_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שני ימים ולילה אחד בבית מלון אורחים

י"ל גורדון

לתוכן העניינים

 

א

כליתי מלאכתי בווילנא ואשׂים פני לשוב לביתי. ואף כי לא עסק קבּלנות קבּלתי, ולא בצרכי צבור עסקתי, ולא עבודת מוכסי היין עבדתי שם, אשר אז הייתי יושב ספוּן בבית מרזח היותר נכבּד בעיר, אוכל בכל יום פטוּמות ושותה יין ושכר האנגלי ונוסע הלוך ושוב בכרכרות ובצבים, על הוצאות רבים, כי אם הלכתי שמה לעשׂות דבר אשר לא ישוה פרי לבעליו בישׂראל, דבר אשר כמעט אֵבוֹש להודות קבל עם, כי ידעתי רבים אשר ימלאו פיהם שחוק עלי בשמעם תודתי: הלכתי – להדפיס ספר! כי מחבּר אנכי, ומי לא ישׂחק וילעג בשמעו זאת? כי מה המחבר ומה חייו בישׂראל? המדפיס ומשרתיו עושׂי רצונו, יפשיטו עורו יקחו צרור כספו והונו, ותקוה אין לאחריתו למלאות חסרונו; יראי חטא ידמו כי כל מחבר משׂכיל הוא וישׂנאוהו, וכי כל ספר נדפס על השמינית מלא דברי מינוּת וימשכו ידם ממנו; ועשירי עם ידעו כי כל מחבר עני הוא ויבזוהו ובהגישו ספרו להם יראו פניו כפני עני המחזיר על הפתחים, ימלאו פניו קלון וישלחוהו ריקם ­– ואני הלכתי להדפיס ספר? בכל זאת גמרתי בלבי לספות עוד שקלים אחדים החיים על המתים ולנסוע לביתי בעגלת הרכש כי נהיתי אחרי בני ביתי אשר לא ראיתים כירח ימים ונפשי ערגה אל המנוחה ואל המרגוע אשר נמצא בביתנו חנם, תחת המרורים והנדודים אשר יתנו לנו בעלי המלונות במחיר מיטב כספנו, וכבר נסיתי בחכמה וראיתי מה רע ומר גורל המוכר עצמו לצמיתות בידי אחד מבעלי העגלות, כי גם עצמיו יפרק גם שאֵרוֹ יאכל בדרך גם עתּו יבלה בעוצר רעה ויגון. ויהי מה! – אמרתי בלבי – אספה עוד שקלים אחדים על האובדים ההמה ואסע לביתי בדרך המלך הלוך ורצוא כמראה הבזק.

ואולם אנכי טרם ידעתי כי גם בדרך המלך נמצאו חתחתּים ומכשולים לאיש אשר כמוני.

הימים היו ימי מרחשון, ימי מרודים לנוסעים, ימים אשר יחל המבול לרדת מן השמים וכל הדרכים יתקלקלו בארצנו ארץ ארורה דמתרגמינן ליטא. כיום תמים רצתי בחוצות העיר מביתי לבית הפּאָליצייא ומשמה לבית גנזכי המלך "והזהובים עפו כזבובים" בטרם צלחה בידי להוציא את כתב המסע – לפנות ערב, בבוא אלי בעל המלון ובידו פסת גליון גדולה ארוכה וחדה כחרב פיות ועליה רשומים בכתב החרטומים דברים רבים את הגלויים לי ואת שאינם גלויים לי, אחת לאחת למצוא חשבון, ושתי אמהות ושני משרתים אשר כמעט לא ראיתים בעיני במשך שבתי שמה, עומדים מסביב ומחכים למתנת ידי; – אז נשמעו הוד נחרות הסוסים עומדים על פתח משכני, ויהי לי קולם כקול פקודת שלום מעיר מושבי, מהרתי ושלחתי מעל פני את העומדים עלי, מסרתי תכריכי במספר ליד העגלון, הליטותי פני באדרתי ואתנפל בתוך העגלה, "הלאה!" נשמע קול שריקת העגלון והסוסים נתּרו ממקומם וישׂאו אותי כעל כנפי נשרים.

כל הערב ההוא וכל הלילה עד אור הבוקר למחרתו הלכתי הלוך ונסוע. צפו מים על ראשי וקול שעטות פרסות הסוסים נשמע בתוך הבִּצאת והגְבָאים ויז פרשם על בגדי, ואנכי דלגתי כאיל מעגלה לעגלה, כי תשוקת לבי לבוא ליום השבת בצל קורתי היתה עלי כצנה מזרם וממטר. בטרם בוקר באתי לעיר פונדעלאָווע אשר בגליל קירקירישאָק ואתיצב בבית הדואר. מהרתי למסור כתב מסעי ליד המשגיח כפעם בפעם ואחל פניו למהר לשלחני כי דברי נחוץ.

ראיתי את פני המשגיח והנם זועפים וימת לבי בקרבי ויהי לאבן. נחשתי כי רעות בקרבו לעכבני בדרך ויום השבת ממשמש לבוא ועוד דרך רחוקה לפני. והנה אשר יגוֹרתי בא לי! המשגיח הפך את כתב מסעי וירא כה וכה והנה אין עליו רק חותם אחד! וימחה עיניו השכורות שֵנה בגב ידו – רק חותם אחד ואין שני! – "בעסקי נפשך אדוני נוסע – אמר בקול חודר לבי וכליותי – לא בעסקי המלך; לא אוכל תת סוסים לאדוני".

– מדוע? – שאלתי אנכי בחפזון.

– רבּו הנוסעים אמש עד למעלה; כל הסוסים הקצוּבים יצאו ולא שבו עוד; גם רצי המלך נושׂאי האגרות עוד לא עברו ורק סוסים מוכנים לשׂאת אותם עומדים בּאוּרוָה.

– חמול נא עלי אדוני – שאגתי מנחמת לבי – אל נא תעצרני, כי נחפז אנכי לדרכי; עשׂה נא עמדי חסד והבה לי סוסים.

– לא אוּכל לתת, אדוני, אין סוסים באורות.

– הא לך עשרים פרוטות! הבה סוסים!

– לא אוּכל.

– הא לך שלשים, הא ארבעים, הא לך מחצית השקל, רק שלחני נא מהר.

המשגיח החריש רגעים אחדים כמתבונן ואנכי שאפתי תקוה חדשה; אולם חיש שב וינע ראשו ימין ושׂמאל ויאמר: "לא אוּכל, כי מצוַת בעלת הבית עלי חזקה".

איזה בעלת הבית?

המַחזקת את בית הדוהר הזה מאת הממשלה.

– ומי היא?

– יהודית היא! – ענה, – כי לא הכירני כי יהודי גם אני. 

יהודית! – חשבתי בלבי והתקוה שבה ותחייני – בת עמי ודתי היא, הלא היא תחוס עלי ולא תעכבני בדרך.

– איה אפוא היא? – הרימותי קולי – הובילני אליה!

המשגיח יצא ואנכי אחריו. צעדים אחדים צעדנו במסדרון אָפל עד כי באנו בבית, מנהלי העלה אור ויבקשני לשבת ולחכות עד אשר יעיר את בעלת הבית כי עודה ישנה.

עמדתי על רגלי ואחכה והרגעים נמשכו לי לשעות. רגעים אחדים שמעתים מתלחשים בחדר הסמוך ואחר ראיתי – והנה אשה יפת תואר מנוּולת יוצאה, על פניה נודעו עוד עקבות יופי אף כי כבר לא היתה צעירה לימים, אבל עבי גבּה ומשמן בשׂרה השחיתו מראֶהָ וימַלאו את רואה גועל נפש. ראשה עליה כאבטיח גדול, ושתי עיניה אשר היו עודנה אחוזות בחבלי שנה, כשני חורים אשר נקרו בו הצפרים.  כחבל השני שפתותיה, וגרגרותיה בעלי שלש מַכפּלות, וגבּה וגובה לה ויראָה לה, ומַראֶה כמראה רחב אשר היתה ביריחו.  שׂער ראשה יוצא פרוע מתחת הפאה הנכרית אשר הטילה עליו בחפזון, ושׂלמתה לעורה היתה עשׂויה קמטים קמטים, ואף לא הספיקה לחבּר את הלוּלאות העליונות בקרסים, בהחפזה ללבשה.

מהרתי להשתחווֹת לפני רחב זאת ואציע לפניה את פרשת בקשתי בדברי חן ותחנונים.

– קשה הדבר מאד למלאות חפצך – אמרה בקול עב כעבי גבי מגנה ותניע במו ראשה כה וכה כמתיפּה – אבל...

     – אבל דעי גברתי – נבהלתי להשיב בראותי כי רואה היא את פני כפני אחד מבני הנכר: דעי כי יהודי אנכי ויום השבת קרוב לבוא, ואנכי ממהר לבוא לראות פני אשת נעורי אשר לא ראיתיה זה ימים רבים.

יהודי אתה! – אמרה גברת הסוסים בקול ממושך כמשוך בקרן היובל – למה הרגזתני משנתי? – שׂמה פניה אל האיש אשר הביאני אליה, הלא כבר פקודתי אמורה לך כי אין סוסים באֲוֵרות.

רחב הפנתה לי את שכמה הקרוב במדתו למדת כתפיו של שמשון ותקשיח לבּה ממני ותשב לחדר משכבה, כאנקה האוספת ידיה ורגליה אל תוך חומת בית קלפּתה ויעבור עליה מה.

– אבל עד מתי אוחילה, הגידי נא לי, – קראתי אחריה בלב נואש בטרם נעלמה מעיני. – שעה או שתים?

– "כל היום הזה עד הערב סוסים לא ינתנו לך", – בטתה כמדקרות חרב ולא שתה לבה עוד אלי.

שׂפתי היו נעות מכעס ומגנת לב כאִלו אחזני השבץ, אבל רחב נסגרה בתוך חדרה ואנכי יצאתי בפחי נפש ובמרורת פתנים בקרבי ואשוב ואשב על העגלה אשר הביאתני עד הלום ואומר אל העגלון: הביאֵני לבית מלון אורחים, כי ה' ענה בי אשר לא במהרה אצא מזה.

העגלון משך בחבלי סוסיו וישׂאוני ויעמידוני פתח מלון אורחים, בית חומה אשר עמד פתוח לרוָחה בטבּוּר העיר.

עוד לא עלה השחר וכל החנויות היו סגורות וכל בני העיר שכבו ישנו על משכבותם איש בחדרי משׂכּיתו ורק במלון אשר על פתחו עמדתי נשמע קול ענוֹת חלוּשה ונרות דולקים נראו בעד החלונים ויענו בבני המלון כי עוד לא עלו על משכבם לישון.  לקול שעטת פרסות סוסי ולרעש המון גלגלי עגלתי יצא איש מן הבית ונר דולק בידו.

– היש מקום אתך ללון? – שאלתיו בשׂפת אשכנז.

– יש ויש! – ענני וינופף את מצנפתו ויגרד את גבּחתו.

קשה להם לישׂראל לאחוז במנהג המקום שהלכו לשם גם בדברים שאין בהם משום חוקות הגויים. כי יפגוש אחד מהם ביהודי אחיהו איש לא ירים מצנפתו לברכהו כדרך שכל בני אירופא עושׂים, אף על פי שאין זה אלא סימנא בעלמא שבא עליו הסכם הכלל; ואולם בפגשם ברחובות קריה איש נכרי אשר לא מקרב אחיהם אף כי לא ידעוהו מתמול שלשום, יסירו חיש קל המצנפת, יִדכּוּ ישוחו וישאלו בשלומו בכובד ראש ובענוה יתירה, משום הזהר בגוי קטן. ולמיום אשר שנו בעווֹנותינו רבים מיהודי ארצנו את בגדיהם וילבשו כמדי בני אשכנז וילמדו לשונם דבּר צחות כלשון עם ועם ולא יכירום עוד רואיהם אם הם זרע ברך ד' או מבני הנכר אשר סביבותיהם, למן היום ההוא למדו פוגשיהם היהודים לגרד ראשם בעת הסירם מצנפתם לברכם; ולבם מתנה עליהם בתחלה: אם נכרים הם תהא הרמת מצנפת זו לשמה; ואם מבני ישראל המה, לא יסירו מצנפתם בלתי אם בשביל חטטין שיש להם בראשם.

משרת בית המלון מהר ויוציא צרור מפתחות ויובילני לחדר מיוחד ובו מטה מלאה תבן ושולחן וכסא; והעגלון נשׂא אחרי את חפצי במספר. עוד רגעים אחדים נפתחו ונסגרו דלתות חדרי, אחרי כן הניחוני בדד; ואנכי, אחרי צווֹתי את המשרת לשפות לי את סיר החמים, התנפלתי על המטה יגע ועיף, סר וזעף, כי נעצב לבי אל בני ביתי.

אַיךְ בלהה יפתי? איכן שתי בנותי הנאהבות והנעימות? הנכן מחכות לי כי אבוא לשׂושׂ אִתּכן משׂושׂ ביום שבתנו, ואנכי כלוּא בחדר בודד בעיר נכחדת, כלוא ולא אצא – ואלהים יודע עד מתי?!

 

ב

בהשארי בדד בחדרי ואשמע מבעד קיר הקרשים אשר על יד מטתי והנה קול שאון, קול רעש גדול, כקול המון בדבּרו; וקול קערות ומזרקות וסכינים ומזלגות מצלצלים, וקול כוסות משתּקשקים. בית מרזח באתי – דמיתי בלבבי – ועוד עד עלות השחר לא סר מרזח סרוחים. אין זה כי אם אחדים מאצילי בני פולין ומעשיריהם העושׂים כל ימיהם כחגים נזדמנו לפונדק אחד ויאחרו בנשף על כוס היין. כי מי המה אפוא באחת מערי השׂדה אשר בנפת ליטהויען במקום רק פולין ויהודים נחתים אשר לבם ילך לבלות לילה תמים במשתה שמנים, אם לא עשירי פולין ואציליהם אשר להם לבדם נתּנה הארץ; כי ליהודים אסור על פי התורה למלאות פיהם שׂחוק בעולם הזה ועל פי החשבון – להוציא כספם בבתי מרזח.

אבל פתאום צללו אזני לקול קורא יהודית: "לחיים ר' חיים!" וקול אחרים לעומתו "ברוך" יאמרו וקול יין שׂרף כמַשק גבים שוקק בהם.

יהודים? – יצא מפי דבר – הגם אתה ישׂראל תשמח אל גיל כעמים? ומה שׂמחתך? האם על קיצך ירונן? על קצירך ירועע? על הכּוֹתך אויביך במערכה בשׂדה תנצח בנגינות שותי שכר? או על משפט וצדק לך במידנה תשתה ותיטיב לבך? ומאין תקח מוצָא לכסף הכֵּרות אשר תכרה? המן הגורן ומן היקב או מן ארוּבּוֹת השמים??

לדברים האלה הסבּוֹתי פני אלך הקיר והנה נקב אחד בקיר ואור כהה חודר ועובר מבעד חריצי הקרשים הטחים מלמעלה בפסות נייר לבן משוח בדבק; ואחתור בקיר ועל נקלה צלחה בידי להקציע את הטיח הדק הזה, מחשוף החריץ אשר לנגד איני, וכל החדר אשר אנשים מבני ישׂראל יושבים ושותים שמה, נשקל לעיני כלוּל בהדרו מן הקצה אל הקצה.

כדמות שולחן ארוך כמעט כאורך כל החדר עשׂוי לפי שעה מדלתות מורמות מעל ציריהן ומונחות על חביות ריקות, עמד בתוך הבית, ועליו עומדות בלא סדרים קערות ומזרקות וכפות, ועל הקערות עצמות כל עוף טהור אשר יאכלו בני ישראל, עצמות אוָזים ובני אוָזים, עצמות תרנגולי בית ותרנגולי הוֹדוּ, גם עצמות בשׂר שוָרים וברבּוּרים אבוּסים, גם שׂרידי לביבות ובריה מוּרבּכת תּוּפינים וכל מאפה תנור מעשׂה אופה היו מפוזרים ומפורדים מבולבלים ומדולדלים על פני השולחן. בתקרת הבית בתוֶך היתה תלויה מנורת מכפּלה וששה קנים יוצאים מצדיה, זה למעלה מזה כאריח על גבי אריח; ועל השולחן משני עבריו שתים מנורות נחושת קלל, והנרות אשר בהנה, יש אשר כבר כבו ויעלו את צחנת עשנם וקיטור מרירי באף היושבים, ויש אשר לחכו עוד בלשון אש ירקרקת אדמדמת את דשן המנורה השקערוּרית, או אשר האריכו פתילותיהם, פתילות פשתה כהה ויפיצו אור קפּאון מסביבם, ואיש איש מאשר בבית לא שׂם אל לבו להיטיב את הנרות; כי לא אחרי הדברים האלה לבּם הולך; יש ענין אחר לפניהם לענות בו.

משני עברי השולחן מזה ומזה ישבו כעשׂרים וששה איש, איש וכוסו בידו להציף מים חיים על העדנים אשר מלאו כרסם בהם כל הלילה. ומלבד אלה היושבים שטוּ עוד רבים בחדר כה וכה: מהם אנשים אשר לא עברם עוד היין, כבעלי בינה בשׂיח משׂוחחים איש את רעהו, ומהם דוהרי דולקים ידלגו בקול וירקדו כאֵילים וכבני צאן במקום המונח מן השולחן עד קיר החומה.  ולבושי להבות אחרים ישבו מסוּבּין אל השולחן וילבּבו בקול מקערות הלביבות אשר לפניהם. אל עבר השולחן נוכח פני ישב איש שׂעיר; זקנו השחור אשר גם שׂיבה זרקה בו עולה לו עד רקותיו ונסב עד למעלה לחָייו, עיני האיש הזה קמו בחוֹריהן כעיני זכוכית מהוּקצעות ומתוּלעות, כי מרוב שתוֹת יין ושכר לא נודעו כמעט עקבות חיים בהנה; חלקת לחָייו אשר נשארה למשעי לפליטה מיער זקנו המכסה כל, היה מגוֹאל באבק הרצענים; כובע עגול וצר מכוסה נוצות קלות ודקות, אשר כבר נהפך לירקון מרוב ימים, יסב את גוּלגלתו המגולחה מחדש ממול ערפּו עד גובה מצחו. לפניו עמד כוס מלא יין שׂרף והוא לא שׂם לבו אליו, כי כבר שתה לרוָיה, כי אם השח ראשו למטה ושתי ידיו הניע הוליך והביא כמושך פתילי הכוֹפר וכנוקב במרצע; וארכוּבתיה דא לדא נקשן כאִלו עוד סדן הרצענים בין ברכיו; מרגע לרגע ירים ראשו כמכונה, וברעש ורוגז יגמא מן הכוס אל פיו וישוב לעבודתו המדומה, הבינותי כי האיש היושב כאן סנדלר הוא ובחזון לבו הוא רואה חלום בחדר מלאכתו. לשׂמאל הסנדלר ישבו אנשים אחדים הלוּמי יין, ראשם על כפות ידיהם אשר על השולחן, הוזים שוכבים ושׂער ראשם פרוע ופאותיהם וזקנם העלה סמר כשׂערות החומט בגעת בו יד אדם.  לימין הסנדלר עמדו קוממיות  שני אנשים גבורים לשתות, כי עוד לא עברם היין; שניהם היו ארוכי קומה ולשניהם זקנים קטנים מסבבים את לחייהם, מלבד כי שׂער האחד היה שחור ולשני שׂער צהוב; בכתפות מעיליהם ממול פניהם היו תחובים מחטים ועליהם כרוכים חוטי משי; עדות היא להם כי חייטים הם, אבל לבנת הפנים אשר לכל בעלי האומנות הזאת, הבאה להם מרוב שבתם כפופים כקרסים נטועים איש על מקומו, חלפה, וצבע אדמדם כצרבת קדחת מלא מקומה. מעבר מזה, אחוריהם אלי, ישבו אנשים אשר פניהם לא ראיתי, אבל בקווּצות ראשיהם היו סבוכים רסיסים צנופים היוצאים מתחת המעצד לאות כי חָרשי עץ המה. באלה היושבים מהם ולמטה לא שלטה בת עיני וגם מקול המונם ושאונם בדבּרם יחד לא שמעה אזני אף מלה אחת, אבל כפי הנראה היו גם המה אמנים חָרשי יד, ועל פי נטיה טבעית ישבו אל השולחן לפלגות איש איש לבני אוּמנתו, כאשר היו יושבים בבית הכנסת הגדול באלכסנדריא של מצרים. ואולם בראש השולחן על מטה כבוּדה ישב איש עוּל ימים, שׂער זקנו כארגמן כמעט החל לצמח, על עצמות לחייו הבולטות מעט שכנה עזות פנים ובקמטי שׂפתותיו תקנן ערמה ומזמת לב. גם הוא שתה ויתגעש ועל נקלה התבוננתי ואכיר כי הוא היה ראש שכּוֹרי אפרים אלה – הוא בעל המשתה.

"לחיים ר' חיים!" קרא ראש שכּורי אפרים זה אל אחד החייטים העומדים על ידו.

"לשלום ר' שלום!" – קראו כולם וגם הסנדלר ענה עמהם, עד כי נעורו הנרדמים לקול הקריאה וצליל הכוסות עלה מחדש באזני.

אני שכבתי משוֹמם על המראה אשר לנגד עיני ואבקש פשר דבר ולא מצאתי. למה זה יתהוללו היהודים האלה ביום אשר איננו לא חודש ולא שבת, וימשכו ביין את בשׂרם עד אור הבוקר? משתּה התנים איננו, כי אין אשה אחת נשקפת בכל הבית, ואיה הכלה ורעוֹתיה? ואיה הכלי זמר והבדחן, אשר בלעדיהם לא תקום ולא תהיה חתונה בבני ישׂראל? ומדוע באו כל הקרואים, מלבד היושב בראש כולם, לובשים בגדי חול, עד כי גם נשארו בהם אותות מלאכתם אשר עשׂו בה אמש בטרם בואם בית המרזח? שבתי חשבתי אולי סעודה של מצוָה הם סועדים, סעודת סיום מקרא או משנה או גמרא, סעודת הבאת ספר תורה חדש להיכל, סעודת חנוכת בית המדרש או בית הכנסת, אשר אז יאכלו וישתו וישכרו עניי עמי לשם שמים ולשם מצוה? אבל הסעודות ההנה אינן נקבעות בבית מלון אורחים, כי אם במקום קדוש, בבית הכנסת או בבית המדרש בעצמו; שם על השולחן אשר לפני ה' ישכּרו וישׂחקו ויפזזו ויכרכרו ויעשׂו כל מה שלבם חפץ. אך אולי יום חג היום לחברא קדישא? – דימיתי בנפשי – הן המה הקדושים אשר בארץ המתעסקים בקבורת אחיהם, ומראיתם תמיד מות וצרה עין בעין יתנו בכוס עינם כל הימים לפכּח צערם!  אף אין זאת, אמרתי אל לבבי; הלא בכל גלילותינו תחוג החברה הזאת את חגה ביום ט"ו כסליו, וגם היא תערוך שולחנה במקום קדוש, בבית מדרש בכל עיר ועיר באשר הוא שם.

עודני מחפּשׂ באמתחת מחשבותי פשר הדבר הזה, והנה נפתחה הדלת. מהרתי להתהפך אל צדי השׂמאלית, ובעל המלון בכבודו ובעצמו בא אלי החדרה.

הוא איש זקן, שׂער ראשו וזקנו כולו הפך לבן; מעיל צמר ארוך עליו יורד עד קרסוליו; על מתניו עוד נכּר מקום שם היה האזור לפני שחת פקודת המלך את בגדי הסחבות אשר נסו בם בני ישׂראל כמה מאות שנה ויקדשו בעיניהם, כי תחת אשר כל המעיל ההוא נהפך לירקון, היה מקום האזור כהה שחרחר, פעמיו נחבּאו בנעלים צמוּדים אל רגליו בשׂרוך עובר דרך אזני הנעל ומאחז פני רגליו, ובתי רגליו מָשזרים מחוטי צמר גפן לבן היו בלים על עקביו ומטוּלאים בחוטי תכלת.

אנכי בעל הבית, – התאמץ לשׂוּם לפני בשׂפת אשכנז ברורה, וירם את מצנפתו מעל ראשו ויתגרד בקרחתו ובגבחתו.

– יהודי אנכי! חשתי לאמר לו למען הוציא אותו מן השׂפק. – שבה נא מעט ונשתוחח יחד עד אשר יביאו את סיר החמים אשר צויתי לשפות.

לדברים האלה נפלה חיש מצנפת הזקן אשר הורמה מעט, מידו על ראשו, ויתקע את כפו אלי ויאמר: "שלום עליכם!"

– עליכם שלום! – עניתי בקוּמי ממטתי ואשב על הכסא, והוא ישב לעוּמתי על קצה המטה.

– מאין תבוא ולאן אתה הולך? – שאלני ועל פניו תאוַת חדשות חזקה מאד.

– מווילנא אנכי הולך ומהרתי לשוב לביתי עד יום השבת והנה יצאה בעלת בית הדוהר בזה ותהי לשׂטן לי בדרך, כי לא תן לי סוסים לנסוע, הגידה נא לי מה אעשׂה לה, האם אזעק עליה חמס לפני שׂר העיר?

– כבר צוחו קדמאי דקדמאי – ענני הזקן – ולא הועילה כי זה גאון האשה הזאת וזה כל רוּם לבה, להראות את חיל ממשלת ידה על הנוסעים, כי בחפצה ילכו ובחפצה יעמודו ואין פוצה פה ומצפצף נגדה.

– ושׂר העיר? ושׂר בית הדוהר?

– כולם מאנשי שלומה ומן הבאים בצל קורתה המה, ואינם רואים בידה מאומה; את כל אשר היא עושׂה המה מסכימים על ידה.

בין כה וכה באה השפחה ותביא את מכונת החמין ותעמידה על השולחן, ותשפות את הכיור על כנו מלמעלה ותעמיד את הצנצנות הריקות ואת משמני החלב ואת קני הדבש ותצא.

רטוֹב מרסיסי לילה ושׂבע נדודים מן הדרך אשר עברתי בכל הלילה ושנה בעיני לא ראיתי, מתקה לי משקה ארץ סינים זה אשר גמעתי, מכל נהרי נחלי דבש וחמאה.  בתחלה דמיתי כי אגיח ירדן אל פי. אבל רק עיני האדם לא תשׂבּענה וגם הנפש לא תמלא, אך קיבתנו קטנה כמלוא כף איש, וכמעט באו בי שתי צנצנות מים חמים נח צמאוני מזעפּו ונפשי שקטה ואחל לקחת דברים עם בעל הבית היושב ממולי.

– הגידה נא לי מה פשר המשתּה והמרזח אשר היה בביתך בלילה הזה? האם את בתך נתת לאיש?

– לא אנכי חגוֹתי את החג הזה; כי איש אחר הקדיש קרואיו בביתי, ואנכי פִניתי להם החדר הלז חנם אין כסף, בעבור ישבּרו מאתי אוכל בכסף ויין נסיכם אשר מסכתי.

– ומי האיש ההוא? ומה פשר הכֵּרה הגדולה אשר יכרה בבית זר?

– היום הזה יום וַעד הוא לנו – החל הזמן לספר – היום יבחרו מקהלתנו ראשים על הצבּוּר...

– ומה ליום הוַעד עם בית המשתה? – נכנסתי לתוך דבריו, כי נחשתי אל מה ירזמון מליו – האיש אשר כוח בו לעמוד בראש העדה, להתיצב לפני השרים לדבר על עמו, איש שׂונא בצע אשר יעסוק בצרכי עדתו באמונה, לא בעבוּר בצוֹע בצע, ואשר יפיק רצון בעיני ההמון יותר משאר אחיו – הוא הטוב, אותו יבחרו וטוב להם, ומה להם ולשוחד דברים או למאכל ומשתה?

האם ידע ההמון את אשר ייטב לו? – ענה הזקן בחכמת בעל נסיון – הנה זכות הבחירה רוּבּה בידי ההמון; כל איש אשר לו בית קטן מחירו שלש מאד רוּ"כ, או שׂדה או מגרש בעיר, לו יש חוַת דעת לקרב או לרחק.  וההדיוטים כילדים קטנים לא ידעו מאוֹס ברע ובחוֹר בטוב, כי אם יטעמו את המתוק לחכּם, אף כי יהפך למרורת פתנים בקרבם באחרית הימים.  ההמון מחסרון דעתו לא ידע את ערך הדבר הגדול הזה אשר מסרה הממשלה הנדיבה בידם, לבחוֹר להם את פרנסיהם ומנהיגיהם מקרבם בחפץ עצמם; ותחת לשׂים עליהם אלופים לראש אנשים מיחידי סגולה אשר היו מנהלים אותם בדרך הישרה למחוז האושר, כאשר אדוני דוֹבר, היה יהיה הדבר הזה כשׂחוק וטיול הילדים בעיניהם, והאיש אשר יַרבה להאכילם ולהשקותם בלילה לפני יום הוַעד ולתת גם גֵרות אחדות בידם, הרי זה משובּח ואותו יבחרו עליהם לראש, אף כי הוא אחד משפלי הערך, חסר לב ונלוז דרך, ובאחריתו נבל יהי וכנחש ישוֹך וישופם עֵקב.

יש בבני עמנו רבים אשר אף כי לא למדו מאומה ואינם מגוּדלים בנעוריהם וגם לא ישרה נפשם בם בלכתם אחרי בצעם, ובכל זאת רוּח חכמה חרישית נוססה בם לדבּר בשׂוֹם שׂכל ובדעה ישרה מכל אשר נעשׂה תחת השמש; וביחוד נמצאים כאלה בין בעלי המלונות הרואים יום יום אורחים שונים מכל קצות הארץ עוברים עליהם כבני מרון איש איש ומנהג מקומו ומעשׂיו השונים בידו. לקהל חכמי נסיון כאלה יחָשב גם בעל מלוני זה.

– ומדוע לא יתנגדו להם תושבי העיר היותר חכמים ונבונים מהם, ויבחרו להם איש נבון כאשר עם לבבם?

– כמה המה אנשים חכמים ונבונים בערך לעומת אנשי ההמון? הלא כמוהם כאין! ומה גם כי על פי הרוב לא לחכמים לחם, אף כי בתים ושׂדות, ואין להם זכות ופתחון פה בתוך העדה. ראה נא גם ראה למשל פה בעירנו פונדעלאָווע יש כמה וכמה אנשים חכמי לב, יודעי הליכות עולם, נשׂוּאי פנים ומדברים צחות בשׂפת ארצנו – אבל האותם יבחרו? מן התושבים בעירנו יש חמשים ושנים אשר זכות להם לבחור ולגלות דעתם, שנים עשׂר מהם אנשים הגונים והמה נחשבים לבחירי העדה והארבעים הנותרים מי המה? חייטים, רצענים, חרשי עץ, חרשי אבן, עגלונים וכדומה להם מבעלי המלאכות, רוּבּם בני בלי תרבות ולא ידעו הליכות עולם ואינם רואים את הנולד. ובבוא הוַעד יד מי רמה? האם ידי המעטים והמגלים דעתם על פי יושר לבם וחכמתם, או יד הרבים אשר כל חכמתם בגרונם ותורתם בתוך מעיהם? – בין אלה העומדים להבּחר מחר נמצאים אנשים שנַים אשר אינם שוים לשיתם עם כלבי הצאן. האחד מהם בן אחד מעשירי עירנו; אביו היה איש לא לוּמד, אבל זקן הולך במישרים ויהי נשׂוּא פנים בעמו; ובנו זה מימי ילדותו היה פרא אדם וילך שובב בדרך לבו! כל ימיו בּלה בקיץ לרחוץ בנהר ולשׂוּח בשׂדה, ובחורף לשחק בשלג ולחליק על פני הקרח; ובגדלו כן גדלה רעתו, ובימי נעוריו היה רק צחוק הקַרְטי שעשועיו ועם הקדשות יְפָרד ויעשׂ כל תועבה; ואחרי נשׂאוֹ אשה וימת אביו, גזל גזל אח ויוציא מפי אחיו ואחיותיו את חלקי ירושתם ביד רמה ויעשׂ עושר ולא במשפט, ולמען כפר על חטאת נעוריו ולהשׂבּיע נפשו השוקקה לכבוד ולעושק, החל להתעסק בצרכי צבּור וזכות אבותיו מסַיעתו להטות לב העם אחריו. השני רֵעַ הראשון וגבר עמיתו; אביו מת בבית האסורים ואמו באמבטי עברה והוא התגלגל כל ימי ילדותו באשפתות השוָקים ערוֹם וחשׂוּף שת; בגדלו מצא לו עבודה תחת יד מוכסי היין ויהי לשומר בבית משׂרפות היין; שם גנב גם כחש גם שׂם בכליו, עד אשר גרשוהו – ומאין עבודה נועץ להיות לראש על הצבּוּר. אמש עשׂו שני האנשים האלה משתּה גדול לכל בעלי הבתים אשר יש להם חוַת דעת ביום הוַעד, והיה בהבּחרם למנהלי העדה ואספו שבעים ושבעה על אשר הוציאו ובוחריהם ינקוטו בפניהם וינהמו באחריתם כי אספו אל חיקם נחשים צפעונים ונשכו אותם לבלי הרפא.

דברי הזקן הזה אשר גם הוא לא למד חכמה ודעת בנעוריו, אבל למד חכמתו זאת בכוּר עוני בבית ספר הנסיון, ירדו עד חדרי בטני.

כן הדבר! – אמרתי אני בשברון לב – בכל מקום אשר נעמוד ונביט משם על עמנו, נראה אותם ברע ואין עוזר ואין מושיע: בשׂוּם עליהם אלוּף לראש איש נכרי אשר לא מקרב אחיהם, הלא מעמדם מורה מאד; ובתת עתותם בידיהם, הלא רעתם עוד רבה ואסונם כבד, כי מחסרון דעתם לא יוכלו לכלכל דבריהם במשפט ויקחו את הגחלת תחת הזהב. אהה עמי עמי! מהרסיך ומחריביך ממך יצאו!!

מדי דבּרי ישב הזקן תפוּשׂ במזמות לבו ורוחו היתה מרחפת על ים הצרה המפכּה לבני ישראל ממקור מָשחת זה, וגם אנכי דוממתי ושויתי בנפשי את כל התלאה אשר תוכל למצוא עדה שאננה יושבת לבטח לרגלי רועה אוילי הבא ונוטל את השם באגרוף רשע ובתחבולות מרמה.

רגעים אחדים האריכה הדממה ותפּח בנו רוח כהה ומחשבות עצבת, שכּוּלם היו מתאימות עם עת האשמורה האחרונה, אשר בה נדברנו, עם אור הקפאון אשר הפיץ הנר הקטן מסביבנו ועם קול ענוֹת חלושה אשר השמיע הסיר המרתיח רתחיו כקול המדבר מטבּוּרו. היינו כחולמים בהקיץ!

אבל מדוע לא תּשתּ אתה צנצנת אחת עמדי? – שאלתי את בעל המלון הדובר בי, למען השׂיאו לדבר אחר.

בעל המלון הסיר את מכסה החלון ויבט ויאמר:

לא אוּכל עוד שתה, כי כבר עלה השחר והיום הזה יום צום לי, יום מות אבי ז"ל.

לדברים האלה נאנח הזקן אנחה שוברת חצי גופו ולמען ירוַח לו פתח את קרסי מעילו אשר היו מחוּבּרים על כרשׂו בלוּלאות וַיֵרא לו טלית קטן של צמר יורד עד הברכים וחוטי הציצית כפולים שמונה מגיעים עד הקרסולים.

עוד מעט רגע והזקן מהר לצאת כי נחפז ללכת לבית הכנסת לעבור לפני התיבה; וגם אנכי התפללתי תפלה קצרה, אחר סגרתי בעדי הדלת ואשכב על מטתי. רגעים אחדים חשבתי על אודות אשתי וילדי עד אשר נרדמתי ואישן.

 

ג

תרדמה נפלה עלי אחרי הנדודים אשר שׂבעתי כל הלילה ותפרושׂ רשתה על כל שׂרעפּי בקרבי ועל כל חוּשי בי ויהיו כוּלם כאסורים; חוּשי שבתו מכל מלאכתם ובכלי מחשבתי אין רעיון נפרץ. דמי נעשׂה עב ויכבד לי לשאוף רוח וקול נחרותי נשמע מזרות אימה.  שעות אחדות עברו עלי במעמד שינה מַרמוּטא זאת, שהיא יותר מאחד מששים במיתה, ומעט מעט החלו חוּשי להנער ודמי ומוחי לפעול פעולתם, ובעל החלומות בא וילחש לי באזני ויעבר התוּלים ומחזות שוא על פני דמיוני.  בחלומי והנה קפצה לי הארץ ואנכי רוכב על כנפי רוח ועובר על ההרים ועל הגבעות על האפיקים ועל הגאָיות, ולבי חרד ונע כנוע עלה נדף במרחב אין קֵצֶה, וגֵוי יבקש למצוא מנוח לו על מעבה האדמה, אבל אנכי נשׂא תמיד בעמק עכור, על הררי נשף, בין סלעי מגור, בין אבני אופל וצלמות, אֵרומם, אנשא מעלה מעלה, אקו לאור ואין, ונפשי ברעה תתמוגג, ובשׂרי יבּוֹל וידק כאִלו יהפך לרוח. פתאום נבקע כשחר אור יקרות לקראתי; ואקרב והנה שני נרות דונג דולקים במנורות כסף ולפניהם דמות כמראה אשה עוטה אור כשׂלמה; ואקרב עוד ואכיר והנה יונתי תמתי עומדת ומברכת על האור בליל התקדש שבת, ותאחזני דומם בזרועותיה ותחבק לי ותנשק לי.  ושתי בנותי הרכות והענוגות רקדו לקראתי, ואנכי לקחתין על זרועותי ואמהר לפתוח את אמתחתי ולשׂים לפניהן פטורי ציצים ומקלעות פקעים וכל מעשׂה צעצועים אשר הבאתי להנה; והנה סבּוּני בעליצות להודות לי ואנכי הושטתי ידי להן לנשק לי ויהי בהושיטי ידי ותפגע בצלעות המטה אשר אנכי שוכב עליה, ומפגע רע זה נבהלתי ואיקץ והנה אין אשתי ואין בנותי עמי בבית, אבל מעשׂה צעצועים משׂחקי הילדים מסודרים באמת לפני, כל עצי ברושים כרוּתים, קרני פוך, בורית ונתר, משׂרקות פיפיות, אצעדה וצמיד ודומיהם. נפלאתי למראה הזה ואפקח את עיני להתבונן עליו היטב והנה נגלָה לפנַי פתרון החלום: בשכבי לישון שמתי פני אל הקיר ועיני באו מבלי דעת לנוכח החריץ אשר עשׂיתי לי בבוקר בין קרשיו, ואת כל אשר ראיתי עתה בהקיצי, עשׂה נעשָׂה באמת לנוכח עיני בחדר השני.

בחדר השני שנו כל הדברים את פניהם! השולחן הארוך אשר חביות לו כרעים נעלם, ויבוא שולחן אחר קטן רבוע צבוע אדום תחתיו. את מרצפת הבית טאטאו במטאטא ויזרו על פניה חול לבן. על הכסא אשר על יד השולחן ישב אציל פולני בעל בשׂר ובעל חוטם ולפניו על השולחן עמדה צנצנת זכוכית לבנה מלאה יין שׂרף ירקרק אדמדם, ופתותי לחם טבולות במלח על ידיה: עדות להפולני ההוא כי הלחם היה הטפל והיין העיקר וכבר היה לו משתי מעליא; גם הכרת פניו ענתה בו כי כבר היה יותר מבן ארבעים אף כי חזותו מוכיחה עליו שלא הגיע עוד לבינה. במקצעות החדר בירכתים ימה עמד על ברכיו איש יהודי גלוי ראש ולפניו על הקרקע טנא מלא סחורת יד, ומשם יוציא ויערוך לפני האציל את כל מערבו אחד אחד, ובמהירות רבה ובענוה גדולה ויתרה יוציאם מגליוני חתולתם אשר הָחתלו בם וישוב ויחתלם כאשר לא ימצאו חן בעיני האציל. והאציל ישב על כסאו כשׂר צבא בגדוד, יגמא מן הכוס המלא אשר לפניו וינענע ראשו ימין ושׂמאל לכל דבר חדש אשר יוציא הרוכל מסל הסחורה אשר לפניו לאמר: אין נפשי אל הדבר הזה!

לא ידעתי אם כבר שעות רבות התאכסן האציל בחדר ההוא ומתי בא אליו היהודי הרוכל, אבל את זאת ראיתי כי כבר מלא טורים רבים על הרצפה ברוב עזבוניו השונים למיניהם, והעומד על המקח עוד לא קנה דבר; יש אשר לא תמצא הסחורה חן בעיניו, ויש אשר ימצא את מחירה רב משויה.

"חי אני כי בפעם הזאת תפיק סחורתי זאת רצון מאת רוּם הוד כבוד אדוני" – קפץ ונשבע היהודי, ויגש אליו נענה ושחוח ויוציא ממעטפתה מקטרת עץ הָבנים (עבענהאָלץ) מצופה כסף מרוקע. "את זאת אמכור לרום כבוד הוד אדוני וליקר תפארת גדולתו במחיר אשר קניתיה לנפשי; חי נפשי כי לא אשׂתכר פרוטה אחת".

ומה מחירה? – שאל האציל מרחוק מבלי געת בה ביד.

כה יתן לי ה' וכה יוסיף, – הוסיף הרוכל להשבע, – כי עוד אוזיל מן המחיר אשר שלמתי עבורה, יען כי נצרך לי כסף תמורתה לצרכי סעודת שבת.

ומה מחירה? – שנה הפולני את שאלתו.

עשרה זהובים, הדר תפארת אדוני!

גש הלאה, יהודי ארור! – גער בו הפולני.

אבל היהודי לא נִחת מפני גערתו ויָשב ויפצר בו: ובמה יתרצה אדוני אל עבדו?

זהוב אחד אתן לך במחירה! – אמר האציל בנחת ובקורת רוח.

לא אוּכל, אדוני האדונים, חי נפשי, לא אוכל! – נאנח היהודי וישב אחור ויגלום את מקטרתו בגלומי הנייר כאשר בתחלה.

פעמַים שלוש נשתנה המראה הזה לנגד עיני. היהודי הראה להפולני את כל בית נכאתו ונפשו לא קצרה בעמלו ושׂפתיו לא נלאו מלהשבע כל השבועות האמורות בתורה והאציל לא בחר לו אף דבר אחד מכל ההמון הרב, ויחרף ויגדף אותו ואת כל מערכות ישׂראל עד אשר קצה נפשו בכל המקנה והקנין ההוא ויגרש את החנוָני מעל פניו.

כצאת החנוָני מאת פני האדון הפולני זכרתי את החלום אשר חלמתי ואת שברו, ואשׂים אל לבי לקנות מאת החנוני דבר לשׂמח לבב בני ביתי כשובי ולתת גם שׂכר לחנוני על עמלו אשר עמל בדי ריק אצל הפולני, ומה גם בשמעי מפיו, אם אמת ואם שקר, כי נצרך לו הכסף לצרכי שבת.

חנוני! – קראתי אחריו על סף חדרי.

רגעים אחדים התמהמה החנוני בטרם בואו אלי החדרה, וכפי הנראה שאוֹל שאל בתחלה את פי בני הבית מי ומה אנכי, ומאיזה עם אני; כי היה מאנשי שחץ ולא עסק בפרקמטיא אלא אם כן יודע מי עוסק עמו.

הנני, כי קראת לי, – אמר בבואו החדרה ויסגור הדלת בעדו.

ראיתי את סחורתך כי נמצאו בה דברים טובים; הבה הראני נא את חנותך ודבר מה יישר בעיני וקניתי לי.

הרוכל העמיד את סלו על הכסא ויגלהו; ואבחר מן הבא בידי מנחה לבני ביתי: קרן פוך לאשתי ושני אבנטי עור ובראשם קרסי נחושת קלל לשתי בנותי, ואשאל למחירם.

ארבעה זהובים ועשׂרים גדולים, חרץ הרוכל משפטו.

האם לא די יהיה ארבעה הזהובים לבדם? – הוצאתי מפי בדרך שאלה.

מה רע ומר לעשׂות מקנה וקנין עם איש יהודי! – ענני הרוכל קשות בעוז פניו.

זכרתי את משׂאו ומתנו עם הפולני ושׂחקתי בלבי; מהרתי לתת לו את חפצו ואשלחהו מעל פני ויצא.

הוא יוצא ויפגשהו איש יהודי אחר וישאלהו בקול רם עד אשר שמעתי גם אנכי את דבריו: "מי ישכון בחדר הזה?"

איש יהודי, – ענה הרוכל בחפזו ויעבור על פניו.

רגע אחד נעצר האורח החדש על יד הפתח ויסר כיחו וניעו ואחר פתח את הדלת לרוָחה ויבוא החדרה.

איש יהודי זה הבא עתה אל חדרי היה לבוש בגד צמר שחור מגיע עד נעליו המגוהצים; על ראשו שכנה כעננה מגבעת רחבה ועגולה ולה כנפים ככנפי החסידה. זקן עב הקיף את לחייו כיער בציר וירד על פי מדותיו עד חזהו, ותחת זרועו החזיק ספר גדלו כחצי העלה לארכו, ומבין עלי הספר הוציא את ראשו החד עט עופרת כרות ומתוקן לכתוב בו.

האיש הזה המוזר לי נתן לי שלום ואנכי החזרתי לו שלום.

ישב נא אדוני! – אמרתי לו בסבר פנים יפות, כי חזוּתו הוכיחה עליו כי איש הגון הוא – ומה חפצו בביתי אלי?

האיש ישב ויען ויאמר: שליח ארץ ישׂראל אנכי, וזה שנתים ימים אנכי נודד בחוץ לארץ לאסוף נדבות מכל איש נדיב לב הירא וחרד לארצנו הקדושה.

האם אדוני בנפשו היה בארצנו הקדושה – שאלתי בתאוַת לבי ועיני נחו על בגדיו המוזרים הבלתי נראים בארצנו.

לא זכיתי לעלות בנפשי לארץ הקדושה אבל השד"ר הבא מירושלים חלה את רגליו ואנכי קבּלתי על עצמי המצוה ללכת ולסובב מעיר לעיר, וכבר זכיתי לקבל מכתב מראשי הכולל הו"ד כתוב לשמי ולזכרי.

ויפתח האיש את ספרו לפנַי ויַראני הסכמות הרבנים וגדולי הדור  חמרים חמרים ואחריהם חתימות עשירי העם מכל הערים, עיר עיר וגביריה עיר עיר ונגידיה, ואחריהם רשימות כסף הנדבות אשר נתנו לו למאות ולאלפים, כסף רב למאד.

ואשאל את הקובץ בתום לבי ואומַר:

ומה תעשׂו בהמון הכסף אשר תקבצו אחד אחד מאלה עניי הצאן בית ישׂראל בכל ארצות פזוריהם?

בית תלמוד תורה חדש נקבע לנו בירושלים במקום קדוש בקרבת הכותל המערבי.

ומה תלמדו בבית ההוא לתלמידים?

מה נלמד? – שאל האיש כמתפלא על שאלתי – האם לא תדע אדוני מה ילמדו תלמידים בבית תלמוד תורה? גמרא ופוסקים וכו'!

ומה תהיה אחרית התלמידים האלה אשר ילמדו גמרא ופוסקים וכו'?

– אחריתם כאחרית שאר הלומדים היושבים לפני ה' ומקדישים עתותם לתורה.

– טוב מאד. אבל במה יחַיו הלומדים האלה את נפשם ואת נפשות ביתם בגדלם ויהיו לאנשים? מה יאכלו ומה ישתו?

– כאשר נחַיה אנחנו את נפשותינו אנו: בנדבות אחינו יושבי ארצות אחרות ובצדקת פזרונם. ישׂראל רחמנים בני רחמנים הם וחי אחיהם עמם.

אם כן אפוא תסבבו את הארץ ותקבצו נדבות בעבור גדַל עניים ואביונים אשר ישובו להטיל את עצמם על הצבּוּר ולאסוף נדבות לגדל עניים ואביונים כמוהם; וחוסר חלילה, ומדוע לא תלמדו את בניכם אומנות?

ותורה תשתכח מישראל?

הס מלהזכיר!  אבל הלא לא כל בני אדם שוים בדעת. יש שנולד בכשרון ודעת יהא חלקו בתורה; ואשר אין רוחב בלבו לקבל דברי תורה ילך וילמד אומנות ויפרנס את אחיו. וגם תופשׂי התורה יוכלו על נקלה ללמוד איזה אומנות נקיה לפרנס את עצמם, כאשר עשׂו כל חכמי עמנו הראשונים והאחרונים.

לא לזאת יעזוב איש את ביתו ואת נחלתו בחוץ לארץ ויעבור ארחות ימים וישׂא כל תלאה וכל עוני בעבור לעסוק שם בדברי עולם הזה ולעשׂות את בניו הדיוטים. הלא על אדמת קודש המה יושבים וכל רגעי חייהם קדושים הם לשמים; אף רגע אחד אסור לבטל מדברי תורה, ואשר לא ידעו ללמוד יקראו מזמורי תהלים ויתפללו על קברות הצדיקים ובהר הקודש בירושלים.

ראיתי את פני האיש הזה והנה איננו מַשגה, כי אם שוגה ואניע עליו במו ראשי ואומר: אם רבבות ראָטהשילד ומאָנטיפיאָרי לא הועילו להוַתכם, אם עמל אלבערט כהן ודברי פראנקעל לא פקחו עיניכם, אנכי מאין ודברי מאָפע.

לדברים האלה פתחתי כיסי ואתן לו את נדבתי ויצא מאתי בשלום.

כצאת הירושלמי מאתי שמעתי קול אשה מדברת אליו בפתח שער האיתון: "האם איש יהודי יגור בחדר הזה?"

איש יהודי! ענה הנשאל.

האם יש תקוה למצוא מאתו נדבה?

יש ויש. גם אותי לא שלח ריקם!

שׂחקתי מעט על השׂיחה התמה הזאת אשר שמעתי פתח החדר. והנה שתים נשים באות, פרופות ורעולות כערביות, סדין כפול יסוֹב ככּרכוב את ראשן ואגוּדתו על המצח יסדה, מתחת אזניהן תצאנה שתי כנפי רדיד לבן ככנפי יונה; ועל גרגרותיהן יורדים ענקים ונטיפות, לאות כי עשירות הנה; וסדין לבן כיריעה שלמה כסה את לבושיהן מן הראש עד כף הרגל.  האחת מַחזקת מטפחת באגרופה כפולה כעין כיס. בבואן העמדתי את פני ולא שׂחקתי עוד.

מה תאמר נפשכן, נשים כבודות?! – שאלתי.

נדבה נבקש להכנסת כלה, – ענו שתיהן בבת אחת.

להכנסת איזה כלה?

בתולה עניה יתומה מאמה, ואביה יושב בבית המדרש הגדול ולומד אין ידו משׂגת להשׂיאה לאיש, וכבר הגיעה לפרקה כי מלאו לה שמונה עשׂרה שנה.

ולמה תמהר הנערה העניה להיות לאיש? מדוע לא תבקש לה עבודה בבית אחד העשירים?

בת טובים היא, אבי אמה היה ר' גוּמפּל הצדיק מק"ק קרוזישָאק ודודה היה שמונה עשׂרה שנה שמש בית הכנסת בעירנו ואחר כך נעשׂה שדכן מדיני; וחרפה היא לה להיות לאָמה.

ומי הוא החתן אשר תרתּן לה לבעל?

נער לומד בבית המדרש הקטן, למדן מופלג בקי בג' מאות דף גמרא.

לא אתן לכן מאומה! – היתה תשובתי הקצרה  והנמרצה.

הנשים יצאו מפחי נפש.

בתתי נדבתי לשליח א"י הייתי בעיני כמשליך כספי לצרור נקוב; אבל לתת כסף לנשים ההנה נחשבתי לי כעוזר לרעה וכמסייע ידי עוברי עברה. ובכל זאת ידעתי כי רבים המה בבני ישׂראל אנשי חסד המחַזרים על הבתים ועל החצרות ומאספים כסף רב למצווֹת מדוּמות כאלה. ויש גם קופות רתוקות אל הקיר בבתי המלון, ויש חברות וגבאים ופרנסים ושמשים המתעסקים במצווֹת כאלה:

                 לָקַחַת מָמוֹן יִשְׂרָאֵל מִן הַקֻּפָּה

                 וּלְהַכְנִיס כַּלוֹת עֲנִיוֹת לְחֻפָּה

                 לְחַיּוֹת זֶרַע וְלִפְרוֹץ פָּרֶץ,

                 בַּעֲבוּר הַרְבּוֹת עֲנִיּים בְּיִשְׂרָאֵל

                 וִיקוּיַם בָּנוּ מִצְות הָאֵל:

                 לֹא  יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ!

 

ד

אחרי צאת שתי הנשים מחדרי, הבטתי על מורה השעות והנה כבר עברו שלש שעות אחרי חצות היום ועוד אוֹכל לא בא אל פי כל היום; קראתי לנער המשרת ואצו לערוך לי שולחן ויביאו לפני נתח בשׂר ממולח, נא ובשל מבוּשל במים. הגשתי את המרץ בכף אל פי וריח עשן עלה באפי; העליתי את הבשׂר במזלג והנה שׂערות ארוכות ישׂתרעו עליו לארכו ולרחבו, ואבין כי כבר סרקה השפחה את ראשה לכבוד השבת. בגועל נפש משכתי ידי מן הארוּחה הנמבזה הזאת ואוֹכל את ככר הלחם החם עם האבטיח החמוץ אשר הביאו לי לפרפרת הבשׂר;  אחר הביאו לי צנצנת שכר ואוכלהו בלוית פת טבול במלח. ותנעם ארוחת ירק זאת לנפשי הרעבה כאשר ערבה שנתי על המטה הקשה לאברי היגעים אשר נקפו בדרך. תבלין אחד יש לו לאדם לתבּל את מאכלו – ורעב שמו.

מדי אכלי שמעתי את האציל הפולני עוזב משכנו בחדר אשר על ידי והולך לו למסעיו אחרי נקוֹם בעל המלון ממנו את נקמת הרוכל המחזר בעיירות, כי לקח ממנו מחיר היין השׂרף הירקרק כבעד יין ישן של ע' שנה; וסאה שבולת שועל אשר נתן לפני סוסיו, צמחה ברגע קטן ותעשׂ עוד חצי סאה – כי היה השבולת שועל רטוב במים – ונער המשרת את פני האציל, הוא הרכּב המוליך את סוסיו, לקח חלקו בריוח – דג מלוח ורובע הקב שכר, למען יעיד לפני אדוניו כי האכיל לסוסיו סאה וחצי.

ראיתי ואתבונן כי בבוקר התראה בעל המלון לפני לא בעצם מראיתו, כי אם התחפּשׂ וישׂם מסוה על פניו למען הפיק רצון ממני, כדרך האנשים הערומים היודעים להלוך עם כל החיים המהלכים תחת השמש; וחכמת בעל המלון היתה ערמה או חכמה של מה בכך הנוסדה על הנסיון, וצדקתו ויראתו היתה קימת כל עוד לא נגעה עד הכיס; אבל בעווֹן בצעו לא עמדה חכמתו, ובעד אגורת כסף יראת שדי יעזוב.

אולם כפי הנראה היה מלון אורחים זה אהוב וחביב בעיני הנוסעים, או כי היה בעל המלון בעל מזל (אחרי כן נודעתי כי לא היה במקום ההוא רק מלון אחד, והמלוֹן ההוא היה מוֹנוֹפּוֹל בידי מחזיקו מאת אדוני המקום ורק לו לבדו נתּנה הזכות לפשוט שׂלמות הנוסעים ולהפוך עוברים בטח לשבויי מלחמה) כי לא נמשכו רגעים רבים מרגע צאת האציל והנה אורח חדש בא, אורח הגון ונכבד, כי ראיתי את כל בני הבית חרדים לקראתו.

מי זה בא? – שמעתי אלו לאלו שואלים, אלו לאלו ממללים.

המגיד!

איזה מגיד?

המגיד מפִּפְּקעֶוויץ! המגיד מפּפּקעוויץ!

רגעים אחדים היה כל הבית כמהפכה, כי עזבו כל בני הבית איש איש מלאכתו ויצאו להקביל פני רבּם ולהסתכל בצלם דמוּת תבניתו. השפחה יצאה בידים מלוכלכות בטיט עד הפרק, כי החלה לטוּח את פי התנור; והמשרת עמד ופיו פתוח ובידו המטאטא אשר יטאטא בו את הרחבה שלפני הבית. גם הנשים השכנות, נערות וזקנות, מהרו הלום לקול הקריאה; והמגיד נזהר שלא לעבור בתוכן ויעבור על פניהן בעינים שחות לבלי יביט על אשה.

הבטתי בחריץ הכותל וראיתי את המגיד יושב על כסאו ומנגב ידיו באלונטיתו ומברך בקול רם מלה במלה ברכת אשר יצר ומַתּיז היטב מלות "נקבים נקבים, חלולים חלולים", למען דעת כל עם הארץ כי זה לא כביר הטיל מים או הסיך את רגליו. ובעל המלון ומשרתיו וכל הנצבים עליו עומדים כפופי קומה לקראתו, מקשיבים לקולו.

ככלות המגיד להסתפג תחב את אלונטיתו בנחת ובדממה דקה לתוך חיקו אשר בבגדו מאחוריו, מדי העבירוֹ עין מבקרת על כל הנצבים עליו אחד אחד, אז החלו כל האנשים הנועדים שם לתקוע כפּם ולקרוא לו: שלום עליכם, ואחר ברכם אותו בשלום החלו להשתמט אחד אחד ולא נשאר בלתי אם בעל המלון ומשרתו.

קרא לי איש עברי עושה כובעות – נשמע קול המגיד מדבר – כי צריך אני לקנות כובע חדש לכבוד שבת.

המשרת יצא והמגיד שם פניו אל בעל המלון ויאמר:

הידעת את ארבעת הנערים הלומדים בבית המדרש החדש דפה, את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה?

ידעתי! – דבּר בעל המלון רתת – גם זה הנער מעכה אוכל ביום השבת הזה על שוּלחני  .

כי עתה לך וקרא את ארבעתם אלי הלום.

בעל המלון יצא.

אמן הכובעים בא ראשונה. בעשרת אצבעות ידיו תלו כובעים רבים וכובעים בתוך כובעים, ועוד כובעים אחרים בנרתיקי נייר תחת אצילי ידיו.

המגיד בחר לו כובע חדש מן המובחרים שבהם.

מה מקחה? – שאל.

שמונה זהובים פּוֹליש! – ענה האמן.

בליל מוצאי שבת אי"ה תבוא אלי על שׂכרך.

האמן יצא ויפגשהו אמן כובעים אחר אשר אֵחר לבוא.

ומה? ההשׂתּכּרת, ההרוַחת מאומה? – שאלהו.

לא הרוַחתי מאומה – ענה הראשון – נתתי לו במחיר העולה לנפשי; רב לי הזכות כי ינוח כובעי מעשׂה ידי על ראש הצדיק.

עושׂי הכובעים התרחקו ויבואו ארבעה הנערים הלומדים. ארבעתם יחד תקעו כפם בכף המגיד ויקראו לו: "שלום-עליכם רבי!"

המגיד העביר עינו על פני כל החדר ויפן כה וכה וירא כי אין איש מבלעדי ארבעת הנערים, אז פתח את פיהו ויאמר:

– מה נשמע פה בעירכם, הגידו נא לי. על מי אדבּרה ואעידה ואוכיח דרכו על פניו?

פרעות בישׂראל – נתנו כל הנערים יחד עליו בקולם – המינוּת רחמנא ליצלן מתרבה, האפיקורסים יציצו בעיר כעשב הארץ; תורה מונחת בקרן זוית וכל מאן דעסקין באורייתא ללעג ולקלס כל היום.

מה ראיתם המה עושׂים? מהרו סַפרו לי!

בבואי לאכול יומי בבית הנגיד החדש ובשבתי אל השולחן בבית המטבחים, הבטתי בעד הפתח הפתוח וראיתי בני עליה. מבני עשירי העיר יושבים והוגים בספרים קטני הקומה, מראיתם כספרים חיצונים.

אך אולי ספרים קדושים המה? – הקשה המגיד לשאול – כי בעוונותינו הרבים הדפיסו עתה גם גמרות בשעור קטן כמו ספרי מינות.

– ר' בצלאל גבאי בית המדרש לקח חתן לבתו והוא אפיקורוס גמור ומין מוחלט – החליט גחם בפנים נזעמים.

– ומה מעשׂיו? האם בגדי אשכנזים הוא לבש?

– חלילה!

– או אם את זקנו הוא מגלח?

– הס מלהזכיר, אבל בימים נוראים שעברו, ראיתיו מתפלל מתוך מחזור שנדפס בברלין...

– מחזור ברליני!! – קראו כולם בשממון.

– חי נפשי, מחזור ברליני! בצאתו החוצה נגשתי ואביט במחזור כה וכה וארא, כי חציו עברית והחציוֹ לשון אחרת, לשון חול. בין תקיעות השופר נשמטו תפלות יהי רצון; וכל השמות הקדושים מחוקים.

– השמות הקדושים שאינם נמחקים?

– שאינם נמחקין ואינם נקראין. מן השמות, פצפציה, שרשיה, טרטיאל, פספסים, דיונסים, ושאריתם אין זכר מהם, אין גם אחד.

המגיד פרשׂ כפיו ויגעה כשור פר: "אוי לאזנים שכך שומעות!"

ובבית החנוָני אשר אני סועד שם ביום השבת – אמר טבח – סועד גם נער אחר ההולך בשקאָלעס על הפאֶטהעקער.  כובעו ובית צוארו עשׂויים מבגד אדום, וכפתורי מעילו נוצצים מעין נחושת קלל.

האם גם בשקאָלעס ישלחו עויליהם?

לא איש אחד ולא שנים, כי אם כעשׂרת בעלי בתים הלבישו את בניהם מלבוש נכרים, ויתנו אותם אל הקלאססען.

המגיד החריש רגעים אחדים כאיש אשר איננו מאמין למשמע אזניו.

מחר! מחר! – אמר באחרונה, ויעור ממחשבות לבו, - אחר חג לה'! אריע אף אצריח עליהם, אשלח דברי וארפאם. ואתם הלא תדעו את אשר עליכם לעשׂות, - שׂם אל הנערים פניו – אתה טבח תעמוד בין העמודים, גחם על הבימה, תחש על יד הפתח ומעכה תשב אל השולחן אשר החייטים יושבים שם. והיה בהרימי קולי ואקרא: בכו אחי בכו! או כי אפתח את פי ואקלל ואחרף את מערכות החטאים האלה בנפשותם לאמר: רשעים וחטאים! שובו בתשובה! שברו לבבכם הערל! אז תעותו את פניכם ותתנו בבכי קולכם, קול גדול ולא יסף, ותעירו ותעוררו את לבב ההדיוטים אשר מסביבכם לעשׂות כמעשׂיכם, והיה בבכות גם המה, אז יבכו כל בית ישׂראל הנועדים, כי איש איש בוש מחברו.

אבל על מה יהיו נטבעים אדני דרשתך בפעם הזאת? – שאלו שנים מן הנערים.

אעשׂה מספד על מות הגאון אב"ד דק"ק לאפּאָטניצע.

הלא אין מספידין בשבת? – הרהיב הנער תחש את נפשו לשאול.

משום עת לעשׂות לה' הפרו תורתך.

אבל הלא הרב דק"ק לאפאָטניצע מת זה שנים רבות בטרם עוד נולדתי!

אין דבר. צדיקים מרכבתו של הקב"ה ומיום שחרב בית המקדש השכינה שוֹרה רק על צדיקי הדור וכשם שחייב כל אחד מישׂראל לספוד בכל שנה ושנה על חרבן בית המקדש כך הרשות בידנו לספוד על מיתת הצדיקים אע"פ שכבר מתו. עתה באתי מעיר לאקישאָק ועשׂיתי שם הספד על רב פפא וכל ההמון הרב נמוג בדמעות ואנכי יצאתי משם כבד בכסף ובזהב.

ומה יועילנו זה – העיז תחש בפניו – לך הכסף ולך הזהב ואנחנו...

מה? – קרא המגיד ברעש וברוגז – אתה עודך מחזיק בעזותך, ואינך מכיר טובה לי ותשכח כי אנכי פדיתיך מיד פרנסי עירך העריצים והצלתיך מכף החוטפים אשר אמרו לקחתך לעבודת הצבא, ואקחך ערום ויחף לבית המדרש ואאכילך ואלבשך ואנעלך תחש. ואתה עדיין אתה עומד במרדך...

פני תחש אדמו כעורות אילים מאָדמים ויכּוֹן להשיב דבר אל חיק מחרפו. אבל פתאום נפתחה הדלת ואנשים אחרים באו לשחר פני הרב. הנערים יצאו. ר' בצלאל גבאי בית המדרש ור' שלום הפרנס הנבחר מחדש היום בבוקר בבית הוַעד, הוא האיש אשר שתים עשׂרה שעות לפני זה ישב כמלך במסבּו בין שכּוֹרי החייטים באותו חדר עצמו, באו בעצמם ובכבודם לחלות פני המגיד, כי יכבדם לדרוש מחר ביום השבת בביהכ"נ.

טוב – ענה המגיד – אבל דעו רבותי כי רק בדרך העברה נתעכבתי במקום הזה ומחר בלילה אנכי נוסע הלאה.

ראשי העדה הבינו כוָנת המגיד, והפרנס החדש אשר חפץ להתראות בכל כבודו ונדבת לבו הוציא מכיסו החדש אשר כבר קנה על הוצאות הקהל לשׂוּם בו כסף העדה, שני שטרי המלך – אדום מראיהם ויתנם להמגיד.

אחרי צאת הגבאי והפ"ח מאת פני המגיד, נשמע קול מקבת השמש דופקת על פתחי השערים ועל הבתים אשר בני ישׂראל יושבים שם, ופתאום נסתלקו התריסין וננעלו החנוּיות, עוד מעט ובכל חלונות הבתים האירו נרות דולקים במנורות מצוחצחות, וכל בני ישׂראל ונשיהם וטפם ועבדיהם ואַמהותיהם רחצו פניהם וידיהם ויסלסלו שׂער ראשם.  פשטו מעליהם בגדי חול ועמם גם גועל מראיתם ומראה עבדותם, וילבשו בגדי שבת, בגדים טהורים איש איש לפי ערכו, ויבוא עליהם צלם אלהים ודמות אדם להמה, ותבוא בם הנשמה היתרה ונחת רוח מעֵין עולם הבא.

 

ה

שבת היא בכל מושבות בני ישׂראל, שבת היא גם ברחוב היהודים אשר נוכח חלון חדרי; גם הגשם אשר זרמו עבות כל היום, שבת וינפש; גם הסער נהפך לרוח צח ויפּח נשמת חיים חדשים באף כל בני הרחוב. על גל קורות צבוּרות נוכח פתח ביתה יצאה ותשב לה אשה אופה, אחרי הסירה מטפחת עדים מעל ראשה ותשׂם עליו פאה נכרית וצניף טהור, ועל ידה ילדיה הקטנים לובשים כתנות לבנות וקרועות ממול פניהם עד כי נשקף שררם כאגן הסהר. אחד מילדי האופה כלה לבכות וישב מעט מעט רוחו אל קרבו על ידי אנחות קצרות כקול תרועה או שברים.

בפתח המבוא הצר באה עוד אחת מהשכנות, אשה רכה בשנים וטובת מראה ולפניה פרתה אשר הביאה מבית הרועה. שם האשה עגלה ושכנותיה כנו אותה בשם הווילנית, יען כי נסעה פעם אחת על קברות אבותיה לווילנא ותשב שם כירח ימים.  ויהי מדי עברה על פני גל הקורות אשר האופה יושבת שם ותתצב מעט ותבט על הנער הבוכה.

למה זה יבכה בנך, עכסה, – שאלה בהחזיקה את פרתה ברצועה שבין קרניה.

יען כי הכיתיו שוט על ירך – היתה התשובה – הפרחח הזה עמד על המפתן ופת לחם בידו ויאכל; ואת הלא ידעת, כי "העובר על המפתן בשעה שהוא אוכל עכברים מתרבים באותו בית".

עגלה מלאה פיה שׂחוק על עכסה ועל תבליתה.

הלא את תשׂחקי ותלעדי לכל דבר שבקדוּשה – גערה בה עכסה, כי נחם לבה כמו תנור בוערה מאופה – הלא זה לא כביר לא בוֹשת מלאמור באזני, כי גם המגיד אשר בא עתה איננו צדיק גמור וכי...

עכסה לא הרהיבה עוז בנפשה מלהעביר דבריה על שׂפתיה עד תומם.

כן, כן, – שנתה עגלה את דבריה, – גם עתה אומַר כאשר אמרתי.

הסי הסי, פתיה – אמרה האופה אל בעלת הפרה – אל תוסיפי דבר עוד כדבר הזה, פן תהיי לבוז. מה תאמרי את שפרה לדבר הזה?

השאלה האחרונה שׂמה עכסה לשכנה שלישיה, אשר יצאה על סף ביתה ותשפוך מזרק מלא מים עכורים אל תוך ערמת האשפה אשר בתוך הרחוב, ותעמוד לשמוע שׂיחת רעוֹתיה.

לא אוּכל לדעת אל מה ירזמון מליך – אמרה שפרה – כי עתה באתי.

הווילנית אומרת – הוסיפה עכסה האופה – כי המגיד הקדוש הזה מסתכל בנשים לפעמים וכי מדי עברו נתן עינו גם בה.

– מריה דעלמא כוליה! – צעקה שפרה ותפל המזרק ארצה ותפרשׂ כפיה – הצדיק הזה יתבונן על אשה?

זאת פעולת הנסיעות לערים הגדולות – הוסיפה עכסה לשלוח את עכסה ללב עגלה – חכמתם ודעתם היא שובבתם.  היום לא יאמינו בקדושים ומחר ישימו תָהֳלה גם באילי תרשישים.

עוד שכנות אחדות נקבצו שמה כדיות ותטינה אזניהן לשמוע שׂיחת רעותיהן. לדברי עכסה האחרונים חרה אף עגלה ותמשוך את פרתה בכוח לעבור על פניהן; והפרה בעברה, הפילה את בן עכסה הבוכה אשר עמד בקרבתה ויוסף לבכות.

ארורה! – צעקה האם החרדה – המַת את בני!

אין דבר! – נחמתה שפרה אשר מהרה לבקר את הילד הנופל. – התינוק רק נבעת "ותינוק שנבעת קורעין לו חלוקו על גבי כרסו".

בפיה דבּרה שפרה ובידה מלאה ותפרום את המעט אשר נשאר עוד מחוּבּר מכתונת הילד עד תוּמו, עד אשר נעשׂתה כמעיל בעל שתי כנפים ולא שתה אל לבה גם כי כבר באה השבת.

ואולם לבב עכסה לא שקט עוד ברפואת שפרה ותלחך שלש פעמים בלשונה את מצח בנה ותרק בפניו ושכנות רבות נועדו עליה, אחת אומרת ואחת עונה, אחת עורכת דברים ואחת מקטפת, זאת אומרת תנו לו מים וישתה, וזאת אומרת הניחו לו וישתין מיד, זה בכה וזה בכה ויהום כל המבוא לקולן! פתאום נשמע קול קורא "שבת טובה!" במבוא המבוא.

"שבת טובה עלינו ועל כל ישׂראל!" קראו כל הנשים ותחרדנה לקראת בעליהן השבים מבית תפלתם, ותמהרנה הביתה לשׂוּם על השולחן את המעדנים ואת הממתקים אשר ברכם ה'.

 

ו

ברחבת לב יתהלך היהודי במעונו הצר בליל שבת קודש, וישׂמח את אשתו בעינים מפיקות אהבה, ויברך את בניו ובנותיו בשׂומו ידיו על ראשם, ויפנה על ימין ועל שׂמאל לקדם בשלום את מלאכי השרת הבאים אתו: "שלום עליכם מלאכי השרת מלאכי עליון! בואכם לשלום!" אבל הידעת בכור דלים אשר מלאכי עליון ילווּך, הידעת בשמות את המלאכים האלה הבאים בצל קורתך בליל שבת – רק בליל שבת קודש? המלאכים האלה המה: מנוחת אהבה, שׂמחת בית, עונג החיים, נחת שולחנך, הרחוקים ממך כל ימי המעשׂה בלכתך קודר ושחוח תחת נטל חייך המרים והמאררים, גם מלאך השכחה, לשכוח את אשר סבלת ואת כל אשר התעללו בך וימררוך וישׂטמוך בעלי חצים; מלאך ההסתפקות, מלאך סליחה ומחילה, לסלוח לכל אנשי תבל את אשר גמלוּך ואת אשר השפילוּך ויבזו בך את תור האדם המעלה. גם מלאך התקוה ומלאך אומץ הלב נלווּ עליך וישרתוּך, לחזק לבבך לקראת המלחמה החדשה הערוכה לך בששת ימי המעשׂה הבאים לקראתך.

"צאתכם לשלום מלאכי השלום מלאכי עליון!"

ישׂראל, ישׂראל, גוי עתיק בארץ, כל מנהגיך קודש לה'. שבתותיך ומועדיך כבירים המה לימים מבּכֻּכנלֵי היוָנים ומסטורנלי הרומים. אלה כבר ספו תמו וחגיך ומועדיך בקדושתם קיימים ויקומו. חוקיך ומצווֹתיך אשר מהם יצאה תורה לכל הארץ מצבות זכרון לך מימי קדם קדמתך, פארי עמודיך המה ושנותיהם רבּוּ כשנות פארי-העמודים אשר במצרים. קרבו הנה בני ישׂראל, העם אשר בחר בו ה', קרבו בחרדה אל הקודש ועבדו ברעדה: "מעל ראשי המגדלים האלה ארבעים מאות שנה משקיפות עליכם!"

שם על השולחן הערוך שתי חלות מתאימות אשר אל אחותה – הידעתם מה הנה מזכירות? הנה מזכירות חסדי ה' אשר נגלו לאבותינו זה ארבעת אלפי שנה בתתו להם ביום הששי לחם יומים. ויום השבת מה הוא? זכרון למעשׂה בראשית! ושאר מועדי קודש מה המה? זכר ליציאת מצרים, זה ארבעת אלפי שנה! ואולי גם הדגים וארוחת הירק אשר יאכלו בליל זה מוקירי שבת, המה גם כן זכר ליציאת מצרים, זכר להדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השוּמים.

ואולם כמקרה פארי-העמודים אשר במצרים, כן מקרה גם פארי עמודינו אלה! כי רוח קדים נהג בעוּזו ענני אבק ונשׂיאי חול מן המדבר ויכס עליהם. גם על עמודי קדשנו כּסו הררי חול, גבעות ערלות לב, הנספה דור על דור מאבק רגלי הזמן, ואין מנקה ואין מרים הדשן מעל המזבח. בני מצרים ספו תמו ואין איש מהם שׂם על לב להציל את ערי גדולתם, זכרונות קדמתם, מגרון הזמן והנשיה. ואתם בני יעקב לא כליתם ולא תכלו. שׂימו לכם עליה, נַקו מצבות קדשכם, נַקו אל תחשׂוכו, פן יבוא דור אחרון לראות כבלע את הקודש ואין מציל.

בחדר אשר על ידי היתה מַפּה פרוסה ונר דולק על השולחן. אבל איש לא היה שם בעת ארוחת הערב; ורק מרחוק נשמע קול בעל המלון קורא בגרון ומזמר זמירותיו בכל אַוַת נפש. בכלות הארוחה, באה האָמה להציע המטה וכבוד המגיד. ועמה בא החדרה גם הנער הלומד מעכה האוכל ביום השבת על שולחן בעל המלון.

כן צוה המגיד בטרם צאתו – אמרה האָמה אל הנער – אל תלך מזה כי אתו תלין הלילה.

ואיפה יאכל הרב? שאל הנער כתם.

קרוא הוא ליום השבת בבית הפרנס החדש ר' שלום.

האָמה יצאה והנער נשאר על משמרתו מחכה על בוא רבו.

הרב המגיד אֵחר בנשף לבוא ואנכי נרדמתי ולא שמעתי מכל אשר היה בחדרו דבר ולא ידעתי בשכבם ובקומם, ובבוקר בהקיצי ישב המגיד לבדו והנער איננו אתו, ולפניו פתוח ספר גדול והוא יושב והוגה בו ומחכך פאת ראשו, וכל יצורי פניו הפיקו שׂובע שׂמחות וקורת רוח, ולעתים מזומנות נראה לי גם כשׂחוק קל עובר בין סבכי שׂערות שׂפמו.

בערך חצי שעה אחרי כן התעטף המגיד בטליתו וישׂם מעילו עליה מלמעלה ומטפחת האף קשר סביב צוארו וילך, ובעל המלון בא לקחת גם אותי עמו להתפלל לבית מדרש קטן במקום אשר הוא גבאי שם.

