_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי אבדן ממלכת אפרים

זאב יעבץ

לתוכן הענינים

 

קוצר יד יותם בתחלת שלטונו.  האחוה בין יהודה ואפרים מופרת.  מלחמת יהודה במעונים.  נגף ודבר.  מלחמת מנחם בתפסח ואכזריותו.  אשור קם למטה רשע   פול באפרים.  מנחם נותן כופר לפול  ומעלה מס כבר על עמו.  עלילות מנחם ומצוקת עמו.  מלוכת מלחיה בנו.  קשר פקח ומות פקחיה.  מות עזיהו. ספר תולדות עזיהו.  ראשית נבואת ישעיה.  חכמת יותם וגבורתו.  משיב את המעונים למשמעותו.  בנין ערים ובירניות.  מתכנתו אל הכהונה.  הבמות ופרין.  מות יותם ומלוכת אחז.  ברית פקח עם רצין ומזמותיהם על בית דוד.  רשעת אחז ואולתו.  קלקול בני יהודה ודלדול כחם.  קשר על בית דוד.  בן טבאל.  אלילי ארם ביהודה.  עוז ישעיה ורפיון אחז. רצין ופקח צרים על ירושלים.  מצור ירושלים שב ריקם.  מורך אחז וחרי אף רצין ופקח.  נקמת רצין ביהודה.  לוקח מידה את אילת.  נקמת פקח.  מכה גדולה מאד ביהודה.  מעללי זכרי.  שביה גדולה.  תוכחת עודד הנביא.  נדבת חיל אפרים הגדולה.  שחרור השבוים.  האדומים והפלשתים פורצים ביהודה.  ברית אחז עם תגלת פלאסר.  רצין נהרג.  אבדן ממלכת ארם.  גלות זבלון ונפתלי.  הות נפש מלכי אשור.  חסר לב אחז ופחזותו.  עובד את שקוצי ארם.  מקים במקדש מזבח כתבנית מזבח דמשק.  קורע אליו את הכהונה הגדולה.  רפיון אוריהו הכהן.  במות לאלילים בכל הארץ.  סוגר דלתות האולם.  מות פקח בידי הושע בין אלה.  חזקיהו בן המלך ודרכיו.  קלקול מלכי אפרים ומשובותיהם.  ריב בן מנשה ובין אפרים.  הרהור תשובה וחפץ עקירת עבודה זרה בלב יהודים.  געגועים למקדש ירושלם.  בעלי ברית אשור.  עגל הזהב.  מנחה למלך אשור.  בעלי ברית מצרים.  גלות הראובני והגדי.  מלוכת הושע.  דלדול עבודת העגל.  מלוכת חזקיהו.  עושה שלום בין המלוכה ובין הכהונה.  מטהר את המקדש.  קורא לכל שבטי ישראל לעשות את הפסח בירושלם.  רבים מבני אפרים נספחים על יהודה.  בטול הבמות.  אוצרות לתרומה ומעשר.  נקמת חזקיהו בפלשתים.  הושע פושע בסתר באשור  ובא בברית עם מצרים.  שלמנאסר מלך אשור באפרים.  גלות עשרת השבטים.  תפוצת פליטי ישראל בכל קצוי הארץ.  משא נפש הנביאים לשבות ישראל.  הכותים על אדמת אפרים.  יהדותם הרפה ושכנותם הרעה לישראל.

2993 – 3040

ובן מלך יהודה, ומנחם בן גדי (2993 – 768) אשר התנשאו למלך על אפרים, לא מלאו את מקום שני אדירי ישראל, הלא המה עזיהו וירבעם בן יואש, אשר תמכו את שבטם ביד חזקה ועז מלך.  יותם בן עזיהו היה חכם וצדיק[1]  אך עודנו נער ורך ולא היה בו עוד כח לתת פחדו ויראתו על פני עמי הנגב, אשר כבש אביו, "עד לבא מצרים"[2].  וגם רפיון רוח השלום אשר רפתה בין ממלכות יהודה ואפרים, למיום רדת בית אחאב מעל הכסא[3], הועיל לשלח את רסן העמים האלה מפני ממלכת יהודה, ויפרו המעונים את ברית משמעתם[4]  וימרדו.  ותשלח יהודה חיל בחור ברכב ובפרשים "בדרך מצרים" להשביח את שאון העם הזה.  וינגף חיל יהודה, ותקטן עוד זאת ויעל בְאֹש החללים וסוסיהם וינשא על כנפי רוח, צפונה, ויהי לקטב ומשכלת ליושבי ארץ ישראל[5].

ומנחם בן גדי, אשר תפש את ממלכות בית אפרים, היה איש עריץ ואכזרי מאד.  ויהי אך הַכה הִכה את שלום, ויעט אל תפסח אשר על נהר פרת ויך את כל יושביה לפי חרב[6], ויהי בשובו מן המלחמה הזאת אל עירו אל תרצה[7], ויסגור שר העיר את דלתות חומתה מפניו, ויתחזק מנחם וילכדה, ויך אותה ואת כל גבולה מסביב.  וישחת האכזרי הזה את רחמיו, וירטש את כל הנשים ההרות, ויעש מעשים אשר לא יעשו.  אך בכל התועבות אשר התעיב, לא משלה לו ידו לשום את העם למשמעתו ולהחזיק את הממלכה בידו[8].  בימים ההם החלה ארץ אשור היושבת משמאל לנהר חדקל להיות לממלכה אדירה נותנת חתיתה בארץ החיים, וכובשת גוים וארצות תחת רגליה.  העם הקשה הזה, אשר עד העת ההיא כמעט לא יצא לו שם בארץ[9], החל בימי מנחם להיות שבט ברזל לבית אפרים עד כלותו אותו, ולנוח כאבן מעמסה גם על גורל בית יהודה.  ויהי אשור הראשון לממלכות אדירות אשר לחצו את ארץ אבותינו, ותדכאנה אותה בכֹבד משאן.  על כן מנוּ סופרי הקדש את יום בֹא הגוי העריץ הזה על אדמת ישראל לראשון לכל ימי התלאות אשר מצאנו[10], כי הי אשור גוי אכזרי מאד[11], אשר לא נשא פני גוי ואלהיו[12].  שם עיר ממלכתו נינוה העתיקה[13]  והגדולה מהלך שלשת ימים לה[14].  ועוד ערים עתיקות היו לאשור הלא הן רחובות עיר וכלח והעיר הגדולה רסן היושבת בין נינוה ובין כלח[15]  ושם ראש אלהי אשור נסרך[16].

בימי מנחם נעור פול מלך אשור ממקומו, וישם פניו נגבה תימנה ויעל על ארץ אפרים, וישלחו אנשי חילו את ידם בבזה בארמונות שרי אפרים[17].  וישמע מנחם ויירא מפניו, פו יעלה עליו ועשה בו כלה, גם מפני בני אפרים פן יבקשו מעֹז ממנו, למגר את כסאו ולהמליך עליהם מקרב אחיהם מלך אחר, כי ידע כי בדבר הזה יתרצה העם לאויבו, כי כה היה משפט מלכי הקדם בשומם עם אחר למשמעתם, להוריד את המלך המושל מכסאו, ולהמליך תחתיו מלך אחר[18], למען יהיה לב המלך החדש נאמן עמם, חלף הגדולה אשר הנחילוהו.  ויצא מנחם לקראת פול, ויתן לו אלף ככר כסף להחזיק הממלכה בידו, ולבלתי הלחם עליו.  ויקח מלך אשור את הכסף הרב הזה מידו, ויחדל להלחם עליו.  אך לא התמהמה עוד בארץ להחזיק ביד מנחם את ממלכתו כאשר שאל ממנו[19], וישב אשורה וישם מנחם מס על כל בני ישראל חמשים כסף, לגלגלת או לבית, למען השב אל אוצרו את הכסף הרב והעצום, אשר נתן למלך אשור.  וימלא את יד גבורי החיל לנגוש את העם ביד חזקה[20]  וירֹצו וימֹצו הגבורים האלה את אחיהם עצמם ובשרם וימלאו את הכסף למנחם.  ויהי המעט מן המלך הזה, כי הרבתה חרבו לשכל את בני עמו במלחמת תרצה, ויאכל גם את יגיעם במס הכבד אשר נתן עליהם.  וישלח את העם איש באחיו במלאו יד פקודי החיל לעשוק ולרוץ את אחיהם, ויחשב העם בעת ההיא "כצאן ההרגה"[21].

 

אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהַרְגֻן וְלֹא יֶאְשָׁמוּ

וּמֹכְרֵיהֶן יֹאמַר בָּרוּךְ יְיָ וַאעְשִיר

וְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן[22];

 

ויאמן דבר הנביא אשר דבר לאמר:

 

וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא אֶת-הָאָדָם אִיש בְּיַד-רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ

וְכֻתְּתוּ אֶת-הָאָרֶץ וְלֹא אַצִּיל מִיָּדָם[23];

 

ויקראו הנביאים למלך העריץ הזה "רועה אוילי"[24]  ויערכו לו ולמלכותו דמות קודרת מאד[25].

וימלך מנחם עשר שנים וימת[26], וימלך פקחיה  (757 – 3004)  בנו תחתיו, וילך בכל דרכי אביו[27]  אך לא האריך פקחיה ימים על ממלכתו, כי קשר עליו פקח בן רמליהו שלישו, ויפרץ הוא וחמשים איש גלעד עמו, ויך את פקחיה ואת ביתו וימלך תחתיו (3006 – 755)  ויאבד גם ניר מבית מנחם בן גדי הבית החמישי למלכי אפרים.  ולא ארכו הימים וימת גם עזיהו (3006 – 755) האמלל מלך יהודה, אשר העלה הנביא ישעיהו בן אמוץ את תולדותיו על ספר[28], אך הספר היקר הזה אבד ואיננו.  בשנה ההיא החל הנביא הגדול ההוא להגיד לעמו את דבר ה'[29].

ויותם המושל ביהודה זה שנים רבות בשם עזיהו, לא שם כתר מלכות בראשו עד מות אביו, אז עלה על כסאו וימלך תחתיו.  בן עשרים וחמש שנה היה יותם במות עזיהו.  עוד רך בשנים היה המשוח מלך, אך לבו קנה הרבה חכמה ודעת בשנות הרעה אשר עברו עליו למיום נגזר אביו מביתו, ויטוש את כל דבר העם הכבד ואת כל משפטו על יד בנו הנער, אשר כמעט לא מלאו לו עוד בעת ההיא שנות ילדותו.  על כן השכיל הבן החכם הזה, ויפק תבונה מכל התלאות אשר מצאוהו בשנות העמל.  ויפקח את עיניו ויכן דרכיו על פי שטה ערוכה ושמורה[30]  ותמצא ידו להתחזק על ממלכתו[31], שש עשרה שנות ממשלתו.  וישב ויכנע את המעונים[32], אשר כבש אביו, ביד חזקה אחרי התפרצם מפניו, ביום רדתו מכסאו.  ויחזק יותם עליהם ויתנו לו שלש שנים מדי שנה בשנה מאה ככר כסף ועשרת אלפים כור חטים ועשרת אלפים כור שעורים.  ובתוך הארץ מבית היה לו שלום.  וגם פקח בן רמליהו מלך אפרים החורש רעה על בית דוד, לא מצאה ידו לבצע את מזמתו, כל ימי היות יותם מלך ביהודה[33].  ורוח עזיהו אביו אשר אהב לבנות ולכונן, נחה גם על יותם בנו;  ויבן גם הוא ערים בהר יהודה, ובֶחָרָשים בנה בירָניות ומגדלים, ובירושלם הרבה לבצר את חמת העופל ויבן בה בנינים רבים.  ויבן שער בבית ה' אשר קורא לו "השער העליון", ויכבד את ה' ואת ביתו, אפס כי לא בא אל הבית הקדוש, כי עגמה נפשו הרחמניה אל אביו אשר נגזר ממנו[34].  ויהי הדבר הזה למוקש לגוי כלו, כי הרבה העם בימים ההם להוקיר רגליו מבית ה', ויוסף לקטר ולזבח בבמות[35].  ולא ארכו ימי המלך הזה אשר יצא לו שם בישראל כצדקתו וימלך שש עשרה שנה וימת.  וימלך אחז (3022 739) בנו תחתיו, ושם אשתו אביה בת זכריה.  ויהי לאחז משנה ושמו אלקנה, ועזריקם היה נגיד הבית.

ופקח בן רמליהו, אשר הכה את בית מנחם בן גדי, התיצב על דרך חדשה אשר לא דרכו בה המלכים אשר לפניו.  וישנה את מתכונת אפרים, אל ארם אויבתו מעולם, ממשפטה הראשון, ויכרת ברית עם הממלכה ההיא, אשר הכניעו יואש וירבעם בנו בחרבם הקשה, וישת ידו עם רצין מלכה להתיצב יחד בפני אשור, וקרוב הוא, כי גם צר וצידון ופלשת באו עמם בברית.  ולא הלך פקח בדרך מנחם, לקנות את לב הממלכה הגדולה והחזקה ההיא בשחד, ויאמר להלחם בה הוא וארם ושכינהם הקטנים בקצר ידם.  ותהי יהודה למוקש על דרכם, כי לא היתה לאל ידם לשום גם אותה אל משמעתם, ולהביא אותה עמם במאסורת הברית.  ותתלקח כאש קנאת אפרים לבית יהודה, ואיבת העולם אשר היתה לארם לישראל, נעלתה כלה מעל אפרים, ותנח על יהודה לבדה.  אפס כי כל עוד יותם האדיר חי חרשו עליו רעה ויציקו לו במסתרים[36], אך לקום עליו למלחמה לא ערבו את לבם.  אולם אך שכֹב שכב המלך יותם עם אבותיו, בא היום אשר קווהו, כי אחז המולך תחת אביו היה איש רפה ידים וחסר לב, אשר לא יצלח למלוכה ולעצור בעמו[37].  וככל אשר רפו ידיו בכל דבר שלטון, כן סר טעמו לדבקה בשקוצי הגויים, אשר הסירו גם בני אפרים, מיום עלות בית יהוא על הכסא.  ויחדש אחז את מעשה בית אחאב ואת דרכי האמורי על אדמת יהודה.  ויעבר את בנו באש למולך ויעש את הרע בעיני ה', וילך בתועבות עמי כנען, ויבן מזבחות לשמש על עלית בית המלך[38], ויפרע מוסר העם מאד[39], ויסר גם כח לבם.  ויהי המעט מהם כי השחיתו את דרכם, וילכו בדרכי בני אפרים, וישקו דלים, וישימו בכוס עיניהם ולא הצניעו עוד ללכת[40].  ויהיו בהם גם אנשים, אשר אמרו לשית את ידם עם אויבי עמם, הלא המה מלכי ארם ואפרים.  כי נטו רצין ובן רמליהו רעה על בית דוד, ויטו ביד מלאכיהם בסתר את לב אנשים מבני יהודה, לקשור קשר על אחז ולמגר לארץ את כסא דוד הנכבד והנקדש, ולהמליך תחתיו את בחירם איש אשר  שמו בן-טבאל[41], כי אמרו, כי בהיות המלך החדש יציר כפיהם, יקל להם להביא גם את יהודה בברית ארם ואפרים, למען יתיצבו שלשתם יחד בפני מלך אשור.  ויסר לבב רבים מן העם מאחרי מלכם, ויטו אחרי רצין ובן רמליהו עם רב[42].  ורפיון אחז היה למלאכי מלכי הברית לפתחון פה, לעשות שקר בנפש העם, כי מט בית דוד מזקן וכי על כן הם אומרים לעשות חסד עם יהודה, ויהי למשל בפיהם:

 

לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶה

שִקְמִים גֻּדָּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִיף[43];

 

ולמען חזק את מוסרות ברית העם עם ארם ואפרים, הטו את לב בני יהודה גם אחרי שקוצי בני ארם.  ותהי רוח ה' על ישעיהו הנביא, ויזהר את בני עמו, "מלכת בדרך העם הזה"  הפושע באלהיו, הקושר גם על בית מלכו.  ויקרא ויאמר: "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר, ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו![44]  - לאמר:  גם את בריתכם עמם לא תכרֹתו, גם את גלוליהם לא תעבדו – וישם לפניהם את הרעה אשר ישקוד ה' להביא על שני העמים אשר יאמרו לכרות עמם ברית, כי יחדו הם צפוים אל חרב אשור.[45].  ויחזק את לב בני הנביאים "הילדים אשר נתן לו ה' לאתות ולמופתים", וימלא אותם מרוחו להסב את לב העם מאחרי ארם ומאחרי מלכה ואלהיה, וישם בפיהם דברים נוחים ונכוחים, להוכיח לכל אשר בינת אדם לו את תרמית הגלולים האבות והידעונים, לבלתי הנקש בני יהודה אחריהם לרע גם לנפשם, גם לארץ מולדתם.  וקרוב הדבר, כי לא שבו דברי ישעיהו ריקם, ולב העם אשר בירושלם שב להיות נאמן עם בית המלך.  אז עלה רצין ופקח על ירושלם למלחמה להבקיענה אליהם, ולהמליך את בן-טבאל בתוכה ביד חזקה.  ויקרב חיל ארם ואפרים אל חומת ירושלם העיר הבצורה מאד, אשר בצרו עזיה ויותם כל ימיהם[46], ולא יכלו להלחם עליה, בכל זאת חרד המלך וביתו מאד.  ומי יודע אם לא רך לבו לפתוח בצרת נפשו את שערי העיר לפני אויב, למען היות לו נפשו לשלל, לולא יצא ישעיהו לקראתו לחזק בדבר ה' את לבו אשר נע "כגזע עצי יער מפני רוח"[47]  ויגד לו את אשר יקרא לשתי ממלכות הברית בקרב השנים הבאות.  והמלכים ראו, כי כל מאמצי כחם שבו ריקם, ויעשן אפם מאד[48].  ויהי אדרי העלותם מעל ירושלם, ויניחו את כל המתם בעם עברתם, אשר זה מעט ששו עמו, וילחשו באזניו חלקות, כי לחדש את ממלכתו לטובה הם אומרים.  ויך חיל ארם ביהודה מכה גדולה בשובם לדמשק[49], וישבו שביה גדולה, ויביאו שמה.  ואת מקצת חילו שלח רצין הנגבה, ויקחו מיד אחז את אילות, וינשל מתוכה את בני יהודה[50]  אשר הושיב עזיהו בתוכה זה כשבעים שנה, ויבֵא בה בני ארם[51]  וישבו בה.  ויקח בדבר הזה מיד יהודה מבוא הים אשר היה לה עד הֹדו[52].   אך פקח בן רמילהו העריץ עוד הרבה להפליא את מכות עם יהודה, ויהרג בהם ביד אנשי צבאו מאה ועשרים אלף איש שולף חרב ביום אחד[53].  וזכרי גבור אפרים הרג את מעשיהו בן המלך, ואת עזריקם נגיד הבית, ואת אלקנה משנה המלך.  ויהי הנקל בעיני פקח הללי אנשי יהודה הרבים, אשר הפילו צבאותיו ויֵשבּ כמאתים אלף נפש מן הטף והנשים[54], ויסחבם שמרונה, ויאמר העריץ להתעמר בם ולמכרם לעבדים ולשפחות.  בפעם ההיא נגלה לאחרונה גם באפרים, אשר השחית דרכו מאד, כי זרע אברהם יצחק ויעקב הוא, ושביב אש אלהים לא כבה גם בקרבו, וכי גם בו יש אשר תחזק רוח ה' הצרורה בו על זרוע בשר.  כי בבא חיל אפרים עליזי גאוה לפני שערי שמרון, ושבי יהודה נהלך אחריהם כצל, יצא בחזקת היד איש נביא מלא כח ורוח ה', ושמו עודד, אשר ישב בשמרון, ולא זע ולא חת מפני חיל אבירי הלב ומרי הנפש, ויוכח בלשון רכה את דרך בני אפרים הקשה על פניהם, וישו לנגדם את עברת ה' השמורה להם, ויכל את תוכחתו בדברים הנמרצים האלה לאמר:  "שמעוני והשיבו את השביה אשר שביתם מאחיכם, כי חרון אף ה' עליכם", ויקומו ארבעה אנשי חסד נדיבי לב מראשי בני אפרים אשר נאמן לבם עם ה'[55], ושמותיהם עזריהו ברכיהו יחזקיהו ועמשא, וימלאו אחרי הנביא, ויקראו אל הצבא בקול מושל "הלאשמת ה' אתם אומרים להוסיף על חטאותינו?"  וישמעו החיל, ולא פצה איש מהם פה, וירפו את ידם מן השביה, וישימו אותה אל משמעת השרים וקהל העיר אשר יצאו לקראתם משמרון.  ויקומו ארבעת השרים הנקובים, ויוציאו מן השלל צדה ולבוש, וישיבו את נפשם, ויאכילום וישקום וילבישום ויתנו לכל איש כושל חמור לרכוב עליו, ויפקידו עליהם אנשים וישיבום עד ירֵחו עיר גבול ארץ מולדתם, ותהי הנדיבות הגדולה הזאת במלחמה כמעט יחידה בימות עולם עד היום הזה.

והעמים הקטנים אשר סרו למשמעת יהודה ראו את משבֵתֶיה, וישאו ראש.  ויתקוממו בני אדום, אשר הכביד אמציה את ידו עליהם, ויפשטו על יהודה ויכו בה, וישבו ממנה שבי.  והפלשתים אשר הכניע עזיהו, פשטו בערי השפלה והנגב וילכדו ערים, ויאחזו בהן.  ויערוך ישעיהו הנביא דמות קודרת מאד לימים הרעים ההם.

 

אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְתִּים מֵאָחוֹר[56]

מֻכַּף – רֶגֶל וְעַד – רֹאש אֵין בּוֹ מְתֹם...

אַרְצְכֶם שְמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ

אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אוֹתָהּ[57]

 

וירושלים העיר האחת אשר נמלטה בעצם תֻמה מן המשמה נותרה

 

כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוֹנָה בְּמִקְשָה[58].

 

ואחז מלך יהודה ראה, כי לא תהיה לו פליטה מפני שני מלכי הברית, וכי עוד ידם נטויה להכחיד אותו ואת ביתו, ויחץ את הכסף ואת הזהב הנמצא בבית ה' ובביתו ובבתי השרים[59], ויתן ביד מלאכיו וישלחם אל תגלת פלאסר מלך אשור לאמר:  "עבדך ובנך אני הושיעני מכף מלך ארם ומלך ישראל הקמים עלי".  ולא אֵחר מלך אשור לקחת את השחד מיד מלאכי מלך יהודה, ויֵרָא כגשר ויעל על דמשק וימת רצין וישבת את ארם מממלכה, ויגל את עמה קירה[60]  אדמת מכורתם.  ויבא ביום ההוא דבר ה' אשר דבר ביד עמוס עבדו לאמר:

 

וְשָבַרְתִּי בְּרִיחַ דַמֶּשֶׂק וְהִכְרַתִּי יוֹשֵב מִבִּקְעַת - אָוֶן

וְתוֹמֵךְ שֵבֶט מִבֵּית עֶדֶן וְגָלוּ עַם – אֲרָם קִיָרה אָמַר יְיָ.[61]

 

ותהי ארם למן היום ההוא למדינה אחת ממדינות אשור, על כן קראו לה סופרי העמים "סוריה" לאמר:  מדינה אשוריה[62].

וגם את אפרים פקד מלך אשור ביום חרון אפו, ויקח מידו את ערי זבלון ונפתלי[63]  אשר לקח בן הדד מידי בעשא מלך ישראל[64]  בימי אסא.  ויגֶל תגלת פלאסר את יושביהן אשורה, ותהי הגלות הזאת הראשונה לגליות אפרים, והפרץ הראשון אשר נִבעה בה מבלי הסתם עוד.  אך לא מאהבתו את יהודה חִלה מלך אשור את מכותיו בצורריה, כי אם למען הבצע, ולמען רשת ארצות לא לו, ובכל הניחו את חמתו באויבי אחז, אשר קרא לו להושיעו מידם, לא עזר אותו ולא תמך בידו מאומה, ויצר גם הצר לו.  ולא סר בדבר הזה מדרך פול המולך לפניו, אשר לקח מידם מנחם אלף ככר כסף, למען החזיק הממלכה בידו ואת שאלתו לא עשה.  ויגר אחז מאד מפני תגלת פלאסר, פן יבא ירושלמה וראה את תפארתה וחמד אותה.  ויאסוף את מרבית כלי השרת ויטמן אותם[65]  ויקצץ בקֹצר רוחו את כלי חמדת בית ה', את המסגרות ואת המכונות, ויסר את שנים עשר בקר הנחשת מתחת הים, ואת מבוא המלך החיצון אשר יעלה מביתו אל בית ה', הסב אל הבית פנימה, למען העלם את יפיו ואת יקרו מעיני מלך אשור.  אך מאת ה' היתה זאת, כי לא בא תגלת פלאסר ירושלמה ולא ראה את פניה, ואחז יצא לקראתו דמשקה.  והאיש הזה אשר בכל הליכותיו נדח מרעה אל רעה, צרר גם בדמשק עמל ורעות רוח בכנפיו, ויביאה לירושלם, כי באולתו ובחסר לבו נכנע מפני אלהי ארם, ויקחם עמו ויביאם אל עירו, ויזבח להם, וישכח כי השקוצים  האלה היו למוקש לשני בתי ישראל גם לממלכתו, בתת הזונים אחריהם ידם על אויביהם, וגם לממלכת אפרים, אשר על תתה את ידה למלך ארם ולאלוהיה, עלה עליה מלך אשור.  וגם על בית ה' אשר הוציא ממנו את כלי חמדתו ואת שאריתם קצץ, השיב המלך הפוחז הזה את ידו, כי בהיותו עוד בדמשק ראה את המזבח אשר לפני גלולי ארם, וייטב בעיניו וישלח את דמותו אל אוריה הכהן, ויצו אותו לבנות מזבח על פי התבנית הזאת לכל מעשהו.  ויהי המעט מאוריה, כי שמע לכל דברי אחז ויבן את המזבח כטוב בעיניו עד בואו, ויכנע עוד לפניו וירא את אחז עולה על המזבח להקטיר, ולא מצא עד בואו, ויכנע עוד לפניו וירא את אחז עולה על המזבח להקטיר, ולא מצא את לבבו להתיצב בפני אחז ככל אשר התיצב עזריהו בפני עזיהו, ולא פצה את פיו כי רך לב הכהן החסיד הזה[66], ולא מרה את פיהו גם בצות המלך להסיע את המזבח העתיק צפונה, ולעבוד את עבודת בית ה' כטוב בעיניו.  ולא הטיב אחז את דרכו גם אחרי אשר הֻכה, ויעש במות לאלהי העמים "בכל פנה בירושלים ובכל עיר ועיר ליהודה".  ואת הרוח הרעה אשר שֻלחה מאז בין בית המלך ובין בית ה' נצר אחז מכל משמר.  וגם אחרי אשר עלה על המזבח להקטיר באין מעצור, לא נחה עוד רוחו עד אשר סגר את דלתות האולם[67], אשר לפני היכל בית ה'.

ויהיו כל ימי אחז ימי עמל ורֹגז, ימים אין חפץ בם.  ורק ניצוץ אחד נראה בם, אשר היה לאור גדול, אך גם הוא לא נֻפח גם בידי המלך גם בידי העם, הלא הוא אבדן ממלכת ארם.  התשועה הזאת אשר נעשתה בידי זרים היתה הנחמה האחת לעם יהודה הממֻשך והממורט מאד כל ימי אחז.

הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל

יֹשְבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַח עֲלֵיהֶם;

כִּי אֶת – עֹל סֻבָּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִכְמוֹ

שֵבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ הֵהִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן[68];

 

ואף כי חלו מלכי הברית ביהודה מכה גדולה ונאמנה, הנה שבט מֵכֶּהָ נשבר, וכסא דוד לא נמוט, בדבר ה' אשר דבר ביד בן אמוץ הנביא, אל ממלכות הברית

 

הְתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ[69];

עֻצּוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל[70];

 

ופקח בן רמליהו מלך אפרים המעט ממנו, כי לא בצע את מזמתו להבקיע את ירושלם אליו ולהמליך שם את הטוב בעיניו, הנה גם בביתו ועל כסאו לא ארכו עוד ימי מלכותו, כי קשר עליו הושע בן אלה ויכהו וימיתהו (30260-0735). 

ובכל התלאות אשר עברו על בית יהודה עוד עמר טעמה בה.  כי גם בכל ימיה הרעים לא נס ליחה, כי תורת ה' אשר תפסו שם הכהנים והנביאים, לא מנעה מהם את דשנה, ותפקוד מתי מספר ותשוקקם גם בעת אשר פשעו מרבית עם הארץ.  וגם על יד אחז המלך החלש היושב על כסאו, אשר כציץ נובל היה כל ימיו עלה כיונק צמח דשן ורענן "לצבי ולכבוד" ופריו "לגאון ולתפארת לפליטת ישראל".  כי על שכם חזקיהו בן המלך נתנה המשרה, ויהי הוא המוציא והמביא בבית אביו למיום מות מעשיהו אחיו במלחמה.  ועל הבן הנחמד הזה על חזקיהו, נחה רוח נביאי ה' מילדותו, ויהי בחכמתו ובצדקתו לתפארת בית דוד.  אך לא כזה היה גורל עשרת השבטים, את תורת ה' עזבו, מדברי נביאיו העלימו אזן, ובית מלכות עתיק ונהדר, אשר יהיה למשא נפש לכל העם כלו, נעדר להם.  על כן לא ראתה עינם בלתי אם את פני העוברות עליהם, ולרוח המתרגשת בהן לא היה להם מעיר אזן, כי גם עיני מלכיהם היו רק להחזיק בידם את הכסא אשר גזלו, בהיותם עוד עבדים, מיד אדוניהם.  אך עין אחת היתה צופיה על הליכות תולדותיהם, הלא היא עין נביאי האמת.  הם התבוננו מבעד ליפעת הטיח החיצון כי סר צל העם הזה, סר כחו.

הֻכָּה אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם יָבֵש פְּרִי בַל-יַעֲשׂוּן[71].

 

כי רקב אוכל בו מימי מנחם בן גדי "הרועה האוילי"  אשר הכשיל את כח הארץ ויאכלה ויכֵלֶהָ רק למען החזיק הממלכה בידו, והעם באולתו לא שם לב.

 

אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ וְהוּא לֹא יָדָע

גַּם-שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע[72];

 

וראשי מסבי הרעה לבית אפרים היו מלכיהם הנמהרים, אשר לא לשלום הארץ היו עיניהם, כי אם אל כסאם, אשר רק בעלילות רשע תקפו בו, ויתחזקו עליו.  על כן נבדלו יואש וירבעם בנו לטובה מכל המלכים אשר היו לפניהם ויצליחו.  כי בעת יואש למלך, כבר עברו כחמש וארבעים שנה על בית יהוא, וכל שטן ופגע רע לא נשקפו לו מבית, וידע כי יושב הוא על כסאו לבטח.  על כן מלאו לבו לשום עיניו אל הארץ, ולהשיב לה את החבלים אשר קרעו ממנה מלכי ארם.  וירבעם בנו הוסיף להתחזק בממלכת אבותיו, כי עד מלכו נוספו עוד שש עשרה שנה על ימי בית יהוא.  וישאהו לבו להגדיל את מעשיו, ויוסף על גבול ישראל גם את דמשק וחמת מצפון, ויפרוץ עד נחל הערבה מדרום.  אך למן היום אשר קרע אליו מנחם בן גדי את הממלכה, החלו ימי המהומה לאפרים, כי לא הנביאים הדבקים באלהיהם ובמולדתם הושיבו את המלכים הנבהלים ההם לכסא.  ויהי להם גם דבר ה' גם כבוד האדם ושלומו למשחק, ולבם לא הלך בלתי אם אחרי בצעם ואחרי מזמותיהם, ונפשם לא אהבה בלתי אם הלצון את התפלה ואת השכרון, ושריהם החנפים והנבלים מתחרים להחליק למצא חן בעיני אדוניהם בתעתועיהם ובנכליהם אשר אהבו ובסבאם ובהתוליהם.

בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ – מֶלֶךְ וּבְכַחֲשֵיהֶם שָרִים[73];

יוֹם מַלְכֵּנוּ הֶחֱלוּ שָׂרִים

חֲמַת מִיָיִן מָשַךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים[74];

 

ויגדל מאד עון אפרים כי לא בושו לשום את דברי התורה למעז לשרירות לכם הרע וינבלו בלעגם התפל גם את הקֹדש[75].

בימים ההם נראתה המלכות העלובה הזאת בכל מרודיה ותלאותיה בכל קצר ידה ובכל רעתה בעיני ה' מיום היותה עד העת ההיא.

 

כָּל - מַלְכֵּיהֶם נָפָלוּ אֵין – קֹרֵא בָהֶם אֵלָי[76];

אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא וְיוֹשִיעֲךָ בְּכָל – עָרֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ..

אֶתֵּן – לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי[77];

 

והמשפט הזה החל בימי בעשא, הראש לקושרים הורגי אדוניהם למען מלוך תחתם, ויהי כמעט לרוח החיה בבית מלכי אפרים, עד יום הכות הושע בן אלה את פקח בן רמליהו.  אז החלו ימי העזובה והכליון לממלכה הזאת, וימים רבים עברו מיום מות פקח עד עלות הושע על כסאו[78].  אז בטלו כל סדרי המלוכה באפרים, כי חלק לב העם ותשֻלח רוח רעה ביניהם, ויתעוררו מדנים גם בין שבט לשבט, ויכלאו רחמיהם איש מאחיו, ויתגלע ריב בין מנשה ובין אפרים[79], דבר אשר לא נהיה ולא נראה למיום מלוך מלך בישראל.  אך מבעד לכל הרעות האלה נראה גם אות לטובה, כי היו אנשים אשר הרימו יד במזבחותם ובמצבותם[80] וימאסו גם בגלוליהם גם במלכיהם[81], וירדפו לדעת את ה', ויהו אחריו ואחרי בית דוד[82], וישימו את פניהם אל היכל הקדש בירושלם, וילכו בצאנם ובבקרם לבקש את ה'[83].  אך כל חסדם היה כענן בֹקר[84]  כי מעלליהם אשר היו לחק להם זה מאות בשנים, השמינו את לבם ולא נתנו אותם לשוב אל תורת ה' המזֻקקה והמטוהרה[85].  ומכל התשובה אשר החלו רבים לשוב אל חקות אבותם לא יצא דבר, כי אם אשר רפתה רוח העם מעבודת גלוליהם, אך גם בה' גם בנפשם לא בטחו.  אז באו על אפרים הימים הרעים אשר יבאו אל העם ככלות כחו, הלא הם ימי בַקשו מעז מאויב, כי כאשר נדחה מבני אפרים כל תושיה, וישאו את עיניהם אל הממלכות האדירות להחזיק בידם.  ויראו, כי מלך אשור חושךְ את ידו מהרע ליהודה בהיות אחז לו לעבד נושא מנחה[86], ויתחזקו לקנות גם הם את לב המלך הזה ולמצא חן בעיניו, כי יחזיק בידם את פליטת הממלכה הנשארה ולא יוסיף להגלותם, ככל אשר הגלה את יושבי צפון הארץ, וכי ירפא את שבריהם.  ויקחו את עגל הזהב אשר העמיד ירבעם בבית אל, ויוליכו אותו אשורה ויתנו אותו מנחה למלך העז ההוא[87].  אך אשור היה פרא בודד לו"[88]  וככל אשר לקחו מלכיהם הראשונים מתנות גדולות ויקרות מיד מנחם בן גדי מלך אפרים, ומיד אחז מבלי הועל להם, כן לקח מלך אשור גם הפעם מיד אנשי אפרים את אלהי זהבם מבלי עשות להם תושיה.  ולוא היו גם עיני אשור לישראל לטובה, כי עתה קצרה ידו לרפא להם[89] כי הֻכה קהל הגוי הזה בקיעים מבית, ונפש העם נקעה איש מעל רעהו ויהיו לאגֻדות צוררות אשה את אחותה.  ויקומו עוד אנשים אשר שמו את פניהם מצרימה, וירדו שמה לבקש עזרה, ויאמרו לעֹז במעז פרעה מפני מלך אשור, כי רעה מאד עין מצרים, אשר זקנה בעת ההיא, באשור המלא כח עלומים והזומם לגזול את שבטה מידה.  ותהי עצת אוהבי מצרים עצה נבערה מאד, כי לא עמדה הממלכה ההיא למעז לדורשיה, ערמתה רבה מאד מעצמתה ומישרת לבבה, ותהי עזרתה למשל בימים ההם ויקראו לה "משענת קנה רצוץ".[90]  בכל זאת רבו הנוטים אל מצרים מן הנוטים אל אשור, כי מאז שישק למגן לירבעם בן נבט, היה לב בני אפרים אחרי מצרים, אשר נדחו גם אחרי גלוליה, אחרי העגל שקוץ מצרים.  על כן אמרו בימי הרעה למצא מפלט בכנפיה, מפני אשור החורש רעה על כל ארצות אשר מנגב לממלכתו.  וירע מאד המשען הרעוע הזה בעיני הנביאים ויקראו למבטח הבוגד הזה "מבטה מזכיר עון"[91], כי תועבת מצרים ומדוחי בני ישראל היו מוצאו וראשיתו.  ויאמן על אפרים אשר לא הרפה את ידו האחת ממצרים בעודנו שולח את ידו השניה אל אשור, הדבר העז והנמרץ אשר דברו אליו אחד הנביאים הגדולים דורות רבים אחרי כן.

 

וַתַּעְנֵּג עַל – מְאַהֲבֶיהָ אֶל-אַשׁוּר…

וְאֶת תַּזְנוּתֶיהָ מִמִּצְרַיִם לֹא עָזָבָה…[92]

 

וילכו שרי אפרים המונים המונים מצרימה, ויהיו בעיני הרואה כאומרים לשוב אל הארץ אשר משם יצאו אבותיהם[93].  וישמע שלמנאסר מלך אשור, אשר מלך תחת תגלת פלאסר, כי למצרים אויבתו נתן אפרים יד וימהר ויעל על ארץ אפרים למלחמה.  וילכֹד את כל עבר הירדן ואת הגליל העליון ואת גבולות ים כנרת[94].  ויתעלל העריץ הזה, ויעש נוראות בבית ארבאל, העיר אשר ממערב לים הזה   בגבול נפתלי[95].ויגל אל ארץ מדי[96] כל יושבי עבר הירדן, את הראובני והגדי וחצי שבט המנשי.  ושם איש השם האחרון לשבטים האלה באֵרה נשיא ראובן, אשר השתמר עד היום הזה[97].  ותעבר כוס עבר הירדן גם על מואב שכנו, וישת גם הוא את הכוס החמה מיד מלך אשור[98].  וידל ביום ההוא כבוד ממלכת אפרים כי לֻקחה מידה מרבית ארצותיה.  ויתרצה הושע בן אלה אל שלמנאסר, ויכנע מפניו, ויחזקהו על כסא שמרון.  ויכרת הושע ברית עם מלך אשור, וישבע להיות לו עבד נושא מנחה ככל אשר היה אחז.

ומלכות אפרים המדולדלת והמטורפת זה שמונה שנים, נכונה בידו למן היום ההוא  (7034 – 727).  ולא עשה גם הוא את הטוב ואת הישר, אך בכל זאת הטיב את דרכו מכל המלכים אשר היו לפניו, ויזנח את עבודת אלהי נכר בישראל ולא שם עוד משמר למנוע את רגלי יראי ה/ מעלות ירושלמה להשתחוות ולזבוח לה'[99].

אולם אף כי קדם למראה עין עור דק על מחץ אפרים, מֵאֵן שברם להרפא, כי זה ימים רבים אכל בו הרקב באשמת מושליו וכהניו, אשר כלאו כל רוח חיים מפניו, על כן צר כחו לעמוד ביום צרה.  לא כן בית יהודה אשר גם בדחת מושל חסר תכונות כאחז את הודו מחוץ, לא מצאה ידו לדכא כלה את רוחו אשר בקרבו.  הן אמנם כי ימים רבים עברו עוד, עד אשר שב העם כלו אל ה'.  אך יחידים אנשי רוח ואנשי מופת לא חדלו מיהודה מדור דור.  ומתי מספר אלה אשר דבר התורה וחזון הנביאים היו להם לקו עמדו תמיד על משמרתם, ויקוו לעת מצא לחדש את רוח העם.

ועל האנשים האלה נחשב גם חזקיהו בן אחז אשר בו חזו נביאי ה' ויראיו את כליל כל חמדת בית דוד ויקראו לו "שר שלום"[100]  דורש משפט ומהיר צדק[101].  ויהי אך עלֹה עלה על כסא אבותיו  (3038 – 723) אחרי מות אביו, ויתחזק לתת לעמו לב אחד בהשיבו את לב כלם אל תורת אלהי אבותיהם.  ותהי ראשית מעשהו להעביר מן הארץ, את הרוח הרעה השלוחה בין בית ה' ובין בית המלך למן היום אשר אמר עזיהו המלך לשום גם את הכהונה ואת המלוכה לאחדים בידו.  ויקם ויפתח את דלתות היכל ה' אשר סגר אחז אביו, ויאסוף את העם ויערוך לנגד עיניהם את הרעות, אשר מצאו אותם בימי אביו, בעזבם את הדרך הטובה והישרה.  וידבר על לבם דברי מוסר השכל לשוב אל תורת אלהי ישראל.  ואת הכהנים ואת הלוים צוה לטהר את בית ה', מן הטומאה אשר נטמא בימי מלכות אחז.  ויעשו כן הכהנים והלוים, ויכלו את עבודתם בששה עשר לחדש ניסן.  ויהי אחרי כן ויעש המלך ושרי ירושלם את חנכת הבית בעולה ובזבחים בחצוצרות ובכלי שיר.  ותכון עבודת בית ה', ויתחדש כבודו כקדם, ולא הוסיפו עוד מלכי בית דוד לבקש להם גם כהונה, ויהי שלום בין בית דוד ובין בית אהרן הכהנים.

וימי טהרת הקדש עברו את יום הארבעה עשר לחדש הראשון, מועד עשות הפסח[102]  ולא יכלו לעשות עוד את הקרבן הזה במועדו.  ויועץ המלך לעשותו בחדש השני, כי ידע המלך החכם כי אבן חן החג הזה והעבודה הזאת להטות לב איש ישראל אל כל קדשיו.  ויצו המלך ויעבירו קול בארץ יהודה, לבא לחג את הפסח בירושלם.  ואגרות כתובות בהמון לב וברחמים גדולים, שלח המלך חזקיהו אל פליטת בית אפרים, לקרוא גם להם לבא ולחג בתוכם.  ויבאו אנשים מאפרים ומנשה מיששכר זבלון ואָשר[103], ויבאו בתוכם גם בני עבדי שלמה, הלא המה בני יתר עמי כנען, אשר העלה שלמה למס עובד.  ויחגו את חג ה' בתוך אחיהם בני יהודה[104].  והמלך חזקיהו שם את כל לבו לשמח את בני יהודה וישראל וגם את הגרים בני עבדי שלמה[105], וישמח העם מאד על רוח האחוה אשר התעוררה בישראל, כי מימי המלך שלמה לא היתה כזאת בירושלם, כי למיום מותו נחצו שבטי ישראל לשתי ממלכות.

ומשפחות אפרים ומנשה אשר באו לעשות את הפסח, דבקו ביהודה ולא סרו עוד ממנה, ותהיינה עמה לבשר אחד ותעברנה עליהן גם הטובות וגם הרעות אשר חלפו על בית יהודה, ויגלו עמה מקץ ימים רבים בגלותה, וישובו עמה ביום שוב ה' את שבותה[106].

ויהי לפני עשות העם את הפסח ויטהרו את ירושלם מן המזבחות ומן הבמות, ובשוב העם איש לאחֻזתו "וישברו את המצבות ויגדעו האשרים וינתצו את הבמות".  ויהי המעט, כי אבד כל זכר לגלולי אחז אשר עשה "מזבחות בכל פנה בירושלם ובכל עיר ועיר ליהודה לקטר לאלהים אחרים"[107], וישבת חזקיהו למו היום ההוא גם את הבמות אשר העלו עליהם בני העם עולה לה'.  ויהי בית האלהים אשר בהר המוריה המקדש האחד לאל האחד כאשר צוה ה' את משה עבדו[108].  ויצלח ביד חזקיהו הדבר, אשר לא עלה ביד חסידי מלכי בית דוד אשר היו לפניו[109].

ויהי הדבר הזה לשיחה גם בפי מלכי העמים ושריהם, אשר לא שמעו מעודם, כי יעבור עם את אלהיו רק במקום אחד לבדו[110].  ויכתת חזקיהו גם את הנחשתן, הוא נחש הנחשת, אשר עשה משה במדבר לרפא בו את הנשוכים, כי זנה העם אחריו ויקטרו לו.  ולמען חזק את עבודת בית המקדש, ולמען תת לאל יד הכהנים והלוים להורות דעת ה' את העם[111]  החזיק את דברו על העם להביא את התרומה והמעשר מפרי אדמתם, ומעשר הבקר והצאן אל הלשכות אשר הכין בחצרות המקדש, לכלכל את נפשותיהם ואת נפשות ביתם.  ואת עולות התמיד והשבתות והמועדים נתן המלך מכספו[112],  ואת ספי ההיכל צפה זהב[113].  וישב את הכהנים למשמרותם ולמחלקותם, ונכון הדבר מאד כי בדבר הזה שבה נפש הכהנים והלוים לדבקה בעבודת כהֻנתם, אחרי אשר רפתה רוחם מעליה למן היום אשר צרה בהם עין המלכים[114], ויהי בכונן המלך את לבות כל העם אל מרכז אחד, אל אלהי אבותיהם ותורתו ועבודתו, וידבק כל העם ויהי לגוי אחד יצוק ומוצק.  ויחזק לב בני יהודה ויצא חזקיהו בראשם, ויך את עזה ואת כל גבולה וישם את הפלשתים אל משמעתו.  ויקח את נקמתו מן הפלשתים אשר פשעו מיד אחז אביו בצר לו, ויפשטו בערי השפלה ובנגב וילכדו אותו.  אל המלחמה הזאת אזר ישעיהו הנביא את העם חיל בשנת מות המלך אחז[115].

ובימים ההם[116]  אשר החלה יהודה להתנער מן העפר אשר שָפַת אותה אחז מלכה, ירד בית אפרים עשר מעלות אחורנית, עד אשר נטשה לארץ לבלי קום עוד.  לוא היו אזני שבטי ישראל אלה פקוחות לדברי הנביאים, אשר הבינו לאחריתם, וידעו כי גם אשור לא לעולם יכֹן, וכי גם יומו קרוב לבא, כי עתה ידעו כי זאת כל חכמתם בעת הרעה ההיא רק להשָקט במקומם ולשמור שארית אונם אל היום אשר ירפה אשור מאליו את ידו מעליהם;  לאמר:  אל היום אשר יפול ואין מקום לו.  אך המה לא העמיקו לראות, כי כח ישראל הוא נצחו היצוק בו וכי לעת צרה כל חכמתו היא הדעת, כי בארך רוחו יבלה את כל הקמים עליו לרעה.  וגם בדבר הזה הרעו לנפשם מאד, בסורם מאחרי מוסר תורת ה' ונביאיו, ולא העלו על לב, כי השקר ושפת רמיה הם הגדולים בכל מוקשי עם לבני ישראל.  ויעש הושע בן אלה את הרע בעיני ה', וימרֹד במלך אשור אשר כרת עמו ברית, וישלח חרש מלאכים אל סוא[117]  מלך מצרים, ובידם שפעת שמן טוב לו למנחה, ויכרתו עמו ברית.  אז נחרץ הכליון לממלכת אפרים, כי בדבר הרע הזה התעופף גם כבודם, ותסר מהם גם שארית כחם.  ויהי העם, אשר עוד זה לפני חמשים שנה היה נקוב "ראשית הגוים", לחרפה ולקלסה[118]  לכל יודעיו, כגוי אשר אבד לבו.

 

               וַיְהִי ֶאפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב

               מִצְרַיִם קָרָאוּ אַשּׁוּר הָלָכוּ[119];

 

והנביאים אשר עיניהם היו לאמונה גם בכל דברי ממלכות הארצות, הכו את קהל עמם בשבט פיהם על פשע שפתיו.

 

               דִּבְּרוּ דְבָרִים אָלוֹת שָוְא כָּרֹת בְּרִית[120]

               וּבְרִית עִם – אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל[121]...

 

וימריצו את דבר תוכחתם בקול מושל לאמר:

 

               לֹא יָשוּב אֶל – אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאַשּׁוּר הוּא מַלְכּוֹ[122]...

 

וגם בעצם הדבר, היתה העצה הנמהרה הזאת לאסון מאין כמֹהו, כי הקם הקים לו הושע בן אֵלה, בקשרו אשר קשר, את מלך אשור לאויב איום ונורא מבלי העזר בידי מצרים, אף מעט מזער.  ויכֹן מאד משל הנביא אשר המשיל את אפרים "כעֻנה בלי הפוכה"[123]  אשר את עברה האחד אכלה אש ויהי לפחם ומעבר השני לא קרמו אף פניה.  ודבר הקשר אשר קשר הושע בן אֵלה, נגלה עד מהרה למלך אשור, כי בימים ההם קראו אנשי ארצות כנען וצידון לשלמנאסר להושיע להם מיד אֵלוּלֵי מלך צור[124]  אשר מלך עליהם ביד חזקה.  ויהי כי הֻגד למלך אשור דבר הברית אשר כרת מלך אפרים עם סוא, ובראותו כי מנע הושע ממנו את מנחתו, אשר העלה לו מדי שנה בשנה, ויעל על הושע בשנה השביעית למלכו (3041 – 720), בחיל כבד.  ויפוצו אנשי צבאו בכל הארץ[125], ותאכל ותשכל חרבם הנטושה את יושביה[126].  ויצא הושע לקראת שלמנאסר ויעצרהו מלך אשור עמו ולא נתנו עוד לשוב אל עירו וישם עליו משמר[127], ויתץ בעברתו את במות בית אֵל שארית חטאת אפרים,

וירב שם הרג והרס ואבדן[128].  ובשרים אשר שבו ממלאכותם מארץ מצרים עשה שפטים ויכס לפי חרב[129], ויהרס את כל מבצרי הארץ וישד אותם[130], אך שמרון לבדה כלאה ימים רבים את האויב מבא בשעריה.  ורבים ממרום עם הארץ ברחו מפני חיל אשור מצרימה ולא שבו עוד לראות את ארץ מולדתם, ועשרם ובתיהם היו לבז[131].  ויארכו ימי המצור אשר צר מלך אשור על שמרון.  אולם בשנה השלישית הבקיע החיל העירה חמיו ויתעב עלילה[132].  וישרף את העיר באש ויהרסה עד היסוד.  ותהי שמרון לעי השדה[133], ותשבת אפרים ביום ההוא ממלכה.  ויגל שלמנאסר את שארית שבטי בית אפרים, יושבי ארץ כנען אל המקום אשר הגלה את אחיהם שבטי ארץ הגלעד, לחללח וחבור נהר גוזן וערי מדי.  ואת הושע המלך האחרון הוליך שלמנאסר שבי ויתנהו בית הכלא. ולא נשארו בארץ, כי אם פליטים מתי מספר זער שם זער שם[134].ויהי כי באו בני אפרים בעמים ויתבוללו בתוכם[135], ולא היה בהם די כח לב ודעת נפש להנזר אל תוכם לשמור את מולדתם בטהרה, כי את רוח ה' אשר היא היתה נשמה לעמו בקקו בוקקים באפרים, זה כמאתים ושבעים שנה מימי ירבעם בן נבט אשר חטא  ויחטא את ישראל, ואשר היה ראש המסבות לאסון הגוי כלו, הוא שם את העם העצום והרב לשני שברים מכלים איש את רעהו.  הוא הכחיד בנכליו את עצמת עשרת השבטים, ויוליכם אחרי ההבל, וילמדם להמיר את כבודם בלא יועיל, על כן לא עצרו כח לעמוד ביום התוכחה ולהתחזק ביום צרה;  על כן עיפה נפשם ויתרפו ביום הנתשם מעל אדמתם וישכחו את כבודם ואת מולדתם אשר זנחו זה כמה וישכחו גם מלב אחיהם בני יהודה ובנימין[136].  וכיום הזה אבד כל זכר לממלכה ההיא אשר גדול היה שמה לפנים בישראל, וכל הודה וכבודה המונה ושאונה ירדו דומה.

 

   נִדְמֶה שֹׁמרוֹן מַלְכָּהּ כְּקֶצֶף עַל – פְּנֵי – מָיִם[137];

 

ולמיום עלות שלמנאסר למלחמה הזאת האחרונה, החלו הגלות והתפוצה הגדולה לישראל, כי שרי בית אפרים, אשר הלכו מצרימה אל פרעה לא שבו עוד אל ארץ מולדתם.  ומשם יצאו אנשים ויסעו הנגבה ויֻטלו ארצה כוש.  ומאשור נפצו גולי בני ישראל ויתגוררו בארץ עילם ושנער.  ובני ישראל אשר ישבו בחמת הקרובה לארם, למימי ירבעם בן יואש, נגזרו גם הם מעל אחיהם נבי יהודה ובנימין, אשר הם לבדם נותרו בקרב הארץ אחרי גלות עשרת השבטים.  וגם באיי יון[138]  נמצאו בימים ההם זער שם זער שם בני ישראל למכרם ארצה בני יוון[139].  וישאו נביאי ישראל למן העת ההיא את לבם ואת נפשם אל היום אשר השיב ה' את נדחי עמו ממצרים ומאשור[140], אשר עליהם נחשבו גם יתר הארצות הקרובות אליהן, אשר נדחו שמה גולי אבותינו.

ובימים אשר נפצו בני ישראל לארבע רוחות השמים, הביא מלך אשור גוים פוחזים מארץ מרחק לשבת בשמרון קרית ממלכתם ובעריה.  כי כה היה משפט המלכים הערצים בימי קדם להכרית את שם הגוים, אשר כבשו, מעל ארצות נחלתם.  על כן יגלו את הגוי אשר לכדו את ארצו לארץ אחרת רחוקה, ולארץ הזאת הנעזבה מיושביה יביאו גוי אחר לשבת להאחז בה, למען הַסַע תקות העם הגולה הזה מלבו, לנשא את נפשו אל ארץ מולדתו.  על כן בהגלות שלמנאסר את אפרים אל ערי מדי נתש המון גוים קטנים[141]  מבבל מכותה מעוא מחמת וספרוים[142], ויגלם ביד אחד משרי צבאותיו ויושיבם בשמרון ובעריה ויאחזו בערים הנשמות לגוייהם[143], ויביאו עמם גם את עצביהם השונים, ויענדום על הבמות אשר בנו אפרים בערים האלה בשבתם על אדמתם[144]  ויהיו אליליהם הטובים בדמות חית השדה ועוף השמים.  ויעבדו אלה את התרנגול, ואלה את החמור, אלה את התיש ואלה את הכלב.   והספרוים העלו את פרי בטנם באש למלך אשר עשו בתבנית סוס ופרד ואשר קראו להם אַדרמלך וענמלך[145]  ואת ה' לא ידעו ולא יָרַאו.  לעמים האלה אשר עוד השתמרה להם שארית פליטה עד היום הזה בעיר שכם, יקראו בני ישראל "כותים"  אין זאת כי הרבים מהם היו אנשי כותה.

ויהי בהתחלת שבת הכותים בארץ ישראל ותפרץ בם משלחת אריות[146], ויהיו הורגים בהם.  ויאמרו בלבם אין זאת, כי אם חרה בהם אף אלהי הארץ, אשר לא ידעו להתהלך עמו ולמצא חן בעיניו, על כן שלח בהם את האריות.  וישלחו מלאכים למלך אשור להגיד לו את הדבר הזה, ולבקש מפיו עצה ותושיה.  ויצו וישלחו אחד מכהני הבמות אשר הגלו עם גולי אפרים, ויבא ויורם את משפט הקרבנות, אשר יקריבו בני ישראל, ויהיו זובחים את זבחיהם על במותיהם גם לה', ויקדישו גם את ספר תורת משה, אשר הביא עמו הכהן מארץ גלותו ויכתבו להם ספר אשר קראו את שמו יהושע ויהי להם הספר הזה ברבות הימים לאוצר רחב ידים לאסוף אליו את כל כזביהם אשר בדו מלבם, לכסות על מולדתם.  ולא עלה על לבם לקדש גם את יתר כתבי הקדש, כי ספרי הנביאים אשר קמו אחרי יהושע לא נפצו גם בין עשרת השבטים, אשר משם בא להם הכהן המורה, יען כי רוממו הספרים האלה את בית דוד, אשר בו קנאו מלכי אפרים.  אולם בכל היות ביד הכותים תורת משה, עברו עוד דורות רבים ואת אליליהם ואת שקוציהם לא עזבו "את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים".  אך לישראל היו לצנינים כל ימיהם, וכמעט רמה קרנם היו כל מחשבותיהם להרע לאבותינו, להצר את צעדיהם, ולטמון להם מוקשים בכל אשר ימצאו.  ויהי קשה לישראל היום אשר באו הזרים האלה להסתפח בנחלתו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]      השמועה המקובלת הפליגה צדקתו מאד (סוכה מ"ה : ורש"י שם.  ועיין רש"י דהי"ב כ"ו,  ב'.

[2]      דהי"ב כ"ו,  ח'.

[3]      זכריה י"א,  י"ד.  ועיין מוצא דבר :  "עזיהו ויותם זכריה שלום ומנחם".  ועל דבר השלום הזה עיין הערתנו לעיל

        על כבוש דמשק וחמת בידי ירבעם.

[4]      זכריה י"א – י'.  ועיין מוצא דבר הנ"ל ומוצא דבר "המעונים".

[5]      עמוס ד',  י'.

[6]      מ"ב ט"ו,  ט"ז.  מתקבל ומסתבר מאד כי תפסח היושבת על נהר פרת שהיתה גבול צפון א"י בימי שלמה היה

       גבולה גם בימי ירבעם בן יואש ועזיהו שבימיהם היה תחום א"י במלואו.  ויען,  כי קובה היא לחמת היה המצב

       אשר בתוכה חיל בני יהודה.  כי בתנאי זה השיב ירבעם בן יואש את חמת ליהודה למען יהי חיל עזיהו שומר

       הגבול מפני הארמים ומנחם בפחזותו אמר לעשות לו שם ולקרוע את ערי הצפון מיד בני יהודה ולהוסיפן על

       אפרים.  כי דבר זה מתברר בתכלית הברור,  כי בימי מנחם הופרה האחוה בין יהודה ובין ישראל,  ועיין מוצא

       דבר "עזיהו ויותם וכ''"

[7]      עיין יוסיפוס (קדמוניות 1,  11,  IX )  ותמצא,  כי הוא עשה את תרצה למקום עקר מלחמתו ואכזריותו.

[8]      עיין סוף פסוק מ"ב  ט"ו,  י"ט.

[9]      שם אשור לא נזכר במקרא כ"א פעם א' לענין גבולות גן עדן (בראשית ב',  י"ד) שתי פעמים בלוח העמים (י',  י"א. 

       כ"ב),  ושתי פעמים בדברי בלעם יליד הארץ הקרובה לאשור )במדבר כ"ד,  כ"ב.  כ"ד),  ויש מקומות (בראשית

      כ"ה,  ג'.  י"ח.  תהילים פ"ג,  ט)  שאשור הנזכרת שם אינה אלא "שור"  אשר מדרום לא"י.  אבל אשור הגדולה

       הצפונית ובמתכונתה לדברי ימי עמנו,  נזכרת בפעם הראשונה בעניננו בפרשה זו (מ"ב ט"ו,  י"ט)

[10]      ירמיה ג',  י"ז.  נחמיה ט',  ל"ב.

[11]      ישעיה י',  ה'.

[12]      י' – י"א.  ל"ז,  י"ט.  מ"ב י"ט,  י"ח.

[13]      בראשית י',  י"א.

[14]     יונה ג',  ג'.

[15]     בראשית שם י"א י"ב.

[16]     מ"ב י"ט,  ל"ז.

[17]     עמוס ג',  י"א.  מליצת "צר וסביב הארץ !"  אי אפשר לה להאמר,  כי אם על דבר קרוב מאד.  ובזה אחרת,  קרוב

        לימי עמוס,  ובאפרים,  ומצד גוי אחר,  אי אפשר לאמור כ"א בגדודי פול.

[18]     כן עשה פרעה נכה שהוריד את יואחז (מ"ב כ"ג,  ל"ג)  שהוא יוחנן בכור יאשיהו (דהי"א ג',  ט"ו) ולו משפט

        המלוכה וימלך את יהויקים אחיו הקטן ממנו (מ"ב שם ל"ד).  ונבוכדנאצר המליך גם הוא את צדקיהו אחי

        יהויקים (כ"ד,  י"ז.)  שלא היה לו משפט המלוכה בהיות ליויכין שני בנים (דבי"א שם י"ז).

[19]      זאת היא כונת מאמר "ולא עמד שם בארץ"  (מ"ב ט"ו,  כ')  לאמר :  "שם" במקום שהיה למנחם צורך בו

          להכניע ולהכריע את המורדים בו.

[20]      יוסיפוס (קדמוניות שם)  כתב כי חמשים כסף אלה היו לגלגלת מכל ישראל.  ואם כן היו גבורי החיל רק

        הנוגשים.  וישוב זה נכון,  כי אין לאמר "כי על ישראל על כל גבורי החיל".  הוא כלל ופרט שאין בכלל מה

       שבפרט.  ועל הגבורים לבדם הוטל המס,  ראשית כי לא היה אהוב לעמו וחרבו לבדה היתה משגבו,  ואיך יעשה

       את האולת הגדולה הזאת להתבאש עם הגבורים תופשי החרב ואדרבא,  כי שת ידו עמם להיות למעוז לו בשכר

        המגבית שמסר בידם על מנת שיעשירו מפסולת עסק זה.

[21]      זכריה י"א,  ד'.

[22]      שם ה'.  "קוניהן" הוא מנחם שנתן בעד ממלכתו כסף למלך אשור.  "יהרגון"  במלחמותיו שנלחם בבני עמו

       באכזריתו בתרצה ואולי גם בתפסח.  "מוכריהן" הוא פול מלך אשור שהוא היה מוכר ממלכת ישראל בתת לו

       מנחם כסף בעדה,  כאלו היתה שלו.  ומליצת "ברוך ה' ואעשיר" נכונה וקולעת פה מאד,  כי לפי מה שכתבנו נטל

       פול ממון ולא עשה רצון בעלים.  ובכן לא היה לנתינה הגדולה הזאת פרי אחר,  כי אם עושר מלך אשור. 

       "ורועיהם" אלה גבורי החיל שלא חמלו על אחיהם בנגשם אותם.

[23]      ו'.

[24]      זכריה י"א,  ט"ו.

[25]      ט"ז.  ועוד יותר בפסוק י"ז.

[26]     קרוב הוא מאד,  כי מת בתחלואים רעים (י"ז).

[27]      יוסיפוס (קדמוניות שם ) כתב כי גם באכזריותו היה דומה לאביו.  ואולי אלה היו מעשיו שכתוב עליהם "וכל

        אשר עשה" (מ"ב ט"ו, כ"ו).

[28]      דהי"ב כ"ו,  כ"ב.

[29]      עיין הערה לתולדות ישעיהו בפרק האחרון לחלק זה.

[30]     יש להחשיב את מלת "דרכיו" השגויה שתי פעמים (דהי"ב כ"ז,  ו' – ז') ולהבין,  כי מבעת היא שיטה קבועה

         ומיוחדת.

[31]      ו'.

[32]      ה'.  ועיין מוצא דבר "המעונים".

[33]    עולה מפסוק מ"ב ט"ו,  ל"ז.

[34]    דהי"ב כ"ז,  ב'.  ועיין רד"ק.

[35]    הבמות שנחשבו לחטאת מיום הבנות המקדש בימי כל מלכי יהודה שלא מיחו בה.  הרבו להזיק בימים האלה

      יותר.  כי המלך הצדיק הזה היה כתומך בהן.  על כן נאמר על דבר זה "ועוד העם משחיתים" (דהי"ב כ"ז,  כ'. 

     ועיין רש"י ורד"ק)  ומיכה שנבא בימי יותם (מיכה א',  א')  המריץ את דברו מאד "ומי במות יהודה הלא ירושלם"

       (ח'),  לאמר מי אשם בדבר הבמות המתרבות ביהודה,  הלא ירושלם מקום המלכות.

[36]      דבר זה עולה מפסוק מ"ב  ט"ו,  ל"ז.

[37]      יש להתבונן,  כי בימיו התחדשה שררה בביתו אשר לא מצאנוה למלכי יהודה והיא משרת "משנה המלך" (דהי"ב

       שם י"ט).

[38]     מ"ב  כ"ג,  י"ב.

[39]     "אחז... הפריע ביהודה וגו'" (דהי"ב שם י"ט).

[40]       הדמות אשר ערך ישעיה לדרכי שרי יהודה (ישעיה ב',  ו'.  עד ה',  כ"ג)  לא נופלת היא בקדרותה מן הדמות אשר

        ערכו עמוס והושע,  לדרכי בני אפרים.  ושחיתות כזאת אי אפשר להיות כ"א בימי אחז.

[41]      ישעיה ז',  ה' – ו'.  ועל כל דבר אחז עיין מוצא דבר "ימי אחז".

[42]    ישעיה ח' ו'.  ועיין יונתן.

[43]      ט',  ט'.

[44]      ח',  י"ב.

[45]     ד',  כ"ג.  י"ז,  א' – ד'.

[46]      דהי"ב כ"ו,  ט'.  ט"ו,  כ"ז.  ג'.  ועיין קדמוניות 1,  12  I X.

