_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

האבכה?

י"ל גורדון

לתוכן הענינים

 

קימו וקיבּלו עליהם היהודים כותבי העתים לשאול ולדרוש קודם כל חג בהלכות החג, כמו שנוהגים בכל תפוצות ישׂראל הרבנים בפלפוליהם, המגידים בדרשותיהם והחזנים בנגוּניהם.  העמדנו עלינו מצוות לכתוב לימים נוראים דברי כבּושין כהמגיד מקלעם, ולימי הפורים דברי שׂחוק וקלות ראש כאליקום הבדחן, ולתשעה באב קינות ובכיות כ"גיסא המגדת".  המנהג הזה כיון שנקבע אצלנו נעשׂה דין, ככל מנהג ישׂראל, או טבע שני ככל הרגל, ושוב אין המו"ל יכול להפקיע את עצמו מידי חוב זה, ומחוּיב הוא להתלוצץ בפורים אעפ"י שלבו אולי דוָי מחמת מעוּט החותמים לשנה החדשה, ולקונן ולבכות בט' באב אעפ"י שאולי לבו טוב עליו, לפי שעלתה לו שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה; שאלמלי יפתח הקורא את גליון מה"ע ולא ימצא בו הלצה לפורים או קינה לתשעה באב יהיה בעיניו כאִלו ערכה לו אשתו סעודה, בהושענא רבה בלא "קראֶפּלעך" ובפורים בלא "המן-טאשען", שאז דינה כאִלו הקדיחה תבשילו ויכול להוציאה בלא כתובה. 

ואולם הידוֹע ידע אותו האיש הקפּדן כמה יגיעות יגעה זוגתו עקרת ביתו עד שהמציאה לו את המַטעמים ההם אשר אהבה נפשו, את המאכלים הלאומיים שאינם יורדים מעל שולחן כל הנקרא יהודי, בין שעודנו מחזיק באמונתו בין שכבר הרפּה ממנה? היצטער החסיד מן החסידים הראשונים, בשבתו בליל הושענא רבה בסוכה לאגוד אגודות ההושענות ולקרוא משנה תורה ותקוני זוהר, או החסיד מן החסידים החדשים היושב כל הלילה בכּלוּב לחַלק אגודות הקלפים ולמשמש בכיסו בכל שעה – היש לו צער בעלי-חיים עם אשתו ובתו ושפחתו שאינן נותנות כל הלילה שנת לעיניהן ולעפעפיהן תנומה, אחת עורכת ואחת מקטפת ואחת מדבקת את הלביבות ולבן נוקפן שמא לא יהיה ח"ו הדבק טוב ותתמזמז הלביבה ויצאו מעיה? היצטער הקורא המתעדן הלוקח את גליון מכתב העתי אחרי אכלוֹ לשׂובע ואחרי שתותו לרוָיה לראות מה ידבּר הסופר בהלכות החג שהוא עומד בו – היש לו צער בעלי-חיים עם הסופר ההוא, הידוֹע ידע כמה יגיעות יגע בטרם המציא לו מַעדני יום-טוב אלה אשר הוא מתענג עליהם? קשה גורלם של הסופרים, המחויבים לעסוק קודם כל רגל בהלכות אותו הרגל, מגורל הרב והמגיד והש"ץ, שעומדים גם הם לפלפל ולדרוש ולנגן מענינא דיומא; שהם משכּימים ומוצאים הכל מוכן לפניהם: הרב יעייל בקופא דמחטא בשבת הגדול דהאי שתה את אותו הפיל עצמו שהעלה בשבת הגדול דאשתקד, ויעקור ויטחון בשבת תשובה זאת את ההרים שעקר וטחן בשבת תשובה שעברה; ואם חל שבת הגדול להיות בתשרי ושבת תשובה בניסן יהפוך הסדר וידרוש בשבת תשובה בסוגיא דחמץ נוקשה ובשבת הגדול בענין שׂאור שבעיסה, שהרי ענינם אחד הוא, וכן יעשׂה גם המגיד בבית מדרשו, הקורא האידנא לפני הקהל "אמר רבי יוחנן" שהוא קורא לפניהם בכל ט' באב וט' באב מימות ר' יוחנן ואילך.  והחזן – מה נעים גורלו ומה יפה ירושתו! אותם הפיוטים ואותן הקינות שקרא והרצה לפני הצבּוּר אשתקד יקרא גם בשנה הזאת וישוב ויקרא גם בשנה הבאה ובכל השנים הבאות אחריה עד סוף כל הדורות.  אשתקד הרצה "טלטל פניקטי נתרזים" או "ענק פנק קדלי" והשתא ישוב ויחזור עליהם; אשתקד הפגין בהשתפכות על דרך החרוז: "אריד בשׂיחי, בשׂיחי לגוחי, לגוחי בשׂיחי" או: "הייתי דמוית, גולה כנוית, וסורה גנוית", והאידנא ישוב וירצה אמרות טהורות אלה והעם יענה אחריו כהד הרים ולא יבקש מאתו חדשות, לא בפיוטיו ולא בסליחותיו ולא בקינותיו; ואדרבא, כל מה שהפיוטים נתישנו וטעמם פג וריחם נמַר הרי הם משובחים, וכמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמאריה סייעיה – זה הש"ץ, שלא לבד נוסחאות הפיוטים והקרובות ערוכים ושמורים ומסודרים לפניו מימות שמעון הפקולי ור' אלעזר הקליר, אלא שגם הנגוּנים שבּם הוא מנגן אותם כהדא מנגינא מקוּבלים ומסורים בידו מהר סיני וממהרי"ל ז"ל, ואין לשנות בהם אפילו צפצוף כל שהוא.

לא כן הסופר הכותב בכתבי העתים.  עליו להביא בכל פעם ופעם לחם חם ביום הלקחוֹ, ויין חדש מגתּו, שהלחם היבש אין שיני הזקנים מוצאות בו קורת רוח והיין הישן אין רוח הצעירים נוחה הימנו; כי אם, חס ושלום, ימצא בדבריו איזה דבּור ישן אפילו כביעתא דצלצולא, הנה פתע יקומו נושכיו ויִקצו מזעזעיו והיה לברות למו, כי יקראו אחריו מלא ויתנו עליו בקולם: "ראֵה, אתה אומר זה חדש הוא? כבר היה לעולמים במקום פלוני ובספר פלוני" ויריעו עליו כגנב.

הנה עלי לכתוב היום קינה חדשה ולהוריד דמעות חמות אשר עוד לא נשמעו ולא נראו בכל קינותינו ובכל נאדות דמעותינו, ומאין אקח קינות חדשות ודמעות חדשות וכל מקורי הדמעה דללו וחרבו וכל מי-ראש אזלו ונזלו בשכבר הימים? הן אמנם השׂטן העומד על ישׂראל לשׂטנו עומד על ימיני לעזרני בדבר הזה.  "מלאך רחמים" זה בראותו איש רובץ תחת משׂאו ושערי דמעות ננעלו, מוכן ומזומן הוא בכל עת לעזוב עמו ולחַדש צרותיו, לפתוח לו שערי דמעות כמַעינות תהום רבה לכסות דמעה את מזבח ה' ולהרים בכי ואנקה עד לב השמים.  גם עתה צרות רבות ורעות מתחדשות ובאות עלינו לבּקרים, צרות חדשות בלתי משכּחות את הראשונות, ואִלו ראשנו מלא דמעה כים ולשוננו קינה כהמון גליו, אין אנחנו מספיקים לבכות ולקונן על אחת מאלף אלפי פעמים הרעות אשר מצאו את אבותינו ואנו.  אבל הדא עקתא, כי כל הצרות אשר ימצאונו צרות רבּים הן ויש בהן חצי נחמה; כי נחלק העם לחצי וחָלק לבם: הללו אומרים פורענות זו שבאה פורענות היא, והללו אומרים גאולה וישועה היא, הללו בוכין והללו שׂמחין, ואני פוסח על שתי הסעפּים ולא אדע נפשי אם לבכות עם אלו או לשׂמוח עם אלו, אם מזמור לדוד או קינה לדוד מיבעי ליה?

האבכה על אשר מפני חטאינו גָלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנחנו יכולים...  לא לחיות בשלוָה ובכבוד ככל העמים היושבים על אדמתם, כי אם...  לעשׂות את קרבנות חובתנו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם? האבכה על זה – ואני רואה את הרב מקוּטנא ואת הרב מפּיאטרקוב באים למושבות בני ישׂראל החדשים על אדמת הקודש, אשר טפּחנו ורבּינו בזעת אפינו ובדמי לבבנו, ומלמדים לאכרינו וכורמינו הלכות כלאי הכרם ודיני שביעית ותרומות ומעשׂרות, ובלי ספק למדו או ילמדו אותם גם דיני הקרבנות ומנחתם ונסכּיהם לעשׂותם; והרי מצווֹת התלוּיות בארץ שבו אלינו כקדם, וכלום אנחנו חסרים דבר, ומה יש לנו עוד צדקה לזעוק ולבכות? מעתה הלא ראוי שצום החמישי יהיה לנו לשׂשׂון ולשׂמחה, כי מחה ה' דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו הסיר.

האבכה על הצרעת הנושנת האוכלת את שאֵר עמי יושב ציון, על חמס השד"רים ומַעשקות האמַרכלים, הבולעים את "החלוקה" כתנין וכבולעם כך אינם פולטים, ממלאים כרסם מעדניה, נוטלים חלק בראש ובסוף ופני עניים יחפרו? על טפשוּת לב מנהיגי הדור שם, העושׂים באף ובחמה נקם את כל החפץ להשׂכּיל ולהיטיב דרכו ולהתיצב על דרך טוב בחנוך בניו, הגוזרים חרמות ושמתות על בתי הספר ועל המורים ותלמידיהם ועל כל הנוגעים בם ומחזיקיהם? האבכה ותבוא דמעתי על כל אלה – ומנהיגי הדור אומרים כי כך היא המדה: את נדבות ידי נדיבינו יקבּלו ותנובת כפם יאכלו, ונדבות פיהם לא ירצו ולתבונות כפיהם לא יתבוננו! והאַמרכלים והגזברים והשד"רים כולם אנשי קודש הם לנו, צדקתם כהררי אל וציציותיהם נגררות על גבי כסתות, ואיככה אחשוד בכשרים שמא אלקה בגופי ואבוא לידי נסיון ואתמנה גם אני לממונה ולאמַרכל, ומי יודע אם אעמוד בנסיון ולא אהיה ח"ו גם אני – נתקל פושע?!

האבכה על נגע הצרעת הנושנת אשר נראה מחדש בקירות בני ישׂראל, על הפרץ הרחב אשר נבעה בחומה בלתי נשׂגבה זאת, – על מריבת העדה בקוֹלוֹניא "ראשון לציון", העומדת ומַכרזת עלינו, כי אין אנחנו מסוגלים לשוּם משטר וסדר ואין אנחנו ראויים להיות בני חורין ועומדים ברשות עצמנו; כי גם שבט הנוגשׂ לא יועיל להוָתנו, כי לשוא הכּו אותנו – מוּסר לא לקחנו ובאשר נלך שם נקח אתנו את מרינו ואת סרבנּותנו ואת הנטיה למַחלוֹקת בעד ביצה שנולדה, אתרנגולא ואתרנגולתא, בעד עליה שמנה ורזה? גם הקינה הזאת לא תהיה קינה חדשה והדמעות דמעות חמות, כי כבר באה דמעתנו על זה, וכבר קפאו התהומות בלבנו ונצבו כמו נד נוזלים – וכל עושׂה רשעה עודנו מחזיק בטומאתו, אכל ומחה פיו ואמר לא פעלתי אָון.

או אולי אעזבה את אחי הרחוקים ואשׂים פני אל אחי הקרובים ואבכה על כי יכבידו לנערי ישׂראל תאֵבי חכמה ומבקשי מדע לבוא בבתי המדעים ומדרשי החכמה בארצנו, כי בערי הבירה יקחו מהם רק שלשה למאה, ובכרכּין המוקפין חומה מפני בני ישׂראל רק חמשה למאה, ובערי הפרזות רק עשׂרה למאה, ושאריתם לאַל יהיו, בהבל יבואו ובחושך שמם יכוסה? איכה אבכה על זה והדבר הזה הוא לשׂמחה ולשׂשׂון לזקנינו ולגדולינו, למלמדינו ולראשי ישיבותינו כי יאמרו: עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ! עתה יציצו החדרים מעיר ועיר כעשׂב הארץ ומלאו הישיבות "בחורים עניים" כרמשׂ לא מושל בם, וחזרה העטרה ליושנה ותמה ההשׂכּלה מקרב ישׂראל ומשׂכּילים עוד אינם.

האבכה על שאר הצרות אשר תכפו עלינו ועל הרדיפות המתחדשות עלינו בכל יום ובכל שעה, על מַשׂטמת האנטיסימיטים ועֶברתם כי קשתה, על המכות אשר הוּכּינו בידי בעלי האגרופין, על בני הכפרים הנאלצים לעזוב מושבותיהם, על סופי בתי הערכאות הנדחים, על פליטת בני ישׂראל הנסים ונמלטים אל ארבע רוחות השמים, על התורה המשתכחת מישׂראל, על בני הדור החדש המגודלים בנעוריהם ללא אלהים אמת וללא תורה ואמונה וללא דעת שׂפתנו וקורות ימינו, על המון המשפחות ובתי האבות העוזבים אותנו ללכת באורח לא ישובו...  ומספרם הולך ורב מיום ליום? האבכה על דברים קלים וקטנים כאלה בעוד התורה המשתכחת מישׂראל, על בני הדור החדש המגודלים בנעוריהם ללא אלהים אמת וללא תורה ואמונה וללא דעת שׂפתנו וקורות ימינו, על המון המשפחות ובתי האבות העוזבים אותנו ללכת באורח לא ישובו...  ומספרם הולך ורב מיום ליום? האבכה על דברים קלים וקטנים כאלה בעוד אשר גדולות ונצוּרות נעשׂות בנו וישועתנו קרובה לבוא, כי הלא שמעתם אם לא ידעתם כי הנה המלכים – מאן מלכי רבנן – נוֹעדו חָברו יחדו לגדור גדר ולחַזק את בית ישׂראל לכל אשר ימצאו בדק.  נמנו וגמרו, כל מי שיש לו חנות של כרכשאות ושל בשׂר יבש אסור לחברו לפתוח חנות אחרת בצדו.  וכל שוחט שלא סר סכּינו אצל הרב שאינו רוצה בו, ואפילו אתמחי גברא קודם לזה ואפילו סר סכּינו אצל רב אחר שהוא רוצה בו – שחיטתו נבלה, מפני שהרב יכול לאמר: דין אהני לי והדין לא אהני לי! מי לא יראה בתיקון הגדול הזה אתחלתא דגאולה וכי הוא יפדה את ישׂראל מכל צרותיו? אמת כי תיקון זה לא ירים את קרן ישׂראל, אבל בלי ספק ירים את מחיר הכרכשאות והבשׂר היבש; אם ריוַח והצלה לא יעמוד ליהודים, אבל ריוַח גדול יעמיד לבעל הטכסא; אם לא ינעל התיקון הזה דלת בפני פריצי עמנו שלא יאכלו משחיטתו של תרפים, ימנע אותם לכל הפחות שלא יאכלו משחיטתו של ר' יהושע ליב ומכרכשאותיו של ר' ד...  הזקנים המַמרים שלא קבלו פני רבּם ברגל.  ומהיום והלאה לא תהיה עוד הפּרצה קוראה לגנב, ואם יבוא ר' ד.  או ר' יהושע ליב לשחוט ואתא הרב ושחט לשוחט דלא זבין אבא בתרי זוזי חד גדיא, חד גדיא!

--------------------------------

"וישלח...  אל הכהנים...  ואל הנביאים לאמר: האבכה בחודש החמישי? ויהי דבר ה' אלי לאמר...  הצום צמתוני אני?...  משפט אמת שפוֹטו וחסד ורחמים עשׂו איש את אחיו, ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם"...  (זכרי' ז', ב-י).

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה