הַמִּצְנֶפֶת וְהָעֲטָרָה
/ יהודה ליב גורדון
עַל יַד כֶּתֶר פָּז יָקָר וּמְאֹד נַעֲלָה
הֻנִּיּחָה מִצְנֶפֶת מֶשִׁי
אֲשֶׁר יִצְנֹף הַמֶּלֶךְ בַּלַּיְלָה.
"קִרְבִי אֵלַיִךְ, מִצְנֶפֶת מוֹרָאָה!
– עֲטֶרֶת גֵּאוּת לִשְׁכֶנְתָּהּ קָרָאָה –
אֵל תִּגְּשִׁי בִי! הַאִם אֶת עֶרְכִּי תֶּשִׁי?
הֵן אֲנִי עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת הִנֵּנִי,
לִצְבִי עֶדְיוֹ הַמֶּלֶךְ יַעַנְדֵנִי;
וְאַתְּ מָה?" – "אֲנִי – הַמִּצְנֶפֶת עָנַתָּה
–
"אֲנִי אֶת רוּחַ מַלְכֵּנוּ אָנִיחַ
וּשְׁאוֹן לִבּוֹ אַשְׁכִיחַ
מֵעֲמַל יוֹמוֹ שֶׁתַּעֲמֹס עָלָיו אָתָּה".