[47]      ישעיה ז',  ב'.

[48]      ד'.

[49]      דבר זה מסתבר מעט גם מאליו.  גם בפסוק "ויביאו דמשק"  (דהי"ב כ"ח,  ה')  יש קצת רמז כי מלחמה ושביה זו

        היתה בשובם מן המצור אשר צרו על ירושלם.

[50]      מ"ב ט"ז,  ו'.  ודבר זה היה סמוך למצור ירושלם,  כי מאורע זה מחובר לשלפניו בפסקת "בעת ההיא".

[51]     יוסיפוס (קדמוניות 1,  12  I X)  ויונתן נטו אחרי הכתיב (מ"ב ט"ז,  ו')  והדעת נותנת כי את המקום הטוב הזה

        נתן רצין לבני עמו.

[52]      אפשר כי על דבר זה חוזרת נבואת "כי יום לה'...  ועל כל אניות תרשיש" (ישעיה ב',  י"ב – ט"ז).

[53]      מקום המערכה לא נודע.  ויוסיפוס (קדמוניות שם) כותב,  כי אחז היה המתגרה במלחמה תחלה ואין בידינו

         להכריע.  על המגפה הגדולה הזאת יכון מאמר "לכן הרחיבה שאול נפשה וגו'" (ישעיה ה',  י"ד).

[54]      יוסיפוס כותב,  כי כל השביה מבנימין היתה (שם) ועל שביה זו שהגלה פקח יכון לדעתנו הכתוב האומר "לכן גלה

       עמי מבלי דעת וגו'"  (ישעיה ה',  י"ג).

[55]      כן עולה מדבריהם "רבה אשמה לנו" (דהי"ב כ"ח,  י"ג)  כי דברי הנביאים היו על לשונם.

[56]      ישעיה ט',  י"א.  "בימי אחז : ארם מקדם ופלשתים מאחור " (מדרש רות א' ,  ב').

[57]      ישעיה א',  ו' – ז'.

[58]      ח'.

[59]      דהי"ב כ"ח ,  כ"א.

[60]      מ"ב  ט"ז,  ט'.

[61]      עמוס א',  ה'.

[62]      הסופרים הקדמונים : הרודוט שְטְרָבו ויוסטין בארו כן מלת "סוריא"  (ועיין הערת גראץ ד"י  148 II).

[63]      מ"ב ט"ו,  כ"ט.  ישעיה ח' כ"ג.

[64]       מ"א ט"ו,  כ'.

[65]      זאת היא כונת "ויאסוף אחז את כלי בית האלהים"  (דהי"ב כג"ח,  ב"ד).  ומתפרשת בפסקת "מפני מלך אשור" 

        (מ"ב  ט"ז,  י"ח).

[66]      מדברי ישעיהו (ישעיה ח' ,  ב')  יֵרָאֶה כי איש חסיד ונאמן היה אוריה הכהן.

[67]     בעקר מקומו כתוב סתם "ויסגור את דלתות בית ה'" (דהי"ב  כ"ח,  כ"ד)  אך מפי חזקיהו אנו שומעים את הדבר

       בפרטו "גם סגרו דלתות האולם"  (כ"ט,  ז')  ובכן היה רק ההיכל סגור והעזרה פתוחה,  ודבר זה מתפרש עוד יותר

      בהוסיפו לאמר "ויכבו את הנרות וקטורת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל" (שם)  ונרות וקטורת

      הלא ידענו,  כי עבודתם היא בהיכל על המנורה ועל מזבח הזהב הנתונים שם.  ועל העולה שסתמה נעשית על

      המזבח החיצון כתוב פה "בקדש" שכונתו לא על כלל ההקרבה,  כי אם על "דם חטאת הכפורים"  הנזרק ביוה"כ.

[68]     ישעיה ט',  א' – ג'.

[69]      ישעיה ח',  ט'.

[70]     ט'.

[71]      הושע ט',  ט"ז.

[72]      ז',  ט'.

[73]      הושע ז',  ג'.

[74]      ה'.

[75]      פרשת י"ב להושע מתחלת "סבבוני בכחש אפרים ובמרמה"  (א') ומזכרת  "רועה רוח...רודף קדים...כזב ושוד"

       (ב'),  כל אשר חיך לו לטעום,  יבין כי הדברים "בבטן עקב את אחיו"  אין להם מקום פה בפי הנביא שהיה לו

       לחוש שמא מתוכם ילמדו לשקר,  כי קלי דעת היו.  אך באמת לא מפי הנביא יצא מאמר זה בראשונה,  כי אם מפי  

       בעלי הכחש והמרמה רועי הרוח ורודפי קדים והוא הוא היה פרי המדוח הרעות האלה,  בבא הנביא להוכיח אותם

       על תרמיהם,  השיבו לו עזי פנים ולצנים שבדור,  כי העקבה אינה מרה רעה ויתלו את סרחונם באילן גדול באמרם 

       "בבטן עקב את אחיו"  על זאת השיב להם הנביא כל מה שעשה יעקב אע"ה במצות ה' וברצונו עשה,  כי הוא היה

       בחירו כי באזנו שרת את א' :  וישר אל מלאך וגו' (ד' – ה'),  ואיכה תערכו את מעשיכם הנבזים אל מעשיו, 

       וכאשר הוכיחם ע לכתם אחרי עיניהם יותר מדי השיבו לו : "ויעבד ישראל באשה וגו'"  (י"ג)  ולבלתי ענות אויל

      באולתו השיא אותם הנביא לדבר אחר לאמר אם זוכרי ימי קדם אתם,  הלא יש לכם לזכור כי הנביא שלוחו של

      מקום הוא "ובנביא העלה...ובנביא נשמר".  "יעל שאתם מבזין את הנביאים ומלעגין לדבריהם הלא בנביא וגו'" 

      (רש"י) ויסים הנביא בחרי אף : "הכעיס אפרים תמרורים וגו'" (ט"ו)  "לבוראו לבזות את נביאיו ולבגוד בו "

      (רש"י).ולדעתנו זאת היתה כל הכעסתם כי תלו את סרחונם באילן גדול.

[76]     הושע ז',  ז'.

[77]      י"ג,  י' – י"א.

[78]      כתוב אחד אומר "  "ויקשר... הושע... וימלך תחתיו בשנת עשרים ליותם..."  (מ"ב ט"ו,  ל')  שהיא שנת ארבע

       לאחז"  (רש"י) וכתוב אחד אומר  " בשנת שתים עשרה לאחז... מלך הושע"  (י"ז,  א')  כיצד יתקימו שני מקראות

       הללו?  אלא על כרחי אני אומר מיום מות פקח עד שנת השתים עשרה לאחז לא נכונה הממלכה ביד הושע,  כאשר

       יתבאר מן הפסוקים שנביא להלן.

[79]      ישעיה ט',  י"ח – כ'.

[80]      הושע י', ב'.

[81]      ג'.  יתבונן הקורא במאמר "אין מלך לנו"  שהוא לדעתנו         הפסקה הגדולה שהיתה בין מלכות פקח למלכות

       הושע ומאמר "והמלך מה יעשה לנו"  מביע את כל יאושם שהתיאשו ממלכי אפרים בכלל הדבר לאמר :  וגם אם

       יעמוד לנו מלך,  מעין המלכים שהיו לנו,  היושיענו?

[82]      "כי ימים רבים ישבו ב"י אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים"  (ג',  ד')  פסוק זה לדעתנו

       לשעתו נאמר ויש בו מעין הפסוקים שהבאנו זה מעט.  ופסוק "אחר ישובו וגו'"  (ה')  מביע את הרהורי תשובת      

       יחידי סגולה אל ה' ואל בית דוד ואל אמנתם בגאולה האחרונה,  כי כל מקום שנאמר "באחרית הימים" כונת

       הנביא לימות המשיח.

[83]      ה',  ו'.

[84]      ו',  ד'.  בשלשה פסוקים הראשונים לפרשה זו יביע הנביא את הרהורי תשובת רבים מבני אפרים,  אשר ישחרו

       את ה'  "בצר להם" (ה',  ט"ו).

[85]      ה',  ד'.

[86]     "וירא אפרים את חליו ויהודה את מזורו וילך אפרים אל אשור וגו'"  ( ה',  י"ג)  חציצת זכרון יהודה בין "וירא

       אפרים" ובין "וילך אפרים" יכריענו לאמר : כי פירוש הכתוב הוא כך : בעצם הדבר שראה אפרים את חליו ראה

       יהודה את מזורו,  לאמר :  את רפואתו.  ודבר זה הוא ברית מלך אשור שהיתה כרותה לאחז ולא לבית אפרים. 

       על כן התקנא אפרים באחז וביהודה ויעש גם הוא כמעשיהם "וילך אפרים אל אשור".

[87]    הושע י',  ו'.  "אשור...יָרֵב " הנאמרים ה',  י"ג ונשנים פה יתנו מקום להחזיק,  כי שני מקראות אלה מוסרות

       מאורע אחד הם.  ומאמר "גם אותו"  שבתחלת הפסוק יעיד על אמתת קבלת רבותינו,  כי גם העגל שבדן כבר הלך

        אשורה באמרם :  "בשנת עשרים לפקח בא תגלת וגו'  נטל עגל הזהב שבדן והלך לו"  (ס"ע  כ"ב)  ומי יודע אם

       מאמר "עליו יגילו"  איננו מקרא קצר עומד בפני עצמו.  ופירוש כל המקרא כך "כי אבל עליו עמו וכמריו" 

       המחזיקים בו מצד זה,  וכת אחרת כנגדם "עליו יגילו".  כי לפי העולה מן הכתובים היו אוהבי אשור נכבדים

       בעיני הנביאים מאוהבי מצרים.  ואפשר כי היו אוהבי מצרים מחזיקים יותר בעגל אלהי מצרים.  ואולי גם בשביל

       הדבר הזה אצו אוהבי אשור לתת את העגל מנחה למלך אשור,  "וכמרו עליו יגילו" קשה להתישב בדרך אחרת.

[88]    ח',  ט'.  "פרא בודד לו" חוזר על כורחנו למלת אשור,  כי שלפניו ושלאחריו נאמר על אפרים ובלי רבים ופסקה זו

       נאמרה בלי יחיד.  ועל מדה רעה זו של אשור לטול ממון מבלי עשות רצון בעלים אמר ישעיה  "ואשור באפם

       עשקו"  (נ"ב,  ד')  ולשון עשק נופלת לא על חמס גמור,  כ"א על בגידה בעיניני ממון בבעל ברית.

[89]      "והוא לא יוכל לרפא לכם"  (הושע ה',  י"ג).

[90]      מ"ב י"ח,  כ"א.  ישעיה ל"ו,  ו'.  יחזקאל כ"ט,  ו'  - ז'.

[91]      שם ט"ז.

[92]      כ"ג ה',  ח'.

[93]      על כן קרא הושע להליכה ההיא "תשובה"  שהיא חזרה למקום הראשון (הושע ח',  י"ג.  ט',  ג'.  י"א,  ה').

[94]      ישעיה כ',  כ"ג.  דהי"א ה',  כ"ו.  ועיין פירוש שד"ל על "דרך הים" (ישעיה שם).

[95]       הושע י',  י"ד.  ועיין ראב"ע ורד"ק בשם אביו,  ופי' רי' ייטלש.

[96]      המקומות הנקובים בדהי"א (ה',  כ"ו)  נקבו גם במ"ב (י"ז,  ו'.  י",  י"א)  ובשני המקומות האלה מסים "וערי

        מדי".  בדהי"א שם נמנה גם "הרא" לפני נהר גוזן,  ולדעתנו "הרא" הוא "חרן" כי כן נמנתה עם גוזן "את גוזן

        ואת חרן"  (מ"ב  י"ט,  י"ב.  ישעיה ל"ו,  י"ב),  וחרן זו שנמנתה בשני מקומות אלה עם "בני עדן"  נזכרה עם

       "עדן" גם ביחזקאל (כ"ז,  כ"ג).

97      דהי"א ה', ו'.

[98]      ישעיה פרשה ט"ו ופרשה ט"ז.

[99]      "עמד והעביר פרוסדאות שהושיב ירבעם בן נבט על התחומין שלא לעלות לירושלם" (ס"ע,  כ"ב)  "שבטל הושע

       בן אלה פרוסדאות שהושיב יב"ג על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר :  "לאיזה שירצו יעלו"  (תענית ל"ג). 

       "אותן פרוסדאות שהושיב ירבעם על הדרכים,  כדי שלא יעלו ישראל לרגל,  בא הושע ובטלן ואעפ"כ לא עלו

       ישראל לרגל" (גיטיןפ"ח).  פרוסדאות PRAESIDIUM  שמשמעו לעניננו משמר או מארב.  – ואם נבטל את

       הגירסה האחת מפני השתים היה עקר הגזרה העליה לרגל,  ואותה בטל הושע,  ודבר זה מסתיע מן המקרא 

       (דהי"ב ל',  י"א),  ומאמר "ואעפ"כ לא עלו ישראל לרגל"  חוזר על רוב הקהל ולא על כלו.

[100]      ישעיה ט',  ה'.

[101]      ט"ז ה'.

[102]      לא רחוק הוא,  כי מיתת אחז ועלות חזקיהו על כסאו היו סמוכים מאד לניסן,  על כן תקפה עליו השעה,  להחל

       את מעשהו ברח ניסן.  ואולי יש לפרש בשנה הראשונה "בחודש הראשון למלכו"  (דהי"ב כ"ט,  ג') :  ראשון גם

      לחדשים גם למלכותו.

[103]     דהי"ב ל',  י"א,  י"ח.

[104]      עיין הערתנו צד 128 הערה 5 על פסוק הושע ג' ה'.  [הערה מס' 82 לעיל במהדורת פרויקט בן-יהודה]

[105]      "הגרים"  דהי"ב ל' כ"ה.  ועיין שם ב' ,  ט"ו.  ודהי"א כ"ב,  ב'.  ועיין עוד מ"א ט',  כ' – כ"א.

[106]     דהי"א מ',  ר' – ג'.  דהי"ב ל"ד,  ט'.

[107]       שם כ"ח,  כ"ד – כ"ה.

[108]      דברים י"ב,  י"א – י"ד.

[109]      מ"א ט"ו,  י"ד.  כ"ב,  מ"ד.  מ"ב י"ב,   ד'.  י"ד,  ד'.  ט"ו,  ד'.  ל"ה.  י"ח,  ד'.

[110]     מ"ב י"ח,  כ"ב.  ישעיה ל"ו,  ז'.

[111]      "למען יחזקו בתורת ה' "  (דהי"ב ל"א,  ד').

[112]      דהי"ב ל"א,  ג'.

[113]      מ"ב י"ח,  ט"ז.

[114]      דבר זה עולה מן הכתוב האומר "והכהנים והלוים נכלמו ויתקדשו וגו'"  (דהי"ב ל',  ט"ו)  וכלימתם זו אין זאת, 

       כי אם כלימת התרשלותם להתקדש בזמן שכל העם הזדרזו בדבר זה.  והכהנים התרפו עוד יותר בעבודתם מן

       הלוים "כי הלוים ישרי לבב להתקדש מהכהנים"  (שם כ"ט,  ל"ד).

[115]      ישעיה י"ד,  כ"ח – ל"ב.  ופסוק כ"ט מבואר שם,  והדלים והאביונים האמורים בפסוק ל' כי "לבטח ירבצו" הם

       אנשי ערי הנגב והשפלה אשר גרשום הפלשתים מנחלתם בימי אחז.  ובימי חזקיהו ישובו לשבת שם לבטח "כי

       מצפון עשן בא"  : מאשור,  "ואין בודד במועדיו" (ל"א) : לא עם אחד יבא לרגלי אשור,  כי אם עמים רבים.  "ומה

       יענו מלאכי גוי".  שליח הגוי הגדול שליח אשור הלא הוא חרתן אשר במצות אדוניו סנחריב נלחם על אשדוד

       וילכדה (כ',  א')  היאמר ,  כי גם את ציון לכד?  כי חרתן זה הלא "עלה בחיל כבד גם על ירושלם (מ"ב י"ח,  י"ז) 

       לא ! – על ציון לא יאמר כן !  כי אם כה יאמר : "כי ה' יסד ציון וגו'" (ישעיהו י"ד ,  ל"ב).

[116]      בימי ירידת אפרים היו ימי עלית יהודה.  ועיין היטב דברי הנביא (ישעיה כ"ה,  ד' – ה' ).

[117]      לפי דברי חוקרי קדמוניות היה סוא זה,  כושי שלכד את מצרים וימלך עליה בשנת 2995 עד שנת 3045 ושמו

       בשפת כושית "שובך"  או שַבַּכוֹ SABAKO .

[118]       הושע ח',  ח'.  ט',  י"ז.

[119]      ז',  י"א.

[120]      י',  ד'.

[121]      י"ב,  ב'.

[122]      י"א,  ה'.

[123]       ז',  ח'.

[124]      קדמ' 2,  14  X I.

[125]      "ויעל מלך אשור בכל הארץ" (מ"ב י"ז,  ה')

[126]     הושע י"א,  ו'.

[127]     מ"ב שם ד'.  הרלב"ג והרבנבאל הרגישו מה קשה לקבוע דבר זה לפני המצור ויוסיפוס קובע אותו לאחר המצור

        (קדמוניות 1,  14,  X I)  ולדעתנו יש לחלק פסוק זה לשני חצאים ולהקדים את העצור לפני המצור ולאתר את

       המאסר לאחריו.

[128]      הושע י',  ח'.  ט"ו.  ואם תתבונן היטב וראית,  כי בשני הפסוקים אלה נסמך סלוק פתאום,  שהוא פירוש

       "נדמה" למפלת בית אל כי "אֳון" גם הוא שם לבית אל ואפשר,  כי במקום זה פגעו שלמנאסר והושע איש באחיו. 

       והמבאר ר"י ייטלש הטיב לכַוֵן את הפסוקים האלה לעצור הושע (באור הושע ח',  ט"ו)  ועד פסוק ט"ו דברי הושע

       נבואה הם,  על כן לשונם לעתיד.  אך פסוק ט"ו פסוק התקימות הנבואה,  על כן לשונו עבר.

[129]     דבר זה מתבאר מן המקרא האומר : "ישובו לא על " (הושע ז' ט"ז) לא מעולה תהיה תשובתם ממצרים ששם

      "היו כקשת רמיה"  בהיותם שלוחים לדבר עבירה.  להפר את שבועת מלכם ולהכשילו ברמיה ושקר.  "ובאחריתם

      יפלו בחרב שריהם"  בידי מלך אשור.  "מזעם לשונם" בשכר הזעם שהביאו על עמם בלשונם.  "זו לעגם בארץ

      מצרים"  זה שכרם הנכון והראוי להם חלף פחזותם ודבריהם הנמהרים הדומים בערכם "ללעג"  בחצר היכל

      פרעה.

[130]     הושע ט' , ו'.

[131]    י"ד,  א'.

[132]    י"ד,  א'.

[133]      מיכה א' ו'.  ומפסוק ז' עולה כי נשרפה.

[134]       ישעיה י"ז,  ו'.  כ"ד,  י"ג.  ע"כ אנחנו מוצאים עוד בימי גדליה בן אחיקם "שמונים איש"  יראי ה' עולים  

        "משכם משלו ומשמרון"  ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה' (ירמ' מ"א ה')  ומלבד שמרון שהיא היתה עיר

       ממלכת אפרים.  "ראש אפרים שמרון"  (ישע ז' ,  ט'.)  הלא היו גם שכם גם שילו ערי אפרים ואם אנחנו רואים

        כמאה

       וארבעים שנה אחרי גלות עשרת השבטים שמונים איש עולים רק משלש ערים הלא מוכח כי נותרו עוד בימי

        הגלות בערי אפרים אנשים אשר לא גלו מהן.

[135]       כחזון הנביא (הושע ז', ח')

[136]      נפלא הדבר,  כי גם זכר יום חרבנם לא נשמר בספר ובדורות הבאים נחלקו הדעות אם יפקדו עשרת השבטים  

        בתוך אחיהם לאחרית הימים (סנהדרין ק"י:)

[137]      הושע י',  ז'.

[138]      ישעיה י"א,  י"א.

[139]      עמוס א',  ו'.  ט'.  יואל ד',  ו'.  ועיין לעיל בימי יהורם בן יהושפט.

[140]      ישעיה כ"ו,  י"ג.  הושע י"א,  י'.  י"א.  זכריה י',  י'.

[141]      הטיב התנא בסדר עולם (כ"ב) לפרש את הפסוק "ויבא מלך אשור מבבל וגו'" (מ"ב י"ז,  כ"ד.)  בפסוק "דִינָאֵי

       וַאֲפַרְסַתְכָיֵא וגו' "  (עזרא ד',  ט'.)ששם נפרטו תשעה עמים בשמותיהם מלבד אשר בפסוק הסמוך לו כתב עוד

       "ושאר אומיא די הגלי וגו'  בקריה די שמרין וגו'" (י)

[142]      "עוא חמת וספרוים" הן "חמת..  ספרוים..  ועוה.."  המנויות בתוך המקומות אשר כבשו מלכי אשור (מ"ב י"ט, 

        י"ג.  ישעיה ל"ז ,  י"ג.)  ולפ"ד חכמי התירים : ספרוים צפונית היא לבבל וכותה היא מדרום לספרוים.

[143]      "גוי גוי בעריהם" (מ"ב י"ז,  כ"ט).

[144]      עיין רש"י ורד"ק מ"ב י"ז,  כ"ט.

[145]      עיין סנהדרין ס"ג :  ודבר זה מתברר לחוקרי קדמוניות.

[146]     ברור הדבר,  כי את גבול יהודה לא עברה משלחת אריות זו.  ע"כ תלו הכותים את הנגע הזה בחסרון דעתם את

       משפטי אלהי הארץ (מ"ב י"ז,  כ"ו)  כי ראו כי שומר הוא את בני יהודה יודעי משפטו ואולי על מלוט בני יהודה

       ממשלחת זו נרמז בחזון הנביא "וכרתי ברית ביום ההוא עם חית השגה" (הושע ב',  כ').