בית המדרש ההוא עומד בחצר בית הכנסת ויקָרא בשם "חברה משנה". משני עברי בית המדרש, באותו בנין עצמו, נמצאו שתי חנויות קטנות, אשר היו סגורות בעת ההיא, האחת מוכרת בר ומזון ולחם וכל מאכל אשר יאכל, והשנית מספוא ותבן ודרבונות וחבלים וזפת מזוקק למשוח בו ידות האופנים.  סמוך לפני הבית היתה ערמת אשפה גדולה ובתוכה נכּרו עוד עקבות דם, כי בחנות האחת גר השוחט ובעת אשר יעמוד בחנותו ויביאו לו כל עוף לשחוט, ישחטנו אל ערמת הזבל אשר לפניו. מדי עברי ברחוב המוליך אל חצר ביהכ"נ עלתה צחנה גדולה באפּי ואביט ואשתומם לראות בצדי הדרך יושבים אנשים אחדים, אחוריהם אל היכל ה' מגלים טפחַיִם ועושׂים צרכיהם לעיני השמש ולא יתבּוששו. כמעט לא האמנתי למראה עיני, איככה זה ימיתו האנשים האלה כל רגש צניעות ודרך ארץ בלבם עד  כדי לעשׂות צרכם בראש חוצות כבהמות וחיות. ראיתי בעל מלוני עובר על פני היושבים האלה מבלי שׂים לבו אליהם כאִלו כבר נסה בזה, ואשאל פשר דבר המראה המוראה והנגאלה הזאת ויענני, כי אין בתי מחראות בכל חצר ביהכ"נ מאפס מקום לבנות.

ומי המה האנשים המגלים קלונם ברבים?

המה תופשׂי התורה וחובשי בית המדרש.

מדי עברי שמה, חסמתי את אפי כי היתה הצחנה גדולה עד מאד. במסדרון הבית עמדה חבית קטנה מלאה עד חציה מים וכלי אַין לשאוב ממנה; הוא הכיור אשר בו יטבלו כל הבאים את ידיהם לנקותם, והמים עכורים ופסולים משתית הכלב. הבית בפנים קטן וצר ובו התפללו בערך מאה אנשים, או לפי דברי בעל מלוני "עשׂרה מנינים" כולם עומדים צפופים.  בעל מלוני – הוא גבאי בית המדרש, הושיבני בראש ויכבדני להפטיר בנביא. בימי חכמי התלמוד נחשבה ההפטרה בנביא לעלבון עד כי קבעו להמפטיר שׂכר חלף עלבונו זה ואמרו "המפטיר בנביא פורס על שמע", והיום נהפך קלונם לכבוד, ותחת זאת יחשבו את העליה לקרוא בתוכחות לקלון גדול. ככלותי לקרוא, הללוני כל העם כי מהיר אנכי לקרוא עברית. בתחלה נפלאתי על השבח הזה אשר בו יתפאר תינוק של בית רבו ואחר נוכחתי לראות כי באמת דבר יקר הוא אצלם לקרוא עברית כתקונה; כי האיש אשר עבר לפני התיבה להתפלל מוסף לא הבחין בין ימין לשׂמאל כאחד מבני אפרים ויקרא: שתעלנו בשׁמך לארצנו, הטוב שׂמחה ולך נאה להודות. והאיש אשר ישב אחר התפלה לקרוא באזני העם פרק משניות – כי זה חוּקם מדי יום ביומו ועל כן נקראו בשם חברה משנה – כמעט פגע במשנה או בפי' הרע"ב באיזה פסוק מתנ"ך, היה כאִלו כפאוֹ שד ויקרא אותו בשבּוּשים רבים ובקושי גדול עד כי פרצו אגלי זעה על מצחו.

אחר התפלה שבתי בלוית בעל מלוני לחדרי. לא אכלתי מאומה בליל שבת וגם בכל היום ההוא למחרתו, כי היו לי כל מאכליהם לזרא, מעת קצה נפשי בארוחת הצהרים ביום הששי, לא אכלתי ביום השבת בלתי אם צנצנת משמני חלב עם פת לחם חטים ונתח דג מלוח להשיב נפשי. בשובנו לבית המלון מצאנו בחדר אשר על יד חדרי אורחים חדשים. איש אחד מאצילי פולין אשר ברח מעל הארץ בשנת 1831 ואח"כ נתּנה לו הרשות לשוב, שב ועמו אשתו ונפשות ביתו אשר רכש בימי נודו בארץ צרפת, ילדים אחדים קטנים ובת אחת גדולה כבת שמונה עשׂרה שנה יפת פעמים וטובת רואי, ומדי נסעם דרך העיר הזאת עמדו במלון לתת מספוא לסוסים.  בִקְרוב בעל המלון למלונו עמדה אז בת האציל הבכירה על יד השער ותבט על העוברים; ובעל המלון נגש עטוף בטליתו תחת מעילו וידו אחת מַחזקת מעילו מלמעלה והשנית אוחזת בשתי כנפיו מלמטה לבלי יפּרדו. ויהי כראות בעל המלון את העלמה עומדת בחצר נשׂא ידו להסיר מצנפתו ולברכה, בין כה בא הרוח ויכּנף בין כנפות מעילו ותרומנה הכנפים ותרם גם הטלית ויתנוסס על כתפות נושׂאו כמפרשׂ על ראש התורן.  ותרא העלמה ותמַלא פיה שׂחוק ותרץ החדרה ותגד לאמה את כל אשר ראתה.

אבי העלמה התלוצץ על היהודי וילעג בזעם לשונו על דתו ועל אמונתו; אולם האשה הוכיחה את בתה על בזותה לאדם על לא דבר, כי אשה צרפתית היתה: "אל בתי! – אמרה אליה – אל תבוזי לאדם אשר דתו שונה מדתך, כי בדבר הזה המשפט לאלהים הוא.  ואנכי ראיתי בארצנו הרבה אנשים מעלי אמונת האיש הזה, כולם חכמים ונבונים טהורי לב ונקיי כפים, שומרים אמונתם ואוהבים בני אמונה אחרת; עם הנוצרים אשר מסביבם כרֵעים כאחים יתהלכו, וגם המה יכבדום ויאהבום כאחים מבטן. על כן גם נתּן להם חלק ונחלה במשפטי הארץ כאחד העזרחים; בנים הם לארץ צרפת כמוהם".

אשרי עין תראה כל אלה, הלא למשמע אוזן תתענג נפשנו?

 

ז

כשעה אחר חצות היום, בא בעל המלון לבקשני לשחר פניו בביתו, כי בא המלמד לבחון את בנו בפניו כאשר נסה מדי שבת בשבתו אחרי משכב הצהרים, ורק היום אחרי אשר נאנס לבטל "שינה בשבת תענוג" יען כי בעוד שעה אחת או שתים יחל המגיד להגיד, על כן הקדים את מבחן בנו; ואחרי אשר שמע היום בבוקר בשבתי על הפרק, כי יודע אנכי גם ללמוד – על כן יבקשני להיות עד נאמן על גדלות בנו.

פתּני ואֶפּת, באתי לביתו במקום עוד נדף ריח הריפות והמולייתא וכבר שמעתי קול שאון בחדר השני, קול המלמד בוחן את תלמידו ומדבר עמו מלה במלה מבלי תת לו לבדו לדבּר מלה שלמה אחת בלתי אם חצי המלה אשר בסוף כל משפט ומשפט ושניהם מנענעים זרועותם הנה והנה ומראים בבהונות ידיהם. התלמיד היה נער בן ארבע עשׂרה שנה והמלמד איש עוּל ימים כבן עשׂרים ושש שנה; ארוך הפאות, קצר הזקן, לבן הפנים ודל בשׂר מאד. בבואי התרומם המלמד מעט ממושבו ויתקע לי כפו דומם, מבלי הפסיק צעקתו, וכן עשׂה גם התלמיד. רגעים אחדים הקשבתי ואשמע את אשר ידבּרו. אחרי כן שׂמתי לפניו שאלות אחדות ויענה עליהן כפי שיטת למוּדו, בבלבול ופלפול, אבל לא באורח ישר על פי חוקי ההגיון וחכמת הדבּוּר.

מדי נשׂאי ונתני עמו, החריש המלמד ויניע במו ראשו ויקרוץ בעיניו לזרז ולחדד את תלמידו אשר עיניו היו נשׂואות אליו; ואבי הבן ישב דומם ויחכך ידיו בשׂחוק קורת רוח.

האמת אגיד לא אכחד כי צלחה בידי המלמדים בעלי החדרים ע"י העבודה התמידית אשר הם מעבידים את תלמידיהם משך עשׂר עד שתים עשׂרה שעות בכל יום, וע"י ההרגל אשר ירגילו את רעיון הנער להעמיק עיונו בענינים זרים ומוזרים, לחדד את שׂכל תלמידיהם יותר מאשר בבתי הספר החדשים, המתנהגים על פי שיטות קבועות והלמוּדים נחלקים ונגבלים לפי שעות. אפס כי יצא שׂכר המלמדים בהפסדם! דמיונם בעיני כחָרש עצים הלוטש את קרדומו ימים רבים ובעמל רב עד אשר יעשׂהו חד כחרב פיות, אַחַר יניחו בזוית ביתו ועבודה לא יעבוד בו עד אשר תעלה בו חלודה וקהה הברזל. המלמדים עושׂים את חדוּד שׂכל תלמידיהם לתכלית, ובאמת איננו רק אמצעי.  כי אחרי אשר השׂכל מחודד ראוי לעסוק בו בענינים טבעיים ולמוּדיים ולהוציא דבר מדבר ולגלות חקירות ומציאות חדשות ולכונן לבם לחקר ימים ראשונים והרבה כאלה ענינים מועילים שישוב הארץ משוּתת עליהם; ובם יהיה ההפך, כי הענינים הזרים והרחוקים מזמננו וממקומנו ההם אשר הועילו לחדד שׂכל התלמיד, המה יאסרוהו כבנחוּשתים, עד אשר לא יצלח עוד לחיי הנסיון בזמן ובמקום אשר הוא עומד בו; וכמו שנסה בקטנותו להיות "הוא בכַלְנוֹ ולבו בכרכמיש" כן ישאר בגדלו "אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא".

נתתי לו לקרוא מקרא בסדר השבוע ויקרא בשבּוּש ויעתיק לפני בלשון עלגים הרגיל על שׂפתי המלמדים בארץ ליטהויען; ואשאלהו אם יוכל לקרוא שׂפת רוסיה או אשכנז ויענני בחפזון, כדבר אשר איננו שוה לדבּר בו, לאמר: "לא למדתי!"

ומה תעשׂה בבנך זה? – שאלתי את בעל המלון אחרי שובו עמי אלי החדרה.

מה אעשׂה בו? האם אינך רואה כי היה יהיה גדול בישׂראל? וכבר מָהרו לו שש מאות רובל כסף וחמש שנים מזונות.

האם בנך זה הקטן כבר נשׂא אשה? – שאלתיו בתמהון.

בני איננו עוד קטן כי כבר מלאו לו ארבע עשׂרה שנה, אבל עוד לא לקח אשה כי רק אֵרשׂה לו; והיה ככלותו את שלש הבבות ילד עוד ללמוד שנה אחת לוואָהלאָזין ובשובו תהיה החתונה למז"ט.

השׂיחה הזאת החלה להיות עלי למעמסה, כי  ראיתי את האב הזקן מדבר בתוּמו מאוֹשר בנו אחריו, ולא יכלתי להעיב בשאלותי ובתוכחתי את תקוָתו הטובה; ולשׂמחת לבבי בא המשרת אלי החדרה ויאמר אל בעל המלון: האדון חפץ לעשׂות עמו חשבון.

ובכן הלך בעל המלון לחדר האציל לחַשב עמו. ויהי הוא קורא מפיו מזכרונו והאציל כותב על השולחן לפניו בנתר. אחרי כן חבּר אחד אחד את כל הכתוב לפניו ובעל המלון חשב גם הוא אחריו, מדאגה מדבר פן שגה האציל בחשבונו ובהוציא האציל כסף מכיסו לשלם, הושיט את ידו עטופה בכנף בגדו לקבל הכסף.

ולמה תעטוף ידך בקבּלך כספי? – שאל האציל – האם מות בכספי?

לא, לא – הצטדק היהודי – אבל אסור לנו לקחת מעות ביום השבת בידים שאינן עטופות.

מדוע אפוא תשׂא ותתן ותחשוב ותספור ותמנה הכסף ותעשׂה כל חפצך ביום קדשך?

בעל המלון לא מצא מענה – ומי ימצא מענה לדבר הזה?

אחרי הדברים האלה, כצאת האציל ובני ביתו את העיר, נשמע קול כרוֹזא קורא בחיל בשוָקים וברחובות: "לכו לבית הכנסת!"

 

ח

דממה שׂוררת בכל העיר מקצה; כל הבתים סגורים ואין בהם איש; גם בשוָקים וברחובות אין אדם נפרץ, כעיר נטושה מפני חרב אויב. כל בני העיר הלכו לבית הכנסת לשמוע דברי הדרשן; בנעריהם ובזקניהם בצאנם ובבקרם הלכו לבקש את ה'.  גם הטף והנשים נסבו על בית המדרש, גם השפחות והמשרתות מלאו את החצר והפרות רועות על ידיהן. הבית מלא אנשים מפה לפה כעגלה המלאה עמיר ועתר החום עולה עד כי מלא הבית אדים ויהי המקרה במים.  ועל העמוד אשר לפני ארון הקודש יעמוד איש הפלא המושך עיני אלפים ולבביהם אליו בכוח, יעמוד ויתנועע כמשתּגע הנה והנה וינופף ידיו וימולל ברגליו ויקרוץ בעיניו ויעקם פיו ושׂפתיו ויקרא בגרון קול גדול.  יש אשר ישמיע קול נוגנים והמית נבלים וימשוך דבריו בקול ממושך וממורט כמשוך בקרן היובל, ויש אשר יענה זמיר עריצים ודבריו יוצאים מבוהלים ודחופים ברעש וברוגז.  גם אנכי חפצתי לבוא בבית הכנסת, לשמוע דברי המגיד, אבל אחרתי לבוא והבית והאולם מלא אנשים ונשים ולא יכלתי עבוֹר עוד ואעמוד על מפתן האולם ואקשיב ואשמע רק דברים מקוטעין:  "כל באיה לא ישובון זו מינות..." "ספרי מינים נושרים מחיקם..." "טרפות פסולות..." "שורות קצרות..." "השליכום באש..." כלתה נפשי לשמוע מאמר שלם, התיצבתי על בהונות רגלי, עשׂיתי אזני כאפרכסת ולא שמעתי, ופתאום הרים הדרשן קול פחדים באזני:  הראיתם מימיכם גג מכוסה באשרי ובא לציון? ואני ראיתי גג מכוסה באשרי ובא לציון! איש איש מבית ישׂראל אשר יבנה לו בית חדש, וברוב טרדתו בבנינו ועמלו להשׂיג את אשר יחסר לו, ימהר לצאת מביהכ"נ לפני סיום התפלה הרי זה מכסה גגו באשרי ובא לציון. – והמגיד עיף ויגע וישאל לשתות ויושיטו לו דלי מים ויגמא ממנו. אז חיתה רוחו ויחליף כוח ויוסף לקרוא: – נופלים אחנחנו ביראת שמים מבהמות הארץ! הדוכיפת יש לו מסרק ואינו מסלסל שׂערו בשבת והאדם אין לו מסרק והוא מסלסל שׂערו בשבת! – פה שב קול המולת ההמון ויגבר על קול הדובר ויקח אזני דבר פיו אמרי נועם אלה: לולא היה האיש הזה משוּגע היה מתנבא ומשורר, כי כוח דמיונו חזק וצר צורות מפליאות לא שערוּן כל פיטני עמנו. כן חשבתי בלבי ואט אזני עוד הפעם אולי יצלח בידי לשמוע עוד חזיונות נכוחים כאלה מרחיבי הרוח ומנשׂאי הנפש, אבל מקול שעטת הילדים המשׂחקים ומרעש המון המהסים איש את אחיו לא נשמע דבר וחצי דבר. פתאום נשמע קול כאוֹב מארץ בוכה בזוית הבית ויבך כל העם למשפחותיו זה בכה וזה בכה, וישובו ויבכו גם כל בית ישׂראל לפני ה',  אף כי אין איש מהם יודע על מה ולמה הוא בוכה; כי לא שמע דבר – אפס כי זה דרך בני העם ועלילותם: מה יראו רֵעם עושׂה וימהרו ויעשׂו כמוהו.

הסו! – נסיתי לאמר להעומדים על ידי – למה תבכו ולמה ירע לבבכם? הלא ידעתם כי היום שבת, קודש הוא לה' וחדוַת ה' היא מעוּזכם?

ראיתי כי אדבר אל העצים ואל האבנים, כי לא הטו את אזנם ולא שמעו אלי, ויוסיפו להקשיב לדברי המגיד בעצבת לב וברוח נכאה.

גם אנכי התעצבתי אל לבי – לא על המספד המר אשר קשר המגיד ואנכי לא שמעתי, לא על מות לפני שנים רבות רב בלאפאָטניצע ואנכי לא ידעתי, כי אם על סכלוּת בת עמי ועל פתיוּתם נפשי מרה לי. אלי! אלי! – קראתי במגנת לב ואמהר לצאת ולהתרחק מן המקום ההוא – כל האלפים האלה מוּכּי סַנורים ואתה לא תפקח עיניהם! גם שמש לא יראו ולא ידעו וילכו מחושך לצלמות ומאפלה לעלטה גדולה. מורה שקר ואדם רמאי אחד כזה, יוסיף חושך להעטלפים האלה, יותר מאשר יזריחו אור עליהם משׂכּילי הרבים בכל עלילותיהם ותחבּוּלותיהם במשך עשׂרים שנים רצופות.

ארכה לי העת ואלך לשׂוּח בשׂדה בין שׂדרות האלונים, להתענג על נועם הרוח הצח המנשב חיים ומרפא בכנפיו, לראות ביפעת השמש היורדת בסתר ההרים, השולחת קרני זהב בעד העפאים המאָדמים, המַלבּשת צבע רקמתים לצוארי הגבעות הנשׂאות ושׂמה זרי זהב על שולי עבי שחקים. מה נשתנה המקום הזה מן החצר הקטנה מלאה צאן אדם מפה לפה! ומה נמרצה לי דממת הרגיע המגיד כבוד אל בלי אומר ודברים, משׂיחה טפלה של המגיד המחלל שם שמים בקרב קדושיו!

ולי מה יקרו הרגעים האלה! מה עצמה תאוַת נפשי לראות בני ביתי, והנה היום נוטה לערוב, עוד מעט ופתּחו האזיקים אשר שׂמה עלי השבת ומהרתי לחבּק אשתי ובנותי ולהאמיצן אל לבי. תפוּשׂ במזמות זו חשבתי ועיני פתוחות אל הדר הטבע בין הערבּים ואזני קשובות לשמוע קול אלהים מתהלך לרוח היום, הלכתי הלוך ושוב בין טורי האלונים, ומעט מעט נחה דעתי ורחב לבי ויבואו שׂמחות ונעימות בקרבי: שכחתי את בית מלוני ואת חצר בית הכנסת, את מורה השקר ואת המון העם הנדחים אחריו.

זכרתי ואסב רגלי ועבור על פני בית הדוהר, ובלבי היה לבוא ולהתרפס ולרהב את האשה המַחזקת את בית הדוהר ולהתחנן לפניה, להשיבני אל ביתי ואל משפחתי כצאת השבת. ואולם ראה ה' בעניי ולא נתנני להכּנע מלפני האשה. בקרבי אל שער הרצים והנה מרכבה רתומה לשלשה סוסי הרכש באה ותעמוד על יד השער, ומן המרכבה יצא איש לבוש בגדי השׂרד כאחד מפקידי החיל, שמעתיו מדבר שׂפת רוסיא ואמצא את לבבי נאמן לגשת אליו. הרוסים עם ענוי לב וישרי רוח, ומעשׂה אבותיהם הסלאווים בידם, לאהוב גרים ולקבּלם בסבר פנים יפות.

אדוני! – אמרתי אליו בשׂפה רפה – סלח נא לי בטובך, כי ארהיב בנפשי עוז לשאלך, איזה הדרך תעבור מפה הלאה.

הרוסי פנה אלי בפנים שׂוחקות ויענני רכּות:

לווארשוי אנֹכי  הולך, אדוני!

כי עתה יש לי שאלה אחת קטנה לאדוני וגדולה היא אלי.

ויען: דבּר, כי שומע אנכי.

זה שני ימים אנכי יושב במקום הזה ולא אוכל לצאת, כי בעסקי ביתי אני הולך ואין לי סוסים לעבור. אולי ייטב בעיני אדוני לְקחתי לנסוע עמך עד העיר הקרובה, כי אדוני בגפו הולך ולי אני עבדך אין כל בלתי אם צרור אחד קטן.

טוב מאד, אדוני! – ענני שׂר הגדוד נדיב הלב. – שׂמוח אשׂמח על חברתך, כי בגפי אני הולך. איפה מקום תחנוֹתך?

– בבית המלון שם נמצאו מטלטלי המעטים; ואם תרשני אצוה ויביאום הנה.

– ומה שמך? – הוסיף שׂר הגדוד לשאלני.

הגדתי לו שמי ושם משפחתי.

– עברי אתה! – אמר אלי – לא תוכל אפוא עוד עתה ללכת בדרך, כי עוד לא עבר השבת. הבה אחכּה לך עד הלילה.

הודיתי להשׂר חסדו ואמהר לשוב העירה.

בין כה בא השמש ויום השבת חלף. בגשתי לרחוב היהודים פגשתי בהרבה אנשים חשים אצים רצים, איש את אחיו ידחקו, וקראים זה אל זה ומדברים זה עם זה. ואנכי ראיתי ולא יכלתי הבין, אף לא חפצתי לעמוד ולשאול את פיהם, כי מהרתי לשוב לחדר מלוני לערוך את בגדי ומטלטלי. נטיתי מן האורח ואוחַז דרכי דרך משעול צר, למען לא יעכבני אדם בלכתי, אבל גם שם פגשתי אנשים אחדים נחפזים וממהרים לרוץ. ביניהם הכרתי גם שנים מן הנערים הלומדים אשר ראיתי אמש בחדר המגיד.

– הכל גלוי וידוע! – שמעתי אחד מהם מיליל בכאב לב ובשבר רוח.

– נמהר נחישה! – ענה השני.

הדברים האלה העירו בי חשד ויסיתוני בשׂפק, אבל בטרם הפניתי שכמי להביט בהמה, חלפו כצללים עברו ואינם. באתי ברחוב העיר ואנשים רבים שטפו עברו כגלי ים, לימיני ולשׂמאלי, וכוןם מתלחשים ומדברים בשׂפה בלולה אין בינה.

קרבתי לבוא לחדרי והנה בעל מלוני לקראתי.

– מה תאמר אתה אדוני לדבר הזה?

– לאיזה דבר? – שאלתיו בתום לבבי.

– האם לא שמעת את הדבר אשר נפל בנו? איה אפוא היית כל  הערב?

– יצאתי את העיר לשׂוח בשׂדה לפנות ערב.

כי עתה שמע והשתומם: ככלות המגיד את דרשתו ונעמוד להתפלל ערבית, נשמע פתאום קול ענוֹת באחת מירכתי בית הכנסת, קול קורא, הבו מים קרים, השיבו נפשו, השיבו נפשו, כי מתעלף הוא. מהרנו לבוא לעזרת המתעלף והנה הוא הנער מעכה אשר אכל ביום השבת הזה לחם על שולחני.

– אשר לן בלילה ההוא בחדר המגיד?

– אשר לן בלילה ההוא בחדר המגיד! קצרה נפשו מדוחק ההמון ויתעלף. מהרנו ונביאהו אל אחד התאים ונזה מים חיים על פניו ונגרר רקותיו בחומץ ונאַמץ זרועותיו בקשוּרים ונפתח את מעילו והנה... אהה שוֹמוּ שמים! הנהיה כדבר הזה בישׂראל או הנשמע כמוהו??

– ומה היה הדבר? ספר נא לי!

– מה היה הדבר? הנער הזה אשר ישב זה כשלשה חדשים בבית מדרשנו ללמוד ויאכל על שולחננו... הנער הזה איננו נער כי אם... נערה מתחפשת בבגדי גבר!

– נערה!... – קראתי אחריו בתמהון לבב.

– נערה בתולה בכל דקדוקיה ופרטיה!

– איה המגיד? איה המגיד? – נשׁמע קול קורא במסדרון הבית.

ומה לך ולהמגיד? – שאל בעל המלון את השואל, ויפתח את דלת חדרי ויעזבהו פתוח.

כובע חדש לקח ממני ועוד לא שלם לי, – אנה איש עושׂה כובעים, הוא אשר מכר את כובעו להמגיד במקח אשר עלה לנפשו, רק למען ינוח כובע מעשׂה ידיו על ראש הצדיק.

– המגיד ברח מן העיר! – ענתה אשה אחת מתוך העדה.

– ברח? מאין תדעי זאת עגלה?

– בעת תפלת ערבית הלכתי להביא את פרתי מבית הרועה לחלבה ואפגשהו עם השער היוצא אל הגשר.

– אהה שמונה זהובי! שמונה זהובי! – נשמע קול עושׂה הכובעים מתיפח ומפרשׂ כפיו בתוך הנועדים.

סגרתי הדלת בעדי ואמהר לסדר את מטלטלי באמתחתי, הביאותים לבית הדוהר ואמצא את המרכבה רתומה ושׂר הגדוד מחכה אל בואי. ישבתי לשׂמאלו ואסע כל הלילה ההוא וכל הבוקר למחרתו, ובעת הצהרים באתי ואמצא את אשתי ובנותי בריאות וטובות, ובחברתן הנעימה שכחתי את הממרורים ודאבון הלב אשר שׂבעתי לרוָיה מדי שבתי שני ימים ולילה אחד בבית מלון אורחים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה