_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הוֹי אָח! / יהודה ליב גורדון

 

 

מַשָּׂא חִזָּיוֹן בְּאַרְבָּעָה מַחֲזוֹת

 

קִינָה הִיא עַל מוֹת אֹהֲבִי הַדָּבֵק מֵאָח

 

מִיכָה יוֹסֵף בֶּן אָדָ"ם הַכֹּהֵן

 

לֶבֶּנְזוֹן

 

אֲשֶׁר מֵת בכ"ז לְיֶרַח שְׁבָט בִּשְׁנַת התרי"ג

 

(כְּתוּבָה בִֹשְנַת וְהָיָה כַאֲשֶׁר ,,תָּרִיד")

 

 

הַנְּפָשׁוֹת הָעוֹשׂוֹת:

 

מִיכָה יוֹסֵף – עֶלֶם גֹּוֵע

 

מִיכָאֵל – הַמַּלְאָךְ

 

מַלְאַךְ דוּמָה

 

הַשָּׂפָה הָעִבְרִיָּה

 

מַקְהֵלָה: רוּחוֹת מֹשֶׁה, שְׁלֹמֹה, שִׁמְשׁוֹן הַגִּבּוֹר, ר' יְהוּדָה הַלֵּוִי

 

צֵל מִיכָה יוֹסֵף – בְּאֶרֶץ תַּחְתִּית

 

שְׂרָפִים וְשִׁנְאַנִּים

 

,,המיתה בלא עת היא הגדולה שבצרות"

הקדמה למשא ,,הוי אח" משנת תרל"ז

 

אם נסית , קוראי היקר,  לעלות ברגל ומקלך ותרמילך

בידיך על ההרים הנשאים אשר תחת השמים, לשבת בסתר רעם ולהדביר עמים תחת רגליך, כי עתה ידעת את נפש עמל כזה הרודף בהרים בהתנשאו אל הרכסים הרמים ובהגיעו עד מפלשי עב:  מה ינעם לו בעמדו רגע תחתיו לשאוף רוח אל קרבו, להביט אל אחריו ולראות את כל ככר הארץ אשר עבר בה פתוחה לפניו כספר הגלוי עם כל הדוּריה והדריה!

חיי האדם הר גבוה מתלקט מעט מעט עד מרום קצו.

הר תלול וחלול, הר געש;  ברכת שמים מֵעל ורחמו הרת מוקדי עולם. אש תוקד בקרבו תמיד ולהבת שלהבת תְּרַתַּח רתחיה בהמולה עצורה הנכונה להתפרץ על כל צעד וצעד.  כל החיים המהלכים תחת השמש יעלו בהר איש וצקלונו על שכמו;  איש אל עבר פניו ילכו אף כי לא עד מרום קץ אחד יגיעו כלם.  כי לא ידע האדם את עתו ואת המקום אשר בו תבקע האדמה תחת רגליו;  אבל דרך אחד לעולי ההר וקץ אחד להמה: כזה כן זה ולא ישובו ללכת כשבאו!  אפס כי יש אשר תבלענו הארץ ומחתה פיה ואמרה לא-הוא, ויש אשר ישאיר את סנדליו על עברי פי פחת לזכרון לבאים אחריו.

תחת רגלי התלקט ההר לארבעים שנה ושש שנים.  לְפָנַי

מפלשי עב וסתר עליון, ואחרַי – הארץ אשר עברתי בה, בהפנותי שכמי עיני יחזו את הציוּנים אשר הצבתי לי ואת התמרורים אשר שמו לי, את אבני השדה אשר תמכו אשורי ואשר התנגפו בּם רגלי, את השיחים וסבכי העץ אשר החזקתי ידי בם ביום עלותי ואת הנעצוצים והנהלולים אשר באו בבשרי וישרטו בו שָׂרָטֶת.

אחד השיחים ההמה הוא נטע שעשועים זה אשר שמו

וזכרו יצהירו מבין שורותי הבאוֹת.  כשתיל זית רענן מצאתיו במדבר על דרכי.  בצילו חמדתי וישבתי אני ואחרים אתו ובסנסניו אחזתי ביום החילותי עלות בהר ונגוע בקצהו.  לו פתחה הארץ את פיה ותבלעהו במורד ההר ואותנו חשׂכה ליום אחר.  מאז עד היום – דרך חצי יובל שנים.

הימים היו לי ימי התפתח הסמדר, ימי האפרוח היוצא

אך יצא מקליפתו, קו אור נבקע לי וארא כי קרוב יומי לצאת בבר לבקש לי זרעונים ואני עוד לא העליתי נוצה ולא שנותי את חרטומי.  כתלי בית המדרש החלו ליפוֹל ואני עומד רגלי האחת בתוך ד' אמות של ההלכה ורגלי האחרת בארצות החיים, ובהחלי להתהלך בברכים כושלות ללקש אורות ואתי אין איש ואין סומך, פגעתי על דרכי את שׂשׂ ועושה צדק זה, וגם הוא אפרוח כמוני וכבר רוחו נכונה ונוצתו צמחה, ויהי לי לעינים להורות לי איזה הדרך יחלק אור.  צעדים אחדים עלינו יחדיו, הוא עובר לפני כנר לרגלי ואני הולך אחריו הולך ושומר עקביו.  אפס כי לא ארכו ימי לכתנו יחדיו, כי עוד מעט ונגלה כי האפרוח הזה ילעלע דם ובאשר חללים שם הוא...

חמש ועשרים שנה תכלינה בשנה הזאת מיום מות בז"ך

לשבט בשנת הברי"ת, אלוּף נעורי זה אשר דמיתי כי לכל ימי צבאי כָּרַתִּי עמו ברית.  שלש ועשרים שנה תכלינה למיום כתובה לפני הקינה הזאת אשר קוננתי עליו בדמֵי לבי בדמִי ימי, ואשר הנני שם היום לפני החרדים לשפת הקדש פלטת מחמדינו לְחַדֵש זכרו בלב בני הדור החדש, להקים שֵם המת על נחלתו בקרב אחיו.  הנני שֹם אותה בדמותה ובצלמה אשר היא כתובה לפני ושמורה מימי עלומי, זה עשרים שנה ושלש שנים, אף כי לא נכחד ממני כי נמצאו בה דברים הדורשים שנוי ותקון: יש ארוכים ונפרזים הראויים לבוא בקצרה, ויש קצרים אשר מהראוי להאריך בם;  אף יש דברים אשר אולי לא הגדתי היום ואם הגדתי, הגדתים בשפה אחרת ודברים אחרים.  אפס כי קדושים לי הדברים אשר השתפכו מנפשי אז בעוד כאבי החדש עמדי, ואמרתי בלבי: לא אשלח יד לבלע את הקודש, לא אחליפנו ולא אמיר אותו.

בהעלותי על לבי להעלות בדפוס את קינתי זאת על

ידידי המת לקחתי דברים עם אביו, ידידי החי, הלא הוא זְקַן בית ישראל ראש משוררינו וצבי ספרָתנו הר"ר אד"ם הכהן לעבענזאָן, וָאוֹמַר אליו עם הספר (ר"ח חשון תרל"ז) כדברים האלה לאמֹר:

,,על משכבי בלילות זכרתי את שאהבה נפשי בימי נעורי

את מיכה יוסף בנך הנפלא אשר לקחוֹ אלהים מעל ראשינו בלא עתו.  זכרתי כי בשנה הזאת יכלה חצי יובל שנים לשנת מותו ואעל על לבי להעלות זכרו על לב בני הנעורים ילדי הדור החדש, כהציבי לו ציון חדש באחד כתבי העתים, וָאוֹמַר להדפיס את קינתי על מותו אשר זכרת בהערותיך לספרך שש"ק[i] ח"ב, ואשר הִנה טמונה בין כתָבי עד כה ולא ראתה אור.  לקחתי דברים את בעל ,,השחר" להדפיסנה בחוב' לחדש שבט, החודש אשר בו מת המת;  והנה הוא מקבל אותו בחפץ כַּפָּיו.  על כן אמרתי אגלה נא אזנך אולי תחפוץ לתת ידך עמי ויחד נרימה את המצבה הזאת בכתבך בקצרה את תולדות בנך ופרשת גדולת נפשו ותשימן עטרה לראש שירתי".

על זה ענני הרב הישיש הזה, אשר אם כי כהתה עינו לא נס לֵחו, במכתבו מן ח' חשון לאמור:

,,נכבד ומאד נעלה עלות זכרון בני המת על לבך אחרי שנים כ"ה חלפו עד כה, ותאמר להעלות זכרונו כשיר החזיון אשר כתבת אז במותו, באחד מכה"ע, וגם כבר היו דבריך עם החכם עושה השחר ויאות לקבלו.  והנה אם תקים מחשבתך זאת תתנני כמתנבא אז באמרי (שש"ק כ' 242): ,,ודברי אלה האחרונים וכו' יעמדו לבית הדפוס בעת מצוא".  אבל ידידי!  כי תַקשה לשאול עוד גם ממני להיות נלוה עמך בעמלך זה.  ואתה הלא ראיתני בקיץ זה וראית גם כחי עתה.  יָדַי רפות, עין ימיני קמה וגם השנית כהה משׂבי!  ואני עתה בבית בני יצ"ו אשר ישמרני לבלתי קחת עט סופר בימיני במצות הרופא עליהם. – והשנית: מה אכתוב?  אם עוד קינים אעירה עתה על יְשַן-עפר יָשָן, על מי שכבר מת, חלפה לקינים העת? עתה אך העת לספר תהלתו וע"ז כבר אמור: ,,יהללך זר ולא פיך וגו'";  ובמה אין אביך לא כפִיך?  התהלה תהל ביד אחר ותכהּ ביד שאר בשר.  גם להלל את ה' יאמר השיר (לדעתי): הללוּ את ה' כל גוים!  שבחוהו כל האומים!  (ולא אנחנו, יען) כי גבר עלינו חסדו (והראה תהלתנו רק כגמול חסדיו ולא אמִתִּית) ואמת ה' לעולם!!  (ר"ל: כל ישענו וחפצנו להיות גם תהלתו על טהרת האמת, כמו שכן גם הוא). – והנה אתה, ידידי, אומר אלי לכתוב את תולדותיו ופרשת גדולת נפשו, ואני כבר כתבתי הכל בקינתי ,,מיכל דמעה" שם בשש"ק ואיך אשנה את אשר כבר אמרתי?  אך לך, ידידי, יאתה לעשות זאת, לקחת משם כאַוַת נפשך, או את אשר ,,ידעת אתה חוץ ממני, ואני לא אוכל לספר לך רק תולדתו אחת אחרי מותו, הראויה לבוא בספר לזכרון לדור משכיל לדעת רשע כסל דור ההולך לפניהם, והוא – כי בבואי באחת השנים אחרי מותו לבקר את קברו, מצאתי והנה אבן מצבתו נשברה ונקב חור רחב בתוכה, מעשה ידי אנוש נתעב ונאלח...  ולא נודע לי עד היום מי הוא, ולא הגדתי זאת לאיש, וגם איש לא נֵעור עוד על זה עד היום, ואולי כבוא גם דבר זה באחד מעלי ,,השחר" (כי כן דעתי שתשלח גם מכתבי זה שמה) אצוה אז לתקן מעֻוָת זה.   – עתה ידידי, עת לכלות דברי כי החליתי.  צלח רכב על דבר אמת, כי לך לברך המעשה הטוב והישר הזה.  והנני דובר שלום וברכה לך ולביתך כל הימים. אוהבך תמים – אדם הכהן לעבענזאָן".

ס"ט פטרבורג, א"ך כסלו

,,היום ביום מלאו לי מ"ו שנה" לפ"ק

 

הקדמה למשא ,,הוי אח"  משנת תרי"ד

 

העלם הנכבד והיקר אשר עליו נשאתי את המשא הזה,

מיכה יוסף (בן-אדם) הכהן לעבענזהאן (בן-חיים), נודע לכל יודע ספר עברי ולכל חכמי ישראל אשר בארצנו ואשר בארצות עבר הגבול, עד כי למותר יהיו אותותי אשר אשים עליו וכל קורא שורותי אלה יכירהו כי הוא בן פורת זרע ברוך ה' זה; כי הוא מיכה יוסף הנודע בשָרים במחברותיו הריסות טרויא ושירי בת ציון[ii];  הוא מיכה יוסף אשר פיות כל כותבי העתים לבני ישראל מלאו שבחו, ויהללו רב חכמתו ואומץ רוחו, עם רפיון כחו;  הוא מיכה יוסף אשר בעודנוֹ באבו ובעצם תומו, בעוד עצמותיו מלאו עלומים ורוחו כנחל שוטף, עלה עליו הכורת ויגדענו וכל יודעיו ומכיריו עמדו מרעידים במותו וישאו עליו בנִיהם קינה, ומקורי דמעה נהרו אל ים שברו מרוב חכמי ישראל היודעים אותו ואשר שָמעוּ שת שִׁמעוֹ.

כי לא כמות כל האדם מת בן-אדם זה! אשר בחלותם

והתהפכו בציריהם על משכבם ימי מספר וברגע שאול יחתו, ומיכה יוסף היה איש מכאובות כל ימיו וגֹוֵעַ מנֹער, וכהאריך ימי חייו ארכו רגעי מותו!  כי מקדמת ימי נעוריו הוצק בו דבר בליעל ומחלה קשת עורף מאנה הרפא, אשר הלאתה כל חכמי הרופאים למצוא לו רפואת תעלה.  והוּא בנשמתו היתרה ידע ויבן כי מחלתו זאת תבצענו, ויהיו כל ימיו מכאובים וענינו כעס ובלהות שחת.  שנים רבות לפני מותו היה נכון לקראת המות ולא התהולל ביום מחר, כי אמר כי עד לילה תשלימנו מחלתו ואין יום מחר לו, והנה אם תמרר חיי כל אדם הידיעה כי קצו קץ כל בשר למות באחרית הימים, מה נוראו חיים כאלה לבן-אדם זה אשר היה עוד מלא עלומים ותשוקה עזה אל החיים – בידעו כי יעצום עיניו בעצם יומו ובדמי ימיו ידום סלה.

ומי כמונו כרעי נעוריו היודעים   למֹד את גודל רוחו בכלכלו מחלתו שנים רבות מבלי האנח? הן מדי דברו אתנו דבר תמיד כאיש העומד הכן להפקיד רוחו בידי אל אמת, כאיש השם דבריו האחרונים באזני סובביו הנשׂערים מאד.  אנחנו נעוינו משמוע והוא לא עִוָּה פניו בדברו;  אנחנו נאנחנו והוא דבר במנוחה וינחמנו;  אנחנו בכינו במסתרים והוא הלך וישורר שירי בת ציון.  ומי כמונו יודעים כי כל ישעו וכל חפצו תחת השמש היה להגדיל שפת עבר ולהאדירה, ועל כן הגה וכתב הרבה והעמיק חקר והתחרה בכל מאמצי כח לחזק ידי לומדיה ודורשיה, כאשר באזניו שמענוהו מדבר אתנו תמיד בסוד רעיו יחדיו!  ודברים כאלה גם נתתי בפיו ברגע מותו, כי כל שנות חייו לרגע מותו תחשבנה;  והמה מעולפים בספורי השיר והמליצה על פי כח הדמיון החזק אשר התנוסס בלבבו ואשר גדל עד למעלה כנוח עליו העצבת והבדידה.

פה נָוי זה[iii] כ"ז שבט שנת ,,ובן אדם תולעה".

 

 

הוי אח

                                  

המחזה:

 

 מיכה יוסף עַל עֶרֶשׂ מוֹתוֹ וּבְנֵי בֵיתוֹ נֶאֱנָקִים דּוּמָם בְּזָוִיּוֹת הַבָּיִת

                          מיכה יוסף:

בָּדָד הִנֵּנִי – הַכֹּל עֲזָבָנִי!

מַה-נּוֹרָא הֱיוֹת בָּדָד פֹּה בֶּחָלֶד –

וּבְדֶרֶךְ עוֹלָם בָּהּ עַתָּה אֵלֵכָה

שָׁם – עַל חֵיק כִּלָּיוֹן, עַל בִּרְכֵּי מָוֶת,

בִּמְעוֹנוֹת רִקָּבוֹן וּבְחַדְרֵי תֹהוּ,

שָׁם יִשְׁכַּב כָּל בָּשָׂר יִרְקַב לַשַׁחַת

גַלְמוּד וּבָדָד. . . . . . . . . . . .

. . . . . . . . . אֲבָל גַּם לָבֶטַח!

כִּי שֶׁמֶץ דָּבָר מִמִּכְמַנֵּי אֶרֶץ

לֹא יַרְגִּיז לִבֵּנוּ בִּמְעוֹן הַנֵּצַח,

וּבִנְפוֹל הַגְּוִיָּה יִפּוֹל הַקֶּסֶם

הַמֹּשֵׁךְ לֵב אָדָם לִסְגֻלּוֹת חָלֶד.

שָׁם תִּכְלֶה תּוֹחֶלֶת, יֶחֱשֶׁה הַחֵשֶׁק,

וּבְקִבְרוֹת תַאֲוָה יִקָּבֵר הָעֹנֶג;

אֶל קוֹל הַכָּבוֹד שָׁם תִּכְבַּד אָזְנֵנוּ,

לַכֶּסֶף לֹא נִכְסוֹף, לַשְּׂחוֹק נִשְׂחָקָה,

כָּל שִׂמְחָה תִמָּחֶה, תִּגֶל כָּל גִּילָה;

אַהֲבָה וִידִידוּת יִדֹּדוּ יִדֹּדוּ

וִידִידֵי לִבֵּנוּ אָחוֹר יָשׁוּבוּ

כִּמְעַט תַּבְרִיחַ בַּעֲדֵנוּ הָאָרֶץ;

עוֹד אֶגְלֵי מִסְפָּר עַל גָּדִישׁ יִדְמָעוּ

לַרְטִיב רִגְבֵי עָפָר חָתוּ עָלֵינוּ,

אַחַר – יִמְחוּ דִּמְעָה מֵעַל פָּנֵימוֹ.

יִמְחוּ מִלִּבָּם שֵׁם וָזֵכֶר לָנוּ.

              (דממה  דקה)

 הוֹי רֵעַי לִבִּי, הוֹי אַחַי בָּרוּחַ,

תֹּפְשֵׂי הַתּוֹרָה, אֹגְרֵי חָכְמַת דַּעַת,

לָכֶם כָּמַהּ לִבִּי, תֵּכֶל הַנֶּפֶשׁ,

לָכֶם מִבְּלִי חֵפֶץ אֶרֶץ אֶעֱזוֹבָה!

לוּ לַחֲזִיק בִּימִינְכֶם לוּ עוֹד חָיִיתִי

שִֹגֵב יֶשַׁע וָעֹז אֶת דֹּרֵשׁ דָּעַת,

הַאֲצִיל רוּחַ חֵפֶץ עַל יָד נִדְהָמֶת

בִּימִין אִישׁ תּוּשִׁיָּה נֹעַם שָׂבֹע...

וְאַתְּ שָׂפָה עִבְרִית, שָׂפָה לֵאלֹהַּ,

תַּכְלִית כָּל עֲמָלִי תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

אַתְּ הֲיִי שָׁלוֹם וּבְרָכָה בָּאָרֶץ!!

אָת מִסְפַּר שָׁנַי עַל מִזְבְּחֵךְ הִקְרַבְתִּי

וּמְלֹא קֹמֶץ יָמַי לָךְ הֲרִימֹתִי,

לִבְנוֹת בָּךְ גָּדֵר תָּמִיד הִתְאַמַּצְתִּי,

חַיּוֹת אֲבָנַיִךְ מִמְּעִי מַפָּלֶת –

וּבְשַׁחַר חַיַּי, אֲכוּל אֵשׁ שַׁחֶפֶת,

עַל הֲרִיסוּתֵךְ נוֹסָפוֹת אָשִׁיתָה!

וְאַתְּ הַעֲרִי נָא רוּחֵךְ עַל דֹּרְשַיִךְ,

וִיז שׁוּלַיִךְ הֵיכַל לִבָּם מַלֵּאִי,

לַמְּדִי לָמוֹ סֵפֶר, לַמְּדִי גַּם קָסֶת

וָהֱוִי סֵתֶר לָמוֹ מֵעָקַת כָּסֶל.

וּבְנֵי צִיּוֹן כֻּלְּכֶם, צֹאן מַאֲכָל סֶלָה,

כַּעֲדָרִים בֶּהָרִים זָרִים הִדִּיחוּ,

הָרִימוּ קוֹלְכֶם מֵרָאשֵׁי הַשְּׁפָיִם,

הָעִיזוּ הִקָּבְצוּ הִתְנַגְּשׁוּ יָחַד,

תִּמְכוּ בִּידֵי אִמְּכֶם, אַל נָא תַּרְפּוּהָ!

לִוְיַת חֵן הִיא לָכֶם בַּטּוֹב וָאֹשֶׁר

מָגֵן וָשֶׁמֶשׁ בִּמְרִי יוֹם וָפֶגַע,

גֵּהָה לַמַּחֲלָה וּלְרוּחַ נֶעְכָּרֶת...

(דממה דקה)

מַחֲלָה – הָהּ, וּמַחֲלָתִי מַה-חָזָקָה!

קִרְבִּי קַדַּחַת כַּשַּׁחַת יוֹקֶדֶת,

וּרְקַב עֲצָמוֹת, וָאַתְּ הַשַּׁחֶפֶת

בַּהֲמוֹן פִּיּוֹת רֶצַח חַיַּי תִּינָקִי!

עוֹרְקַי רָפוּ וּבְאַפַּי פַּס הָרוּחַ,

זִרְמַת הַדָּם בִּכְבֵדֻת מִתְנַהֶלֶת.

זִמּוֹתַי נִתְּקוּ – חוּשַׁי יִתְבּוֹלָלוּ –

הַמַּסֶּכֶת מָלְאָה – הוּנַף הַתַּעַר

לִכְרוֹת הַמַּטְוֶה לַסִּיעַ הָאָרֶג:

בָּא קִצִּי וּמִסְפַּר יָמַי חֻצָּצוּ...

 

(בַּהֲלָךְ-נָפֶשׁ)

יוֹמִי רַד – שִׁמְשִׁי בִּפְאַת יָם נִשְׁקֶפֶת

מֵרֶחֶם מִשְׁחָר זֶה לֹא כַּבִּיר גָּחָה,

וּמִתַּחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ צֵל יָעַל

יִגְדַּל כַּעֲנָק, יִגְאֶה יִשְׂגֶּא כָּאֶרֶז,

וּבְעָנָן כָּבֵד יָעִיב בַּת-הֶעָיִן.

חָמְרִי יֻכַּת וּרְגָבָיו יִתְפָּרָדוּ;

מַפְּלֵי הַגְּוִיָּה, הֵם זִקֵּי הַנֶּפֶשׁ,

יִטְּשׁוּ לוֹיוֹתָם יֻתָּכוּ יִפֹּלוּ.

אַךְ הִיא תִּנָּעֵר מִתַּרְדֵּמַת לַיְלָה

וּכְכַנְפֵי שַׁחַר תִּפְרוֹשׂ אֶבְרוֹתֶיהָ,

תַּאֲבִיר לִשְׁחָקִים, תַּעַל מַעְלָה מָעְלָה –

מַטָּה מָטָּה אֶבֶן אֹפֶל צוֹלֶלֶת

הִיא הַתֵּבֵל תִּטָּבֵל בִּבְאֵר שַׁחַת

וּכְכוֹכַב נֶשֶׁף תֵּרָא בִּתְהוֹם תֹהוּ – – –

עוּפִי עוּפִי, נַפְשִׁי, אַל תַּרְפִּי כֹחַ,

שָׁם אָנוּשׁ כָּל אֱנוֹשׁ, כָּל גֵּו יָשֹׁחַ,

פֹּה...  נֹפֶשׁ לַנֶּפֶשׁ –  לַגֵּו...  מָנוֹחַ...

    (יָשִׁיב רוּחוֹ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ).

 

                                   המחזה:

שְׁמֵי מָרוֹם, הַשָּׂפָה הָעִבְרִיָּה בִּדְמוּת אִשָּׁה מְלֵאַת יָמִים וּמִתְעַלָּפֶת;

יָדֶיהָ עַל רֹאשָׁהּ וְרֹאשָׁהּ עַל לִבָּה, וּצְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים עָלֶיהָ

                             מִימִינָהּ וּמִשְּׂמֹאלָהּ.

 

השרף הראשון:

הַסּוּ הַסּוּ, אַל נָא אֶבְלָהּ תַּפְרִיעוּ!

אַל דִּבְרֵי נִחֻמִים לַעֲלוּבַת נֶפֶשׁ

בִּמְרִי רוּחָהּ לִבְלִי הוֹעִיל תִּפְזֹרוּ,

כִּי מַכְאוֹבָהּ הַיּוֹם גָּדַל עַד מָעְלָה

יַאֲטֵם אָזְנָהּ תִּנְחוּמֵיכֶם מִשְּׁמוֹעַ.

 

השרף השני:

פִּי מִי יִמְצָא מִלִּים וּלְשׁוֹן מִי אֹמֶר

דַּבֵּר עַל לִבָּהּ, עַל לֵב מָרַת נֶפֶשׁ,

וּבְאִמְרֵי נוֹאָשׁ נַחֵם הַנּוֹאָשָה?!

שִׁבְרָהּ כַּיָּם וּכְמַר מִדְּלִי כָּל דֶּמַע

וּמִבַּלְהוֹת כִּידָהּ נֹחַם יִסָּתֶר.

 

השרף השלישי:

אַיֵּה לֵב-רַגָּשׁ לֹא יִמַּס כַּמָּיִם?

אֵיפֹה בַּת-עַיִן לֹא תַרֵד בַּבֶּכִי?

שָׁם נַחַל הָאֵשׁ יֶחֱצֶה לֵב שָׁמַיִם

מִשְׁבָּרָיו חֲזִיזִים וּשְׁאוֹנוֹ רָעַם

אם לֹא יֵבְךְּ לִבְכִיתָהּ וִיַילִיל שֶׁפִי?

אִם לֹא חַדְרֵי תֵימָן הוֹרֵי סוּפָתָה

אַךְ הֵד אַנְחוֹתֶיהָ לָנוּ יַשְׁמִיעוּ?!

עֲנִיָּה זֹאת, סוּרָה וַעֲצוּבַת רוּחַ,

בִּמְרִירוּת תֵּאָנַח שָׁנִים אַלְפַּיִם –

הַיּוֹם עַצְבַת לִבָּהּ עָצְמָה גָּדֵלָה,

כִּי מִבְחַר בָּנֶיהָ, נוֹשְׂאֵי נִסֶּיהָ

שָׁם – בַּכּוֹכָב הַהוּא, הַיּוֹם קְבָרָה.

 

הראשון:

הַס, הִנֶּהָ פּוֹתַחַת עַפְעַפֶּיהָ

אַף רַהֲטֵי עוֹרְקֶיהָ נוֹעַ הֵחֵלּוּ.

השפה העבריה  (פונה כה וכה ומבטת בתמהון):

הוֹי, מַה-זֹּאת אֶרְאֶה? בַּשָּׁמַיִם אָנִי,

לֹא בִּלְבַב שַׁחַת בִּבְרִיחֵי הָאָרֶץ,

וּבַשָּׁמַיִם, בִּמְעוֹן חַיֵּי נַחַת,

מוֹקְשֵׁי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל עִוְּדֻנִי!

הוֹי חַיֵּי אַלְמָוֶת מָרִים מִמָּוֶת!

לוּ בַת אָדָם אָנִי לוּ מוּת יָכֹלְתִּי

אָז אֶת רב בָּנַי מִכְּבָר עָלַי מֵתוּ

הֲמֹנִים הֲמֹנִים – קֶבֶר יָרָדְתִּי;

שָׁם כִּלָּה כִּלָּיוֹן כָּל מַפַּח נָפֶשׁ

וּבְחֵיק הָאֲבַדּוֹן דַּאֲבוֹנִי טָמָנְתִּי;

אוֹ כַּצֵּל בִּנְטוֹתוֹ, יוֹמָם וָלָיִל

בֵּין אַלּוֹנֵי בָּכוּת בָּדָד הִלָּכְתִּי,

אוֹר יוֹם עַל קִבְרָם לַעֲרָפֶל יָשִׁיתוּ.

בִּרְסִיסֵי עֵינַי עַצְמֵיהֶם הִשְּׁקֵיתִי

וּשְׁאָר לֵחָם הֵנַקְתִּי לַעֲפַר אָרֶץ,

עֲדֵי יָצִיץ צִיץ, עַד יִגְמוֹל לִי פֶרַח,

וּתְהִי זֹאת תַּנְחוּמוֹת נַפְשִׁי סֶלָה:

עַתָּה – מוּת לֹא אוּכַל, לֹא רֶדֶת קָבֶר

וּבְלִי חֵפֶץ לֵבָב לָנֶצַח אֶחִי,

וּמַה-נּוֹרָא שְׂאֵת נֶצַח ֹשֵאת וָרֶצַח

וַיִּקוֹד אֶרֶץ תַּחְתִּית בִּנְאוֹת שָׁמַיִם!

 

הוֹי אֵתָנֵי גוֹיִי אֲבוֹת עַם עֵבֶר,

לִי לָפֶה הֱיִיתֶם אָז בִּימֵי קֶדֶם,

עוּרוּ קוּמוּ נָא וּבְכוּ אִתִּי יָחַד!

וּדְמָעַי כַּגֶּשֶׁם מֵעָל כִּי יֻתָּכוּ,

אַנְחוֹתַי כָּרַעַם בַּגַּלְגַּל תַּרַעְנָה

וּכְלַהַט הַחֲזִיז תַּצֵתְנָה הָרוּחַ,

אָז בִּשְׁאוֹן הָרַעַשׁ, עֵת הֶמִיר אֶרֶץ,

מִבֶּטֶן קִבְרֵיכֶם אַתֶּם עֲנוּנִי,

מִכְּנַף הָאָרֶץ הִי גָּדוֹל הַשְׁמִיעוּ

תִּרְעַד הַתֵּבֵל, אָזְנֶיהָ תֶּחֱרַשְׁנָה.

וּבְקוֹל חֲרָדָה יַעֲלוּ כַּנְפֵי רוּחַ

צִוְחַת כֻּלָּנוּ עַד אָזְנֵי אֱלֹהַּ,

אוּלַי יֵרֶא בֶּעֱנוּתִי אֵל זֹעֵם נֵצַח,

אוּלַי יָחֹן הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת

מִמְּתֵי דֹּרְשֵׁי מֵאָז, יוֹם יוֹם יִמְעָטוּ,

יִתֵּן לִי נִיר וּלְאַחֲרִיתִי תּוֹחֶלֶת.

