_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רחמי-אם[1]

(ספּור מי שהיה פּרנס)

יהודה לייב גורדון

לתוכן הענינים

 

על יד אחד הרצים המוליכים אגרות בקרב העיר קבּלתי מכתּב קטן כתוּב בלשון צרפת כדברים האלה לאמר:

"אשה פלונית אלמונית אשר דבר סתר לה אליך בוא תבוא אליך היום בשעה הששית לעת ערב, וחפצה למצוא אותך בביתך בגפּך לבלי יוָדע לאיש כי באה אליך הביתה".

המכתב היה כתוב בעט עופרת על נייר רך וטוב.  תּוי הכתב היו משוּנים בכוָנה מעיקר תבניתם, כדי להעלים את הכותב, אבל נקל היה להכיר כי המכתּב מכתב יד אשה הוא.  שם הכּותבת לא היה חתוּם על המכתב.  על גב האגרת היה רשום רק שם משפּחתי ומקום משכּני, וזה היה לי לאוֹת כי הכותבת לא ידעתני עד כה, כי לולא כן אז כתבה את שמי ושם אבי כנהוג.  קראתי את המכתב שנית להבין סוד המלות וצרופיהן, הפכתי בו והפכתי בו למצוא איזה רמז דק וקל אשר יגלה לי פּשר דבר הסתר; אבל כל עמלי היה לריק.  הן רבים המה עם הארץ אנשים ונשים – אמרתי אני בלבי – הפונים אלי יום יום בכתב או בפה, איש וחפצו בידו, ואיש מהם לא ישׂים סתר פּנים ולא יתחבּא מעין רואי; ומה נשתנה האשה הזאת משאר הנשים? ומה ימריצנה בהסתירה את שמה, אחרי כי בוא תבוא לראותני פנים בפנים? ומדוע תפצר בי לבלי יהיה איש אתי בבית? – לא אכחד מכם, קוראי היקרים, כי עלו על לבבי גם הרהורים זרים, מעין ההרהורים, העולים על לבכם בליל יום הכפּורים, בקראכם בעינים זולגות ובלב דכּא, את "התפלה הזכּה".  מי יודע? אמרתי אל לבי.  הלא בכרך גדול אנכי יושב; היִפּלא בו דבר? אולי אשה נצורת לב היא אשר נתנה עינה בי ותחפּוץ למשכני ברשתּה? הלא מעשׂים בכל יום בעיר היונה הזאת כי נקבה תסובב גבר!  ואולי יצר הרע הוא הבא אלי בדמות אשה כדי להעמידני בנסיון? – זכרתי את אשר קרה לר' מתיא בן חרש ולר' עמרם חסידא.  בתחלה נתתי אל לבי להכין לי מסמרות קלוּיים באש לשׂוּם אותם בעיני בשעת הדחק כשאראה שיצרי מתגבר עלי[2];  אחרי כן נזכּרתי שיש לחש שלא יִכּשל איש בעברה אם ראה אשה יפה, והוא שירכּין עיניו ויאמר: "סך ספאן איגזר איגזרנא קרדיטא תקיל פוק פוק דאבוי קדישא דשבתא"[3], אמרתי הלא טוב לי להשתמש בלחש הזה מנקוֹר עיני במסמרות בּוערים.  ובכן נחמתי ומסרתי דיני לשמים והשלכתי על ה' יהבי, כי הוא יחזק את לבּי לקראת המלחמה ולא יתן לעולם מוֹט לצדיק.

כבוא השעה הקבועה הוצאתי כל איש מעלי ואשאר לבדי בחדרי יושב על שוּלחן הספרים אשר לפני.  הימים היו ימי ניסן האחרונים, השנה שנת תרל"ג.  בשעה הששית אחרי חצות היום, עוד לא נטה היום לערוב ואקח ספר בידי לקרוא בו, ובטרם אקרא בספר שתים שלש דלתות והנה נשמע קול צליל הפעמון במסדרון הבית, אבל קול רעש אופן ומרכּבה קרבה אל הבית לא שמעתי.  יצאתי המסדרונה ואפתח את הדלת והנה אשה לפני לובשת שחורים וצעיף שחור כמעשׂה שׂבכה עבוּתה על פניה, עד כי לא יכולתי לראות את תוי פניה; אמנם קומתה כתמר ומבנה גיוה איתן ויפי פעמיה ענו בה כי אשה יפת תואר במבחר שנותיה מבּנות מרום עם הארץ היא.

בראותה אותי שאלתני בנחת בקול ערב: האתה הוא האדון פּלמוני אשר אנכי מבקשת?

אנכי פלמוני – עבדך הסר למשמעתך, עניתיה בקידה; סורי נא, גברתי, ושבי הלום לכסא.

היא בטרם תשב ותפן כה וכה לראות אם אין איש אתי בבית.

הבינותי את כּוָנתה ואומר: השמרי והשקיטי, גברתי, ה' ביני ובינך, אין זר.

היא ישבה בכסא אשר הוריתי לה ואנכי ישבתי בכסא לעוּמתה ואזני קשובות ועיני נטויות אליה.  ותסר את בתי-ידיה ותניחם על השוּלחן לפניה, ותרם את הצעיף מעל עיניה וארא בה והנה מראֶה נאוה כמו קולה ערב, והיא אשה בחצי ימיה כבת שלשים וחמש; עיניה מלאות זיו ומפיקות חכמת לב מבּעד לגבּותיהן השחורות כצמתה ושׂער ראשה, פניה צחות כשיִש טהור ולחייה מאָדמות כאִלו עיפה בלכתה, וחקוּק על מצחה עצבון רוח ותוּגה חרישית.

הנה הגידו לי, פתחה את פיה, כי אתה הוא האיש המוציא והמביא את עסקי קהלת היהודים אשר בזה.  הכן הוא הדבר?

אמת הגידו לך.  ובמה יתרצה עבדך אל גברתו?

ואם כן גם בית-הכנסת תחת ידך? הוסיפה לשאול.

גם שמה דברי נשמעים.

כי עתה דבר אלהים לי אליך; אבל בטרם אדבּר דברי הואילה נא והבטיחני כי כל הדברים אשר אדבּר באזניך לא יוָדעוּ לאיש זולתך, אם תעשׂה את בקשתי ואם תחדל.

הבטחתיה לשמור סודה כסוד אלוֹה.

רואה אנכי את פניך כי איש נאמן רוח אתה, וכן העידו עליך לפני, ועל כן נכון לבי בטוח כי לא תשנה בדבּוּרך; וממוצא דברי תבין מה יקר בעיני הסתּר דבר זה.  ועתה זאת בקשתי מלפניך: היש בידך למלאות ידי אחד מפועלי התפלות בבית-הכנסת ויאמר קדיש על אשה יהודית שהלכה לעולמה ויזכירו נשמתה במשך שנה?

– יש ויש.  בית התפלה לכך נועד להתפּלל בו בעד החיים ובעד המתים.

אבל ידוֹע תדע כי האשה המתה, אף כי חיתה ומתה באמונתה, אבל – לא באה לקברות ישׂראל.  אולי יהיה הדבר הזה לך לפוּקה?

רגע אחד החשיתי ואומר: הדבר הזה לא יהיה לפוקה אם מוֹת מתה האשה באמונת אבותיה.

כי עתה היטיבה ברצונך לכתוב אתך את שם האשה ושם אביה והודיעני מה מידי תקח בעד זה – שׂכר המתפּלל?

התשלומין לא ירבּו, אמרתי לה, אבל בטרם אענה, שׂאי נא פני והגידי לי: מדוע לא באה האשה לקבר ישׂראל? הברצון או באונס נעשׂה הדבר?

האשה ההיא אשר על נפשה אנכי מתפּללת, ענתני הדוברת בי בקול רועד משבר רוח, האשה ההיא – היא אמי הורתי, זכרונה לברכה, ומתה עלי לפני ירח ימים; ואולם למען תדע מדוע לא קברתיה בקברות בני אמונתה עלי לספּר לך את תולדות חיי ואת המוצאות אותי וידעת אם ברצון או באונס נעשׂה הדבר.  אבל אולי אין שעתך פנויה כעת לשמוע את ספּורי, הגידה לי ואבוא בפעם אחרת.

ספּרי נא, גברתי, ספּרי; הנה אנכי פניתי השעה הזאת לך ואין מעצור לי כעת לשמוע את ספּורך אם מעט ואם הרבה.

כי עתה שמע נא אדוני ודעה כי אשה יהודית מבנות צרפת אנכי.  אבי היה אחד מגדולי עשירי העיר בּאָרדָא רוכלת העמים היושבת לחוף הים נגב צרפת ומנכבּדי כנעניה; ולו כרמים ויוגבים על האי מאדירה ועבוּדה רבּה בעיר מכוֹרתו וישלח חסרו עד למרחוק ויין יקביו מלונדון ועד הודו, ממצרים ועד הנה.  ויותר שהיה אבי עשיר היה איש אמונים ונדיב לב והיה אהוב וחביב בכל ערי השׂדה סביב.  אמת כי היה קשה כארז בדעותיו, רודה בקרב ביתו וזורק לפעמים מרה במשרתיו עושׂי רצונו בראותו אותם נחשלים במלאכתם!  אבל לכל האנשים החרוצים אשר לא נעצלו ולא עשׂו מלאכתם רמיה היה רך כקנה ודורש טובתם כל הימים.  בקרב ביתו היה אבי עד זקנה ושׂיבה איש מצליח וגבר מבורך.  אשתו היא אמי נ"ע היתה כגפן בירכתי ביתו, אף כי לא פוריה יותר מדי, כי הביאה לו רק שני שתילים, בן ובת.  בנו היחיד, הוא אחי, שמע בלמודים בבית הספר לסוחרים בבארדא, ואנכי הצעירה ממנו לחמש שנים שקדתי בבית הספר לנערות אשר תחת יד היזוּאיטים בעיר ההיא.  וכן עלינו וצמחנו ונעשׂ חיִל, לשׂמחת לבב הורינו הנאהבים.  אבי היה מנצח על סחרו ומרכּוּלתו ועוסק גם בצרכי צבור כאחד מפני העיר; אמי צופיה הליכות ביתה כאשת חיִל.  ביתנו היה פתוח לאורחים ורבים ממרום עם הארץ ואציליה ומנכבּדי העיר וסביבותיה היו נאספים לבית אבותי בנשפי חשקם, השתעשעו וָשוֹעוּ, כי בארץ ההיא קנאת הדת איננה והבדל המעמדות לא נהיה.  בשנת המהפכה בארצנו, היא שנת 1843, כלה אחי את חוק למוּדיו בבית הספר והוא אז כבן שבע עשׂרה שנה ויספּחהו אבי אל בית מרכּוּלתו להורותו מעשׂה להלכה.  בשנה ההיא בחרו אנשי המקום באבי וישׂאו את ראשו בין קרואי העדה בסוד מחוקקי העם אשר בעיר המלוכה.  שנה אחת ישב אבי בפאריז בגפּוֹ ואנחנו יושבים בבארדא ואחרי כן העתיק משכּנו ויקחנו אתו לעיר המלוכה; ויעזוב את בית מרכּוּלתו בבארדא על יד אחד מעושׂי רצונו הבּא בכוחו.  גם בפאריז כונן אבי את ביתו כמו רמים ויהי ביתו פתוח לרוָחה לכל המשכּימים לפתחו ורבים מטובי העיר נהרו אליו ואל טוּבוֹ, בם פקידי המלכות והשׂרים, בם מלאכי מלכי ארצות אחרות, בם חכמים ומלומדים ואורחים ונוסעים אנשי שם, אשר היו באים לחזות את פאריז קרית מועדנו.

בין המון האנשים אשר היו יוצאים ובאים בביתנו לא קרב איש אלינו ולא דבק בנו כמו הדוּכּס אנטוניוס לאָפרעדאָ, בן אחי לאפרעדא ראש שׂרי המלוכה במלכות ניאפּול, אשר עמד על משמרת מזכּיר משנה לציר מלך ניאפּול בפאריז.  הדוכס אנטוניוס איש צעיר לימים כבן עשׂרים שנה היה איש מלא חכמה וכליל יופי.  יחוּשׂוֹ ופקודתו הגבוהה פתחו לו כל בית גדול בעיר המלוכה עד היכל נפּוליון אשר היה בימים ההם נשׂיא העם.  אין בית אשר לא היה לאָפרעדאָ קרוא שם בימי משתה ושׂמחה, אבל על כל בתי הגדולים מצא חן בעיניו בית אבי ויהי יוצא ובא אצלנו כבן בית, כי דבקה נפשו באחי אשר היה בן גילו וכמוהו יפה תואר להלל ומלא כשרונות טובים ואוהב שמחה ותענוגות בני הנעורים; ויהיו מתעלסים יחדיו ומבלים בנעימים שעותיהם הפנויות, וארח לאָפרעדאָ עם אחי לחברה בצאתו השׂדה לצוד ציִד, בלכתו לתיאטראות ולקרקסיאות ובכל המקומות אשר התהלך שם.  אני אז כבת חמש עשׂרה שנה, מבקרת בבית ספר ושוקדת בביתי על למודי לנגן בפה וביד ולמשוח בששר; ויהי לאפרעדא אוהב להשתעשע גם אתי לעזרני במלאכתי, כי כילד איטליא היה לאפרעדא יודע נגן וצייר מהיר.

בימים ההמה הקרה אלהים לפני לאפרעדא להראות לאבי ולביתו אות אהבה רבה וחסד של אמת.  בחורף שנת 1852 ביום השני לירח דצמבר, כאשר ידעת, הפך נפּוליון משורש את ממשלת העם בצרפת וישׂם כתר מלכות בראשו, ואת קריאי העם אשר ירא מפניהם פן יהיו לשׂטן לו על דרכו תפשׂ ויושיבם בכּלא.  הסכּנה הזאת היתה מרחפת גם על פני אבי ולאפרעדא, אשר ידע את כל אשר נעשׂה, קדם את פני הרעה ויגלה את אוזן אבי ויסתּירהו מפני מרגלי נפּוליון בבית מלאכוּת מלך ניאפּול מלכּו ויבקשוהו ולא נמצא.  כשבת נפּוליון על כסאו והמלוכה נכונה בידו שלח את כל קריאי העם הראשונים לביתם ויבחרו קריאים חדשים; אז התפּטר גם אבי מפקודתו ולא שמע לקול אנשי עירו אשר אמרו לבחור בו שנית, כי בעת ההיא החל אבי להתחלות וכשל כוחו לעבוד עבודה בבית המחוקקים ויאמר לעשׂות רק לביתו.  בחורף שנת 1853 שלח אבי את אחי לעמוד בראש עסקיו ובית מרכּוּלתו בבארדא, כי לא נחה דעתו במפעלות הבא בכוחו ובמנהגו, ובראשית ימי הקיץ הלך אבי בעצמו לראות את בתי מרכּוּלתו, את כרמיו ויוגביו בבארדא, ואחר אמר ללכת לרחוץ בים ולהרפא.  ויהי כבואו לבארדא ויבוא גם השׂטן וישלח מדוֹן בין אבי ובין בנו יחידו, כי לרגלי המחלה אשר גברה על אבי נשפּכה מררתו ויהי נוח לכעוס וזועם בכל יום.  ויהי היום, כאר לא נחה דעת אבי באחת מפּעולות אחי, עלתה חמתו עד להשחית וברגע זעמו פרץ חוק וירם ידו בבנו. ואחי לא יכול לשׂאת את החרפּה הזאת, כי נודע הדבר כי הכלימו אביו, ויעזוב את ביתו ואת מולדתו וילך לו אל ארץ אחרת מפני אביו, וכאשר יצא לא יסף שוב אלינו עוד... לא ארכו הימים וינחם אבי על הרעה אשר עשׂה לבנו יחידו ויתעצב אל לבּו; ויאמר להשלים את בנו ולהשיבו אליו, אבל לא ידע מקומו ואנה הוא בא ויבקשהו ולא נמצא.  שלש שנים עדר אבי האומלל בכל כוחו למצוא את בנו האובד ולהשיב את נדחוֹ ולא עלתה בידו.  אין גוי ואין ממלכה אשר לא שלח אבי את דברו שמה לבקש את בנו, וגם לאפרעדא היה בעזרו על ידי צירי מלכּו אשר בכל עיר ועיר – ולא מצאוהו.  רק שמוּעה שמענו כי שׂם אחי את פּניו לאמריקא ואחרי אשר בימים ההם טבעו ספינות רבות בים בלכתן לאמריקא, אמרנו אך טבוֹע טבע אחי בים, ונתאבּל עליו כהתאבּל על המת.  דבר עצב זה דכּא לארץ חית אבי, כי מוסר כליותיו היה אכזרי וחרפה שברה לבּו – ויאָנש.  ובעוד אנחנו מבכּים את אבדן אחינו ראינו עין בעין כי נכון לנו משנה שברון, כי חרוצים ימי אבי על הארץ ומספּר חדשיו חוּצצו.

