחי ואשתו.  אבל הגידי נא לי גברתי מה היה אחרית יענטע ושדוכה?

ליענטע לא נתתי מאומה ובעל כרחה לא תנשׂא לאיש מחוֹסר כל.

לא נתתּ מאומה? – קראה שׂרה כמתפלאה.

ולמה זה תתפּלאי בי? – אמרה יוכבד בשׂחוק קל, –  גם לציפּה שארי לא נתתי מאומה בחפצה להיות לאיש.

גם ידי ציפּה לא החזקת ומבשׂרך התעלמת? – הוסיפה שׂרה להתפלא.

הטרם תדעי כי זה דרכי במצוַת הכנסת כלה: לא אחזיק בלתי אם בידי הבתולות הנשׂאות לאיש אשר סיפק בידו לכלכל נפשו ונפשות ביתו.  ואולם יענטע בחרה בנער אחד מיושבי קרנות; וחתנה של ציפּה אף על פי שעלם הגון הוא יושב ולומד בבית מדרשו ובקי בכמה מאות דף גמרא; אבל במאות אלה לא יסחר ותלמודו בידו לא יחיה נפשות; ולזוג זווּגים כאלה אשר אין יסוד נאמן לאחריתם לא נחשב בעיני כמצוה כי אם כסיוע ידי עוברי עברה.

בדבּר יוכבד השגיחה שׂרה לפי תוּמה בעד החלון ותרא את אלבירט הרופא נגש לבוא הביתה, ותגמור בלבבה לקדם בואו ולצאת משם בטרם יבוא; כי היתה יראה פן לא תמשול ברוחה להסתיר את רגשותיה כל צרכן בהתראותה פנים עם בחירה רצוי נפשה במקום רואים.

וגם יוכבד ראתה את הרופא קרב ובעמוֹד שׂרה פתאום ממושבה לפטר מפניה הבינה רגע אחד את מעלות רוחה ואת אשר בלבבה;  ובכל זאת שאלה מפני דרך הכבוד: "מה זה תמהרי לצאת, ידידתי?"

ערב יום טוב היום, – ענתה הנשאלה, – ועוד לי לעשׂות הרבה במלאכת הבית ואחי ואשתו חולים מוטלים על ערשׂותם.

לכי לשלום, – אמרה יוכבד בנשקה את שׂרה מנשיקות פיה, – ובואי בימי החג, אל תשכחי.

צנועה היא כבת ישׂראל אמתּית, – הוסיפה יוכבד לאמר אל בנה אחרי צאת שׂרה מעליהם, – ואיננה מפרסמת עצמה עד שתכּנס לחופה.  יודעת היא שאנחנו יודעים ומכירים את תאות לבה ואהבתה אל אלבירט ובכל זאת תּט מפניו בכל אשר תוכל לבלי פגוש אותו לעיני זרים.  מה טוּבך ומה יפיך אהבה בצניעות – כפרי הדר בקלפּתו!  ומה יפית ומה נעמתּ במדתך זאת בתולת בת ישׂראל!!

שׂרה יצאה מעבר מִזה וקול הפּעמון נשמע מצלצל ממסדרון הבית מעבר מזה.

פתחו את הדלת הסגורה ואלבירט הרופא בא החדרה ויושט ידו ליוכבד ולבנה בחבּה יתרה ויקרא להם לשלום.

שלום, – ענתו יוכבד, – אֵי מזה תבוא עתה, אדוני?

מבית החולים אשר לך, גברתי! – ענה אלבירט.

מבית החולים? – שבה ותשאל יוכבד בהביטה על מורה השעות אשר על קיר הבית. – ומדוע זה אֵחרתּ לצאת היום?

אחרתי לצאת יען כי בוששתי לבוא, כי אֵחרתי שבת היום על מטת מרדכי ואשתו ועוד...

סלחה נא כי אכּנס לתוך דבריך, הגידה לי בראשונה מה שלום מרדכי?

אקוה כי יקום ויחיה.  בלילה הזה הזיע וקדחת המוח עברה וזרועה נשברה.

ומה שלום אשתו?

גם היא שבה לאיתנה; עתה אערוב את חייהם אם רק לא ישובו לכסלה לנסוע לזרקישק – אמר אלבירט בשׂחוק. 

יוכבד ובנה שׂחקו גם הם וינועו ראשם בזכרם מעשׂה מרדכי וסכלותו.

עתה בימי החג אקח לי מועד לבקר את החולים, אחרי אשר רפתה מעליהם מחלתם ולא יהיה הבקור להם לטורח, כלה דבריך אדוני אשר דבּרת לאמור: ועוד...

ועוד סבּה אחרת עצרתני היום זמן רב בבית החולים, כי קראתי דרור לכמה מן החולים אשר שבו לבריאותם לשוב אל ביתם ואל משפחתם לימי החג.  והא לך גברתי מספר מפקד היוצאים. – לדברים האלה הוציא אלבירט מחיקו גליון כתוב ויתננו ליוכבד.

קח בני את הגליון ורשום זאת זכרון בספר, – אמרה יוכבד לבנה.

אבל האם לא יבולע להם בשובם לביתם ועודם חלשים? – שבה ותשׂם פניה אל הרופא.

אקוה כי לא יאוּנה להם כל אָון אם ישמעו לדברי ככל אשר הוריתים.  פטרתי אותם מן הסוּכּה, צויתים להיות מתונים במאכל ובמשתה ושלא לאכול רק בשׂר עוף;  ואת המשרתים בבית החולים צויתים לבקרם בביתם לעתּים מזוּמנות להזהירם.

טוב עשׂית, – אמרה יוכבד. – ואתה בני הואילה וצוה את אשר על הבית וישלח לבית החולים הנרפאים האלה כפי הרשימה אשר בידך לאיש שתי תרנגולות ואשישה יין.

כי ירחיב ה' את גבולך, גברתי, – אמר אלבירט, – תרחיבי גם מקום בית החולים כי קטן הבית מהכיל את מספר הבאים לבקש מפלט.  וכבר הרביתי עד כדי עשׂרים וארבע מטות ואין די.

כבר שׂמתי את לבי לדבר הזה ולקחתי דברים עם קאָפל הסוכן אשר על ביתי להוסיף צלע אחת על הבנין.  עתה טרוד הוא בשׂמחת רבו;  אשתדל למצוא מוצא לכסף ובקרוב כעבור ימי החג והשׂמחה יִבן את הצלע.

אלבירט קם ללכת.

למה תמהר לצאת? שבה עוד רגע!  יובא נא יין וממתקים וסעדה לבך.

לא אוּכל – גברתי! אשת שׂר הגדוד שכנך חולה ואני רופאה ובא לראותה מדי יום ביומו;  והיום עוד לא הייתי אצלה.

ומה לה? האם שוכבת היא על ערשׂה?

לא, הרה היא ומבכּירה ותקש בהרוֹנה.

כי עתה לא אעצור לך ללכת, נוכח ה' דרכך אך אַל תשכח כי קרוּא אתה אלי לאכול אתי בימי החג.

ואתי להתפלל ולשׂחק לפני ה' בארבעת המינים אשר לי, –  הוסיף משה ויוֹרה באצבעו על הלולב ועל סף הכסף והאתרוג בתוכו העומדים על אחד החלונות.

היטבתם חסדכם עמדי, נדיבי הלב! מאד ינעם לי כי אכּבד להיות באוכלי שוּלחנך ובמנענעי אתרוגך, – אמר אלבירט ויתפטר וילך לו לדרכו.

 

יא: מוצאי יום טוב

שני ימים טובים הראשונים של סוכות ויום השבת הבא תיכף אחריהם היה לחסידי קרימבילישק כיומא אריכתא לשׂשׂון ולשׂמחה למאכל ולמשתה.  ערב החג היתה חתונת בן הצדיק בהוד והדר בעוז וחדוה; ובמשך שלשה ימים רצופים היה ביתה של הצדיק כביתו של אברהם אבינו פתוח לרוָחה, כל החפץ יבוא וישתה, כל דכפין ייתי ויכול, ובמוצאי שבת נקראו החסידים אל סוכּת הצדיק לסעודה שלישית.  בראש השוּלחן בין כסאו של ר' לייבעלע ושל ר' וועלפעלע היה כסא פנוי, מקום מושב להזקן בעצמו.  הזקן בעצמו בפעם הזאת איננו הבעש"ט ז"ל, כמו שהורה ביינוש פונדילאָווער ע"ה לבנו חיימקע העומד ומשרת עתה בבית הצדיק ב"ה ויוצק מים על ידי המסוּבּין, כי אם ר' הירשילה הזקן, אביו של ר' לייבעלע, אשר מת זה כעשׂרים וחמש שנה ועל שמו נקרא החתן.  הזקן בעצמו הזה נתפַיס בתחנוני בנו הצדיק ב"ה לעזוב שירותא דצדיקיא בגן עדן אַתַּכְתַּכֵּי דדהב פיזא, ולשוב רגע אחד לביתו לשׂושׂ משׂושׂ ביום חתונת נכדו הנקרא בשמו דִרְחִמְתֵּיה ליה עזיזא.  להזקן בעצמו הזה הכינו הכסא הפנוי, ונר דולק במקומו ושולחן ערוך במקומו ומטה מוצעת במקומה כי כן צוה לו ר' לייבעלע בפומבי כדי להוציא לעז על צדיקים הראשונים.  אל הכסא הפנוי הביאו את החתן והכלה והמה כפפו כאגמון ראשם והזקן בעצמו הרואה ולא נראה, הניח ידיו על ראשם ויברכם ברכות שמים מעל;  לפני הכסא הפנוי הזה העמידו פעם בפעם כוס מלא ומנה אחת אפים מן המטעמים אשר הכינו; ובכל פעם ופעם טעם הצדיק הנראה ולא רואה ממנה מעט מזער ויקדש את המנה ויתננה לפני המסוּבּין. והמסוּבּין התנפלו עליה כזאבי ערבות וכדוּבּין, וירעצו וירוצצו איש את אחיו, וילחכו פינכא, ויחטפו את הנותרת מן המנחה, בלי כף ובלי מזלג ובלי שום המצאות, איש כאשר תעלינה האצבעות; ויאכלו זבחי מתים עם ה' צבאות.

אך לא משמַני הארץ לבד השׂביע הצדיק נפשות חסידיו כי גם דגן שמים נתן למו. לא רק משקה הרבּה להם ומזיון, לשׂובע ולא לרזון, כי גם דבּר לחסידיו בחזון, סתרי תורה ורזי דרזין.  בתחלה השׂבּיע לכל חסיד רצון, מלתי דבדיחותא חדוּדין ולצון, ויקיים כדין מצוַת כיצד מרקדין לפני הכלה, ועם כל אחד

מאנשי סגוּלה, רקד מעט סחור סחור בעגולה; וכעלות המנחה בעד דרשת החתן אשר לא דרש, ויעמדו כמו נד כלי כסף וכלי זהב וכל כלי חפץ מעשׂה חָרש, ויובא בית צדיק חוסן רב כאוצר מלכי מדי ופרס.  רחב לבב הטוב ברוך הוא ופיו, ויזובו דברי תורה כמים ויערוף כמטר טל תחיה טללי אורות, על תתקע"ד דורות, שנשארו בלי רמזים וסודות ומצווֹת וחוּקים ותורות.  וכשכּלוּ מזמוטי חתן וכלה נכנס עם יחידי סגולה לפרדס ושנה להם פרק אחד ממעשׂה מרכבה, וכשפתח ודרש היתה האוּר מסכסכת מפיו כלהבה, כל יודעי חן נשׂרפו בהבל פיו שׂרפת נשמה וגוף קים וכל השומעים פרחה נשמתם, מרוב מתיקות ודבקות; ליל שמורים היה הלילה ההוא להצדיק, עת רצון ושעת הכושר!  כמה תקונים תקן בלילה ההוא בעולם האצילוּת, כמה ניצוצי קדוּשה העלה מלְבוּשיהן, כמה מחשבות תקן שנפלו בשבירה, כמה גבוּרות ודינים המתיק בחסדים, כמה פתחים סגר בהיכלי גיהנום, כמה נפשות העלה מדיוטות התחתונות – הנסתרות האלה לה' אלהינו ולו לבדו ולנו רק הנגלות את אשר ראינו ונדעם ואזננו שמעה וַתּבן לה.  בלילה ההוא זכר את נשמת ביינוש ושרענצעל אשר באו במים וביין ויתן להם מקום בגן עדן בהיכל השני המזומן להטבועים בים על קדוּש השם[7];  בלילה ההוא הבטיח לשלוח מהרה רפואה שלמה אל חַרחֹס ראש משיטי הדוברות השוכב בבית החולים מפני שמוחו נתמזמז מחמת שכרוּת; בלילה ההוא נשׂא את ראש ר' איציק ויתן אותו לרובע הרב תחת שרענצעל כי הרגוֹ יין;  בלילה ההוא בת קול יצאה ואמרה: בת ר' איציקל לברוך בן קלונימוס ובת ר' אייזיל מכאנדיקעווע לחייקל בן זבולון;  בלילה ההוא נגזרה גזרה שביום המחרת לעת ערב יכתבו התנאים בבית ר' איציקל בזרקישק בהמון חוגג כדי לקים מצוַת ילכו מחַיִל אל חַיִל, ובלילה ההוא הזמין הצדיק את כל קרואיו לבוא ביום טוב האחרון של חג לחוג עמו את שׂמחת התורה אשר בשנה הזאת תגדל מאד אשר כמוה לא נהיתה מימי עולם ושנים קדמוניות.

ככה נעשׂה בלילה ההוא בבית הטוב מקרימבילישק; וחסידיו אנשי מעשׂה דמו בלבם כי כבר הגיעו ימות המשיח, כי להם לבדם נתּנה הארץ ואין זר בתוכם, ובכן המו ויתגעשו בכל אַוַת נפשם ויאכלו וישתו וייטיבו לבם ויתהוללו עד חצות הלילה.

ויהי בחצות הלילה, כל יושבי קרימבילישק עלו על ערשׂותם.  השומרים הסובבים בעיר קראו בחַיִל ויודיעו בחַיִל את שעת חצות הלילה, אחר ישבו איש איש אצל כל פּנה ויגהקו ויפהקו ויתנו שנת לעיניהם.  ברחובות ובשוָקים דממה שלטת אין קול ואין עונה ואין קשב.  פתאום לפתע נשבתה הדממה ומרחוק נשמע קול ענוֹת גבורה, קול בכוח כקול המון חוגג ולהקת חסידים שכּוֹרים מלאים יין הטוב ירונו מטוב לב והולכים מבית הצדיק דרך הרחוב אשר לפני בית יוכבד המוכסת.  לפניהם יחוג וינוּע ר' בונם הפסח נשען על ר' זאנוויל העור;  ור' חוצפית המתורגמן ואייזיל מכאנדיקעווע והמון חסידים אחרים הידועים לנו ושאינם ידועים לנו;  והמה משמיעים פרק בשיר ומפזזים ומכרכרים בכל עוז.  ישוֹרר מיכאל טחה גגות, ויזמר גבריאל מנקה ארוּבּוֹת, ורפאל הסנדלר מחלל בשׂפתיו ומסייע להמזמרים על פי מדות המנגינה; ודוד לולב נושׂא על שכמו קלחת נחושת גדולה הפוכה על פניה; וקליטא וברקוס הצעירים שבחבורה בעלי אגרופין ובידיהם מוטות עץ מתופפים בקלחת ומשמיעים קול פחדים, והמון רב אחריהם הולכים הלוך ורנן איש אל עֵבר פניו. וַתִהי כל הרחוב לחרדת אלהים.

כל גרי הרחוב נעוֹרוּ לקול ההמולה, ויחרדו כצפרים ממשכבותם כי דמו כי יצאה אש בעיר.  בבתים רבים פתחו את דלתות החלונות ופנים זועפים שכורי שנה ופרוּעי שׂער נשקפו בעד האשנבּים.  בבית יוכבד נפתחה הדלת ההולכת לרחוב ויוכבד בעצמה יצאה הפתחה, עוטה שׂלמתה לעורה ונעלים קלים על רגליה היחפות, כי לא הספיקה ללבוש בגדיה בהחפזה לצאת.

ברגע הזה נגשה להקת החסידים החוגגים לנוכח פתח ביתה ויוכבד ראתם ותכירם.

הלא בוש תבושו והכּלם תדעו! – יִסרה אותם האשה הכבודה באמרי יושר.  – למה זה תפריעו את העם ממנוחתו באישון לילה ותרגיזו לבב אנשים שלוים ושקטים? ואתה מבזים את המועדות ומחללים את שם ישׂראל לעיני בני הנכר שכניכם.

הס, בת נעוַת המרדוּת! – נתן ר' חוצפית עליה בקול גאונו. – אל תשמיעי מוסר ללא בקשוּך! לכי, באור אִשך, חבי אַתּ באהלך ולמעצבה תשכבי, ואנחנו – חדוַת הצדיק היא מעוּזנו!

אבל בחצות הלילה, בשוָקים וברחובות?

הסי, ארוּרה! גועה רפאל הסנדלר, – הלהרגנו את אומרת כאשר הרגת את אפרים? עלו אליה, אחי, תפשׂוה ותהי ידכם בה.

תנו לה מגנת-לב! – החרה החזיק אפרים. – תַאֲלתי לה! חמסי על קדקדה ירך!

סבּוּה והקיפוה! – הוסיפה כל הלהקה פה אחד. – שלמו לה כפעלה; אל תחמלו עליה. – ואחד החסידים שלח את מוטת העץ אשר בידו לנגוע בה לרעה.

ראתה יוכבד את הסכנה המרחפת על פניה ותמהר להמלט על נפשה לסתר ביתה ותסגור הדלת בעדה ונעלה.

החסידים בראותם כי נתנה אויבתם עורף לפניהם לא נעצרו לרדוף אחריה ולהתדפק על הדלת כי אם הריעו על מנוסתה בקול שׂחוק ומַהתלות, קול ענוֹת גבורה.  אחר פנה ההמון וישקוד על דרכו הלאה שטוֹף ועבוֹר ברֵעוֹ עד הגיעוֹ לנוכח בית שׂר הגדוד.  שמה יצא אליהם איש צבא אחד מן המשרתים את פני השׂר ויקרא בקול גדול, רוסית: "הסו עברים, ואל תריעו; כי גברתי חולה שוכבת על מטתה.  לכו לדרככם דומם ואל תתרועעו!"

מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלָאוֹ לבו לדבּר כן? – שאל ר' תרטיאל.

כפי שאני רואה. – אמר זאנוויל העִוֵר, – יוָן הוא, אחד מאנשי הצבא.

אלמלי יוָן הוא, – למד ר' בונם הפסח כדבר הלמו מענינוֹ, – כי אז היה לו כידון על שכמו וחרב מצומדת על ירכו; השתא דלאו הכי שמע מינה לאו יוָן הוא.

מתחפּשׂ הוא! – הבטיח רפאל הסנדלר, –  משרת בית המוכסת הארורה הוא!

– אחד מעבדי יוכבד בת הבליעל, –  מלא את דבריו אחד מתוך הלהקה – אשר יצא לרדוף אחרינו במצוַת בעלת ביתו.

עתה אכּירנו!   קרא אפרים מוכר משקים מקדמת דנא, –  הוא הוא המשרת הרשע אשר בא ויסגור את בית מחיָתי; הוא ולא אחר!

תנו לו את אשר הכינותם לה! – פקד שמואל הבורסקי כנגיד ומצוה.

ופתאום נאספו עליו החסידים ויקיפוהו ויחלו להכותו.

איש הצבא עמד על נפשו ויתאזר עוז להשיב מכה אל חיק מכּיו. אבל מה יעשׂה איש אחד נגד המון רב שכורי יין ולבושי להבות? והמה הגיחו אליו איש איש ממארבו ויאחזו בו ויכוהו מכות חדרי בטן.

ראה המוכּה כי אין מפלט ויחל לזעוק בקול גדול: "חמס ושוד!"  אל קול זעקתו יצא שׂר הגדוד בעצמו בפתח החצר ועמו כלב עז נפש וישַלח אותו בהם.  למראה הכלב נפלה עליהם אימתה ופחד ויסוגוּ אחור ויחלו להשתמט אחד אחד.

אויה לי כי נדמיתי! – קרא פתאום בקול פחדים ר' בונם אשר התנהל במנוסתו לאטוֹ לרגל רגלו הנכאה.  – פלטוני, מלטוני! הכלב נשכני מנשיכות פיהו!

ר' דוד לולב זרק את קלחתו מעל שכמו וימהר ויעמוס את חברו הנשוך תחתיה.

איפה נשכך? – מהר לשאול אותו ר' דוד. – הראני נא את המקום הנשוך!

שׂים נא ידך תחת ירכי! – קרא הנשוּך בקול גנוחי גנח וילולי מילל. – תחת ירכי הבריאה! אויה לי כי נדמיתי!

אוי נא לנו! – קרא פתאום ר' זאנוויל. – רואה אנכי עוד כלבים יוצאים מן החצר. אהה, אַחַי, ששים רבוא כלבים! נוסו, נודו, מַלטו נפשכם! איש לאהליו ישׂראל!

מקול הפחד החלו רבים להתרוקן משכרוּתם וידעו את השערורה אשר עשׂו מאד וימהרו וינוסו מנוסת חרב ממקום הרֶשע ודוד לולב נשׂא על ידיו את ר' בונם הפסח עתה בשתי רגליו, כאשר ישׂא האוֹמן את היונק.  ויפוּצו העם איש לאהליו.

הוי אנשי שלומנו! – קרא ר' איציק מזרקישק במהרו גם הוא לנוס באשר ינוס. – אל תשכחו כי חג תנאי בתי מחר.  האנשים אשר לא יבואו אלי לזרקישק עם צדיקים אל יכּתבו.

– נבוֹאה, נבוֹאה, – נשמע קול נסים ופליטים מכל עברי הרחוב.

נבואה, נבואה, –  נשמע קול ר' בונם כקול אשה מצֵרָה מתחת זרועות ר' דוד לולב.

בעוד רגע חדלו הקולות ותקם סערה לדממה ותשקוט הרחוב.

 

 

יב: השמים יתקדרו עשים

ובידי אלבירט הרופא המומחה עלתה להעלות ארוכה למחלת מרדכי, ומאהבתו שאהב את שׂרה העדינה ומחמלתו שחמל על צערה ודאבון נפשה השכים והעריב אל מטת אחיה אשר חלה משנה חָליוֹ, חלי הגוף וחלי הנפש, וידיו עשׂו תושיה להשיבו לאיתנו בימים מועטים.  וביום הראשון בשבוע הוא יום השני לחול המועד סוּכּוֹת, התחזק מרדכי לשבת על המטה, אף יכול לשׂוחח עם האנשים הבאים לבקרו.

אולם לא רק ממחלת בשׂרו נרפא מרדכי כי גם ממחלת נפשו ורוחו.  במשך ימי מחלתו השיב אל לבו וירא אָון ויתבונן כי לרגלי חסידיו והבליהם נקטף בלא יומו ילד שעשועיו; ראה והתבונן כי האנשים אשר ארח לחברה אתם מבחר ימיו אינם רק קשר רועי רוח ורודפי הבל, נרפים ועצלים אשר כל מגמתם למלאות תאוָתם והנאתם, רוּבּם בורים והדיוטים שאינם עוסקים לא בתורה ולא בחכמה ולא בישובו של עולם, ומערימים כלפי שמים וגונבים דעת הבריות לכסות את מערומי דעתם בצעיף שחור בעפלי הסוד והקבלה; והמה נמשכים כסומים בחבלי השוא אשר בידי ראשי הרמאים המה הצדיקים, העושׂים צדקה בכל עת שמפרנסים בכבוד ובנחת את נשיהם ובניהם ובנותיהם וכל אשר להם; המה הרועים הרועים את עצמם, היושבים ספונים בהיכלי עונג וחלקם שמן ומאכלם בריאה בלי יגיע כפים ובלי זעת אפים, האוכלים שאֵר עדתם ועוֹרם יפשיטו ודמיהם ילוקו ועצמותיהם יפצחו כתוּת ולא יחמולו, ואת רוחם ימיתו מותי ערלים ערלי לב.  ראה והתבונן כי כל נסיהם תוהו וכל נפלאותיהם הבל הבלים; כי אין ליהודים הטובים דריסת הרגל בבית דין של מעלה ואין מלאכי השרת נזקקין להם כלל וכלל.  ולעומת זה ראה בכל יום ויום פעמַים שלוש איש צעיר לימים תמים דעים, מדבר בצדקה רב להושיע, אשר חכמתו נראה לעיל ונפלאותיו ביד יקחו, כי חכמתו נאצלת מן החכמה אשר בה יסד ה' ארץ ונפלאותיו הנה נפלאות היוצר המחדש בכל יום תמיד מעשׂי בראשית ופלאי הבריאה.  ידי היהודי-הטוב הזה הושיטו לו מדי יום ביומו סמים למרפּא אשר הקילו כאבו וגהו מזורו ומשׂפתותיו נזלו דברי דעה בינה והשׂכּל אשר רפּאו גם את תחלואי נפשו ויניחו את רוחו.  ובכן נפלו מעט מעט הסַנורים מעל עיניו ויראה אור בהיר ובסתר לבבו הָשלַם לאחותו אשר היתה עד כּה כצנינים בעיניו על המרותה את רוחו בדרכיה ובעלילותיה, וישׂם אל לבו לבלי ידחפנה עוד בשתי ידים ולבלי ישׂים עוד מכשולים על דרך חייה לבוא אל המנוחה ואל הנחלה אשר ראתה לה.  ובעוד מוחו רופס ולבו פוסח על שתי השׂעפּים, באה כמלאך אלהים יוכבד הגבירה לראותו ביום טוב שני ותחַזק את לבו בדבריה.  סוף דבר, בשוב מרדכי לאיתנו מן המחלה אשר הדביקתהו נהפך לאיש אחר עד כי כמעט לא הכירותו בני ביתו.

ביום הראשון ההוא אשר התחזק מרדכי ראשונה לשוב לשבת על ראש מטתו ושׂרה אחותו יושבת מראשותיו כפעם בפעם ושומרת את פיו להושיט לו את שקוּי המרפא לענות לו בטרם יקרא ולמלאות שאלתו בטרם תבוא.

שׂרה אחותי, –  אמר מרדכי בהחזיקו ידו בידה, –  מרגיש אנכי כי הנני שב לאיתני; היום אאמין בחיים כי אקום ממטתי ושב ורפא לי.

ברוך רופא חולים! – ענתה שׂרה ותשׂא עיניה השמימה.

וברוך אלבירט לאל עליון כי על ידו שלח אלהים דברו וירפאני.  מה שלום חנה?

גם היא שוב תשוב לקדמתה, אחי; אפס כי עודנה חלשה ומצוַת הרופא חזקה עליה לבלי תרד מעל משכבה.

דעי אפוא אחותי כי עתה בשוב גויתי לאיתנה שבה גם רוחי לטהרה. בחליי נראו אלי איקוֹנין של אבינו עליו השלום והמראה הזה נתן לי לב חדש ורוח חדשה ולא אוסיף עוד פנות אל רהבים ושׂטי כזב.

שׂרה החרישה ותסתר שׂמחת לבה בחוּבּה.

אבל על אחת ייסרני לבי ויכה בחרפה לחיי, על הקשיחי לבי עד היום לך ולאלבירט אהובנו; ידעתי כי אשם אנכי נגדכם וחטאתי כבדה מאד.

אל נא, אָחי, – שסעתהו שׂרה בדברים, – אל נא תרגיז מנוחת נפשך בתוכחות על עווֹן אשר לא העוית. הִשָמר והִשָקט והשיב נפשך למנוחתה והיה בהיותך בריא אולם אַחַר ושׂמת לבך על דרכיך.

איך תנחמיני הבל! ידעתי כי אשם אנכי, ואלמלא היתה לי עוד עתה היכולת לתקן את אשר עִוַתי כי אז היה מוסר כליותי אכזרי ונפשי מאנה להנחם, אבל עוד אתמול הבטח הבטחתי ליוכבד בבואה לראותי כי ראשית מלאכתי בקומי ממשכבי יהיה לעשׂות לך בית ולדאוג לך להיטיב אחריתך.

אברהם בא בחפזון החדרה אשר מרדכי שוכב שם ויאמר: "אוכתינוס פקיד העיר בא לראותך, מרדכי; הנה מרכבתו באה בחצר".

ויתחזק מרדכי וישב על המטה.

ברגע הזה נשמע קול הפעמון מצלצל במסדרון ויוסטוס המשרת העומד על משמרתו בפרוזדור פתח לו ויפשט את פקיד העיר את אדרתו מעליו ויפתח לפניו את הדלת אל החדר אשר מרדכי ושׂרה יושבים שם.

פקיד העיר נכנס קל כצבי וילך שפי על בהונות רגליו.  והוא איש חַיִל לבוש בגדי השׂרד כי שרת בצבא, גדל קומה בריא ושמן, והוא כבן חמשים ובשׂעַר זקנו זרקה שׂיבה אבל קלות תנועותיו וצעדי אונו יעידו כי עודו דשן ורענן ועצמותיו מלאו עלומים ולשד החיים.

שלום עליהם, יקרי! – אמר בסבר פנים יפות וישתחו ויושט ידו בענוַת חן לשׂרה אשר קמה ממושבה בגשתו אליה ותשתחו; אחרי כן שׂם פניו אל החולה וישאל לשלומו.

השבח לחי עולמים! – ענה מרדכי. – הנני שב מעט מעט לאיתני ואקוה כי בעוד ימים מעטים אקום ואתהלך בחוץ.

לא אתפלא על כי מהרת להרפא, – אמר הפקיד בפנים מסבירות לשׂרה, – אם אשת חן כזאת תסעדך על ערשׂ דוָי ושומרת לראשך לכלכל מחלתך.

גלוי וידוע אוכתינוס הפקיד כי חכּוֹ ממתקים ודבריו מחמאות, – אמרה שׂרה. – הכי תצעדנה בנות קרימבילישק עלי שוּר לשמך ולזכרך! אבל האם לפזר חונף וחלקלקות בא כבודך הלום? הואילה שבה נא למראשותי אחי והשתעה בו כי לכך באת.

לדברים האלה פִנתה שׂרה מקום מושבה לפקיד העיר; אבל הוא מהר כאַילה שלוחה ויושט לה כסא אחר לשבת עליו.

סלחה נא לי ר' מרדכי, – אמר הפקיד בשבתו, – כי לא באתי עד כה לראותך.  כי טרדותיו רבו למעלה ראש וראשי סחרחר כל ימי השבוע, על כן החלטתי היום לבוא אליך כי חג היום ובית הפקידוּת סגור.

מחזיק אנכי לך טובה מרוּבּה על חסדך ועל אמתּך, – אמר מרדכי בקול ממוּשך.

גם סמנגלוף שׂר הגדוד יבוא היום לראותך, כי כן אמר לי אמש בהיותנו יחד בבית ראש האצילים הנסיך בהרציון.

מאד ינעם לי לראותו כי איש תמים דעות הוא מאד ובחן שׂפתיו רעך הוא.

מחניף בחלקלקות! – אמר פקיד העיר.

ברגע הזה בא החדרה דרך הפתח השני אלבירט הרופא ויקרא לשלום לשׂרה, לפקיד העיר ולמרדכי.

אֵי מזה תבוא דרך הפתח הזה? – שאל פקיד העיר את אלבירט בפנים שׂוחקות – האם נחבּאת מפּני בבואי?

אל מטת החולה בעלת הבית ישבתי, – אנה אלבירט, –  ומשם באתי.

שכחתי, –  התנצל הפקיד, –  כי הבית הזה בית חולים הוא לפי שעה.

ומה שלום אשתי היום? – שאל מרדכי.

אשתך הולכת וטוב. איננה חסרה לבריאותה בלתי אם להיותך בריא אתה.  דואגת היא לך וראות פניך תדשן עצמותיה ותחזק כּוחה.  אבל אתה מה שלומך, הגידה לי כיום?

טוב לי היום עד כי התחזקתי לשבת על המשכב.  אקוה כי לא יחר אפך בי בשביל זה.

הטוב שברופאים הוא החולה בעצמו, – אמר אלבירט, – מי כמוהו יודע אם כוחותיו מתחזקים או מתרופפים.

ומה החדשות אשר צמחו בעיר, אדוני? – שאל מרדכי בראותו כי חוט השׂיחה במהרה ינתק.  – זה כעשׂרת ימים לא יצאתי מפתח ביתי ולא ידעתי עד מה מכל הנעשׂה תחת שמי ה'.  אתך, פקידי, יש בלי ספק חדשות ונצורות.

רבות ושונות הנה החדשות אשר תצמחנה יום יום בחדר פקידוּתי אבל אין לך עסק בהן.  ואולם ראֵה זה שנים שלשה דברים נתחדשו אצלי אשר אולי נוגעים הם גם בלך.

ומה המה? הגידה נא לי!

ידעתי כי חבר אתה להמקשיבים בקול ר' לייבעלע צדיקכם.

חבר הייתי, –  נכנס מרדכי לתוך דבריו, – הייתי ולא אוסיף.

היית! – אמר הפקיד, –  מאד ינעם לי לשמוע כי משכת ידך מלוצצים אלה.  כל ימי אני אומר כי אין אלו אלא קשר הנללים וזוללים ולא נאה לאדם הגון לבוא בברית אתם.

אבל מה היה הדבר? – הוסיף מרדכי, –  סַפרה נא לי ספרה!

הפקיד הוציא תכריך מכתבים מחיקו ויקח מתוכם שני גליונות ויאמר: בפאָסט האחרונה קבּלתי שני אלה ונכון אנכי לקראם באזניך.

לכי נא אחותי והביאי דבר לסעוד לבב אורחינו היקרים, –  אמר מרדכי אל שׂרה למען הוציאה מעליהם, – כי דמה כי המכתבים אשר התעתד פקיד העיר לקרוא דבר סתר בם.

פקיד העיר הבין את כּוָנתו ויאמר בחלקת שׂפתיו: "אל נא ר' מרדכי, אל נא תגזול ממני נחת הרוח לשבת בחברת אחותך היפה בנשים ואל תטריחנה לשוא, כי את פרשת הכתבים האלה תוכלנה לשמוע גם אזני אשה עדינה".

כי עתה היטיבה ברצונך וקרא את הרשום בכתביך. אזני עשׂויות כאפרכסת!

הפקיד פתח את אחד הכתבים ויאמר: "פקיד העיר כאַנדיקעווע אשר בנפת הנגב כותב אלי כדברים האלה: "היהוּדיה שפרה אשת אייזיל חנוָני מפה כאנדיקעווע קבלת קדמנא כי זה כחודש ימים עזב בעלה אותה וששת ילדיה בעירום ובחוסר כל ויקח את כל הון ביתו בידו ויקם וילך לקרימבילישק לראות פני הצדיק דשם; והנושים אצים בה לשלם את חובותיה ומיָראים אותה לחבול את יתר מטלטליה ושׂלמתה לעורה ולשׂימה בבית האסורים.  ואחרי אשר החנוָני אייזיל חמק עבר גם בלי מכתב תעודה לנסוע, על כן הנני מחלה פני כבודך לתפּושׂ את הבורח ההוא בכף ולהשיבהו למקומו בלוית אנשי הצבא כדין הנוסעים בלי כתבי מסע".

– הידעת את האיש אייזיל הלזה ואת שּׂיחו? – שאל אוכתינוס הפקיד בקפּלו את כתב הנשתוָן ויטמנהו בחיקו.

– שמו שמעתי בהיותי בזרקישק, – ענה מרדכי באנחה מסוּתּרת, – ואותו לא ידעתי.

וזה אשר יכתוב פקיד העיר קראַמפון, – הוסיף אוכתינוס. – שערוריה נעשׂתה מאד שמה: "לפקיד העיר קרימבילישק. בעשתי עשׂר יום לחודש העבר באו גנבים בבית הצורף בזהב עוואַלד אשר בזה וישברו את דלתות מלתחתו ויגנבו מתוכה כלי זהב ותכשיטין, אבנים טובות ומרגליות במחיר אלפּים וחמש מאות רובל כסף.  ואחרי אשר דרשתי וחקרתי היטב נגלו לי כי השודדים האלה המה שני נערים בני בליעל, האחד ברוך בן קלונימוס תלמיד הצורף הנ"ל אשר גר בביתו ועסק במלאכתו, והשני חייקל בן זבולון שוליא דנגדא.  שני הנערים האלה נעלמו פתאום מתוך הקהל בליל עשתי עשׂר לחודש הנ"ל, בו בלילה אשר נעשׂתה הגזלה בבית הצורף.  לפי עדוּת אנשי אמנה נמצאים שני הנערים הגנבים כעת בעיר קרימבילישק מקום משכן כבודו או בסביבותיה; ועל כן הנני מבקש מאת כבודו לתפושׂ את שני הגנבים ההמה, לשׂוּמם בכבלים ולהגיעם לידי לעיר קרמפון".

– חייקל... ברוך... – דובב מרדכי בלאט כאיש מתאמץ לזכור נשכחות.

– השמעת גם את שמות האנשים האלה?

– שמעתי אומרים עליהם כי "בני טובים המה ויודעי חכמה נסתרה".

– חכמה נסתרה המה יודעים עד להפליא, – אמר אוכתינוס, – כפי שאתה שומע מדברי פקיד העיר קרמפּון.

– אחד מהם נועד להיות חתן לבת איצקע בעל המלון בזרקישק, כך שמעתי, – הוסיף מרדכי.

– והשני – לבת אייזל החנוָני מכאַנדיקעווע אשר הזכרת במכתבך הראשון, – שת אלבירט נוספות על דברי מרדכי.

– מאין תדע אתה אדוני הרופא את סתרי החסידים? – שאל מרדכי ויתפלא.

– והיום לעת ערב יהיו התנאים משנה בין שני הזוגות האלה בבית מלונו של ר' איציק בזרקישק, – הוסיף אלבירט לגלות ולהפליא את שומעיו מבלי להשיב על דברי מרדכי.

– אבל מאין תדע באמת את כל זאת, – שאל פקיד העיר, –  הגם אתה בחסידים? אולי נספּחת אתה עליהם למלאות החרבה בנפול ר' מרדכי מעליהם.

הנסתרות האלה נגלו לי בדרך הטבע, אל תיראו! – פתר אלבירט את חידתו וישׂחק. – בענדעט האומן המשמש בבית החולים בקש מאתי רשות ללכת היום לזרקישק ובשאלי אותו לסבת נסיעתו ספּר לי את כל אלה.

טוב לי כי גלית את אזני. הנה כל האנשים אשר אנכי מבקש נאספים יחד אל מקום אחד כצפּרים האחוּזות בפח; משם אקחם ואעשׂה בם כמשפט.  הנה גם איצקע בעל המלון בעצמו נאחז בּסבך.

איצקע בעל המלון? – שאל מרדכי. – מה שמץ דבר נמצא בו?

נציב זרקישק מודיע כי בבית מלונו מתו שני אנשים לפתע פתאום בלילה אחד בשבוע העבר ויקברום ביום המחרת מבלי אשר נודע סבּת מיתתם.

לזכר ליל עמל ההוא נפלא חשכה גדולה על פני מרדכי ויכף ראשו כאגמון ויתעצב.  מעיני אוכתינוס לא נעלם כל זה וכדי להשׂיא את שׂיחתם לדבר אחר שׂם פניו אל שׂרה ויאמר:

ועתה אַתּ עדינה, עליך לשעשע את אורחיך בחדשות משׂמחות לב.  אמרי מה נהיתה חדשה בגבולך.

מאיר בעער המציא פרק חדש בשיר, ודבורה הטבּחה הקדיחה תבשילה בבית המבשלות אצלנו – ענתה שׂרה בשׂחוק נחת.

צר לי כי לא היה ההפך, – ענה אוכתינוס גם כן בשׂחוק, – לו הקדיח מאיר בעער תבשילו ברבים ודבורה נתנה מתקה ודבשה בבית המבשלום כאשר הסכינה!

מדברי שׂחוק אלה סר הענן מעל מצח החולה ויצהלו פניו כמעט.

ואתה אדוני הרופא, – שׂם הפקיד פניו אל אלבירט, – מה הלכה נתחדשה בחכמת הרפואה?

הנה חכמת הרפואה נוגעת אל לבך, אדוני, פחותמחכמתה של דבורה, – ענה אלבירט גם הוא בשחוק, – ומה יתן ומה יוסיף אם אשמיעך החדשות אשר צמחו בה? אבל ראֵה זה דבר חדש נקרה היום לפני: היום בבוקר נקראתי לרפוא חסיד נשוך כּלב.

נשוּך כלב! – קראה שׂרה בצער.

בלי ספק היה הכלב אחד מכלבי דשמיא – אמר מרדכי גם הוא בשׂחוק – או אולי גלגול הוא ועתה יתעלה.

חסיד נשוך-כלב הוא בדרך הטבע, – אמר פקיד העיר.  – מראש דבּרך דמיתי שאתה אומר "כּלב נשוּך חסיד".

כל השומעים מלאו פיהם שׂחוק על דברי הפקיד המלאים חדודים.

אבל איכה היה הדבר? – הוסיף הפקיד לשאול בכובד ראש. – איכה זה ישוך הכלב איש בראש חוצות? ואיה היה בעליו ומדוע לא ישמרנו?

את כל זאת לא ידעתי, אדוני!

אבל באיזה מקום, כלומר, באיזה אבר מאבריו נשכוֹ הכלב ואם גדולה החבורה ויש בה חשש סכנה?

את זאת לא אגיד לכם עד אשר תואיל עקרת ביתנו למלאות את עצת אחיה הטובה אשר יעץ עלינו בראשונה.

שׂרה הבינה אל מה ירזמון מלי אלבירט, כי כבר הסכינה בסגנון לשון חכמתו, נודע כי ראש כוָנתו היא להעלותה רגע אחד מקרבם עד אשר אם דבּר דבריו.  בכל זאת עשׂתה את עצמה כאִלו איננה מבינה את כּוָנתו הפנימית ותקם לצאת ותאמר: "אבל בתנאי שלא תסַפּר ספּוּרך עד שובי, כי נכספה אנכי לדעת סוף דבר".  ומבלי לחכות אל תשובת אלבירט החליקה ותּעלם אל החדרים התיכונים.

הכלב נשכהו בירך הימנית – אמר אלבירט אחרי צאת שׂרה מעליהם, – קרוב אל האשכים מלמעלה; והנשיכה חזקה כי כל השוֹק הימין צב והמכה טריה וקודחת.

ויש סכנה בדבר? – הוסיף לשאול אוכתינוס בדאגה.

סכנת נפשות אין, – הרגיעו אלבירט, – אבל הנשוך יוכל להשאר צולע על ירכו, כי כמדומה לי שנכרתה צומת הגידין.

פני הפקיד הפיקו צער ורגזה.

אבל מה שיש פלא בדבר, – הוסיף הרופא, – הוא שהנשוך צולע על ירכו השׂמאלית מקדמת דנא; עתה יהיה פִּסח שתי רגליו.

צולע על ירכו השׂמאלית! – חזר מרדכי על דברי אלבירט, – הרימותי ידי אם לא בונם מהוצופלוץ הוא.

האם ידעת את האיש הנשוך? – שאֵלוֹ אוכתינוס.

אם הוא באמת האיש אשר אמרתי כי עתה ידעתי: מבני לויתו של וועלפעלע קרוזישקר הוא.

ברגע הזה באה מלכה ותבא רקוע פח כסף ועליו צנצנת יין וכוסות וממתקים בספוֹת זכוכית ומעשׂה אופה בסל של נצרים ומטפחות לבנות מקוּפּלות לקנח בהן הידים, ותעמידוֹ על השולחן; ושׂרה נכנסה אחריה ותאמר: בּי אדונַי!

אֵחרתּ לבוא, גברתי, – התגרה בה אלבירט, אֵחרת משמוע את ספּוּרי, אבל הנני למלאות נזקך ולשלם לך נחומים בדבר אשר ינעם לבעלת הבית המַכנסת אורחים הרבה יתר מעשׂרה ספּוּרים כאלה.

בפיו דבר ובידו מלא את הכוסות לו ולפקיד העיר ושׂרה צהלה ושׂמחה בראותה את אלבירט עושׂה כאדם העושׂה בתוך שלו.

וישׂא אלבירט את כוסו ויאמר: "לשלום בעל הבית, העני המדוּכּא הרואה יינו שתוי לעיניו ולשונו בצמא נשתּה".

ולשלום הממלאה מקום בעלת הבית אשר חכּה כיין הטוב וכוּלה ממתקים, – אמר אוכתינוס ויטעם מן הממתקים אשר על הקערה ויושיטה גם לשׂרה.

תודה רבה לך, אדם נכבד! – ענתה שׂרה ותמאֵן לאכול. – אדם שחכּו יין הטוב וכוּלוֹ ממתּקים אין לו צורך עוד ביין ובממתקים.

 

 

יג: העבים ימלאו גשם

ברגע הזה נשמע קול כלב נובח בחצר.  אוכתינוס שׂם אל החלון פניו.

האין זה הכלב שנשך את חסידך, הרופא! – נפלה כנבואה קטנה מתוך פיו של הפקיד בראותו כלב עומד בחצר ונובח. – אבל ראה נא גם ראה גם בּעליו עמו.  סמנגלוף שׂר הגדוד בא לראותך ר' מרדכי, כאשר הגדתי לך!

שׂר הגדוד עשׂה רגעים אחדים במסדרונה, אחרי כן נשמע קול יד מנקשת בחשאי על הדלת. ותאמר שׂרה: "יבוא!"

ויבוא סמנגלוף שׂר גדוד הרוכבים, לָבֵש בגדי חופש לרכבה, על לבו ממול פניו אותות כבוד ויקר שונות נוצצות כספירים, ודרבונות הכסף על עקביו דא לדא נקשן; ויתן שלום למרדכי וליושבים לפניו ויאמר: "השלום מרדכי נותן עֵצי ונרותי?" ויאמר: "שלום!"

שׂמחתי באומרים לי, – שׂם סמנגלוף פניו לאוכתינוס, – כי גם מעלתך יושבת בזה.  ואני אמרתי אסורה אליך הביתה כצאתי מזה כי דבר נחוץ לי אליך, דבר חדש שלא היה בעולמו אמש בשבתנו יחד בבית הנסיך בהרציון.  ואקוה כי תעשׂה למעני את אשר תוכל.

הנני מוכן ומזומן לשרתך בכל מאודי, – ענה פקיד העיר, – מה תאמר נפשך ואעשׂה לך?

דברי אליך יוכל להיות לטורח על החולה, ועל כן נסורה נא אל החדר הסמוך ברשיון בעלת הבית, שׂרתי בבנות – אמר סמנגלוף ויבּט אל שׂרה.

שׂרה פתחה את הדלת אל אחד החדרים הסגורים ותאמר: "הואילו אדוני סורו הלום!"

המה יצאו ואלבירט קם ויגש אל מטת מרדכי וימשש את דופקו ויבט וינסה את סמי הרפואות ותנח דעתו ויבטיח לו כי בעוד יומים יוכל לקום ממשכבו.

לא האמנתי לשמועה, – אמר מרדכי, – כי במשך עשׂרה ימים ישוב ורפא לי מן המחלה אשר עברה על נפשי.

אהבת אחותך העדינה ודאגתה לך בימי חליך היא סמָכתך.

אל נא, אדוני הרופא, – אמרה שׂרה בענוַת חן, – אל נא תגדיל פעלי להקטין ערכך.  מה אני ומה דאגתי לאחי אם לא חכמתך ודעתך הרבה היא סמכתהו.

שניכם יקירי גם יחד דאגתם לי ותכלכלוני בימי דווֹתי ושניכם גם יחד אני מכיר טובה; וראשית חובתי בקומי ממשכבי יהיה לשלם לכם כפעלכם ולהביאכם למחוז חפצכם תחת אשר עד כה נתתי מכשולים לפניכם.

שׂרה השפילה עיניה ותתאדם, ואלבירט שׂם עיניו במרדכי כאיש שואל פשר דבר אשר שמעה אזנו ולא תבן לה.

למה זה תביט ותראה בי, רופאי היקר! – הוסיף מרדכי, – האם תדמה כי טח מראות עיני ולבי מהשׂכּיל כי חשקה נפשך בשׂרה אחותי? אם עד כּה בהיות עלי רוח העִוְעים התנגדתי אל חפץ לבבכם, עתה ראשית חובתי לתקן את המעוּוָת ולשובב אתכם אל המנוחה ואל הנחלה אשר תרתם לכם. אני שלך, אלבירט, ואחותי שלך, כי לך יאתה, הבה תקעו כף לאות ברית אהבה ואני אברככם.

לדברים האלה שׂם מרדכי ביד אלבירט את יד שׂרה הנכלמה והמַשפּלת לראות, ואלבירט הרים יד שׂרה ויגיעה על פיו; אחר חבּק למרדכי וישקהו.

ידעתי מראש, – אמר, – כי נדיב לב אתה ועל נדיבות תקום; אבל לעת כזאת הסיח דברים כאלה מלבך, כי עוד לא שבת לאיתנך פן יבולע לך בהתרגזך.

ברגע ההוא שבו שני השׂרים מן החדר הסמוך, ואוכתינוס החזיק גליון פתוח בידו ויאמר: אין להסתיר הדבר מר' מרדכי ובני ביתו.  ראֵה מרדכי, הנה מכתב זה נוסף על הראשונים אשר קראתי באזניך; אותו סִגר בידי האדון שׂר הגדוד הנצב אתנו בזה.  וזה פתשגן הכתב:

"בלילה הזה בסוף האשמורה הראשונה ואנחנו ישנים שלוים ושקטים על משכבותינו והנה לפתע פתאום קם שאון ברחוב, ומרחוק נשמע קול המון אדם רב בְרֵעה הולך וקרב אל ביתי.  שלחתי לקראתם את אנגריון אחד ממשרתי ויצא ויָעד לבלי ישאון ויתהוללו ברחובות קריה בעתוֹתי לילה.  אבל תועי רוח אלה תחת שמוע לקולו הקיפו עליו יחד ויכוהו הכּה ופצוֹע.  אין ספק אצלי כי היו מכים אותו עד מות לולא מהרתי לקול צִוְחָתו ואצא גם אני אליהם וכלבי טריזור ברגלי.  ויהי בשלחי בם את כלבי הנאמן ויאחז בעקב אחד מהם אז חרדו כּוּלם וינוסו מנוסת חרב.  אבל משרתי נגוע ופצוע ובודאי יפול למשכב מן המכּים אשר הכוהו וגם אשתי חלתה מאד מן הפחד אשר פחדה, ואתה ידעת את מעמדה... ועל כן הנני מחַלה פניך, ידידי שׂר העיר, לשׂוּם לבך לדרוש הדבר למצוא את בני הבליעל המפריעים את שלום אנשי העיר ומנוחתם, להביאם במשפט על כל אלה ולשלם להם כפעלם".

פקיד העיר כלה לקרות וישׂם פניו אל שׂר הגדוד ויאמר: "האם לא תדע אדוני אחד מן המתעללים אשר יהיה לנו למִפְתָּח מזכיר עווֹן?"

לא, ענה שׂר הגדוד, – לדאבון לבי אינני יודע אף גם אחד מהם פנים בפנים.

כי עתה יקשה הדבר מעט לגלות עקבותם, – אמר אוכתינוס.  – אבל ידידי הרופא, האין לבך כלבי שיש התיחסות בין המקרה אשר הודיע לי שר הגדוד ובין החסיד נשוך הכלב אשר רפּאת היום בבוקר? כמדומה לי שנבואה נזרקה מפי באמרי על טריזור שהוא הכלב אשר נשך לאיש חסידך.

נמצאתי וגם נתפּשּתּי, – אמר אלבירט אל לבו ויתעצב, –  ממני תפּתח הרעה על האנשים האלה! למה זה אנכי? ואני פציתי פי ולא אוּכל לשוב.  פושׂק שׂפתיו מחתּה לו!

קרוב הדבר שהוא הוא הנשוך הלילה, –  השמיע אלבירט קול דברו, –  אבל לא ידעתי אכנה מה שמו ומה שם בנו, כי לא כתבתי לו עלה לתרופה, כי אם עלוקות הושבתי על מקום הפצע.

– הגידה לי איפה הוא חונה? ואני אלך שמה ואשמעה מה בפיו.

– שוכב הוא חולה בבית-מַשקים סגור בקרבת בית הפּקידוּת אשר לך.

בית אפרים מוכר המַשקים הוא, – אמר אוכתינוס, – מעון הוא תמיד לזוללים ומקלט לשכּוֹרים. – ומה שם האיש ההוא, ר' מרדכי, אשר אמרת בתחלה?

לפי השערתי הוא בונם מהוצופלוץ הבא הלום בלוית וועלפעלע קרוזישקר.  אבל רק כמו שער בנפשי כן הוא.

אוכתינוס רשם את זאת זכרון בספר קטן לפניו אשר הוציא מחיקו.

מפי החולה לא תציל היום דבר אמת, – אמר אלבירט, –  קדחת תקפתהו והנה הוא כשוכב בראש חִבֵּל; רוחו חוּבּלה, שׂפתו בלולה ודבריו לעוּ.

נזכרתי, אדוני, – אמר סמנגלוף, – כי אנגריון משרתי יודע כמה מן האנשים אשר הִצוּ בו, והוא יודיעם לך.

הבה אפוא ונלכה יחדיו אל ביתך, אדוני שׂר הגדוד – אמר אוכתינוס, – וגם הרופא ילך אתנו! ונכתוב בספר ונעיד עדים ונחתום כדת את מעמד אשתך החולה מפחד בלילה, ואת מעמד משרתך המוּכּה,  ונשמעה גם מה בפיו ואז נדעה נרדפה לדעת את הדבר.

הבה נלכה, – אמרו סמנגלוף ואלבירט ויקומו ממושבם.

אדוני! – אמר מרדכי ויתעודד על מושבו, – סלחו נא לי אם אעצרכם במלי; אדבר נא דבר באזניכם.  הנכם נכונים לבוא במשפט עם האנשים האוּמללים האלה.  התבוננו נא מראש בינה במה אשמים המה, מה פשעם ומה חטאתם...

זרוק חוטרא לאוירא אעיקרא קאי, חשב פקיד העיר בלבבו.

מה פשעם ומה חטאתם? – אמר סמנגלוף ויקמוט את מצחו. – האם לא שמעת את כל התועבה אשר עשׂו האנשים האלה...

שמעתי, שמעתי! – אמר מרדכי, – אבל אני שואל מה אשמים האנשים ההמה? הצאן מה חטאו אם רועיהם התעוּם, מוריהם שובבום, אחרי מי אתם רודפים, אחרי פרעושים ויתּושים? ואתם הלא ידעתם בצואר מי תלוי הקולר!  ואם תענשו את מספר האנשים עושׂי התועבה ותשלחום ביד פשעם, עוד לא נצלנו, עוד לפתח שער עירנו חטאת רובץ ותועבות כאלה וגדולות מהנה עתידות להתחדש חדשות לבקרים.  אל תתעברו בגרזן כי אם בחוצב בו! שׂימו לבכם למַשׂאות הרע משרשיו; שׂימו לבכם אל מורי השקר המַשגים העורים בדרך בחזות להם שוא ובקסום להם כזב.  אליהם עלו, אותם הרחיקו מגבולנו אם תחפצו לבלי תחניף עירנו בדם.  "אל תשאלו את הרופא, שאלו את החולה!" אני הגבר ראה עוני בשבט פשעם! אותי נהגו שנים רבות ויוליכו חושך ולא אור! אני אני הוא היודע את המקור המָשחת אשר ממנו יצאה כל התלאה אשר מצאַתני!

בדבּר מרדכי את דבריו המו מעיו ולא עמד רוחו בו ויתן את קולו בבכי ויבך כאשה מצֵרה.

הרף נא, ר' מרדכי, – אמר אלבירט. – האם ילד קטן אתה מבלי הבין כי התעוררות עזה כזאת תוכל לנגוע לרעה בבריאותך.  משול ברוחך ושמור את נפשך מאד.

ומרדכי התאושש ויוסף לשפוך את נפשו ויאמר:  כל עוד אשר המתעתע בעירנו, נבוכים כל השומעים לו, ומוסיפים אומץ רוח וחוזק מצח; רחילא בתר רחילא אזלא, והאחד בוש וירא מפני חברו, ואין שלום לאיש הולך מישרים. ידעתי כי האנשים האלה קשים, אפם עז ועברתם שמרה נצח ולא ישקטו ולא ינוחו עד אם כלו בי חמתם אחרי אשר נהפכתי להם לאויב, על כן אין לי מפלט בלתי אם לעזוב את העיר הזאת וללכת באשר אלך, אם אין היכולת בידכם אדוני לשלח מזה את היהודי-הטוב מקור כל הרעות ולהרגיע ליושבי הארץ.

– אם ככה אתה דובר נעניתי לך ר' מרדכי, –  אמר סמנגלוף, –  ואני דמיתי מראש כי חזרתּ לקלקולך.  אבל לעשׂות עצתך יכבד מאד לפי דעתי! להגלוֹת איש וביתו גלות שלמה מעירו לעיר אחרת, לזאת נצרכה הסכמת המיניסטר והדבר ימשך לימים ושנים ובלתי ספק יוָדע להם והרבו רֵעים ומליצים, ולפני תנוּאותיהם מי יעמוד.

יש דרך ישר לפנַי למצוא מבוקשנו זה בדרך יותר קצרה ובטוחה, –  אמר אוכתינוס פקיד העיר, אחרי התבוננו בינה רגעים אחדים, – אם תכּוֹן עמדי ידי רעי שׂרי הממשלה אשר בזה.

לבך לבי וידך ידי, – אמר סמנגלוף.

כי עתה התיצבו וראו את אשר אעשׂה לו.  לא אנחנו גרש נגרש אותו כי אם הוא בעצמו יצא מזה ויעזוב את העיר.  מחר יום מלאכי הוא;  בואו אלי אדוני שׂר הגדוד והרופא לעת ערב להתעלס בסוד מרעים; שמה יהיו גם בהרציון גם יורקמי ונמתיקה סוד יחד.

נלכה נא אדונַי, – אמר אלבירט. – החולה צריך למנוחת נפש.  שׂיחתנו הארוכה הכשילה כּוחו.

היה שלום ר' מרדכי, – אמר אוכתינוס, –  חזק וחזק. השמר והשקט, עתידים אנחנו לעורר גם לויתן; ולעת עתה נצודה דגי הרקק הרופשׂים משקע מימינו בסכלותם ופחזותם.

ויתפטרו שלשתם ממרדכי ומשׂרה וירכבו על מרכבת פקיד העיר וילכו.

ומשה בן יוכבד בא בזמן ההוא לבית אמו וירא אותה והנה פניה זועפים.

מה לך אמי היקרה כי ככה דלוֹת? – שאל משה בהביטו אליה בעיני אהבה.

אין דבר, – ענתהו יוכבד רכות להשקיט רוחו, – שנתי נדדה מעיני הלילה ולא ישנתי כל צרכי, על כן נפלו פני.  אין רע! אישן אז ינוח לי.

ומדוע נגזלה שנתך הלילה, אמי? – הוסיף לשאול בן משׂכיל זה ברחמים גדולים. – הלא דבר הוא? אולי אין שלום בעצמיך?

היה היה עם לבבי להסתיר ממך הדבר; אבל אתה מפציר בי בשאלותיך ולא אוּכל להמיש משם צוָארי, –  דבּרה יוכבד בשׂחוק ותספר לו את כל מקרה הלילה מהחל ועד כלה.

שמע משה ויתעבר ואש נשקה באפו.

השׂחוק לך הדבר, אמי – קרא – ואַתּ מחשה מעולם! בך נשבעתי כי לא יכוּפּר העווֹן הזה לשודדי לילה אלה עד כי יענשו בפלילים.

הס בני, אל תתקצף ואל תהיה קופץ ונשבע.  יצא מפי דבר ולא ישוב כי לא אתבע עלבוני מידי מנאצי אלה.

אבל רוכסי איש אלה לוקחים להם קרנים והולכים ומתפרצים מיום ליום ומחודש לחודש ומשפט וצדקה היא לגדע קרנם ולהשיבם על עקב בשתם.

יפגעו בהם ממקום אחר ולא אָני – ענתה יוכבד בענוַת צדק. – בתוך עמי אנכי יושבת וגם שׂיבה זרקה בי ומשפטים בל ידעתי.

ברגע הזה נפתחה הדלת ואלבירט הרופא בא הביתה.

אלהים הנחך הלום, ידידנו! – קדם משה פני אלבירט בתרועה. – היה נא אתה לדיין ביני ובין אמי היקרה בדבר אשר נוָכחה. – ויספר משה לאלבירט את כל דברי תוכחתו עם אמו.

הרגע והשקט ידידי, – ענה אלבירט בפנים שׂוחקים. – כנים דברי אמך החכמה: האלהים יבקש את נרדף, והוא כבר מצא את עווֹן הנבלים האלה ויקֶם עליהם רעה ממקום אחר.

אל מה ירזמון מליך? – שאלה יוכבד בחפזון.

יותר מאשר עשׂו לך החסידים, השחיתו התעיבו עלילה בחצר שׂר הגדוד סמנגלוף, – ספּר אלבירט בקצרה. – שמה הכּו את משרתו הכּה ופצוֹע ואשתו חלתה מפחד לבבה אשר פחדה וקרובה היא לשכּל.

אֵל מלא רחמים!! – צעקה יוכבד ותפרשׂ כפיה מחמלת לב ומרוֹך.

ושׂר הגדוד מלא חמה, – הוסיף אלבירט לספּר.  – הנני שב עתה מביתו; שמה היה גם אוכתינוס; שמה כתבנו אמנה את כל המוצאות אותו בלילה הזה כתוֹב בספר והעד עדים את משרתו המוכּה על ידם, וגם אנכי באתי על החתום והעידותי כי ראה ראיתי את המכות אשר הוכּה משרתו, וכי אשתו קרובה להפּיל עובּרה.  וסמנגלוף לא ינוח ולא ישקוט עד אם ימָצאו המתהוללים ושוּלם להם כפעלם, ועל קדקדם חמסם ירד.

ברעתו ידָחה רשע, – אמר משה בקרת רוח. – ברוך אלהי המשפט!

 

יד: נשף חשק

על חוג שמים יתהלך ענן כּבד הרה רעם וברק ואבני אלגביש; עוד מעט ומטר גשם יוּתּך ארצה, ואש מתלקחת וברק ממרוֹרתו יהלוך עליה אימים; ועל חוג הארץ יושבים חגבים, ענקים בעיניהם, רמי עינים וגבהי לב, הולכים בגדולות ובנפלאות, ולא ישיתו לבם אל העננה אשר על ראשם, מתי תבּקע, ומה תחיל, ואת מי תורה לה למטרה.  אשריך גבר שתוּם עין כי לא תדע מה ילד רגע!  אשריך כי לא שבת שלחת ידך אל עץ הדעת כי עתה נפקחו עיניך וראית כל פגע רע אשר יארוב לך וכל איד נכון לצלעך, ומררו את טפחות ימי חייך המעטים והרעים.  לך לך גבר שתוּם עין ומתפאר בדעת עליון! לך ככסיל בחושך הולך, ואל תדאג דעגת רגע הבא – כי דיה לצרה בשעתה!

בו ביום שאנחנו עומדים בו בשעה התשיעית בבוקר, הלמו עקבי סוס על רצפת הרחוב בזרקישק מן הדרך העולה קרימבילישקה, ועגלה קטנה בעלת שני אופנים רתומה לסוס אביר באה ותעמוד על פתח בית מלונו של ר' איציקל.  היושב בעגלה הוא גם המנהיג קפץ ודלג כארי מן העגלה ויאסור את הסוס במושכותיו אל ידות המסעד אשר פתח הבית וימהר הביתה.  והנה אשה כבת ארבעים לקראתו, עודנה דשנה ורעננה, יפת מראה ובריאת בשׂר כאחת משבע הפרות הראשונות.  סדר פלה בידה והיא מתפללת; שׂפתיה נעות וקולה לא ישָמע.

צפרא טבא, גדוּלה! – אמר האורח הבא ויַצהל פניו אליה.

גדולה בעלת הבית אשתו של ר' איצקע הרובע החדש הניחה את סדר התפלה מידה אחרי נשקה אותו מנשיקות פיה ותאמר בפנים מסבירות: צפרא טבא, חוצפית! האם אתה לבדך בא ואיש אין אתך?

– אני לבדי באתי לבשׂר לך בשׂורות טובות ונחמות.

פתח פיך, מבשׂר טוב, ויאירו דבריך.

הטוב ברוך הוא קיים את דברו הטוב אשר דבּר, ואמש נתעלה ר' איצקע אישך למעלת רובע הרב.

פני גדולה צהלו משׂמחה.

הטוב ברוך הוא בחר בר' ברוכקע לרחל בתך; וחברו ר' חייקעלע ישׂא את בת ר' אייזל כאַנדיקעווער.

הטוב הוא, הטוב בעיניו יעשׂה!

והיום לעת ערב יהיו התנאים פה בביתך, חג משנה יהיה; כל קהל החסידים יוָעדו אליכם ועל כן קדמתי לבוא אליך לבקשת ר' איצקע לזרז אותך להכין הכל.

רבים מחסורי! – אמרה גדולה בעצבון; – כל אשר הכינותי אכלו האורחים בימי שֶבת הטוב ברוך הוא בקרבנו; גם היין כמעט אזל מכלינו...

ר' איצקע שׂם לבו לדבר הזה ודאג לך, אל תּעצבי! בקרוב תקבלי שתי עגלות נושׂאות יין ושכר ומגדנות ועופות וכל מעשׂה אופה, כל מחסוריך כתוּמם יבואו לך מקרימבילישק.  היש לך כלים ריקים כל צרכך?

תהלות לאל עליון, יש לי רב! – ענתה גדולה בגאוה, – אין אני צריכה לשאול לי כלים מן החוץ.

הקרואים יתאספו במחצית הבית השניה, – אמר המבשׂר טוב. – ור' איצקע צוָה לפנות החדרים, להרוס את המחיצות שהציבו בתוכם להיות רחבת ידים והכין חדר מיוחד להחתן ר' ברוכקע וחדר אחר לר' אייזיל וחתנו.

מן החדר הגדול הוצאתי את המחיצות אחרי צאת הטוב מאתנו, ושאר החדרים עומדים על מכונם, לא ידעתי אם יהיו מתוּקנים כל צרכם לחג התנאים.

בואי והראיני!

גדולה לקחה צרור מפתחות ותצא אל מסדרון הבית ותפתח את הדלת אל חצי הבית השני ותתן לר' חוצפית לעבור על פניה, ויכּנס.

למה תעמדי בחוץ, גדולה? ולא תכּנסי אחרי?

האם לא תפחד להתיחד עם אשה בעוּלת בּעל, – אמרה גדולה בשׂחוק, – ואינך ירא משום הרהורי עברה?

אין כאן לא משום יחוד ולא משום הרהורי עברה, הבטיחה ר' חוצפית המתורגמן, כד יהיב בעלה רשו למיהך לההוא אתרא"[8].

מנלך הא? – שאלה גדולה בהציגה רגלה על סף החדר.

מצדיקו של עולם דיהב לה רשו למשרי גו צדיקיא בהאי עלמא.  בערב היא באה לגבי בעלה, ובבוקר היא שבה לגבי צדיקא דעלמא וכולא ברשותא דבעלה הדא הוא דכתיב וצדיק חונן ונותן[9].

וגדולה נכנסה עם ר' חוצפית חדר בחדר ותַּראהו את משטר החדרים ואת המטות המוצעות ואת כל בית נכאתה; ור' חוצפית יצא בפנים צוהלים כי נחה דעתו בכל אשר הראתו גדולה.

בחדר הגדול צריך להעמיד את השולחן הארוך כי שמה יכתבו התנאים ואת שני החדרים הקטנים תכינו לעזרת הנשים ואת העליה אשר על הגג משכּן להחתן.

– השמר והשקט, הכל יהיה מוכן לעת מצוא, – אמרה גדולה, – ותלך לעורר את בנותיה ואת אַמהותיה משנתן.

כאשר פתר ר' חוצפית כן היה!  בשעה התשיעית באו שתי עגלות נושׂאות משׂא לעיפה מיני מזונות ומשקה.  חבית יי"ש שלח ר' הירשקע ממרתפו מנחה לר' איציקל שושבינו;  ארגז של נסרים ממוצא יינות שונים למיניהם מנחת הטוב בעצמו;  מלתחה קטנה מלאה בקבוקי ממתקים וצפיחיות מטוּגנות בדבש מנחת אשת הטוב ברוך הוא; וכלוב מלא עוף טהור למינהו אשר יאכלו בני ישׂראל, וחבית קטנה מלאה דגים מלוחים טובים, וסל של נצרים גדול מלא מעשׂה אופה וארגז מלא עשׂב טאַבּאַק כרוּת וכתוּת וגלומי טאַבּאַק (ציגארען) טובים ושאר צרכי בני האדם מה שהפה יכול לדבּר.  את הכל עשׂה יפה ר' איציק בשבתו בקרימבילישק.  על הכל פקח עיניו וישלח לאשתו לזרקישק הכל מוכן לסעודה.  על העגלות האלה ישבו ראובן הגבּן ראש טבּחוֹ של הטוב ברוך הוא ומשרתיו, ושמואל הבורסקי ורפאל הסנדלר ומיכאל טחה גגות וגבריאל מנקה הארוּבּות וקליטא וברקוס מסיעי העצים שלוחים מאת ר' איציקל ברשות הצדיק לתמוך בידי בעלת הבית להכין תחת השגחת ר' חוצפית המלאכה המרוּבּה ביום הקצר כי בפתאום היה הדבר.

כשעה קטנה החלו להֵראות אותות חיים חדשים בבית מלונו של ר' איציק ובכל העיר זרקישק.  הרחוב העולה מקרימבילישק החלה להקיא המון אדם רב ואוכלוסין מרוּבּין, המה אזרחי זרקישק וסביבותיה השבים מקרימבילישק אשר עלו שמה לרגל לחתונת בן הטוב.  כחצות היום באו עגלות כבודות ובתוכם קרואים והולכים לתוּמם, כוּלם לובשים בגדי חג ומועד.  במשך היום שב לזרקישק כל כבודה אשר היה לה ביום בוא הצדיק ואשר גלה ממנה בצאתו.  ר' קאפל הפ"ץ ור' לעמל החוזר באו במקום הצדיק ובנו, ר' דוד לולב בא במַלאכוּת הטוב שלו מקריזישק; גם ר' תרטיאל ור' זאנוויל ור' חצקיל ושאר כנוָתהון כתוּמם באו; גם ר' זכריה רדישקר ואשתו נחמה במרכבתם הכבודה באו בתוך הבאים; ובעגלה אחת בא ר' איציק בעצמו ור' אייזיל מכאַנדיקעווע המחותן השני ושני החתנים ויעמדו בבית המלון.

לפנות ערב רואים אנחנו את כל הנקובים בשם ועמם רבים מנכבדי זרקישק נועדים בבית ר' איציקל, כי כוּלם נקראו אל התנאים.  בחדר הגדול בתוֶך עומד שולחן ארוך ועליו פרושׂה מפה לבנה ועל השולחן ששה נרות דולקים במנורות כסף.  בראש השולחן ישבו שני החתנים ברוך וחייקל; שניהם עוטים מעילים חדשים, פאותיהם מסורקות למשעי ושׂפת כותנתם לבנה כשלג תּסוב את צוארם, מימינם ר' למך הנקילש החוזר ומשׂמאלם ר' תרטיאל הרובע ועל ראשם כובע שׂער עגול בעל זנבות; הקרואים כּולם לובשים בגדי מועד ובראשם יש מגבעת עגוּלה כלבנה במלואה ויש כחצי לבנה.  מעבר לשוּלחן מזה ממול פניהם של החתנים ישב איש חסיד ועל ראשו כובע עגול כלבנה במלואה, ראשו מוּטה אל השולחן ופניו לא יֵראו, וידו הימנית מושכת בעט וכותבת על גליון גדול לפניו.  בתחלה התנהל עטו לאטו ויציר על הגליון אותות מרוּבּעות בכתב אשורית ואחרי כן הריץ ידו ויחל לכתוב כתב רועץ ביד ממהרת, רצוא וכתוב כמראה הבזק.

ר' קאפל הפ"ץ המלומד האחד בין חסידי קרימבילישק אשר ידע לכתוב עברית כתקונה יושב וכותב התנאים.

אך לא בנשימה אחת יכתוב כי רוַח ישׂים בין הפרקים לשאול את פי המחוּתּנים והחתנים בפרטי הדברים והשמות אשר לא נודעו לו וגם – לטעום לפעמים לגימא אחת עם חבריו מכוס של ברכה ולהמתיקהו בפיו בממתקים ובמגדנות.

בירכתי החדר ההוא נראה פתח פתוח כמחט סדקית ומבעד הסדק נראה בחדר השני נשים יושבות על מטה מלאה כרים וכסתות.  כּוּלן צנופות מצנפות על ראשיהן ופאות נכריות או סמרטוטין ירקרקין ככרתי על פדחתן כי בעוּלות בעל הנה.  ורק עלמה אחת גלוית ראש יושבת ביניהן. פניה מפיקות תוּמת נפש אבל גם סכלוּת מעט; שתי ידיה תלויות לה משתי צדדיה כשתי ידות מכונה.  העלמה הזאת היא רחל הכלה והיא יושבת כרחל לפני גוזזיה נאלמה לא תפתח פיה!  לובשת היא בגדי צבעונין, שרשרת זהב גדולה תלויה לה על צוארה, עגילים נוצצים בבדל אזניה, צמידים על ידיה וטבּעות על אצבעותיה; וכפי הנראה ערֵבים עליה מאד קשֻוּטיה אלה.  כי היא מסתכלת בהם תמיד ומוספת למשמש בהם כל שעה; וכאשר תרים עיניה מן התכשיטין עפעפיה יישירו נגדה אל המקצוֹע השני, אר אחרי התנור, כאִלו אין לה דבר עם כל הנעשׂה מסביבה.  לימין הכלה מוסבּה אשה עודנה צעירה לימים, כבת שלושים או פחות מזה, לבושה בגד משי פסים ירקרק אדמדם; צוארה יתנוצץ בחרוזי פנינים; מחט זהב משוּבּץ אבן יקרה יאַחז פני לבושה על שדיה; ושרשרת זהב כבדה תסוֹב את צוארה ותלפת בעקלקלות עד לבה ושם תסתיר ראשה תחת קרסי הזהב אשר על אבנטה המחבק את מתניה מעל לירכיה.  האשה הזאת כמעט כוּלה מקשה אחת זהב טהור היא – נחמה אשת ר' זכריה רדישקער.

לשׂמאל הכלה ישבה אשה באה בימים לבושה גם כן כאחת העשירות אך בגדיה חטובות כבגדי נשי הדור הישן.  על צורוניה שני חרוזי פנינים גדולות כקטניות ושׂהרון זהב בתוכם יורד על לבה מול פניה, ועליו מצויר בצורות בולטות מעשׂה אליעזר המבריך את הגמלים ורבקה המשקה אותו מים מכדה, האשה הזאת היא בלומה אשת ר' יוחנן בעל משׂרפות היין מעשירות זרקישק.  על ידה ישבה אשה שנית באה בימים, מלבושיה יגידו עליה שאיננה ממשפחת רוטהשילד ובכל זאת הושיבוה על המטה במקום נכבד על יד בלומה העשירה; כי האשה ההיא היא גיסה המַגדת, אשה מלוּמדת ובת תורה וכל הנשים יתנו יקר לה בשביל תורתה ויאמינו באמונה שלמה שאלמלא באה גיסה ריבה לעולם כי אז היתה בודאי יהודי-טוב באחד המקומות הגדולים.  גם מלכה אשת ר' ירוחם בעל הרחַיִם שהוא גם גבאי חדש בחברה קדישא, גם פריידה אשת ר' הלל הבלן ועמה באה גרוּנה המַקזת דם ולאה העומדת על הטבילה ועוד נשים צעירות וזקנות עד כדי שלשים במספר כּוּלן יושבות צפופות בחדר צר ומשׂוחחות אשה עם רעוּתה ומסקרות ומבקרות אשה בגדי רעותה לגלות בהם איזה מום ופחתת, כדי לספר בהם ביום השבת הבא בבית הכנסת.

רק אשה אחת לובשת בגד צמר פשוט ושׂבכה חדשה בעלת פרחים רבים בראשה לא תשב תחתיה ולא תמצא מנוח לכף רגלה, כי אם תשוט בבית מחדר לחדר ומזוית לזוית, חוגרת סינר וצרור המפתחות בידה.  היא גדולה בעלת הבית צופיה הליכות ביתה, מנצחַת ומשגחת על המשרתים והמשרתות לתת לכל האורחים חפצם ולהשׂבּיע לכל קרואיה רצון; היא תפתח ותסגור ארגזים וארונות, שִדה ושדות, תתן לרקחות ולטבחות ולאופות במדה ומדוֹת.  תמהר אל בית המטבחים, להשגיח אל התנור והכירים, ומשם תחלוף אל חדר האנשים, חיש כמראה הבזק, להיטיב את הנרות ולראות אם לא יחסר להם המזג, ומשם אל בית הנשים שנית לשמוע את שׂיחתן, על אודות החתן, ולהשיב גם היא אמריה, על שׂיחת רעותיה.

הכי תתרומם גדולה בלשון חסידים בשם "בריה גדולה"! הכי מפקחת היא על בית המלון בזרקישק, ומנהלת אותו ביד חרוצים זה עשׂרים ושתים שנה לשם ולתהלה לכל עובר!

מה נשתנו לטוב פני החתן למיום ראותי אותו אחרונה – אמרה נחמה – קרן עור פניו!

מגנה את החמה ביופיו! – הסכימה על ידה בּלוּמה.

שכינה שרויה עליו! – אמרה גיסה בלשון חסידים.

כי סמך הטוב ידו עליו ויאצל מהודו עליו ויברכהו, – הבטיחתן גדולה השומעת את דבריהן מדי עברה.

גם ברוך יהיה! – אמרה פריידה הבּלָנית.

כשמו כן הוא, ברוך שמו וברוך הוא! – הוסיפה גיסה המַגדת.

וזה השני, חתן ר' אייזיל מכאַנדיקעווע, גם פניו מאירים כפני ר' ברוכקע.  חכמתם תאיר פניהם! – הוסיפה ותאמר נחמה באנחה מסוּתּרת.

על מה את נאנחה, אחותי, – אמרה גדולה ותשב רגע אחד לפניה. – הלא בקרוב בית יעשׂה גם לך ה' כי נפקדתּ על ידי הטוב ב"ה; נכוֹן לבי בטוח כי כעת חיה אַתּ חובקת בן.

לשׂמחה כזאת אשר אַתּ עושׂה היום עוד ימים רבים ועתים רחוקות!

ולמה את דוחקת את השעה? – אמרה גדולה. – האם תחפצי שתהא זקנה קופצת עליך?

לכּל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים! – שננה גיסה את דברי קהלת אשר שמעה אתמול בבית הכנסת.

התדעי גדולה את אשר עלה על לבי ברגע הזה? – שבה ותאמר נחמה המתרפקת על בעלת הבית כילד שעשועים. – הבטיחיני כי תמַלאי חפצי ואגידנו לך.

אם יהי לאֵל ידי לעשׂות – הרחיבי פיך ואמַלאהו.

כאשר יחנני ה' ויפתח את רחמי בואי אַתּ ובני ביתך אלי לרדישק לשׂושׂ אתי ביום הברית של בני כאשר שׂשׂה אנכי עתה עמך ביום תנאי בתך.

התשמעי? הרה היא! – אמרה בלאט לאה המטבּלת אל פריידע הבלנית. – מקוה שלנו גרמה! מה טוב חלקנו!

ישׂמח לבי גם אני! – ענתה הבּלנית.

אל תַשאנה את נפשותיכן על שקר, – השיבה נחמה אשר אזנה לקחה שמץ דבריהן. – לפי שעה עוד לא נראו בי שום סמני הריון אבל מַאמנת אנכי באמונה שלמה כי כקרוב תבוא שאלתי ותקוָתי יתן אלוֹה, כי הלא שמעתן את אשר נתן לי הטוב ברוך הוא לרפואה?

לרדישק? – ענתה גדולה בתמהון כשמעה את חפץ נחמה, – הדרך רב ואני בעלת בית המלון, כי אישי על פי רוב עוסק בצרכי הטוב ברוך הוא, ואיככה אעזוב את פרנסתי וארחיק נדוד? דבר בלתי אפשרי אַתּ דורשת ממני, ידידתי!

הוי עוסקת בחיי שעה! – הוכיחתה נחמה בקצף מעט.  – מדוע נמנע אישי מנסוע למקריעוו וילך עמדי עד הלום? סגרי בית מלונך לשבועות אחדים או תניהו על ידי אחר ואם יהיה לך נזק אני אשׂא ואני אסבּול.

נדבּר לעת מצוא עם איציק ונשמעה מה בפיו בדבר הזה.  הלא עוד הזמן רב.

גם הזווּג יבוא עמכם אחרי החתונה למז"ט, – עמדה נחמה על דעתה בקשי עוֹרף. – התלכי עמנו רחל?

הכלה התעוררה כאיש אשר יעור משנתו ותסב עייה ממקצוע החדר אל פני הנדברת עמה, וכחולמת בהקיץ נענעה ראשה ותאמר כמלתא בלא טעמא: הן!

ככה הקנתה נחמה פירות שלא באו לעולם ויתר הנשים הקשיבו קשב רב אל חלומותיה ואל דבריה.

בעוד אשר תנחומות אלה שעשעו נפש נחמה השתעשעו וָשוֹעוּ האנשים בחדר השני ביין ובספּוּרי נפלאות, מעלים את תורתו של הצדיק גרה ונוסכים עליה נסכים ומקטרים קטורת איש איש ממקטרתו אשר בפיו. הבית ימלא עשן ור' קאפל יושב וכותב התנאים.

אבל הטוב שלכם עוד כוח עלומים כוחו, – נשמע קול ר' דוד לולב מדבר. – הראיתם אמש איך הוא מפזז ומכרכר בכל עוז?

כן ירבה וכן יפרוץ, – אמר ר' תרטיאל. – במקום מצוה הוא תמיד קל כצבי וגבור כארי.

עם כל אחד ואחד מאתנו קיים מצוַת כיצד מרקדין, – אמר ר' ירוחם מזרקישק.

עם כל אחד ואחד! – קיים את דבריו ר' חוצפית, – לא השאיר שׂריד!

וקודם לכן רקד כמה פעמים בפני עצמו, – העיר ר' מאיר, מחזיק בית הדוהר.

מה היתה כוָנתו בזה? – שאל הלל הבלן.

ריקא! – גער בו ר' לעמל. – מטייל ליה חנגא לבהדי דשכינתא.

כל היושבים הביטו אל הבּלן בעין תלעד על כי לא הבין מעצמו דבר פשוט וברור כזה.

ר' למך! – אמר זכריה רדישקר אל החוזר, – השתא דאתית להכי הואילה נא ובאר לנו את מאמר הצדיק אמש בענין ההיכלות.

האם במאמר אחד זכר הצדיק ב"ה את ענין ההיכלות? והלא בעשׂרה מאמרות דבר בהיכלות!

כעת שזכר ר' תרטיאל את ר' שרענצעל שהלך לעולמו דבּר הטוב מענין שבעה היכלות.

הצדיק אמר, – תקן ר' תרטיאל, – שבנשמת שרענצעל נתדבק ניצוץ מן ההיכל השביעי.

ומה כונתו בזה? – שאל זכריה.

פשוט מאד! – ענה ר' לעמל. – היכל ז' הוא ההיכל שנקרא שמרים של יין ואלו השמרים של יין כל השותה ממנו גורם מיתה לעצמו[10].

הצדיק ראה באספקלריא המאירה אחרית שרענצעל, – אמר ר' תרטיאל ברוח כּהה.  – התזכור, לעמל, את אשר אמר הטוב ב"ה עליו ביום החמישי העבר בשבתנו יחד על שולחנו?

– זכור אזכור ותשוח עלי נפשי! – אמר החוזר בדשנו את מקטרתו. – הטוב ב"ה אמר בזה הלשון: "שרענצעל! נשמתך איננה מסוגלת לקבל השפעת אלה הצנורות".

בזה הלשון ממש? – שאל הלל הבלן שלא היה בשירותא דצדיקיא.

אות באות! – החליט ר' תרטיאל. – ומי האמין אז כי במלות האחדות האלה היה כלול גמר חתימתו של ר' שרענצעל ז"ל.

הנדבּרים נדמו כמו רגע, איש תפושׂ במזמות לבו.

הלהזכיר נשמות באתם היום? – גער בם בעל הבית בחמה מדוּמה, – והבקבוק הזה עומד וצוֹוח ככרוכיא: דרשוני וחיו!

ובדברים האלה מזג ר' איציק את כוסו וישתהו בבת אחת וכל המסוּבּין מהרו ויעשׂו כמוהו.

אשריכם, – הוסיף בעל הבית, – שאין ר' שפוֹך בתוכנו; הוא היה שופך עליכם חמתו על עלבון הכוסות.  ר' קאפל! – שׂם המדבר פניו אל כותב התנאים, – מדוע לא בא אפרים אחיך?

נתעכב בשביל ר' בונם החולה השוכב בביתו; אבל אמר לבוא ואולי עוד יבוא, – ענה ר' קאפל ממקום מושבו ולא הרים את ראשו.

בין כך וכך אני אמַלא מקומו ואהיה שׂר המשקים, – אמר ר' איציק.  וילך בבית לרַגל את השוּלחנות והצמצנות.  והנה שמעה אזנו קול מריבה ומצה בין היושבים אל השוּלחן האחר.

איש מתהלל במתת שקר! – אמר שמואל הבורסקי אל איש ריבו, – האתה החילות להראות לו את ידך החזקה?

אנכי ולא אחר! – ענה גבריאל מנקה הארוּבּוֹת קשות.

הכל יודעים שאנכי תפשׂתיו ראשונה בבית צוארו והדכיתיו תחתיו...

אבל בטרם תפשׂת אתה שלחתי את מוטי ואפגע בו עשׂר פעמים; קליטא וברקוס עדים בדבר.

העדים נענעו בראשם מלמעלה למטה נענוע כהודאה דמיא.

כמה לקה במוטך? – קרא שמואל – עשׂר מכות! ובידי לקה חמשים ומאתים מכות.

ריקנין! – התערב ר' איציק בדבריהם. – בקבוקכם מלא ואתם ריקים!! ובמה אתם עוסקים? הראיתם שני אנשים חסידים נצים.

מחלוקת לשם שמים היא, – ענה רפאל הסנדלר.

היה אתה לדיין בינינו, ר' איציק, שׂם שמואל הבורסקי פניו אל בעל הבית. – הלא אתה היית עמנו הלילה בהצותנו את היוָן על יד חצר שׂר הגדוד.

הייתי, – ענה ר' איציק בגאוה, – וחרשתי גם אני על גבּו.

והנה גבריאלקע מתפאר כי הוא היה הראשון אשר התגרה בו; ובאמת אני תפשׂתיו...

– רב לך, שמואל, – פסק ר' איציק את דבריו. – הטרם תראה כי מתחבולות הס"ם הוא כדי להכשילך בעווֹן רדיפה אחרי הכבוד וקנאת איש מרעהו.  הרף מאף ועזוֹב חמה; כולנו היינו הראשונים בדבר מצוה זאת.  כולנו כאיש אחד חברים, כי חברים כל ישׂראל וכל ישראל ערבין זה לזה.  הבו בקבוקכם הלום, הריקוהו ואחר תדבּרו.

והקרואים שמעו בקול מוכיחם וישבתו מריב וימַלאו איש כוסו וישתו עם בעל הבית.  ויאמר אליהם שְנוּ וישנו; ויאמר שלשו וישלשו.

– המשל אומר: "לעולם השלישי חביב!"[11] – אמר ר' איציק ויסוֹב מעליהם.

טוביה חטא וזיגוד מינגד, – אמר ר' תרטיאל, ויגש אליהם ומקטרתו בין שיניו. – אתם הכיתם את היוָן ואת ר' בונם נשך הכלב.

ומה שלומו של ר' בונם? – שאל ר' חוצפית. – אנכי לא ידעתי כי יצאתי את קרימבילישק בטרם בוקר.

מכתו אנוּשה, – ענה בענדעט האומן. – אבל הרופא מבטיח כי אין חשש סכנת נפשות.

האם בא הרופא לראותו? – הוסיף הראשון לשאול.

היום בבוקר בקרהו הרופא ויצו להושיב לו עלוקות סביב מקום הנשיכה.

עלוקות! – קרא ר' לעמל בינתים. – עתה מבין אנכי כּוָנת הצדיק!

איזה כוָנה אתה מבין, ר' לעמל? סַפּרה נא לנו! – בקשו כל היושבים.

– היום בבוקר כשמוֹע הטוב ברוך הוא את מקרה הלילה קראני אליו ויאמר: ספּר נא לי מה היה הדבר! וכשספרתי לו דבר דבור על אפניו נענע בראשו וישרוק בשׂפתיו ויאמר: "לעלוקה שתי בנות הב הב הוא כלבא דממנא על גיהנום דצוח הב הב" (hau, hau!)[12].  עד עתה לא זכיתי להבין את הפנימיות של דבריו הקדושים, ועתה רואה אנכי אותם כבאספקלריא המאירה: רמז בזה שצריך להושיב עלוקות על מקום נשיכת הכלב.

פלאי פלאים, – קראו כל השומעים, – ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא!

גדולה נכנסה מן הפרוזדור ותּשקף בחפזון על השולחנות ותגש אל אחד הארגזים ותקח את אשר לקחה ותכּנס לחדר הנשים; וכשנכנסה נכנס עמה ריח ניחוח ריח בית המבשלות.  ושמואל הבורסקי ורפאל הסנדלר שהיו ידועים לזוללי בשׂר שאפו הרוח ויריחו את ריח בגדיה וירד רירם אל זקנם ויאמרו בלבם: ראֵה ריח גדולה כריח גן עדן וריח שׂלמותיה כריח תורים ובני יונה ממוּחָיִם וצלויים שמצטמקים ויפה להם!  אשרי עין ראתה כל אלה הלא לריח אף כּלתה נפשנו!

משלוּ ברוחכם גבורי כוח, מכּי היוָן בעָברה, מרגיזי עיר בעתּוֹתי לילה.  כבשו יצרכם וחַכּוּ לאומנתו של ראובן הגבּן! בּעתּה יחישנה! בודאי אית גם לכון חולקא בגויהו, למר גדפנא, ולמר אטמא! הכי הכינה גדוּלה את כל הגדוּלָה הזאת למכור באטליז? הכי אחרים יאכלו ואתם תרעבו או לנגדכם יהיו זרים אוכלים אותה ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תּילילו?? –

הביטי נא את שרשוֹת גבלוּת זאת מעשׂה עבות, – אמרה גדולה בחדר הנשים לבלומה, ותקח את השלשלת מעל צואר הכּלה היושבת כּתומר מקשה ותושיטה לבעלת משׂרפות היין.

בלומה שקלה את השרשרת על כף ידה כמבינה בדבר ותאמר: חמשים אדרכמונים משקלה.

וראי נא גם ראי את הצמיד הזה; מה טוּבו ומה יפיו! התבונני נא על הברקת האחת המתנוססת בטבעת הזאת!

בלומה מלאה את פיה תהלת התכשיטין, מקצתה באמת ומקצתה כדי לעשׂות נחת רוח לגדולה ולכבּדה נגד כל נשי זרקישק.

הנשים החלו להושיט את הצמיד מיד ליד ולהתפלא על יפיו, אך רחל פשטה ידה ותחטוף עֶדיה וחליָתה ותשׂימם עליה, כילד החרד למעשה צעצוּעיו לבלי יחוּלל ביד זרים ולבלי יאבד.

ראיתי גם את המתנות אשר זִמן ר' חייקעלע לכלתו, – אמרה גדולה, – ואינן מגיעות לקרסולי כלי חפץ אלה.  לא מנהון ולא דכוָתהון.

הגם החתן השני עתיר נכסין הוא? – שאלה מלכה בעלת הרחַיִם.

לשניהם יש ממון קורח.  מכרי זהב להם בהרי חושך.

בהרי חושך? – שאלו אחדות מן הצעירות היושבות שמה. – איפה הם הרי חושך?

הרי חושך נמצאו מעבר לנהר סמבטיון, – הורתם גיסה המלוּמדת.

נשי זרקישק מצאו קורת רוח בתשובת המַגדת ולא הוסיפו לשאול עוד.

אבל החתן דנן עשיר הוא הרבה מאד מרעהו אשר בא אתו לקרימבילישק; גם במעלות רוחו יתרון לו על חברו כיתרון האור מן החושך.

האם גם בר תורה ובר אבהן הוא? – שאלה גיסה בלאט.

דבר לאט עמי היום בבוקר ר' חוצפית המתורגמן, – אמרה גדולה – כי ר' ברוכקע מוכן ומזומן להיות יהודי-טוב בּכּל מכּל כּל כיום הזה.

התפלאות הנשים עלתה עד למעלה.

המאוּשרת! – אמרו רבות מהנה.

הכל תלוי במזל! – הוסיפו האחרות.

 

 

טו: קריאת התנאים

 

הבקבוקים יתרוקנו והשותים יתמלאוּן.  מעט מעט תּחל החדוָה להגָלוֹת ולהראות בין הקרואים; רק שני החתנים והמחוּתן השני יוצאים מן הכלל.  שנים הראשונים יושבים בכובד ראש, לא ישתו מאומה ולא ירבו שׂיחה עם הקרואים ולא בינם ובין עצמם אף לא יביטו איש בפני רעהו.

למה תהיה כאיש נדהם, – הפציר פעמַים שלוש ר' איציק בחתנו בברוך, – טעום מן הגביע הזה וייטב לבך.

לא אוכל לשתות היום, ראשי עלי דוָי! – ענהו פעם בפעם ברוך כּחש-לו.

אל נא ר' איציק, – אמר ר' זאנוויל לעזרת החתן, – אל נא תפצר בו; חתן דומה למלך ואַל למלכים שתוֹ יין.

וירף ממנו.

ואייזיל מתהלך בבית אחת הנה ואחת הנה כאשר יהלך איש על הגחלים; ואלמלא היו עיני הרואים משוּחדות מן היין היו רואים כי המחוּתן השני איננו מוצא מנוח לכף רגלו, ועל כן הוא מודד בשעלו את החדר לארכו ולרחבו.  שקעה האש במקטרתו, מגבעתו בעלת הזנבות נעתקה ממקומה ולא ישׂים על לב.

עצבוּת זו על שום מה, אייזיל? – גער בו ר' איציק. – האם לא נשף חשק היום לנו?

אזכרה את אשתי ואת בני ואהמיה! – ענה אייזיל כמעט בעל כרחו.

הלא בוש תבוש! – יִסרו ר' איציק. – הנך מתחטא ומתפנק כבן קטן שיש לו געגועין על אמו.  אשתי ובני! בקרוב תראה אשתך ובניך! גם חתן תביא לבתך – ומה אתה חסר עוד? ולמה כוסך עומד מלא על גדותיו ככוסו של אליהו בערבי פסחים ואתה ישן כאן ורואה חלום באספמיא?

ולהנצל מפני נוגשׂו אשר לא יתן דמי לו הגיע אייזיל את הכוס על פיו ויגמא ממנו כמלוא לוגמיו.

עד זבולא בתריתא! – נתן ר' איציק עליו בקול נגיד ומצוה אשר אין להשיב.

אייזיל עשׂה רצון הנוגשׂ בו ויהי לו כפיטוּרא בפי וֵשט.

ולהסתיר מבוכתו מעט מעיני הסובבים אותו השקיף בעד החלון ויאמר: ליל אופל וצלמות הלילה, כאחד משלשת ימי אפלה.

אבל מאין בא הרוח הרע אשר יכפּה את האנשים העליזים האלה ויענם ביום שׂמחת לבם? האף אוּמנם יש כליות מיסרות בחיק פועלי אָון, או יש נחַש באדם ונבואה קטנה בלב בן תמותה?

עתה יבואו נא ויחתמו המחותנים והחתנים והעדים! – קרא ר' קאפל ויקם מן השולחן. פקודת סופר התנאים נעשׂתה.

החזק את הקולמוס כראוי, – אמר ר' קאָפל אל ר' איציק, בראותו את העט יחוג וינוע בין אצבעות המחוּתּן הראשון, – פן תקלקל לי את הגליונות הכתובים.

אל תירא ואל תּחת! – ענה ר' איציק ויחתום את שמו ושם אביו. – לא אקלקל ואם אקלקל כל המקלקלין פטורין.

גם ידיך אייזיל רועדות – אמר ר' קאפל אל המחוּתּן השני בחתמו על התנאים שלו.  ולא הפלָה הפ"ץ בין הידים הרועדות מטעם היין ובין הרועדות מרוגז לב.

לפי כתיבתך נראה שלמדן גדול אתה, – אמר ר' קאפל בלאט אל ברוך אשר כתב את שמו בקושי גדול ובאותיות פורחות, שכמעט אי אפשר לקראן.

ואני עוד למדן יותר גדול ממנו, – אמר חייקל בבוא עתו לחתום. – אינני יודע כלל לכתוב.  אבקש את כבודך לחתום במקומי.

הכל מוכן ומזוּמן! – קרא ר' קאפל. – הבה נקרא התנאים.

הס! – קרא ר' איציק. – התנאים נקראים!

ויעמוד ר' קאפל על רגליו ויקרא בקול גדול:

"למזלא טבא, יעלה ויצמח לאלפי רבבה, כדאמרינן במערבא, מצא אשה מצא טבא.  המגיד מראשית אחרית, יתן שם טוב ושארית, לאלה דברי התנאים והברית, שנדברו והותנו בין שני הצדדים היינו בין ר' יצחק בן שלמה רובע הרב מקרוזישק העומד מצד בתו הבתולה המהוללה מרת רחל ובין החתן ברוך בן קלונימוס העומד מצד עצמו.  החתן התחייב לשׂאת את הכלה רחל בחוּפה וקדושין כדת משה וישראל..."

– המרוצה אתה לתנאי זה, ברוך?! – פסק ר' איציק את דברי הקורא ויספוק את כפיו על השולחן כי עברו היין.

– מובן מאליו, – ענה הנשאל בלחש.

"החתן התחַיב לתת להכלה מתנות ותכשיטין כמנהג נגידים..."

נתונים נתונים התכשיטין, – פסק עוד פרם ר' איציק את הקורא. – סמי מכאן התנאי הזה.

למה לי למחות ולקלקל? – אמר ר' קאפל. – טוב כי תתן להחתן שטר קבלה על התכשיטין.

"המחוּתּן רובע הרב ר' איציק מתחייב ליתן נדוניא לבתו אלף כסף", – הוסיף ר' קאָפל לקרוא מעל הגליון לפניו, – "ולהשליש ביד השליש המרוצה לשני הצדדים שלשים יום קודם החתונה..."

זנב הלטאה שמפרכסת! – קרא ר' יצחק בטעם היין. – להשליש בידי השליש! שלשים יום קודם! אינני צריך לא לשלישים ולא לשלשים! תיכף ומיד אנכי מַרצה המעות מידי לידו ממש מוכן ומזומן עד פרוטה אחרונה.  גדולה הביאי את הכסף המתוּכּן לנדוניא.

אשת רובע הרב לא שנתה אחרי פקודת אישה ובעלה ותביא תכריך שטרות המלך ותתן לאישה עמה ויציקם לפני החתן.

קחה לך אשר לך, בחור, – קרא בנפש רחבה; – אין לי דין ודברים עמך עוד מהיום והלאה.

החתן לא ערב את לבו לאסוף את הכסף מעל השוּלחן.

קחה, בחור! – נתן ר' איציק עליו בקולו. – אנכי מצוך היום, קחה ושׂימם בחיקך.

אין מסרבין לגדול! – אמר ברוך, וישׂם את תכריך השטרות בחיקו.

יחדיו! – לחש לו באזנו שכנו הקרוב אליו ואיש לא שמע.

ברוך רמז בעיניו ושתק שתיקה כהודאה דמיא.

"החתונה תהיה למז"ט ביום הקצר הבע"ל", כלה ר' קאָפל לקרוא.

"נאום יצחק בן שלמה ונאום ברוך בן קלונימוס, נאום תרטיאל בן שמעיה עד ונאום יחזקאל בן גמליאל עד".

מז"ט, מז"ט! – קראו בקולי קולות כל הנועדים בחדר האנשים ופתאום לפתע נשמע מחדר הנשים קול שבר נֵבל יוצרים אשר השליכה לארץ נחמה בחזקת היד.

חכּו חכּו, עמא פזיזא! – קרא ר' קאפל אל הנשים, – נשוב נקרא תנאים אחרים.

– קרא לך תנאים כנפשך שׂבעך, – ענתה גדולה מעל סף חדר הנשים, – המבלי כלי חרס וכלי זכוכית בזרקישק?

ור' קאפל שב ויקרא בקול רם: "למזלא טבא כו' שהותנו ונדברו בין שני הצדדים בין ר' אייזיל בן גרונם מכאַנדיקעווע העומד מצד בתו הבתולה שפרה ובין החתן הבחור חייקל בן זבולון העומד מצד עצמו.  החתן ישׂא את הכלה לו לאשה בחוּפה וקדושין כדת משה וישׂראל.  המחוּתּן ר' אייזל התחַיב להחזיק את הזווּג שלש שנים על שולחנו ולתת להחתן שטר חצי זכר.  החתונה תהיה למז"ט בעת היריד בכאַנדיקעווע על הוצאות אבי הכלה.  נאום יצחק אייזיק בן גרונם ונאום חיים חייקל בן זבולון במס"ק, ונאום זאנוויל בן שלום עד ונאום זכריה בן ישׂראל עד".

הקריאה הזאת נעשׂתה מראשיתה עד סופה כתוּמה בלי פסקא באמצע פסוק.  ואיש לא שאל מה תקפו של שטר חצי זכר זה? היש לר' אייזיל דבר להנחיל לביתו אחריו ואם יש לו במה להחזיק את הזווּג שלש שנים על שוּלחנו.  ככלות הקריאה השנית השליכה גדוּלה בעצמה קדרת חרס ותפוצצה ברעם וברעש וקול הקורא מזל טוב עלה מחדש וגדולה ואַמהותיה החלו להגיש רקועי פחים מלאים ממתקים ומעדנות לכל הקרואים והקרואות.

מה הנה מתלחשות אשה אל אחותה? – שאלה בחדר הנשים נחמה את גדולה בעלת הבית בהגישה לפניה סף בדולח מלא מיני טגון וכוס יין מתוק, ותּראה על בלומה ועל מלכה והיושבות סביבן. – מה הנה נדברות בלאט אשה לרעוּתה זה רגעים אחדים, מורות באצבע עלי ומניעות ראש?

בלומה הכבודה! – אמרה גדולה, – האם בסודות וברמזים את עוסקת היום? אולי תוכלי לגלות גם לנו סתרי תורה אלה.

בקשה גדולה יש לנו אל נחמה הגבירה! – ענתה בלומה. – עשׂי הטוב והישר בעיני אלהים ואדם.

דבּרי אשה כבוּדה! – ענתה נחמה רצון. – מה תאמר נפשך ואעשׂה לך?

נשי זרקישק הנועדות פה חפצות לראות את החמדה הגנוזה אשר זכית לקבל מידי הטוב ברוך הוא.

פני נחמה חָורו כשׂיד.  הדבר הזה לא דמתה ולא עלה על לבה.

התח-תו-נים? – הוציאה בכבדות פה, כי מרוב הפחד כמעט יבשה לשונה.

התחתונים! – אמרה בלומה בשׂפה ברורה. – בנות ישׂראל בזרקישק חפצות להראות כמה מחבבות הן את התחתונים של הטוב ברוך הוא ועל כן צוי נא חסדך ויביאום הלום ונראם עין בעין.

מאין אביאם? – ענתה נחמה אחרי שוב רוחה אל קרבה. – הלא אתי המה, על בשׂרי אשׂאם לא יִזחו מעלי עד אשר יפקדני ה' בפרי בטן; כי כן צוּויתי.

אם כן אפוא על נקלה תוכלי למלא משאלות רבות מאחותיך הצמאות לחסדך.

אבל איכה אעשׂה הדבר? תבוא נא כל אחת ואחת עמי החדרה ואַראה לה את העור הגנוז.

הלא טוב לך כי תפשטים מעליך רגעים אחדים ואחר תשובי ותלבשים.

חרדה אחזה את נחמה כשמעה את בקשת בלוּמה, וכל הנצבות תמכו בדבריה מזה אחת ומזה אחת: אל תשכחי נדיבה, הוסיפו כל הנצבות לחַלות ולחנן, כי זכות הרבים תלויה בך.

לבב נחמה יתמַה וירופף מבקשתם.

נשמעה מה בפי גיסה המלוּמדת, – אמרה.  – מה דעתך בזה חַכמת נשים?!

זכות הרבים הוא דבר גדול! – ענתה הנשאָלה בנחת. – הקב"ה רצה לזכּוֹת את ישׂראל לפיכך הרבה להם מצווֹתּ ואשרי מי שיש בו ממדותיו של הקב"ה.

שמעה נחמה ותּפּת.  ותבוא לאה המטבּלת עמה החדרה ותעזרה לפשוט את המכנסים מעל בשׂרה, ותצא נחמה ומכנסיה בידיה.

כל הנשים מסביב התנפלו עליה כאשר תעשׂינה הדבוֹרים ונחמה הרימה את המכנסים הגבּה למעלה ותּראם לרעוֹתיה פנים ואחור מכפתור ועד שׂרוך נעל בכל דקדוקיהם ופרטיהם.  פצו את פיהן כל הנשים ועיני רבות מהנה זלגו דמעות מהתענג ומרוב חבּה.  אז תגש גיסה המַגדת ותַּגע את ראשי אצבעותיה בתחתונים ותשק ידה למו פיה.  ראו כל הנשים ותמהרנה לעשׂות כמוה, ותבואנה כל הנשים אחריה לנשק להם ולהראות "כמה מחבבים הם את התחתונים" ונחמה מַחזקת את מכנסיה כנשׂוא נס הרים מרום ונשׂא וגבוֹה מאד ומהם לא תזוע ויהי ידיה אמונה עד תום כל הנשים.  בעת ההיא פחד ורחב לבב נחמה ותאמר בלבה: אני ואפסי עוד!  ולמי כל חמדת בנות ישׂראל אם לא אלי ואל מכנסי!

אויה לי! מה זה עשׂה אלהים לנו? – קראה פתאום גדולה ותּנַתּר ממקומה כאיש אשר נשכוֹ נחש.

מפני השאון אשר קם ביניהן על דבר המכנסים לא שמעו ולא ראו הנשים את אשר נהיה בן כה וכה בחדר הגברים.

 

טז: חרדה

ר' קאָפל כּפל את גליונות התנאים, ארבעה במספר, ויושיטם לשני החתנים והמחוּתּנים ויניחום בחיקם.  ור' איציק לקח כוס מלא בידו ויגש אל אייזיל והוא עודנו תפוּשׂ במזמות לבו ועוד לא השיב ידו מחיקו אר הניח בו את גליונו.

ואתה בכל אלה עודך מחזיק בעצבותך ולא תצהיל פנים! – הוכיחו וידבר אתו קשות אחרי אשר חזרה הכוס חלילה על כל המסבּה פעמַים שלוש. – עתה הלא היה תהיה כאחד האדם! החתן לבתך תשׂא בחיקך, ומה עודך חסר? פצה פיך וּשתה את אשר אני נותן לך.

כבר שתיתי ואין השתיה פועלת עלי מאומה; עתה לא אוּכל עוד לשתות, – ענה אייזיל ויַרחק את הכוס ממנו.

ומדוע?

לא ידעתי טעם לדבר, אבל אין נפשי לשתות.  אינני בקו הבריאות.

– אינך בקו הבריוֹת – גער בו ר' איציק. – טמן עצל ידו בצלחת נלאה להשיבה אל פיו.

ויַשׂט ר' איציק מעליו ויֵשת בעצמו מן הכוס אשר הכין לו.

אייזיל הוציא את ידו מחיקו ויצת אש במקטרתו ויוסף להתהלך בבית אחת הנה ואחת הנה ויגש ויבּט בעד החלון ויאמר עוד הפעם: הלילה חושך אפלה!

יקחך אופל, ראש צלם! – גער בו ר' איציק. – אתה נתון בתוך האורה למה אתה מביט אל תוך החשכה?

אוי! – קרא פתאום ר' אייזיל ויפּל את מקטרתו ארצה; דמות כמראה איש נראה לי נצב על יד החלון; כמדומה לי שיוָן הוא.

השׂטן נזדקר בך היום, אייזיל! – הוסיף ר' איציק. – חזיונות תראה, יוָנים אתה רואה! אולי הוא היוָן אשר הכיתם הלילה.

טעות היתה בידך, ר' אייזיל! – הבטיחו ר' זאנוויל ויבט גם הוא בעד החלון. – אינני רואה כל מאומה.

חוּצפית! – שׂם ר' איציק פניו אל המתוּרגמן שעשׂה היום בבוקר בביתו כאדם העושׂה בתוך שלו. – איפה הנחת את הקופסא החתומה שבאה היום בבוקר?

הקופסא של היין הישן שגושפנקא של הטוב חתום עליה? – ענה הנשאל. – במרתף בשוּרה הראשונה היא מונחת, משׂמאל איש בבואו.  המשרת יודע מקומה.

לך, – אמר בעל הבית אל המשרת, – הביאה שלשה בקבוקים מן הקופסא ההיא. – אם זה לא יושיעך, – אמר אל אייזיל, – שוב אין לך תקנה!

המשרת לקח את מפתח המרתף ויצא וכרגע שב וקרא:

אהה אדוני, חַיִל סובב את הבית!

מה אתה דובר? – קרא ר' איציק אשר לא האמין למשמע אזניו.

אנשי חיל נסבו על הבית מקצה; אין יוצא ואין בא!

כקול רעם מפוצץ מעצם השמים לטוהר כן פּרפּרה השמועה הנוראה הזאת את לבות הקרואים הבוטחים והשאננים. איש איש מהם ידע כי בכפו דבק מאוּם ואיש איש שאל את לבו: בשלמי הרעה הזאת לפתע פתאום.

פני החתנים חָורו כשׂיד.

אבדנו, אבדנו! – אמר חייקל בלאט אל ברוך. – בא קצנו, כי בא קצנו!

לא עמד רק לב ר' איציק בעל הבית יען כי טעם היין בו עוד לא נמר.

למה המה נסבּים עלינו? – אמר ויקם ממושבו. – מה המה חפצים? הניחו לי ואלכה ואשאלה את פיהם.  ויגש לפתוח הדלת.

ברגע הזה נפתּחה הדלת מעצמה, אבל בפעם הזאת לא נפתח הגן-עדן, לא נכנסה גדוּלה ולא נכנס עמה ריח בני יונה צלויים, כי אם נפתח גיהנום ונכנסו יוָנים אנשי הצבא ונכנס עמהם ריח ירקות כבושין ומי שלקות.

בחדר בא אוכתּינוס פקיד הגליל בקרימבילישק, יורקמי שׂר החלוצים-התרים, נציב העיר זרקישק, שַמְשְרַי בְעֵל-טְעֵם וסופרו של אוכתינוס, גמגימא ראש השוטרים.  ארבעה אנשים מסביבות העיר לקוחים לעדים, ועשׂרה קזַקין – הה, לא כקזקין המתחפשים אשר סבּו את מרכבת הכבוד של ר' לייבעלע, כי אם קזקין אמתים,  הגוי המר והנמהר מעל שׂפת נחל דן, אשר בבוא יום פקודה נער לא יחמולו ופני זקנים לא יהדרו, חרבם תלויה בנדנם על ירכם, ורצועותיהם בידיהם – רצועות כשרות, רצועות של עגל כפולות שמונה.  בעד הדלת נראו בפרוזדור אנשי חיל מזוינים ואל כל חלון וחלון נצב איש חיל לבלי ינוס נס ולבלי ימלט פליט.

כל הקרואים גלו את ראשם פעם אחת, הרם המצנפת והסיר השטריימל; ותּכסמוֹ פּלצוּת.

דממת מות שלטה בבית; אין דובר דבר, כי גדול הפחד מאד.

איציק בעל הבית! – פתח הפּקיד את פיהו, – בביתך יגורו שני בחורים אורחים מקראַמפּוּן ושמותיהם ברוך וחייקל!

כן הוא, אדוני הפקיד!

אַימוֹ?

הנה הנם לפניך בזה, – אמר ר' איציק ויורה באצבע על שני הבחורים העומדים ורועדים כעלה נדף.

מה שמך? – שאל הפקיד את אחד הבחורים.

ברוך בן קלונימוס! – ענה הנשאל ברעדה.

תלמיד עוזר בבית הצורף-בזהב עוואַלד בקראמפּון?

הנשאל הניע בראשו לאמר הן.

ואתה חייקל בן זבולון שוליא דנגרי משם?

כן הוא, אדוני! – ענה הנשאל בקול כאוֹב מארץ.

אתכם בחורי חמד אני מבקש. סְקפוּרטיא! אַפּראפרב! – אמר אוכתינוס לשני שׂרי עשׂרות מן הקזקין, – קחו את שני הבחורים האלה ושׂימו אותם בכבלים.  אבל בראשונה חפּשׂו את בגדיהם ומַששו את כליהם.

קול אנחה דקה כאנקת מות נשמע הולך מסוף החדר ועד סופו.

מה אדוני הפקיד עושׂה? – הואיל ר' איציק להעיז פניו בפני פקיד הגליל. – מה עוֶל מצאת בשני הבחורים כי תענם ותאַסרם?  שניהם בני טובים המה ויודעים חכמה נסתרה; האחד מהם חתן לבתי, ואתה באת ותערבב את שׂמחתנו. מה זה ועל מה זה?

ר' איציק! – אמר הפקיד בקרת רוח, – לולא ידעתיך לאיש תם וישר כי עתה לא נשׂאתי פניך לדבריך הקשים כגידים.  בכל זאת איעצך השמר והשקט ואל תתגרה ברעה והניחה לי לעשׂות כאשר נוּטל עלי מטעם המלך ודתיו.  צר לי כי נפל בגורלי לערבב שׂמחתך, אבל מדת הדין לא תדע רחמים ואין משׂוא פּנים לפניה.  יהיו להם הבחורים האלה בני טובים; את אבותם אינני מרגיז מקברם; ינוחו על משכבותם! רק את חכמתם הנסתרה אנכי מבקש; בשביל כך באתי.

שני הקזקין מששו את בגדי השבויים ויוציאו מחיק ברוך את תכריך השטרות, וימסרוהו לידי הפקיד.

אדוני! – אמר הפקיד לשׂר-החלוצים ולהעדים אשר באו אתו, – גשו הלום ומנו את הכסף וחתמוהו בחותמכם.

אלף כסף – אמר אחד העדים אחרי מנותם את השטרות ויושיטו את התכריך סגור וחתום לאוכתינוס.

הפקיד מסר את תכריך השטרות לאיש סודו לפקדון.

– הכסף הזה שלי הוא! – אמר ר' איציק. – לנערים האלה לא היה כסף מזומן בלתי אם כלי זהב ודברי חפץ היה להם.

ואיה כלי הזהב ודברי החפץ, קנין האנשים האלה? – שאל הפקיד.

מכלי חפץ אלה נתן ברוך מתנות לבתי הכלה כמדוּבּר בתנאים, הנה היא בחדר הסמוך.  אם אותם תקח לך קח, והשיב לי את הכסף.  הכסף הזה לי הוא.  חי ה' אשר עשׂה לי את הנפש! כל הון ביתי אתה לוקח.

הכסף לא אוכל להשיב לך לפי שעה אחרי אשר נמצא בחיק השבוי; אם שלך הם ולקחתם בפלילים, לא יאבדו.  והתכשיטין שאמרת אקח על פי הודעתך כי קנין האסיר המה.  לכה נא אתי.

והפקיד שם פניו לחדר הנשים ושׂר התרים וראש השוטרים ושני קזקין ור' איציק בעל הבית אחריו.

ובחדר הנשים עמדה נחמה וגם נצבה ובימין רוממה החזיקה את מכנסיה מכנסי העור והנשים סבּוּה ויקיפוּה וישיתו לבם לחֵילה עד כי ברגעים הראשונים לא ראו את האורחים החדשים הבאים אליהם החדרה ולא ידעו מכל הנעשׂה מסביבם דבר.  גדוּלה ראתם ראשונה וכמעט פּרחה נשמתה ותזעק זעקה גדולה ומרה: אויה לי!  מה זה עשׂה אלהים לנו?

אל תפחדי ואל תצעקי, בעלת הבית, – הרגיעה הפקיד.  – לא אוֹכלי אדם נחנו; לא יפול משׂערתך ארצה.

בתי! – אמר ר' איציק בקול ענוֹת חלושה, – נַצלי נא את עָדיך והבי הלום.

את תכשיטי! – קראה רחל בקול תחנונים ותשׂם את ידיה על לבה להגן עליהם.

תּנים הלוֹם; האדון דורש אותם! – אמר אביה, ויתמוך ידיה להסירם ויסר מעל בתו את שרשרת הזהב, את הצמידים ואת טבעות הזהב ויסגירם אל הפקיד.

אהה תכשיטי תכשיטי! – יִללה הכלה השדודה ותתנפל על המטה אשר היא יושבת עליה ותסתר פניה בכפות ידיה ותבך בקול גדול ובדמעות שליש.

אז הרימו כל הנשים אחריה קול בכי וקול זעקה.

פחד ופחת היה לנו! – קראה גיסה המגדת.

הַשֵאת והסבר! – ענתה בלומה אחריה.

ממרום שוּלח אש בעצמותי! – יללה מר גדוּלה.

ולאה המטבלת ופריידה הבּלנית פרשׂו בידיהן והגעינה כשור פה טבוח ברוב סימנים.

גרשו את המכשפות האלה מזה! – צוה הפקיד.  והקזקין ואנשי החיל מהרו לעשׂות רצון קונם.

בתוך המהומה ראה אחד הקזקין את נחמה מַחזקת במכנסי עור בידה.

יהודית! – אמר הקזק. – איפה לקחַתּ את המכנסים האלה ולמה המה לך? תנים נא לי ואלבשם כי שלי בלו מרוב ימים.

ולא חכה הקזק לתשובתה ויגזול את המכנסים מידי נחמה ויצפינם במַכפּלת בתי ידיו הארוכים והרחבים.

אויה לי כי נדמיתי! – צעקה האוּמללה בקול פחדים. – זכריה! זכריה! התחתונים! התחתונים! אהה שכוֹלתי שכלתי!

לשוא תתיפחי, אמוּלה! זכריה איננו ומושיע איננו, גם קולך לא ישמע בתוך המהומה והמבוסה.  והתחתונים נגנזו – אבדו ואין אומר השב!

בינתים צלחה בידי ר' חוּצפית השתדלן לגשת אל שמשרי איש סודו של הפקיד.

אדוני! – נסה השתדלן ללחוש לו באזנו וירזום לו בעיניו: – האם לא תכירני?

שמשרי הפנה לו עורף ויבליע בין שניו:

אין כאן המקום!

ור' חוּצפית נסוג אחור.

ואוכתינוס הפקיד לקח מידי ר' איציק את תכשיטי הכלה ויתנם על יד איש סודו בשובו אל חדר האנשים.

וחייקל וברוך מלוּבּשים בגדי חתנים, פּאותיהם מסוּרקות ועשׂויות תלתלים ושטריימליהם בראשיהם עומדים כפותים ידיהם על שכמם; ראשיהם הורידו לארץ וידמו כמו אבן, וקזקין עוטרים אותם מסביב.

ומי זה ביניכם אייזיל בן גרונם מכאַנדיקעווע? – שאל הפקיד את ר' איציק.

ר' איציק נשׂא עיניו בבית ולא ראה את אייזיל ויחריש ולא ענה דבר.

לא היה בזה אייזיל בן גרונם מכאַנדיקעווע! – העז לאמר בפניו ר' חוּצפית.

שקר אתה דובר, נבל! – קרא הפקיד בזעפוֹ ויגש ויך לחוּצפית על הלחי. – שני חתנים לכם ואיה המחוּתן השני?

החסידים תמהו איש אל אחיו: מאין ידע הערל את כל אלה?  אבל אין עונה דבר.

מי בכם אייזיל כאַנדיקעווער? – קרא הפקיד בקול פחדים וירקע ברגלו על הארץ וינועו אמות הספים. – הוציאו לי את האיש ההוא פן אאסור את כוּלכם בכבלי ברזל.

אוי נא לי! – נשמע קול ענוֹת חלושה מתחת השולחן אשר שם נחבא המחוּתּן השני להנצל מן הרודפים ולא יכול עוד להתאפק מעקת לב ומקוֹצר רוח.

מי הוא זה שמה הרובץ תחת השולחן? – אמר הפקיד. – הוציאוהו ונראהו עין בעין.

הוציאו את המחותן מתחת השולחן.  פניו חמרמרו מני פחד, שׂער ראשו פרוע, כל בגדיו התקלקלו ומגבעתו העגולה כלבנה במלואה מושלכת לארץ; תרמסנה רגל רגלי הקזקין.

ויגש אליו הפקיד ויאמר: האתה הוא אייזיל בן גרונם? ויאמר: אָני.

ואיה מכתב המסע שלך?

הטוב ברוך הוא... – החל אייזיל לגמגם בלעגי שׂפה.

השמים שמים להטוב ברוך הוא, – ענה הפקיד מהתלות, ולנו נתּנה ארצנו לממשלה, ובלי מכתב מסע אין רשות לעובר ושב לנסוע בארץ. – סקפורטיא, קחה את המחותן ושיתהו נוספות על החתנים.

ואיה מקום משכן שלשת האנשים האלה? – שאל הפקיד את בעל הבית.

– גרים הם פה אתי בעלית הבית, – אמר ר' איציק.

– ואיככה זה תקבל בבית מלונך אורחים אשר כל כתב וכל מכתב אין להם! – נענה יורקמי שׂר החלוצים בינתים – אדונַי, דורש אנכי שיכּתב הדבר הזה בספר ובעל המלון יֵענש על זה כאשר ישית עליו דינא דמלכותא.

ואתה קח לך שנַים עדים ואנשי חַיִל מן הפרוזדור, – אמר הפקיד לנציב זרקישק, – ולך מַשש את חדר האסורים האלה; בדוק עד שידך מַגעת; את אשר תמצא תגיד.

וילך הנציב.

קראו הלום את אנגריון משרתו של סמנגלוף – פקד הפקיד.

הביאו את משרת שׂר הגדוד המוכה בלילה העבר.  ידו השׂמאלית תולה במטפחת; על מצחו ורקותיו קִשורים וחתּוּלים, ועל צוָארו חבורות כּהות ירקרקות אדמדמות; והוא הולך וצולע על ירכו.

אנגריון! – אמר הפקיד, – שׂא עיניך וראה בכל ההמון הזה, אולי תכיר את האנשים אשר ידם נִחתה עליך אמש.

אנגריון העיף עיניו בכל הנצבים עליו ויגש נכחוֹ אל שמואל הבורסקי ויאמר:

האיש הזה תפשׂני ראשונה ויפילני ארצה.

ומה? – יצא מפי הבורסקי דבר ויבט בעינים רמות בפני גבריאל איש ריבו. – מי הצדיק? אני או אתה?

הגם האיש הלז היה באותה עצה? – שאל הפקיד היודע שׂפת אשכנז את שמואל.

עברי, לאו דבּורים! – קרא מפנת הבית ר' חוּצפית השתדלן אשר כבר שב רוחו אל קרבו אחרי מכת הלחי אשר הוכּה.

ראה לא ראיתי ודעת לא ידעתי! – ענה שמואל על שאלת הפקיד ולא יסף.

גם האיש הזה וגם הלז וגם הלז, – אמר אנגריון ויורה על גבריאל ועל רפאל ועל מיכאל ועל בענדעט ועל קליטא ועל ברקוס. – רבים אשר היו אתם, את אשר ישנם פה ואת אשר אינם פה.

שׂים אותם נוספות על שבויי צור חרבך, קרפורטיא! – אמר הפקיד.

שׂר העשׂרות רמז לארבעה מן הקזקין ויוציאו את האנשים הנקובים בשמותם למעלה ויאסרו אותם לעיני כל העדה.

יהודים, מה אתם מחשים? – התאונן בענדעט הנאסר באחרונה.

ומה נעשׂה? – אמר ר' תרטיאל בשׂפה רפה.

קראו בקול גדול! – אמר האסיר.

ומה יושיענו זה? – אמר ר' קאָפל ויאנח מרה בלחש.

היו שלוים ושקטים, אחי! – ענה ר' חוּצפית השתדלן מפּנתו. – לא יפול משׂערת ראשכם ארצה. הכל על מקומו יבוא בשלום.

גם הבחור העומד שם כפות הכּני במקל, – הוסיף אנגריון וירא על חייקיל.

הנח לו, – אמר הפקיד. – תרי קטלי לא קטלינן.

גם היהודי הלז הארוך העומד שם במקצוע נשקף ביניהם, אף כי ידו לא היתה בי.

מי אתה ומה שמך? – שאל הפקיד את האיש אשר הראה עליו אנגריון באחרונה.

דוד קרוזישקר, סוחר מגילדה השניה.

ואיה כתבי תעודותיך?

ר' דוד לולב הוציא גליון מקופל מחיקו ויתנהו להפקיד, והפקיד העיף בו עינו ויאמר:

כתביך מתוקנים, אין בם ריעותא.  ואיפה אתה גר בזה?

גר אנכי בקרימבילישק באכסניא של הירושלמי יחד עם ר' וועלפעלע קרוזישקר ונקראתי הלום בתוך הקרואים.

רשום את שמו ושם האכסניא, – אמר הפקיד לשמשרי; מחר נתבעהו אלינו בבית הפקידות, אותו ואת האיש אשר הוא קורא בשם ר' וועלפעלע קרוזישקר, ונדע מה מעשׂיהם בזה.

ועתה ר' איציק עוד דבר לי אליך.  הוּגֵד הוּגַד לי כי ביום החמישי העבר בהיות פה ר' לייבעלע צדיקכם מתו שני אנשים בביתך; האחד טבע בבאר והשני מת בבית מיתה דחופה.

סמר מפּחַד בשׂר כל השומעים.  האף עוד זאת? נאנחו בשׂפה רפה אחדים מהם.

אוי נא לנו כי שוּדדנו! – נאנק דוֹם ירוּחם בעל הרחַים גבּאי חודש דחברא קדישא.

הה, עוד לא מלאה סאתנו! – נשמע מרחוק קול גדולה מתיפּחת.

ולמה אתה מחשה, ר' איציק? – שאלהו הפקיד שנית.

ומה אדבר ומה אצטדק, – דבּר ר' איציק וילָבב, – ואני אינני מרגיש בי שום עווֹן אשר חטא.  ביינוש המלמד נטבע מעצמו בבאר; האם אשמים אנחנו בזה? הרבה שלוחים למקום! ושרענצעל – שרענצעל מת מיתת נשיקה.

מיתת נשיקה! – אמר הפקיד. – בפעם הראשון אנכי שומע מיתה כזו. רשוֹם את דברי בעל הבית, שמשרי, והרופא ישפוט מחר אם יש מיתה כזו בעולם.

תתק"ג מיני מיתה יש בעולם, – אמר ר' זאנוויל ממקומו, – ומיתת נשיקה אחת מהן.

והיא היפה שבכוּלן, היא מיתתן של צדיקים, – אמר ר' לעמל.

ולמה מהרתם לקבור המתים בטרם בא הרופא והשופט לדרוש הדבר? הידעתּ ר' איציק את חטאתך אשר חטאת בהעלמת שני המתים? חשד שפיכות דמים משכת עליך ועתיד אתה וכל העוסקים בקבורתם ליתן את הדין.

פה נסתתמו טענותיו של ר' איציק מפחד האשמה אשר הפקיד תולה בצוָארו; ור' קאָפל אשר ישב עד כה דומם מצא את לבבו ויגש וישתחוּ לפני הפקיד ויאמר:

ידבּר נא עבדך דבר באזני אדוני!

הגם אתה בזה, ר' קאָפל? – אמר הפקיד בסבר פנים יפות, ואני לא ראיתיך.  הלא בבית הגבירה יוכבד אתה עובד עבודת משמרת?

שמה בשׂרי ופה רוחי ונשמתי! – ענה הפ"ץ בתום-לבבו. – ואם זכרתני אדוני הלא ידעתני ובחנת את דרכי...

ידעתיך לאיש דובר אמת ומישרים, לאיש חרוץ וזריז במלאכתו; יוכבד ממלאה פיה תהלתך; ועל כן אתמה... – החל הפקיד ולא השלים.

– אם ידעתני לאיש דובר אמת, אדוני, כי עתה שעֵה ניבי והאמינה לי על דברתי כי לא מרצחים וחברי גנבים אנחנו.  כּנים אנחנו, את ה' אנחנו עובדים ואת רבּנו אנחנו יראים; לא היו עבדיך מרצחים.  ומה אָון מצאת בנו לעולל עלינו עווֹן כבד כזה חטא משפט מות?

תוכן לבות ה', ידידי ר' קאפל!  גם אני מצדי ידעתי כי לא מרצחים אתם אבל למה מהרתם לקבור את המתים בטרם בא הרופא והשופט לדרוש הדבר, כמצוּוה עלינו בחוּקי המדינה?

אסור לנו על פי דתנו להלין את המת, – אמר ר' קאפל. – מאן דאקרי אדם ונשמתא נפקית מניה ומית אסיר למיבת ליה בביתא למעבד ליה לינה על ארעא, וכל מאן דעביד לינה להאי גופא קדישא בלא רוחא עביד פגימותא בגופין עילאין[13].

ובגלל אמונה טפלה והבל הבלים כּזה את דת המלך אינכם עושׂים, דת שתקנוה חכמי לב וגדולי הרופאים ושאחזו בה כל העמים והממלכות משום פקוח נפשות...

לנו אסור על פי דתנו להלין את המת, – מצא גם ר' איציק את לבבו להוסיף על דברי ר' קאפל.

– ידעתי, – אמר הפקיד, – כי צדיקיכם ורבניכם מתעקשים ומחמירים בזה ומערימים בכל מיני ערמומיות לעבור על דינא דמלכותא ולגנוב את לב המשגיחים על זה.  ולכן אנחנו אומרים לכם: משמרים הבלי שוא! ואני אמור אמרתי לך מכבר כי השמים שמים לצדיקיכם ולבעלי קבלתכם והארץ נתּנה לנו לשׂרי הפאָליצי.  אזלת לקרתא הליך בנימוסיה.  ובפרט בדבר גדול כזה שיש בו משום חשש סכנת נפשות.

יש לנו סימן מובהק על יציאת הנפש... – החל ר' זאנוויל ממקומו.

לא להתוַכּח עמכם באתי הלום כי אם לעשׂות את המוטל עלי, – ענה הפקיד דברים נמרצים.  – בדבר המתים לא עלי המלאכה לגמור, כי החוקר ודורש יבוא הלום מחר עם הרופא ויוציאו את המתים מקברוֹתם ונתחום וידעו סבּת מיתתם.  ואתה שמשרי, כתוב לך את כל הדברים אשר נדברנו עתה בספר והגעתו אל החוקר ודורש לספחהו אל דבר המשפט; ועל ר' יצחק בעל בית המלון הזה תצוה לבלי יצא מן המקום הזה אנה ואנה עד עת מועד.  כתוֹב את האִסר הזה על גליון ור' יצחק יחתום עליו.

ר' יצחק מלא את פקוּדת הפקיד ברוח קשה.

הנציב ושני העדים שבו מחדר משכן השבויים ותכריך עב בידו.

בבית הנתפשׂ אייזיל לא מצאנו מאומה בלתי אם טלית מצויצת ושני זוגות תפלין, ובחדרי הבחורים מצאנו עוד דברי חפץ כפי הרשימה הזאת, הודיע הנציב.

הוסיפה אותם על הראשונים, – אמר פקיד הגליל, – ולכה נא צוה על מחזיק בית הדוהר להכין לנו סוסים כדי צרכנו.

הנה מחזיק בית הדוהר יושב בזה, – אמר נציב העיר. – ר' מאיר בוא נא אתי ונלכה לביתך בסוסים.

ויצאו שניהם.

 

בעל הבית! – אמר יורקמי שׂר החלוצים אל ר' איציק, –  העם אשר ברגלינו עיף ויגע ואני ידעתיך כי מכניס אורח אתה ומה גם היום כי יום שׂמחה היה לך, צוה נא בטובך ויביאו לי ולבני לויתי דבר לסעוד לבבנו.

ר' איציק לחש באזני גדולה והיא נגשה בעינים רכות ובצקות מבכי ותעמיד צנצנת יין שׂרף גדולה ובקבוק יין ענבים על השולחן וממתקים ומעשׂה אופה.  והפקיד ובני לויתו שתו מן היין ויתנו גם לאנשי הצבא עמם וישתו.

בעלת הבית! – הוסיף שׂר החלוצים אל גדולה, – בבואנו הרחתי ריח צלי אש נודף מבית המבשלות.  הואילי נא ותני חלק מאשר הכינות לסעוד לבבנו אנחנו והאנשים אשר אתנו כי לא אכלנו מאומה מאז הצהרים ועד עתה.

גדולה יצאה בעל כרחה לעשׂות את בקשת השׂר, ובצאתה קרא הוא אחריה: "בעלת הבית, עשׂרים וחמשה אנשים אנחנו!"

וראובן הגבן ושתי אמהות באו וארבע קערות גדולות בידם ועל הקערות בשׂר שור ועגל צלי אש ואוָזים ובני אוזים ממולאים וממוּחיים וימלא הבית ריח טוב כריח שׂדה אשר ברכו ה'.  ויאכל הפקיד ומרעיו ויתן גם לאנשי הצבא לאיש אשפר אחד ואשישה אחת.

הנה שובינו יאכלו ואנחנו נרעבה, תוללינו ישתו ואנחנו נצמאה! – יילילו השבויים מכאב לב ומשבר רוח.

בולמוס יאחזני! – קרא שמואל הבורסקי וירחיב נחיריו ויאריך לשונו כי ידיו אסורות בחבל על גבו.

לשונך ארוכה מארץ מדה ועד הקערה לא תגיע! – נחר בו גבריאל אשר לא אבה סלוח לו על ריבו ועל מצוּתו.

והקרואים עמדו מנגד ויאנחו בכליון עינים ובתמהון לבב ואיש במקום מחבואו.

שורך טבוח לעיניך! – רחשו שׂפתות ר' לעמל הֵנקֶלש.

אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה! – קונן ר' זאנוויל במסתרים.

אשר טפּחתי ורבּיתי אויבי כלָם! – נאנח ר' איציק וישב אחור.

אבל ארשת שׂפתות הנאנחים והנאנקים לא נשמעה מקול צלצל הסכּינים והמזלגות על קערות האורחים הבלתי קרואים האוכלים בחפזון כיוצאי מצרים.

הנה אֵחַרנו יותר מדי, – אמר הפקיד בהביטו על מורה השעות בחיקו, – ואני חפץ עוד היום לשוב לקרימבילישק.  הכּוֹנוּ לדרך.  הוליכו את השבויים לקרימבילישק, את השנַים הראשונים שׂימו בסד ותקעו אותם לתוך הבור או לתוך הדוּת ואת הנשארים הושיבו בחצר המטרה במקום אשר האחד יושב שם, אפרים בעל בית המשקים.

אפרים בעל בית המשקים! – קרא ר' קאפל ויחרד ויתּר ממקומו כאיש שהכּישו נחש.  – האף אמנם גם אפרים נתפשׂ ועל כן לא בא הלום!

אבל איש לא הטה אוזן לדברי ר' קאפל, כי עיני כוּלם היו נטויות לראות את התפוּשׂים מוּבלים שבי בידי הקזקין.

כל העם השבויים געו בבכיה: "אנחנו השׂה לעולה!" – קראו וילכו לפני שוביהם.

– ישׂראל קדושים! – קרא אחריהם ר' זאנוויל, –  עמדו בנסיון וקדשו השם.

– הכל בידי שמים! הוסיף ר' לעמל החוזר. – גזרה היא קבּלוה באהבה.

היו שלוים ושקטים, אַחַי! – קרא אחריהם השתדלן את תנחומותיו הבל. – לא יפול משׂערת ראשכם ארצה; הכל על מקומו יבוא בשלום.

והקזקין עטרו אל השבויים ויצאו והפקיד ובני לויתו יצאו אחריהם.

"בּוּקה וּמבוּקה וּמבוּלקה ולב נמס ופיק בּרכּים וחלחלה בּכל מתנים ופני כוּלם קבּצוּ פארוּר!!!"

על מי נשׂאת חזיונך זה נחום האָלקוֹשי? האף אומנם ביתו של ר' יצחק בזרקישק בליל עמל זה נראה לך בחזון בדבּרך את דבריך אלה המטיפים לענה וראש ורצח, החוזים חתחתּים ובהלות וּמשוּאוֹת נצח, הנבּאים מהוּמה ומבוּסה ומבוּכה, אשר אין להם מרפּא וארוכה?  האף אמנם ראית בחזון את אלה הנרות אשר הפיצו אורה ושׂמחה מפיצים אור קפאון ופתילתם הכהה מהבהבת ועולה למעלה ואיש לא ייטיבנה; אלה החדרים, והמהוּדרים, איכה נהפכו פתאום צלמות ולא סדרים; מלאכים רעים על כתלי הבית כצללים נטיוּ, ומלאכי שלום במסתרים מר יבכּיוּ?  האף אמנם ראית בחזון את אלה הכסאות המבוּלבּלים, השוּלחנות המדוּלדלים, הצנצנוֹת כאלמנות, הכוסות כיתומים, הקערות ההפוכות, אל ארבע רוחות, המַשקים הנשכחים, המאכלים המוּשלכים, כל נתח טוב ירך וכתף, מוּטלים כעצם נבזה נפוץ, בני אוזים ממוּחָים קופאים על קערותיהם, ולא יעלה הכּוֹרת עליהם, וברבור אבוס צלוי על ירכו ועל קרבו, ועצם לא ישבּרו בו? האף אוּמנם נראו לך אלה הפנים שנמשכו ונמתחו, והלשונות המדברות גדולות שנתאלמו ונשתּתּקו, ראשי בני שחץ אלה המוּטים לארץ ונשי התּענוּגות נוּגוֹת, מאין הפוגות, ישים רפות וברכים כושלות, לבות קרועים כליות כלות ונפשות מרוּטשות? האף אמנם ראית כדמותה וכצלמה, את רחל העלמה, במטתה מתחבטת, ושׂער ראשה ממרטת, מְתַנה על בתוליה, ועל בטול תנאיה, ועל אבדן תכשיטיה, מתנות חמודיה? האף אוּמנם שמעת נשי זרקישק נשמטות אחת אחת, בראותן כי ערבה כל שׂמחה ואין נחת, גדוּלה מכּה בשתי ידיה, ונחמה מקוננת על מכנסיה, ומנהגת בקול יונים, רבּוא רבבות מונים: "התחתונים! התחתונים!"?

ר'  איציק היה הראשון אשר מצא את לבבו לדבּר דברים אחדים.

נוֹחלה אבדה תקוָתי! – צעק מכאב לב ומשבר רוח.  – יצא חתן מחדרו! הציגוני כלי ריק! מלאו כרסם מעדני!

ר' יצחק, – הואיל ר' לעמל לדבר על לבו. – אל נא תהי מקטני אמנה.  בעשׂרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם ואתה באחד ולא תוכל לעמוד.

כספך לא אבד, – הוסיף ר' חוצפית השתדלן, – כי סוף סוף יושב לך; אנכי אערבנו.  גם חתן לבתך ימָצא עוד בגבולות ישׂראל.

ר' יצחק לא שת לבו לדבריהם.

הה, – נאנח הוא במרירות לעיניהם. – נשפך לארץ כּבוֹדנו, נפלה עטרת ראשנו! אוי נא לנו!

וגדוּלה מהלכת בבית אחת הנה ואחת הנה, מפרשׂת בידיה ומנהגת בקול יוֹנים:

משמים ארץ! מאגרא רמא לבירא עמיקתא.

דמוע תדמע ותרד בת עיני דמעה כי נשבּה עדר ה'! – נטפּל להם ר' זאנוויל.

אנחות מאין ודמעות מאפע, – התעודד ויאמר ר' חוצפית – מהבל המה גם יחד. נעשׂה חיל ונשתדל להושיע לנו. לא המדרש עיקר אלא המעשׂה!

כן דבּרת, – אמר ר' קאָפל. – נקבּץ נדבות לפדיון שבויים ואתה חוצפית אזור כגבר חלציך לשחד את איש סודו של הפקיד. הלא מכירך הוא ועשׂה תעשׂה וגם יכול תוכל.

אל תפחדו ואל תרהו! – הבטיח ר' חוצפית השתדלן. – התיצבו וראו את אשר אעשׂה לכם! הכל על מקומו יבוא בשלום.

ואני הנני ממהר לקרימבילישק, –  אמר ר' קאָפל, – להודיע את הכל להטוב ברוך הוא; ולראות מה נעשׂה באפרים ומדוע נתפּשׂ גם הוא.

גם אני אלך עמך, – אמר ר' דוד לולב, – לגלות את אזני הטוב שלי כי מחר אמר פקיד עירכם ימ"ש לתבוע אותנו לבית הפקידות שלו, למען ידע את אשר לפניו.

 

 

יז: עצת השׂרים והסגנים

יום העשׂרים ותשעה לחודש סעפטעמבער היה ביום השני בשבוע שהוא יום השלישי לחול המועד סוּכּות.  היום הזה קדוש הוא למיכאל השׂר הגדול, שר יוָן; והיום ההוא היה חג גם לאוכתינוס פקיד העיר קרימבילישק הנקרא בשמו מיכאל.  כחצות היום באו רבים לברכו ורבים שלחו ברכתם בכתב, ובתוכם גם מרדכי סוחר העצים אשר עוד לא יקום ממשכבו.  בערב היום ההוא ישבו בבית אוכתינוס שׂרים רבים ונכבדים, יחידי סגוּלה ממכּריו הקרובים אליו, קרואים להתעלס אתו באהבים.  ארבעה מן הקרואים שקדמו לבוא, ובמספרם שַמְשְרַי איש סודו של אוכתינוס, יושבים בחדר הגדול אל שולחן מצופה בגד תכלת ומשׂחקים בשׂחוק הנקרא פרופירנס בלע"ז;  ועוד שולחן ערוך כמוהו עומד הכן ונרות דולקים במקומם מחַכּה למשׂחקיו העתידים לבוא.  כי בחדר-האוכל אל השולחן הגדול ישבו עוד קרואים אחדים ובתוכם הנסיך בהרציון ראש האצילים, יורקמי שׂר החלוצים-התרים, סמנגלוף שׂר הגדוד ברסיף שׂר-בית-הספר, קַוְלָקָו השופט ודורש משפט ואלבירט הרופא; ואוכתינוס בעל הבית עומד עליהם, פניו מסבירות ולבו טוב עליו, משגיח אל המשרתים המוזגים כוסות החמין, משׂוחח עם הקרואים השותים משקה הטהעע מהוּל במיץ יין צרוּף ונכנס לפרקים גם בחדר השני להביט אל המשׂחקים ואל הליכות משׂחקם.

כמה אספתם אמש בחרמכם בצאתכם לזרקישק לצוד ציד? – שאל בהרציון הנסיך את אוכתינוס ואת יורקמי.

כעשׂרה אנשים נתפּשׂו והוּשׂמו בחצר המטרה, – אמר יורקמי.

מלבד אחדים אחרים שנאסר עליהם לצאת ממקומם אנה ואנה, – הוסיף אוכתינוס.

וכולם נשתתפו בהשערורית אשר היה בליל שלשום? – שאל סמנגלוף.

– רוּבּם לקחו חלקם בהשערורית, – אמר אוכתינוס; – ויש מהם גם פושעים וחטאים יותר גדולים מאלה.

פושעים וחטאים? – שאלו בהרציון הנסיף ובורסיף פקיד בית הספר.

יש מהם גנבים ושודדי-יום; ויש החשודים על שפיכות דמים, – אמר אוכתינוס.

אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע[14], – נשמע קול המשחקים מן החדר הסמוך.

יש גם חשודים על שפיכות דמים? – התפלא סמנגלוף.

בליל החמישי העבר בהקבץ החסידים יחדיו בזרקישק נמצא אחד מהם נטבע בבאר והשני מת מיתה דחופה, ועוד לא נודע סבּת מיתתו.  העוד לא הלכתם אדונַי לדרוש ולחקור הדבר? – שׂם אוכתינוס פניו בשאלתו אל אלבירט ואל קולָקו.

זה לא כביר טרם לכתּי הלום קבּלתי את הכּתב מבית הפקידות, – ענה אלבירט.

מחר בבוקר נלך לזרקישק, כי היום חג הוא; והדבר איננו נחוץ אחרי שהמתים כבר נקברו, – אמר השופט.

הבאו היום בבית הפקידות האנשים מן האכסניא אשר להירושלמי? – שאל אוכתינוס ממרחק את שמשרי סופרו ואיש סודו.

אבל שמשרי האדוק במשׂחקו לא שמע אל דברי הפקיד, ויקרא: "שמונה חסר אחת!"[15]

הפקיד חכּה רגע ויִשנה את שאלתו.

לא, לא שלחתי אלריהם היום מסבּת החג, אדוני! – ענה שמשרי. – מחר אתבעם בבוקר.

אוכתינוס שב אל חדר-האוכל.

ומה תדמה לעשות בשבוייך אלה? – שאל בהרציון.

הנתפשׂים על כל דבר פשע יקוב הדין את משפטם, – אמר הפקיד; – והנאחזים בדבר השערורית עוד אינני יודע בנפשי אם לעצרם בבית הסוהר ולכתוב על אודותם אל הפחה ושׂר המדינה...

למה תטריח על ראשי הממשלה בדברים של מה בכך ותמשוך את החבל הזה לאורך ימים, – אמר סמנגלוף. – הכּם שוט על ירך לאיש את חלקו ושלחם לנפשם, וכל העם ישמעו וייראו.

גם אנכי כמוך אחשוב לצדקה, – הסכים עמו בהרציון ואחריו יורקמי.

צדקתם בדברכם, – אמר אוכתינוס, וכן גם אעשׂה.  והנני מוסר הדבר ליד קַוְלָקָו השופט ואבקשך לגמור דינם במשך עשׂרים וארבע שעות.  אבל לשוא תקוו כי העם ישמעו וייראו; בזה עוד לא כלינו מלאכתנו...

אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע![16] – נשמע מן החדר הסמוך.

כמה היא התרנגולת העומדת לאכילה?[17] – שאל אחד המשׂחקים.

– בת מאה ועשׂרים![18] – ענה השני.

כלה דבריך, –  אמר בהרציון אל אוכתינוס, –  מדוע זה אתה אומר כי בזה לא כלינו את מלאכתנו?

הנפשות האלה, – באר אוכתינוס את דבריו, – העושׂות השערוריה והנבלה אינן רק הניצוצות הנתזים, ולפיד הענן המאַזר הזיקות הוא שוכב שאנן ושליו ויד לא תהיה בו.

הצדיק? – אמר בורסיף הממונה על בית הספר.

הצדיק! – אמר בעל הבית. – האם לא תסכים עמדי שהוא העיקר שהכל תלוי בו?

ומי כמוני יודע את כל הרעה אשר הוא מביא על המקום הזה? – ענה בורסיף. – עב הענן הזה ישת חושך סביבותיו ויהי לילה לכל התועים אחריו במושבותם;  הוא ירחיק את בני עמו מן ההשׂכּלה ומן הדעת, יהדפם מאור אל חושך ובחושך ידמו.  התאמינו אם יסוּפר, אדוני! כי בעיר גדולה הזאת אשר יש בה הרבה מעשׂרים אלף יהודים...

מלבד הנעלמים! – נכנס יורקמי לתוך דבריו בשׂחוק.

כי בעיר כזאת לא יבוא בגימנזיום מכל המון נערי היהודים – רק אחד!

רק אחד! – קראו רוב היושבים בתמהון.

וגם זה האחד, – הוסיף בורסיף, – יתגנב במסתרים לבוא בגימנזיום מיראתו פן יוָדע הדבר וּסקלוהו.

תצלנה אזנים משמוע! – אמר בהרציון.

ומה האחד עושׂה? – הוסיף לספר בורסיף.  – בגדיו בגדי התלמידים מונחים בחדר המשרת שלי, והוא עובר בעיר בבגדיו הסרוחים ובפאותיו הארוכות ושם יחַלף בגדיו וישנה פניו בהסתירו פאותיו לאחורי אזניו.

היושבים שׂחקו.

לפני שבועים ימים, – הוסיף לספר בורסיף, – חכיתי מיום ליום לביאת הקוּרַטור, וצויתי לכל התלמידים להסתּפּר, ועל פי הדבּוּר הזה היה גם התלמיד היהודי אנוס לגלח שׂער ראשו, ומה עשׂה? לקח את פאותיו אחרי התגלחו וקשרם בפתיל שחור ארוך כרוחב מצחו, ובצאתו מבית הספר ישׂים את הפאות המִטלטלות מתחת כובעו על רקותיו מלמעלה, ואחרי אשר בשבתו בביתו ובלכתו בדרך לא יסיר את כובעו מעל ראשו תמיד לא נודע כי הפאות בלתי מחוּבּרות.

היושבים מלאו פיהם שׂחוק.  הפעם שׂחק גם אלבירט עמהם.

כפי הנראה הוא נער דעת ומזמה! – אמר בהרציון.

ומה שמו כי נדע? – שאל בעל הבית.

שמו לא אוכל להגיד לכם; סוד כמוס הוא עמדי.

הייטיב הנער ההוא ללמוד? – שאל אלבירט.

הפלא ופלא! – אמר בורסיף. – כשרונותיו טובים מאד והתמדתו אל הלמודים היא התמדת אבן השואֶבת לפאת צפון.  אין כמוהו בכל הגימנזיום.

אשׂמח מאד לשמועה זאת! – אמר אלבירט.

ידעתי כי תשׂמח בזה, אמר בורסיף, כי כלום הרב מתקנא בתלמידו?

אכן נודע לך הדבר! – אמר אלבירט בלאט בשׂחוק קל.

היושבים הביטו אל אלבירט ואל בורסיף.

הנה גם הרופא ידעֶנו, – אמר יורקמי, –  וכבר יצא סוד; ולמה לא תקרא גם לנו בשם את הנער הנפלא והמצוין הזה?

הרופא ידע את שמו יען כי הוא הכינו וגם הקדישו לבית הספר ללשכה החמישית ואנכי הבטחתי להתלמיד שלא לקרוא שמו ברבים ולא אוּכל לחלל מוצא שׂפתי.  אבל אם הרופא ימצא לנכון לגלות שמו, הרשות בידו.

– אם האדונים יבטיחו לי שלא לגלות דבר זה ברבים הנני לעשׂות רצונכם.

השמר והשקט, – אמר בהרציון, – לא יוָדע לאיש דבר.

הנער הזה, – אמר אלבירט, – הוא אברהם אחי מרדכי.

אחי מרדכי בן טודרוס נותן עצי ונרותי? – קרא סמנגלוף בתמהון, –  עוד אתמול בבוקר ראיתיו ולא דמיתי ולא עלתה על לבי כי תלמיד גימנזיום הוא.

גם אנכי בפגשי אותו ברחוב כמעט לא אכירנו, – אמר בורסיף, – וגם נתתי לו רשות שלא יברכני ולא יקדם פני ולא ירים מצנפתו בשוק.

האמת אגיד ולא אכחד, – ענה אוכתינוס, ויאמר אל בורסיף, – כי אתמה מאוד על אורך אפך ועל גודל חסדך אשר תמשוך לנער האוּמלל הזה.  אדונים זולתך היו מנערים חצנם ואומרים: למה לנו לשׂאת עליך חרפה, לך לך אל אנשי חסידיך והדמה בחושך עמהם.

לא כן אנכי עמדי, – אמּר בורסיף. – יודע אנכי נפש אוּמללים אלה השואפים לאור ואין.  חוב גמור הוא על כל איש בן דעה להושיע להם להעלותם ממחשכּים ממצולות; ובפרט לאיש מישׂראל מן המשמרים הבלי שוא מחויבים אנחנו להקל לבוא לבתי הספר, כי הוא הפתח האחד אשר דרך בו יעלו מעמק עכור מטיט היון אשר הטבּעו בו; וכל המקיים נפש אחת כזאת מישׂראל כאִלו קיים עולם ומלואו.

ומאין באה לו התשוקה הזאת ללמוד להשׂכּיל ולהיטיב? – שאל בהרציון.

את זאת לא ידעתי גם אָני, – ענה בורסיף, – מַתּת אלהים היא!

אכן רוח היא באנוש, – אמר השופט. – כמו שקרה ללָמָנָסָף הדייג אצלנו.

אחי שׂרה המשׂכּלת הוא, – אמר אוכתינוס. – ובאשורה אחזה רגלו.

הללו אותה אלי כי אשה חכמה ויפת תואר היא, – אמר בהרציון.

ואנכי ידעתיה פנים בפנים, – אמר סמנגלוף. – לא מצאתי כמוה בכל נשי הארץ הזאת.

לוּ פגשתי בימי חיי אשה כזאת בין בנות אמונתי לא הייתי יושב גלמוד והולך ערירי כיום הזה, – אמר אוכתינוס.

כעב קל משכּים הולך עבר על פני אלבירט בשמעו הדברים האלה ויַשפל עיניו מעט ויהי כמחפשׂ תכריכו בחיקו.

אוכתינוס מהר ויושט לו ציגאַרע אחת טובה ויאמר: "בי הרופא!"

תּודה לך! – ענה אלבירט ויתעודד ויעמד את פניו.

אבל עתה יקל מעט מעל תלמידך הנפלא הזה, – אמר אוכתינוס אל שׂר בית הספר. – מרדכי אחיו עזב את עצת הצדיקים והחסידים ויהפך להם לאויב.

גם זה לא יועילנו; כי גם מרדכי יירא חמת הצדיק ונקמתו כאשר שמענו מפיו אתמול, – אמר סמנגלוף.

נגע צרעת הוא בעיר אחוּזתנו, – אמר בורסיף.

ובמה תִרפא נגע הצרעת מקירות הבית? – שאל סמנגלוף את הרופא.

אם צרעת מַמארת היא אין טוב כי אם למשׂאוֹת אותה משרשיה. יחלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר.

אין רפואה בדוקה מזו, – אמר יורקמי. – גרש נגרש גם את הנגע הזה מקרבנו ונבער אחריו עד תּוּמוֹ.

אכזריות חמה ושטף אף יהיה זה, – אמר בורסיף.

קשה הדבר, – אמר בהרציון ראש האצילים, – ולא יֵעשׂה כן בזמננו להגלות איש וביתו גלות שלמה בלי דין ומשפט.

כל שנעשׂה רחמן על האכזרי לבסוף נעשׂה אכזר על הרחמנים, – אמר אוכתינוס.

כי עתה יחדיו למשפט נקרבה עליו, – הוסיף יורקמי, – האף אין זאת קַוְלָקָו?!

ועל מה תטביעו אדני משפטכם? – אמר השופט. – אין חוק בספר החוּקים אשר יחַיבהו חובת גלות, ואין ספק אצלי ששׂר המשפטים לא יתן הסכמתו לזה.

הלא זה דברי אשר דבּרתי אתמול! – אמר סמנגלוף.

גם אני שׂמתי את לבי לדבר הזה וראֵה זה עלה על לבי קנוניא קטנה ואני ערב לכם כי על ידי זה נגיע למחוז חפצנו בדרך שלום, אם רק יסכימו לזה אחדים מן היושבים לפני.

חוּדה חידתך ונשמענה.

קול שׂחוק אדיר וחזק נשמע ברגע הזה מחדר המשׂחקים.

על מה ימָלא שׂחוק פיכם, אדוני? – שאל בעל הבית וידרוך על מפתן החדר.

בלי חמשה! – קרא אחד המשׂחקים.

מי נשאר בלי חמשה? – שאל אוכתינוס.

שמשרי!

גבור מלחמה אתה! – אמר אוכתינוס בדרך שׂחוק לאיש סודו וישב אחור אל חדר-האוכל ובשובו סגר את הדלת אחריו כאִלו עשׂה זאת שלא במתכּון.

זה הדבר אשר אשׂים לפניכם, – אמר אוכתינוס כשובו ויַשפל את קולו. – אתה תערוך אלי דברים בכתב לאמר כי שמעת את השערורית אשר נעשׂתה בעירנו וראית את הכנופיות הבאות בבית הצדיק לייבעלע וחושד אתה אותו שידו תכּוֹן עם מורדים במלכות, וגם אתה יורקמי מצדך תכתוב אלי מעין זה ואז אבהיל את הצדיק אלי ואקרא לפניו את דבריכם ליָראות אותו כי רעה גדולה נגד פניו בכתבי עליו מרורות למקום גבוֹה ואלחצנו בין המצרים אשר לא יוכל לנטות מפני, ויהיה נכון לקבל עליו כל עונש אשר נשית עליו.

אפוּנה אם תצליח, – אמר בורסיף, – האנשים האלה עזי נפש המה...

האנשים האלה עזי פנים המה בינם לבין עצמם ולהדומים להם, אבל לפני מי שתקיף מהם לא יוכלו לדון ורדף אותם קול עלה נדף; ואת דתי המלך אינם יודעים כי אינם עוסקים בהם. ערב אנכי לכם שיצלח חפצנו זה בידנו אם תבואו לעזרתי באשר בקשתיכם.

טוב הדבר, – ענו כולם ואמרו. – עשׂה ככל אשר האלהים נותן אל לבך.

– ואתם אדונַי שמרו הדבר בלבבכם ודומו עד עת מצוא, – אמר אוכתינוס, ויגיע את לוחות המשׂחק לבהרציון, לסמנגלוף, ליורקמי ולהשופט.

אנכי לא אשׂחק הלילה, – אמר סמנגלוף, – אשתי חולה ואקדם לשוב לביתי.

ואתה, פקיד בית הספר?! – שאל בעל הבית.

הלא ידעת כי אנכי אינני משׂחק בצחוק הקַרְטִי; ואני והרופא נצחק פעם אחת בשׂחוק האישקקי.

כי עתה אמַלא אני בעצמי את המקום הנפקד, – אמר אוכתינוס.

וילכו כולם אל החדר הגדול וישבו לצחק ומנגלוף קם וישב על מרכבתו וילך לביתו.

 

יח: מה יעשׂו דגי רקק?

ור' בונם מתהפך בחליוֹ על משכבו בבית אפרים מוכר המַשקים, שוכב על פניו כי לא יכול לשכב פרקדן ולא על צדו.  העלוקות שהושיבו לא על פי חבּוּרתו על פי הזוהר פעלו פעולתם הטובה; שקעה האש ונתמעטה הקדחת; אחרי שלשה ימים מלאי נדודים ומרודים ושלשה לילות אשר שנה בעיניו לא ראה כי גדל הכאב מאד, תקפה עליו שנתו בלילה ההוא ויישן וינוח לו.  הה, בפעם הראשונה בימי חייו מיום שהגיע לחינוך הוא ישן בלילה ההוא, הלילה אשר לא ינום ולא יישן כל בית ישׂראל כּוּלו מְתים והנשים והטף.  כל זָכר לגוּלגלותם ילמד כל הלילה בקדושה ובטהרה, תקוני זוהר ומשנה תורה, ויסתכלו בצל הלבנה, מה שיארע לו או לקרוביו באותה השנה[19].  והנשים בצק לשות, ועושׂות הלביבות המשוּלשות, ואופות את החלות, כּסוּלמות השמימה לעלות, ומבשלות את המרק, ואת ארוחת הירק; והתינוקות אוגדים את הערבה ושומטים את לולביהם, לעשׂות טבעות בראשי אצבעותיהם.  בלילה ההוא לא ינום ולא יישן כל אשר נשמת רוח חיים באפו, כי כולם יצפּוּ לגמר דין, ויבּהלו ויחרדו מאימת הדין, ור' בונם האוּמלל והאובד, ישן בלילה ההוא שנת העובד.  הרבה נצטער בשביל זה ויסרוהו כליותיו, אבל שנתוֹ הועילה להוָתוֹ, ויישן ויֶחֱלָם ויתחדשו כוחותיו.

פני הבית אשר החולה שוכב בו זועפים ונזעמים.  הזה הוא בית המַשקים לאפרים שיאמרו לא יחסר כל בו, משׂושׂ לשכּוֹרי קרימבילישק?  עתה הפתח הפונה אל הרחוב סגור על מסגר וגושפנקא דמלכא חתום עליה, ודרך הפתח האחרון יבואו, דרך החצר; גם שנַים משלושת החלונות אשר בבית מכוסים, למען יהיה בבית צלותא מרובה מחמתה, להרגיע להחולה.  והבית הזה אשר היה עליון בין בתי המַשקים,

אשר לא חדל שאון עליזים ושׂמחי לב יום יום עד אחר חצות הלילה, הבית ההוא שמם ועזוב, כל חדריו שוממין, ארגזי המשקה חתומים, שכּוֹרי אפרים נפזרו אל כל רוח, ומנוחה בעלת הבית יושבת וראשה חפוי

ונפשה מרה לה, ולא תמצא מנוחה מאין עבודה, גם בעלה נתפּשׂ למלכוּת ועוד לא נגמר דינו ולא נודע מה תהי אחריתו.  החמש מאות שקל שנאספו על ידי הצדיק לטובתם נתנה בידי ר' חוצפית השתדלן כדי להציל את נפש בעלה.  פרנסתה חדלה כי אין יוצא ואין בא; אמת כי צלחה בידה לגנוז צנצנת אחת ליחידי סגולה, אבל – אין דורש ואין מבקש כי עת רעה היא.

ולמן היום אשר הביא ר' דוד לולב את ר' בונם הנשוך, קחָהו על זרועותיו, אל בית אפרים, הנהו שוכב שם על המטה אשר השכיבוהו עליה כי לא יוכל למיש ממנה כי חזקה מחלתו עליו; ומנוחה אשת אפרים שומרת לראשו כל הימים וחיימקע היתום ויוסף, תלמיד בענדעט האומן, עומדים על ידה תמיד לעזרה בשמוש החולה לשרתו ולתת לו כל צרכיו ולהניח לו אספלנית על גבי המכה, ורבים מן החסידים באים ושבים לבית מנוחה לראות את בונם החולה ולהרגיע את לבבה על דבר אישה אשר עודנו עצור בבית הכלא.

והחולה הקיץ משנתו ויפן כה וכה וירא כי אין איש אתו בבית בלתי אם מנוחה יושבת מראשותיו תפוּשׂה בעצבון לבה.

איה יוסף? – שאל החולה.

הלך לשאול את פי הרופא ולקחת צרי מן הרוקח; כי המוֹר אזל מן הצרור.

וחיימקע איפה הוא?

נשאוֹל נשאל ממני לרוּץ לבית התפלה רגע אחד לחבוט ערבה.

יום הושענא רבה היום, – נאנח החולה – ואני ישנתי כל הלילה שנת המלך.

לא יחשוב ה' לך עווֹן זה – נחמתהו מנוחה. – הרופא ראה אותך אמש ישן וישׂמח מאד ויאמר: סימן טוב הוא לך כי רפה כאבך וזרועו נשברה.

האם היה בזה הרופא אמש? לא שמעתי דבר וחצי דבר.

ואף את פני קאפל לא ראית? והוא ישב על יד מטתך וישׂוחח עם זאנוויל כשעה או כשתים; וגם אתה ענית על שאלותיהם דברים מקוטעים.

לא אזכּור דבר! חי ה' אשר עשׂה לי את הנפש!

האם לא תזכור גם בהיות בזה שלשום לעת ערב שני אנשים וידרשו ויחקרו מפיך על אותו מעשׂה...

את זה אזכור כחלום חזוֹן לילה.  כמדומה לי שהמה שאלוני באיזה מקום ובאיזה זמן נשכני הכלב ואנכי עניתים כי קשה עלי הדבּוּר מכּאב אָנוּש ומרפיון כוח וכי אפרים יודיע את הכל כי הוא היה עמי באותו מקום ובאותו זמן.

אבל הידעת מי היו האנשים ההמה?

האם לא היו הרופא והאומן? כן חשבתי אז!

טעית! יורקמי שׂר החלוצים ושמשרי איש-סודו של הפקיד אוכתינוס היו ובראותם אותך חולה שׂמוּ פניהם לאפרים וישאלוהו; והוא באחת ולא ישיבם רק כי לא ידע מאומה; על כן תפשׂוּ אותו ויושיבוהו בבור השבי, – ספּרה מנוחה בקול בוכים.

שרי לי מארי! ואני אָשם בדבר! – אמר החולה באנחה. – אבל כמדומה לי שר' זאנוויל אמר לי שהוא נתפּשׂ בזרקישק עם שאר התפוּשׂים.

למען הרגיעך בדה זאת מלבו.

החולה נאנח עוד הפעם.

– ומה ספּרוּ ר' קאפל ור' זאנוויל אמש על אודות אנשי שלומנו הנתונים בצרה ובשביה?

אינם מבשׂרים בשׂורות טובות, – אמרה האשה באנחה שוברת חצי גופה.  – אבל הרופא אָסר לספּר לך דבר מהוָיות העולם, פן יבוּלע לך.

סַפּרי נא סַפּרי – חִנן החולה את קולו. – האינך רואה כי טוב לי עתה והאיסור בטל מאליו?  ספּרי אל תּיראי.

ר' קאָפל אמר כי היום הוא גמר הדין, גמר חתימה.

גמר דין בבית דין של מעלה וגמר דין בבית דין של מטה, – נאנח החולה.  – ומה יאמר השתדלן? היש תקוה להכריע לכף זכות?

שערי רחמים ננעלו בעווֹנותינו הרבים, – אמרה האשה ותתנודד.  – ר' חוצפית הוציא את אלף הכסף אשר אספו לפדיון השבויים והשבויים הָפְדֵה לא נפדו.

הרק אלף כסף נאסף למצוה רבה זו?  אצלנו בקרוזישק היו אוספים עשׂרת אלפים?

מלבד חמש מאות אשר נתן ר' קאפל במצוַת הטוב ברוך הוא מן הסכום שנאסף לנו לעזרתנו הבל – והשבויים לא נפדו; גם רשות לא נתּן לי לראות את פני אפרים, – הוסיפה העניה ותורד דמעות. – האוכל אשר אנכי מביאה לו מחטיבת אנכי למסור ליד שומר הפתח והוא אוכל בשׂר שנתעלם מן העין.

ר' בונם החריש רגעים אחדים כי ראה כי גדל צערה מאד.

האם עוד לא נודע עד היום, – שאל אחרי דממה דקה, – בשביל מה נתפּשׂו שני בני טובים ההמה חייקל וברוך?...

אכן נודע הדבר על ידי השתדלן היודע כל תעלוּמה, – ענתה מנוחה בתום-לבה.  – לשני הבחורים ההמה היו כלי כסף וכלי זהב הרבה ויצאו עוררין על הקנינים ההמה שאינם שלהם.

ומי הוא המערער ובמה יחַזק דברו?

איש אחד מעיר מרחק, פושע ישׂראל שאינו מאמין בהטוב ברוך הוא; והשעה משׂחקת לו שנתקבלו דבריו.

והלא ר' שעפסעלע מעיד על הבחורים ההמה שכּנים המה ובני טובים.

כפי ששמעתי מדבּרים בלחישה העלילו גם על ר' שעפסעלע שהיה עמהם בעצה אחת ויצאה הפקודה מזה לחַפשׂ בביתו של ר' שעפסעלע ולהושיב גם אותו בבית האסורים.

את ר' שעפסעלע בבית האסורים! – צעק החולה בקול מר וכמעט שכח את חבּוּרתו ויהפך על גבו.

על כן מהר ר' וועלפעלע לנסוע מזה עוד ביום שלשום וימהר כחץ מקשת לקרוזישק לקדם פני הרעה.

מה את מדבּרת מנוחה? ר' וועלפעלע נסע מזה?

גם ר' דוד הארוך הלך עמו וגם הזוג נסע עמו, – הוסיפה מנוחה.

גם ר' הירשקה ואשתו נסעו עמו? ולמה נסעו המה?

כדי לחוג את ימי החג האחרונים בקרוזישק; כך שמעתי אומרים.

נפלאת היא בעיני! הנסיעה הזאת לא היתה במחשבה תּחלה.

הנה יוסף בא! – אמרה מנוחה, – הנה הרפואות אתו וצרוֹר המוֹר בידו.

יוסף האומן בא ויחל לשום חתּוּל לחבשה לר' בונם על גבי מכתו ומנוחה יצאה אל החדר השני.

חדשה שמעתי בבית האַפּוֹתיקי, – אמר יוסף במרחו את הצרי על האספלנית – בענדעט לא יהיה עוד אומן בבית החולים.

מפני מה? – שאל החולה.

מפני שנשתתף באותו מעשׂה.

ר' תרטיאל ור' זאנוויל באים! – בשׂרה מנוחה המַשגחת בחדר השני מן החלון.

הנקובים בשם נכנסו וימצאו את בונם מוּטל על בטנו ופניו טוחות בכר ויוסף מחבּש למכּתוֹ וישאלו לו לשלום.

חביבים עלי יסורים, – ענה הכואב בקול כאוֹב מן הכרים והכסת. – יסורים של אהבה הם; אבל אין שלום בנפשי מפני הצר הצורר עלינו.

האם כבר לקחה אזנך את השמועות הרעות ואת כל התלאה אשר מצאַתנו? – שאֵלוֹ ר' תרטיאל.

שמץ מהם לקחה אזני מפי אשת אפרים בטרם באתם.

שמועה על שמועה ושבר על שבר נקרה, – קרא ר' זאנוויל.

מה היה הדבר עוד? – קרא ר' בונם וירם פניו מעט מן הכר אשר מראשותיו.

השמעתּ כי נתפשׂ גם ר' איציק מזרקישק וגם ירוחם בעל בית הרחַים משם?

ר' איציק וירוחם? ובשביל מה?

בשביל עלילות דם! את ר' איצקע תפשׂוּ בשביל המלמד שנטבע בבארו ובשביל ר' שרענצעל ע"ה שמת בביתו מיתה חטופה; ואת ירוחם בשביל שנתן אותם לקבורה, כי גבאי חודש הוא בחברה קדישא.

אהה ה' אלהים, הכלָה אתה עושׂה אתנו! – ויאנוֹק החולה.  – האין כל תקוה לתשועה?

ר' חוצפית עובד בכל מאמצי כּוחו; ואתם ידעתם כי בכל בית הפקיד וסופריו ועוזריו ומשרתיו נאמן הוא.  אמת כי כבר עלו ההוצאות על ההשתדלות יותר מאלף רו"כ אבל המה מבטיחים לו שסוף הכבוד לבוא.  עוד אמש הראה שׂר בית הסוהר לר' חוצפית אות לטובה.

ומה היה הדבר?

נתן לו רשות להביא להנתפשׂים מורביות של ערבה לחבוט היום בקרקע.

יום חבּוּט ערבה היום, – נזכר ר' בונם, – ואני עוד לא התפללתי ולא קיימתּי מנהג נביאים זה.  ואתם האם כבר התפללתם?

לא, ענה ר' זאנוויל, – עוד לא נקבץ מנין אנשים בבית תפלתו של הטוב ב"ה; וכבר שעת העשתּי עשׂרה...

בפולמוס של אספסינוס בטלו הקרבנות ובפולמוס של אוכתינוס בטלה התפלה וחבּוט ערבה בקרימבילישק, – אמר ר' תרטיאל באנחה.

רואה אנכי את ר' חצקיל פורקעס בא הלום בפסיעות גסות, – אמר ר' זאנוויל. – בלתי ספק יבוא לקרוא אותנו לחבוט ערבה.

הדלת נפתחה בסופה וסערה ור' חצקיל נכנס בבהלה.

– הלחבוט ערבה באת לקרוא לנו? – אמר ר' תרטיאל ויקם מעל כסאו.

לחבוט ערבה! – קרא ר' חצקיל בשצף קצף ויספוק את כפיו, – יום חבוט היום!  אוי ליום חבוט כזה! לא ירבו כמותו בישׂראל!

מה היה הדבר? סַפּרה נא מהרה.

השתדלן בא עתה לבית הטוב ויודיע כי כבר נגמר הדין על הנתפּשׂים.

נגמר הדין!  איכה ומה? סַפּרה נא סַפּרה.

אהה לגמר חתימה כזה!  אהה ליום גמר דין כזה.  מר דין כזה! – צעק הגבאי ויפרשׂ את כּפיו כאשה מצֵרה.

הרף מאף ועזוב חמה, – התחננו השומעים.  – הגידה לנו את אשר נחרצה נעשׂתה.

כּלה נחרצה!  כּלה הוא עושׂה לבני השביה!  חייקל וברוך – ימָסרו לעבודת הצבא!!

לעבודת הצבא? – קרא ר' זאנוויל ויקפוץ ממושבו כאיש שעקצוֹ עקרב.  – יוָנים יהיו! בני טובים אלה יוָנים יהיו!

יוָנים כל ימי חייהם? – הוסיף הגבאי. – לא יצאו ביובל!  לעולם בהם יעבודו.

בני ציון היקרים המצוינים בתורה – קונן ר' זאנוויל ועינו זלגה דמעות – איכה נחשבו כבני הנכר לשׂאת חרב ורוֹמַח ולעבוד בצבא העבודה כל ימי חייהם!

והנשארים? – שאל החולה – מה יהי דינם?

לאייזל יגלחו את חצי ראשו וחצי זקנו ויעלה ברגל בלוית אנשי צבא המוּעדים לכאַנדיקעווע אל המקום אשר בא משם.

והנשארים?

הנתפשׂים בשביל איש הצבא המוּכּה ילָקו מכּת מרדות על ידי התּלין.

רחמנא רְחַם עלן! – יָמֵר ר' זאנוויל.

שמואל הבורסקי ילקה חמשים מכות, והנשארים איש איש עשׂרים וחמש מכות.

רחמנא חוס, רחמנא פרוֹק, רחמנא שזיב!

והנשארים? – קראה בקול מר מנוחה.  – ואישי? הגם אישי בתוכם?

לא, – ענה המבשׂר. – יצא אפרים ובענדעט האומן.  אפרים ישב ימים בבית האסורים על לחם צר ומים לחץ, ובענדעט יגוֹרש מבית החולים ויֵהדף ממצבתו.

הוא הדבר אשר דבּרתי! – אמר יוסף.

ברוך מתיר אסורים! – קראה מנוחה המאושרת בעליצות לב.

ואיה חוצפית השתדלן? – שאל ר' בונם החולה. – ואיה גבורתו ותקיפותו ואיה כל נפלאותיו אשר ספּרו לנו?

אלמלא ר' חוצפית היה הגזר דין קשה מזה.  שתדלנוּתו לא נשארה מַעל והכסף הרבה אשר פזר לא עלה בתוהו.

ומה הועיל?

בראשונה עמדה לנו שתדלנותו לקבל העתקה מן הגזרה תיכף כשנגמר הדין; ור' חוצפית הביא תיכף ומיד את ההעתקה להטוב ברוך הוא; אלמלא כן לא היינו יודעים את אשר נגזר עליהם.  ועוד...

ועוד?... – שאל החולה.

את ר' אייזיל חפצו לשלח עוד היום בדרכו הרחוקה ובהשתדלות ר' חוצפית אחרו הדבר עד יום שני הבא והניחוהו פה כל ימי החג.

גם זו לטובה! – אמר ר' זאנוויל.

בהשתדלות ר' חוצפית ימָסרו שני הבחורים לאחד הגדודים החונים במקום שנמצאו שם אנשי שלומנו ויהודים-טובים; אלמלא כן היו מרחיקים אותם לגמרי מעל גבול ישׂראל.

גם זו לטובה.

בהשתדלות ר' חוצפית הבטיח שׂר בית הסוהר להלבּיש את הנלקים מכנסי עור כעין בשׂר אדם ולהקיף אותם ספוגין של צמר למען לא יגדל כאב המלקות, ובהשתדלוּתו הבטיח התלין שלא להלקותם מכות גדולות ונאמנות...

הרבה פעל באמת השתדלן, –  הסכימו כל השומעים.

ומה אמר הטוב ברוך הוא כשהביא השתדלן אליו את הגזרה? – שאל ר' בונם.

עוד מקודם לזה דבּרנו עמו על אודות הצרה הגדולה אשר מצאתנו, אמר ר' חצקל, ואמר לנו כי יש קטרוג גדול למעלה ומדת הדין מתוחה מאד; וכשמעו את הגזרה  מפי ר' חוצפית נכנס למקום שנכנס ושהה שם הרבה ויצא כּולו טבול בזעה עיף ויגע כאיש השב מן המערכה שנאבק איש עמו; יצא ואמר בזה הלשון: הנלקים פטורים מחבּוּט הקבר.  לקחו חלקם בעולם הזה.  אבל קטרוג גדול יש למעלה וקצף גדול על ישׂראל.  רע ומר מאד!  לילית נתערבה בדבר; נגשתי להדפה ואין מתחזק עמדי! אַחַי, עווֹן איזה אשה נזדקר בינינו!"

עווֹן איזה אשה? – חזרו ושאלו הנדברים ויאנחו מרה. – מה כוָנתו בזה?

מי יודע? בוַדאי הוא עווֹן אשת איש! – אמר ר' חצקיל. 

ברגע הזה נשמע קול מהומה ברחוב, קול תּוּפּים מתופפים וקול סוסים דוהרים וקול נשים וילדים בוכים ומבכים אצים ורצים, ובחדר היושבים בא בחפּזון גדול חיימקע הנער ובידו הערבה בלתי מחוּבּטת עודה בכשרותה.

מאין חיימקע? – שאל ר' תרטיאל, – ומה קול הקריה הומה?

הנתפּשׂים מוּבלים למקום המשפט, – אמר הנער, וישום וישאף יחד, מפחד לבבו אשר פחד.

היום? – השתוממו היושבים אל ר' חצקיל, -– ואתה לא הגדת לנו!

שכחתי להגיד לכם כי גם זה היה בהשתדלות ר' חוצפית.  שיהיה היום יום החבּוּט כדי שיקרא להתפוּשׂים דרור אחרי כן וישובו לביתם לימי החג.

ואת מי ראית בין המוּבלים למקום המשפט? – שאלה מנוחה בחרדה את הנער חיימקע, – הגם את אישי את אפרים ראית שמה?

לא! – ענה הנער. – רק את שמואל ואת מיכאל ואת גבריאל ואת רפאל את קליטא ואת ברקוס ראיתי; וזולתם אין איש.

הלא הוא הדבר אשר דבּרתי! – אמר ר' חצקיל.

– רואה אנכי את ר' קאפל נגש הלום בחפזון גדול! – קרא ר' זאנוויל.

– בודאי אתרחיש ניסא, – קרא ר' תרטיאל.

פני כל היושבים צהלו מתקוה טובה.

– אמור אמרתי בלבי תמיד, – נענה ר' בונם, – כי הטוב ברוך הוא לא יחשה; ובהגיע הצרה למרום קצה אז יקום פורקן מן שמיא.

ר' קאפל נכנס ואדמה על ראשו.

– עתה נודע הדבר, – אמר, – בשלמי הרעה הגדולה הזאת ומדוע הקטרוג גדול כל כך.

פני כל היושבים נתכרכמו מפחד, אזיל סומקא ואתא חיורא.

– הקלפּה התלבשה בקדוּשה ועל כן לא יכול הצדיק להתגבר עליה.

– באר דבריך ר' קאפל! – חִננו כל השומעים.

כצאתך מבית הצדיק, – שׂם ר' קאָפּל פניו אל ר' חצקיל – בא זכריה רדישקר מזרקישק ויאמר כי דבר נחוץ מאד לו להצדיק שאי אפשר לו להחמיצנו.  ואף על פי שהטוב ברוך הוא היה עודנו סגור בחדר היחוד ויתאמץ לכבוש את לילית ולהתגבר עליה, בכל זאת הודעתי לו כי בא זכריה, כי אמרתי אך הרבה שלוחים למקום ואין אנחנו יודעים על ידי מי יתגלגל לנו הזכות בעת רצון.  הצדיק יצא.

מה אתה חפץ, זכריה?! – שאלו הטוב ברוך הוא.

רבּי, אשתי חולָה מסוּכּנת נוטה למות, בידך להציל נפשה מרדת שחת.

מה היה הדבר, בני?! – שאל הטוב ברוך הוא.

בעת המהומה והמבוכה בביתו של ר' איציקל מצאָנו אסון גדול.  אחד הקזקין התפרץ בחדר הנשים ויגזול מידי אשתי את מכנסיך מכנסי העור אשר נתת לה.  מן היום ההוא נפלה למשכב ותבער כמו אש; הרופא אומר כי קדחת המוח אחזתה;  ובעת יגבר עליה חוּמה, לא פסיק מפומה: התחתונים! התחתונים! זכריה השיבה לי את התחתונים! על כן אמרתי אחַלה פניך לתת לי מכנסים אחרים כמכנסים הראשונים.  את כל הון ביתי קח והבה לי מכנסים אחרים, כי חיי אשתי תלויים בזה.

גזלן אחד! – נתן הצדיק עליו בקולו ויחרוק בשניו. – אחד הקזקין גזל את מכנסי מידכם! הה, על כן נפתולי אלהים נפתלתי ולא יכולתי! הקלפּה התלבשה בקדוּשה! עֵשׂו לבש את בגדי יעקב החמוּדות! גזלנים, אתּם המתם את עם ה'!!

אחזה רעדה את כל היושבים בשמעם את הדברים הנוראים האלה.  בשׂרם סמר מפחד ולשונם לחכּם דבקה מתמהון לבב.

אין דובר דבר.

פתאום נשמע ממרחק קול ענוֹת חלושה, קול איש מוּכּה ומעונּה מר צורח וַי וַי מן המכים אשר יכּוּהו.

קול גבריאל מנקה הארובּוֹת הוא! – אמר ר' זאנוויל בשממון.

הצדיק פטר אותם מחבּוּט הקבר! – אמר ר' קאפל בהַשְקֵט ובבטחה. – בעולם הזה הם יקחו חלקם.

אשריהם, מה טוב חלקם! – נענה ר' זאנוויל.

ומה נעים גורלם! – מלא אחריו ר' בונם.

ומה יפה ירושתם! – השלימה מנוחה ותניח ידיה כפותין על לבה ותשׂא עיניה אל קירות ביתה.

האם לא אמרת ר' חצקיל, – שב ושאל ר' בונם, – ששׂר בית הסוהר הבטיח להקיף את הנלקין בספוגין של צמר והתקין שלא להלקותם רק משום מראית עין.

כן הוא הדבר, אבל עם הנלקים התנו שבכל זאת יצעקו בכל כוחם גם כן למראית עין כדי לרמות את הפקיד.

ר' זאנוויל פצה פה ויחפוץ להתפלא על ערמת השתדלן ופתאום נפתחה הדלת בחוזק יד ור' לעמל התנפל החדרה ויקרא בקול פחדים:

ר' קאפל, רבותי, מהרוּ חוּשוּ אל הצדיק! אנשי חיל נסבּוּ על הבית מקצה!

 

 

יט: אשַה חכמת לב

ויוכבד מהרה לצאת מבית תצפלתה בהוַדע לה כי שב משה בנה מבית פקיד העיר אשר שלחתו שמה לבקש רחמים בשמה על הנתפּשׂים, כי יוכבד אשה כבודה נשׂואת פנים בעיני כל פקידי העיר ושׂריה! לא רק בגלל עשרה הרב והעצום רבּוּ מכבּדיה; לא רק בגלל פזרונה לכל צרכי הצבּוּר ולכל דבר תקנת הכלל ולכל איש עני ואביון ומבקש עזרה, מבלי הבדל בין דת לדת, בין לעניי עירה לעניי עיר אחרת; לא רק בגלל ידה המלאה והרחבה וסבר פניה היפות אשר הראתה בהכנסת אורחים בביתה הפתוח כביתו של אברהם אביה; לא רק בגלל משלח ידה ועסקיה במסחר ובמרכולת הגדולים והרחבים אשר נתנו פרנסה בכבוד לכמה מאות משפחות מישׂראל ומשאר האוּמוֹת ואשר הנחילו לה וליוצאי ירכה מצד הממשלה את השם "אזרחים נכבדים לדורותם":  כי יותר מכל זה הוקירוה יודעיה בגלל רוחב ידיעתה בכל הויות העולם, בגלל דעתה לכלכל דבריה במשפט ובגלל יושר שׂכלה במשפטיה בלי פנות אחרי דעות כוזבות וגזרות קדומות.  את אחיה בני עמה אהבה בכל לבבה ובכל נפשה אבל לא אהבת פתי החפצה לכסות על כל פשעים.  אהבתה אותם לא שחדה בעדם ולא עורה עיניה הפקוּחוֹת מראות את המומים שנמצאו בם, אף לא בוֹשה מהודות עליהם ולא השתדלה לצפּות אותם ולטוחם טיח תפל, בידעה כי אין גוי ואין ממלכה או משפחה או שבט אשר לא ימצאו בקרבם מעט או הרבה בעלי מומים וחטאים בנפשותם.  מעולם לא האמין לבה שכּל ישׂראל בני מלכים הם ושאפילו ריקנין שבהם מלאים מצווֹת כרמון.  בשׂנאה גלויה רדפה את הבטלה ואת העצלוּת ואת הרבנוּת ואת ההזיה ואת הארחות העקלקלות ותעזור ותגן ותושיע לכל האוהבים את המלאכה ואת הדרך הישרה.  איש איש מבני ישׂראל כי עשׂה נבלה לא פרשׂה את כנפיה עליו להסתירהו מן העונש הכּרוּך בעקב עווֹנוֹ, כי ידעה כי חוטא אחד יאַבּד טובה הרבה והנפש החוטאת תשׂא את עווֹנה; אבל ברוב אונים ואומץ לבב אשר לא ישיב מפני כל החישה מפלט לנקיים למַלטם מיד צר ומיד עריצים, להצילם מפני חמת מציק, מדיין קשה ומעווּת הדין.  על כן נשׂאו כל יודעיה את פניה ויכבדוה בתור האדם המעלה.  רחוק מה שהיה שתשוב בקשת יוכבד ריקם מאת השׂרים היודעים אותה; כי ידעו שיוכבד לא תפיל תחנה ובקשתה בעד מי שאינו ראוי לרחמים, ולא תמליץ טוב בעד מי שאינו כדאי והגון לכך; ובבוא בקשתה לפניהם השתדלו בכל מאמצי כוח לתת לה את חפצה בכל אשר היה לאל ידם.  כמה תקונים תקנה היהודית הטובה הזאת בימי חייה, כמה שבויים פדתה, כמה לקוחים לעונש הגוף הצילה, כמה גבורות ודינים המתיקה בחסדים, כמה ניצוצי קדוּשה העלתה שנפלו בקִלפה, כמה נפשות העלתה מדיוטות התחתונות; כמה תועים בדָרכי החיים הורתה את הדרך הישרה שיבוֹר לו האדם – הנִסתרות האלה לה' אלהינו ולה לבדה.

כשמוע יוכבד את המבוכה אשר היתה בבית ר' יצחק מזרקישק בנשף התנאים שׂחקה בראשונה על משבּתיהם ועל מַפּלתם של שני בני הבליעל ולא נצטערה על תפישׂת הפוחזים והריקים, המפריעים מנוחת שאננים בעתותי לילה.  ואולם בשמעה כי הנתפּשׂים ידוֹנו בדין קשה על פי משפט המלחמה וכי עתידים הם להלָקות בריש גלי לעיני השמש, התעצבה אל לבה על חילול השם, אל על פי שלא נכחד ממנה כי הפושעים נתחייבו עונש קשה ואין מקום להמליץ טוב בעדם.  בערב יום ההוא, בליל חבּוט ערבה, בא אליה ר' קאָפל בן משק ביתה, הוא ר' קאָפל הפ"ץ, ויתחנן לפניה שתבקש רחמים על הנתפשׂים בכלל ועל אפרים אחיו בפרט הנתון גם הוא בסכנה גדולה. ותבך יוכבד בּדבּרוֹ.

אבל, – אמרה הנכבדה, – עושׂי הנבלה ראויים לעונש ואיכה אעשׂה בנפשי שקר ואבקש רחמים עליהם?

– אין אנחנו מבקשים שיצאו התפושׂים נקיים לגמרי כי אִם שיצרפו רחמים לדין...

– אפונה מאד אם ישמעו לי הפעם, כי חטאת האנשים כבדה מאד.

על פי עצת שמשרי איש סודו של הפקיד אנחנו שׂמים פנינו אליך.  בידי השתדלן שלנו צלחה להטות לבו אלינו והוא נכון לעשׂות לטובתנו כל אשר לאֵל ידו אבל הדבר תלוי במי שגדול ממנו אשר לא יקח שוחד ולא ישׂא רק פניך; ושמשרי יעץ לנו לשׂוּם פנינו אליך ולבקשך להתערב בדבר.

ותּעתר לו יוכבד ותמַלא את יד משה בנה ללכת ממחרת בבוקר אל אוכתינוס פקיד העיר, והוא גם ממלא מקום שׂר המלחמה בעת ההיא, להשתדל להמתיק הדינין, להעביר את הרעה מאפרים אחי קאָפל ומבענדעט האומן המשמש בבית החולים ולתת להם עונש אחר אשר לא יגע אל עצמם ואל בשׂרם ולבקש אם אפשר שיהיה ענשם של האחרים שלא במקום רואים.

ומה בני? – שאלה האשה הנדיבה בדרכה על מפתן הבית. – ההצליח ה' חפצך בידך?

חפציך וחפצי שמים אחד הם, – אמר משה.  – ואיככה לא ימלא ה' כל עצתך.

ספּרה נא לי את כל אשר נעשׂה, – אמרה יוכבד ותשב על הכסא ותּשען במרפקי ידיה על השולחן לפניה.

באתי בבוקר לבית אוכתינוס.  על פי בקשתי קרא לשמשרי סופרו ויתן לי לקרוא את דבר המשפט, מגילה עפה מוכנה לגמר חתימה והוא טרם יחתום שמו עליה.  קראתי את המגילה ותהי בפי כמרורת פתנים:  על שני הבחורים נגזר להמסר כל ימי חייהם לעבודת הצבא; על החנוני מכאַנדיקעווע להגָלוֹת עוד היום בסך אנשי חיל אל המקום אשר בא משם; על מפריעי מנוחת הלילה להלָקוֹת מכת מרדות במקום רואים, ואתחנן אליו לשנות מעט קט את הדין הקשה וביחוד בפרטים הנוגעים בדת ובכבוד האומה; ויוָעץ עם איש סודו וישקלו במאזני משפט ויתרצה לי בדברים האלה: שלא ישלח את החנוָני היום שלא לחלל את שלשה ימי החג הבאים כי אם יחכה עד אחרי החג, שהנלקים יִלָקו שלא במקום רואים ומכללם יצאו אפרים ובענדעט; הראשון ישב תחתיו במקום האסורים ימים או עשׂור והשני יגורש ממצבתו בבית החולים.  להנחות האלה התרצה באופן אם יתרצו להנה גם ראש האצילים, שׂר החלוצים ושׂר-הגדוד הנעלב.  ובטובו קם וירכב עמדי על מרכבתנו לכל השׂרים ההמה ויַרצה לפניהם את בקָשתי אשר בקשתי בשמך אמי; וכל אחד מהם ענה ואמר: אם יוכבד מבקשת את זאת בלי ספק כן הוא הצדק והיושר!  ויתרצו לזה.

ברוך ה' אשר נתן אותי לרחמים לפני האנשים ההמה! – אמרה יוכבד בקול תודה ותשׂא עיניה השמימה.

בצאתי את פני הפקיד, – אמר משה, – פגשתי את מתתיה צורף הזהב נכנס שמה ואשאלהו ויאמר לי כי קרוא הוא אל הפקיד לשעה העשתי עשׂרה, פשר הדבר לא ידע אבל לפי השערתו קראוהו בענין השבויים...

מה לו ולהשבויים? – שאלה יוכבד בדרך העברה. – הלא איננו לא חסיד ולא בן חסיד ולא אָרח לחברה אִתּם מעודו.

פליאה דעת זאת גם ממנו ועל כן בקשתיו כשובו לסור אלינו ולהגיד לנו פתרון החידה.  הנה הוא בא.

מתתיהו בא ויקרא ליוכבד ולבנה לשלום.

ומה? אולי דבר סתר היה לו אליך? – קדם משה פניו.

לא, – ענה הנשאל.  – אין לנו עסק בנסתרות.  קראני להעיד עדותי על כלי החפץ והזהב אשר לוּקחו מיד החתנים ולערוך אותם על פי שָוְיָם.

האם באמת רבים המה כלי היקר אשר שׂמוּ בכליהם ככל אשר הוּגד לנו?

פקיד העיר קראַמפּוּן מודיע כי נגנבו כלי יקר בסך אַלפּים וחמש מאות שקל.  וכל הנמצא בשני חדרי הבחורים עם התכשיטין שנצלו מצואר הכלה העניה לא יעלו יחד יותר מאלף שקל.

ושאריתם?

השׁבויים הודו על הכל אף הודיעו אחת לאחת את כל כלי היקר אשר חלקו לאנשים שונים ויקראו בשמות לכל האנשים אשר חלקו להם.  מורה שעות זהב נתנו לאחד מראשי החסידים בקרוזישק בעד מכתב מליצה אשר נתן להם אל החסידים בזה; מורה שעות זהב יקר וטוב מן הראשון עם שלשלת זהב נתנו לר' לייבעלע, וטבעת אחת יקרה לר' הירשקה בנו, ועוד ועוד.  כל זה המְצא ימָצא והוּשב לבעליו; ובכל זאת לא יהיה הנזק שלם כי הרבה מכרוּ הנוסעים לאנשים אשר לא ידעו שמם ושם מקומם בדרך הרחוקה לכלכל נפשם.  החסרון הזה ימָלא מן הכסף המזומן אשר מצאו בחיק אחד החתנים בהתפשׂו.

הגם כסף מזומן מצאו?

אלף שקל כסף!  – אמר מתתיהו ויקח את מגבעתו ויכּוֹן לצאת.

ולמה אתה אץ ללכת? – שאלה יוכבד. – כּתר נא זעֵיר וטעום צפיחית בדבש אחת.  טעמם כטעם לשד השמן.

– תודה רבה לך, גברתי! ידעתי כי מתחת ידך לא יצא דבר שאינו מתוקן.  אבל עוד חזון למועד כי עוד החג גדול.  ועתה אץ אנכי לשוב לביתי.  הנה השמים התקדרו עבים ובקרוב יהיה גשם שוטף על הארץ ואני עזבתי את שפרה יושבת בבית שׂרה רעותה בעת אשר נקראתי לבוא אל הפקיד, והיא יושבת שמה כעל גחלים ומחכּה עד שובי.  הלא ידעת, גבירה, כי בעת בהלה כל אחד חרד לנפשו פן גם עליו תעבור כּוֹס.  הך הכפתור וירעשו הספּים!

יכּוּ הכּפתוֹר ופלשתיים מכּפתּוֹר, – אמרה יוכבד בשׂחוק קל, – אליך לא יגש, כי איש טוב ונאמן רוח אתה, אבל לך-לך להרגיע לאשתך הרכה והענוּגה ולרעוּתה שׂרה הטובה.  אל תשכח לברכן בשמי לשלום.

מתּתיהו יצא לא הרחיק ללכת ומרחוק נשמע קול פרץ וקול צוָחה בקצה הרחוב, קול המון אנשים רצים מבוהלים ודחופים כאִלו יצאה אש בעיר.  ושנַים אנשים נבדלו ויצאו מתוך העדה ויגשו בחפזון גדול לבית יוכבד.

ויפתח מתתיהו את מחסה-הגשם על ראשו מלמעלה כי נטפי מים נתּכו על פניו, וַיֵתַצַב מרחוק לראות מה יֵעשׂה שם.

רואה אנכי את קאָפל ואת זאנוויל שתוּם העין קרובים אלינו, – אמר משה בהביטו בעד החלון לדעת גם הוא מה קול הקריה הומה, בעוד אשר יוכבד נתנה צו לערוך השולחן לארוחת הצהרים.

הנכנסים נכנסו אל הבית, פניהם כפני מתים מלאים פחד ומפיקים אימה ומבלי לדרוש שלום היושבים וטובתם אמר ר' קאפל:

גברתי, בצרה גדולה אנחנו!  עשׂי למען טובך למען כבודך למען דתך והושיעי לנו באשר תוכלי, הבי לנו עצה ודבר הלום.

שבו לכסא, רבותי, וספּרו לי את כל המוצאות אתכם בשׂפה ברורה ובנחת.  נשמעה ונוָעצה יחד;  דברי חכמים בנחת נשמעים ותשועה ברוב יועץ.

הבאים ישבו וקאָפל שב ויאמר בקוצר רוח ובנשימה קשה:

אנשי חיל סובבים את בית הצדיק!

את בית הצדיק? – קראה יוכבד בתמהון, – ומה יֵעשׂה בו?

לא נדע אל נכון; לא יכולנו לבוא הביתה.  בבואנו היה כל הבית סגור מסביב אין יוצא ואין בא.

ובכל זאת נחוץ לנו לדעת את אשר יֵעשׂה שמה ומדוע המה נסַבּים על הבית, כי לולא זאת אין אנחנו יודעים מה נוָעצה ובמה ירפא לנו.

הפקדתי שומרים שם על הבית, את אשר יראו יגידו לנו הלום, בעוד אשר אני מהרתי להגיד לך גברתי את השמועה הרעה הזאת.

הנה אחד מהם רץ ובא אלינו, – אמר ר' זאנוויל, – חוצפית המתורגמן הוא.

הרץ נכנס בטיסה אחת ויקרא: "את המנורה מנורת הכסף לקחו".

את המנורה השלוחה להטוב ב"ה מקראַמפון? – שאל ר' קאפל.

אשר אלף ומאתים שקל מחירה? – שאל ר' זאנוויל.

את מנורת הכסף מקראַמפון אשר אלף ומאתים שקל מחירה! – ענה ר' חוצפית בכובד ראש.

ר' חוצפית! – אמרה יוכבד. – הלא שתדלן אתה ומעורב בדעת עם הבריות וידוֹע תדע כי פקידי הממשלה לא ישלחו אנשי חיל לשלול שלל לבוז בז בעצם יום.  הגידה לי איפוא אל נכון בשלמה לקחו את מנורת הכסף מבית הרב, אם תדע.

על ירך המנורא נמצא מפוּתּח שם האיש אשר אבדו לו כלי הכסף והזהב בקראַמפון וחושדים המה שגם המנורה היא אחד מן החפצים האובדים.

המנורה היא מנחה שלוחה מאת עדת אנשי שלומנו בקראַמפּון ומכתבם בידי! – קרא ר' קאָפל בחמה שפוכה.

ברגע הזה התפוצץ הרעם בשמים בקול רעש גדול וינועי חלוני הבית מקול הרעם.

דבר פלא הוא, – אמרה יוכבד, – שביום הושענא רבה ישָמעו רעמים.

יַרעֵם משמים ה' על חמס ארץ ויושבי בה! – הבטיח זאנוויל.

גבר חום קציר בשנה הזאת כחום הקיץ – הואיל משה באר את סבּת הרעמים המאוחרים.

מקול הרעם לא נשמע קול שעטת רגלי איש הולך וקרב במרוצה אל הבית.

ופתאום התנפל אל חדר היושבים כמלוא קומתו ר' חצקיל פורקעס.  פניו נהפכו לירקון, עיניו עששו מכעס ומתלעותיו דא לדא נקשן.

נשבּה ארון הקודש, – קרא כמשתגע. – הטוב ילך שבי לפני הקזקין!

הטוב – שבי! ארוצה נא אליו ואהיה לו לפה. – קרא ר' חוצפית וימהר וירץ החוצה.

האם תמנו לגווֹע? – קראו מפּוגת לב היושבים לפני יוכבד ויקומו לצאת גם הם.

גברתי, –  אמר עוד הפעם קאפל בטרם צאתו, –  אל תעזבינו ואל תטשינו בצר לנו! הבי לנו עצה ודבר הלום.

יוכבד ישבה רגעים אחדים ותחריש במחשבותיה.

רבותי, – אמרה אחרי דממה דקה, – כבר אמרתי לכם כי לא נוכל לעשׂות קטנה או גדולה בטרם נדע אל נכון שורש הדבר:  מה העווֹן אשר ישיאו בו, מה בקשו בביתו ומה מצאו ובשביל מה הוא נתפשׂ.  על כן שמעו בקולי ומשלו ברוחכם הסוערת וכבשוּה ולכו איש באשר יוכל לדרוש הדבר ולדעת מה יעשׂה הפקיד בר' לייבעלע ומה ידבּר בו.  כדעתכם את כל אלה בואו הגידו לי או אז נתחכּמה.  אם תראו את ר' לייבעלע תגידו לו כי עמו אנכי בצרה ואם אוּכל אחַלצהו ואַראהו בישועתי, – הוסיפה יוכבד ותמחה דמעה מבין ריסי עיניה.

החסידים עזבו בלב מלא תקוה את בית המוכסת הארורה, נעות המרדות.

 

כ: לויתן בחכה הוֹעלה

ושוטרי העיר באו לבית ר' לייבעלע ובראשם שמשרי הסופר וגמגימא ראש השוטרים ושׂר המאה ושני עדים מן החוץ ופקודת פקיד העיר עליהם חזקה להביא את ר' לייבעלע לבית הפקידות ולחפּשּ בביתו את מכתביו ולחפּשׂ בחפּשׂ מחופּשׂ את כלי הזהב וכלי הכסף אשר לו, ואם ימצאו מורי שעות ושאר כלי חפץ אשר חקוק עליהם שם האוּמן "עוואַלד" לקחתם ולהביאם אתם.  ובבית הצדיק כלי כסף וכלי זהב וכל יקר כעצים בממגורה, ואת כל הכבוּדה ההיא חפשׂוּ השוטרים חפוֹשׂ והפוֹך על פניה ולא מצאו את מורי השעות אשר בקשו ורק מנורת כסף מצאו וחקוק עליה "עוואַלד בקראַמפון", אותה לקחו וישׂאוה הקזקין במוט בשנַים ואת הצדיק הוליכו אחריה.

ברגע צאת הצדיק מדלתות ביתו נפתחו השמים וישמע קול רעם בגלגל אדיר וחזק ומטר סוחף נתך ארצה; והרחוב מלא מפה לפה חסידים ואנשי שלומם מבלי שׂים לב אל הגשם השוטף.  ותחרד כל העיר מאד.

השכינה בגלות! – נשמע קול בכי ואנקה מקרב ההמון.

בא יום ה' הגדול והנורא! – קראו אחרים; – וכל העם הארץ נשׂאו עיניהם השמימה לראות אם לא יתמהו וירופפו עמודי שמים ממעל, אם לא תמוט הארץ מתחת, אם לא תקדר השמש בצהרים, אם לא יפלו הכוכבים ממסלותם, אם לא יפרוץ הים הגדול מאוגנו, אם לא ישוב העולם לתוהו ובוהו – – –

לא מיניה ולא דכוָתיה!

והצדיק היה לבוש בגדי משי רועשים כלבנון ומגבעת של גלאקסינוס על ראשו כלבנה במלואה והולך לפני הקזקין, מלפניו שמשרי איש סודו של הפקיד, מימינו גמגימא ראש השוטרים ומשׂמאלו שׂר המאה ואחריו וַניה שׂר-האורות שלו נושׂא מחסה מזרם נטוי כקערה הפוכה על ראש הצדיק מלמעלה מפני הגשם היורד מן השמים ופני הצדיק חפו ולא יֵראו החוצה אל העם בלכתו; ואחריהם קהל קזקין משבט דן עוברים איש חרבו על ירכו.  מבני לויתו של הצדיק יצא עמו ר' לעמל החוזר ובדרך נטפל לו ר' חוצפית המתורגמן ואחריו ר' קאָפל וחבריו השבים מבית המוכסת.

כחצות היום הביאו את הטוב ברוך הוא, מגבעתו מלאה מים ובגדיו רסיסי גשם, ויעמידוהו בפרוזדור לחכּוֹת עד צאת אליו הפקיד היושב ועוסק במלאכתו בלשכת הסופרים.  כשעה שלמה עברה והפקיד לא פקד את הצדיק המחכּה בפרוזדור הבית; ור' חוצפית נע ונד בלשכת הסופרים משולחן לשולחן ומסופר לסופר ואין דובר אליו דבר, כי אימת הפקיד היושב בחדר השני עליהם; והחסידים עומדים סביב צדיקם ולעתים רחוקות מתלחשים שׂפה רפה ובדממה דקה.  בסוף השעה הראשונה עבר הפקיד דרך הפרוזדור וירא את ר' לייבעלע עומד, ויאמר בשׂפת חלקות:

ר' לייבעלע בזה, ואני לא ידעתי! סלחה נא לי בגודל חסדך.  שבה לכסא וחכה עוד כמעט רגע; במהרה אצא אליך.

וישב ר' לייבעלע לכסא בפרוזדור הבית ויחכה.  ויעבור רבע שעה ועוד רבע והפקיד לא יצא.  אז נשמע קול רעש אופן בחצר כקול מרכּבה מרקדה תרחיק נדוד.

ר' חוצפית השתדלן בא.

הפקיד נסע העירה אבל בקרוב במהרה ישוב, – אמר הוא בלחש ובנשימה קצרה.

עבר עוד כחצי שעה וקול המרכבה נשמע באמת שבה מן העיר.  הפקיד שב אל חדריו אבל אל ר' לייבעלע לא יצא ור' לייבעלע יושב בפרוזדור ומחכה ועיניו קמו בחוריהן כי לא אכל לחם כל היום ההוא.

פתאום נפתחה הדלת – אבל הפקיד לא יצא.  יצא ריח תבשיל נודף, ריח בני יונה מטוגנים בחמאה, הה ריח מאכלות אסורות ואף הצדיק הכּשר מריח אותו על אפו ועל חמתו; ולא זו בלבד אלא שעיניו כלות ונפשו רעבה והאצטומכא שלו צוֹוחת ככרוכיא: מעדני ואִוָשעה!

עבר עוד כחצי שעה – חצי שעה ארוּכה וממושכה כאורך הנצח.  בית המבשלים אשר להפקיד יפיק מאכלים ומטעמים שונים מזן אל זן; ריח מריח שונה נשׂא על כנפי הרוח ויבוא ויגע באף הצדיק לכלות עינים ולהאדיב נפש.  הה, שם בביתו, על שוּלחנו הוכנו גם לו מטעמים כאלה והוא לא זכה ליהנות מהם, ומי יודע מתי יבוא לידי כך!?

פתאום נפתחה הדלת – אבל הפקיד לא יצא.  יצא משרת פניו על בהונות רגליו ויאמר בלאט אל היושבים: עברים, הסו ואל תהמו כי אדוני שכב לנוח את משכב הצהרים.

משכב הצהרים אשר ישכב יום ביומו אוכתינוס פקיד העיר קרימבילישק יאריך עד השעה הרביעית אחר חצות.  במשך הזמן הגדול והנורא הזה רצו החסידים רצוא ושוב אל הצדיק ומלאכים יחפזון אל כל פנות העם ויעשׂו כל העיר כמרקחה.  הרבו רֵעים וילכו לחַלות ולחנן את פני שׂרי העיר הנכבדים, את בהרציון ואת יורקמי, ולבקש מחילה וסליחה מאת סמנגלוף; אבל כולם פה אחד ענו ואמרו כי עתה הדבר תלוי בדעת פקיד העיר; ככל הישר בעיניו יעשׂה.  ר' חוצפית הראה את גדלו ואת תקיפותו ויטה את לבב שַמְשרַי הסוֹפר לצאת ולדבּר עם הטוב ברוך הוא; וגם הוא לא הועיל להוָתוֹ מאומה בלתי אם הרגיע את לבבם לשבת דומם ולהוֹחיל עד אשר ייקץ הפקיד; אף יעץ אותם לפצור ביוכבד שתבוא בעצמה לכפּר פני הפקיד ולהשיב חמתו מהשחית, כי דברה יקר בעיניו מאד.  כבר נודע לר' לייבעלע מפי מלאכיו שיוכבד המוכסת מוכנה ומזומנת לבוא לעזרתו בעת אשר יודיעו לה מה העווֹן והאשמה אשר ישיאו בו.  אבל מה יודיע והוא לא ידע; הפקיד יענה דינו ולא יגיד דבר ורוח הקודש סר מעליו ולא יענהו גם בעלילות גם בחלומות, גם ביחודים וצרופי שמות.

מי יתנה תוקף צערו של הטוב ברוך הוא ביום הדין המר והנמהר ההוא.  מי יקצוב קריעת קדוּשתו בראות כל העם גויים באו מקדשו וגדרו את פרוכת המסך ופתחו שערי גנוזים וחפּשׂו את אשר חפּשׂו והוציאו את אשר הוציאו.  מי יערוך עוצם בשתּו וחרפתו בלכתו בלוית אנשי חיל בכל הדרך אשר הלך מביתו לבית הפקידות; מי יגיד גודל פחדו ויראתו בארבע שעות אלה של ענוּי הדין במסדרון בית הפקיד!  אבל מי יברר בברור את שברו והוָתוֹ בד בבד ישׂא עם כל הצרה והתלאה הבאה לרגלו על האנשים הרבים אשר ידענו!  מי יאמר לנו אם ייסרוהו כליותיו מוסר כל שהוא, ואם רגע אחד יעלה לפניו במחשבה שהוא האדם באסון האוּמללים, ואם לא יאמין גם הוא בנפשו כאשר יאמינו הנכשלים אחריו כי סובל הוא יסורין של אהבה על קדוּש השם כאחד הקדוֹשים אשר בארץ!

המטר חדל בחוץ.  מבין מפלשי העננים הקרועים ומפוּזרים אל כל רוח כשׂה פזורה, כצאן אובדות אשר רועיהם התעום, תתחמק מְלֶכֶת השמים, וזרח השמש ובא השמש בקרעי העבים ואל מקומו שואף הוא ועומד במורד הגיגית הכפויה על הארץ ומלואה. הה, מה נשתנה היום הזה מימי חבּוט ערבה שבשאר השנים!  מה טובי משכנות הטוב ביום ההוא בשעה הזאת בהקבץ חסידים יחדיו לכבד את צדיקם ולהוליכו בשירה ובזמרה תחת החוּפּה לבית התפלה לשׂמחת התורה!  בשנה הזאת אמר ר' לייבעלע להגדיל השׂמחה ולהרבות הכבוד והגדולה והתפארת וההוד; בשנה הזאת דמה בלבבו כי חברו ר' וועלפעלע יהיה נכוה מחוּפּתו – ואתה...

פתאום נפתחה הדלת ושמשרי איש סודו של הפקיד יצא ויאמר:  "ר' לייבעלע, הפקיד מחכה עליך!" – ויבא את ר' לייבעלע באחד התאים אשר בלשכת הסופרים.

בתא ההוא עמד אוכתינוס פקיד העיר לָבש בגדי השׂרד לשרת לגליון גדול כתוב מזה ומזה בידו.  ואולם מה שוּנו פני האיש הזה עתה מן הרגע אשר ראינוהו שחרית!  כמעט נהפך לאיש אחר! עוד היום בבוקר היו עיניו מאירות ומפיקות סבר פנים יפות, קולו ערב ודבּוּרו בנחת עם כל הבריות; ועתה – ברגע הזה גבות עיניו קוּמטו, אישון עינו כאישון חושך, ומבין עפעפיו נשקפה חמה מסוּתרת, קולו כקול הסירים ודבריו בדבּרו קשים כגידים.  הזה הוא האיש השלוח כאַילה שלוחה להעמיד כסא לשׂרה בפנותה לו את מקומה?  הזה הוא אוכתינוס אשר "חכּוֹ ממתקים ודבריו מחמאות", אשר "בנות צעדה עלי שוּר לשמו ולזכרו"? ביום ההוא תתעלפנה הבתולות היפות, לשמע קולו יחולל אַילות ומפחד האויב והאורב, הנבּט מבין ריסי עיניו השחורות כעורב!

האם באמת נגע איזה מקרה רע ומר ברוח האדם הזה וימרר את לבו ויהפכהו לאיש אחר? או אולי טבעו של אדם זה כך מתחלת ברייתו ופניו המסבירות אשר הראה לכּל לא היו פניו ממש כי אם מסוה להונות את הבריות ובבואו לדבּר בסתר ביתו יסיר את המסוה מעל פניו?  או אולי נהפוך הוא, כי דרך ברייתו של אותו האיש להסביר פנים לכל אדם ועתה מתחפשׂ הוא וישנה פניו כדי להטיל אימה על הנדברים בו? מי יודע רוח בני האדם החיים בחללה של הרשות!

ר' לייבעלע! – אמר הפקיד בקול יבש כחרשׂ, – צר לי כי הלאיתיך הלום וכי עצרתיך שעות אחדות, עסקי הנחוצים ודרך חיי הביאוני לידי כך; אבל עוד יותר יצר לי שלידי נתגלגל החוב להודיעך שמחפיאים עליך חטאים גדולים.

ור' לייבעלע וסביביו נשׂערו מאד.  עומדים פרועי ראש ומרעידים כעלה נדף.  ר' חוצפית עומד כנגדו לתרגם את הדברים אשר לא יהיו מובנים לו; והפקיד עומד על ימינו לשׂטנו.

אלה הדברים אשר ידבר על אודותיך יורקמי ראש התרים במכתבו אלי מיום שלשום לאמר: "זה שבועות שנַים רואה אנכי ערב ובוקר וצהרים כנופיות נאספות בבית ליב הירש המכוּנה הצדיק.  האספסוף הזה רוּבּוֹ פנים חדשות באים מערי המרחק ומכתבי מסע אין בידם ויש ביניהם יחידים החשודים על הגזלה ועל הגנבה.  אנשי התרים אשר לי הגידו לי גם כן כי עיקר זמן הכנופיא הוא בלילה; והיא נמשכת תמיד זמן רב עד אחר חצות וביחוד בלילי שבתות; וכי לפעמים יכּנס עם האורחים הבאים אליו לחדר מיוחד ומתיחד ומתלחש עמהם, ודבּורם עמהם הוא בלשון סתר שלא יבינוהו בנקל גם שאר היושבים לפניו.  וכל הבאים האלה מכל קצות הארץ מרבים להביא הון רב וכלי חפץ.  ואחרי אשר לא נודע לי תכלית האסיפה הגדולה הזאת בעירנו אשר כמוֹה לא נהיתה עד היום על כן חוששני לו להצדיק ליב הנ"ל שהאסיפות הנעשׂות בביתו יום יום יש להם מטרה מדינית ושיד הצדיק הנ"ל תכּוֹן בחשאי עם המורדים במלכות ועל כן גם אסוף יאסוף את ההון הרב הזה בביתו.  החשד הזה נתחזק בלבי אחרי המעשׂה שהיה בליל מוצאי שבת העבר.  לדעתי הכאת איש הצבא אנגריון משרתו של סמנגלוף היה רק דוגמא קטנה:  באנגריון החלו ובשאר אנשי הצבא יכלו.  על כן מבקש אנכי את כבודו שיעשׂה דרישה וחקירה בביתו של הצדיק הנ"ל לחפּשׂ במכתביו אוּלי נמצא את הפקעת של גמי אשר תהיה לנו למורה דרך לגלות את מוצאי הקשר; בין כה וכה תשׂים את הנחשד במשמר למען לא ימלט מן העונש הצפוי על פי דת ודין להאנשים הנותנים את ידם לפושעים במלכות.  – יורקמי שׂר החלוצים התרים אשר הקרימבילישק".

הפקיד כלה לקרוא ור' לייבעלע נתן עיניו בר' חוצפית כעין סימן שאלה לאמר:  מה הערל הזה מדבר בלשון לע"ז?

ר' חוצפית תרגם לצדיקו בקצרה טופסו של ענין.

ומה תאמר ר' לייבעלע לדבר הזה? – שאל פקיד העיר.

הנני בידך אדוני לעשׂות בי כטוב בעיניך! – ענה הצדיק בלשונו המגמגם.

האם דבריך אלה כהודעה הם על החטא אשר ישׂימו בך?

אמנם חוטא ופושע אני כנגד מלכו של העולם ועל כן מצאני כל אלה.

התשובה הזאת לא ישרה בעיני הפקיד.

אל תשׂט מעל שאלתי ועל תבחר לך לשון ערומים להחליק מידי, – אמר הפקיד בפנים נזעמים.  – הגידה לי נכוֹחות אם אָשם אתה בדבר אשר יחסדך שׂר החלוצים.

מעולם לא היו בני ישׂראל מורדין במלכות.

ומה האנשים האלה הבאים אליך גדודים יום יום?

באים הם אלי לדרוש אלהים.

התחת אלהים אתה להם?

אנכי אזהיר להם את חוּקי האלהים ואת תורותיו.

ומה ההון הרב בכסף ובזהב אשר אתה מאסף מכל הבאים אליך?

נדבה הם מביאים אלי איש כחפץ לבו, אין אונס.

ואתה איש האלהים תקבל את הנדבות בחפץ כפים, – אמר הפקיד ויקמוט את מצחו.  – תרושש בתי אבות רבים ותמלא ביתך שלל.  וכי כן עשׂה עשׂה איש האלהים המסוּפּר ממנו בספרים הקדושים גם לכם גם לנו אשר מאֵן לקחת ברכה מאת האיש הנרפא על ידו?  האם מתלמידיו של אלישע או מבני בניו של גחזי אתה, ר' לייבעלע?!

ר' לייבעלע לא ענה דבר אם מחמת שלא קרא כל צרכו בספרים הקדושים גם להם גם לנו ולא ידע בברור אל מה ירזמון דברי הפקיד המלומד, או אם – מחמת שלא מצא מענה.

ובתוך הנדבות אשר מרבּים העם להביא יקוּבּלוּ ברצון כל אשר יעלה המזלג, אין ברירה; גם דברים גנובים ימתקו.

איפה המה הדברים הגנובים אשר נמצאו בביתי? יביאום הלום ויציקום לפני!

יביאום ויציקום לפניך!  ערום אתה כנחש ר' לייבעלע! אם עלה בידך להסתיר את החפצים הגנובים בטרם בוא המחפשׂים אל ביתך בזה תחשוב לגנוב את לבב פקידי הממשלה?  אם שלחת את מחוּתּנך ואת בנך מביתך והוא לקח את החפצים עמו – התדמה כי בזה תמלט?  ואתה לא ידעתּ כי כבר שלחתי רודפים אחריהם לתפשׂם באשר הם שם; עד קרוזישק יגיעו; לא ימלטו.

הפקיד נתן עינו החדה בפני הצדיק בדבּרו את דבריו אלה והצדיק השפיל את ראשו ויבט לארץ.

ואם תכחש ולא תודה כי לקחת מידי שני הבחורים את החפצים הגנובים כי אז אצוה ויביאום הלום, והמה יעמדו ויעידו בפניך.

פני הצדיק הלבינו כשלג מיראתו פן יקים הפקיד את דברו, ויען בשׂפה רפה ויאמר:

לא יכולתי לדעת כי כלי הזהב גנובים הם בידי הבחורים...

לא יכולתּ לדעת? – אמר הפקיד בצחוק לעג. – והלא איש אלהים אתה היודע הכל וסוקר הכל.

הצדיק ידום כאבן.

ומי אשם בדבר התועבה אשר עשׂו בראש חוצות בעתותי לילה סרי סוררים הסרים למשמעתך אשר נשׂאו היום את עווֹנם?

הצדיק ידום כאבן.

ומי האשם בכל התלאה אשר מצאה את איציק זרקישקר וביתו – אם לא אתה?

הצדיק ידום כאבן.

ובראש מי דם נפשות ביינוש ושרענצל אשר קוּמטו בלא עת ודם נפש נקיה בנו הקטן של מרדכי מוכר העצים? – הוסיף לשאול הפקיד ויתעבּר.

ידי לא שפכו את הדם הזה ועיני לא ראו!

כמוך ירחץ בנקיון כפיו גם המבעיר את הבערה.

ביינוש ושרענצל מתו באמונתם – על קידוש השם!

האם לסכלוּת ושכרוּת אמונה אתה קורא? האם היא האמונה אשר אתה מורה לעם, איש האלהים?!

כן חיו ומתו אבותינו וכן נחיה בגויים גם אנו, – אמר ר' לייבעלע במרירות; – ומניה לא נזוע.

– חוצפך יסגא, – קרא הפקיד בעברה וגידי מצחו ישׂורגו.  התדמה כי גם אנכי מוכּה סַנורים ושגעון כמוך וכהנלוים עליך? כי גם אותי תתעה בתוהו בדברי הבל ובהזיות? אנכי מזכיר את הפשעים והעווֹנות שעוית ושפשעת ואתה מדמה כי על כל פשעים תכסה אמונה ומנהג אבות!  חוטא ופושע אתה, ר' לייבעלע!  בעיני האלהים ובעיני המלכות ובעיני הבריות.  אך עתה בא הקץ לכל מעש)י התעתועים האלה; מידי ברוֹח לא תברח, כתוֹב שַמשְרֵי זכרון בספר את כל הדברים האלה והציגה בשער משפט זה לפני שׂר המדינה, ואתם סקפורטיא ואפרפרב הביאו עבותים ואסרו את הפושע והמורד במלכות הזה ומסרו אותו לידי גמגימא ראש השוטרים.

 

 

כא: "אמרו לצדיק כי טוב"

מה זה תרגזי תחתיך, ידידתי! האם אל עקרבּים את יושבת? – שאלה שׂרה אחות מרדכי את שפרה אשת מתתיהו היושבת ומשׂוחחת עמה בעליתה כחצות היום ביום חבּוֹט ערבה.  על פני שפרה נראו עקבות פחד-לב ורוגז-נפש, את מעילה לא פשטה ואת הצניף לא הסירה והיא יושבת ומשגחת לרגעים מן החלונות ומציצה מן החרכים.

– מחכּה אנכי לאישי, – ענתה שפרה.  – מטר סוחף נתך והוא עודנו לא ישוב.

– בוא יבוא, אל תיראי; לא תשטפהו שבולת מים, – אמרה שׂרה בשׂחוק, – ולא תבלעהו מצולה.

– תאֵבה אנכי לדעת, – הוסיפה שפרה, – למה זה ועל מה זה הבהילהו הפקיד אליו היום, בכתב מפורש חתום בטבעת המלך.

ולמה יצדקו הגברים באמרם עלינו כי תאֵבוֹת-חדשות ודוחקות את השעה אנחנו אשר לא נוכל למשול ברוחנו? – הוכיחה שׂרה את רעותה.

צדקת בדבריך, שׂרתי! – ענתה שפרה. – הואילי אפוא ספּרי את אשר החילות; האף אמנם נהפּך אחיך לטוב לך כאשר אמרת?

– נהפך לאיש אחר מן הקצה אל הקצה! לוּ תראיהו ותדברי עמו עתה לא תכיריהו!  ביום הראשון העבר, ביום ההוא אשר החל כוחו להתחזק ולשוב אל קרבו ואני יושבת למראשותיו כפעם בפעם פתאום נכמרו רחמיו אלי ויאחז בידי ויאמר ברחמים גדולים כי מוסר כליותיו אכזרי על הקשיחו לבו אלי עד היום וכי ראשית מלאכתו בקומו ממשכבו יהיה לעשות לי בית ולדאוג לאחריתי.  ובו ביום דבּר כדברים האלה גם לאלבירט בבואו לראותו וישׂם ביד חזקה את ידי ביד אלבירט ויברך אותנו ואת ברית אהבתנו.

– אשריך וטוב לך, אחותי! – אמרה שפרה ותבט בפני רעותה בעיני יוֹנים מלאות אהבה ומפיקות נחת רוח. – כי אהבך ה' אלהיך על כן העיר עליך ויהפוך הצור אגם מים ולב מרדכי ללב בשׂר.

– מיתת הילד הפכתהו משורש; מתלמיד וָתיק מתאבק בעפר רגלי הרבי נהפך לאויב לו ולמבקש רעתו.  אמש אמר אלי כי לא ינוח ולא ישקוט עד אם גרש יגרש את ר' לייבעלע וסיעתו מן העיר ובער אחריו במטאטא השמד ומקום רגליו יכבד – הוסיפה שׂרה בלחש ותפן כה וכה לראות אם אין עוף מוליך את הקול ובעל כנפים מגיד דבר.

במה כוחו גדול לעשות כדבר הגדול הזה? – שאלה שפרה.

אוכתינוס וסמנגלוף הבטיחוהו להשלים חפצו זה ובקרוב.

כי אז יהיה אחיך עוקר הרים, – אמרה שפרה בשׂחוק, – אם נזכה נבחין.

ואני אָמור אמרתי לך מאז, ידידתי, כי רק איזה מקרה פתאום לפתע יוכל להפוך את מזלי לטוב.  כאשר פתרתי כן היה.

חכם עדיף מנביא! – החניפתה שפרה.  – ואַתּ אמרת את דבריך אלה בו ביום אשר הלך מרדכי לזרקישק ולא ידעת כי היא היתה ראשית הנסבּה לשנות את כל הדברים לטוב.  כנבואה קטנה נזרקה מפיך!

– אבל מדוע זה נתכנו עלילות העולם בדרך זה שאין דבר טוב ומועיל בא לאדם אלא מתוך רע והפסד לזולתו? – החלה שׂרה להתפלסף. – האף אמנם צדקו דברי אחד המשוררים באמרו:

                 וּמָה אשֶׁר אִישׁ אִם לֹא  אֲסוֹן רֵע?

                 וּמָה הָעֹנֶג  אִם לֹא  צַעַר גָּבֶר?

                 פֹּה  יִרְעַב אִישׁ עֵת שָׁם רֵעוֹ שָׂבֵעַ

                 לָזֶה יִרְחַב יָד עֵת יִמְצָא זֶה קָבֶר!

 

מוצָא כל דשא – עפר ורקבון, ושורש ישעי יציץ על גל קבר בן אחי!

זה דרכך מנעוריך לנטות מיד לעצבות, – ענתה שפרה – ועל כן לא היית מסוגלת להנשׂא לבן הרבי ולא זכית להיות יהודית-טובה.  נכוֹן לבי בטוח כי גם המשורר ההוא איננו יהודי-טוב, כי לוּ לא כן למה לא תשקיפו על הדברים בעין טובה ותאמרו כי אין רע מוחלט בתבל אשר לא תצא ממנו באחריתו איזה טובה והנאה לאחרים.  מן ההפסד תבוא הוָיה ומן הרקבון צמח ופרי; בעטוף נפש התולעת תקום ותחיה צפור הקיץ וגם מות בן אחיך עולל לא ראה אור לא היה לחנם כי ממנו נולד לחיים חדשים ויראה אור חדש אדם גדול אחיך המולידו.  חכמינו, היהודים-הטובים האמתּים, אומרים:  טוב מאד זה המות!  ודבריהם מה כֵּנוּ!

אשריך, אחותי כי כן תשקיפי על פני החיים; לעיני יֵראה העוקץ והחוֹח ואת תראי את השושן עליו מלמעלה!!  אולי גם עתה יֵראו לך שושנים שמה ברחוב? – הוסיפה בשׂחוק בראותה את שפרה קמה ממושבה ומציצה מן החלון.

רואה אנכי באמת, – ענתה שפרה, – כדמות שושנה אדומה גדולה הפוכה על פניה נגשת הלום.  עתה אכּירנה; הוא מחסה-מזרם המשי אשר למתּתיהו.  הנה הוא בא, אף אם פניו לא אחזה.  הנה הוא נכנס בחצר, נרדה נא אחותי אל הבית התחתון ונשמעה מה בפיו. –

ומרדכי יושב בחדרו אשר בקומה התחתונה לָבֵש בגדיו כאחד הבריאים, יושב בכסא גדול ורך רפידתו משי ורגליו גלילים.  פניו חִוְרות אבל בעיניו נצת מחדש אור החיים; בידו מַטה למשען לו בלכתו אחת הנה ואחת הנה בחדרו, ותחת רגליו הדום מצופה שש ברקמה מעשׂה ידי שׂרה, ובבוא מתתיהו החדרה הניע מרדכי אליו בראשו בסבר פנים יפות ויושט לו את ידו וישאלהו לשלומו.

אני שלום, – ענה מתתיהוּ. – ואתה אדוני האם כבר שבת לאיתנך?

יום יום אחזק ואאמץ; כי המחלה הכשילה כוחי.  שבה נא ר' מתתיהו לכסא פה על יד ימיני והגידה לי...

לא כלה המדבּר לדבּר והדלת נפתחה ותבואנה שׂרה ושפרה.

ומה? – שאלה שפרה את אישה אחרי הניעה בראשה לבעל הבית ותשאל לשלומו.

ומה דמית היות אהיה לאוֹכל? – ענה ר' מתתיהו בשׂחוק נחת רוח, – לא אכלני ולא הממני ולא בלָעני כתנין.

ויספר מתתיהו להם את כל אשר קרהוֹ ואת אשר קראו הפקיד אליו בתור עֵד יוֹדע מבין להעיד על החפצים אשר לוקחו מידי הנערים התפוּשׂים ולערוך מחירם על פּי שוים.

ולמה אֵחרתּ עד בּוֹש? – שאלה שפרה.  – זה יותר משתי שעות התמהמהת.

כשובי סרתי רגע אל בית יוכבד הגבירה. הנה היא מברכת אתכן, אותך ואת שׂרה, בשלום.

תודה רבה לך! – ענתה שׂרה.

בליעל! – קראה שפרה בשׂחוק ותראה לו באצבעה. – לא מהרת הלום להרגיע אותי ואתה ידעת כי על גבי גחלים אני יושבת.

ואחרי כן עמדתי כחצי שעה ברחוב העיר, ממקומי לא משתּי! – הוסיף מתתיהו להתגָרוֹת באשתו.

עודך מסתולל בי! אכזרי! – הוסיפה שפרה בתוכחת מדוּמה.

אם ראית אנשים שמתגָרים זה בזה בודאי הם אוהבים זה את זה, יאמרו הבריות, – ענתה שׂרהּ בינתים.

מרדכי שׂחק בנחת על השׂיחה הזאת.

ולמה עמדת בחוץ? – שאל הוא, – כדי להתרחץ במי גשמים?

עמדתי לראות... דבר גדול... דבר נורא... דבר שלא היה לעולמים, – ענה מתתיהו בלחש ובנחת וירא כּה וכה לראות אם אין אזנים לכותל.

למה זה תַחלה לבבנו בתוחלת ממושכה, אישי היקר! – התחננה שפרה. – מהרה נא הגידה את אשר ראית!

ראיתי אנשי חיל מוליכים בשבי את... הטוב...

את ר' לייבעלע!! – קראו שתי הנשים בקול שמה ושרקה.

את ר' לייבעלע בכבודו ובעצמו! קזקין עומדים מסביב לו; רצועה כשרה רצועה כשרה לאחד; והוא הולך לפניהם רגלי אבל וחפוי ראש, עובר בסך ומדדה עד בית הפקידות.

בשביל מה נתפּשׂ? – שאלה שפרה את אישה, ותזכור את החלום אשר חלמה שׂרה על הצדיק ועפעפיה יבחנו את פני מרדכי לראות, מה תּען הכרת פניו ברגע הזה.

אבל מרדכי קנח ברגע הזה את אַפו במטפחת משי גדולה אשר הוציא מכיסו, ולא נודע אם במתכון או שלא בכוָנה, אבל פניו לא נראו ולא יכלה שפרה לדעתם.

לא ידעתי בבירור בשביל מה נתפּשׂ הצדיק, – ענה מתתיהו, – אבל ידעתי כי שני הבחורים הגנבים הודו והחליטו ואמרו כי אחדים מכלי היקר מסרו בידי הצדיק...

האם נמצאה בידו הגנבה?

לא ידעתי! מרחוק נראה לי שנים מאנשי החיל נושׂאים משׂא על שכמם והולכים לפני הצדיק ולא ידעתי מה.

לויתן בחכּה הוֹעלה, ומה יעשׂו דגי רקק, – נענה מרדכי באנחה מדוּמה, ויבּט על שׂרה בעינים רומזות לאמר: "באה ונהיתה!"

צרות אחרונות משכּחות את הראשונות, – אמר מתתיהו. – לדגי הרקק כבר עשׂו כמשפט, גדעו את סנפיריהם ויגָרדו את קשׂקשׂתם.

אל מה ירזמון מליך אלה? – שאלה שפרה.

האנשים המתעוללים בליל מוצאי שבת העבר, אשר הכו את איש הצבא ויתנו חתת אלהים על קרימבילישק, לקחו ענשם בפלילים, והוּכּוּ היום שוט על ירך.

עניי הצאן! – נאנחו שתי הנשים, וכדמעה נראתה בעיניהן.

שמעתי הדבר, – אמר מרדכי. – אלבירט סּפּר לי את כל פרטיו.  גם קליטא וברקוס הוּכּוּ; כגמוּל ידיהם נעשׂה להם; ואני אוסיף אגרשם משוּק העצים, אותם ואת חַרחַס!  אין לי חפץ בם.

האם היה בזה אלבירט? – שאלה שׂרה ותתאדם כמעט.

סר אלי רגע לראותני.

ומדוע לא בא לראותך אתמול כל היום?

אתמול נסע עם קַוְלָקָו השופט לזרקישק ויוציאו את עצמות שני המתים מקבורתם וינתחום...

פני שתי הנשים הפיקו זוָעה וגועל נפש בשמעם דברי מרדכי אלה.

ויהי שם כל היום – הוסיף מרדכי, – והיום בבוקר בּקר את התפוּשׂים אשר יצא דינם להלָקות להעיד עליהם, כמה מכּות מוכשר איש איש מהם לקבל, איש לפי טבע ברייתו החזק הוא הרפה; ואחרי גמר הדין עליו לכלכל מחלָתם ולחבוש למַכתם, ועל כן לא בא אלינו ולא האריך לשבת היום.

שׂרה השפילה עיניה ותדום, ושפרה אמרה:  הלא ידעת אחותי את דברי המשורר אשר הזכרת בתחלה:

                 כִּי יֵשׁ דָּבָר נָחוּץ תַּחַת שָׁמַיִם

                 הַקָּדוֹשׁ לַלֵּב מִתַּאֲוָה וָחֵשֶׁק:

                 הַחוֹבָה!.....

 

יוסטוס בא החדרה ויאמר: אדוני! אוכתינוס פקיד העיר בא אליך!

הבא נצאה מזה, – אמרה שׂרה אל שפרה ולאישה, – אל נא נפריע אותם מדבריהם.

מרדכי נענע לה בראשו.

ויצאו שלָשתּם.

ואוכתינוס בא ויקם מרדכי לקראתו לקדם פּניו ויאמר:

ברוך בואך, אדוני!

הכּבד ושבה על כסאך, – אמר הפקיד – אשׂמח מאד לראות כי התחזקת והיית לאיש למן היום אשר ראיתיך אחרונה, אבל אל תפריע מנוחתך עד אשר תשוב לאיתנך והיית בריא אולם כאחד האדם.

בדברים האלה הושיב אוכתינוס את מרדכי אשר עמד על רגליו על כסאו, וישב גם הוא לכסא נכחו.

באתי להודיעך, – אמר אוכתינוס – כי משכתי לויתן בחַכּה כאשר הבטחתיך; הנהו יושב עצור בפרוזדור אשר ללשכת הסופרים שלי, ואני מהרתי לרגעים אחדים אליך להוָעץ בך, מה יהיה העונש אשר אשית עליו.

כל אשר לאיש הזה יתן בעד מנוחתו ובעד הרשיון להיות צדיק לעם הזה.  ענה תענה את דינו ותמשכהו עד לפנות ערב; היום ליל התקדש חג שׂמחת התורה ואם תטיל אימה עליו לכתוב עליו מרורות למקום גבוה ולבלי הוציאו לחורין לפנות ערב, או אז יכּנע לבבו הערל ויעשׂה מה שלבך חפץ.

כדעתך דעתי גם אני ועל כן הוחלתי עד היום לצוּדנוּ בחרמי.  ושׂטנה כתב עליו יורקמי שׂר החלוצים אשר אם אגיענה לשׂר המדינה יַגלנו בלתי ספק מעֵבר לנהרי כוש.  את השׂטנה הזאת אקרא באזניו למען הרך לבבו; ואתה אפוא זאת  עשׂה:  בקש את יוכבד אליך ודבּר על לבה שתתערב בדבר להשיב חמתי מעליו.  או אז אתפּיס לתחנתה ואגזור עליו את התנאים אשר בם אתרצה אליו.  ראשי התנאים יהיה שיעזוב את העיר הזאת וילך לגור באשר ילך;  וכסף ענושים ישלם כפי אשר נדבר בינינו, חַיִל בלע ויקיאנו.

מרדכי נענע בראשו לאוכתינוס לאות תודה.

בין השעה הרביעית והחמישית אעשׂה האות הזה,  ולשעה ההיא תהיה ביאת יוכבד כדבר בעתּה.  אל תשכח.

השמר והשקט אדוני כי אעשׂה ככל אשר אתה דובר.

כרבע שעה נעצר אוכתינוס בחדר מרדכי ויקם וילך אל ביתו.  כצאתו שבו מתתיהו ושפרה אשתו ושׂרה; מתתיהו ואשתו החלו להתפטר לשוב לביתם.

למה אתם נמהרים לשוב לביתכם? – שאל מרדכי.

עוד לא אכלנו לחם בצהרים, – ענתה שפרה.  – לא אפונה כי כבר קפאו הלביבות בלב הקדרה.

אבל איככה תלכו רגלי בכל הדרך הגדול הזה, – אמר מרדכי ויבט בעד החלון. – ראו בכל רחוב רפש וטיט ובצאֹת  וברכות מים; גם הגשם עוד ישיב וירד מן השמים.  שׂרה אחותי, צוי נא ליוסטוס וירתום את המרכבה וינהלם בסוסים הביתה.

למה אתה חרד את כל החרדה הזאת? – אמר מתתיהו.

לא בגללך כי אם בגלל אשתך העדינה אשר לא נסתה הצג כף רגלה עלי ארץ כבול כזאת, – ענה מרדכי בשׂחוק מעט.

שׂרה יצאה.

ידידי מתתיהו, – אמר מרדכי אחרי צאת שׂרה מעליהם, – עשׂה עמי אות לטובה, ובעברך על בית הגבירה יוכבד סור נא רגע אליה ובקשנה בשמי אחר כּבוד, שתיטיב לבוא אלי היום אחרי משכב הצהרים, כי דבר נחוץ מאד לי אליה, דבר הנוגע לאחרית שׂרה אחותי ואָשרה, הנאהבה והנעימה לכוּלנו.  ואני עודני עצור ולא אוּכל לצאת, על כן תגמול נא עלי את הגמולה הזאת ותכבדני לבוא אלי לרגעים אחדים.  התעשׂה את הדבר הזה?

בחפץ לבב! – ענה מתתיהו, – ובלתי ספק בוא תבוא לא תאחר.

המרכבה נכונה, – באה והגידה שׂרה.

ומתתיהו ושפרה יצאו וישבו על המרכבה לשוב לביתם.

ויוכבד מהרה לעשׂות את בקשת מרדכי ביד מתתיהו, ותצו לאשר על ביתה לאמר:  כי יבואו אנשים לבקשני בדבר ר' לייבעלע, והגדת להם כי בבית מרדכי אנכי; משם ישלחו ולקחוני.

ותלך יוכבד בחצי השעה הרביעית אחרי חצות היום לבית מרדכי.  ויקבּלה מרדכי בסבר פנים יפות ובכבוד גדול, ויתנצל לפניה על כי הטריחה והרגיזה ממנוחתה.

אל תתנצל ואל תשחית דברים נעימים ללא צורך, – ענתהו יוכבד בענוַת חן. – אמת כי יותר היה נעים לי לראותך בביתי כי אז ידעתי כי שבתּ לאיתנך; אבל הלא טוב ראיתי אותך היום מאשר ראיתיך זה ימים אחדים.  ומה שלום חנה?

שבה היא לאיתנה כמוני.  אחרי דבּרנו דברינו נוכל לראות פניה.

ומה חפצך לדבר בּי, ידידי, על אודות שׂרה אחותך מחמד עינינו? איפה היא כעת?

יצאה אל החנויות לקנות צמיד פתיל בושׂם וצרור המור ושאר דברים נחוצים, אשר בלעדיהם לא תרמנה אחותיך הצעירות את ידיהן ואת רגליהן, – אמר מרדכי בשׂחוק.

בימי חרפי לא היו תמרוקי הנשים פרוצים כל כך, – אמרה יוכבד.  – בנות ציון לא ידעו אז את תפארת העכסים והשביסים והקישוּרים ובתי הנפש והצניפות והרדידים.  רחוקה היתה אז פּריז ומַדיה ומדותיה מגבול ישׂראל כרחוק מעשׂה אֱנוֹש ותחבולותיו ממעשׂה יוצר בראשית.  ביום ההוא היה צמח ה' לצבי ולכבוד ופרח שושן לתפארת לבתולת בת ישׂראל;  לא כחל ולא שׂרק ולא פרכס ויעלת חן.  עתה נשתנו העתים ונתחלפו הזמנים והדורות,  ולא נוּכל למוֹד את בני הדור הזה באַמת המדה אשר נמַדוֹנוּ בה אנחנו.  ואני אתבונן ולא אראה אָון בזה.  ישׂמחו הבחורים בני ציון ותגלנה בנות יהודה הבתולות היפות ויראו גם הם חיים עם החיים המהלכים תחת השמש, וייטיבם לבם בימים שיש חפץ בהם.  כי סוף סוף אין הדבר תלוי בלבושי האדם ובבגדיו ממעל, כי אם בלבו וברוחו אשר מתחת לבגדיו; ועיקר הדבר שיהיה החינוך וגדוּל הבנים הולך וטוב בעיני אלהים ואדם, כי אז לא ישחיתו המדים את המדות, ובתי-הנפש לא ישקצו את נפשותינו.  יתהפכו בני ציון היקרים כחומר חותם ויתיצבו בצביונם ובלבושיהם כמו לבוש הדוֹר שהמה חיים בו.  רוח אלהיהם בקרבם יכּוֹן עולם וצדקתם לדור דורים.  שׂרה היקרה מוֹפתנו!  גם מַדיה תערוך כמדי בנות הארץ ובידיעותיה ובהשׂכלתה איננה נופלת מבנות הנסיכים, ובלבה וברוחה ובתומתה ובצניעותה ובכל המדות הטובות שבנות ישׂראל מצוינות בהן.  היא בת ישׂראל אמתּית משׂמַחת אלהים ואנשים; כמותה תרבינה בישׂראל!

ולטובת בת ישׂראל האמתית הזאת אני דואג, ועל אודותה יש עם לבבי לדבּר עמך ולהתיעץ בך, ידידתי הגבירה! – אמר מרדכי. – הידעתּ כי לבב שׂרה נוטה אחרי אלבירט הרופא לאהבה אותו וגם הוא אליה?

דבר סתר גלוי וידוע לכּל הוא, – שׂחקה יוכבד.

ומה דעתּך אַת גברתי בדבר הסוד המפורסם הזה? הלא ידעתּ את אלבירט, התנבאי לאחותי אחרית טובה מן התחברות אליו?

אין כל ספק אצלי שאלבירט נאה לשׂרה ושׂרה נאָה לאלבירט, ושניהם יהיו מאושרים וטובים ויחיו ימי השמים על הארץ. 

– פּעמַים שלוש נסיתי לדבּר עם אלבירט בעצמו בדבר הזה, והוא לא יענני דבר ברור ונכוחה, כי אם יחליק אלי בלשונו ויענני תמיד כי עוד חזון למועד, וכי אחשׂוך את דאגתי זאת ליום אחר בשובי לבריאותי.

אינני רואה בזה שׂפת חלקות, – ענתה יוכבד. – נהפוך הוא, רואה אנכי בזה את דרך האיש הישר הזה ועלילותיו תמיד; ראשית מלאכתו היא למלאות חובתו כרופא חולים; בתחלה ידאג לחוליו ואחר ישׂים לבו אל עצמו ואל בשׂרו.

אולי תקבּלי את נדיבה עליך לדבּר עמו ולהוציא מפיו דבר ברור...

בחפץ כּפּים אנכי לוקחת עלי את הטורח הערֵב הזה.

אחרי מות אבי ז"ל הניח לה חלקה בירושתה עשׂרת אלפים שקל כסף; הפירות שעלו על הקרן הזה יעלו גם כן לשני אלפים; עוד יש לה חלק בבית החומה אשר לנו באודיסא, אשר לא יוכל להמכר ולהחלק עד מלאות ימי אחי הצעיר לבוא באנשים; אבל אם תחפוץ שׂרה לוַתּר על חלקה בבית החומה אתן לה חלף זה שלשת אלפים שקל; אחת לאחת יהיה לה חמשה עשׂר אלף שקל.

יודעת אנכי מראש, כי יהיה אלבירט שׂמח בחלקו זה.

אבל עוד תנאי אחד קטן יש בדבר וגדול הוא אלי.

ומה הוא?

אינני חפץ להפּרד מעל אחותי זאת.  כי רק שני אחים ואָחות אחת בני איש אחד נחנו; אָחי האחד יֵצא מאתי בגדלו ללכת באשר ילך ואז אשאר אנכי לבדי ומבני בית אבי אין איש אתי, ואני הולך ערירי בנים אין לי; על כן אחפוץ לדעת אם יאוֹת אלבירט לעת הצורך לעזוב את עיר מושבו וללכת אתי באשר אלכה אני.

האם חפץ אתה לעזוב את עירנו? – שאלה יוכבד בתמהון. – חדשות אתה מַגיד; לא שמעתי בלתי היום.

כלה ונחרצה אצלי לנטות מפני בני עַולה אלה, אנשי שלומי לפנים.  גדולה השׂנאה אשר שׂנאתים מהאהבה אשר אהבתים; ואני יודע כי גם עברתם שמורה לי ועברתם תשמור נצח; לא ינוחו ולא ישקוטו עד אשר ירעו והכשילו לאיש עברתם.  על כן אין טוב לי בלתי אם להבּדל מתּוֹך העדה הרעה הזאת.

צל ההרים אתה רואה כהרים, ידידי!  והחגבים יהיו בעיניך כענקים.  מה יעשׂו לך בני חלוֹף אלה והמה יראים לנפשותם.  השמעת כי פגעה מדת הדין הקשה באנשי שלומך לפנים ואנשי מַצוּתך היום?

טרם תדעי גברתי את האנשים האלה ואת ערלת לבבם, את קנאתם ואת שׂנאתם; אם תקצר ידם לעשׂות בגלוי יעשו במחשך מעשׂיהם.  "כל האמצעיות מותרות אצלם להגיע לתכליתם".  העונש אשר נענשו אחדים מקצותם לא יָרֵך לבם ולא יפיל רוחם כל עוד אשר אַלוּפם אלוף עַלְוָה בראשם.

הידעת כי גם באלוף עלוה זה, כאשר תקראהו, כבר יצאה יד מדת הדין:  ר' לייבעלע נתפּשׂ היום ונעלָה לבית הפקידות...

שמעתי; וגם ידעתי מראש כי נכון הדבר מעם פקיד העיר וממהר הוא לעשׂותו; וזאת כל תקותי בעניי:  כי אם יצלח בידו להגלוֹת מן העיר את הצדיק וראשי יועציו, ושבו אנשי תום-ויושר ושקטו ושאננו ואין מחריד; כי יסור צלם מעליהם והיו כרמשׂ לא מוֹשל בו, והיו כלא היו.

האם בונה אתה מגדלים ברוח, או יש רגלים לדבריך?

יש וָיש.  האם לא ידעתּ כי כל השׂרים נועצו יחד ויכתבו אמנה ויבואו על החתום, כי הצדיק הוא נגע צרעת בעיר אחוזתנו, ובחפצם לשלוח את האמנה למקום גבוה לשלח את הצדיק אל ארץ גזרה...

חדשות נוראות אתה משמיע לי, ר' מרדכי!  גם אנכי לא שמעתי בלתי היום, גם החסידים שבאו היום אלי בדבר הזה לא הגידו לי דבר, וכפי הנראה לא ידעו גם המה מאין תפּתח הרעה.

האם כבר באו החסידים אליך בדבר הזה? ומה שאלתם ובקשתם?

– באו ובקשו פני, שאלך לבקש רחמים על ר' לייבעלע כשנתפשׂ.

– ואַתּ השיבות את פניהם ריקם?

מפקפקת אנכי בדבר. יגורתי פן אהיה למשׂא ולמורת רוח לשׂרי העיר, אולי טוב טוב שלא להתערב בדבר; תושיע לו ידו לר' לייבעלע.

ואתּ השיבות את פניהם? – שאל ר' מרדכי שנית.

לא, עוד ישובו החסידים יאתיוּ יבעיוּ; כי בקשתים לגלוֹת ולדעת מה שוֹרש דבר נמצא בצדיקם בהתּפשׂו, ומה העווֹן אשר ישיאו עליו.  בהגידם לי את כל אלה אז הבטחתים לעזרם במו עצתי.  מה דעתך בזה, ר' מרדכי?

לפי דעתי עליך, גברתי, להכּנס בדבר ולהכּנס בעובי הקורה...

אבל האם לא יהיה זה למוֹרת רוח...

כפי שידענו את אוכתינוס איננו דואג לכלל ישׂראל ולתקנת האומה לרפּאותם מנגעי צרעת אלה; כל ישעוֹ וכל חפצוֹ לפנות את עירנו מן התושב ההמון הזה, על כן על נקלה ידרש לך שלא לכתוב למקום גבוה, אם יעלה בידך להטות את לבב ר' לייבעלע לעזוב מעצמו את העיר וללכת באשר ילך ונמצא שם שמים אינו מתחלל...

אבל האם יתרצה ר' לייבעלע מעצמו לעונש קשה כזה?

לא תדעי, גברתי, את מעמדו ואת צרת נפשו ברגע הזה.  אין לפניו מנוס אחר בלתי אם לעזוב את העיר מעצמו בקרוב אם לא יחפוץ להיות מוּצא ממנה בחזקת היד לאחר זמן.

יוכבד חפצה לשאול פשר הדברים הקשים האלה, והנה נשמע קול רעש אופן קול מרכבה באה בחצר, ומשה בן יוכבד ור' קאפל הפ"ץ ור' חוצפית השתדלן באו הביתה.

הא לכם את אמי – אמר משה בחפזה, – הנֶהָ יושבת בזה.

גברתי! – קרא ר' קאָפּל, – קומי ולכי אתנו, אל תאחרי רגע, כי הצדיק שרוי בסכנה גדולה.

ומה היה הדבר? – שאלה יוכבד בקוּמה מעל הכסא.

יעוללו עליו עלילות ברשע, אָלה וכחש ורצוֹח וגנוֹב – אמר השתדלן.

כאִלו אין אמת בדבר, – הבליע מרדכי בין שניו.

מהרי החישי, גברתי, – האיץ בה ר' קאָפּל. – בצאתנו צוה הפקיד לאסור את הצדיק בעבותים ולשׂימהו בבית הבור.

הנשמע כזאת בישׂראל? – הוסיף הפּ"ץ בקול בוכים וימחה דמעה מעיניו.

לבב יוכבד הרך והרחמן הלך בראותה את האיש הזה נאמן ביתה איש בא בימים ולבן השׂער, בוכה כאחד הילדים.

בוא נא עמי, בני – אמרה יוכבד ותמהר לצאת, – מי יודע אם יעלו דברי לרצון?

שמשרי הבטיחנו כי דבריך יעשׂו רושם בלבב הפקיד וישנו פני הדבר לטוב, – אמר השתדלן.

הרואה אתה ר' מרדכי איך ירדנו פלאים, – אמר ר' קאָפּל לבעל הבית בטרם צאתו.

אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליו יאכלו, – אמר מרדכי ויסתר פניו מהם.

יוכבד ומשה ישבו על המרכבה וימהרו כאשר יוכלו הסוסים לרוץ, ור' קאפל ור' חוצפית אתם.

 

כב: אחרית שמחה

נבקעה העננה הרת חזיזים!  הרעם ואבני אלגביש נתכו ארצה, ויגעו בקהל אנשי שלומנו.  פחד פחדנו ויאתיֵנו ואשר יגורנו בא לנו!

על מה אנחנו יושבים פה? האספו ונבואה אל בית המדרש ונדמה שם!

את הדברים האלה דבּר ר' זאנוויל באזני קהל חסידים אחדים בבית המשקים אשר לאפרים על יד מטת ר' בונם החולה ביום שמיני עצרת אחר חצות.  בין קהל היושבים נמנו ר' תרטיאל ור' חצקיל פורקעס ור' חוצפית השתדלן וביניהם נשקפו הפעם גם בענדעט האומן ואפרים בעל הבית אשר עוד אתמול היו תפושׂים ועצורים בבית הסוהר.  גם חרחס שומר העצים אשר יצא מבית החולים נלוָה עליהם. החוֹתמות אשר סגרו עד כה את דלתות הבית והארגזים נשברו וקצץ הפתילים, ולא נשאר בלתי אם רושם המקום שהיה בו חומר החותם.  צנצנת קטנה כמלוא כף איש עומדת על השולחן עזובה ועצובת רוח ואין נזקק לה, וכוסות מזוגים אחדים עומדים כיתומים הומים נטושים ונשכחים ואין איש שׂם על לב.  הקטר יקטירו היושבים איש את מקטרתו בין שניו.  יפטירו בשׂפה ויניעו לחייהם ופאת זקנם.  אבל עשן הקטורת אינו מתמר ועולה; כי שקעה האש ואין איש שׂם על לב.

ביום שׂמחת התורה חסידי קרימבילישק יושבים זועפים ועצבים!

הצדיק חולה!  הצדיק אינו מניח לאיש לבוא לפניו!

שבו בזה ואל תלכו, – אמר ר' בונם החולה.  – אל תניחוני בדד.  ר' לעמעל ור' קאפל הבטיחו גם כן לבוא הלום.

הריק את כוסך לכבוד התורה, – אמר אל ר' זאנוויל אפרים בעל הבית הנקרא לפנים ר' שפוך.

הנח לי! – ענה ר' זאנוויל וינופף ידו, – ה' אלהינו הדִמָנו וישקנו מי ראש לרוָיה.

ומה שלום הנלקים? – שאל ר' חצקיל את בענדעט האומן. – הראית אותם היום?

לא ידעתי, ענה האומן באנחה.  – שוכבים הם בבית החולים ואני בבואי היום לבית החולים לא נתנוני לכּנס.

לא נתנוך לכּנס! – התפלא אפרים בעל הבית, – ובשביל מה?

הטרם תדע כי גורשתי ממצבי, – אמר בענדעט וַיאנח במרירות. – הה, נשבר מטה לחמי, רוששתי, רוששתי!

נשוב ונבנה חרבותיך, – הרגיעוֹ ר' תרטיאל.  – אל תדאג הרבה.  היד הטוב תקצר?

אנכי ראיתי את הנלקים בטרם צאתי מבית החולים, – אמר חרחס שומר העצים, – אף דבּרתי פנים בפנים את קליטא ואת ברקוס.

ומה ראית?

– עוֹרם מעליהם הפשיטו, – ענה חרחס, – את בשׂרם פצחו עד כי נעשׂה קרעים קרעים!!

הכי נתמסמס מוחך, חרחס, ותסָגר בחדר המשוגעים שלשה ימים, –  אמר ר' חוצפית השתדלן.  – שׂר בית הסוהר הבטיחני להקיפם ספוגין של צמר והתלין להכותם רק למראית עין.  אף אמנם יצאת מדעתך כי תדבר דברים כאלה.

את אשר חזיתי אסַפּרה, – ענה חרחס.

אבל הגידה נא לי, זאנוויל, – אמר ר' בונם. – הלא שמשת בנערוּתך את המגיד מקאָזניץ ובוַדאי גלה לך תעלומות חכמה; הגידה נא כיום האם כל זאת באתנו על פי החתימה מן השנה הזאת או מן השנה העברה?

בודאי מן השנה העברה; כי בשנה הזאת אתמול היה גמר חתימה.

אבל בשנה העברה הלא עוד לא נעשׂה אותו מעשׂה ולא היתה ידנו באיש הצבא ימ"ש.

גם זה היה בכלל החתימה שתכּנס בנו רוח שטות להתגרוֹת בשׂטן להכות את איש החיל.

האם תדמו באמת שאיש חיל היה האיש אשר הכּינו? – נכנס ר' תרטיאל לתוך דבריהם.

אם לא אפוֹא מי הוא? – שאלו היושבים פה אחד.

הסט"א! – הבטיח הרובע הראשון.  – הסט"א התלבש בדמות איש חיל.

הסט"א? – קראו כל היושבים בשממון וכמסתפקים בדבר.

הוא ולא אחר! שאלו את ר' לעמל ויגד לכם תעלוּמוֹת חכמה; הנה הוא בא.

ר' לעמל החוזר נכנס.

מאַין ולאַין, לעמל? – שאל ר' תרטיאל.

מבית הטוב ברוך הוא אנכי בא, – ענה החוזר.

הראית את פניו?

ראיתיו פנים בפנים, איננו עצוב רוח חלילה, אבל קצת חולה הוא מטורח ומנדודי יום אתמול וישלח לקרוא לו את הרופא להוָעץ בו.

את הרופא? – שאל אפרים בינתים.

אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים! – ענהו ר' חוצפית המתורגמן.

ור' קאָפּל יושב אצלו, – כלה החוזר לסַפּר – ובצאת הרופא יבוא הלום.

הטוב ברוך הוא איננו עצוב רוח! – קראו היושבים בשׂמחה ויצהלו פנים.

גם אתמול בעמדו לפני הפקיד ימ"ש לא נעצב ולא נפל לבו, – התהלל החוזר. – השמעתם איכה ענה אותו פעמַים שלש וידבר אתו קשות? – שׂם המדבר פניו אל ר' תרטיאל ור' חצקיל.

שמענו, שמענו, – ענו הנשאלים.

אבל, הגידה נא לי, לעמל, מה לחש לך הטוב ברוך הוא באזנך בעת אשר רגז הפקיד ימ"ש וקרא: אסרו את הרב בעבותים! – שאל ר' תרטיאל.

האמת אגיד, – אמר ר' חצקיל גם הוא, – כי היה לבי חרד מאד באותו רגע.

על מה היה לבך חרד? – שאל אותו החוזר בטרם יענה על דברי השואל הראשון, – נבהלת מפני הקול קול עֵשׂו.

הסתכלתי באותו רגע בפניו של הטוב ברוך הוא וראיתי אותו מהפּך גונין שלו ככרוּם; בתחלה אזל סומקא ואתי חיורא ואחר כך רק ושׂחק ובכה ואחר כך שבוּ וצהלוּ פניו.

ועל מה היה לבך חרד? – שב החוזר ושאל.

יראתי... – ענה ר' חצקיל בלשון מגומגם, – כי נדמה לי כאִלו... יצא ח"ו מדעתו... מפני הפחד...

שניכם בבחינת אחוֹר באחוֹר היום, – ענה אותם החוזר קשה. – הבא אאלפכם דעת את אשר לא ידעתם.  השמעתם את השמות אשר קרא בהם אותו האיש ימ"ש את אנשי חילו?

שמות טומאה נשׂא על שׂפתיו אבל לא אזכור איזה מהם, – אמר ר' חצקיל.

אנגריון, סקפורטיא, אפראפר, גמגימא – הזכירם החוזר.

כן, כן! – הסכימו רבעי הרב היושבים.

כשמוע הטוב ברוך הוא את שמות הטומאה האלה מפורשים יוצאים מפי אותו האיש נגלו לפניו פתאום שערי אורה וראה באספקלריא המאירה כל מה שנעשׂה למעלה...

כל היושבים עשׂו אזניהם כאפרכסת לשמוע דברי החוזר.

...במוצאי שבת קודם העבר, – הוסיף החוזר, – בליל שמורים ההוא כששנה לנו הטוב ברוך הוא פרק אחד במעשׂה מרכבה ותקן תקונים רבים באותו לילה סגר הטוב ברוך הוא כמה שערי טומאה בהיכלות הגיהנום ולא ידע בעצמו כמה.  והנה הרוחות הרעות הממונים על השערים הסגורים אנגריון, סקפורטיא, אפראפר וגמגימא[20] עלו וקטרגו והעלו הקצף הגדול הזה; ובעווֹן אותה אשה נתלבשה הקלפּה בקדוּשה ונתערבה לילית בדבר והיה היום ההוא קשה לישׂראל כיום שנעשׂה בו העגל וכששמע הצדיק דברי אותו האיש רק ושׂחק ובכה; רק כי רוחות שפלות כאלה עומדות ומקטרגות עליו, ושׂחק שכּוָנותיו עשו רושם וסגרו שערי גיהנום, ובכה על שלא עלה בידו לסגור רק ארבעה שערים ולא יותר...

כל היושבים השתוממו למשמע אזנם ורעדה אחזתם.

ובזה הרגע שנגלָה רז זה להטוב ברוך הוא צהלו פניו ושרה עליו רוח הקודש ותיכף הבין מה לעשׂות, וישלח את ר' קאָפל לקרוא את יוכבד המוכסת...

את יוכבד המוכסת? – שאל ר' בונם בינתים.  – למה דוקא את המוכסת?

אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, – אמר עוד הפעם ר' חוצפית.

דברים אחרים בגוֹ, – הפסיקו החוזר. – צפה הטוב ברוך הוא שעל ידי אשה נתחזק הקטרוג, וידע שרק על ידי אשה יוכל להתגבר עליו...

היושבים שרקו ויניעו ראש מתמהון לבב.

וכבוא האשה הזאת ומיד נמתקו הדינין תקיפין.  הטוב ברוך הוא שב לביתו שלם ואותו האיש ימ"ש נתן הפקודה להוציא לחרות את אנשי שלומנו.

– על כן גם שב אפרים לביתו ליום טוב, – קראה מנוחה העומדת גם היא שמה, – ולא נעצר בבית האסורים כמו שהודיעו בתחלה.

– גם לזרקישק נשלח רץ ממהר, – אמר ר' חצקיל, – לקרוא תיכף ומיד דרור לר' איציק ולירוחם השבויים שם.

– הלא הוא הדבר אשר אמרתי, – אמר ר' חוצפית השתדלן, – כי הכל על מקומו יבוא בשלום.

הנה קאָפּל בא, – אמר אפרים, ויפתח את הדלת לפניו.

ומה? מה שלום הטוב? מה אמר הרופא? – קדמו היושבים את פני הפ"ץ בשאלותיהם.

הרופא והטוב ברוך הוא נתכונו לדעה אחת, – אמר הפ"ץ.

לדעה אחת! – קרא ר' תרטיאל. – ומה היא הדעה?

עוד בטרם בא הרופא אמר הטוב אלי כמה פעמים: "שנוי מקום שנוי מזל!" וכשבא הרופא גזר גם הוא אומר שאויר העיר קרימבילישק מזיק לבריאותו של הטוב ברוך הוא וייעצהו לעזוב במהרה את העיר הזאת ולהשתקע בעיר אחרת.

לעזוב את קרימבילישק! – קרא אפרים בעל הבית.

חדשות אתה מגיד, קאָפּל!

והצדיק ישמע בעצתו? – שאלו היושבים.

הצדיק ישמע בעצתו! – ענה ר' קאָפּל, – כי הלא שמעתם ששניהם נתכּונו לדעה אחת.  תיכף אחרי החג עוזב הטוב ברוך הוא ובני ביתו את קרימבילישק לגור – בלאַפאָטניצע!

בלאפאטניצע! מהלך חמשים פרסאות! – קראו אחדים מן היושבים.

הטוב ברוך הוא יודע מה הוא עושׂה, – אמר ר' תרטיאל – בודאי המקום ההוא שרוי כולו תחת מזל טוב.

וגם הרופא אמר שאויר העיר ההיא היושבת בין ההרים ממוזג וטוב ומועיל לבריאות, – הוסיף ר' קאָפּל, ויקח בידו רצפה מן הכירים ויצת אש במקטרתו.

כל היושבים החלו גם המה להקטיר מקטרותיהם ורוחם צהלה מעט ופניהם הזועפים לא היו להם עוד.

צר לי עליך קרימבילישק! – אמר ר' זאנוויל.  – פנה זיוך, פנה הודך, פנה הדרך!

מי החפץ יוכל לעלות עם הטוב ברוך הוא ולהשתקע בעיר הבחירה החדשה.

אנכי עולה ראשונה, – קרא בענדעט האומן.

גם אנכי אחריך, – קרא ר' בונם ויתחזק להרוֹם מעט על משכבו.

נסה נא אם תוכל, מרבה רגלים! – מצא ר' תרטיאל את לבבו להתל ברעהו, כי רוחו חוּדש בקרבו כקדם.

אחרי החג נדבר מזה, – אמר ר' קאָפּל, – אז נאָסף ונחשוב מחשבות ונשׂא את ראש המתנדבים לעלות עם הטוב ברוך הוא, ונאסוף נדבות לתמוך בידי העולים.  אחר החג נעשׂה כל זה ועתה היו שלום.

הפ"ץ יצא וחבריו אחריו.

 

כג: הכל על מקומו יבוא בשלום

עברו ימי החג זמן שׂמחתנו.  כמאסף לימי שׂמחה אלה ילך מעדנות היום האחרון הוא יום שׂמחת התורה.  היום הזה גר הוא בקרב ימי חגנו.  התורה אמרה לא בי הוא וים התלמוד אמר אין עמדי; ונעלם מעיני הזקנים ואבותינו הראשונים לא שערוהו.  בו תגדל השׂמחה משׂמחת כל ימי החג.  כל עני מישׂראל ישתה בו וישכּח רישו וישליך במצולת הכוס כל דאגותיו.  וחסידים ואנשי מעשׂה המהדרין במצוַת שׂמחה כל ימיהם יחוגו אותו יומים ויוסיפו עליו תשלומין כל שבעה.  בשנה ההיא ערבה לחסידי קרימבילישק כל שׂמחה; לא שׂמחו בו לא שׂמחת החובה ולא שׂמחת התשלומין.  זכרון יהיה חג-שׂמחת-תורה זה לחסידי קרימבילישק לדורותם; כמוהו לא נהיה מן העולם ואחריו לא יוסיף עד שני דור ודור!  כרוב עליצותם בימי החג הראשונים כן רבּו עצבוֹתם בימיו האחרונים.  שׂמחו ועלזו בכל לב ולא זכרו אחריתם, ואחריתה שׂמחה תוגה.

הצדיק שרוי בצער ומי ישׂמח? כל שלשת ימי החג האחרונים לא קבּל את חסידיו ובמוצאי שבת בראשית לא נקראו אליו לסעודה שלישית.  על זאת התפלא כל חסיד:  למה יסתּר הטוב ברוך הוא פנים ממנו ולא ישורנו ועצבות והתבודדות זו מה עושׂה?  ביום הראשון בבוקר החלו להכין הכל לדרך בחפזון גדול וידי וַניה שר האֲוֵרוֹת מלאוֹת עבודה להכין המרכּבות והעגלות והסוסים ומתג ורסן עֶדיָם וכל צרכם והטבחים והאופים החלו להכין צידה לדרך הרחוקה, כי עוזב הרבי את קרימבילישק עיר אשר ישב במזל טוב במשך עשׂרים ושתים שנה, ומשנה מקומו לשנות מזלו והולך לעיר אחרת "שאוירה ממוזג וטוב ומועיל לבריאות".  על היות דבר גדול כזה לפתע פתאום דבר אשר לא דמוּ ולא עלה על לבם, וכל העם בוכים הרבה בכֶה על עזוֹב אותם הודם והדרם.  – גם על זאת התפלא כל חסיד על צדקת פזרונו שהראה הצדיק בטרם צאתו כי שלח אלף וחמש מאות שקל כסף לגבאי צדקה לחלקם לעניים בלי הבדל דת ואמונה, דבר שלא היה לעולמים.  גם אפרים ושאר בעלי המַשקים בקרימבילישק התפלאו בראותם שוטרי העיר, אנשי הצבא, אנשי התרים החלוצים, הקזקין ומשרתי בית הפקידות באים גדודים גדודים לשתות לשכרה ולאכול לשׂבעה ומפזרים כסף כאפר ומשלמים במזומן מה שלא היה עד היום ההוא; ולא עוד אלא כשנכנס יין יצא סוד, וכשנבלעו מן היין המה מבליעים בין שניהם ומתפארים כי על חשבון הצדיק המה מיטיבים את לבם.  על חשבון הצדיק, ומי יאמין לכם ילדי פשע זרע שקר? מה להצדיק ולכם כי יפזר מיטב כספו למלא בטנכם?  ואולם מי יודע – אולי חפץ הטוב להעמיד בדרך עקלתון זה ריוח ופרנסה לחסידיו העניים המחזיקים בתי המשקים והמרזח?  מי תכּן את רוח הצדיק ומי עמד בסודו? – גם על זאת התפלא כל חסיד בראותם אנשי התרים החלוצים באים בנשף בערב יום לחצרות הטוב וישבו במארב חצרים או סביב רשעים יתהלכון ועיניהם על דרכיו.  מי בקש זאת מידכם רמוס חצריו?  הגמוּל אתם גומלים לו או שומרים אתם לראשו?  וכי לשמירתכם צריך איש אשר מימינו מיכאל ומשׂמאלו גבריאל ומלפניו אוריאל ומאחוריו רפאל ועל ראשו שכינת אל?!  גם על זאת התפלא כל חסיד בצאת הקול בעיר, קול גדול ולא יסף, כי הצדיק שלח על יד גבּאוֹ נאמן ביתו כמה אלפים רו"כ לבית המוכסת יוכבד: למה זה ועל מה זה ישלם הצדיק סך גדול כזה להמוכסת? האם הוא חשבון המכס אשר העלים הירשקה בנו כל ימי היותו סוחר ביין ובשכר, והטוב חפץ לרחוץ בנקיון כפיו להשיב את החוב הזה בטרם צאתו?  גם על זאת התפלא כל חסיד בראותו בעת צאת הטוב ובני ביתו ובני לויתו וכל הכבוּדה אשר ברגליו את העיר ביום הרביעי לירח בול בשלישי בשבת ביום שהוכפל בו כי טוב בחמש מרכבות ועשׂר עגלות וחמשים סוסים בראותם אז גדוד קזקין עוטרים את מרכבת הכבוד אשר בה ישב הטוב לשלחו הדרך עד מעֵבר לגבול גליל קרימבילישק.  למי כל החיל הזה?  ומאיזה שבט המה?  אם ממעי יהודה יצאו או מבני דן המה?  האם הם המה הקזקין שעטרו את מרכבת הכבוד בבוא הצדיק בתרועה לזרקישק או אלה שארחו לחברה עם אורחי ר' איצקע בליל התנאים בצאתם מזרקישק?!  מי יגלה עמוקות מני חושך ויוציא תעלומות?  למי עֵסק בנסתרות אלה?

רב לנו להתבונן במה שהורשינו ולדעת הנגלות לנו ולאנשים כערכנו!  רב לנו לדעת כי באה ונהיתה הבטחת ר' חוצפית השתדלן "כי הכל על מקומו יבוא בשלום" ובאמת הכל על מקומו בא בשלום.  ימים אחדים אחרי צאת הצדיק רואים אנחנו את גבריאל מנקה הארוּבּוֹת שב לשׂקו ולמעניתו; בגדיו כאהלי קדר ופניו כשוּלי קדרה ובידו היעיִם והמחתות והוא מטפס על הגגות לדשן את ארוּבּות העשן ומפסיע על ראש מיכאל היושב גם הוא על הגג וסופן אותו גֵבים ושׂדרות בקרשים;  רואים אנחנו את שמואל הבורסקי מהפך בעורותיו, את רפאל הסנדלר חוגר סינר ומכה בקורנוס על הסדן;  רואים אנחנו את חרחס שומר הפרדס אשר למרדכי ואת קליטא ואת ברקוס מסיעי העצים ומשיטי הדוברות המגורשים עתה ממקומם ובטלים ממלאכה, שבים אל מקומם בעתּוֹתי לילה לגנוב עצים וקורות מעצי המערכה.  אמת כי המכות אשר הוּכּו האנשים האלה אחור, לא שבו אחור; אבל המכות איה הם והפצעים הלעולם יהיו?  נרפא הנגע ואיש על מקומו יבוא בשלום.

גם אפרים שׂר המַשקים שב על כנו כמשפט הראשון בבית משקהו ויתן את הכוס על כף השותים, ומנוחה אשתו מצאה מנוחה ברוב עבודה בביתה ובמזוֶיה, ותעשׂ בחפץ כפיה.  ואף על פי שבמסחרו לא שלח ידו, כי חמש מאות הרו"כ אשר נאספו בעבורו ע"י הטוב ברוך הוא, כל עוּמת שבאו כן הלכו ומאומה לא הועילו להם, וימסו בידי ר' חוצפית אשר נתנם לאשר ישר בעיניו; ואולם ר' אפרים יצא לחורין ולא נגעה בו מדת הדין.  ומה להם, ולחמש מאות השקל? הירושת אבות הם להם?  הטוב נתן והטוב לקח יהי שם הטוב מבוֹרך!  גם את הטוב יקבלו מאת הטוב ואת הרע לא יקבלו?!

גם ר' איציק נצל ב"ה מעלילת הדם וישב לבית מלונו לזרקישק לתת תבן ומספוא ושׂעורים, לסוסים ולחמורים.  אמת כי אלף הכסף כנפים עשׂו להם ככנפי החסידה.  אבל למה לו כסף ושם רובע הרב נקרא עליו וכבודו חדש עמדו ותקוה טובה פתוחה לו אם יעתיק משכנו ללאפאטניצע לעלות למעלת הפ"ץ תחת ר' קאפל הנשאר בקימבילישק.  ומי זה אפוא לב ישׂים, לפטפוטי נשים?  ומי יטה אוזן שומעת, לתנואות קלות דעת, לרוגז גדוּלה ותאניתה, המקוננת על גדולתה, ולדאבון נפש רחל האוּמללה, הנעצבת על חתנה כי גלה?  האין בישׂראל בחוּרים, בסדקים ובחוֹרים?!

גם ירוחם בעל הרחַים גם הוא נצל מעלילת הדם וישב בשלום אל ביתו ואל נחלתו.  אמת כי הרחַים, יתנהלו בעצלתים, כי עד היום לא היה גשם על הארץ ותפלתו אל הצדיק לא נשמעה ולא נתקבלה, כי אדם קרוב אצל עצמו והצדיק ידע מראש כי נכון הוא ללכת בדרך רחוקה, על כן מטר לא נתך ארצה לבלי יתקלקלו הדרכים.  אבל עתה הלא יוכל ר' ירוחם לעסוק בכל אוַת נפשו בעסקי חברה קדישא ולהזהר בזריזות יתירה להשיב את המת לאדמתו, ברגע יציאת נשמתו, דלא ליעבד פגימין בעלמי עילאין, ובשבעה רקיעין.

גם נשי זרקישק שבו אל מקומן בשלום.  גיסה המגדת שבה לסדורה ולתחנותיה, ולאה המטבלת תעמוד על הטבילה, כאשר בתחלה, ולב פריידה הבלנית ישׂמח ויגל על כי בית מרחצה גרים, שכּל בנות ישׂראל בזרקישק נפקדו בפרי הבטן, כל הפה אשר נשק למכנסי הטוב ברוך הוא וכל הברכּים אשר כרעו לבעל...

גם אייזיל החנוָני הובא אל מקומו בשלום לכאנדיקעווע ואם כי שׂמלותיו בלו מעליו ורגליו בצדו בדרך הרחוקה וישב אל ביתו ערום ויחף, אולם שׂער ראשו וזקנו המגוּלחים צמחו במשך ששה השבועות אשר עשׂה בדרך.  ואם כי בשובו לביתו שׂמוּהוּ בבית האסורים במקום אשר בעלי החובות הבורחים יושבים שם, ונתוֹן לו לחם צר ומים לחץ, אכל מחמלת הנושים על אשתו ועל בניו נאוֹתוּ לפשר עמו ולחכּוֹת לו השלוּמים עד אשר ירחיב ה' את גבולו וישב אל ביתו ואל חנוּתו בשלום.

גם חייקיל וברוך באו בשלום לובשים בגדי הצבא איש על דגלו באותות לגדודים שונים החונים במקום שנמצאו שם יהודים טובים ואנשי שלומם.  גם עוואַלד הצורף בזהב בקראמפון, "פושע ישׂראל שאינו מאמין בהטוב ברוך הוא", המתנגד המפזר ממונו לתענוגי העולם הזה שב אל אבדתו ואל נזקו, ואם לא נמצאו בשלמות החפצים האובדים, מלאו את החסרון באלף הכסף אשר מצאו בחיק האשמים, ובשלש מאות שקל כסף אשר הביאו לדבר הזה נדבה מאוצרו של הטוב ברוך הוא לקיים מה שנאמר "אם רעב שׂונאך האכילהו לחם!"

גם ר' זכריה רדישקר ואשתו שבו למקומם בשלום ור' זכריה מהר בשנה השנית למַקריעוו למלאות חסרון הכיס אשר גרמה לו בשנה העברה נסיעתו לקרימבלישק.  אמת כי נחמה העלובה נשארה עקרה אין לה וָלָד עד היום, יען כי נגזלו מידה התחתונים "הרפואה הבדוקה לילדים", אבל הקזק אשר מכנסי הצדיק על בשׂרו ראה זרע ויוֹלד בנים וירבה ויפרה וישרוץ במאד מאד.

גם ר' בונם מהוצופלוץ, אחרי התהפכוֹ על משכבו שני שבועות ימים, שב אל ביתו שלם ותמים, אך פִּסח שתי רגליו כאשר דבּר הרופא לו.  ובשובו ותּהום כל העיר הוצופלוץ עליו לאמר:  הזה בונם? הקִטע יצא בקב שלו ושב בשני קבּין.

גם ר' תרטיאל הבטלן שב בשלום למלאכתו ולאומנתו, וילך עם הצדיק לעיר המלוכה החדשה, ויהי בטלן בלאפאטניצע כאשר היה בטלן בקרימבילישק.  וכמוהו שבו בשלום איש על מקומו, גם חבריו המאוּשרים כּמוהו אשר זכותו של הטוב ברוך הוא עמדה להם ולא נגע בהם לרעה הסער שהתחולל על ראש אנשי שלומנו.

גם ר' קאפל שב בשלום לעשׂות מלאכתו בבית המוכסת הנותנת לו פרנסה בכבוד ובריוח; ויהי בשׂרו ועורו בקרימבילישק ורוחו ונשמתו אליו יאסוף הצדיק ללאפאטניצע.

גם הטוב ברוך הוא בעצמו בא בשלום לעיר הבחירה החדשה, ואליו שבו יושבי בצלו ר' הירשקה ואשתו מקרוזישק ויפרחו כגפן ויחיו חיי שׂרים, חיים של חלוּץ עצמות; וזרקישק נשארה לו לנחלה לצמיתות לאחוּזת עולם אף על פי שרחק מעליה מהלך חמשים פרסאות.

האם לא הכל על מקומו בא בשלום?

גם בשאר מכּרינו ומיודעינו נתקיימה הבטחת המתורגמן השתדלן.  גם הם איש על מקומו באו בשלום, גם ר' מרדכי סוחר העצים ואשתו שבו לאיתנם בקרוב, אחרי החג ויקיצו לחיים חדשים לחיי אורה ודעה ככל רואי השמש, ומרדכי הראה שׂנאתו עתה לצדיקו ורבּוֹ מלפנים ולכל התועים אחריו גלוי לכל העם.  ואם כי בטרם צאתו מן העיר, ביום כפּור קטן ערב ראש חודש מרחשוָן, רכב הרבי על סוסה לבנה בלוית חסידיו יודעי חן, ויורה בקשת אל ארבע רוחות השמים להמית את הסט"א, וימשוך בקשת לתוּמו גם על בית מרדכי, וכל חסידיו נבּאו כי בקרוב תצא אש ובערה בבית הפושע הזה עד היסּוד בו; אולם מרדכי הפקיד שומרים כל הימים וכל הלילות עד צאת הצדיק את העיר ולא אוּנה אליו רעה.

גם "השושנה בין החוחים" והתפוח אשר היה בעצי היער, על מקומם באו בשלום, כי כעשׂרת ימים אחרי צאת הצדיק מן העיר, בחצי החודש בול, היתה שׂרה לאשה כדת משה וישׂראל לאלבירט הרופא; ומן העת ההיא והלאה עמדה ולא ראתה עוד החוחים והעוקצים הצומחים בגן החיים כי אם את השושנים המכסים עליהם, כמוה כשפרה רעותה.  ואלבירט לא ישב עוד בודד ולא רדף אחרי צל נודד, וישקוט במקומו, ויוּשב לו את לבו ושלומו, כפתרון חלומו.

גם אברהם התלמיד המסתתר על מקומו בא בשלום, ויבוא לגור בבית אחותו ויצא בלבוש מלכוּת תכלת וארגמן וכפתורים נוצצים ופאות גדועות לעיני השמש, ויבוא יום יום בבית הספר ואין דובר אליו דבר, ויהי לנס.  כי ממנו ראו נערים רבים אחרים וכן עשׂו.

גם יוכבד הגבירה מלאה את דברה הטוב ואחרי צאת הצדיק את העיר קראה אליה את ר' קאָפּל נאמן ביתה ותמסור לידו חמשת אלפים שקל כסף ותצוהו לתקן ולשנות ולהרחיב את בית החולים אשר לה ככל אשר יַראוהו אלבירט הרופא ומשה בנה.  ואם כי על ידי יציאת הרבי הפסידה הרבה בשנה ההיא במכס היין, אבל איש לא העז פניו עוד להשכין לעפר כבוד שוכן עפר ולדבר נאצות על אבי אביה זקנה, שורש גזעה ראש בית אביה להתפאר.

גם בית הצדיק נשאר על תלו ויסודו, ולא פנה ממנו זיווֹ והוֹדוֹ, כי אלבירט הרופא קנה מאת הצדיק את בית זבוּלוֹ וישנהו לטוב ובנשׂאוֹ את שׂרה אהובת נפשו קבע את דירתו במקום קדוש זה.  אמת כי בפנימיות נשתנה הבית הזה בדברים רבים מאשר היה בראשונה, וקורות הבית ראו חדשות ונצורות אשר לא ראו מיום היותן; אמת כי בעת החתונה נוסדו רוזנים יחדיו אל הבית הזה ויצאו במחולות בחורים ובתולות בעצם המקום ההוא אשר היה הצדיק מטייל ליה חנגא לבהדי דשכנתּא, ובמושב לצים ישבו וישׂחקו בשׂחוק הלוּחוֹתים, על השולחן אשר אכלו עליו השירַיִם; אמת כי עתה תהיה עלית הנשמה בבית הזה לא על ידי כוָנוֹת וצרופי שמות כי אם על ידי קול נבל עשׂוֹר אשר תפרוט בו בעלת הבית בידים חרוצות, ולפעמים ישָמע במקום קדוש זה גם קול אשה מזמרת בפה; אמת כי במקום מלתחת הקמיעות תעמוד עתה מכונת הגַלוַניזמוס; במקום ס' הזוהר ס' הנפש לנימייער, במקום ס' רזיאל וס' שושן סודות, ספרו של פירכאָף תורת הלידה והיולדות; במקום ס' ברית מנוחה, ספרו של לעססינג על בנין הגויה ונתּוּחה; במקום ס' הפרדס וס' הקנה, ס' תורת הרפואה לסקַנצאָנני, ועוד כהנה וכהנה תמורות ושנויים אשר יחרד כל לב ותבּהל כל נפש משמוע – אבל בכל זאת עוד הבית הזה עליון עומד על מעמדו, עוד ינהרו אליו המונים המונים איש ופדיונו בידו, כי גם תושבו החדש יעשׂה נפלאות ונסים למבקשי פניו, ככל אשר עשׂה התושב הראשון אשר היה לפניו; גם הוא רופא לשבוּרי לב ומחבּש לעצבוֹתם, בעד מַטבּע שיש עליה חותם; גם הוא מפקד עקרות ועוזר למקשות לילד ומגרש רוחות רעות, על ידי קמיעות ופתקאות.

גם האנשים האוהבים לחקור במופלא מהם אשר היה להם דבר צאת הצדיק מקרימבילישק כספר החתום ולילות רבים נדדה שנתם מעינם ויעמיקו עצות ויעשׂו בלטיהם למצוא פשר דבר ולא יכלו:  גם המה באו למחוז חפצם בשלום באחרית הימים!  כי ימים רבים אחרי הדברים והאמת האלה, אחרי אשר כל המעשׂים שנעשׂו בקרימבילישק עברו לגבול ימי עולם ויהיו לזכרונות שנים קדמוניות נמצא כתוב בספר הזכרונות דברי הימים לקרימבילישק את כל דברי התנאים והברית שהותנו ונדברו בין הצדיק ר' לייבעלע ובין פקיד העיר אוכתינוס בסוד יחידי סגולה יחדיו ביום 1 אָקטאָבער כ"א תשרי שנת... (מספר השנה נמחק).

א)  הצדיק ר' לייבעלע מתחייב במשך עשׂרה ימים מיום הרשום לעזוב את העיר קרימבילישק ואגפיה הוא וכל הסמוכים על שולחנו וללכת להשתקע במקום אשר יבחר מחוץ לגבול גליל קרימבילישק ושלא לשוב כל ימי חייו לשוב לשבת בעיר הזאת דירת קבע.

ב)  במשך עשׂרת הימים האלה אין רשות להצדיק לאסוף בביתו שום כנופיא בין של שׂמחה בין של מצוה; מלבד יחידים מן הקרובים אליו הבאים בשביל משׂא ומתן.

ג)  רשות ביד פקיד העיר להעמיד במשך הימים האלה מאנשי התרים מרגלים חרש להשגיח מרחוק אל בית הצדיק ומה יֵעשׂה בו ובצאת הצדיק את העיר ישלחוהו עשׂרה קזקין בתור לגיון כבוד ובני לוָיה עד לגבול הגליל.

ד)  הצדיק מתחייב לשלם תיכף אחרי החג: א) ה' אלפים רו"כ לביקור חולים ולמסרם לידי הגבירה יוכבד או לבאי כוחה להרחיב את בית החולים אשר לה.  ב) אלף וחמש מאות רו"כ לעניי העיר בלי הבדל דת ואמונה.  ג) ה' מאות רו"כ הוצאות הדרישה והחקירה שעלו לבית הפקידות.  ד) ג' מאות רו"כ שכר עלבון לאנגריון משרת שׂר הגדוד סמנגלוף אשר הוּכּה בידי החסידים בליל מוצאי שבת.  ה) מאתים רו"כ לחלק בין אנשי הצבא והקזקין ואנשי התרים ושוטרי העיר בעד טרחם ועמלם.  ו) להשיב שני מורי השעות שבאו לידו מיד הבחורים התפוּשׂים או לשקול שלש מאות שקל במחירם.

ה)  אוכתינוס פקִיד העיר מבטיח מצדו על דברתו כאיש צדק:  א) שלא יודיע מכל אשר נעשׂה לשׂר המדינה ומקום גבוה.  ב) שלא לרדוף אחרי ר' וועלפעלע ור' הירשקה ור' דוד לולב הנמלטים ואחרי ר' שעפסעלע בקרוזישק.  ג) למשוך ידו מן הדרישה וחקירה בדבר שני המתים שנקברו בזרקישק בלא ידיעת הפאָליציי ולהוציא לחפשי את ר' איציק ור' ירוחם שנתפשׂו בשביל זה בזרקישק.  ד) להוציא לחפשי תיכף ומיד את בענדעט האומן ואת אפרים בעל המשקים; לפסול את הראשון מהיות אומן בבית החולים ולחשוב לזה האחרון במקום עונש את ימי האָסרו בבית האסורים ולפתוח לו את בית מחיתו הסגור והחתום.

ובכן הכל על מקומו בא בשלום!  האף אין זאת בני ישׂראל?! 

ואולם אם אבוא בשלום על מקומי גם אני – כותב הדברים ומגלה הסודות האלה – אלהים הוא היודע וישׂראל הוא ידע.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  שה"ג החדש.

[2]  אגרת הקודש.

[3]  אגרת הקודש.

[4]  על דעת הזוהר (חלק ב'קכ"ב, א).

[5]  זוהר כנ"ל, פר' נשא.

[6]  זוהר כנ"ל, פר' נשא.

[7]  שערי גן עדן לר' משה רומי תלמידו של ר' משה קורדואירו.

[8]  זוהר פ' פנחס (זיטאמיר 1862 דף ר"כ  ע"ב).

[9]  זוהר פ' פנחס (זיטאמיר 1862 דף ר"כ  ע"ב).

[10]  ע'  בסד  שערי גיהנם המיוחס לרשב"י.

[11]  תנחומא פ' יתרו.

[12]  זוהר פ' נשא קכ"ד.

[13]  זוהר פ' נשא.

[14]  כל הקריאות והדבורים האלה ידועים ליודעי חן.

[15]  כנ"ל.

[16]  כנ"ל.

[17]  כנ"ל.

[18]  כנ"ל.

[19]  ע' מזה בכוָנות האר"י.

[20]  "שערי גיהנום" המיוחד לרבי שמעון בר יוחאי.