 

הֵן רָעֵי גוֹיִם רִגְשַּׁת פּוֹעֲלֵי אָוֶן

עָלַי זֶה פַּעֲמַיִם אָוֶן הֵמִיטוּ:

רוּחִי – בַּעְיָם רוּחָם אַרְצָה דִּכֵּאוּ,

אַרְצִי – לִמְשִׁיסַּת עַמִּים רַבִּים שָׂמוּ

עַמִּי – לִשְׁנִינָה וּלְשִׁמְצָה בָּאָרֶץ;

וּכְאַרְצִי כֵּן עַמִּי חַיִּים הִנָּמוֹ,

לֹא נִכְחַד קִימָם מֵחֲמַת מֵצִיק לָמוֹ,

וּכְבָר שָׁנִים אֶלֶף תֹּאכְלֵם פַּעֲמַיִם

שֵׁן הָרִקָּבוֹן, אַךְ עוֹד לֹא אֻכָּלוּ, –

רַק אֲנִי, אֲנִי – אוֹי לִי כִּי נִדְמֵיתִי!

 

עֵת הֵקִיץ הַקֵּץ רִאשׁוֹנָה אֶל בַּת עֵבֶר,

כַּשְׂדִּים עַם עָצוּם עִצֵּם עֲצוּמֶיהָ

וִיהוּדָה הַשְּׁדוּדָה בָּבֶל הָגְלָתָה:

אָז נִכְלָם בִּימִינָם שָׁמָּה נָשָׂאוּ

וּשְׂפָתָם בִּשְׂפָתָם אִתָּם הֵבִיאוּ,

כִּי בָם אָז הָיִיתִי וּבִי דִּבֵּרוּ –

אַךְ כִּמְעַט לִגְבוּל אֶרֶץ נוֹדָם בָּאוּ

תָּלוּ אֶת נִבְלִי עַל עַרְבֵי הַנָּחַל –

שָׁם רוּחַ הַשִּׁיר לָנֶצַח נָפַחְתִּי

וּמִבֵּין הַחַיִּים כִּמְעַט נִצְמַתִּי;

שָׁם, בֵּין סִבְכֵי חָרוּל עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל

יֵתַע רוּחִי בָּדָד וּמְאַסֵּף אָיִן.

גַּם עַל אַדְמַת נֵכָר לִי הִתְנַכָּרוּ,

מִשְּׂפָתָם הַשְּׁדוּדָה עֶדְיָם שָׁדָדוּ

וּלְשׁוֹנָם דַּבֵּר אַשְׁדּוֹדִית לִמֵּדוּ.

וּבְעֵת אַרְצִי שֵׁנִית בּוֹקְקִים בָּקָקוּ

וּכְרוּם זֻלּוּת רוֹמָה רוּמָהּ רָמָסָה

וּבַת עֵבֶר שָׁבָה שֶׁבִי הָלָכָה

וּכְבָר נִסְתַּם חָזוֹן וַאֲנִי גָּוָעְתִּי –

עַצְמוֹתַי הַיְּבֵשׁוֹת אִתָּם לָקָחוּ

בַּאֲרוֹן סִפְרֵי קֹדֶשׁ וּלְבַב אַנְשֵׁי דָעַת,

וּשְׁמִי ,,הַשָּׂפָה הַקְּדוֹשָׁה" קָרָאוּ,

כִּי רַק בִּמְקוֹם קֹדֶשׁ מִקְלָט לִי שָׂמוּ

וּמִשְׂפַת הָעָם כַּמֵּתָה נִשְׁכָּחְתִּי.

גַּם סוֹפְרֵי שָׁוְא וּמְכַתְּבֵי עָמָל רַבּוּ

וּמְלִיצִים לֵצִים לִמְאֹד הֱלִיצוּנִי

וּפַיְטָנִים אֵין קֵץ חִסְרֵי טוּב טַעַם

בַּעֲרֵמוֹת חוֹל רוּחַ קָדְשִׁי טָמָנוּ,

חִלְּלוּ יִפְעָתִי וַהֲדָרִי נִאֵרוּ

וּכְבוֹדִי בִלְשׁוֹן אֵין בִּינָה הֵמִירוּ.

עַד שֶּׁקָּם דּוֹר אַחֲרוֹן עַל עֲפַר אָרֶץ

וַיִתְאֹשֵׁשׁ לָאִיר עֵינַי עָשֵׁשׁוּ

וַחֲדָשִׁים חַיִּים אֶל קִרְבִּי לָפַחַת;

אַף הָיָה חֶפְצָם בִּימִינָם צוֹלֵחַ

לוּלֵא מִבֵּיתִי קָם עָלַי הַשָּׁבֶר:

מוֹרֵי שֶקֶר לִשְׂנוּאַת אֵל יִתְּנוּנִי

וּבִשְׁמוֹ עַד חָרְמָה דֹּרְשַׁי יִרְדֹּפוּ;

וּבְכֵן תִכְבֶּה גַּחַלְתִּי הַנִּשְׁאֶרֶת  .

 

גַּם הַיוֹם, אֲהָהּ יוֹם חֹשֶׁךְ וָאֹפֶל!

נִגְדַּע אַחַד דֹּרְשַי עוֹדוֹ בַּנֹּעַר,

עֶלֶם עוּל יָמִים וּמְלֵא כַּשָּׂב דָּעַת!

בֶּן-אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי,

בּוֹ שַׂמְתִּי תִקְוָתִי, אֵלָיו יִחָלְתִּי –

וּבְטֶרֶם תָּם פֶּרַח, גָּמַל הַבֹּסֶר,

מִהֵר הַמָּוֶת מַגָּלוֹ שַׁלֵּחַ

וַיְסָעֵף גַּם פֻּארָה זֹאת כִּירַק דֶּשֶׁא.

וּלְמִי מִקְּדֹשִׁים אֶפְנֶה? מִי אֶל שֶׁבֶר

נַפְשִׁי כִּי גָדַל יִכְהֶה יֵאָנֵחַ?

מִיכָאֵל שַׂר גָּדוֹל הָעוֹמֵד נֵצַח

לַמְלִיץ טוֹב עַל עַמִּי – מַה-תֶּחֱשֶׁה עַתָּה?

קוּם הִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי אֶל אֵל הַצֶּדֶק,

כָּל מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם אִתְּךָ נָא יִבְכָּיוּ,

מִדִּמְעוֹת עֵינֵיכֶם בַּעֲדִי שַׁחֵרוּ,

אַל תִּתְּנוּ דֳּמִי לוֹ עַד יִגְזֹר פָּרֶץ,

אַל תִּתְּנוּ דֳּמִי לוֹ עַד יִגְזֹר אֹמֶר

כִּי גַּם מֵתִי הַיּוֹם יַעַל שָׁמָיִם.

מִשֶּׁבֶר רוּחַ תִּדֹּם כְּרֶגַע. רִבּוֹתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן נוֹעֲדוּ עָלֶיהָ. חִישׁ יִבְרוק בָּרָק: מִיכָאֵל בָּא בִּיעָף וּבְפִיהוּ אִמְרַת אֱלֹהִים.

 

מיכאל:

הַס, בַּת-אֵל, וּתְנִי פוּגַת אל עֵינָיִךְ!

כֹּה אָמַר אֲדֹנִי אֵל דֹּבֵר צֶדֶק,

יוֹצְרֵךְ מִקֶּדֶם נוֹצְרֵךְ עֲדֵי נֵצַח:

הֵן עַד לֹא שָׁמַיִם כַּדֹּק נִטָּיוּ

וּמֵאָבָק דַּק גּוּשׁ אֶרֶץ יִסָּדְתִּי,

עַד לֹא נִקְווּ יַמִּים הָרִים הָטְבָּעוּ

עַד לֹא מֵעֲפַר אֶרֶץ הַיְקוּם רִקָּמְתִּי

וּמֵרִבְבוֹת הַיְקוּם אָדָם בָּחָרְתִּי,

עד לֹא בִּלְשׁוֹן אָדָם מִלָּה הָיָתָה –

אַתְּ הָיִית שַּׁעֲשׁוּעָי וּבָךְ שֹחָחְתִּי,

בָּךְ לִמְלֹא תֵבֵל קָרָאתִי עָמָדוּ,

בָּךְ לִיצִיר כַּפַּי רִאשׁוֹנָה דִּבַּרְתִּי:

אָדָם קֹרָא כִּי אֲדָמָה חִבְּלַתּוֹ.

וּבְעֵת זָרַח אֶזְרָחִי בֶּאֱשׁוּן כֶּסֶל

לַזְרִיחַ אוֹרִי בִּלְבַב הוֹלְכֵי חשֶׁךְ,

אָז אֶת מִלָּתֵךָ לוֹ עַל לָשׁוֹן שַׂמְתִּי

וּמִשְּׂפָתוֹ לִשְׂפַת זַרְעוֹ הוֹרָדְתִּי.

בָּךְ חֻקִּים וָדָת אֶל עַמִּי נָתַתִּי;

בָּךְ שָׂרֵי הַמַּשָּׂא זִמְרוֹתַי הִנְעִימוּ;

וּבְעֵת עַל הַחֹזִים רוּחִי הֶאֱצַלְתִּי

עוֹרֵךְ וּבְשָׂרְךְ הֵם אוֹתוֹ הִלְבִּישׁוּ ;

וּשְׂפַת קֹדֶשׁ עַל כֵּן אוֹתָךְ קָרָאוּ

כִּי קָדשׁ אֲנִי – וַאֲנִי בָּךְ בָּחָרְתִּי!

מָה מִבְּלִי הִנָּחֵם אֵפוֹא תֶּאְבָּלִי?!

דִּמְעוֹתַיִךְ רַגְלֵי כִסְאִי רָחָצוּ,

אַנְחוֹתַיִךְ נֹגַהּ בֵּית-לִי בִּקֵּעוּ,

וַאֲנִי אֵל חֶסֶד! נֶּהִי לֹא אוּכָלָה!

הַבְלִיגִי עַל יָגוֹן, בִּכְיֵךְ עֲזוֹבִי,

וּמְחִי אֶגְלֵי דִמְעָה מֵעַל פָּנָיִךְ!

אֲנִי אֵל יוֹצֵר כֹּל, רֹקַע שָׁמַיִם,

מֵקִים אַפְסֵי אֶרֶץ, מֹשֵׁל בָּהֵמָּה,

נוֹטֶה כַּפֶּלֶג כָּל גַּלְגִּלֵּי שַׁחַק

אֲנִי מִנִּי אָז בָּךְ יָדִי הֶחֱזַקְתִּי

וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים מִשְׂגַּבֵּךְ אָנִי!

אַל תִּרְאִי דִּבַּת עַם יוֹשְׁבֵי צַלְמָוֶת,

חֵיל בֹּעֲרִים כִּי יָנוּב לֵב אַל תָּשִׁיתִי;

הָעֲמֵלִים לִזְרוֹעַ עָמָל וָאָוֶן

רוּחַ יִקְצֹרוּ – וָבָךְ לֹא יִגָּעוּ!

גַּם הַיּוֹם אִם נִגְרָע אַחַד דֹּרְשַיִךְ

אַל תִּתְיַפֵּחִי, אַל נוֹאָשׁ תֹּאמֵרִי;

עוֹד דּוֹר אַחֲרוֹן יָקוּם בָּנִים יֻלָּדוּ

עַל אַדְמַת נֵכָר לָךְ לֹא יִתְנַכֵּרוּ,

בָּךְ יִתְאַמָּצוּ, בָּךְ כִּסְלָם יָשִׂימוּ,

וּתְשׁוּעַת עוֹלָמִים בָּךְ יִוָּשֵׁעוּ.

וּלְבֵן יַקִּירֵךְ כִּי בִלַּע הַמָּוֶת

רֵדִי וַהֲשִׁיבִיהוּ מֵעִמְקֵי שָׁחַת

לֵאוֹר לִמְאוֹר פָּנַי בִּדְבִיר הַנֵּצַח.

הִנֵּה מֹשֶׁה אִתָּךְ שַׁלְּחֵךְ הַדֶּרֶךְ

וּשְׁלֹמֹה בֶּן דָּוִד וּבֶן-מָנוֹחַ

וִיהוּדָה הַלֵּוִי – בָּם שָׁגָה רוּחַ

הָעֶלֶם הַהוּא בִּהְיוֹתוֹ בָּאָרֶץ.

שִׂימִי זֵר עַל רֹאשׁוֹ וּצְנִיף תִּפְאֶרֶת,

זֵר הַזִּמְרָה וּצְפִירַת חַיֵּי נֵצַח, –

וִיהִי מוֹפֵת נֶאֱמָן לִשְׁאָר עַם עֵבֶר

כִּי אַתְּ מַעְיַן יִשְׁעָם בִּמְשׁוֹאַת פֶּגַע,

אַתְּ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן לִמְלֵאֵי עַצָּבֶת,

מִשְׂגָּב לַחַיִּים – לַמֵּתִים אַלְמָוֶת.

 

המחזה:

אֶרֶץ תַּחְתִּית אֱשׁוּן לַיְלָה וַאֲפֵלָה.

צֶלֶם אִישׁ עוּל יָמִים וּמַלְאַךְ הַדּוּמָה.

 

המלאך:

מַה-שִּׁמְךָ הָעֶלֶם, הֲלֹא תַגִּידָה!

מַלְאַךְ דּוּמָה אָנִי, מִשְׁנֶה לַמָּוֶת,

כָּל יוֹרְדֵי בוֹר תַּחַת שִׁבְטִּי יַעֲבֹרוּ

 

העלם:

אַל תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, מַלְאָךְ! לוּ אֶזְכְּרֶנּוּ

תִּלְבַּשׁ חֲרָדוֹת פַּלָּצוּת תֹּאחֲזֶךָּ.

 

המלאך:

מֶלֶךְ בַּלָּהוֹת לֹא יֵדַע כָּל פָּחַד!

פֹּה – בִּמְגוּרֵי שַׁחַת וּמַדְוֵי נֵצַח.

בִּמְקוֹם כָּל הַיְקוּם יִבּוֹל כִּירַק דֶּשֶׁא

וּמְלֵאֵי דֶבֶר הָרוּחוֹת עָבֵשׁוּ,

וּרְגָבִים אֵלֶּה, זוּ שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ

עַל אֶרֶץ עִלִּית מִפִּי כֹל נִקְרָאוּ,

כִּדְמוּת הָרֵי נֶשֶׁף נִרְאִים לֶעָיִן:

פֹּה – לֹא יָבֹא חָת, לֹא יַעֲדָה כָּל רֶטֶט

גַּם מִפְּנֵי הָאַדִּיר הַמַּרְעִים רָעַם,

הָרוֹבֶה חֲזִיזִים וּמַרְגִּיז אֶרֶץ,

פֹּה לֹא נִפְחָדָה, מִשְּׁמוֹ לֹא נֵחָתָּה.

 

העלם:

אֱמֶת דִּבַּרְתָּ כִּי אֵין בִּשְׁאוֹל פָּחַד

כִּי גַּם מִדְּבָרֶיךָ, עַזּוּ כַמָּוֶת

אֶל רֹאֵי שֶׁמֶשׁ, לִבִּי לֹא יִנּוֹעַ.

 

המלאך:

אֲבָל שִׁמְךָ הַגֵּד, עֶלֶם עַז מֵצַח!

בִּבְכוֹר שָׂטָן אַשְׁבִּיעֲךָ שַׂר הַתֹּפֶת

בָּאֲבַדּוֹן וָשַׁחַת...

 

העלם:

הַס, דֹּם כַּמָּוֶת;

שִׁמְעָה וּרְגָזָה: בֶּן-חַיִּים אָנֹכִי!

 

המלאך (ירתע לאחוריו):

חַיִּים?,,, מִי נָשָׂא שֵׁם זֶה בִּשְׂפָתָיִם?

