_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

היהדות והגלות

זאב יעבץ

לתוכן הענינים

 

החוש חריף ומהיר מאד במלאכתו ונבהל להוציא משפט, והשכל זהיר ומתון ואין שטף בדינו.  על כן בעוד השכל מתנהל לאטו, שוקל ומכון ודן דבר אמת לאמתו, קופץ החוש וגוזר את דינו וגומרו ומטילו על רוב הדעות שבקהל – הנוטות אחריו יותר מאשר הן נוטות אל השכל, − כמעשה בית-דין שאין אחריו כלום.  ואף מעט יחידי הסגולה המכירים רק את השכל לבדו לשופט מומחה בשקול דעתו ובפסקיו, והיודעים בו, כי רק כחו רב להעמיק אל תוך הענין ואל קרבו, מודים גם הם, כי בכשרון אחד יחיד החוש באין דומה לו, כי נוח הוא לקלוט את מראית הדבר החיצונה ולהחזיר אותה בעינה אל נגד עיני החוקר, ולכל דבר שבטביעת עין סומכים עליו גם המיושבים בדעתם.

ובכן מקבלים כמעט כל הקהל מקצהו ועד קצהו את עדות החוש לעדות נאמנה, גם בעלי הדעה הצלולה אינם פוסלים אלא את דינו, אבל את עדותו אינם פוסלים אף הם.  ובהיות החוש רואה רק את הצד החיצון שבדבר, יש אשר יעשה אותו סמן מובהק לעצם הדבר, על כן רגילים הם רוב הקהל הנגררים אחריו לסמן אדם פלוני על פי מלבושו ובית פלוני על פי צבעו, אף כי מראות אלה טפלות הן, שאפשר להסירן ולהמירן כרגע או ברבות הימים.  ולא עוד אלא ככל אשר יוסיף הפרט הטפל להיות זר ומשונה, כן יגדל החפץ לעשות אותו סמן לכלל כלו;  מי שעינו אחת סמויה ורגלו אחת מועדת, לא יסמנו אותו על פי עינו הבריאה ורגלו הבריאה שהן כדרכן, כי אם על פי מומו יסמנוהו ושם עור או פסח יהיה לו לשם קבוע.

והחפץ הזה להכיר את כל עצם כל פי מראהו, לאמר: על פי עדות החוש, גרם לעקר הקים שבכל דבר, שיתכסה מן העין, ולטפל העובר שיהא חופה ומאפיל עליו, ולדמיון התועה והמתעה, כי יכה את עיני האדם בסנורים, לחשוב לפעמים פסלת, הנטפלה על הדבר לזיפו ולכלותו מנפש עד בשר, לממשו הפנימי העומד והמעמיד אותו.

יד החפץ הזה היתה לרעה בכבוד רוח אומתנו, לאמר: בכבוד היהדות.  מרומי העתיקה הפגנית (עובדת האלילים) ומרומי החדשה הקתולית נושבת זה כאלפים שנה רוח עריצים זועמת וזוממת, להוביש את כל פרי היהדות ולא יכלה לו.  עוד שרש פלטת בת יהודה פתוח אלי מים, עוד תוכה רוה ומלא כח עלומים, אך עליה יש אשר נבלו וטרפיה יש אשר יבשו.  קרב ישראל עודנו איתן ומתום כלו, מכל המדות הפנימיות, שנשתבחו בהן אבותינו, לא נפל דבר, הצניעות קימת בקרבנו בעצם תמה, גמילות חסדים נוהגת בתוכנו במלוא תקפה, הנדיבות מרובה וההסתפקות מצויה, גם כשרונינו הולכים וגדלים, ומדעינו הולכים ומרחיבים.  ומלבד אשר נעם חיי המשפחה גנן ככרוב סוכך עלינו בכל ימי ענינו, לא גלה ממנו גם העשר והנאת החיים גלות שלמה, כי בכל דור ודור נמצאו בנו יחידים במספר רב בעלי עושר ובעלי הנאה.  אולם כשם שלכל דבר שבפנים, שבמדות ושבכשרונות, שלמים ובריאים אנחנו כן לקינו בכל דבר שבחוץ, בכל דבר שבמראה, בנמוס בסדר ובתכסיסי החיים.  והקלקלה הזאת פרי רוח איבת רומי העתיקה והחדשה "גלות" שמה.  ויען כי החוש הנאמן לרוב הקהל שופט למראה עיניו, רואה ומראה הוא את היהדות הטהורה והתמימה עם הגלות הנבלה והמנולת, אשר השתרגה עלתה על צוארה, להכשיל כחה ולשום מחנק לנפשה, כיציר אחד ומיוחד, ומטיל את אחריות קלקולי הגליות על היהדות הנאוה והמעשקה.  על כן היו אנשים המקדימים את חושם לשכלם בישראל ובעמים, אשר לא מצאו דרך אחרת לתקן את אומתנו, בלתי אם בבטול היהדות או לכל הפחות במעוטה.

ואנחנו בבואנו להוכיח כי ככל אשר הגלות אויבת היא לאומה הישראלית, כן צוררת היא לרוחה, ליהדות, הנני להעביר על פני הקהל את דמות הגלות בכל מראותיה, אשר נראתה לנו בגולה בפחזותה ובשלותה.

עד זה לפני מאה שנה נראתה תמיד הגלות רק בנוולה.  הקתולים ראשי צוררינו, באמרם, בקנאתם הקשה כשאול, להטיל זוהמה גם ברוחנו ובמוסרנו, אסרו עלינו עבודת האדמה ואת כל מלאכה המכבדת את בעליה, ולא הניחו לנו בלתי אם את עסקי התגרנות והרבית, המשחיתות נפש בעליהן, למען הפריע את מוסרנו, ולבעבור שים בדבר הזה אותנו למחתה ולזעוה בכל עמי הארץ ולהבזות צלמנו בעיניהם, ויכבידו עלינו את ידם הקשה לתפור אות חרפה בבגדינו, למען תת את כבודנו לכלימה גם בעינינו גם בעיני רואינו.  אך בכל מזמת לבם ומאמצי כחם לא הרבו לשחת אותנו בנכליהם, כי גם בהיות התגרנות והרבית, המזיקות מאד למוסר האדם ולרוחו הנדיבה, המוצא האחד למחיתנו, היה היו אבותינו אנשי מופת במוסרם הנעלה ובנדבת לבם הטהורה, ובכל היות אות החרפה, אשר שמו אויביהם על בגדם, לנגד עיניהם תמיד, גבה לבם מאד בתורת האמת, אשר רק על קדושת שמה, לא באשמתם, נשאו חרפה כל היום, ויהיו בעיניהם כגבורים הנותנים נפשם למות ולכל מכאוב ותלאה למען הדגל אשר בידם, היקר להם מכל יקר.  אך ככל אשר כלו צוררינו כחם לריק, להכניע את לב אבותינו ולבצור  רוחם  בקרבם, כן בצעו את מזמתם הרעה ויצליחו לחבל רק את חיי  גופנו  חבל נמרץ מאד: חסרון כל עבודת הגוף דלדל את כח אבותינו מאד וישם את צאצאי גבורי ימי בית שני, אשר בשרם היה נחוש וגידיהם ברזל, לקהל דוים וסחופים, דלי בשר וחורי פנים, בהשליחם בם תמיד אספסוף פרוע להרוג ולאבד, לבוז ולשלול.  באין לאל ידם להתיצב בפני ההמון הרב והעצום מהם פי כמה וכמה בא מרך בלבם ובהלה בכל דרכיהם, עד אשר לא קמה בהם כל רוח.  ובאין כל מעוז לחייהם ולחיי נשיהם וטפם, בלתי אם רצון התקיף, למדו את ברכיהם לכרוע, ואת קומתם להשתחוות כל היום אל כל קטן בגוים, עד כי היתה התרפסות והכנעה יתרה למדה קבועה להם.  וההתרפסות מצד אחינו הוסיפה עוד להרחיב את נפש צורריהם , להספות גם בזיון על שנאתם.  חומות הגרות (גהעטא), אשר בנו צורריהם למצור סביבותם, כלאו גם את רוח חרותם וינבלו גם את מראה כבודם, כי צפופים ישבו במקום צר ובכל מקום מצור ומחנק הלא יולד הלכלוך מאליו.  הן אמנם כי רק לכלוך חיצון היה ולא פנימי, [כי במאכלם ובכל תפקידי הגוף נקיים היו הרבה הרבה יותר מצורריהם, עד כי מעולם לא הרבו נגף ומחלה לשחת בקרבם, כאשר שחתו בשכניהם השקטים והשאננים], בכל זאת רב היה גם כח לכלוך חיצון זה להקשיח מעט מעט את הלב ממדת הנקיון, שהיה תפארת לבעליה ותפארת להם מן האדם.  ובכל מקום שהלכלוך מצוי אין היופי בטהרתו יכול להתקים, על כן הסתלק הטעם המתוקן, וטעם מקולקל קהה ותפל היה למושל בחושיהם, ותהי גם שפתם מקולקלת, מבולבלת, ויצא להם לעז משונה, אשר נתן כבודם לכלימה וייצר להם עמל של פה, אשר כל הדובר  בו ילבט בשפתיו ולא יוציא כל מחשבה למרחב.  לרגלי העקה והצוקה, אשר העיקו והציקו גזרות הקתולים על אבותינו, לא היה מקום לכחם ולמעשיהם להשתרע במרחב הראוי ויתכנסו ויתנגשו כל פעליהם וקניניהם אל מצר קטן ויהיו לערב זר ולגוש צפוף מאד, עליונים למטה ותחתונים למעלה, הפנימי מפרכס ויוצא, והחיצון דוחק ונכנס.  וככל אשר היה הלכלוך המגואל לאורב ליופי, המשרה את רוחו על כל נפש ועל כל דבר בפרטו, כן היתה הערבוביה לאויבת ליופי הכולל, לסדר החולק מכבודו על  כלל הנפשות ועל  כלל הדברים בהתלכדן יחד למתכונת אחת.  ושני אלה יחד, הלכלוך והערבוב, אשר הרגיעו בבתי דלת העם, הולידו את התשנוק (חיי צער בלי אורה ובלי נקיות.  ב"ר ל"ז) לאמר, את חיי המהומה והזוהמה, המדכא את הנפש, מביאה לידי קצר רוח ולידי עמל ויגון ואינו נותן ללב לשמוח במעט אשר חנן לו ה', עד כי היו חי מרבית אבותינו חיי צער גם במקום, אשר לא השיגה יד צורריהם להפריע אותם.  ויען כי הסתלקה מעליהם רוח הסדר, היתה יגיעתם בכל דבר עבודה ועסק כפולה ומכופלת משל אחרים, והנאתם הנקנת ביגיעם לא השיגה אף את המחצה, השליש והרביע, שאחרים משיגים ביגיעם.  והתשנוק הזה פרי הערבוביה הוא ונוספה גם היא על התחבולות, אשר חבלו צוררי ישראל להכרית מפינו אוכל, כי גם באיפת הרזון, אשר הותירו לנו משנאינו, שלחה המגערת, כי אין מכיר את מקומו ואין יודע לכון את שעתו. אין דבר נעשה בזמנו וסוף מעשה קודם לתחלתו, הדבור רב מכדי צרכו, העשיה היא פעל אין ידים לו.  ובראות הקהל, כי כל עבודה מסורסת וכל עצה מבולבלת, רפתה רוחם וידיהם התרשלו ולא הוסיפו עוד להאמין בכח לבם ובכח ידיהם, ותנח עליהם רוח סרה, שממון ותמהון לבב.  ויהי שבר-רוח לחוט המשוך על ישראל.  ותבא מזמת עושקיהם ולוחציהם, כי הובישה הגלות כל ששון וכל... מישראל, ותשכן דומה ושאיה על כל מעשיהם.  כל עין זרה, אשר לא היתה חדה להביט עמוקות  ונסתרות (?), ראתה רק את נבל שר העניות (עיין פסחים... א) בכל געל מראהו מרחיב את גבול ממשלתו.... היהודים ורודה באף ובחמה בקרב ישראל.

כל עוד אשר נראתה הגלות בנוולה, לאמר: כל עוד אשר הציקה רוח האיבה את ישראל ביד רמה, נשמרים היו התורה והמוסר בבתי אבותינו בעצם תקפם  וטהרתם;  בגנזי שמים אלה לא נגעה יד אויבינו ולא שלטה עינם לרעה.  אף מצאה היהדות בבית גנזיה אלה סממנים(?) טובים, שסיעוה להפוך ידה על הגלות ולהתגבר עליה ולדכאה גם מבית לחומות הגרות.  למוד התורה האיר את עיני העם ויער בקרבם רוח חכמה ובינה, רוח דעת ויראת ה', ויקם בקרבם אנשי רוח, אשר היו לאותות ולמופתים גם בחכמתם גם בצדקתם, ואשר אז יחל לנון שמם גם בדברי ימי העמים, כאשר תהפך  לבאי עולם שפה ברורה, לשום את המוסר ואת הצדק לבדם לעטרת תפארת בראש האדם.  והכבוד אשר כבד העם את חכמיו, ואשר בּו התכבד וירם לבבו גם הוא, 'הכריע הרבה הרבה את כף הבזיון, אשר בזו לו אויביו הנופלים ממנו בכשרון ובמוסר.  הצדקה וגמ"ח ואהבת הבריות הרחיבה גם את נפש העוזר גם נפש העזור.  האחוה האדוקה הזאת, המהדקת גדולים וקטנים לאגדה אחת, הרימה את לב העם על צורריהם, אשר ראו בם את הקטנים נתונים למרמס לרגלי אחיהם התקיפים, אשר התעמרו בם ויכבשום לעבדים.  אהבת המשפחה הצחה והחמה אשר מבית, היתה שלומים לכל האיבה האורבת להם בחוץ, וענג-שבת ושמחת יום-טוב הטיבו את לבם מאד וישכחום לימים ולשבעות  את התשנוק אשר כבד עליהם כל ימות השנה.

אך המסבות התהפכו, ויד תולדות הימים קשתה על הגלות, להקל רגע את ידה מעל עם עברתה, ותאסוף את ידה מהפליא את מכותיו חדשים לבקרים, כתמול שלשום, ותסוג אחור על אפה ועל חמתה, ותתנחם רק בדבר הזה, כי רב כח זרע העמל, אשר זרעה, להצמיח פרי רוש ולענה, אשר ירבו לשכל בישראל גם אם ידה תהיה מסולקת לשעה מעליהם ויהי כאשר החלו במקצת הארצות לזכות גם את ישראל כזכות אזרחי ארץ מגוריי[1], ולרגל הזכוי סר מעט הבזיון.  כאשר בזו להם דלות העם, קמה תחתיו משטמה כבושה המכרעת בחמת הסכנה העצורה בה פי כמה וכמה את הבזיון.  אך תחת אשר הבזיון היה נראה ומפורסם לאבותינו, וידעו להשמר מפניו, מכוסה ונעלמת היתה ימים רבים המשטמה האורבת במסתרים והקודחת במעמקים ולא ידעו היהודים להזהר ממנה, ויאמרו בלבבם כי כבר נפדו מכל צרותיהם.  ובאמת היו מרבית נגעיהם עומדים בעיניהם, ואם נגע זה כהה מעט, פשה נגע זה כנגדו הרבה, ונגעים חדשים, שלא נודעו לפנים נולדו זה עתה.  גם הממשלות, שעינן היתה יפה בישראל, לא היו להן קרקעות לתת להם די צרכם לעבודת האדמה, ובכן היו גם עתה על-כרחם התגרנות והרבית המרבית מוצא מחיתם, ועל כן הוסיפה הערמומית להיות מצויה בתוך רבים מקרבנו כתמול שלשום.  הן אמנם כי גרמו מסבות העתים, כי התגרנות העשירה רבים מישראל, והעושר הצמיח בקרבנו פרי צדקה רבה מאד לתהלה ולתפארת.  אך העושר הזה, הנקנה על-ידי המסחר הקל ומביא את בעליו לידי כבוד, הסב את לב ההמון לשנוא את המלאכה ולהבזות את כל יגיע כפים, ויהי בעיני קצרי הדעת שבהם האיש העושה במלאכה כאיש גס, אשר לא יצלח לעשות חיל בחכמתו ותהי המלאכה לחרפה בעיניהם.  ולמען התכבד בכבוד העושר, בזבז כל אחד יותר מכדי כחו, להרחיב כבוד ביתו.  והבזבוז – לוקסוס – קלקל מאד את הטעם בדחותו את יפי הטבע, אשר לו לבדו אפשר לזכך טעם אומה כבושה בגולה זה אלפי שנה, מפני קשוט שלא כדרכו, וידלדל את ממון אחינו במדה מרובה מאד ויעל עליו את קנאת צוררינו.  ומאין עבודה בריאה לרוב הצבור להחליץ את עצמותיו, לא שב אלינו כח הגוף ואמץ הלב, שאבדו ממנו בגלותנו.  ואם רפתה ממנו מעט הבהלה בסור מעלינו פחד הכהנים הקתולים וחיל צבאם, הלא הוא האספסוף הפרוע אשר ברגליהם קמה תחתיה רוח החפזון, בהיות מעמד עמנו רעוע מאד;  מידי מצוקות ימי הבינים יצאנו ולכלל חרות שלמה מסדרת בכל פרטיה לא באנו, והויה מחולחלת ומפוקפקת כזאת, אשר רגע תחשב לאיתן בל ימוט ורגע לאכזב לא נאמן, לא תוכל לחדש רוח נכונה ודעה מיושבת בלב האדם.

ככל אשר הקלקולים האלה לא הפילו הרבה מדרכם ולא זזו הרבה ממקומם, כן נולדו מומים חדשים לא ידענום מתמול שלשום.  חמת המציק רפתה מעלינו ומעט הרוחה הזאת הגדיל מאד את צמא אחינו המדוכאים והמיוגעים לחרות רבה מאד.  ויהי כי החלו להרגיש היטב את קשי עול השעבוד, אשר נתנו עליהם אויביהם, ואת מצרי הגדרות, אשר בנו סביבותיהם זה אלפים שנה, ויקוצו בכל עול ובכל גדר, ויהי רבים אשר תקף אותם יצרם לפרוק מעליהם גם עול דרך ארץ ולפרוץ גם את גדר הנמוס הנאה, ויהי משוש דרכם לפתוח פיהם אשר זה אלפי שנה נאלם מעצר ויגון, לדבר עתק ככל העולה על רוחם, להרבות שאון והמון בכל דבריהם ובמעשיהם, מבלי השב על לב, כי יש גם לבני גוי עזוז וגבור, לשמור את לשונם מדבר גבוהה, ואף כי בני עם, אשר רשות אחרים עליהם.  ובדבר הזה אמרו להוכיח גם לעצמם גם לאחרים כי בני חורין הם, שפתם אתם ומי אדון להם, ותגדל מאד משובת אולתם בדבר הזה, עד כי שכחו את מעמד עמם, ולא נשמרו ברוחם להכות בלשון לפני הממשלה את אחיהם עצמם ובשרם, בהיות לאיש דין ודברים עם חברו, או עם קהל עדתו, ויתנו בדבר הזה את ישראל לשמצה, לחרפה ולקלסה בעמים, אשר הם יושבים בתוכם.  וככל אשר התרפסו לפנים לפני כל קטן בגוים וישתחוו לפניו אפים ארצה, כן נמצאו היום אנשים בקרבנו, אשר לא יזכרו, כי בגולה אנחנו ככל אשר אין לנו לנהג בזיון בנפשנו להתרפס, כן נאה לנו לשבת מריב, ונוח לנו להיות מן הנעלבים ולא מן העולבים, בהיות לנו דבר עם בני עם הארץ.  העזות הזאת, שהיא פרי רגש פרוע מאד, פרי רגש-חרות מקולקל, היתה בעיניה כגואלת את ישראל מיד ההכנעה היתרה אשר נכנעו לפני אויביהם בימי הבינים, מבלי העלות על לב, כי עזות פורקת ופורצת תרבה עוד להשחית ולהרע בקרב העם מכל הכנעה שבעולם.

ובהיות רבים מן העם להוטים אחרי חרות שלא כדרכה, נחשבה בעיניהם גם מסורת אבות לעול כבד וידחו גם אנשים, אשר עוד מעשה אבותיהם בידיהם, לזלזל בכבוד התורה והמצוה ובהדר המדות, שנשתבחו בהן אבותינו, וישימו את הלצון לכלי משחית בידם, לקעקע את בנין זקנים, עד כי לבשתנו אנו רואים יום יום אדם עושה מצוה בידו ובפיו מדבר דברי לצון ולעג תפל, מפסיק את תפלתו, ללחוש באזני רעהו המתפלל על ידו דבר צחוק והתול גס, יושב על הארץ לקרוא את הקינות על אבדן תפארתנו, ומטיל קוצים אל זקן רעהו, הבוכה על שבר עמו, באין מבין עד כמה תעמיק מדה רעה ומכוערה זו, מדת הלצנות הנאלחה, לשחת בקרבנו, לחלל כל כבוד וכל קדש, לקחת כל טעם וכל הדר מעלינו ולגרום לשכינה, שתסתלק מישראל.  ולצון זה כשהוא מביא במשובתו את לב בעליו לידי נקיפת הלב, ורואה כי בכח עצמו לא יוכל עוד לעמוד, נעשה שותף למין התחכמות קפויה ומזויפת, קצרת דעת ורחבת פה, המראה לו דמות החרות בבבואה הפוכה ומטושטשת מאד, ופרי זווגם הוא מדת בזיון קדשים בשאט נפש עד כי יש לצנים מתחכמים, אשר יהפך לבם לשנוא את דרכי אבותיהם ואת צדקת מוסרם העתיק[2] בשנאה כבושה מאד, המביאה את הריקנים שבהם לשום את תורת ישראל ואת מצותיה, ועמם יחד גם את קהל עמם הנדכה והאמלל, לשחוק ולמחתה לעיני העמים.  ולא אחת ולא שתים היו לצנים מתחכמים כאלה לכותבי שטנה, אשר הבאישו את ריחנו בעיני יושבי הארץ ויעלו עלינו את חמת העמים עד להשחית, וכל החמה, אשר נצתה עלינו בדור הקודם, ראשיתה מיד כותבי פלסתר כאלה היא.  וככל אשר העזות אינה אלא פרי קלקול רגש חרות-הגוף, ככה אין התחכמות נמהרה זו אלא פרי קלקול רגש חרות-הדעת.

ואף כי מראות הנגעים, שמנינו בתקופה של גלות זו, שקראנו לה "הגלות בפחזותה", אינם מבהילים את רואיהם בסקירה הראשונה כנגעי התקופה הראשונה תקופת "הגלות בנוולה", מזיקים ומסכנים הם יותר הרבה מהם, כי פגעי הנוול לא מיד האומה באו לה, כי אם מיד צורריה, כי רגש הכבוד הפנימי אשר רחש לב כל איש ישראל אל עמו, הכריע פי כמה וכמה את השקוצים החיצונים, אשר השליכו עליו משנאיו, ולמראה הגלות המנולת ההיא נראתה היהדות רק בעלבונה, אשר הלעיבו אותה אויביה מבלי יכולת להכחידה.  אולם לעיני הגלות הפוחזת נראת לנו היהדות במצוקתה, בניה עוזבים את דרכי מוסרה, מקילים את דעתם בקדשיה, ויש אשר יתנו את ידם להבאיש את ריחה בעיני האויבים האורבים לה. 

משתי מראות הגלות האלה רע ומר מראֶה "הגלות בשלותה", האוזרת רהב לשום  צערו ואת מכאובו, בשוותה את הפזרון הנורא בכל ארצות תבל, כמיטב כל הטובות, שאין למעלה עוד ממנו.  מגמת מחבבי הפזרון בארצות מערב אירפה, העושים את חבת הגלות לשטה, לא תסתפק לשחר בקרבנו את סגול המדות הנוהגות בארצות ההן יען כי טובות הנה לעצמן ויען כי נאה לישראל לקבל את הטוב מכל מקום, כי אם ישתדלו בכל עוז להנהיגן בתוכנו רק לשם חבת אשכנז או צרפת בלבד, מבלי הבט הטובות אם רעות הן לעצמן.  ובכחם זה יתאמצו בכל עוז, לעקור כל מדה מיוחדת לישראל, כל מנהג מקובל ובא לנו, מאין טעם אחר, כי אם, יען כי פניו יענו בו, כי ממי יהודה יצא ולבלתי פגום חס ושלום את גרמנותם בהתערב בו מין בשאינו מינו.  ובדבר הזה יתקלקל בידם כשרון הסגול המוטבע בנו, הנאה והמועיל מאד לכל אומה לסגל לה גם את הטוב שבחברותיה ויהי למעשה קופים, לחקוי תפל וסר טעם של נפשות שפלות, שאינן מוצאות כל רוח בקרבן וכל און בצעדיהן: על כן תבחרנה להיות נדחפות ונסחפות אחרי אחרים מבחור להן דרך בדעת וחשבון.

תולדת החקוי הזה היא התרפקות חלוטה על כל דרכי הנכר, הבודה לבעליה שקר גמור גס וזר מאד, כי בנים הם לאם, אשר לא הרתם ולא ילדתם, כי גרמנים הם, צרפתים הם, אף כי לא ממעי העמים ההם יצאו.  ולמען חזק את השקר הרופף והרעוע הזה אין להם עצה אחרת, כי אם לנתק בשרשי האמת הקימת והמאוששת ולשנות את הידוע ולהחליט ולאמר, כי להיהודים יושבי גרמניא אין דבר עוד למולדת ישראל בכללה, כי רק המולדת הגרמנית היא מולדתם.  התולדה התכופה לשקר זה היא, כי בעוד אנטיסימיט מגדנבורגי אח קרוב הוא ליהודי היושב בגרמניא, אין אחוה בין יהודי גרמניא ובין יהודי צרפת.  כאשר זכינו ללמוד לפי דרכנו מי איש חכם כלודויג גייגער בברלין, כי בבואו לבקר ולשבח את אחד ספוריו של זאָלא בעתון יהודי, מסר מודעה רבה לאמר: "אנחנו יהודי גרמניא, רחוקים מתאוה זו.  לחשוב להרגיש בעומק לבנו את החפצים המשותפים לכלל העמים ולראות בכל יהודי עשוק את עלבון נפשנו".  על מדת האיש הזה, הבוטח בהיכלו ובעינו היפה איננו רואה בכל יהודי עשוק את עלבון נפשו וישן שנת ישרים בנפש שבעה על רוך רפידתו, גם בעוד אשר כבוד ישראל נתן לחרפה ודמו נשפך כמים, נאמר: "תערב עליו שנתו, ינוח בשלום על משכבו!"  אדרבא, טובה גדולה יש לנו להחזיק לו, כי מתוך גרונם של החיים השאננים, הביעה הריפורמא את כל רוחה, כי בהריקה את חניכיה לעקור את אמונת שיבת ציון ותתן להם משאות נפש אחרים תחתיה, הפרה ברית אחים בישראל לעולמי עד ותוציא אותם מכלל ישראל ותקח רוח קדשם מהם, לבלתי הצר עוד בצרת עמם ולבלתי נשא עוד את נפשם לשמוח בשמחת הגוי הזה כדבר אשר חזו קדמונינו: "בזמן שישראל שרוין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת, שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהם על ראשו ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת ציבור".  שטה רפורמית זאת הכופרת בימות המשיח, והשמחה בחלקה בארץ מגוריה "ובזמן שהצבור שרוי בצער אומרת היא אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי", דומה היא במליצת ר' לודווויג רבה, שהבאנו בזה, למליצה המפוצצת, אשר פוצצה את עמנו לשני שברים, אשר מאנו להרפא, למליצת "מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי לאוהליך ישראל".  אך הישליו אהלים אלה ליושביהם על אדמת הנכר, אשר הם נטועים עליה?  – לא!  את עמם נטשו, אל אחיהם התמימים הדבקים בם פנו ערף ויקשיחו מהם לב, למען מצוא חן בעיני זרים, אשר מאסו בם, אך בידם לא העלו מאומה, כי ככל אשר יוסיפו היהודים המתנכרים אל מולדתם, להתיפות ולעגוב ולהתרפק על הגרמנים, כן יוסיפו הם לקוץ מפניהם, לבזות את צלמם, ולשקץ את נפשם.  והמתרפסים השפופים האלה, בראותם כי בכחש הראשון, אשר התכחשו למולדתם העתיקה לבדה, לא הפיקו עוד רצון מאויבי נפשם, יתנדבו עוד להפיס את דעתם ולמצוא חן בעיניהם בכחש האחרון, בהתכחשם לאלהי ישראל ולתורתו, ואז בהשליכם מידם את הדגל האחרון, יקוו כי שקט יהיה להם.

גם הקלקולים האלה: החקוי, התרפקות על הנכר, כחש למולדת אבות, זיוף רגש המולדת, טרחנות אחינו על בני עמים אחרים בהתגרמנם יותר מן הגרמנים ועזיבת הדגל, אי אפשר להם להולד כי אם על ברכי הגלות.  הן אמנם, כי בעלי המדות הרעות האלה מגוהצים ומסולסלים הם, בעלי עושר ובעלי הנאה, אך ככל אשר סר מראה הגלות מעל פניהם, כן תעמיק לשבת איתן ברוחם ובקרבם, ותשביעם נדודים בכל רגע.  האזרח בעמו, השתול בנוהו, היושב על אדמת אבותיו לא יתרפק על דרכי עם אחר, לא יתכחש למולדת ולא יעלה על לבו, כי אפשר לאדם לקנות ולסגל לו מולדת עם אחר, ככל אשר לא יעלה על לבו, כי אפשר לו לפחת בקרבו נשמת איש אחר, ואם גרמני הוא אי אפשר לו למרק את גרמנותו מנפשו, אף אם יעביר עליה כל סממנים חריפים וכל מימות שבעולם.  וגם איש ישראל, כל עוד אשר גלותו לא עממה את רגש מולדתו התמים, יודע הוא, כי האדם איננו שליט להתם את מולדתו מטבע עצמתו, ודבר שגור הוא בפיו גם על האיש הישראלי, אשר התנכרו מעשיו לדתו ולמולדתו: "אף על פי שחטא ישראל הוא".  לא כן היהודי אשר גלותו החיצונה היתה לו לפנימית, אשר עזבה הגלות את גבו ותבא אל תוכו, כי רגשות מולדתו נעשו קהים, מקולקלים ומבולבלים, ויצאו מידי טבעם, על כן אפשר רק  לו לבדו לבא לידי תהפוכות כאלה.

ואם למראה הגלות בנוולה ובפחזותה נראתה לנו היהדות במצוקתה ובעלבונה, הנה למראה הגלות בשלותה תראה לנו היהדות בהריסותה.  וככל אשר בעבור מחלה ממארת על גוף חזק, יש לרופא להשתדל להחזיר את הגוף לידי תפקידו הראוי. למען ילחם הגוף בכח עצמו באויבתו הדבקה וההדוקה בו, כן יש גם לרופא הבא לרפא את שבר עמו מן התחלואים, אשר חלתה בו הגלות, להחזיר את היהדות לאיתנה הראשון ולאמץ כחה, כי תהדוף היא בגבורתה את מכת הגלות המלפפת אותה ומוליכתה לכליון חרוץ.  בבוא מורה הטף או מורה העם, להדריך את קהלו הקטן או הגדול בדברו אשר בפיו או בעטו אשר בידו ולחיות בהם את רוח מוסר ישראל העיפה והנרדמה, יש לו לעורר את כחות היהדות ולגלות את כבודן ולהקביל את כבוד רוח האומה בטהרתה ואת כל מחמדיה אל מול חרפת הגלות, אשר טפלה עליה בכל געל מראיה.  יש לנו להוכיח אל קהל עמנו, אשר לבשתנו הוא על פי רובו תלמיד ותיק ובן מקשיב לצורריו בוזי נפשו, כי הסיגים אשר עלו בנו לא מידנו ולא מיד אבותינו ורבותינו הם לנו, כי אם מידי משנאינו הקתולים, אשר הבליעום בנו ביד חזקה על כרחנו או לא הניחו לנו מקום להחלץ מהם.  התגרנות היתה שנואה לרוח היהדות ותהי בעיניהם כצוררת למוסר ישראל, עד כי החליטו, כי אין התורה מצויה "לא בסחרנים ולא בתגרנים" (עירובין נ"ה).  ואמנות חנוני אמנות ליסטים היא (קדושין פ"ב.), והרבית אף כי התורה לא אסרה אותה אלא לישראל, אסרוה רבותינו אפילו לגוים ורק בקושי התירוה (ש"ע יו"ד קנ"ט, א').  לעומת זה חבבו בכל מקום את עבודת האדמה התמימה, והקנין החביב בעיני אבותינו היה קנין קרקע ולא קנין ממון: "כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם" (יבמות ס"ג).  ויען כי הקרקע נחשב להם למקור מחיה, על כן נחשב להם במתים "הקונה פת מן הפלטר".  והנה עם כזה, העומד כלו על הקרקע, תמים ובריא הוא על כרחו וכל ערמה ונפתל תועבת נפשו, ככל אשר אנחנו שומעים את טעם קדמונינו, המדברים בשם עם השונא את הסלסול ואת הערמומיות, ומשתבח בכבוד בני הנעורים הנאים והמשובחים בכחם ובתומתם.  "לכה דודי נצא השדה, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם אל תדינני ביושבי כרכים, שיש בהן גזל ועריות ושבועת שוא ושבועת שקר, נצא השדה וכו' שם אתן את דודי לך, אראך כבודי וגדלי, שבח בני ובנותי" (עירובין כ"א:).

ובהיות אז ישראל רענן כעץ שתול על פלגי מים ושותה מטל השמים, לא ידע מרך ומחתה, ובראות חכם אחד את תלמידו רועד, קרא עליו: פחדו בציון חטאים!  ולטעם  אבותינו הבריא והאיתן, אשר לא הזדיף בידי תרבות חנפה וכוזבה, ובידי משלח יד שאינו מכבד את בעליו, היה הלכלוך געל נפש, עד כי התמלט מפי חכמי העם הנמרץ: "תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חיב מיתה" (שבת קי"ד.)  "הרק בפני (לעיני) חברו ונמאס בה אין לו חלק לעה"ב" (חגיגה ה'.).  וגם התשנוק נחשב להם כדבר המוציא את בני האדם מידי ערכם ומשנה אותם כיושבי קברות: "לפי שמחוסרין הנאה" ועושה את חייהם כאלו אינם חיים ואת בנותיהם המגודלות בלי טעם וחן כבהמות שדה (עיין עירובין סוף נ"ה: ורש"י שם).  וככל אשר לא יכלה רוח ישראל להכיל כל סלף ותפלה בחיים, כן היה למורת רוח בעיני היהדות התמימה גם הלעז המגומגם.  ומלבד אשר הורו חכמיה את עמה לספר תמיד בשפת עמם בלשון נקיה וקצרה, (פסחים ג') נכבד בעיניה גם דקדוק הלשון גם בלשון "יהודית" גם "בלשון עם ועם" (נחמיה י"ג כ"ד), וגם חכמיה בדורות האחרונים החמירו לבלתי התגנב הלעז המכוער, אל בית אלקי ישראל, לעכור את טהר קדשינו, ויורו:  "יכול לקרותה (ק"ש) בכל לשון ויזהר מדברי שבוש שבאותו לשון וידקדק בו כמו בלשון הקדש" (שלחן ערוך או"ח ס"ב, ב'), ופירש המפרש: "ודוקא כשמבין הלשון".  "והוא הדין בתפלה ובברכת המזון (מג"א) ועד כה היתה נקיה דעת חכמי התורה בדורות הגלות להוקיר את המליצה הזכה, עד כי נעלה היתה בעיניהם לשון נכריה, כשהיא מסודרת ומדוקדקת, גם מלשון קדשם אם היא משובשת בפי נלעגי לשון (ועיין דברי החכם הגדול רבי יהודה בר חסדאי ז"ל ר"ן נדרים ב.). 

הערבוביה השולטת בכל מעשינו שנואה היתה לקדמונינו בכל דבר נימוס, ועל פי הטעם הזה כלכלו גם את ראשית דברי הימים לעמם ותבחן אזנם ברגש רך ונקי מאד את קול דממת התרעומות העולה מדברי משה רבינו על דורו, ויבארו את דברו אשר דבר: "ותקרבון אלי כלכם כדברים האלה: כלכם : בערבוביה.  ולהלן הוא אמר: ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם, אותה קריבה הוגנת היתה, ילדים מכבדים את הזקנים וזקנים מכבדים את הראשים, אבל כאן ותקרבון אלי כלכם בערבוביה, ילדים דוחפין את הזקנים, והזקנים דוחפין את הראשים" (ספרי דברים א', ב"ב בגירסת רש"י).  וכן שנאה היהדות את הערבוביה גם בכל דבר למוד באמרה: "אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל (היא) בשביל משנתו שאינה סדורה עליו" (תענית י'(.  וכאשר למדה לנו את תורת הסדר גם בדרכי הלמוד גם בדרך החנוך בסדרה את  מדרגות הלמודים לפי מספר שנות התלמיד: בן חמש שנים למקרא כו', כן הדריכה אותנו בו גם בדרכי החיים:  "לעולם יטע אדם כרם ואח"כ יבנה בית ואח"כ ישא אשה (סוטה מ"ד).  רוח הסדר הזאת ההופכת את כל יגיעה לתענוג ואת כל עצבון ידים לשעשועים, אצלה גם על דבר המלאכה רוח אהבה ורוח כבוד, ומעטים הם בספרות גויי הקדם מאמרים כמאמר שמעיה שהיה נשיא בישראל: "אהב את המלאכה" (אבות א', ט') וכמאמר: "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה" (נדרים מ"ט:).  וגם בימי הגלות יצא מפי אחד חסידי העם דברים נכונים על המלאכה הראוים להאמר בפי חכמי גוי, המפנה את כל לבו אל מלאכת העבודה ושאין לו בעולמו כ"א ד' אמות של מלאכה בלבד, וכה יאמר על מקצועות המלאכה, שהוא קורא להן "סבות הטרף" כי "מהם נקלות שטרחן מעט ומהם סבות יש בהן יגיעה וטורח − − ומי שהוא מבני האדם חזק בגופו וחלש בהכרתו, ראוי לו מהם מה שיש בו מן היגיעה כפי מה שיכול לסבול.  ומי שהוא חלש בגופו והכרתו חזקה, אל יבקש מסבות הטרף מה שמיגע גופו, אלא יטה אל מה שיהיה קל על גופו ויוכל להתמיד עליו.  ולכל אדם יש חפץ במלאכה או סחורה מבלתי זולתה, כבר הטביע האל לה בטבעו אהבה וחבה, ומי שמוצא במדותיו ובטבעו כוסף אל מלאכה מהמלאכות, ויהיה גופו ראוי לה, ויוכל לסבול את טרחה, יחזר עליה, וישים אותה סבה להבאת מזונו, ויסבול מתקה ומרירותה ואל יקוץ כשימנע ממנו הטרף בקצת העתים, אך יבטח באלהים שיספיק לו טרפו כל ימי חייו" (חובות הלבבות ד', ג').  והאומנות אשר בטעם היהדות יקנה האדם "עם התורה", תתן משקל לרוחו ומחסום לפיו, כמאמר רבותינו על התורה והמלאכה, כי רק "יגיעת שתיהן משכחת עון", ובאין לאדם מלאכת קבע אין מעמד גם לתורתו, כי "סופה בטלה".  ומלבד כי לא תקום ולא תכון היא ימים רבים, הנה גם במעט הזמן שהיא קימת, המעט מן התורה הזאת, כי איננה עומדת בתפקידה, להביא את האדם לידי מעשים טובים, כי אם "גוררת עון" היא... ובכן מלבד אשר המלאכה טובה לעצמה, הנה משען ומסעד היא לתורה ולמוסר, כי לא ימושו מפי ישראל, וכי ישאו את פרים, לאמר: כי יטהרו את לב האדם, לעשות את הטוב והישר.

ולאוהבי תרבות כזאת, שבהיות מוסדותיה תורה ומלאכה, מכונת היא ברוח בעליה את המשקולת הראויה, ואיננה נותנת לה למוט אל צד אחד, יהיה הפטפוט והלצון, שני צמחי הגלות, למורת רוח.  "סיג לחכמה שתיקה, וכל המרבה דברים מביא חטא" תורה היהדות, ועל מי שמרבה שאון והמון, "ואין דבורו בנחת עם הבריות", התבוננה היהדות העתיקה את אשר אנחנו מתבוננים בכל עת ובכל שעה: "כי שם שמים מתחלל על ידו" (יומא פ"ו), ואת הלצון, אשר אומרו מרגיש בו, שבתחילתו הוא מכאיב את לב שומעיו, בהיות דרכו לפגוע במשובתו בכבודם, ובאחריתו הוא מסיח את דעת בעליו מכל אמת תמימה ומכל עבודה בריאה, עד כי הוא מחלחל והולך כרקב וכרעל האוכל ומשכל את כל סביבותיו;  את הלצון הזה, אשר עלה באחרית ימי גלותנו כפורחת, הכירה היהדות בכל מומיו שבגלוי ושבסתר, באמרה: "קשה היא הלצנות שתחלתה יסורים וסופה כליה" (ע"ז י"ח:).  ואחד מראשי חכמינו וסופרינו בדורות האחרונים, ר' משה חיים לוצאטו ז"ל, הכיר את סכנת הלצון החלקלק למוסר העם, ויוציא עליו משפט, כי הוא "כמו המגן המשוח בשמן, אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים וישליכם לארץ, ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם, כן הלצון בפני החכמה והמדות, כי בלצון אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו רבוי גדול מן התעוררות וההתפעלות, שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו, מדי ראותו או שמעו ענינים, שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים" (מסלת ישרים ה').

וכאשר נחשב להם הלצון לעוכר את המוסר ולנועל את הדלת מפניו, כן נחשבה העזות לתועבה ההודפת מפניה את תרבות התורה, ואת הדלטוריא, תולדת העזות החצופה, כנבלה מחבלת את האומה חבל נמרץ מאד, ואינה נותנת לה להעלות ארוכה.  כשם שאי אפשר לאדם לדור עם נחש בכפיפה אחת כך אי אפשר לרוח התורה והמוסר לדעת היהדות לשכן בלב עז פנים: "מי שיש לו עזות פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני", לאמר: מגונה מדת העזות כל כך, עד שאי אפשר לרוח הטהרה של מוסר ישראל, לחול ולשרות על לב בעליה.  וקשה היא הדילטוריא, הבת הנולדה למדת העזות, עד שאי אפשר לגאולת ישראל שתבא, כל זמן שעודנה מרקדת בינינו, כמאמר רבותינו:  ראה משה שיש בהם דילטוריא "ואיך יהיו ראוין לגאולה" (שמ'ר א').

ואם נחשבו הפטפוט, הלצון והעזות ותולדותיה, הנגעים האלה שדבקו בנו בסוף ימי גלותנו, בדברי חול למדות רעות, על אחת כמה וכמה שנחשבו להם המדות הרעות האלה לתועבות בדברי עבודת ה'.  כי יבא יום ובני עמנו יתהוללו ויתעללו בעמדם לפני אלהי אבותם, זאת לא יכלה היהדות להעלות גם על לבה, כי גם לפחות מזה חששה, כי לא תהיה תפלת ישראל כמצות אנשים מלומדה, ותצו את עמה לאמר: "כשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום",  "לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול לכון יתפלל ואם לאו אל יתפלל" (ברכות ל').  ודי לנו לקרוא סימן צ"ח בשלחן ערוך אורח חיים על דבר קדושת התפלה ורוממותה, ולערוך נגדנו הנהגתנו הגסה והזרה וסרת הטעם במקומותינו הקדושים ובשעת תפלתנו, ולדעת עד כמה יש לנו לבוש ולהכלם מאבותינו התמימים ממנו, ולראות עד כמה השפילה אותנו התחכמות מזויפת וחרות מבוהלת גם בעיני עצמנו, גם בעיני כל אדם של צורה שהוא מן הישוב.  המדה המגונה והנתעבה הזאת מדת בזיון קדשים, המעט ממנו כי מחללת היא את כל כבוד דתנו, היא פורעת פרעות מאין כמוהן בתורת המוסר, בנעלה מפני האדם את שערי כבוד הבריות וחבתן, כי האמנם אפשר לאדם לנהוג כבוד בחברו בלב שלם, אם באל הכבוד איננו נוהג כבוד ומורא.  ואם בבית המיוחד לשמו ולכבודו נוהג הוא קלות ראש, ואם כשר לפניו לצרום את אזן חברו לשם שחוק תפל ברגעים המקודשים לה בקריאת שמע ובתפלה, בשעת קריאת התורה ובתקיעת שופר, מבלתי ירוא את ה' הבוחן כליות ולב, איככה יהיה לבו תמים לנהוג כבוד אמת ברעהו הדומה לו, או איככה תשאהו רוחו ליראה יראת הכבוד את אנשי המופת, אשר עשו להם שם בחכמתם ובמעשיהם?   והמדה הזאת גורמת רעה לבעליה בטמטמה בלבו שתי הרגשות יקרות מאד, רגש חבת הקדש ורגש יראת הרוממות, ובהיותה מרחבת את נפש האדם ומגבהת את עיניו, להעדיף מאד את ערך עצמו הרבה הרבה יותר מכדי שעורו.  חכמת החכם המובהק המומחה בענינו אינה יתרה בעיניו על צללי הדמיונות הפורחים העולים על רוחו, ובכן תהיה לו גם התחכמותו לחכמה.  והיהדות בטהרתה מתעוררת בכל עוז על המגיס את לבו בדברים המקודשים לשם ה' כדרך שלבו גס בחברו הדומה לו, ומשתוממת ואומרת: "חברותא כלפי שמיא" (ברכות ל"ד), "מנהג שנוהג אדם בחברו ינהג אצל המקום ולא יזהר בתפלתו" (רש"י).

את בעלי המדות המקולקלות והמשובשות האלה, רגילים גם הטפשים המתחכמים, גם הטפשים התמימים שבקרבנו, תלמידי הגלות המכוערת, לקרוא בשם בני חורין ואריסטוקרטים.  והיהדות הצרופה והתמימה עומדת וצוחת, כי החרות הגמורה לרוח ישראל היא קבלת עול התרבות הישראלית השלמה והמובהקת, והיא המגדלתו ומרוממתו על מרחבי מרומים;  אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד  תורה  וכל  העוסק  בתורה  הרי  זה  מתעלה.  היהדות הזאת היא היא הנוחה לקבל את הטוב מיד כל אומה ולשון.  אמנם רק בגלל באשר טוב הוא באמת, הסגול הראוי והמועיל משוש דרכה הוא, ועל בלתי סגל ישראל את המדות הטובות שבאומות נשמעת תלונתה לאמר: "וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם" (יחזקאל ה', ו'), כמתוקנים שבהם לא עשיתם (סנהדרין ל"ט).  ולא עלתה על דעתה מעולם לאסור את הדברים המועילים, שיש להם יתרון עלינו, כי ישראל "לא יבנו בנינים ולא יטעו נטיעות כמותם" (ספרא ויקרא י"ח, ג');  וגם בדברים שאין בהם תועלת של ממש, אלא נמוס נאה בלבד, קבלה היהדות מיד הגוים באהבה, תמימה, כאשר נשמע את ר' עקיבא אומר: "בשלושה דברים אני אוהב את המדיים",  ורבן גמליאל אומר: "בשלשה דברים אני אוהב את הפרסיים" (ברכות ה':).  סוף דבר לא את הסגול המועיל אסרה היהדות, כי אם את החקוי התפל, הקשה והמזיק, המואס רק בשלו ובוחר רק בשל אחרים, אסרה ותקרא ותאמר: "וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם" (יחזקאל י"א, י"ב): כמקולקלים שבהם עשיתם (סנהדרין שם).  על המגונה שבמדה זו קרא ירמיה: "מה תזלי מאד לשנות דרכך", ועל הסכנה ועל מפח הנפש שבה קרא: "גם ממצרים תבושי כאשר בושת מאשור", "לשוא תתיפי מאסו בך עוגבים נפשך יבקשו".  ועל בלתי יכלת מדה זו להתקים קרא יחזקאל הנביא: "והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים היה נהיה כגוים כמשפחות הארצות".

המאמרים המעטים שהבאנו בזה יהיו נא לנו לדוגמה קטנה על הדעות, שהיהדות הוגה על קלקולי המדות, שקלקלה הגלות בקהל עמנו, בכל תקופותיה ובכל מראותיה.  מהם נראה, כי היהדות לגבי הגלות דומה היא כנהר איתן, אשר מפני הקרה הקודרת בחוץ קרמו פניו ויהי לקרח קשה, אך מתחת הקפאון הזה, הדומם והקשה והעכור, שוטף הנהר ושופע ונובע בכל עזו ובכל טהרתו, ומחיי מימיו לא נפל עוד דבר.  ואם יש עם לבבנו לפוצץ את גזיזי הקרח הזה אין לנו בלתי אם לבקש תחבולה, כי יגברו מי הנהר ויגאו, עד אשר יגעו בגלדי הכפור, ונבקעו ונמסו ונתכו אל תוכו והוסיפו גם הם שפע וחיים על שפעת מימיו החיים.  גם הפדגוגיא הישראלית יש לה ליחד את לבה אל הרוח הפנימית של ישראל, אל היהדות הצרופה, ככל אשר היא נראת אלינו בצורתה הבולטת מתוך למודי נביאינו וחכמינו ומתוך תקוניהם, ולהחזיר אותה בעינה ובטהרתה אל בניה, אשר תעו מעליה, ולאזור אותה עוז להדוף היא, בכחה היצוק בקרבה, את אויבתה, את הגלות, אשר נספחה עליה להשחית את הודה ולתעב את יפיה ולתתה לחרפה בעיני בני עמה, אשר נזורו מעליה.  ורפואה זו בדוקה היא מאד, כי זה ארבעת אלפי שנה אין ישראל נזון כשהוא בריא ואינו מתרפא בשעה שמחלה עוברת עליו ואינו מחדש נעוריו אחרי בלותו  אלא  במיני  המזון  הזה ובסמי  המרפא  הזה ובתמרוקים האלה, הגנוזים באוצר התרבות, המוסר והישוב, אשר נכונו לו במעמקי רוח עמו.  ומכשירי רפואה של עמים אחרים לא הועילו לנו מעולם, כי לצרך חלאים אחרים נוצרו ולפי מזג חולים אחרים נתכנו.  מוסר עמי הקדם בימי הנביאים ומוסר היוני באלכסנדריא בימי בית שני בכל נגה זרחו, אך החלה החליאונו ויכחידו את עצמתנו, ורק תרבות  היהדות לבדה  עמדה  לנו למעוז בדורות ההם, והיא בלמודיה הנוכחים ובסדרי חייה המתוקנים תהיה לנו למזור מכל נגעי הגלות, שדבקו בנו מבית, ולמבט ולמקוה להנצל גם מכל הפגעים, שפגעו בנו מן החוץ.

ולמען השלם את החפץ הזה, יש לנו להבדיל הרבה בין התכלית ובין מכשיריה במקצועות הלמוד הנתון לתלמידים, וליחד את כל לבנו אל התכלית ולכון את כל מכשיריה רק אל צרך השגתה.  לא אוצרות חשך של ידיעה דוממה אנחנו באים לאצור בלב בנינו, כי אם גנזי חיים וברכה של רגש ער וחי ושל רוח רוחת ושופעת אנו חיבים להוריש ולהנחיל לדור הבא.  ועל כן יש לנו למעט הרבה בדקדוקי סופרים שבגופי הלכות תורת הלשון ובבקיאות יתרה של כל פרט קטן בפרטי השנים בתורת דברי הימים, ולכון בעצם למודי הלשון וההסתוריא, לעשות אותם למכשירים נאמנים לסוף תכלית החנוך הישראלי, שהוא תקון רוח האומה בטעם תורת ישראל, כי השקוי האחד, אשר בשתות ישראל ממנו ימצה אל קרבו זרם חיי רוח, הלא הוא רק טהרת תמצית ספרותנו העתיקה הנקראה בפינו יינה של תורה, המשתמרת בחבית של דעת התורה ומעשה המצוה.  והחבית הזאת צריכה היא להיות מחושקת בחשוקי דעת הלשון העבריה ותולדות ישראל, ולמען אשר לא יזוזו החשוקים הנה והנה, יש להם להיות מסומרים במסמרי הדקדוק והכרונולגיא, אך מי יתיר לנו לתת את היין לפוג ולהחמיץ, ולשום את כל לבנו רק אל מסמרי החשוקים, לצחצח ולמרק אותם כל היום.  לנו יש לשום את תכלית השראת הרוח על בני הנעורים לעקר הגדול שהכל תלוי בו בהנחילנו אותם את דעת ספרות ישראל המובהקת, שהיא דעת תורת המקרא והתלמוד בשעור הגון, לא לשם ידיעה קנויה ומצוה מלומדה, כי אם למען גלות עיניהם להביט אל אור המוסר הגנוז שם ולמען שים את הרוח המזוקקה והמטוהרה המחיה את גופי תורתנו לנשמה באפם, המסדרת את כל דרכי חייהם על פי תרבותה הנוחה והצלולה, וכנגד כל מדה רעה שדבקה בנו, בידי גלותנו, יש למורה  המשכיל להקביל  תמיד  לפי  דרכו   ובנחת  מבלי  מלא  פיו[3]  תוכחות    לעיני תלמידו את דברי נביאינו וחכמינו, המדברים על מדה זאת, עד שיהיו נבלעים מאליהם בדם התלמיד מילדותו, ולהוקיר ולרומם בעיניו את כבוד המדות הטובות, שנשתבחו ונתיחדו  בהן ישראל ואשר גם יד הגלות הממארת לא חזקה לעקור אותן מקרבו.  אז ימלא הנער כאשר יגדל כח ועז, להיות לאיש  ישראל מכיר  את  מקומו  וזמנו,  מעמדו  ומסבותיו, יודע  את ערך עמו ואת יקר תרבותו העליונה ומבין לאחריתו ומקוה את  שיבת  שבותו,  ואז יהיה לתפארת לנפשו ולעמו, ואז נרפא מן התחלואים, אשר חלו בנו  ידי  הגלות  גם  בנוולה,  גם בפחזותה,  גם  בשלותה, ואז נזכה להיות אומה מתוקנת, ראויה לטובה ונאה בטובה, ביום שוב ה' את שיבת ציון.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] במקור נדפס "מגוריי" הערת פב"י.

[2] במקור נדפס "העתיהק" הערת פב"י.

[3] במקור נדפס "פיי" הערת פב"י.