_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי ריב הממלכות

זאב יעבץ

לתוכן הענינים

 

אפרים.  קנאתם העצורה פורצת.  השבטים נקהלים בשכם.  רחבעם בה שמה.  ירבעם ראש המדברים.  שאלת העם ומענה רחבעם.  עשרת השבטים מורדים בבית דוד.  מות אדונירם ומנוסת רחבעם.  ירבעם מולך.  ממלכת אפרים.  יהודה בנימין ושמעון והכהנים דבקים בבית דוד.  רחבעם מולך עליהם.  ממלכת יהודה.  רחבעם מתאזר למלחמה.  שמעיה הנביא מונע אותו ממנה.  בני השבטים אשר ביהודה.  מנורת ירבעם.  תועבות ירבעם.  עבודת אֵפיס ומנרס.  עגלי דן ובית אֵל.  דעות עשרת השבטים משתבשות.  שמורי הבלי שוא.  מצבות ואשרים.  כשפים ועבודת המולך.  שארית יראת ה' בלב שרידים.  במות לשם ה' בארץ אפרים.  הכשר כל העם לכהונת העגלים.  חג בחדש השמיני.  ירבעם כהן גדול לעגלו. העגל כעין אות ברית בין אפרים ומצרים.  בנין שכם ופנואל וכונתו. בנין מבצרים ביהודה.  אחיה הנביא ויעדו החוזה.  הלוים ויראי ה' נאחזים ביהודה.  קלקול רחבעם.  עצבים וקדש.  שישק עולה על יהודה.  כבוש ערי המצודות.  בזת אוצרות המקדש ובית המלך.  תוכחת שמעיה.  הרהור תשובה.  אָבדן עֹשר דוד ושלמה.  בריתם עם מלכי הארצות מופרה.  כבושיהם נקרעים.  ברית רחבעם עם ארם.  אדום לבדה נשארה ליהודה.  קרבות בין רחבעם ובין ירבעם.  מות רחבעם.  ספרי תולדותיו.  מלכות אבים.  זריזותו.  מעכה אשתו ומפלצתה.  מלחמתו ונצחונו על אפרים.  משכיל לאסף על מלחמה זו.  מחלת ירבעם ומות אבים וספר תולדותיו.  אסא מלך יהודה.  תרצה עיר המלוכה באפרים.  מות ירבעם.  נדב מלך אפרים.  מלחמת גבתון.  בעשא הורג את נדב ומולך תחתיו.  מלכות אפרים במטה יששכר.  שם ירבעם בישראל.  מלכות אסא.  כסא דוד מתרומם.  בנין מבצרים.  קון הצבא.  מלחמת זרח הכושי.  תשועה.  שלל ומלקוח.  מזמור על התשועה.  עזריה בן עודד הנביא.  בעור הקדש והשקוצים.  חדוש כבוד המקדש.  ברית העם ללכת בתורת משה.  שרפת המפלצת.  מעכה יורדת מגדולתה.  הבמות ותולדותיהן הרעות.  משפחות וערים מאפרים ומנשה נסבות ליהודה.  קנאת בעשא.  ברית עם ארם.  בעשא וחיל ארם על גבול יהודה.  בעשא בונה מבצר ברמה.  אסא מטה בשחד את בן הדר.  בן הדר נהפך לאויב לבעשא.  קורע ערי הצפון ממנו.  בנין הרמה נשבה.  אסא בונה הגבעה והמצפה.  תוכחת חנני הרואה.  חרון אף אסא.  מתבאש עם הנביאים.  לבו נהפך גם אל עמו.  מלחמות בינו ובין בעשא.  מלוכת בעשא.  רשעתו הבליו ורפיונו.  תוכחת יהוא בן חוני.  מות בעשא.  מלוכת אֵלא בנו.  מלחמת גבעתון.  זמרי הורג את אֵלא ובית אביו ועולה על כסאו.  הצבא ממליך את עמרי.  חצי העם ממליך את תפני.  תבני מת ועמרי מולך.  בנין שומרון לעיר ממלכת אפרים.  רפיון עמרי לפני מלכי ארם.  מעשה עמרי הרעים.  מלוכת אחאב באפרים.  מחלת אסא ומותו.  יהושפט מלך ביהודה.  אֵיתן בית יהודה וחולשת בית אפרים.

2782 – 2843

ובני אפרים לא הפילו עוד מדרכם הקשה להתאוות ליום אשר בו יתנשאו לראש כל שבטי ישראל.  גם בהיות עוד משכן שילה בתוכם, צרה עינם מאד מדי קום שופט מושיע במטה אחר זולת שבט אפרים[1].  ותהי קנאת אפרים בבנימין עצורה כאש בעצמותיהם כל ימי שמואל.  כי אז היתה ארץ בנימין משכן לכל קדשי ישראל;   וכל ימי שאול, אשר איש מבנימן היה למלך.  וביהודה בערה באש קנאת אפרים[2].כל ימי דוד ושלמה.  אך בכל הימים ההם אבדה מהם עצה ותָפלא מהם לעשות דבר, כי גדול היה כבוד שמואל בעיני העם.  ויד שאול דוד ושלמה חזקה מאד.  אך בקום תחת שלמה רחבעם בנו, נער ורך לבב[3]  עושה שקר בנפשו ושומע דברי חלקות[4], ובהמצא בתוכם איש גבור חיל כירבעם בן נבט, הרימו בני אפרים ראש, וישובו את רגלי זקני העם מבוא ירושלמה להמליך את רחבעם בן שלמה אשר ילדה לו נעמה העמונית, וישלחו ויקחו את ירבעם ממצרים, וישימו אותו להם לפה.  ויקראו את רחבעם אל שכם עירם, אשר שם בא כל העם, ויחזיקו את דבריהם על רחבעם להקל מעליהם, מן העול אשר נתן עליהם שלמה אביו.  ויעזב רחבעם את עצת זקני בית אביו, אשר יעצו לו להכנע מפני העם ולדבר אליהם דברים טובים.  ויען מקץ שלשת ימים את העם קשה, בדבר אשר שמו בפיו הנערים אשר גדלו אתו ויאמר:  "אבי הכביד את עֻלכם ואני אוסיף על עלכם, אבי יסר אתכם בשוטים ואני אוסר אתכם בעקרבים". ויהי כשמוע העם את הדבר הקשה ויגעשו מאד ויקראו: "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, לאהליך ישראל! ".  וירא רחבעם כי הסכיל לעשות וישלח את זקן[5]  שרי בית אביו, את אדֹנירם אשר על המס, אל העם לדבר[6]  אליהם ולהשיב את לבם אל ממלכות בית אביו, וירגמוהו באבנים וימת, ויהי כפשע גם בין רחבעם ובין המות ויתאמץ, ויעל במרכבה וימלט על נפשו וינס אל ירושלם עירו.  ותבא מזמת בני אפרים, כי נטה לב כל שבטי ישראל אחרי ירבעם אחיהם, וימליכו את ירבעם בן נבט  (2782 – 979) עליהם.  ותקרא הממלכה הזאת למן היום ההוא ממלכת בית אפרים, אך שבט יהודה דבקו בבית דוד וימליכו עליהם את רחבעם.  וגם שבט בנימן היו אחרי בית דוד ולא סרו ממנו, כי טוב היה בעיניהם לשית ידם עם בני יהודה אחיהם מנטות אחרי אפרים העז והגאה, כי למיום שבת האֹרן בקרית יערים על גבול בני יהודה ובנימן, היו כמעט שני השבטים האלה לאחדים, ולמן היום האשר היתה ירושלם, אשר על גבול שני המטות האלה לעיר ממלכת ישראל, הוסיפו עוד יהודה ובנימן לדבקה איש ברעהו.  ודברי הקושרים המעטים אשר קמו לבנימן בהיותם אחי שאול על בית דוד, הלא המה שבע בן בכרי ושמעי בן גרא שבו ריקם ולא עשו פרי, כי פרי מחשבת מתי מספר היו, על כן נחבא קולם למיום מות שמעי.  וקרוב הדבר מאד, כי גם כל בית אהרן הכהנים אשר כל עריהם היו רק בתוך נחלת מטה יהודה בנימין ושמעון[7]  התחזקו בכל עז להחזיק את ממלכת בית דוד בשלשת  השבטים האלה[8].  ויהי "יום סור אפרים

מעל יהודה"  לאות ולמועד ולפרק חדש בספר תולדות בני ישראל[9].

ויהי אך עלה עלָה רחבעם על כסא אבותיו, ותהי ראשית מעשיו לצאת למלחמה על השבטים הפושעים בו, ולהשיב אליו את המלוכה כלה.  ויקהל את כל בית יהודה ואת שבט בנימן מאה ושמונים אלף איש בחור עושה מלחמה, וישֶב שמעיהו איש האלוהים בדבר ה' אשר בפיו את רגלי רחבעם, ואת רגלי עמו מצאת למלחמה על אחיהם.  וישמעו לו וישובו אנשי המלחמה לביתם.

והאנשים בני עשרת השבטים היושבים בערי יהודה לא סרו גם הם מאחרי בית דוד ולא נטו אחרי ירבעם[10].  וירא ירבעם ויתכונן, כי המקדש אשר בנה שלמה לה' בהר המוריה, מעֹז הוא לבית דוד, כי אבן חן הוא להטות בהדרת קדשו ובגאון תפארתו את לב כל שבטי ישראל ציונה עיר דוד.  ויחשוב מחשבה רעה, אשר שמה את שמו לחרפה לתועבה ולקללה עד דור אחרון.  וישֶב הנבל הבליעל הזה, למען הַוֵת נפשו אל גבול ישראל את עבודת אֵפיס ומֶנְדֶס[11]  אלהי מצרים, אשר ראה אותה בבית שישק מגִנו.  ויכן את עבודת העגל, אשר בער משה איש האלהים בכל עֹז מקרב ישראל.  ויעש שני עגלי זהב ויאמר:  "רב לכם מעלות ירושלם הנה אלהיך, אשר העלוך מארץ מצרים".  וישם את העגל בבית אל על קצה גבול ארצו מנגב, ואת האחד שם בעיר ליש הוא דן אשר בצפון גבול הארץ.  ויערם להטות את לב העם אחרי העגל אשר בדן, למען הסב את עיניהם מאחרי ירושלם, ולהרחיקם מעל גבול יהודה אל ירכתי צפון.  והשנית כי ליש יצא לה שם בתרפיה ובכהניה, מאז הקימו בה את פסל מיכה.  ותשב עוד הפעם המתכֹנֶת הראשונה, כי יהודה היושבת בנגב היתה למקלט לתורת ה'.  ודן היושבת בצפון היתה לארץ פסלים.  ויבן העם במות בכל הערים, ויציבו מצבות ואשרים על כל גבעה גבֹהה ותחת כל עץ רענן.  ויש אשר העבירו את פרי בטנם באש למֹלך.  ויקסמו וינחשו ויעשו את כל הרעה בעיני ה'.  וגם אלה אשר שמרו עוד זער שם את חקות התורה, לא יראו את ה' יראה טהורה "ויהפאו עליו דברים אשר לא כן"[12]  וידברו על אלהי עולם כעל אלהי גויי הארצות[13].  ושרידים מתי מספר היו, אשר בנו מזבחות לה' אלהי ישראל, ויעלו עליהם זבחים.  וייטב דבר הבמות האלה בעיני הנביאים אף כי הבמות בארץ יהודה היו רעות בעיניהם[14].  ולמען קנות את לב כל שבטי העם, מאס ירבעם בשבט הלוי, ויעש כהנים מכל העם.  וכל הבא מקצות העם בפר בן בקר ושבעה אילים ומלא את ידו לכהן בבית הבמות, אשר עשה ירבעם בן נבט.  וגם את נפשו לא שכח ירבעם ויהי הוא לכהן גדול לפסל התועבה אשר הקים ככל אשר היו מלכי כל עמי הקדם כהנים גדולים.  ויעש ירבעם גם חג שבעת ימים בחדש השמיני לעמו כחג הסכות אשר יעשו בני ישראל ביהודה בחדש השביעי וייעד את יום החמשה עשר לחדש השמיני לחנוך את המזבח אשר עשה לעגל.  ויהי בעלות ירבעם על המזבח לכהן עליו, והנה איש האלהים אשר בא מיהודה, נבא את אחרית המזבח וכהניו בידי מלכי יהודה, וידתם את דבריו לאמר:  "זה המופת אשר דבר ה' הנה המזבח נקרע ונשפך הדשן אשר עליו".  ויהי ככלות הנביא לדבר את דבריו ויקרע המזבח ושפך הדשן.  ובכל זאת לא שב ירבעם מדרכו, וישב ויעש כהני במות לגלוליו מכל הבאים אליו, למען מצא הן בעיני דלת העם.  ויקן גם את לב שישק בשומו את אלהי מצרים לאלהי ארצו.  ולמען  הקם צרה לירושלם רבת[15]  בני יהודה ובנימין בנה את שכם רבת בני אפרים אשר הרס אותה אבימלך בן ירבעל בעברתו[16]  וישם אותה ירבעם בן נבט לעיר ממלכת ישראל, ויעבור את הירדן ויבן את פנואל אשר נתץ גדעון[17], וישם שם את אנשיו לבלתי תת שם מבטח לאוהבי יהודה ובנימן במחנים הקרובים לפנואל[18]  אשר אספה אל שעריה גם את איש בשת בן שאול המלך הימני במות אביו.  גם את דוד אבי מלכי יהודה בברחו מפני אבשלום.  ורחבעם ראה, כי חזק ירבעם ממנו ויפתח את אוצרות בית אביו, ויקם ויבן ערי מצור ביהודה ובבנימן למשגב מפני ממלכת אפרים האורבת לבית יהודה, ויפקד על ערי המצֻרות נציבים אשר קרא להם נגידים ויתן בערים ההן מכלת ונשק לרוב למחיה ולמעז לעת צר ומלחמה, וישימו כל מלכי יהודה למן היום את כל לבם להתבצר ולהשגב היטב בארצם.

וִיהוּדָה הִרְבָּה עָרִים בְּצֻרוֹת[19]

והלוים אשר הזניח ירבעם מכהן, נאספו מכל עריהם ויעזבו את בתיהם ואת מגרשיהם.  ויבאו ויאחזו בתוך יהודה ובנימין.  ויבקע עץ ישראל ויהי לשני עצים.  לעץ יהודה ובני ישראל חבריו הלא המה שבט שמעון לוי ויהודה ובנימן, ולעץ יוסף משבטי ישראל חבריו הלא זימה אפרים ויתר השבטים[20]. 

וגם נפש אחיה הנביא הזקן מאד נקעה מירבעם.  ויגד לאשת ירבעם הזות קשה, כי מרה תהיה אחרית ביתו.  ויהי המשא אשר נשא אחיה על בית ירבעם למופת לכל הנבואות, אשר נבאו הנביאים המתגוררים באפרים, על מלכיה[21].  ולמן היום אשר מת אביה בן ירבעם אשר "נמצא בו דבר טוב אל ה' אלהי ישראל" היה בית ירבעם כלו כגפן בוקק בעיני כל יראי ה', וינבא גם יעדו ההזה רעה על בית ירבעם בן נבט.  וישאו פליטי שרידי יראי אלהים אשר בתוך עשרת השבטים את עיניהם אל יהודה וירושלם, ויהי בית דוד בעיניהם המפלט האחד לתורת ישראל, ויבאו מכל שבטי ישראל האנשים הנאמנים לתורת ה' ירושלמה ויהיו למעז לרחבעם היושב על כסא דוד.  וישא רחבעם את פני הכהנים והלוים ושלומי אמוני העם אשר נאספו עליו, וישמע בקול שמעיה הנביא, וילך בימי ראשית ממלכתו בדרך דוד ושלמה אבותיו, אך לבבו לא היה שלם.  ויהי בשנה הרביעית וירא והנה נכונה המלוכה בידו.  ויעזב את תורת ה' הוא וכל ישראל עמו, ויעשו הרע בעיני ה' ויבנו להם במות ומצבות לעצבי עמי כנען, העמים אשר כבש שלמה אביו ויתנם לעבדים.  ויהי גם קָדֵש בארץ.  ויעל שישק מארץ מצרים בשנה החמשית לרחבעם (2787 – 974) באלף ומאתים רכב ובששים אלף פרשים ובחיל רגלי לרוב, לובים, סֻכִּיים וכושים, וילכד את ערי המצֻדות[22].  ויחישו להם השרים היושבים בערים מפלט ירושלמה.  ויבא שמעיה הנביא אל רחבעם ואל השרים ויוכח אותם על דרכיהם הרעים ויכנעו ויאמרו:  צדיק ה'!  ותהי יד ה' על יהודה ולא כלתה עליה כל הרעה.  ולא הכה אותה שישק, כי אם עלה ירושלמה, ויבז את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך, ואת מגני הזהב אשר עשה שלמה, ויעל מעל יהודה וישב אל ארצו, ויחלף כצל כל העֹשר וכל הגדולה אשר נאצרו בה.  גם צֹר גם חמת גם מלכי החתים לא יכלו עוד לעמוד עם רחבעם בברית אשר כרתו עם דוד ושלמה, כי ארץ ממלכת אפרים הפרידה בינם ובין ארץ יהודה.  וגם הגבורה אשר רבתה בימי דוד נשתה זה כמה גם בימי שלמה, כי בניהו בן יהוידע היה כמעט הגבור האחד בישראל בימי שלמה ובהקרע עשרת השבטים מיד בית דוד, נקרעה עמהם גם מואב אשר כבש, ותהי לבית אפרים, כי קרובה היא לנחלת ראובן, אשר גם היא היתה לאפרים, ורק עם טברימון בן חזיון מלך ארם היושב בדמשק, אשר היתה לישראל בימי דוד ושלמה  כרת מלך יהודה ברית[23]  ולבית דוד לא נותרה מכל הארצות אשר לכד דוד בלתי אם אדום לבדה.  אך בכל זאת לא נואשה יהודה מ מלכת ישראל והמלחמות אשר נלחמה יהודה באפרים לא סרו כל ימי רחבעם.  ותכשל יהודה את כחה במלחמתה ולא העלתה מאומה בידה, ותרבינה המהומות על גבול יהודה ואפרים אשר "כֻּתתו איש באחיו"[24].  אך בקרב הארץ פנימה עשה רחבעם חיל, רק את דרכו לא הטיב ולא דרש את תורת ה'.  ותהיינה לו שמונה עשרה נשים וששים פילגשים ותלדנה לו עשרים ושמונה בנים וששים בנות.  ושם אשתו המלכה מיכיהו בת אוריאל מן הגבעה[25]  וימלך שבע עשרה שנה וימת (2699 – 962) בן חמשים ושמונה שנים ויעלו דברי ימיו על ספר בידי שמעיה הנביא ועדו ההֹזה.  וימלך תחתיו אבים בנו.  ויהי אבים איש גבור חיל ונבון דבר ואיש דברים.  ויבן ויפרץ מאד בעוד אביו חי.  ויתן לבו אל ערי המצֻרות לבצרן ולהחזיקן ולכלכלן, ולא היה איש רפה ידים כאביו.  אך גם הוא הרבה לו נשים ותלדנה לו ארבע עשרה נשיו עשרים ושנים בנים ושש עשרה בנות, בחטאות אביו הלך ולא היה לבבו שלם עם ה'.  ואשתו המלכה מעכה בת אבישלום[26] התעיבה לעשות הרע בעיני ה' מאד ותעש מפלצת לאשרה[27]  ואישה המלך לא כהה בה.  אך בכל זאת נמצאו חפץ בדברי ה' לדברי ממלכתו, לא חשך את שפתיו, וידבר על מקדש ה' ועל עבודתו גבֹהה גבֹהה.  ויהיו גם ימי אבים כימי רחבעם, "ללא אלהי אמת וללא כהן מורה וללא תורה"[28], אך במלחמותיו לא התרפה אבים כרחבעם אביו ולא כלה כחו מעט מעט.  ויתאזר עֹז, ויאסף ארבע מאות אלף איש בחור גבור חיל מיהודה ובנימן.  ויסע ויחן הוא וכל חילו על יד צְמָרֵים אשר לבנימן העיר הקרובה לבית אל[29].  וישמע ירבעם ויאסף שמונה מאות אלף איש[30]  ויסע לקראתו.  ואבים לקח עמו את הכהנים וחצוצרות התרועה, למען עורר את האהבה בלב בית אפרים  למראה חמדת תפארת ישראל.  ויתיצב על ההר וידבר עם מחנה אפרים משפטים על עזבם את בית דוד מלכם ואת בית אלהיהם, ועל הדיחם את כהני ה' מקרבם, ויערוך לפניהם את הדר גאון עבודת הכהנים במקדש אשר בירושלם.  עודנו מדבר, ובני יהודה נשאו את עיניהם, והנה שם ירבעם מארב מאחוריהם, למען תת להם את המלחמה פנים ואחור.  ויתנו הכהנים קול תרועה בחצוצרותיהם ויתחזקו בני יהודה ויכו בבית אפרים מכה רבה מאד, וירדפו אחריהם בני יהודה וילכדו את בית אל הקרובה לצמרים ואת יְשָנָה ואת עֶפְרֵין.[31]   ויזמרו "משכיל" משוררי הקדש מבני אסף[32]  על התשועה אשר נתן ה' לבני יהודה בבני אפרים.

בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְקֵי רוֹמֵי-קֶשֶת

הָפכְוּ בְיוֹם קְרָב:

ויער המשורר למוסר את אזן העם, כי "ישימו באלהים כסלם ולא ישכחו מעללי אֵל ומצותיו ינצרו".  ויזכירם את חסדי ה' אשר הפליא לעמו מיום הוציאו אותם ממצרים, ואת אֹרך רוחו לכפר להם את כל חטאותיהם אשר חטאו לו.  ויעבר בשפה רוממה מאד את כל המוצאות את עמו בימי השופטים ואת חרבן שילה, כי "מאם ה' באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר" ויבחר בשבט יהודה, בבית דוד ובהר ציון וייסד את מקדשו בארץ לעולם.

וירא ירבעם את שברו ויחל ויאָנש ולא נרפא עוד נרפא מחליו זה כל ימי חייו[33].  ומי יודע את המכות אשר חלה עוד אבים בממלכת אפרים, לולא בא יומו ועודנו באבו, כי מקץ שלש שנים למלכו שכב עם אבותיו וימלך אסא בנו תחתיו (2802 – 959) ושם אשת אסא המלכה, עזובה בת שלחי[34].  ואת דברי אבים העלה עדו הנביא על ספר.

וירבעם חי עוד שתי שנים אחרי מות אבים אויבו אשר הכשיל כחו מאד.  ולא שב עוד ירבעם לאיתנו עד יום מותו ממחלתו אשר חלה בימי מלחמת אבים.  וימת ירבעם בתרצה[35]  אחרי מלכו שתים ועשרים שנה, כי בתרצה העיר היפה מאד[36]  שם את כסאו, וישימה לעיר הממלכה ולא הרבה לשבת בשכם[37]  וימלך נדב בנו תחתיו  (2804 – 957).  ויהי נדב נופל מירבעם לעצה ולגבורה, אך מחטאות אביו, לא הפיל דבר ויחטא גם הוא את ישראל.  ויהי בשנה השנית למלכו, ותהי לו מלחמה בפלשתים אשר נאחזו בגבתון עיר הלוים[38], אשר בנחלת דן, אחרי נעזבה מן הלוים אשר עזבו את עריהם ויעלו ירושלמה בראשית ימי ירבעם.  ויבא נדב וכל עם המלחמה ויצורו על גבתון להבקיע ולהשיבה אליהם ויקשר עליו הגבור[39]  בעשא בן אחיה איש יששכר וימיתהו, ויעל על כסאו וימלך תחתיו  (2805 – 956(.  ויהי בשבתו על כסאו וישמֵר את כל בית ירבעם, ולא השאיר לו כל נשמה.  וישב ה' את רעת ירבעם בראשו וימת לו כל זכר מתחת השמים.  ויהי שם ירבעם בן נבט לחרפה ולקללה בישראל לדור דורים, ויֵחָשב לראשית כל חטאת.  ואף כי ישבו אחריו מלכים לכסא אשר הרבו לחטֹא גם ממנו, נחשבה חטאתו הקשה לעקר וחטאות הבאים אחריו רק לתוספת, כי הוא היה הראשון למלכי ישראל אשר הרים יד בתורת משה, על כן היה ירבעם בן נבט לצלם דמות החטאות והמדווחים כבל אשר היה משה איש האלהים לכליל צדקת ה' ומשפטיו.[40]  ויהי במות ירבעם ותסֹב ממלכת אפרים ממטה אפרים אל מטה יששכר.

ובעצם הימים ההם אשר אבד שריד לבית ירבעם, היה ה' עם בית דוד וישב הבית הגדול והנאדר ההוא לעשות חיל, כי אסא אשר מלך תחת אבים היה גם הוא כאביו איש אשר רוח גבורה נוססה בו[41].  אך נעלה עליו ביראתו, אשר ירא את ה' באמת ובתמים.  ויהי אך עלֹה עלה על כסא אביו, וישם את כל לבו להשיב את לב כל העם אל התורה והמצוה, אך ככל אשר עזב את דרכי רחבעם ואבים אבותיו בכל דבר תורת ה', כן דבק בדרכיהם בכל דבר הממלכה והצבא, וידבר על לב עמו ויתמכו בידו, ויבן עוד ערי מצֻדה ויָסָב את הערים "ומה ומגדלים דלתים ובריח".  וילמד את בני יהודה מלחמה, וירב את צבאו גם מצבא אביו הרב, ויהי לו שלש מאות אלף נושא צנה ורמח ומאתים ושמנים אלף נושא מגן ודורכי קשת.  ותעמודנה לו עשר שנות מלכותו הראשונות, אשר שקטה ארצו מכל מלחמה, להגדיל את כח עמו בקרב הארץ.  ועם בן הדר מלך ארם חדש את הברית אשר כרתו אבותיו עם טברימון אביו[42].  ויהי מקץ עשר שנים[43], ויגיחו הכושים והלובים מירכתי תימן כאלף אלפי איש ושלש מאות רכב להם וזרח הכושי[44]  בראשם  (2812 – 949).  ויבקיעו אל ארץ יהודה ויחנו במָרֵשה.  ויצא אסא וכל חילו ויערך לקראתו בגיא צפתה.  וישא המלך תפלה ויאסר את המלחמה, וינגפו הכושים לפני אסא ולפני מחנהו, ויפוצו וינוסו, ותפֹל הכבודה ביד בני יהודה וירדף אסא אחריהם, ויהדפם עד גרר, ויך את כל ערי הפלשתים אשר סביבות גרר, אשר נאחזו בהן הכושים ואת אהלי המקנה ויבז אותן, ויכרֵת כל אכל מפי הכושים, וירבו בתוכם חללי הרעב אשר נפלו מאין מחיה כחללי החרב אשר מתו בידי אנשי המלחמה.  ויגדל גם המלקֹח אשר בזז העם מן הכושים צאן וגמלים הרבה מאד.

ויעלו משוררי הקדש את תפלת המלך אשר התפלל בצאתו למלחמה ואת דבר הישועה על מזמור נעים מאד[45], ויתנוהו על יד המנצח לאסוף אותו בתוך שירי הקדש אשר ישירו בבית ה'.

ועזריהו בן עודד היה נביא ביהודה בעת ההיא.  ותהי לו התשועה הזאת לפתחון פה.  ויצא לקראת המלך ולקראת עם המלחמה בשובם מהכות את הכושים ויערוך לפניהם את העמל ואת התלאה אשר מצאו את הארץ כל ימי רחבעם ואבים בעזוב העם את תורת אבותיו ואת התשועה אשר הפליא ה' ביום מלחמת זרח בשובם אל אלוהיהם.  וידבר על לבם, להרים את קרן תורת ה' בארץ ממלכתו.  וישמע אסא לקול הנביא, ויבצע את הדבר אשר היה עם לבבו מיום היותו למלך.  ויעבֵר את הקָדֵש מן הארץ, ואת השקוצים ואת הגלולים אשר נעשו בימי אבותיו, וישם את לבו אל המקדש ה' לגדל את כבודו.  ויחדש את המזבח ויקדש כסף וזהב וכלים מאוצרות אביו ומאוצרותיו, ויבֵא אל בית ה'.  וככלותו לטהר את הארץ בשנת חמש עשרה למלכו, הקהיל את כל העם ירושלמה ויכרות עמם ברית בבית ה' ביום חג השבועות (2817 – 944) ללכת בתורת ה'[46].  ויסר את מעכה אֵם המלך מגבירה, על אשר עשתה מפלצת לאשרה, ואת המפלצת הֵדֵק וישרף בנחל קדרון.  ויסר אסא את לב העם מאחרי אלהי העמים, ולא עבדו אותם עוד, אך לא מצאה ידו להטות את לב העם לעבוד את ה', רק במקדשו האחד.  ויזבח העם ויקטר לה' אלהי ישראל אך איש איש בבמה, אשר הקים לו.  ויהי דבר הבמות גם לעון בעיני ה', גם למוקש לכל דבר העם, כי נפוצו למשפחותיהם ולא היה להם לב אחד.

ואנשים היו מאפרים ומנשה אשר רפתה רוחם ממלכת בית אפרים, אחרי אשר נסבה למטה ישככר, ויהי בהכָּרת תומך שבט לבית יוסף'  ויבחרו לסור למשמעת מלכי יהודה לבית דוד מלכי הכבוד, מעבוד את בעשא הקושר, אשר זה מעט הורם מן העפר.  ובזכרם את בית דוד, זכרו גם את ה' השוכן בציון ויבאו ויגורו בתוכם[47]  ויט אסא את ידו גם על ערי אפרים הקרובות אל גבולו[48]  ויושביה לא התקוממו לו, כי נקעה נפשם בסתר מבית בעשא.  וירא בעשא, כי אסא מלך יהודה הולך וגדל ומרחיב גבולו צפונה, וכי נטו אחריו אנשים גם מבית יוסף, ויכֹרת עם בן הדד בן טברימון מלך ארם ברית[49], ויעל בשנת שש עשרה לאסא[50]  (2818  - 943)  על יהודה הוא ואנשיו וחיל ארם.  ויבן את הרמה לעיר מבצר, למען שים מצב בתוכה, לבלתי תת לאיש מבית אפרים לבא ארצה יהודה, ולאיש מבית יהודה לבא אפרים ומנשה לדבר על לבם לשוב אל בית דוד.  ולא יצא אסא לקראתו בחרב שלופה, כי ירא את האדמים, ויִכֶּר אסא מפני בעשא תעלה עמוקה ורחבה למנוע אותו מבא אל ארצו[51].  ויקח את אוצרות הכסף והזהב האצורים בבית ה' ובבית המלך, וישלח ביד עבדו מנחה לבן-הדר מלך ארם, וידבר ביד מלאכיו על לב בן הדר להפר את בריתו, אשר כרת זה מקרוב עם בעשא מפני הברית הכרותה מאז בין מלכי ארם ובין מלכי יהודה.   וישמע בן הדד אליהם, וישלח את שרי החילים אשר לו ויכו את ערי הצפון אשר לדן ואשר לנפתלי.  וישמע בעשא ויעל מעל יהודה, ויחדל מבנות את הרמה.  ויקח אסא את אבני הרמה ואת עציה ויבן בהן את גבע ואת המצפה.  ויוכה הנני הראה את המלך אסא, על אשר לא נשען הפעם על ה/, אשר נתן לו כח להכות את הכושים, אשר היו רבים מאד ורכב ופרשים להם, וישען על מלך ארם אשר שת ידו עם בעשא מכהו, ולא יצא לקראת שניהם בזרוע נטויה.  אף כי חיל שניהם מעטים היו ממספר הכושים וכל אנשיהם רק חיל רגלי המה;  כי לוּ התחזק אסא לקראת חיל ארם, ולא התרפס לפני מלכם, כי עתה הכה גם את ארם הצוררת לישראל.  אך עתה, כי נכנע מפניו, נתן חרב בידו וביד בעשא להלחם ביהודה למן היום ההוא[52].  ויהי המעט מאסא, כי לא שמע לקול הנביא, כי בערה בו חמתו ויתנהו אל בית המהפכת, ויסר לבו מאחרי הנביאים למן היום ההוא[53], ויהפך לבב אסא גם אל עמו למן היום אשר עזב את נביאי ה', ולא היה להם לאב כבראשונה, ויש אשר רצץ אץ העם.  ודבר הנביא בא כי קמו מלחמות בין בעשא ובין אסא למן העת ההיא כל ימי שני המלכים האלה[54].

ובעשא השחית את דרכו, וילך בכל חטאות ירבעם ויוכיחהו יהוא בן חנני הנביא תוכחה נמרצה מאד, וינבא לו את הרעה אשר תמצא את ביתו ככל אשר מצאה את בית ירבעם, ויוכיחהו גם על חמתו האכזריה[55]  אשר הניח בבית ירבעם.  ויהי המעט מבעשא, כי החטיא את ישראל בהבליו ובחטאותיו ותקצר גם ידו בכל דבר הממלכה ולא עצר כח להוציא מיד הפלשתים אף את גבתון הקטנה אשר צרו עליה בני ישראל ביום הכותו את נדב בן ירבעם בקשרו עליו.  וימלך בעשא ארבע ועשרים שנה, וימת בשנת עשרים ושש לאסא מלך יהודה.  וימלך אֵלה (2828 -932) בנו תחתיו, וילך גם הוא בכל חטאות אביו ולא סר מהם.  ויהי בשנה השנית למלכו ועמרי שר הצבא וכל צבא בית אפרים חונים על גבתון, ואֵלה יושב בעיר ממלכתו בתרצה.  ויהי היום וילך המלך אֵלה אל בית ארצא שר הבית וישת שם וישכר.  ויקשר עליו זמרי שר מחצית הרכב ויכהו שם וימיתהו (2829 – 932), וישב על כסאו וילכֹד את המלוכה בתרצה, וימהר וישמד את כל בית בעשא, ואת כל קרובי המלך ואת כל אוהביו, וישמע עם המלחמה את מעשה זמרי וירע הדבר בעיניהם וימליכו את עמרי[56] שר הצבא בתוך המחנה.  ויעל עמרי וכל העם מעל גבתון, וימהרו וילכדו את תרצה ביום השביעי למלך זמרי.  וירא זמרי, כי כלתה אליו הרעה, ויבֹא אל ארמון בית המלך וישרֹף אותו עליו באש וימֹת.  אך גם אחרי מות זמרי לא התחזק עוד עמרי על כסא ישראל, כי לא כל העם שמע לקול שר הצבא, אשר המליכו אנשיו אותו במחנה.  ויהי חצי העם אחרי איש ושמו תִכני בן גינת להמליך אותו ורק חצי העם נטה אחרי עמרי.  ויֵחַלק העם חמש שנים[57]  וימת תכני בשנה החמישית למות אֵלה בן בעשא וזמרי, ותעל יד אנשי עמרי על אנשי תכני ותהי המלוכה לעמרי לבדו (2833 – 928) ויהי מקץ שש שנים אחרי הכות זמרי את בית בעשא, וירא עמרי כי שרף זמרי את ארמון בית מלכי אפרים אשר בתרצה באש, ויקן הר נחמד ומבֹרך מאד אשר יצא לו שם בכרמיו[58]  ובפרדסיו[59].  וההר רחוק בשתי שעות מעיר שכם ויבן עליו עיר ויקרא את שמה שֹׁמרון[60]  ע שם שֶמר אדוני ההר אשר מידו קנהו, ויגדל ויפאר עמרי את שמרון, ויתן בה את כסאו, וישם אותה לעיר ממלכת בית אפרים  (2835 – 926).  ויהי עמרי מלך גבור[61], רק מפני ארם לא יכול לעמוד, כי לכוד לכד מלך ארם ערים בגבול ישראל ויורש אותן.  וגם בשמרון עיר הממלכה שם חֻצות לבני אדם[62], אך בינו ובין אסא מלך יהודה לא היו מלחמות.  ומבלעדי זאת לא נבדל עמרי מכל המלכים אשר היו לפניו, כי אם בדבר האחד הזה, כי הרבה עוד הרע מהם, ויוסף עוד על חטאותם[63], ויקראו אחרי כן לדרכו הרעה ולעלילותיו הנשחתות:  "חקות עמרי"[64]  וימת עמרי אחרי מלכו על עשרת השבטים שתים עשרה שנה וימלך אחאב (2841 – 920) בנו תחתיו.

ואסא מלך עוד על יהודה כשלש שנים אחרי עלות אחאב על כסא אפרים.  ויחל אסא את רגליו בשנת השלשים ותשע למלכו, וימת בשנת ארבעים ואחת למלכו.  ויקבר בכבוד גדול מאד.  וימלך תחתיו יהושפט (2843 – 918) בנו אשר ילדה לו אשתו עזובה בת שלחי.  וירא אסא מלך יהודה בימיו ששה מלכים יושבים על כסא אפרים את ירבעם ונדב בנו, את בעשא ואלה בנו, ואת עמרי ואחאב בנו, וירא שני בתי מלוכה בישראל הלא הם בית ירבעם ובית בעשא נשמרים בידי עבדיהם עד בלתי השאיר להם שריד ופליט, וכסא בית דוד נכון, ובכל התלאות העובדות עליו לא נמוט, כי קדש היה בעיני בני יהודה ובנימן ובית הלוי, כסא בית דוד משיח ה'.  ויהי בית ה' ובית המלך סכוכים יחד על כן היתה שארית לבית המלוכה ביהודה, כי עצם מעצמותם היה ורוח מרוחם, לא כן בתי המלכות באפרים, ומעֻזם הלא הוא עבודת אלהי הנכר כי זמורת זר היו על אדמת ישראל, על כן לא הכו שרש ועל כן נדפו מפני כל רוח.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 

 



[1]     יזכור נא הקורא את תלונתם על גדעון ועל יפתח.

[2]   קנאת אפרים ביהודה נחשבה לרעה גדולה (ישעיה י"א,  י"ג.)

[3]     דהי"ב י"ג,  ז.

[4]    "קטני עבה ממתני אבי"  (מ"א י"ב,  י'.).

[5]    אדונירם הוא שם הדורם או אדורם במלואו והוא היה עוד שר בסוף ימי דוד (ש"ב כ',  כ"ד.)  ואולי ידע העם,  כי הוא היה מראשי זקני בית שלמה,  אשר יעצו את רחבעם להכנע מפני העם על כן בטח רחבעם,   כי ישאו העם את פניו.

[6]     ועיין רד"ק  (מ"א י"ב,  י"ח)  ורלב"ג  (מ"ז)

[7]     יהושע כ"א,  ד'.

[8]     אין ספק,  כי גם שבט שמעון המוקף בנחלת בני יהודה,  לא מרד בבית דוד.  ואף כי כתוב בימי אסא "ויקבץ את

      כל יהודה ובנימין והגרים עמהם מאפרים ומנשה ומשמעון,  כי נפלו עליו ישראל לרוב".  (דהי"ב ט"ו,  ט')  יש לנו

      לישב פסוק זה על כרחנו,  כי פסקת "כי נפלו"  חוזרת רק על אפרים ומנשה.  ומלת "ומשמעון"  אינה משתתפת  

      עמהם.  כי אם בפסקת "והגרים עמהם"  ולא יותר.  כי גרים היו באמת עמהם בתוך נחלת בני יהודה  (יהושע י"ט,

      א') אך לא נפול נפלו על אסא,  כי משועבדים ועומדים היו לבית דוד מתחלתם.  ואי אפשר בשום פנים להם לנהיות

       משועבדים לעשרת השבטים.  כי רצועה רחבה של ארץ יהודה ובנימין מפסקת ביניהם ובין עשרת השבטים.

[9]     ישע'  ז',  י"ז.

[10]    מ"א י"ב,  י"ז.   ועל האנשים האלה אשר לא היו מיהודה ובנימין  ודבקים בבית דוד נאמר  "ויתר העם"  (כ"ג).

[11]     אפיס היה נעבד בתבנית פר או עגל ומנדס בתבנית שעיר (עיין דהי"ב  י"א,  ט"ו).

[12]     פרשת הדברים האלה מבוארת מ"ב י"ז,  ז' – י"ז.

[13]     "והמה דברו עלי כזבים"  (הושע ז',  י"ג).

[14]     מ"א י"ט ,  י,.  ואף כי הבמות נאסרו משנבנה ביהמ"ק לא היה כח בידי חסידי מלכי יהודה עד חזקי/  לעכב בידי

      העם מזבוח לה' על הבמות.  אך בארץ אפרים היו הבמות,  אשר הקריבו לשם ה' מכשירים נאמנים למנוע ע"ז

      מישראל,  על כן לא מיחו הנביאים בידי עושיה ן (שם י"ח , ל')  ורש"י קורא להן "במות יחיד הנעשות לשם שמים" 

      (רש"י שם י"ט,  י').

[15]    "רבה"  הוא לפי דברי שד"ל ז"ל  ראש הערים "הויפמשטאדט".

[16]     שופטים  ט',  מ"ה.  מימי אבימלך עד רחבעם אין זכר במקרא לעיר שכם ועל כרחנו כל השנים האלה בהריסותה

      היתה עומדת.

[17]     ה',  י"ז.

[18]     מחנים ופנואל קרובות היו.  שתיהן היו חניות תכופות ליעקב אע"ה  (בראשית  ל"ב,  ג',  ל"א).

[19]     הושע ה',  י"ד.

[20]     יחזקאל ל"ז  ט"ו.  י"ט.

[21]    עיין מוצא דבר נבואת אחיה והבאים אחריו.

[22]     דהי"ב ב',  ד'.  שמפוליון אחד מחוקרי העמים,  מצא בשנת תקפ"ח או תקפ"ט בקרוניק אשר במצרים,  המון 

       צורות אדם גלופות באבן לשם זכר גבורת המלך שֶשֶנְק – שישק – אשר כבש ערים רבות בתוך ארצות שונות.  ולפי

      השמות אשר עלה ביד חוקרי העמים לכון אל שמות ערי יהודה וערי דן שעל חוף הים,  וערי שמעון ובנימין

      הנחשבות על מלכות יהודה,  נרשמו על הכתובת ההיא הערים האלה :  לבאות,  גבעון,  בית חורון,  אילון,  מקרה, 

      שוכו,  וערערה .  [ לא כמו שכתוב בגראֶץ "ערר" שלא נזכרה בשום מקום]  (גראץ 30 / 429 II)  אך דבר אחד נשמט 

      מידיעתם: שם נמנתה בין הערים הנכבשות "יודהמלך"  וגראץ כון את הנכונה,  כי הוא "יהוד" (יהושע י"ט,  מ"ה) 

      אך מלח "מלך" נפלא ממנו לישב.  ואת זאת משלימים אנחנו שזכינו לשבת במקום זה כשנה וחצי,  כי על יד יהוד

      כאלף אמה מנגב לה,  יש מקום שהערבים קוראים לו "נבי מלך"  אך הם מיחדים שם זה ביחוד גמור על קבר

      שנמצא שם.  אך לנו אין ספק כי השם קודם לקבר ומלך היה המקום נקרא.  ואחרי כן כאשר באו הערבים ומצאו

      שם קבר,  הסמיכו את השם ואת המלכות אל הקבר כמשפטם לחבב את הקברים.  אך באמת שם מקום הוא

      ובעלות שישק על יהודה ובנימין ועל ערי דן שבתוכן,  לכד את יהוד ואת המקום הסמוך לו שנקרא.  ויקרא לשני

      המקומות בשם אחר "יהוד מלך".

[23]     מ"א  ט"ז,  י"ח – י"ט..

[24]    דהי"ב ט"ו,  ה' – ו'.

[25]    אֵם יורש העצר היא בכל מקום המלכה והגבירה – ופה יש לנו לקים על כרחנו את השם הנקוב בדהי"ב י"ג,  ב'.  כי

      השם מעכה בת אבישלום הנזכר במ"א  ט"ו,  ב'.   בתורת שם לאשת רחבעם נזכר בסוף תשעה פסוקים בפסוק י'

      גם בתורת שם לאשת אביה.  ודבר זה רחוק הוא,  כי תהיינה שתי נשים שוות גם בשמותיהן גם בשמות אבותיהן, 

      על כן יש להעמיד על חזקתו רק את שם אשת אבים הנקראה מעכה בת אבישלום,  (מ"א  ט"ו,  י'.(  באשר הוא

      נזכר עוד שתי פעמים (י"ג.  דהי"ב  ט"ו,  ט"ז).

[26]     מ"א  ט"ו,  י'.  ואין אבישלום זה אבשלום בן דוד.

[27]     מ"א  ט"ו,  י"ג.

[28]     דהי"ב ט"ו , ג.

[29]     יהושע י"ח,  כ"ב.

[30]    אלף ומאתים אלפי איש חיל מיהודה ומישראל איננו מוגזם,  אם נזכור את מפקד העם שולף חרב בימי דוד,  (ש"ב

      כ"ד,  ט'.) .  ויש לזכור כי מן המפקד ההוא עברו ששים שנה ובכל השנים הרבות ההן התרבה מספר העם ולא

      התמעט.  כי בכל העת ההיא לא היתה כמעט מלחמה בישראל חוץ ממלחמת שישק שלפי הנראה היתה מלחמה

      בזה ולא מלחמת הרג רב,  חוץ מן התגרות הקטנות שבין אנשי יהודה ואפרים על הגבול.

[31]     אולי היא עפרה אשר לבנימין (יהושע י"ח,  כ"ג)  ואפשר  כי גם היא היתה כבושה בידי מלכי אפרים ככל אשר

      היתה בית אל כבושה בידם (מ"א  י"ב,   כ"ט).

[32]    תהילים ע"ח, א'.  מזמור זה נאמר על מלחמת אבים כאשר יוכיח עליו זלזול שבט אפרים ורוממות שבט יהודה

      ונטישת משכן שילה ויסוד מקדש ירושלם ומפלת אפרים ומנוסתם וכח עיקר ענין פרשה י"ג שבדהי"ב חוזר ונראה

      מזמור זה.

[33]     "ולא עצר כח ירבעם עוד בימי אביהו ויגפהו ה' וימת"  (דהי"ב י"ג,  כ')  "לא שמת מיד,  אלא הולך וחסר" (רש"י).

[34]    מ"א כ"ב,  מ"ב.

[35]     סוף היות תרצה לעיר הממלכה,  היא שנת השש לעמרי מלך ישראל  (מ"א  ט"ז,  כ"ג – כ"ד)  ותחלת גדולתה

       היתה מימי ירבעם.  כן נשמע מן הכתוב  ( י"ד,  י"ז).

[36]     שה"ש ו',  ד'.  את מקום העיר אין בידנו לברר אל נכון,  אך דומה,  כי קרובה הא לשכם.

[37]     לשכם כמעט אין זכר עוד בדברי ימי בית ראשון כי אם פעם אחת בתורת טפל קל (ירמיה מ"א,  ה').

[38]     יהושע כ"א,  כ"ג.

[39]     מ"א ט"ז,  ה'.

[40]     אבות ה',  י"ח.

[41]    ט"ו,  כ"ג.

[42]    י"ט.  דהי"ב  ט"ז ,  ג'.

[43]    עיין דהי"ב י"ג,  כ"ג.

[44]    חוקרי ספרות העמים הקדמונים החליטו,  כי זרח הוא  ( OSORKON)  המולך תחת שישק מלך מצרים.  אך

      קרוב מזה,  כי הכושים הנזכרים בימי מלכות בית דוד הם בני יקטן,  אשר התגוררו בימים ההם בגלילות ים סוף, 

      ואשר ברבות הימים נהפך מראיהם במשכנם בדרום אזיא למראה שחור אף כי בני שם היו.

[45]     מזמור כ'.  ועיין מוצא דבר "בירורי המאורעות מתוך מזמורי תהלים".

[46]     דהי"ב ט"ו,  י'.  ושם כתוב "בחדש השלישי"  סתם.  אך כבר העירונו לעיל בדברי ימי שלמה,  כי פסוק "שלש

      פעמים בשנה"  (מ"א ט',  כ"ה)  מתבאר במקום אחד "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות"  (דה"יב ח',  י"ג.), 

      ובכן מתקבל הדבר גם במקום זה,  כי קבוץ שנאמר בו "ויקבצו בירושלם בחדש השלישי",  היה בזמן קהלה לכל

      הקבוע בחדש זה.  שהוא חג שבועות.

[47]     דהי"ב  ט"ו,  ט'.

[48]     שם ח'.

[49]    מ"א  ט"ו,  י"ט.  דהי"ב ט"ז,  ג'.  ודבר לכת חיל ארם עם בעשא עולה מפסוק  "על כן נמלט חיל ארם מידך"  (ט"ז, 

      ז')  ודבר זה מפורש בסדר עולם "ובאותה שעה כרתו ברית מלך ישראל ומלך ארם לעלות ולהתגרות באסא"  (ס"ע, 

      ט"ז) 

[50]    בעל סדר עולם מבקר היטב את הפסוק האומר :  "ובשנת שלשים ושש למלכות אסא עלה בעשא" (דהי"ב ט"ז, א').  

      ומחליט האומר:"בשנת שלשים ושש למלכות אסא :  בשנת שש עשרה לאסא. היא שנת שלשים ושש לשלמה

      משמת"  (ס"ע ט"ז).  ויהיה פירוש " למלכות אסא"  :  למלכות בית דוד המסורה בימים ההם בידי אסא.

[51]    ירמיה מ"א,  ט'.

[52]     זהו לפי דעתנו פירוש " כי מעתה יש עמך מלחמות"  (דהי"ב ט"ז,  ט').

[53]    מליצה וגם בחליו לא דרש בה'  (דהי"ב ט"ז,  י"ב)  [שדרישה זו בלתי ספק היא על ידי הנביאים]  הוכיח כי גם ימים

      רבים לפני זה לא היה לו דבר עם הנביאים.

[54]     מ"א  ט"ו,  ל"ב.  אך תחלת מלחמות אלה היתה אחרי שנת שלושים ושש לאסא  (דהי"ב  ט"ו,  י"ט)  שהיא לדעת

      התנא בעל סדר עולם שנת ט"ז לאסא (ס"ע  ט"ז).  ובתחלת מלכותו היה שקט גמור  (דהי"ב  י"ג,  כ"ג) .

[55]     "ועל אשר הכה אותו"  (מ"א  ט"ז,  ז')  .  ועיין רש"י ורד"ק.

[56]     לפי המסורת אשר עלתה ביד קדמונינו יצא עמרי משבט אפרים (תנחומא ויהי).  [תולדות ישראל ] ו 6 ח"ב

[57]     עיין רש"י ורד"ק מ"א ט"ז,  כ"ג.

[58]    ירמיה ל"א  ד'.

[59]     "פרדסות סבסטי"  (ערכים י"ד)  ואת שמרון קרא הורדוס סבסטי  (קדמוניות 5  8  VX).

[60]     היום יקרא המקום בפי העם הערבי "אֵסַבֻּסְתֵּי"  על שם סבסטי שקרא לה הורדוס.

[61]    מ"א ט"ז,  כ"ז.

[62]     כ' ,  ל"ד.

[63]     ט"ו  כ"ח.

[64]    מיכה ו',  ט"ז.