_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי הממלכות הבודדות לנפשן

זאב יעבץ

לתוכן הענינים

 

ימים אין חפץ ביהודה.  ארם כובשת את הגלעד.  רפיון יהוא וחטאותיו.  נזירות יהונדב.  בית הרכבים.  מלכות עתליהו.  הבעל וכהניו ביהודה.  קשר יהוידע ובית הלוי.  בריתם עם הכרי והרצים.  עתליהו נהרגת.  הילד יואש מולך.  ברית בין ה' ובין המלך והעם.  שירי עז ותהלה על תשובת הממלכה לבית דוד.  פקודות בבית ה'.  בדק הבית.  מלכות יהואחז באפרים.  רפיון ואזלת יד.  גבורת יואש בן יהואחז.  מלכותו באפרים.  מות אלישע הנביא.ויהוידע הכהן.  כבוד קבורה יהוידע.  קלקול יואש מלך יהודה.  חנופת שריו.  זכריה בן יהוידע נהרג במקדש.  השמועה בישראל על ההרג הזה.  אסון יואש מלך יהודה.  הארמים בירושלם.  הרג בשרי יהודה.  קשר עבדי המלך בדמי בני יהוידע.  יואש נהרג ונקבר חוץ לקברות המלכים.  אמציה בנו מולך.  ארם נגפת שלש פעמים לפני יואש בן יהואחז.  ישרת אמציה במשפט הקושרים.  מאמצי כחו להגדיל את צבאו.  חיל שכירי אפרים ביהודה.  תשובתם אל ארצם ואכזריותם.  אדום נגפת ונכבשת לפני אמציה.  קלקולו.  אלהי אדום בביתו.  גאותו.  הגרת אמציה ביואש ומפלתו בבית שמש.  בזה שבי ומנוסה.  פרץ בחומות ירושלם.  אמציה מת בלכיש ביד קושרים.  מלכות עזיה ביהודה.  מלכות ירבעם בן יואש באפרים.  גבורתו.  תשובת גלעד לישראל.  כבוש דמשק וחמת.  גבורת עזיהו.  זכריה בן יברכיהו הנביא.  כבוש ערי פלשתים.  כבוש הערבים בגור בעל וכבוש המעונים.  כבוש אילת.   בגינה וישובה.  סדרי צבאות עזיהו.  בצור ירושלם.  רום קרן עבודת האדמה ומרבית המקנה ביהודה.  עשר בני אפרים וקלקלתם.  בזבוז ותענוגות.  עשק ועול.  עגל בשמרון.  במות בגלגל, במצפה, בהר תבור ובגלעד.  עלילות כהני האון.  עבודת כוכב כיון וסכות.  עמוס הנביא ואמציה כהן בית אל.  מכות הארץ בימי ירבעם ועזיה.  חורב שדפון ירקון ארבה ובצרת.  רעש גדול.  ירבעם בן יואש מת.  זכריה בנו מולך.  הנביאים הגדולים ביהודה.  עזיה מתנשא לכהן.  עז עזריהו הכהן ואחיו.  עזיה לוקה בצרעת.  נזור מן המלוכה ויותם בנו מושל.  רוח רעה בין בית דוד ובין בית אהרן.  זכריה בן ירבעם מת בידי שלום.  אבדן בית יהוא.  שלום מולך ירח ימים.

2877 – 2989

וימי יהוא וימי עתליהו היו ימים אין חפץ גם באפרים גם ביהודה, כי ממלכות שני בתים האלה היו פרי הרגה ומטבח.  ויהוא הגבור המהיר מאד לבער את הרעה בשפך דם לרוב בלא חמלה, היה איש רפה ידים להגן על ארצו מאויביה מחוץ.  כי בימיו התנערה ארם אשר כשל כחה בימי אחאב, ותהפוך ידה על בית אפרים.  ויתחזק בימיו חזאל מלך ארם, אשר מלך תחת בן הדד, ויך את כל גבול הגלעד המערוער ועד הבשן ויעש חזאל מלך ארם תועבת ונבלות גדולות בגלעד וינגוד את יושביה וידש את בשרם בחרֻצות הברזל[1] וירטש באכזריות חמתו עוללים ונשים הרות בקע ואת מבצרי גלעד שלח באש[2].  גם בקרב הארץ לא הוסיף יהוא לעשות תושיה אחרי האבידו של הבעל, כי בכל חטאת ירבעם דבק ולא סר ממנה, ויֶחטא גם הוא ויֵחטא את ישראל ותהיינה עשרים ושמנה שנות ממלכתו שנות עמל ויגון גם מבית גם מחוץ.

ויהי באפרים איש חכם וצדיק בימים ההם ושמו יהונדב בן רכב וירא כי תקותו אשר קוה[3]  כי יטהר יהוא את העם מכל חטאיו, לא קמה ולא נהיתה וכי סר כח העם ההולך בשרירות לבו והשכרון פרץ מאד בארץ ויקוט בפניו, ויהפך לאויב לתרבות הערים אשר היו לנוה ההבל והרשעה.  ויצֶף למרחוק, כי יבא יום ועלה אויב והיתה חמדת הארץ לו למרמס.  וישם אל לבו להשיב את כל ביתו לתֻמת אבותיו מעולם, ככל אשר היתה בימי אברהם יצחק ויעקב.  ויצב את ביתו להנזר מן היין עד עולם ולצאת מקריה ולעזוב את אחזתם את בתיהם את שדותיהם ואת כרמיהם ולהיות רועי צאן אנשי אהל ומקנה.  ואלה דברי המצוה אשר צוה יונדב את בניי השמורים עוד בספר עד היום:  "לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו ולא יהיה לכם, כי באהלים תשבו כל ימכם למען תחיו ימים רבים על האדמה אשר אתם גרים שם"[4].  וישמעו הבנים בקול אביהם ויעשו ככל אשר צוה ויצאו וישבו באהלים וינזרו מן היין ולא הפילו דבר קטן או גדול ממצות אביהם ויצרוה מכל משמר גם כמאתים וחמשים שנה אחרי כן, ויהיו עוד אז למופת לשומרי מצוה[5].  וקרוב הדבר כי ככל אשר היו הנזירים האלה לרצון לנביאי הצדק, כן היו למורת רוח לבני אפרים וילאום בתעלוליהם ויכבידו במשובתם את ידם עליהם לשתות יין[6]  ותקרא שם המשפחה הזאת "בית הרכבים".

ובבית יהודה רבתה עוד העזובה מבית אפרים, כי יהוא השמיד את הבעל מאפרים ועתליהו העמידה את הבעל ביהודה.  ועל בית אחאב אשר האביר יהוא לא נעצב העם הרבה, כי לא דבקה נפשו אחרי הבית הזה, אשר היה זר לו בכל דרכיו.  וגם זולת זה למדה עין אפרים לראות את כסאות מלכיהם נהפכים מבלי התעורר, כי עוד לא כלו חמש ותשעים שנה ובית המלכות השלישי נשמד ביד עבדים מתפרצים, לא כן בית דוד, אשר זממה עתליהו ברשעתה לאבד כל זכר לו.  הבית האדיר והנכבד הזה, היה כחותם על לב כל איש יהודה, ורק בדאבון נפש ראה העם אשת בליעל נכריה, זרה לחוחו מנֵבֶלת את הכסא הקדוש בעניה בשבתה עליו.  אל מלבד אשר היה כל עם בני יהודה נאמן לבית מלכו אשר מושל אחר זולתו לא ידע זה מאה חמש ושבעים שנה נעלה על בית אפרים גם בדבר הזה, כי תחת אשר לאפרים עמד גבור מתיאֵש וגזור אחור, הלא הוא יונדב בן רכב, קם לבית יהודה גבור מתחזק הלא הוא יהוידע הכהן הגדול.

לב האיש הזה אשר קראו לו חכמי הדורות "האדם הדומה לצור"[7]  היה כלבב אלישע.  גם הוא היה איש מלא עֹז ורחב לב אשר לא שב מפני כל ונאמן מאד בכל לבבו לבית ה' ולבית דוד.  ויהי בשנה השביעית למלוך עתליהו ביהודה, ויאזר חיל הכהנים ואת הלוים אשר עמו בבית ה', ויאסוף אליו בלט את שרי המאות לכרי ולרצים אשר היו שומרים משמרת בית דוד כמשפט הכרתי והפלתי[8]  ויראם את הילד יהואש השריד האחד לבית ישי, ויכרות עמהם ברית בסתר, ויֵשבע אותם בשם ה' להשליך את נפשם מנגד על בית אדוניהם, ולהשיב לו ביד חזקה את ממלכות בית אביו.  וישלחם חרש בכל גבול ארץ יהודה ויבואו עמם את ראשי האבות בברית, ויהי כי יראו מפני עתליהו לאסוף את כל העם ירושלמה ויקבצו רק אנשים מן הלוים לבדם, אשר זה דרכם תמיד לעלות אל בית ה' וגם ראשי האבות נקבצו באו בלט אחד אחד לירושלם, וישם יהוידע את הלוים הנאספים לחיל מצב בבית המקדש.  ויועד יהוידע הכהן את הקשר ליום השבת, כי ביום ההוא יבאו משמרות הכהנים והלוים לכֵהן שבוע ימים תחת אחיהם אשר כלו לכהן את השבוע, וישכל יהוידע לעצור גם את משמר הכהנים והלוים יוצאי השבת ולא פטר אותם, למען הרבות בבית ה' אנשים, אשר בם בטח לבו.  וישם הכהן הגדול משמר על כל מבואות בית ה' ולא נתן לאיש זר מאנשי עתליה לבא אל המקדש פנימה, ויעמֵד גדוד רצים שולפי חרב נגשים אחד באחד מכתף הבית הימנית עד כתף הבית השמאלית.  ויוצא הכהן הגדול את בן המלך ילד בן שבע שנים ויעמידהו על העמוד, כמשפט המלכים וישם את הנזר בראשו.  ויתן בידו את העדות הלא היא ספר התורה וימשחהו בשמן משחת הקדש, ויכו כל העם כף ויקראו: "יחי המלך!".  ותשמע עתליה את קול החצוצרות אשר תקעו הרצים עולה מבית ה' ותמהר ותבא שמה, ויהי כראותה את המלך נצב בכבודו והכהנים והשרים סביבותיו ויהי לבה לאבן ותקרע את בגדיה ותקרא:  קֶשר קֶשר!  ויצו יהוידע את פקודי החיל ויוציאוה מאת פני הקדש ויביאוה דרך מבוא הסוסים אל בית המלך וימיתוה שם, ותסר ביום ההוא מעל ישראל יד צידון ובעליה ועשתרותיה, אשר כבדה עליו זה ארבעים שנה.  ותֵבֹק רוח חרשי משחית אשר חרשו רעה על תורת משה ועל כסא דוד לבער את שניהם מן הארץ.  ויהי היום ההוא יום תשועה לישראל כי שבה ממלכת יהודה לבית דוד.  וכל העם שב אל ה' אלהי אבותיו, כי אך הַמְלֵך המליך העם את יואש (2884 – 877), קם יהוידע הכהן אשר החזיר מלכות בית דוד למקומה, ויכרת ברית בין המלך ובין העם, ויבאו אל בית הבעל ויתצו אותו ואת מזבחותיו ואת צלמיו ויכחידו את זכרו.  ואת מתן ראש כהני הבעל הרגו.  וגדולי העם הורידו את יואש אל בית המלך דרך שער הרצים וישב על כסא אבותיו וישמחו כל העם והארץ שקטה.

ולרגלי הדבר הגדול הזה התעוררה רוח שירת קדש, ותלד שירי עז אשר שמו את התשועה הזאת לזכר עולם.  ויקבעו הלוים את כל דברי ילדות יואש, ואת דבר הישועה אשר הושיע ה' אותו מיד עתליהו, בשיר מלא נחמת לב וחרות ה'.  וימסכו רוח תוגה תנחומים ורוממות גם יחד על ילדותו ועל המפלט אשר מצא בבית ה' מפלטו:

 

כִּי יִצְפְּנֵנִי בְֹסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה

יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי[9]

כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַיְיָ יַאַסְפֵנִי [10]

 

ויביעו את הבטחון אשר בטח המלך הרך בה' ביום המשחו בדברים האלה:

 

יְיָ אוֹרִי וְיִשְעִי מִמִּי אִירָא

יְיָ מָעֹז חַיֵּי מִמִּי אֶפְחָד:[11]

אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא-ייִרָא לִבִּי

אִם תַּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזאֹת אֲנִי בוֹטֵחַ:[12]

 

ועל מפלת עתליהו אשר שטה כנשר אל בית ה' לעשות כלה בשנואי נפשה שרו לאמר:

 

בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָרִי

צָרַי וְאֹיְבֵי לִי הֵמָּהּ כָּשְלוּ וְנָפְלוּ:[13]

וישירו הלוים עוד מזמר מלא הוד והדר וישוו בו את יהוידע הכהן הקורא לו בשם ה' לעלות על כסאו, ולרדות באויבי נפשו במטה העז אשר שלח לו ה' מציון היכל דוד אביו[14].  ויחזק את לבו בהראותו לו את העם הנאספים אל בית ה' בהדרת הקדש, בהתנדבם להציל אותו ואת כסאו מיד הקמים עליו באהבתם אותו מיום צאתו מרחם אמו ומראשית ילדותו[15].  והמלך הרך המשוח אשר שם זה מעט את נזר מלכי צדק מלך ירושלם בראשו נשבע בשם ה', כי נותן הוא ליהוידע בריתו שלום, ברית כהונת עולם, על אמונתו לבית מלכו[16].  הכהן הגדול מברך את המלך, כי יפיל את שונאיו לפניו[17]  ככל אשר הכשיל את העמונים את בני ארץ רבה לפני יהושפט אביו וכי יעשה לו תמיד נפלאות כאשר עשה למלך הגדול ההוא אשר הציל אותו ואת חילו מצמאון[18]  וימלטהו ויחיהו.

ואחד ממשוררי הקדש נתן בשיר קולו על התשועה אשר הושיע ה' את עמו ואת משיחו ביום ההוא[19]  וישא את דעו על עמק מחשבות ה' ועל צדקתו העומדת לעד המתכסה מעיני אנוש רואה לעינים ועל שלות עריצים כי עדי רגע הוא[20].  ויפצח רנה על רום קרן בן דוד אשר ראתה עינו באויבי ביתו[21].  וַיְשַו את המלך הרך אשר גדל במקדש לנֵצר אשר עלה כיונק בחצרות בית ה' ויהי שם לארז לבנון אדיר מאד ויעש כתמר פרי חמדה[22], ויעתר אל ה', כי יאריך את ימי המלך הזה על כסאו[23], ותוצאות דברי שיר זה היו כי אין עול במעשה ה' וכל דרכיו משפט וצדקה[24].

ויהי יהוידע הממליך את יואש לאומן ולמורה לו כל ימי חייו, והמלך זכר את חסדי יהוידע ויהי לו כבן מקשיב, ויעש את הטוב כל ימי חיי הכהן הגדול הזה.  ויהיו הימים אשר היה יהוידע לרוח עצה ליואש ימי חפץ לבית ה', כי הטה את לב המלך הזה להגדיל את כבודו.  וישם הכהן הגדול ביום עלות יואש על כסא אבותיו פקודות על בית ה' ויפקד מן הכהנים והלוים שוטרים אשר ישימו משטרם על המקדש להעמיד איש איש משומרי משמרת הבית על משמרתו ועל עבודתו, למען תהיינה עיניהם פקוחות לדעת היטב אנשי מעשיהם, לבלתי התגנב שמה איש הולך רוח ומשתגע אשר נטה לבו אחרי הבעל להתנבא שם תרמית לבו[25], ויקרא ראש שוטרי המקדש פקיד נגיד[26].  ויבנו בית כלא קטן ממעל לאחד השערים אשר בבית ה', אשר נקרא שמו שער בנימין העליון, ויקראו לבית הכלא, מהפכת.  ונתנו שמה את כל האיש אשר נבא בשם ה' באזני באי המקדש דברים אשר לא כן, וכי יכבד עון הנביא מאד ונתנו אותו אל הצינוק[27]  אשר כוננו שם.ויגדל המלך יואש ויקח לו אשה ושמה יהועדן מבנות ירושלם.  וירא יואש את הפרצות אשר פרצו עתליהו ואנשיה בבית ה' וישם "יסוד בית האלהים"[28] למחוז חפץ לו בחיים, כי יקר בעיניו הבית הקדוש הזה משנה יקר, באשר היה משגבו ומפלטו מאויבתו המתנקשת בנפשו.  ויקבוץ את הכהנים ואת הלוים, וישלחם לערי יהודה לקחת מדי שנה בשנה איש איש מאת מיודעיו את נדבותיהם ואת כסף ערכך[29]  ואת מחצית השקל אשר יתנו בני ישראל לגלגלותם אשר קראו לה בימים ההם:  כסף עובר[30]  או משאת משה עבד ה'[31], ולחזק בכסף הזה את בדק הבית.  ויעשו הכהנים כן[32].  אך הלוים התרפו ולא מהרו לשית ידם עם הכהנים[33].  ויהי בשנת העשרים ושלש ליואש ויתרפו גם הכהנים ולא חזקו את בדק הבית ויועץ המלך עם יהוידע ועם שרי הכהנים וישם לחק (2907 854) לבלתי תת העם את נדבותיהם לבדק הבית בידי הכהנים, כי אם ארון אשר חור נקוב בדלתו, שמו בפתח שער המקדש.  ובבא איש ונתן שמה את נדרו ואת נדבתו, ובהמלא הארון ועלה הכהן הגדול וסופר המלך ומנו את הכסף וצררוהו והוציאוהו לבדק הבית, ולא היו עוד הכהנים והלוים לבדם הסוכנים לקופת קדשי בדק הבית, כי השתתפו בה מן העת גם שרי המלך.  ובכל זאת נדרש יהוידע הכהן אל הדבר הזה בכל לבבו, כי עיניו היו אל טובת בית ה' ולא אל הבצע, וגם מבראשונה לא נתן הוא ביד הכהנים את פקודת מגבית הכסף, כי אם יואש המלך[34].  על כן  קראו עוד ימים רבים מאד בישראל לכהן איש החיל והנאמן הזה יהודה המתקן[35]  ויאמר לו "כי עשה טובה בישראל ועם האלהים וביתו"[36]. 

ובשנה ההיא (2907 854), בשנת העשרים ושלש ליואש, מת יהוא.  וימלך יהואחז בנו תחתיו.  וילך בדרך יהוא אביו ובדרך כל מלכי בית אפרים, ויעבוד את העגלים וגם האשרה עמדה בשמרון.  ותהי בו יד חזאל מלך ארם וילחם בו ויאבד את כל עם המלחמה " וישימם כעפר לדוש"  ולא נשארו בכל חיל אפרים בלתי אם חמשים פרשים, עשרה רכב ועשרת אלפים איש רגלי.  והעמונים הבקיעו אליהם את הרי גלעד וישבו שם וירחיבו את גבולם[37]  וגם גדודי מואב היו פורצים בארץ מדי שנה בשנה[38].  וירא ה' בעני עמו ויקם להם למושיע את יואש בן המלך יהואחז איש גבור חיל וגבה לב[39], ויחל להדוף עוד בימי אביו את ארם מערי ישראל[40], ויחל העם לשבת לבטח באהליו כתמול שלשום וימת יהואחז וישב יואש בנו הגבור על כסא אביו  (2921 – 840).

ואלישע חלה את חליו אשר ימות בה, וירד אליו יואש בן יהואחז מלך אפרים ויחזק הנביא את ידו בשם ה' להכות את ארם.  וימת אלישע זקן ושבע ימים אחרי היותו אבי בני הנביאים כחמשים שנה[41].

בעת ההיא מת גם יהוידע, וישמחו השרים הנוטים בסתר אחרי תועבת הגוים, כי סר הפחד האיתן הזה מעל פניהם וימצאו לבבם להטות אליהם את לב המלך בחוף ובחלקת שפתים, ואיש לא עמד בפניהם.  ויבאו וישתחוו לו ויתרפסו לפניו, ויתנו את לבו כלב אלהים[42], ויקנו את לבו ויאזן להם.  ויעזבו השרים וכל המרעים אשר דבקו בם את ה' ואת ביתו, וישביתו כמעט גם את עבודת בית ה' בידי הכהנים[43].  ויקומו נביאים רבים[44]  להשיב את העם אל תורת אבותיהם ולא הקשיבו ולא שמעו.  ויהי היום והמלך וכל העם נאספים בחצר בית ה', ויתיצב הנביא זכריה בן יהוידע הכהן, ויער את אזני הקהל למוסר, ויוכח אותם וינבא להם אחרית לט טובה, ויוסדו עליו יחד השרים וכל בני הבליעל הנוטים אחריהם.  והמלך אשר נתן לבו כלב אלהים למיום החלו השרים החנפים לדבר חלקות ורכות באזניו כל היום, שכח מהר את כל חסדי אלהים אשר עשה לו יהוידע הכהן הנאמן אבי הנביא הזה ואשר מלט אותו ממות, וישלך את נפשו על חייו ועל ממלכת בית אביו.  ויהי בדבר הנביא הכהן את דבריו, וימלא יואש ידי בני הבליעל אשר נקהלו עליו וירגמוהו באבנים, וימת הנביא הקדוש הזה (2924 – 837)  בבית ה' בעוד דברו בפיהו.  ויהי במותו ויאמר "ירא ה' וידרוש!"  וינשלו השרים העריצים גם את יתר בני יהוידע ולא כהה בם יואש[45]. 

והעלילה הזאת אשר עולל לנפש העם, הרֶשע הגדול הזה אשר לא נהיה ולא נשמע עוד כמוהו, לא סר מזכרון הדורות הבאים ימים רבים מאד.  ויאָמר בישראל, כי לא פצתה אדמת בית המקדש את פיה לקחת את דמי הנביא הכהן הזה מיד שופכיה, כי רתחו הדמים האלה ולא דמו חמשים ומאתים שנה, עד אשר עלה האויב וישפך דם לרוב מאד וישרף את בית ה' ויכפר בדמי נפשות נקיות לאלפים ולרבבות את הדם הנקי הזה, אשר נשפך כמים במקום הצדק. 

ורעת יואש מלך יהודה מהרה מאד[46], ויהי לתקופה השנה בעלות חזאל מלך ארם על גת אשר לפלשתים וילכדה, וישם את פניו לעלות ירושלמה על יואש, וישלח לפניו מתי מספר משריו ומחילו וישחיתו ארצה את שרי יהודה, וגם ביואש עשו שפטים וַיָחַל ויפל למשכב, וחזאל אדוניהם המלך העריץ אומר לבא אחריהם.  וירא יואש, כי כלתה אליו הרעה, ויקח את כל קדשיו אשר הקדיש אל בית ה' ואת שארית קדשי אבותיו, אשר לא עשתה עתליהו לבעל, ואת כל אוצרות ביתו, וישלחם מנחה לחזאל, ויעל את חילו מעל ירושלם וישב חזאל לדרכו.  ויהי בסור פחד השרים הסוררים בנפלם כלם ביד חיל ארם ויתקשרו עליו עבדיו יוזכר בן שמעת ויהוזכר בן שומר, וינקמו ממנו נקמת דמי בני יהוידע איש חסדו, ויכוהו וימיתוהו על מטתו והוא שוכב בבית המִלֹא.  ויהי בשמור העם את עברתו למלך על דם זכריהו בן יהוידע, ויקברוהו רק בעיר דוד אך בקברי מלכים לא נתנו לו קבורה.  ויהי יואש המלך התשיעי לבית דוד על כסאו, הראשון למלכי בית דור אשר קשרו עליו עבדיו וימיתוהו בשנת המאתים ועשרים ושלש לעלות בית ישי על כסא ישראל, תחת אשר עד עלות משפחת יהוא על כסא אפרים בשנת התשעים וחמש למיום סור אפרים מעל יהודה נשמרו שלש משפחות יושבות לכסא מבלי השאר להן שריד.  וגם את הקשר הזה לא קשרו אנשי יהודה על יואש, למען קרוע להם מיד בניו את ממלכתו, כי אם למען נקום נקמת דם כהן ונביא נקי וצדיק, כי האיש מן הקושרים לא עמד בפני אמציהו אשר היה למלך תחת יואש אביו המת, כי כסא בית דוד היה יקר בעיני עם בני יהודה מאד, ועל כן היה בו כח, לעמוד ולהאריך ימים.

גם בית אפרים התנודד כנוד הקנה מפני הקנה מפני רוח מיום היותו ואשר מט מאד לפני חזאל מלך ארם כל ימי יהוא ויהואחז, גם הבית הזה החל להתחזק ולעשות חיל בימי יואש בן יהואחז בן יהוא.  ותהי הנקלה כי החל הגבור הזה להושיע את עמו בימי יהואחז אביו בעוד חזאל האדיר מלך בארם, ויתחזק בימי היותו מלך אחרי מות חזאל הארמי וילחם בבן הדד המולך תחת אביו שלש מלחמות, ויכהו וישב לישראל את כל הערים אשר לקח חזאל מיד יהואחז.

וגם אמציה בן יואש מלך יהודה היה מלך (2925 – 836) גבור ואמיץ, איש נועָץ[47]  וקר רוח ושם אשתו המלכה יכליה מירושלים.  ואף כי לא היה לבבו שלם עם תורת עמו בכל זאת שמר את חקותיה בראשית ממלכתו.  ויהי אשר חזקה הממלכה בידו ויך את הקושרים אשר המיתו את אביו ויחשוך את ידו מעשות רעה לבני הקושרים כמשפט כל מלכי הקדם בשמו לנגד עיניו את הכתוב בתורת משה "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות".  ויפקד את צבא יהודה ובנימין וימצאם שלש מאות אלף בחור יוצא צבא אוחז רמה וצנה.  וימעט בעיניו מספר החיל הזה אשר לא השיג את מספר צבא יהושפט הרב והעצום וישכֹר מאפרים מאת אלף איש חיל שכיר.  וירע הדבר בעיני הנביאים אשר עיניהם היו על טהרת העם לבלתי העברה ברוח בני אפרים.  וינח אמציה את השכר אשר נתן בידיהם וישלח אותם לבתיהם ויחר אף האנשים הקשים האלה ויניחו את חמתם בערי יהודה אשר עברו בהן, ויבזו בזה רבה ויכו באכזריותם שלשת אלפי נפש וישמֹר אמציה את הדבר בלבו לעת מצא.

ואמציה זכר את דבר הפשע אשר פשעה אדום באבי אביו, אחרי אשר סרה למשמעת בית יהודה מימי דוד והלאה.  וינהג את חילו ויערך לקראת אדום בגיא המלח, ויך בה עשרת אלפים איש, וַיֵשְבְּ ממנה עוד עשרת אלפים איש וילכד את הסלע[48]  ויקרעה מיד אדום ויוסיפה על ארצו ויקרא את שמה יקתאל.  ויכבד ידו על שרי אדום ויתנו את בניהם בהיכלו בירושלם לערבון בידו, כי לא ירמו יד למרד בו.  ויקר לבני השרים האלה בני התערֻבות[49]  לאמר, הבנים הנתונים לערבון.  אך מעשי אמציה במלחמה הזאת לא היו לרצון בעיני גדולי ישראל מדור לדור, כי הקשיח המלך את לבו מאד במלחמה ויתעלל בעשרת אלפי שבויי חרב וישליכם מראש הסלע, עד כי רֻטָשו ותחשב לו האכזריות הגדולה הזאת לחטאה[50].  וגם בתורת אבותיו אשר נאמן היה לה למראה עין עד העת ההיא פשע אחרי הכותו את אדום, ויבֵא את אלהי האדומים עמו לירושלם וישתחו ויקטר להם ויעבדם.  ויבא אליו איש נביא ויוכיחהו ולא שמע אליו, ולמיום הביאו שקוצי בני אדום ירושלמה נקעה ממנו בסתר נפש בני יהודה הדבקים בתורת אבותם ויחרשו עליו רעה.

ויהיו הימים הבאים ימי אין חפץ לאמציה, כי בגאותו אשר גאה לבו מיום הכותו את אדום, הביא שואה על עמו ועל עירו בסכסכו לרעתו ולרעת ארצו את שני בתי ישראל איש ברעהו, אשר הלכו מנגד איש לאחיו כל ימי יהוא ויהואחז מלכי אפרים, ואשר זאת היתה הטובה האחת בימים ההם הרעים לשתי הממלכות.  כי למיום סור אפרים מעל יהודה.  אכלה חרב שתיהן אשה ברעותה כל ימי רחבעם אבים ואסא מלכי יהודה.  ואחרי אשר השלים יהושפט עם בית אחאב, הרבה השלום הזה להרע ולשחת ביהודה, מאשר שחתה החרב המשכלת בימי אבותיו.  אך בהכות יהוא את שני מלכי יהודה ואפרים, וחזאל המכה את אפרים הסב את עיני יהוא רחב הנפש מעל יהודה, ויהוידע הכהן הטה את לב חניכו המלך יואש אל תוך ארצו פנימה, רחקו ממלכות האלה ותלכנה אשה לדרכה מבלי געת אשה באחותה לטוב לשתיהן, עד אשר שם המלך אמציה את לבו להפיק את זממו, אשר זמם למן היום אשר הכה ביהודה חיל אפרים, אשר השיב לבתיהם אחרי שכרו אותם.  כי בימי עשות החיל את הנבלה הזאת, לא יה טוב בעיניו להתבאש עם יואש שכנו האדיר היושב בצפון פן יגיח אל ארצו בלכתו להלחם באדום, אשר בה שם את פניו להשיבה אל ממלכתו מיום עלותו על כסאו.  אולם אחרי הכותו את אדום היושבת בנגב, נועץ עם שריו העומדים לפניו וישלח אל יואש מלך אפרים  "לכה נתראה פנים"  לאמר, הכון לקראתו למלחמה.  ויבז יואש הגאה מאד בגבה אפו את אמציה אשר צרה בו עינו על לכדו את הסלע, וישב את פניו במשל מלא גאוה ובוז, אשר שם את בן מלכי בית דוד הנאדר והנכבד לחוח שדה ואת יואש בן יהואחז בן יהוא, לאמר, את נפשו, לארז אשר בלבנון, ויזהירהו לבלתי התגרות ברעה.  ויוסף המשל הזה פחם על אֵש חמת אמציה, ויחלץ הוא וחילו ויחן בבית שמש אשר ליהודה.  ויסע יואש מלך אפרים לקראתו, ותנגף יהודה לפני אפרים, וינוסו אנשי יהודה איש לאהליו, ואמציה נפל בשבי ביד יואש ויביאהו ירושלמה ויבֹז את כל אֹצרות בית ה' ואת אֹצרות בית המלך ואת בני התערֻבות.  ויהי המעט ממנו הנגף אשר נגף אמציה לפניו והשלל הרב אשר נשא שמורנה, לא ידע מעצר לרוחו ויפרוץ ארבע מאות אמה בחומת ירושלם משער אפרים עד שער הפנה.

וימת יואש בשנת החמש עשרה לאמציה וימלך תחתיו ירבעם  (2937 – 824) בנו איש גבור חיל אשר עלה בגבורתו ובכח מעשיו על כל מלכי אפרים אשר היו לפניו ואשר קמו אחריו.  ואמציה לא סר מדרכו אשר התיצב עליה מיום שובו מאדום.  ויהי בשנת החמש עשרה לירבעם בן יואש מלך אפרים ויקשרו עליו בני יהודה הנאמנים לתורת משה.  וינס אמציה לכישה וישלחו אחריו וימיתֻהו שם וימלך עזיהו  (2954 780) בנו תחתיו נער בן שש עשרה שנה[51].  ויש אשר קראו לו עזריה ושם אשתו ירושה בת צדוק.

וירבעם בן יואש עשה חיל באחת וארבעים שנות מלכותו, בימיו היה איש נביא לה' בגת החפר אשר בנחלת זבלון ושמו יונה בן אַמתי.  ויהי יונה לרוח גבורה למלך אפרים בדבר ה' אשר בפיו.  ויתחזק ירבעם בן יואש ויעל על ארם ויך את דמשק וימשל בה[52]  וישב את כל גבול עבר הירדן לישראל מלבא חמת אשר בין הרי הלבנון עד ים המלח[53]  כגבול אשר היה לישראל לפני מלחמות חזאל.  וקרוב הדבר מאד, כי עזב ירבעם את דרך אביו ואת עברתו למלכי יהודה, וישב לבטח עם עזיהו ויסגר בידו את חמת[54].

וגם עזיהו מלך יהודה היה איש רב פעלים ויהי שומר את תורת אבותיו כל עוד אשר שמע בקול זכריהו בן יברכיהו הנביא[55]  אשר קרא לו העם "זכריהו המבין בראות האלהים"[56].  וילחם בפלשתים וילכד את גת, את יבנה ואת אשדוד ויפרץ את חומותיהן ויבן לו ערים בפלשתים.  וישמחו יראי אלהים, כי היתה דמשק לישראל ככל אשר היתה בימי דוד ויקוו ליום אשר יִשָמע:

 

                                    מַשָׂא דְבַר-יְיָ בְּאֶרֶץ חַדְרֶךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ

                                    כִּי לַיָי עֵין אָדָם וְכֹל שִבְטֵי יִשְרָאֵל:

                                    וְגַם חֲמָת תִּגְבָּל-בָּהּ[57].

 

וכי תעבור כוס ארם גם על צר וצידון, הצוררות לישראל[58] כאשר עברה על פלשתים בעלת בריתה ביד עזיהו[59].  ויתאוו ליום אשר יגדיל ה' את שלום עמו, ואשר ירחיב את גבולו כימי שלמה[60].  כי ככל אשר רחב גבול ישראל מעבר הירדן בהכות ירבעם בן יואש את דמשק, כן פרץ יהודה תימנה בהכות עזיהו את הערבים היושבים בגור בעל ואת המעונים[61].  ואת אילת אשר על שפת ים סוף אשר היה לשלמה למקום מעמד אניות, ואשר נסבה אחרי מות יהושפט לארם השיב עזיהו ליהודה, ויבן אותה ויושב בה את בני עמו.  ותהי הגבורה הזאת ראשית בכורי מעשיו אשר עשה בתחלת עלותו על כסא אבותיו.  ויהי לו שלש מאות אלף איש חיל בחור יוצא צבא, ופקודיהם שרי החיל אלפים ושש מאות.  ויחלק המלך את צבאו לפקודותיהם ולמספר גלגלותם לגדודים.  ויהי חנניהו משרי המלך השר המצביא ויעיאל אחד מן השרים סופר שומר את מפקד הצבא ומעשיהו ראש השוטרים סר גם הוא ואנשיו למשמעת חנניהו שר צבא יהודה.  ויכן המלך לכל הצבא מגנים רמחים וכובעים שריונים וקשתות.  ואת חומת ירושלם אשר פרץ יואש בהלחמו את אמציה בִצֵר עזיהו מאד, ויבן עליה מגדלים ויתן עליהם חשבנות[62]  לקלוע בחצים למרחוק וגם במדבר בנה מגדלים למצפה צופים.

ויצלח מאד חיל עזיהו במלחמות אשר נלחם בארצות האלה נגבה תימנה לארץ יהודה, כי ה' נלחם לישראל.

 

                                    וֵיָי עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כבָּרָק חִצּוֹ

                                    וֵיָי אֱלֹהִים בַּשוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן;                               

                                    יְיָ צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם וְאָכְלוּ וְכָבְשוּ אַבְנֵי-קֶלַע[63].

 

ויתחדשו לממלכת יהודה ימי הטובה ימי אסא ויהושפט.  ויתן המלך הזה את לבו להרחיב את גבול עבודת האדמה, ולהרים את קרן העבֻדה, וישם את לבו להרבות את המקנה בארץ, ויחצוב בורות רבים בשפלה ובשרון מקום המרעה הטוב, למען השקות את הצאן והבקר הרועים שם.  ויתמוך ביד האכרים והכורמים היושבים בהרים וסביבות עיר כרמל אשר ליהודה[64]  ויושב את בני עמו באילת אשר על שפת ים סוף[65]  ובערים אשר בנה בארץ פלשתים[66].

ולממלכת אפרים היו הימים האלה ימי הגבורה והגדולה בכל דורותיהם.  ותקראנה יהודה ואפרים בפי העמים אשר סביבותיהן בימים ההם "ראשית הגוים"[67].  ובני אפרים התגאו מאד על הגבורה והתשועה אשר עשה להם ירבעם בן יואש מלכם, בהשיבו את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים המלח.  ויקחו להם בחזקם קרנים[68]  ויגאה לבם גם בעשרם, כי למן היום אשר באו מלכי בית אחאב בברית עם צידון, החלה אפרים לשלוח במסחר ידה, ולהיות גם היא ארץ רוכלת עמים[69].  ותתנשא אפרים, ויגדל סחרה ועשרה בימי מלכה האדיר ירבעם בן יואש, ותהי בארץ צֹר[70]  גם לשלוה לעֹשר וליֹפי גם לכל התועבות הנעשות בתוכה.  ויהי כי העשירו וירחיבו את נפשם וישימו את כל לבם להתעדן ולהתענג ויבנו בתי גזית[71].  ולבני מרום העם היו ארמונות[72], וישבו בדמשק ערש[73]  וישכבו סרוחים על מטות שן ויאכלו כרים ועגלי מרבק, וישתו יין במזרקים וימשחו ראשית שמנים ויפרטו על פי נבל ויכלו את כל ימיהם בעצלות, בצחוק ובכשרון אשר קראו להם אנשי הלב "מרזה סרוחים"[74]  ויסר כחם וחבק רוחם ולא נחלו על שבר עמם[75].  ותחת היטב את דרכם עם אלהיהם ועם עמם בטוב לארצם בימי יואש וירבעם בנו, הטיבו מצבות לגלולי העמים אשר נדחו אחריהם[76].  וילמדו בני אפרים מבני צר וכנען לאחוז במאזני מרמה, ולדבר בלשון רמיה ולשום בשפת חלקות כל מר למתוק[77]  ותמלא הארץ אלה וכחש[78]  רעות רוח[79]  ושפת שקר[80]  בצע ומעשקות[81]. ותהי הנקלה בעיניהם, כי הניחו צדקה לארץ[82]  ולא ידעו עשות נכוחה[83], וירבו גם חמס ושד, וישימו את אחיהם האביון מרמס לכפות רגליהם ויאכלוהו בכל פה.  ויעברו את פי ה' ויתנו לעני את כספם בנשך[84]  ואת אכלם במרבית[85].  וישבירו לדלת עם באיפה ואיפה[86]  כל מפל בר נמבזה ונמס.  והיה כי תקצר יד העני לשלם לנושהו את משה ידו והתעמר בו ולקח אותו או את בניו לו לעבדים[87].  ויערכו הנביאים דמות קודרת לעת הרעה הזאת לאמר:  "אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ".  כי המעט כי גם בשארית עבודת ה' אשר השתמרה עוד בבמות יחיד[88], גם אחרי סור אפרים מעל יהודה, עלו סיגים[89], האמינו כי רק בזבח ומנחה יכֻפר כל עון[90]  וכהניהם ששים לקראת כל חטא אשר יחטא איש, למען יביא את זבחו אליהם[91].  על כן חרה בהם אף ה'.  ואף כי לא שכחו מועד חדש ושבת[92]  וישבו בסכות כמשפט[93]  ויהיו בהם אנשים אשר נשמרו מכל טֻמאה[94]  מאס ה' בחגיהם ובעבודתם, כי מאסו את הדעת אותו [95]   המה וכהניהם ואת תורתו כמו זר חשבו[96]  ויריבו בנביאים הגדולים, אשר עמדו בימים ההם לנס עולם בישראל, וישנאום וישימו פה יקוש על כל דרכיהם, וישנאו מאד תוכחתם הנכוחה[97].  ויתנו את בחירי ה' אלה ללעג ולקלס בעיני עם הארץ ויקראו אחריהם:  "אויל הנביא משֻגע איש הרוח!"[98].  ומדי ערוך הנביאים לנגד עיניהם את הרעה אשר תמצא אותם בחטאותיהם יתלוצצו בם בני אפרים, ושִׂוו את נפשם כמתאַוים את יום ה' ההוא[99].  וככל אשר הציקו לנביאים, אשר שוו את אחרית עמם לנגדם, כן רדפו באף את כל דַיָן אשר שפט את עמו משפט צדק בלי משא פנים[100].  ויקומו להם שופטים לוקחי כפר[101]  הופכים ללעגה משפט[102].

ומעללי אפרים לא נתנו אותו לשוב אל הדרך הטובה והישרה, אשר הורה ה' את עמו ביד משה עבדו, כי זנה העם מאחרי ה' וילכו אחרי אלהי הנכר אשר מסביב אשר לקחו את לבם בעבודתם הנכריה המטפת לשכרון ולזמה על כל גבעה גבהה, ותחת כל עץ רענן ואשר הכהֻנה והקדֵש לאחדים הם ביד עובדיהם וכמריהם.  הן אמנם כי למיום אבוד ניר לבית אחאב לא היתה עוד כמעט תקומה לבעל[103], אך תועבות עובדי הבעל לא סרו עוד.  ומכל חטאות ירבעם בן נבט הלא היא עבודת העגל לא סר גם ירבעם בן יואש לבית יהוא[104].  ומלבד העגלים אשר העמיד ירבעם בן נבט בדן ובבית אל, היה בימים ההם עגל גם בשמרון[105]  אשר קראו להם הנביאים "אשמת שומרון"[106] ובלעדי בית אל, אשר שם נתן ירבעם בן נבט את שקוץ מצרים את העגל, עשו בדורות ההם את הגלגל[107]  ואת המצפה[108], אשר גם הן גם בית אל היו קדש בימי שמואל הנביא, לערי עבודה, למען תת לעם ערי קדש אחרות עתיקות מירושלם.  ולשבטי הצפון הלא הם יששכר וזבולון ונפתלי היה הר תבור להר מועד לעבודה וזבח[109].  ולראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה אשר בעבר הירדן היתה גלעד לקרית מועד[110].  וחבר כהני הבמות היו תרבות אנשים בני בליעל, ויהיו פה ורשת פרושה למשמרי הבלי שוא העולים שמה[111].  ועל כל קטנה וגדולה חבלו את בגדיהם, ויתנו עליהם ענש להשקות אותם יין רב.  וישטחו להם על יד מזבחותיהם ויסבאו את יין הענושים[112]  ויעשו זמה עם הקדֵשות המְזַבחות שם גם הן[113].  ובעבר הירדן בגלעד השחיתו הכהנים הנבלים את דרכם מאד, עד כי יש אשר התגודדו לגדודים ויפשטו על עוברי בטח ויכום ויבֹזו את שללם[114].  ויוסיפו להם בימים ההם אלהים חדשים על העגל אשר היה פסל אֵפיס אלהי מצרים ויעבדו גם למזלות הלא המה ככב וכיון[115]  ויזנו גם אחרי סֻכות אלהי בבל[116].  ויקנאו נביאי ה' למראה התועבות והנבלות האלה.  ויבא עמוס הנביא אל בית אל, מקום עבודת העגל אשר מקדש[117]  מלך הוא, אשר בו יכהנו כל מלכי אפרים מימי ירבעם בן נבט את כהֻנתם הגדולה במקום ההוא[118], וינבא שם עמוס בקהל עם את הרעה אשר תמצא את בית המלך ואת כל העם על רוע מעלליהם.  וירא אמציה כהן בית אל כי נתן לו העם לדבר את דבריו, ויירא פן תקע נפשם מן הגלולים וכהניהם, ומרה תהיה אחריתו.  וישלח את דברו שמרונה אל המלך לאמר:  קשר עליך עמוס!  ויחפא עליו גם דברים אשר לא דבר הנביא ושם בפי המלאך[119], ואת עמוס צוה בגודל לבבו לעזוב את המקום וללכת ארץ יהודה להנבא שם.  ויען אותו עמוס בענוה וינבא לו את אחריתו ואת אחרית ביתו הרעה[120].

ויהודה אשר שמה שלח כהן בית אל את עמוס, לא הֵרֵעה עוד את דרכיה בימים ההם כארץ אפרים אחותה[121].  אך בכל זאת לא שמרה גם היא את דרך ה' כאשר היה עם לבב הנביאים[122].  ויחר אף ה' בישראל ותמצאנה אותם כל הרעות אשר חזו עליהם נביאי הצדק.  ויכבד הרעב מאד, כי נעצרו השמים ולא היה מטר[123]  ותיבש הארץ[124]  וגם מעט המטר אשר היה זער שם על חלקה אחת לא הצליח ולא הצמיח, כי גם את איפת הרזון אשר עשתה האדמה הכה השדפון והירקון[125].  ויחרבו המעינות והנחלים וינועו יושבי "שתים שלש ערים אל עיר אחת לשתות מים"  ולא שבעו[126].  ויהיו הימים הרעים ההם לשני בתי ישראל "ימי נקיון שִנַים בכל עריהם וחסר לחם בכל מושבותיהם"[127].  ובכל הרעה הזאת אשר מצאה אותם לא שבו מדרכם הרעה;  על כן לא שב מהם אף ה' ויעל עליהם ארבה כבד מאד[128]  ויאכל את כל פרי עץ הגן, ואת התאנה ואת הגפן ואת הזית[129]  ואת המעט מן המעט אשר השאיר השדפון כִּלה הארבה[130].  ותרב הבצֹרת מאד, עד כי לא היה די סלת ויין בבית ה' למנחה ונסך[131], והחֹרב לא חדל עוד, ויהי המעט מן הבהמה כי צמאה למים ולא היה עוד לה למרעה כי גם את כל עשב האדמה אכל הארבה, הגזם, הילק והחסיל[132].

אך הרעה הגדולה בכל הרעות האלה היה הרעש אשר בא על אדמת ישראל אשר הרבה את חללי העם[133], ויהפך בהם כמהפכת סדום ועמורה[134], וימלא "הבית הגדול רסיסים והבית הקטן בקיעים"[135]  ובתים רבים ספו ויאבדו[136], כי עלתה הארץ ותרם ותשקע ותרגז ותמוג כיאור מצרים[137].  ואש התלקחה בבטן האדמה, ותפרץ בתמרות עשן[138]  ותעש שמות סביבותיה.  ולפני בא היום ההוא חשך השמש והירח נהפך לדם[139].  וְיֵמֵי הארץ עברו על גדותיהם ויהי לשטף[140], וירבו המתים בקרב העם[141], וישתוללו כל אבירי לב כי כגבור כחלש היה ביום ההוא, כי מכלם אבד מנוס[142]  וכל אשר נמלט היה כאוד מוצל משרפה[143]  אך בירושלם עיר הקדש היתה פליטה[144], כי בה לא נגעה לרעה יד הרעש.  ויאָמן בימים ההם על הצרות אשר אפפו את ישראל דברי עמוס הנביא אשר דבר לאמר:

 

                  כַּאֲשֶר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב

                  וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל - הַקִּיר וּנְשָכוֹ הַנָּחָש;[145]

 

וכל התלאות האלה אשר עברו על שני בתי ישראל לא הֵרֵכּוֹ את לב בני אפרים ולא שבו מאחרי הבליהם[146].  אף כי ברעש ואש נשפט ה' את בית אל[147], ורנות מזבחות העגל אשר בה נגדעו נפלו לארץ[148].  אך לא ארכו עוד ימי גדולת אפרים, כי במות ירבעם בן יואש בשנת השלשים ושמונה לעזיהו, אבד האחרון לאדירי מלכי אפרים.  תחתיו מלך זכריהו בנו אחרי מלכו עם אביו אחת עשרה שנה  (2991 – 770) [149], ולא סר גם הוא מדרכי אבותיו אשר הלכו בכל חטאות ירבעם בן נבט.

ויהודה, אשר בירושלם עיר קדשה לא נחתה יד הרעש, נשאה בימים ההם את לבה ואת נפשה אל אֵל חי השוכן בקרבה.  ורוח ה' החלה לפעֵם גם בקצות העם[150]  ויחלו לקום בימים ההם הנביאים הקדושים והגדולים אשר העלו את דבריהם על ספריהם, אשר היו למקור חיים חכמת אלהים ואהבת חסד לבני ישראל עד עולם[151].

אך בעצם הימים אשר החלו בני יהודה לדבקה בתורת משה, שֻלחה רוח רעה בין בית ה' ובין בית המלך.  כשלשים ושמונה שנה עברו ליום שֶבת עזיהו על כסא ממלכתו, ומלבד התלאות אשר מצאו את הארץ ואת יושביה מיד הארבה והרעש, ישבה יהודה באיתן בימי עזיהו.  ויהי בחזקתו, ויגבה לבו ויאמר לשום גם את נזר הקדש על ראשו.  ויקנא עזיהו מלך יהודה בגֹדל לבבו במלכי אפרים, אשר שמו את המלוכה ואת הכהֻנה לאחדים בידם[152].  וימלאהו לבו להרוס אל היכל ה' אשר לא תדרֹכנה שם בלתי אם רגלי בני אהרן הכהנים לבדם, ויעז ויעל על מזבח הזהב להקטיר קטרת.  ויחרד אחריו עזריהו הכהן הגדול ועמו שמונים כהנים בני חיל, וימנעוהו בדברים נמרצים וביד חזקה ולא נתנוהו להקטיר.  ויקצוף המלך ודמיו רֻתחו בקרבו פתאם, ותכסהו כרגע הצרעת.  ויאיצו בו הכהנים לצאת מאת פני הקֹדש, וגם הוא אץ לעזוב את בית ה' בראותו כי נטמא.  ויתעצב המלך מאד אל לבו כי נטמא, וירד מכסאו  (2992 - 769) ויצא מהיכלו וישב מחוץ למחנה[153].  ויותם בן עזיה בן שתים עשרה שנה בעת ההיא, וישכל ויבא לבב חכמה ויכלכל את דברי ממלכת אביו וישפט את העם הכבד ברוח עצה בעודנו רך בשנים.

בעת ההיא כלתה הרעה אל בית יהוא כאשר דבר ה' ביד הושע[154]  ועמוס[155] בעוד ירבעם בן יואש חי.  ויהי בחדש ההוא החדש הששי למלוך זכריהו בן ירבעם אחרי מות אביו, ויקשֹר עליו שלום בן יבש, וימיתהו לעיני כל העם וימלך תחתיו (2992 – 769).  ביום ההוא אבד ניר לבית יהוא, אשר ממלכתו היתה נכונה בישראל יותר ממאה ועשר שנים, וחמשה מלכים ישבו לו לכסא.  ויהי בית המלכות ההוא בית הרביעי לבתי מלכי אפרים, הלא המה בית ירבעם בן נבט, בית בעשא, בית אחאב ובית יהוא.

כל ארבעת הבתים האלה, אף כי סרו מדרך ה' עוד נגלה עליהם דבר האלהים ביד עבדיו הנביאים.  והמעט כי היו הנביאים להם לרוח עצה ולרוח גבורה[156]  יש אשר גם הושב הושיבו אותם לכסא[157].  אך למן היום אשר עלה שלום בן יבש על כסא אפרים לא הוסיפו עוד הנביאים גם להמליכם גם לנחותם בעצתם בדבר ה'.

                                    הֵם הִמְלִיכוּ וְלֹא מִמֶּנִי הֵשִׂירוּ וְלֹא יָדָעְתִּי[158]

ולא ארכו ימי שלום על ממלכתו, כי במלאות לו חדש ימים עלה עליו שמרונה מנחם בן גדי מתרצה וימיתהו וימלך תחתיו  (2992 – 769), וירדו בחדש ההוא שלשה מלכים מכסאם הלא המה עזיהו מלך יהודה וזכריהו ושלום מלכי אפרים.

 

                                    וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶת הָרֹעִים בְּיֶרֵח אֶחָד[159].

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1]      עמוס א',  ג'.

[2]     מ"ב ח',  י"ב.

[3]     י',  ט"ו.

[4]     ירמיה ל"ה, ו' – ז'.  שתי כונות אנו רואים בצואה זו.  האחת קיום כח הגוף וחזוקו העולה ממליצת "למען תחיו".  

     והשנית היא התקימות האומה על אדמתה בהיות בניה חזקים ותמימים,  ובאין היות להם מחמדי עין וקנינים

     יתרים לעורר את קנאת עם זר וחמדתו העולה ממליצת "תהיו ימים רבים על פני האדמה אשר אתם גרים שם".

[5]     עיין שם כל הפרשה.

[6]     עמוס ב',  י"ב.  ונזירים אחרים כי יהיו באפרים בימים ההם רחוק הוא מאד.

[7]     ס"ע  י"ח.

[8]     גראץ (גד"י 53 II )  שם את "הכרי"  (מ"ב י"א,  ד'.)  לחיל זר הנקרא  KARIER  שלפי אמדן דעתו,  שלח מלך

     צידון לעתליה.  ובאמת אין צרך לזה כי "הכרתי"  שומרי ראש מלכי יהודה נקרא גם "כרי"  (עיין כתיב ש"ב כ',

     כ"ג).  מלבד זה בטל ברוח פיו את השתתפות הכהנים והלוים בקשר יהוידע.  והנה כל אשר מוח בקודקודו יבין כי

     לא היו כלי חפץ ליהוידע להשיב כבוד בית דוד למקומו כבית הלוי.  האחת,  כי כל מעוזם מימי ירבעם היה רק בית

     דוד,  והשנית כי מי היו אנשי סוד נאמנים לכה"ג כבית הלוי.  ומלבד זה הלא לדעתו היו "הכרי" חיל נכרי זרים

      ישראל בתכלית וכלי משחית ביד עתליה לחבל את יהודה,  והלוים והכהנים ראשי אוהבי בית דוד.  ובכל זאת לא

     גלה – לפ"ד גראֶץ – יהוידע את סודו לאחיו הדבקים גם בו גם במלכות דוד ויגל את כל לבו לכרים הזרים? 

     אתמהא !  אין זאת כי הוא והכהנים והלוים כוננו את הקשר במסתרים ויכשירוהו,  ואחרי כן הפקידו את הדבר

     בידי הכרים שלא היו "קאֵריער"  כי אם הכרתי Uהם...  מבני ישראל.

[9]     תהילים כ"ז ה'.  "ותקח יהושבע...  את יואש... ויסתירו אותו וגו' ועליו תכתוב אומר :  כי יצפנני בסכה וגו'" 

      (מ"ט, י"ח).  ועיין רש"י תהילים שם.

[10]     תהילים שם י'.

[11]     א'.

[12]    ג'.

[13]     ב'.

[14]     תהילים ק"י,  א' – ב'.

[15]     ג'.

[16]     ד'.

[17]     ה'.

[18]     ק"ו,  ו' – ז'.   ועייין מ"ב ג',  ט' – כ'.

[19]     תהלים צ"ב,  א'.  והתשועה הלא היתה ביום השבת ( מ"ב י"א,  ה' – ט'.  ודהי"ב כ"ג,  ד' – ח').

[20]     תהילים שם,  ב' – י'.

[21]     י"א – י"ב.

[22]     י"ג – י"ד.

[23]     מ"ו.

[24]     מ"ז.  ועל מזמור זה ומזמור ק"י שהבאנו זה מעט עיין באורי מזמורים להרב מאיר איש שלום (כנסת ישראל

        תרמ"ז צד 297 ואילך).

[25]     דבר זה הסתום במלכים (מ"ב י"א,  י"ח)  מתפרש בדברי הימים (דהי"ב כ"ג,  י"ח – י"ט)  וביחזקאל (מ"ד,  ט' –

       י"א)  אלא שעל הכתוב שביחזקאל עוד יש מקום לבעל דין לחלוק ולאמר,  כי אינו אלא תקון לעתיד לבא.  אלמלא

       שבא כתוב אחד ולמד,  כי גם תקון יהוידע לא היה אלא למנוע את בעל הדעות הנפסדות מבא אל המקדש ומתנבא

       שם (ירמיה כ"ט,  כ"ו)  בימי ירמיה הפכו נביאי השקר שידם גברה בזמן ההוא,  דבר זה לרועץ לנביאי האמת, 

       כנראה בעצת שמעי הנחלמאי (שם)  ובמעשה פשחור בן אמר שגם הוא היה פקיד נגיד בבית ה' (כ',  א').

[26]    ירמיה שם.

[27]     ב',  כ"ט,  כ"ו.  ועיין במפרשים.

[28]     דהי"ב כ"ד,  כ"ז.

[29]     עיין ויקרא כ"ז.

[30]     לאמר "עובר על הפקודים" בלשון הכתוב – שמות ל',  י"ג.  (מ"ב י"ב,  ה').

[31]     דהי"ב כ"ד,  ה'.

[32]      עולה ממאמר "ויהי בשנת כ"ג... ולא חזקו הכהנים" (מ"ב י"ב, ז')  שומע אני אבל קודם לכן חזקו.

[33]      דהי"ב כ"ד,  ו'.

[34]     מ"ב י"ב,  ה'.  דהי"ב כ"ד,  ד' – ה'.  במקומות אלה – ביואש הוא המדבר ולא יהוידע.

[35]     ס"ע י"ח.

[36]     דהי"ב שם ט"ז.

[37]    עמוס א',  י"ג.  ודבר זה לא היה יכול להיות לא בימי ירבעם ולא בימי יואש כ"א בימי יהוא ויהואחז הרעים.

[38]    מ"ב י"ג,  כ'.  ותחלת צרה זו על כרחה היתה בימי יהואחז,  כי בימי מלך תקיף כיואש אשר נצח את ארם,  לא

      ימצא גוי קטן כמואב את לבו להרים ראש.

[39]    מ"ב י"ד,  ט'.   דהי"ב כ"ה,  י"ח.

[40]    מב י"ג,  ה'.  ועיין דברי רש"י ורד"ק המתקבלים מאד ומתוך סדור הפסוקים נראה כי תחלת הישועה בידי יואש

      החלה בימי יהואחז אביו.

[41]     צא וחשוב את השגים שמתחלת מלכות יהורם בן אחאב – שאז כבר היה אלישע לראש הנביאים כי "בשנה השניה

       לאחזיהו בן אחאב נגנז אליהו"  (נ"ע י"ז)  - עד תחלת ימי יואש בן יהואחז מלך אפרים שמלך בשנת ל"ז ליואש

       מלך יהודה ומצאה מכפר כזה.  ובעל ס"ע מונה ששים שנה לנבואת אלישע (ס"ע י"ט).

[42]    רבותינו מונים את יואש בין ארבעת האנשים "שעשו עצמם אלוהות"  ( שמ"ר ח' תנחומא מובא בילקוט ירמיה 

      ש"ל)  וספור "וישתחו חמלך " (דהי"ב  כ"ד ,  י"ז)  נותן מקום וחזוק לדעה זו,  כי השתחוה זו אי אפשר לה להיות

       אות קבלת מלכות,  כי מלך היה גם קודם לכן.

[43]     דבר זה נרמז בדרך העשיה במליצת "ויעזבו את בית ה'"  (דהי"ב כ"ד,  י"ח)  ומתברר עוד יותר בדרך הדלת

       במליצה "ויהיו מעלים עולות בבית ה' תמיד כל ימי יהוידע" (י"ד)  שהייחוד הזה של "כל ימי יהוידע" ,  אינו בא

      על כרחו אלא למעט את הימים שלאחריו.

[44]     "וישלח בהם נביאים להשיבם" (דהי"ב כ"ד,  י"ט)  והנבואות האלה רבות היו שנאמר "ורב המשא עליו" (כ"ז).

[45]     כן נשמע ממליצת "בדמי בני יהוידע הכהן"  (כ"ה).

[46]     מיתת הנביא היתה קודמת למיתת יואש שנה אחת (דהי"ב כ"ד,  כ"ג).

[47]     מתון ומיושב,  הפך נמהר (משלי  י"ג,  י')  ודבר זה אתה מוצא במתינותו בעונש המכים את אבין וגם בשעת כעסו

      על הנביא (דהי"ב כ"ה,  ט"ז)  נוח היה בדבריו מאסא הצדיק באמת (ט"ז, י').

[48]     מדינה היא ושמה פֶּטְרֵאָה בלשונות העמים.

[49]     מ"ד י"ד,  י"ד.  דהי"ב כ"ה,  כ"ד.  ואם נתפוש את המועט ולא נגדיל את גדולת אמציה על פי אומר שאין לו

      רגלים,  ויש לנו להחזיק,  כי בני הערבות אלה נהנו לו באדום,  כי ארץ אחרת לא גלה לנו הכתוב כי כבש.  ובדבר

      זה הסור תמיהת הפירוש המיוחס לרש"י  (דהי"ב שם)  בני התערבות היו נוהגים בכל העמים בימי הקדם ובימי

      הבינים ובלשון אשכנז יקרא "גייזל".

[50]     איכה רבתי פתיחא "ר' חנינה בר פפא פתח :  איש חכם משפט".

[51]     שני מגיני השנים למות אמציה ומלכות עזיהו העולים מפסוק י"ד,  י"ז.  ופסוק ט"ו,  א'.  שבמ"ב סותרים זל"ז. 

      ןתכיפת פסוקי י"ז – כ"ג שבפרשת י"ד המתבארת בדברים ברורים ומבוארים מאד,  הכריעה את בעל ס"ע רש"י

      רד"ק הרלב"ג והאברבנאל לעשות את המגין שבפרשה י"ד עקר ולסדר על פיהו את שנות המלכים.  ויוסיפוס

      מפרש ואומר בתורת ודאי גמור שאין לפקפק בו ף "בשנת ארבע עשרה לירבעם בן יואש מלך עזיהו".(קדמ' 3, 10  

      XI )  וגֶראץ אשר נטה מדרכם,  בא לידי אמדנות פורחים באויר,  שאין בהם שום ממש.

[52]     מ"ב  י"ד,  כ"ח.

[53]     שם כ"ה.  ועיין דברים ג',  י"ז.

[54]     יונתן רד"ק ואברבנאל בארו את הכתוב (כ"ה*  האומר "ויתר דברי ירבעם וכל אשר עשה וגבורתו אשר נלחם

      ואשר השיב את דמשק ואת חמת ליהודה בישראל.."  כי בכח חיל ישראל שהיה נלחם ירבעם ויקח את דמשק ואת

      חמת מיד ארם אויבתו ויתן את שתיהן ליהודה,  ואפשר כי מעשה זה היה כעין כריתת ברית בין שני המלכים

       התקיפים ופצוי על המכה אשר חלה יואש אביו ביהודה ומעין תחבולה לתוספת חזוק למשמר גבול ארם החזקה

      שאפשר מאד כי לא הרגיש ירבעם בחילו לבד די כח למשמרת הגדולה הזאת,  על כן השלים עם עזיהו אשר צבא

      רב ערוך מלחמה היה לו.  ודברי רבי יהודה ייטלש בעל הבאור המפרש את דמשק ואת חמת ליהודה"  אשר נחשבו

      על ערי יהודה ואומר  "כי מלכי יהודה כבשו מאז חמת ולקחו מידם ועתה השיבום לישראל והבי"ת בישראל כמו

      הלמ"ד".  אין הדבר כן,  כי דוד היה הכובש ודוד לא היה מלך יהודה,  כי אם מלך ישראל,  ועל כן מתישבים היטב

      דברי זכריה שנביא עוד מעט בגוף הספר ועוד נחזור על ענין זה להביא עליו ראיה ממקרא מפורש.

[55]    הוא הנזכר ישעיה ה',  ב'.  ועיין מוצא דבר "נביאים שנתנבאו בפרק אחד".

[56]    דהי"ב   כ"ו,  ה'.

[57]    זכריה ט',  א' – ב'.  זכריה בן יברכיהו הנזכר בישעיה הוא בעל שש הפרשיות האחרונות שבס' זכריה ועיין מוצא

     דבר "נביאים שנתנבאו בפרק אחד".  והנה משא דבר ה'"  אינו שם לנבואה שלאחריו,  כי אילו היה כך היתה

      מליצת "ודמשק מנוחתו"  תחלת הנבואה ודבר זה לא יכון גם מצד ו"ו החיבור שאי אפשר לה להאמר בתחלת ענין

      וגם מצד ו' הבאה בסוף מלה מנוחתו לסמן גוף נסתר שלא ידענו על מי היא חוזרת.  אבל "משא דבר ה'" הוא בכלל

      דברי הנבואה,  לאמר כי נבואת ה',  עתידה להישמע בחדרך ובדמשק אשר גם שם ינוח כבוד ה' בשבת שם עמו. 

      ולולא דמסתפינא אמרתי כי מליצת "כי לה' עין אדם"  פירושו עין אדם לאמר פני ארץ ארם הנשקפים אל ארץ

      ישראל,  כי הרבה חלופי רי"ש בדל"ת מצויים במקרא.  רעואל = דעואל,  ראה = דאה וכיו"ב, ויהיה פירושו,  כי

      פני ארץ ארם היא מקום כבוד ה' ככל ארץ ישראל.

[58]    זכריה ט',  ג' – ד'.

[59]    ה' – ז'.  ופסוקים אלה חוזרים על פסוק דהי"ב כ"ו,  ו'.  ופסוק "וישב ממזר באשדוד"  שבזכריה מתפרש "גר"

     לאמר "ישראל"  (עיין יונתן ורש"י שם").

[60]    כֵוֵן את מקרא:  "ודבר שלום לגווים ומשלו מים עד ים ומנהר ועד אפסי ארץ"  (זכריה ט',  י'.)  למקראות  "ורוב

     שלום וגו' :  וירד מים עד ים ומנהר ועד אפסי ארץ".  הנאמרים במזמור "לשלמה"  (תהלים ע"ב,  ז' – ח').

[61]   דהי"ב כ"ו,  ז'.  ועיין מוצא דבר "המעונים וכו'".

[62]     דהי"ב כ"ו, ט"ו. ןפי' השכונות :מאשינען,  מעכאנישע אייגריכטוגגען  (ועיין הערה 2 דברי ימי העמים ח"ג צד 71 ).

[63]     זכריה ט',  י"ד – ט"ו.

[64]     יהושע ט"ו,  נ"ה.

[65]      מ"ב  י"ד,  כ"א.  ט"ז,  ו'.  דהי"ב  כ"ו,  ב'.

[66]      זכריה ט',  ו' – ז'.

[67]      עמוס ו',  א'.

[68]      י"ג – י"ד.

[69]      על עושר הזה אשר בא לרגלי התחתן מלך ישראל באיזבל הפרוצה (מ"ב ט',  כ"ב) בת צור ארץ הזמה (ישעיה כ"ג, 

       ט"ו – ט"ז).  ואשר נסב אל ננוה הפרוצה גם היא (נחום ג',  ד')  קרא מיכה המורשתי :  "מאתנן זונה קבצה ועד

       אתנן זונה ישובו".  (מיכה א',  ז').

[70]      הושע ט',  י"ג.

[71]     עמוס ה',  י"א.

[72]     ג',  י'.  ד',  ג'.

[73]     ג',  י"ב.  המטות היקרות המובאות מדמשק.

[74]     ו',  ד' – ז'.

[75]     ו',  ו'.

[76]     הושע י',  א'.

[77]     י"ב,  ט'.

[78]     ד',  ב'.

[79]     י"ב,  ב'.

[80]     א'.

[81]     עמוס ב',  ו' – ז'.  ג',  ט' – י'.  ד',  א'.

[82]      עמוס ה', ז'.

[83]      ג',  י'.

[84]      "ולהגדיל שקל"  (ח',  ה'.)

[85]      שם ה',  י"א.  ועיין רש"י בשני המקומות.

[86]      "להקטין איפה"  "ומפיל בר נשביר" (ח',  ה').

[87]      אין ספק כי המליצו? "מכרם בכסף צדיק וביון"..  (ב',  ו')  "לקנות בכסף דלים" (ח',  ו') רומזות על המנהג הרע, 

       אשר כבר נראה באפרים בימי אחאב להתעמר בלוה,  אשר אין ידו משגת לשלם את חובו (מ"ב ד',  א')  וברור הוא

       כי "עשיר ברשום ימשול ועבד לוה לאיש מלוה" (משלי כ"ב , ז')  אינו משל כ"א מחאה למנהג מכוער זה שנהגו

       הגוים הקדמונים.

[88]      עיין דברים נכונים לרש"י ז"ל  (מ"א י"ט,  י').

[89]      "הביאו לבקר וגו' :  "וקטר מחמץ וגו'"  (עמוס ד',  ד' – ה')  נאמרו לדעתנו על עבודת ה' משובשת ולא על עבודת

       זרה.

[90]      ה',  כ' – כ"א.

[91]     הושע ד',  ח'.

[92]     כי גם באפרים נהגו עוד שבתות,  ראש חדשים וימים טובים,  עולה מהושע (ב',  י"ג)  ומעמוס (ח',  ה') ומכאן

       תשובה למאמרי התורה המאחרים נתינת מצות שבת.

[93]     עולה מן המשל "באהלים כימי מועד"  (הושע י"ב, י'.)  שאין ספק כי כונתו על מצות ישיבת סכה,  כי מועד סתם

        נאמר בכל מקום רק על חג ולא על זמן ארוך ארבעים שנה.

[94]     ט',  ג'.

[95]     ד',  ו'.

[96]     הושע ד',  ו'.  ה',  א',  י"ב.

[97]     ד',  ד'.  עמוס ב',  י"ב.

[98]     הושע ט',  ז'.

[99]     עמוס ה',  י"ח.

[100]     הושע ז',  ז'.

[101]     עמוס ה',  י"ב.

[102]     ז'.

[103]     נוטים אנחנו לאמר כי הוכחת הושע "לבעלים יזבחו"  (הושע י"א,  ב'.)  אינה אלא זכרון דברי ימי השופטים ובית

      אחאב וכן "ויאשם בבעל וימת"  (י"ג,  א')  חוזר לאחרית בית אחאב ונבואת "והסירותי את שמות הבעלים מפיה" 

      (ב',  י"ט)  אינה עוסקת אלא בשמות ממש,  שגם הם היו תועבה בעיני נביא כעדות הפסוק שלפניו.  ומליצת "ימי

      הבעלים" (ב',  ט"ו)  מוכחת כי כבר היה הזמן הזה חתום ומסוים ודבר זה כמעט הוא מוכרע מתוכו,  כי כל

      תפארת בית יהוא הלא היה דבר אבוד יהוא את הבעלים.

[104]    מ"ב י"ד,  כ"ד.

[105]    הושע ח' ה' – ו'.

[106]    עמוס ח',  י"ד.  הקבלת "אשמרת שמרון" אל "אלהי דן" שהוא העגל מוכחת על דברינו,  כי נכונים הם.  ובזה

      תסור יגיעת הרד"ק בפירוש זה.

[107]    הושע ד',  ט"ו.  י"ב, י"ב.  עמוס ד',  ד'.  ה',  ה'.

[108]    הושע ה',  א'.

[109]     שם

[110]     ו',  ח'.  י"ב,  י"ב.

[111]     ה',  א'.

[112]     עמוס ב',  ח'.

[113]     הושע ד',  י"ד.

[114]     נראה כי פסוק הושע ו',  ט'.  חוזר אל הפסוק שלפניו ומלת "שכמה" אינה חוזרת על עיר שכם ופירושה : שכם

       אחד,  כאשר פירשו יונתן רש"י ראב"ע ורד"ק.

[115]     עמוס ה',  כ"ו.  ועיין ראב"ע.

[116]     עמוס שם.  ועיין מ"ב י"ז,  ל'.  ואין ספק לנו,  כי אליל זה הוא עצם "סכות בנות האמורה שם,  שהיא לדעת

       חוקרי קדמוניות – ווענוס – אלהי הזמה הנעבדת גם בארץ יון העתיקה ומלת "מלככם" דומה לדעתנו לשם

       "מלכות שמים" (ירמיה ז',  י"ח)  שלדעת רבים גם היא כנוי לווענוס.  ואפשר שהיא כנוי לאליל  ADONIS  שלפי

      דברי המהבילים הוא דודה ואהובה,  על כן יקרא מלך בלשון זכר.

[117]     עמוס ז',  י"ג.  אין ספק כי "מקדש המלך" אינו בית מעון למלך.  כי אם מקדש לכהן בו את כהונתו וכן נראה גם

       מתרגום יונתן.

[118]     מ"א י"ג,  א'.

[119]      עיין רש"י ראב"ע ורד"ק.  עמוס ז',  י"א.

[120]      ז',  י"ד – י"ז.

[121]      הושע י"ב,  א'.  פסוק זה סופו "ועם קדשים נאמן"  מוכיח על תחלתו על מלת " רָד" כי מקבלת היא למלת "נאמן".

[122]      אם נכון את תוכחת עמוס ליהודה  (עמוס ב',  ד'.)  לתוכחתו לאפרים (ו' – י"ב)  נראה עד כמה נבדלה יהודה מן האפרים לטובה.

[123]     עמוס ד',  ח'.

[124]      א',  ב'.

[125]     עמוס ד',  ו'.  ט'.

[126]      ה'.  הושע ב',  ה'.

[127]      עמוס ד',  ו'.

[128]    ד' ,  ט'.  ז',  א'.

[129]    ד',  ט'.  יואל א',  ז'.  י"ב.

[130]    י' – י"א.

[131]    ט',  י"ג.  ט"ז.

[132]    י"ז –כ'.  וכל דברי יואל מן פרשה א' עד ב',  י"א,  אינו אלא ציור מפורט של הארבה הנורא הנזכר בעמוס רק בשני פסוקים במקומות שונים (ד',  ט'.  ז',  א')

[133]     הרעש הזה נזכר עקרו בעמוס (א',  א') ובזכריה (י"ד , ה')  ופרטיו בפסוקים אחרים בעמוס וביואל.

[134]     עמוס ד',  י"א.

[135]     עמוס ו',  י"א.

[136]     ג',  ט"ו.

[137]    ח',  ח'.  ט',  ה'.

[138]    ז',  ד'.  יואל ג',  ג'.

[139]   ד' עמוס ח',  ט.

[140]    עמוס ה',  ח'.  ט',  ו'.  אך אין ספק,  כי על הים הגדול הדברים האלה אמורים,  כי אם על ימי הארץ הפנימיים,  כי ים המלח כלו הלא יליד מהפכה הוא.

[141]    ה',  ג'.  ט"ז – י"ז.  ט' – י'.  ח',  ג'.  י'.

[142]     עמוס ב',  י"ד – ט"ז.

[143]     ר',  י"א.

[144]      יואל ג',  ה'.  – את סדר פורעניות אלה תמצא במלואו בעמוס ד',  ז' – י"א.

[145]      עמוס ה', י"ט.

[146]      "ולא שבתם עדי" עמוס ד',  ו' – י"א.

[147]      ה',  ו'.

[148]      ג',  י"ד.

[149]     קשה מאד לכון מנין שנות אמציה ועזיהו עם מנין שנות ירבעם בן יואש וזכריהו  (עיין רש"י רד"ק,  רלב"ג

      ואברבנאל מ"ב ט"ו,  א'.  ח'.)  והטובה מכל האומרנות דברי הרד"ק כי "אחת עשרה שנה מלך זכריהו בימי אביו"

      ולא ידענו למה,  אלא כן נראה לפי החשבון (ח').

[150]      יואל ג',  א' – ה'.  ועיין דברי ר' משה הכהן שהביא הראב"ע כי נבואה זו לשעתה נאמרה.

[151]      עיין מוצא דבר "נביאים שהתנבאו בפרק אחר".

[152]      עיין על כל מאורע זה ועל כל תולדותיו בימי המלכים הבאים מוצא דבר : "קטגוריא בין בית דוד ובין בית

        אהרן".

[153]      "וישב בבית החפשית"  מ"ב ט"ו,  ה'.  דהי"ב כ"ו,  כ"א.  מקרא זה מתפרש בפנים הרבה.  יונתן במ"ב תרגמו "ויתב בר מן ירושלם".  והתרגום הנקרא תרגומא דרב יוסף בדה"י תרגמו :  "ויתב בבית סגירותא בר מירושלם" לאמר ,  בבית בעלי נגעים.  ורש"י בשם ירושלמי פירש :  "עשה לו בית בבית הקברות"  (מ"ב שם)  ויוסיפוס כתב (קדמוניות 4, 10 X I ) כי ישב כאחד העם מחוץ לעיר המלוכה וישב מחוץ למחנה.  וגם מדרשת רבותינו נראה,  כי חפשית נאמר לענין סלוקו מן המלוכה  (הוריות י') ;  ולדעתנו אין ספק,  כי מזמור פ"ח עזיהו המלך אמרו,  ועיין היטב פסוקי ה'.  ו'.  י"א.  אשר שוה המשורר את נפשו כמת על שם הדעה המקובלת בישראל,  כי "מצורע חשוב כמת".  בפסוקי י"ב – י"ג ימשיל את בית מושבו לקבר,  בפסוקי ט'.  י"ט.  יתאונן על פרישות חבריו ממנו מפני הטומאה.  בפסוק י' יתאונן על חליו ומכאוביו.  ומלת "מנער"  בפסוק ט"ז אין פירושה נעורים כ"א לשון צער (עיין רש"י  -  ואולי זה פירוש גם פסוק י"ד שבפרשת ל"ו באיוב).  מליצת "עלי סמכה חמתך" (ח') ומליצת "עלי עברו חרוניך " (י"ז) הן דברי צדוק הדין על ענש שענשו ה' על פרצו אל ביהמ"ק.

[154]      הושע א',  ד'.

[155]      עמוס ז',  ט'.

[156]      מ"א כ',  י"ג – י"ד.  כ"ב,  כ"ח.  מ"ב ו',  ט'.  י"ג,  י"ז.  י"ד,  כ"ח.

[157]      מ"א יא,  ל"א.  ל"ז.  י"ד,  י"ד.  מ"ב ט',  א' – י'.

[158]      הושע ח',  ד'.

[159]      זכריה י"א,  ח'.