בַּעַל הַכְּפָר, הַשּׁוּעָל וְהַכֶּלֶב

יהודה ליב גורדון

אם אין אני לי מי לי?! (אבות פ"א מי"ד)

קִרְבַת הַכְּפָר אִוָּה שׁוּעָל אֶחָד

לוֹ לְמוֹשָׁב, כִּי מִמֶּנּוּ לֹא נִכְחַד

כִּי בַּכְּפָר הַהוּא הָרְפָתִים עֲמוּסִים

צִפֳּרִים בְּרֻרוֹת וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים

וּבְכָל עֶרֶב וָעֶרֶב

יָשַׁב וַיֶאֱרֹב אָרֶב,

אוּלַי יִמְצָא פֶּתַח פָּתוּחַ;

כִּי הָיְתָה נַפְשׁוֹ נִכְסֶפֶת

לַגִּיעַ עַד תּוֹךְ הָרֶפֶת.

"הוֹי! – קָרָא מַר בַּחֲמַת-רוּחַ –

בֶּן-נָבָל זֶה יוֹשֵׁב בְּאָהֳלוֹ בָּטוּחַ

יֹאכַל מֻרְאוֹת הַצִּפֳּרִים

וּבְנֹצָתָם יְמַלֵּא לוֹ יְקַר כָּרִים,

וּבִשְׁאֵרִיתָם עוֹד יַעַשׂ לוֹ שֶׂכֶר

וִימִירֵם בַּכֶּסֶף בְּיוֹם הַמֶּכֶר:

וַאֲנִי אִיגַע אַעְרִים לִמְצוֹא לִי אֶלֶף

תָּחְבֻּלוֹת שׁוֹנוֹת תַּהְפֻּכוֹת וָסֶלֶף,

וּכְמוֹצֵא שָׁלָל רָב אֶשְׂמַח שָׂמֹחַ

אִם אַחֲרֵי עָמָל רַב וִיגִיעַ כֹּחַ

תִּצְלַח לִי לַחְתּוֹף כִּשְׁחִיף עֵץ אֶפְרוֹחַ"

כָּכָה הִתְאוֹנֵן הַשּׁוּעָל וַיָּקָם

וּבְלִבּוֹ יוֹם נָקָם.

וַיִּבְחַר לוֹ לֵיל חשֶׁך אֲפֵלָה

וַיִתְחַבֵּא בַּמַּאֲרָב בַּשְּׁפֵלָה:

כָּל אַנְשֵׁי הַכְּפָר שׁוֹכְבִים עַל מִשְׁכְּבוֹתָם

וּמְרִיא וּרְעִי וּבְנוֹ צִפּוֹר אֶפְרוֹחַ

אֶל נַפְשָם הָעֲיֵפָה יִתְּנוּ מָנוֹחַ,

גַּם הַכֶּלֶב הֹזֶה הַשּׁוֹמֵר אוֹתָם

כִּי תַּרִדֵּמַת אֱלֹהִים עֲלֵיהֶם נוֹפֶלֶת,

וַאדֹנֵי הַכְּפָר עָשָׂה הָאִוֶּלֶת

וַיִּשְׁכַּב וַיִּשְׁכַּח לִסְגּוֹר הַדֶּלֶת, –

אָז לִכְלוּב הָעוֹף הִתְגַּנֵּב הַמְרַצֵּחַ

וַיַּהֲרֹג הֶרֶג רָב, דָּמִים נָהָרוּ,

רַבִּים נָשָׂא אִתּוֹ, רַבִּים נוֹתָרוּ.

וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה עַל מְקוֹם הַמַּטְבֵּחַ

וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה הַצֳּפֳּרִים

כֻּלָּם מֵתִים פְּגָרִים.

וַיִּקַץ הַבָּעַל

וַחֲמָתוֹ בָּעָרָה,

וַיִּצְעַק מָרָה

וַיִּקְרָא: כֶּלֶב עָצֵל וּבְלִיָּעַל!

מַדּוּעַ נֶאֱלַמְתָּ,

בַּעֲצַלְתַּיִם נִרְדַּמְתָּ

וּלְשׁוֹדְדֵי לַיְלָה דַּרְכָּם לֹא חָסַמְתָּ?

וַיַּעַן הַכֶּלֶב עַזּוֹת הַפָּעַם:

אַתָּה הָאָשֵׁם וּבִי תִּזְעֹם זָעַם!

הֵן הַמּוּמָתִים הֵם עָשְׁרְךָ הוֹנֶךָ,

וַאֲנִי גֵּר עִמְּךָ נָכְרִי בִּמְעוֹנֶךָ;

אִם אַתָּה נֶעֱצַלְתָּ וַתִּשְׁכַּח שָׁכֹחַ

וּבְעַד בֵּיתְךָ הַדֶּלֶת לֹא סָגַרְתָּ,

מַה-לָּךְ אֵפוֹא לִי כִּי בִי גָּעַרְתָּ,

יַעַן לֹא קַמְתִּי בַּלַּיְלָה לִנְבֹּחַ?!

הֵן אֱמֶת כִּי דִּבְרֵי הַכֶּלֶב עַז-הַפָּנִים

הֵבִיאוּ לוֹ מַכּוֹת וּפְצָעִים נֶאֱמָנִים,

וּבְכָל זֹאת צָדַק הַמֻּכֶּה מִן הַמַּכֵּהוּ!

אַתָּה אִישׁ לֵב, הָבִין בַּמָּשַל וּשְׁמָעֵהוּ:

אִם הוֹן לָךְ וַעֲבֻדָּה, כֶּרֶם אוֹ זַיִת,

עֵדֶר בָּשָּׂדֶה אוֹ בָּנוֹת בַּבָּיִת –

אַל תִּבְטַח בַּזָּר; שִׂים אַתָּה עֵינֶךָ

עַל בֵּיתְךָ, עַל שָׂדְךָ, עַל עִזְבוֹנֶךָ;

בַּכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל יֵלְכוּ פָּנֶיךָ;

הִנֵּה עֵין הַבְּעָלִים שִׁבְעָה עֵינַיִם

וִידֵי זָר טֹבוּ לַחְתּוֹת אֵשׁ כִּירַיִם;

עַל כֵּן כָּל אֲשֶׁר לָךְ נִצְרָה כָּאִישׁוֹן!

הֱיֵה הָאַחֲרוֹן מִן הָעוֹלִים לִישׁוֹן;

אַל תִּישָׁן עַד רָאִיתָ בָּעֵינַיִם

כִּי סָגְרוּ כָּל שַׁעַר בִּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם;

כֹּל תּוּכַל לַעֲשׂוֹת אַתָּה בִּידֵי זָר אַל תָּעַשׂ –

אָז תִּנָּצֵל מִנֵּזֶק, תֵּחָשֵׂךְ מִכָּעַשׂ.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה