_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לבסומי בפוריא

י"ל גורדון

לתוכן הענינים

 

(משלוח מנות לר' אהרן לוריא מאת – רבו אלופו ומיוּדעו)

בין העבירות שכל אדם מישׂראל דש בעקביו בימינו אלה חושב אנכי גם את העבירה על מצוַת "לבסומי בפוריא".  מאז ומעולם לא ידעו בני ישׂראל לקיים מצוַת "לבסומי" כהוגן, ומימַי לא ראיתי איש ישׂראל יוצא לשוק כשהוא "מבוסם".  ואפילו בימים האחרונים אשר למדו אחינו הרבה לחַקות מעשׂי שכנינו ולעשׂות כמקולקלים שבהם ולהדמות להם במנהגיהם ובמדותיהם, מדה שאינה מדה זאת לא דבקה בהם ולא תדבר לעולם.  ואע"פ שמן הדין היה שבני שם יקחו פי שנים בנחלת אביהם נוטע הכרם הראשון, אכן כפי הנראה העבירו את נחלתם זאת לאחיהם הצעירים מהם, לבני חם ויפת, יען כי הרגישו בנפשם כי הם לא לכך נוצרו.

שוֹטטו ברחובות כרך גדול שברומי ביום שׂמחתם ובמועדיהם, קלנדא סטורנליא וקרטסים, בשעה שהם מביאים אדם ומלבישים אותו בגדי אדם הראשון, וראו כמה מחבּבין הם מצוַה זו וכמה זהירין וזריזין הם בקיומה;  ופנו וסעו חכם לרחובות היהודים ביום שׂמחתנו ומועדינו, ביום שׂמחת תורה ובפורים – מה דמות תערכו להם? שׂימו אלה נוֹכח אלה, העמידו עטרת גאוּת שכּוֹרי אפרים כנגד פחת אחד שכּוֹריהם הקטנים – הלא היה נהיה בעיניהם כצפרדעים, שהם, כידוע, נזירי אלהים מן הבטן וכל משרת ענבים לא ישתו.  דרשו מעל כתבי עתיהם וקראו בימי אסרו-חגיהם, או ביום גנוסיא של "אמתלאי בת כרנבו", ברחוץ הליכם בחמאה ומור יצוק עמהם פלגי יין, – כמה חללים הפילה השתיה כדת, כמה הם הנזוקים והנפצעים, הנהרגים והנטבּעים על "קדוּש שעל הכוס"! אראה בנחמה אם לא ראיתי בימים ההם שאין אומרים בהם תחנון, איש אחד נוסע ברחוב העיר והנדר בכבוד על המרכבה ונופל פתאום ממרכבתו אפּים ארצה ומפצח חוטמו ומצחו עד שפך דם וכאשר שכב לא הוסיף לקום, ולא נשמע קולו ולא היה פוצה פה ומצפצף.  ושובו וקראו בימי שׂמחתנו ובמועדינו בכתבי העתים לבני ישׂראל, אם תמצאו איש נוקף אצבעו או אשר נמוטו פעמיו בטעם היין;  אם תראו טפת דם או תשמעו קול מחאף ומגדף, זולתי דמי הסופרים ועורכי כתבי-העתים וגדוּפוֹתם איש את אחיו, וגם זה לא מטוּב לב כי אם מכּאֵב לב ומשבר רוח.  אחת היא על כן רמאתי כי אנחנו לא לכך נוצרנו, כי אין בנו גבּורים לשתות יין ואנשי חיל למסוך שכר.  מאן דאמר עץ שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, סבירא ליה כמאן דאמר אדם הראשון מין היה.  מנויה וגמורה בסוד "מכניסי יין ומוציאי סוד" כי היהודי בריה בפני עצמו הוא ואיננו יודע למשוך ביין את בשׂרו, כי רבצה בו האָלה הכתובה "שתו ולא לשכרה;  וראיתי למפרש קדמון אחד שהוא מפרש פסוק "ואת דתי המלך אינם עושׂים (אסתר ג', ח), כלומר והשתיה כדת (שם א' ח)".  וזה אחד מן החסרון הזה קל בעיניך שתקלה רבה באה לו לישׂראל על ידו.

אני הגבר באתי לבקש מאת אחד השׂרים באחת הערים לתת רשיון ליושבי העיר היהודים לקבוע מקום לתפלתם באחד הרחובות אשר בני נח ובני לוט מרוּבים בה, ולא נעתר לי השׂר באמרו: איככה אוּכל ועשׂיתי כדבר הזה? הנה עם בני ישׂראל נפשם יבשה ואין בה לחלוחית כל שהיא והאי גברי "רטוב" הוא לפני שש וקודם עלות השחר;  מחצית השקל אשר ירויח איש מישׂראל די לו לפרנסתו ולפרנסת בני ביתו מערב שבת לערב שבת, והאי גברא יביא את מחצית שקלו אל בית היין.  ועתה הגע בעצמך כי כשיחול יום הראשון ביום השבת והיהודי יצא אליבא ריקנא לבוש מחלצות מבית התפלה, והעמוני או המואבי, בני לוט דודנו, יצא שתוּי מבית המרזח, האם תהיה פגיעתם פגיעה תמה? האם לא תהיה יד איש ברעהו?

שמעתי את טענתו זאת ונסתתמו טענותי, השתחויתי ואומר: אדוני תצדק בדברך, תזכה בשפטך, ומה יש לי עוד צדקה לזעוק אל פני אדוני?!

כל איש מישׂראל היודע לתרגם פסוק כצורתו ובקי במלין דרבנן (ואת מי אין כמו אלה?) הוא יודע כי אשם הזיר איננו בא אלא מאשר חטא על הנפש, לפי שציער את עצמו מן היין;  וגם יודע כי "צער קשה יין מפכּחו", ומקרא מלא הוא: תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, ישתה וישכּח רישו.  ומי כעמנו בני ישׂראל, עם עשוּק ורצוץ כל הימים, הנצרך לרפואה בדוקה זאת – להפגת צער ולפכחוּת, אבל מה יעשׂו עניי הצאן אלה והם מנעוריהם מצוּוים על עבודה זרה בכלל, ובכללה גם עבודת בכּחוס´.

יודע אני כמה אנשי מעשׂה מבני ישׂראל אשר נתנו אל לבם לתקוֹן המעוּות ולמנות החסון הזה ולא עלתה בידם.

איש חסיד היה, בר אוריין וזהיר במצווֹת, שהיה מצטער כל ימיו על שאינו יכול לקיים מצוַת "לבסומי בפוריא" כהוגן.  מה עשׂה? נסה למשוך ביין את בשׂרו ולתת בכוס עינו כל ימות השנה והיה שותה כוסו שחרית וחוזר ושותהו ערבית כדי להתרגל בעבודה.  לא היו ימים מועטים ואחזה בו אשתא צמירתא ויפול למשכב.  נכנס אצלו הרופא ואמר לו: אל תאכל צונן אל תשכב בטחב.  נענה החולה ואמר: רבי, והטפּה המרה מה דינה?

– איזו טפּה מרה? – שאל הרופא בתוּמו, ובמחשבתו עלה שהחולה מדבּר בחוּמו וכבר נדמה לו שמלאך המות עומד עליו וטפּה של מרה תלויה בחרבו.

– הטפה המרה, באר החולה דבריו בדעה צלולה, דכל בר נש קורא לה יי"ש.

– יי"ש! קרא הרופא, חס ושלום;  לא מניה ולא מקצתיה;  היי"ש מוסיף הבל...

– והלא אני שמעתי מפי מומחה, פצר בו החולה, כי הטפּה המרה מצננת וממעטת בהבל?

– הטפּה המרה, נענה לו הרופא בצאתו מעם פניו – מצננת רק לשעה אחת, ואחר כך היא מתלקחת ומוסיפה הקדחת.

החולה נמלך בכליותיו ואמר: אם אמת שהיין מצנן וממעט הקדחת אין טוב לי בלתי לשתות כוסו בכל שעה ושעה.  וכיון שליכּא מידי דלא רמיזא באוֹריתא נפק דק ואשכח אסמכתא לדעתו בפסוק: "סַמכוני באשישות כי חולת אהבה אני".  מה עשׂה?  שלח והביא לו בקבוקי יין והעמידם למראשותיו סמוך למטתו למען יהיו עשׂוּיים לו למשמש בהם בכל שעה.  למחרת כשבא הרופא אצלו מצא אותו מת מוטל על הקרגע ובני החברה-קדישא מריקים את הבקבוקים אשר לא הספיק הבר-מינן להריקם בחייו.  אז הבין הרופא כי באמת נזרקה "הטפּה המרה" באותו חסיד וימהר לקבּל משׂכוּרתו ויצא.

וככה מת אותו חסיד וגוַע בעווֹנו ומצוָה זו לא נתקיימה בידו.

ולא רק שׂדהו של זה היחיד נסתחפה וחפצו לא הצליח בידו, כי עוד יודע אנכי מעשׂה שגם תפלת הצבּוּר נטרפה ולא נתקבלה אעפ"י שהכתוב אומר: "הן אֵל כביר לא ימאס".

בעיר ואם בישׂראל אחת חָברוּ להם כמה אנשים מדקדקים במצווֹת ויסדו חברה מיוחדת לאותה תכלית עצמה שהיתה בדעת החסיד – ללמד בני יהודה השתיה כדת, כדי שיהיו פטורים מאשם נזיר, כדי שיוכלו לקיים דין "לבסומי בפוריא" ככל משפטו וחוּקתו.  להחברה ההיא קראו חברה "תיקון" והיו לה חברים וששים וגבאים כבכל החברות, וכתבו להם תקנות ועשׂו להם פנקס ועשׂו להפנקס שער מהודר ומצוּיר בסיקרא, הכל כמנהג וכדין.  גם שבת מיוחדת – שבת פרשת נח – קבעו להם בבית המדרש כיום גנוסיא של חברתם.  וביום הכּניסה טרפו בקלפי ומנו להם לגבאי את נח בעל המרתף שידעו בו שאיננו מבני יונדב בן רכב ולקבל אַלפא חַמרא שתה.  פעם אחת נכנסו חברי לבקרו ומצאו אותו כשהוא ישן, לפי שבּו ביום מלאו את מרתפו והוא בדק בשתי שורות על פני כל המרתף, ואותו היום יום "יעלו שמים ירדו תהומות" היה.  כיון דנשב זיקא ואתא מיטרא ונשמע קול הרעם בגלגל וינועו אמות הספּים נח מיינו מקול הרעם;  ועל זה אפקוהו מבי-מדרשא והעבירוהו מגבּאותו, לפי שאמרו אם מקול הרעמים אתה מתעורר משנתך, אות הוא לך כי אינך מקיים מצוַת השתיה כדת וכדין ואינך ראוי לאותה אצטלא.

מה שקרה לאותה חברה קרה גם לבני מדינה שלמה אחת בכרכּי הים.  באותה מדינה ישבו בני ברחת ושאינם בני ברית בערבוביא והיו צהובין זה לזה.  ויאמרו בני הברית איש אל רעהו: "מה אנחנו יושבים פה כעם לבדד ישכון ובגויים לא נתחשב? אזלית לקרתא הלך בנמוסיה! הבה נרדה ונבלה שׂפתנו ונשנה שמותינו ומנהגינו, ומה ראינו שכנינו עושׂים נמהרה ונעשׂה כמוהם".  ויתערבו בשכניהם וילמדו מעשׂיהם;  ויבואו אתם לבתי המרזח ולבתי תיאטראות וקרקסאות בכל יום של כנופיא ויום הכניסה, וידחו חנוכה לקלנדא ויקדימו פורים לסטורנליא, וילמדו דין השתיה כדת אין אונס, ויתירו להם יינם משום בנותיהם ובנותיהם משום דבר אחר.  וגם השכנים שאינם בני ברית הצהילו פנים אליהם ויאמרו להם: אַחינו אתם! ובטעם היין נרדמו בני הברית  ושנתם ערבה להם וישכחו אי מזה באו, ולאן הם הולכים, ולפני מי הם עתידים ליתן דין וחשבון, ויחלמו חלומות נאים והרהורים נאים ויראו הדס בחלום וידמו כי נכסיהם מצליחין להם וירושה נופלת להם ממקור אחר;   ויראו בחלום כי נכנסים הם לכרך ועולים לגג, ויהי לבם בטוח כי חפתיהם נעשׂו להם וכי כבר עלו לגדוּלה.  ופתאום – נשב זיקא ואתא מיטרא ומקול הרעם בגלגל הקיצו הנרדמים.  אז נהפך לשכניהם לב אחר ויאמרו להם: אם מפני הרעים אתם מתעוררים משנתכם אות הוא לכם כי עוד לא עצם מעצמינו ובשׂר מבשׂרנו אתם, כי עוד לא למדתם דין השתיה ודתיכם עודן שונות מכל עם, ועל כן אינכם ראויים עוד לאותה אצטלא להיות כאחד מאתנו.  ובו ביום הוציאו את החולמים מבית מדרשם והורידו אותם מגדוּלתם.

ושני שכנים קרובים היו באותה מדינה, דרים בקפיף אחד נוחים זה לזה ואין ביניהם אלא יוד זעירא שנסתרסה.  שם האחד הירשא והוא בן ברית, ושם השני הרישא והוא אינו בן ברית.  והרישא לא היה באותה ישיבה כשהוציאו את הירשא מבית המדרש;  ויהי ממחרת וירא הרישא את פני הירשא והנם זועפים, ויאמר הרישא להירשא: מדוע פניך רעים?

– חלמא בישא חזאי! – הירשא בעצבת לב וברוח נכאה.

– הסר כעס מלבך והעבר רה מבשׂרך – יעץ הרישא לשכנו – קומה ונרדה בית היין.  הלא ידעת כי "צער קשה יין מפכּחו".  ולא עוד אלא שיום הפורים מחר וחייב אינש לבסומי בפוריא!

– הנח לי! ענה הירשא בזעף לבו, נשתנו העתים ונחלפו הזמנים.  לבסומי בפוריא היה טוב כד רחמתין הוה עזיזא, השתא דלא עזיזא רחמתין אפילו פוריא בת שתין גרמידי לא סגי לן.

הוא הדבר אשר דבּרתי, כי על שאר העבירות שאנחנו דשין בעקבינו נוספה בימים האלה עוד עבירה אחת, שאין אנחנו יכולים לעשׂות חובתנו ולקיים כדין מצוַת – "לבסומי בפוריא".

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



 אל היין.´