ואף כי בימים ההמה שבת משׂושׂ ביתנו ולא היו אצלנו עוד ימי משתה ושׂמחה ונשפי חשק, בכל זאת לא מנע לאפרעדא את רגליו ויהי יוצא ובא בביתנו כאשר בתחלה, ויהי הוגה עמי בספרים ובמעשׂי ידי ישׂוחח תמיד; ומרוב שׂיחו עמי במשך שתים שלוֹש שנים דבקה נפשו אחרי ויאהבני וגם נפשי נקשרה בנפשו.  ויהי בגלות לאפרעדא לי את לבו ואֵעתר לו להיות לו לאשה, וַנשבע איש לרעהו אהבת אוֹמן וַנשמור הדבר בלבנו עד עת קץ, כי אמרנו אך יחזק אבי והוקל מעליו חליוֹ ונגלה לו את סוד לבנו.  ואני אז בשנת 1856 כבת תשע עשׂרה ועתּי עת דודים.

בעיניך אולי יִפּלא, אדוני, שׂמה המספּרת פניה אלי, בספּרי לך לתוּמי כי אהבתי בן אל נכר ואֵאוֹת להיות לו לאשה.  פה בארץ הזאת הוא מן הנמנעות, כן מפּאת חוּמרי דת הרבּנים העומדת בכל תקפּה וכן מפּאת דתי המלך האוסרים נשׂואי תערוּבות; אבל בארצנו ארץ צרפת אין זה דבר יקר ומעשׂים בכל יום.

אולם תקוָתנו כי יחי אבי מחליוֹ ושב ורפא לו לא באה ולא נהיתה, למגנת לבנו.  בקיץ שנת 1857 הלך אבי בדרך כל הארץ ונשאֵר אני ואמי מאבי ומאחי.  כעבוֹר ימי בכיתנו גליתי לאמי את סוד לבי כי אהבתי את לאפרעדא ואחריו אלך.  ואמי בעין חדה, עין אֵם אוהבת, ראתה ללבּותינו ותּבן לרעֵנוּ מרחוק, ובבואי לפניה ואשפּוך את נפשי בחיקה לא הכבּידה את לבּה ולא גדרה הדרך בעדנו, אף כי היתה בת רבּנים ובאבותיה קדושי ישׂראל תתהלל, כי ידעה כי עזה כמות אהבתנו ונהרות לא ישטפוה: "בתי, בת עיני, אמרה לי אֵם אחת מני אלף זאת, נפשך יודעת מאד את המכשול אשר לפניך.  בינך ובין מחוז חפצך הר גבוה ותלוּל וראשו בשמים.  אבל אם אַתּ בחנת לבּך ומצאת אותו נאמן ונכון בחפצך זה, ואם נפש לאפרעדא, אדם אחד מאלף זה, רצתה בך, לא אכזרית אני כי אתיצב לפניכם, כי מה ההר הגדול לפני אהבתי אותך, מחמל עיני ומשׂא נפשי, פליטת כל חמוּדי!? ורק באחת אֵאוֹת לכם: אם תבטיחוני כי לא תחליף מרים בתי ולא תמיר את דת אבותיה לעולם.  השבעו לי על הדבר הזה".  הבטחנו לאמנו לחיות איש בשם אלהיו; ונשבע לה על הדבר.  "כי עתה ברך אברככם, ילדי, הנאהבים והנעימים, וכל ימי אתפּלל בעדכם כי גם ה' לא יחשוב לכם עווֹן, כי אֵל רחום הוא וחפץ בטובת בחיריו ובאשרם, "ודבק באשתו" נאמר מראש מקדמי הדורות, עד לא נפרדו הגויים ונתּנו התורות".

בעבוֹר שנת אֵבל אבי, בשנת 1858, הייתי אשה לבחיר לבי, ואמי הואילה לשבת שארית ימיה אתנו.  כשנה תמימה ישבנו בפאריז, ואחר נשׂואינו העלה המלך את אישי מעלה אחת בפקודתו וישׂימהו למזכּיר ראשון במלאכוּת.  אבל לא ארכו ימי שלוָתנו; כי לרגלי המלחמה בשנת 1859 נשבּרה זרוע הממלכות השפלוֹת אשר היו באיטליא ואיטליא היתה לממלכה אחת גדולה, אז בא הקץ גם למלכות ינאפּול ותכּחד מן הארץ, וילך מלכּה בגולה הוא ושׂריו יחדיו.  גם אישי הלך לו מארצו וממולדתו ויבוא עד הלום לפטרבורג ויכּנס תחת כנפי הקיסר לעבוד עבודתו בצבא.  כארבע עשׂרה שנה אנחנו יושבים בזה ואישי עשׂה חיִל והצליח ויעלה למעלת שׂר-הצבא אשר הקיסר נשען על ידו...

האם הוא לאפרעדא המצבּיא את גדוד הרוכבים לשומרי ראש הקיסר?

כן הוא, אדוני.  לאפרעדא שׂר הרוכבים הוא אישי ואני אשתו.  והנה בארץ מולדתנו באיטליא ובצרפת אין דורש ואין מבקש ואין שואל לאיש, אֵי מזה עם אתה ואת מי מהאלהים אתה ירא.  אבל בבואנו הלום ובהחל אישי לעלות במעלות אשר עלה גמרנו אומר להסתּיר בסוד סודות את מקור מחצבתי.  ומה גם עתה בהיות אישי מרואי פני הקיסר ולנו מהלכים בהיכלו בכל חג ומועד ובכל ימי מלכּנו; בהיות לנו ארבעה ילדים מגוּדלים עם ילדי רבּי המלך ואצילי המדינה, מהם בתי הבכירה בת שלש עשׂרה בבית החנוּך לאצילי העם, והשני נער בן עשתי עשׂרה בבית החנוּך לנערי המלך משרתיו, ודעת לנבון כמוך נקל מה יקר ונכבד בעיני הדבר לבלי יוָדע לאיש אֵי מזה עם אני, לבלי יוָדע לילדי האוּמללים כי... חפרה אמם הובישה הורתם...

לדברים האלו לא יכלה קשת-הרוח להתאפּק ותתן את קולה בבכי; ואני הייתי כאיש נדהם בראותי את צרת נפש יקרה כזאת ומבלי משׂים נשרו דמעות מריסי עיני, כי נמס לבי בקרבי ויהי למים.

בטוחה אני בך, הוסיפה האשה כמצטדקת לפני, כי לא תשׂים אשם נפשי על דברי אלה.  בין תבין כי לא את דעתי חויתי לך ולא אני אֵבוֹש ואכּלם במקור מחצבתי, אבל הלא לא אוּכל להלוך נגד החיים ולהמיט מוסדות דעת הקהל אף אם נבנו חַיִץ והִטוֹח בתפל.

על לב מי מבּעלי דעה יעלה להאשימך בזה, אשה כבוּדה!?  נמלטו מפּי דברים מן הלב.  לא בבנינו ובבנותינו ולא באבותיהם המולידים אותם האשם כי יבוֹשוּ ממקורם – ממקור ישׂראל, כי אם באלה אשר נתנו את יעקב דראון לכל בשׂר וישׂימו את שמו לשמצה ולקלסה לכל העמים.  הלא לא בושתּ ולא נכלמתּ לעיני העמים והשׂרים ולא נכלמו ילדיך בך לוּ היתה אמך חתּית ואביך אמורי!  האם בּוֹש פוּשקין בהיותו יוצא ירך כּוּשי מקנת כסף, או אם נסגרו דלתות חצר הקיסר פּטר לפני הכּוּשי הזה? ובבני ישׂראל רבצה האָלה הזאת האוכלת בכל פה בשׂר בנינו ובנותינו!  אהה, גם לא כבני כושיים אתם לי, בני ישׂראל!!

דברי אלה הניחו את רוחה ותבליג ותאמר: מי ימוד את שבר ביתי ואסון ילדי לוּ נודע כי מזרע היהודים המה!  ועל כן כל ימינו היינו עמלים להסתיר הדבר ובחסד האל נשאר הדבר כמוּס וחתוּם ולא נודע לאיש. – בחורף העבר חלתה אמי, אר גרה בביתי כל ימי שבתנו בזה, את חָליה אשר מתה בו.  ויהי כי קרבו ימיה למו|ּת ותקראני אליה ותוציא כל איש מעליה ותאמר אלי: בתי היקרה! אתּ ידעתּ את סודנו – סוד ביתנו.  זה לי ארבע עשׂרה שנה אני בביתך לא גליתיו לאיש, כי ידעתי כי בנפשך ובנפש ילדיך הוא.  ועתה הנה אנכי מתה.  עוד זאת אעשׂה לך: הנני נותנת לך רשות לקברני בקברות הנוצרים מבני אמונת אישך, למען ירד סודנו זה עמדי קבר.  ואלהי אבותי אל רחום וחנון הוא ידע כי מאהבתי אותך ואת זרעך מיאשת אני את לבּי מלהקבר בקברות ישׂראל ופקוד יפקוד את נשמתי באשר היא שם לצרור אותה אתו בצרור החיים.  רק אחת אבקשך, בתי, אותה הבטיחיני: אחרי מותי לכי נא אל בני אמונתי היושבים בעיר הזאת ופגעי בם להתפּלל בעד נשמתי בבית-תפלתם...

פה שב קול הדוברת ויפּסק רגע אחד ועיניה זלגו דמעות כטל אורות; ותוסיף ותאמר: נשבּעתי לאמי ואקימה לשמור פקודתה האחרונה.  ימים אחדים אחרי הקברה נתתי את לבּי לחפּשׂ ולתוּר אחרי היהודים בעיר הזאת.  קשה עלי הדבר כקריעת ים סוּף ואפחד תמיד כל היום פן יִגָלה על ידי זה סודי.  ידוֹע ידעתי בקירוּב את הרחובות אשר בני ישׂראל גרים שם, וימים רבים הייתי מתהלכת ברחובות ההמה הלוך ושוב כהולכת לשׂוּח לרוח היום.  וכך הייתי עושׂה: מביתי ברחוב "רבי רבבות" הייתי יוצאת במרכּבה ועל יד "גשר התכלת" צויתי על רכּבי ועל משרתי לחכּות לי, באמרי: אלכה לי עד כה ברגלי ואשוּבה אליכם.  ימים רבים שטתי בחוצות העיר בצפּיָתי לפגוש באיש יהודי ולשאול את פיו למי מכּם אשׂים פני בבקשתי, יש יום אשר היה עמלי לריק ולא פגשתי באיש, ויש אשר ראיתי אנשים עברים ולא מצאתי את לבבי מאמין בהם לפנות אליהם, כי יראתי פן אֶכּשל בבני אדם שאינם מהוגנים.  זה לי עשׂרה ימים פגעתי בחנות קטנה ובה ערוכות מצות למכור ואיש זקן ומראהו כאיש תם וישר יושב ומשבּיר להמון קונים העוטרים אליו.  שמרתי הדבר בלבי ואשוּב שלשום אל החנות וארא את הזקן יושב לבדו ואיש אין אתו;  וארד אל החנות כמו לקנות לי לחם לבן ואשאל את הזקן כמסחת לפי תוּמי, אם יהודים רבים גרים בזה ואם יש להם בית-הכנסת ומי העומד בראשו? ויגיד לי האיש על פי דברי אלה כי אתה הוא המוציא והמביא את עניני הקהלה וכי איש משׂכּיל ונאמן רוח אתה; אף הגיד לי את מקום שבתך.  הנה רואה אנכי כי הצליח אלהים דרכּי וזכוּת אמי מסיעתני וכי אתה הוא האיש אשר בקשתי, ואתה בּין תבין את אשר לפני ותעזרני למלאות נדרי אשר נדרתי לאמי בצאת נפשה.

המספּרת עמדה ולא דבּרה עוד, אבל אזני לא מלאו משמוע.

אודך ביושר לבב, גברתי, על אמונתך בי; ויהי לבך נכון בטוח כי לא אַשלה את נפשך וחפצך אשלים.  וצר לי כי אנוסה אַת לסתום ולחתום הדבר, כי לוּ עמדו בסודך ושמעו את דבריך כל ישרי לב בישׂראל ונתנו כבוד ועוז לזכר אשת החיל ואֵם העדינה הזאת, אשר על ערשׂ מותה עד נשימתה האחרונה לא שכחה מרחם בת-בטנה, לא נטשה מידה את דגלה עליה אהבה.  ככה יגלום פניו בדגלו וימות הגבור במלחמה!

כדורי אש התמלטו מעיניה ונחת רוח רחפה על פניה היפות, בשמעה אותי משבּח ומפאר פעולת אמה, ותאר את פניה אלי ותאמר: ולמען תדע עד תכליתו את יקר נפש האשה הדגולה הזאת ואת גודל אהבתה אלי ואומץ רוחה, אשמיעך גם את אשר עשׂתה במצאה את בנה האובד...

האם נמצא אחיך, בנה האובד? איפה ומתי? הגידי נא, ספּרי! נכנסתי לתוך דבריה ולא יכולתי להתאפּק.

– מצוֹא מצאה אמי את בנה האובד על פי מקרה ובכל זאת נשאר אובד לה כל הימים.  מצאתהו – בעיר הזאת.

– בעיר הזאת?

– כן הוא, בעיר הזאת.  וגם בזה תראה את גבוּרת נפש אמי ועזוּז אהבתה אלי.  הסכּת ושמע: לפני שנים שלש יצאה אמי יום אחד לשׂוּח בעיר ותעבור ב"רחוב-הים הגדול", ויהי בהתבּוננה לתוּמה על שלטי החנויות ובתי המרכּולת ותרא חנות חדשה נפתחה מקרוב ועל שלטיה כתוב הדר בכתב צרפת שם... משפחת אבי.  ראתה ותרגז תחתיה, כי שם זה יקר בארץ הזאת ואין כמוהו נפרץ.  ותאמר בלבה: אסורה נא ואראה מי הוא זה אשר השכּין את שמו בבית הזה.  ועתה שער נא בנפשך את הפחד אשר קרָאה פתאום, בהכּירה בפני האיש העומד בראש העומדים אל השולחן למכור – את בנה האובד לה לפני חמש עשׂרה שנה.  רגע אחד נכמרו רחמיה לבנה ותאמר להתוַדע אליו ולפּול על צוָאריו, אבל פתאום עלה זכרוני וזכרון ביתי לפניה ותמשול ברוחה ותשקול במאזני בינתה את תוצאות הדבר ומה יגיע מזה לשני ילדיה, לבנה ולבתה;  לוֹ – שׂמחת רגע, ולה ולילדיה חרפּת עולם לא תשָכח.  ותכבּוש רחמיה לבנה ותתאפּק ותצא, ולא הכּירה אחי לכל הנצבים עליו ביום ההוא, והיא לא דבּרה דבר למען לא ישמע קולה אליו.  שלש שנים ישבה אמיצת הלב בקרבת בנה האובד לה והמון מעיה ורחמיה התאפּקו ולא התוַדעה אליו עד יום מותה; ורק חוק שׂמה לה לבוא מעת לעת ומפּקידה לפקידה לבית מרכּולתו לקנות דבר ולהסתּכּל רגע אחד בפניו.  ובבואה תתכס בצעיף ותתעלף ותדבּר בלשון רוסיא אל הנער הרוסי העומד לשרת לפניו; והוא לא ידעה ולא הכּירה.  וגם לי לא גלתה רז זה עד אשר ראתה כי לא תרד מן המטה אשר עלתה עליה.

אבל אחרי כל אלה הלא עתה חוב קדוש הוא להודיעו כי מתה אמו למען יתפּלל בעדה, התמלטו מפי מלים.

אַל נא, אדוני, ענתה באנחה חרישית, אחי האובד אובד הוא לנו אף כי מצאנוהו.  האחת – כי אמי לפני מותה יעצתני ובקשתני לבלי אתוַדע לאחי ולבלי אציג כּף רגלי על בית מרכּוּלתו, מיראתה פן יבוּלע לי בהתגלות הדבר; ועוד זאת, כי אמי בשכבר הימים שלחה בסתר לדרוש ברשימות יושבי העיר אחרי בעל החנות החדשה לדעת מתי ומאין הוא בא, למען תדע כי לא תשגה במשפּטה כי בנה הוא, ויביאו לה רשימה כי מיכאל לאמורעט בעל החנות ברחוב-הים הגדול זה שבתו בפטרבורג מעט והוא בא הלום מהאמבורג והוא בן אמונה – קתולית...

לאמורעט? קראתי בקול גדול, אבל לאמורעט המוכר כלי זהב וכסף ואבנים טובים ברחוב-הים הגדול – איש יהודי הוא!  ויש לו מקום בבית-כנסתנו והוא בא להתפּלל שמה אחת בשנה ביום הכפּורים...

מה אדוני מדבּר? קראה גם היא בקול ותקפּוץ ממושבה ותבּט בי בעינים מפיקות תמהון לבב וידיה תבּהלנה.  איש יהודי הוא? והלא הרשימה... אולי טעית ושנית השם?

הרשימות השוא ידבּרו, עניתי לה בנפש שקטה; שובי, גברתי, למנוּחָיכי ושבי לכסאך.  לא טעיתי ולא שניתי את השם, כי ידעתי את אחיך פנים בפנים וגם ידעתי מעט מתולדות חייו אשר ספּר לי מפּיו – הוספתי לספּר באזני האשה המשתוממת – ואוּכל לספּרן גם לך בקצרה, למען תראי ונוכחת כי לא אחליף ולא אמיר איש באיש.  בעזבו את ארצו ארץ מולדתו בא באניה אשר הלכה לסבב את הארץ.  שלש שנים תמימות סבב את כדור הארץ – ובגלל הדבר הזה, כפי הנראה, לא מצאוהו תּרי אביך אשר בקשוהו בכל הערים – אחרי כן מצא לו מנוח בבית אחד מגדולי הסוחרים במילבּוֹרן אשר באוסטראליען, ויעשׂ חיל ויבוא ארצה אשכּנז ויעשׂ לו בית בהאמבורג וישב שם שנים אחדות; ובשנת 1871 חרה לו על בני אשכנז על אשר ירשו בחרב את ארץ מולדתו וַתֵּקע נפשו מהם ומהמונם ויעזוב את ארצם ויבוא עד הלום.  ואף אמנם ידעתי כי בכתבי הפקודים לגרי העיר רשום הוא בכתב שקר כי נוצרי קתולי הוא, יען – כי אין ליהודים המשפּט להאחז ולגור בעיר הזאת.  אבל באמת יהודי הוא בכל לבבו ובכל נפשו, נאמן בברית אלהיו וקיים באמונתו.

אמי, אמי העלובה! קראה האשה בעצבון רוח, לוּ ידעתּ את זאת לפני מותך כי עתה היה לך מעט צרי למכּת לבבך האנוּשה ביום אחרון.

ועתה, גברתי, אמרתי, אין לך ללכת אחרי זרים; מלאי נא את ידי ואודיעה לאחיך את אשר קרה וכי מתה אמו, ויתפּלל בעתה הוא ואל יתפּללו בעדה זרים.

רגע אחד ישבה עלוּבת הנפש דומם ותשת עצות בנפשה ואחר נעוֹרה כאיש אשר יעוֹר משנתו ותאמר: לא, אדוני, לא טובה עצתך.  הלא סוף סוף לעין רואים לא יחָשב על קהל ישׂראל ואם יבוא יום יום לבית-הכנסת ונגלָה סודו ויבוּלע לו.  אנוּס הוא ואוֹנס רחמנא פּטריה: על כן הנח לו ורצון אמי יעשׂה.  יתפּללו בעד נשמתה בבית-כנסתכם כאשר אמרתי, ואני – אני אבקש לי תחבולה להתוַדע לאחי, כי הלא עצמי ובשׂרי הוא ואין לי זולתו תחת שמי ה'; ואמי גם היא לוּ ידעה על אודותיו את אשר הודעתני, כי אז לא אסרה עלי את האִסר הזה.  ועתה הואילה נא, אדוני, והגידה לי כמה לי לשקול על ידך?

בעד הזכּרת נשמות שׂכר קבוע בבית כנסתנו – חמשה רוּ"כ לשנה, ושׂכר האיש, אשר יאמר קדיש לפי ראות עיניך, מעשׂרים וחמשה עד חמשים רוּ"כ בעד כל השנה.

ותוּ לא? אמרה בשׂחוק קל, ואני דמיתי כי ממון קורח תדרשו מאתי.  על כן אפוא זאת נעשׂה: הא לך מאה רוּ"כ במזומנים ונתת חמשים להמתפּלל והחמשים הנותרים תחלק לעניים כאשר יישר בעיניך; והא לך עוד שטר בן מאה רו"כ הנושׂא פרי חמשה לשנה, אותו תשׂים באוצר בית-הכנסת והיה פריוֹ לשלם בעד הזכּרת הנשמה שנה שנה.  ועתה כתוֹב נא אתך את שם המנוֹחה ככל הנדרש לענינך.

ומה היה שמה? שאלתי.

טהערעזע!

ושם אביה?

שמואל!

ושם משפּחתה הלא לאמורעט?

לא אחפוץ כי יזכירו שם זה בפומבי של רבים בבית-הכנסת, אמרה האשה אשר עיניה בראשה, פן יבוּלע על ידי זה לאחי.  כתוֹב נא את שם משפּחת אביה "לאמפרונטי!"

"לאמפרונטי!" אמרתי מדי כתבי בספר זכרון לפני, הלא הוא שם רבנים ידועים מעיר פיראַראַ באיטליא.

הוא הדבר אשר אמרתי כי בת רבנים היא, אמרה הנדבּרת בי בקוּמה ממושבה ותושט לי ידה.  ועתה היה שלום!  ברכתי נתונה לך, על כי קדמתני בסבר פנים יפות ועוד הפעם אזכּירך את אשר העידותי בך בראשית דברי, כי כבוד ביתי הסתּר דבר, וכל הימים אשר אני וזרעי נשב בארץ לא יגוּנב לאיש דבר מכל אשר דבּרנו.  הבה לי ידך על הדבר הזה!

הרגעי והשקיטי, גברתי, אמרתי בהחזיקי ידי בה.  לכי לשלום!  אלהים עֵד בינינו!

ממחרת היום ההוא החלו להתפּלל בבית-הכנסת קדיש יתום ונרשם בספר הזכרונות שם האשה: תרצה בת ר' שמואל לאמפרונטי, ואיש לא ידע מי היא ואיזה היא עד היום הזה.

כשבועים ימים אחרי כן נמצא כתוב בכל כתבי-העתים מודעה רבה כזאת:

"בית ממכּר כלי כסף וכלי זהב ראמות וגביש אשר ברחוב

"הים הגדול נו' 164 יסגר בקרוב בעזוֹב בעליו את העיר;

"ועל כן במשך חודש ימים ימכרו החפצים הנמצאים שם

"במחיר זול, פחות רביע מן המקח הקצוב.  כל הקודם זכה!"

ביום שני לחג שבועות שחל ממחרת השבת תמהו המתפּללים לראות כי בא לאמורעט לבית-הכנסת, אשר היה בא רק אחת בשנה, ובהעלות החזן ומשורריו את זכרון האשה "תרצה בת הרב ר' שמואל לאמפרונטי" הרכּין ראשו וזלגו עיניו דמעות וימחן במטפּחתו.  אחר התפלה עמד על פני הבימה ויקרא קדיש יתום בלחש ובצאתו עבר על פני ויושט לי ידו באהבה מבלי דבּר דבר.

ממחרת היום קבלתי ארגז חבוּש ומכתב קטן כתוב בו כדברים האלה:

"אדון נכבד! אתה האחד היודע את סוד ביתנו והאחד תהיה.

"אחותי התוַדעה אלי.  הכל גלוי וידוע לפני. הנני עוזב את

"הארץ הזאת לעולם. מנורת כסף אנכי שולח בזה קרבּן

"מנחה לבית-תפלתכם; בה יהיה נר דלוּק בכל שנה ושנה

"ביום הידוע לך.  והחותם המוּנח זה מנחת זכּרון היא לך.

"קבּלהו ברצון ופקדנו לטוב".

הבינותי כי בחר בחותם להביא לי תשוּרה בדרך רמז לאמר: חתוֹם הדברים!  והחותם אבן ישפּה יקרה מאד מהוּקצעה מעשׂה חרש חכם ומפוּתחים עליו פּתּוּחי שמי בראשי-תבות.  ולגודל יקרתו בעיני הנה הוא עומד על שולחני תמיד ולא יִזח מנגד עיני.

את פני האשה לא יספתי לראות ואת שמע אחיה לא שמעתי עוד עד היום; רק את שם משפּחת אישה קראתי פעמים בכתבי-העתים.  הפּעם האחת בבוא הלום בשנת 1876 הומבּערט מלך איטליא נמצא כתוב כי לעמוד לימין האורח ההגון הזה כל ימי שבתו בפטרבורג נמנע – השׂר לאפרעדא; ובאחרית ימי הקיץ 1877 בהיות המלחמה בתוגרמה, קראתי את שם שׂר הצבא לאפרעדא בין הנפצעים אשר נפצעו פצעים אנוּשים לפני פלעוונא.  וכאשר דרשתי כעבור שנה בבית הפקודים לגרי העיר נתנו לי רשימה כזאת "מרים לאפרעדא אלמנת שׂר צבא, לא תגור עוד בפטרבורג, כי הלכה לגור בארץ אחרת".

אז אמרתי: אשה גדולה!  נקי אנכי משבועתך אשר השבעתּני; הבה אפוא אציבה לך ציוּן בכתב ישׂראל ולא יכּרת זכרך מקרב עמך!

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]   נעתק לל' פולין במה"ע Israelita שנת 1880 נו' 27 – 28.  לל' רוסיא במה"ע Русский Еврей 1881 וללשון אשכנז במה"ע אונגארישער איזראעליט 1882 נו' 29 – 31.

[2]   מדרש תנחומא.  ועי' במ"ע השחר לשנת תרמ"ג עמוד 415.

[3]   מדרש הנעלם בזוהר פ' וירא דף קי"ב.