_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ימי ממלכת יהודה לבדה: דרכי אבותינו מימי שלמה עד החרבן

זאב יעבץ

לתוכן הענינים

 

תפוצת תרבות מצרים וצור בישראל.  רום קרן עבודת האדמה ומעוט עבודת הרועים.  ערי מבצר וערי מסכנות.  תגבורת תרבות הערים על תרבות הכפרים.  חליפות בתעודות הממכר והקנין.  אניות תרשיש.  סחר הארץ.  שפת ישראל ידועה לבני הנכר.  תפארת בית המלך למופת לעשירי עם.  שר הבית.  שר המלתחה.  שומר הבגדים.  רכב המשנה.  רכבים.  אפריון.  רצים נושאי מגנים.  שער הרצים.  שומרי הסף.  גן המלך.  חיות לשחק בם.  המלך מופת בצדקתו או ברשעתו לכל העם.  עושר ובזבוז בבתי העשירים.  בתי משוש ושכיות החמדה  תענוג ורוך. תפנוקים מובאים מארץ מרחק. קשוטים ותמרוקים.  מנגינות ומחולות.  סוסים ומרכבות.  בית משתה וסוד משחקים.  גאוה וקוצר דעת.  אהבת דרכי הגבר.  שרים מתנשאים על העם.  בתי כלא.  מהפכת וצינוק.  ערך הכסף בדורות ההם.  חורי יהודה.  כהנים ונביאים.  יועצים ושופטים.  אנשי מלחמה וחכמי חרשים.  קוסמים ונבוני לחש.  יראת המקדש ועולות.  צום ותפלה.  קהל ועצרה.  לשכות יחידים בבית ה'.  כהן המשנה ושרי כהנים.  שומרי הסף בבית ומנצחים על המלאכה.  כסף הקדשים ובדק הבית.  מנחה נסך ולבונה.  קרבן תודה שירי תודה והלל.  משוררי הקדש והנביאים מטיפים לתורה.  שוחרים את המדע.  תקופות ומולדות.  שעות ורגעים.  מעלות אחז.  דברי הנביאים.  נבואת נחום האלקושי וצפניה בן כושי.  נבואת חבקוק וירמיה בן חלקיה לכלליהן ולפרטיהן.

 

ותרבות העמים, אשר החלה לפרוץ בגבול ישראל, מנגב ומצפון, ממצרים ומצור, בראשונה בימי שלמה, ואחרי כן בימי בית עמרי, אשר התחתן בבית אתבעל מלך צֹר, גם בבית מלכי יהודה, ובימי אוהבי מצרים; התרבות הזאת הלכה הלוך ושַנות מעט מעט את פני האם והארץ מן הקצה אל הקצה.  ולא ראה רואה אחד את הארץ ואת יושביה בימי שאול ודוד, וישב וירא אותם בימי צדקיהו, לא האמין, כי שני המראות הרחוקים הנבדלים איש מאחיו, יערכו לנגדו דמות גוי אחד יושב על ארץ אחת.  הן אמנם כי על עבודת האדמה והמרעה לא עברו חליפות רבות ותהי עוד עבודת האדמה תמה ובריאה כבראשונה, ואולי עוד הוסיפה עוז ועֹשר בדורות ההם, ותחת המלונה, אשר בכרם, נבנה בתוכו מגדל[1] אף שמחת הקציר הוסיפה חֵן, כי שוו הקוצרים הדר גם על אות ברכת פרי אדמתם ותהי ערמת החטים סוגה בשושנים[2] אשר ישאו לפניהם ביום הוא.  לעֻמת זה רפתה רוח העם מעבודת הרועים התמימה בימי הרחב העם את נפשו, ותחשב מרבית עגלת בקר ושתי צאן לעבֻדה רבה[3].  על כן שמו חכמי העם וסופריו את פניהם להשיב את לב העם אל המלאכה הנקיה הזאת, אשר ברכה בה ולתת אותה לחן בעיניו[4].  והמלכים נתנו לב להרחיב את עבודת הרועים ולהשביח את המקנה[5].  ואיש חסיד אחד, הלא הוא יהונדב בן רכב, חשב את עבודת אבותינו הראשונים למעוז לרוח העם ולכחו ולמשמרת מכל תענגות יושבי הערים הגדולים, אשר יפריעו את מוסר העם וכלה יכלו את כחו[6].  כי למן היום אשר החל שלמה ורחבעם וכל מלכי יהודה, להרבות ערי מבצר וערי מסכנות בארץ[7] גברה תרבות הערים על תרבות השדה, ויהי כי רב הכסף בארץ, ויוסיפו המוכרים והקונים לשום שארית לדברי ממכרם וקנינם, בקנותם איש מאת רעהו נחלת שדה או כרם, ולא בטחו עוד בעדות באי שער העיר לבדה או בתעודה, אשר ישלוף איש נעלו לְקַיֵם דבר, כמשפט אשר היה לפנים בישראל[8].  ויהי משפט הקונים בימי המלכים לכתוב על כל קנין, "ספר מקנה" וכי יחתמו המוכר והקונה עליו בעצם ידם.  והעדים יחתמו גם הם על עדותם, אשר יעידו בספר המקנה, כי ראו עיניהם בהִשָקֵל הכסף במאזנים, ובהנתנו מיד המוכר ליד הקונה.  ובספר המקנה יכתבו גם המצוה והחֻקים לאמר, התנאים, אשר על פיהם מכר האיש את שדהו.  ואת ספר המקנה יכתבו בשני נִשְׁתְּוָנִים והיה הַנשְׁתְּוָן האחד טמון ביד הקונה לעדה, כי אליו נסבה הנחלה וקראו לַנִשְׁתְּוָן הזה "ספר החתום", והנשתון השני יֻתַּן בבית המשפט או בכל מקום אשר יוכל כל איש לקרוא אותו ולבקרו וקראו לו "ספר הגלוי" ושמו לב לשמור את ספר המקנה ימים רבים[9].

וילך לב העם הלוך ורוֹךְ, ומבצרי הארץ הלכו הלוך ורוב, הלוך וחזוק.  ותרבינה בארץ החומות הבצורות, המגדלים הגבוהים[10] והפנות הגבוהות[11] עפל ובחן[12].  ויתהדר העם במבצריו וַיְשַׁווּ עליהם הוד, בתלותם על מגדלי עֻזם מגנים ושלטי גבורים[13] כמשפט אנשי צור[14].  ועל החומות הפקדו שומרים ויהיו שומרי החומות סובבים בעיר בלילות לשמור עליה[15].  וככל אשר שמו מַסְגֵר ומִשְׁמָר על עריה וַיֵאָספוּ ביתה, כן נפוצו אנשׁים מהם על פני ים וילכו באניות גדולות מאד, אשר קראו להן אניות תרשיש[16] על היות חזקן רב, די עבור עד קצה הים התיכון, עד ארץ ספרד, אשר יאמר לה בימי הקדם ארץ תרשיש[17]) ויוליכו בהן את מותר תבואת ארצם למכרה אל הגוים היושבים על שפת ים התיכון מסביב, אך מרביתם מכרו את מותר פרי אדמתם ומגדיה לצוֹר והיא הפיצה אותם על פני כל הארצות.  ותהי סחורת ארץ ישראל החטה הטובה הגדֵלה בערי מִנִית, אשר בעבר הירדן, שמן ודבר והצרי הטוב הגדֵל בגלעד ובירחוֹ ופַנַג[18]. ויצלח העם מאד במסחר הזה, ותמלא הארץ כסף וזהב[19] ויצא שֵם לישראל בארצות, וילמדו גם בני עמים רחוקים לדבר בשפתו, שפת יהודית[20] אשר נקראה כן על היותה צחה בארץ יהודה, מאשר היתה בארץ אפרים[21].

ולמימי שלמה והלאה, למן העת אשר רבתה מאד תפארת גדולת בית המלכות, והעושר החל לרוב בארץ, היה בית המלך וכבוד עשרו למופת לשרים ולעשירי עם.  ויהי שר אחד גדול מֻפקד על הליכות בית המלך, אשר יאמר לו סוכן או שר הבית[22].  ושרים ופקידים היו מְמֻנים גם על כל חפצי הבית: שר המלתחה[23] ושומר הבגדים[24] ויעשרו המלכים עֹשר רב גם במסחר, אשר הרבו לשחר אותו גם בשלל המלחמות גם בעבֻדה הרבה, אשר היתה להם: שדות וכרמים, עשתרות צאן ובקר[25] ומעשה היין[26].  וישב המלך על כסא רם ונשא וצניף מלוכה[27] בראשו.  והשרים עומדים ממעל לו[28] וסריסיו נצבים לפניו לשרתו.  ובהראות המלך את פני העם, יצא אליהם הוא ושריו רוכבים ברכב ובסוסים[29] וְיָשַׁב בשער בני העם[30] או בשער בנימן[31], ואם יהיה דבר לאיש ודבר שם לפני המלך.  וכי יצא לדרך ורכב על רכב המשנה[32], ורַכָּב[33] איש חיל נוהג בסוסים, והָרַכָּבִים[34] הם רוכבי סוסים מהירים מאד נכונים על יד המלך לשלוח אותם אל כל אשר יחפץ.  ויש אשר ירכב המלך באפִּריון אשר תכונת אחד מהם עוד נשמרה בספר: עצי לבנון היה כלו עמודיו כסף ומסגרת מקום השבת זהב ומרכבו ארגמן[35]. ובעלות המלך בית ה' והלכו הרצים ונשאו לפניו את מגניהם[36].  ובבא המלך בתפארתו לעיני כל העם אל היכלו ביום המשחו או ביום ישועה לשבת על כסאו, ובא בראש שרי החיל והכרֵתי שומרי ראשו, דרך שער הרצים[37] הוא השער העליון[38] לכל שערי היכל המלך, ואשר שם נצבים בתאים על יד השער שרי הרצים השומרים פתח בית המלך[39].  ועל פתחי האולמים והחדרים, אשר ישב שם המלך, יעמדו שומרי הסף אשר גם הם נחשבו בין השרים[40].  ובלילה החזיקו משמר ששים גבורים אחוזי חרב[41].  ובגן המלך[42] היוצא עד מי השלוח[43] גדלו שנהבים, קֹפים ותֻכיים לשחק בם[44].  ויהי בית המלך למופת לכל העם בהיות המושל איש צדיק, ירא אלהים אוהב משפט וצדקה, והטיב כל העם את דרכיהם ואת מעלליהם והעלימו השרים הרשעים את מזמות לבם מעיני המלך, וצפו לעת מצוא לעת מות המלך, או לעת הפרד מעליו איש האלהים, אשר בקולו הוא שומע והפיקו אז את זממם, ובסור היושב לכסא מדרכי דוד אביו, ועשה את הרע בעיני אלהים ואדם, ונדח כל העם אחריו והשחית את דרכו, אז יסוגו השרים הצדיקים אחורנית וצפו הם לעת אשר תמצא ידם, להרך את לב אדוניהם ולרפוא את משובת עמם, בראותם את מלכם עושה את הטוב ואת הישר[45].  ותעבורנה חליפות על דרך רוח הקהל, אשר שִנה טעמו למוסר ולצדקה, לפי הדרך אשר הלך בה המלך המולך בדור ההוא.  אך בדבר העֹנג והבזבוז לא הפילו השרים ועשירי העם כמעט דבר מדרכם, אשר אחזו בה מימי שלמה, מן הימים אשר החל העֹשר לרוב בארץ.  וייקר בעיניהם התענוג, וַיֵזל ערך הכסף בבית המלך והשרים והעשירים יושבי הערים הגדולות וירב גם הבזבוז והתענגים והתפנוקים לבא לרגלי העשר אל גבול ישראל.  ויבנו להם העשירים בתי משוש[46] גדולים וטובים, בתי מדות, ספונים בארז ומשוחים בששר[47].  וימלאו אותם כל שכיות החמדה[48].  ויתעדנו מאד ויהיו אנשים גם מקרב העם, אשר היין כאשר הוא, לא ערב עוד לחכם, וישתו יין הרקח[49] ויסוכו בני מרום העם את בשרם בשמן הטוב ויקטרו בחדריהם כל ראשי בשמים לריח ניחוח.  וימעטו בעיניהם צרי גלעד והמור, אשר בארצם, ויקנו את הקנה הטוב הבא מארץ מרחק ואת הלבונה, אשר החלה לבא בגבול ישראל משבא, מימי שלמה והלאה[50].

ויהיו התפנוקים האלה לצרך לדורות הרכים והענֻגים, אשר מימי שלמה והלאה ויהי למשל: "שמן וקטרת ישמח לב"[51].  ויחשב השמן והבשם הטוב לאוצר יקר ככסף וכזהב גם בבית המלך גם בבית גדולי העם[52].  ויקטרו גם את המרבדים אשר על המטות גם בבית המלך[53], גם בבית עשירי עם[54] מור ולבונה ובכל אבקת רוכל אהלים וקנמון, ויפרשו עליהן יריעות חטובות אטון מצרים[55].  ויאכלו התפנוקים היקרים האלה, את חיל רבים מן העם[56] ולא נתנום לעשות חיל ועֹשר, והנשים הרבו מאד להעלות עליהן כל עֶדי למיניהם.  ומלבד עדי הזהב, אשר היה משפט נשי ישראל לשום על בגדי השָני אשר עליהן, מימי שאול, עד ימי מלכי יהודה האחרונים[57], עטו בגדים עדו חלאים מעשה ידי אמן[58] אשר רבו שמותיהם למספרם למיניהם:

   הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים:

   הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁרוֹת וְהָרְעָלוֹת:

   הַפְּאֵרִים וְהַצְעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶש וְהַלְחָשִׁים:

   הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף:

   הַמַחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהַחֲרִיטִים:

   הַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְנִיפוֹת וְהָרְדִידִים[59]:

ותאזורנה חגורה ופתיגיל, ותסרוקנה ותקלענה את שערן מעשה מקשה[60], ואת עיניהן קרעו בפוך[61].  ובצאתן במחול משחקים תעדינה תֻפים[62], וְכִוְנוּ העלמות התופפות את צלצלי תֻפיהן אל קול השרים וזמרת הנוגנים הנצבים להן בתָּוֶך[63], ויָצאו הנערות המחוללות אלה לקראת אלה במחולת המחנים[64].  ותהיינה בנות ציון וירושלם[65] למשל ביפין ובחין ערכן.  אך יש אשר נתנו את נפשן לשחוק בעיני טובי טעם יודעי חן, בהרבותן עליהן עדי עדים תורי זהב על לחייהן, וחרוזי פנינים על צואריהן ונקֻדות כסף על שלמותיהן[66].  וידמו אוֹתן בכבד תפארתן "לסוסתי ברכבי פרעה"[67] המלאה והכבדה גם היא בכלי כסף וזהב ברסן עדיה ואין חֵן ואין טעם לה.  אולם תפארת העכסים והשביסים הולידה קלקלה גדולה מקלקול הטעם, כי הסירה מלבן ומעל פניהן את תֻמת אמותיהן הרעננות בנות החיל מימי קדם כדבורה וחנה, נעמי ורות, אשר כל דרכיהן היו תֹם וענוה, עוז ונעם, אמת ונכחה, ובנותיהן אחריהן שִנו את דרכן, "כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטיות גרון ומשקרות עינים, הלוך וטפֹף תלכנה וברגליהן תעכסנה"[68].  "נשים שאננות בנות בוטחות", כאלה אשר לבן לא היה, כי אם אל שמלותיהן קשׁוריהן ותמרוקיהן, אל יכלו ללדת ולגדל בנים נאמנים לעמם ולקדשיו, ולהטות את לב בעליהן אל הנכונה, ויתמכרו גם הגברים גם הנשים אל התענֻגות, אשר אכלו את כחם ואל הפאר אשר אכל את כספם.  וירבו להם סוסי הוד[69] אשר שמו עליהם מצִלות[70] ומרכבות כבוד[71] ותרבינה מרכבות מצרים בארץ, אשר מחיר האחת שש מאות כסף, והסוסים אשר מחיר האחד חמשים ומאה כסף[72] ועל החמורים רכבו רק העניים[73].  ויהיו בתי המועד, אשר שם נועדו אוהבי העֹנג, בתי היין[74], אשר לא נראו בארץ עד אחרי ימי דוד, ובתי המרזח[75] בתי המשתה[76], וסוד משחקים[77].  והשכימו בבקר אל בית המשתה, ואחרו שם בנשף[78], וישמחו כל היום על מזרקי יין או על אגן הסהר, אשר לא יחסר המזג[79].  וככל אשר הרבו הענֻגים להרך את עורם ואת בשרם, כן הרבו להקשות ולהקשיח את לבם מכל מרום ונשגב.

   וְאֵת פֹּעַל ה' לאֹ יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ[80]:

וכן הרבו להתעלם מעמם, מכבודו משלומו ומהדרת קדשיו העתיקים, וישעו אל תרבות העמים, אשר מקרוב ומרחוק.  וילמדו השרים את לשונים לדבר בשפת ארמית[81], אך מלבד דעת לשון העמים, אשר תועיל לשרי הממלכה, ואשר לא תָצור את רוח מולדת העם, דבקו גם בהבלי נכר, אשר אין בהם מועיל.  כי בהיות דעתם קצרה מאד, לא ידעו הבין מה יתרון תורת ישראל על התרבות הנכריה, ויבחרו את דרכי העמים ללכת בהן ותורת אבותיהם היתה בעיניהם למותר[82].  ויחטאו גם לאלהיהם בדבר הזה, כי מלאו כל הארץ קוסמים ועוננים כפלשתים[83] אשר הכעיסו את ה', ויוליכו את העם שולל בהבליהם, ותמלא הארץ אלילים אלמים וצלמי תועבה[84], ויחטאו גם לעמם בהתנשאם על אחיהם בהבדלם מהם בכל דרכיהם ובדבקם בדרכי הגוים, וירבו הימים, ויבזו בלבם גם ללבוש כמשפט אחיהם בני עמם, וילבשו מלבוש נכרי[85], למען התכחש לעצמם ובשרם ולמצא חן בעיני זרים אשר כרתו עמם ברית, ולמען התגדל על יתר העם ולהיות בעיניהם לשרים הנבדלים מדלת העם, כמשפט כל עמי הקדם, אשר בדרכיהם בחרו.  ויהיו השרים הסוררים האלה, עושקי העם ואוכלי שארם מעל עצמותיהם, ותעל שועת העם מפני נוגשיהם[86] ובהיות השרים ההם, אשר סרו מדרכי תורת ה', גם לשופטים, חִדשו מיני ענש, אשר אין זכר להם בתורת משה, ויבנו בתי אסור ובתי כלא[87] ובתי בור[88] לאסוף ולכלוא שם האיש, אשר ירשיעו במשפטם כמשפט מצרים[89] אשור[90] ובבל[91] אשר בדרכיהם הלכו.

ויהי ברבות הימים ויגבה לב השרים, וימנעו מקבור גם את מתיהם בשדה הקברות אשר לעם, וישימו מקום לקברי בני העם לבדם[92].  ויבדלו השרים והעשירים יושבי הערים הגדולות מן אחיהם יושבי הכפרים והערים הקטנות גם בערך הכסף, אשר גם המעט ממנו יקר בעיני דלת העם, ובעיני מרום העם לא גדל גם הרב ממנו.  כי בעוד אשר לאנשי הכפר היה מחיר חלקת שדה שבעה שקלים ועשרה כסף[93], שכר רועה לשנה תמימה שלשים כסף[94] מוהר לאשה מבנות העם חמשה עשר כסף וחומר שעורים ולתך שעורים[95], נחשב בבית המלך והשרים ככר כסף למנת כבוד לאיש חיל[96], אשר בימי המלך דוד נתנו לו עשרה כסף וחגורה אחת[97], ועשרה ככרי כסף וששת אלפים זהב[98] לא נחשבו עוד לעשר גדול בבתי השרים בארץ ישראל ובארצות, אשר לה מסביב, אך לא מטבע הכסף היה העקר, כי אם משקלו[99].  ויהי הגוי האחד, אשר נתן ה' ביד משה עבדו תורה אחת ומשפט אחד לכל בניו, מראשי שבטיהם עד חוטבי עציהם ושואבי מימיהם[100], למפלגות מפלגות מתנשאות אשה על רעותה, ויהיו חורי יהודה[101], אשר ביתם היה חפשי בישראל, ראשי הגוי.  ויכבדו על פני העם היועצים והשופטים, גם הגבורים אנשי המלחמה, שרי האלפים, שרי המאות ושרי החמשים, וחכמי חרשים המלאים דעת ותבונה בכל מלאכת מחשבת, נחשבו לאנשים, אשר יש חפץ בם.  אך את גבול כבוד הנביאים, אשר פניהם נהדרו בעיני ישרי לב, הסיגו הקוסמים ההוללים ונבוני לחש, המתהוללים בהבלי השוא, אשר משלו ברוח הבוערים בעם[102], ובדורות האחרונים לימי הבית הראשון היו "רואי פני המלך"[103] ראשי שרי יהודה וחוריה, וגם הסריסים[104] היו לשרים, אשר דבריהם נשמעים באזני המלך ויד ושם להם בדברי המלוכה.  ויקראו השרים למשמרותיהם, אשר הפקדו עליהן "מצב" או "מעמד" וַיֵאָמר לשר אשר הורד מעל כנו, כי נהדף ממצבו, נהרס ממעמדו.  והכהן היה לכבוד בתוך עמו, אך מלבד אלה התנשאו העשירים המַלְוִים, והמביאים בכספם אליהם את קנין העם, על יתר אחיהם[105].  ויהיו השרים והעשירים בעיניהם שועים ונדיבים, אף כי רבים מהם עשו כל אָוֶן ונבלה ולשונם ומעלליהם וכל הליכותיהם סרי טעם[106].  על כן העיר הנביא את אזנם, גם את אֹזן קהל העם וילמדם לדעת להבדיל בין השוע והנבל, ובין הנדיב והכלי, כי בבצע, בחזק יד, בחנֹף, באמרי שקר, במשפט רשע ובכחש בה' ובכל דרכי האון, אשר הלכו בהם מרבית השרים, יהיה האיש לנבל ולנבזה, ורק בצדקה ובטהרה גם במחשבתו גם במעשהו יתנדב גבר[107].  אך גם מקרב העם גם מקרב השרים, לא פסו עוד אמונים אנשי לב, אשר מקדש ה' היה משא נפשם; תורתו תורת חייהם ודברו, אשר בפי נביאיו, אור לנתיבתם.  ויהיו רבים באים מקרב העם, אשר בערי יהודה, להשתחות בית ה'[108] ובראותם את היכל הקדש יקראו בלב תמים: יברכך ה' נוה צדק הר הקדש![109].

הן אמנם, כי גם בקרב שלומי אמוני ישראל התגנבו גם אנשי חנֹף, אשר התקדשו במעשיהם לעיני רואים ורעה בלבבם, על כן קראו עליהם הנביאים ריב, וישימו את תפלתם ואת רוב זבחיהם תועבה, בכל זאת לא חדל המקדש מהיות לאבן חן ביד גדולי ישראל, להכין את לב העם אל המרום ואל הקדוש.  ותנח הדרת קדש על עבודת הכהנים והלוים, ותהי גם רוח שמחה וגיל נסוכה עליה[110].  ויהי בעלות העם אל בית ה' וחִללו בחלילים ושמחו בכל לבם, כי בהר ה' הם באים, להראות את פני צור ישראל.  ובבוא חג וקדשו את ליל בואו בזמרה ובשיר[111].  אך מימי יהושפט והלאה היה משפט הכהנים לקרוא צום[112] על כל העם, ליום אשר יעדו לבא מעריהם אל חצרות בית ה', להתפלל ולזעוק אליו, כי יושיעם מיד אויביהם, אשר לטשו עיניהם אל ארצו, או כי יתן מטר על פני האדמה, או כי יסיר פגע אחר מעליהם ותקעו הכהנים בשופרות ביום ההוא[113].  ובהיות גדולה הרעה הנשקפה, וקרעו רבים מן הקהל את בגדיהם לרע בעיני הנביאים[114] והחכמים[115] מדור דור, אשר דרשו מיד עם מרעיתם להטיב את דרכו, ולא לכלות את כח לבו במִצְוַת אנשים מלֻמדה.  ויען כי ביום צום נעצרו כל העם לפני ה', קראו ליום ההוא גם עצרה[116] ויאמר למקרא הצום: קדש צום[117] קדש עצרה[118] קדש קהל[119], כי התקדש העם ביום ההוא לבא אל המקדש, אשר כל טמא לא יבא שמה, גם להעלות עולה וזבח[120].  ויען כי נאסף כל העם כאיש אחד אל מקום אחד, על כן יטיפו הנביאים את דבריהם באזני הקהל הגדול[121], והשופטים והזקנים ישבו לשפוט את העם ביום ההוא[122].  ודברי ישעיהו הנביא היה בימיו אל קהל שומעיו, לשום את יום הצום ליום רצון, ליום עשות חסד, צדקה ומשפט ולא ליום ענות אדם נפשו בו[123].  וגם בכל עת היה בית האלהים לבית מועד לכל העם וראשיו ושריו, על כן היה משפט השרים בימי מלכי יהודה האחרונים[124], לכונן או ליחד להם, בחצרות בית ה' חדר גדול ורחב ידים, אשר יאמר לו "לשכה"[125] לשבת בו ולעשות את מלאכת המלך או מלאכת העם.  וקרוב הוא מאד, כי את הלשכות, אשר הכין חזקיהו להביא שמה "את התרומה והמעשר והקדשים"[126], אותן החליטו השרים לנפשם, וישליכו משם את המעשר והתרומה[127] או כי מֵחֲשוך העם את ידיהם בימי המלכים האחרונים מתת את מְנָיות הכהנים והלוים, היו הלשכות רֵקות, על כן מצאו השרים את לבבם לפרוש את ידם עליהן.  ותהי שָם לשכה אחת, אשר היתה מקום מועד לכל השרים, על כן קראו לה "לשכת השרים" ועל ידה היתה לשכת בני חנן בן יגדליהו איש האלהים ולשכת מעשיהו בן שַׁלום שומר הסף קרובה לה[128], ובחצר העליון פתח שער החדש אשר לבית ה' היתה לשכת השר גמריהו בן שפן סופר המלך[129].  וגם זולת אלה היו לשכות בחצר בית ה', אשר נאחזו בהם אנשים יחידים מן השרים לעבודת חול[130].  וירע בעיני הנביאים מעשה השרים, אשר ערבו את לבם לתת את ספם את סף בית אלהיהם ואת מזוזתם אצל מזוזתו[131].

     ובבית ה' נוסף על הכהן הגדול גם "כהן המשנה"[132]  ויהי למן הימים ההם לחק בישראל להפקיד משנה לכהן גדול, אשר קראו לו "סגן הכהנים"[133].  וירם קרן בני אהרן בדורות ההם, ויהיו בהם שרים, אשר קראו להם "שרי כהנים"[134].  ויהיו כהנים ולוים, אשר שמרו את משמרת הבית, להם יאָמר שומרי הסף[135].  ועושי מלאכה אנשי תמיד חרשים חוצבים וגודרים היו מופקדים לחזק את בדק בית ה', ונתנו להם הסוכנים את כסף הקדשים, לקנות את כל מחסורי הבית ולא יֵחשבו עמהם, כי יצא להם שֵׁם גדול באמונתם[136], ואנשים מן הלוים מנצחים על המלאכה[137].  ויגדל כבוד עבודת בית ה' בארץ יהודה כמעט כל הימים, זולתי ימי מנשה ואמון.  ומלבד העולות והזבחים אשר הקריב העם, רבו גם מגישי מנחה ונסך[138] ומעלי לבונה[139] בית ה'.  ויהי למשל לשפע ולרויה "מלא כמזרק כזויות מזבח"[140] והמנחה והלבונה היו למשל לדבר, אשר ירצה לפני ה'[141].  ומכל הזבחים נבחר בעיני אנשי האלהים קרבן התודה[142] על היותו מליץ להמון לב, המכיר את חסדי ה' אליו.  ויהי פתגם "מביאי תודה בית ה'": הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"[143].  ותהי התודה למקור שיר למשוררי הקדש ושירת ההלל גם היא, אשר שרו אותה הלוים במועד עשות הפסח וכל בית ישראל בליל הֵאָכלוֹ[144], היה למימי חזקיהו למופת לשירי קדש, אשר הוסיפו המשוררים לעשות כמתכֻנתם[145].

ויהיו בתים רבים ביהודה ובירושלם, אשר התורה והמצוה משֻמרות שם לכל חֻקתן ולכל משפטן[146].  וקרוב הוא, כי היה מקום מועד על יד הר בית ה', אשר שם נועדו יראי אלהים לקחת תורה מפי כהן ונביא[147] כי הנביאים, אשר לא היה שלום להם גם מבית, בהתגנב אל תוכם מתי און הלובשים "אדרת שער למען כחש"[148] לחבל את מעשיהם לא הפילו דבר ממחשבותיהם, ויוסיפו כל ימיהם אמץ לתת לחן ולכבוד את התורה ואת המצוה בעיני כל קהל ישראל ויקראו לה: "תורת ה' צבאוֹת[149] אמרת קדוש ישראל"[150] וידברו באזניהם כל היום, כי רק בגלל עזבם את תורת ה'[151] תמצאנה אותם כל הרעות.  וכְיַסֵר הנביאים את הגוי כלו להחזיק בתורה וללכת בה, כן דברו המשוררים ויתר סופרי הקדש בשיריהם הזכים והנעלים, ובמשליהם הנכוחים והנמרצים השכם ודבר על כל לב בישראל, לדעת, כי התורה היא מקור האור ואוצר החיים לכל נפשׁ, אשר בלכתה בה לא יצר צעדה.

               תּוֹרַת יְהֹוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ[152].

               נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי[153].

               כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר[154].

ולאור התורה הזאת האירו הנביאים ואנשי האלהים את עיני העם, להביט נפלאות גם בשמים ובארץ[155], ויקראו בשם לכוכבי השמים וכסיליהם[156] הלל בן שחר[157] כימה וכסיל[158], וידברו חכמי העם על מעדנות כימה ומושכות כסיל על המַזָרוֹת ועל עַיִשׁ ובניה, על חקות השמים ועל משטרם בארץ[159].  ותחשב להם דעת זאת כחכמת אלהים אשר בה יראה גדלו וידו החזקה[160].  וכאשר נודעו חקות השמים ותקופותיהם בקרב העם, החלו לחלק את היום לשעות ולרגעים ויכוננו בימי אחז במרום גגות העיר, אבן שעות עגולה, אשר תָוִים על קציה מסביב לאותות לשעות ולרגעים.  ומסמר ארוך נצב לה בתָוֶך וכנטות השמש כן ינטה צל המסמר והורה על השעה, אשר הגיעה, ויקראו לַתָּוִים "מעלות" ולכל התכונה הזאת "מעלות אחז"[161].

אך הדברים, אשר היתה להם שארית עד דור אחרון, הם דברי הנביאים, אשר לא חדלו מישראל גם אחרי האסף ישעיהו בן אמוץ וחבריו, אל עמיהם.  הם המה האירו גם את מחשכי ימי מנשה[162].  אולם "דברי החוזים המדברים אליו בשם ה' אלהי ישראל" אבדו ביום אבוד ספר דברי מלכי ישראל, אשר עליו היו כתובים[163], וישתמר רק ספר נביא אחד, אשר נבא בימים ההם הלא הוא "ספר חזון נחום האלקושי", אשר על דבר מנשה לא דבר מאומה, וכל דברי ספרו אינם בלתי "משא נינוה"[164] וידמה הנביא הזה בדברו כאש ובשלהבת קנאתו לעמו, למיכה המורשתי[165].  ויערוך את חסדי ה' לעמו וליראיו[166] ואת עֻזו ואפו על אויביו[167] עושקי נחלת עמו ונוגשיהם מערכה לקראת מערכה, ויקש דברו מאד בהמטירו זקים וחצים על ראש אשור, ותֵּרךְ לשונו בהטיפו תנחומים לעמו[168] וככל אשר שָׂם נחום האלקושי את פניו החוצה בממלכה האדירה להנבא שבר גדול וכליון חרוץ על מלכות הבליעל[169] עיר הדמים המלאה כחש פרק[170] מעון אריות ומרעה כפירים הממלאים חוריהם טרף וטרפה[171], כן הרבה הנביא צפניה בן כושי בן גדליה, לשית עיניו בראשית ימי יאשיהו[172] אל תוך עמו וממלכתו, ויהי חזק ונמרץ דברו, אשר דבר על השרים והעם[173], אשר שובבו מאד מיום עלות מנשה על הכסא, עד הימים, אשר חזקו ידי יאשיה לרפוא את משובתם.  וחזיונו אשר חזה להם, מלא קדרות ומוראים גדולים[174].  וירגז על העם, אשר טחו עיניו מראות את החליפות הגדולות, אשר חלפו בימים ההם על ממלכות רבות, כי ספו תמו ואינן.  גוים עתיקים כמצרים רפו מזוקן, ועמים אדירים, אשר נתנו חתיתם בארץ חיים, כאשור, מטו לנפול, וישראל לא התבונן ולא לקח מוסר[175].  וינבא גם על העמים הקרובים פלשת עמון ומואב[176], כי קרוב יום אידם, וגם על הממלכות הרחוקות על כוש[177], ועל כֻלן, על אשור[178], אשר הרבה את פצעי עמו מאד, וכי עוד נכוֹן יום משפט לכל גויי הארץ באחרית הימים, אשר יצרוף אותם ה' כבור[179], בטרם הפכו לב אחר לכל שוכני ארץ, לדעת את ה' וליראה אותו ולעשות את הטוב והישר[180].  ועל עמו חזה, כי יושיעהו ה' מחוץ, בהרחיקו ממנו את אויביו[181] ומבית בשוב נפוצותיו אליו מארבע כנפות הארץ[182], ובסור מקרבו את השרים עליזי הגאוה הנלוזים והנפתלים בכל מחשבותיהם מַאֲוַייהֶם ומעשיהם, אשר היו למוקש לישראל מעודם[183] ולא יהיו עוד עיני העם אל הבצע, כי תֻּמתם ונקיון כפיהם, יהיו עשרם ושמחת גילם, ועָוֶל וכזב ולשון תרמית לא ימצא עוד בקרבם[184] וה' לבדו יהיה מבטחם ומעוזם[185] והיה רק ששון ושמחה מנת חלקם ופחד לא ידעו עוד[186].

ולעֻמת שני הנביאים נחום האלקשי וצפניה בן כושי, אשר האחד נִבָּא על עם נכרי והאחד חזה על יהודה וירושלם בימי מנשה אמון וראשית ימי יאשיהו, קמו עוד שני נביאים בימי יאשיהו ובימי יהויקים, אשר האחד נשׂא את משלו גם הוא על גוי רחוק, אשר בא ויעל כשואה לעשוק נחלת עמו, והאחד הרבה חזון בקרב ישראל, וידבר גם על העמים מרחוק ומקרוב, ושמותם: חבקוק הנביא וירמיה בן חלקיהו.  וישא חבקוק את מדברותיו על גדודי הכשדים, אשר החלו לבא בגבול ישראל בשנה הרביעית ליהויקים.  ותהי רוחו בקרבו שלהבת ודברו בפיו רשפי אש ומערכי חזיונותיו נאדרים ונערצים מאד, ותדמה הדמות אשר ערך חבקוק אל המון גדודי הכשדים בעזוז נוראותיה, אל הדמות אשר ערך, יואל בן פתואל אל משק הארבה והילק והחסיל אשר עלו לשחת את הארץ[187].  ויעבר בחזון את דמות הכשדים חיל בבל הגוי המר והנמהר בכל הַוַת נפשו הרחבה כשאוֹל ואת כל האימה, אשר הגה כל איש בבוא אויב זה, אשר חרב מלאה דמים ומשמרת הבלי שוא היו לאחדים בידו[188].  ותֵּרָא וַתִּשָמע כל נהמת רוחו וסערת לבו הסוערת כים, בהקבילו את צדקות ה' ואת חסדיו, אשר אין להם קץ וגבול, אל הרעות אשר השיגו את עמו ואת כל העמים מידי הכשדים בימיו[189].  ויהי מדי התרגש רוחו למראה העָול, ויעזוב עליו שיחו, ויבטא במר רוחו הכביר, דברים נמרצים, על תת ה' לשבט הרשע לנוח על גורל הצדיקים[190].  ויחלט כי מראה העושק הזה, אשר יעשוק גוי אכזרי עמים צדיקים וטובים ממנו מאין משפט, כי אם בחוזק יד, הוא הפורע מוסר כל גוי ואדם בארץ[191].  אך בכל מרת נפשו האמין בכל לבו, כי בכל הרעות העוברות על ישראל, לא יתום ולא ימות, בהיותו עם אלהי עולם, והכשדים הקמים עליו לרעה, רק מטה זעם הם ביד ה', ליסר אותו ואת העמים על משובתם[192].  וישם את לבו להנחיל לקהל שומעיו, את האמונה, אשר יחיה בה כל איש צדיק בישראל, כי בֹא יבא הקץ לכל עָול לכל רשע ולכל כסל, ואף כי יתמהמה בא יבא בעתו ולא יכזב ולא יאחר[193].  ומתוך כל המורא הגדול, אשר שִוה חבקוק על הכשדים, הטיב לראות את אחרית הגוי הנורא הזה, כי כעבור סופה, יעבור הוא ושאונו והמונו מן הארץ ומקומו לא יכירנו עוד והיה כלא היה; כי לא יארכו ימים ונוקש בפעל כפיו ובחמס ידיו, כי החמס העשק והדמים אבדון ומות הם לבעליהם.

               כִּי-אַתָּה שַׁלּוֹתָ גּוֹיִם רַבִּים יְשָׁלּוּךָ כָּל יֶתֶר עַמִּים

               מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס אֶרֶץ קִרְיָה וְכָל יוֹשְבֵי בָהּ[194].

ויהי המשא אשר חזה חבקוק הנביא, מחאה עזה וגדולה מאד לתרבות עריצי גויי הקדם, וכמלאך שלוח בשם תורת אלהי ישראל, שם לקלון את כבוד גבורתם, אשר אליו נשאו נפשם ואשר למענו השמו גוים וממלכות[195].  ואת החמס השלל והבזה הרבה, אשר נחשבה בעיני עריצי כל הגוים למיטב כל הטוֹבות, הכיר הנביא ברוח קדשו, כי מקור כל הרעה היא ופח ומוקש-מָוֶת היא לבעליה[196] והארצות הרבות מאד, אשר יכבוש עָם לא לרוָחה תהיינה לו, כי אם למפגע ולמעמסה[197].  על כן ראתה עין הנביא את האורה הגדולה מאפל ומחשך.  ומחשכי הארץ, אשר מלאו חמס ושוד בימים הרעים ההם, לא שמו מאפל על עיני חבקוק, וירא את הנכונה, כי כל מאמצי כח הגוים האדירים בימי הקדם, אשר נלחמו מלחמת איתנים, לקרוע איש איש אליו את שבט ממלכות תבל, יתם להבל ולבהלה, ועצת ה' להשכיל ולהיטיב את כל משפחות האדמה, היא תקום.

               וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי-אֵשׁ וּלְאֻמִּים בְּדֵי-רִיק יִעָפוּ.

               כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת-כְּבוֹד יְהֹוָה כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם[198].

ומלבד אשר היה חבקוק צופה אמן עומד על משמרתו, ונצב על המצור ומצפה לראות מה ידבר בו ה'[199], היה חלקו גם בין משוררי הקדש.  וישר ויתפלל "על שגיונות"[200] תפלה רוממה עד מאד, כי בימי הרגז יזכור ה' את רחמיו, וכי יחיה את עמו את פֹעל כפיו ויגדל את שמו[201], וכי יציל את עמו מאויב[202] ואת ארצו מרזון ומשכלת[203].  ולמען חזק את לבו, ואת לב עמו, לבלתי התיאש ביום צרה, העביר על פניו את הגדולות ואת הנוראות, אשר עשה ה' לישראל מיום היותו.  וַיְשַׁו את חזון מעמד הר סיני בכל הדרת קדשו ככל אשר שִוו אותו כל משוררי הקדש מימי משה איש האלהים והלאה[204].  ואת מעבר בני ישראל את ים סוף ואת הירדן[205], ואת כל הנפלאות, אשר הפליא ה' לעמו ביום הלחם באויביהם למימי כושן[206] רשעתים הנלחם לראשונה בישראל על אדמתם ועד עורב וזאב וצלמנע נסיכי מדין[207] אשר פשטו עליו ויאבדו מן הארץ, עד סנחריב מלך אשור, אשר אמר לרשת בגאותו את נחלת אלהים ותהי אחריתו להכרית[208].  ויכל את תפלתו בששון ובגאון עז לב בוטח באלהיו[209] כי כל הרעות כצל תחלופנה וצדקת ה' לבדה, היא העומדת לעולמי עולמים[210].

וירמיהו הנביא האיש העומד לנס עולם, בלבבו הטהור כעצם השמים ובאהבתו לעמו, אשר אפס לה קץ וגבול, הוא האיש הגדול והדגול, אשר פעלו נראה על דברי ישראל משנת השלש עשרה ליאשיהו עד ימים רבים אחרי גלות הארץ; כי בכל הימים הרבים ההם לא נחר גרונו ולא נחבא קולו מקרוא אל עמו ואל מלכו, לבלתי הבא עליהם את הרעה ברוע מעלליהם.  האיש המרומם הזה, היה מן הכהנים[211] וקרוב הוא כי מבני איתמר היה[212].  שֵם אביו חלקיהו ושֵׁם עיר מולדתו ענתות[213] על כן קראו לו "ירמיהו הענתותי"[214].  וגם שֵם דודו אחי אביו שלום ושֵם בן דודו זה חנמאל, נשמר עוד בספר[215].   אך בלעדי הזכרונות המעטים האלה, לא נודע דבר על דבר משפּחת ירמיהו.  וקרוב הדבר מאד, כי לא נשא הנביא הזה אשה ולא הוליד בנים[216].  ותהי שנת השלש עשרה ליאשיהו שנת ראשית נבואתו[217], והוא עודנו רך בשנים מאד בעת ההיא ולבו לא בטח עוד בכח פיהו[218].  אך רוּח ה' אזרה אותו חיל ותחזקהו ותשַוהו "לעמוד ברזל ולחומת נחשת"[219] ותתנהו "בחון" בעמו לדעת ולבחון את דרכם[220] וַתאר את עיניו ויעמק לראות את הנכונה.  ויכר עוד בימי יאשיהו[221] בימים אשר שמר העם ללכת בתורת משה, כי כל המשמרת הזאת רק מראה עינים היא, ולא יותר[222] וככל אשר הוסיף העם לשחת את דרכוֹ אחרי מות המלך יאשיהו, כן הוסיף הנביא להרים את קולו ולהוכיח את דרכם על פניהם בתוכחות מפיקות תחנוני נכָאים וגערת עוז, רחמי אב ונפש מרה, שעשועי נחם ולב נואש.  ויהי המעט ממנו, כי הקים לו בדבר ה' אשר בפיו מקרב העם, אנשי ריב שומרי צלעו[223] ואנשי שלומו נהפכו לו לאויבים מבקשי נפשו, כי גם אֶחיו ובית אביו בגדו בו, וַיִוָספו גם הם על שונאיו, על יתר הכהנים אחיהם, וישיתו לו מוקשים בחלקת פיהם[224].  ואנשי עיר מולדתו, לא בושו להתנקש בנפשו ולהזהירו בפה מלא "לא תנבא בשם ה' ולא תמות בידינו"[225].  ויהיו כל ימי איש האלהים כעס ומכאובים[226], ויחסר נפשו מטובה וימנע רגליו מבית משתה[227] מסוד משחקים וישב בדד[228] ויהי בעיניו "איש ריב, איש מדון לכל הארץ"[229].  ותהי רק זאת נחמתו בעניו, אם מצאה ידו להטות נפש אחת מישראל אל הדרך הטובה, ויעמוד כסלע בלבב יַמִים ולא נטה מדרכו כמלא שערה אחת, ותהי כל מגמת פניו לרומם העם אליו ולא לרדת אליהם[230].  ודבר ה' היה לו לששון ולשמחת לבב ושלומים על כל הבוז והמכאוב, אשר שבע מיד בני עמו[231].  וישם את כל לבו, להביע את רוחו אל קהל ישראל, להמריץ את דבריו באותות[232] כמשפט הנביאים הקדמוֹנים, ולשַׁוֹת אותם במראות[233] כמשפט הנביאים האחרונים, אולם גם המראות והאותות נחשבו לו כמליצים נאמנים לדעותיו ולדבריו רק בינו ובין בני דורו.  אך למען שים שארית לתוכחותיו לעם נולד, הציקתהו רוח ה' אשר בקרבו, להעלות את כל דבריו על ספר[234].  ויהי בשנה הרביעית ליהויקים[235] וישת את ידו עם ברוך בן נריה בן מחסיה[236] מאחת משפחות השרים[237], ויהי ברוך לירמיהו לסופר[238].  ותקצר נפש ברוך ויצר לו מאד מפני יהויקים האורב לנביאים, וישקיטהו ירמיהו בדבר ה' וינח לו מרגזו[239].  ויכתוב ברוך מפיו את כל הדברים, אשר דבר מראשית הנבאו מימי יאשיהו על ישראל ועל כל הגוים[240].  ובשנה הרביעית לצדקיהו, כתה ירמיה על ספר גם את כל הרעה, אשר תבא אל בבל[241].

ותהי ראשית דעת ירמיהו הנביא, כי ה' הוא מקור חיים לכל הבוטחים בו[242] המחזיקים בו, ורוחו היא המחדשת אותם לבקרים, המחלפת את כחם לרגעים, אשר לא תתן למות את נפש העם השואף אותה, וככל אשר ירחק האדם מן המקור הזה, כן יבול וכן ידוף, והיה כלא היה, כי אין לו עוד נשמת חיים אשר תחיהו וכח אשר יסעדהו[243].  וכל מבטח וכל משא נפש מבלעדי ה' יחשב לבאר נשברת, אשר לא תכיל את המים, לארץ מלחה, אשר תלאה להקשות את העץ אשר עליה; על כן אל יבטח האדם בחיל אשר עשה לו לא במשפט, ולא על פי הטוב בעיני ה', כי עד מהרה יעזבהו[244]. ויען כי ה' הוא הַמְעָרֶה רוח חיי עולם על העם הדבק בו, על כן יהיה דבר ה' לבדו למקור כל חכמה ודעת[245], והדעת אותו לתהלה האחת העומדת לאדם בחיים והנבחרת מעושר מחכמה ומגבורה[246].  ועצם הדעת הזאת לא פרי מחשבה היא, כי אם המעשה הטוב חסד, משפט וצדקה ודין עני ואביון[247].

וירא ירמיהו את יד ה' הגדולה והחזקה בכל מראות היקום, ויהי לו כל יציר לעד נאמן על יוצרו, כי בכחו הוא עושה כל[248] ובכחו הוא שם חק וגבול לכל[249].  וככל אשר נחשב לו לחטאת ולאולת להאמין על עצבי הגוים, כי ייטיבו או ירעו, כן נחשב לו לעון פלילי לחשוב, כי יעשה היקום דבר בכחו בלי פקֻדת ה', כי כל צבא השמים והארץ יציר דומם הוא ביד עושהו[250].

               הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁימִים

               וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִיבִים

               הֲלֹא אַתָּה הוּא יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ

               כִּי אַתָּה עָשׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה[251].

הוא אלהי מקרוב והוא אלהי מרחוק[252] הוא חופש חדרי בטן ובוחן כליות ולב אנוש[253] ואת השמים ואת הארץ הוא מלא[254] וכבודו ויראתו מלאה כל הארץ[255] וגם העמים בעבדם את שקוציהם ואת גלוליהם תשאף רוחם בקרבם לדעת את ה' אל אמן, אך טחה עינם מראות את הנכוחה ואת הישרה על כן יתעו ויאבדו בתהו לא דרך.  ויען כי לה' לבדו העצמה והיכולת והתושיה הורה ירמיהו, כי חטא גדול מאד יחטא "הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו"[256], או האיש אשר יֵחַת מאותות השמים[257] "כי לא ירעו וגם היטב אין אותם"[258].  ועל כן נתן לצחוק וללעג את האדם, אשר גם הוא חומר ביד ה'[259], בעשותו לו אלהים על פי רוחו, על פי טעמו[260].  ואף האיש אשר יבטח בעבודתו, אשר יעבוד ה' בזבחים ועולות ואת דרך ה' לא ישמור לעשות את הטובה ואת הישרה, ישגה הרבה מאד[261], כי ה' לבדו עֹז ומעוז הוא[262] והוא עושה חסד ומשפט וצדקה ובהם הוא חפץ[263], ועל כן באלה תתרצה אליו הנפש הדורשת אותו.

וה' אל צדיק לא יעשה עול ולא יביא על האדם את הרעה, כי אם האדם ברוע מעלליו יביאה עליו[264], כי את פרי כפיו יאכל[265] מיד אל גמולות, אשר עיניו פקוחות לתת לאיש כפעלו[266].  אולם ברחמי ה' אשר גברו מאד, ישים לגוי ואדם מועד לשוב מחטאתם ולא יפקוד עליהם את עונם עד בא עת פקֻדתם[267] אשר יעד להם והם טרם ישובו מדרכם הרעה.  כי בהטיב הגוי או האדם את דרכו ושב ה' מחרון אפו[268] ונחם על הרעה[269].

אולם אם לא ישוב גוי מחטאותיו, יש אשר יחרוץ עליו ה' כליון[270] וישראל כי ירבה לחטוא ועברה כוס החמה על הדור החוטא[271], אך כלה לא יכלה את העם הזה עד תּמו מעל פני האדמה כל ימי עולם[272].  כי אהבת עולם אהב ה' את ישראל[273], וברית עולם לו עמו[274], כי "קדש ישראל לה' ראשית תבואתו"[275], "כלו זרע אמת"[276] "זית רענן יפה פרי תאר"[277], ה' לו לאב[278] והוא לו לבן[279] כבודו שוכן בקרבו ושמו נקרא עליו[280] וכאהבת ה' את הגוי הזה, כן יאהב את ארצו ואת בית ממלכתו בת ציון הנָוָה והמענגה[281] וירושלים והר הבית כסא ה' המה[282] "נוה צדק הר הקדש"[283].  וברית ה' עם בית דוד לא תופר לעולם, ומטהו עוד יפרח לצמח צדקה, אשר לא יחדל לתת פריו, גם אחרי אשר נבל למראה עין[284].  כי בכל החטאת אשר חטא ישראל יזכור לו ה' ראשית דרכו, כי הוא הגוי האחד, אשר דבק בו לאהבה אותו ולהחזיק בעבודתו בכל מאמצי כחו, ושמו היה לו לכל חלקו בחיים[285] על כן יהיה הגוי הזה לשבט נחלתו לעולמי עד[286].  והגוי הזה לא יכחד ולא ישמד מלפני ה', כי הצרה אשר תבוא עליו, היא תצרפהו ותמרקהוּ, וממנה יִוָשֵׁעַ[287]; כי בצר לו ישוב אל ה' ודרש אותו בכל לבבו ונעתר לו אלהי אבותיו ברחמים גדולים[288], והשיבהו אל גבולו אשר נתן, ואשר יעד לו למן עולם ועד עולם[289].  וגדלה מאד הישועה, אשר יִוָשַׁע ישראל באחרית הימים, עד כי תשכח מפניה גם הישועה הגדולה, אשר הפליא ה' לעמו, בהוציאו אותו ממצרים[290].  ונתן ה' לבני ישראל לב אחד ליראה אותו ולדעת אותו[291] וידעו אותו כלם למקטנם ועד גדולם[292] וטהרו מכל עונם[293].  ותורת ה' תהיה כתובה על לוח לבם ורוחה יצוקה בקרבם[294] ונפקחו עיני כל הגוים לדעת, כי ה' אלהי ישראל אל אמת והשליכו את שקוציהם[295] ונקוו לשם ה' לירושלם וקראו לה כסא ה', וגדל כבודה בעיני העמים ככבוד ארון הברית ולא יוסיף עוד כל בשר לעשות הרע בעיני אלהים עוד כל ימי עולם[296].

אלה הן קצות דרכי רוח הנביא הקדוש והטהור הזה אשר לפניו לא היה איש עוד כמוהו, אשר נשא מכאובים מיד בני עמו, על לא דבר, בלתי אם על דרשו את שלומם ואת טובתם באמת ובתמים בכל לבו ובכל נפשו ותהי לשונו לְהֵד לכל פעמי לבו, ולמליץ נאמן לכל הליכות רוחו המתרגשת בו ולכל חליפותיה.  והיה מדי שֻמו נגד בני עמו, את הרעה הנשקפת להם מצפון, והיו דבריו אמרי נואש והֶמְיַת רוח נשברה, ומדי נשאו עיניו אל ישראל ואל טובו באחרית הימים, ומלאה רוחו חן וחסד רוךְ עולמים וחמדת שעשועים.  אפס כי גם בשמחת לבו, לא נתן קול עוֹז כישעיהו בן אמוץ.  ויהי גם אז קולו, קול בכי ותחנונים, שפל קול המון נפש דומיה, הזוכרת גם בימי הטובה את עניה ואת עמלה מקדם, למען הודות לה' בְּעַנְוַת תום וצדק, על הגדילו את חסדו למלט אותה מכל צרותיה[297].  ויהי ספר דברי ירמיהו למקור תוכחות מוסר ותנחומי נעם עד היום הזה.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] ישעי' ה, ב.

[2] שה"ש ז, ג.

[3] ישעי' ז, כא.

[4] משלי כז, כג–כז.  ויש להתבונן כי מאמר "לא לעולם חוסן ואם נזר לדור דור" (כד) בא להסב את לב הקהל מן העסקים הרעועים, אשר האמינו בהם, כי מעשירים הם את בעליהם.

[5] מ"ב ג, ד.  דה"ב יז, יא; כו, י; לב, כ"ט.

[6] ירמי' לה, ו–ז.

[7] מ"א ט, יז–יט.  דה"ב ח, ב–ו; יא, ה–יב.  הושע ח, י"ד.

[8] רות ד, ז–יא.

[9] ירמי' לב, ט–יד.

[10] ישעי' ב, טו.

[11] צפני' א, טז.

[12] ישעי' לב, יד.

[13] שה"ש ד, ד.

[14] יחז' כז, יא.

[15] שה"ש ה, ז.  ודומה לזה מליצת ישעי' סב, ו.

[16] מל"א י, כב; כב, מט.  ישעי' ב, טז.

[17] Tartessus.

[18] יחז' כז, יז.  מלת "פנג" לא נחקרה עוד על בוריה.

[19] ישעי' ב, ז.  הושע ב, י.  "ועם כנען נטילי הכסף" (צפני' א, יא) נאמר לדעתנו על עשירי ישראל כדברי תרגום יונתן.

[20] מ"ב יח, כו–כח.  ישעי' לז, יא–יג.

[21] מאמר "בני יהודה הקפידו על לשונם... דדייקי בלשנא" (ערובין נג) שנאמר על ימי בית שני, נאמן הוא גם על ימי בית ראשון, כי מהיות התורה נלמדת בארץ יהודה ודברי נביאים ומשוררי הקדש נשמעים בה, הזדככה שם יותר בפי העם מאפרים שלא היו בה כל אלה, כשם שהשתמרה בטהרתה גם בימי בית שני ביהודה יותר מבגליל, יען כי המקדש והסנהדרין היו ביהודה.

[22] עיין ח"ב בפרק "מלוכת שלמה".

[23] מל"ב י, כב.

[24] כב, יד.  דהי"ב לד, כב.

[25] עמוס ז, א.  דהי"ב כו, י; לב, כט.

[26] זכרי' יד, י.

[27] ישעי' סב, ג.

[28] ירמי' לו, כא.

[29] ירמי' יז, כה; כב, ד.

[30] יז, יט.

[31] לח, ז.  ולפי העולה מן הכתובים היה המלך והשרים רוכבים ברכב ובסוסים בבואם לשבת בשער ובשובם משם אל בית המלך, כי כן כתוב "ובאו בשערי העיר הזאת" (יז, כה) שאי אפשר לאמר, כי יבוא מחוץ לעיר אל העיר, כי בתוך העיר הלא היו יושבים ולא מחוצה לה.  ובכן אין מלת "ובאו" חוזרת אלא על מלת "בשערי" דוקא, ולא על מלת "העיר".

[32] דהי"ב לה, כד.

[33] מל"א כב, לד.

[34] מל"ב ט, יז.

[35] שה"ש ג, ט–י.  ובלשון פרסית עוד נשמרה מלת "אפריון" ופירושה מטה מרוחת קשורה על גב פרדים או גמלים לנסוע או להנשא בה ובלשון הגמרא יקרא "גלודקי" (ביצ' כה:) ובל"א "זאֶנפטע".  ועל כן תכון שם מליצת "מרכבו" על מקום המושב.

[36] מ"א יד, כח; דהי"ב יב, יא.

[37] מ"ב יא, יט.  ועל הכרי כי הם חיל הכרתי עיין דברינו ח"ב בתחלת פרק "ימי הממלכות הבודדות לנפשן".

[38] דהי"ב כג, כ.

[39] מ"א יד, כז; דהי"ב יב, י.

[40] ירמי' לה, ד; נב, כד; מל"ב כה, יח.

[41] שה"ש ג, ז–ח.

[42] מ"ב כה, ד.  ירמי' לט, ד; נב, ד.

[43] נחמי' ג, טו.

[44] מ"א י, כב.  דהי"ב ט, כ"א.  ויש להחזיק כי למיום שהחל מסחר מדינות הים, לא פסקו אלה מבית המלך, כי אהבת החיות אנו מוצאים בימי בית ראשון גם בקרב העם "הזמיר, התור" (שה"ש ב, יב) היונה (י"ד) הצבי ועופר האילים (יז; ח, יד) "עפרים תאמי צביה" (ד, ה; ז, ה) "אילת אהבים ויעלת חן (משלי ה, יט).

[45] את הדבר הזה אנו רואים בכל מלכי יהודה, כי בכל נטות כמעט כל העם ומרבית השרים אחרי המלך, היו בכל דור שרים, אשר לא שנו את טעמם, כי אם כִסו את מחשבותיהם מפני המושל והשרים התקיפים.  בעיני יורם בן יושפט היו מעט מן השרים כקוץ מונד ויהרגם (דהי"ב כא, ד), ולפי העולה מן הכתוב היו הם הטובים והצדיקים (עיין היטב יג).  עזרי' בן ירחם וחבריו שרי המאות (כג, א) שנאו את מעשי עתלי', ועל כן היו נוחים לנטות אחרי יוידע הכהן ולקשור עליה.  ולהפך שמרו השרים הנוטים אחרי דרכי הנכר, את עת מות יוידע הכה"ג להטות את המלך, שהיה חניכו, אל דרכיהם (כד, יז–יח) והשרים הנאמנים לא הליזו מנגד עיניהם את דרך המשפט, וינקמו ממנו את רשעת אכזריותו, אשר הרשיע לעשות לבני יהוידע כ"ג (כה) וכת השרים האלה היו הקושרים גם על אמציה מעת אשר סר מאחרי ה' (כה, כז) ועל מחלקת כתֵּי השרים בימי יאשיהו, עיין היטב על תעלולי השרים הרשעים (צפני' א, ד–ח) ועל מגמת פני השרים הצדיקים (מ"ב כב, ח–י).

[46] ישעי' לב, יג.

[47] ירמי', כב, יד.

[48] ישעי' ב, טז.

[49] שה"ש ח, ב.

[50] ירמי' ו, כ.  ועיין מ"א י, י.  ישעי' ס, ו.

[51] משלי כז, ט.

[52] מ"ב כ, יג.  משלי כא, כ.

[53] שה"ש ג, ו–ז.

[54] משלי ז, יז.

[55] טז.

[56] כא, יז.

[57] ש"ב א, כ"ד.  ירמי'  ד, ל.

[58] שה"ש ז, ב.

[59] ישעי' ג, יח–כג.

[60] כד.  על פירוש כל תכשיט רבו אף נחלקו הדעות, על כן לא נפרשם.  והקורא יעיין במפרשי המקרא ובספרי חוקרי הקדמניות.

[61] מ"ב ט, ל.  ירמי' ד, ל.  וחוקרי קדמניות יאמרו כי מראה עופרת לו.

[62] ירמי' לא, ד.

[63] תהלי' ס"ח כו.

[64] שה"ש ז, א.

[65] א, ה; ב.. ז; ג, ה. י. יא; ה, ח. טז; ח, ד.

[66] שה"ש א, י–יא.  תותי זהב נראה שהם "סרביטין" הנזכרים בתלמוד ובגירסת המשנה והירושלמי "סנבוטין" והם תלוים בעדי הראש "ומגיעין לה עד לחייה" (שבת נז: ורש"י שם).  הפנינים לא נזכרו עד ימי שלמה (משלי ג, טו) ולפי מראה האדמימות האמור בהם (איכ' ד, ז) נראה שהם "קורלין" (ירש' שבת ז) הנקראים "קאראללען" בל"א, אך בעצם המקרא ההוא תרגם המתרגם "מרגלין" שהיא המרגלית העברית מרגניתא הארמית הנקראה בשפת רומי ויון Margarita והיא בלי ספק האבן היקרה הנקראת בל"א "פערלע".

[67] שה"ש א, ט.

[68] ישעי' ג, ט"ז.

[69] זכרי' י, ג; ישעי' ב, ז.

[70] זכרי' יד כ.  והמצלות הן "השפופרות המשמיעות את הקול", הנזכרות במשנתנו (כלים יד, ה).

[71] ישעי' שם כב, יח.

[72] מ"א י, כט.

[73] זכרי' ט, ט.

[74] שה"ש ב, ד.

[75] ירמי' טז, ה.  עמוס ו, ז.  ועקר פירוש המלה, הוא משתה שיש בו שכרון: "געלאגע" בל"א.  ועיין ספרי במדבר קל"א.  ופירוש רבותינו בירמי': בית מרזח אבל אינו סותר כלל לעקר פירושו, כי בבית האבל היתה רבה השתיה בימי קדם (כתוב' ח:)

[76] ירמי' טז, ח.

[77] טו, יז.

[78] ישעי' ה, יא.  ונשף זה אינו "נשף בערב יום" (עיין משלי ז, ט.) כי נשף זה הוא תחלת הלילה ועליו לא יאמר אִחור, כי אם "נשף של שחרית" (ש"א ל, יז) שדבר זה באר רבא היטב: "תרי נשפי הוו, נשף ליליא ואתי יממא נשף יממא ואתי ליליא". (ברכו' ג.).

[79] שה"ש ז, ג.

[80] ישעי' ה, יב.

[81] מ"ב יח, כו.  ישעי' לו, יא.

[82] "ובילדי נכרים ישפיקו (ב, ו) "ובנמוסי עממיא אזלין" (יונתן) "עוזבים תורת ה' ומתעסקים בספרי הכשופים והנחושים ומספיקים בהם והם אומרים דינו באלה הספרים" (רד"ק)

[83] ישעי' שם.

[84] ח'.

[85] צפני' א, ח.

[86] ישעי' א, כא–כג; ג, יד–טו; מיכ' ב, א–ב.  ועוד מקומות רבים בדברי נביאים ובתהלים.

[87] ירמי' לז, ט"ו.

[88] ט"ז.

[89] בראש' לט, כ; מ, טו.

[90] מ"ב יז, ד.

[91] כה, כז.  והמשמר הישראלי (ויקרא כד, יב.  במד' טו, לד.) לא היה אלא מקום שמירה עד גמר הדין.

[92] מ"ב כג, ו.  ירמי' כו, כג.

[93] לב, ט.

[94] זכרי' יא, יב.

[95] הושע ג, ב.

[96] מ"א כ, לט.

[97] ש"ב יח, יא.

[98] מ"ב ה, ה.  ויש לדעת כי ארם, שבאחד משריה נתפרש סך זה, לא גדלה בשום פנים בעָשְׁרָה מישראל, כי לישראל היתה דרך אופיר ימים רבים, ופרי ארץ ישראל היוצא לארצות הנכר היה חטים ושמן (יחזק' כז, יז) אשר רבים דורשיהם מדורשי סחורות ארם, שכל עצמן היו אבנים טובות ארגמן ורקמה ובוץ (ט"ז) או יין חלבון וצמר צחר (י"ח) שאינן ראויות אלא לעשירים.

[99] על כן שקלו את הכסף בהלקחו (ישעי' נה, כ. ירמי' לב ט. זכרי' יא, יב.) ובהיותו רב, התיכו אותו למוצק אחד, כי לא חששו אל צורת טבעו, כי אם אל משקלו ואולי מלת "וַיציקם" (יהוש' ז כג) מלשון יציקה והתכה.

[100] דברי' כט, ט–י.

[101] ירמי' כז, כ; לט, ו.  חורים אין אנו מוצאים ביהודה עד זמן ירמי' .  ואפשר, כי אחרו לנהג ביהודה שררה זו, שבאפרים כבר היתה נוהגת בימי אחאב (מ"א כא, ח. א.) ובספרנו דברי ימי העמים ח"ג 27 שערנו, כי בשם שררת "החורי" נרמז מעין משפט בחירת המלך ע"ש.  וממליצת "בן=חורין" בפי רבותינו, אתה למֵד, כי היה החורי חפשי מכל מס ומכל משא מלך (ועיין מעין זה ש"א יז, כה).

[102] ישעי' ג, ב–ד.

[103] מ"ב כה, יט.  ירמי' נב, כה.

[104] שם ושם.  מ"ב כד, יב.  ירמי' כט, ב; לד, יט.

[105] ישעי' כד, ב.

[106] ג, ה–ח.  פסוקים אלה ישוו לנגד פני המתבונן את שרי העם בפחזותם הנמהרה. ולדעתנו מלת "והמכשלה (ו') היא שֵם לעג למלת "והממשלה" הדומה לה בצלצול מבטאה, אשר הקלו את דעתם גם בה, על כן קובל הנביא על קלקול מעשיהם המתבאר גם מתוך דבריהם וקורא ואומר "כי לשונם ומעלליהם וגו'" ובזה הוא רואה כשלונה של ירושלם (ח').  על תקון מדות הדורות הבאים, אשר יש להתראות גם מתוך מליצתם, ירמוז במקום אחר (ל"ב ד).

[107] ד–ח.  וכנגד מוסר לשונם ומעלליהם" (ג, ח) יאמר פה: ולשון עלגים תמהר לדבר צחות (לב, ד).

[108] ירמי' ז, ב; כו, ב.

[109] לא, כג.

[110] יואל א, טז.

[111] ישעי' ל, כ"ט.

[112] דהי"ב כ, ג.  גם בימי שמואל נזכר "צום" (ש"א ז, ו) אך משם אין להוכיח, כי התענית היה עקר ולפי הנראה לא היה כ"א אחד ממכשירי התשובה ולא עקרה.

[113] יואל ב, טו.  ר"ה כו: תענית טו: ומקור תקיעת הכהנים הזאת היא מן התורה (במדב' י, ט).

[114] יואל יג.

[115] תענית טו.

[116] יואל טו.

[117] שם.

[118] מ"ב י, כ.

[119] יואל טז.  וכמעט ברור הוא, כי גם עקר שֵם צום מתחלתו לא הוקבע על התענית, כי אם על הקהל והכנוס (עיין ערוך ערך "צם" ו').  ועיין רד"ק בשֵם אביו בספר השרשים ערך "צום"

[120] ממליצת הנביא "ולא אריח בעצרותיכם" (עמוס ה, כא) אתה שומע כי יום העצרה היה יום קרבן ריח ניחוח.

[121] ירמי' לו, י.

[122] דבר זה עולה ממעשה תרמית איזבל, בדבר כרם נבות שעשתה למכשיר למשפט הדמים והמרמה, את דבר הצום שהיה נוהג גם באפרים (מ"א כא, יב) גם בעמי הקדם (יונה ג, ה) ומתחזק ממאמר רבותינו "מצפרא ועד פלגא דיומא מעיינינן במלי דמתא". (תענית יב:).

[123] ישעי' נח, ה–ז.  ועיין רש"י תענית שם, וראית כי דבריו כמעט פירוש הם לישעי' נח, ו.

[124] קודם לירמי' אין זכר ללשכת יחיד בביהמ"ק.

[125] נראה כי עקר שֵם זה הנקבע על בית שיש בו מעין תשמישי כהונה ועבודה, כי כן היו לשכות כאלה מצויות אצל הבמות בשעת התֵרן (ש"א ט, כב)

[126] דהי"ב לא, יא–יב.

[127] כאשר מצאנו דוגמת זה בראשית ימי בית שני (נחמי' יג, ה)

[128] ירמי' לה, ד.  ובני חנן בן יגדליהו אפשר, כי היו בני בניו של כהן נכבד או של נביא כתרגומו.  ושלום.. שומר הסף אפשר כי היה מבני קרח השוערים שומרי הספים, שאנו מוצאים בהם שֵם "שלום" (עיין דהי"א ט, יז. יט).

[129] ירמי' לו, י.  ולפי דעתנו "שער בית ה' החדש (שם כו, י) הוא שער בית ה' העליון" שבנה יותם (מ"ב טו, לה.  דהי"ב כז ג) ועל הבנותו ימים רבים אחרי הבנות המקדש נקרא "החדש" ועל היותו בנוי "בחצר העליון" (ירמי' לו, י) נקרא "העליון" ומזה למדנו, כי שער זה היה אחד מן הסמוכים למערב, כי שם היה מרום החצר ונראה כי בצפון היה והוא הנקרא "שער בנימן העליון" (ירמי' כ, ב).  ועל היות נחלת שבט בנימן צפונה נקרא כן.  ואם כן יהיה השער הזה שער "שבו יצא יכניה בגלותו" שע"כ נקרא אח"כ שער יכני' והוא היה סמוך למערב (מדות ב', ו').

[130] כן נראה ממליצת "אחת הלשכות והשקית אותם יין" (ירמי' ל"ה ב') ואם הותרה שם שתית יין, אין זאת כי לא היה עוד תשמישן קדש כ"א חול, ודבר זה מסתַיַע גם מתחלת ימי בית שני בימי עזרא ונחמי' שהיו עוד לשכות יחידים בעזרה.

[131] יחזקאל מג, ח.  והפסוק הזה חוזר רק על השרים לבדם ומלת "בתועבותם" אין ספק בעינינו, כי חוזרת היא אל מעשי השרים הנזכרים בפי נביא זה, אשר הוא במו פיו קורא אותם "תועבות" (ח, ו. ט. יג. טו. יז.) וכל אלה לא נעשו לעיני כל העם, כ"א בלשכות בסתר, כי כן מקדים יחזקאל פסוק אחד של מוסר משותף וכולל לבית ישראל ולמלכיהם (מג, ז) על חטאת חברותא כלפי שמיא ואח"כ פורט בפסוק ה' חטאת בית ישראל לאמר: חטאת השרים העומדים בראשם לבדה, כאשר פרשנו בזה, וחטאת מלכיהם הוא פורט בפסוק ט', כאשר פרשנו באחרית ימי המלך אמון.

[132] מ"ב כה, יח.   ירמי' נב, כד.  ונפלא הוא מאד, כי יונתן מתרגם גם את "כהני המשנה" (מ"ב כג, ד) לא בלשון רבים כ"א בלשון יחיד "סגן כהניא"

[133] פסחים יד.

[134] דהי"ב לו, יד.

[135] מ"ב יב, י; כב ד; כג, ד.  דהי"ב לד. ט.

[136] מ"ב יב, יב, – טז ; כב, ה – ז.  דהי"ב לד, י–יב.

[137] יב – יג.

[138] יואל א, ט.  יג; ב, יד.

[139] ירמי' יז, כו; מא, ה.  ועיין מנחות ק"ו.

[140] זכרי' ט, טו.

[141] תהלי' קמא, ב.  ודומה לזה ש"א כו, יט.

[142] תהלים נ, יד. כג.  ובכִוֻן פסוקים אלה אל שלפניהם ושביניהם, יתברר דבר זה עוד יותר.

[143] ירמי' לג, יא.  ודבר זה יתבאר ברחבה במוצא דבר "ברורי מאורעות מתוך מזמורי תהלים".

[144] פסחים סד. קיז.

[145] עיין מ"ד: בירורי מאורעות וגו'.

[146] אזהרת אסור הוצאה בשבת לבית המלך (ירמיה יז, כא – כב), תוכיח, כי היו בתים בקרב העם שנזהרו באסור זה.  ומשמרת הטהרה היתה גם היא נצורה בבתי ישראל (זכרי' יג, א).

[147] כן נראה ממליצת "ליושבים לפני ה'" (ישעי' כג, יח) המתפרש ממקום אחר ממליצת "באנשים הזקנים אשר לפני הבית" (יחזקאל ט, ו) אף כי הזקנים שביחזקאל קלקלו מעשיהם (ח, יא) בכל זאת יוכיחו על מנהג ישיבת זקנים ויראים לפני בית המקדש לשמוע תורה.  וגם באחרית ימי בית שני עודנו מוצאים מנהג זה ברי"ב זכאי "שהיה יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כלו" (פסחים כ"ו.).

[148] זכרי' יג, ד.  ואולי היה מנהג הנביאים ללבוש אדרת כאליהו רבם.  אך אין להסכים עם חדשים מקרוב באו, האומרים, באהבתם את הנכר, לדמות מנהג זה, למנהג כהני עמים אחרים הלובשים כך לשם סגוף ח"ו.  נביאינו אנשי קדשנו קראו ריב על הסגוף, ככל אשר קראו ריב על התאוה ועל הזמה (ישעי' נח, ה.  ירמי' כב, טו.  תהלים לז, ד.  משלי יא, יז.  ועיין רמב"ם דעות ג', א'.)  ומה מקרא חסר אם היתה האדרת סתם מין מלבוש, אשר דבר אין לו עם הסגוף והלא "אדרת שנער" הנזכרת ביהושע (יהוש' ז, כא) טובה ויקרה היתה, ולא היה בה שום נדנוד של סגוף, ומלך נינוה העבר העביר את האדרת מעליו דוקא ברצותו להסתגף (יונה ג, ו), ואי משום שער הנאמר באדרת הנביאים? הלא כמה וכמה בגדי שער אנו לובשים עד היום ואין אנו מסתגפים ויש שאנו מתנאים ומתחממים בם.

[149] ישעי' א', י'; ה, כד; ל, ט.

[150] ה, כד; כד, ה; מב, כד.

[151] ירמי' ו, יט; ט, יב; טז, יא; כו, ד – ו; לב, כג. יחזקאל כ, כד – כה.  הושע ד, ו; ח, א.  עמוס ב', ד.

[152] תהלים יט, ח.

[153] קיט, קה.

[154] משלי ו כג.

[155] ישעי' מ, כו.  ירמיה יד, כב.

[156] ישעיה יג, י.

[157] יד, יב.

[158] עמוס ה, ח.

[159] איוב לח, לא – לג.  ואף כי לדעתנו נכתב ספר איוב אחרי החרבן, הנה שמות הכוכבים עברים הם, שקרא להם כן גם עמוס, שהיה יותר ממאתים שנה לפני חרבן הרבית.

[160] תהלים קמז, ד; קמח ג – ו.  ודומה לזה ח, ד; קד, יט.

[161] מ"ב כ, יא.  ישעי' לח, ח.

[162] מ"ב כא, י.  דהי"ב לג, י.

[163] לג, יח.

[164] נחום א, א.

[165] דבר זה ימצא הקורא המשכיל בכל דברי נחום, אך מלבד זה דומה הוא למיכה גם בחזיונותיו ובמליצותיו:

א)        הרים רעשו ממנו והגבעות התמוגגו...: חמתו נתכה כאש והצורים נתצו ממנו (נחום א, ה – ו).

ונמסו הרים תחתיו והעמקים יתבקעו כדונג מפני האש והגרתי לגי אבניה (מיכה א, ד. ו).

ב)        מרוב זנוני זונה טובת חן בעלת כשפים המוכרת גוים בזנוניה ומשפחות בכשפיה (נחום ג, ד).

וכל אתנניה ישרפו באש... כי מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו (מיכה א, ז).

[166] ארך אפים (נחום א,ג) טוב ה' למעז ביום צרה ויודע חוסי בו (ז)

[167] א – ו. ח.

[168] מה תחשבון אל ה' כלה הוא עושה? לא תקום פעמים צרה! (ט') ולא אענך עוד (י"ב) ומוסרותיך אנתק (י"ג).

[169] יא; ב, א.

[170] ג, א.

[171] ב, יב.

[172] צפניה א, א.  ומדבר נביא זה, שהוא מדבר על הקלקלה, יש ללמוד, כי נבא לפני שנת י"ח ליאשיהו ואולי גם לפני שנת י"ב או שנת ח'.

[173] ב, א–יא; ג, א–ז,

[174] א, יב–יח.

[175] ג, ז.

[176] ב, ד–י.

[177] יב.

[178] יג–טו.

[179] ג, ח.

[180] ב, יא; ג, ט – י.

[181] ג, טו. יט.

[182] יח–כ.  ועל פסוק יח עיין ראב"ע ורד"ק.

[183] יא.

[184] יב–יג.

[185] טו, יז.

[186] יד–טז.

[187] חבקוק א, ה = יואל א, ב–ג; חבקוק א, ו–ז = יואל א, ו; חבקוק א, ח = יואל ב, ד' – ה; חבקוק א, י = יואל ב, ו.  אך גם למיכה המורשתי היה דומה לפעמים בסגנונו, ומקרא מלא אנו מוצאים בסגנון אחד עולה לשניהם:

                ואני בה' אעלזה אגילה באלהי ישעי (חבקוק ג, יח).

                ואני בה' אצפה אוחילה לאלהי ישעי (מיכה ז, ז).

[188] חבקוק א, יא. טז.

[189] א, יג..

[190] א, ב–ג.  יג–טו.  ועל כן מנו רבותינו את חבקוק בין אלה, אשר "סדרו תפלה וקנטרו דברים לפני המקום" (מדרש תהלים צ, א)

[191] חבקוק א, ד.  ועיין רד"ק.

[192] יב.

[193] ב, ג–ד.

[194] ח.  וגם מליצת "וחוטא נפשך" (י) תביע את הרעה אשר יגמול העריץ לנפשו וגם פסוק י"ז יביע דבר זה בשפה ברורה.

[195] "בשת לביתך קצות עמים רבים" (ב, ט) "הוי משקה רעהו... למען הבט אל מעוריהם: שבעת קלון מכבוד וקיקלון על כבודך" (טו–טז) ומאמר "משקה רעהו למען הבט" מליצה היא לגוי מערים ומתנכל להכשיל ולהפיל את חברו.  ומליצת קדמונינו (שבת קמט:) עזה ונמרצה ונכונה מאד.

[196] "הוי בוצע בצע רע לביתו" (חבקוק ב, ט.).

[197] ו.

[198] יג–יד.

[199] ב, א.

[200] ג, א. ועיין תהל' ז, א.  וכבר פירשנו בספרנו ח"ב במוצא דבר: ברור מאורעות מתוך מזמורי תהלים, כי פרוש מלת "שגיון", הוא שיר נאמר בעוז רגש מופלג.  ועין באור פירסט חבקוק שם.  ויש להתבונן היטב, כי דברי חבקוק מעידים על היותו גדול מאד בצחות סגנון הנבואה והמזמור גם יחד: מלת "תוכחתי" (ב') "כתוב חזון ובאר על הלוחות, למען ירוץ קורא בו" (ג) "חזון למועד" (ד) "משל ומליצה חידות" (י) הן מבטאים לאיש מטיף בקהל ומשתדל להסביר את הגיון לבו לשומעיו ולהקל על קוראיו, כי לא ישתבשו ולא יכשלו.  ולהנעים את דברו עליהם בכל תחבלות המליצה היפה.  וממלת "שגיונות" ומלת "סלה" (ג, ג. ט. יג) "למנצח בנגינותי" (יט) שאינן נמצאות בכל כה"ק בלתי אם בספר תהלים לבדו, יתבאר, כי נביא זה היה גם משורר, ופרשה ג' שבספרו, מזמור גמור הוא שנמסר למשוררי ביהמ"ק (ועיין רש"י יג, יט).  ובפרשה זו נמצא מקרא מלא המשתַוה לפסוק אחד שבמזמורי דהמע"ה: וישם רגלי כאילות ועל במותי ידריכני (חבקוק ג', י"ט).

                משוה רגלי כאילות ועל במותי יעמידני (ש"ב כב, לד.  תהלים יח, לד).

[201] חבקוק ג, ב.  ותפלה זו משתלמת ונגמרת בפסוק טז–יז.  ונפסקת בינתים בשיר תהלה.  ולמען חזור אל ענין התפלה שהפסיק בה, פתח הנביא בהתחילו שנית את תפלתו במה שפתח בראשונה.

                פתיחתו הראשונה: שמעתי שמעך יראתי (ג, ב).

                פתיחתו השניה: שמעתי ותרגז בטני (טז).

[202] אות "למד" של מלת "לעלות לעם יגודנו" (שם) חוזרת היא ל"למד" של מלת "ליום" ויהיה פירושו "החרדה" – הנרמזת במליצת: ותרגז... ארגז" –. אני מתפלל, כי אנוח ליום צרהו ליום עלות לעם יגודנו.  לאמר, כי יניח לי ה' ממנה ליום אשר אמר האויב הכשדי להביא עלי צרה זו ולעלות ולהתגודד עלי.

[203] י"ז.

[204] דברים לג, ב.  שופטים ה, ד–ה.  ישעיה סד, ב.  תהלים סח, ח–ט.  חבקוק ג, ג–ד.

[205] ח–ט. טו.  ועל זה תרמוז מליצת.... הבנהרים... בנהרים.. בים (ח) נהרות (ט) בים חמר מים רבים" (טו).  ובעיני ר"ע לא היתה דרשה זו יפה מפני שהיא נראית גסה (מכיל' שמות יד, כט) אך באמת נאוה מאד עקר מליצה זו, כי פרעה יצא בכלי מלחמתו ברכבו ובפרשיו אל תוך הים (שמות יד, כג) ובחֵמה גדולה (טו, ט) ועל כן יצא הקב"ה בכל זעמו "חרה... אפך... עברתך" (חבקוק ג, ח) והמליצה מכֻונת כנגד מליצת שירת הים "חרונך (שמות טו, ז) "אפיך" (ח)

[206] חבקוק ג, ז.  ומליצת "און" היא לשון צרה (עיין תהלים צ, י; קיט קלג.  משלי כב, ח.

[207] חבקוק שם.

[208] "ראוך יחילו הרים... נשא תהום קולו". (חבקוק ג, י) מליצה מלאה יופי היא על הרעש: "זרם מים עבר". (שם) יזכיר את בקיעת המעינות ושטף הימים שהי' אז.  ועיין מוצא דבר: מפלת סנחריב בספרנו ח"ב.  רום ידיהו נשא" (שם) הוא רמז למליצת ישעי': "ינופף ידו הר בת ציון (ישעי' י, לב) שנאמרה בסנחריב.  "שמש ירח עמד זבולה" (חבקוק, יא) רמז הוא לתשובת "הצל במעלות אחז" (מ"ב כ, יא.  ישעי' לח, ח) שהיתה ביום "מפלתו של סנחריב ועמדה לו חמה". (ס"ע, כ"ג) ועיין מ"ד מפלת סנחריב.  "לישע את משיחך". (חבקוק יג) כנוי לחזק; מחצת ראש מבית רשע.... נקבת במטיו ראש פרזיו". (שם י"ד) היא מליצה למיתת סנחריב (מ"ב יט, לז.  ישע' לז, לח) ומלת "במטיו" היא כנוי לבניו שהרגוהו, כי האב הוא הגזע והבנים הם המטות "ראש פרזיו" לאמר: מושלו ומלכו ולשון רבים של פרזיו, הוא לשון רבוי של גדולה והכתיב "פרזו".

[209] חבקוק יח–יט.

[210] עיין מכילתא שמות טו, י.  על פסוק "לא נמות" (חבקוק א, יב).

[211] ירמי' א, א.

[212] רחוק הוא מאד להחליט, כי בן כ"ג היה ומבית אלעזר, כי לוא היה בן כ"ג, כי עתה לא הֵעזו בו הכהנים את פניהם כל כך וכמעט ברור הוא, כי היה מבני איתמר, כי ענתות עיר מולדתו, היתה מושב בני איתמר, אשר עליהם נחשב גם אביתר (מ"א ב, כו) ויחס אביתר תמצא במגלת היחס של הכהנים בסוף ח"א.

[213] ירמי' שם.

[214] כט, כז.

[215] לב, ו. ז. ח. ט. יב.

[216] טז, ב.

[217] א, ב; כה, ג; לו, ב.

[218] א, ו.

[219] יח; טו, כ.

[220] ו, כז.

[221] ג, ו.

[222] י.

[223] כ, י.

[224] יב, ו.  ועיין תרגום יונתן ורד"ק לפסוק ה' ורש"י לפסוק ד' ואברבנאל.

[225] יא, כא.

[226] טו, יח; יז, יד.

[227] טז, ח.

[228] טו, יז.

[229] טו, י.

[230] טו, יט.

[231] טז.

[232] כגון אזור הפשתים (יג, א–ב.  בית היוצר (יח, ב–ג) בקבוק יוצר חרש (י"ט, א') ומוסרות ומוטות (כז, ב)

[233] כגון מראה המקל השקד (א, יא) הסיר הנפוח (יג) "ראיתי את הארץ (ד, כג–כו) שני דודאי תאנים (כד, א–ב) "והנה כל הנשים" (לח, כא–כב).

[234] ל, ב–ג; לו, ב.

[235] לו, א–ד; מה, א.

[236] לב, יב.

[237] שריה שר המנוחה לצדקיהו היה אחי ברוך (נ"א, נ"ט)

[238] לו, כו. לב

[239] מה, ג–ה.

[240] כה, יג; לו, ב; מו, א.

[241] נ, א; נא, נט–ס.

[242] ב, יג; יז, ז–ח.  יג; יח. יד.

[243] ב, יז; יז, ו.

[244] יז, יא.  לדעתנו "ואחריתו יהיה נבָל" יהיה כמו נבֵל, הב' בצֵרה לאמר כעלה נובלת שאין לה מים, יען כי רחק ממקור חיים ה'.  ורד"ק והאברבנאל הרגישו בפירוש "נבל" מעין זה.

[245] ח, ט.

[246] ט, כב–כג.

[247] שם.  כב, טו–טז.

[248] י, יב; לב, יז.

[249] ה, כב.

[250] י, יא.

[251] יד, כב.

[252] כג, כג.

[253] יא, כ; יז, י.

[254] כג, כד.

[255] י, ז.

[256] ירמי' יז, ה.

[257] י, ב.

[258] ה.

[259] יח, ו.

[260] טז, כ.

[261] ז, ד–יא.

[262] טז, יט.

[263] ט, כג.

[264] ב, יט; ד, יח, איכה, ג, לג–לח.

[265] ירמי' יז, י; כה, יב. יד; כז, ז; נ, כט.  איכה ג, לט.

[266] ירמיה לב, יט.

[267] ב, כד; ח, יב; י, טו; יא, כג; כג, יב; כז, ז; מו, כא; מח, מד; מט, ח; נ, כז.  לא; נא, יח.

[268] ז, ה–ז; יג, טז; כא, יב; כב, ב–ד.

[269] יח, ז–ח; כו, ג.

[270] ל. יא; מו, כח.

[271] ז, כט.

[272] ד, כז; ה, י. יח; ל, יא; מו, כח.

[273] לא, ג.

[274] לב, מ.

[275] ב, ג.

[276] כא.

[277] יא, טז.

[278] ג, ד; לא, ט.

[279] כ.

[280] יד, ט.

[281] ו, ב.

[282] ג, יז; יז, יב.

[283] לא, כג.

[284] כג, ה.

[285] ב, ב.

[286] י, טז.

[287] ירמי' ל, ז.

[288] כט, יב–יד.

[289] כה, ה.

[290] טז, יד–טו; כג, ז–ח.  וכבר נבא מיכה המורשתי כעין זה (מיכה ז, טו).

[291] ירמי' כד, ז; לב, לט.

[292] לא, לד.

[293] שם; לג, ח; נ, כ.

[294] לא, לג.

[295] טז, יט.

[296] ג, טז–יז.

[297] ג, כא; לא, ט; ג, ד.