_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קפיצת הדרך

יהודה ליב גורדון

לתוכן הענינים

 

א

אנחנו בני בניו של אדם הראשון החיים בימינו הטובים האלה, שבהם אדם משכּים ומוצא הכל מוכן לפניו, איננו יודעים ואיננו יכולים לשער בנפשנו כמה יגיעות יגע אבינו הראשון ההוא עד אשר מצא לו צפּיחית בדבש לצפּחת יין קונדיטין שלו שחרית ונעלי-יד לבנות לבית התיאטרון ערבית.  גם בנינו אחרינו, אשר יוָלדו ויחיו בעת אשר מסלת הברזל תחבּק בזרועותיה עולם ובני האדם לא ידעו דרך אחרת עמם בלתי אם ברכבי אש וסוּסי אש, או גם במרום ימריאוּ וידאוּ על כנפי רוּח במגדלים הפורחים באויר, גם הם לא ידעו ולא יוכלו לשעֵר בנפשם את כל התלאה אשר מצאַתנו, אותנו אבותיהם המולידים אותם, בעת אשר היינו יוצאים לדרך בעגלות של בני גרשון ובני מררי – שני בעלי-העגלות "מנהיגי הדור", אשר היו מניעים את הנוסעים כאשר ינוע בכברה הלוך ושוב מלבנה לחשמונה, שתי ערים ואִמות בישׂראל הסמוּכות זו לזו, לפני היות מסלת הברזל בארץ ההיא.  בנינו ההם לא ידעו ולא יבינו ולא יוכלו לתאר בנפשם לא את תכנית העגלות ההן ומעשׂיהן, לא את טובן ויפין וריחן, – כי גם ריח מיוחד היה לעגלות ההן, – לא את טיבם של מנהיגי העגלות ומשׂאם ומתּנם עם עמוסיהם ונשׂואיהם, לא את נעימות בתי-המלון אשר בם היו העוברים ושבים מתגלגלים ימים בלי אוכל ולילות בלי שינה, ולא גם את נחת הנסיעה בעצמה בדרך לא-סלולה, דרך הרים ובקעות, בצאת ואגמי-רפש, אשר כל העובר בה יספר כל עצמותיו וימנה שִניו בפיו ויברך ברכת הגומל אם אחת מהנה לא נשברה.

במושבות בני ישׂראל רוב בעלי-העגלות ישׂראל נינהו, אף על פי שהפרנסה הזאת פרנסה קשה היא ומרה כלענה.  וכי יפּלא דבר זה בעיניכם אַל יפּלא.  כי לא כצעקת פרעה שהיה בימי משה וראשי פרעוֹת אויבינו בימינו הבאה על ישׂראל – עשׂו.  הם אומרים להם: "נרפּים אתם נרפּים ולחם עצלות תאכלו", ובני ישׂראל כאז כן עתה לא יחדלו מללבּוֹן לבנים, מבנות ערי מסכּנוֹת ומעשׂות בכל עבודה קשה.  אין לך מלאכה המפרכת גופו של אדם אשר לא יטול בה ישׂראל חלק בראש.  החייטים והרצענים יושבים יומם ולילה כפוּפים על סדנם עד שיתפּקקו כל חוּליות שבשדרה; הסתּתין מַסיעים אבנים והסבלנין עוסקים בפריקה וטעינה עד אשר יכשל כוחם; טחי גגות וחופרי שיחין מעמידים את עצמם במקום סכּנה ובנפשם יביאו לחמם.  מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן?  אלא כדי להחיות את נפשו.  ובל תהי גם עבודת בעלי-העגלות קלה בעיניך, כי אָטוּ מילתא זוּטרתא היא להיות מראשית השנה ועד אחרית השנה, בקיץ ובחורף, כעוף נודד מקן משוּלח ונעזב, להתגולל כל הימים באוּרווֹת הסוּסים ובמלונות האורחים, לבקש ולחפור ממטמונים עוברים ושבים, לשׂאת טרחם ומשׂאָם וריבם, להחניף להם ולהתקוטט בם ולשמוע נאצותיהם וגדופותם כל היום?!

מלאכת בעלי-העגלות איננה מלאכה פשוטה כי אם מלאכה שיש עמה חכמה.  מלאכת "מנהיגי הדור" אלה נקנות באותן המידות שמנוּ חכמים בשאר מנהיגי הדור: בשׂפת חלקות ובגנבת דעת, בחריצות ובדעתּנות ובמעט גסות הרוח ועזות-מצח.  כל בעל-עגלה שאין בו מן המידות הללו מוטב שתּהפך לו עגלתו על פניו.  בעל-העגלה המומחה לאותו דבר יודע לא רק למשוך את הסוסים בעבות העגלה כי גם למשוך כל אדם אחריו ולתפּושׂ אותם בלבם.  בבוא לפניו איש היוצא לדרך הוא מתרפּס לפניו, קורא לו אדון וכורע לפניו שבע קידות ושבע השתחוָאות, מדבּר דברי פתּוּי ורצון ומבטיח לו כי ירוּצוּן כברק סוסיו, כי נפשו ישובב, ינחהו במעגלי דשן, על מבחר בתי-המלון ינהלהו וביקר כרים ירביצהו.  כל זה קודם שקבל מיד הנוסע את הקִלבּון והביא את צרור חפציו אל עגלתו, אבל מכיון שקנה את הנוסע בכסף ואת צרורו במשיכה מיד הוא נהפך לאיש אחר והנוסע בידו כניזק ברשות המזיק.  מלאכת בעלי-העגלות היא מלאכה הצריכה לחכמה מעין חכמת מצרים: בתחלה בפה רך ואחר כך בפרך.

בימי מלך אחד לפני שנים חמשים יצאו למנות את ישׂראל, לראות מה מעשׂהו ובמה הוא מתפּרנס; ויבתרו אותו לבתרים ויעברו בין הגזרים האלה בתנוּר עשן ולפּיד אש.  אז יֵחלק העם לפלגות, משפּחות-משפּחות לבד; משפּחת הסוחרים לבד ועוזריהם לבד.  משפּחת תופשׂי-התורה לבד ומשפּחת המשׂכּילים לבד (והאנשים אשר לא ידעו בין ימינם לשׂמאלם קראו להם מספּחת), משפּחת כל בעלי-מלאכה לבד ומשפּחת האכּרים עובדי-האדמה לבד; ושאר היהודים אשר לא התיחשׂוּ על המשפּחות האלה נחשבו לטיילין ומבלי עולם.  בעלי-העגלות לא נחשבו אז על אחת מן המשפּחות ההן, יען כי הממונים על הפקודים באו עם הרצים רוכבי הרכש, האחשתּרנים בני הרמכים, ואת פועל העגלות לא הבּיטו ומעשׂה ידיהם לא ראו; ואולם לוּ בחנוּם הממונים וגם ראו פעלם, כאשר נסיתים אני במסע בעגלות של בני גרשון ובני מררי, כי אז אחרת יעצו עליהם ולא נתנום בין ההולכים בטל ובוּזי משפחות.

אם בספרי הפקודים לא נמנו בעלי-העגלות במספר החברות, כמו שאר בעלי-המלאכות והאומנות, וגם בדיופלסטין של אלכּסנדריא של מצרים לא היה להם סטיו מיוחד לשבת בו בפני עצמם, כמו הזהבים והכַּספים והנפּחים והטרסיים והגרדיים, אבל בלבנה ובחשמונה היו בעלי-העגלות לחברה מיוחדת, והיה להם בית-המדרש מיוחד, ויום גנוסיא של החברה היה, כמובן מאליו, שבת פרשת נשׂא, וגם מגיד או מעֵין מגיד היה להם מקרב אחיהם, הוא גרשון בעל-העגלה, אשר שאר העגלונים וחניכיהם ומשמשיהם היו קוראים לו בשם "ר' גרשון המגיד" או "המגיד" סתם.

גרשון בעל-העגלה או "ר' גרשון המגיד" היה דר בקביעות בחשמונה ושם היתה לו אוּרוַת סוסים וחליפות עגלות וקרונות לנוסעים ולמשׂא ואחוזת עגלונים ומשרתים להנהיגם.  עגלותיו היו הולכות מחשמונה ללבנה הלוך ושוב.  ובעל-העגלה מררי – דירת קבע שלו היתה בלבנה, וגם לו סוסים ועגלות הולכים ושבים מלבנה לחשמונה.  מררי זה לא מררי שמו אלא מאיר שמו, ולמה נקרא שמו מררי? לפי שהיה זורק מרה בהנוסעים עמו, מלעיב בם וממרר את חייהם בלעגי מעוג ובהתולים ויודע לגנוב את דעתם ולהונותם באמתלאות שונות, ולכן נקרא בפי כל בשם הכנוּי "מררי", ואף הוא הסכּין וישלם עם הכנוי הזה ויחשבהו לו לכבוד, וכן אקראהו גם אני בספּורי זה, למען ידעו בני לבנה על מי אני מדבר.

שני בעלי-העגלות האלה, גרשון מחשמונה ומררי מלבנה עשׂוּ שותפות ביניהם והיו משלחים את עגלותיהם חליפות מהכא להתם ומהתם להכא, שומרים את תפקידם ולא יעבּטון אוֹרחותם ללכת בדרך אחרת; וסיעתם של שני בעלי-העגלות אנשי-תמיד אלה הם הם הנקראים בשם הכללי "עגלות דבני גרשון ובני מררי".

מלבנה לחשמונה דרך מאה מילין, שהם כארבע-עשׂרה פרסאות,  המקומות אשר בין שתי ערי הקצווֹת האלה ידועים ממסעי בני ישׂראל.  מלבנה יבוא הנוסע לריסה, מריסה לקהלתה, מקהלתה להר-שפר, מהר-שפר לחרדה, מחרדה למקהלות, ממקהלות לתחת, מתחת לתרח, מתרח למתקה ומשם לחשמונה.  ואולם לא בארץ ההיא תבקשו ותמצאו את המקומות האלה, אשר בה ישבו אבותינו הראשונים לפנים, בהמטיר ה' להם לחם מן השמים וכחול ימים עוף כנף והם התאוננו ויִנהו אחרי הבצלים והשוּמים אשר במצרים, כי אם בארץ אשר בה יושבים אחינו עתה, אוכלים בצלים ושוּמים קשוּאים ואבטיחים כנפשם שׂבעם ודגן שמים לא ינתן למו ושׂלוים מן הים לא יגוֹזו להם.  – עתה בדורנו זה, כשנגלה לבריות סוד קפּוּל הארץ וקפיצת הדרך וגלגול מחילות, יעשׂה הנוסע דרכּו זאת מלבנה לחשמונה ברכב-ברזל וסוסי-אש בשתים-שלש שעות; והיה אם יאכל האוכל תבשיל של בשׂר בלבנה ובא לחשמונה לא יוכל עוד לאכול מאכל של חלב, או אם יצא מלבנה אחר מנחה גדולה ובא לחשמונה למנחה קטנה; וכד רגיז רעיא על ענא בחשמונה וגזר חתיכה דאסורא על השוחט ישלחו המהדרין את כפרותיהם לשחוט אל השוחט אשר בלבנה, ובני העשירים השחצנים בחשמונה אם אינם מוצאים קורת רוח בכביסת הכובסת אשר בעירם ושלחו את בגדי הלבן אשר להם לנברכת הכובסין בלבנה.  וכי יהיה נשף חשק וסוד בחורים ובתולות יחדיו בלבנה יאתיוּ חשמנים מחשמונה לבושי מכלול כולם, בגדי צבעונין ובגדי פשתן המגוהצין עליהם ופארי המגבעות בראשיהם, שׂרק וכחל ופרכס ויעלת חן, ומן המרכבה יבואו לבית המחול והם לא פנים קלקלו, ושׂער ראשם לא נפרע, וסרבליהון לא שוּנוּ וריח תמרוקיהם לא עדת מנהון.  לא היתה כזאת בישׂראל לפנים, לא בימי חיי העני שבתהלים אשר התאונן על בעל-העגלה שלו וקרא: "עִנה בדרך כוחי קִצר ימי!" ולא בימי בחרותי אני, כשהגיע פרקי לצאת ראשונה מבית אבי ומתוך ד' אמות של בית-מדרשי ולנסות הצג כף-רגלי על ארץ רבה.

ב

בשנה השביעית למחזור קטן רצ"ה ללבנה, ואני אז כבן שמונה עשׂרה שנה, דבר היה לאבי בחשמונה, ויורני ויאמר לי:

בני, הנה נא גדלת ובאת לימי בחרות.  רואה אנכי כי תורתך לא תתקיים בידך, וָרב, כמו שנאמר לי עליך בילדותך, לא תהיה; את הגמרא הנחת מיד וספרים חיצונים נושרין מחיקך.  אין טוב לך כי אם להתערב עם הבריות ולהתרגל בפרקמטיא.  הנה דבר לי בחשמונה; הבה אשלחך שמה, וכזאת וכזאת תעשׂה.

אבי היה סוחר בזרעוני פשתן ויבול-האדמה.  בימי החורף היה סובב בכפרים וקונה מאת האכּרים עובדי האדמה את מוֹתר תבואת שׂדיהם אשר אתם לפקדון; ובעת יזורבו הנהרות ונצמת הקרח מעליהם ימציא את התבואה אשר צבר ברפסודות אל הסוחרים אשר בערים אחרות.  וזה הדבר אשר שׂם אבי עלי בשלחוֹ אותי: להביא דוגמאות מזרעוני פשתן וזרעוני קנבוס אל מכּריו הסוחרים בחשמונה להראותם לאיש כמשלח-ידו ולאמר לו: ראֵה, מה אתה בורר לך.

לא ידעתי מי מלל לאבי בילדותי כי עתיד אני להיות מורה-הוראה בישׂראל, אבל אזכור כי מנעורי באמת גדלוני לרב ומקדמת ילדותי ספו לי כתורא.  שנים רבות למדתי תורה מפי ר' זבולון ראש-הברזל, הנקרא כן על שם חריפותו שהיה עוקר סוגיות גמרא וטוחנן זו בזו בסברא.  וגם אחרי כן כשנקרא ר' זבולון לשבת על כסא הרבּנוּת בלבנה עוד הייתי בא לפרקים אליו ויוצק מים על ידיו.  אודה עלי פשעי כי בימים האחרונים אמנם היתה אתי רוח אחרת; עקרתי רגלי מבית הרב ומבית-מדרשי והנחתי את הגמרא בקרן זוית ואתנה לבי לקרוא בספרי המחבּרים החדשים וגם אל לשונות העמים הרימותי נִסי.  הוא הדבר אשר ראה בי אבי ויוכיחני עליו ויאמר: כל הפּורק מעליו עול תורה נותנין עליו עול סחורה.

אנכי לא התעצבתי אל לבי על התוכחה הזאת ועל העונש אשר הטיל עלי אבי, ולהפך, שׂמַחתי על הגאולה ועל התמורה הזאת, כי זה כמה כלתה נפשי לצאת מקרני-הזויות אשר בם בליתי מרבּית ימי נעורי ולהביט אדם עם יושבי חלד.  ידעתי כי חשמונה יושבת לחוף ימים והיא עיר רוכלת העמים; ובאמור אלי אבי: הבה אשלחך לחשמונה, אמרתי לו: הנני, שלחני!

כשבועים ימים לפני הזמן המיועד לנסיעתי החלו לעשׂות הכנות לדרכי.  בעלי מלאכות שונות באו אל ביתנו להלבִישני ולהנעילני, וגם זאת נתנה שׂמחה בלבי.  החייט הביא לי חליפות בגדים חמים והסנדלר זוג מנעלים חדשים עם קורדיקין[1], כי הימים היו ימי שלהי דסיתוא, תחילת ניסן, והרוחות היו מצויות והגשמים קרובים לבוא.  ביחוד שׂמחתי על הקורדיקין, כי המה היו הקורדיקין הראשונים אשר תפרו לי בימי חיי.  כי כל זמן שהייתי מתעתד להיות רב היו דברים כאלה נחשבים לי כמוֹתרות וכהבלי העולם הזה, ואולם בצאתי להיות סוחר היה מן ההכרח להזהר במלבּוש נאה ונקי, כי האדם יראה לעינים וקורא למאנא מכבדותא.

ביום השבת אחרי חצות אמר אבי אלי: "קרא "ברכי נפשי וקום לך לרחוב העגלונים וראה אם אין בעל-עגלה נוסע לחשמונה".  מעודי לא קראתי "ברכי נפשי בהתלהבות ובכוָנה עצומה כמו ביום השבת ההוא.  נפשי הנוטה להתפעלות מבריאתי דָרכה עוז ביתר שׂאת בימי שׂמחת גילי אלה.  בקראי את המזמור הנפלא ההוא, אשר בו יתאר המשורר האלהי בלשון אש אוכלת ובשׂיח שׂרפי קודש את מעשׂי האלהים בעולמו ומפלאות תמים דעים הנראות על ארץ רבּה וימים רחוקים, ואשר שלוּמי אמוּני עמנו, העושׂים כל מעשׂיהם כמצוַת אנשים מלומדה, יקראוהו בריר חַלומות בין השינה של צהרים ובין הירקות הערוכים להם לסעודה השלישית – בקראי את המזמור הנערץ והנשׂגב ההוא קודם יציאתי לדרך לכרכי הים התלהט כוח דמיוני בקרבי והרקיע עמי לשחָקים ואראה מראות אלהים בחזון לבי.  נדמה לי כי שומע אנכי קול מַשק "המעינים בנחלים בין הרים יהלכון", זמרת "הצפּרים אשר יקננו בעצי ה', ארזי לבנון אשר נטע", קול "הכפירים השואגים לטרף לבקש מאל אכלם"; נדמה לי כי רואה אנכי "הרים הגבוהים ליעלים, סלעים מחסה לשפנים", "זה הים הגדול ורחב הידים, שם רמשׂ ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות", "שם אניות יהלכון ולויתן משׂחק בו"; נדמה לי בהתפעלות נפשי כאִלו רואה אני הקב"ה כביכול יושב על שׂפת הים ומשׂחק בלויתן ולויתן עושׂה קניגיא עם שור הבר.  לא ידעתי נפשי בעת ההיא מרוב התפעלות ועליצות.  ברוח גאה וגאון לבשתי את בגדי החדשים ואנעל את מנעלי החדשים עם הקורדיקין המגוהצים ואצא בקומה זקופה ללכת לרחוב העגלונים.

באתי אל החצר אשר בעלי-העגלות נחתּים שם ואבוא אל אחת האוּרווֹת וארא נער עומד ונותן מספּוא לסוסיו ואשאלהו היש עגלון נוסע לחשמונה?

ומה? השיב הנער לי אף הוא בשאלה במקום תשובה.  האם יש לך איש יוצא לדרך?

אני בעצמי עתיד לנסוע לחשמונה, עניתיו.  היש עגלה הולכת שמה?

אנחנו בעצמנו נוסעים לחשמונה!  ענני גם הוא בקול כמוני.

ומתי אתם יוצאים?

עוד היום, תיכף אחר הבדלה.

כי עתה הניחו לי מקום פנוי בעגלתכם.

עגלתנו גדולה רחבת ידים, ו"מנין" נערים כמוך ישבו בה ולא יוָדע כי באו אל קרבּנה, אמר העגלון הנער בקצת גאוָה.  שובה אל ביתך והכּון לך לדרך לבלי תעבור המועד פן תעצור אותנו.

האמנתי לדבריו ואשוב לביתי ברגלים ממהרות, כי כבר עמדה החמה בראשי האילנות.  בחפזי לא שׂמתי אל לבי כי דש אני בעקבי כמה עברות, פוסע פסיעה גסה ומהלך על גבי עשׂבים.  אהה, עוד כמה דברים עשׂיתי בלילה ההוא שלא כהוגן, והכל בעֶטיוֹ של העגלון.  אחרתי לבוא לתפלת ערבית אחרי קריאת המזמור "על נהרות בבל"; לא עמדתי אחרי התפלה לקַדש הלבנה; לא נתתי לאבי אחרי הבדילוֹ על הכוס לזמר הזמירות ולכלות כל ק"ך הצירופין של אליהו, ואאיץ בו להכין הכל ליציאתי לדרך, כי אמרתי העגלון קרוב לבוא.

שוטה! אמר לי אבי בראותו אותי דוחק את השעה (בשם של חבּה זה היה אבי קורא לי בשעת רחמים ועת רצון).  הבדברי בעל-עגלה תאמין? אם אמר לך כי תיכף אחרי הבדלה יבוא, נפשו בחייו תברך אם יבוא בחצי הלילה.  השמר והשקט.

אבל אנכי לא נחתי ולא שקטתי.  אבי הביא מן הממגורה מן הבּר ומן הזרעונים למיניהם ויקח מהם מלא קוּמצו מכל מין ויצר בחריטים; אמי קפּלה את בגָדי ותשׂימם במלתחה, ואני הייתי מהלך בבית הנה והנה כאיש אשר יהלך על גחלים.  לכל קול שוט וקול רעש אופן נגשתי אל החלון לראות אם לא העגלון הנהו בא, והוא טרם יבוא.  הגיע חצות הלילה, עלינו על משכּבנו לישון, קמנו בבוקר והעגלון לא בא.

אבי הלך לבית-הכנסת להתפלל ואני התפללתי בביתי, מדאגה מדבר פן יבוא העגלון ולא ימצאני.  אבי שב וימצאני סר וזעף.  ישבנו לאכול פת שחרית וירא אבי אותי אוכל שלא לתיאבון.

למה לא תאכל ולמה ירע לבך? שאלני אבי.

שׂבע רוגז אני והוּפרה האביוֹנה, עניתיו בהתגלות לבי.

שוטה שבעולם! שב ואמר לי אבי, למה תרגז? בוא יבוא העגלון אף אם יתמהמה.  יותר ממה שהאורח רוצה לנסוע בעל-העגלה רוצה להסיע.

כשעה אחת אחרי פת שחרית, כראות אבי כי העגלון עוד לא יבוא, פנה אלי וישאל:

האמרת להעגלון איפה אנחנו דרים?

הוא לא שאלני ואני לא הגדתי לו, היתה תשובתי.

ואם כן איכה ידע איפה ימצאך? אמר אבי בצחוק.  איככה זה לא עלה על לבּך להגיד לו מקום מגוּרך? סוחר טוב תהיה אם ככה אתה זריז וזהיר במעשׂיך! הלעיב בי אבי.

זוגתי, פנה ואמר אבי אל אמי, אין טוב בלתי אם תלכי אַת עמו אל בעל-העגלה ודבּרת עמו וגם תפסקי דמים.

ג

כחצות היום, ככלות אמי את מלאכתה בביתה ותתן חוק לשפחתה לבשל ארוחת הצהרים ולהכין גם לי צידה לדרך, קמנו והלכנו שנינו, אני ואמי, לרחוב העגלונים. באנו אל חצר המרכבות, אל האוּרוָה אשר באתי בה אתמול, וארא והנה העגלות עומדות על מעמדן והסוסים על אבוסיהם כביום אתמול ואיש זקן עומד ומסייר הסוסים והעגלות ושני נעריו אתו, ונשמע את קולו מדבר:

המרדעת שעל השׂרוּק צריכה תקוּן מצד פנים; על מכסה העגלה צריך להטיל טלאי; את הפציח תביא אל הנפּח לעשׂות לו סנדל חדש על רגלו השׂמאלית ולקבוע מסמרות בסנדל שעל ידו הימנית.  השמעתם, יוזפא וברקוֹס, את אשר אני מצוה אתכם?

שמענו, שמענו, בעל-הבית! ענו שני הנערים המשרתים לפניו.

שמעתי גם אני בפעם הראשונה בימי חיי שׂפת בעלי-העגלות ואדע כי שׂפה מיוחדת להם, ובה שמות מיוחדים לכל מכשירי העגלות ושמות לכל הסוסים על פי צבעיהם, וכי בלשון ההיא רגלי הסוסים ממול פניהם נקראות ידים.

ברגע זה באנו אל האוּרוָה ואמי אמרה בקול: צפרא טבא! ויפן האיש הזקן, אשר הנערים קראוהו "בעל-הבית", אליה וירא והנה אשה הגונה לבושה מחלצות לפניו, ויסבר אליה פנים ויאמר:

צפרא טבא, בעלת-בית, צפרא טבא! מה תאמר נפשך העדינה? האם בדרך אַת אומרת לצאת?

לא אני, כי אם בני זה העלם נוסע לחשמונה.

בעל-העגלה הביט אלי וימד אותי בסקירת עינו מכף רגל עד ראש, כאילו חפץ הוא לדעת את משקלי וכמה יקח בעד כל כּכּר וככר משׂא אשר בי, ויאמר:

בחור חמד כוּלו, בחור וטוב! כל מין דין הבו לן!

ומי ומי ההולכים לחשמונה? שאלה אמי.

שתי עגלות-צב תצאנה ואני בעצמי הולך עמם, ענה העגלון.

אולי העגלות טעונות משׂא? שבה ושאלה אמי.

הס מלהזכיר! ענה העגלון.

או אולי רבּו הנוסעים עד אפס מקום?

ה' עמך, גברתי! למה תדברי כדברים האלה? האם מררי בעל-העגלה איננו יודע דין צער בעלי חיים? יודע צדיק נפש בהמתו! העגלה האחת אמנם טעונה משׂא, אבל העגלה האחרת שׂכוּרה מאת "פריצה" אחת, לה ולשפחתה ההולכת אתה, ושם מקום אתי לנוסע אחד מבני עליה.

ואולי תתעכבו במקומות אשר אתם עוברים ותשהוּ ימים רבים בדרך!

חס ושלום! בקפיצת הדרך נלך, כמראה הבזק.

ומתי תצא לדרך?

בעוד שתים שלש שעות הכל יהיה מוכן ונִסעה ונלכה.

מדי דבּרם נתתי עיני בנערים העומדים אתנו ואכיר את הנער אשר דבּר עמי אתמול, ואתעבּר בו וָאוֹמַר:

הלא אמרת כי עוד אמש תצאו לדרככם, ולמה רמיתני?

הנער לא ענני דבר כי אם נתן עינו בבעליו והוא ענני תחתיו:

אמת הדבר, אָמוֹר אמרנו בתחלה לצאת אמש אחרי הבדלה, אבל בבואי לבַקר את העגלה מצאתי אחד מחשוּקי האופנים רופף ואשלח אל החרש המסגר לחזקהו ויוחר עד עתה.

ומה מחיר הנסיעה לחשמונה? שאלה אמי.

בעלת-הבית, ענה העגלון בחלק שׂפתים ובפה חנף.  מוּדעת זאת כי מחיר הדרך בעד כל נוסע מכאן לחשמונה בכל ימות השנה הוא שקל כסף; ואולם עתה כשהימים ימי ערב יום-טוב והדרכים התקלקלו לא תחטאי לאלהים אם תתני כסף משנה, שני שקלים.

לוּ יהי כדבריך, ענתה אמי, לא אעמוד על המקח רק בתנאי שיהיה בני יושב בתוך היריעות תחת הכּפּה ולא במקום הגלוי.  פן יהיה גשם ובני רך וענוג ולא נסה ללכת בדרך.

העגלון שב והביט אלי בעינים מפיקות ערמה ויען ויאמר:

יהי לבּך בטוח, גברתי, כי בנך יהי יושב בסתר עליון; בצל שדי יתלונן אצלי.  הואילי נא לתת קלבון.

וכמה? שאלה אמי.

תני נא שקל הכסף שלם, ענה העגלון רכּות.  הן לך בעלת-הבית אחת היא, כסף משנה לא תשלמי, ולי השעה דחוּקה לקחת מספוא ושבלי-שועל לסוסים צידה לדרך, ולהניח גם לבני ביתי.

אמי נתנה לו שקל כסף ותשב ותשאל: ומתי תעמוד עגלתך על פתח ביתנו?

ואיה מקום כבודך? שאל העגלון אף הוא.

במבוא המפולש היוצא לרחוב הגשר, בבית הקיצון.

הלא כבר מלתי אמוּרה, ענה העגלון בשׂוּמו את השקל בכיסו, כי בעוד שלש או ארבע שעות נצא, ככלות הנפח והסקאי את מלאכתם.

קול העגלון נשמע לי עתה כאִלו איננו רך ונוח לאוזן כאשר בתחלה, גם לא נכחד ממני כי כבר הוסיף שעה אחת על הזמן המוגבל, וָאוֹמַר אליו בפנים נזעמים:

ראה לבלי תַשלה אותי גם הפעם, כאשר עשׂה לי נערך אמש, באמרו לבוא ואני חכּיתי לו ותדד שנתי מעיני.

העגלון הביט אלי בפנים שׂוחקות ויאמר: בן יקיר, אתמול דבּר עמך יוזפא המצליף והיום דובר אליך מררי בעל-העגלה בעצמו.  אם נגזלה שנתך בלילה שעבר הנה בדרך תוכל לישון כנפשך שׂבעֶך.  תחתיך יוצע בעגלה חבילי שחת ושכבת וערבה שנתך כאחד הפרתמים.

ד

כאחד הפרתמים בפנים מאירות ובגרון נטוי יצאתי מרחוב העגלונים ונלך ונשב אל ביתנו.  אמי החישה את מעשׂיה לצייד אותי לדרך.  בחבילה מיוחדת הניחה בר-אוָז צלוּי ושני קורקבנות צלוּיים, גם מעשׂה אופה ומיני מתיקה שׂמה בצרוֹר, ותחשב דרכי לשני ימים עד בואנו לחשמונה, למען אשר לא אלך לנוע על שולחנות בתי-המלון לאכול מן הפגוּלים אשר שם, הם המאכלים הנפסלים בלינה ונעשׂים פגוּל.  אבי רשם על חריטי הדוגמאות מחיר כל כּוֹר הזרעונים למיניהם וישׂם את החריטים במרצוף, הוא שׂק קטן של עוֹר עשׂוּי לדבר, ויוֹרני ויאמר לי לסור בחשמונה לבית דודי ר' אברהם והוא יעזרני בדבר.

דודי זה, דוד אמי ר' אברהם, או כמו שהיו הבריות קוראים לו בשמו הגדול במלואו: "ר' אברהם-יצחק-יעקב-שׂרה-רבקה-רחל-לאה'ס", אף על פי שהיו לו שבעה שמות כיִתרוֹ והיה נקרא על שמות אבותיו ואִמותיו כגדולי ספרד, בכל זאת לא היה לא מבני בניו של יִתרוֹ ולא מגדולי ספרד, כי אם – סרסור בין הסוחרים בחשמונה, אשר גם עסקי אבי היו נחתכים על פיו.  אליו צוַני אבי לסוּר בבואי לחשמונה והוא יעזור לי ויהי לי לפה אל הסוחרים.

ככה עברו שלש שעות והעגלה לא באה; עברו עוד שלש שעות אחרות ועקבות העגלה לא נודעו.  אז קצרה גם נפש אמי וכלוּ עיניה מיחל, ותפצר באבי ללכת הוא אל בית העגלון לדפוק אותו ולהאיץ בו.

– שוטה! אמר לה אבי (גם לאמי היה אבי קורא בשם חבּה זה בשעת רחמים ועת רצון); אנה אלך ועל מי אדבר ואעידה וישמעו? הטרם תדעי את דרך בעלי-העגלות, כדרך שאר בעלי-המלאכה, כי בכבדוּת יתנהלו ומעבירים המועד אשר יעדוּ? אלמלא מהרתּ לשקול על ידו את הקלבון כי אז עוד היה מתירא שמא נלך לבקש עגלון אחר; עכשיו אנחנו משוּעבּדים לו, ולא הוא לנו, ואין טוב לנו בלתי אם לשבת תחתינו דומם ולהוחיל.

יִחלנו כל היום והעגלה לא באה.  כל בני ביתי עלו על משכבותם לישון ואני לא פשטתי את בגדי ולָבֵש בגדים התנפלתי על ערשׂי ושנתי נהיתה עלי.  ככה עבר כל הלילה אור ליום ב' ואנחנו קמנו בבוקר מצפּים ליד דרך רח' העגלונים והעגלה לא באה.  רק כחצות היום, כאשר התעודד אבי ללכת בעצמו לבקש את העגלון ולראות אשר קרהו, נשמע קול שעטת פרסות סוסים, ועגלת-צב רתומה לשלשה סוסים בעלי גוָנים שונים, סמקן, ירקן וברקן, ונער קטן נוהג בם, באה ותעמוד על פתח ביתנו.

כאשר ירבּה ויפרוץ רכב הברזל בארץ כן ימעטו ויצערו בעלי-העגלות ורכוביהם, ועוד מעט והיו כלא היו ולא יהיה להם עוד זכרון עם שיהיו לאחרונה, ובנים יוָלדו לא ידעו מה דמוּת יערכו להעגלות ההן ומה שמץ דבר נמצא בהן.  מן הראוי היה לשׂוּם אחת העגלות ההן בגנזכי שׂכיות החמדה למשמרת לדור אחרון, כאחד מכלי הענוּיים שבם נדוֹן ישׂראל ברסוּק-אברים בימי נדודיו וטלטוליו; ולפי שאין לנו שערי גנוזים כאלה לקדמוניות ישׂראל לא נשאר לנו בלתי אם לכתוב על הספר בדיוֹ תבנית העגלות ההן ומראיהן לזכרון לדור אחרון.  העגלות של בני גרשון ובני מררי היו משני מינים: מקוּרוֹת על פני כולן ומקוּרוֹת עד החצי.  מראה העגלה המקוּרה כאוהל רועי גדול או כאחד מאהלי קדר אשר בם יגוּרו איש וביתו גבר ונחלתו.  חשוּקי עץ גדולים כעקוּלי בית הבּד נטוּיים עליה לרחבּה מקצה העגלה ועד קצה ומכסה בד אָמוץ כעין פיח הכּבשן, או מכסה מחצלת של קנים מעשׂה אורג פּרוּשׂ עליהם מלמעלה, קשוּר ומהוּדק היטב אל החשוּקים ואל המוֹטוֹת.  וסרח העודף מן המכסה סרוּח על אחורי העגלה, אשר שם כעין זיז יוצא ועליו כד העטרן, הוא זפת מזוּקק, למשוח בו את ידות האופנים.  המסעד, אשר דרך בו יעלו, וידות האופנים מזה ומזה אחוזים אל חיק הרכב בשלשלאות של ברזל.  חיק העגלה עמוק ושם ישׂימו את הכבוּדה וכל משׂא ועליהם ישטחו שטוֹח שכבת חציר ושחת והיה למושב ולמשכב להנוסעים ופתח העגלה בצדה, מוצק לא רחב, ופרגוד חפות עליו, והנוסעים בעלותם כפופים וצפופים דרך הפתח הצר הזה נראים כעכברים הנכנסים אל חוריהם.  האויר בתוך העגלה מלא יסוד החנקי וישׂם מחנק לנפש, יען כי סגורה ומסוגרת היא על כל עבריה מסביב ואין דרך לרוּח הצח לבוא בתוכה; וריח העגלה כריח שׂדה אשר חנתה עליה מחנה ויתד לא היתה להם על אֲזֵניהם, כי מעולם לא נגעה בחיק העגלה בורית מכבסים ולא בא עליו נטף מים לרחצו ולנקותו, וכל הריחות אשר קלט, ריח הסוסים וריח עשׂבות הרקבון וריח הנוסעים השונים, - כבולעם כך אינו פולטם.

העגלות המקורות עד חציין קטנות הן במדתן, והאויר והריח בהן טובים מעט מן העגלות הקטוּרות, אבל לעוּמת זה במקום המגוּלה היושבים צפוּיים אל הגשמים ואל הרוחות המנשבות.  בעגלות כאלה המושב מלגיו, תחת האוהל, הוא מושב הראש, המקום הנכבד, כמו כותל המזרחי בבית-הכנסת, ובמקום המגוּלה הם המושבות הפחותים המשתלמים בזול, כמו המקומות בבית-הכנסת אחורי הבימה ואצל הכיור.

העגלה אשר עמדה על פתח ביתנו היתה ממין השני – חציה מקורה.

הנער המצליף, הוא הדופק את הסוסים בשוט אשר בידו, נשאר על מושבו על העגלה לאחוז את הסוסים ובעל-העגלה בעצמו בא בחפזה הביתה ויפן כה וכה ויאמר:

אַיכּה, בחור מוּרם מעם!? מהרה חפציך וקוּמה, נסעה ונלכה כי אץ לנו הדרך.

אם אץ לך הדרך, גער בו אבי, מדוע אֵחַרת עד בוש? ואתה אמרת כי עוד אתמול בוא תבוא ולא תאחר!

הנפח והסקאי עכּבוני – חוֹח יִירשם! – כי לא גמרו את מלאכתם עד היום, התנצל העגלון; ואמנם אמור אמרתי לרעיתך הכבוּדה כי בוא אבוא כתום בעלי-המלאכה ההם את מלאכתם.  מַהרה, בחור מוּרם מעם, הצהיל העגלון פניו אלי, לבש בגדיך וצא שב על העגלה.

"לבש את בגדיך!" חזרתי אני על דבריו ברוגז קול.  אני מאתמול לא פשטתי את בגדי, וכל הלילה שנה בעיני לא ראיתי, כי בכל רגע ורגע הייתי מחכה לך שתבוא.

השמר והשקט, ענני העגלון בפנים מסבירות.  אפּריון עשׂיתי לך בעגלה כמלך שלמה, ושכבת וערבה שנתך והרצית את הלילות אשר שנתך נהיתה עליך.

לדברים האלה באה אמי הביתה אשר יצאה לראות בעגלה, ותאמר:

ר' בעל-עגלה!  הלא אמרת כי רק ארבע נפשות תהיינה בעגלה ובני ישב אל מושב הקיר, ועתה מושב הקיר מלא ובעגלה יושבות שלש נשים וביד האחת תינוק, וגם איש לובש בגד עִדים יושב שם...

בעלת-הבית! אמר העגלון בקחתו את המלתחה והמרצוף תחת אצילי ידיו, – הרגעי ודוֹמי! לבנך יהיה מקום פנוי בראש תחת הכּפּה, כאשר הבטחתיך, גם מספר הנפשות אינן מרוּבּות מאשר אמרתי. תינוק יונק משדי אמו במה נחשב הוא? והאיש הלובש בגד עִדים מלמד הוא, המלמד לילַדי, ואני מוליכהו ליום-טוב לעירו למתקה חנם אין כסף.  הגם מלמד נפש הוא?

אף כי רוחנו היתה נכאה ולא עת שׂחוק היה לנו בכל זאת שׂחקנו על נמוקי העגלון הערוּם היודע להתנצל באמתלאות שונות; ואבי אמר לאמי:

הניחי לו; מי יתן ולא ירבּוּ הנוסעים עוד על אלה ולא יציצו מעיר כעשׂב הארץ!

בין כה לבשתי את מעילי ואשׂים רגלי בקורדיקין ואפּרד מעל הורי, ואמי נשקה לי בעינים מלאות דמעה ותוסיף ותאמר אל העגלון:

למען השם, ר' בעל-העגלה, לאַט לי לנער.  שׂימה עינך עליו, כי יחיד הוא לי, רך וענוג, וזאת הפעם הראשונה אשר הוא יוצא לדרך.

העגלון תקע ראשו ורוּבו אל תוך העגלה ויקרא אל היושבים שם:

– התנגשו נא, רבותי, מעט ופנו מקום לעלם הזה…

– איפה תושיבהו פה? נשמע קול אשה מתוך העגלה, העל ברכי אושיבהו?

– למה יחרה לך, שפרה!? נשמע קול העגלון עונה מהתלות.  האם לא נסית לשעשע ילדים על ברכיך? הלא מילדת אַת וכמה ילדים יוּלדו על ברכיך!

ויעלני על העגלה ויושיבני אל מושב הקיר תחת היריעה ואת המלתחה והמרצוף שׂם מַרגלותי בקרקע העגלה, והוא קפץ וישב על ירך העגלה, על המוט, ורגליו תלויות החוצה ויקרא לנערו:

ברקוס, נהג וָלך!

הסוסים נתרו ממקומם ומרחוק עוד נשמע קול אמי מעל מפתן הבית:

צאתכם לשלום!  למען השם, ר' בעל-העגלה, לאַט לי לנער!

אהה אמי, הכרע הכרעתּני!  אַת אמרת היטב תיטיבי עמי כי תביאני לחסות תחת כנפי בעל-העגלה ואַת לא ידעת כי מכור מכרתּני בידי אדונים קשה, כי הרכבתּ אנוֹש זה לראשי ויהי לי לאפוטרופוס, והתעמר בי תחת היותו למגן לי!

ה

בעגלה אל מושב הקיר ישבו שתים נשים.  האחת צעירה לימים כבת עשׂרים וחמש, טובת תוֹאר אבל חורת פנים כאיש אשר זה מקרוב עמד מחליוֹ.  היא היתה אשה פולנית ושמה ברוריא (Waleria) בת אחד האצילים הקטנים בעל אחוזה בסביבות חשמונה ונשׂוּאה לאחד הפּקידים בערכאות בלבנה.  לפני שני חדשים המליטה בן, ויהי כי מלאו ימיה ללדת ותשלח אמה אליה מחשמונה את שפרה המילדת העברית, היא שפרה אשר על ברכיה יוּלדו כל בני אשת האציל אֵם ברוריא, ומדעתה כי שפרה מילדת טובה וחכמה היא שלחה אותה מחשמונה ללבנה לעזור לבתה המבכירה על האָבניִם; ועתה כקוּם ברוריא ממטתה ושבה לאיתנה הואילה לעלות לבית אביה לימי חג פסחם, אשר חלו בשנה ההיא בזמן אחד עם חַגנו, לראות את שלום הוריה ולהראות להם את בנה הנולד לה ולהביאו שם בברית אמונתם; ואישה אמר לבוא גם הוא אחריה כעשׂרת ימים אחרי כן, כאשר יִפּסקו הישיבות בבתי הערכאות.  ושפרה המילדת, אשר ישבה עמה בלבנה כל הימים ההם, הולכת עמה לשלחה ולשוב גם היא אל ביתה לחשמונה לחג המצוֹת.  היא האשה השניה יושבת אתנו בעגלה, והיא כבת חמשים, ואף כי ימי עֶדנתה כבר חלפו בכל זאת מראָה נאוה כימי נעוריה וחכמתה תאיר פניה ותעיד עליה כי אשת חיל היא.  השלישית היתה שפחת ברוריא, ההולכת עמה לשרת אותה ואת בנה בדרך, שפחת מלוּג אשר הביאה ברוריא לבית אישה מבנות האכרים אשר לאביה – כי בימים ההם האכרים טרם נשתחררו והיו מקנת כסף אדוניהם, השפחה היתה אשה כבת שלשים ומעלה, רעת המראה מאד, חוטמה בלום, שׂפתיה עבות, שׂערה דומה לאניצי פשתן ושמה: "לכלוכית".  האיש אשר ישב אתנו היה כבן-ארבעים, גבר אין אֱיָל, דל בשׂר ואחוּז-שיעוּל, גנוחי גניח ומוציא ליחה תמיד; הוא המלמד אשר עליו אמר בעל-העגלה כי איננו בכלל נפש, וגם הוא הולך לשוב לחג הפסח לעירו למתקה, כי שם ביתו זו אשתו.  אלה הם הנוסעים אשר מצאתי בעגלה בבואי גם אני אליהם.  השפחה ישבה לנוכח גברתה אצל המלמד במקום המגולה, ולי פּנוּ מקום לשבת תחת הכּפּה על יד המילדת.

אני בשמעי את דברי המילדת אל העגלון כי צר לה המקום לשבת שלָשתנו יחד צמצמתי את עצמי כפי יכלתי במקצוע העגלה ונדחקתי אל הקיר לבלי אהיה דוחק את רגלה.  בראותה בי מידת צניעות זאת הסבירה לי פנים ותאמר:

ארורים הם בעלי-העגלות כי כולם כוזבים!  אני שׂכרתי לנו את העגלה ונתתי שׂכרה בתנאי שרק אנחנו נשב במושב הפנימי, ורשות נתתי לו, על פי הפצרתו, לקחת רק עוד אחד או שנים אשר ישבו במושב החיצון; ועתה הוא מושיב אותנו צפופים כקוליס האיספנין בקופא.  ואולם לא בך האשם, עלם נָבָר; הן ברשות באת וגם אתה קנית מקומך במיטב כספך.

גם לי אמר, עניתיה, כי רק ארבעה נוסעים יהיו בעגלה, וגם אני התניתי עמו תנאי קודם למעשׂה כי אהיה יושב תחת התקרה דוקא.

על כן אל נא תצמצם עצמך יותר מדי, הוסיפה האשה לדבר על לבי, כי סוף סוף הלא טוב הושיבוֹ אצלי אותך מהושיבו אצלי איזה איש לבוש סמרטוטין אשר מצוֹאָתו לא רוּחץ.

לדברים האלה הסיעה שפרה אליה את הכּר אשר היא יושבת עליו ותפַנה לי מקום ותפן אל שכנתה ותאמר אליה בדברי חן:

התכנסי גם אַת, ברוריא כמעט קט ויהי מקום לשלשתנו.

בעל-העגלה אשר ישב עד כה כחרש לא ישמע, כשמעו את דברי שפרה האחרונים וכראותו כי האנשים התנגשו יחד לפנות לי מקום, פצה שׂפתיו ויאמר:

הטיבותן לעשׂות.

אבל, ר' מררי, עניתי אף אני חלקי, הנה נא אמרת כי אפריון עשׂית לי כמלך שלמה, כי על מושב מנוחות תושיבני ובנאות דשא תרביצני, ועתה הנני יושב אל עקרבּים; על גבי חורשים חשוּקי התקרה ותחתי חדוּדי חרשׂ אשר לא ידעתי שחרם, הדוקרים כצנינים את בשׂרי, הגד נא במה רפּדת יצוּעי ואם בכל הדרך אשר נלך בה יהי לי כזאת?

בן יקיר האמוּן על תולע! ענני הוא בלזות שׂפתים, שׂים נא ידך תחת ירכך ותראה כי לא אל עקרבים, לא על חדוּדי חרשׂ אתה יושב.  מושבך ממתקים וכולו מחמדים.  תחתיך יוצעו חלות דבש, ככרות נופת אשר סוחר אחד מביא מלבנה לחשמונה.  אם לא ימתקו לך רגבים אלה הנה בבוא העגלה ההולכת אחרינו אוציאם מזה ואניחם שמה ורוַח לך.  אל תרגז, הנה אנחנו באים לריסה, שם מונחים לי חבילי שחת, ואשׂימם בעגלה ויהי לך מצע להשׂתּרע, ולכל בשׂרך מרפּא.

בין כה יצאו הסוסים מן המבוא ויגיעו עד קצה רחוב הגשר.  שם עמדו ומפנת הרחוב נראה הולך וקרב אלינו איש כבן ארבעים וחמש, לא ארוך ולא גוּץ, פניו חוּמים ששזפתהו השמש, והוא לבוש בגדים כבגדי הערביאים וצניף על ראשו; ולו אין כל זולתי הטלית ותפלין בידו ושׂק של עוֹר קטן מתחת לזרועו.  בגשתו קפץ בעל-העגלה וירד ממקומו אל המלמד:

ר' בנימין, קרב אליך ותן מקום לאורח הזה...

– מה? הרעימה עליו המילדת בקול גאונה; העוד פנים חדשות הבאת לנו?

– הסי, הסי "פריצתה", ואל תזעקי, ענה בעל-העגלה.  האיש הזה ממקום קדוש יהלך, מירושלים עיר הקדושה הוא בא ועפר ארץ ישׂראל הוא מביא למכּור, ורק עד מקהלות הוא הולך; ואַת הלא אשה יראת אלהים אַת כאִמותיך המילדות העבריות במצרים אשר שם האחת מהן היה כשמך ותיראן את האלהים, ולא תבעטי באדם קדוש כזה.

לתמהון לבבי ראיתי כי הדברים האלה פעלו באמת על המילדת ותחדל מדבּר והירושלמי עלה על העגלה וישב לצד המלמד, ומררי ירד מעל העגלה וילך ברגליו.

בצעדים מדוּדים הלכו הסוסים כחצי שעה והנער הנוהג בם לא דפקם עד בואם ריסה, היא פרבר האיר לבנה, רחוק ממנה כאַלפּיִם אַמה במדה.  ולמה נקרא שמו ריסה? לפי ששם היה עמק שוה (דמתרגמינן בית ריסא) ומקום פנוי לפַקד שם את צבאות אנשי החיל הרוכבים בסוסים, ולכן יש אשר יקראו לו "שער הסוסים".  שם עמד בית אכסניא, ובבית חנות אשר בה ימכרו מספּוא ושבולת-שועל, עטרן ושמן פקוּעות, חבלים ומוטות ומוסרות, אוּכּפים ומרדעות, אפסרים ופרוּמביות, זוּגים וטרסקלים וכל מכשירי הקרונות וצרכי בעלי-העגלות.  על פתח החנות הזאת עמדה העגלה, ופתאום ראינו והנה יד שלוּחה ותשלך אל תוך העגלה חבילה גדולה של שחת ושׂק מלא שבולת-שועל, גם שמענו ידים ממשמשות מאחורי העגלה וממלאות את כד העטרן ומהדקות אותו בחבלים.  דמינו כי אחרי כל אלה נסע ונלכה בלי מעצור, אך תקותנו נשארה מעל, כי רבע שעה על רבע שעה נגוז ועבר ועגלתנו עמדה לא משה ממקומה.  התינוק החל לבכּות ואמו שעשעתו על ברכיה ותחלוץ שד להיניקהו.  הירושלמי עצם עינו מראות ברע, המלמד התנמנם והמילדת מקוצר רוח הוציאה לרגעים מחיקה את מורה השעות של זהב אשר לה ותסתכּל בו, ובכל פעם קללה את העגלון קללה נמרצת.  עבר עוד כרבע שעה ונשמע את קול בעל-העגלה קרב והולך ומדבר עם איש אחר:

אל תירא ואת תחת; סחורתך חבוּלה וארוּזה היטב.  מקצתה מונחת פה ומקצתה בעגלה האחרת ההולכת אחרינו.  ואתה פה שב אתנו ונלכה עד "קהלתה", כי שם נחכּה עד בוא העגלה השניה ונצא בשיירא.  בדרכים מקולקלים כאלה אין לבעלי-העגלות ללכת עדר עדר לבדו, כי אם ילכו שנים איש את אחיהו יעזורו, ואילו האחד שיפול במהמורה ואין שני להקימו.

העוד לא מלאה מידתך, אַמת בצעך, נפש רחבה!?  נתנה שפרה עליו בקולה, בגשתו עם הנוסע החדש אל העגלה.  ואיפה תשׂים כל הנפשות האלה, האם תדוּש אותם תחתיהן כהדוֹש תבן?

בפעם הזאת כפי הנראה התקשה בעל-העגלה למצוא לו אמתלא להשך מעליו חמת המילדת הרגזנית, אבל המקרה היה בעוזריו.  האורח החדש נגש אל פתח העגלה ויסתכל בה ויקרא:

האַתּ היא שפרה הנוסעת פה? ינעם לי לארוח לחברה אתך!

אחרון אחרון חביב!  אמרה שפרה פתאום בשׂחוק ופניה לא היו עוד.  יצחק מחשמונה!  אי מזה תבוא ומה מעשׂיך בזה?

יצחק החנוני ושפרה המילדת היו שניהם מעיר אחת, מחשמונה, והיו מכירים זה את זה מקדמת דנא.

הלא ידעת, ענה אותה האורח החדש על שאלותיה, כי בראשית החורף הזה פסק לי המן וירדתי מעל שוּלחן חותני, ועתה הנה פתחתי לי חנות של צרכי אוכל נפש ובאתי הלום ללבנה לקנות סחורה, חלות דבש ונופת צופים של פסח וכל ראשי בשׂמים.  ואַת, שפה, מה תעשׂי כי השלכתנו אחרי גו ותעזבי את עיר מושבך ואת מכּיריך ללכת לימים רבים לעיר אחרת? הנה אשתי באה עד משבּר והמליטה בת ואנחנו בקשנוך ולא מצאנוך.  ידעתי עוד רבות מנשי מכּרינו אשר מלאו ימיהן ללדת והנה יושבות ומחכּות עד בואֵך ואינן חפצות לשבת על המשבר בלעדיך.

את דבריו האחרונים אמר יצחק כמהתל בשׂחוק קל ושפרה וגם ברוריא שׂחקו על דבריו אלה ולא רעמו פנים עוד.  ומררי בעל-העגלה ראה זאת וישׂמח בלבו וימהר ויניח את שׂק שבלי-השועל בחיק העגלה בתּוך, בין רגלי היושבים מזה ומזה, וילחש באזני השפחה ותנח את מקומה ותרד ותשב על השׂק לרגלי גברתה, ויצחק החנוָני עלה וישב על מושבה.

האורח החדש הזה איש צעיר לימים כבן עשׂרים ושלש.  את שמו ומקצת תולדותיו ומשׂאו ומתנו כבר שמענו מפיו.  מתוך דבריו אל שפרה ראינו גם כי לא איש אובד עצות וחסר טעם הוא; ומלבושיו והכרת פניו ענו בו "שנולד בין החומות", כלומר, שאף אם לידתו וחנוכו היה בין בני הדור הישן, אכן רוח הדור החדש נשבה בו מעט וסר הענן מעליו.

ככה ישבנו בעגלה שבַעתּנוּ, שלשה כנגד שלשה ואחת בתּוך, ובעל-העגלה ישב על יד נערו על המושב החיצון הפונה אל הסוסים ונסע ונלך.  כצאתנו את העיר עמדה החמה בראשי האילנות וכבואנו לקהלתה כבר אתא לילה.

ו

קהלָתָה היא אחוזת אחד האצילים על הדרך העולה מלבנה הרחק מן העיר כשבעה מילין שהם פרסא אחת.  בקצה האחוזה על אֵם הדרך עומד פונדק, בית מדות ורחב ידים וחדרים רבים בו.  הבית ההוא איננו בית מלון-אורחים לעוברים ושבים, כי רחוק מה שיהיה אשר איש עובר אורח יסוּר ללוּן אל בית מלון בשׂדה דרך כחצי שעה מן העיר.  ואולם הפונדק ההוא, בהיותו עומד במקום נחמד ונעים בקרבת גנות ופרדסים ויער צומח עצים, היה למקום מועד לבני העיר בצאתם בימי הקיץ לשׂיח בשׂדה לפנות ערב.  על כן קראו למקום ההוא קהלתה, כי שם היו נקהלות חבוּרות חבוּרות מבני העיר, מטיילים בשׂדה וסרים אל בית-המלון לסעוד לבם.  על פתח בית-המלון הזה עמדנו ונרד גם אנחנו לשתות כוס אחת ולאכול אכילת עראי; ומה נשתוממנו לראות כי שערי האכסדרא הבנויה אל הפונדק נפתחו והעגלה באה בה, וברקוס החל לפתח הסוסים ולהעמידם על אבוסיהם.

האם יצאת מדעתך, עגלון!? קראה המילדת.  הכי דרך פרסה ביום נסע ונלכה ושבועים ימים נסע לחשמונה?

הרגעי ודומי, "פריצתה", ענה אותה בעל-העגלה בפעם הזאת בכובד ראש, אל נא בקצפך תוכיחיני.  כל ההתחלות קשות.  הנה מעבר לקהלתה מתלקט ועולה ההר החלק "הר-שפר", והארץ במעלה ההר ארץ כבוּל וסכנה לצאת יחידי בלילה שם פן תטבענה בבוץ רגלי הסוסים ואין עוזר לנו.  הנה עוד עגלה אחת יוצאת היום מלבנה ללכת לחשמונה; ועתה פה נעמוד עד בוא העגלה ההיא, עד האָסף כל בעלי-העגלות, ואז נצא בשיירא ולעת רעה ועצבון איש את רעהו נעזורה.  על כן שובי, גברתי, למנוחָיכי; "אם תתנהל לאִטך – תבא בעתּך", אמרי אינשי.  היום הזה כלה כענן וילך בטרם אספנו את הנוסעים ואת כל הכבוּדה, ומחר הכל על מקומו יבוא בשלום ונלך בקפיצת הדרך ואשׂא אתכם על כנפי נשרים.

אם ברצון או באונס – אנחנו קבלנו עלינו את הדין, כי מי יקשה אל בעל-העגלה באמור לו: חתחתּים בדרך וסכּנה קרובה לבוא?! הזמן יקר מכל יקר והחיים והאברים השלמים יקרים ממנו!  שפרה וברוריא לקחו להן חדר מיוחד, ולכלוכית עמדה לשפות להן סיר החמים; יצחק יצא לראות בסחורתו אם חבושה וארוזה היא כתקונה; הירושלמי והמלמד עמדו להתפלל, זה בזוית זו וזה בזוית זו, ויאריכו בתפלתם.  שאלתי את פי בעל-העגלה אם יאריך זמן עמדנו במלון ואם אוּכל לשכּב ולישון, כי אחזוני חבלי שנה.

שכב, בני, שכב, אמר הוא אלי בקול שלַו ובדברי רצוּי ופתוּי.  הנה בלילות שעברו נדדה שנתך, על כן בשלום יחדיו תשכב ותישן, ובבוא השעה לצאת לדרך אעירך משנתך, לא אניחך בזה, אל תירא ואל תּחת; הלא אנכי ערבתיך לאמך ומידי תבקשך.

אני שכבתי ואישנה.  כמה ארכה שנתי לא ידעתי; הקיצותי לקול שאון אשר קם במלון ובחצר המרכּבות.  העגלה השניה באה ועוד נוסעים פשטו על הבית ועוד עגלונים התעשׂקו ועשׂו מלאכתם באוּרוָה.  שמעתי את בעל-העגלה ההולך אתנו דופק על חדרינו ואומר: ברקאי! קומנה ונסעה, עתה אין לנו מעצור ללכת, כי האיר המזרח ונקומה ונעלה ההרה.

קמנו כולנו זריזים ונלבש את בגדינו ונשב על העגלה; ותהי העגלה אשר ישבנו בה היוצאת ראשונה, והשניה עוד עמדה בחצר, כי הסוסים טרם כּלוּ לאכול.  מררי מלא את דברו ופנה את כּכרות הנופת ממקום מושבי ויסיען אל העגלה האחרת ולא היו עוד לנו למוקש ולצנינים בצדינו.  מספר הנוסעים בעגלה היה כדאתמול, איש על מקומו ישבנו ולא הוספנו להתאונן, כי לבנו שׂמח כי לא שת בעל-העגלה עלינו נוספות מן העגלה השניה.  ביום שהוכפל בו כי-טוב בבוקר השכם יצאנו מקהלתה שׂמחים וטובי לב על כי סוף סוף הולכים אנחנו.  גם הכּרת פני המזרח ענתה ביום הבא כי יהיה יום בהיר; גם העגלון ישב אתנו בעגלה ורגליו תלויות החוצה, כדרכו, וגם לבו היה טוב עליו ויחל לשׂוחח עמנו ולהתל כאשר אהב:

עתה אתם רואים, אמר אל כולנו, היקוּמו דברי מררי אם לא.  אני אמרתי לכם כבני עליון תסעו וכאחד השׂרים תשבו.  הבטחתי ואקיימה.  עגלתי רחבת ידים היא, ברוך השם, ואם הוספתי נפש אחת או שתים על המספר אשר קצבתי הנה כולכם יושבים רוֵחים, איש מכם לא יצר את רעהו ולא ידחק את רגליו.  וגם אתה, ילד שעשועים, אמר אלי, הנה תקנתי מושבך וחלות הדבש לא ישׂביעוך עוד ממרוֹרים.

איש ממנו לא ענה למררי על דבריו, כי כל אחד היה שׂמח בלבו כי הולך הוא, אם כה ואם כה ישב; ומררי חשב את שתיקתנו כהודאה ויוסף לבדח דעתו, ויאמר:

הלא אמרתי לכם כי כל ההתחלות קשות ואתם הייתם קצרי רוח ותרגזו עלי ולא הארכתם אַפּכם אתי.  הנפש האחת אשר היה לה "אורך אַפּיִם", היא – לכלוכית, הוסיף בפנותו אל השפחה ויסטור באצבע צרדה על חוטמה הבלום.

גש הלאה, שד לשדים!  גערה בו השפחה ותלטוש עיניה הירקרקות לו ותזורר.

אסותא, יפתי תמתי!  קרא בעל-העגלה על עטישותיה.  תכּנסי לחיים ארוּכים ויתאַו המלך יפיך!

על כרחנו שׂחקנו גם אנחנו על התולי בעל-העגלה ועל בדיחות דעתו.

כחמשה מילין עברנו מקהלתה ונבוא עד המקום אשר שם יחל ההר להתלקט ומסלותיו ירומון.  בלילה ההוא היה קור על הארץ ובצאת הגבאים נקרשו ויתעלם עלימו קרח דק; ואולם על ידי זה קשתה הדרך על הסוסים, כי הקור הפך את "הגץ היוני" ל"יתדות הדרכים" ויעשׂהו כגלים על תלמי שׂדי.  מכסה הקרח הדק נשבּר תחת כּפּות רגלי הסוסים ורבּה המכשלה.  כשעה אחת הלכו הסוסים בפיק ברכים הלוך וטפוף והעגלון לא דפקם, ולהקל מעשׂיהם קפץ הוא מן העגלה וילך ברגליו.

קומו נא, הגברים, ורדו מעל העגלה, קרא אלינו כעבור מספר רגעים, לכו כברת ארץ קטנה עד ראש הגבעה ברגליכם; הלא צער בעלי חיים דאורייתא, וגם היום בהיר והרוּח צח ותקבלו שׂכר פסיעות, כי תהיה הליכתכם זאת לכם למשיב נפש ולחלוּץ עצמות.

לבי חלל בקרבי בשמעי את העגלון אומר לנו ללכת ברגלינו, כי חסתי על מנעלי המגוהצים ועל הקורדיקין החדשים אשר יתגאלו ברפש וטיט.  שאר הנוסעים הזכרים קמו ממושבם וירדו ואני התמהמהתי ולא חשתי לעשׂות רצונו ואהי כאיש אשר לא שומע.

העגלון הערוּם הבין בשביל מה אני מתעצל ללכת ויוסף ויאמר:

קום גם אתה, בן יקיר, וּרדה.  הנה חבריך ירדו ולמה לא תהיה גם אתה כאחד מהם? האם תש כוחך כנקבה? או אולי על נעליך המגוהצות תחוס עינך? הנה בצדי הדרכים קפאו הבצאת ולשוא תפחד פחד.

ירדתי בפחי-נפש ואלך אט בצדי הדרך סר וזועף.  ובעל-העגלה הולך אחרי ומהתל בי:

למה יזעף לבך, בעל הקורדיקין, ולמה תלך כמו שבּלוּל תמס יהלך? הראה נא כאיש גבורתך; שׂא רגליך ולכה.

כשני מילין הלכנו ברגלינו ונעל על ראש גבעה; שם רגלנו עמדה במישור ונבּט אחרינו והנה העגלה משׂרכת דרכה ועולה גם היא בצלע ההר.  ואֵד יעלה מן הסוסים כקיטור הכבשן.  ויעמדו הסוסים רגע עד שוּב רוחם אל קרבם, אז יקרא העגלון לנו לשוּב לשבת בעגלה.  אנכי נסיתי לנקות את מנעלי במחצלת, ויהתל העגלון בי ויאמר:

ילד שעשועים, למה תעמול לריק לצחצח את קורדיקיך, הלא עוד כהנה וכהנה תשוב להגאילם בכל הרכסים אשר נעבור עליהם עד הגיענו אל ראש ההר.  חכּה עד בואנו אל המלון בהר-שפר ושם תשביע בצחצחות נפשך.

כאשר פתר כן היה.  עוד שלוש פעמים ירדנו מעל העגלה ונלך ברגלינו.  כחום השמש ונצמת הקרח הדק ונמסו הבצאת הקפואות גם בצדי הדרכים וימלאו קורדיקי רפש וטיט ולא יכולתי ללכת וכמעט נמוֹטוּ פעמי; והעגלון הולך אחרי ומלעיג בי באזני ההולכים אתנו:

אפרוח שלא כלוּ לו חדשיו!  בקורדיקין הוא הולך בשלהי סיתוא לצאת לדרך כהולך למחוֹלת המחנַים.  של קורדיקיך מעל נעליך, קחם בידך ולך, ולא יצרוּ את צעדי אוֹנך.

היטב חרה לי על העגלון המסתּולל בי ומלבּין פני ברבים, כי ראיתי את הירושלמי והמלמד משׂחקים איש אל רעהו בדבּרו, ויהי כרקב בעצמותי; אפס נשׂאתי בשׂרי בשנַי וָאֶדוֹם מיראתי אותו פן יוסיף להלעיג.

ז

בסוף השעה העשׂירית באנו להר-שפר.  הוא כפר קטן העומד באחד מעמקי ההר.  סרנו אל בית-מלון קטן אשר בו רק חדר אחד לאורחים ותנור גדול עומד בו מגיע עד לאמצע החדר, ושולחן ערוך עומד אל קיר הבית ושני ספסלים משני עברי השולחן מזה ומזה, פשוטי כלי עץ.  העגלונים החלו לפתּח את הסוסים ואנחנו נכנסנו אל החדר ונתרפּק על התנור החם, כי קפאו עצמינו מקור.  ברוריא ישבה בקרן-זוית להיניק את בנה; לכלוכית גרפה גחלים מן הכירה ותשפּות את סיר החמין, ושפרה הוציאה מצקלונה מטפּחת לבנה ותשׂימה על פאת השולחן האחת ותעמד כוסות וסִפות וכפות, ותקרא גם לי גם ליצחק החנוָני לשתות אִתן חמים ולאכול פת שחרית.  צויתי לנער העגלון וימציא אלי את צרורי צרור הצידה, ואשׂים לפניהם מן הממתקים וכל מעשׂה אופה אשר הצטיידתי מביתי, ונשב לאכול ולשתות, והירושלמי והמלמד יושבים מנגד אצל התנור ורואים את מעשׂינו.

אנחנו אוכלים ונשמע קול שעטת פרסות סוסים ונשׂא עינינו ונרא בעד החלון ברקוס רוכב על שלשת הסוסים וירד בסתר ההר אשר עלִינו.  ברגע הזה בא מררי החדרה ותאמר אליו שפרה:

אנה שלחת את הסוסים ולמה לא תתן להם מספוא למען אשר נוכל להקדים ולשקוד על דרכנו?

שלחתי את הסוסים, ענה בעל-העגלה לעזור להעגלה האחרת העמוסה משׂא לעיפה לעלות בהר; ואנחנו עוד נספיק לבוא לחרדה ללון.

האם בחרדה אתה אומר ללון, רוצח!? נתנה שפרה עליו בקולה, ואני אמרתי עד מקהלות נגיע היום, ומחר לעת ערב נבוא הביתה לחשמונה!

כאשר ידאה הנשר תדאי, "פריצתה"!  ענה העגלון אף הוא אותה קשות. מי יתן וראיתי את העגלון קל הרגלים אשר יבוא בשני ימים מלבנה לחשמונה בדרכי שאוֹל אלה.

אין להתאנף גם בו, אמרה שפרה אלינו בלחש בראותה כי פנה מררי מעליה.  הנה באמת חתחתּים בדרך.  גם להעגלונים לא נפלו עתה חבלים בנעימים, ונחלתם לא שפרה עליהם.

ובכל זאת קראו למקום הזה הר-שפר!  ענתה ברוריא אף היא חלקה.

מי יודע פתרון שמות כל המקומות אשר קראו להם בני האדם, אמרה שפרה, ומי ישׂים אליהם לב?

פתרון שמות המקומות אשר אנחנו עוברים בם ידעתי אָני, אמרתי בהביטי בפני שפרה וברוריא, ואם יש את לבכן אגידנו לכן.

דבּר ונשמעה אם יודע אתה פשר דבר, ענו שתיהן בבת אחת.

הארץ אשר אנחנו עוברים בה, הואלתי באר להם, נודעה בספרי דברי הימים על ידי הקורות הגדולות אשר קרו בה.  המקום הזה מקום מוכן לפורענות הוא, כי שם נגעל מגן גבורים מגן הצרפתים שומרי ראש הקיסר נַפּוֹליוֹן בנוּסו מן הארץ בשנת תקע"ב; במקום הזה הדבּיקוּם הקאָזאַקען הרודפים אחריהם ויכּוּם מכּת חרב ואַבדן ואת אוצרם בזו.

האם בשביל כך קראו להר הזה "הר-שפר"?  שבה ושאלה ברוריא.  אין זה כי אם בלשון סגי-נהור קראוהו כן! 

הרוסים קראו לו "הר-שפר", הוספתי לבאר להם, יען כי נחלתם באמת שפרה עליהם; והצרפתים אשר נסו מפניהם מנוסת חרב קראו לו "חרדה", הוא המקום דרך שתי פרסאות מזה אשר בו נבוא ללון הלילה.  וגם שם לא עמדו ויוסיפו לנוּס עד העיר הקטנה היושבת בראש ההר, אשר שם נקהלו פליטיהם ועמוֹד על נפשם; על כן קראו למקום ההוא "מקהלות".

הנשים תמהו על ידיעתי הרחבה בקורות הימים ואהי בעיניהן כחכם גדול, והנה לא ידעו כי את המקרים האמתים הוצאתי מספר קטן "הצרפתים ברוסיא", אשר היה בתוך שאר הספרים החיצונים אשר קראתי בהחָבא בית אבי, ואת פתרון השמות בדיתי מלבי.

והכפר "תחת", אמרה שפרה, נקרא בודאי בשם זה יען כי עומד הוא בתחתיות ההר?

מלכך ישפר עלי, שפרה! נענעתי לה בראשי; לב נבון לך המבין דבר מתוך דבר.

שפרה הרכּינה ראשה ותשׂחק אלי כנותנת תודה על דברי חנופה.

ומדוע נקרא שם העיר "תרח"? הוסיפה לשאול ברוריא. 

גם אני גם שפרה לא מצאנו פשר לשם הזה, אבל ברגע ההוא שב ונגש אלינו מררי בעל-העגלה, ונשאל אותו לאמר:

הגד נא לנו אתה, אם ידעת, מדוע נקרא המקום אשר בין תחת ובין מתקה בשם "תּרח"?

פשוט מאד, ענה בעל-העגלה תוך כדי דבור; יען כי שם יגור בעל המלון "ר' תרח".

כל המסוּבין שׂחקו על הפתרון הפשוט הזה, וגם המלמד התערב בדבר וינע ראשו משׂמאל לימין לאות כי לא נחה דעתו בפתרון הזה, ויאמר כמדבר לעצמו: תלי תניא בדלא תניא!

ולמה נקרא שם העיר "מתקה"? הוסיפה לשאול שפרה, אשר השׂיחה הזאת מצאה חן בעיניה.

את זאת אני יודע!  ענה יצחק החנוָני: לפי שיושביה אוהבים מיני מתיקה, וקימא לן כל האוהב מיני מתיקה הרי זה מחסרי הדעת.

אתה בעצמך חסר-דעת אתה! קרא פתאום המלמד, שהיה מבני מתקה וחשב את דברי יצחק לעלבון לו.

כל המסוּבין שבו ויתנו בשׂחוק קולם על סכלוּת המלמד, אשר קפץ בראש ויעד על עצמו כי מחסרי הדעת הוא.  וברוריא אמרה:

אמת הדבר כי "גם בדרך שהסכל הולך לבו חסר ואמר לכּל סכל הוא!"  הן גם אני מילידי מתקה אני ולמה לא נגעו דברי ר' יצחק עד לבי?

מלמד במלמדוּתיה ידיע!  אמרה שפרה בקפּלה את המטפחות ותשׂימן בצקלונה, כי פת השחרית כלתה.

על פני בעל-העגלה עבר כשׂחוק קל בשמעו את דברי שׂיחתנו האחרונים, וישׂט מעלינו ויעבור לבלי ישמע קלון מלמדו מגדל בניו.  והמלמד קם בחמתו מאצל התנור ויצא מן החדר בחרי אף.  גם הירושלמי הגיח ממקומו ויתן את אצבעותיו העשׂויות כיתדות לתוך אזניו ויצא בעקבות המלמד, ובעברו על פני הביט אלי בעינים מזרות חימה, ומפיו נתקו שתי המלים: מושב לצים!

בשעה השלישית באה העגלה השניה נמשכת מכל שבעת הסוסים יחד, וקהל נוסעים עוטרים אותה מסביב הולכים ברגליהם גם הם ומכוּסים טיט ובוץ עד המפשׂעה.  הביאו את הסוסים אל האוּרוָה לתת להם מספּוא.  כשלוש שעות אחרי כן צוָה מררי לאסור את העגלה אשר אנחנו נוסעים בה ולאסור בה חמשה סוסים תחת השלושה.  השמים התקדרו ומטר נתּך ארצה.  כעלותנו אל העגלה לשבת בה נגש אלינו מררי ויחנן קולו בפעם הזאת ויאמר:

התכּבדו מכוּבּדים, התנגשו וקבּלו אצלכם עוד ארבעה מן הנוסעים למען הקל מן העגלה ההולכת אחרינו העמוּסה יותר מדי.  הנה צויתי לאסור חמשה סוסים בעגלה ואני ויוזפה נרכּב על סוסים לצדי העגלה מזה ומזה, כי לא אוּכל בנשף בערב יום להוריד איש מן העגלה ללכת ברגליו פן יקרנו אסון בישימון דרך זה.  ידעתי כי יצר לכם מעט עד בואנו חרדה, אבל אין לך דבר עומד בפני ההכרח.

לשמע דברים נמרצים כאלה לא ערב איש מתוכנו לענות דבר; שפרה הוציאה אנחה השוברת חצי גופה ותלָחץ אל ברוריא, ותושב את השפחה בינינו, ושאר הנוסעים החדשים עלו בעגלה ויתפּשׂו מקום מושב להם איש כאשר יכוֹלוּ – ככה ישבנו אחד עשׂר איש בעגלה אחת, בשלש שורות, איש על גבי אחיו, איש דוחק רגלי שכנו ושכנתו.  בשעה השביעית יצאנו מהר-שפר וכבר רפה היום לערוב ונעל אט במעלה ההר עד חרדה הרחוקה כעשׂרה מילין, ובעל-העגלה ונערו רוכבים בסוסים לימין העגלה ולשׂמאלה ופנסין בידיהם.  כל הדרך ההיא נשמע בעגלה קול אנחות וצוָחות, נוסע אל נוסע קורא: "אהה ראשי ראשי!  רגלי רגלי!" – קרב אליך, אל תכביד עלי עבי גבי מגנך!" – "איד נכון לצלעי!" – ובת קול התינוק מנהמת בינתים.  ותהי כל העגלה לחרדת אלהים!

ח

בחרדה גדולה ובמהומה רבה באנו כחצות הלילה עד "חרדה", כולנו מוּכּים ומעוּנים ומרעידים מן הקור ומהגשמים.  ויחרדו בני המלון לקראתנו כי אין מקום במלון לכולנו.  בעלת-הבית קמה ממטתה ותפנה מקום לברוריא ובנה, ושפרה ערכה לה שלשה כסאות על יד המטה ותשכּב אצלה.  אנחנו הגברים שכבנו בעגלה ונתכס בשׂקים ובמחצלאות מכל הבא בידנו מפני הקור; ושאר הנוסעים קנו מקומם כמתי מצוָה איש כאשר עלה בגורלו, כאשר כרע שם נפל וישכב וירדם.  ובני הבית ובעלי-העגלה לא נתנו שנה לעיניהם כל הלילה, כי אחרי הנפשם שעה אחת שוֹב שבוּ נערי העגלון להעלות את העגלה השניה אשר נשארה בהר-שפר.

כה ענינו בדרך כוחנו ונסענו דרך עשׂרים מילין שהן שלש פרסאות ביום; וכבר כמעט חדלנו מהרגן ומהתאונן על העגלונים, כי ראינו כי עמנו הם בצרה: גם הם התענו בכל אשר מתענים אנחנו; גם הם אינם פושטים את בגדיהם לילה ויום; ביום ממטר השמים ירטבו ובלילה יאכלם קרח.  אפס כי הם כבר הסכּן הסכּינו לראות עמל ויגון כזה, ובהזדמנם יחד לפונדק, בתתם תבן ומספוא לסוסיהם, יאכלו מן הבא לידם, ישתו וישכחו רישם וייטב לבם, יישנו כשינת הסוס באשר יכרעו ויפּולו ורב להם.  לא כן אנחנו הנוסעים, עמוּסיהם, אשר לא נסינו באלה – כלה כוחנו ודִמינו כי בא קצנו.  תם הלחם אשר הצטיידנו מבתינו ביום צאתנו.  אזל הכסף מכיסנו, שׂמלתנו בלתה מעלינו ונעלינו בלוּ על רגלינו ורגלנו בצקה מרוב לכתנו רגלי. – בבואנו "חרדה" ידענו כי עוד יום עברות כזה נשאר לנו לטפל ולעלות אל ראש ההר עד מקהלות העומדת שם במישור, הרחוקה מחרדה כי"ח מילין; ונשׂאנו נפשנו אל המקום ההוא, כי ידענו כי משם הדרך יורד במורד ההר עד "תחת", ואנחנו ראינו את הירידה ההיא כעליה לנו.

ביום הרביעי לא השכמנו בבוקר כי היו העם עיפים, ולא יצאנו לדרך עד נכון היום.  הבוקר היה בוקר לא-עבות, ונרא כי נכון לנו יום טוב, צילותא כיומא דאיסתנא.  אנחנו הגברים, בראותנו את הנערים אוסרים את העגלות, לא חכּינו עוד עד אמור לנו מררי: קומו ורדו!  כי אם יצאנו בנפשנו ונלך ברגלינו בצלע ההר, איש ובן לויתוֹ אתו; אני הלכתי עם החנוָני והירושלמי עם המלמד.  אחרי אשר עברנו ברגלינו כשני מילין עמדנו לנוּח על אחד הרכסים, ונשקיף על פני הבקעה הגדולה והרחבה המשׂתרעת לרגלינו ונתענג על המחזה ועל הדר הטבע השפוּך במקום הזה, על המעינות היוצאים מן ההר, אשר גאו מימיהם מן הגשמים ושטפו ועברו בשצף זרמתם על הכפים ועל הסלעים, והשמש אשר יצא בגבורתו זורע עליהם אור יקרות מלמעלה.  העירותי את אוזן בן לויתי, אשר לבו היה חרד על חלות הדבש וככרות הנופת אשר הניח בעגלה, על מראות אלהים אלה הנהדרים, הנחמדים מזהב ומפז ומתוקים מדבש ונופת צופים, והזכרתיו כי עליהם כבר השתפכה נפש נעים זמירות ישׂראל בימים מקדם.  בעליצות נפשי החלותי לקרוא באזניו על פה את המזמור "ברכי נפשי" בהתלהבות ובכוָנה, כאשר קראתיו ביום השבת העבר לפני אבי, ולבאר לו נעימות כל פסוק ופסוק ויִפעת אמרותיו הנשׂגבות; ובכל מאמר ומאמר אשר קראתי עשׂיתי כמו שאנחנו עושׂים בליל שמוּרים בקראנו: "פסח, מצה ומרור", ואנופף ידי ואַראה באצבעי על הדברים אשר היו לנגד עינינו אשר קראתים בשמם.  כשהוצאתי מפי המלות "עוטה אור כשׂלמה" הניפותי ידי על פני הככר והראיתי על האור השפוך על פני כוּלה, אשר כפלים היה להוֹדוֹ והדרו בעינינו אחרי יום המעוּנן אשר היה אתמול.  באמרי "נוטה שמים כיריעה" נשׂאתי ידי ועיני אל רקיע השמים הנטוּי על ראשינו כטלית שכּוּלה תכלת.  בפסוק "המשלח מעינים בנחלים" הראיתי באצבע על הנחל היורד מן ההר ושוטף ועובר לרגלינו בשצף קצפו.  והחנוָני משתאה לי מחריש לשמוע את דברי ודואג לסחורתו אשר בעגלה אם לא קרה אותה אסון בדרך בלילה שעבר.  בהיותי תפוּשׂ במזמות זו חשבתי לא שמעתי קול צעדי אנשים הולכים וקרבים אלינו.  המה היו הירושלמי והמלמד, אשר מדי עמדנו השׂיגונו גם הם ויגיעו עד המקום אשר עמדנו עליו.

מה תעשׂו בזה? פתח הירושלמי את פיו ואמר.  מפנים אתם את לבכם לבטלה ואומרים מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה.

ומה איכפת לך מה שאנחנו עושׂים, עניתי לו קשה.  ולמה אין אנחנו שומרים עקביך ומתחַקים לדעת את אשר אתה עושׂה!

שמע נא, בחור, הוסיף הוא בכובד ראש כרב השונה לתלמידו.  הנה נא שמעתי עליך אומרים כי בן טובים ובר אוריין אתה, על כן מוצא אני את עצמי מחוייב לקיים בך מצוַת "הוכח תוכיח את עמיתך", כי רואה אני אותך הולך בדרך לא טובים ועובר על דברי חז"ל.

ומה ראיתני עובר על דברי חז"ל, שאלתיו, האם בזה שאתה אומר עלי עתה כי פניתי לבי לבטלה ואמרתי מה נאה ניר זה?

גם מתמול גם משלשום גם מאז לכתך עמנו ראיתיך עושׂה מעשׂים אשר לא יעשׂו.  אתמול הרבּית שׂיחה עם הנשים, גם ראיתיך מסתכל בבגדי צבעונין שלהן, ואתה ידעת מאמר חז"ל: עוצם עיניו מראות ברע – זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה.

מאמרם ז"ל שאתה מזכיר ידעתי, אבל רואה אנכי כי אתה לא תדע פירוש המלות ופשט המקראות.  לא נאמר ועוצם עיניו מראות "רע", כי אם מראות "ברע".  שמוּש הפעל ראה בב' יורה על ההתבוננות וההבטה בעיני השׂכל, ולכן השׂכּילו חז"ל גם הם להשתמש במלת "הסתכּל", שההסתכּלוּת היא היא ההבטה בעיני השׂכל.  ויש שעיניו פקוחות והוא רואה את הדבר ואינו מסתכל בו, ויש שעוצם עיניו מראות ובכל זאת הוא מסתכל באותו דבר.  ועתה הגידה נא לי, אדם קדוש, אדם צנוע, מי גרוע ממי?

חקרן אתה! – נתן המלמד גם הוא עלי בקולו.  – הוא הדבר שאמרו ז"ל: "כל באיה לא ישובון – זו מינות".  נסורה נא מעליו, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה.

וישׂטוּ מעלינו ויעבוֹרוּ.  ויצחק החנוָני צחק בשמעו את תשובתי הנמרצה לשני בני אדם מהוגנים אלה, ויסבּר פניו אלי ויאמר: הטיבות את אשר דברת; ידעת מה שתשיב.  הוא אמר לקיים בך "הוכח תוכיח", אף אתה קיימת בו "ענה כסיל כאִוַלתּוֹ".

מרחוק נראתה העגלה עולה; אני ויצחק נגשנו ראשונה וארא והנה ברוריא יושבת ובוכה ושפרה מדדה את בנה הילד בזרועותיה וגם הוא בוכה.

למה תבכי ולמה ירע לבבך? שאלתי את ברוריא בעלותי על העגלה ואשב במקומי.

בני זה הילד חלה בגרונו, כי נצטנן בדרך הרעה הזאת, ויראה אנכי פן אחזתהו אסכּרה.

אל נא תאמרי כדבר הזה אשר אין לו שחר, ברוריא, גערה בה שפרה באהבה מגוּלה, ואל תפתחי פה לשׂטן.  הלא כבר אמרתי לך כי בדקתי בגרון הילד ואין שם שום סימן אסכּרה...

– אבל הנה התינוק אינו רוצה לינוק ואיננו לוקח הדד, אמרה ברוריא בקול בוכים, וגם צועק ובוכה הוא תמיד, מה שלא היה כן עד כה.

– לדעתי קרוב יותר, אמרה שפרה שהיתה בקיאה בתחלואי ילדים, כי בך, ידידתי, האשם, כי אתּ נצטננת וחלָבך נתקלקל ועל כן התינוק איננו יונק וצועק מחמת רעב.  הנה אנחנו קרובים לבוא למקהלות ושם נלך ונדרוש ברופא.

ט

באנו למקהלות עם דמדומי חמה וסרנו אל המלון העומד בטבּוּר העיר.  העגלונים פתּחו את הסוסים אבל לא העמידום על אבוסיהם כי אם האכילום מלא קוּמצם שחת וחציר ויריצום להביא את העגלה השניה.  שפרה צותה ויביאו לה כּרכּרה ותשב בה היא וברוריא ותלכנה אל רופא הילדים; יצחק יצא אל אחד החנוָנים ממכריו, הסוחר גם הוא בנופת צופים, כי קוָה למכור לו מקצת הסחורה אשר הוא מוליך אתו – צוּקר לפסח.  הירושלמי, אשר הלך אתנו רק עד מקהלות, יצא מבית-המלון לבקש לו דירה במקום אחר, והמלמד יצא עמו לשלחו; לי לא נתן האורח הזה שלום בצאתו, כי חמתו בערה בו עלי.  בין כה וכה והיום רד ובבית-המלון העלו פנסין ונרות.  אני נכנסתי החדרה, הוצאתי מצרורי שׂרידי פרפראות אשר נשארו לי ואסעד את לבי, אחר הטיתי על הספסל אשר אצל התנור ויחם לי וארדם, כי תקפה עלי שנתי.  לא ידעתי כמה ארכה שנתי, אכן שמעתי קול יצחק שואל בקול ומתאונן: אהה, אבדתי אבדתי!  הגשמים קלקלו את סחורתי ואנה אני בא?

הפחד הוא מלא עינים כמלאך-המות, שמעתי קול מררי בעל-העגלה עונה לו, ורואה אפילו דברים שאינם נראים לאחרים.  איפה ראית כי קלקלו הגשמים את ככרות הנופת אשר לך?

ראה והביטה כה, הוסיף לילל החנוני, הנה הככר הזאת כוּלה משקה טופח על מנת להטפיח.

הככר העליונה שהיא החיצונה!  הרגיע אותו בעל-העגלה.  כזאת וכזאת תאכל הדרך המקולקלת בימי רעה ועצבון כאלה.  כי תבוא לחשמונה וּשטחתּם על התנור כדי לנגבם והיתה הלחלוחית שבהם כלא היתה, ולא יפול מסחורתך צרור ארצה.

הבינותי כי כבר שבה העגלה השניה ודמיתי בלבי כי בקרוב נשוב ונסעה ונצא ממקהלות, ואקום ואצו להמשרת לשפות לנו סיר החמים ואקרא ליצחק לשתות עמי חמים ושׂמחתיו מיגונו, באמרי לו כי הנופת לכך הוא נוצר להיות מתמוגג ונהפך לנוזל ומה ממנו יהלוך אם נפלו עליו מים? אבל הוא אמר כי תנחומין של הבל אני מנחמו, ובכל זאת ישב אתי אל השולחן לשתות.  ראיתי כי שפרה וברוריא עדן לא שבוּ; המלמד שב ויושב בקרן-זוית ומתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר, והירושלמי איננו.  שפחת ברוריא יצאה אל האכסדרא ותשכב בעגלה לישון.  בעל-העגלה ומשרתיו, אחרי אשר העמידו את הסוסים על אבוסיהם ואת העגלות על מכונתן, ישבו גם הם אל השולחן לסעוד לבם.  הפונדקית העמידה להם על השולחן צנצנת יין בלתי מהול וכוסות ומַשׂרת מלאה דגים מלוּחים עשׂוּיים בבצלים ובחומץ וקערה מלאה כּרוּב כּבוּש, ותאמר: שבוּ נא, רבותי, אִכלו וסעדו לבכם לפי שעה בפרפראות אלה ואני הנה צויתי לשפות הסיר ולבשל לכם תבשיל חם.

מכל זה ראיתי ונתוֹן אל לבי כי עוד לא בקרוב נשוב ונצא לדרכנו, ואשב סר וזעף ואתעצב אל לבי, כי קצרה נפשי בדרך.  ויהיו לי הרגעים לשעות והשעות לימים ארוכים.  העגלונים היושבים אל השולחן טרם כּלוּ לאכול את הפרפראות אשר שׂמה בעלת-הבית לפניהם והנה קול שעטת פרסות סוסים, הדלת בחצר המרכּבות תסוב על צירה ועגלות וקרונות חדשים נכנסים בה.  בעוד רגע באו הביתה אורחים חדשים, גברים ונשים, עוטים על שׂפם כולם, איש וצרורו בידו, ואחריהם נכנס איש בעל שׂער ואזוֹר עור אזוּר במתניו ושוט ארוך בידו, והוא לבוש אדרת מגז כבשׂים ומכוסה רפש וטיט אשר זורק עליו בדרך.  ראוהו מררי ובני סיעתו ויחרדו לקראתו ויריעו בקול קורא: המגיד!  המגיד! שלום עליכם, המגיד!

בבוא הפנים החדשות האלה אל הפונדק מלא הבית אדם כילק אנשים ונשים גדולים וקטנים, בני ברית ושאינם בני ברית, והמה פשטו כארבה על כל מיני המזונות אשר היו על התריסין ועל השולחן אשר לפני הפונדקית, כי היה העם רעב וצמא בדרך.  רגעים אחדים היה הבית כמגדל דור ההפלגה ובקשות שונות בלשונות שונות נשמעו מפי הבאים, עד כי נלאו בעלת-הבית ומשרתיה לתת לכל איש כלבבו ולהשׂבּיע לכל חי רצון.  ואולם מעט מעט קם השאון לדממה והמון הבריות הלכו הלוך וחסור, כי אחרי אכלם ואחרי שתה בקש ומצא לו איש איש מהם מקצוע למצוא לו שם מרגוע, אשר בבית בבית ואשר בחצר בחצר ואשר בעגלות בעגלות.  כשוֹך המהומה בבית פנה בעל-העגלה החדש, הוא גרשון מחשמונה, הנקרא בשם הכבוד "המגיד", אל בעלת-הבית ויאמר אליה:

פונדקיתא, מה יש תחת ידך דבר מן המוכן לסעוד לבב אנוש, הבי נא הלום כי רעֵב אנכי.

מה תאמר נפשך ואתנה לך, רבי גרשון!? שאלה בעלת-הבית.

מאכל של בשׂר תני לי. בתורה נאמר: בערב תאכלו בשׂר.

יש תרנגולת צלויה קרה; אם אותה תקח לך קח.

בשׂר עוף איננו בכלל בשׂר, השיב "המגיד", שהרי הכתוב אומר: ואת הצפור לא בתר.

כי עתה כּתר לי זעֵיר, כי תבשיל חם מתבשל, בישׂרא דתורא, והוא מצטמק ויפה לו.

בישׂרא דתוֹרא מעליא, אמר "המגיד", הבה ואתאפק ואחכּה עד שיתבּשל.

בעלת-הבית מהרה לשׂוּם מפה על השולחן ולהניח קערות וכפות ומזלגות, וגרשון ומררי קמוּ ויטוּ אל אחת מפנות הבית וארא אותם מתלחשים, ואחר יצאו יחדיו אל האכסדרא אשר העגלות והסוסים עומדים שם.  כחצי שעה אחרי כן שבוּ שני העגלונים וישבוּ אל השולחן ונעריהם ומשמשיהם סביבם.  אני ויצחק החנוָני ישבנו אל קצה השולחן מעבר מזה, שנינו עצובי רוח איש עטוף במר נפשו.  הפונדקית הביאה אל השולחן תבשיל של גריסין עם תפוחי-אדמה ובשׂר בהמה גסה ותאמר אליהם:

אכלו, רבותי, וייטב לבכם; התבשיל מאכל מלכים הוא.

מאכל מלכים נאה לנו, להעגלונים, אמר "המגיד" בקחתו התרוָד להערות בו מן הקערה אל המַשׂרת אשר לפניו. כי "מנהיגי הדור" אנחנו ואם לא מלכים ממש – בני מלכים אנחנו.

כל ישׂראל בני מלכים הם! נענה המלמד מקרן-זוית שלו.

"המגיד" הביט בפני האיש הדובר בו ויכּירוֹ ויאמר אליו:

ר' בנימין חביבי!  אמנם כדבריך כן הוא כי כל ישׂראל בני מלכים הם, אבל לכל ישׂראל אבד ספר היחשׂ שלהם ולא נמצא ויגואלו מן המלוכה, ואנחנו יודעים כי יוצאי ירך עגלון מלך מואב אנחנו, שהרי בשביל כך נקראנו "עגלונים".

הסכּת ושמע! אמר אלי יצחק החנוָני בלחש.  עתה תשמע דברי תורה נפלאים ומיוחדים במינם.  כי כן דרך האיש הזה החושב עצמו לבר אוריין, כשיזדמן לפונדק אחד עם בני אומנתו להשמיע באזניהם חדושי תורה אשר הוא בודה מלבו.

האם עגלון מלך מואב יהודי היה? שאל מררי.

בלי ספק, ענה "המגיד" בלב נכון ובטוח.  הלא בני פחת מואב עלו עם זרובבל מבבל והם היו ראשי בתי האבות לנו.

אם כן למה קוראים לנו "בעלי-העגלות"? שאל אחד היושבים.

בדבר זה יש טעם אחר, השיב הנשאל: נקראים אנחנו "בעלי-העגלות" לפי שכּל הנוסעים אתנו הם אצלנו "בגלות".  הלא ידעתם כי קודם שיביא אדם את מטלטליו אצלנו אנחנו נכנעים ומשוּעבּדים לו, ומכיון שהניח את צרור חפציו ברשותנו קנינו אותו במשיכה והוא משוּעבד לנו וכל אשר נחפוץ יעשׂה, ואם יסרב לנו וימרה את פינו נאמר לצרורו: מקומך אל תנח!  והוא ממקומו לא יזוז.

כנים דבריך!  הסכים לו מררי.  הרואה אתה למשל את הבחור החתן היושב אל השולחן לקראתנו? עד כמה יחר לו ומעיו ירתחו על כי הבאתיו ללכת מילין אחדים ברגליו, והוא בעל קורדיקין ועינו חסה על מנעליו המגוהצים ולא יאבה סלוח על כי הכפּישם בבּוץ.  אך מה יוכל לעשׂות והוא "בגלות", ולא יוכל לדון עם שתקיף ממנו!

המגיד העיף עיניו בי ויאמר: בחור כארזים, "חתן" כאלונים!

כל המסובין שׂמו עיניהם בי ואני ישבתי דומם ואהי כאיש אשר לא שומע.

לא בחור כארזים הוא ולא חתן כאלונים, שב ואמר מררי, כי אם בן תענוגות, רך ויחיד לפני אמו, אשר לא נסה כף רגלו הצג על הארץ.

כל התחלות קשות, אמר "המגיד".  יסע עוד פעמַיִם שלש בעגלות דבני גרשון ובני מררי ויעזוב סינר אמו ויקום על רגליו.

לדידך, שב ושאל מררי בקול איש נעלב ונכלם, עגלותינו חדר של תינוקות הן ואנחנו מלמדים?

באמת יש בנו מקצת מן הבחינה הזאת וזה בכלל "צדקת פרזונו בישׂראל" הוא, הוסיף ר' גרשון ברוח מגיד אמתי.  "צדקה עשׂה הקב"ה לישׂראל שפזרן לבין האומות" – כך צדקה עשׂה הקב"ה לבני ישׂראל שהעמיד להם עגלות דבני גרשון ובני מררי כדי לפשט העקמומית שבלבם ולהרגילם למרירות הגלות, שנאמר: "אני ה' צרפתיך ולא בכסף בחנתיך בכוּר עוֹני".

נפלאתי על בקיאותו של "המגיד" בפסוקים ובאגדות ואביט בפני יצחק החנוָני כמתמיה, והוא נענע לי בראשו כאומר: החריש ושמע ואחר נדבר!

השמעת ר' בנימין, קפץ יוזפא המצליף ואמר אל המלמד היושב בקרן-זוית שלו, השמעת את אשר רבנו גרשון אומר: גם אנחנו מלמדי תינוקות הננו! אל יפול לבך!

המלמד לא ענה כי אם השמיע קול שיעוּל ויוציא כיחוֹ וניעוֹ.

אבל מי יודע, ר' גרשון, אמר מררי במרירות, אם עוד יאריכו עגלות בני גרשון ובני מררי ימים על הארץ עד שיספּיקו לפשט העקמומית בלבות בני התענוגות שבּנוּ ולהרגילם לעליה ברגל?

מפני מה אתה חש? שאלהו "המגיד", ועל מה יכּך לבך?

שמעתי, ענה מררי, כי בערי המרחק בדו להם האנשים מן עגלות הולכות במעגלי ברזל בלי סוסים וידאו על כנפי רוח ברכבי ברזל ובסוסי אש; ושמעתי אומרים כי יש את לבבם לסול מסלה כזאת גם מלבנה לחשמונה.  מה נשמע בחשמונה על זאת, ר' גרשון!?  האמת הדבר? האמנם יִתּמו בעלי-עגלות מן הארץ והעולם עתיד לחזור לתוהו ובוהו?

היה לא תהיה! ענה המגיד בלב בטוח.  האיש אשר יזיד לעשׂות כדבר הזה תהי אחריתו להכרית כאחרית האיש אשר בדה ראשונה מלבו את רכבי הברזל.

מי האיש ההוא ומה היתה אחריתו? שאל מררי.

הלא דבר זה מפורש בתורה, אמר ר' גרשון; האם לא ידעת זאת, ר' מררי?

בתורה? לא ידעתי, ר' גרשון!  הודה ולא בוש ר' מררי.  גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.

דבר זה באמת נפלא הוא, אמר העגלון המגיד, מ"סתרי תורה" שלאו כל אדם זוכה לכך.

סתרי תורה? קראו כל המסוּבין ויעשׂו אזניהם כאפרכסת.

סתרי תורה ורזין דרזין!  הוסיף ר' גרשון בכובד ראש כרבן של חסידים כי ידבר תורתו ורמזיו אל יראיו ואל חסידיו.  דעו, בּני, כל ההמצאות אשר בני דורנו החכמים בעיניהם יתאַמרוּ כי המציאוּן והן חדשות, כל ההמצאות ההן אינן חדשות, כי כבר היו לעולמים אשר היו לפנינו וכבר היו ידועות לחכמינו הראשונים והשתמשו בהן כשהם לעצמם, וחכמי זמננו מתוך ספריהם גרעו אליהם את חכמתם ויתהללו במתּת שקר כי הם בדו אותה מלבם.  חכמינו הקדמונים עסקו בספר יצירה וידעו לצרף אותיות שבהן נברא העולם.  אחד מהם ברא לו עגלה תילתא ושלח אותו דורון לחברו; עוד אחד ברא לו גולם לשמשו כל ימות השבוע ובכל מעלי שבתא אמר לו תוב לעפרך.  בין הקדמונים האלה היה תנא אחד אשר המציא ראשונה גם את רכבי הברזל.  שם התנא ההוא היה סיסרא...

כאן מצא בנימין המלמד מקום לגבות את חובו, ולא יכול עוד להתאפק ויען ויאמר:

ר' גרשון, כּלה דרשתך וצא; לא היה תנא כזה בישראל!

"סיסרא" זה הוא בודאי "יתרו" חותנו של משה רבנו! ענה יוזפא להמלמד ויבט בפני המגיד אם טוב פתר.

לא ירד בני עמכם!  ענה העגלון המגיד לשניהם בכובד ראש בלשונו של ר' טרפון.  סיסרא לחוד ויתרו לחוד, אבל סיסרא תנא היה וישיבתו היתה בבני ברק, ולא עוד אלא שנתקיים בו "לא ימוּשוּ מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך", והיתה התורה מחזרת אצלו על אכסניא שלה ובני בניו למדו תורה באותה ישיבה עצמה בבני ברק.  וסיסרא זה הוא אשר המציא ראשונה את מסלת הברזל, שהרי הכתוב עומד ומעיד עליו "כי תשע מאות רכב ברזל לו".  ואף על פי שהיה תנא וחכם גדול אבל בשביל שקפּח פרנסתם של בעלי-העגלות הידעתם מה עלתה לו באחריתו?

ומה עלתה לו? שאלו כל העגלונים המסוּבּין בקוצר רוח.

לבסוף – "וסיסרא נס ברגליו!" כלה ר' גרשון את דבריו בקול ענות חלושה כעונה באוּרים.

כן יאבדו! קראו כל העגלונים המסוּבּין וימחאו כף.

בפעם הזאת לא יכולתי להתאפּק גם אני ואשׂחק על שׂיחת הילדים הגדולים בישיבת עמי הארץ הזאת; והמגיד בראותו אותי צוחק נתן עלי בקולו:

על מה אתה שׂוחק, חתן כאלונים!  נשמתך איננה מסוגלת להבין סתרי תורה אלה.

הן לא "סתרי-תורה" כי אם "סיסרא-תורה" היא, עניתיו.

"סתרי-תורה" ו"סיסרא-תורה" אחת היא לנו; ולא נוֹח בהם = ולא נוֹחַ בהם – לא מתמנעין רבּנן בין ה"א לחי"ת.

ראיתו זאת האחרונה היתה מַכרחת ולא מצאתי מַענה להשיב עליה.  ור' מררי התפאר עלי ויאמר:

ומה, בעל הקורדיקין? האם תדמה כי כשׂיחתך התפלה עם הנשים שדעתן קלות תהיה שׂיחתך גם עם ר' גרשון המגיד? הנך רואה כי נסתתמו טענותיך ואין לך פתחון פה להשיב ולא מצח להרים ראש.  חכה נא לי ליום שובי ללבנה והגדתי לאמך כי בנה הרך והענוג בן בלי תרבות הוא, מעיז פּניו בפני מי שגדול ממנו ומלעיג על דברי חכמים.

י

דרשת "המגיד" הנפלאה הזאת הפיגה מעט גם את צערי גם את צערו של יצחק החנוָני.

מעז יצא מתוק! אמרתי אני אליו בהיותנו לבדנו בחדר.  אלמלי לא התעניתי בכל הדרך הנורא הזה אלא כדי לשמוע "תורתו" של ר' גרשון המגיד דיִי.  אתפלא כי יכולתּ לשבת במנוחה ולהתאפּק משׂחוק.

לי איננו דבר חדש לשמוע תעתועי בעל-העגלה המגיד.  בעירנו בחשמונה הוא מפורסם בדרשות של דופי שלו.  יש אצלנו אנשים אשר רשמו להם את דרשותיו ותורתו הנפלאות בקובץ מיוחד ויקראו לו בשם "מדרש ויסע לרבנו גרשון מאור הגלות".

והיכן למד עיקרי תורתו? הנראה כי קרא מעט  והגה בספרי דאגדתא אלא שהאגדות נקלטו במוחו בדרך זר ונפלא ונעשׂו כּלאַיִם זו בזו.

גרשון זה, באר לי יצחק החנוָני את תולדותיו, הוא מבני עניים שבעירנו, והיה נער ערוּם ולא באפס מזמה, אבל לא למד הרבה בילדותו, כי מבית "התלמוד-תורה" יצא למלאכתו, עד כי איננו יודע להבחין גם בין ימין לשמאל ובין אלפין לעינין, ודי לו לשמוע מלות דומות זו לזו בהברתן כדי שיתבלבלו במוחו ויתחלפו במושׂגים הדומים להם, והוא מצרף אותם ומזוגם בזווּג העולה יפה לפי דעתו המשובשת.  האם לא שבושים של טעם הם החלופים "בשׂר ובתר", "חסון וחתן", "בעלי-עגלות" ו"בעלי-הגלות", "סתרי" ו"סיסרא"?!  אִלו היה דורש דרשותיו במזמוטי חתן וכלה או בסעודת פורים בודאי היה לבדחן מפורסם.

לא אכחד ממך, אמרתי לו, כי גם אני אף על פי ששׂחַקתי על שגיונותיו בכל זאת בגופא דעובדא התענגתי על המראה לראות אנשים חשוּכּים אלה בהוָסדם יחד ויש ביניהם דברי תורה, ולו גם תורה נפלאה ודרשות של עמעום כאלה.  הטובים מהם החשוּכּים מבני אם אחר המבלים שעותיהם הפנויות בשׂמחה של הוללות ועגבים בפיהם? אשריך ישׂראל, אפילו ריקנין שבך מלאים דברי תורה כרמון!

___________


הוא נפרד מעלי ומררי בעל-העגלה נגש אלי ויאמר:

– שמע נא, בן יקיר, הנה עוד שקל כסף שׂכר הנסיעה לי אצלך; הואילה ותננו לי אותו עתה.

למה זה אתה נחפז? עניתיו; הן עוד לא הגענו למחוז חפצנו.  האם נדבּרנו עמך לשלם לך למפרע?

נדברנו או לא נדברנו, אחת היא לך, פצר בי הוא.  אני צריך כעת לשקל הזה לפי שנזדמן לי לקנות שׂק של אספסתא בזול.  ואתה הלא כסף משנה לא תשלם, ולא יבּצר ממך מאומה אם תכּנס עמי לפנים משורת הדין.

הכי ראוי אתה לשׂאת פניך ולהכנס עמך לפנים משוּרת הדין? ובשביל מה? בשביל "משׂושׂ-דרכנו" זה?  זכור נא כמה השׂבּעתני מרורים וכמה הרפתקאות עברו עלינו בדרך הקצרה הזאת.  דמיתי היות אהיה היום בחשמונה והננו עומדים עדיין באמצע הדרך במקהלות.

האם דמית באמת כי בקפיצת הדרך אביאך אל המקום אשר אתה בא שמה? אנכי לא ידעתי את השם של קפיצת הדרך.  האם בי האשם תלוי כי פתאום לפתע נתקלקלו הדרכים לבלי עבוֹר בהם? ואיזו כניסה לפנים משורת הדין יש כאן? הרי זה נהנה וזה לא חסר ואין זה אלא מדת סדום.

ראיתי כי מתאמץ הוא וידעתי כי לא ירף ממני וָאוֹמַר אל לבי: מהיות טוב אל תקרא רע.  הנה עוד הדרך רב לנו ואם אעשׂה חפצו אולי לא יוסיף להכאותי ולהסתולל בי. – ואשקול על ידו את הכסף אשר הוא מבקש.

_________

מדי דברו עמי ראיתי כי אחד הנערים הדליק עששית ויצא אל האכסדרא לראות את שלום הסוסים ואם כלוּ לאכול; ופתאום נשמע מן האכסדרא קול שלשלאות מצלצלות וקול כלב נובח, והנער העגלון נזדקר בבת ראש לאחוריו אל הבית ויקרא בקול:

– ר' גרשון, ר' מררי, עושו חושו, גנבים באו לנו, שודדי לילה.

ננערו כארבה גם בעל-הבית גם בעלי העגלה גם הנוסעים אשר באולם הבית, וגם אני ויצחק החנוָני בתוכם, גם המלמד ירד מעל התנור אשר עלה עליו, כי לב כל איש היה חרד על מטלטליו המונחים בעגלות.

יצאנו אל האכסדרא ופנסין דולקים בידינו ונפן כה וכה ונרא כי אין איש.  הנוסעים אשר שכבו לישון בעגלות הוזים שוכבים איש על מקומו, שוקטים ובוטחים ואין מַכלים דבר.  ויגער מררי בנערו ויאמר: האם יצאת מדעתך, ברקוס, או אם שותה שכּור אתה כי הרגזתנו ותשׂם את כל הבית לחרדת אלהים על לא דבר? אַים איפוא גנביך? אין זה כי את צלך אתה, בן בליעל, ראית כגנב!...

אל נא, ר' מררי, באפך תכחשני, ענה הנער. לא משוּגע ולא שכּור אני; אף לא צל בורח ראיתי כי אם בשׂר ודם ממש.  אני בצאתי אל האכסדרא נגשתי אל עגלת-הצב לקחת חבילת השחת המונחת שם; ויהי אני נגש מעבר מזה והנה איש קופץ מעל העגלה מעבר הלז, והוא חציוֹ ערוֹם וחציוֹ לבוש, וימהר לרכוס את בגדיו התחתונים ולשׂוּם את בגדו העליון עליו.  ובהקפצו מעל העגלה נגע בשלשלאות הברזל, ולקול צלילם נעוֹר גם הכלב ויחל לנבּוח.  והאיש אשר ראיתי חטף צרור קטן מעל העגלה וינס דרך שער האיתון והצרור בידו.  את כל זאת ראיתי בעיני ולא בחזון, בעליל ולא בחלום.

נגשנו אל שער האיתון ונראה כי הפתח הקטן באמת עומד פתוח, תחת אשר סגרוֹ בעל המלון בידו והבריח אותו בבריחו מלגיו, ועקבות מצעדי גבר נראו על הקרקע.

מי ישן שם בעגלת-הצב? שאל בעל-העגלה את פי נערו.

לכלוכית שפחת ברוריא שוכבת שם, הסיח הנער לפי תוּמו.

בדקו את הדרך מן הפתח עד העגלה ויראו והנה בגד של ארבע-כנפות נופל על הארץ נאחז באופן בציציותיו.  וירם ר' גרשון את הבגד ויאמר: הכּירו נא למי הפתילים האלה?

ויכירוֹ המלמד ויאמר: הטלית הקטן של הירושלמי הוא.

ויגשו אל העגלה ויראו והנה השפחה שוכבת פרקדן וישנה שינת מרמוטא ומַשמעת קול נחירים חזק מאד.  וינסו להעירה ולשאול את פיה אם היה בזה איש, אולם היא התהפכה על צדה ותגער בם בזעף ותאמר: הניחו לי לישון, ולמה נועדתם עלי ותפריעוני משנתי? – וירפו ממנה וימששו את העגלה ואת החפצים אשר בה, ויאמר הנער: לא נגרע דבר; אין זה כי אם הירושלמי היה בזה ולקח את צרורו והלך לו.

וירב בו המלמד ויאמר: לא היה בזה הירושלמי; הוא יצא מזה מדי בואנו הלום ואני הלכתי עמו לשלחו; וגם למה פשט את טליתו הקטן מעליו, ואיכה ילך ד' אמות בלי ציצית?

כל זה קשה בעיניך, אמר לו "המגיד" בלזוּת שׂפתים, יען כי מלמד אתה ואוהב להקשות קושיות ולהעמידן בתיק"ו, ולדידי לא קשה מידי, ובודאי היה בזה הירושלמי אשר בא אִתכם, ואם יצוא יצא בתחלה עמך הלא שערי תשובה לא ננעלו ויכול לשוב הלום לאיזה צורך, ואת טליתו פשט מעליו בוַדאי כדי שלא יבואו ציציותיו ויטפחו לו על פניו, כמו שקרה בשכבר הימים לחסיד אחר...

עודם נצים והנה נשמע קול המון גלגלים ומרכּבה מרקדה באה ותעמוד על פתח שער האיתון; שפרה וברוריא שבוּ מבית הרופא, ותשמענה את קול האנשים בדברם ותשאלנה מה היה הדבר ויגידו להן, ותאמרנה: "בשובנו ראינו את הירושלמי אשר נסע אתנו הולך לקראתנו מדרך בית-המלון וצרורו בידו".

אז נמנו וגמרו כוליה עלמא כי הלכתא כדר' גרשון...

שאלתי את פי שפרה מה ענה אותן הרופא ומה דבּר בם, ותאמר לי כי כדבריה כן הוא: לנער היוּלד לא אוּנה כל רע, כי את ברוריא אחזה קדחת קלה ומזה נתקלקל חלבה וימר לחך התינוק; ויתן לה סמים למרפא וגם קרנא דאוּמנא נתן לנו להיניק ממנו את הילד חלב פרה מבוּשל, עד אשר תרפא אמו ותעבור הקדחת ממנה.

שבנו כולנו איש על מקומו, כי שׂוּמה היתה בפי העגלונים ללון פה הלילה ולבלי רדת במורד ההר באשון חושך פן יקרנו אסון.

      מה יקחך לבך על דבר הירושלמי? ענה ואמר יצחק אלי בשובנו אל חדרנו.  הלא הוא האיש העוצם עיניו מראות ברע ואינו מסתכל בנשים!

הנה גם בפעם הזאת לא הסתכל, עניתיו אני, כי לא היה אור באכסדרא וימש חושך; ובוַדאי בשביל כך ברח בהחבא כשיצא הנער והעששית בידו, גזירה שמא יסתכל.

החנוָני עלה על משכבו ואשמע את שׂפתותיו מרחשות.

מה אתה מתפלל? שאלתיו.  הלא כבר קראת קריאת שמע!

קורא אני ד' מזמורים הראשונים שבתהלים, ענני ולא יסף לדבר עוד.

_________

עוד לא עלה השחר ואני עודני שוכב על משכבי ושמוּרות עיני אחוזות בחבלי שנה ואשמע את שכני, את יצחק החנוָני, מתנפל אל החדר וקורא: אהה, הנה מַתּלָאָה!

פקחתי עיני ואראה והנה הוא עומד על סף החדר לבוש בגדיו, ראשו פרוע ופניו זועפים כאיש אשר קרהו אסון.

מה זה? קראתי אני בבהלה, מה היה ומה קרה לך כי כה נפעמת? האם לא הועילו ח"ו ארבעה מזמורי התהלים?

אין זאת... גמגם הוא בכבדות פה.

או אולי תפשׂוּ את הירושלמי?

אף אין זאת, השיב החנוָני אשר בין כה שבה רוחו מעט לנדנה.  כל כי האי ריתחא לרתח רחמנא ובשביל כך לא אצא להפגין בלילות.

על מה איפוא אתה נאנח? נתתי אף אני עליו בקולי. הגד, אם ידעת בינה!

נמכרנו, ידידי, נמכרנו כאיש אחד חברים, כולנו, כל בני השיירא הבאים מלבנה...

נמכרנו? איכה נמכרנו ולמי נמכרנו ומי מכרנו? האם לעבודת הצבא נמסרנו או לעבדים ושפחות נמכּרנו?

אִלו לעבדים ולשפחות נמכּרנו החרשתי, ענה יצחק ברוח נכאָה, אבל לגרשון בעל-העגלה נמכרנו, מררי מכרנו.  העגלות אשר באנו בהן הולכות לשוב ללבנה ואנחנו מזה והלאה נסע בעגלות דבני גרשון.

מררי מכרנו!  קראתי אף אני בחימה ואקפוץ ממשכבי כאִלו נשכני פרעוש, החמסן הזה הוציא מאתי אמש את יתר שׂכר הנסיעה. פּתּני וָאֶפּת, ואני לא ידעתי כי ערום יערים.  מי יודע אם נתן את הכסף בעד מחצית הדרך וגרשון ואם מסר לו את חפצי מן העגלה?

מהרתי ואצא אל האכסדרא וארא והנה הנערים עוסקים בפריקה וטעינה, עושׂים עקירה מעגלה זו והנחה בעגלה האחרת, ומררי עומד על גביהם ומנצח על המלאכה.

ר' מררי! קראנו כולנו בבת אחת. האמת הדבר כי מכרתנו וכי בעלוּנוּ אדונים זולתך?

ומה בכך? ענה הוא בקורת-רוח.

הכי חפצים ומטלטלים אנחנו כי תוציאנו מרשות לרשות ואת פינו לא שאלת? הוספנו לדבר עמו קשות.

איזה נפקא-מינא לכם? הוסיף הוא להצטדק.  זה דרכנו מעולם כשנפגוש איש באחיו נושׂאים משׂא ונפשות אדם מחליפים אנחנו נשׂואינו ומרויחים בזה איש חצי הדרך; ולנוסע אין חלוק בזה והרי הוא כמחליף "אנסיכה" ב"אהללה".  ומה איכפת לכם באיזה עגלות תשבו, אם בעגלות בני מררי או בעגלות בני גרשון? הלא כסוסַי כסוסיו ואַתם אל מחוז חפצכם תבואו בשלום.

אכן מאתי הלא קבלת את כל כסף המשׂא.  ההודעת לחברך מחשמונה כי איננו נושה בי מאומה? ואיה מטלטלי, ואיה המרצוף אשר לי?

הרגע וָדום, בעל הקורדיקין, ענני הוא, לא יפול משׂערות ראשך ארצה.  הכל כאשר לכל מסור לר' גרשון.  הכסף העליתי לו בחשבון וגם מטלטליך תקבל מידו במלואם, לא יגרע דבר.  גם הגד הגדתי לו כי בן יקיר אתה לאביך, רך ויחיד לפני אמך, ובאֶברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה, כאשר בהיותך עמדי; ומה כל החרדה הגדולה הזאת אשר חרדת?

ברגע הזה בא גם גרשון אל האכסדרא ויאמר: מה קול ההמון ברעה?

ויספר לו מררי כי אין רוחנו נוחה בחליפין.

ומה להם כי נזעקו? אמר הוא. הנה נא ידעתי כי גם עליך התאוננו רע ולא נחה דעתם בנסיעתך, ועתה אם רע גם אני בעיניהם הלא רק מרעה אל רעה יצאו, ואותי עוד לא ידעו אם תהי להם הגלות אצלי קשה משלך.  מי האיש אשר איננו חפץ לנסוע עמדי ילך וישוב לביתו עמך או תחתיו ישב פה במקהלות עד אשר יבוא סיסרא ויסע עמו ברכבת הברזל אשר לו.

שמענו דברי "המגיד" הקשים כגידין ונראה כי לא נוכל לדון עם שתקיף ממנו ונהי כאלמים כולנו ונט שכמנו לסבול את אשר נטלו עלינו.

יא

"מרעה אל רעה יצאו ואותי לא ידעו!"  אמר עלינו בעל-העגלה "המגיד" בהוציאו אותנו מרשותו של מררי והכניסנו לרשותו.  אהה, כי במהרה בקרוב ידענוהו ונודע לנו מה רע ומר היו חלופינו בגולם זה.  נודע לנו מה צדקו דברי המשל האומר:

       בִּנְפוֹל אֲדוֹנִים קָשִׁים

       אַל נָא תִּשְׂמַח נַפְשֶךָ,

       כִּי לֹא  יָדַעְתָּ אֶת הַחֲדָשִׁים

       אֲשֶׁר  יַרְכִּיבוּ לְרֹאשֶׁךָ.

מררי היה בעל-עגלה פשוט אשר ידע נפש בהמתו, המה הסוסים והנוסעים ההלכו אתו, ולא הלך בגדולות ובנפלאות ממנו.  אם ההכרח הביאו למרר את חייהם ולזרוק בם מרה לפעמים, הנה עיניו היו תמיד על דרכיהם ושמר רגלם מלָכד.  נפשנו היתה מרה לנו על כי אבד לנו זמן רב בדרך, כי בשלשה ימים מיום צאתנו עשׂינו רק חמש פרסאות, יען כי הדרך המקולקל אכף על בעל-העגלה לשלח את סוסיו פעמַיִם הלוך ושוב להוציא את העגלות מטיט היון; לי לא מתקו בתחלה רגבי הנופת אשר רפּדוני בהם, לא ערבה לנו להתגלגל שעות ארוכות בבתי-המלון הצרים, אכן כל אסון וכל פגע רע לא קרנו.  לבי היה עלי דוָי על הקורדיקין שלי כי נגוֹאלו בטיט, על מהתלותיו של מררי אשר התל בי יען כי אמי מכרתני והורתי הסגירתני בידו.  אכן כל רעה לא אוּנה לי ואהי שלם עמו בגופי ובממוני וכל חבל לא השתכחת בי; ואולם בעגלות, או, כמו שהוא אומר, "בגלות" של גרשון מצאונו רעות רבות ומכאובים גדולים מאלה, פגעים רעים אשר נגעו אל עצמנו ואל בשׂרנו.

התמורה הראשונה לרעה היתה כי העגלה אשר בה הושיבנו היתה מקורה על פני כוּלה והאויר אשר בה היה שׂם מחנק לנפש האנשים אשר לא נסו בו.  כתיבת כח הצפה על פני המים היתה העגלה ההיא בעיני.  כולנו כאחד, כל הנוסעים אשר ישבו בשתי העגלות של מררי באנו בה חברים, זכר ונקבה, ויסגור ר' גרשון בעדם את הפרגוד החפות, והוא נוסף עליהם בתוך העגלה ויקטר את מקטרתו ויעלה עשן מכלה עינים ומעורר גועל נפש.  אנכי הייתי כשוכב בראש חבּל וָאֶתחַל מחלת הים ביבשה.  פעמים אחדות יצאתי מן העגלה חוץ להקיא, וגרשון רואה ומהתל בי ואומר: "ילד שעשועים, עולל טפוחים; לא נסה לצאת בדרך; ביבשה מחלת הים תתקפהו!" – ככל אשר מסר לו על אודותי מררי חברה.  נוסף לזה היה גרשון בעל-העגלה מדמה בנפשו כי באמת בעל תורה הוא והיה בכל הדרך כרוך אחרי מחשבותיו בדברי תורה ומוסר את ההנהגה בידי נעריו, ואם יתאונן איש מן הנוסעים רע באזניו והשיב לו באיזו אגדה ובזה יוצא ידי חובתו.

ביום החמשי בשבוע, השמש יצא על הארץ ואנחנו יצאנו ממקהלות בעגלה הקטורה של גרשון "המגיד" ונלך אט, כי שׂם העגלון המנהיג את העגלה חסום בפי האופנים למען אשר תתנהג העגלה בכבדות ברדתה במורדות ההר, לבל ישטפו הסוסים במרוצתם והפכו את העגלה על פיה.  אנכי אשר לא יכולתי שׂאת את האויר בתוך העגלה פנימה, ישבתי על מושב החוץ אצל הנער הנוהג בסוסים, אכן גם שם לא הונח לי, כי צחנת הסוסים עלתה באפי ותבחל נפשי.  ארבעה עשׂר המילין אשר ממקהלות לתחת עשׂינו בחמש שעות ונבוא לתחת כשתי שעות אחר חצות.  שם עמדנו כארבע שעות ונאמר לעבור על פני תרח ולבוא למתקה ללון שם, ולמחר ביום הששי לעת הצהרים חשבנו לבוא לחשמונה.  אבל יד מקרה רע היתה בנו ותקלקל את מחשבתנו.  כשלשה מילין מתרח המקום מקום מדרון, ויהי בהגיע העגלה לבית גלגול ויטבּע אחד האופנים בטיט ותהפך העגלה על צדה.  ותהי צעקה גדולה בין היושבים בעגלה.  ברוריא התעלפה ויוציאוה ויניחוה על מצע של מחצלאות וחבילה של שחת בצדי הדרך, ושפרה אשת החַיִל שקדה עליה ותוציא מצקלונה צלוחית של פלייטון להשיב את נפשה.  יצחק החנוָני נפגע פגיעה רעה, כי אחת החבילות אשר היו בעגלה נפלה עליו בהמוט העגלה ופגעה בירכו, וַתּקע כף ירכו ויצעק צעקה גדולה ומרה, ושאר הנוסעים – מהם אשר נפגעו פגיעות קלות, ומהם אשר יצאו נקיים, אבל כולם כאחד לבשו חרדות ויעמידו קול זועות, ותהי מהומה ומבוכה.  אנכי הייתי בין הנצלים, כי ישיבתי על מושב החוץ היא הצילתני, כי בהפוך העגלה צנחתי ממושבי ואפול לארץ ואתגולל ברפש, אבל כל פגע רע לא קרני וכל חבל לא השתכחת בי: וילאו העגלונים להוציא את העגלה מן המהמוֹרה אשר נפלה בה ולא יכלו; ובין כה היה לילה, ליל חושך אפלה, ולעת ערב היה קור וקפאון והטיט שעל הדרך קרש ויתכסה בגליד דק וחלק, ויהי דרכנו חושך וחלקלקות.  וירא בעל-העגלה אותו ברע וַיתּר את אחד הסוסים וירכב עליו וימהר עד תרח, ויבהיל את בעל האכסניא דשם, אשר בעלי-העגלות קראו לו בשם ר' תרח, כאשר ידענו, ויבוא הוא ואנשיו עמו בפנסים ובמוטות וחבלים, וגם הם לא עצרו כוח להעלות את העגלה ולהעמידה על מכונתה.  ויוציאו את הנשים ואת האנשים הנפגעים, וישׂאו במוטות ובמַטות של חבלים ויביאום העירה; והאנשים הבריאים, אשר לא נפגעו ואשר לא חפצו ללון בעגלה עד אור הבוקר הרכיבו העגלונים על הסוסים אשר התירו ממוסרותיהם ויקחום אתם לבוא העירה, והעגלה נשארה על אֵם הדרך כאניה תקועה בשן סלע בלב ים, ושומרים הפקיד בעל-העגלה עליה לשמור אותה ואת החפצים אשר בה כל הלילה מפני הגנבים.  גם אותי, אשר התמלטתי מתוך ההפכה בעוֹר שני, הרכיבו העגלונים על סוס לבוא אחריהם העירה.  עתה היתה מבוכתי!  על סוס מעודי לא רכבתי לא בבית אבי ולא בבית רבי, זולתי בילדותי בשׂוּמי את מקל אבי רכוּבי וַיהי כסוס בעיני; וגם בהיותי עוסק בבית ר' זבולון ראש-הברזל בסוגיא דהיה רוכב על גבי בהמה, – גם אז בהמה בעיני לא ראיתי.  והסוס אשר הושיבוני עליו לא היה עליו לא אוּכף ולא אפסר, והוא דל בשׂר וחוליות השדרה שלו כחַדוּדי חרשׂ.  וייעצוני העגלונים לאחוז ברעמה, הוא השׂער אשר בקדקוד הסוס, לבלי אפול ארצה; ושׂערות הסוס רטוּבות וחלקות ואצבעותי עשׂויות כיתדות מקור וקרח, והסוס דוהר דוהר ולא עצרתי כוח להחזיק בו, ואני יושב על גבו כאיש אשר חרב מונחת לו בין ירכותיו.  לעתות בצרה אלה זכרתי את מושבי על חלות הדבש בעגלת ר' מררי.  מה טוב ומה נעים היה שבתי אז לעומת שבתי עתה, ואני גם אז התאוננתי ולא ידעתי כי נכונים לי רגעים מרים ורעים מאלה.  בראותי כי אצבעותי קפאו מקור ולא אעצור כוח להחזיק בשׂערות ראש הסוס, ועוד מעט ונפלתי ארצה, וַיִמָלך עלי לבי ואשכב על גב הסוס מוטל ופני למטה ובשתי אֶזרועותי חבּקתי את צוַאר הסוס ואאמיצהו אל לבי.  כאשר יחבּק איש וידביק אליו אוהב דבק מאח.  בדרך זה נמלטתי מנפול מעל הסוס, וגם מן המכות אשר הוּכיתי בבית סתרים מאחורי הונח לי מעט, אבל כנגד זה נגעו בי העצמות היבשות במקום אחר מצד פני, ותהי לי המכה פנים ואחור.  והסוסים אשר הנערים העגלונים רוכבים עליהם דוהרים בכל עוז, וסוסי דוהר אחריהם, מדלג על הגבאים ומקפץ על האבנים; ואשוב ואזכור לטוב את נסיעתי עם מררי.  אז נרגנתי עליו כי מתנהל הוא בעצלתים ותתאַו נפשי לנסוע, כאשר אמר הוא,  ב"קפיצת הדרך".  ועתה – הנה טעמתי טעם "קפיצת הדרך", עד כי חשכוּ עיני וכלוּ כליותי בחיקי!  ובזאת עוד לא כלתה הרעה ולא מלאה סאַת צרותי ותלאותי!  ברכבי על הסוס אשר טלטלני טלטלה גבר נשמטו הקורדיקין מעל רגלי ויפלו לארץ ויאבדו.  גם אז זכרתי את מררי ותשוח עלי נפשי!  עליו קצפתי על כי נגואלו קורדיקי בבוץ וטיט חוצות, ועתה אבדו לי כלי חמדה אלה עדי אובד, ואין אומר השב!

ככה באתי אחרי מרכּב שעה קטנה לבית-המלון של ר' תרח בתרח, כוּלי כפתור ופרח: מוּכּה ונגוּע מפנים ואחור, מגולל ברפש מכף רגל ועד ראש, חלוץ הקורדיקין וחשׂוּף-שת, חציי חי וחציי מת.

אהה אמי, אמי, מי יתן והיית בזה עמי, וראית את בנך את יחידך אשר אהבת, אשר הפקדת עליו בהלה ותביאיהו לחסות תחת כנפי בעל-העגלה, –  לו ראית עתה מה נעשׂה בו ומה הגיע אליו, וידעת היום והשיבות אל לבבך כי פסוק "אל תבטחו בנדיבים" נאמר בכל מנהיגי הדור, וגם המנהיגים אותי בעגלות, לא יצאו מכלל זה שבכללות.

יב

שמו העצמי של בעל האכסניא בתרח לא נודע לי עד היום.  שמוע שמעתי את בעלי-העגלה קוראים אותו "ר' תרח" ואקראהו כן גם אני; וכששאלתי את פי ר' גרשון "המגיד": למה נקרא שמו של בעל האכסניא "תרח", ענה ואמר לי: "מפני שטרחן גדול הוא".  כי בעל האכסניא היה אדם זריז – או כמו שגרשון המגיד אומר "טרחן גדול" – זאת ראינו בעינינו, שאלמלא הוא כמעט היינו בכל רע.  הוא ובני ביתו הם שעמדו לנו לעזרנו בצר לנו.  את ברוריא המתעלפת אשר הביאוה בין החיים ובין המות השכיבו במטה ויחמו לה חמים ויהיו זרוע לשפרה אשר שקדה עליה עד שוב רוחה אל קרבה.  ליצחק החנוָני הבהילו רופא והוא בדק אותו ולא מצא בו שבר רגל וכל מום רע, כי עצם הקוליס נקעה כמעט.  וישיבה הרופא אל מקומה ואחרי שׂוּמוֹ עליו תחבושת של גפּסיס אמר כי יוכל לעשׂות דרכו הלאה.  גם לי נתן הרופא אספלנית על גב המכה; ור' תרח עזר לי לנגב את בגדי המגוללים בטיט ולשפשפם ולנקותם, גם קורדיקין חדשים של גומי שלח לקנות לי במקום הקורדיקין של עוֹר האובדים. – בהיות הבוקר הזעיק בעל האכסניא אנשים רבים מן השוּק, ונושׂאי סבל, וישלחם למקום המהפכה ויוציאו את העגלה והביאוה אל בית-המלון.  בשׂכר טרדתו המרובה פתח ר' גרשון עוד הפעם ודרש בשבח בעל האכסניא באזני כל הנצבים עליו ואמר: "למה נקרא שמו תרח? לפי שכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי".  כשוב העגלה מהרו ויאסרו את הסוסים ונצא לדרך.  שנים עשׂר המילין מתרח למתקה עשׂינו בלי פגע בארבע שעות ונבוא למתקה בתחלת השעה האחת עשׂרה בבוקר.  שם נפרד מעלינו המלמד וישב אל ביתו.  שמה מצאה ברוריא מרכבה וסוסים שלוחים מאת אביה לשׂאת אותה להביאה אליו לאחוזתו, ותפּרד ברוריא באהבה רבה מעל שפרה ותשב היא ובנה ולכלוּכית שפחתה עמה על המרכבה לשוב לבית אביה. – ממתקה עד חשמונה נשארו עוד כשמונה עשׂר מילין והדרך דרך מישור ועוד היה היום גדול לנו לבוא שמה, אכן גרשון המגיד נתן אל לבו לשבות במתקה ולבוא לחשמונה ביום הראשון, וכל תחנוּנינו ובקשותינו לא הועילו לנו להעבירו מדעתו, כי אמר כי הוא והאנשים אשר אתו והסוסים עיפים וצריכים למנוחה ארוכה.  והוא לא ידע כי ביד אשה ימכור ה' את בעל "סיסרא-תורה", והיא תפיר עצתו ותקלקל מחשבתו.  כשמוע שפרה את הדבר הרע הזה אשר "המגיד" אומר לעשׂות ויחר אפה, ותקם ותלך אל נציב העיר אשר היה ממכּריה, כי גם הוא בכל עת בוא אשתו עד המשבר היה קורא לה לבוא אליה; ותספר לו שפרה את כל המוצאות אותנו בדרך, וכי גרשון בעל-העגלה אומר לשבות במתקה בעוד היום גדול לבוא לחשמונה.  בעוד רגעים אחדים בא נציב העיר אל בית המלון אשר סרנו שמה, ורצוּעה מעורות אֵילים מאָדמים כפוּלה ומכוּפלת בידו, ויקרב לגרשון ויאמר אליו, בעופפו רצועתו על פניו:

שמע נא, גרשון! הנה נא שמעתי את כל המעשׂים אר נעשׂו בדרך וכי אתה אומר לשבות שבּתּך פה במתקה.  הרואה אתה מה זה בידי? לכן דע לך כי אם לא תאסור תיכף ומיד את הסוסים להביא את הנוסעים עוד היום לחשמונה וצויתי למתוח אותך על עגלתך ולהלעיטך מן האדום האדום הזה עד שיכלו שׂפתיך מלאמר די.

פה נסתתמו טענותיו של "המגיד" ולא מצא לא פסוק ולא אגדה להשיב להנציב על תוכחתו.  באזנים מקוטפות עמד לפני הנציב וידע כי יש גבוה מעל לגבוה וכי יש "גלות" גם לבעלי-עגלות, ועל כרחו ענה אמן ויצו לנעריו לאסור העגלות; ועוד לא כלתה השעה האחת עשׂרה ואנחנו השׂרידים הפליטים מן השיירא אשר יצאה בעגלות בני מררי שבנו וישבנו רוַחים בעגלות בני גרשון ונסע ונלך לחשמונה.  אמת כי בהיותנו בדרך נקם "המגיד" נקם כבודו המחולל מאת שפרה וירב בה ויקראֶה שבעים ושבע פעמים "פריצתה" ו"מוסרת".  אך היא לא שתה לבה אליו ואל דבריו, והסוסים כפי הנראה ראו גם הם את תנופת הרצועה ביד הנציב, כי שׂמוּ רגליהם כאַילוֹת ולא נכשלו בהליכתם ונבוא לחשמונה בעוד היום גדול, בעוד לא עלו החשמונאים מן הרחצה.

כנסיעת נפּוליון בנוּסו מרוסיא בדרך זו אשר עברנו בה כן היתה גם נסיעתנו.  בשיירא גדולה יצאנו מלבנה שׂמחים וטובי לב ופליטים באנו לחשמונה.  איברים איברים נשארו מן השיירא בערים אשר עברנו בהן, והשׂרידים אשר שׂרדו אל חשמונה היו מוּכּים ומעוּנים ויאכל חצי בשׂרם.

יג

התדמה הקורא כי עתה כבר כלוּ צרות נפשי בנסיעתי וצרת נפשך בקריאת ספּורי זה? אם ככה אתה אומר, טעות היא בידך.  עוד לא בא הקץ לעמל נפשי ותלאות חדשות משכּחות את הראשונות נקרו ויאתיוּ לי; ואני לא אעזבך עד אם כלית לשמוע אותן עד תוּמן.  אפס כי אותן אספר לך בקצרה, לבלי תקוץ נפשך היפה בספּורי והיה לך לזרא.

אני בבואי לחשמונה סרתי אל בית דודי הזקן ר' אברהם, כאשר פקד עלי אבי.  כבר ידענו כי דודי זה, אף על פי ששמו גדול כשמות גדולי ספרד, היה בעל בית קטן בחשמונה והיה סרסור אצל הסוחרים, וגם עסקי אבי בחשמונה היו נחתכים על פיו.  הוא קבּלני בסבר פנים יפות ויאמר כי מחכה הוא זה ימים לדוגמאות הסחורה אשר אני מביא בידי, כי נפש הסוחרים כלתה אליהן והוא, הסרסור בדבר, הבטיח להם כי בוא יבואו ולא יאחרו.  כשמוע דודי מפי את כל התלאה אשר מצאתני בדרך אמר כי מחר, בשבת הגדול, אבוא עמו לבית-הכנסת ויקנה לי מפטיר ובעלותי לתורה אברך ברכת "הגומל"; ובין כך שלח את נערו משרתו להביא את מטלטלי מן העגלה מביתו של גרשון, ובעודנו מדברים והנער שב ריקם ודבר בפיו כי בעל-העגלה איננו נותן את צרור חפצי, כי עודנו נושה בי מַשאת מאומה.  השתוממתי על הדבר הזה ויחר אפי ואחגור שארית כוחי ואלך לבית בעל-העגלה והנער המשרת אתי, ואדבר עמו תוכחות ואומר:

איכה לא תבוש לדבּר כדברים האלה? הלא במעמד שלשתנו אמר לך מררי כי שלמתי לו במלואם את שני השקלים אשר פסקנו בעד הנסיעה.

אמת הדבר, ענה הוא לי בקרת-רוח; מררי אמר כי לקח מאתך שני שקלים; אבל האמור תאמר "חסון כאלונים" לנסוע שבוע תמים בעד כסף נמאס, שני שקלים? הוסיפה עוד שקל אחד, ואם לא – צרורך לא יזח ממקומו.

הוספתי לריב בו ולדבּר עמו תוכחות, אבל הוא לא ענני דבר על כל תוכחותי וריבות שׂפתי ויהי כמחריש.  ראיתי ונוכחתי כי אין תחבולה אחרת להוציא חפצי מתחת ידו בלתי אם להכּנע מפניו ולתת שאלתו ואוציא את כיסי ואתן לו את השקל האחד אשר היה בו, ואומר:

ראה גזלן, כי את שקלי האחרון אני מוציא מן הכיס ואתה גוזל אותו מידי על חנם.

ואולם הוא גם מפני תוכחתי הנמרצה הזאת לא נחת וגם את פניו לא עוָה ויאמר אלי בלעגי שׂפה:

הלא בר אוריין אתה ותדע כי אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס, ואיכה אמרת להיות נגאל מן "הגלות" של בעלי-העגלות בטרם תוציא הפרוטה האחרונה מן הכיס?

הוא מסר את מלתחתי ואת המרצוף אשר דוגמאות הסחורה בו ליד המשרת ונמהר לשוב לבית דודי.  אנכי פתחתי את המלתחה להוציא לי משם חליפות שׂמלות ודודי התיר בין כה את הפתיל הצמוד אשר על פי המרצוף וירא והנה בו חריטים שונים, וכתוב עליהם מחיר כל חריט וחריט, ויתפלא דודי על המקחים כי אינם כפי השער הקבוע בעת ההיא; ויפתח את החריט האחד, ובפתחו עמד מרעיד ויקרא בקול חרדה: מה זאת? עפר תחוּח!!

חרדתי אליו כצפור ואשׂים עיני בחריט וימת לבי בקרבי ויהי לאבן: החריט מלא עפר ואבני גיר מנוּפצות.  ונפתח גם את החריט השני, גם את השלישי, והנה כולם עפר ואבק, אין בם גרגירי זרעונים, אין גם אחד.

מה זאת עשׂה אלהים לי?! שאגתי מנהמת לבי.

אין זאת כי אם בטעות נתחלף מַרצופך במרצוף אחר בהמיר העגלות דבני גרשון ובני מררי, בקש דודי לנחמני ממעשׂי ומעצבון ידי.

יוכל היות!  עניתיו כאיש נדהם אובד עצות.

אבל למה זה מלאו את החריטים עפר? מי זה יעשׂה פרקמטיא בעפר תחוּח? הוסיף דודי להתפלא.  או אולי לכתחלה עשׂו אתך בערמה כדי לרמותך לגנוב את שׂקך מבלי משׂים? ולמה להגנבים מרצופך, ומה יעשׂו בהדוגמאות והסחורה אין בידם?

ככה נשׂא ונתן דודי עם עצמו מדי הוסיפו לחַפשׂ במרצוף ולפתּח את החריטים איש אחרי אחיו; ופתאום קרא: ראֵה זה גליון מונח פה בין החריטים וכתוב עליו בחרט אנוֹש וחותם גדול בו! – ויפתח דודי את הגליון וישׂם עיניו בו ויאמר: עתה ידעתי פשר הדבר!  העפר הוא עפר מארץ-ישׂראל, כי כתב הכשר על זה מאת אחד הרבנים מונח בתוכו.  אולי היה בתוך הנוסעים איזה שד"ר אשר הביא למכור עפר מארץ-הקודש?

לדבריו אלה זכרתי את הירושלמי ונפקחו עיני לראות אור.  זכרתי כי שני המרצופין, שהיו דומין זה לזה, היו מונחים בעגלה אחת ונקבעה בלבי הדעה כי הירושלמי בהקפצו לרדת מן העגלה בהיותו במקהלות תפס בטעות את המרצוף שלי, ובחָפזוֹ לא השגיח בזה.

ספּרתי הדבר לדודי ויסכים עמי כי בוַדאי כך הוה עובדא; ויאמר:

עתה אין טוב לנו בלתי אם להביא את עפר הקודש אל גבאי גחש"א ולתתו לו נדבה לדבר מצוָה, ותהי זאת להירושלמי לכפּרת עווֹן, וגם לנו לנחמה קטנה במבוכתנו שבאנו בה ע"י טעות זאת.

מדי דבּר דודי את דבריו אלה נתתי עיני בכתב ההכשר, ואומר:

אהה דודי, דודי! תנחומין של הֶבל תתנחם.  גם לנו לא תהי זאת לישועה, וגם עווֹן הנפש החוטאת ההיא לא יכוּפר בזה, כי עוד תגדל חטאתו כעבות העגלה.

במה? ומדוע? שאל דודי.

הנה על המכתב חתום שם הרב ר' זבולון ראש-הברזל מלבנה, ואני יודע ומכיר היטב כתב ידו של הרב.  החתימה מזויפת והחותם מזויף ואין ספק כי גם העפר איננו עפר קודש כי אם חול.

אבל ראה נא גם ראה, התאמץ עוד דודי; והלא עפר לבן הוא ומראהו כמראה עפר ארץ-ישׂראל ממש!

גם מזה אין ראיה, השיבותי לו.  יש גם בסביבות עיר מולדתי הרים אשר עפרות נתר וגיר להם, ומראהם לבן, אשר על כן נקראה העיר ההיא לבנה.

נניח דבר זה עד לאחר השבת; ואתה, בני, מַהרה קודם שיחשוך היום וכתוב מכתב לאביך והוֹדע לו את אשר קרך וכי אבדו הדוגמאות אשר נתן על ידך וימהר וישלח דוגמאות אחרות, כי הסוחרים מיחלים להן והדבר נחוץ.

עשׂיתי כדבר דודי ואערוך מכתב לאבי ואשלחהו על הבי-דואר באותו יום, ובשבוע השני בא אבי בעצמו לחשמונה והביא דוגמאות אחרות ותקן את אשר קלקלתי אני מחוסר זהירות וזריזות.  ובשובנו לביתנו אמר אבי אלי בתוכחת מגוּלה מאהבה מסוּתּרת:

בני, בני, מה תהי עליך, ומה יהי חלקך בחיים? לרבנות לא תכשר, לפרקמטיא לא תצלח; מי יתן וידעתי למה נוצרת?

________

אהה אבי אבי!  אִלו זכרת את עליצותי בקראי "ברכי נפשי", ואלו היה לך לב מבין להתחקות על שרשי נפשי, כי אז ידעת למה נוצרתי ומה כוחי; כי בעל דמיון אנכי, ונוצרתי להיות מחבר חבוּרים, חורז חרוזים ומספר ספּורים.  ואולם אתה בתום לבבך ובנקיון רוחך, לא ידעת מימיך, ולא עלה על-לבך מעולם, כי יש פרנסה ואוּמנוּת כזאת בעולם!   

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  קורדיקין – נעלים שמשׂימין בימות הגשמים ע"ג הסנדלים (Калоши) מלה יונית ונזכרת במדרש אסתר רבה (פמ"ה, פ' ויאמר ממוכן) ובירושלמי.