הַחַיִּים – הֵן הֵם אוֹיְבֵי בֵית הַמָּוֶת,

הַנִּלְחָמִים בָּנוּ מִלְחָמָה נִצַּחַת,

הַצָּרִים עָלֵינוּ מִכָּל צַד וָעֵבֶר;

כָּל אֲשֶׁר יָהִין לָצֵאת מִשְּׁאוֹל חוּצָה

יִגְזְלוּ הֵמָּה, יַעֲרוּ עָלֵיהוּ רוּחַ

וּבְחַבְלֵי הַשָּׁוְא אֶת רַגְלָיו יֶאֱסֹרוּ

וּבְאַרְמוֹנֵי קֶסֶם יִכְלְאוּהוּ שֶׁבִי

וְיַֹשִּיאוּהוּ לִמְרוֹד בַּאֲדֹנָיו הַמָּוֶת,

וּבְדֵי עָמָל יִצְלַח בִּידֵי הַתֹּפֶת

כִּי יָרִיק חֲנִיכָיו מַחֲלָה וָפֶגַע

לָשׁוּב וּלְהוֹרִישׁ מִבִּטְנָם הַגָּזֶל.

הַחַיִּים...  שֵׁם נִבְזֶה לִבְנֵי הַשָּׁחַת –

מִי יָעִיז זָכְרֵהוּ בִּגְבוּל הַמָּוֶת?!

 

העלם (אל לבו):

לֹא רַק הַחַיִּים מִמָּוֶת יָגוּרוּ

גַּם יִלְדֵי שַׁחַת אֶל שֵׁם חַיִּים יֶחֱרָדוּ.

 

המלאך:

הַגֵּד נָא אֵפוֹא אִם בֶּן חַיִּים אָתָּה

אֵיךְ נָפַלְתָּ שֶׁבִי בִּידֵי הַמָּוֶת?

 

העלם:

כִּי בֶן-אָדָם וִילוּד אִשָּׁה הָיִיתִי.

 

המלאך:

בֶּן-אָדָם – בֶּן-חַיִּים – אָדָם לֹא-בֶן-מָוֶת!!

 

העלם (מבלי שית אליו לבו):

בַּכּוֹכָב הַהוּא הַנִּבְרָא מִבְּלִי מָה,

תֶּבֶל עָשׂוּי מִמְּצוּקִים הִתְבּוֹלָלוּ

וּצְבָאוֹ יִבּוֹל כִּנְבוֹל בּוּל וָדֶשֶׁא

וָהוּא גַּם הוּא יִבְלֶה כִּבְלוֹיֵי בֶגֶד.

בַּלָּהוֹת הָיָה וּבַלְהוֹת יֶהִי

וּפִי יוֹשְׁבָיו עַל כֵּן תֵּבֵל יִקֳּבֶנּוּ,

שָׁם – בֵּין שֹׁאֲפִי רוּחַ בֵּין רֹאֵי שֶׁמֶשׁ

אַךְ מִסְפַּר שָׁנִים כַּצֵּל הִתְהַלָּכְתִּי.

שָׁם יוֹם יוֹם הַמָּוֶת עֵינַי חָזָיוּ

כִּי אֶל יַד מַעְגָּלִי פָּרַשׂ לִי רֶשֶׁת

וּמִיּוֹם הֱיוֹתִי יָצַק בִּי רַעַל,

רָקָב בַּעֲצָמַי וּמַחֲלָה אֵין מַרְפֵּא,

וּבְשַׁחַר יוֹמִי הִקְדִּיר עָלַי שֶׁמֶשׁ –

אֶפֶס כִּי אֶל עֵץ הַחַיִּים יָד שָׁלַחְתִּי

מִפִּרְיוֹ אָכַלְתִּי, כֹּחִי הֶחֱלַפְתִּי,

וּמִמְּקוֹר הַחַיִּים – מַעְיַן שִׁיר וָזֶמֶר,

מִבֵּית אֵל יֵצֵא וִיזַנֵּק מִשָּׁמָיִם –

מֵימַי שָׁתִיתִי – וּבְכֵן בּוּז לָךְ, מָוֶת!

לוּ שֶׁבַע עַל אַחַת שִׁנֶּיךָ חַדּוּ

לֹא תֹאכְלֵנִי כָּלִיל – בֶּן חַיִּים אָנִי!

 

המלאך (שמע דבריו בשממון):

בֶּן-חַיִּים – בֶּן-אָדָם – אָדָם לֹא-בֶן-מָוֶת!

עַל כֵּן אַךְ כָּאָדָם יָרַד פֹּה קֶבֶר

וּכְבֶן-חַיִּים מִשְּׁאוֹל לֹא יִפְחַד פָּחַד;

מִמְּקוֹר הַזִּמְרָה שָׁאַב וַיֵּשְׁתְּ מַיִם,

מִפְּרִי הָעֵץ אָכַל – וִיחִי לָנֶצַח:

בִּיְקוּם כֻּלּוֹ יַד הַנְּשִׁיָּה שַׁלָּטֶת

אַךְ לֹא בִּמְקוֹר הַחַיִּים – שִׁיר וָזֶמֶר;

הַשּׁוֹתֶה מֵימָיו לֹא יֵדַע עַצָּבֶת

יִלְעַג לַשַּׁחַת, לֹא יֹאבַד בַּמָּוֶת.

 

(יתעלם. קול מקהלה נעלמה נשמע בחוץ)

 

המקהלה:

בּוּז לָךְ, אֲבַדּוֹן, לַעַג לָךְ, הַמָּוֶת

על פִּרְחֵי הַשִּׁיר רוּחֲךָ לא נוֹשָׁבֶת,

הֵם עַל מַעְיַן זִמְרָה נֵצַח יִפְרָחוּ,

אֲבִיבָם עוֹלָם לֹא יֵדַע כָּל חֹרֶף,

וּקְטוֹן הַיְּאוֹרִים – מַעְיַן שִׁיר וָזָמֶר

מִנַּחַל הַנְּשִׁיָּה יַצִּיל הַטָּרֶף.

 

 

                          המחזה:

אוֹר גָּדוֹל. יָבֹא רוּחַ מֹשֶׁה, שְׁלֹמֹה, שִׁמְשׁוֹן וְר' יְהוּדָה הַלֵּוִי

וּבְרֹאשָׁם הַשָּׂפָה הָעִבְרִיָּה.

 

כלם (במקהלה):

נִצַּחְתָּ, אָחִינוּ, נִצַּחְתָּ נִצַּחְתָּ!!

 

העלם (יביט בפני משה ויסתיר חיש את פניו):

הָהּ, מִי זֶה בָּא אֵלַי הֲלוֹם בַּקֶּבֶר?

מַה-נּוֹרָאָה הַתְּמוּנָה שָׁם מִנֶּגֶד!

סָבִיב לָהּ כַּכַּרְכֹּב קַרְנַיִם אֹרוּ,

כִּדְמוּת קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ בִּשְׁמֵי צָהֳרָיִם –

הֲגַם בִּמְעוּף שַׁחַת שֶׁמֶשׁ זוֹרַחַת?

וּמִי שָׁם לִימִינָהּ לָבַשׁ גֵּאוּת מֶלֶךְ

אוֹר חָכְמָה וְחֵקֶר פָּנָיו יַגִּיהַּ?

הַשְּׁלִישִׁי עַל יָדוֹ עֵינַי תֶּחֱזֶנָה:

תַּבְנִית הַגְּבוּרָה סֵמֶל כֹּחַ גֶּבֶר,

בָּרָק מַבָּטוֹ וּבְאֶגְרוֹפוֹ רָעַם,

קִנְאָה יָעַט, נָקָם אֵזוֹר מָתְנֵיהוּ;

וְזֶה הָרְבִיעִי – הוֹי מַחֲזֵה מִפְלֶצֶת!

מוּמָת בִּידֵי הוֹרֵג לֹא מוֹת כָּל גֶּבֶר.

פָּנָיו וּשְׂעָרוֹ בַּמָּוֶת נִפְרָעוּ,

פִּיו סָגוּר וּלְבָבוֹ כַּפֶּה פָתוּחַ,

מִפִּצְעוֹ זָבוּ דָּמָיו וַיִּיבָשׁוּ;

וּמִי הַחֲמִישִׁית בֵּינֵימוֹ נִשְׁקֶפֶת,

אִשָּׁה עֲדִינָה וּכְפוּפָה מִזֹּקֶן,

פָּנֶיהָ קֻמְּטוּ מִתּוּגָה וָאֵבֶל,

עֵינֶיהָ נָמַקּוּ מֵהַרְבּוֹת בֶּכִי,

פַּךְ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן בִּימִינָהּ אוֹחֶזֶת

לַחֲבוֹשׁ לִשְׁבוּרֵי לֵב לִגְהוֹת כָּל פֶּצַע?

יַלְדֵי אֵל כֻּלָּם מִמְּרוֹמֵי גָּבֹהַּ.

אוֹיָה לִי אִישׁ נֶאֱלָח עָפָר וָאֵפֶר,

כִּי תַבְנִיתָם רָאִיתִי לָעֵינָיִם!

 

          השפה העבריה (נגשת אליו ומרימה ראשו בשתי ידיה):

הַכִּירֵנִי נָא, בֵּן יַקִּיר, הַכִּירָה!

אִמְּךָ אָנִי – הַשָּׂפָה הָעִבְרִיָּה,

עַל חֵיקִי הִתְעַלַּסְתָּ כָּל חַיֶּיךָ,

לִי רוּחֲךָ נָשָׂאתָ, לִי תַּאֲוַת נָפֶשׁ:

וַאֲנִי מִבְּלִי הֵרָאוֹת לָךְ לָעַיִן

מִשֹּׁד נִחֻמִּים נֹחַם הֵינַקְתִּיךָ.

הַכֵּר, בֵּן יַקִּיר, אֶת אִמְּךָ הַכִּירָה!

גַּם אֵם כָּל אַחֶיךָ הֲלֹא הִנֵּנִי,

אֵם כָּל גֹּלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם:

מֵעָקַת אוֹיֵב כִּי תִקְצַר רוּחָמוֹ,

נֵטֶל הַחַיִּים כִּי יִכְבַּד עָלֵימוֹ,

אַךְ לִי יִשְּׂאוּ עַיִן, כִּי יִתְאַמָּצוּ;

וַאֲנִי אַט אֶל כֻּלָּם כַּנָּהָר יֶשַׁע,

אֲקוֹמֵם עֲדָתָם אֲאַזְּרֵם חָיִל.

פֹּה רוּחוֹת אֵלֶּה עַל יָדִי הַכִּירָה,

כָּל עוֹדְךָ בַּחַיִּים עִמָּם שׂוֹחַחְתָּ;

זֶה מֹשֶׁה עַמִּי וּמְחוֹקֵק דָּת לָמוֹ,

אֲבִי הַנְּבִיאִים רֹאשׁ כָּל אַנְשֵׁי רוּחַ

וּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל עַד תַּכְלִית אוֹר יָאֶר;

וּשְׁלֹמֹה כִּשְׁלֹמֹה יָרַד עָדֶיךָ

כִּי שָׁקַט בּוֹ רוּחוֹ, שָׁב לִימֵי נֹעַר

אַחֲרֵי עָמְדוֹ וַיַקְשֵׁב סוֹד אֱלֹהַּ

וַיִּמְצָא פֵּשֶׁר לִשְׁאֵלוֹת הַשֶּׂפֶק.

גַּם שִׁמְשׁוֹן גִבּוֹרְךָ הִנּוֹ אִתָּנוּ

וִיהוּדָה הַלֵּוִי הָאַחֲרוֹן בָּמוֹ,

הַמְחוֹנֵן הֲרִיסוּת אֶרֶץ הַצֶבִי,

וּבִדְמֵי לִבּוֹ כִּי זֹרְמוּ כַּמַּיִם

טִהֵר עֲפָרָהּ וַיְקַדְּשֶהָ שֶׁבַע.

הַכֵּר כֻּלָּהַם, בֵּן יַקִּיר, הַכִּירָה,

כָּל עוֹדְךָ בַּחַיִּים עִמָּם שׂוֹחַחְתָּ

הֵם בָּאוּ לִפְדּוֹת מִשַּׁחַת נַפְשְׁךָ.

 

העלם (יניח ראשו על חיקה):

הָהּ, אֵם עֲדִינָה, הַאוֹתָךְ אַבִּיטָה?

הָאוֹתְךָ, מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אָחַז?

וּשְׁלֹמֹה גַּם אַתָּה בִּישֻׁרוּן מֶלֶךְ,

גַּם שִׁמְשׁוֹן וִיהוּדָה אִתְּכֶם נוֹעָדוּ!!

הֶאָח, רַק לִרְאוֹתְכֶם לוּ הַיּוֹם בָּאתִי

דַּי שָׂכָר לִי עַל כָּל חַבְלֵי הַמָּוֶת.

 

כלם (במקהלה):

אִתְּךָ, מִיכָה, נָחְנוּ, אִתָּנוּ תֶּהִי,

אִתָּנוּ גַּם תַּעַל לִמְקוֹר אוֹר נֵצַח;

שָׁם תִּשְׁכַּח כָּל מַדְוֶה, כָּל צַר וָנֶהִי,

שָׁם תַּעֲנֹד זֵר מֹר וּצְנִיף אוֹר עַל מֵצַח.

מָסַךְ הַבְּרִיאָה יוּרָם אֶל עֵינֶיךָ,

כָּל סָפוּן כָּל טָמוּן חִידוֹת אֵין חֵקֶר

מִנְּעִימוֹת עוֹלָמִים תִּשְׂבַּע נַפְשֶׁךָ,

בִּמְרוֹם תֵּבֵל תָּשִׁיר בֵּין כּוֹכְבֵי בֹקֶר.

 

השפה העבריה:

(לוקחת קרן אחד מקרני אור פני משה ועונדת אותו עטרה לראש העלם)

מִקֶּרֶן אוֹר זֶה פָּנֶיךָ יָהֵלּוּ

וּכְשֵׁם כָּל הַגְּדוֹלִים בִּבְנֵי עַמֶּךָ

שְׁמֶךָ מִיכָה יוֹסֵף לַעֲדֵי עַד יֶחִי!

שָׁם – בִּדְבִיר אַלְמָוֶת עַל לוּחַ שַׁיִשׁ

נָקִי וָזַךְ כִּדְמוּת נַפְשְׁךָ קִרְבֶּךָ

שָׁם אֶצְבָּעִי אָנִי שִׁמְךָ חָרָתָה;

כִּי יָבוֹא יוֹם וּבָנִים יִוָּלֵדוּ

בִּזְרֹעַ וּבְלֹא לֵב וָלֵב יַעְדֹּרוּ

לָקִים הֲרִיסוֹתַי, לִגְדוֹר כָּל פֶּרֶץ

נִשְׁמוֹת אֱמוּנַי יַחַד יִפָּקֵדוּ –

אָז לֵב לַלֵּב יַגִּיד, פֶּה לָפֶה יַבִּיעַ:

,,וּמִיכָה יוֹסֵף הָאֶחָד בָּהֵמָּה"!

 

כלם (במקהלה):

עֲזָב-נָא, בֶּן-אָדָם, עֲזוֹב הָאָרֶץ

קַן קִינִים וָהֶגֶה וּמְקוֹר כָּל קָרֶץ,

לִמְקוֹר זִמְרָה תַּעַל – שָׁם בִּשְׁמֵי מַעְלָה

תִּחְיֶה, בֶּן-חַיִּים עַד דֹּר דֹּרִים סֶלָה.

 

לוֹקְחִים אוֹתוֹ עַל זְרוֹעוֹתֵיהֶם: עַב עֲרָפֶל יוֹרֵד וּמְחַתֵּל אוֹתָם

וְהֵמָּה עוֹלִים בַּעָנָן הַשָּׁמָיִם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] "שירי שפת קודש".

[ii] "כנור בת ציון" יצא אחרי מותו.

[iii] כלו' פוניוויז, עיר מושבי אז.