_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עד דלא ידע

י"ל גורדון

לתוכן הענינים

 

שאלה גדולה יש לי להציע לפני גדולי הדור, שאלה שהיא עומדת (לפי המבטא הרגיל בפי פרחי הסופרים אצלנו) "ברום עולם היהדות", שאלה אשר בפתרונה יפתרו לנו כל הקוּשיות ויתוֹרצו כל האבעיות שכל המפרשים מתחבטים עליהן בשאלה החמורה הנקראה "שאלת היהודים".

אולם אני מי אביא את שאלתי ומי יפסקנה לי? האביאנה לפני וַעד הרבנים המתאסף מפּקידה לפקידה על יד המיניסטוריום לענינים הפנימים בארצנו? אמת כי בית דין מומחה גדול מזה בכל דבר הנוגע לדת ישׂראל אין לנו, אשר בידו מלכותא דרקיעא וגם מלכותא דארעא והוא באמת מפשר חלמין ומשא קטרין ומפליא לעשׂות.  עוד זוכרים אנחנו למשל את פתרונו הנפלא אשר פתר בשנת תרמ"א את שאלת רבּוי הנשים, פתרון שממנו יצא לנו שגם משה ותורתו את וגם רבנו גרשום והחרם שלו אמת;  שרבּוי נשים מוּתר ורבוּי נשים אסור! שכל האומר "ראובן שנשׂא ב' נשים חטא" אינו אלא טועה, והמוסר את ראובן בשביל זה לסרדיוט גם הוא אינו טועה.  הלא לאלהים פתרונים כאלה! ולמה לנו בית דין טוב ממנו היודע לפסוק שאלות באופן ששני זרזירים ישנים על דף אחד ושני הפכים בנושׂא אחד, וגר זאב עם כבשׂ ונמר עם גדי ירבּץ – והכול על מקומו יבוא בשלום?! אבל מה שעשׂה והוַעד ההוא מתאסף רק אחת בשתים שלש שמיטות, ובימים רבים כאלה – צבוע נעשׂה עטלף, וחוֹח נעשה שד;  ומי יודע אולי אציע את שאלתי לפני הוַעד היושב ומפקח על "שאלת היהודים"? אך הה גם דרך זה לא יתּכן, כי שאַלתי כתובה בלשון שאין מלאכי השרת כאלה נזקקין לה, ועוד שהוַעד אוהב ימים לראות טוב, וכבר סח לי אבי אבא שגם בימיו היה וַעד כזה יושב וידיו מלוכלכות בדם ושפיר ובשליא ובכל הני מלי מעליותא ששאלת היהודים מרוקמת מהן, וכשתפתר שאלתי לא יהיה עוד מקום לשאלת היהודים ושנות הוַעד תקצורנה;  ומי זה ישלח יד בנפשו לאבּד עצמו לדעת בשעה שהוא יכול להאריך ימים בטוב ובנעימות ברוב עוז ושלום?!

על כן ראיתי ונתוֹן אל לבי כי אין טוב לפנַי בלתי אם לתת את שאלתי במכתב עתי "המליץ" לעיני כל ישׂראל.  הנה בימים האחרונים זכינו לראות כי רבני ישׂראל שׂמים לבם בשאלות הבאות במכתבי-העתים.  רב אחד שאל בה"מליץ" כהוגן וארבעה רבנים דבּרו תורה וענו אותו כהלכה;  מי יודע אולי אבּנה גם אני מםה וישׂימו לבם גם לשאלתי ומני לעתיד לבוא, אגב נתקן גם תקוּן גדול שיהיו הרבנים משתמשים בכתבי-העתים ולא יוסיפו לחבּר ספרי "שאלות ותשובות" חדשים, למכשול ולפוקה לפני ה' בבתי המדרשים.

השאלה הגדולה שאני אומר להציע היא פשוטה וקלה: לדעתי פטורים אנחנו בזמן הזה מן החוב "לבסומי בפוריא עד דלא ידע", לפי שגם בכל ימות השנה אנחנו בבחינת "עד דלא ידע"!

כאן אני רואה את הקורא האסתניס יהלוך עלי אֵימים: מה אתה דובר, איש טמא שׂפתים? – יתן קול דברו – השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך! אנחנו, בני ציון היקרים בני יהונדב בן רכב, נזירי אלהים מן הבטן, אנחנו בכל ימות השנה בבחינת "עד דלא ידע"?! הטוב טוב לך בני בקבוק, בני חם, כוש ומצרים, המתגוללים בבצאת, בראש כל חוצות? – אַחַי! עונה אני להם בעצבת לב וברוח נכאה, צר לי כי התמלטו מפי מלים אשר לכם לא לרצון ודברים לא ערבו לכם;  אבל היוצא מפי אדם לא ישוב אחור, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.  גם אני אעזבה עלי שׂיחי, אדבּרה במר נפשי, אומַר אל בת עמי: שכוּרת ולא מיין אַתּ;  שכּרון ויגון תמלאי, כוס שמה ושמה העמוקה והרחבה תשתי כל ימיך, מראשית השנה ועד אחרית השנה, מן הבטן עד הקבר;  על כן תשכּרי תהי נעלמה, על כן אינך חַיבת לבסומי בפוריא, כי כל ימות נשנה אַתּ במעמד "עד דלא ידע". 

ואתם בי אמי הנחרים בי, שובו נא אל תהי עולה ושובו עוד צדקי בה.  שוטטו בחוצות כנסת ישׂראל ודעו נא וראו ובקשו נא ברחובותיה, היאָמנו דברי אם לא.  חַפּשׂו בכל פנות העם ופלסו מעגל רגליהם, מן המַסַד עד הטפחות, מחדר המלמד עד חדר הקהל, מן המגיד עד הרב, מן המשׂכיל עד החסיד, מנושׂאי הסַבּל עד אדירי הסוחרים – כולם שכרו ולא יין, נעו ולא שכר;  כי נסַך החנוך הרע עליהם רוח תרדמה מקרב, ומזל הרע מסך בם רוח עועים מחוץ, ויהי העם כהלומי יין וכחולמים בהקיץ;  או כי נקשיח לבנו מהל המעשׂים ולבנו לא נשית לדעתם, או כי נחפשׂה דרכינו ונחקורה ובל נדע מה...  ואם בדברים בעלמה לא תוָסרו יבואו מעשׂים שהיו ויענו בכם:

שכני הקרוב טריפון הנגר יוצא מבית המרזח והוא שותה שכּור ואין מעמד, מכליב הוא ברגליו על הרצפה וארכובתיה דא לדא נקשן;  והנה נמוטו פעמיו ויפול מלא קומתו ארצה וישתטח בפישוט ידים ורגלים על יד עמוּד הטיליגרף העומד ברחוב אצל פנה;  ויאחז בעמוּד ויקם ויעמוד על רגליו והשוטר הסובב בעיר נגש אליו, ענק ופנק קדלו ולא נגע בו לרעה.  שאלו את השכּור הזה האוחז בעמוד אשר בידו לאמר: מה זה בידך? וענה ואמר לכם: טיליגרף.  ואחי הרחוק ר' טרפון השמש בקונסטנטין-ישן, יין ושכר לא שתה וכל משרת ענבים לא באה אל פיו והנהו מטפס בעמוּד ומותח את חוט הברזל לכאן ולכאן, והנה נגש השוטר הסובב בעיר ומותח אותו על העמוּד ומלקהו.  שאלו נא את נזיר הזה: מה הקו הנטוי על ראשך?  וענה ואמר: עַרוּב!

מי משניהם תחמידים יושבים לפני רבּם בבית-הספר, שלשתם בני ברית, חיים וחאצקיל, והאחד יורקמי שאינו בן ברית, והם קוראים קורות בני ישׂראל בספר התורה: ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה.  "מנַין הכירה בו?" שואל הרב כדי לחַדד את תלמידיו.  "שראתה אותו מהול"!  קפץ וענה חיים.  "שוטה שבעולם"! גער בו הרב שגם הוא אינו בן ברית.  "אנכי ידעתי, נענה ברוך, לפי שראתה שכינה עמו!" – שכינה עמו? שאַלו רבי בנחת, ואי זה מקום שאין בו השכינה? והלא מלא כל הארץ כבודו כתיב.  – "אנכי ידעתי! נענה חאצקיל, לפי שמחזירתו על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולן".  – "והלא זה היה לאחר כך! השתיק הרב גם אותו, הגד אתה, יורקמי, אם ידעת!" – "לפי שראתה אותו מושלך ביאור!", ענה תוך כדי דבּוּר יורקמי, שלא ידע שיש דעה שאף על עמו גזר.

הגידו לי, שאהבה נפשי, מי מארבעה אלה במעמד "עד דלא ידע"?!

מעַבר הרחוב מזה באולם הגדול אשר בבית הגמנזיום יושב אחד המורים ודורש ברבים.  לא תלמידיו הנערים יושבים כעת לפניו כי אם אבותיהם המולידים אותם;  כי לא יום מימי המעשׂה היום, ולא יום בוא התלמידים בבית-הספר, כי אם יום חג, יום שבּוֹ בני העם בטלין ממלאכתם.  המקולקלין שבהם הלכו לבתי המרזח והמתוקנין שבהם נאספו ובאו לשמוע לקח מפי המורה המטיף בימי חג ומועד דברי מדע והשׂכּל לבני ההמון;  והנה הוא קורא לפניהם מסעות הוּמבאָלדט או אראגאָ ומסביר להם את מעשׂה הטיליגרף והטיליפון ואת כוח העַלעקטרי ומבאר את דבריו במסות ונסיונות ע"י מכוֹנה קטנה העומדת לפניו על השולחן.  ומעַבר הלז בבית המדרש הגדול בני ישׂראל עומדים צפופים ודחוקים, זעת אפם תבוא כגשם להם ולפניהם על העמוּד, אחוריו אל היכל ה', עומד מפזז ומכרכּר המגיד מקעלם ומסַפּר להם איך ההוא טייער אמר תא ואחוילך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי, ומצייר להם תכנית שבעת מדורי גיהנום על פי ספר "שערי גן עדן", ומלא אזניהם תמים דעים מספר "מפעלות אלהים"  ועוד ועוד כיוצא בהם, עד כי אחדל לספוֹר עי אין מספּר.

מי משני אלה הם בבחינת "עד דלא ידעי?"

לפני שנים אחדות, בהתחולל עלינו השעות הרעות, נאספו ובו אל מקום אחד כשלושים אנשים מבני עמנו כולם שלוחי הקהלות, ראשי אלפי ישׂראל המה, וכל אחד ואחד היה שקוּל בעיני עצמו כנגד ששים רבּוא.  "בשביל מה באתם?" שאלתי אותם בבואם – "אין אנו יודעים ולא כלום! השיבו לי בהתגלות לבם.  ריקם באנו וריקם נשוב ללכת".  ומה עשׂו בשלושים ימי אסיפתם? בכל יום ויום מתוַעדים ויושבים כחצי גורן עגולה, נושׂאים ונותנים, בונים והורסים, שואלים ומשיבים;  עד אשר דבּר כל אחד ואחד מהם תשעה קבין של טפלות ואז ראו והתבוננו כי הגיעו "עד דלא ידעי".

החלו ימי המבוּסה והמנוּסה.  קול נסים ופליטים נשמע מכל עברים.  איש אל עֵבר פניו הלכו, ואין מוציא ואין מביא ואין מאסף ומקבּץ לנודד.  אז קמו אנשי חיל משׂרידי המחנה ויאמרו: "פליטים מחרב, הִלכו אל תעמדו! זכרו מרחוק את ה' וירושלים תעלה על לבבכם!!" וישמעו אליהם רבּים ויאמרוף הננו ועלינו! והנם עולים;  ציון ישאלו, דרך הנה פניהם.  והנה אחיהם הקופאים על שמריהם, אשר לא נגעה בם הרעה, עומדים בצדי הדרכים ומעליבים בם לאמר::למה זה אתם עוברים והיא לא תצלח!" – ואולם שאלו נא את פי אחינו מנדינו אלה השאננים בארצותם והבוטחים בזכויותם: הביאו עצה אחרת, עשׂו לפיליה תוּשיה! וידעתם היום והשיבותם אל לבבכם כי אין מַענה בפיהם, כי אבדה עצה מבנים אלה נסרחה חכמתם, כי הנם גם הם בבחינת "עד דלא ידעי".

מעיר ועיר יציצו כעשׂב הארץ בני הדור החי הבא אחרינו.  מהם צדיקים באמונתם יחיו קופצים כבני בנימין בים והמים להם מימינם ומשׂמאלם;  מהם אשר לבם לשׂמאלם עולים בדרך כל הארץ ואורח לא ישובו יהלוֹכוּ;  ומהם אשר עינים בראשם וכבר ידעו איזה הדרך יחָלק אור וחושך איה מקומו, עומדים על דרכים ושואלים לנתיבות עולם: מה יענה הנשאל לשואלים אלה כי יבין ואין מַענה?! מקצה אחַי אלה באו גם לפני וייחלו למו עצתי;  ואני – ימים רבים החשיתי וכאַבי נעכר, כי לא היה בלפי נכוֹנה להשיבם, ובראותי כי לפטר בלא כלום אי אפשר לי, עניתים תשובה שאינה מַספקת, תשובה שלא תביאני למקום שבעלי תשובה עומדים, וזה יען כי בושתי וגם נכלמתי להודות להם כי – הנני בבחינת "עד דלא ידע".

"רבּה ור' זירא עבדו סעודת פורים באהדדי, איבסום.  קם רבּה שחטיה לרבי זירא".  ועתה צאו וראו כמה תמצאו בקרבנו אנשים השוחטים איש את אחיו בכל ימות השנה.  זה פותח לו חנות בצד חנותו של חברו;  זה יורד עמו לחייו;  זה אכל קוציה בי מלכא, ורבים כיוצא בהם;  וכל זה כי ה' אלהינו הדמנו וישקנו מי ראש והננו כל ימות השנה במעמד "עד דלא ידעי".

– ולוּ יהי כדבריך, ישאלוני הקוראים, מה עזרת ללא כוח ואיככה תפּתר,שאלת היהודים" בשאלתך זאת?

אחַי! הכי לא נפקחו עיניכם לראות דבר פשוט, דבר מחוּור כשׂמלה כזה? אם באמת יפסקו רבנינו שאין חובת "לבסומי בפוריא" נוהגת בזמן הזה, לפי שכנסת ישׂראל היא,שכוּרת ולא מיין" ונמצאת תמיד במעמד "עד דלא ידעא", תפול מאליה כל "שאלת היהודים", כי הכלום שואלין ודרשין בהלכות אנשים שהם במעמד "עד דלא ידעי"? והלא גמרא ערוכה היא (ערובין ס"ה): "אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו, שנאמר: לכן שמעי נא זאת עניה ושכוּרת ולא מיין".

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה