_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ראש השנה לאילנות

זאב יעבץ

לתוכן הענינים

 

א

כל אנשי בית יזרעאלי, אשר בא זה שנה לשבת ביהוד, מסֻבים לשלחן התֵּה המכוסה לבנים, ומלא אורה השופעת עליו ועל כלי מַתַּכתו וזכוכיתו, ממנורת הנפט התלויה ממעל לו, והמשתתפת עם המֵחם הנוצץ כמוה, להפיג בחֻמם יחד את מעט הצִנה הקלה הבאה משפת הים, לבַשֵּׂר את הגשם הקרוב לבא.

קול הלְמוּת עִקְבֵי סוס נשמע מן החוץ, ואחריו קול מצהלותיו וצליל רסנו בהאסרו אל שריגי הברזל אשר לחלון.

הדלת נפתחה ונער גבה קומה עוטה אדרת ערבית חדשה, וסל חורי בידו בא הבית וקורא:

"שמחו בחגכם רבותי, לשנה טובה תכתבו".

"מה יום מיומים, נחמן", קרא יזרעאלי כמשתומם "כי קראת עלינו מועד, ותברכנו בשנה טובה?"

"השכחתם, כי הלילה הזה ליל ראש השנה לאלנות?" ענה נחמן בתתו בפנת הבית את קנה הרובים אשר פֵרַק מבין כתפיו.

"כן דברת" דבר בעל הבית בנחת רוח "בחור אתה כארזים, חסון כאלונים, על כן זכרת את ראש השנה לבני מינך".

"ועליך אדוני הנכבד" ענה העלם בדברי כבוד "הלא נאמר צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, ועתה הנה הבאתי לאדוני, אני הארז לפי דבריך, מנחה מאשר נתנו לי אַחַי בני ארצי התמר התאנה והרימון" וַיַגֵש אל בעלת הבית את סלּו המלא זמרת הארץ תפוחי זהב אתרוגים ולמונים, וביניהם וסביבותיהם תמרים תאנים וכל פרי מתוק למינהו.

בעלת הבית בֵרכה את הנער, ותפן אל בעלה ותאמר "ראה נא אישי את טוב טעמו, כי הכין את המחנה כמַרצֶפת אבני חן".

"דבר הלמד מענינו הוא" הסביר אחד מזקני ירושלם היושב שם בצחוק "המביא דורון לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים, אמרו קדמונינו; על כן השכיל נחמן לעשות דבר כתקונו וּלְקַיֵם גם מצות עטור בכורים".

ובעלת הבית אמרה "אין זאת כי אם גם את האדרת הלבנה עטה נחמן לכבוד יום הדין".

אמנם ביום דין ובדין באה אלי, כי בליל אמש ברכבי, לשמור את שדות פתח תקוה, תפשתי בֶדְוִי[i] אחד מבעלי האגרופים אשר העלה את מקנהו על שדותינו, ותחזק ידי עליו ואקח את נשקו מעליו ואת סוסו הערבי, ואחרי גברי עליו התהלכתי עמו במישור, כי הגשתי את ריבי לפני בעלי בריתו, ויוציאו משפט לשלם את אשר בִּער בעירו בשדה ככל אשר ישיתו עליו, ולתת לי את אדרתו אשר עליו לזכר פרי נצחוני".

"ואיך לא יראת לשלוח יד בַבֶדְוִי?" שאל נער כבן עשר שנים "והלא אני ירא לגשת אל בֶדְוִי.

"והוא ירא לגשת אלי, ולוּ ידע כי אני ארכב על המשמר בלילה ההוא כי עתה לא התגרה ברעה לבא בגבולי, ואם אשלח אני או רעי סוס אחד מסוסינו לתעות בדד בשדה בלילה, לא יערב איש מן הבדוים את לבבו לגעת בו, בדעתם כי סוסנו הוא".

"אך הנני רואה כי רבותי כי קר לכם, האין כָּנון[ii] בביתכם"? – "יש לנו כנון" ענתה בעלת הבית, "אך אבדה עצה ממנו לשמש בּו, כי מדי הֲסִיֵקנו אותו, והעלה אֵד והכאיב את ראשנו".  – "ובכן הנני להורותכם, איכה תעשו, הפג תפיגו בראשונה מן הגחלים את עשנם בחוץ, או בבית אשר חלונו פתוח ואחרי כן תצברו אותם על הכנון וכסיתם אותם באפר והחזיקו את חֻמם".  וימהר אל בית המבשלות ויעש כאשר דבר, וישב ויכן במרכז הבית את הכנון, אשר תבניתו כתבנית קערת נחשת גדולה ממורקת כזהב, נכונה על רגל מוקצה וכבדה, ושפה ישרה לקערה מסביב למען ערוך עליה כלי תֵּה וקהוה להשתמר בחֻמם, ויצבר נחמן את הגחלים ויכס באפר וישבו כל אנשי הבית מסביב על כסאות קטנים עשויים לדבר".

והגשם החל לרדת בזעף וינהם כנהמת ים, ויאמר נחמן "אמרתי לשבת עוד פה כי עוד שלוש שעות למשמרתי אך הגשם והסער לא יתנוני להתמהמה, כי בליל חשך וסער כזה גנבים מצוים בשדה", ויברך את המסבים בשלום ויקם וישם עליו את קנה הרובים ופיהו למטה לבלתי בא הגשם בתוכו, ויצא נער החיל, וירכב בטח אל מקומו כגבור שש לרוץ ארח בליל סופה וסער ברק ורעם.

כמעט יצא העלם האמיץ לדרכו, והנה רעש אופני עגלה הולכת וקרֵבה נשמע מתוך שאון הסער.  ומתוכה יצא איש וימהר אל הבית, והרכב הפך כרגע את ידיו כאיש רגיל במקום זה ויבא בסוסיו ובעגלתו אל האֻרְוָה אשר מנגד.

כל אנשי הבית חרדו לקראת האורח אשר מראהו ומראה בגדיו היה כאיש משוי ממים ויביאוהו אל חדר אחר, ויחלף שמלותיו מכף רגל עד ראש מן הַקַמְטֵר[iii] הקטן אשר הביא הרכב אל החדר, ואחרי כן הכינו לו מושב על יד הכנון וימלאו לו כוס תֵּה רותח.

"במחיר יקר עלתה לי הדרך הזאת" התאונן האורח, "טהורים היו השמים בצאתי מיפו ובכפר-אונו השיגני הגשם בשטף אף, וברוך ה' כי בידכם הקדים רפואה למכה, כי נתן בלבכם להכין את הכנון".

"לוּ ידעת אדוני" אמר יזרעאלי "כי אנחנו לא ידענו עד לפני מספר רגעים לכלכל את מעשי הכנון וכי זה מעט בא נער אכר מפתח תקרה, ויורנו להסיק אותו כי עתה הוספת להתפלא, וכי עתה החלטת כי אמנם מלאך הוא, אשר בידו קדמה הרפואה, ומי יודע אם לא קראת לו בשם רפאל".

"ואיו?" שאל האיש "אראנו נא ואברכנו".

"כרגע לפני בואך פרש המלאך כנפיו ויָעֹף", ענה יזרעאלי בצחוק".

ואיך נתת אדוני לנער לרכוב בליל הסער והחשך הזה?" שאל האורח בתלונה.

"הן זאת משוש דרכו" ענה יזרעאלי "כי לא כנערי בני הגולה הנערים אשר גדלו בילדותם באחזות ארץ ישראל... הנער הזה בא הנה כבן שש או כבן שמונה עם אביו אשר התנחל בפתח תקוה, ויתענה בכל אשר התענו כל המתנחלים הראשונים וילמד גם הוא, גם כל הנערים, מן הערבים להרגיל את גופם לחֹרב וקרח לזרם ולמטר;  וישובו אל דרכי אבותינו בארץ הזאת אשר בעיניהם היתה "תפארת בחורים כחם" ורפיון עצבים וחִוְרַת פנים לא היו להם עוד סמני יחש גדולה וכבוד;  ועתה למה לנו לעצור בבני הנעורים, יחזקו נערי ארץ אבותינו זרעותם ויהיו נא למופת לאחיהם שנאמר בם "מי הם הכפופים? אלו ישראל שגלו... שמיום שגלו מירושלם לא זקפו קומתם"[iv] ועל כן אני חושב תמיד את גדול בנינו לאמיצי לב חזקי יד לראש תנאי ישוב קַיָם וקבוע".

"כן דברת" הודה בן-זרח "רואה אני את דבריך נכוחים. אתה אדוני עשית כהוגן אך מן המטר לא שככה תלונתי, אני אמרתי להמלט ליום אחד מיפו השוקקה אל מקומך הַשָקֵט ולהתהלך מעט בשדות אכרינו, והנה הסתחפה כל הארץ מִשִפְעת מי הגשם".

בפתח תקוה המטוננת[v] יעברו ימים שנים שלשה עד תִיבַש הארץ, אך פה ביהוד, בראשון לציון ובגדרה, אם חדֹל יחדל המטר ונבלעו על המים בעמק האדמה וחרבו פניה.  כי המקום מקום חול אשר גרגיריו הם אבנים דקות אשר לא תתלכדנה לעולם לגוש אחד; על כן לא יחסמו בעד המים השוקעים בינותם.

––––––––––––

ב.

כחצות הלילה חדל המטר, ובבקר התנשאה השמש כגֻלת זהב טהור מעבר להר אפרים ותבט בעין טובה מלֵאה אור נוגה על הברכה אשר הביא מטר השמים, כי ממנה אין מעצר להצמיח בחֻמה את הארץ ולהבשיל את פריה בכל עת אם רק ישמרו העבים את דרכם לתת את מימיהם בעתם.

וילדי המקום, אין זאת כי אם שכֹח שכחו את נעליהם "כי פרצו כלם מן הבתים טובי לב וחשופי רגל, וימהרו אל קמת הדשא על יד הגבעה אשר בטבור הכפר, וַיֵעָלמו בה ולא נראו עוד וַיָשֹׁקו שם כמשק גבים וילקטו להם פרחים, ויקלעום למקלעות ויאגדום לצרורות וירֻצו הביתה וישמחו וירננו;  עוד מעט ופרחים נראו בכל החלונות אשר כֻלם נפתחו.

וכל הבהמה והעוף אשר בכפר הקטן חדשו פניהם גם הם. הרפת נפתחה לפני העגלים והגדָיִם הרכים, אשר לא מלאו עוד ימיהם לצאת השדה עם העדר, ויצאו ויקפצו מטוב לב;  ועיר הפרא אשר ילדה אחת האתונות זה שלשה ימים רָץ נטוי גרון רצוא ושוב, מקצה הפר עד קצהו באין מעצור, וקהל האַוזים פושקי השפתים אשר החרש לא ידעו, מתנהלים בקול שאון אל הנקעים אשר מלאו מים, טובלים חרטומיהם, נושאים את ראשיהם, מוצצים ובולעים באות נפשם.  וזְקַן האוזים הפתי האומר בלבו, כי עיני כל הארץ אל יָפָתו הרכה בשנים לקחתה ממנו, ירוץ בצואר מתוח, בכנפים פרושות ובלשון תוסֶסֶת, לעשות כָלה בכל הקָרֵב אליו.

ונער קטן שמח וטוב לב, מפזז ומרקד בא וילחוש דבר באזני בני יזרעאלי הקטנים וַתָאֹרנה גם עיניהם, ויפזזו ויכרכרו גם הם וירֻצו שלשתם יחד אל אחד הרפתים "הנה ילדה פרתנו! הנה ילדה פרתנו!" נשמע קול הנער המבשר, והמון ילדים וילדות נוספו עליהם בדרך וירֻצו גם הם עמהם, ויפרצו כלם אל הרפת לפקוד לשלום, ולברך את היולֵדָה ואת בנה הרך היִלוֹד, אך הפרה צרת העין אשר עיניה היו אז ללוק ולְלַקֵק את פרי בטנה, לא קדמה בכבוד את אורחיה אשר באו לבקרה בלב מלא רצון ותלטוש עין ותשא קרן אל הילדים לנגח אותם וינוסו מפניה.

ונער דל בשר, אשר רעה אינו בכבוד בעל השמחה, שמח לאידו בהשב פרתו את קרואיו הנכבדים ריקם, וישפוך בוז על הפרות ועל עגליהן, ויבכר את הסוסים הקלים ואת סיחיהם הנולדים להם על פני הבקר הגס והסורר, ונוגע היה בדבר, כי לאביו היתה סוסה, וזה שבועות מספר נולד לה סיח, ויוצא משפט כי כל הבקר נַגָח הוא, ולא יצלחו למאומה, והסוס הלא יכשר גם למסע, גם לרכיבה, וגם לֶחָריש.

"אך הפרה הלא בהמה טהורה היא" קרא הנער הנעלב "והחלב הנחלב משדיה כשר הוא, ועוד מעט יהיה לנו גם חמאה גם גבינה, והסוס הלא בהמה טמאה הוא וחלָבו אסור, ובעוט יבעט ברגליו".

"אך סוסתנו לא תבעט גם היא, גם הסיח הנולד לנו.  באו נא נערים וראיתם, גם אם תמישו אותם גם כי תחליקום לא יגעו בכם לרעה". ותשא העדה הקטנה את כפות רגליה וירֻצו כלם.  ובן בעל הסוס רץ לפניהם, ובן הבקר נהלך אחריהם אך רגליו לא נשאוהו לרוץ.

מקצה רגעים אחדים באו את מקום חציר, אשר מוט עבה תקוע שם בארץ וסוס כפות עקוד יד ורגל קשור בו בחבל ארוך רועה סביבותיו, ויגשו הנערים אל הסוס וימֻשוהו ויחליקוהו חליפות;  והסוס ארך הרוח לוחך ומכרסם לתמו את עשב השדה, מבלי הכלם דבר לנערים המשחקים בו.

"הראיתם?" קרא הנער הנוצח "הלא הגדתי לכם כי הסוסים לא ירעו ולא ישחיתו". "נסו נא דבר אל הסיח" יעץ נער אחד.

הנערים נלאו לתפוש את הסיח, אשר לא ישכנו רגליו רגע, המשרך את דרכיו הנה והנה, מרחיק פתאום מאמו עד מלוא עיניו, ועד מהרה ישוב יטוש אליה כמהר חץ.  לא רַבו הרגעים ויקרב הסיח אל אמו ותחלוץ לו שַד ותניקהו.  ויקרב לו בן בעל הסוס למשש בו ראשונה ויבעט בו הסיח ויהפכהו, אז מצא הנער הנעלב בראשונה מקום למצוא לו קורת רוח, ויתן קולו בשחוק גדול, ויקראו גם כל הילדים והילדות מלא אחרי  הנער הנהפך;  ויפֻצו וירוצו איש לעברו.

ומבית יזרעאלי הוציאו שלחן ויערכוהו בחוץ פתח הבית, ויצא יזרעאלי ובן-ארח לשבת עליו.

"הערבה שנתך עליך אדוני בן-ארח, ההתנגבת כל צרכך?"

"עולם הפוך אני רואה, אדוני, פה" ענה בן-ארח.  "בארצות הצפון יבא על איש אל תוך הבית לבקש חום, ופה יוצאים אנחנו החוצה למען מצוא אותו ולמען התנַגֵב היטב".  כלה בן-ארח דבריו בצחוק.

"ועל כן תקראינה הארצות ההן ארצות הצפון", שחק יזרעאלי ויאמר: "כי שם יִצָפֵן האיש בביתו, ולארצות האלה יאמר ארצות הנגב כי פה נוח להתנגב בחוץ גם בימי החורף".

ויזרעאלי ובן-ארח שמחו לראות את היקום העלז והרענן אשר מסביב אשר חדש את פניו ויחגור גיל אחרי ליל הגשם.

וגם על האדם יֵאָצל רוח ששון בארץ הזאת, מדי רדת גשמי ברכה;  וכל אשר עברו על פני שלחן יזרעאלי הביעו, איש איש על פי דרכו את המון לבו.

"חַמְד לאלַה חמד לאלַה" קרא שיך הכפר הקרוב העובר אחרי ברכו את היושבים "אֶלִ מָטָר טַיִב, כְתִיר טַיִב, הֲדָא דְהַב" לאמר: התהלה לה', המטר טוב, טוב מאד, זהב הוא".

וגם על הקצב שפל הקומה וִירַק העין, המוציא את דבת הארץ רעה, היתה היום רוח אחרת, כי מבין שניו האוחזות בקנה מקטרתו הקטנה, יצא נהם של רצון "היום ירבה המרעה בארץ, ומחיר הצאן ירד מטה, הבה אחבשה נא לי מחר את החמור ללכת עירה לוד לשוק הבקר והצאן".

"מועדים לשמחה!" קרא בצחוק רוכל ספרדי המחַמֵר אחרי חמורו הנושא את סחורתו ומצלצל לו בלשונו "תזכו לשנים רבות!"

ויזרעאלי השיב לו כהלכה על שני נוסחי ברכת המועד הנוהגים אצל הספרדים אשר רמז לו בהן הרוכל ברכת ראש השנה לאלנות, ויקרא "תזכה ותחיה!".

הרוכל הוסיף לעשות דרכו ולשרוק בשפתיו ולצלצל בלשונו, ולדחות בידיו את חמורו אשר היה סרבן באותה שעה.  ויזרעאלי אמר לבן-ארח "אמנם צדקו דברי הספרדי כי יום מועד ויום שמחה יום זה.  במדרש יסֻפר לאמר "נכרי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה: אתם יש לכם מועדות, ואנו יש לנו מועדות, בשעה שאתם שמחים, אין אנו שמחים, ובשעה שאנו שמחים אין אתם שמחים, ואימתי אנו ואתם שמחים? אמר לו: בירידת גשמים".  על כן ישמח היום גם השיך הערבי, גם הקצב האשכנזי וגם הרוכל הספרדי.  ואין צֹרך לאמר, כי יום שמחה הוא לאחינו עובדי אדמתנו".

ונערה עליזה ומהירה כבת ארבע עשרה שנה, וסנדלי עץ על רגליה באה, ובידה סל קטן מלא מפרי האדמה, ותאמר לבעלת הבית: "הנה חמשה עשר היום, גם שמעתי שרתי, כי אורח בא אליך בביתך, על גן הבאתי לך מנחה מראשית בכורי מעשי".

"הנערה נבונה כמוך" קִנְטֵר יזרעאלי בצחוק עצור "תטעה בדבר משנה מפורשת האומרת: כי באחד בתשרי ראש השנה לירקות, ואתּ הבאת לנו מנחה מפרי האדמה בחמשה עשר בשבט".

הקטנה נבוכה ותתאדם, אך עד מהרה מצאה את ידיה ותאמר גם היא בערמה: " יצאתי בתשרי ללקט מפרי האדמה ולהביא אז ולא מצאתי, על כן יהי נא ראש השנה לאלנות לתשלומים לראש השנה לירקות;  והיום יצאתי ללקט ענבים בכרם הקטן אשר לאבי ולא מצאתי, ובכן אביא לאדוני את פרי עץ הגפן בערב יום טוב של ראש השנה לירקות, כי לא אוכל לכַוֵן את מעשי כי אם על פי יכלתי".

"נערה חכמת לב את" הסכימה בעלת הבית בעין טובה "ועל מתנת ידך וחכמת לבך נשיב לך גמול קטן, כי נוליך את אורחנו אל גִנָתך וראה את מעשי ידיך, קטנה, ובשובו אל ארצות הצפון יקרא בשמך הטוב וידעו כל בני ישראל אשר שם כי גַנֶנֶת טובה את".

"אך הַגַנֶנֶת קטנה כמוך" שאל בן-ארח "תגדל תפוחי אדמה גדולים כאלה?" "עוד לא הגיעו לחצי גדלם" ענתה בעלת הבית "בפרוס הפסח הם באים במלא מדתם, ולמועד ההוא כי ישקלו במאזנים יש אשר יעלה משקל אחד לשבעה עשר לוט במשקל הצפון".

––––––––––

ג.

אחרי אכלם פת שחרית יצא יזרעאלי ואשתו, וילדיהם הקטנים אשר בטלו היום מבית רבם לכבוד חג הארץ, ובן-ארח עמהם לראות את גן הירק, ויבאו דרך פתח קטן, אשר בתוך גדר הצָבָר[vi], ויתהלכו איש אחרי רעהו עָקב בצד אגודל, בין הערוגות אשר טרפי צמחן סככו אותן ברוחב עליהם הבריאים והמלאים, ותעד אשר יזרעאלי כי כל עבודת הגן מראשו ועד סופו מעשי ידי הנערה היא.

"אנה תשאי את אלה, קטנה?" שאלה האשה את הנערה החובקת בשתי ידיה עַרֵמת טרפי הירק וממהרת הביתה.

"את העלים אשר קנבתי מן הירק  ואשר לקטתי היום, אתן לפני הפרה כי מאכל דָשֵן הוא לה".

ומרחוק נראתה טלית קטנה וארבע ציצית כשרות מנפנפות ברוח, כאשר קרבו המתהלכים והנה ראש אדם עולה מתוך הטלית הקטנה ושתי ידים עסקניות יוצאות לה מזה ומזה.

"מה יעשה שם האיש בסכין הקטנה שבידו?" שאל בן-ארח.

"הוא מרכיב את הזית הזה, ומבליע בה את המין המשובח שבצרפת".

האיש קפל את הסכין הקטנה וישימה בחיקו למען פַנות את ידו, לתת בה שלום לאורח, האורח החזיר לו שלום וישאלהו "האכר אתה אדוני?"

"עושה מלאכה אני" ענה האיש "אך אי אפשר לאיש אשר לו ארבע אמות באדמת האחזות מבלי עבוד מעט גם את אדמתו;  ועתה רבותי אם זכיתי לקדם את פניכם בגני, אנא כבדוני נא ובאו בצל קורתי".

האנשים נאותו לסור אל בית האיש, אך לב הכלב הרובץ פתח הבית לא היתה כלֵב אדוניו, כי אין לכלבים מדת הכנסת אורחים.  וַיִנָּעֵר וַיִסָּעֵר, ויצא נער קטן ויאחז בערפו ויסחבהו אל המלונה, ויסגרהו שם והאורחים באו בטח אל הבית.

"רואה אני אדוני האורח" אמר בעל הבית כנכלם, "כי תתפלא על עמוד הפרה בביתי ורק קרשי מספר חוצצים בינינו ובינה, אך מה אעשה, ועוד לא השיגה ידי די בנות רפת".

"האלהים אשר נתן לך בית, יתן גם רפת לבהמתך"

כמה שערים תמצא בזרע פרי האדמה?" שאל בן-ארח.

כעשרה שערים אמצא בשנה בינונית, אך מה בצע בכל זה הנה ידי לא השיגה לקנות בלתי אם שלשה רוטל[vii].

"וכמה זרע יצחק שכנך"? שאל יזרעאלי.

"הנה הוא אכר קבוע, חוסה בצל הנדיב" ענה האיש "וַיֻתַּן לו בכל שנה כשלשים רוטל לזרע וימצא כשלש מאות, ויהי המעט כי היו לו די תפוחי אדמה ללחם ביתו, וימכר כמאה רוטל וַיִוָתרו עוד בידו כשבעים וחמשה פֿראנק לשנה, כי את אשר הותיר מכר ביפו;  ומשכרת טפלה כזאת גדולה היא מאד לעובד אדמה.  והפקיד החדש האלזסי, לא גרע גם הוא את הקו ליצחק, אך משפטו לתת את הזרע אחרי עבור ימי הזרע, ומי יודע אם יוציא העלוב הזה מן האדמה את החצי מאשר יתן בה".

"אין זאת כי אם צדיק זה, שבא מאַלזס, שלוחו של מקום הוא, מהרבה שלוחים שיש לו בעולמו" קרא יזרעאלי "וכך הוא שונֶה: הרי שפסק אדוני ברכה מרובה לעניי עמו, לפחות אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא מה אני עושה? הריני מורידה שלא בזמנה".

"אך בתך מצאה חן בעיני", הפסיקה אשת יזרעאלי "כי זריזה ואוהבת עבודה היא".

"ומה בצע בכל זאת" ענתה אם הילדה "אם לא תעשה בבית כל קטנה וגדולה זולת עבודת הגן ומשמרת הפרה".

"ואל המאפה והתכבוסת לא תשלח בתך את ידה?" שאלה אשת יזרעאלי.

"גם את הבצק היא לשה גם כובסת היא, אך התשים לב ללמוד מלאכת נשים דקה, מעשה רוקם או מעשה מרקחת? כאשר הייתי אני בת ארבע עשרה כבר יצאה שמי לרוקמת ולְרַקַחַת, אוי ואבוי מי מלל לי ולאבות אבותי המיוחסים הנגידים כי בת נִתָנָה להם אִכֶּרֶת פַלַחַת.  אוי לעינים שככה ראות, אדוני יזרעאלי יודע את כבוד משפחתי".

"ויען כי יודע אני את אבותיך" ענה יזרעאלי "הנני מברך אותך, כי בזכותם תזכי לראות לבתך בנים ובנות עובדי אדמת הקדש בתם לב, בנקיון כפים ובנחת רוח כמוה".

האנשים יצאו לראות את כרמי הזית הגדולים והיפים מאד הסובבים את יהוד.  והנה נערה יחפה קטנה כבת עשר שמחה וטובת לב, הולכת הלוך ורנן מדרך פתח תקוה, ונעליה מופשלים לה במקל לאחוריה.  ואחרי הפסיקה רִנָתָה לברך את ההולכים לקראתה, בלשון עברית במבטא הספרדי שאלה אותה אשת יזרעאלי "אנה אתּ הולכת קטנה?"

"הביתה לנוח, עלי לשבת הלילה באשמורה הראשונה על יד הבקר ברעותם כי עת הרֻבִיה[viii] היא".

"היתנו אַחַיִךְ אותך לשבת יחידית בשדה בלילה?" שאלה האשה בתמהון.

"חלילה חלילה" ענתה הקטנה "אחי היגעים מעבודת היום ישנים במקום שבתי למען החלף כח, ובכלות משמרתי יציעו לי ויכסוני באדרותיהם הערביות.  וישנתי לבטח עד אור הבוקר שֵנה ערבה מאד באויר הצח המלא ריח ניחוח".

"ואם נעלים לך, למה זה תתני את רגליך להתנגף על הקוצים ועל האבנים" שאל בן-ארח.

"יען כי כה למדני אבי: בשר מעלה ארוכה ובגדים אינם מעלים ארוכה".  השיבה הנערה ותשב לדרכה ולרנתה.

האנשים קרבו אל כרמי הזית, ואיש זקן ועשיר נשוא פנים וטוב רואי ומקטרת ארֻכה שלוחה לפניו נגש ויברך את יזרעאלי ואת אשתו בשלום.

"הנה מר טוביהו יליד ארץ אשכנז אזרח בארץ ישראל והנה מר בן-ארח יושב עיר יבוק". הציג יזרעאלי את שני האנשים איש אל אחיו.

האנשים תקעו את כפיהם וישתחוו איש לרעהו.

"האין לישראל גם אחד מכרמי הזית הרעננים האלה?" שאל בן-ארח.

"אין גם אחד" ענה יזרעאלי.

"ומדוע לא יקנה הנדיב מן הכרמים האלה?" הוסיף בן-ארח לשאול "הלא הֻגד לי, כי כרם זית אחרי אשר בָשל יתן את פריו בלי טרח גדול ובלי הוצאה יתרה. אין זאת כי כלה היא מעם בעלי כרמי הזית לבלתי מכור אותם".

יזרעאלי לא ענה דבר.

ויען טוביה "הנה מר יזרעאלי שם לא לחֹק לבלתי הַשְמֵעַ את קולו במשפט חרוץ על דבר שטת פקידי הנדיב עד מלאת לו זמן ידוע לשבתו פה;  ואני כבר עברו עלי עשר שנים בארץ הזאת, ובכן רשות בידי לדבר גם לדעת אדוננו יזרעאלי.  ובכן דע לך אדוני, כי יש רבים משכנינו החפצים למכור מכרמי זיתיהם, אך אין דבר זה שוה לפקידים, כי כרם זית שמלאו שניו, נותן פריו בשפע באין צרך לבעליו לתמיכה, ובאין תמיכה אין פקידות ובאין פקידות אין...".

–––––––––––

ד.

בשוב האנשים אל בית יזרעאלי מצאו סֻכת ענפי זית מעטרת במקלעות פרחים סוככת ממעל לשלחן הערוך בחוץ פתח הבית, אשר קלעו ועטרו ידי הבנים הגדולים לכבוד היום בשובם מבית הספר, ויטב הדבר בעיני האורח.  ויהי בהסב אנשי הבית אל השלחן ללחם הצהרים ויאמר בן-ארח: "לוּ הגיד לי איש בארץ מגורי, כי נסעוד בחמשה עשר בשבט תחת כפת השמים ובנינו יביאו ענפי עצי פרי ובנותינו תקטופנה ציצי שדה, כי עתה כמתעתע היה בעיני.  כי מה אנחנו רואים בארצות הצפון ביום זה, קרח וקפאון, נֶפץ ורסיסי שלג, דלף טורד, אפלה וחלקלקות, ומה תשמענה אזנינו שם? שרֵקת רוח סערה וילל סופה.  ופה היה לנגד עינינו הזית בהודו והעוף נותן בשיר קולו, ואתמול בעברי על פני פרדסי יפו כָהו כמעט עיני לנֹגה ברק אלפי רבבות הלמונים ותפוחי הזהב הנוצצים ככוכבים בתוך חֶשְכַת עפאי העצים אשר ישיתו כלל צִלם".

כאשר כלו לאכול הובאו סלי פֵרות לקַיֵם את מצות היום, גם בקבוקי יין מקוה ישראל הֹעלו מן המרתף ושכני יזרעאלי באו ויביאו גם הם את סליהם ואת בקבוקיהם וישבו אל השלחן ויאכלו המסבים וישתו ויטיבו לבם.  וכטוב לב בן-ארח ביין לקח פֶלח תפוז זהב וישם עליו תומר דשן מלא עסיס ודבש ויאכל ביחד ויקרא: יהי רצון שתתחדש על ארצנו ועל פֵרותיה שנה טובה ומתוקה.

והילדים ששו על הצפרים אשר עטו גם הן אל השלחן ותחטופנה מן הפרורים ותעופנה.  ויתנו הילדים בשיר קולם ויזמרו את זמר ילדי ארץ ישראל לחמשה עשר בשבט עד תֻמו.

ובן אָרח שנה וישלש את החרוזים האלה:

צִפֳּרִים נֶאֱמָנוֹת

בְּרֹאשׁ שָׁנָה לָאִלָּנוֹת

בְּנֹעַם תִּשְׁתַּפֵּכְנָה

אוֹתָנוּ תְּבָרֵכְנָה

ויאמר בן-ארח: "נבלעתי מן היין ולא אוכל לקלוט בלתי אם את ארבעת החרוזים הקטנים האלה, אשר יהיו לי לזכרון לילדי ארץ אבותי, לְצִפֳרֶיהָ, לפֵרותיה ולפרחיה.  אך את היום הנחמד הזה, את עצם היום הזה, מי יתן וְיָכֹלְתִּי לקחתו עמי אותו ואת צלמי החן והעֹז אשר עברו בו על פני, ואת המראות אשר נראו לי היום הזה על האדמה הזאת".

ולב יזרעאלי התרגש לְשֵמַע דְבַר הגעגועים אשר תקפו על אורחו לארץ אבותיו בטרם עזבו אותה עוד, ויכתוב את כל דברי היום ההוא בספר ויתן לו.

וישמח בן-ארח מאד על המתנה הזאת ותהי לו לזכרון ליום נחמד בארץ החמדה.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] בּעדוּאין, שוכן מדברי בל"ע.

[ii] קאָהלענפֿאַננע (ביצה כ"א).

[iii] קאָפֿפֿער (כלים ע"ז ז').

[iv] מדרש תהלים קמ"ו.

[v] לחה, מחזקת מימיה (מ"ק ו'.)

[vi] קאַקטוס, בל"ע.

[vii] הרוטל הוא לערך שבע לטרות רוסיות.

[viii] הדשא העולה בסוף החורף, בל"ע