הקדמה    🔗

יוסף יקותיאלי הקדיש למעלה מיובל שנים מחייו לספורט בארץ, לייסוד מוסדותיו, למכביה – האולימפיאדה היהודית, ובאמצעותה להידוק הקשרים עם יהודי התפוצות ולעידוד העלייה לארץ. בשנת תשל"ט (1979) הוענק לו פרס ישראל “על מפעל חייו בעיצובו וקידומו של הספורט בישראל וכינון בסיסו הבינלאומי”.

בשנות השבעים, כסיכום לשנות עבודתו ההתנדבותית רבת ההיקף, כתב יוסף יקותיאלי את זיכרונותיו: “יובל ומעלה, זיכרונות מ’המכבי', מהצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה ומתנועת הספורט העברית בארץ ישראל”. את ספריו הוציא לאור בכוחות עצמו, במהדורה צנועה ובארבעה חלקים שהופצו בין בני המשפחה, חברים וספריות אחדות.

בספר הראשון סיפר את ספור נעוריו ואת עלילותיו כחיל בצבא התורכי ובשלושת ספריו הנוספים, תאר ותיעד את עבודתו למען הספורט והציונות בארץ, כשהוא מצליח בדרך כלל בעבודת יחיד להגשים את חלומותיו כנגד כל הסיכויים.

בעוד שספריו אלה גדושים במסמכים ובתעודות והם מהווים מקור חשוב לחוקרי ההיסטוריה ותולדות הספורט בארץ, הרי שהחלק הראשון של זיכרונותיו “מגולה לגאולה” נכתב כסיפור עלילתי מרתק.

בספר זה מתאר יוסף יקותיאלי את הרפתקאותיו וחוויותיו כחייל בצבא התורכי בימי מלחמת העולם הראשונה. זהו סיפור כובש לב של צעיר יהודי אמיץ שחי יחיד בין זרים, בשכם, בדמשק ובתורכיה. סיפור בל יאומן של עלם שהיה במהלך שירותו הצבאי מורה לחנוך גופני ומתורגמן בפלוגת תחבורה גרמנית.

עם הכרזת בלפור וכיבוש דרום הארץ על ידי הבריטים, הוגלה יוסף יקותיאלי עם חיילים ארץ-ישראלים רבים אחרים ששרתו בצבא התורכי, לתורכיה. שם נאלץ לעבוד בין השאר כחוטב עצים ובדרך נס ניצל ממוות.

אנחנו, ילדיו, החלטנו עכשיו להוציא לאור את “מגולה לגאולה” במהדורה חדשה, עם צילומים ומפות¹, כדי להביא את הסיפור המרתק הזה לידיעת הציבור הרחב וכדי להאיר פן נוסף בחייו של אבינו שידוע לציבור בעיקר כהוגה וכמגשים רעיון המכביה.

הספר הנוכחי מובא כלשונו במקור.

ילדיו 2012.

הספר הראשון יצא בהוצאה עצמית ב-1971.

 

בחיק המשפחה    🔗

בית אבא    🔗

אבא ברוך יקותיאל נולד בעיירה קרטוז-ברזה (רוסיה) בשנת תרכ“ז (1866) לאביו רבי אליעזר יהודה ברבי ברוך יקותיאל ולאמו אלישבע (עשקע) בת רבי יוסף אפשטין-הלוי מהעיירה רוז’נוי. הסבתא עשקע היתה, מצד אמה, נכדתו של הרב רבי ישראל הילפרין, ראב”ד במינסק ובת אחותו של הרב רבי ליפלה הילפרין, ראב"ד של קהילת ביאליסטוק.

אבא ז“ל, שבנערותו נודע כעילוי, הושפע ממשב הרוח של ההשכלה והחליט לעזוב את בית הוריו ולצאת למרחב. צעדו הראשון היה לרכוש את זכות- הישיבה מחוץ לתחום, הוא הוסמך ל”שוחט" וכך קנה לו זכות ישיבה מחוץ לתחום המושב. בהיותו בן 18 יצא אבא למוסקבה. במוסקבה למד רוסית וקשר קשרים תרבותיים עם משכילים יהודים (הרב מאז"ה, ראובן בריינין, גוטלובר ואחרים). כשחזר לעיירתו קרטוז-ברזה הפך להיות “המשכיל” של העיירה וסביבתה, החל נותן שעורים בעברית לבני הנעורים, פתח ספריה ובה ספרים ועתונים בעברית וברוסית וסביבו התרכזו כל דורשי ההשכלה.

ממוסקבה הביא אבא אתו את הציונות (חיבת-ציון) לעיירה. בימים ההם עוד לא היו מפלגות ציוניות, כל מטיף ציוני שהיה בא לעיירה, היה פונה אל אבא והוא היה מארגן לו את האספה בבית-הכנסת, מעמיד “קערה” על-יד פתח הכניסה ואוסף תרומות מהציבור לטובת “חובבי-ציון”.

אבא היה “מסורתי”, אבל לא יהודי קנאי, הוא ראה בדת את מקור הציונות". כל מה שעשה בתור דתי היתה זאת ציונות. מדי שבת היה מביא מבית-הכנסת אורח לשבת.

בשבתות לפנות-ערב, היינו יושבים כולנו, אבא, אמא ושלושת הבנים ושומעים את דברי אבא על ארץ-ישראל ושרים שירי ציון ( את השירים “אויה כי עוטיה אני”, “על אם הדרך”, “שם במקום ארזים” ואחרים) בעברית. ככה חונכנו מילדות ברוח עברית ולאומית. אמנו יונה מרים, עזרה בכל ליבה לאבא בעבודתו הציונית. היא ניהלה את הביבליותיקה (הספריה), רשמה את הספרים העברים והרוסים בקטלוגים, הזמינה עתונים החליפה ספרים לקוראים.

זכרונותי מבית אבא מתחילים בגיל רך מאד. יום קיץ בבוקר בקרטוז-ברזה, אבא פותח בפני את הדלת ואני מתפרץ החוצה. הנני נמצא בחצר גדולה. זה עתה פסק הגשם, האדמה רטובה, שלולית מים גדולה, בקצה החצר ערמת קרשים ועליה עומך תרנגול וקורא “קוקוריקו” - אני מטפם על ערמת הקרשים וקורא בקול גדול “קוקוריקו”, התרנגול נבהל וממהר לרדת מהערמה, אני רץ אחריו לתפסו, נופל מהקרשים לשלולית המים וקורא לעזרה בקול רם. אבא ממהר לעזרתי, מכניסני הביתה, גוער בי ומוסר אותי לידי אמא. הייתי אז בן ארבע שנים.

תמונה שניה מאותו גיל עולה בעיני בבהירות רבה. אני מחזיק בידו של אבא ויחדיו אנו עוברים כביש גבוה ונכנסים לחנות. בחנות יושבת אמא על יד שולחן ארוך ועליו ספרים רבים. אמא נותנת בידי ספר ובו הרבה תמונות, אני מתישב על מפתן החנות ומסתכל בתמונות. חנות זו היתה הביבליותיקה" שאמא ניהלה בעיירה קרטוז-ברזה.

תמונה שלישית ואני בן 6. אבא, דודתי פרל (אחותו הצעירה של אבא) ואני יושבים בתוך עגלה מלאה קש הרתומה לסוס אחד ועגלון נוהג בה. העגלה נכנסה לתוך יער גדול, היא מתקדמת לאיטה ופתאום היא מתרוממת ומתהפכת על צידה. כולנו נופלים החוצה. אני קופץ ראשון על רגלי, אבא נשאר שוכב ונאנח, כי נפל על גזע עץ כרות וקבל מכה חזקה בירכו, הדודה פרל והעגלון עוזרים לאבא לקום ואני קוטף בינתים ענף דק וארוך מאחד העצים לשחק בו.

סבי (אביו של אבא) ר" אליעזר יהודה היה מלמד דרדקי. כשאבא עם המשפחה עברו לגור בדויד-גורודוק, לקחתני הדודה פרל לבית סבא, שם שהיתי כשתי שנים. סבא צרפני לחדר שלו, בו למדו כתריסר ילדים. לדודתי דרוזנה, היתה חנות קטנה בשוק, בה הייתי אוהב לבקר ולעקוב בענין רב על כל המתרחש בה. בשעות בין הערביים הייתי תמיד עם סבא, בבית-הכנסת ובבית ואז היה מרבה לטפל בי. ראשית היה מטיף לי מוסר על התנהגותי הפרועה, לדבריו: עלי, בתור נכדו של המלמד, להיות למופת לכל הילדים. אולם אני נהגתי אחרת. הייתי הראשון למטפסים על העצים ועל הקירות, זורק אבנים על כל בעל חי שפגשתי בדרכי ואף מתגרה בילדים, מחלק ומקבל מכות. לאחר דברי המוסר היה פותח את הצרור שהדודה דרוזנה נתנה לו בהיותו בחנתה, מוציא ממנו דברי-מתיקה ונותנם לי. בערבי החורף הארוכים היה סבא שופת תה במיחם גדול, מוזג לעצמו כוס תה אחת, שניה ושלישית ומטפר לי אגדות ועל קורות המשפחה.

סבא הרבה לספר לי גם על אבא, בנו יחידו שהיה אהוב עליו מאד וכן על הוריו הוא. ממנו נודע לי, כי אחד מהסבים של משפחתנו, התיחס לצאצאי הגולים מירושלים שהובאו לרומא לאחר חורבן בית-המקדש ע"י טיטוס. הסבא הזה ששמו היה ברוך יקותיאל מוצאו מפדובה שבאיטליה והגיע לפולניה לפני ארבע-מאות שנה. הוא היה תלמיד חכם, נשא אשה מבנות יהודי-המקום ואנו צאצאי צאצאיו. סבא עוד ראה אצל סבא שלו ספר תפילה שהביא אתו אותו סבא-ראשון, שעבר מאב לבן ונשמר במשך דורות רבים במשפחה, עד שאבד או נשרף באחת השרפות שפקדה את העיירה.

אבא פותח “חדר מתוקן” - בעיר וולקוביסק    🔗

בעיר המחוז וולקוביסק (פלך גרודנו) פתח אבא חדר-מתוקן, היה זה בית-ספר עברי בו למדו בנים ובנות יחד ושפת ההוראה היתה, כפי שנקראה בימים ההם “עברית בעברית”. בית-הספר, כפי שאני זוכרו (בשנים 1909–1904) היה בן שלושה חדרים ובו שתי כיתות. ההבדל בינו לבין “חדר” רגיל בלט לעין. התלמידים ישבו על ספסלי-למוד, המורה על קתדרה ולוח עץ שחור היה תלוי על הקיר. אבא לימד עברית, דקדוק ומקרא וכן שיתף בעבודה מורה עוזר. ל“חדר-המתוקן” של אבא היה שם טוב מאד ולכן היו לו תלמידים רבים. אבא אהב מאד את התנ“ך והשתדל ללמד את תלמידיו את דברי הנביאים ולהקנות להם ידיעה ואהבה בהם. כשהיה קורא פרק מהנביאים היה נכנס לאכסטזה, את דבריו היה משמיע בקול רם ובהתלהבות והם היו נשמעים גם מחוץ לבית- הספר. יום אחד עבר בקרבת “החדר המתוקן” הרופא הממשלתי של העיר וולקוביסק (היה זה יהודי מומר) ואבא לימד באותה שעה את תלמידיו פרק בנביאים וקולו, כרגיל, היה נשמע למרחוק. הרופא נכנס לכיתה, התישב על כסא בפינת החדר, הקשיב בשקט לדברי אבא עד שגמר את השעור. אבא היה כל כך שקוע בלימוד ולא הרגיש ברופא. לאחר שהשמש צלצל בפעמון והילדים יצאו את הכיתה, ניגש הד”ר גאלאי, טפח על שכמו של אבא ואמר לו: “אכן הפרק “נחמו נחמו עמי” הוא מאד טוב ואתה מתלהב ממנו, אולם אל תעשה זאת תמיד, כי בנפשך הדבר ועלול אתה למות צעיר. לכן אני הרופא, מיעץ לך להיות שקט יותר ולמעט בהתרגשות ובהרמת קולך” . אבא, כמובן, לא שעה לעצתו הנבונה של הרופא והמשיך ללמד את “הנביאים” כדרכו, עד שהאסון הגדול בא עלינו כשהיינו כבר בארץ-ישראל. לאחר עשר שנות-הוראה מאומצת, נפטר אבינו היקר משבץ-הלב בל' בניסן תרע"ד (1914) והוא בן 48 שנים.

אבא היה ציוני פעיל. בשנת 1904 הגיעה הידיעה על מותו של ד“ר הרצל גם לוולקוביסק וכל היהודים בעיר הזאת התאבלו מאד. זוכר אני (ואז הייתי בן שבע) שאבא לקח אותנו יחד עם כל תלמידיו לבית-הכנסת “תפארת בחורים”. היה זה בית כנסת חדש שמתפלליו היו ציונים. ההתרגשות היתה גדולה מאד, אבא היה ממארגני ההספד לד”ר הרצל. איני זוכר מי היו הנואמים בהספד זה נוסף לאבא, אולם דבר אחד נחרת היטב בזכרוני, אבא שלנו בכה. היה זה חידוש בשבילי, כי זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא בוכה ושופך דמעות.

נוסף להוראה, ניהול בית-הספר והעסקנות הציונית, עסק אבא גם בכתיבה. הוא חיבר ספרי דקדוק (“לוחות נטית השמות” ו“ראשית תורת השפה”), פירוש למקרא (" דברי ברוך" ) וספורים בעברית: “הדסה”, “הדוד משה”, “הגמול”, ו“צרור-המור”. הביא לדפוס והוציאם לאור על חשבונו הפרטי. אבא היה יושב וכותב עד השעות מאוחרות בלילות. כתיבה זו עוררה ויכוחים ערים בבית. אמא דאגה מאד לבריאותו של אבא ולכן התנגדה לכתיבה זו בלילות שגזלה את שנתו ומנוחתו. כן התנגדה אמא להדפסת הספרים, כי אבא היה מוציא את הכספים שנועדו לכלכלת הבית, לכיסוי הוצאות הדפוס. כמובן שידו של אבא היתה על העליונה, כי הכסף היה ברשותו. בכדי להשלים את תקציב כלכלת ביתה, נאלצה אמא לעסוק במסחר. יום אחד הגיעו לביתנו ארגזי עץ גדולים ובתוכם היו קופסאות פח מלאות שומן צמחים ואמא היתה מפיצה אותן בחנויות שבעיר. פעם אחרת הגיעו ארגזים מסוג אחר ובהם סחורה אחרת ואמא עמלה קשה בהפצת הסחורה וככה הצליחה לאזן את תקציב המשפחה ואף לחסוך מעט כספים.

אבא היה מקפיד מאד בלבושו. חליפותיו ומעיליו היו מהאריגים המשובחים ביותר ותפירתם נעשתה על-ידי חיטים טובים. בבית-הספר חבש אבא כפה שחורה לראשו, אולם בבית היה יושב בגילוי ראש. אמא היתה אשה יפת-תאר, אף היא הקפידה מאד בלבושה ובהיותה אדוקה כסתה שערה בפאה נכרית שצבעה היה ממש כצבע שערותיה השחורות. גם אנחנו, שלושת הילדים, היינו לבושים יפה ואמא אהבה לצאת אתנו לטייל כשאנו לבושים בגדים נאים.

אני נולדתי בי' ניסן תרנ“ז (1897) בעיירה קרטוז-ברזה, שנות הילדות שלי עד לגיל הבר-מצווה (בשנת תרס"ט - 1909) עברו עלי בקרטוז-ברזה ובעיר וולקוביסק. עד לגיל שמונה למדתי בחדר, ב”חדר-מתוקן" ואצל מורים פרטיים שלמדוני רוסית וחשבון. בשלוש השנים (1909–1906) לפני עליתנו ארצה - ישראל, למדתי וסיימתי את בית-הספר העממי הרוסי (“פריחודסקאיה אוצ’ילצ’ה”). היה זה בי"ס ממלכתי בן שלש כיתות ששכנו באולם אחד גדול, ללא מחיצות בין הכיתות.

הורו בהן שני מורים, שלימדו את התלמידים רוסית, היסטוריה, גיאוגרפיה, חשבון ושירה וכומר פרבוסלבי לימד את השפה הסלאבית תוך קריאה של הברית-החדשה. בבית-ספר זה למדו כמאתים תלמיד, רובם רוסים, פולנים, שני יהודים, טטרי אחד וגרמני אחד. למדתי טוב ועברתי ללא קושי מכיתה לכיתה. לא הרגשתי כל הפליה, הייתי מיודד עם כל התלמידים ולקחתי חלק פעיל בכל תעלוליהם. בסוף השנה האחרונה שלי בבית-הספר הזה, קרה מקרה לחברי היהודי, בבית-הספר (שורצבוך שמו). אחד הנערים הרוסים, בנו של מנהל הדואר המקומי התקוטט אתו, סטר לו על הלחי וקרא לו “ז’יד פרחאטי” (יהודי מצורע). הגרמני הקטן (זיגפריד שולצה) שלמד בכיתתנו, קראני לעזרת חברי היהודי. מהרתי לבוא וללא שהיות הרבצתי אגרופים אחדים לוולדימיר ואמרתי לו: “דע לך, כי אנחנו “הז’ידים” טובים ממך ולהבא תזהר לפגוע בחלש ממך”. הדבר נודע למורה-הראשי פייודור סיסונוביץ, אשר היה רוסי ליברלי ומתקדם מאד וידידו של אבי ובפגישה מקרית למחרת היום בדואר, סיפר סיסונוביץ את הדבר לאבי בנוכחות מנהל הדואר (אביו של הנער המוכה), שקיבל את הדבר בבת-צחוק, אולם אני קיבלתי נזיפה חמורה מאד מאבי.

משפחתנו עולה לארץ-ישראל    🔗

ההחלטה הסופית בדבר עלית משפחתנו לארץ-ישראל נפלה בחורף תרס“ט (1909). קדמו לה התיעצויות רבות. הסבא אליעזר יהודה (אביו של אבינו) היה חסיד נאמן של הרבי מסלונים ולכן דרש מבנו שיסור אל הרבי, ישאל בעצתו בדבר הנסיעה לא”י ויקבל ממנו את ברכת-הדרך. אבינו, שהיה בן יחיד לאביו, לא יכול היה לסרב, אולם הודיע לסבא בלשון ברורה, כי אם הרבי יתנגד לנסיעה לא“י - תסע משפחתנו לא”י בלי ברכתו של הרבי. הרבי של החסידים בסלונים לא יעץ לאבא לעלות לא“י, כי “המשיח” טרם הגיע וכי הציוניסטים הם כופרים. אבא לא נרתע והודיע לרבי, כי ב”עזרת השם" נסע כולנו לא"י ואף נקח אתנו את סבא, ללא ברכת הרבי.

הוחלט, שראשונים לנסיעה לא“י יהיו אמא, אחי חביב ואנוכי. נצא לדרך בסיון תרס”ט ואבא עם אחינו ישראל וסבא אליעזר יהודה יגיעו לא"י שנה לאחר מכן.

אף לי היו טרדות-נסיעה משלי. בפתח אותה שנה (1909) מלאו לי 12 שנים והוחלט, לפי עצת סבא, להקדים את מועד חג הבר-מצוה שלי למען שתף את כל בני המשפחה בחג זה. באחת השבתות לקחני סבא לבית-המדרש של החסידים ושם כבדוני בעליה לתורה.

כשספרתי לחברי ע“ד נסיעתנו לא”י נעשתי ל“גבור היום”, כולם רצו ביקרי ולא הרפו ממני שעות רבות. גם חברי מבית-הספר (כולם לא יהודים) לא היו אדישים למאורע ואחד מהם שהיה חברי לספסל בבית-הספר במשך שתי שנים, אסף חבורה גדולה של “שקצים” מתלמידי ביה"ס וביניהם הגרמני הקטן שולץ והטטרי אסמעילוב, שלקחוני איתם אל הגן של “הפופ” (הכומר הרוסי שלימד אותנו את השפה הסלבית בבית-הספר).

התרחצנו כולנו באגם, שחקנו והעוזרת של “הפופ” כבדה אותנו בפירות, ו“הפופ” עצמו יצא אלינו לגן וברך אותי בנסיעה צלחה.

בראשית יוני 1909 יצאנו לדרר ברכבת. לאחר נסיעה של יומים הגענו לאודיסה והתאכסגו בבית דודנו אלחנן לוינבוק (אחיה של אמא שלנו).

באניה    🔗

באודיסה שהינו ימים אחדים עד להפלגת האניה. היתה זו אניה רוסית ועליה רוסים ורוסיות, קצפים, כפי שאמא קראה להם, שנסעו להתפלל לארץ הקודש.

הנסיעה בים-השחור מאודיסה לקונסטנטינופול היתה קשה. הים סער ובמחלקתנו שבבטן האניה רבו חולי הים. מיטות לא היו באניה הזאת והנוסעים היו שרועים על גבי יציעי-עץ רחבים מרופדים במזרונים קשים. האניה התנועעה בגלי הים ואמא לא נתנה לנו לעזוב את יצוענו, כי לדבריה, השכיבה הנה תרופה בדוקה למחלת הים. רק כשהגענו לאחר נסיעה טרופה ומיגעת לחופי תורכיה והתקרבנו לקונסטנטינופול, נרגע הים ומהשמים התכולים זרחה שמש חמימה. הנסיעה לאורך חופי תורכיה היתה נעימה מאד, כל היום ישבנו על הסיפון הראשי, שעונים אל מעקה האניה ונהנים ממראה עינינו. אף אמא התישבה על-ידינו ונהנתה מאויר הים הצח כשמטפחת לבנה מגנה על ראשה מקרני השמש.

בקונסטנטינופול ובאיזמיר עלו תורכים על האניה ופניהם מיועדות לבירות. הם משכו את תשומת לבנו בתלבשותיהם המזרחיות ובתרבושים האדומים שעל ראשיהם. התורכים הסתדרו על הסיפון, שטחו על רצפתו שטיחים קטנים והתישבו עליהם כשרגליהם מקופלות תחתם, אכלו ואף ישנו על השטיחים. אחדים מהם עישנו טבק מתוך בקבוקים מלאי-מים (נרגילות), נושמים את עשן הטבק דרך שפורפרת ארוכה וכל שאיפה כזו מסעירה את המים שבתוך בקבוק-הנרגילה. שעה ארוכה הייתי יושב בקרבתם ומסתכל בהם. אחד התורכים הציע לי שאיפה אחת מהנרגילה שלו. שאפתי שאיפה אחת גדולה ונשמתי את העשן, שטעמו היה מתקתק, מלוא ריאותי. כשסימתי את שאיפתי זו, הרגשתי סחרחורת וכאב ראש. היה זה עישון הנרגילה שלי הראשון והאחרון.

בבירות ירדו התורכים מעל האניה ובמקומם באו ערבים לובשים גלימות צבעוניות ארוכות ותרבושים בראשיהם. בין הנוסעים החדשים שעלו בבירות גילינו נער יהודי ומה גדולה היתה שמחתנו לשמוע אותו מדבר עברית. לראשונה התקשינו להבינו, כי דבר בהברה הספרדית, שלא היתה ידועה לנו, אולם הוא השתדל לדבר לאט למען נבין אותו. שמו של הנער אמוץ פוקס מהמושבה גדרה והוא חזר באניה ליפו מבקור אצל דודו יהודה גרזובסקי שהתגורר אז בבירות.

בסיון תרס"ט הגענו ליפו    🔗

באחד הבקרים בחודש סיון נתעוררנו משנתנו העמוקה לקול רעש שלשלות הברזל הכבדות של עוגני האניה, מהרנו אל הסיפון והנה חופה של יפו לעינינו. מהאניה ירדנו במדרגות-חבלים עד לגשרון עליו עמדו ספנים ערבים שתפסו אותנו ואת חבילותינו והניפו אותנו מיד ליד לבטן סירה גדולה, אשר היתה כבר מלאה אדם וחבילות והפלגנו אל החוף.

בחוף הוכנסנו, כל נוסעי האניה לאולם גדול. ראשונים הוצאו עשרות הצלינים הרוסים, הנוסעים היהודים הצטופפו במקום אחד וחיכו להעלאת חפציהם מהסירות. בינתים ראינו יהודי אחד צהוב-שער משוחח עם אמנו, היה זה אלטר הצהוב בעל האכסניה ביפו, שנתגלה כבן-עיר של אמנו ולהם מכרים משותפים. לאחר שעה קלה הגיעו חבילותינו וסבל ערבי הטעין אותן על גבו של גמל שהוברך בסמטה שבקרבת החוף. בענין רב ובסקרנות רבה חזיתי בהטענת החפצים על גבי הגמל הראשון החי שנקרה לנו. אחר שנזדקף מלוא קומתו המשכנו ללכת בעקבותיו כשהוא מונהג ע"י בעליו עד שהגענו לנוה-שלום לאכסניתו של רבי אלטר.

כבר בימים הראשונים לבואנו ליפו, הרבנו חביב אחי ואני, לסייר ביפו. יום אחד הרחקנו ללכת והגענו עד ה“סאריה” (ארמון הממשלה), “הקישלה” (קסרקטין הצבא) ומגדל-השעון ומשם לאחד הפרדסים בקרבת “סביל אבו-נבוט”. בפרדס (לאחר שנים נודע לי, כי היה זה פרדס סיכיג’הא ובן בעליו –דרויש, נמנה בין ידידי) קבלו אותנו הבעלים בסבר פנים יפות, כבדונו בפירות ובמים קרים. טיול זה שלנו נמשך שעות אחדות וכמובן כשהגענו למלון בשעות הערב קבלנו נזיפה חמורה מאמנו שכבר דאגה לשלומנו וחששה, כי תעינו בדרכנו וכי הערבים פגעו בנו לרעה.

באחד הערבים הוזמנו לכוס תה אצל המורה יחיאלי, אמנו הביאה לו מכתב מאבא והתיעצה אתו בדבר בית-ספר עבורנו. הוא יעץ לה לרשום אותנו לגמנסיה העברית ביפו. למחרת הלכנו עם אמא אל הגמנסיה ששכנה בימים ההם בבנין גדול בן 3 קומות מול המושבה הגרמנית שנקראה אז בפי הערבים “מליקאן”. אמא שוחחה עם מנהלי הגמנסיה והסכימו לתת לה הנחה בשכר הלמוד, כפי שהם נוהגים עם בני מורים, אולם בעיני אמא לא מצאה יפו חן והיא החליטה לקחת אותנו לירושלים.

בטרם שנסענו לירושלים הצלחנו להיות מוזמנים לנשף שנערך בגמנסיה העברית ביפו ולחזות בהצגה “יוסף ואחיו” וכן להיות נוכחים בטכס הנחת אבן-הפינה של בנין הגמנסיה העברית בשכונה היהודית החדשה “אחוזת בית”.

מיפו לירושלים נסענו ברכבת. היתה זו רכבת קטנה בת 4–3 קרונות. הנסיעה ארכה שעות אחדות. צמודים היינו לחלון הרכבת שזחלה לאיטה ואחד הנוסעים, צעיר ירושלמי, שמש לנו מדריך והסביר לנו את אשר עינינו רואות. בטפסה על הרי יהודה בקרבת הרטוב, הראה לנו הירושלמי, מערה גדולה בראש ההר ואמר שזאת היא מערת שמשון.

בירושלים התארחנו אצל קרוב משפחה של אמא במשך ימים אחדים עד שעברנו לדירה קטנה בת שני חדרים ומטבח בשכונת בית-ישראל. כבר למחרת בואנו לירושלים בקרה אמא בלשכת המודיעין של חובבי-ציון והחלה חוקרת ובודקת בדבר בתי-הספר עבורנו. בקרנו יחד אתה בבתי-הספר “למל” והאליאנס, ולבסוף נרשמנו ללמוד בגמנסיה העברית.

הגמנסיה העברית בירושלים שכנה באחד הבתים בשכונת זכרון-משה. היו בה 4 מחלקות ולמדו בהן כ-30 תלמידים ותלמידות. אני נתקבלתי למחלקה ב' ואחי חביב למחלקה ג‘. מנהל הגמנסיה היה מר הולביץ והמורים שלנו היו יצחק בן-צבי ורחל לישנסקי ינאית, שלימדו אותנו עברית, כתיבת הארץ, היסטוריה וחשבון. חבובה לימד ערבית, פנז’יל תורכית וגב’ סלפיאן לימדה אותנו ציור.

במשך עשרת החדשים שלמדתי בגמנסיה העברית בירושלים הייתי מן התלמידים הטובים וזאת הודות להשגחתה הקפדנית של אמנו, אשר לא הרשתה לי לעזוב את הבית בטרם סיימתי את כל שעורי. שקידה יתרה גליתי בלמודי השפות הערבית והתורכית.

חברי וחברותי בגמנסיה היו בני ארצות שונות, מהם ילידי הארץ, מבוכרה ומתורכיה. ידידות רבה שררה בינינו. בימי שבת ומועד הרבינו לטייל בירושלים ובסביבתה. בקרתי בכל המקומות ההיסטוריים, בבתי הכנסת של היהודים, במסגדים המוסלמים שעל הר-הבית ובכנסיות של הנוצרים.

לאחר 1840 שנות-גולה חזרה משפחתנו למולדת    🔗

בקיץ 1910 הגיע ליפו אחינו ישראל. למחרת בואו הצטרף אלינו בירושלים. שני חדשים לאחר מכן באו אבא וסבא ומשפחתנו המאוחדת חגגה את חג-הסוכות בירושלים.

בחול-המועד יצאנו לטיולים ארוכים, הראנו לאבא את כל המקומות הקדושים. סבא אליעזר יהודה שהיה אז בן 65 לא הצטרף אלינו, כי עוד היה עיף מהנסיעה הארוכה. אבא יעץ לסבא שידחה את בקוריו במקומות הקדושים לאחר החג.

למחרת החג בבוקר השכם, לויתי את סבא לבית-המרחץ, כי אמר שברצונו לטבול במקווה בטרם ילך לכותל המערבי. עד שער יפו נסענו בכרכרה ומשם המשכנו ברגל.

סבא התנהל לאיטו. ליד מגדל דוד, ששמש בימים ההם קסרקטין לצבא התורכי, נעצר ולאחר שהיה קלה וסקירה של חומת העיר, אמר לי סבא: יוסילה, מגדל כזה הייתי רואה פעמים רבות בחלומותי, אולם השומרים היו מונעים אותי לגשת אליו ואז הייתי מתעורר ומצטער. עתה המגדל וחומת ירושלים נגד עיני בהקיץ והנני מודה לאלוהים שזיכני והגעני עד הלום.

כשהגענו לכותל-המערבי נצמד סבא בכל גופו אל האבנים הגדולות, לטפן, נשקן נשיקות רבות והתפלל בלחש שעה ארוכה. כשסיים סבא את תפילתו, אמר לי: יוסילה יקירי, לאחר 1840 שנה מאז הוגלה סבנו הראשון מירושלים לרומא, חזרה משפחתנו הביתה. מעתה נשאר כולנו בארץישראל ואני לא אצא מירושלים עד יום מותי.

שבועיים לאחר החג עברה משפחתנו ליפו, כי אבא קבל משרת מורה לעברית ותנ"ך בבית-הספר “תחכמוני” של המזרחי. סבא נשאר לגור בירושלים בחדר ששכר לו אבא, אולם לא האריך ימים, הוא נפטר ונקבר בהר-הזיתים.

ביה“ס “תחכמוני” שכן באחד הבתים בסמטת שטין (במנשיה). מנהל ביה”ס היה מר שלזינגר וסגנו ד“ר אנגל (שניהם יהודים מפרנקפורט שבגרמניה). אבא שלי לימד עברית, דקדוק ותנ”ך. נוסף לכך למדנו מפי מורים אחרים תלמוד, חשבון, היסטוריה וכתיבת הארץ, צרפתית, ערבית וזימרה. בבואי ל“תחכמוני” הייתי כבר “צבר” לכל דבר, חבשתי תרבוש אדום לראשי, דיבורי העברי (במבטא ספרדי) היה שוטף ובידיעת השפה הערבית עליתי על כל שאר חברי בכיתה. בדרך כלל חלה השתפרות גדולה בהתקדמותי בלימודים, בתור בן למורה נאלצתי לשקוד יותר על למודי ולהיות למופת בחריצות ובהנהגה טובה.

אבא הצטיין כמורה וכמחנך, שעוריו היו מענינים ותלמידיו כבדוהו מאד. בחול המועד פסח תר"ע ארגן אבא “עליה לרגל לירושלים”. בטיול זה השתתפו רק תלמידים נבחרים מהכיתה העליונה, בה שימש כמחנך ואף אותי צרף למטילים. התכונה לטיול הזה היתה גדולה. אמא התקינה לי ילקוט-גב והכניסה בו צידה עבור אבא ועבורי.

יצאנו מיפו בשעות הבוקר המוקדמות, עברנו בסימטאות הערבים עד ל“סביל אבו-נבוט” (מתקן לשתית מים שהותקן ע"י השיך אבו-נבוט שהיה לפני שנים רבות מושלה של יפו) והגענו למקוה-ישראל. לפי הוראות אבא היינו צועדים שעה ונחים עשר דקות. בשעות הצהרים הגענו לרמלה והתעכבנו למנוחה בביתו של מר אפרים דינרד שעל אם-הדרך.

מר דינרד, יהודי קצר קומה ולבן-שער, קבלנו יפה וכבד אותנו בשתיה ובפירות. לאחר שסעדנו יצאנו שוב לדרר ועם חשכה הגענו לבאב-אלואד (שער הגיא). החאן בבאב- אלואד לא הצטיין במיוחד. לפי הזמנתנו נפרשו עבורנו מחצלות אחדות בחדר צדדי, התכרבלנו במעילים ובשמיכות שלנו והשתרענו על המחצלות שעל הרצפה. עיפים מהליכה נרדמנו והתעוררנו עם בוקר לקולות האורחים הערבים, צהלת הסוסים, נעירת החמורים ונאקת הגמלים. עם זריחת השמש יצאנו שוב לדרך וכעבור שעה הגענו לחורשת זיתים ובחזיתה מיתקן-מים לשתיה שערבי ירא-שמים התקין עבור עוברי-אורח.

אכלגו ארוחת בוקר מהצידה אשר עמנו, שתינו מים צוננים ממיתקן-המים והמשכנו שבעים ורעננים בדרכנו. בשעות הצהרים התחלנו להעפיל על מעלה הקסטל והנה החל אחד התלמידים לחפש בחפציו וגילה שנעלמה המצלמה שלו. לדבריו תלה אותה על אחד עצי-הזית בחורשה בה התעכבנו לסעודת הבוקר ושכח לקחתה. בינינו לבין החורשה מהלר שעתיים ולא היה כל הגיון לחזור אליה. הוחלט להמשיר בדרכנו קדימה ואבא הבטיח שאת דרכנו חזרה נעשה בדליג’נס (עגלת סוסים) ולא ברכבת כמתוכנן ונתעכב על-יד החורשה ויתכן שנמצא את האבדה.

בערב הגענו למוצא. ארוחת ערב אכלנו על המרפסת בביתו של מר ברוזה שהגיש לנו בקבוק יין כשר לפסח ולישון הלכנו על רצפת בית-הספר. לירושלים הגענו למחרת בשעות לפני הצהרים. בו ביום בקרנו אצל הכותל המערבי ובבית הכנסת של רבי יהודה החסיד (החורבה). יומים טילנו בירושלים ובית-לחם וחזרנו בדליג’נס ליפו. כשהגענו לחורשת הזיתים שלפני באב-אלואד, עצר העגלון את הסוסים וכולנו רצנו לחפש את המצלמה ולשמחתנו הגדולה נמצאה המצלמה תלויה על אחד העצים.

ביקור בקרקס הראשון שהגיע ליפו    🔗

ליפו הגיע קרקס. היה זה הקרקם הראשון שבא ארצה. על המגרש הגדול הריק שמול שכונת נוה-שלום, הוקמו אהלים גדולים, בהם השתכנו אנשי הקרקס וכל בעלי- החיים שלהם. אנחנו הנערים צבאנו בערבים על-יד הקרקס. רק מעטים מאתנו זכו להיכנס לתוכו ולראות בלהטוטי האדם והחיות, כי מחיר כרטיס הכניסה היה שני בשליקים תורכיים והיה זה סכום כסף גדול בימים ההם. חפשנו דרכים להכנס פנימה ללא כרטיסים ולא מצאנו, השמירה היתה מעולה והגדר גבוהה. לבסוף מצא דודיל (דוד טודרסוביץ, כיום דוד תדהר), שהיה בעל המצאות, סדק בגדר והציע לנו (ארבעה חברים היינו) שנקנה כרטיס אחד במשותף. האחד מאתנו יכנס ראשון עם הכרטיס ובהיותו בפנים יעביר את הכרטיס, דרך הסדק שגלינו בגדר, לשני שבתור, השני יכנס ויעביר את הכרטיס לשלישי והשלישי יעביר לרביעי. בערב האחרון של הצגות הקרקס קנה דוד כרטיס כניסה, העביר את הכרטים ליהודה, יהודה ליצחק ויצחק העביר לי וכך זכינו ארבעתנו לחזות בהצגת הקרקס. ההצגה היתה מענינת מאד, התעמלות של בחור ובחורה על טרפצה תלויה במרכז הקרקס, רוכבים על סוסים דוהרים הראו קונצים, ליצנים הצחיקו את הקהל ומאלפי חיות - הציגו אריות ונמרים כשהם קופצים דרך חשוקים.

בסוף התכנית הכריז מנהל הקרקס שהוא מזמין שני אנשים אמיצי-לב מהקהל שיכנסו לכלוב האריות. שעה קלה השתררה דממה בקרקס ואיש מן הקהל לא נענה להזמנה. לפתע התרומם גרמני אחד, היה זה לורנץ (בעל בית-הקפה) ונגש אל פתח כלוב החיות ואז הכריז מנהל הקרקס שנית וקרא: הנני מבקש עוד אדם אחד אמיץ-לב, האין ביפו עוד גבור אחד?! והנה יצא מקרב הקהל, יהודי שמן. היה זה מיכאל הלפרין. אדם מאד מוזר, בעל זקן ושערות ראשו ארוכות, לבוש חולצה לבנה ארוכה וחגור חגורת- פתיל שחורה, שהיה מתבלט בכל האספות וההופעות הפומביות. מנהל הקרקס ומאלף האריות עם שני אמיצי-הלב נכנסו לכלוב החיות, המנהל הגיש לכולם משקה וסיגריות. מיכאל הלפרין נאם נאום ביידיש על עתידם הגדול והיפה של היהודים בא"י וסיים בקול חזק בשירת “התקוה”.

בבית ספר “עזרה”    🔗

אבא החליט לעזוב את ביה"ס “תחכמוני” ונתקבל כמורה לעברית בבית-הספר של חברת כל ישראל חברים (האליאנס). תמורה זו הביאה אותי לבית הספר “עזרה”, מיסודם של יהודי גרמניה, כי ממנו ניתנה לי האפשרות להתקבל ללא בחינות לבית- המדרש למורים בירושלים.

ביה“ס “עזרה” בהנהלתו של מר הלברשדט עלה בהרבה על ה”תחכמוני“. המורים היו רובם מבוגרי בית-המדרש למורים בירושלים והאחרים (פסח אורבוך, א.ז.רבינוביץ ויוסף מני) ותיקים בהוראה. שנת הלמודים הראשונה שלי ב”עזרה" היתה קצת קשה, כי רוב המקצועות היו בגרמנית ובמשך ארבעה חדשים רצופים שקדתי על למוד השפה הזאת ואף הצלחתי ובסוף השנה עברתי ללא בחינות מכתה ו' לכתה ז'.

בית-ספרנו זה שכן בנוה-שלום על חוף הים. בהפסקות היינו רוחצים בים ולפעמים נצטרפו אלינו גם אחדים מהמורים. מורנו בתלמוד היה הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. הוא היה שחין טוב ולפעמים יצא עמנו לשחיה בשעת שעור מקוצר בתלמוד ואז אמר לנו: “בים התיכון הנכם מטיבים לשחות מאשר בים התלמוד” ואמנם משחיה בים נהננו הרבה יותר מאשר מפלפולי התלמוד.

ב“עזרה” רכשתי לי חברים חדשים ולא נתקתי את קשרי עם חברי הישנים. יחדיו שחקנו בשעות שאחר הלמודים, שחינו בים ובברכות המים אשר בפרדסים. לפעמים גם פרצו קטטות ומלחמות בין בי“ס לבי”ס ונגד קבוצות של נערים בריונים ערבים. נשקנו היה מקלות וחיזראן (במבוק דק וגמיש), מקלעות-אבן (רוגטקות) ואגרופני-ברזל. בבית- הספר נחשבתי אצל המורים כתלמיד טוב ובקרב חברי, נמניתי-בין “הלוחמים” הרציניים ולעתים הגעתי הביתה קרוע בגדים, שרוט פנים וזב דם.

חניך ב“מכבי”, בקורי הראשון במודיעין    🔗

היה זה בסוף שנת 1911. בבית הספר היינו מרבים לספר ולדבר על “המתעמלים” באולם בית-הספר לבנות בנוה-צדק. בערבים היינו מסתובבים סביב בית-הספר הזה, מטפסים על הגדר ומתגנבים אל החצר פנימה. מציצים לתוך אולם ההתעמלות ולפעמים מצליחים גם להכנס פנימה. הכרנו את כל המתעמלים והערכנו את זריזותם על המכשירים.

אהבתי מאד את המשחקים וההתעמלות. בבית-הספר “תחכמוני” שלמדתי בו שנה אחת (1910) לא היו שעורים להתעמלות. יום אחד הופיע לבית-הספר צלם והמנהל (שלזדנגר) כינס את כל התלמידים מבני 13 ומעלה, העמידם בשתי שורות על מרפסת ביה“ס, התלמידים שבשורה הראשונה כורעים על ברך אחת ופושטים את זרועותיהם לפנים והתלמידים שבשורה השניה עומדים זקופים ומרימים את זרועותיהם למעלה ומהצד התיצב בחור אלמוני שנזדמן אותה שעה בחצר ביה”ס כמורה להתעמלות. הצלם צילם והתמונה היפה של שעור-ההתעמלות בבית-הספר הדתי “תחכמוני” נתפרסמה בעתונות היהודית בחו"ל.

אף בביה“ס “עזרה” לא נהנו התלמידים משעורי התעמלות, אולם בחצר ביה”ס היו מתח וטבעות ברזל ואנו הרבינו לעשות עליהם תרגילים. המורה למלאכת-יד ה' שמידט, גרמגי ממושקף, הדגים לנו לפעמים (בהפסקות) תרגילים יפים על המתח ואחדים מאתנו, (ביחוד בנימין ליברמן) הצליחו לבצע יפה את התרגילים האלה.

אחי הבכור (ישראל) היה חבר ועד באגודת המתעמלים “ראשון-לציון” . בקשתי שיעזור לי להתקבל לאגודה, אולם לאגודה נתקבלו כחברים רק מבני 20 ומעלה (בהתאם לחוק התורכי) ולכן הציע בועד האגודה לאפשר קבלת נערים שלמטה מגיל 20 כ“חניכים” באגודה וככה נתקבלתי לאגודת המתעמלים. באגודת המתעמלים “ראשון-לציון” (שהפכה להיות בשנת 1911 ל“מכבי”) היינו חניכים רבים. באגודה מצאנו ענין רב ותעסוקה מלאה בזמננו הפנוי. השתתפנו בשעורי ההתעמלות ולמדנו תרגילים על המכשירים באלות ומקלות ותרגילי סדר. המעמלים הקדישו לנו תשומת לב רבה והתקדמנו יפה ולאחר תקופה קצרה מלאנו גם תפקידי-עזר באגודה.

בשבתות ערכנו טיולים ברגל למושבות יהודה ושם היינו משחקים ומתחרים עם חברי “המכבי” המקומיים ובמוצאי-שבת השתתפנו בנשפים, רוקדים “הורה” ו“רונדו” וחוזרים בשעה מאוחרת הביתה.

בחנוכה 1911 בקרתי עם חברים אחדים את קברות החשמונאים במודיעין. הצטרפנו למסע של תלמידי הגמנסיה העברית “הרצליה”, עלינו בתל-אביב לקרונות הרכבת ונסענו עד לוד. חלמידי הגמנסיה עם מוריהם הלכו לבן-שמן ואנו צעדנו לכפר הערבי מידיה. נערים ערבים מהכפר הוליכו אותנו אל המוכתאר שהזמין אותנו להיכנס ל“מדאפי” (חדר האורחים). בכניסה הוגשה לנו קערה וכד מים, רחצנו את פנינו וידינו ולאחר שהתנגבנו במגבת, התישבנו על המחצלות והכרים שעל רצפת החדר. המוכתאר הגיש לנו על מגש קש גדול פיתות חמות, סלט, זיתים וגבינה ועודד אותנו לאכילה. לאחר שאכלנו לשובע, הוגש לנו שוב כד מים, סבון ומגבת, שטפנו את פיותינו רחצנו את ידינו והתישבנו שוב על המחצלות לשיחה קלה. המוכתאר שאל אותנו את השאלה הידועה: “פין אבאב-אללה”? (ז"א לאן פניכם מועדות? לשער אלוהים?) עניתי לו:

“אבאב-אללה” (לשער האלוהים) לקברות היהודים (קברות החשמונאים שבמודיעין, ידועים בכפר הערבי מידיה כ“קבור-אליהוד”). המוכתאר שלח איתנו את בנו ואליו נלוו עוד נערים מהכפר עד ל“קבור אליהוד”, שמה מצאנו כבר את תלמידי הגמנסיה “הרצליה”. בדרך חזרה לנו בבן-שמן בבית אחד התימנים משיכון “בצלאל” ולמחרת בבוקר חזרנו ברגל ליפו.

אני עומד במבחן ומצטרף לתא “הגנה” במכבי    🔗

בימים ההם עם גבור העליה ארצה, גברה גם השטנה נגד הציונות והיהודים. העתון הערבי “פלסטין” שיצא לאור ביפו, פרסם מאמרים נגד היהודים “הזרים” העולים ארצה ומתישבים בה. מאמרי-השטנה האלה עוררו את השנאה ליהודים בקרב האוכלוסיה הערבית, שגרמה לחלופי דברים ואף תגרות ידיים בין ערבים ליהודים. פרחחי הערבים - השבאב - ניצלו כל הזדמנות שבאה לידם והציקו ליהודים, ביחוד היו נטפלים לנשים ולבנות היהודיות, שהיו מגולות פנים (הנשים הערביות המוסלמיות היו רעולות פנים) ולובשות שמלות אירופיות. בשבתות, בשעות אחר-הצהרים, היו יוצאים תושבי נוה- שלום ונוה-צדק היהודים לטייל על שפת הים (בקרבת המלון “בלה-ויסטה” יפה-נוף - שנבנה ע"י פינגולד) ואף אנו הנערים היינו באים להתרחץ ולטיל שם. הנערות היהודיות היו הולכות בשלשות ובארבעות שלובות זרוע ומטילות הלוך ושוב לאורך חוף הים עד לשקיעת החמה ואז מתפזרות לבתיהן. פרחחים ערביים החלו אף הם באים מעג’אמי וממאנשיה אל “בלה-ויסטה” לראות בבנות היהודים ולפעמים גם ניסו להטפל אליהן. הנערות היו קוראות לעזרה ואנו חשנו לעזרתן והיינו מבריחים את הפרחחים הערביים.

לאחר “מלחמות” אחדות כאלה על חוף הים ותיגרות אחרות ברחובות העיר, נתארגנה באגודת המתעמלים “הגנה” חשאית. חבריה היו נבחרים בקפדנות, מתאמנים בקליעה למטרה, בהתאבקות ובשאר תרגילי כח.

באחד הערבים לאחר שעורי ההתעמלות, הטני המעמל יצחק קיפניס הצידה ולחש באזני, כי עלי להיות מחר בשעה 8 בערב על החולות בקרבת הבית של האודיסאי (ביתם של משפחת שמואלביץ שבאו מאודיסה) וכי לא אספר לאיש את הדבר הזה. למחרתו הגעתי לאותו מקום בשעה הקבועה. היה זה באחד לילות החורף הגשומים והחשוכים. הבית של האודיסאי היה הקיצוני שב“נוה-שלום”, אחריו מתחילים החולות המשתרעים עד חוף הים מצד אחד ועד “אחוזת-בית” (תל-אביב) מצד שני. הבטתי סביבי ולא ראיתי איש, השמים היו מכוסים עננים שחורים ורוח סערה החלה משתוללת. חלפה שעה קלה מאז הגעתי למקום ואיש לא הגיע אלי. התישבתי על החול ועטפתי את ראשי בצעיף- הצמר שהיה על צוארי. מטבעי לא הייתי פחדן, אולם ביושבי אותו ערב על החולות נזכרתי באופה כץ שנהרג מעבר השני של החולות האלה ומחשבות נוגות החלו להטריד אותי,שמא היתל בי קיפניס. רציתי לקום ולחזור הביתה, אולם חששתי שאם אקום ואלך וקיפניס יבוא ולא ימצאני יחשוב שאני פחדן ומוג לב. נשארתי, אפוא, לשבת במקומי ועיני נעוצות בחשכה סביבי. החל יורד גשם וברקים האירו את החשכה, בן רגע והגשם הרטיב אותי עד לעור עצמותי, קמתי על רגלי ורציתי לרוץ למצוא מחסה תחת גג בית האודיסאי והנה נגדי דמות גדולה עטופה עבאיה מסתערת עלי בקללה ערבית זועמת.

רגע אחד ולבי כאילו חדל לדפוק, אבל לא אבדתי את עשתונותי. כפפתי את ראשי מול הדמות ובקפיצה נתרתי למרכזה - נגחתי בראשי בבטן הערבי - נשמעה גניחה וקללה והדמות שלא היתה, כנראה, מוכנה לחבטה כזו נפלה אחורנית על גבה וקול בעברית קרא אלי: לאט לאט לך חבר, זה אני יצחק לוי. היה זה יצחק לוי השמן חבר “המכבי” שנשלח ע"י יצחק קיפניס, לבחון את אומץ לבי. כעבור ימים מספר צורפתי לתא-ההגנה שתחת פיקודו של יהושע חסין.

נסיוני להכנס לבי"ס צבאי תורכי    🔗

עם פרוץ המלחמה בין תורכיה לאיטליה (בטריפולי שבצפון אפריקה) בשנת 1911 ומלחמת הבלקן בשנת 1912 נתעורר רגש פטריוטי בקרב הישוב היהודי בא“י. באוקטובר 1911 נערכה הפגנה פטריוטית של יהודי יפו בבית-הכנסת “קהילת יעקב”. נאם החכם-באשי וד”ר מטמן-כהן - הנואמים קראו את היהודים להתנדב ל“סהר האדום” ולתרום כספים לרכישת נשק לצבא העותומאני. הפגנות נוספות נערכו מדי פעם בפעם. ההתלהבות הפטריוטית גרפה גם אותי והחלטתי להכנס לבית-ספר צבאי תורכי. את החלטתי ספרתי לראשונה לחברי הטוב דוד תדהר, הוא חיזק את לבי ואף הבטית לי עזרה כספית. הבטיח וקיים. ביום אחד הביא לי את כל חסכונותיו: 2 מג’דיות, 3 בשליקים ו-10 מטלקים, כמובן שסרבתי לקבל את הכסף.

פניתי למורי בשפה התורכית בבי“ס “עזרה” - מחמד ראע’ב אל-דג’אני ובקשתי את עזרתו. המורה הבאני באחד הימים אל עיזת ביי, מפקד הצבא התורכי ביפו, הצגני לפניו והמליץ עלי. עיזת ביי בקשני לבוא אליו כעבור שבוע ימים ובינתים הוא יברר כמה פרטים בדבר קבלת תלמידים לבית-הספר הצבאי בבירות. כשבאתי אל עיזת ביי במועד שנקבע לי, נתברר: א) תלמיד הרוצה ללמוד בבי”ס צבאי צריך להיות בן להורים נתינים של הממשלה העליונה (העותומאנית); ב) עליו לקבל תעודת-יושר והמלצה מהמג’לס- אידארה (המועצה המנהלת) ומהבלדיה (העיריה) במקום מגוריו. ג) הוא צריך להבחן ולהביא תעודה מבי"ס סולטאני שבסנג’ק (מחוז) ירושלים.

בהיותי אז עוד קטין לא יכולתי לעשות דבר ללא הסכמת אבי. פניתי, אפוא, אל אבי וספרתי לו, כי החלטתי להכנס לבית-ספר צבאי תורכי. אבא נדהם בשמעו את דברי, אך לא הגיב. הזכרתי לו את דבריו לנו פעמים רבות על תקוותו, כי התורכים יכו פעם את הרוסים הפורעים פרעות ביהודים וכי על היהודים לעמוד תמיד לצד התורכים אשר הטיבו עם היהודים מאז גרוש ספרד עד ימינו אלה. עברו כעשרה ימים לאחר שיחתי עם אבא ולא שמעתי ממנו דבר, פניתי אליו שוב ואמרתי לו, כי ימי החופש הגדול מתקרבים ועלי להתחיל בהכנות, בהשגת הנירות הדרושים וביחור ברכישת נתינות עותומאנית. אבא נמצא במצב לא נוח. מצד אחד היה הוא שעודד אותנו לפטריוטיזים תורכי ומצד שני קשה היה לו לתת את הסכמתו שאכנס לבית-ספר צבאי וביחוד שאמי התנגדה לכך בכל תוקף מטעמי כשרות וחלול שבת ובעיקר פחדה שבנה יהיה לאיש צבא וילך למלחמה. לאחר שתיקה ממושכת פסק: טוב, אם תצליח לקבל את ההמלצות הדרושות ונתינות תורכית, אתן את הסכמתי.

נגשתי במרץ לעבודה. התיעצתי עם חברים אחדים והם הפנו אותי לד“ר נסים מלול שהגיע ליפו ממצרים וגילה פעילות צבורית רבה. הבאתי את עניני לפני מלול ושאלתי לעצתו כיצד להשיג נתינות תורכית. לאחר מחשבה קלה, מצא מלול עצה ואמר לי, כי יכתוב לעיר מולדתו קהיר (מצרים) ויברר אם אפשר יהיה לקבל משם תעודת-לידה עבורי –כי ילידי מצרים נחשבים לפי החוק התורכי לנתינים של הממשלה העליונה (העותומאנית). עברו כעשרים יום וד”ר מלול הודיע לאבי, כי תמורת 30 פרנק צרפתיים (בימים ההם היה סכום כסף די נכבד!) ימציא לי תעודת לידה ממצרים, שערכה כנפום (תעודת-לידה) חורכית. אבא שילם לו 30 פרנקים וכעבור חודש ימים קבלתי תעודת-לידה מצרית ובה נאמר, כי יוסף בן ברוך וחמאמה (שם אמי היה יונה) יקותיאלי נולד בעיר קהיר בשנת 1315 (1897).

כשתעודת הלידה המצרית בידי פניתי ללבלר כותב בקשות והוא חבר לי בקשה בתורכית. היתה זו בקשה שנכתבה על ניר מבויל כחוק, בפניה אל “המג’לס אידארה” ועירית יפו להמליץ על קבלתי לבית-הספר הצבאי. לבקשה זו היה עלי לצרף תעודת-יושר חתומה בידי המוכתאר ושני נכבדים יהודים נתינים עותומאנים. מורי לערבית יוסף מאני נתן לי מכתב-המלצה אל מוסא אפנדי מחלון, שהיה בימים ההם עורך-דין צעיר. מוסא אפנדי קבלני בסבר פנים יפות ולאחר ששמע את אשר בפי, חבר לי את תעודת-היושר המבוקשת הטביע את חותמו וחתימתו עליה, אחל לי הצלחה ולא רצה לקבל כל שכר ממני. כמו כן החתמתי על התעודה את יצחק אפנדי תורג’מן (אז פקיד ממשלה) ואת ישעיה רזניק, המוכתאר של היהודים בנוה-שלום ולבסוף הלכתי עם מורי מחמד אלדג’אני אל המשטרה ושוכרי אפנדי, הקומיסאר של משטרת יפו, אישר לי את התעודה בחותמת המשטרה, בחותמתו וחתימתו.

הגשתי את הבקשה ובצרוף לה את תעודת-היושר למג’לס-אידארה של יפו. הבאש-כאתב (המזכיר הראשי) קבל את הבקשה ואמר לי לחזור כעבור חודש ימים. בינתים התרוצצתי אל חברי המג’לס אידארה השונים ומסרתי להם מכתבי-המלצה מהמופתי של יפו שיך תופיק אלדג’אני (את המכתב השיג לי מורי מחמד ראע’ב אלדג’אני). התוצאות היו משביעות רצון, כשחזרתי אל הבאש-כאתב של המג’לס אידרה, הגיש לי גליל ניר גדול - הבקשה שהגשתי שארכה היה כ-30 ס“מ גדלה לאחר שהדביקו אליה את תעודת-היושר, תעודת ההמלצה של נכבדי העיר, אישור של קומיסר המשטרה, המלצת המופתי של יפו, החלטת המג’לס-אידארה ולבסוף סיכום הנהלת העיריה שתוכנה לפי זכרוני הוא: המוכ”ז יוסף בן ברוך יקותיאלי יליד קהיר (1315) מתושבי יפו משכונת מנשיה הומלץ ע“י המג’לס-אידארה של יפו להיות מוחזק ללמוד ולכלכלה ללא תשלום בבית הספר הצבאי של הממשלה העליונה בבירות, בתנאי שיעמוד במבחן ויקבל אישור לכך מאת הנהלת ביה”ס “סולטאניה” של סנג’ק אלקודס- אלשריף ופקיד החינוך הראשי. כתב זה ניתן בהסכמת הנהלת העיריה של יפו, אושר ונחתם על-ידי ראש העיר וחברי המועצה. תמוז שנת 1331.

עם גליל הניר הגדול בידי הלכתי אל עיזת ביי, מפקד הצבא שביפו והוא נתן לי מכתב נוסף להנהלת ביה" ס “סולטאניה” בירושלים לקבוע לי מועד לבחינה. הגעתי לירושלים למועד הקבוע אל ביה“ס שע”י שער הפרחים, מסרתי את הנירות שלי למנהל ביה"ס. לאחר שקרא את תוכן הנירות, קבע שעלי להכנס למחלקה הרביעית של בית- הספר, להשתתף בלימודים במשך שבוע ימים, תוך זמן זה הוא יקבל את חות דעת המורים עלי ויודיעני את התוצאות.

תלמידי המחלקה, כ-30 נערים היו בגיל 15 – 18, כולם ערבים ואני היהודי היחיד ביניהם. הושיבו אותי על ספסל שני בשורה הקדמית ושמעתי שעור בגיאוגרפיה בתורכית. לאחר שעה קלה נשמע מהחצר קול רעש גדול, כאילו דופקים באבנים על פח, היה זה תחליף לפעמון המודיע למורים, כי עת ההפסקה הגיעה. בחצר הגדולה המוקפת חומה סבבוני עשרות תלמידים סקרנים שרצו לדעת מי הוא התלמיד החדש. הצגתי את עצמי כ“יפאוי” (בן יפו) וכ“מוסאווי” (בן דת-משה, ז"א, יהודי). התורכים היו קוראים לנוצרים “עיסאווי” ע“ש עיסא-ישו-הנוצרי וליהודים “מוסאווי” ע”ש משה רבנו.

בחצר ביה“ס לא היו מכשירים פרט למתח ברזל קבוע בשתי קורות עץ וזוג טבעות ברזל צמודות לחבלים עבים. במכשירים אלה התגנדרו בחירי התלמידים וניסו את כוחם עליהם וכשהתקרבתי אליהם קראו לי לעשות תרגילים על המכשירים. פשטתי את מעילי, תפשתי בשתי ידי במתח, מתחתי את גופי ואת רגלי הצמודות אשה לרעותה יפה יפה, התרוממתי עד לגובה המתנים והסתובבתי 3–2 פעמים סביב המתח וסיימתי בקפיצה קשתית. אח”כ נגשתי אל הטבעות, החזקתי בהן בידי, עשיתי תרגיל היפוך רגיל ואח"כ התמתחתי וזרקתי את עצמי קדימה וירדתי בקפיצה נאה. התרגילים שלי עשו רושם גדול על הנערים, אחדים מהם ניסו לעשות כמוני ולא הצליחו. כבודי עלה מיד בעיני כל התלמידים.

השתתפתי בלימודים בבית-הספר הזה במשך שבוע ימים. בסוף השבוע נקראתי אל המנהל והוא הודיע לי, כי עמדתי בכל המבחנים, פרט לשפות תורכית וצרפתית ולכן עלי להזקק למורה מיוחד ולבחינה נוספת בסוף העונה.

חזרתי ליפו ומסרתי דו"ח לאבא. עתה גברה דעתה של אמא שהתנגדה בכל תוקף להרפתקה התורכית שלי ואבא גזר, כי עלי להכנם לבית-המדרש למורים העברי שבירושלים.

האוירון התורכי הראשון שהגיע לא"י – נופל לים יפו    🔗

בחורף 1914 ספרו בא“י על נסיונות טיסה של אוירונים תורכיים. היתה זו סנסציה גדולה כשנודע ששני אוירונים שיצאו מאיסטנבול עומדים להגיע לארצנו. האוירון האחד מוטס ע”י הטייס פתחי ביי ועוזרו צדקי ביי והשני ע“י הטייס נורי ביי ועוזרו אסמעיל חקי ביי. הם תוארו בעתונים כטיסים מאומנים היטב שהשתתפו במלחמת טריפולי. שני האוירונים היו צריכים להגיע לדמשק ומשם היה על פתחי ביי לטוס לירושלים ונורי ביי צריך לנחות ביפו. בטיסתם מאיסטנבול היו הטיסים נוחתים בערים הראשיות שבתורכיה והיו מתקבלים בהתלהבות רבה ע”י התושבים. שדות-תעופה קבועים עוד טרם היו בימיס ההם והטיסים הנחיתו את האוירונים על שדות פנויים בקרבת הערים או על שפת הים בערים השוכנות על חוף הים.

בירושלים הותקן מגרש ריק בשכונת בקעה בקרבת תחנת הרכבת. הייתי אז תלמיד בבית המדרש העברי למורים בירושלים. לאחר שעות הלמוד יצאנו מספר תלמידים לראות בהכנות הנעשוח לבואו של האוירון התורכי.

אנו כבר זכינו לראות אוירון צרפתי שהגיע לירושלים בדרכו מפריז לקהיר. היה זה האוירון שהוטס ע"י הטיס דיקור, אבל בואו של אוירון תורכי היה מאורע פטריוטי חשוב לכל אזרחי הממלכה העותומנית.

לפי “החרות”, העתון הירושלמי, היה צריך האוירון להגיע ב- 27 פברואר 1914, מטיסתו הישירה מדמשק לירושלים. אותו יום היה יום הששי בשבוע ובשעות המוקדמות בבוקר נהרו המונים מתושבי ירושלים לשכונת בקעה והצטופפו סביב מגרש החניה. שוטרים וז’נדרמים רגליים ורוכבים שמרו על הסדר ולא נתנו לקהל לעלות על המגרש.

התזמורת הצבאית היתה אף היא במקום. עברו שעות אחדות של ציפיה והאוירון לא הגיע. הקהל החל רוטן ופני הפקידים הגבוהים של השלטון היו זועפים. בשעות הצהרים נפוצה שמועה, כי האוירון נפל בדרכו וכי במערכת “החרות” נתקבלה ידיעה על-כך. הייתי בין אלה שמהרו אל מערכת העתון ואכן מר אלמאליח (עורך “החרות”) קבל תלגרמה מחיפה בה נאמר: האוירון התורכי נפל בסביבות סמך ונופץ, גופותיהם של שני הטיסים פתחי וצדקי שנהרגו, נמצאו בין שיירי האוירון. ביום הראשון לאחר מכן קראנו בעתון, כי האוירון נפל ע“י הכפר סמרה בקרבת הכנרת. ה”מודיר" (המושל) של טבריה וראש המשטרה מהרו באנית-קיטור שעל הכנרת לסמרה ומצאו את האוירון המרוסק וטייסיו - מתים.

בהודע האסון בדמשק יצאו פקידי צבא ברכבת מיוחדת מדמשק לסמך להביא את גופות הטיסים. באותו יום בשעות הבוקר, הגיע האוירון של נורי ביי לדמשק וקהל רב קבל את פניו בתשואות רמות. שעה קלה לאחר הנחיתה הגיעה לדמשק הידיעה ע"ד נפילת אוירונו של פתחי ביי ובשעות אחר הצהרים נתקיימה הלויית שני הטיסים פתחי וצדקי. נורי ביי שהשתתף בלויה של חבריו, הודיע, כי הוא ימשיך את טיסתו כמתוכנן.

בהתאם להוראות שר המלחמה התורכי - אנור פשה, הוקמה במקוס שנפל האוירון (בכפר סמרה) אנדרטה לזכר הטיסים פתחי וצדקי. (מצבת-זכרון זו נמצאת כיום באדמות קיבוץ האון.)

לחופשת הפורים (תרפ"ד - 1914) חזרתי ליפו והעיר צהלה ושמחה, לאו- דוקא לקראת שמחת פורים, אלא בשמחה לרגל נחיתתו של האוירון “גלאל-אלדין” המוטס ע"י נורי ביי. באותו יום 3.1914. 11 (תענית אסתר) נועדה ההמראה של האוירון מיפו לירושלים. בשעות אחר-הצהרים התאסף קהל רב על חוף הים בקרבת תל-אביב (על אדמת “חברה-חדשה”) שם חנה האוירון התורכי. אף אני הייתי בקרב הקהל הזה.

האוירון עמד על החולות ועל-ידו הטיסים נורי ואסמעיל חקי לבושים מדי-טיס מתיעצים ביניהם כיצד להוציא את האוירון מהחול ולהריצו להמראה. לאחר ההתיעצות הוחלט שקבוצת אנשי-צבא יגררו את האוירון עד לשפת-הים. הטיסים נכנסו לאוירון ואנשי- הצבא גררו את האוירון לכיוון הים. נורי ביי הפעיל את מנועי האוירון, ניתק אותו מעל הקרקע והחל מתרומם מעל פני הים. בהיות האוירון כמאה מטרים מהחוף, נטה לפתע לצידו ונפל הימה. תדהמה נפלה על קהל הצופים, הנשים-הערביות שהיו במקום החלו בוכות ולהשמיע קולות יללה, אנשי הצבא והז’נדרמים היו נבוכים, אובדי עצה ולא ידעו מה לעשות. אולם נמצאו אנשים אמיצים שקפצו לתוך הים להציל את הטיסים.

הטיס אסמעיל חקי הצליח להחלץ מתוך האוירון בכוחות עצמו ואת נורי ביי הוציאו כשהוא פצוע קשה. הד"ר שאמי, הרופא הממשלתי, שהיה במקום מהר לטפל בנורי ביי והעבירו לבית-החולים היהודי “שערי-ציון” שבקרבת המקום. כל מאמצי הרופאים לא הועילו ונורי בין מת.

שמחת הפורים הפכה לאבל כבד, נשפי הפורים נדחו. השלטונות התורכיים מאיסטנבול הורו שיש להעביר את גופתו של נורי ביי באניה לבירות ומשם יובא

לקברות בדמשק על-ידי חבריו הטיסים פתחי וצדקי.

הלוית נורי ביי ביפו    🔗

בפורים בבקר קבלו חברי המכבי יפו-תל-אביב הודעה להתאסף באולם ההתעמלות (בחצר- בית-הספר לבנות) בכדי להשתתף בהלוית נורי ביי. כששים חברים התאספנו בחצר ביה"ס לבנות, לבושים תלבושת לבנה ותרבושים אדומים לראשינו. מעמלנו הראשי משה דנין חלק לנו סרטים שחורים רחבים שהצמדנו אותם על חולצותיני הלבנות וכן קבלנו כפפות-ידים שחורות על ידינו. הסתדרנו בארבעות, דגל המכבי ועליו סרטים שחורים, נישא בידי יצחק לוי (שהיה משכמו ומעלה מכל החברים), שני חברים אחרים נשאו בידיהם פרוכת קטיפה שחורה ועליה הכתובת: “ה' נתן וה' לקח - יהי שם ה' מבורך”.

הגענו עד לסאריה (ארמון הממשלה שע"י מגדל השעון שביפו), שם התרכזה תהלוכת הלויה. בראש התהלוכה רכבו ז’נדרמים ושוטרים תורכים על סוסים שסרטים שחורים קלועים ברעמותיהם ותלויים על כידוני הפרשים. אחרי הפרשים צעד מפקד הצבא עיזת ביי, אחריו המכבים ובראשם משה דנין, פלוגת חילים תורכים, אחריהם הארון ובו נורי ביי עטוף דגל תורכי אדום וסרטים שחורים וכובעו של הטיס מונח עליו. אחרי הארון צעדו 30 קוואסים (שמשים ושומרים של הקונסולים של המדינוח הזרות שביפו וירושלים), נציגי העדות המוסלמית, היהודית והנוצרית, תלמידי בתי הספר התורכים, הגמנסיה העברית “הרצליה”, בתיה"ס הנוצרים ולבסוף קהל גדול, ערבים ויהודים.

המפקד עיזת ביי היה נותן את פקודותיו בתורכית ומשה דנין פקד עלינו בעברית. התהלוכה יצאה מהסאריה למסגד הראשי ומשם אל הנמל של יפו. היתה זו תהלוכת-אבל יפה מאד שעשתה רושם גדול על כל התושבים. אפילו העתון הערבי “פלסתין” של עיסא אלעיסא שהיה מתקיף תמיד את הציונות ואת היהודים, תאר יפה את תהלוכת-ההלויה של נורי ביי וקבע: “השתתפות הצעירים היהודים “המכבים” בהלויה הוסיפה יופי לתמונה המרשימה כיאות להלוויה ממלכתית כזו” .

אל תבוזו לקטנות, כי דרכן מגיעים גם לגדולות    🔗

אימרה זו היתה שגורה בפי אבי ז“ל ואני נהגתי על-פיה. אמנם באותם הימים (בשנת תרע"ג - 1913–1912) שעליה הנני כותב עתה, היינו עוד רחוקים מ”הגדולות" ביחוד בתחום המוגבל של המתעמלים שהצבור היהודי בא“י ראה אותם כמשחקים ב”משחקי ילדים“. אהבתי את ההתעמלות, את המשחקים ועשיתי את “הקטנות” - שרותים קטנים באגודתי לפי בקשתם של אחי הבכור ישראל (שהיה חבר הועד) ומשה דנין שהערצתיו כמעמל-ראשי של אגודתנו, מתוך נאמנות ואהבה ל”מעשה" ול“עושיו”.

שנת תרע“ג היתה שנה מבורכת בפעולות. בי”ח תשרי (חול-המועד סוכות) תרע“ג התקימה בתל-אביב האספה המיסדת של הסתדרות המכבי בא”י. בחול-המועד פסח, נערכה חגיגת רחובות, בה השתתפו במאורגן כל אגודות המכבי בא“י ובחופש הקיץ, בה בשנה, נערך בתל-אביב קורס למעמלים. בשלושת המפעלים החשובים האלה השתתפתי לא רק כעד ראיה, אלא גם כפעיל מוגבל (עקב גילי, הייתי אז בן 15) ומהם הושפעה פעילותי העתידה ב”מכבי" ובספורט הא"י.

באספה המיסדת של הסתדרות המכבי א“י, עזרתי בקישוט האולם בגמנסיה “הרצליה” והבאת ספסלים וכסאות והודות לכך ניתנה לי הרשות לשבת באחת מפינות האולם ולהקשיב לדברי הנואמים. פתח את האספה אברהם צבי גולדשמיד, מורה להתעמלות בבתי-הספר של “עזרה” בירושלים מאז 1904. נבחרה הנהלת האספה, צבי אורלוב (נשרי) ליו”ר, אביעזר ילין (ירושלים) ויהודה טלר (רחובות) כסגנים, שרגא נפחא ויעקב גוטמן (ירושלים) כמזכירים. השתתפו באספה 33 צירים מירושלים, יפו, פתח-תקוה, רחובות, עקרון, גדרה, באר-טוביה, נס-ציונה, ראשון לציון וזכרון יעקב.

האספה הזאת נמשכה יומיים ונסתימה בבחירת ועד מרכזי שמושבו בירושלים. באספה המיסדת של מכבי א"י דובר ואף הוחלט על דבר השתתפות חברי המכבי בחגיגות רחובות והפעם באופן מאורגן.

חדשים אחדים לפני פסח החלו חברי המכבי להתכונן בתרגילים כלליים ובאגודתנו ביפו התכוננה קבוצה מיוחדת בתרגילי-מטות ועל מכשירים. המעמל הנודד של המכבי, הח' הרמן, בקר בכל האגודות, הורה את התרגילים ועודד את פעולות ההכנה.

ביום רביעי א' חול-המועד פסח תרע“ג בשעות לפני הצהרים, הגענו לרחובות בענלה עליה הבאנו מיפו זוג מקבילים ומתח ומיד המשכנו למגרש החגיגות, שם הצבנו את המקבילים ואה המתח בהדרכתו של משה דנין ויהודה טלר. בשעות אחר-הצהרים נערכה חזרה כללית של התרגילים הכלליים ע”י כל חברי המכבי וכן בתרגילי -מטות של קבוצתנו מיפו. אני השתתפתי בתרגילים הכלליים ובתרגילי המטות.

ביום החמישי בשעת הצהרים התארגנה התהלוכה הכללית של המשתתפים בחגיגת רחובות. בראש התהלוכה יצאו הרוכבים על הסוסים, אחריהם תלמידי בתיה“ס, חברי המכבי ולבסוף כל האורחים שבאו מכל קצוי הארץ. כשהגיעה התהלוכה לבית הועד נעצרה ויו”ר הועד מר אהרן איזנברג נאם וברך את כל המשתתפים והאורחים. כשעלתה התהלוכה על מגרש החגיגות נאם הד"ר מוסינזון כשהוא רכוב על סוס.

ב-2 אחה“צ נערכו התרגילים הכלליים ותרגילי-המטות, התעמלות על מכשירים, מרוץ סוסים ומשחקים. בערב חולקו הפרסים למצטיינים ואח”כ נערך נשף ורקודים עד שהאיר הבוקר.

בחופש הקיץ (ספטמבר 1913) נערך באולם ההתעמלות של הגמנסיה העברית “הרצליה” בתל-אביב קורס למעמלים. המורים בקורס הזה היו: אורלוב (נשרי), גולדשמיד (מירושלים) וזוננשיין (שנשלח ע"י מכבי קושטא). הקורס נמשך כחודש ימים, הושמעו בו הרצאות ונערכו שעורים לדוגמא. לקחו חלק בקורם הזה המעמלים של המכבי, מורים ושנים מחברי “השומר” (יחזקאל חנקין ודוד פיש). השתתפתי בקורס הזה כ“שומע חפשי” וסיימתיו כסגן-מעמל של מכבי יפו. עם סיום הקורס ערך המכבי נשף פרידה לזוננשיין, שהבטיח לבוא ולהשתקע בא"י בשנה הבאה (1914), אולם בה בשנה פרצה מלחמת העולם הראשונה וזוננשיין גויס לצבא האוסטרי.

עלה המות בחלוננו    🔗

לאחר פסח תרע"ד חזרנו, אחי חביב ואני, ללמודינו בבית-המדרש העברי למורים בירושלים. במוצאי-שבת השתתפנו באספה הכללית של אגודת המכבי. שמחים ועליזים שבנו לחדרנו שבשכונת “אחוה”, שכבנו לישון ולא הרגשנו מה ילד יום המחרת.

למחרת (יום הראשון ל' בניסן תרפ"ד) בבוקר, לאחר שעת הלימוד הראשונה, נקראנו ע"י השמש לחדר-המורים ושם נמסרה לנו תלגרמה מאמנו ובה נאמר: “אבא חולה אנוש, שובו מיד הביתה”. יצאנו מיד לתחנת הרכבת ונסענו ליפו. בהכנסנו לביתנו, נגלה לעינינו אסוננו הגדול. על רצפת החדר פרושה יריעה שחורה, שני נרות דולקים ואמנו יושבת מכורבלת על הרצפה בקרבת היריעה. כשראתה אותנו זנקה אלינו, חבקה אותנו ושלושתנו פרצנו בבכי גדול.

הלויתו של אבינו ז“ל נערכה מיד לאחר בואנו. לנו, ילדיו, לא נתנו אנשי “החברה קדישא” להצטרף ללויה. כפי שסופר לנו אח”כ, היתה זו לויה מכובדת. מאות אנשים ונשים, ידידים, מורים ותלמידים לוו את אבינו לדרכו האחרונה - בן 48 היה במותו.

בין לילה חשך עולמנו. אמנו המסכנה, חלשה ודוויה, עיניה אדומות מבכי מתרפקת על שנינו. במשך ימי “השבעה” באו רבים לנחמנו. בפי כולם תהילות ותשבחות לאבינו ז"ל. אנו שומעים את דבריהם ואין מענה בפינו - נאלמנו דום. אמא ממשיכה לבכות חרישית ומדי פעם בפעם פונה אלינו: ילדי היקרים מה נעשה ללא אבא שלנו? !

בלילות “השבעה” לאחר שהשכבנו את אמנו במטתה, ישבנו שני האחים ודנו במצבנו החדש. לאחר הוצאות הקבורה של אבינו ז"ל, נשארה אמנו ללא פרוטה. ישראל אחינו הבכור נמצא בניו-יורק (הוא נשלח לשם ע"י אבינו למען ירויח קצת כסף, יתמוך במשפחתנו ויחזור עם רכוש ארצה) שם הוא מתפרנס בקושי רב. מכתביו הביתה מלאים געגועים וצפיה ליום בו יחזור אלינו.

כיצד נמשיך את למודינו בירושלים ובמה נפרנס את אמנו ואת עצמנו - מאין יבוא עזרנו?!

המשרד הארץ-ישראלי    🔗

כשקמנו, אחי ואני, מ“השבעה” הלכנו עם אמא לקברו של אבא ז"ל וכששחזרנו הביתה הודענו לאמא, כי החלטנו לקחת את ענינינו בידינו, ובעצה אחת עם אמא סוכם כי אחי חביב (הגדול ממני) ימשיך את למודיו בבית המדרש העברי למורים בירושלים, כי נותרו לו שתי שנות-למוד בלבד ואני אחפש מקום עבודה.

להשיג עבודה ביפו, בקרב הישוב העברי הקטן, היה לא מהדברים הקלים. סרתי לחנויות שונות ובקרתי במשרדים המעטים. כולם קבלוני בסבר פנים יפות, אבל עבודה לא השגתי. אולם לא אמרתי נואש.

בערבים המשכתי להתעמל באולם ההתעמלות של המכבי בבית הספר לבנות, ספרתי לחברי כי הנני זקוק מאד לעבודה ובקשתי את עזרתם. כעבור ימים אחדים בא אלי אחד החברים (גדעון אבולעפיה ז"ל) העובד כפקיד במשרד הא“י (מוסד של ההסתדרות הציונית) והציע לי לפנות אל מר אוליצקי (פקיד בכיר במשרד הא"י) ויתכן שאקבל שם עבודה זמנית. מהרתי אל המשרד הא”י בתל-אביב ופניתי אל מר אוליצקי.

למזלי היה אותו יום - יום-דואר - עשרות מכתבים היו צריכים להשלח והפקיד המטפל בדואר לא בא לעבודה, כי חלה בקדחת. אוליצקי סקר אותי מכף רגל עד ראש, שמע ממני פרטים אודותי, בקשני לחכות בחדר-ההמתנה וכעבור רבע שעה קראני לבוא לחדרו ושם היה גם חברי גדעון אבולעפיה. באותו מעמד הודיעני אוליצקי שהוא מסכים להעסיקני במשך שבוע ימים בלבד וכי גדעון ידריכני ויורה לי מה לעשות. גדעון הראה לי איך רושמים את המכתבים החתומים ע“י המנהלים בפנקס המכתבים היוצאים, אח”כ מעתיקים את המכתבים לתוך ספר-ההעתקות באמצעות מכבש, כותבים את הכתובות על גבי המעטפות, מקפלים את המכתבים, מכניסים אותם לתוך מעטפותיהם, מדביקים בולים על המעטפות ורושמים בפנקס-הבולים כל בול שהוצא ולאיזה מכתב הודבק.

ביפו היו בימים ההם ששה בתי-דואר (אוסטרי, איטלקי, גרמני, צרפתי, רוסי ותורכי). המכתבים מהמשרד הא"י נשלחו רובם בדואר הגרמני והאוסטרי ותלגרמות נשלחו רק בדואר התורכי.

התישבתי אל השולחן והתחלתי לטפל ברשום המכתבים והעתקתם בפקוחו של גדעון ולכשסימתי יצאתי בדליג’נס (כרכרה רתומה לשני סוסים) מתל-אביב ליפו ועמדי תיק מכתבים למשלוח בדואר. כשחזרתי אחר-הצהרים למשרד הא"י נכנסתי לחדרו של אוליצקי והראתי לו את ספר-ההעתקות, את פנקס המכתבים היוצאים ופנקם-הבולים וצינתי לו את עשרות המכתבים שנשלחו על-ידי באותו היום.

20 יום נעדר הפקיד החולה מעבודתו במשרד ואני מלאתי את מקומו בהצלחה.

בשעות הצהרים והערב, לאחר העבודה, הייתי נשאר במשרד וגדעון הדריך אותי בכתיבה על מכונת-כתיבה בשם “יוסט” שלה אותיות עבריות ולועזיות גם יחד. היתה זאת מכונת הכתיבה הראשונה שראו עיני. כמו-כן למדתי לרשום את המכתבים שהגיעו, לתייק מכתבים לאחר שההנהלה טפלה בהם, אל התיקים השונים.

בסוף השבוע הראשון קבלתי את שכרי בסך ארבעה פרנקים צרפתיים והזמנה להמשיך בעבודה עד שיבריא הפקיד. בשבוע השלישי לעבודתי הצעתי למר מאיר וילקנסקי (סגנו של ד“ר יעקב טהון מנהל המשרד הא”י) לכתוב את מכתביו במכונת הכתיבה, הוא הכתיב לי שני מכתבים לנסיון ואני כתבתים במכונת-הכתיבה לשביעת רצונו. מעתה הכתיב לי את כל מכתביו.

הנה חזר הפקיד החולה לעבודה ובטפול בדואר של המשרד ואז קבלתי תעסוקה מלאה בכתיבה ע“י ולקנסקי שמסר לי כתב-יד של אחיו האגרונום יצחק וילקנסקי (אח"כ הפרופ. אלעזר-ולקני). היה זה דו”ח חקלאי בן 120 עמוד. בהעתקת הדו"ח הזה במכונת הכתיבה עסקתי ימים אחדים ולכשסיימתי את הכתיבה, עטפתיו במעטפה כחולה ומסרתיו למר וילקנסקי בנוכחות אוליצקי ושניהם היו שבעי רצון.

בסוף החודש הראשון לעבודתי הזמנית במשרד הא"י, קבלתי הודעה מההנהלה, שעבודתי להבא תהיה קבועה ומשכורתי 30 פרנק בחודש.

ראשיתה של מלחמת העולם הראשונה    🔗

ב-29 מאי 1914 נורתה היריה שגרמה למלחמת העולם הראשונה. מתנקש סרבי ירה בסריאבו בארכידוכס האוסטרי פרנץ פרדיננד והרגו. הסרבים לא הצליחו לתפוס את הרוצח וממשלת אוסטריה הכריזה מלחמה על סרביה. ביולי הצטרפה גרמניה לאוסטריה ובאוגוסט הכריזו בריטניה-הגדולה, צרפת, רוסיה ויפן מלחמה נגד גרמניה ואוסטריה ובנובמבר הצטרפה גם תורכיה למלחמה לצדן של גרמניה ואוסטריה.

הצטרפותה של תורכיה למלחמה גרמה לזעזוע גדול לישוב היהודי בארץ-ישראל, שהיתה תחת השלטון התורכי. פעולתה הראשונה של הממשלה העותומנית (התורכית) עם פרוץ המלחמה, היתה ביטול הקפיטולציה, ז"א, הזכויות המיוחדות שניתנו לממשלות הזרות בתחומיה (ביחוד בא"י ובסוריה) בימי השולטן עבד-אלחמיד. הקונסולים של אנגליה, צרפת ורוסיה עזבו את הארץ ונתיניהם היהודים נשארו ללא חסות והגנה.

האניות מחו“ל חדלו לבוא ובתי-הדואר הזרים נסגרו ומעתה שמש בית-הדואר התורכי כיחיד לכל התושבים. ליפו הגיעו מושל צבאי בשם חסן ביי וקאימקאם (מושל אזרחי) בשם בהא-אלדין ביי. זה האחרון למרות גילו הצעיר, תפש עמדה פוליטית חשובה בהיותו מפעילי המפלגה השלטת במדינה - מפלגת התורכים הצעירים - שבראשה עמדה השלישיה: אנור פשה, טלעת פשה וג’מאל פשה, ששלטה בימים ההם בתורכיה בשמו של הפדישה (הסולטן) מחמד רשאד החמישי. עם בואם של שני המושלים האלה ליפו הורגש מיד מצב- המלחמה בקרב התושבים וביחוד אצל היהודים שברובם היו נתינים זרים. המסחר עם חו”ל פסק, מחירי המזון האמירו מיום ליום. מטבעות הזהב נעלמו, כי הממשלה תבעה מהתושבים שימירו את הזהב בכסף-ניר של האוצר הממשלתי.

חסן ביי, המושל הצבאי, החל בהחרמת רכוש ומזון לצרכי הצבא. את התמורה היו משלמים בכסף-ניר או בקבלות של האוצר. תושבים רבים נאסרו בכלא וישבו בו ימים רבים ללא משפט, עד אשר קרוביהם וידידיהם הצליחו לשחררם נגד שלמונים. ובהא-אלדין החל ברדיפת “הציונים” (היהודים). צנזורה חמורה הוטלה על העתונים, המכתבים והתלגרמות במשרד הא“י. הורגשה מועקה רבה. ראשי המשרד, ד”ר ארתור רופין וסגנו ד"ר יעקב טהון, היו אמנם נתינים של מדינות ידידותיות (גרמניה ואוסטריה) והשלטונות לא פגעו בהם לרעה, אבל העבודה התקינה של המשרד נפגעה קשות מהצנזורה וקשרי הדואר והתלגרף הבלתי מאורגנים של הדואר התורכי.

שיחקה לי השעה ואני הפקיד הקטן הבאתי תועלת רבה למשרד הא“י. רובם של הפקידים במשרד היו נתינים רוסים, ז”א אויבים, ואני, הודות לתעודת הלידה המצרית שקבלתי כשנה לפני-כן ממשרד הרבנות הראשית בקהיר (בעזרתו של הד"ר נסים מלול, כשעמדתי להכנם לבית-הספר הצבאי והתורכי), נחשבתי כנתין עותומני, כי מצרים היתה פרובינציה של תורכיה שנכבשה על-ידי האנגלים ושעתה עומדים לשחררה.

בדואר התורכי היה לי ידיד ושמו עתמאן אפנדי אלנבולסי, פקיד ראשי של התלגרף. ידידותנו היתה חזקה, כי הצלתי את חייו מטביעה בימה של יפו. המעשה קרה באחת השבתות בבוקר כשהתרחצנו מספר חברים בים בקרבת המלון “בלה-ויסטה” (בית מלון וקפה שהוקם ע"י היהודי המומר שלמה פינגולד) בנוה-שלום. יחד עמנו התרחצו באותו קטע-ים גם צעירים ערבים אחדים. לפתע החל אחד מהם טובע, כי נסחף על-ידי הגלים.

מהרנו לעזרת הטובע ואני הצלחתי למשותו מן המערבולת ולהביאו אל היבשה. הצעיר הטובע, היה ערבי משכם ושמו עתמאן אלנבולסי. מאז הצלתיו מטביעה, היינו נפגשים לעתים קרובות במשרד התלגרף ובבית הקפה ביפו. באמצעותו הכרתי את מנהל הדואר עבד-אלמאג’ד אלזין ואת דרויש סכיזג’ה שנתמנה כצנזור בבית הדואר. קשרי אלה עם פקידים אחראים בדואר ובתלגרף הביאו תועלת למשרד הא"י. מכתבינו והתלגרמות שלנו קבלו טפול מהיר וטוב. מעמדי במשרד הוטב ומשכורתי החדשית הגיעה בראשית 1915 ל-50 פרנקים.

פנים אל פנים עם חסן בק    🔗

בשנת 1915 הלכה וגברה המצוקה בא“י. הצבא התורכי (המחנה הרביעי) בראשותו של אחמד ג’מאל פשה, שר-הימיה, הגיע מתורכיה דרך סוריה לא”י וחיל החלוץ שלו - החטיבה ה- 8 בפקודו של הגנרל מחמד ג’מאל פשה (המכונה “הקטן” בכדי להבדילו מג’מאל פשה “הגדול”) עושה מאמצים לכבוש את תעלת סואץ. השלטונות התורכיים וביחוד המושלים הצבאיים הגדילו את לחצם על האזרחים. חסן ביי, מושלו הצבאי של מחוז יפו ובהא-אלדין המושל האזרחי, הרבו להוציא פקודות ולגזור גזרות. התושבים נדרשו לספק מזון, כלים ובהמות עבודה ואף עובדים “סוחרה” (ללא תשלום) לצבא. על התושבים היהודים נגזר להמציא את כלי הנשק שברשותם וכן את הדגלים הציוניים, קופסאות ובולים של הקרן-הקימת-לישראל. יהודים רבים שלא היו נתינים תורכים נאסרו, העלו על אניות שעגנו בנמל יפו וגורשו מהארץ.

חסן ביי וסגנו קצין הז’נדרמריה הבדואי עארף אלעורסאן (אדם קטן-קומה ועקום- הרגלים) היו פעילים מאד. החרמת רכוש, עצירת אנשים, השפלתם והלקאתם היה לחם חוקם היום-יומי. חסן בק נתן עיניו בכרכרתו המהודרת, בעלת הגלגלים שחשוקי-גומי להם, הרתומה לשני סוסים אבירים של הא' קנדינוף (יהודי בוכרי עשיר שהשתקע ביפו) והחרימה לעצמו. בכרכרה זו היה מסייר לעתים קרובות ברחובות יפו ותל-אביב ואוי לו לביש-המזל שנקלע בדרכו ולא נשא חן בעיניו. וביש-מזל כזה היה הפעם אחד מחברי, למרות ששם משפחתו היה “גליקליך” (מאושר בעברית), וכך קרה הדבר:

באותו יום, שעה קלה לפני הצהרים, חזר חסן ביי מסיורו בתל-אביב ובעברו בכרכרתו ברחוב הרצל פנת לילינבלום, חצה בחור את הרחוב. הכרכרה נעצרה והחיל שישב ע“י הרכב ירד ממושבו, אחז בבחור והעלהו אל הכרכרה. חסן החל ממטיר בו מכות והכרכרה המשיכה לדהור לכוון יפו. בה בשעה הייתי בדרכי מיפו לתל-אביב והגעתי לראשית רחוב הרצל מול פרדסו של שיך עלי (כיום דרך פתח-תקוה). ראיתי את כרכרתו של חסן בק חולפת על פני, אבל לא הספקתי לראות את היושבים בתוכה. רק כשהגעתי לרחוב הרצל נודעו לי פרטי המקרה וכי הבחור שנקלע בכרכרתו של חסן בק היה מרדכי גליקליך. האנשים שראו את הדבר היו נסערים, אולם איש מהם לא העז לבוא לעזרתו של מרדכי. פניתי לועד השכונה (תל-אביב) ודברתי עם מר גניל (המזכיר). אף הוא לא יכול היה להשיא עצה. החלטתי אפוא, ללכת ליפו ולהודע מה גורלו של גליקליך. בדרכי נכנסתי לבית- אמא ולקחתי את תעודת-הלידה המצרית שלי. בעברי ע”י בית-הדואר התורכי נכנסתי לחדר התלגרף וספרתי את המקרה לעתמאן ידידי ואמרתי לו, כי ברצוני לגשת למשרדו של חסן בק ולבקשו לשחרר את חברי. עתמאן השתדל להשפיע עלי לבל אכניס את ראשי לצרה, אולם כשנוכח לדעת, כי תקיף אני בהחלטתי, הרפה ממני.

משרדו של חסן בק היה בקישלה בחלק הבנין הפונה לעבר הים. כשהגעתי לחצר הקישלה ונכנסתי אל חדר המזכירות נודע לי, כי חסן בק נמצא בחצר, אבל טרם עלה למשרדו ובאשר לגליקליך לא שמעו דבר. עודנו מדברים והנה חסן בק נכנס למסדרון, שוטו בידו האחת וזרועו שלובה בזרועו של מחמד ראע’ב אלדג’אני, מורי לשפה התורכית בבי"ם עזרה. חסן בק נעץ בי עינים זועמות ולעומתו הריע מחמד ראע’ב לקראתי ומשכני אליו וככה נכנסנו שולושתנו לחדר-עבודתו של חסן בק.

חסן בק התישב על כסאו ומחמד ראע’ב על כסא למולו ואני נשארתי עומד לפני שולחן הכתיבה. מה בקשתך? הרעים אלי חסן בק בתורכית. רשיון לנסיעה לירושלים, אדוני, עניתי לו. (בימים ההם היו הנוסעים לירושלים חייבים ברשיון מהמושל הצבאי). ומה תעשה בירושלים, הוסיף חסן בק לשאול, - עלי להחליף את תעודת הלידה המצרית שלי בנפוס עותומאני, עניתי לו והגשתי לו את תעודת-הלידה שלי. אז החל מחמד ראע’ב לדבר וספר לחסן בק, כי הנני תלמידו בשפה התורכית וכי רציתי להכנם לבית-ספר צבאי תורכי וקבלתי את כל ההמלצות הטובות ביותר מעיזת בק (המושל הצבאי שקדם לחסן בק) ומראש-העיריה של יפו, אלא בינתים מת אבא שלי ונאלצתי להשאר ביפו בכדי לפרנס את אמי.

הפנים הזועפות של חסן בק אורו במקצת ואפילו בת צחוק קלה הופיעה על שפתיו. הוא הקשיב לדברי מורי בקשב רב ולכשסיים זה את דבריו אדותי, הזמין אותי לשבת בקרבתו, לקח את תעודת הלידה עיין בה וכתב בשוליה בדיו אדומה רשיון לנסיעה חד-פעמית ואמר לי בצחוק: נתתי לך רשיון נסיעה חד-פעמית לירושלים כי רוצה אני שתבוא אלי גם בפעם הבאה. בינתים נכנס הנובתג’י (החיל התורן) והביא שני ספלים קפה. חסן בק שלחו מיד להביא ספל קפה גם לי. שתינו את הקפה והתפתחה שיחה בין שני האפנדים (חסן בק ומחמד ראע’ב) בדבר בית-המרחץ של יפו שהוא מזוהם וכי יש הכרח לטהרו ולנקותו והוא (חסן בק) כבר נתן הוראות לכך. אז נסבה השיחה על נערים (שני המשוחחים היו שטופי-זימה) וכי בתל-אביב ישנם נערים יפים, אולם יוסף אפנדי (הכונה היתה לי) מחבב נערות יפות. כל הזמן ישבתי דומם ולבסוף הרהבתי עוד ואמרתי לחסן בק, בתל-אביב ספרו שהיום העלת נער לכרכרתך. הוא פרץ בצחוק גדול, אוי לנער הזה. זה היה בחור צנום עקום רגלים שחצה את הדרך וכמעט נפל תחת פרסות סוסי, העלתיו אל הכרכרה ועל-יד לורנץ (קפה גרמני שבדרר ליפו) זרקתיו החוצה.

בשמעי את דבריו אלו, נשמתי לרוחה ובקשתי את סליחת חסן בק ומורי מחמד ראע’ב ומהרתי להסתלק לתל-אביב.

 

עם התורכים במלחמת העולם הראשונה    🔗

אני עומד במבחן    🔗

והנה הגיע גם תורם של בני הגילים 1897 –1898 (בני 18, 19) להתגיס לצבא התורכי. שתי דרכים היו לפני, לשלם כופר או להיות עריק, מאסתי בשתיהן גם יחד. בעודני נער בביה"ס, שאפתי להיות איש-צבא ועתה בבבוא ההזדמנות לכך, אסתלק ממנה?! בהתיעצות משפחתית הוחלט, היות ואחי הולך לקורס קצינים לקושטא (קונסטנטינופול) עם תלמידי בית-המדרש למורים והגמנסיות העבריות, עלי לחפש את הדרך ששרותי בצבא יהיה בתוך ארץ-ישראל, למען אוכל לפקוד מדי פעם בפעם את אמנו האלמנה הגלמודה.

באותו הזמן הגיע לירושלים אחמד ג’מאל פשה, וזיר הימיה התורכית שנתמנה למפקד המחנה הרביעי והוטל עליו לכבוש את תעלת סואץ מידי האנגלים. בבקוריו החגיגים במוסדות הצבור בירושלים בקר גם בבתי-הספר בירושלים וביניהם גם בבתי-הספר העבריים. שעורי ההתעמלות בבתי-הספר האלה משכו את תשומת לבו ולכן הביע את רצונו למר דוד ילין, מנהל בית-המדרש העברי למורים ומראשי הישוב היהודי בארץ, למנות מקרב הצעירים היהודים המתגיסים לצבא התורכי, מורים להתעמלות בבתי הספר הממשלתיים המוסלמים. נרשמתי בין המועמדים והצטידתי בתעודה נאה מאת אגודת המכבי תל-אביב (אגודה להתעמלות ולספורט, ושהייתי חבר בה). לא עברו ימים רבים ומבחן נקבע-למועמדים.

הבוחן הראשי היה יוז-באשי (שר מאה –קפטן) מחיל הפרשים ושמו יאסין ביי, אשר שמש שליש לג’מאל פחה. מקום הבחינה - מגרש הרוסים בירושלים. בהגיע תורי עשיתי תרגילים אחדים על מקבילים פרימיטיביים ועל מתח (צנור ברזל) וכן גם הדגמתי תרגילי קרקע אחדים. את הבחינה עברתי בהצלחה והוזמנתי לבחינה נוספת “פטריוטית” למשרדי החטיבה ה- 8. על השאלות שנשאלתי בעל-פה עניתי בתורכית-ערבית ואת ההמנון העותומני “פדשהמיז ג’וק יאשא” (הפדשה- הסולטאן-שלנו יאריך ימים) ידעתי בעל-פה. שעתיים לאחר מכן יצאתי ממשרדי החטיבה ה-8 ובידי מעטפה גדולה חתומה בחותם שעוה-אדומה. לפי הוראתו של יאסין בי, עלי להתיצב “עוד היום” בלשכת “האחז-אסכר” (לשכת הגיוס) בשער שכם.

הקול-אראסי - הקצין המגיס    🔗

ללשכת הגיוס התורכית “האחז-עסכר” לא נודעה חיבה יתרה בצבור. לשכה זו היתה מעוררת פחד בלב המגויסים ובני משפחותיהם. חיב-גיוס שהתיצב בלשכה הזאת ולו גם מרצונו הטוב - בהתנדבות, דבר שיקרה לעיתים רחוקות מאד, לא היה חוזר יותר לביתו. אחרי קבלו מנה הגונה של חרפות וגדופים ואף מכות, היה נשלח ל“סוקיאת” (לשכת המשלוח). מוסד זה היה כבית-כלא לטירונים ולעריקים. הטירון כיון שהגיע לשם, היה מתכבד בתגלחת-ראש על-ידי ספר צבאי ואח“כ היה מובל לבית-המרחץ, שם היה עוזר שעה קלה (לפעמים שעות רבות) בעבודת האנגריה - נקוי המרחץ ובתי המחראות וכו', ולאחר מכן היה רוחץ ברותחין ומובל ל “סיחיה” (מחלקת הבריאות) להרכבת אבעבועות. ב-48 השעות הראשונות ב” סוקיאת" חלה פרנסת הטירון על חשבונו הפרטי, כי ה“תעין” (מנת-המלך) טרם הגיע ואם הגיע, הרי הממונים שמים אותו בכליהם.

ימים, שבועות וחדשים הוטל על הטירונים להתענות ב" סוקיאת" עד בוא תורם להשלח למקום שרותם. בינתים אין הטירונים רשאים להיות “אוכלי לחם המלך חינם” והיו, אפוא, נשלחים לכל מיני עבודות “סוחרה” (אנגריה). רק בעלי אמצעים כספיים ידעו להסתדר יפה עם הממונים והיו כאלה שהעדיפו ש“טירונותם” תהיה ממושכת ומתמדת עד לקץ המלחמה.

ללשכת הגיוס בירושלים וביחוד למנהלה ה“קולו-אראסי”, תואר צבאי תורכי ישן לקצין בדרגה למטה מבין-באשי (שר אלף), יצא מוניטין בכל הארץ. הטירונים שעברו דרך לשכתו של הקולו-אראסי ידעו לספר הרבה נפלאות. גדופיו היו הקלאסיים ביותר ואת מתנות-היד שלו טעמו רבים.

יאסין ביי, שלישו של ג’מאל פשה, שידע את טיבו של הקולו-אראסי אמר לי בהפרדו ממני במשרד החטיבה ה - 8: “כשיפתח את פיו, דחוק לפרצופו את “החותמת הגדולה” של הפאשה וסגר את פיו מיד”.

הגעתי בשעת הצהרים ללשכת הגיוס בשער שכם שבירושלים. קהל רב מלא את המסדרון הצר, אולם בתנופות מרפק אחדות הצלחתי להבקיע לעצמי דרך ולהגיע עד לחדרו של הקולו-אראסי. מהחדר פנימה עלו באזני צעקות. פתאום נפתחה הדלת ומתוך החדר יצא בריצה אפנדי צעיר (אפנדי תואר כבוד לאנשים נכבדים שהיה נהוג בימי התורכים) ואחריו רודף קצין תורכי שמן משופם, וכובע “קולפק” שמוט על פדחתו - “אשק אורלי אשק” (חמור בן חמור), מכאן לא תברח וממני לא תתחבא, אמנם אביך הוא אפנדי נכבד, אבל אתה הנך כלב בן כלב. עלי שויש (הסמל עלי) קח את החמור “העריק” הזה מיד אל ה“סוקיאת” - צרח הקצין והרביץ ברגלו נעולת-המגף בעיטה הגונה בעכוזו של האפנדי הנמלט על נפשו. עלי שויש שם מיד את ידו הכבדה על טרפו וז’נדרם צבאי שעמד על יד הפתח דחף אותי עם עוד שלושה “אפנדים” צעירים אחרים אל חדרו של הקולו-אראסי.

" חיות, חמורים, כלבים, עמדו ישר! פרחחים מלוכלכים, עריקים נבזים, סוף סוף הואלתם לבוא הנה, אני אחנך אתכם!" נהם קצין הגיוס לקראתנו. אחד האפנדים הצעירים, בעל שער בלונדי שעמד על-ידי בחדר, מצעירי משפחת נשאשיבי המיוחסת, הרים לתומו את ידו אל ראשו. “כלב צהוב” הרעים הקולו-אראסי את קולו עליו, "הבאת הנה לגרד בפני את ראשך הצהוב המזוהם! ", והנה נעץ את עיניו הזועפות בי ופיו נפתח שוב להעניק לי מברכותיו, אבל אני הזדרזתי ועשיתי כעצתו של יאסין ביי. הושטתי את ידי ובה המעטפה הגדולה ועליה החותמת האדומה של הפשה מול עיניו. התגובה היתה מידית. פיו הפעור של הקצין נסגר ובידים רועדות לקח את המעטפה מידי, פתח אותה ועיין בניר שבתוכה. דממה השתררה בחדר. עברו דקות אחדות וקולו של הקולואראסי נשמע שוב: “נובתג’י (תורן) מהר הבא הנה כסא”, הכסא הובא מיד, “ביורניז יוסף אפנדי, אוטורניז” (בבקשה יוסף אפנדי, שב) השתדל הקצין הזעפן להנעים את קולו אלי ובתנועת יד הוא סלק החוצה את שאר העומדים אתנו בחדר. התישבתי על הכסא ואשת את ספל הקפה השחור שהנובתג’י הגיש לי. כעבור זמן קצר ליוני הקולו- אראסי עד פתח החדר, לחץ את ידי באמרו לי “אללה יסמרלדין יאוורוום” (אללא ישמרך בני!). בנירות הצבא שלי שנמסרו לידי על-ידי הקולו-אראסי היה כתוב: “ברוך זאדה יוסף יקותיאל (ז"א בנו של ברוך - יוסף יקותיאל) אפנדי, נתמנה לגדוד המוג’הדין (לוחמי מלחמת הקודש) באזור שכם ויחד עם זה ימלא תפקיד של מורה לתרבות-גופנית בבתי הספר המוסלמים בשכם. לפי פקודה מיוחדת של מפקד המחנה הרביעי אחמד ג’מאל פשה, מנהל לשכת מטה החטיבה ה-8, חתום: סעדאללה”.

אצל לוחמי מלחמת הקודש (המוג’הדין) בשכם    🔗

לאחר נסיעה ארוכה, רבת חניות, במשך מחצית היום וכל הלילה בדליג’נס רתום לזוג סוסים, הגעתי לשכם. את חפצי השארתי אצל בעל החאן (אכסניה לאדם ולבהמה) ואני הלכתי בלוית שוטר-צבאי, שנזדמן לי ושהביע את רצונו לשמש לי מורה-דרך, אל המושל הצבאי של העיר.

מאז קבלתי את נירות הגיוס שלי מהקולו-אראסי בירושלים שבהן צוין כי גויסתי אל המוג’הדין בשכם, נקרה במוחי השאלה מי הם ה“מוג’הדין” שאליהם גויסתי? ידעתי, כי “ג’האד” בערבית פירושו מלחמת קודש של המוסלמים נגד הכופרים, ומה לי היהודי ביניהם?

הגענו לבניני המיסיון האנגלי הנמצאים בחלקה המערבי של שכם. בבנינים אלה נמצאים משרדי המושל הצבאי. לשכתו של מפקד המוג’הדין, סלאח-אדדין ביי נמצאת אף היא בבנינים האלה. הבית מוקף גינה, אולם הנטיעות שבה נבולים, כפי הנראה שהטפול האחרון בהם היה עוד בהמצא המיסיונרים האנגלים במקום. נכנסתי לאחד החדרים שדלתו היתה פתוחה לרוחה. על יד שולחן כתיבה קטן המכוסה באריג אדום ישב איש בריא בשר, לבוש תלבושת אזרחית (אירופית) ולראשו תרבוש אדום גבוה, על אפו הארוך זוג משקפים ומעל לשפתותיו השמנות תולה שפם כבד חום. “זהו סאמי אפנדי עבד- אלהאדי הבאש-כאתב (המזכיר הראשי) של המוג’הדין”, לחש השוטר הצבאי מורה הדרך שלי, לפני הפרדו ממני. הודיתי לשוטר ונגשתי אל סאמי אפנדי וברכתיו ב“סלאם עלייכום”.

סאמי אפנדי בקשני באדיבות רבה לשבת על הכסא הפנוי הסמוך אליו ועל שאלתי אם אוכל לראות את הקומנדנט של המוג’הדין, אמר לי, כי סלאח-אדדין ביי יגיע בעוד רגעים אחדים. בינתים נכנסנו לשיחה ואלינו נצטרף גם עוזרו צדקי אפנדי אבו-בכר מירושלים. בשיחה זו, שארכה כמחצית השעה, נודעו לי כל מסתרי ה“מוג’הדין”.

חטיבה זו קיימת רק על הנייר, ז"א, על הרשימות שבלשכה רשומים כל המוסלמים מגיל 14 עד 18 שטרם הגיעו לגיל הגיוס לצבא התורכי וכן כל המוסלמים מבני 50 ומעלה שעברו את גיל הצבא - שבאזור שכם (אזור שכם משתרע עד לכפר רומנה ואום-אלפאחם (מצפון), קיסריה וסידנא-עלי (ממערב), גלג’וליה וראס-אלעין (מדרום) ובית שאן וערבת-הירדן (הע’ור ממזרח). במחסני-הנשק שבשכם ישנם מאות רובים, שיחולקו בין הרשומים, כשהכליף (השולטאן התורכי) יכריז על מלחמת הקודש. עוד אנו משוחחים והנובתג’י (איש הצבא התורני) נכנס לחדר והודיע לנו, כי הקומנדט הגיע.

פניתי, אפוא, לעבר חדרו של הקומדנט. דלת החדר היתה פתוחה, למרות זאת דפקתי קלות על הדלת ובשמעי קול האומר “בויורן” (בבקשה) נכנסתי פנימה. הקומנדנט עמד באמצע החדר - אדם קצר קומה, בעל גוף איתן וזקוף, לבוש תלבושת קצין מחיל הפרשים, נעול מגפים שחורים מבריקים ואליהם צמודים דרבנות נוצצים, פניו ורודים, זקנו מגולח למשעי ושפמו השחור זקוף למעלה “אלה-וילהלם” . בתנועת יד קלה כשחיוך עליז על שפתותיו בקשני לשבת ואף הוא התישב אל שולחן-הכתיבה הגדול שלו. שמתי לפניו את הנירות שקבלתי בירושלים, הוא קראם בעיון רב ואמר לי “חוש-גלדניז (כעין ברור הבא), מעתה תשאר אתנו ונקוה שנהיה ידידים”. צלצל בפעמון שעל שולחנו ולחיל התורני שנכנס אמר להזמין לחדרו את נאג’י אפנדי. נאג’י אפנדי נכנס לחדר. הקומנדנט הצגני לפניו, הפעם דבר בערבית (הוא היה אמנם תורכי, אבל יליד דמשק והערבית שלו היתה שוטפת), “תכיר נא את יוסף אפנדי, שלפי הוראות מפקד המחנה הרביעי גויס לגדודי המוג’הדין במחוזנו וזאת למרות היותו “מוסאוי” (בן דת משה). הוא יהיה עוזר שלך ואני מקוה, כי יחסינו עמו יהיו טובים. נוסף לתפקידו אצלנו, ישמש יוסף אפנדי מורה לתרבות-הגוף באחד מבתי הספר המוסלמים שבשכם. על המותסרף (מושל המחוז) לקבוע את בית-הספר בו ילמד ועליך נאג’י אפנדי לבוא בדברים עם מזכירו של המותסרף ולקבוע מועד לפגישה ואתה תילוה אל יוסף אפנדי לפגישה זו. כמו-כן תאמר לסאמי אפנדי שיכין הוראות בכתב לאפסנאות בדבר רישום יוסף אפנדי בתקן של המוג’הדין המזכה אותו לקבל “תעין יבש” (ז"א מזון בלתי מבושל) לכלכלתו. הוא יתגורר בחדר מס. 7 בשכנות לחדרך ותתן הוראה לעבד אלסלטי (המשרת של הקומנדנט) לשטוף את החדר יפה, להכנים בו מטה, שולחן וכסא”.

לאחר שתית הקפה המסורתי נפרדתי מהקומנדנט ונאג’י אפנדי יצא עמדי להראות לי את החדר שנקבע למגורי. החדר מס. 7 צר וארוך וחלונו היחיד פונה לגינה. כעבור שעה כשחזרתי עם חפצי שהבאתי מהחאן, מצאתי את החדר שטוף ונקי, מטת ברזל ועליה מזרן קש, שולחן קטן, כסא וכד חרס מלא מים ונאג’י אפנדי צוהל לקראתי להראות לי, כי הכל סודר יפה לכבודי.

לילה ראשון בשכם    🔗

העיר שכם הנקראת בפי הערבים נבלוס (שיבוש של השם הרומאי ניאפוליס) שוכנת בין ההרים גריזים (הר הברכה, לפי התורה) ועיבל (הר הקללה). היא ארוכה וצרה ובתיה בתי-אבן דבוקים על מדרונות ההרים. שנים שלושה רחובות ארוכים חוצים את העיר לארכה ורחובות צרים רבים לה לרחבה. רחוב השוק אף הוא צר וארוך, שתי שורות חנויות ומחסנים מכוסי גג מקומר מעל להן. הרחוב רצוף אבנים חלקות ובאמצעותו תעלה ובה זורמים מי-שתיה המגיעים מאחד המעינות שבמדרון ההר.

המסעדה שאליה הזמינני נאג’י אפנדי להיות אורחו לארוחת הערב הראשונה שלי בשכם היתה מסעדתו של דרויש אלמצרי. דרויש בעל המסעדה, גבה קומה וצנום, לבוש מכנסי קומבאז (מכנסי שקיים) רחבים, המתטלטלים בין רגליו כאלית- כבשים, חגור אזור אדום רחב למתניו ולראשו מצנפת אדומה (כעין תרבוש נמוך) העטופה בצעיף ארגמן, קבל את פנינו בחיוך רחב וב“אהלאן וסהלאן”. התישבנו אל שולחן קטן מכוסה בשעונית צבעונית. המאכלים המזרחיים היו טעימים מאד וביחוד נהניתי הנאה רבה מקנוח הסעודה “הבקלאווה” - מאפה דבש ואגוזים - השכמית שמוניטין יצא לה בכל הארץ.

תושבי שכם ברובם הגדול מוסלמים, פרט למאות אחדות נוצרים, שומרונים ומשפחה אחת יהודית. מוסלמי העיר אדוקים ושמרנים מאד במנהגיהם ובתלבושותיהם. הנשים (כולל השומרוניות והנוצריות) ממעטות מאד להראות ברחוב ובצאתן לרחוב הן עטופות שרשף (שמלה שחורה המכסה את כל הגוף וצעיף כהה מעל הפנים). מסגדים רבים בעיר וחמש פעמים ביום נשמעות קריאותיהם המסולסלות של המואזנים (החזנים המוסלמים) הקוראים מעל מגדלי המסגדים למאמינים לבוא לתפילה. למרות זאת נגלו פרצות גם בעיר החסודה הזאת. באחד האולמות בבית המלון הגרמני שנמצא מחוץ לעיר, היה כעין “מזנון”, שם אפשר היה ללגום כוסית ערק או יין ואפילו כוס בירה. בשעות הלילה המאוחרות היו “מתגנבים” למלון זה דרך דלת אחורית גם מוסלמים טובים. ב-11 באותו לילה ראשון שלי בשכם הביאוני מארחי נאג’י אפנדי ומפקד הז’נדרמריה מחמוד נדים אפנדי למלון “הישלטשוורם” הגרמני ללגימה קלה. כשהגענו למקום, הוכו מארחי וידידו מפקד הז’נדרמיה בתדהמה גדולה. עוד טרם הספיקו להכנס לאולם, נעלמו שניהם והדלת נסגרה מאחורי. בלית ברירה המשכתי להתקדם פנימה. האולם היה מואר בפנס לוקס ואל שולחנות קטנים ישבו אנשים אירופים אחדים. בפינת האולם, מול הדלת שבה נכנסתי, ישב קצין תורכי, ועל-ידו בקבוק וכוס מלאה יין אדום, הוא הביט בי בעינים זועמות.

אני הייתי לבוש אירופית, עניבת פרפר לצוארוני ותרבוש אדום לראשי, הנפתי את ידי קלות אל מצחי כמברכו לשלום ופניתי לדלת המובילה לאולם השני, עוד לא הספקתי לצעוד צעד אחד או שנים והנה התרומם לעומתי אחד האירופים שישבו אל אחד השולחנות הסמוכים בקריאה: “שלום יוזף! " להפתעתי הגדולה, היה זה גינטנר ווגנר (אחד מהאחים ווגנר, בעלי בית-חרושת יציקה ביפו), אשר היה בא לעתים להתעמל באגודת המכבי באולם ביה”ס לבנות ביפו. שמחת הפגישה של שנינו היתה הדדית, הוזמנתי לשבת אל שולחנו והוא הציג אותי לשאר המסובים וביניהם ויסמן, מסגר יהודי מיפו שהתגורר עם משפחתו בשכם. שתינו “לחיים” וכעבור שעה חזרתי בלוית ויסמן (הגר בקרבת מקום) לחדר מגורי החדש. בחדר השכן (במס. 6) מצאתי את נאג’י אפנדי ואת מפקד הז’נדרמריה מחכים לשובי. הם הצטדקו על העלמם, כי בטרם הכנסם למלון הגרמני הבחינו במושל-הצבאי של שכם היושב בפנים ופחדו להיות אלה שגילו אותו לוגם יין.

מורה להתעמלות בבית-הספר הממלכתי “אלחאן”    🔗

ימים אחדים לאחר התיצבותי במטה המוג’הדין, הוזמנתי אל המותסריף של שכם. מזכירו של המושל הכניסני לחדרו. היה זה אולם רחב ידיים בקומה העליונה של הסאריה. רצפתו מכוסה שטיחים ובקצהו של שולחן-כתיבה רחב ממדים, ישב המותסריף, תחסין ביי. כשהתקרבתי אל השולחן, התרומם ממושבו אדם בעל קומה זקופה וגבוהה, עטור זקן אשורי שחור, לבוש חליפה שחורה, לראשו תרבוש אדום גבוה ופרח צפורן אדום תקוע בדש מעילו.

הגשתי למותסרף את המכתב המיועד לו מאת המפקד של החטיבה השמינית. כשסיים את הקריאה, צלצל בפעמון שעל שולחנו והמזכיר שישב בירכתי האולם, מהר אל המותסריף שהורה לו להזמין מיד את עומר אפנדי מנהל מחלקת החינוך של שכם.

כשבא עומר אפנדי, הציג המותסריף אותי בפניו ולכשהתישבנו מולו, הקריא באזנינו את ההוראה שקבל ממפקד החטיבה ה-8 לאמור: לפי פקודת אחמד ג’מאל פשה, וזיר הימיה והמפקד העליון של המחנה ה-4, יש למנות את המוכ“ז למורה לחינוך-גופני באחד מבתי-הספר הממלכתיים המוסלמים בשכם. עתה ביקש המותסרף לשמוע מפי מנהל החינוך באיזה בי”ס הוא מציע למנותני. מנהל החינוך הזכיר חמשה בתי-ספר ומהם הציע שמקום עבודתי יהיה בבית-הספר “אלחאן”, כי הוא הגדול בעיר, בן שבע כתות ולומדים בהן כ 250 תלמיד.

בו במקום אישר המותסריף את הצעת מנהל-החינוך בדבר מינויי והמזכיר נתבקש לכתוב הודעות על כך למנהל החינוך, למנהל ביה“ס “אלחאן” ולי. העתק מכל אלה יש לשלוח לואלי בבירות לאישור ולפרסום בעתון הרשמי הממשלתי. המינוי יכנס לתקפו ב15- ספטמבר 1915. ב- 15 ספטמבר ב-8 בבוקר הגעתי לבית-הספר בקרבת “החאן העירוני” ולכן כינויו “מכתאב אלחאן” (בי"ס החאן). בנין ביה”ס הוא גדול, בן שתי קומות, ללא חצר, פרט לרחבה מרוצפת עליה מתרוצצים התלמידים בטרם הכנסם לכיתות ובהפסקות.

מנהל ביה"ס שריף אפנדי, אדם בגיל העמידה, עטור זקן חום קצרצר ומרכיב משקפיים, קבלני בסבר פנים יפות. לדבריו לא היה מורה להתעמלות בבית-הספר עד-כה והוא שמח מאד על החידוש הזה. לאחר שיחה קצרה סיכמנו, כי את שעורי ההתעמלות אתן ארבע פעמים בשבוע (פרט לימי ששי ושבת) בשעות הבוקר מ-8 עד 10. ביום החמישי נקבעו שתי שעות אחר-הצהרים למשחקים רק לתלמידי הכיתות ה-6, 7 ו-8. שעורי ההתעמלות יבוצעו באולם הגדול שבקומה התחתונה המשמש מקום תפילה וריכוז התלמידים בימי גשם.

שעורי ההתעמלות התנהלו, על-ידי, כמתוכנן והתלמידים שמחו לקחת חלק בהם. את המשחקים ארגנתי בכל יום חמישי בשעות אחה"צ על מגרש פתוח רחב-ידים שהוכשר לפי הוראותי באחד השדות הסמוכים לבית-הספר. הכל התנהל כשורה, פרט למכשול אחד שכל מאמצי להתגבר עליו עלו בתוהו. התלמידים ברובם היו לובשים תלבושת מזרחית. כפתאנים ארוכים עד לקרסולים ומתחתם מכנסי-בד רחבים המתלבטים בין רגליהם כאלית כבשים. בקשותי ודרישותי מהתלמידים ללבוש בשעורי ההתעמלות מכנסים קצרים במקום מכנסי-השקיים הרחבים, לא הועילו. גם פניתו של המנהל להורים לא הועילה, התלמידים המשיכו להתעמל בתלבשותיהם המזרחיות.

המקרה הבלתי צפוי בא לעזרתי. יום אחד נקראתי אל המושל הצבאי שהודיעני, כי ג’מאל פשה הגדול עומד לבקר בשכם וברצונו לשתף את תלמידי בתי-הספר שבעיר בקבלת הפנים של הפשה. עלי הוא מטיל את ארגון הופעתם של התלמידים. כמובן שנעניתי ברצון לבקשתו ואף הצעתי לו כמה הצעות וביניהן הקמת שער-כבוד בכניסה הצפונית של העיר, כי הפשה מגיע מדרך ירושלים. ישתתפו בקבלת הפנים רק התלמידים הגדולים ויערכו בשתי שדרות משני צדי הדרך. אולם הדגשתי למושל, שהתלמידים חיבים ללבוש תלבושת אחידה. הצעותי נתקבלו ולמחרת היום הוזעקו חיטי העיר אל המושל ובנוכחותי קבע שהתלבושת האחידה תהיה: חולצה ומכנסים קצרים מבד ירוק. הבד הזה היה מצוי אצל הסוחרים. מנהלי בתי-הספר והמוכתארים (הזקנים של העיר) קבלו הוראה נמרצת מהמושל להודיע את פקודתו בדבר התלבושת האחידה לתלמידים לכל ההורים ולרכוש את התלבשות אצל החיטים בהקדם, והמסרבים צפויים לענשים חמורים. תוך עשרה ימים היו רוב התלמידים לבושים תלבושת אחידה מוכנים לקבל את פני ג’מאל פשה. אולם ברגע האחרון נתקבלה הודעה שהפשה דחה את מועד בקורו בשכם. אכזבה גדולה למושל ולנכבדי העיר והצלחה גדולה לי, מעתה באו התלמידים לשעורי-ההתעמלות לבושים במכנסים קצרים.

ראשו מותר, אבל לא שערו    🔗

בבית הספר “אלחאן” - בו הוריתי התעמלות - היתה פנימיה עבור תלמידים שלא מבני שכם. מנהל ביה"ס הטיל עלי את הפיקוח על תלמידי הפנימיה. הם התאכסנו בשני חדרים גדולים בקומה התחתונה של בית-הספר. תלמיד חדש שנתקבל לפנימיה, חייב היה בתספורת וברחיצה בבית-המרחץ וכמובן שהקפדתי מאד על כך.

באחד הימים הופיע לבית-הספר השיך של הבדואים משבט אל-זינאתי המהגורר בסביבת בית-שאן והביא את בנו בן ה-10, שנתקבל כתלמיד פנימי בבית-הספר. כמנהג הבדואים היה הנער מגודל שער ועטרת גדילים שחורים, מתולתלים וקלועים לצמות מפארת את ראשו. לאחר דברי הברכה והנימוסין בין השיך למנהל בית-הספר וביני, אמרתי לשיך שעליו לקחת את הנער אל הספר שיגלח את ראשו ואל בית-המרחץ בטרם יתקבל אל הפנימיה. שמע זאת השיך, קפץ על רגליו, תפש בידית החרב שהיתה צמודה למתניו וקרא: “שמעו נא המורים - ראשו של הנער מותר לכם, אבל לא שערו!” זאת אומרת שאסור לגלח את שערו של הנער. נאלצנו, אפוא, לותר על הגילוח והוסכם שהנער יחפוף את שער ראשו היטב בנפט ובמים חמים.

לימים - בערך 30 שנה לאחר המעשה בנער הבדואי הנ“ל - פנה אלי דוד תדהר (חברי מנוער) בבקשה לעזור לידידו ד”ר יצחק ויצמן, בעל בית-החרושת לגפרורים “נור” בעכו, בהשגת עצים לתעשית הגפרורים שלו. המדובר בעצי צפצפה הגדלים בערבת הירדן (הע’ור - גאון-הירדן) בקרבת גשר דמיה. באותם הימים, בשנת 1946, היה מצב הבטחון בא"י מתוח מאד ונסיעת יהודים לסביבה ערבית היתה כרוכה בסכנה רבה. ולכן דחיתי את בקשתו של חברי דוד, אולם הוא לא הרפה ממני. טלפנתי, אפוא, לשכם לראדי, בנו של חאג' נימר אלנבולסי, בעל המסבנה הגדולה ושאלתיו אם אוכל לבקרו בביתו בשכם. תשובתו היתה “אהלאן וסהלאן”, וכעבור שעתיים נפגשתי עמו בשכם. ספרתי לו בדבר עצי-הצפצפה והוחלט שאשאר ללון אותו הלילה אצלו ולמחרת בבקר נסע אל האמיר עבדאללה הקטן (להבדילו מאמיר עבדאללה שבמדינת הירדן) למאהל בסביבת גשר דאמיה ונבדוק את הענין.

למחרת יצאנו בשעות שלפני-הצהרים במכונית הפרטית של חאג' נימר אל גשר דאמיה. האמיר עבדאללה היה מידידיו האישיים של החאג' ושמח לקראת בנו בכורו ואורחו. לאחר שתית הקפה שמע האמיר מפי ראדי כי בא עם ידידו יוסף אפנדי אליקותלי, מנכבדי הנוצרים ביפו (ככה הציגני בפני האמיר) לקבל דוגמאות מעצי הצפצפה הגדלים בערבת הירדן. האמיר שלח את אחד מאנשיו שיכרתו ענפים אחדים מעצי הצפצפה והפציר בראדי ובי שנהיה אורחיו לארוחת-הצהרים.

בעוד אנו סועדים עם האמיר ושעטת פרסות סוסים עלתה באזנינו. כעבור דקות מספר הופיעו בפתח האוהל שיך בדואי ושני בני-לויה. האמיר עבדאללה קם לקראת השיך, חבקו ונשקו והושיבו לימינו. לאחר דברי-הברכה הצטרף השיך וחבריו לסעודה. בעודנו אוכלים, סקר השיך את המסובים, החליף דברי חיבה עם ראדי ואחר-כך נעץ עיניו בי. הביט והביט ולפתע התרומם ממושבו וקרא: “הרי זהו יוסף אפנדי היהודי, מורה ההתעמלות שלי בבית-הספר הממלכתי “אלחאן” בשכם, שרצה לגלח את מחלפות ראשי בהיותי נער בן-עשר!” לחץ את ידי וסיפר למארחנו האמיר ולכל המסובים את כל הפרשה. היה זה הנער הבדואי שספרתי עליו לעיל - וכיום הוא השיך סולטאן של ערב אלזינאתי.

השומרונים מספרים על עצמם    🔗

בתקופה ההיא מנתה עדת השומרונים כ-250 נפש. רובם מתגוררים בשכם ומעטים בטול כרם וביפו. כשלמדתי בבית-הספר עזרה ביפו, לימדתי שני אחים קטנים כמשפחת צדקה השומרונית עברית. בבואי לשכם בקרתי בשכונה השומרונית אצל משפחת צדקה, הכרתי את ראשי העדה, התידדתי עם רבים מהם והייתי מתארח אצלם לעתים קרובות. התענינתי בדברי ימיהם ואף רשמתי לי אותם.

השומרונים מתיחסים לשבטי יוסף ולוי. לדבריהם חל הפרוד ביניהם לבין שבטי ישראל האחרים, בימי עלי הכהן, אשר זנח את הר גריזים - הר הברכה שבשכם והשכין את ארון ה' בשילה. בני יוסף, אפרים ומנשה וחלק מבני לוי, נשארו נאמנים להר גריזים ולמזבח שהוקם עליו על-ידי יהושע בן נון. השומרונים נאמנים לתורת משה המקורית, כפי שהועתקה בידי אבישוע בן פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. ספר התורה הזה, כתוב בכתב עברי קדום, נשמר בבית הכנסת של השומרונים בשכם.

אחרי מותם של עלי הכהן ושני בניו, עברה הכהונה לשמואל שהמליך את שאול למלך על ישראל. מעשהו הראשון של שאול היה - מלחמה על בני יוסף ולוי שלא רצו לבוא לזבוח את זבחיהם לה' בשילה. הוא התנפל עליהם בחג הסכות, הרס את המזבח שעל הר גריזים והרג בהם הרג רב. בין ההרוגים היה גם כהנם הגדול שישי בן עוזי.

במשך שנים רבות נמנע מבני יוסף ולוי לחוג את חגיהם ולזבוח את זבחיהם בהר גריזים. כשמלך דוד בן ישי מבית-לחם על ישראל, ניסה בארי הכהן לשכנעו, כי לפי מצות משה ליהושע, יש להקים את היכל ה' על הר הברכה בשכם, אולם דוד החליט להקים את ההיכל בעיר יבוס (בבטוים של השומרונים - יאבס!) - היא ירושלים. כשכבש נבוכדנצר מלך בבל את ארץ-ישראל (בספר מלכים נאמר, כי שלמנאסר מלך אשור כבש את שומרון) והגלה את עמה בבלה, היו בין הגולים גם בני יוסף.

במקומם הושיב מלך בבל בשומרון בני עמים נכרים שלא ידעו את תורת ה' ולכן פקדה בצורת מתמדת את הארץ והאדמה לא נתנה את יבולה. תושבי שומרון החדשים התאוננו למלך בבל ובקשוהו שישאל את בני יוסף מה הסיבה שהגשמים אינם יורדים בשומרון? בני יוסף הסבירו למלך בבל, כי להם הר קדוש בשכם, עליו הם עולים לרגל בימי חגיהם ומקריבים קרבנות לאדוני אלוהי ישראל ואז יורדים הגשמים בעיתם והארץ נותנת את יבולה. דברים אלה של בני יוסף שיכנעו את מלך בבל ויתן פקודה להחזיר אותם מגלותם אל שכם. כשחזרו בני יוסף לשכם, הקימו מחדש היכל ומזבח בהר גריזים ואף התנפלו על יבוס והחריבו אותה ואת בית מקדשה. מעשה זה של השומרונים הגדיל את הפירוד ביניהם לבין היהודים. בתקופת שלטון הפרסים והרומאים בארץ התגברו היהודים ולחמו בשומרונים והרגו רבים מהם.

כשנכבשה ארץ-ישראל על-ידי המוסלמים, הכריחו הכובשים שומרונים רבים להתאסלם. השומרונים שלא התאסלמו חדלו לדבר עברית, שינו את שפותיהם ודבורם לערבית ואף הסתגלו לאורח חייהם של הערבים. אולם הוסיפו לשמור בהקפדה על השבת ומצוות התורה. השומרונים מקפידים למול את בניהם ביום השמיני להולדתם, חגים את חגיהם במועדים שנקבעו בתורת משה, אבל חגיהם אינם חלים במועד אחד עם חגי היהודים, כי בספירתם אין שנים מעוברות. הם מקימים את המצוות שבתורה ככתבן וכלשונן ונזהרים מאד בדיני טומאה. בימי חול מתפללים השומרונים שתי פעמים ביום וביום השבת מוסיפים תפילת צהרים וסיום. בתפילותיהם הם כורעים ומשתחווים ולפני התפילה רוחצים ידיהם ורגליהם כדרך המוסלמים.

השומרונים חוגגים את הפסח בי"ד ניסן כשהם עולים כולם, גדולים וקטנים, על הר גריזים כשהם לבושים בגדי-בד לבנים ונשארים על ההר במשך ימי החג. הם מעלים אתם ההרה שבעה כבשים תמימים (ללא כל מום!). בקרבת מזבח האבנים הם חופריס תנור עמוק ומרצפים אותו באבנים. עם ערב מתחילים בתפילה ובקריאת התורה ובהגיע המועד נותן הכהן הגדול אות ואז יזבחו את הכבשים במהירות הבזק. הכול עוסקים בהכנת הזבח, בניקויו ובמילוחו, מבעירים אש בתנור ומחממים אותו היטב, כל זה תוך תפילה ומזמורים.

החלב והפרשים של הכבשים מבערים על המזבח ואת הכבשים הנקיים תוקעים על כלונסאות עץ, מכניסים אותם לתוך התנור הלוהט ומכסים אותו באבנים. לאחר שכיסו את התנור ממשיכים בתפילה עד לחצות, אז יורידו את האבנים מעל התנור, יוציאו את הכבשים שנצלו היטב מהאש ויחלקו את בשרם בין המשפחות לאכילה. את שאריות הבשר והעצמות ישרפו בתנור. לנכרים (ללא שומרונים) אסורה אכילת הזבח.

בימי הפסח נוהגים גם המוסלמים תושבי שכם לעלות על הר גריזים לחזות בהקרבת הקרבנות של השומרונים וכן לבקר את קבר השיך ע’אנם שנמצא אף הוא על ההר. השיך ע’אנם, מספרים המוסלמים, נהרג בקרב נגד הצלבנים.

עיקרי האמונה של השומרונים, כפי שהסביר לי הכהן הגדול הם: אלוהים אחד ומשה נביאו. משה קבל את התורה מהאלוהים בהר סיני. הר גריזים הוא הר הברכה ולכן הוא קדוש. אינם מאמינים בנביאים פרט למשה וליהושע. מאמינים בשכר ועונש ביום הדין האחרון וכל אחד ישפט לפי מעשיו. מאמינים שעוד יבוא הגואל לעם ישראל ואלה סימני ההיכר שלו: מטה משה, לוחות הברית וצנצנת המן יביא עמדו. חובת התפילה לאלוהים חלה על כל השומרונים, אולם אין הנשים מתערבות בין הגברים. חובת הצום ביום הכפורים היא על הכול, גדול וקטן ואפילו אין מניקים את התינוקות –במשך עשרים וארבע שעות הצום. כל שומרוני חייב בתשלום מעשר לכהן ולעניי העדה. הנשים השומרוניות גלויות פנים, אולם הן רעולות פנים בצאתן לרחוב.

משפחה אנגלית-ערבית בשכם    🔗

בתי המיסיון האנגלי בשכם המוקפים גדר גבוהה הוחרמו על-ידי שלטונות הצבא. בבנין הראשי הפנימי השתכן המושל הצבאי עם לשכת הגיוס שתחת פקוחו. הבנין היותר קטן נמסר למטה המוג’הדין, רק הכנסיה שבחלק הדרומי של החצר נשארה לרשות העדה הערבית-הפרוטסטנטית, שערכה בה את תפילותיה בימי ראשון וחגים. בצד שער הכניסה ישנו בית קטן ובו מתגורר אבו-ג’יריאס, ערבי-נוצרי ששמש בעבר שומר של החברה המיסיונרית האנגלית והממשיך גם עתה לטפל בנקיון הכנסיה וחצר המיסיון.

התידדתי עם השומר הזקן ומדי בוקר היה מביא לי לחדרי כוס חלב חם ואני הייתי מעניק לו מדי פעם בפעם קמח, עדשים או בורגול ממנת הצבא שלי. בערבים שהייתי נשאר בחדרי, היה אבו ג’יריאס נכנס אלי, מתישב על אחד השרפרפים והיינו משוחחים.

ביום ראשון אחד הצצתי מתוך סקרנות בכנסיה ואבו-ג’ריאס הציגני בפני הכומר הפרוטסטנטי אבו-חנא. לאחר התפילה בקרני הכומר בחדרי, מזגתי לו כוס קפה, שתינו והחלפנו דברי-נמוסין. מאז היה אבו-חנא נפגש אתי לעתים קרובות. ממנו נודע לי, כי הוא יליד רמאללה שקבל את חנוכו במיסיון האנגלי בירושלים ובבירות והוא מכהן ככהן של העדה הערבית-פרוטסטנטית מאז נפטר קודמו לפני שנים אחדות. עדתו אינה גדולה, אבל טובה. הם אינם עשירים ברכוש, אבל עשירים ברוח ודבקים באמונתם. בעדתו נמצאת גם משפחה ערבית-אנגלית. זאת היא משפחתו של הכומר ק' שנפטר. אלמנתו היא אנגליה ולה שלושה בנים ובת וקבלה רשות מהשלטונות התורכיים להשאר לגור בשכם, למרות היותם נתיני האויב.

כששאלתי את אבו-ג’ריאס על דבר משפחת ק‘, סיפר לי, כי אבי המשפחה הכומר הפרוטסטנטי ק’, היה בן כפרו. בהיותו בן 18 הציל תיר אנגלי אחד מידי ליסטים ערבי. האנגלי לקחו עמו לאנגליה ודאג לחינוכו ולפרנסתו עד שסיים את למודיו ונתמנה כהן-דת, נשא לאשה את בת האנגלי וקבל תפקיד בעדה הפרוטסטנטית בשכם. הוא היה מנהיג רוחני טוב לעדתו. לפני שנים אחדות חלה ומת. אלמנתו וילדיו מתפרנסים מעזבון גדול ממשפחתם באנגליה.

ימים אחדים לאחר שיחתי עם אבו-ג’יריאס, בא ללשכתי במטה המוג’הדין נער בהיר פנים ושער כבן 13 לבוש מכנסים קצרים ואמר לי כי הוא הבן הצעיר של משפחת ק' וכי אמו מזמינה אותי לבקר בביתם ואם אני מסכים, אז הוא יבוא בשעה 4:30 אחה"צ להראות לי את ביתם. הסכמתי ובשעה הקבועה הגיע הנער ונלך לביתם. בדרך אמר לי הנער, כי עד כה לא ראה יהודי והוא שמח לראות אותי דומה לכל האנשים האחרים.

בית משפחת ק' בן שתי קומות מוקף בגדר אבנים גבוהה. בכניסה הקדמית גינה קטנה נאה, בה עצים אחדים והרבה פרחים. נכנסתי הביתה וגב' ק‘, אשה גבוהה ורזה ושערותיה שיבה, קבלה אותי בבת-צחוק עליזה וברכה אנגלית בפיה, הובילתני לתוך אולם שרצפתו מכוסה בשטיחים והושיבתני אל השולחן והתישבה למולי. ישבנו והחלפנו דברי ברכה בערבית. בינתים נכנסו לאולם שלושת הבנים והתישבו אף הם סביב השולחן. אחריהם הופיעה נערה כבת 16, זקופת קומה, עיניה תכלת ושערה ערמוני קלוע בצמה עבותה ובידיה טס נחושת ועליו קומקום מהביל, כוסות ועוגה. גברת ק’ מזגה תה לכוסות, פרסה את העוגה והגישה ריבת-תאנים במקום סוכר שלא היה בנמצא באותס הימים. שתינו את התה וגב' ק' ניהלה את השיחה בערבית.

ספרתי להם, כי שמי יוסף ואני משרת בצבא במטה המוג’הדין בשכם ונוסף לזה הנני מורה להתעמלות בבית הספר הממלכתי המקומי. שמעתי מפיו של הקסיס (הכומר) אבו-חנא דברים טובים על משפחתם ואני שמח לבקר בביתם. לבסוף הוספתי, כי אני יהודי מיפו, ללא קרניים או זנב, כפי שחשב בנם הקטן, שאמר לי שלא ראה לפני כן יהודי אף פעם בחייו. כולם צחקו צחוק גדול והגב' הצטדקה ואמרה, כי אמנם הילדים שלה טרם נפגשו ביהודים, כי אין כאלה בשכם, אולם היא עצמה הכירה יהודים באנגליה ואין לה דעות רעות על היהודים. והוסיפה ששמעה מאבו-חנא כי הנני צעיר פיקח ומענין והיא תשמח לראותני בביתה לעתים קרובות.

נסיון ל“נצרני” שלא הצליח    🔗

לאחר בקורי הראשון אצל משפחת ק' הוספתי לבקר אצלם לעתים קרובות. הגב' ק' היא ידידותית מאד והכתירה אותי בשם “הולי ג’וזף”, כשמו של יוסף, ארוסה של הבתולה מרים, אמו של ישו הנוצרי.

בנם הבינוני של משפחת ק' - בן גילי - היה מבקרני בחדרי. היינו משוחחים ומספרים איש לרעהו על הא ועל דא. הבן הקטן של משפחת ק' היה מביא לי בימי ראשון בשעות הבוקר, כשכל המשפחה היתה הולכת להתפלל לכנסיה שבחצר מגורי, “מטעמים” של אמא. פעם היו אלה עוגיות, פעם אחרת פשטידת-בשר או זיתים כבושים וכיוצא בזה. אמנו מחבבת אותך מאד, היה אומר לי במסרו לי את המטעמים. פעמים אחדות הזמינה אותי הגברת ק' להלוות אל המשפחה לתפילה בכנסיה ואח|"כ לארוחת- צהרים.

עם גבור הידידות ביני למשפחת ק‘, הרבה גם הכומר אבו-חנא להפגש אתי. בפגישותינו היה מהלל את משפחת ק’, את יחוסה האנגלי של הגב' ק' ועושר משפחתה. כן היה מרבה לדבר אתי בעניני אמונה ודת, בעיקר רצה לשכנעני שישו הנוצרי הנהו ה“משיח” מבית דוד שנביאי ישראל בשרו את בואו בכתבי-הקודש. פעם הרחיק לכת וסיפר לי, כי גב' ק' בקשה ממנו שיסביר לי את תורת הנצרות למען אוכח בצדקתה וכי היא תשמח לעזור לי, בהגמר המלחמה, לנסוע לאנגליה להשתלמות לשם קידום עתידי.

אני לא התוכחתי עמו רק הקשבתי לדבריו, אולם כשנוכחתי לדעת, כי מנסים לקרבני לנצרות, החלטתי לשים קץ לנסיון הזה. באחת השיחות של אבו-חנא אתי, בקשתי ממנו, כי יציין לי את ההוכחות בכתבי-הקודש בדבר “משיחיותו” של ישו, למען אוכל לעיין בהן. קבלתי ממנו רשימת פסוקים מהנביאים והבטחתי לו להכין את חוות דעתי עליהם בכתב. הקדשתי את כל זמני הפנוי במשך חודש ימים בקריאה בנביאים ובברית-החדשה וכשנפגשנו לאחר מכן הקראתי לו את תוצאות מחקרי.

א. ישו לא היה מבית דוד ובאוונגליונים של השליחים מתי ולוקס מדובר על יחוסו של יוסף ארוסה של מרים, אמו של ישוע, לבית דוד, אבל יוסף לא היה אביו של ישוע. מרים, אם ישוע, לא היתה מבית דוד, כי אם מבית אהרון הכהן. זה מוכח מדברי לוקס שמספר על הכהן זכריה ממשמרת אביה, שאשתו אלישבע שאף היא מבנות אהרון הכהן. לוקס מספר שהמלאך גבריאל ניגלה לבתולה מרים, שהיתה מאורשת לאיש אשר שמו יוסף מבית דוד בנצרת ובישר לה שתלד בן ושמו יהיה ישוע וכשמרים שאלה את המלאך: “איך תהיה זאת ואני אינני יודעת איש”? ענה לה המלאך, כי לא יפלא מאלוהים דבר והוכחה לכר שאלישבע (מבנות הכוהנים) “קרובתך” שהיתה עקרה הרתה בן בזקנותה. מכאן הוכחה שמרים היתה “קרובתה” של אלישבע, היתה ממשפחת כהנים ולא מבית דוד, כי לו היתה למרים קרבה לבית דוד, היו “השליחים” מדגישים באוונגליונים שלהם את הקרבה הזאת.

ב. באשר לנבואת ישעיה (פרק ז, פסוק י"ד) “הנה העלמה הרה ויולדת בן וקורא שמו עמנואל” - “העלמה” וכן “הנערה” מובנן בעברית אשה צעירה. דברי הנביא היו מכוונים ל“עלמה” - אשתו הצעירה של המלך אחז (הסבר זה שמעתי מפי אבי ז"ל). למלה העברית “בתולה” ישנו מובן ברור והוא לאשה ש“בתוליה” שלמים וטרם נפגעו. אילו רצה הנביא לנבא על בן שיולד לאשה שלא “ידעה” איש, היה אומר “הנה הבתולה הרה ויולדת בן”. ולמה קרא הנביא ל“בן” שיולד “עמנואל” ולא “ישוע”? - כי דבריו לא נתכוונו לישוע.

ג. ישוע היה יהודי מבטן ומלידה ודבק בדתו היהודית, בעמו היהודי ובמולדתו ארץ- ישראל. רק תלמידיו וכותבי האוונגליונים עשוהו ל“בן אלוהים”. ישוע עצמו (ראה מתי פרק ה' פסוק י') הצהיר: “אל תחשבו כי באתי להפר את התורה או את דברי הנביאים, לא באתי להפר, כי אם למלאות. כי אמן אומר אני לכם עד כי יעברו השמים והארץ, לא תעבור יוד אחת או קוץ אחד מן התורה עד אשר יעשה הכל”. ועל השאלה “מה ראשית מצוות התורה?” ענה ישוע: “הראשונה היא - שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד!” (ראה מרקוס י"ב - פסוקים 29, 30). ישוע עצמו האמין ב“אלוהים אחד”.

ד. ישוע הטיף לחסד, לרחמים, לסליחה ומחילה, אולם הנוצרים עשו את דבריו פלסתר. זה מאות בשנים שהנוצרים מענים, רוצחים והורגים יהודים, את בני עמו של ישוע והיכן הרחמים והסליחה שישו והברית החדשה מטיפים לנוצרים?!

ובעל פה אמרתי לו לאבו-חנא: אני נולדתי יהודי, אמנם אינני שומר מצוות, אבל אני מאמין באמונה שלמה בדברי הנביאים ובעתידו הטוב של עם ישראל. אני לא אבגוד בעמי ואמיר את דתי למרות השנאה והסבל הפוקדים אותנו.

לאחר שיחה חותכת זו, חדל אבו-חנא לדבר אתי על עניני דת ואף פגישותינו התמעטו. יחסי עם משפחת ק' לא נפגמו. גב' ק' היתה ממשיכה להזמינני לביתה ולשלוח לי מנחותיה, למרות שתכניותיה ל“עתידי” נכשלו.

מתן בסתר    🔗

כשנכנסה המלחמה לשנתה השלישית גדל הרעב בארץ. התושבים אכלו לחם קלוקל (תערובת שעורה ודורה) ומחיר החיטה האמיר וניתן להשיגה בקושי בחורן ובגליל במחיר מופרז ורק תמורת מטבעות זהב.

היה זה בשלהי הקיץ 1916. בבוקר אחד הגיע לחדרי שליח של שוכרי השומרוני שבקשני לבוא אליו אל מחסני-הצבא שבקרבת בלאטה בשכם, כי דבר דחוף לו אלי. בקשתי מאחד החילים שיביאו לי סוס-מאוכף מאורוות המפקד ויצאתי אל מחסני-הצבא. שם נודע לי מפי שוכרי, כי הז’נדרמריה עצרה שלוש עגלות טעונות חיטה הנהוגות בידי עגלונים יהודים המיועדות ליפו. שומרוני אחד העובד במחסני-הצבא במסעודיה הביא לו פתק כתוב עברית (אשורית) מהעגלונים,שהשביעו אותו שימסור את הפתק רק לידי יהודי. קראתי את הפתק ובו היה כתוב: “החיטה נרכשה על-ידי דוד שטרן מתל- אביב עבור “הועד להקלת המשבר”, הרשיון נמצא אצל דוד שטרן, נא לעזור לנו לשחרר את שלוש עגלות-החיטה” (החתימה לא ברורה).

חזרתי לחדרי והרהרתי בדבר וכיצד אוכל לעזור לעגלונים היהודים. עודני שקוע בהרהורי אלה וז’נדרם בא והזמינני אל מחמוד נדים אפנדי מפקד הז’נדרמריה בשכם.

עם מחמוד נדים ממשפחת בורנו שבעזה, הייתי בידידות רבה, יחד היינו מבלים את הערבים בבתי-הקפה ודרכי אף השיג יין ואראק מהשומרונים, שפחדו למכרו למוסלמים. כשהגעתי למשרדו הניח לפני נירות אחדים כתובים עברית וספר לי, את דבר מעצרם של עגלונים יהודים המובילים חיטה מטבריה ליפו וכי הנירות האלה נמצאו אתם ובקשני לתרגם לו את תוכנם. היו אלה מכתבים אל דוד שטרן מסוכניו בגליל בצרוף קבלות והודעה כי יש לשלם לעגלונים את שכרם, כפי שנקבע בבקורו האחרון של שטרן בסג’רה. תרגמתי לו את תוכן הנירות בערבית ואשרתי בחתימתי ובחותמי כ“צנזור” את התרגום. ספרתי למחמוד נדים, כי הנני מכיר אישית את האיש שטרן שהנהו אדם ישר ונאמן לשלטון העותומאני והנני ממליץ לשחרר את העגלונים ומטענם ולאפשר להם להמשיך את דרכם ליפו. אולם מחמוד לא יכול לעשות דבר, כי בינתים קבל המושל- הצבאי של שכם הודעה בדבר תפיסת החיטה ועתה רק לו הסמכות לשחרר את החיטה ואת העגלונים.

המושל הצבאי מורג' אן ביי, היה תורכי נוקשה בגיל העמידה, קפדן ואינו ניתן לשכנוע וביחוד כשמטען גדול של חיטה הגיע אליו בהסח הדעת. בקשתי ממחמוד שבינתים יתן הוראה לשמור את עגלות החיטה במחסן הצבאי במסעודיה, לבל יהין איש לגעת בהן ובמטענן. אני אתלגרף לבעל החיטה שיבוא לשכם ועד בואו נטכס עצה ונמצא תחבולה כיצד לשחרר את החיטה.

תלגרפתי למר בצלאל יפה לתל-אביב (דוד שטרן עבד במשרדו): “אדון מתן-בסתר- מודיע שהעגלות נעצרו בדרך. על דוד שטרן להביא את הרשיון לשכם”. כעבור יומיים הגיעו לשכם דוד שטרן וישראל זייגר מראשון-לציון. הם באו לחדרי בבוקר השכם מיד לאחר רידתם מהדיליג’אנס. את הכתובת שלי השיגו אצל חברי דוד תדהר ונוסף לכך כל אנשי שכם היו מפנים כל יהודי זר שבא לשכם, אלי. יצאתי אתם אל בית-הקפה ושם נתברר לי, כי הרשיון שבידי שטרן הוא על שמו של ישראל זייגר, חבר הועדה הכללית (ערבים ויהודים) לחלוקת מזון לתושבים שנתמנתה על-ידי השלטונות בפקודת מפקד המחנה הרביעי ג’מאל פשה. ברשיון נאמר: “המוכ”ז ישראל זייגר, המוכתאר של עיון- קרא (ראשון-לציון), מעביר מזון חיטה, שעורה ודורה עבור הועדה-הכללית בנפת יפו ולכן אין למנוע או לעצור את מטעניו וזאת בפקודתו המפורשת של מפקד המחנה הרביעי אחמד ג’מאל פשה. תוקף הרשיון לששה חדשים מהתאריך הנקוב". התאריך הנקוב של הרשיון היה 1332/1/1 ואנו עתה בחודש השמיני, תוקפו של הרשיון פג לפני חדשיים.

לקחתי את הרשיון מידי זייגר וחזרתי ללשכת המטה של המוג' הדין. השעה היתה מוקדמת, אבל סאמי אפנדי עבד-אלהאדי - הבאש-כאתב (הכותב הראשי) כבר היה רכון על מכתבתו. ספרתי לו בדבר עגלות החיטה העצורות במסעודיה והראתי לו את הרשיון שפג תקפו. סאמי הרהר דקות מספר ואמר לי שהוא יגש מיד אל חברו הבאש-כאתב של המושל-הצבאי מורג' אן ביי ויועץ אתו בדבר. לאחר שעה קלה חזר סאמי ואמר לי, 20 לירות-תורכיות נייר ושני בקבוקים אראק והרשיון יהיה בה-תוקף.

זייגר ושטרן קבלו את דברי סאמי בשמחה רבה. שני בקבוקים אראק תוצרת-בית שומרונית הביא שוכרי השומרוני תמורת 10 לירות וסאמי קבלם בחבילה ארוזה יפה עם תוספת של 20 לירות ניר כשהביא לנו את הרשיון, כשנועדנו ארבעתנו בארוחת- צהרים במסעדת סמעאן. תקון התאריך של הרשיון נעשה ללא דופי. למספר 1 (החודש הראשון) הערבי נוספה נקודה קטנה, ותוקפו הוארך לעוד חודשיים. זייגר ושטרן התיצבו לפני המושל הצבאי. מורג’אן ביי קצר-הראיה, בדק את הרשיון, מצאו תקין ומסר לזייגר הוראה בכתב לשחרר את העגלות ומטענן ובו ביום יצאו שטרן וזייגר עם העגלונים לדרכם ליפו.

הארץ הזאת “עברה” בני ישראל ו“עתידה” בני ישראל    🔗

חיידר ביי טוקן, ציר בית הנבחרים התורכי, הנהו מנכבדי שכם וממשכילה. ל“סלאמליך” (אולם האורחים) שלו יצא מוניטין כמקום מפגש למשכילים. חוג המשכילים בשכם היה לא גדול וחיידר ביי היה מזמינם לטרקלינו מדי פעם בפעם, ביחוד כשמזדמן “משכיל” אורח מהחוץ. הזדמנות כזאת אין חיידר ביי מחמיץ. הוא מזמין את האורח ובורר מבין חוג המשכילים את אלה שהוא מוצא אותם מתאימים לשיחה עם האורח.

את חיידר ביי הכרתי כבר בימים הראשונים לבואי לשכם כשביקר בלשכת מפקדי סלאח-אלדין ביי. באותם החדשים הראשונים שמשתי נושא לסקרנים, כי הייתי היהודי היחיד בעיר, לבוש מדי צבא ומורה בבית-הספר. יהודים, פרט לשומרונים, היו נדירים מאד, בשכם. בעבר הרחוק חיו בה מספר משפחות יהודיות, אולם הן לא החזיקו מעמד בקרב המוסלמים השמרנים, הם נעלמו ורק קברים אחדים בירכתי ההר עדים לעברם.

חודש לאחר שהותי בשכם הצלחתי לפתות שען יהודי שיבקר שתי פעמים בחודש בשכם וכן המלצתי על מכונאי מומחה למנועים בשם ויסמן שהביא את משפחתו והשתקע בשכם במשך שנה שלמה. רבים התענינו בי, שוחחו אתי, שאלו שאלות, קבלו תשובות ונוכתו לדעת, כי יהודי הנהו ככל האדם.

ב“סלאמליך” של חיידר ביי בקרתי שתי פעמים עם המפקד שלי והכרתי את “המשכילים” של שכם, רובם מוסלמים ושנים-שלושה נוצרים. לשומרונים לא היה כל יצוג. הקשיש ביניהם היה שיך אבו-טאה, אדם נשוא פנים, גבה קומה, עור פניו בהיר, עיניו גדולות ופקחות, זקנו גדול ושיבה זרקה בו. הוא היה ממעט בדיבור, אבל דבריו המעטים היו מקובלים על הכל.

באחד מימי החורף בשעות הבוקר בצאתי ממטה המוג' הדין פגשני חיידר ביי והזמינני לבקרו בערב אותו היום. לדבריו יהיה בין אורחיו אחד יפואי. כשהגעתי בערב ל“סלאמליך” היו בו כתריסר מבני שכם ובראשם השיך אבו-טאה, כולם מסבים על גבי כרים וכסתות שעל השטיחים שבירכתי האולם. ברכתי את המסובים בקידה ובהנפת יד אל מצחי ולבי והתישבתי על אחד הכרים. הנער המשרת חילק נרגילות וסיגריות למעשנים, סוכריות וממתקים ללא מעשנים וקפה לכולם. סקרתי את הנוכחים וגיליתי את ה“יפואי” - היה זה עיסא דאוד אלעיסא בעל העתון “פלסטין” - הוא ישב בקרבתו של המארח חיידי ביי. עתון זה שיצא לאור לעתים לא-קבועות ביפו, היה “עוין” ומתקיף בהתמדה את היהודים ואת “הציונות”.

לאחר שחיידר ביי החליף דברי נימוסין עם הנוכחים, הציג את אורחו מיפו כעתונאי בעל עט מהיר כתיבה, סגנון ערבי מצוין ואדם רחב אופקים. על שאלת המארח מדוע אין העתון מופיע יום-יום ומתאחר לפעמים עד כדי פעם בחודש, החל עיסא להתנצל על כך והסביר, כי המצב הכלכלי הקשה השולט בארץ בכלל וביפו בפרט, גרם לאי-הופעה סדירה של עתונו. נוסף לכך הנייר, הצבע וחלקי החילוף של מכונות ההדפסה התייקרו.

תפוצת העתון אף היא אינה קלה בימים האלה ולכן הפסדיו גדלים. רק אהבת המולדת שלו (של העורך) ונאמנותו לשלטון העותומני מונעים ממנו את סגירת העתון. למרות כל הקשיים והמכשולים הוא ממשיך ללחום את מלחמת העם ולהתריע על “הסכנה הציונית”.

היהודים אינם מרגישים את מצב המלחמה, אניות אמריקאיות מביאות עבורם קמח וזהב. (היהודים) ממשיכים לרכוש את קרקעות הערבים ומקימים עליהן את המושבות שלהם. עיסא אלעיסא הפסיק, רגע, את דבריו והוציא מכיסו גליון של עתונו “פלסטין” והקריא באזני הנוכחים מאמר שכתב לאחרונה בגנות ה“ציונות”. במאמרו זה, הוא מגלה, כי הד“ר הרצל ראש הציונים ניהל מו”מ עם הסולטאן עבד-אלחמיד לרכישת אדמות “הג’יפתליק” בבית-שאן ואת כל אדמות הממשלה האחרות. מטרת הציונים היא לישב את הארץ הזאת ביהודים ולהקים מחדש את ממלכת דוד ושלמה.

כשסיים עיסא את קריאת מאמרו הוסיף דברי שבח לחיידר ביי והשתתק. המסובים המשיכו בעישון הנרגילות והסיגריות ובלגימת הקפה. חיידר ביי החליף דברים אחדים עם שיך אבו-טאה ואחר-כך פנה אלי באמרו - יוסף אפנדי, הן שמעת את דבריו של בן עירך היפואי היש ברצונך לאשר אותם?

צר לי מאד, כבוד הביי, כי לא אוכל לאשר אפילו מלה אחת מדבריו של עיסא אפנדי. ואבקש את סליחתך וסליחת אורחיך הנכבדים, כי אני הצעיר שביניכם אאלץ להזים דברי גדול ממני בשנים. ראשית עלי להעיר על דבריו שבעל-פה. אנחנו היהודים ותיקים כחדשים מרגישים את מצב המלחמה ככל שאר תושבי הארץ. כולנו נאמנים לממשלה העותומנית העליונה. למרות מספרנו הקטן בערים ירושלים ויפו, התגייסו מאות צעירים יהודים לצבא ומשרתים בו כטוראים וכקצינים בכל החזיתות. מצבנו הכלכלי אינו נבדל ממצבם הכלכלי של כל התושבים. הארבה עשה שמות בנטיעות וביבול ואנו נלחמנו בו ואף לימדנו את הפלחים כיצד להלחם בו. נכון הוא, כי העדה היהודית מאורגנת יותר טוב ודואגת לכל חבריה וקשרינו עם אחינו היהודים באמריקה ובשאר הארצות הם חזקים ולכן באו לעזרתנו בכסף ובמזון. אולם את הקמח שהגיע עבורנו באניות האמריקאיות חלקנו לא רק בין היהודים, כי אם גם בין המוסלמים והנוצרים ואף תרמנו סכומי כסף גדולים לעניי כל העדות שבירושלים ויפו.

באשר לקרקעות שהיהודים רוכשים בארץ הזאת למען התישב עליהן ולעבדן, הרי זאת היא זכותם הטבעית. הארץ הזאת היא מולדת העם היהודי מאז הועידה האלוהים בבריתו עם אברהם אבינו. הארץ הזאת היתה בעבר ארץ זבת חלב ודבש, עד שבאו היונים והרומאים מאירופה, כבשוה והחריבוה. מאות אלפים יהודים נהרגו בארץ הזאת בהלחמם במשך מאות שנים נגד כובשי ארצם. כל שעל אדמה בארץ הזו ספוג דם היהודים הרב שנשפך עליה. עתה שוממה הארץ וריקה, בעבר חיו בה מיליוני יהודים, כעת מספר כל תושביה אינו מגיע אפילו למיליון אחד. היהודים גורשו מארצם על-ידי הרומאים, אבל אף פעם לא ויתרו עליה. יהודים בכל רחבי העולם מתפללים שלוש פעמים ביום לאלוהים, כי יחזירם לציון - הלא היא ירושלים, ולכן כל היהודים הם “ציונים”. וכשם שאי-אפשר להעלות על הדעת שמי שהוא יכול למנוע מערבי שהיה חי שנים רבות בנכר לחזור לחג’אז, לעיראק, לסוריה או למצרים, כן אין להעלות על הדעת למנוע מבני ישראל לחזור לארצם - ארץ-ישראל ולבנות את חורבותיה. הארץ עניה ודלה, אדמתה סלעים, טרשים וביצות. מימיה מעטים, עציה נכרתו, תושביה וביחוד בכפרים חולים. היהודים החדשים שהחלו לבוא הנה רכשו בכסף מלא אדמות חול וביצות, יבשו את הביצות וזיבלו את החולות, הקימו ישובים ונטעו פרדסים וגנים, הקימו בתי-ספר ובתי-חולים. שכניהם הפלחים ואף בני העיר נהנים מהעבודה שהם עובדים עבור היהודים, ילדיהם לומדים גם בבתי-ספר הטובים של היהודים וחוליהם מתרפאים בבתי-החולים ואצל הרופאים של היהודים. נתפלל כולנו שהמלחמה תגמר במהרה בנצחונה של ממשלתנו העותומנית ויבוא השלום בעולם וכולנו יחד נמשיך להפרות, את אדמות הארץ הזאת לטובת כל העדות החיות בה ללא הבדל גזע ודת.

סיימתי את דברי. מפקדי סלאח-אלדין ביי - תורכי שנולד בדמשק - היה הראשון שטפח על שכמי וקרא: אפארם יוסף אפנדי! אליו נלוו גם אחרים והגדיל לעשות השיך אבו-טאה. הוא קם ממושבו פנה אלי ואמר: “לא חוול ולא קוות אלא באללה אלעלי אלעזים” (אין חיל ואין כח, אלא באלוהים הגדול והעצום), אמנם הארץ הזאת ה“עבר” שלה בני-ישראל וה“עתיד” שלה בני-ישראל".

ידידי ג’מאל-אלדין עומד בשידוכים    🔗

לג’מאל-אלדין מלאו 20 שנה. כבן למשפחה עשירה ורבת ההשפעה הצליח ששרותו בצבא הסולטן יהיה בשכם. אחד מקרוביו ממלא תפקיד חשוב בלשכת הגיוס וסדר לג’מאל תפקיד במטה המוג’הדין. הוא מגיע ללשכתנו בשעה 9 בבוקר ועוזב אותה ב-1 אחה"צ. עבודתו אינה מוגדרת, הוא חביב על כולנו וביחוד על מפקדנו סלאח-אלדין בק. אחד מתפקידיו הנכבדים של ג’מאל הוא, ללוות את המפקד בכל ימי ששי לתפילות במסגד.

ג’מאל עצמו אינו דתי ואף עובר בסתר על מצוות האיסלאם. הוא בן יחיד לאביו הסוחר ואח לארבע אחיות. קומתו ממוצעת ותמירה, עור פניו חלק ובהיר ועיניו שחורות. השכלתו תיכונית ויש לו ידיעה טובה בשפה התורכית, מצטיין בערבית ואף כותב בה שירים. ערב פרוץ המלחמה התכונן לנסוע לאיסטנבול ללמוד משפטים.

כבר בראשית בואי לשכם התידדנו. לעתים קרובות היה מבקרני בחדרי שבבניני המיסיון האנגלי ובערבים היינו הולכים יחדיו ל" סהור" (לבלות את הערב) בבתי הקפה שבעיר. בשיחותיו עמי אהב לשמוע על אורח החיים של הנוער ביפו ובתל-אביב, כי הנוער בשכם היה נתון תחת השגחה קפדנית של הורים ומורים שמרנים. נערות, פרט לאחיותיו, לא הכיר ג’מאל, כמו כל הנערים בני גילו, ולכן רבו בקרב הנוער השכמי מקרי-אהבה חד-מיניים. הבחורים המבוגרים, שטרם התחתנו, היו מתאהבים בנערים צעירים שלחייהם הוורודות טרם צימחו שער. והולכי רכיל סיפרו, כי ראו את ג’מאל הולך לבית-המרחץ בשעות הבוקר המוקדמרת עם נער פלוני. החטא הזה לא היה גדול, כי משכב-הזכר היה נפוץ בשכם.

בערב אחד בא ג’מאל לחדרי ובידו קופסה מלאה בקלאווה (מאפה מתוק), ובשורה מרנינה בפיו, הוא עומד בשידוכים זה ששה חדשים וההורים משני הצדדים כבר באו לידי הסכם. הראית את הנערה והדברת איתה? שאלתיו. לא, הוא אומר, לא ראיתיה וכמובן שלא דיברתי איתה, אולם לפי תאורי אמי ואחיותי, היא יפיפיה. זה חדשים אחדים, ממשיך ג’מאל לספר, מבקרות אמי ושתי אחיותי הבכירות הנשואות אצל משפחות נכבדות שבעיר שלהן בנות שהגיעו לפרקן. הן מיינו את הנאות שבהן ומתוכן בחרו עבורי את היפה ביותר. ראשית בדקו את מצבן הכלכלי של המשפחות ויחוסן ואחר כך החלו בבקורים בבתי הבנות. הבקורים היו בהסכמת הורי הבנות וניתנה לאמי ואחיותי ההזדמנות לראות את הבנות בעבודתן במטבח, בכביסה, בנקוי-הבית, בהגשת כיבוד לאורחים, את תלבשותיהן, תכשיטיהן, מצעדן ותנועותיהן. שש בנות נאות עמדו במבחן של אמי ואחיותי בכל הדרגות. המבחן היסודי האחרון נעשה בבית-המרחץ. אמי ואחיותי נלוו לכל אחת מהבנות לבית-המרחץ ושם נבדקו כשהן ערומות אם אין כל מום בגופן. מששו את שערן אם הוא רך, הריחו את אזניהן, פיהן, בתי-שחין ואת זיעתן, בדקו את בנין גופן, תנוחתן ומצעדן, לא פסחו על בדיקת בגדיהן התחתונים והעליונים ולבסוף הביאו את תאורן המלא של הבנות לידיעת האב והבן.

מתוך שש הבנות שעברו בדיקה קפדנית בבית המרחץ, נפסלו חמש. האחת בגלל כתם לידה על אחד משדיה, השניה בגלל יבלת על ירכה, לשלישית היו רגלים שמנות וקצרות, לרביעית ריח לא נעים נדף מפיה והחמישית - מצעדה היה כבד, כי כפות רגליה היו שטוחות. הבחירה נפלה על ה“שישית”, והיא בת 17. ג’מאל-אלדין חיבר שיר בערבית בו הוא מתאר את דמות הנערה שעוצבה על-ידו לפי תאורי אמו ואחיותיו.

שעה ארוכה עבדנו על תרגום השיר לעברית וזהו הנוסח שרשמתי ביומני: “פניה כפני הירח בליל הארבעה-עשר (לחודש), כמראה מלוטשת, מעוטרת תלתלי שיער שחור מבריק; שתי גבותיה - שתי קשתות, כאילו שורטטו וצובעו בידי אמן ועיניה - עיני אילה - ירוקות. אפה כחודו של סייף ונחיריה רוטטים כנחירי סוסה אצילה. פיה כחותם מתוק ובו מבריקות שיניה השלמות כמחרוזת פנינים צחורות. שפתיה האדומות מלאות ונוטפות דבש. לשונה חלקלקה ומהירת-מענה. צוארה שיש חלק נטוי, רוכב על חזה לבן וממנו מזדקרים שני שדיים מוצקים כשני רימונים. כתפיה עגולות ומרופדות ולהן שתי זרועות ארוכות ורכות ובקצותיהן שתי כפות ידים עדינות. בטנה שטוחה, שרועה בין מתנים צרות. גבה תמיר וחלק ולה עכוז נהדר המבותר לשתי עגבות חמודות המרופדות היטב. שיפולי בטנה מכוסים בפלומת משי רכה המסתירים בצנעה רבה בין חמוקי ירכיה הבשלות את מקור החיים והאהבה. קומתה בינונית, גמישה ותמירה, נישאת בגאוה על רגלים ארוכות, שכפותיהן קטנות ונחמדות. השבח לאל עליון על יצירה מושלמת ומתוקה כזאת.”

ג’מאל ידידי, אמרתי לו, הלא תצלם אותה ותראה לי את תמונתה?! אסור לצלם את בנותינו ואת נשותינו ולהראות את תצלומיהן לזרים - פסק ג’מאל. ומה בדבר המוהר, הוספתי לשאול. לזאת, ענה לי ג’מאל, דאג אבי הסוחר. במו"מ עם הורי הנערה, הוסכם כי אחותי הקטנה בת ה-16 תינשא לאחי הנערה בן ה-18 - שתי החתונות תערכנה בעוד שלושה חדשים.

אוכלי “לחם הסולטאן” מסיתים למרד    🔗

התאקלמותי בשכם היתה מהירה. הכרתי והתידדתי עם הפקידים של השלטון האזרחי, עם קציני הצבא והז’נדרמריה וכן עם אזרחים רבים. בשעות לפני הצהרים הייתי עסוק בבית-הטפר בו הוריתי התעמלות, בשעות אחר-הצהרים נמצאתי בלשכת המטה של ה“מוג’הדין” ובשעות הערב הייתי חפשי לנפשי. בתי-הקפה בשכם שמשו מקום מפגש, מקומות בידור אחרים לא היו קימים בעיר הזאת. בערב הייתי מבקר בבתי-הקפה השונים, גומא כום תה או קפה ומשוחח עם מכרים. לבתים פרטיים מזדמנים לעתים רחוקות, עקב אירוע משפחתי (שמחה או אבל).

בחוגי הפקידים הממשלתיים וקציני הצבא היתה גם חלוקה מסוימת. התורכים היו כעין קבוצה נבחרת המעדיפה להפגש עם בני גזעם, לעומתם היתה קבוצה גדולה מעורבת של פקידים וקצינים שאינם תורכים, אליה השתייכו ערבים מוסלמים ונוצרים, שומרונים וארמנים ואף אני היהודי היחיד שבמחוז כולו.

באחד הערבים ישבתי בבית-הקפה של סמעאן בשכונת אל-שויטרה, שתיתי תה והקשבתי לתקליט מעל הגרמפון והנה נגש אלי הצעיר ג’מאל אלדין עבד- אלהאדי ולחש על אזני, כי דודו סאמי מזמינני ל“סהרה” (מסיבה) לביתו.

קמתי והלכתי אתו אל ביתו של סאמי. בדיואן של סאמי מצאתי תריסר צעירים ממכרי, ישובים על גבי כרים על השטיחים מעשנים נרגילות וסיגריות, פרט לקצין צבא (מולאזם - לויטנט) אחד שסאמי הציגו לפני כבן-משפחתו שבא לחופשה מאיסטנבול. לאחר שעה קלה של שיחה בין הנוכחים פתח סאמי ואמר, כי עאדל אפנדי (הקצין שבא לחופשה) רוצה לספר לנוכחים דברים מענינים. הדברים הם מאד חשובים וכל הנוכחים מתבקשים לשמור את הדברים ששמעו בלבם ולא לגלותם לאחרים, כי הם סודיים מאד.

השתררה דממה בדיואן וכולנו הקשבנו לדברי עאדל. הוא ספר, כי באיסטנבול נוסדה אגודה של ערבים צעירים ושמה “אלקחטאניה” (קחטאן בערבית הוא “יקטן” בעברית, אליו מתיחסים הערבים) שמטרתה לטפח את הלאומיות והתרבות הערבית בקרב הערבים (מוסלמים, נוצרים ויהודים) ולה סניפים רבים בערים רבות בסוריה ובעיראק.

האגודה היא חשאית, חבריה נשבעים להיות נאמנים ללאומיות-הערבית ולפעול להחדרתה בקרב הערבים. שאיפתם לשחרר את ארצות ערב מעול התורכים לעצמאות מדינית. עאדל מציע לנוכחים ליסד סניף ל“קחטאניה” בשכם ולהתחיל בפעולה חשאית בקרב התושבים.

לאחר שעאדל סיים את דבריו, חלק לנוכחים “קול קורא” מודפס בערבית ובקש לקראו בעיון רב. לגמנו עוד ספלי קפה אחדים, נפרדנו מסאמי ומעאדל וחזרנו איש, איש אל מקומו.

בחזרי לחדרי קראתי לאור פתילית-השמן את “קול-הקורא” של “האגודה הקחטאנית”. האגודה קוראת לערבים הגבורים לשלוף את חרבותיהם נגד צאצאי ג’ינקיז-חאן העריצים, ז“א, נגד התורכים. הקריאה מופנית אל כל הערבים מוסלמים, נוצרים ויהודים להתאחד למען החופש של העם הערבי. הרבה מליצוח שדופות ומעט דברי הסבר. הרהרתי בדבר שעה ארוכה ולבסוף החלטתי, כי לא דרך “הקחטאנים” הערבים יגיעו הציונים ל”מדינת היהודים", שרפתי את קול-הקורא באש מנורת-השמן ונרדמתי.

כעבור שבועות אחדים בישבי בלשכת מטה-המוג’הדין עם סאמי אפנדי ואין איש עמנו בחדר, לחש לי סאמי: “ההר הוליד עכבר, עאדל נתפס בדמשק ע”י המשטרה הצבאית כשהטיף בשם “הקחטאניה” בפגישה עם צעירים ערביים והושם במאסר. אצלנו בשכם השמרנית, אין מקום לאגודות מרד ולכן שכח את כל הענין".

שכני מחדר מס. 6    🔗

נאג’י אפנדי המולאזם-אול (סגן-ראשון) הוא שכני לחדר. חדרו מס. 6 הוא תאומו של חדר מס. 7 בו אני גר, ארוך וצר וחלונו היחיד פונה לגינה, רק רהוטו שונה מרהוט חדרי. שטיח פרסי גדול ויפה פרוש על הרצפה וכיסוי צמר דמשקאי מכסה את מיטתו.

ארון בגדים בפינה ושולחן כתיבה מיניאטורי ומצועצע - סמוך למיטתו. נאג’י אפנדי הוא לא רק שכן שלי, אלא ידיד שקשרי הידידות בינינו החלו כבר בערב הראשון שלי בשכם. ידידות שהפכה לאהבה הדדית, שאינה תלויה בדבר - דוגמת אהבת דוד ויהונתן.

נאג’י גדול ממני בשנתיים (בן 21), תורכי, מצד אביו נין לצאצא של אציל פולני שברח מפולניה לאיסטנבול בשנת 1790, כשהמרד הפולני נגד רוסיה נכשל, התאסלם ונתמנה ע"י התורכים לקצין בצבא היאנטשרים. מצד אמו נכד לסבתא צרפתיה מהרמון הנשים של פשה תורכי. בן רביעי לאביו הבין-באשי (מיור) עבד-אלקאדר ביי בן ה-60 ובן יחיד לאמו נזירה חאנם בת ה-36 שהתיתמה בילדותה מהוריה, גדלה ונתחנכה בבירות בבית סביה הפשה על-ידי אם-אמה הסבתא הצרפתיה.

אביו של נאג’י, עבד-אלקאדר ביי, נתאלמן מאשתו שהשאירה לו ארבעה בנים שנמסרו לטיפול ולחינוך לבית הורי אמם באיזמיר, וקבלו חינוך צבאי בהתאם למסורת- המשפחתית של אביהם ועתה הם משרתים כקצינים בצבא הסולטאן. בהיותו בן 40 נשא עבד אלקאדר ביי את נזירה חאנם בת ה-16, רכש בדמשק בית גדול בשכונת-צלחיה, בו נולד נאג’י. נזירה חאנם התמסרה כולה לחינוך בנה היחיד, היא הפרה את המסורת הצבאית של משפחת בעלה ונתנה לבנה חינוך כללי על-ידי מורים פרטיים שהקנו לו שליטה מלאה בשפות תורכית, צרפתית וערבית. כשפרצה מלחמת העולם, נשלח נאג’י לבית-הספר הצבאי בבירות וכשסיים את קורס- הקצינות נשלח (בהשפעת המשפחה) למטה המוג’הדין בשכם.

נאג’י צעיר יפה-תואר, עור פניו בהירים, שערותיו שחורות, עיניו ירוקות, קומתו בינונית, תמירה, ותנועותיו זריזות. כבר בימים הראשונים להכרותנו, בראותו אותי חדש וזר בשכם השמרנית, גילה לי סימני ידידות ושמח להדריכני בעצה בסביבתי החדשה.

בשעות הערב, לאחר העבודה, היה נכנם לחדרי, שואל לשלומי ומתענין במהלך עבודתי בבית-הספר הממלכתי. מתישב ועוזר לי בהכנת שעורי ההתעמלות במונחים תורכיים ובדברי הסברה בערבית. יחדיו היינו יוצאים בערבים לבתי-הקפה או ל“סהרות” (בילויי- ערב) אצל ידידים משותפים. בלילות החורף העדפנו לשבת בחדרו או בחדרי, משוחחים ומספרים איש לרעהו על אורח החיים המיוחדים בהם גדלנו ונתחנכנו. השפעתו של אביו מהמוצא הפולני על נאג’י היתה קטנה. כקצין צבא ותיק, הירבה להמצא בגדודו ולנדוד ברחבי הממלכה העותומנית, השאיר את בן זקוניו לטפולה המלא של אשתו הצעירה. האם והבן היו בלתי נפרדים, פרידתם הראשונה היתה כשנסע לבית-הספר הצבאי ואז עברה אמו לגור אצל קרובים בבירות. כשהגיע נאג’י לשכם החלה חליפת מכתבים ערה בינו לבין אמו. המכתבים הגיעו במעטפות “מצונזרות” שעבדאל קאדר ביי המציא לאשתו ולבנו לבל תשור עין “הצנזורה” במכתבים האינטימיים האלה.

במכתביו הרבים (אחד לשבוע) היה נאג’י כותב לאמו ארוכות על כל מעשיו, רגשותיו, געגועיו וציפיותיו והיא מהרה לענות לו. מכתביה רצופי געגועים, דאגה ועצות-אם לבנה האהוב ופרטי פרטים על הקורה לה יום-יום. כל מכתב עם תאריכו ומספרו, כאילו העתק מיומנה הפרטי. נאג’י היה כותב את מכתביו בתורכית (בעיקר עבור אביו) ובצרפתית. מכתבי אמו היו כתובים צרפתית ואי פה ואי שם “ציטוטים” בתורכית או בערבית. נאג’י היה שומר את מכתבי אמו בתיק משי מבושם בסיגליות, “זה הבושם האהוב עליה” - הסביר לי. חליפת המכתבים בינו לבין אביו היתה מצומצמת ומוגבלת. תוכנם: כיבוד אב, דרישת שלום וענינים כספיים.

בלילות החורף הארוכים, כשהייתי יושב בחדרו ושומע את ספוריו על דמשק עיר מולדתו ועל הוריו - ובגבור געגועיו, היה מוציא את תיק-המשי ומקריא באזני את המכתב האחרון שקבל מאמו, מתרגמו לי בערבית או בתורכית. עשרות המכתבים שהקריא נאג’י באזני היו כתובים בכתב יפה, נקיים מכל כתם, על ניר וורדרד מקושט במונוגרמה “נ” (נזירה). תוכם היה רצוף אהבה וגעגועים לבן, גילוי אכזבות מהבעל, תלונות על שתיה מופרזת (של אלכוהול) שלו והדגשה של הפער הגדול שבגילים בינה לבין בעלה.

במשך עשרת החדשים (אוקטובר 1915 -יוני 1916) לשרותו במוג’הדין בשכם בקר נאג’י ארבע פעמים בדמשק. כל פעם הפציר בי להצטרף אליו, אולם עבודתי בבית- הספר היתה רבה ודחיתי את בקורי בדמשק לימי החופש של בית-הספר. מדי שובו מבקור מדמשק היה נאג’י מביא לי “משהו” שאמו שלחה עבורי (“פור לה בון אמי דה מון שר פיס”) החבר הטוב של בנה היקר. פעם היה זה ארגז-עץ קטן ובו תאנים מאיזמיר, פעם קופסת בקלאווה ופעם מטפחת-משי מבושמת סיגליות. לאחר כל בקור בביתו היה נאג’י מתמלא געגועים וציפיה לביקור הבא.

חופשתו האחרונה של נאג’י בסוף יוני 1916 בדמשק ארכה עשרה ימים. הוא חזר בריא ורענן. הפעם הביא לי שי מאמו בקבוק מי-ורדים ורצוף אליו פתק ורדרד ועליו כתבה נזירה חאנם בתורכית:" ליוסף אפנדי חברו הטוב של בני נאג’י, שלום רב.

עבדאלקאדר ביי ואני שמחנו לשמוע, כי נענת להזמנתו של נאג’י להצטרף אליו לחופשה בחודש תמוז" (ובצרפתית הוסיפה: או-רה-וואר א דמאס!).

בקורו האחרון של נאג’י בבית הוריו שמש לנו לנושא בכל הערבים, עד ללילה בו חלה בטיפוס-הבהרות. נאג’י היה “חכאואתי” (מספר ספורים בפי הערבים) מצוין ושיחתו נעמה לי מאד. בימי חופשתו היו לו הפתעות רבות מצד הוריו ומצד קרובי משפחה אחרים, אולם ההפתעה שהכינה לו אמו בחופשתו האחרונה עלתה על כולן.

ביום השביעי לבואו לדמשק, אחר ארוחת-הערב, לאחר שאביו הריק לפיו את כוסית האראק החמישית ואת כוסית-התרופה לשינה ערבה, שהגישה לו נזירה חאנם, פרש עבדאלקאדר ביי לחדר השינה שלו. נאג’י עם אמו לגמו את הקפה ואז אמרה לו, כי הכינה לו הפתעה ועליו להכנס בשעה תשע בערב לסלון באגף הנשים ושם יקבלנה.

בהכנסו בשעה תשע לסלון הנשים עלה באפו ריח וורדים נעים, מנורות- הבדולח ונורות החשמל בשלל הצבעים הפיצו אור יקרות. דלת הזכוכית הגדולה הפונה לגינה היתה פתוחה לרוחה. שטיח אדום היה פרוש על מרצפת השיש מפתח הסלון עד לבריכת המים שבגינה. מזרקת המים הופעלה, עשרות נורות-חשמל קטנות וצבעוניות הוארו ורסיסי המים שהותזו מהמזרקה הבריקו בשלל צבעים. מול הבריכה, על השטיח האדום, הוצבו ספת קטיפה קטנה ומשני צדדיה שתי כורסאות. מול הספה והכורסאות - שולחנות- צדף קטנים ועליהם טסים עמוסי פירות, עוגות, יינות ומי-וורדים. עוד נאג’י עומד ומסתכל בכל אלה ודלת חדר-השינה של אמו, הפונה אף הוא אל הגינה והבריכה, נפתחה ונזירה חאנם לבושה שמלת משי לבנה הדוקה לגופה, עדויה פנינים ותכשיטים הופיעה ובלוויתה שתי נשים רעולות פנים, עטופות שרשפי-משי לבנים. כולן החוו קידה כלפי נאג’י. אמו התישבה על הספה, הזמינה את נאג’י לשבת לצידה ואת שתי הנשים לשבת על הכורסאות שלצידי הספה. האשה שהתישבה בקרבת נאג’י זרקה מעליה את השרשף והרעלה ולעיני נאג’י ניגלתה עלמה יפיפיה לבושה שמלת משי וורודה, שקופה, מחשופיה רבים, שערותיה השחורות גולשות על כתפיה המלאות, על מצחה זר נוצץ, לזרועותיה החשופות אצעדות זהב וכסף ולרגליה היחפות סנדלי-כסף קלים משובצים אבני חן קטנות מבריקות. האשה השניה שהתישבה בקרבת נזירה חאנם, זרקה אף היא את השרשף הלבן שלה. היא היתה גבוהת קומה ולבושה שמלת-משי לבנה ארוכה רבת- קפלים, זרועותיה מכוסות שרוולים וכפפות לבנות לידיה, על ראשה שביס לבן, פניה רעולים בצעיף משי לבן דק ורק עיניה השחורות הגדולות מגולות. נעלים לבנות לרגליה חבויות תחת שמלתה הארוכה.

נזירה חאנם הציגה את הנשים לנאג’י, האחת שעל-ידו - המרננת חיאת חאנם והשניה שעל-ידה פאטמה חאנם, מנגנת ב“עוד”.

לאחר ששתי הנשים, נזירה חאנם ונאג’י טעמו מהעוגות, לגמו מהיינות קמה המרננת והתיצבה במרכז השטיח האדום, החלה לשיר ולחול לפי מנגינת העוד וקצבו. רקודי הבטן של חיאת היו גמישים, עתים התפתלה וכל גופה היה רועד ועתים היתה שלוה ותמימה ותנועותיה מאופקות, הכל לפי קצב נגינתה המופלאת של פאטמה. חיאת שרה שירי אהבה בערבית ובתורכית. שתי שעות נעימות עברו על נאג’י, הוא לגם מהיין הטוב שהכינה לו אמו ועיניו דבקות אל המרננת הנחמדה, שקולה המתוק ותנועות גווה הנחמד הרתיחו דמו והציתו בו אש חשק ותאוה. עתה צנחה המרננת אל מושבה, מלאה גביע יין, לגמה לגימה ארוכה והושיטה אותו לשפתותיו הרועדות של נאג’י. נזירה חאנם קמה ממושבה ואמרה: יקירותי, אתן הפלאתן לעשות, אני ובני מודים לכן ועתה הגיעה שעת השינה, בואנה ואראה לכן את מקום משכביכן ואתה נאג’י, תואיל לחכות עד שובי אליך. כעבור שעה קלה חזרה נזירה חאנם עטופה בגלימת-שינה, ליותה את נאג’י לחדרו ונפרדה ממנו בנשיקה.

חדרו היה בקצה הבית הגדול. הוא פתח את הדלת נכנס פנימה, חלון חדרו הפונה לגן, היה פתוח והירח המלא מאיר את חשכת החדר. על אחד הכסאות מצא מגבת גדולה לאחר שהתפשט, לקח את המגבת, יצא לגינה וטבל במימי הבריכה הזכים והצוננים שריח וורדים וסיגליות להם. כשנכנס לחדרו, זרק מעליו את המגבת, גלש מתחת לאפריון אל מיטתו הגדולה שבירכתי החדר ונפל ישר לתוך שתי זרועות לבנות שחבקו את צוארו ושתי רגלים ארוכות שהשתרכו סביב רגליו. רגע הוא נדהם למראה עיניו - המרננת החמודה חיאת, ערומה כביום הולדה במיטתו, - ובמשנהו מהר להענות לחבוקיה המלטפים ונצמד אל גיוה הלוהט והרוטט…

לפנות בוקר כשהתעורר נאג’י מצא את עצמו יחיד במיטתו, הסתכל סביבו ואין איש. הרים את הכילה של מיטתו והנה בפינת החדר אשה מתעטפת בשרשף לבן, הוא קפץ ממשכבו ומהר אליה, היתה זו חיאת העומדת לעזוב את החדר, הוא ניסה לעכבה ולחבקה בזרוערתיו, אבל היא התחננה לפניו שירפה ממנה, כי נזירה חאנם פקדה עליה ועל מוצטפה להתחמק מהבית השכם בבקר לבל יראו איש. ומי הוא מוצטפה, שאל נאג’י, מוצטפה הוא מנגן ה“עוד” שאמך קראה לו פטמה, הוא שעשע הלילה את אמך, כפי שאני שעשעתי אותך, ענתה חיאת וחיש מהר יצאה את החדר והבית.

נאג’י נפטר    🔗

באחד הלילות ביולי 1916 דפק נאג’י דפיקות אחדות בקיר המפריד בין חדרינו. היה זה סימן ובקשה שאכנס לחדרו. מצאתיו שוכב על מיטתו, כואב ונאנח. חומו היה גבוה. הכינותי לו תה עם לימון, השקתיו, טבלתי מטפחת במים קרים ושמתיה על מצחו.

הרגעתיו, נתתי לר כדור-שינה, הוא בלעו ונרדם. למחרת בבוקר השכמתי קום ואכנס לחדרו. מצאתיו ער ורגוע, אולם חומו טרם ירד. מהרתי אל ידידנו המשותף ד"ר ארטין אפנדי (ארמני, רופא צבאי) ולקחנו את נאג’י לבית-החולים הצבאי. הרופאים בדקו את נאג’י, וקבעו שהוא חולה בטיפוס-הבהרות.

יום-יום הייתי מבקר את נאג’י בבית-החולים. ארטין אפנדי וכן הרופא הראשי טפלו אישית בנאג’י וקוינו, כי יתגבר על המחלה. אולם ביום הרביעי לחוליו הורע מצבו ולפי בקשתו הוזעקתי לבית-החולים. מצאתיו במצב רוח מדוכא. קולו היה חלוש, פניו שחורים ועיניו בוערות. התישבתי על-ידו, החזקתי בידו והשתדלתי להפיג את פחדו ולעודדו. נאג’י בקשני שאטלגרף לאביו לדמשק ולבקשו לבוא לשכם, ושאכנם לחדרו ואוציא מארונו את תיקו, בו נמצא כספו ומעטפה סגורה ואשמרהו אצלי עד בוא אביו. כן בקשני לקחת את תיק המשי בו הוא שומר את מכתבי אמו למשמרת ואם ימות עלי לשרוף את כל המכתבים האלה.

מלאתי את בקשתו של נאג’י, שלחתי תלגרמה לאביו לדמשק, לקחתי אלי את מעטפת הכסף ותיק המכתבים. למחרת בצהרים הגיע עבדאלקאדר ביי לשכם, אבל נאגיי כבר לא היה בחיים.

לאחר שחזרתי מהלוויתו של נאג’י מסרתי לעבדאלקאדר ביי את הכסף שנאג’י הפקיד אצלי. עייף ויגע, המום ומדוכא השתרעתי על מיטתי ונרדמתי. בחצות הלילה התעוררתי משנתי וכולי רועד, צמרמורת תקפתני וראשי כבד עלי. הרתחתי מים, שמתי בהם עלי-נענע אחדים שתיתי והוקל לי קצת. הוצאתי את תיק המשי, בו שמר נאג"י את מכתבי אמו, הוספתי קצת שבבים למנכל (אח פחמים קטן) ואש קטנה אחזה בהם.

הריקותי את התיק על המטה ועשרות גליונות נייר ורדרדים התפזרו על השמיכה, ריח סגליות מלא את החדר. סדרתי את המכתבים לפי מספריהם (נאג"י היה מסמן אותם במספרים) ולקחתי את המכתב האחרון שנאג’י קבל רק לפני שמונה ימים. הפעם כתבה נזירה חאנם לבנה בערבית (המכתבים האחרים היו כתובים תורכית או צרפתית). שעה ארוכה ישבתי וקראתי לאור פתילת השמן את המכתב - היה זה “וידויה” של אמו של נאג“י לבנה. היא כתבה לו שבהפרדו ממנה מחופשתו האחרונה, הרגישה שמבטו בה היה זר ומוזר, אף בנשיקותיו הרגישה זרות. וכשהודה לה על ההפתעה הגדולה שהכינה לו בדמשק אמר: חיאת המרננת היתה נחמדה מאד ומוצטפה “מנגן” העוד הפליא לנגן - והבינה שחיאת גילתה לו את סוד בגידתה בבעלה. אמנם היה זה גבר שהתחפש לאשה ושכב אתה במטתה. עתה החליטה לגלות לו את האסון שקרה לאביו, שנה אחת לאחר נשואיה לו, שתוצאותיו היו טרגדיה קשה לשני הוריו. עבדאלקאדר ביי היה קצין בחיל הפרשים, הצטיין ברכיבה ולקח חלק בתחרויות רבות לא רק בתורכיה, אלא גם בחו”ל. בשנה בה נולד נאג’י, השתתף עבדאלקאדר בתחרות על הפרס הגדול בפריז, סוסו מעד על אחד המכשולים והפיל את רוכבו שנפצע באשכיו. עבדאלקאדר נלקח לבית-החולים בפריז ולאחר טיפול רפואי חזר “סריס” לביתו. במשך שתי השנים לאחר האסון, היתה נזירה מוכית צער ומבוכה, אבל מצאה את סיפוקה בטיפול תינוקה נאג’י.

עבדאלקאדר התמסר לתפקידו הצבאי, בסוסיו והרבה לשתות אלכוהול. כשגדל הילד והיה לבן ארבע, היתה אמו בת עשרים בעצם פריחתה הגופנית. את מרבית זמנה בילתה בקריאת רומנים צרפתיים, תשוקותיה גברו. בבקוריה אצל חברות, נשות-הרמונים שמעה לחישות וספורים על נשים צעירות של בעלים זקנים המוצאות דרכים לפורקן מיני ולילה אחת שיתפה פעולה בעזרה לאחת מחברותיה להפגש עם “מאהב” בהרמון הריק שבביתה. זה היה הצעד הראשון לטובת הזולת, אחריו באו צעדים לעזרת עצמה…

גמרתי לקרוא את המכתב וזרקתי את המכתבים, אחד אחד לאש אשר באח המבוערת…

התגברתי על טיפוס-הבהרות והחלירע    🔗

יומיים לאחר פטירתו של נאג’י הרגשתי כאבים בכל איברי ולא ידעתי מה לעשות. חשבתי לגשת אל ד"ר ארטין, אבל סרתי לבית משפחת ק‘. הגב’ ק' השקתה אותי תה בלימון ויעצה לי לנסוע אל אמא ליפו. היא הזהירה אותי לבל אלך אל הרופא הצבאי, כי הוא יכניסני לבית-החולים התורכי ושם צפוי לי המות.

חזרתי לחדרי. מפקדי סלאח-אלדין ביי היה באותם הימים בדמשק. עוזרו נאג’י אפנדי נמצא בקברו זה היום השלישי וסאמי אפנדי, הכתב-הראשי לא היה מוסמך,להוציא רשיונות-חופשה. החלטתי לנסוע ליפו ללא רשיון. ארזתי חבילה קטנה, נעלתי את חדרי, מסרתי את המפתח לסאמי אפנדי ומהרתי אל הדליג’נס (הכרכרה) היוצאת משכם ליפו.

נסעתי כל הלילה, לפנות בוקר הגענו לפרוחיאת (פרדס בקרבת פתח-תקוה), הייתי צמא ושתיתי מים מ“הסביל” (מיתקן-מים) של הפרדס. בשעות הצהרים המוקדמות הגעתי לדירת אמי (בבתי האודיסאי - שמואלביץ). הרגשתי הוטבה, אכלתי ארוחת צהרים עם אמא ויצאתי לתל-אביב. נפגשתי עם חברי במשרד ונכנסתי לחדרו של המנהל ד“ר יעקב טהון ששמח לראותני, לחץ את ידי לשלום ואמר לי כי הוא מרגיש שידי חמה מאד ורצוי שאסור אל ד”ר חיסין. הד“ר חיסין לא היה בביתו ולכן בקשתי מחברי דן דנין, כי ידאג לכך שד”ר חיסין יבוא לבקרני מחר בבוקר בדירת אמי.

הד"ר חיסין הגיע רכוב על חמורו בשעה מוקדמת. בדקני וקבע, כי יש לי חום גבוה, חשש לטיפוס בהרות, ולכן יש להעבירני לבית-החולים היהודי. בבית החולים השכיבוני במסדרון, כי כל המיטות היו תפוסות. שעות רבות עטפו אותי בסדינים רטובים במים קרים והייתי שרוי בהזיה ממושכת. ביום השביעי החל החום לרדת והיה לנורמלי, אולם הייתי חלש מאד ועתה החלו לחזק את גופי במאכל ובתרופות ואף הירשו לאמי להביא לי צנימים. בארוחת-הצהרים ובארוחת-הערב אכלתי מרק עוף וצנימים בתאבון גדול. שכבתי לישון ונרדמתי מהר, אולם בחצות הלילה התעוררתי בכאב בטן והתחלתי להקיא ולשלשל.

לפנות בוקר נודע הדבר לאמי והיא הזעיקה את ד"ר חיסין והוא, לאחר שבדקני, הורה להוציא מהחדר בו שכבתי את כל החולים ולאח-הרחמן ציוה לשפשף את כל גופי בספירט.

כעבור שעתיים העבירוני לחדר ריק אחר, שסויד ורצפתו היתה שטופה. במשך היום המשכתי להקיא ולשלשל, נחלשתי מאד ואף אבדתי את הכרתי. כשהתעוררתי מעלפוני למחרת בשעות הצהרים, מצאתי את עצמי שוכב על מיטתי ובשוקי החשופה תקוע צינור ודרכו זורמים נוזלים לבשרי מתוך בקבוק זכוכית התלוי על הקיר (היתה זו זריקה פיזיולוגית) ושלושה רופאים עומדים על-יד מיטתי. היו אלה ד“ר חיסין, ד”ר לורך הגרמני וד"ר שאמי (הרופא הממשלתי). הרופאים שוחחו ביניהם ואני מתאמץ לשמעם לבסוף קלטתי את דברי האחד, הזקן השמן (ד"ר לורך), לשני האחרים בגרמנית: אם הפצינט יפריש שתן תוך 24 השעות הקרובות, יש תקווה שישאר בחיים. כעבור שעות אחדות הפרשתי בקבוק מלא שתן.

לאחר 28 יום הבאתני אמי בעזרת חברי דוד תדהר וגדעון אבולעפיה חזרה הביתה. בבית נודע לי, כי לאחר טיפוס-הבהרות, חליתי בחולירע והייתי החולה היהודי הראשון במחלה זו בבית-החולים היהודי ו“המקרה” הראשון, לדברי הרופאים, שיצא בשלום משתי מחלות ארורות אלה.

בינתים חזר מפקדי סלאח-אלדין ביי מדמשק לשכם והעביר הודעה על העדרי ללא- רשיון ללשכת הגיוס בשכם ואלה הכריזו עלי כ“עריק” והודיעו זאת למושל הצבאי של יפו - לחסן ביי. עווני היה גדול, נעדרתי ממקום שרותי ללא רשיון, חליתי ולא התיצבתי לבדיקה אצל רופא-צבאי ועונש כבד צפוי לי ואף לבית-החולים שהחזיק וטפל באיש-צבא חולה ללא הודעה לשלטונות הצבא. יצחק תורג’מן, המוכתאר של העדה היהודית ביפו, הוזעק אל חסן ביי והוטל עליו לחפש ולגלות היכן מסתתר העריק יוסף בן ברוך יליד קהיר שבמצרים. המוכתאר ידע היכן אני ואף ביקר אותי בבית-החולים, אבל לאחר חקירה במשך שבועות אחדים, הודיע למושל הצבאי, כי איש כזה לא ידוע בקרב העדה היהודית ביפו ויש לבקש משכם יותר פרטים אודות האיש המבוקש.

שבוע לאחר שעזבתי את בית-החולים הגעתי בכחות עצמי לשכם למטה המוג’הדין. מפקדי סלאח-אלדין ביי נדהם לראותני כחוש, חיוור וחלש, הוא הזמין את ארטין אפנדי הרופא-הצבאי שיבדקני בנוכחותו. ארטין אפנדי מצאני בריא וקבע שעלי לנוח ולאכול הרבה למען יעלה משקלי.

מסע הבראה, תעמולה ומנוחה נוסח תורכי    🔗

כעבור עשרה ימים להמצאי בשכם, החליט סלאח אלדין ביי, כי אף הוא זקוק להבראה ולמנוחה וקבע שעליו לצאת למסע ביקורת ותעמולה באזור פיקודו. מצטרפים למסע זה בהא-אלדין אפנדי (קצין שבא במקום נאג’י המנוח), יוסוף (שזקוק להבראה נוספת) ועוד ארבעה חילים מזוינים. יצאנו רכובים על סוסים. לפי התכנית של המפקד עלינו לבקר ב־15 ערים וכפרים בהם ישנן פלוגות של מוג’הדין: חווארה, כפר-חארס, דיר-בלוט, מג’דל-יאבא, יפו (הבקור ביפו נקבע לכבודי למען אוכל ללון לילה אחד בבית אמא), שיר מונס, סידנא עלי, חדרה, ואדי עארה, עפולה, בית-שאן, ג’לבון, ג’נין, קבטיה, טובאס, טלוזה וממנה חזרה לשכם.

לסיור זה קבע המפקד שבועיים, אולם הוא ארך שלושה שבועות. בכל מקום בו התעכבנו, נבדקו ע"י הקומנדנט רשימות המוג’הדין מבני הכפר, שוחח עם האחראים וכתורכי נאמן שהערבית שלו היא שוטפת, הטיף לנאמנות לשלטון העותומני.

ביפו התאכסן הקומנדנט אצל חסן ביי ואני שהיתי 18 שעות בבית אמא. מיפו יצאנו לפנות ערב ותחנתנו הבאה היתה שיך מונס. ארוחת ערב חגיגית נערכה לנו אצל משפחת בידאם ובביתם גם לנו אותו לילה. למחרת היום התקימה בסידנא עלי חגיגה עממית, הנערכת בימי הקיץ לכבוד השיך עלי בן עלים, אחד המפקדים של סלאח-אלדין שנפל בקרב נגד הצלבנים. בהזדמנות זו כנס הקומנדנט שלנו את הנכבדים שהשתתפו בחגיגה לארוחת צהרים שנערכה על-ידי פקיד הוקף (ההקדש) של מסגד סידנא עלי ודבר אתם על חובת הג’יהאד (מלחמת הקודש) החלה על המוסלמים כפי שהוכרזה ע"י כליף המאמינים הסולטאן מחמד רשאד החמשי.

למחרת בבוקר השכם יצאנו שוב לדרך, כשהגענו לחדרה הצטרף אלינו המוכתאר וסיירנו במושבה ובפרדסיה. ארוחת צהרים אכלנו בח’רבת-אלשרקס והתעכבנו ללינה בערערה. בעפולה הצטרפו אלינו קצין-מטה תורכי וקצין גרמני בדרגת האופטמאן שהביא עמו מכתב למפקד שלנו. לאחר התיעצות בין השלושה החליטו להלוות אלינו לביקור בבית-שאן. בבית שאן חיכה לבואנו מחמוד נדים אפנדי, קצין הז’נדרמריה משכם, והודיע לנו, כי המיפגש עם השיכים של שבטי הבדואים אל-זינאתי ועורסאן נקבע ליום המחרת במאהל של האמיר אלזנאתי. נשארנו אפוא, ללון בבית-שאן ולמחרתו עברנו את הירדן ופנינו מועדות לשבט אלזנאתי. הקצין הגרמני שהצטרף אלינו, היה קצין מלואים ומזרחן במקצועו, הטיב לדבר תורכית והבין גם קצת ערבית. כשנוכח שהנני מדבר גרמנית, רכבנו איש בצד רעהו ושוחחנו בינינו. ממנו נודע לי, כי ישנה תסיסה נגד השלטון התורכי בחג’אז וכי האנגלים משחדים את ראשי הבדואים וממריצים אותם למעשי חבלה במסילת הברזל החג' אזית ובמפגש במאהל אלזנאתי יאמצו את ידי השיכים של שבטי הבדואים בעבר הירדן שימנעו את מעשי החבלה.

במפגש אצל אמיר אלזנאתי השתתפו כעשרה שיכים בדואים, כולם חגורי חרבות בנדני כסף וענודי אותות-כבוד תורכיים. קצין המטה התורכי נאם באזניהם בתורכית וסלאח-אלדין ביי תרגם את דבריו בערבית. לאחר שתית הקפה נאם האמיר אלזנאתי והודיע בשם השיכים על נאמנותם של הבדואים לשלטון העותומאני וכי הם וכל בני שבטיהם ילחמו נגד הכופרים האנגלים. הקצין הגרמני המזרחן, שישבתי על-ידו, היה שבע רצון והרבה למחוא כף.

סיים את פרשת הדיבורים הקומנדנט סלאח-אלדין ביי באמרו, כי הערבים הבדואים הנם האבנים הטובות ביותר בכתרו של הסולטן מחמד רשאד וכי מפקד הצבאות של המחנה הרביעי אחמד ג’מאל פשה יעניק אותות כבוד לכל השיכים הנאמנים לסולטאן ועמודי תליה לאותם המשלשלים זהב אנגלי לארנקיהם הבוגדים במולדתם ובאיסלאם.

לאחר ארוחת צהרים שמנה נפרדה המשלחת הצבאית מהאמיר אלזינאתי ומכל השיכים. עלינו על הסוסים ורכבנו לבית-שאן, שם הכינו לנו מקומות לינה. למחרת בבוקר השכמתי קום ויצאתי אל הרחוב והנה לקראתי הקצין הגרמני ובלויתו בדואי. נגשתי אליהם והגרמני אמר לי, כי זהו אבו-זיד, גשש ומודיע שלו. הוא הגיע הבוקר מדרעה ולדבריו הרסו הבדואים הבוגדים את מסילת הברזל החג’אזית בין עמאן לדרעה. אבו-זיד הלך בעקבות המחבלים והגיע למאהל שבט ערב-אלעורסאן (בקרבת בית-שאן), הוא לן שם אצל ידידים ואף נפגש עם אחד המחבלים שהתפאר בלירות הזהב האנגליות המצלצלות בחגורתו. נדתי בראשי לגרמני ואמרתי לו: אתמול הרבת למחוא כף לדברי האמיר אלזנאתי והיום אתה משתומם למשמע בגידתם של הבדואים. אדוני ההאופטמן, הבדואים נאמנים לאימרה הנפוצה בזמן האחרון ביניהם והיא: הלירה התורכית היא רק ניר מרשרש. היא ועצי-התליה של נ’מאל, נשרפים באש, אבל לירת-הזהב של אבו-אלחסן (האנגלית) מצלצלת ובאש אינה נאכלת.

יסוד גדודי-נוער “גנג’–דרנכלרייי” (צופים) בשכם    🔗

עם הצטרפותה של תורכיה למלחמת העולם בשנת 1914, הגיעה לאיסטנבול משלחת צבאית גרמנית לשם הדרכה ויעוץ בארגון הצבא התורכי. היועצים הגרמנים הקדישו תשומת לב גם לחנוך הנוער התורכי והכנתו להגנת המולדת. בהיותי בבאר-שבע , אורחם של התותחנים האוסטרים, הכרתי לויטנט גרמני צעיר בשם הרמן שולץ וכשנודע לו, כי במסגרת שרותי בצבא הנני מורה בתרבות הגוף בבית-הספר בשכם, ספר הלויטנט על דבר מחלקה מיוחדת במשרד המלחמה באיסטנבול בהנהלת המירלאי (קולונל) פון-הוף המטפלת בארגון פלוגות צופים (בתורכית - “גנג'-דרנכלרי”) בבתי הספר הממלכתיים בתורכיה וכי בן דודו, קצין גרמני בדרגת האופטמן (יוז-באשי - שר המאה) משרת במטהו של פון-הוף.

באוקטובר 1916 קבלתי מכתב מאת ההאופטמן שולץ מאיסטנבול, בו הוא כותב שנודע לו אודותי מבן דודו הרמן וכי הוא שולח לי חוברות בתורכית ובגרמנית ע“ד ה”גנג’אדרנכלרי" וכן שאלון אישי שעלי למלא ולהחזיר למטהו של פון-הוף במשרד-המלחמה. מלאתי את השאלון והחזרתיו לאיסטנבול, כעבור חודש ימים קבלתי כתב- מינוי חתום ע"י פון-הוף, לפיו עלי לטפל באירגון פלוגות “גנג'-דרנכלרי” בשכם.

ימים אחדים לאחר מכן הוזמנתי לבוא אל המותסרף (מושל המחוז) של שכם והוא הודיעני שקבל הודעה ע“ד מינויי וכי נתבקש לתת הוראות למפקח בתיה”ס הממלכתיים בשכם שאקבל את עזרת המנהלים והמורים בבתי-הספר בארגון פלוגות הנוער. בו במעמד הזמין אל לשכתו את המפקח ובנוכחותי הקריא לו את ההוראות שקבל ממשרד-המלחמה ופקד עליו לפעול ברוח ההוראות האלה.

נגשתי במרץ לעבודה. את שתי הפלוגות הראשונות של הצופים ארגנתי בבית-הספר בו לימדתי התעמלות. התחלתי בארגון משחקים ותרגילי צופים, לפי ההוראות שקבלתי מאיסטנבול, והוצאתי את הנערים לטיולים מחוץ לשכם. תוך חמשה חדשים הצלחתי לארגן בפלוגות האלה כ- 500 תלמיד בני 12 - 16. הנערים היו שמחים מהמשחקים, אולם כשהתחילו השוישים (הסרג’נטים הצבאיים) להופיע לשעורים של בני ה-16 ולהדריך את הנערים ברובים, פגה ההתלהבות והחלה העדרות של התלמידים בשעורים. חיש מהר נפוצה השמועה, כי מכינים את הנערים להיות אנשי-צבא שישלחו למלחמה וההורים אסרו על בניהם את ההשתתפות בפלוגות.

לשמחתי נקראתי לירושלים לשמש כתורגמן במטה הגנרל עבד-אלכרים פשה ולא הייתי נוכח בגסיסתן של פלוגות הנוער בשכם ובהעלמן סופית.

בתפקיד מיוחד לחזית התעלה    🔗

הסיור לחיזוק “הג’יהאד” של סלאח-אלדין ביי נמשך עשרים וארבעה ימים. כשחזרנו מהסיור לשכם, נודע לנו על שינויים שחלו בעיר בתקופת העדרנו ממנה. המושל הצבאי מורג’אן ביי הוחלף ובמקומו הגיע מפקד חדש בשם כמאל ביי. כן הוחלפו התובע הכללי ומפקח המשטרה ואף בתפקידי כמורה זמני לתרבות הגוף, חל שינוי. בהעדרי, נתקבלה הוראה מבירות, כי נעשתי ל“אסיל” (קבוע) במשרתי.

במטה המוג’הדין שלנו נתקבלה הוראה להעביר מיד 1000 נאדות-עור (היו אלה נאדות מעור עזים) להספקת מים לחזית התעלה. הנאדות האלה נאספו ברכישה והחרמה בשכם וכפריה ואוכסנו במחסן המוג’הדין במסעודיה (תחנת מס"הב הקרובה לשכם).

סלאח-אלדין פקד על סגנו בהא-אלדין לצאת למסעודיה למיין את הנאדות שבמחסן ולהורות למנהל הרכבת במסעודיה להטעין את הנאדות בקרונות ותוך ימים אחדים יקבע את האיש שילוה את המשלוח לבאר-שבע.

כעבור יומיים חזר בהא-אלדין ממסעודיה חולה והודיע כי הנאדות מוינו וחלק מהם כבר העמסו על שני קרונות, אולם חסרים עוד שני קרונות והובטח לו שיגיעו למסעודיה תוך יומיים.

בהיותנו בסיור הבטיח לי סלאח-אלדין ביי, כי יעניק לי חופשה של עשרה ימים למען אוכל לבלות את חג הסוכות הקרוב עם אמי. לפי הלוח העברי שלי נמצאנו באותו זמן של משלוח הנאדות לחזית התעלה, במחצית אלול תרע"ז. והנה קרא לי סלאח-אלדין ופסק: הבטחתי לך חופשה של עשרה ימים, תצא, אפוא, למסעודיה, תדאג להעמסת יתר הנאדות על קרונות נוספים, תלווה את המשלוח לתעודתו ובסיימך את תפקידך כשבידיך אישור מהשלטונות הצבאיים על קבלת הנאדות, תתחיל חופשתך מיום בו תגיע לתחנת הרכבת בואדי-סראר. אישור על בואך לשם תקבל מהקצין הצבאי בואדי סראר.

קבלתי את צו-התנועה, כרטיס-מזון ורשיון לחופשה ויצאתי ברכיבה למסעודיה. במסעודיה טרם הגיעו הקרונות הריקים ונשארתי במקום לחכות עד בואם. בתחנת הרכבת פגשתי צעיר יהודי מחיפה, בנימין פישמן שמו, חבר ללמודים של אחי בבית- המדרש למורים העברי בירושלים, העושה את שרות-הצבאי שלו כבעל “וסיקה” (תעודה) להספקת עצי-דלק לקטרי הרכבת. בעזרתו עלה בידי להחיש שני קרונות רכבת מתחנת מס“הב בטול כרם, להעמיס את שאר הנאדות עליהם ולצרף את ארבעת הקרונות שלי אל הרכבת ההולכת לואדי-סראר. ברגע האחרון נתגלתה לנו תקלה. הקרונות, עליהם העמסו הנאדות היו פתוחים ופישמן העיר את תשומת לבי, כי קטרי הרכבת התורכיים מוסקים בעצים והמעשנה פולטת עם העשן גיצי-אש העלולים להבעיר את השערות של הנאדות ולהשחיתם. קרונות סגורים פנויים לא נמצאו, כי בהם היו מובילים אנשי-צבא ותחמושת. דרשתי מקצין-התנועה הצבאי שבתחנה, תעודה חתומה בחותמו ובתתימתו, כי בקשתי קרונות סגורים למשלוח הנאדות מחשש דליקה והשחתה ולא נענתי, כי קרונות סגורים לא היו בנמצא בתחנה ובאשר להבאתם מתחנות אחרות צריכים הוראות מיוחדות מהמטה הראשי בדמשק וספק גדול אם נשיג את הקרונות הסגורים אף לפי הוראות המטה, כי הקרונות הסגורים תפוסים עתה ע”י ה“אלדרים” (היה זה השם הסודי למחנה -הצבא המיוחד שנשלח לכבוש את מצרים) ולכן הוא (קצין התנועה) הורה לתת לארבעת הקרונות הפתוחים כיסויי ברזנט להגנת נאדות העור מגיצי האש של הקטרים.

שעה ארוכה התוכחתי עם קצין-התחבורה במסעודיה עד שהצלחתי להשיג את התעודה הזו, כי אני חויבתי להביא את הנאדות “שלמים” לתעודתם, וללא תעודה זו הייתי צפוי למשפט צבאי אם הייתי מקל דעת ולא דואג לשלמותם של הנאדות. בחצות הלילה יצאה הרכבת ממסעודיה.

עד טול כרם נסעתי על אחד הקרונות שלי והייתי עד ראיה למטר של גיצי אש שהקטר פלט בנסיעתו ונאלצתי למצוא מחסה מתחת לכיסוי הברזנט. כשהגענו לאחר שעה קלה לטול-כרם, מהרתי לרדת מהקרון וחיפשתי מקום בקרון הסגור. רק הספקתי להכנס לתוך קרון הברזל ומצאתי לי פינה נוחה לישיבה ומטר יריות הומטר על הרכבת שלנו. הירי נמשך כ- 20 דקה. אחד מעוזריו של נהג הרכבת נפצע ביריות ונלקח לבית-החולים והז’נדרמריה של טול-כרם החלה בחקירה וחיפוש היורים. הם לא גילו דבר ובדו"ח שלהם רשמו, כי היו אלה עריקים אלמונים מהצבא. בדקתי את המצב של נאדות-העור שבקרונות הפתוחים ומצאתי שבאחד הקרונות נוקב מכסה-הברזנט וכן מספר נאדות של השכבה העליונה. פניתי לקצין התנועה בטול- כרם ודרשתי ממנו תעודה שהנזק שנגרם לנאדות-העור הוא עקב היריות של אלמונים על הרכבת. הוא רצה להתחמק, אולם קצין הז’נדרמריה תמך בדרישתי ושניהם חתמו על התעודה. החניה בטול-כרם ארכה 5 שעות (במקום 15 דקות!). בשעות הצהרים יצאה הרכבת ללוד. כשהגענו לתחנת ראש-העין נעצר הקטר, כי אזלו עצי ההסקה. אותו לילה התעכבנו בראש-העין, עד שהקטר שלנו קבל את מלאי העצים הדרוש לו. לפנות בוקר עזבה הרכבת שלנו את ראש-העין ובצהרים הגענו ללוד. נסיעתנו ממסעודיה ללוד ארכה שני לילות ויום אחד. בלוד התעכבה הרכבת שוב, כי חל קלקול בקטר. לפנות ערב הגענו לתחנת-ואדי-סאראר. בתחנה זו צומת של ארבע מסילות: לעפולה, לירושלים לעזה ולבאר-שבע. כאן מחליפים קטרים, קרונות ומרכיבים רכבות לארבעה היעדים.

בואדי-סאראר לא משתי מהקרונות שלי. עליתי על אחד מהם ובמשך שעה ארוכה טולטלתי אתם מפסים לפסים, עד אשר ניתקו אותם מהקטר והשאירו אותם על פסים צדדיים. בדקתי את הכיסויים של הקרונות הפתוחים שלי ואחרי שמצאתים קשורים היטב הלכתי לתחנה לברר בדבר המשך המסע לבאר-שבע. אחרי התרוצצות מפקיד לפקיד ומקצין לקצין, נודע לי, כי רכבת לבאר-שבע תורכב רק מחרתיים בבוקר.

נכנסתי לבית-קפה והתישבתי אל אחד השולחנות, שתיתי קפה והתחלתי לשוחח עם אחד האזרחים היושבים על-ידי. נתברר, כי אין בית מלון בתחנה. עוברי-אורח, אזרחים ואנשי-צבא לנים בקרונות הרכבת הריקים. החלטתי לישון הלילה באחד הקרונות שלי. קמתי, שלמתי עבור הקפה והתחלתי צועד לכוון הקרונות והנה קצין אוסטרי צעיר לקראתי ושואלני אם אני מבין גרמנית ואם אוכל לתרגם את דבריו לקצין התורכי שבתחנה. נלויתי אליו. לדבריו, הוא תקוע מאז הצהרים עם קרון מיוחד מלא מצרכים המיועדים לפלוגתו (תותחנים) החונה בקרבת באר-שבע והוא מתרוצץ בתחנה ואיש אינו מבין אותו. תרגמתי את דבריו לקצין והדגשתי את הדחיפות שהקרון של האוסטרים יגיע בהקדם לבאר-שבע.

הקצין ענה, כי לא יוכל לעשות דבר הלילה ושנחזור אליו למחרת בבוקר. האוסטרי ששמו קונצה, פהנריך (קצין זוטר) בדרגתו, הזמינני להצטרף אליו ולשתות אתו קפה בקרון שלו. הקרון המואר במנורת קרביד, היה מלא ארגזים ובאחת הפינות רבצו על שמיכה, שהיתה פרושה על ריצפת הקרון, שני חילים אוסטרים ששיחקו בקלפים. לפי בקשת הקצין הרתיח אחד החילים קפה על מכונת פרימוס, הציב שולחן קטן מתקפל, פרש עליו שעונית, הניח על השולחן לחם, גבינה וקופסת -סרדינים פתוחה, גרר ארבעה ארגזים אל השולחן, מזג ארבע כוסות קפה מהביל ריחני והתישבנו ארבעתנו לארוחת ערב. לאחר האוכל שוחחנו ולגמנו יין. כשנודע לקונצה, כי הנני מתכוון לישון באחד הקרונות העמוסים נאדות-עור, ללא שמיכות, הפציר בי ללון בקרון שלהם ואף הציע לי פינה מרופדת בעור כבשים ושמיכה. נשארתי ללון עם האוסטרים. למחרת בבוקר נגשגו אל הקצין התורכי שדברנו אתו אמש. הוא לא היה בלשכתו. התישבנו וחכינו לבואו. בינתים נכנס ללשכה אפנדי אחד לבוש אזרחית. החיל מיהר להגיש לו כסא ואף הזמין עבורו קפה. בלגמו את הקפה התענין האפנדי בי ובאוסטרי והציג את עצמו כספק וקבלן של הצבא, בשם אמין אלח’ירי מרמלה. כשנודע לו, כי הנני מוביל 1000 נאדות-עיזים לבאר-שבע, סיפר לי שאף לו 3 קרונרת עמוסים מצרכים שעליו לספקם למחסני הצבא בבאר-שבע. אמין הזמין לנו קפה והבטיח לעזור לי ולאוסטרי שקרונותינו יצורפו עם קרונותיו לרכבת שתצא אחר הצהרים לבאר- שבע. בינתים הגיע הקצין התורכי ושתינו שוב פעם קפה על חשבונו של אמין ואף נעננו כולנו להזמנתו לארוחת-הצהרים.

כשנפרד מאתנו הקצין האוסטרי, הצטרף אלי אמין אפנדי לראות הנאדות שבקרונותי. הוא הרים את הברזנט משש את הנאדות ואמר - נאדות טובים, שותפי ג’אראללה ישמח לדבר אתך בדבר הנאדות אלה.

בצהרים נפגשתי עם קונצה בלשכת הקצין. הקצין התורכי חייך לקראתנו. התישבנו אל שולחנו, עישנו סיגריות “בפרה” (סוג מעולה מתוצרת תורכית) שהגיש לנו. עוד טרם הספקנו לגמור סיגריה אחת ואמין ח’ירי הופיע ובקשנו להלוות אליו לארוחת-הצהרים שהכין לנו בכפר תינה. עלינו על כלי רכב, ספק עגלה ספק כרכרה, רתום לצמד פרדות ונסענו לכפר. הארוחה היתה טובה. הקצין האוסטרי נהנה מאד מהמאכלים המזרחיים ובקשני שאודה בשמו למארח. כשחזרנו בשעה 2 אחה"צ לתחנת הרכבת בואדי-צאראר, מצאנו את קצין-התנועה בלשכתו והוברר לנו, כי הרכבת לבאר-שבע, תצא למחרת בשעות הבוקר המוקדמות.

הלכתי לפקוד את הקרונות שלי, מצאתי שהכל בסדר ועליתי על אחד מהם, שכבתי ונרדמתי. שנתי לא ארכה הרבה זמן, אמין הערני משנתי. ירדתי מהקרון וראיתיו בחברת אפנדי מתורבש (חובש תרבוש) בריא-בשר ושמו עלי אפנדי ג’אראללה. השנים נגשו אל הקרונות שלי, הרימו את הכיסויים, מששו את נאדות העור ועלי ג’אראללה שיבח את טיבם. לדבריו התחייב לספק ארבעת אלפים נאדות עבור הצבא בחזית התעלה, שלושת אלפים וחמש-מאות כבר מצויים במחסנו וברצונו לרכוש ממני 500 נאדות תמורת אלף לירות תורכיות. אמרתי לו שהנאדות האלה הם רכוש ממשלתי וכי הוטל עלי להביאם בשלמותם לתעודתם ואין בדעתי למעול בשליחותי עבור בצע כסף. עלי ג’אראללה צחק בפה מלא ואמר, כי דברי מעידים עלי שהנני “ירוק”. הוא מתחייב להמציא לי תעודה חתומה בידי הקצין התורכי האחראי על התנועה, כי 500 נאדות שבקרונות שלי נפגמו בדרך ע"י גיצי-אש של הקטר. את התעודה הזו ו- 500 נאדות פגומים שנמצאים ברשותו ו-1000 לירות-תורכיות ימציא לי בטרם יוציא מקרונותי 500 נאדות שלמים. עניתי לו שוב, כי אין אני מוכר נאדות שאינם שייכים לי.

ב- 6 בערב נפגשתי עם קונצה והלכנו אל הקצין-התנועה בכדי לודא מתי יחברו את הקרונות שלנו אל הרכבת שתצא מחר בבוקר לבאר-שבע. הוא הבטיח לנו שהדבר יבוצע בשעות הבוקר המוקדמות. באותו לילה החלטתי לא לעזוב את הקרונות שלי. אכלתי ארוחת ערב בקרון של קונצה וחזרתי אל הקרונות. בדקתי את כל הכיסויים של הקרונות וחיזקתי את חבלי-הקשר שלהם, טענתי את אקדוחי בכדורים, התכרבלתי בשמיכתי באחד הקרונות אולם לא יכולתי להרדם. צינת הלילה מנעה תנומה מעיני ובהפציע השחר ירדתי מהקרון, רחצתי את פני במים קרים וניגשתי לקרון האוסטרים, מצאתים ערים. אכלתי אתם ארוחת בוקר. בשעה שבע בבוקר הגיע קטר ומשך את הקרון של האוסטרים. שאלתי את נהג הקטר מתי יצמיד לרכבת את ארבעת הקרונות שלי, הוא ענה כי לא קבל הוראות על כך. רצתי אל קצין-התנועה ודרשתי ממנו, כי יתן הוראה לצרף את ארבעת הקרונות הפתוחים שלי לרכבת באר-שבע, כי הם עמוסים נאדות-עור עבור הצבא שבחזית התעלה ויש לי הוראה ל“הובלה דחופה”. קצין התנועה עיין בנירות שבידי ואמר, כי הרכבת היוצאת הבוקר לבאר-שבע היא בת 10 קרונות, וברשותו רק קטר אחד ולכן אי-אפשר להצמיד אליה עוד ארבעח קרונות נוספים. מחר בשעות הצהרים תגיע רכבת מעפולה ולה שני קטרים ואז יתן הוראות לצרף גם את הקרונות שלי. דרשתי ממנו שומר-לילה על הקרונות שלי, כי יש לי חשש שגנבים רוצים לגנוב נאדות מקרונותי. הוא טען שעניני השמירה בתחנה נתונים בידי מפקד התחנה.

מפקד התחנה, קצין בדרגת בין-באשי (מיור), רצה לדעת מדוע אני חושש מגנבים, אמרתי לו שאדם בלתי ידוע לי ניסה לשחדני ולקנות ממני 500 נאדות וכמובן שלא הסכמתי ויתכן שינסה לגנבם ולכן אני דורש ממנו להעמיד שומרים על-יד הקרונות, או שיתן הוראה לקצין-התנועה לצרף את הקרונות שלי אל הרכבת שיוצאת הבוקר לבאר-שבע ואם הוא מסרב הנני דורש ממנו הודעה על כך בכתב, שאוכל להציג למפקד שלי סלאח-אלדין ביי, שהוא ידידו האישי של ג’מאל פשה. ועוד אמרתי לו, ידידי הקצין האוסטרי הנוסע ברכבת הבוקר לבאר- שבע ימסור בהגיעו לשם לגנרל הגרמני, כי מפקד התחנה בואדי-סאראר מעכב את אלף הנאדות המיועדות לחיליו בחזית התעלה, ואין ספק שהאחראים לכך יתנו את הדין.

דברי אלה קלעו למטרה. מפקד התחנה נלוה אתי אל קצין התנועה ולאחר חלופי דברים קצרים, פסק שיש להצמיד את הקרונות שלי לרכבת היוצאת לבאר-שבע.

בשעה 10 לפנה"צ יצאה הרכבת מואדי-סאראר בדרכה לבאר-שבע, הקרונות שלי הוצמדו לקרון של האוסטרים וקונצה וחבריו שמחו לארחני בקרונם עד באר-שבע. הרכבת זחלה לאיטה דרומה, האוסטרים היו נחמדים מאד, שרו, נגנו, ספרו ספורים ושעות הנסיעה הארוכות עברו עלינו בנעימים. למחרת בבוקר השכם הגענו לתחנת באר-שבע.

במשך שלושה ימים רצופים רבצתי בבאר-שבע, עד אשר פורקו ארבעת הקרונות שלי, נבדקו הנאדות וקבלתי קבלה רשמית על 1000 נאדות עור (מהם 35 שנפגמו מגיצי- האש של הקטר) שנמסרו בהתאם לצו המשלוח המקורי. לאחר שסיימתי את תפקידי במשלוח הנאדות, ביליתי יום אחד בחברת ידידי קונצה במחנה התותחנים. בהפרדי מהם, מלאו את אמתחתי הריקה במזון ובו בלילה הצלחתי לעלות לרכבת הנוסעת ללוד ובערב יום הכפורים הספקתי לאכול את הסעודה המפסקת עם אמי ביפו.

שני מפקדים אוחזים בי עד שבא השלישי והכריע ביניהם    🔗

בחורף שנת 1917 - רבו הימים הגשומים והלילות הקרים. נאלצנו לחמם את חדרינו בפחמי-עץ. ערב אחד חסרו פחמים והנובתשי (החיל התורן) המציא לחדרים גזרי-עצים.

הבערתי את גזרי-העץ ב“מנגל” בחצר וכשהעץ הפך לגחלים לוחשות, הכנסתי את המנגל לחדרי ושכבתי לישון. בחצות הלילה נפלתי מהמיטה, כאב הנפילה על רצפת האבן, עוררני משנתי והרגשתי בעשן הממלא את כל החדר. והתחלתי לזחול על ארבע עד שהגעתי לפתח החדר ובאמצי את שארית כוחותי הצלחתי לפתוח את הדלת ונפלתי אין- אונים על הרצפה כשראשי מונח על מפתן הפתח בין הדלת למזוזה. שכני לחדר בהא- אלדין אפנדי (סגן המפקד שלנו), שהיה אדוק והשכים ללכת להתפלל כל בוקר למסגד מצאני שוכב מתעלף, מהר לשפוך על ראשי מים קרים והשיב אח רוחי אלי. הרופא הצבאי ארטין אפנדי הוזעק ע“י אחד החילים ונתן לי את הטיפול הדרוש וכעבור שעות אחדות חזרתי לאיתני. לדבריו, אילו לא נפלתי מהמיטה וקבלתי מכה בראשי, הייתי מת בשנתי מעשן ה”מנגל“. מאז סלקתי את ה”מנגל" מחדרי.

המצב הכלכלי בשכם הלך ורע. החנויות התרוקנו מסחורה, הסוחרים החביאו את סחורתם ומכרוה במסתורים רק נגד מטבעות זהב. המפקד הצבאי החדש של שכם כמאל ביי, איש נמרץ ופעיל, שלט בתקיפות והקפיד על הוראות החרום של ימי המלחמה. הנהיג צנזורה חמורה בדואר ובתלגרף והכביד יד על מפקיעי שערים. עינו היתה פקוחה על הכל, על הצבא ועל האזרחים, על הז’נדרמריה והמשטרה ואף התענין בנעשה במטה המוג’הדין. בנקודה זו מצא יריב קשה וחריף, את מפקדנו סלאח-אלדין ביי, שלא הרשה לאף אחד לבחוש בקדרתו. כשכמאל ביי הזמינני פעמים אחדות לשמש תורגמן בינו לבין קצינים גרמנים או אוסטרים שעברו דרך שכם, לא הרשה לי סלאח-אלדין ללכת בטרם יקבל פניה בכתב או בעל-פה מכמאל ביי.

שמועות על דבר כשלון הצבא התורכי בחזית התעלה (סואץ) הגיעו לשכם. ראשיתן היו לחישות מפה לאוזן ואח"כ נעשו קולניות ומוגזמות יותר. בדצמבר 1916 כבשו האנגלים את אל-עריש ובשכם כבר סיפרו שהתורכים מפנים את עזה. תנועת הצבא התורכי דרומה הלכה וגברה. חטיבה מיוחדת בשם “ילדרים” (הברק) שאורגנה ממיטב הצבא התורכי עם תוספת ארטילריה אוסטרית וגרמנית נעה לבאר-שבע ועזה וקצינים גרמניים ואוסטרים וחיל-תחבורה-ממונעת גרמנית עברו את שכם יום יום. עבודתי כתורגמן היתה רבה ולעתים קרובות הייתי נאלץ להפסיק את שעורי ההתעמלות ולמהר ללשכתו של מפקד העיר. סלאח-אלדין ביי, מפקדי הישיר, התלונן למטה המחנה ה - 8 בירושלים על כמאל ביי וכמאל ביי התאונן בפני אותו המטה, כי הוא זקוק לי כתורגמן וכצנזור וכי אין בכל מחוז שכם איש-צבא המתאים לשני התפקידים, זולתי.

מצבי הכלכלי אף הוא הורע. דרגתי בצבא היתה נמוכה. בתור מורה להתעמלות בבית-ספר ממלכתי כ“ארעי” היתה משכורתי בחדשים הראשונים -.300 גרושים תורכיים. מהצבא קבלתי את “התעין” (מנות-המזון) החודשי שלי בתוצרת יבשה שתמורתה בכסף הגיעה ל-200 גרושים. ארוחות בוקר וצהרים הייתי אוכל חינם ב“פנימיה” של בית- הספר וזה היה שכרי עבור הפקוח על תלמידי הפנימיה. כשקבלתי את המינוי כמורה “קבוע” הגיעה אמנם משכורתי החודשית ל-. 450 גרושים, אולם באוקטובר 1916 נסגרה הפנימיה של ביה"ס, כי ההורים של התלמידים לא הסכימו להעלות את השתתפותם בהוצאות בניהם בפנימיה ומחלקת החינוך לא רצתה לשאת בתוספת ההתיקרות. מחירי המצרכים האמירו והכנסותי לא הספיקו למחיתי.

מגעי עם אנשי-הצבא הגרמנים והאוסטרים הלך וגדל. קצין התחבורה הגרמני אקסטר, שלשכתו היתה בירושלים, הציע לי פעמים אחדות לספחני כמתורגמן לאחת המחלקות הממונעות שתחת פיקודו. כשנודע לי על-דבר התלונות ההדדיות של “המפקדים” בשכם שהוגשו למטה המחנה ה-8, הודעתי לאקסטר את הדבר ובקשתיו לפנות אל המטה הנ"ל ולדרוש את ספוחי למטהו שבירושלים.

בינואר 1917 נודע בשכם על כיבוש רפיח ע“י האנגלים ושתושביה פונו לעזה וכי התורכים עומדים לפנות את התושבים מערי החוף. בחודש פברואר פונו תושבי עזה ומהגרים ערבים מאותה סביבה והעברו לחומס וחמה. סלאח-אלדין ביי המפקד שלי שחזר מביקור בירושלים אמר לי, כי ישנה הוראה לפינוי התושבים מיפו ואף הציע לי שאביא את אמי לשכם. חברי דוד תדהר שבקשתיו להודע ביפו בדבר הפינוי, הודיעני, כי אמנם כבר נתקבלה פקודה ל”גרש" את היהודים מיפו ועסקני הישוב משתדלים לבטל את הגזרה.

לכשנודע לי אח“כ ש”הגזרה" לא בוטלה וכי המועד האחרון לפינוי יהודי יפו ותל-אביב נקבע לערב פסח, פניתי אל כמאל ביי (המושל הצבאי של שכם) והוא נתן לי מכתב אישי לחסן ביי מושלה הצבאי של יפו. ימים אחדים לפני הפסח באתי ליפו. בחצר הקישלה פגשתי את מר משה פנחוביץ מפתח-תקוה שהבטיח לי להשיג חדר עבור אמי בפתח-תקוה.

נכנסתי אל חסן ביי ומסרתי לו את מכתבו של כמאל ביי. הוא נתן הוראה לעוזרו לדאוג לכך שלמחרת בבוקר תעמוד לרשותי עגלה וסוס ושחיל אחד יבוא לעזרתי לטעינת החפצים ופריקתם בפתח-תקוה. וככה העברתי את אמי על כל חפציה לפתח-תקוה, בה שהתה כל ימי המלחמה.

42 יום כתורגמן של מפקד הקול-ארדו ה-8    🔗

במחצית מאי 1917 קבלו שני “המפקדים” שלי בשכם הוראה, שתוך שבוע ימים עלי להתיצב במטה של המחנה ה-8 בירושלים. כל אחד מהם קראני ללשכתו להודיעני את הבשורה. במשך יומים חסלתי את עניני בבית-הספר “אלחאן”, נפרדתי מהמנהל שריף אפנדי, מהמורים והתלמידים. קבלתי את הנירות שלי ממטה המוג’הדין. בערב לפני שעזבתי את שכם הוזמנתי ל“סהרה” בבית סאמי אפנדי עבד-אלהאדי, הבאש-כאתב (הכותב הראשי) של מטה המוג’הדין, בה נוכחו סלאח-אלדין ביי, וידידים אחדים ובילינו שעה ארוכה בשתית קפה, אכילת בקלאווה ופצוח פיסטוקים. למחרת בשעות אחר הצהרים יצאתי משכם עם מחמוד נדים אפנדי מפקד הז’נדרמריה, שאף הוא העבר לירושלים, רכובים על סוסים, כשחפצינו עמוסים על שני פרדים. לירושלים הגענו למחרת בצהרים לבית סעדאללה אפנדי אחיו של מחמוד נדים. שני האחים לא הרפו ממני והייתי אורחם עד למחרת הבוקר.

מטה המחנה ה-8 היה ב“מוסקוביה” (מגרש הרוסים) בירושלים. התיצבתי בלשכת המטה והגשתי את נירותי לקצין התורן. לאחר רישום הנירות, העברתי את חפצי לחדר קטן שהוקצה למשכן עבורי. שבוע ימים הייתי חפשי לנפשי וקבלתי רשות לבקר את אמי בפתח-תקוה. כשחזרתי לירושלים, הודיע לי השליש של עבד-אלכרים פשה, מפקד המחנה ה-8, כי אשמש כתורגמן אישי של הגנרל. עבד אלכרים פשה, תורכי בן 50, זקוף קומה, שזוף הפנים, שערותיו שחורות שהשיבה מתחילה לפלוש אליהן, עיניו החומות מחייכות, קבלני בבת-צחוק לבבית. “נאסל-סן יאוורום” (מה שלומך נערי)? שאלני והתענין לדעת מה היו מעשי בשכם וכיצד הסתדרתי עם שני “המפקדים” (סלאח-אלדין וכמאל) היריבים שכל אחד מהם רצה בי (התיק ובו תלונותיהם היה מונח לפניו). ספרתי לו בקצרה על עבודתי כמורה לתרבות-הגוף בבית-הספר בשכם, כעוזר של התופקג’י (הנשק) במוג’הדין (זה היה תפקידי הרשמי) כצנזור ותורגמן של המושל הצבאי וכראש ה“גנג'-דרנקלרי” (הצופים) המקומיים. שלושה-רבעי שעה נמשך הראיון עם הגנרל ובסיומו ברכני “אללה סנה חפז אידהג’ך יאווררם”! (אללה ישמרך נערי).

ששה שבועות תמימים הייתי תורגמן של עבד-אלכרים פשה, אולם רק 3–2 פעמים הגעתי למילוי תפקידי זה. הגנרל היה רוב זמנו בתנועה בחזית הדרום, בדמשק, בירות וחלב. והנה נתקבלה ידיעה במטה המחנה ה - 8, כי הגנרל עבד-אלכרים פשה נדרש לבוא לסטנבול. שעתים לפני נסיעתו נפרד הגנרל מכל אנשי המטה וכשהושיט ידו להפרד ממני אמר לי, אותך, בני, צוויתי להעביר לשרות אצל קצין התחבורה הגרמני. נשקתי את ידו ואחלתי לו נסיעה צלחה.

עם הגרמנים מעוג’ה-אלחפיר בדרום עד חלב בצפון    🔗

ב- 30 יוני 1917 התיצבתי לפני ההאופטמן אקסטר. מסרתי לו את פנקס -הצבא שלי ואת פקודת המטה ה-8 בדבר צרופי למחלקתו. לאחר עיון בלוח הפיקודים שלו, קבע שאשמש תורגמן בפלוגה הממונעת הגרמנית ק. ק. 502 בדרגת סרג’נט. בו ביום בשעות אחר-הצהרים התיצבתי במחנה הק. ק. 502 בשכונת שנלר בירושלים בפני המפקד יוזף יאנסן. מסרתי לו את ניירותי ואת כתב המינוי בחתימת אקסטר. הסרג’נט האפסנאי, קבע את מקום הלינה שלי, את מידות בגדי ושלח אותי להתגלח ולהתקלח. בצאתי מן המקלחת הביא לי אחד החילים חבילת בגדים מכובסים ומגוהצים. הם כללו תלבושת חאקי, לבנים, גרבים, זוג נעלים ו-2 מגבות. התלבשתי והסתכלתי במראה וראיתי בה חיל צעיר בן 20, שזוף פנים מצטחק אלי.

בפלוגה ק. ק. 502 שרתו 80 נהגים שהפעילו 40 משאיות, 20 חילים עבדו במוסך וסדנה, במשרד עבדו 6 כתבים, באפסנאות 4 חילים, במטבח 8 (מהם 4 תורכים נוצרים- יונים מאנטוליה). בראש כל אלה עמד המפקד יוזף יאנסן, שני פלדוובלים: ליבלר ודיטריך, סרג’נטים ו-6 קורפורלים –יחד אתי 132 אנשים. תוך ימים אחדים הכרתי את כולם.

המפקד יאנסן גבר בגיל 40, בהיר שער, קומה בינונית, כבד-בשר, בעל תעשיה מהעיר דיסלדורף, קצין מלואים, מנהל את הפלוגה זה שנתים והכל דופק אצלו בדיקנות רבה. הוא אדיב מאד, אולם מקפיד על המשמעת ועל הביצוע הטוב של המשימות המוטלות על הפלוגה.

למחרת בואי לפלוגה הזמינני ללשכתו, שאלני על שרותי בצבא התורכי, על השכלתי, ומצבי המשפחתי. הסביר לי במילים קצרות ונמרצות את תפקידי הפלוגה ואת תפקידי בתור תורגמן של הפלוגה. הפלוגה עובדת בשרות חזית-הדרום ומעבירה מצרכים חיוניים לצבא. אנשי-השרות הגרמנים אינם יודעים תורכית או ערבית והתורגמן הוא הפה והאוזן שלהם, עליו להיות ער לכל דבר לבל תקרינה אי-הבנות ושהכל ידפוק ויהיה בסדר. על התורגמן להיות זהיר, סבלני ופקח, כי בסופו של דבר יהיה הוא האחראי לכל אי-הבנה או תקלה.

עלילת חטיפה    🔗

באחד המסעות, לאחר שפרקנו ארגזים מלאים תחמושת בקרבח עוגה אלחפיר, התאחרנו יותר מהרגיל וחזרנו לבאר-שבע עם דמדומי-ערב. הסרג’נט האחראי לשיירה קבל מהנהגים את דו"חותיהם והתברר, כי משאית אחת הנהוגה בידי הטוראי שפרלינג טרם הגיעה. כעבור שעה קלה נראתה המשאית שהתאחרה, דוהרת אל מקום חניתנו.

שפרלינג ירד מהמשאית ובטרם אמר דבר, רץ אל בית-השמוש וכשחזר ספר לנו, כי בהיותו בדרך כ - 10 ק"מ מבאר-שבע קבל כאב בטן חזק, הוא עצר את המשאית, ירד ועשה את צרכיו ולכן התעכב כמחצית השעה. מקום החניה שלנו בלילות היה במחנה של תותחנים אוסטריים. שלחנו את שפרלינג אל הרופא האוסטרי וזה נתן לו תרופה נגד השלשול.

למחרת בבוקר יצאנו כרגיל אל תחנת הרכבת להטעין את המשאיות, הסרג’נט נשאר לפקח על ההטענה ואני שתיתי קפה עם מנהל התחנה. בעוד אני שם והנה הופיע הסרג’נט ואמר לי, כי 3 בדואים רכובים על סוסים נעצרו ע"י המשאיות והם מצביעים וטוענים אל שפרלינג. מהרתי אל המקום. הבדואים ירדו מסוסיהם, נגשתי אליהם, ברכתים בבוקר טוב ושאלתי לשלום כל אחד מהם. נתברר שהבדואים הם משבט אל-עזזמה שהמאהל שלהם נמצא בקרבת באר-שבע ולדבריהם נעלמה מהמאהל אשה צעירה וכשירדה החשכה והאשה טרם נמצאה, החלו לחפש אחריה. אחד הבדואים ספר שבחזרו לפנות ערב למאהל, ראה בסביבה משאית צבאית עומדת וחיל גרמני צהוב ירד ממנה והניף את ידו באיום לעומתו ולכן הוא מהר להסתלק אל המאהל, המשאית היתה מכוסה ונדמה לו, כי שמע קול צעקה מתוך המשאית. לפנות בוקר הלכו בעקבות המשאית ומצאוה בבאר-שבע ועד-הראיה הבדואי הכיר גם את החיל הגרמני הצהוב שראה אמש יורד מהמשאית.

אמרתי לבדואים, בואו ונלך כולנו אל המושל הצבאי, שפרלינג הצטרף אלינו. המושל-הצבאי של באר-שבע, רמזי אפנדי, יוז-באשי (שר-המאה) בדרגתו וכושי בצבעו, הקשיב לספורם של הבדואים ושאל מה אומר שפרלינג? ספרתי לו, כי שפרלינג אמנם התעכב בחזרו עם השיירה בסביבת המאהל הבדואי. הוא ירד מהמשאית לעשות את צרכיו, כי תקפו שלשול. הוא אמנם הניף ידו לעומת הבדואי, כי בתור אדם אירופי התבייש לעשות את צרכיו לעיני רואים על אם-הדרך. הצעתי למושל שהבדואים ימשיכו לחפש אחרי האשה, אולי היא ברחה אל הוריה, כי מדברי אחד הבדואים נודע לי שהאשה התקוטטה באותו יום עם בעלה והוא הרביץ לה מכות. אני מצדי מתחייב שהחיל שפרלינג יתייצב בערב בחזרו עם השיירה מעוג’ה-אלחפיר בפני המושל הצבאי ונמשיך בברור הענין.

רמזי אפנדי קבל את הצעתי ופקד על הבדואים להמשיך את חפושיהם אחרי האשה ולשפרלינג שימשיך בעבודתו ויתיצב לפנות ערב בלשכתו.

כשחזרה שיירת המשאיות אחר-הצהרים לבאר-שבע, חיכו לנו הבדואים וסיפרו לנו, כי האשה הצעירה נמצאה אמנם באהל הוריה בשבט התראבין. בעלה, שהיה בין הבדואים התנצל בפני על שחשדו שהגרמני חטף את אשתו וכמחווה-ידידות הפציר בי שאבוא עם שפרלינג לארוחת-זבח במאהלו. לאחר התיעצות עם הסרג’נט פריטץ, שהיה האחראי לשיירה, הסכמנו להענות להזמנה אם המושל הצבאי רמזי אפנדי יצטרף אלינו. המושל הצבאי דחה את הזמנת הבדואים ובחר להצטרף אותו ערב אלינו לאכילה ובעיקר ללגימה הגונה שנמנעה ממנו בבאר-שבע זה כבר.

הגנבה הגדולה - כשלון גדול    🔗

באחד הימים נצטוויתי להלוות לסרג’נט הנשקה לואדי-סאראר להביא מטען חשוב מאד שנשלח למפקדה הצבאית הגרמנית שמושבה בירושלים. יצאנו עם שתי משאיות ואל שני הנהגים צורפו שני חילים מזוינים. הגענו לתחנת הרכבת בואדי- סאראר בשעות הצהרים, פנינו למנהל התחנה ונתברר כי הרכבת מדמשק, שבה המטען, תגיע בשעות הערב. סעדנו אח לבנו בצידה שהטבח היוני קוסטה הכין לנו, הנהגים והחילים שכבו לנוח במשאיות וסרג’נט הנשקה ואני הלכנו לבית-הקפה שבקרבת התחנה, שתינו קפה ושחקנו דומינו. כעבור שעה קלה נכנסו לבית-הקפה מנהל התחנה בלווית ג’אראללה, אותו ערבי ירושלמי שרצה לקנות ממני נאדות מהמשלוח שהובלתי בשנה שעברה לבאר- שבע. הם התישבו אל שולחן בקרבתנו. ג’אראללה לא הכירני, כי עתה הייתי לבוש מדי-חאקי גרמניים ואת שפמי הקטן גלחתי מאז עזבתי אח שכם. המשכתי לשחק דומינו עם הסרג’נט ואזני קולטות את השיחה הקולנית של ג’אראללה עם מנהל התחנה.

ג’אראללה מספר, כי ברכבת שצריכה לבוא הערב מדמשק יבוא מטען גדול של מצרכים שרכש בדמשק עבור הצבא האוסטרי שחונה בבאר-שגע וכי אמין ח’ירי, שותפו, מלוה את המטען. בקשתו ממנהל התחנה להפריד את הקרון שבו מטענו ולהעלותו על פסים צדדיים למען יוכל לבדוק ולמיין את המצרכים בטרם ימסרם לאוסטרים. המנהל הבטיח למלא את בקשתו של ג’אראללה.

רכבת דמשק הגיעה בשעה 6 בערב. כשנעצרה בקרבת הרציף, ראיתי את אמין ח’יירי יורד מאחד הקרונות, ג' אראללה רץ לקראתו ושניהם פונים ללשכת מנהל התחנה ואף סרג’נט הנשקה ואני, מהרנו אל מנהל התחנה. הואיל וג' אראללה וח’יירי הקדימונו, עמדנו בצד וחכינו. ח’יירי הוציא מכיסו מעטפה ושלף ממנה את ניר-המשלוח הוורוד ומנהל התחנה העתיק על פיסת ניר את מספרי הקרון והמטען, הוא היה רושם ומכריז בקול את אשר רשם - המטען של ג’אראללה הכיל 20 ארגזי-עץ ובהם תרופות, מכשירי- רפואה ושונות. כשגמר לרשום, שלח את ג’אראללה ואת ח’יירי לחכות על-יד קרונם.

הסרג’נט הנשקה הושיט למנהל את ניר-המשלוח הוורוד שלו והוא העתיק על פיסת ניר את מספר הקרון ומטענו המכיל 20 ארגזי עץ ובהם מצרכים שונים בהתאם לרשימה מיוחדת שבידי מקבל המטען, “המשלחת הצבאית” הגרמנית. מנהל התחנה מסר את פיסת-הניר בדבר הקרון שלנו לאחד מעובדי הרכבת והורה לו שילך אתנו למצוא את הקרון. הקרון בעל המספר שצוין בניר-המשלוח שלנו היה האחרון ברכבת. עובד הרכבת ניתק בנוכחותנו את חוט הברזל עם חותמת העופרת שעל דלת הקרון ופתחה, נכנסו לתוך הקרון ומצאנו בתוכו עשרות ארגזים שמכסיהם פתוחים מלאים קש-ריפוד ללא מצרך כל שהוא. נדהמנו למראה עינינו ושלחנו את עובד הרכבת להבהיל את מנהל התחנה אל הקרון. מנהל התחנה הגיע ואף הוא קרא, “גנבים הריקו את הארגזים”. יעצתי לסרג’נט הנשקה שיעמיד את שני החילים המזוינים שלנו ואת שני הנהגים על-יד הקרונות והקטר ולא יתנו להזיז את הקרונות מהמקום ולא לפרק מטענים מהם ואנו שנינו ניגש למפקד הצבאי של התחנה. מהמפקד הצבאי דרשנו שיעמיד משמר מזוין על כל קרונות הרכבת וימנע לפרק את מטען הקרונות עד שאחזור מירושלים עם הרשימה המפורטת של המטען ועם הוראות מהשלטונות הצבאיים לערוך חקירה וחיפוש בכל הקרונות ולגלות את המטען הגנוב. השמירה הוצבה כפי דרישתנו, הסרג’נט הנשקה וחיליו נשארו במקום ואני יצאתי עוד באותו לילה ברכבת לירושלים.

בחצות הלילה הערתי את המפקד יאנסן משנתו ומסרתי לו דו"ח על גניבת המטען בואדי-סאראר. למחרת לפנות בוקר יצא יאנסן אתי אל המפקד אקסטר ובשעה עשר לפני- הצהרים כבר היו בידינו פקודה ממטה המחנה ה-8 לערוך חיפוש בכל קרונות הרכבת ולעצור כל חשוד. מירושלים יצאנו באוטו בנץ וכשהגענו אל תחנת הרכבת בואדי-צראר, מצאנו את “הרכבת הדמשקאית” במצור, מוקפה שוטרים-צבאיים וז’נדרמריה שהגיעו מרמלה.

החיפוש אחרי המטען הגנוב נערך בקפדנות בנוכחותנו בכל הקרונות, כשהגענו לקרון של אמין ח’יירי, מצאנו בתוכו 20 ארגזי-עץ, על כל ארגז היתה כתובת “המשלחת הצבאית הגרמנית במטה המחנה ה- 8”. הארגזים נפתחו אחד אחד בנוכחות מנהל התחנה, המפקד הצבאי של ואדי-צראר, המפקד יאנסן, הסרג’נט הנשקה ואנוכי. תכולת הארגזים התאימו לרשימות המשלוח הרשמיות שהיו בידי יאנסן. הארגזים נסגרו לאחר הבדיקה, מנהל התחנה ערך דו"ח, כל הנוכחים אישרו את תכנו בחחימותיהם. הארגזים הטענו על המשאיות ויצאו ליעדן לירושלים. הז’נדרמריה יצאה לחפש את ג' אראללה ואת ח’יירי שנעלמו מואדי-סאראר.

דמשק    🔗

בסוף יולי 1917 העברה הפלוגה ק. ק. 502 מירושלים לדמשק. ראשוני העוברים היו המפקד יוזף יאנסן, הממונים על הסדנה והמשק, אנשי המשרד ובתוכם גם אני - התורגמן. שיירתנו בת ארבע מכוניות “אופל” ו“בנץ”, עשתה את דרכה בדרך המלך, בדרכי עפר ובשבילי-שדה, חצתה את שכם, ג’נין, עפולה, נצרת, טבריה וקוניטרה.

על דמשק שמעתי רבות מפי חברי המנוח נאג’י אפנדי שהיה יליד דמשק. בלילות החורף הארוכים והגשומים בשכם היינו יושבים בחדרי או בחדרו והוא הרבה לספר לי על הוריו, משפחתו ועל דמשק עיר מולדתו היפה. בהקשיבי לדבריו על יפיה של דמשק, חשבתי שהם מוגזמים ומושפעים מרגשי הגעגועים שלו למשפחתו ולביתו בעיר הזאת.

אולם כשהגיעה שיירתנו לקרבת דמשק ועלינו על אחת הגבעות, נגלה לעינינו מחזה מרהיב עין. מימיננו מדבר שמם, משמאלנו הרי הלבנון והחרמון וממולנו מרחב אין-סוף - ירוק. פרדסים וגנים, אילנות ומדשאות, גני ירק ופרחים ובתוך כל אלה משובצת העיר דמשק. חומותיה ובניניה מאבנים חומות ושחורות, כיפות מסגדיה וצריחיהם הרבים לבנים וזהובים וקרני השמש מפזזים על כל אלה באלפי גוונים. אז מצאתי את תאוריו של נאג’י על דמשק דלים וחוורים.

שני בנינים גדולים בשכונת צאלחיה הוחרמו על-ידי שלטונות הצבא ופונו עבורנו. הסדנה, המוסכים וכלי-הרכב שוכנו בחצר גדולה מוקפת גדר-אבנים על חוף נהר הברדה. החדרים בבתים האלה היו מרווחים והאולמות גדולים. הטוראים שוכנו באולמות ובעלי- הדרגה השונים קבלו חדרים, 2 - 4 בחדר. שכני לחדר היו הסרג’נט בראונר, החובש שטוקה והקורפרל אלפרד וינדט.

בימים הראשונים לבואנו העסיקני המפקד יאנסן. הוא לקחני לכל פגישותיו עם שלטונות הצבא התורכי, אתם היה צריך לתכנן את פעולות פלוגתו. תחום הפעולות שהוטלו על הק. ק. 502 הקיף את דמשק רבתי ואת הערים בירות, טריפולי, חומס וחמת. לכל הערים האלה נסע יאנסן ב“בנץ” שלו לבדוק את הדרכים בהן תסענה המשאיות ותחנות-החנייה בהן יחנו הנהגים. המרחקים היו גדולים והדרכים רעות מאד. צמיגי המשאיות נתבלו זה כבר ובמקומם הותקנו חשוקי-ברזל על גלגלי המשאיות. עבודת הנהגים היתה מפרכת, הם נסעו שעות רבות ביום ובלילה. לכל משאית נקבעו נהג אחד ועוזר אחד.

לעומת זאת נהנו הנהגים ועוזריהם מחופשה בת יום וחצי בשבוע, חצי יום השבת וכל יום ראשון. תפקידי כתורגמן היה להלוות אל השיירות. שבוע אחד הייתי מצטרף לשיירה האחת, שבוע שני אל שיירה שניה, שבוע שלישי שיירה שלישית ובשבוע הרביעי הייתי צמוד למשרד הפלוגה בדמשק.

באחד הימים הלכתי לראות את עבד אלקאדר ביי, אביו של נאג’י חברי המנוח. אולם באותו יום לא היה בלשכתו ומעוזרו, מוצטפה אפנדי (קצין בדרגת מולאזם , לויטנט) נודע לי, כי חלה זה ימים אחדים. השארתי למוצטפה אפנדי את כתובתי ואף ספרתי לו, כי נאג’י המנוח, בנו של עבד-אלקאדר ביי, היה חברי בשכם. בשמעו זאת לא הרפה ממני, הושיבני על-ידו, הזמין לי קפה ושוחחנו שעה ארוכה. לפני שנפרדנו הציע לי מוצטפה אפנדי את עזרתו אם אזדקק למה שהוא בדמשק.

כיוסף הצדיק בשעתו    🔗

שבוע ימים לאחר שבקרתי במשרדו של עבד-אלקאדר ביי קבלתי ממנו מכתב בו הוא מזמינני בשמו ובשם נזירה חאנם לבקרם ביום הששי הקרוב בשעה ארבע אחה"צ.

ביום הששי אחה“צ גהצתי את חליפת החאקי שלי, צחצחתי את נעלי השחורות, נכנסתי למספרה הסתפרתי, התגלחתי ובשעה הרביעית אחה”צ התדפקתי על שער הכניסה ב“בית-בנת-אלבאשה” (בשם זה היה ידוע הבית של נזירה חאנם אמו של נאג’י). חזמאג’י (חיל משרת של קצינים) פתח לי את הפשפש שבשער וכששמע, כי הוזמנתי ע"י הביי, הכניסני פנימה וקרא לנער כושי שהוליכני לתוך גינת-חמד נטועה עצים ופרחים. במרכזה מול הבית בריכה ומזרקת-מים ועל-ידה עץ גדול ובצלו על-יד שולחן קטן יושב עבד אלקאדר ביי. כשראני בא, קם לקראתי והושיבני על אחד הכורסאות על- ידו. הנער הכושי הופיע שוב ובידו מגש ועליו בקבוק אראק, כוסיות וצלחת מלאה מאזה (בטנים וחריפים לקינוח השתיה).

עבד אלקאדר היה לבוש חלוק-משי, גלוי ראש, יחף ולרגליו קבקבי עץ. קומתו גבוהה, כתפיו רחבות, שערות ראשו מלבינות ושפמו שחור עשוי “א לא וילהלם” עיניו כחולות ואפו גדול ואדום. ראיתיו בפעם הראשונה והאחרונה כשבא ללויתו של נאג’י המנוח. אז היה בתלבשתו הצבאית ומראהו היה יותר מרשים. עתה, כעבור שנה מאז הלויה, נראה כאילו הזיקנה קפצה עליו. החלפנו דברי נמוסין, ולגמנו מהארק הזחלאוי (מזחלה שבלבנון). הוא הרבה לדבר ולשתות ואני להקשיב. כשהגיע בשיחתו למוצאו הפולני, גמר את ההלל על סב סבו האציל הפולני גרבצקי והדגיש, כי רוחו האצילה והליברלית שלטת גם בצאצאיו, למרות שהנם כיום תורכים מוסלמים לכל דבר. סבו תופיק פשה, עוד ידע לקרוא פולנית, אבל הוא ובניו שומרים בארונם ספרים פולנים אחדים למזכרת בלי שיבינו את הכתוב בהם.

בקבוק הארק התרוקן, מארחי הוריק לגרונו את הכוסית האחרונה והנער הכושי בא והודיע לביי, כי ה“עשא” (ארוחת הערב) מוכן. נכנסנו מהגינה ל“סלאמליך” (הסלון). היה זה אולם גדול, רצפתו מכוסה בשטיחים פרסיים כבדים, מחולק לשני חלקים על-ידי עמודי שיש, בחלק הגדול (כשני שלישים מהאולם) בצדי הקיר ספות וכורסאות מרופדים בקטיפה ירוקה, באמצע האולם שולחן גדול מכוסה במפת קטיפה ירוקה ומעל התקרה נברשת גדולה של בדולח ונורות חשמל צבעוניות רבות תקועות בה.

בחלק הקטן של האולם, הקרוב לכניסה מהגינה, ניצב שולחן נמוך, עגול, רחב ידים, מכוסה במפה לבנה, וסביבו כסאות נמוכים מרופדים. על הקירות תמונות מזקני המשפחה ובאחת הפינות תמונה גדולה של נאג’י במדי צבא. השתהנו קצת על-יד התמונות וחכינו לבואה של גברת הבית. היה זה בניגוד למקובל במשפחות, מוסלמיות לשתף את האשה בארוחה עם אורחים זרים. אולם, כפי ששמעתי מנאג’י, היה ביתם יוצא דופן, בגלל מוצאם הפולני מצד האבא והצרפתי מצד האמא ורמת ההשכלה של שני הצדדים, נחשבה המשפחה כמתקדמת. ארוחות משותפות לגברים וגברות מבני המשפחה ואפילו עם לא מוסלמים זרים, היו אמנם נדירות, אבל אפשריות. כשאני לעצמי, לאחר שהותי הארוכה בשכם המוסלמית השמרנית, היתה לי זאת הפעם הראשונה להקלע כאורח בבית מוסלמי בנוכחות גברת הבית. החלטתי להיות זהיר בהתנהגותי, ביחוד כלפי הגברת. והנה הוסט הוילון הכבד של אחד הפתחים שבאולם והגברת נזירה הופיעה. רגע נשארה עומדת בפתח, ריח סגליות נעים הורגש באולם. קומתה תמירה, בינונית, שמלת משי שחורה ארוכה והדוקה לגופה ומטפחת משי אדומה על כתפיה, היא התקרבה אלינו. זאת היא אום-נאג’י, הציג אותה בעלה, היא הושיטה לעומתי זרוע לבנה, ארוכה וחשופה מתחת למטפחת המשי ויד מטופחת ועדינה הורמה לעברי, הגשתי ידה לשפתי ולמצחי.

נזירה חאנם התישבה על-יד בעלה ואני למולם. עתה ראיתיה במלוא תפארתה. שערות ראשה שחורות, פניה הבהירים מאורכים, לחייה ורודות, שפתיה אדומות, צוארה ארוך, עיניה ירוקות ומחייכות, אשה יפה מאד וצעירה מאד. הנער הכושי, לבוש הפעם גלימה לבנה, הביא מגש נחושת גדול ועליו קדרה שטוחה מהבילה, צלחות אחדות, כפות, מזלגות וסכינים מכסף וערמה פיתות חמות. הניח את מטענו על השולחן והסתלק. גברת הבית קמה ממושבה מלאה את הצלחות ששמה לפנינו בנתחי בשר צלוי ותפוחי-אדמה, אדון הבית מלא את הכוסיות באראק והזמין אותנו להתחיל באכילה. אכלנו ושתינו. נזירה חאנם פנתה אלי בערבית והודתה לי על שבאתי לבקרם. עניתי לה שאני שמח מאד לבקר אצלם, אולם שמחתי מהולה בצער, כי נאג’י אינו אתנו והן הוא, הידיד הבלתי-נשכח שלי, תיכנן את חופשתנו המשותפת לדמשק.

כן, אמרה נזירה חאנם, הגורל סיכל את תכניתו. נאג’י היה בן הזקונים לאביו והבן היחיד שלי. פנקנו אותו, שמרנו עליו והשתדלנו שימצא תמיד בביתנו ובקרבתנו. מכתביו הרבים, לנו הוריו, היו רצופים אהבה וגעגועים והנה בא המות האכזרי ולקחו ואנו אומללים מאד.

ערב, ערב אני קוראת את מכתביו היפים ומרטיבה אותם בדמעותי, המשיכה הגברת נזירה ועיניה החלו דומעות. עבד אלקאדר ביי הרגיעה, ליטף בידו את שערותיה ולחייה ובמטפחת המשי הקטנה שהיתה מונחת על-ידה על השולחן, מחה את דמעות עיניה. היא נשתתקה, עצמה את עיניה הגדולות ואחר פקחה אותן. נאנחה קלות ואמרה לי, תסלח לי יוסף אפנדי, אתה אורחנו הכרת את בננו נאג’י היקר ותוכל להבין את האבדה הגדולה שלנו ולרגשותיה של אם שכולה. היא לגמה מהכוסית שלפניה והמשכנו לאכול. הנער הכושי הופיע שוב, הסיר מהשולחן את הטס והצלחות הריקות, אח"כ חזר והביא מגש אחר ועליו פירות, בקלאווה דמשקאית וצלחות. נזירה חאנם עודדה אותנו לאכילה נוספת. עבד אלקאדר ביי פתח בשיחה חדשה. שאלני אם סיירתי בדמשק והציע לי את מוצטפה אפנדי, עוזרו בממשל הצבאי, יליד דמשק ואדם משכיל, שילווה אלי ויראה לי את דמשק ושכיות החמדה שלה.

הודיתי לו על הצעתו ואמרתי שאפנה אל מוצטפה אפנדי בשמו. גם נזירה חאנם, שנרגעה כליל, המשיכה לשוחח. היא ספרה לי, כי היא מרבה לקרוא ספרים צרפתיים של בלואק, מופסאן, פייר לוטי ואחרים, כי שעותיה הפנויות רבות, עבודת הבית נעשית ע"י משרתות ובהרמון בעלה הנה, תודה לאל, האשה היחידה. כשהארוחה התקרבה לקיצה הודיתי למארחי ולגברת הבית אמרתי, כי אני מודה לה על יחסה היפה ועל דבריה הטובים ביחס אלי וכי אני מעריך מאד את ידידותם של עבד אלקאדר ביי ורעיתו הנכבדה. הנער הכושי הופיע שוב להסיר את הכלים הריקים, נזירה חאנם אמרה לו שאת הקפה יגיש באולם הגדול, בקשה סליחתנו, כי ברצונה לנוח, הושיטה לי ידה ופרשה לחדרה.

עבד אלקאדר הזמינני להלוות אליו אל חלק האולם שמאחורי עמודי השיש, הוא התישב על הספה שעל -יד הקיר ואני על כורסא בסמוך אליו. הנער הכושי הביא מגש ועליו פינג’אן קפה, ספלוני חרסינה וכוס קטנה מלאה מים ירקרקים. הוא שם את המגש על שולחן-צדף עגול שלפנינו, מזג קפה ריחני מהביל לספלונים ואת הכוסית הקטנה הגיש לבעל-הבית באומרו, זאת התרופה שלך אדוני שנזירה חאנם בקשה שתשתה. עבד אלקאדר הריק את הכוסית לגרונו, לקק את שפתותיו ואמר לי, זהו שיקוי המקל ומזרז את העיכול. שתינו את הקפה ולכשגמרנו, בקש עבד אלקאדר את סליחתי והשתטח על הספה הארוכה. עברו דקה או שתים ועבד אלקאדר החל נוחר. הבטתי סביבי ואין איש, הנער הכושי נעלם, המארח שלי נרדם והמארחת איננה. קמתי על רגלי וחשבתי לצאת אל הגינה ומשם החוצה והנה הורם הוילון הכבד של הפתח הקרוב למקום-עמדי ונזירה חאנם, לבושה חלוק משי פרחוני הופיעה. חייכה אלי ואמרה, סוף סוף נרדם הזקן השכור, הכנסתי לכוסית-התרופה שלו כמה טיפות, עתה הוא יישן עד מחר בצהרים. לא תוכל לתאר לעצמך כמה קשים חיי, הנני אשה צעירה מלאת תשוקת חיים והנני כלואה, גלמודה ובודדה בהרמון של בעל סריס.

בוא יוסף מון-שרי ברצוני להראות לך דבר מה. הלכתי אחריה ונכנסנו לחדר אפל שלפתע הואר באור ורדרד. בטרם הספקתי להסתכל סביבי ונזירה חאנם קפצה לקראתי כשהיא זורקת מעליה את חלוקה, היא נצמדת אלי בגופה הערום, מחבקת אותי בזרועותיה ולוחשת אלי, אהבני יקירי, חבקני ונשקני. רגע אחד קפאתי במקומי, לדבר כזה לא התכוננתי, אולם מיד התאוששתי. הרימותי את נזירה בזרועותי, השכבתיה על מיטת-האפריון שבקצה החדר, כסיתי את מערומיה בשמיכה ואמרתי לה: גבירתי, עלינו להתגבר על יצרינו. הן לא אוכל להעטות קלון על זכר בנך - חברי המנוח נאג’י, על מארחי עבד- אלקאדר ביי ואף עליך, ומרה תהיה אחריתנו אם ניתפס בבצעי את בקשתך. ומהרתי לעזוב את הבית. למחרת קבלתי חבילה ע"י שליח מיוחד, היא הכילה ממתקים וכרטיס- ריחני ועליו בצרפתית: ליוסף הצדיק שלי, שנינו הפסדנו הרבה. האהבה והתשוקה אינן יודעות חוק ומגבלות וכל עוד אנו צעירים, עלינו למצותן בכל הזדמנות. נ'.

ל-7 פלאי-העולם נוספו עוד שלושה - תוצרת דמשק    🔗

בימי שבת וראשון היה המפקד יאנסן, שהיה איש-משכיל (אקדמאי), מסייר להנאתו בדמשק וסביבתה. כשבקרנו יחד בממשל-הצבאי הצגתי לפניו את מוצטפה אפנדי, עוזרו של עבד אלקאדר ביי שהסכים להראות לנו את שכיות דמשק. באחת השבתות יצאנו עם מוצטפה אפנדי לסייר בעיר. כשהתישבנו ב“בנץ” ויצאנו לדרך, פתח מוצטפה אפנדי בדברי-הסבר ואמר: “דמשק היא עיר יפה מאד, היא “פנינת המזרח”. אחד הסופרים הערבים שהרבו לסייר בעולם, השווה את דמשק ל”כסא-מלכות" היפה ביותר והמכוסה תמיד, רק כשבא המלך לשבת על הכסא, מסירים את הכיסוי ואז מתגלה לעין -כל יפיו הרב. שני נהרות-מים, הברדה והעוג' מקיפים את דמשק וזורמים בקרבה. גני פרי, ירק ופרחים סביב העיר, ובתוכה גינות יפות ובהן מזרקות-מים, ארמונות ובנינים יפים.

רבים הבנינים שנראים מבחוץ כרגילים, אבל מה רב הדרם ויפיים מבפנים. בדמשק בזרים גדולים, בתי-מרחץ ומסגדים רבים וכן ה“מאריסטאן” (בית חולי- הנפש) הכי מפורסם שבעולם. ובין המסגדים המפורסם ביותר - מסגד “אומיה” והם שניים משלושת פלאי-העולם“. תרגמתי את כל הדברים האלה ליאנסן. כששמע ע”ד 3 פלאי-העולם, בקש יאנסן לדעת, מה הם?! אז אמר מרצטפה אפנדי: המאריסתאן, המסגד של “אומיה” בדמשק ומרחצאות המים-החמים בטבריה - אלה הם שלושת פלאי העולם.

צחק יאנסן ושאל את מוצטפה ומה על 7 פלאי-העולם המקובלים והם: 1. הפירמידות במצרים; 2. קברו של מאוזולוס מלך קריה; 3. המקדש באפסוס; 4. הגנים התלויים בבבל, 5. הקולוסוס ברודוס; 6. פסל הזהב של ציאוס באולימפיה; 7. פארום - מגדל-האור, שבנה תלמי פילדלפוס באלכסנדריה? תרגמתי את השאלה הארוכה של יאנסן למוצטפה, הוא הקשיב לתרגומי בסבלנות וענה: “בספרינו הערביים לא מצאתי דבר אודות פלאי-עולם אלה, אולם אני מקבל את דבריו של המפקד ומעתה יש להוסיף לשבעת פלאי-העולם של יאנסן גם את שלושת פלאי-העולם הידועים לנו בדמשק”.

המשכנו בדרכנו ואכן לא הגזים מוצטפה אפנדי בדבריו על שכיות החמדה בדמשק, בזאת נוכחנו בסיום הסיור הממושך שעשינו באותה שבת לפי הדרכתו.

אנו מעבירים את חפציו של ג’מאל פאשה לתחנת הרכבת    🔗

בחדשי ספטמבר-אוקטובר 1917 היתה פלוגת התחבורה ק. ק. 502 עמוסת-עבודה. 30 משאיות גדולות עבדו יומם ולילה בין הערים בירות ודמשק, טריפולי, חומם וחמת. הן העבירו את מחסני הצבא מערי החוף לפנים הארץ. מצב הרוח במחנה “הילדרים” (“הברק”) התורכי-גרמני שיצא לכבוש את מצרים היה ירוד, רפיח שבדרום נפלה עוד בראשית השנה ובאוקטובר נפלה גם באר-שבע בידי האנגלים ועתה נטושה המלחמה על עזה. השמועות על התקדמות האנגלים הגיעו גם לאזני הדמשקאים והבירותים, למרות הצנזורה הצבאית. בסוף אוקטובר חזרו כל המשאיות לדמשק לסדנה לשם תיקונים הכרחיים. הנסיעות לערי החוף נפסקו לגמרי במשך שבועיים. למחרת שובי לדמשק עם המשאיות האחרונות מחומס, הוזעקתי בבוקר השכם ללוות שתי משאיות להובלה פנימית.

הגענו לאחד הארמונות היפים שבצאלחיה, המשאיות חנו בפנים גן גדול וחילים תורכים החלו להטעין עליהן ארגזים גדולים - היו אלה חפציו של אחמד ג’מאל פשה, וזיר הימיה והמפקד הראשי של המחנה הרביעי. דבר זה נודע לי לאחר הטענת המשאיות כשנקראנו להיכנס לארמון פנימה. באש-שויש (רב-סמל) תורכי משופם הכניסנו (את שני הנהגים הגרמנים ואותי) למטבח גדול, שהיה כבר פנוי, פרט לשולחן קטן ומספר כסאות. התישבנו והחזמאג’י (איש-צבא המשמש משרת לקצינים) מזג לנו כוסיות אראק והגיש קופסא בקלאווה לקינוח. שאלתי את החיזמאג’י מי הוא הביי הנכבד הגר בארמון הזה ושלחייו נרים עתה את הכוסיות, השיב: זה לא ביי, כי אם באשה - הוא ג’מאל באשה. תרגמתי את דבריו לשני הגרמנים ושתינו לחיי המצביא הגדול אחמד ג’מאל באשה.

עודנו שותים וקצין תורכי בדרגת בין-באשי נכנם למטבח, היה זה השליש של הבאשה. הוא שאל אותי אם הכל בסדר ולשמותינו, מסרתי לו את שמות שני הגרמנים ואת שמי, הוא רשם על פיסת-ניר ויצא את המטבח. כעבור כמה דקות חזר השליש ובקש אותנו להלוות אליו. נכנסנו לחדר גדול מרופד שטיחים כבדים, ג’מאל באשה התרומם ממושבו על-יד שולחן הכתיבה ניגש אלינו, הושיט לנו יד ואח"כ נתן לי 15 מג’ידיות-כסף מבריקות ומעטפה חתומה ואמר: את הכסף תחלקו ביניכם ואת המעטפה הזאת (אמר בפנותו אלי) תמסור למפקדכם. הודנו לבאשה, חזרנו למשאיות ונסענו לתחנת הרכבת שם פורק המטען לתוך קרון שמשמר מיוחד הופקד עליו. מסרתי את המעטפה למפקדנו יאנסן, תרגמתי לו את תוכן המכתב של הפשה בו הוא מודה למפקד הק. ק. 502 על השרות הטוב וכן הוא מודיע שימליץ להעניק לשני הנהגים והתורגמן את “סהר הברזל” התורכי . ואמנם ב-1 ינואר 1918 קבלנו שלושתנו את המדליה הזאת.

בשכונת היהודים ובבתי-הקפה בדמשק    🔗

חרת-אליהוד (שכונת היהודים) הנה שכונה עתיקה, סמטאותיה צרות ומעוקלות, בתיה צפופים וחזיתותיהם אטומות. פתחי הכניסה לבתים נמוכים וצרים. נכנסתי לבית- קפה אחד, השעה היתה בין הערביים, התחלתי להסתכל בפני היושבים המשחקים “שש- בש” ודומינו, לוגמים קפה ומעשנים נרגילות. רציתי לגלות פנים מוכרות מיפו או מירושלים ואמנם באחת הפינות גליתי את מכרי רפאל מהודר, רוקח מיפו. התישבתי על-ידו ושעה ארוכה סיפרנו איש לרעהו את קורותינו מאז עזבנו את יפו. ממנו נודע לי ע"ד מאסרם של יהודים רבים מארץ-ישראל בעוון ריגול הכלואים בחאן-אלבאשה בדמשק, ביניהם יעקב ומשה שלוש (קרוביו של מהודר) וכן חברי מנוער יהודה חצרוני. האסירים נתונים בתנאים קשים, צפויים לעונשים כבדים ואין מושיע. מהודר לא ביקר בחאן- אלבאשה, כי קשה להשיג רשיון כניסה לבית-הכלא וכל מבקש רשיון עלול להעצר כחשוד וכבעל-ברית של האסירים.

באותו ערב הייתי אורחו של מהודר. לאחר ארוחת הערב יצאנו לבתי- הקפה לחזות ברקודי “הרקדניות” ולשמוע לרינת “המרננות”. לדברי מהודר ישנן בדמשק עשרות מרננות יהודיות ובהן היפות והמפורסמות ביותר. באחד מבתי-הקפה מצא מהודר מכר וידיד מימי למודיו באוניברסיטה הצרפתית בבירות ושמו סלבדור. מר סלבדור, בחור נאה, טיפוס מזרחי, יהודי בעל דרכון ספרדי, עוסק בבירות בעסקי בידור, בא לדמשק להתקשר עם “מרננות” עבור הקזינו שלו בבירות. בבית-קפה זה שרות “בנאת חטאש”, שתי אחיות יהודיות, מרננות יפות ומפורסמות והוא נמצא במו"מ עם אביהן. ישבנו, לגמנו קפה והסתכלנו סביבנו ואל הבמה. רקדנית-בטן שמנה הופיעה על הבמה ורקדן גבה-קומה ובעל שפם גדול נלוה אליה. בידי הרקדנית היה תוף-יד שמסגרתו משובצת צלצלים רבים ובידי הרקדן היה חליל-רועים. הרקדנית החלה לרקוד ולהניע את כל איבריה כשהיא מתופפת בתוף והרקדן רוקד לעומתה, מחקה את תנועותיה ומחלל בחלילו.

הקהל סביבנו, אפנדים ושיכים בדואים חגורי-חרב, לא גרעו עין מהבמה. אחר זוג הרקדנים הופיעו האחיות חטאש, שתיהן לבושות שמלות שחורות, ארוכות, הדוקות לגופן, מחשופיהן עמוקים, שדיהן בולטים, פניהן בהירים, שפתותיהן אדומות, שערות ראשיהן שחורות קלועות לצמות עבותות, שרוולי שמלותיהן שקופים וצמידי כסף וזהב רבים מקשטים את זרועותיהן. האחת בדיעה מחזיקה עוד והשניה ג’מילה תוף-חרס. הן שרות, מנגנות ואף רוקדות. לשתיהן קולות יפים ותנועות מלאות-חן. הקהל מתרגש, מתלהב וקורא: אללה, אללה! יה-רוחי! יה-עיני! לאחר שירים אחדים, ירדו השתים מעל הבמה וטס בידי כל אחת והחלו לסובב בקהל לאסוף כסף ממעריציהן. התורמים היו נדיבים בזריקת מטבעות כסף וזהב אל הטסים, בלטיפת שדיהן של המרננות והחלקת עכוזיהן. המרננות מחייכות למעריציהן, מקבלות ברצון את הלטיפות והצביטות וביחוד את הכספים. הטסים נתמלאו מטבעות ואבי הבנות, שהלך אחריהן, ממהר לרוקנם לתיק עור התלוי על מתניו מתחת לקפטן המשי שלו.

אחר חצות נפרדתי ממהודר וסלבדור. האחרון, שנודע לו, כי הנני תורגמן בפלוגה גרמנית, הפליג בשבחי הקזינו שלו בבירות ובתכנית העשירה לעונת החורף שהוא מכין ובמיוחד לחגי המולד וראש-השנה של הנוצרים ובקשני להיות אורחו ולהביא את דבר הקזינו שלו לידיעת החילים הגרמנים בדמשק שיבואו לבקר בקזינו בבירות. רשמתי לי את כתובתו ואף הבטחתי לבקרו באחד הימים בבירות.

בחאן אלבאשה בדמשק    🔗

כשבקרתי באחד מימי דצמבר 1917 בשכונת היהודים בדמשק, נודע לי דבר המצאם של אסירי-המלכות היהודים מא“י בדמשק וביניהם חברי מנוער - יהודה. שאלתי את אחד היהודים בדמשק אם אפשר לבקר את האסירים האלה הכלואים ב”חאן אלבאשה" והוא הזהירני מעשות זאת, פן יפול חשד כל שהוא עלי ומרה תהיה אחריתי.

בשבת חנוכה (כרשום ביומני) בבוקר הלכתי לבקר את עבד אלקאדר ביי (אביו של חברי המנוח נאג’י) במשרדי המושל הצבאי. לאחר חלופי שלומות, דברי-נימוסין ושתית קפה, סיפרתי לו שאחד מחברי הטובים מיפו חבוש בחאן אלבאשה ומחובתי לבקרו. בקשתיו לעזור לי בהשגת רשיון כניסה לחאן. עבד אלקאדר ביי נענה לבקשתי, כתב את הרשיון המבוקש במו ידיו, חתם אותו בחתימת ידו ובחותם המושל הצבאי ומסרו לידי. יצאתי ממשרד המושל הצבאי ישר אל חאן-אלבאשה.

ה“חאן” הוא בנין גדול בן שתי קומות, נבנה ע“י אחד ה”ואלים" (המושלים) התורכים של דמשק כאכסניה לעוברי אורח ולבהמותיהם. הקומה התחתונה והחצר הגדולה שמשו כאורווה לסוסים, הגמלים והחמורים ובקומה העליונה התאכסנו האנשים. בימי מלחמת העולם הראשונה שימש ה“חאן” לבית כלא. אסירי “חאן-אלבאשה” נחלקו לשני סוגים, האחד - החשודים במרד במלכות ובריגול הצפויים לגזר-דין מות, כבולים בשרשראות ברזל נמצאים בחדרים בקומה העליונה. הסוג השני - עריקים, ליסטים וגנבים נמצאים בשני אולמות שבקומת הקרקע.

מסרתי את הרשיון שבידי לקצין התורן וז’נדרם הוליכני אל החצר ופתח בפני את שער הכניסה של הקומה התחתונה. עמדתי בפתח האורווה הגדולה, שנועדה לאיכסון בהמות ועתה הפכה לאולם גדול של כלא לבני-אדם; ריח צחנה וסרחון עלה באפי.

רצפת האורווה מכוסה מחצלאות-קש ושקים בלויים ועשרות אנשים רובצים עליהם. קבוצות קבוצות, מהם יושבים ומהם שוכבים מכורבלים בבגדים ובשמיכות. התקדמתי לתוך האולם, דמות-אדם התרוממה ובאה לקראתי, היה זה משה שלוש. משה, הבחור המצוחצח, לבוש היה בגדים מלוכלכים ומקומטים, הלחיים שהיו תמיד מגולחות למשעי, הצמיחו זקן פרא. הוא הרגיש בתדהמתי למראהו, הצטדק ואמר: ראה לאיזו דרגה של שפלות ירדנו. הרגעתי אוותו ואמרתי “ישועתנו קרובה לבוא”.

משה הובילני למקומו של חברי יהודה. מצאתיו רובץ באחת הפינות מכורבל בשמיכה. התישבתי על המחצלת לידו ושאלתי לשלומו. יהודה התרומם והתישב, נעץ בי את עיניו, אבל לא הוציא הגה מפיו. אחזתי בידו ולחצתיה, כרכתי זרועי סביב כתפיו, דברתי אליו, הצעתי לו את עזרתי, הוצאתי מארנקי שטרות כסף ניר אחדים והושטתי לו. הוא הביט בי בעינים פקוחות, אולם לא ענה על שאלותי ולא לקח את הכסף שהצעתי לו. ישבתי על-ידו כמחצית השעה, המשכתי לדבר אליו והוא המשיך, לשתוק. הושטתי ידי לפרידה, הוא התעלם ממנה, קמתי ללכת והוא חזר והשתטח על רבצו.

אחד האסירים, שנאסר יחד עם יהודה בפתח-תקוה, אמר לי, כי מאז הגיעו לדמשק, חדל יהודה לדבר ואיש לא הצליח לדובב אותו ולברר את סיבת שתיקתו. ישבתי עם האסירים ושמעתי את ספוריהם. רובם נאסרו בפתח-תקוה, משם הוליכום, כשהם קשורים בחבלים איש לרעהו לרמלה ומשם לירושלים. בירושלים הביאום ללשכת-הגיוס והקולוראסי (ראש הלשכה) קבע שהם עריקים ושלח אותם ל“סווקיאת” במגרש הרוסים. ה“סווקיאת” זהו מוסד צבאי-תורכי מיוחד במינו. הגרמנים קוראים למוסד כזה “אטאפה” ותפקידו להעביר אנשי-צבא ממקום למקום. ה“סווקיאת” התורכי הוא גיהנום עלי אדמות.

הקצינים ואנשי-הצבא הממונים על ה“סווקיאת” הנם ממבחר הרשעים וחלאת-האדם ובידי אלה נפלו האסירים היהודים. מירושלים הוליכום ברגל קשורים בחבלים (שנקנו בכספי האסירים) זקנים וצעירים, חולים ובריאים וחילים מזוינים בנשק ובשוטים נוהגים בהם באכזריות. בלילות כולאים אותם ב“חאנים” המיועדים לבהמות, מאכילים אותם שתי פעמים ביום “קראוונה” של מרק דלוח ולחם דורה שמשקלו 200 גרם. כל חניה במכלאה הגדילה את הזוהמה והמכאובים. כולם אכולי כינים ופשפשים, רגלים בצקות ופצועות מההליכה הממושכת ברגל ונוסף לאלה הצלפות שוט, בעיטות-רגל ומכות-אגרוף שהחילים-השומרים חלקו לאסירים במנות גדושות. כשהגיעו למרחביה הטעינו אותם בקרונות-משא צפופים ודחוסים כדגים מלוחים והובילום לדמשק. ועתה הם רובצים בחאן-אלבאשה ואינם יודעים מה יהיה גורלם. רואי-השחורות שביניהם חוששים שגורלם יהיה כגורל הארמנים שהתורכים הרגו בהם הרג רב.

כשתי שעות ישבתי בחאן-אלבאשה וכשיצאתי משם הייתי המום, לבי דואב וראשי סחרחר. נכנסתי לבית-קפה והזמנתי קפה “סאדה” (ללא סוכר) וכוס מים. בעודי לוגם את הקפה ומהרהר על כל אשר שמעתי וראיתי בחאן- אלבאשה ויד זעזעה את כתפי. התעוררתי מהרהורי והנה מרדכי גליקליך מיפו, נגד עיני. הושבתיו על-ידי והזמנתי לו קפה. לדבריו ראני נכנס ל“חאן” וחיכה לצאתי משם. הוא הגיע לדמשק לפני ימים אחדים לחפש את אחיו המורה אשר אהרליך שנאסר כחשוד בריגול.

מגליקליך שמעתי לראשונה את דבר “המרגלים” ושרה אהרונסון מזכרון-יעקב שאבדה את עצמה לדעת לאחר שעונתה על-ידי התורכים, על מאסרם של האחים בלקינד ויוסף לישנסקי. אשר אהרליך אסור באחד המסגדים בטענה, כי הוא אותו אהרליך מ“השומר” שניסה לרצוח אמ יוסף לישנסקי, אולם כשהובא אהרליך זה על- ידי המשטרה לזיהוי, הודיע לישנסקי למשטרה שהאיש הזה אינו אותו “אהרליך” מבוקש. כשנפרדתי מגליקליך, קבענו פגישה למחרת, יום ראשון, בשעה 8 בבוקר בככר המרג’ה.

כשהגעתי למשכני בצאלחיה, סיימו חברי את ארוחת-הערב. למרות שבאותו יום לא אכלתי ארוחת-צהרים לקחתי מהמטבח את מנת היין שלי, פשטתי את בגדי, לגמתי מהיין ועליתי על משכבי. חלומות-בלהה פקדוני אותו לילה. ז’נדרמים תורכים תפסוני ולאחר מכות ועינויים, כבלו אותי באחד החדרים בקומה העליונה של חאן-אלבאשה. חברי לחדר סיפרו לי בבוקר, כי שמעו את אנקותי וצעקותי בלילה.

ביום הראשון ב- 8 בבוקר הגעתי ל“מרג’ה” לבית-הקפה ומצאתי את מרדכי יושב ומחכה לי ויצאנו לדרך. למרות השעה המוקדמת, המתה המרג’ה אדם. המון אנשים הצטופף במרכז וכשהתקרבנו למקום, ראינו “תליה” ושני אנשים תלויים עליה. “הדול יהוד ג’ואסיס” (אלה יהודים מרגלים) שמענו את הערבים אומרים איש לרעהו. נדחקנו קדימה אל עמודי התליה, הבחנו ב“תלויים” לבושי-השקים ועל חזהו של כל אחד מהם תלוי לוח קרטון לבן ועליו כתובת באותיות ערביות. את האחד שנעליו היו פתוחות, הכרתי מיד כנעמן בלקינד מראשון-לציון ואת השני הכיר גליקליך כיוסף לישנסקי מ“השומר”. שהינו במקום דקות אחדות. צמרמורת תקפתני, לחשתי לגליקליך “מהר נסתלק מכאן”. פלסנו לנו דרך בהמון וכעבור שעה קלה נפרדתי מגליקליך.

גמיינר (טוראי) שטאובה אבד את מכנסיו וכספו….    🔗

באחד ימי-נובמבר 1917 חזרה שיירה בת 5 משאיות מבירות לדמשק. הנהגים החנו את המשאיות במגרש-החניה של הק. ק. 502 לקחו את חפציהם האישיים ומהרו למשכנם בצאלחיה. תשעה מהם סרו לחדריהם, רק האחד, קרל שטאובה סר ללשכת הפיקוד והצהיר בפני הסרג’נט התורני הנשקה, כי בהיותו בבירות נגנבו ממנו מכנסיו ובהם 300 לירות-תורכיות. הסרג’נט רשם את דבריו ביומן וקבע, כי על שטאובה לבוא, לאחר שיתרחץ ויאכל, לחקירה בפני הפלדוובל דיטריך.

בשעות אחה“צ נקראתי ללשכתו של המפקד. בלשכה היו כבר הפלדוובל דיטריך והסרג’נט הנשקה. ברשותו של המפקד התישבנו מולו. פתח יאנסן ואמר: “הגמיינר שטאובה הודיע היום ללשכתי, כי בהיותו אמש בבירות ביקר בשעות הערב ב”פוף” (בית זונות).

לאחר ששתה ושכב עם אחת הנערות, נרדם וכשהתעורר בשעה אחת לאחר חצות, מצא את עצמו מוטל בחצר אחד הבתים, עטוף בשק ומכנסיו ובהם 300 לירות- תורכיות נעלמו. הוא הסתכל סביבו וגילה שהוא נמצא בקרבת הקסרקטין בו שוכנו הוא וחבריו. קורפרל שולץ, שהיה אחראי לשיירה, הלך אתו אל ה“פוף” לחקור בענין המכנסים. השעה היתה 3 לפנות בוקר והשומר לא נתן להם להיכנס. זהו מצב הענינים כפי שנמסר לנו מפיו של שטאובה ואושרו ע“י שולץ. הדבר האחד הברור הוא שקרל שטאובה אבד בבירות את גברותו, מכנסיו וכספו. “הנני מטיל על הפלדוובל דיטריך והסרג’נט הנשקה לצאת לבירות ולחקור בדבר ולהגיש לי דו”ח תוך 48 שעות”. ועתה פנה יאנסן אלי: “יוזף! ההיית כבר ב”פוף" בבירות?" “לא אדוני” עניתי לו, “ובכן” הוא המשיך “עתה תהיה לך ההזדמנות לבקר שם. תצטרף אל דיטריך והנשקה ותעזור להם בחקירת הענין, את “גברותו” ומכנסיו של שטאובה איני מאמין שתוכלו למצוא - הם אבודים, אבל השתדלו למצוא את כספו.”

למחרת בבוקר יצאנו במכונית “אופל” לבירות. בדרך ערכנו את תכנית עבודתנו. פלדבוובל דיטריך הציע שנפנה למושל הצבאי ונבקש את עזרתו ועזרת המשטרה, סרג’נט הנשקה הציע שנבקר ב“פוף” ונחקור את הענין בטרם שנבקש את עזרת השלטונות, אני תמכתי בדעתו של הנשקה והוספתי, כי יש להועץ בראשונה עם איש מאנשי המקום וספרתי להם שיש לי מכר בעל קזינו בבירות המעורה בעסקי הבידור ונוכל לשמוע את דעתו. דיטריך והנשקה הסכימו לי וכשהגענו לבירות נסענו לקזינו.

השעה שעת-הצהרים ואת סלבדור מצאנו במסעדה בקרבת הקזינו. הוא שמח לקראתנו, נענינו להזמנתו והתישבנו אל שולחנו לסעוד את ארוחת-הצהרים. בין לעיסה ללגימה ספרתי לו את ספורו של קרל שטאובה ונתברר, כי סלבדור מכיר את “הפוף” שמדובר בו הידוע כביתה של “סית לואיזה”, צרפתיה שהיתה נשואה לנוצרי לבנוני שנפטר לפני שנים אחדות. היא רכשה בית גדול שהיה רכושו של פשה תורכי והפכה אותו ל“בית תענוגות” אכסכלוזיבי. סלבדור מכיר אותה אישית והסכים להלוות אלינו אל הגב' לואיז.

ל“בית התענוגות” הגענו בשעה 4 אחה" צ. הבית בן שתי קומות נמצא בתוך גן גדול המוקף גדר אבנים גבוהה. על-יד שער הכניסה לגן ישנו בית קטן ובו שומר כושי שחוקר את הרוצים להכנס הביתה לחפצם ומוסר את הפרטים לגב' לואיז והיא הקובעת אם “הלקות” הוא רצוי או לאו. השומר שהכיר את סלבדור פתח לפניו את שער הגן וכעבור דקות אחדות נכנסנו אף אנחנו לגינה פנימה. הגב' לואיז יצאה לקראתנו והזמינה אותנו להכנס לביתה. נכנסנו למרפסת סגורה וממנה ל“סלאמליק” (חדר אורחים מזרחי).

האולם מרופד שטיחים אדומים-כהים והקירות בטפטים פרחוניים ועליהם תמונות רבות. התיקרה בצבע וורדרד ונברשות מקושטות זכוכית צבעונית (קריסטלים) תלויות עליה. בקיר האולם, מימין לכניסה, חמשה פתחים, הראשון, השני, הרביעי והחמישי מוליכים לחדרים, למטבח ולנוחיות והפתח השלישי למדרגות של הקומה העליונה המחולקת לשמונה חדרים קטנים ונוחיות. סביב הקירות ספות רכות מרופדות קטיפה אדמדמת, מולן שולחנות נמוכים משובצי-צדף ולצידם כורסאות רכות. מר סלבדור, ברשות בעלת-הבית, הסביר לנו את תכנית הבית ואף הציע לנו להתבונן בתמונות הרבות התלויות על הקיר. הסתכלנו והן רובן של זוגות אוהבים בתנוחות שונות.

הגב' לואיז אשה צעירה כבת 30, קומתה מעל לבינונית, תמירה, פניה יפים ושזופים. עיניה הכחולות גדולות, שערה שחור ומסורק כלפי מעלה. מחשופה עמוק, חזה שופע, זרועותיה המלאות חשופות ושזופות. שמלתה משי-לבן ארוכה. התישבנו בכורסאות סביב שולחן נמוך, נער כושי לבוש חלוק לבן הביא מגש נחושת ועליו פינג’אן וספלונים. גב' לואיזה מזגה קפה אל הספלונים והזמינתנו לשתות. שאלתי את הגב' לואיז אם היא מבינה ערבית, היא ענתה כן וכי היא נמצאת בבירות 12 שנים.

הצגתי, אפוא, לפניה את הפלדוובל דיטריך ואת הסרג’נט הנשקה ואת עצמי כמתורגמן שלהם. ספרתי לה את סיפורו של קרל שטאובה על קורותיו בליל שלשום בבית הזה. הגב' לואיזה הקשיבה לדברי כשבת-צחוק מרחפת על שפתותיה.

כשסיימתי את דברי, הצטחקה הגב' לואיז ואמרה: מענין מאד ועתה תואילו לשמוע את הידוע לי בענין הזה. בקורו של הא' קרל (שטאובה) בביתי שלשום הוא הרביעי. לראשונה הופיע אצלנו לפני ששה שבועות בלווית הרוקח הצבאי קוסטאקי אפנדי, אשר הינו לקוח נכבד אצלנו. ביתי זה הוא בית-תענוגות אכסלוזיבי, לקוחותי הם אנשים נבחרים, כשם ש“הנערות” שלי הן נבחרות. כמובן כשקרל בא עם קוסטאקי, קבלנו אותו בסבר פנים יפות. ביום בואו ערכנו, כפי שאנו עורכים פעם בחודש, באולם הזה מסיבת זמרה ורקודי-בטן. ברקודים האלה משתתפות עשר הנערות שלי וכן הנני מזמינה במיוחד עוד שש נערות ונשים צעירות יפות וביניהן רקדניות ומרננות משובחות. מבין הלקוחות שלי באים כעשרים איש, כולם אנשים נכבדים הרוצים לבלות לילה בנעימים.

קרל שם עינו באותו ערב על בדיעה, נערה כושית בת 17 העובדת אצלי. הוא אמר לקוסטאקי שמעולם לא שכב עם כושיה ובקשו שיבקש ממני לסדר לו את הדבר. נענתי לבקשתו, הוא שלם 5 1 לירות תורכיות וכשסימה בדיעה את רקודה, עלתה עמו לחדרה ונשארו שם עד חצות. יומים לאחר-מכן הוא בא אלינו בערב ובילה עם בדיעה שעתיים. לפני צאתו את הבית התעכב באולם הזה והסתכל בתמונות שעל הקירות, שהן צילומי זוגות אוהבים בתנוחות שונות. רובן של התמונות צולמו על-ידי, כי אני בת צלם ואוהבת לצלם מקומות יפים וגם אנשים ונשים יפים. כשראיתיו מסתכל בתמונות בהנאה רבה, שאלתיו לתומי, אם ברצונו שאצלם אותו בפוזה יפה עם בדיעה והוא שמח מאד להצעתי.

קבענו שיבקר אצלנו באחד הימים בשעות הצהרים כשהאור בחדרים מתאים לצלום. כעבור שבוע בא קרל בשעה שלוש אחה"צ. העלתי את המצלמה שלי לאחד החדרים בקומה העליונה, בדיעה וקרל פשטו את בגדיהם ואני צלמתי אותם ב- 3–2 תמונות כשהם מחובקים בתנוחות שונות.

בפעם הרביעית, ז"א, שלשום בערב, בא קרל אלינו. הוא היה קצת עצבני, שאל אם הצלומים עלו יפה. הראתי לו את התמונות והוא בחר מהן שתים. החתמתי אותו על כתב (בצרפתית) שהצלום נעשה לרצונו ולפי הזמנתו. את שתי התמונות שנתתי לו ללא תשלום, השאיר אצלי והוא עצמו עלה לחדרה של בדיעה ושהה אצלה כשעתיים. בצאתו, בערך בשעה 11, שלם לי עשר לירות, נפרד ממני ואמר, כי הוא ממהר לפגישה עם מי שהוא. את שתי התמונות שלו הוא שכח לקחת והן נמצאות אצלי. לואיז יצאה את האולם וחזרה כעבור דקות אחדות ושתי התמונות בידה. לאחר שהסתכלנו בהן, לקחה אותן לואיו למשמרת עד שתוכל למסרן לידי קרל.

תרגמתי את דברי לואיז לדיטריך ולהנשקה וכשגמרתי לדבר, הוסיפה לואיז לומר: עתה, לאחר ששמעתם מפי על כל בקוריו של קרל בביתי, הנני מדגישה, כי קרל יצא שלשום מביתי כשמכנסיו עליו. אם היו לו בכיסי מכנסיו שלוש-מאות לירות או לאו, איני יודעת. כן אין אני יודעת מה עשה קרל מהשעה 11 עד 1 אחר חצות באותו לילה, וזאת עליכם להודע ממנו. השומר שלי מאשר אמנם, כי קרל עם עוד חיל גרמני הופיעו לפני השער של גן ביתי ביום המחרת בשעה מוקדמת מאד והוא לא פתח את השער, כי יש לו הוראות מפורשות ממני לא לתת לאף אחד להכנס לביתי או לגני ללא רשות ממני ואותי אין להעיר משנתי לפני 9 בבוקר. והואיל והשעה לפתיחת המוסד שלי מתקרבת ועלי להתפנות לעבודה, אבקש את סליחתכם שלא אוכל להמשיך לשבת אתכם אולם אשמח מאד לארח אתכם אצלי. תרגמתי את דבריה לגרמנית לפלדוובל ולסרג’נט הם התלחשו רגע ביניהם ובקשוני להודות בשמם לגב' לואיזה על אדיבותה. נפרדנו, אפוא, מגב' לואיז וממר סלבדור, עלינו על “האופל” וחזרנו לדמשק.

הפלדוובל דיטריך מסר דו“ח בכתב למפקד יאנסן בחתימתו ובחתימת סרג’נט הנשקה על חקירתם בענין שטאובה בבירות. המפקד המשיך אישית לחקור את שטאובה לאור הדו”ח הנ"ל והתוצאה היתה, ששטאובה הודה, כי בעזבו את ביתה של הגב' לואיז נפגש עם צעיר ערבי שלקחו למקום בו משחקים קלפים. שם גם שתה לשכרה. כשהיה כבר בגילופין הרביצו בו הקלפנים מכות, הפשיטו את מכנסיו וזרקוהו החוצה. יאנסן נהג בשטאובה במדת הרחמים ופסק לו שבוע מאסר-בית בצרוף אזהרה לפסק-דין חמור יותר אם יסתבך שוב בעתיד.

חורף 1917 – הבשורה על “הבית הלאומי היהודי”    🔗

חורף 1917 היה קשה לתורכיה. מחנה ה“ילדריס” (הברק), שבו התרכזו טובי הלוחמים מאנטוליה שהסתייעו בפלוגות תותחנים אוסטריות וגרמניות, שנשלח לכבוש את תעלת סואץ ואת מצרים ב“סערה”, נכשל במשימתו. ההתקפה על התעלה נהדפה באיבה על-ידי האנגלים ו“המתקיפים” הפכו ל“מתגוננים”. רפיח נפלה ואחריה באר- שבע ועזה ובדצמבר 1917 נכבשה גם ירושלים. השמועות על התקדמות האנגלים בדרום א“י היו עוברות בלחישה מפה לאוזן בקרב האזרחים ואנשי-הצבא גם יחד. הצנזורה והמשטרה הצבאית התורכית היו נוקשים מאד ופליטת-פה או דיבור מיותר גררו מאסר ועינויים. המצב הכלכלי היה בכל רע, הלירה התורכית (כסף הניר) ירדה פלאים ומספר המבוטלים והרעבים ללחם הלך וגדל. אלפי בני-אדם, נעקרו ממקומות- מגוריהם בערי החוף והדרום וגורשו ע”י שלטונות הצבא לערים הפנימיות ולצפון סוריה. עריקים, מרגלים, גנבים ופושעים וסתם אנשים חפים מפשע נכלאו והוחזקו בבתי-הכלא ללא משפט וכל התושבים הלא-תורכים חיכו בכליון עינים לבוא האנגלים הגואלים.

בפלוגת הק. ק. 502 הגרמנית הורגשה הנסיגה התורכית היטב. המשאיות חדלו לנסוע דרומה לחזית והרבו בהסעת מטענים מערי החוף לפנים הארץ ומדרום לצפון.

בחייהם היום-יומיים של אנשי הפלוגה לא חלו שנויים. שני בקבוקים יין אדום לשבוע לאיש חולקו במועדם וכן גם מנות הלחם והבשר - הכל לפי התפריט הקבוע. החילים יצאו לחופשות-מולדת לפי התור וחזרו לשרות במועדים הקבועים, הרבו לכתוב מכתבים ל“חברות” בלתי ידועות לפי כתובות שנתפרסמו בעתונות הגרמנית ומקבלים “מתנות- אהבה” מהחברות האלמוניות. בשעות הפנאי משחקים בקלפים, מבקרים בבתי-זונות ושותים לשכרה. כל אלה לא פגעו במהלך המכונה הצבאית ובמשמעת הפרוסית.

אולם היו ביניהם גם יוצאים מן הכלל. מעטים במספר, אבל אנשים טובים והשפעתם היתה טובה. הם לא הרבו בשתיה, בקלפנות ובזנות. עיניהם היו פקוחוה לכל דבר יפה ואזניהם קשובות לצלילים נעימים. הם קראו ספרים טובים, נגנו בכלי-נגינה שונים, כתבו וקבלו מכתבים יפים, נהלו שיחות מענינות, סיירו במקומות יפים, נהנו בעצמם וגרמו הנאה גם לזולתם. על אלה המעטים נמנו המפקד יוסף יאנסן מדיסלדורף ובן עירו הסרג’נט אלפרד וינדט. הודות לשני אלה עברו עלי שמונת החדשים (יולי 1917. פברואר 1918) בהם שרתי בפלוגה ק. ק. 502 בנעימים. עם יאנסן בקרתי בתדמור, בנבך, בבעל-בק ובדמשק. כשספר “הביידקר” בידו למדני את קורות כל המקומות המענינים בהם בקרנו. עם אלפרד וינדט, שהיה שכני לחדר, בליתי הרבה ערבים בשיחות מענינות, בקריאה, בנגינה (הוא היה מנגן במנדולינה) ובטיולים.

בערב סגרירי אחד בדצמבר, נשארנו אלפרד וינדט ואני בחדרנו, התישבנו אל השולחן וקראנו לאור מנורת החשמל. אני קראתי בספר גרמני ואלפרד קרא בעתונים שקבל אותו יום מגרמניה. בחדר שררה דממה ושנינו שקועים בקריאה. פתאום נזדעק אלפרד, קפץ ממקומו וקרא: "יוזף, האנגלים מבטיחים בית לאומי ליהודים בפלשתינה! " והושיט לי את העתון שבידו.

קראתי תלגרמה של סוכנות רויטר מציריך המספרת על מכתב ששלח בלפור, המזכיר לעניני חוץ של בריטניה הגדולה ללורד רוטשילד, ובו הוא מודיע ע“ד החלטת ממשלתו להקים בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה. קראתי וקראתי פעם ופעמיים ולא האמנתי למראה עיני ואלפרד היקר עומד עלי ומעודד אותי: “יוזף! הלא זה חלומו הגדול של מנהיגכם הד”ר הרצל, החלום שהרבת לספר לי עליו!” .

הידיעה המשמחת הזאת הממה אותי. רציתי להריע, לדבר, להודות לאלפרד על הבשורה הטובה הזאת ונאלמתי דום, לשוני דבקה לחיכי וזעה קרה כיסתה את מצחי. אלפרד חבקני בזרועותיו וטלטל אותי בכח: התעורר יוזף ונשתה כוסית. אמר ומהר לשלוף מארגזו,שתחת מטתו, בקבוק אראק, מלא כוסית והגישה לשפתותי. שתיתי מהכוסית והמשקה החריף שמלא את פי וגרוני החזיר לי את הדיבור. ישבנו עוד שעה ארוכה, דברנו ושתינו, שתינו ודברנו. הוצאתי מארגזי את ספר התנ“ך שלי והקראתי לאלפרד את פרק א' בספר עזרא “העיר ה' את רוח כורש מלך פרס ויעבר קול בכל ממלכתו וגם במכתב לאמר: כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ה' אלוהי ישראל, הוא האלוהים אשר בירושלים”. אחד מקרא ואחד תרגום בגרמנית ושמחתנו היתה גדולה. כשהגיעה שעת “כיבוי האורות”, לפני ששכבנו לישון, העיר אלפרד הנבון את תשומת לבי, כי עלי להיזהר ולא לדבר עם איש ע”ד הידיעה שהיתה בעתון, פן יבולע לי. ואם איש יספר לי ע"ד הידיעה הזו, עלי להתעלם ממנה כיאות לפטריוט תורכי.

אותו לילה כמעט ולא עצמתי עין וגם כל הימים הבאים היו מחשבותי נתונות לבשורה שאלפרד הביא לי. כעבור ימים אחדים נודע לנו כי ירושלים נכבשה ע"י האנגלים, ואז גדלו תקוותי ובטחוני שבקרוב תגמר המלחמה וביתנו הלאומי יוקם בארץ-ישראל.

הבשורה האנגלית והתגובה התורכית    🔗

מאז נודע לי ע“ד ההבטחה האנגלית להקים בא”י בית-לאומי ליהודים, עברה בי רוח חדשה. הרביתי להתענין במהלך הקרבות בחזית נגד האנגלים וגעגועים עזים הביתה תקפוני. למחרת הערב (בו הוגד לי דבר “הבשורה” האנגלית) כתבתי לאחי חביב שהיה בשרות המטה הגרמני בנצרת. שאלתיו אם קבל מכתבים מאמנו השוכנת בפתח-תקוה, כי זה חדשיים שאני לא קבלתי ממנה מכתבים. מחשש הצנזורה הצבאית לא יכולתי להודיע לו ע"ד הבשורה האנגלית ולכן בחרתי (כפי שהוסכם בינינו מראש) את שפת הרמזים.

הודעתי לו, כי בשעות הפנאי אני ממשיר ללמוד תורכית ואני נעזר בספר תנ“ך בשפה התורכית ועתה הנני לומד את פרק א' בספר עזרא (הצהרת כורש). כעבור ימים אחדים קבלתי מכתב ממנו, בו הוא מודיעני, כי שלום לאמא וכי אף הוא קורא עתה בספר ישעיה פרק מ' (הכוונה ל“נחמו נחמו עמי”). הבנתי ממכתבו ש”הבשורה" הגיעה גם אליו.

בינתים התקרבו ימי החג הנוצריים (חג המולד וראש-השנה (1918) - והמפקד יאנסן הורה לפקיד התשלומים והמשק של הפלוגה לצאת ללבנון להביא משם עצי אשוח אחדים ושנים-שלושה חזירים שמנים. יצאנו ב-20 בדצמבר 1917 בשעות הצהרים במשאית מדמשק לזחלה שבלבנון. הגשם הקל שהחל לרדת בצאתנו מדמשק, הפך לשלג לבן. עם חשכה ואנו נמצאים במחצית הדרך לזחלה, היתה הסביבה כולה מכוסה שלג כבד. הנהג נאלץ לעצור את המשאית, כי הדרך נעלמה תחת מעטה השלג והיה חשש שהמשאית תפול לאחת השוחות העמוקות. הוחלט ללון במקום בתוך המשאית עד שיאיר הבוקר. הזדחלנו לתוך המשאית שהיתה מכוסה בברזנט חזק, הדלקנו מכונת-בישול, הרתחנו תחליף קפה ואכלנו ארוחת- ערב. לאחר האוכל התכרבל כל אחד מאתנו במעילו העליון ובשמיכתו ונרדמנו.

עם עלות השחר התעוררנו ויצאנו מהמשאית. השמים התבהרו ובמזרח החלה השמש לזרוח. סביבנו הכל לבן, השלג בעובי 25 ס"מ, המשאית שלנו אף היא מכוסה במעטה לבן ובחלקה הקדמי (על-יד הרדיאטור) נצטברה ערמת שלג גדולה. הנהג הוציא מעדר מהמשאית והחל מפנה את השלג הרב שעל הרדיאטור. והנה ערמת השלג מתרוממת ושוקעת בקצב איטי ונתגלו רגלי גמל שחיפש כפי הנראה מחסה על-יד המשאית, רבץ וקפא תחתיו.

עוד אנו מסתכלים בגמל והנה הופיע ערבי רוכב על חמור. היה זה בעל הגמל. עזרנו לו למשוך את הגמל הקפוא לצדי הדרך, אולם הגמל, שהמשיך אמנם לנשום, לא זז ממקומו, כל איבריו היו קפואים. הערבי הוציא סכין חדה, שחט את הגמל, עתה הוא יפשוט את עורו, יעמיס את בשרו על החמור וימכרנו לאטליז בזחלה.

עברו שעות אחדות, השלג החל נמס והפך לבוץ. הנהג חבר שרשראות ברזל לחשוקי הגלגלים של המשאית שהתחילה להתקדם לאיטה ובשעות הצהרים הגענו לזחלה. רכשנו שני עצי-אשוח יפים, שני חזירים גדולים וחבית יין שהעמסנו על המשאית וחזרנו לדמשק.

במסיבת חג-המולד של הפלוגה ק. ק. 502 לא השתתפתי, כי אלפרד וינדט ואני קבלנו חופשה והיינו אורחיו של ידידנו סלבדור בבירות. בקזינו בבירות נערכה תוכנית מיוחדת לכבוד החג ועשרות קצינים וחילים גרמנים ואוסטרים מלאו את האולם. שהינו בבירות יומיים וחזרנו לדמשק. ב- 1 ינואר 1918 נערך במגרש שעל-יד סדנת הפלוגה מיסדר חגיגי והמפקד הראשי של פלוגות התחבורה הגרמניות, מיור אקסטר חילק אותות- כבוד שהענקו לחילים שזכו בהם ואף אני קבלתי את סהר-הברזל התורכי שהענק לי עפ"י המלצתו של מפקד המחנה הרביעי אחמד ג’מאל פשה.

את חג הפורים תרע"ח בליתי בשכונת היהודים כאורחו של רפאל מהודר. שם פגשתי את יצחק בן-יעקב מדגניה ואת אברהם הרצפלד ממרחביה. שניהם הגיעו לדמשק בכדי לעזור לאסירים היהודים בדמשק. הם ערכו מסיבת פורים לכל האסירים והשמחה היתה גדולה. למחרת הפורים אחרתי קום, חברי לחדר אלפרד וינדט עוררני משנתי בשעה 9 בבוקר והודיע לי, כי שוטר-צבאי תורכי (כאנון-שויש) מחכה לי בלשכת המפקד. מהרתי להתלבש, לגמתי כוס קפה שהביא אלפרד. השוטר הצבאי מסר לי הוראה בכתב חתומה על-ידי השליש של המושל-הצבאי שעלי לבוא מיד בלוית השוטר ללשכת השליש.

המפקד יאנסן היה מחוץ לבנין. השארתי בידי המזכיר הודעה, כי הוזמנתי למשרדי המושל הצבאי. כשהתיצבתי לפני השליש, בקש ממני את פנקס-הצבא שלי, לקחו ואמר לי שאני במעצר. שאלתיו מהי סיבת המעצר? הוא לא ענה לשאלתי ופקד על השוטר הצבאי לקחתני לחדר מס. 9. השוטר הובילני לאותו חדר, הכניסני פנימה ונעל עלי את הדלת במפתח. עברה שעה, עברו שעתיים, הגיעה שעת הצהרים ואני עודני סגור בחדר.

התחלתי לדפוק בדלת ולצעוק “אפנדים, אפנדים! " (אדוני, אדוני!) כעבור דקות מספר נפתחה הדלת והחדרה נכנסו קצין בדרגת יוז-באשי (שר המאה) ושוטר צבאי. אמרתי לקצין, אני נמצא בחדר הזה מאז שעה 10 בבוקר כ”עציר" ואני רוצה לדעת מהי הסיבה לעצירתי. כן אני רוצה להודיע למפקד שלי בק. ק. 502, שם אני משרת כתורגמן, למען יטפלו בשחרורי ונוסף לכל אלה הנני רעב ורוצה לאכול. הקצין בקש ממני לחכות זמן-מה עד שיברר את עניני. כעבור רבע שעה חזר ואמר לי: אתה נעצרת בתוקף פקודת המושל הצבאי, הסיבה למעצרך לא ידועה. השוטר הצבאי הזה (שנכנס אתו לחדר) ילווה אותך אל המפקד שלך. אתה רשאי לספר לו את אשר שמעת ממני, תוכל לאכול שם ארוחת-צהרים, תארוז את חפציך האישיים, תקחם אתך ותחזור עם השוטר הצבאי הנה לא יאוחר משעה ארבע אחר-הצהרים.

אכלתי ארוחת-צהרים ובינתים הגיע גם המפקד יאנסן. ספרתי לו את אשר קרה לי ובקשתי את עזרתו. הוא הבטיח לעשות הכול לשחרורי. הטבח היוני קוסטה הכין לי חבילת מזון גדולה, אלפרד עזר לי לארוז את חפצי האישיים ודחק לי שמיכת צמר נוספת לזו שברשותי. בשעה שלוש אחה"צ הייתי שוב בחדר מס. 9 ומצאתי בו עוד ששה אנשי-צבא יהודים עצורים כמוני ולהם כבר הוגד, כי בערב יועברו למעצר במסגד “אלוורד” בסוק אלסרוג’ה שבדמשק. מסרתי את הכתובת של המסגד לאלפרד וינדט שנלוה אלי למשרד המושל הצבאי, למען ידע היכן אני עצור. בטרם הלך אלפרד ממני הספקתי עוד לכתוב מכתב אחד לאחי לנצרת ושני לעבד-אלקאדר ביי לפי כתובת ביתו הפרטי, והוא קבל על עצמו לשלחם בדואר.

עד הערב הגיע מספר היהודים העצורים בחדר 9 ל-30 איש ואז העברנו כולנו למסגד אלוורד.

מסגד אלוורד שמש מאז פרוץ מלחמת העולם כתחנת בינים עבור עצירים של ה“סוקיאת” (כמחלקה של לשכת הגיוס). אולם המסגד, אליו הובאנו, לא היה גדול ביותר, רצפתו מרופדת במחצלאות בלות. הסתדרנו באחת הפנות, איש, איש, עם חבילתו. בחבילתי היו שתי שמיכות צמר, פרשתי את האחת על המחצלת ובשניה התכרבלתי. הקור במסגד היה גדול וכמוהו הלך וגבר הסרחון. לעסתי כמה לעיסות מהחבילה של קוסטה, לגמתי כמה לגימות מים מהול ביין מהמימיה שלי השתטחתי ונסיתי להרדם, אולם לא הצלחתי. שכבתי כשעיני עצומות והרהרתי בקורותי באותו היום. עד שחזרתי למשרד המושל הצבאי אחר-הצהרים, חשבתי כי מעצרי הוא כתוצאה מבקורי אצל האסירים היהודים בחאן-אלבאשה, אולם עתה במסגד אלוורד יחד עם עוד 30 אנשי- צבא יהודים עצורים כמוני, שוכנעתי, כי המעצר הוא פוליטי לפי פקודה מגבוה נגד כל אנשי-הצבא היהודים. אז עלה בלבי החשש, פן נכון לנו “גירוש” כזה שפקד את הארמנים עם כל זועותיו, כפי שסיפר לי הרופא הארמני ארטין אפנדי בשכם.

לבסוף נרדמתי ונתעוררתי למחרת הבוקר לקול קריאת ה“נובתג’ים” (השומרים התורנים) לקימה ולצאת לפי התור לחצר המסגד, לעשות את צרכינו ולרחוץ את עצמנו.

לאחר ארוחת הבוקר, כל עציר אכל משל עצמו, כי השלטונות הצבאיים לא החזירו לנו את פנקסי-המזון ולכן איננו זכאים לפת-בג הסולטן, הגיעו למסגד עוד עשרות יהודים. הסתכלתי בחברי למעצר והנה הם ערב רב. ארצישראלים היו רק שבעה.

האחרים נציגי כל ערי תורכיה, רובם דוברי ספרדית (לדינו) ילידי איזמיר, אדרנה, איסטנבול, טרבזון ומעוטם דוברי ערבית ילידי בגדד, בצרה, אורפה, מראש, עין-טב וכו'. כולם בני 30 ומעלה ואחדים אף עברו את שנת ה- 50, כי נפלה טעות בתעודות הלידה שלהם. בשעות הצהרים הגיע למסגד חברי אלפרד. בהתחשבם עם תלבשתו הגרמנית, נתנו לו השומרים להכנס אלי (בטרם נכנס חילק סגריות לאנשי-המשמר).

לדבריו, שלח המפקד יאנסן מחאה חריפה למפקד-התחבורה התורכי, כי נלקח התורגמן שלו ללא הסכמתו ודרש בכל תוקף לשחררני. עודני משוחח אתו וקצין לשכת הגיוס הגיע. הכאנון-שויש (השוטר הצבאי) שבא עמדו הכריז והודיע לכל העצורים, כי מחר בבוקר יעברו כולם לקישלה חמידיה. אלפרד רשם לפניו את הכתובת החדשה שלי, נפרד ממני והבטיח לבוא מחר לחמידיה.

כשיצאנו למחרת בבוקר מהמסגד אלוורד חיכתה לנו בחצר כיתת אנשי-צבא חמושים ברובים מכודנים ובראשם באש-שויש (רב-סמל) שהוליכו אותנו לקישלה חמידיה. בחצר הגדולה, המוקפת גדר גבוהה, ערכו לנו “יוקלאמה” (בדיקת שמות ונוכחות). פקיד לשכת הגיוס הקריא את השמות וכל אחד ששמע את שמו היה חייב להכריז “אפנדים!” (אדוני!). כשתי שעות ערכה היוקלמה, כי השמות היו משובשים, אח“כ ספרו אותנו אישית בפתח הכניסה לקישלה וכל אחד מאתנו מסר ל’כאתב” (למזכיר) את שמו ומספרו הצבאי והיכן שרת עד העצרו. מספרנו לאחר ה“ספירה” הזאת הגיע ל-130 איש. לפי הרשימה שבידי פקיד לשכת הגיום היינו רק 120 איש! “מהיכן התגנבו הנה עוד עשרה אנשים” רטן הפקיד והתעלומה נשארה ללא פתרון.

הסדורים בקישלה היו יותר טובים מאשר במסגד, הגישה לבתי-השמוש היתה נוחה ומים לשתיה היו בשפע. גם כאן הסתדרנו על הרצפה. בשעת הצהרים נקראתי למשרד של הקישלה שם פגשתי את מוצטפה אפנדי, עוזרו של עבד-אלקאדר ביי. הוא לקחני הצידה והסביר לי, כי עבד-אלקאדר ביי אינו יכול להתערב אישית בענין שלי ומבקש להודיעני, כי אין כל סכנה אורבת לי. הוא הביא בידו הוראה בכתב לקצין המשמר בקישלה שתנתן לי הרשות לצאת מהקישלה בלוית שומר לשעות אחדות לשם חיסול ענינים בלשכת המפקד של ק. ק.502.

תוך יומיים גדל מספר העצורים בקישלה עד 250 איש. הרעש ואי-הסדר גבר, האנשים תופסים מקומות שהיו תפוסים ע“י אחרים, מתוכחים ומחרפים איש את רעהו. ביחוד גדלה המהומה כשנדרשו ללכת למטבח להביא את “הקראוואנה” (זאת היא גיגית פח ובה המרק - עפ"י רוב בורגול עם נתחי בשר - הארוחה המוגשת לחילים פעמיים ביום, כל גיגית מיועדת לעשרה אנשים) ו”התעין" (ככר לחם שעורה בן 250 גרם). קרו מקרים ויחידים השתלטו על גיגית אחת והריקו את תוכנה לכלי-האוכל שלהם וקפחו אוכל מפי זולתם. כחבר “מכבי” המאומן לסדר, דיקנות ומשמעת לא יכולתי להתעלם מהמצב המביש הזה. זימנתי לאחד החדרים מספר בחורים והצעתי להם לפעול להכנסת סדר בצבור העצורים. ישבנו שעתיים, עבדנו תכנית ונגשנו מיד לבצועה. ראשית חלקנו את כל העצורים לקבוצות לפי השתייכותם העדתית ושפת-דבורם. כל קבוצה בת עשרה אנשים, ביניהם אחראי אחד ואצלו רשימת האנשים. על כל אנשי הקבוצה לקיים תורנות לגבי עבודת הנקיון, הבאת האוכל והדחת הכלים. כל קבוצה אחראית בשמירת הסדר בתחומה. האחראים של הקבוצות מתאספים כל ערב להתיעצות ולדיון בכל עניני העצורים, אח“כ אוספים את קבוצותיהם ומוסרים להם דו”ח והוראות. תוך ימים אחדים הכנסנו סדר בחיי העצורים והצלחנו לרסן את המתפרצים והחצופים ולמנוע את השתלטותם על החלשים מהם.

פעמים אחדות יצאתי מהקישלה העירה בלוית שומר ובהזדמנות זו נפגשתי עם ה“ה דוד ילין ובלוך-בלומנפלד מועד העזרה לאסירי היהודים בדמשק ומסרתי להם דו”ח על מצב אנשי-הצבא היהודים העצורים בקישלה חמידיה ומהם נודע על המאמצים הנעשים ע“י ד”ר רופין ומר מורגנטאו (ציר ארה"ב בקונסטנטינופול) לעזור לנו וכי עתה ברור, כי “הגירוש” שלנו הוא לאנטוליה. כן הבטיחו אנשי ועד העזרה להגיש לכולנו עזרה כספית בטרם נצא לדרך.

המסע אל היעד הבלתי ידוע    🔗

כשלושה שבועות שהינו בקישלה חמידיה שבדמשק.

בערב פסח תרע"ח (26 מרס 1918) בשעות הבוקר הודיעו לנו שאחר-הצהרים נצא ברכבת לחלב. האחראים לקבוצות קבלו את מנות הלחם וחלקו בין אנשיהם. הודענו לכל האנשים שמעתה בצאתנו לדרך נמצא בפיקוח קשה של השומרים עלינו ולכן חובתם להיות ממושמעים ומאוחדים למען נוכל להתגבר על הצרות הצפויות לנו. כשיצאנו עם תרמילינו מהקישלה, חיכו לנו ביציאה באי-כח ועד-העזרה-היהודי וכפי שהובטח לנו, קבל כל אחד מאתנו לירה זהב.

בתחנת הרכבת העלו אותנו לקרונות-משא, השומרים המזוינים נעלו עלינו את הדלתות ומסענו אל הנעלם החל. תחנתנו הראשונה היתה חלב בה שהינו שלושה ימים באחד המסגדים. נציגים של יהודי חלב בקרו אותנו ואף הביאו לנו מזון. אחד מהם בעל קשרים טובים עם שלטונות-הצבא, הודיע לנו, כי ברכבת נסע רק עד אדנה ומשם נאלץ ללכת ברגל.

באדנה יבקר אותנו השותף שלו ויתכן שיוכל להודיע לנו לאן מוליכים אותנו.

בתחנת מוסלימיה (צפונה מחלב) חיכתה לי הפתעה. כשנעצרה הרכבת בכדי למלא את הקטר במים ועצים, הופיע הסרג’נט הנשקה (מק. ק. 502) עם שוטר-צבאי תורכי. בידי הנשקה היתה הודעה מיוחדת שקבל מאת המפקד יאנסן, כי השיג משלטונות הצבא בדמשק פקודת שחרור עבורי וכי עלי לחזור עם הנשקה לדמשק ולהמשיך את שרותי בק. ק. 502. ברגע הראשון שמחתי על האפשרות להשתחרר מ“הסוקיאת” ולחזור לדמשק, אולם לאחר שהרהרתי בדבר, הרגשתי כי לא אוכל לעזוב את חברי לצרה וכי עתה קשור גורלי עם גורלם. לכן הודעתי להנשקה, שלצערי עלי לותר על השחרור המוצע לי, כי במשך החודש האחרון השקעתי הרבה מרץ ועבודה בארגון העצורים והתקשרתי בנפשי אליהם. עתה כשהם יוצאים לדרך שיעדה אינו ידוע וצרות רבות צפויות להם, תהיה זאת שפלות ובגידה מצידי לעזבם ולמלט את נפשי. הנשקה ניסה לשכנעני להצטרף אליו ונתן לי ארכה עד הערב (המועד ליציאת הרכבת) . כשחזר הנשקה אלי לפנות ערב, הודעתי לו סופית, כי אני ממשיך לנסוע עם חברי ובקשתיו למסור את תודתי ליאנסן על פעולתו לשחרורי. נפרדנו בלחיצת-ידים והרכבת המשיכה את מסעה צפונה.

בחלב התחלפו השומרים שלנו, עתה מלוה אותנו משמר בן עשרה ושויש בראשם. אנשינו מפוזרים בחמשה קרונות ובכל קרון שני שומרים מזוינים. השויש, שנקלע במקרה בקרון שלי, הנהו יליד אנקרה ואדם נוח. הוא מתידד אתנו, אוכל מפיתנו ושותה ממימיותינו. מואיז כהן, יליד איזמיר, בחור עליז ומבדח, נכנס לשיחה עם השויש ומכבד אותו בסיגריה ואף אני מצטרף לשיחה. אנו שואלים אותו אם הוא יודע מי אנו? לדבריו, הוגד לו בסוקיאת שאנחנו “עריקים” ושיש לשמור עלינו בשבע עינים. אולם, הוא, אישית, שמכיר בני אדם ממבט ראשון, חושב, שאנו בני-אדם הגונים. גם השויש, שהיה אחראי על שמירתנו עד לחלב, אמר לו, כי ה“עריקים” המה יהודים, אבל הם שקטים ואינם מתפרעים. המשמר הנוכחי ילווה אותנו עד אדנה, שם נפסקת מסילת- הברזל וישכנו אותנו ב“סוקיאת” של אדנה 24 שעות. באדנה ימנו עלינו משמר חדש ואת דרכנו נמשיך ברגל.

ב-18 אפריל הגענו לאדנה. יום אחד לפני כן התעכבנו שש שעות באיסכנדרון ממנה העלו לרכבת שלנו עוד אנשי-צבא יהודים אחדים וביניהם יצחק פרומקין יליד ירושלים. לדברי פרומקין “גירוש” של אנשי-הצבא היהודים מתחום סוריה וא"י בא כתגובה תורכית להודעה האנגלית המבטיחה “בית לאומי” ליהודים בארץ- ישראל, זאת שמע מפי קצין גרמני.

כשחנינו ב“סוקיאת” של אדנה הגיע אלינו אורח. היה זה אדם לבוש אירופית המדבר תורכית וגרמנית והציג את עצמו בשם שומכר שותפו של מר לוי מחלב. הוא התענין לדעת אם חסרים אנו דבר. הסברנו לו, כי המזון הניתן לנו הוא דל וביחוד הלחם. למחרת בבוקר הופיע האיש ואתו שני סבלים עמוסים שקי לחם. הודינו לו וחלקנו אח הלחם בין האנשים. לאחר מכן התישבנו יצחק פרומקין, שומכר ואני בבית- קפה הסמוך, לגמנו קפה ושוחחנו. שומכר ספר לנו, שהוא בן לגרמני נוצרי ולאם יהודיה והתחנך בגרמניה. אביו ואמו לא היו דתיים ואף הוא לא דתי. בשנת 1910 הגיע לקונסטנטינופול ושמש פקיד בדויטשה-בנק ולאחר שנים אחדות החל לעבוד כסוכן מסחרי והוא מייצג חברות מסחריות גרמניות בתורכיה ועתה מושבו באדנה. מר לוי מחלב, שותפו בסוכנות בסוריה, בקשו לעזור לנו כשנגיע לאדנה והוא עושה זאת ברצון.

יש לו קשרים טובים עם שלטונות הצבא ונודע לו, כי שולחים אותנו לסיוס ושם יפזרו אותנו ויעסיקו אותנו בשרותים צבאיים שונים. כן הציע לנו להפגש בסיוס עם מר שמידט, יהודי, מנהל הבנק-עותומן, שיעזור לנו בעצה ובכסף.

ההליכה ברגל החלה    🔗

ב- 20 אפריל 1918 ב-8 בבוקר יצאנו מאדנה - מחנה גדול של 350 יהודים, לבושים מדי צבא מרופטים ומלוכלכים, עמוסי תרמילים וילקוטי-גב, נעולים נעלים מסומרות, צועדים ללא קצב וסדר, חבורות, חבורות, מוקפים מלפנים, מהצדדים ומאחור בשומרים חמושים ברובים מכודנים. יעדנו תחנת ה“סוקיאת” בעיירה אוילי- קישלה.

לפי הערכת השומרים שלנו, מהלך שש שעות. המרחק בק"מ לא ידוע להם. אנו צועדים בדרך-המלך, ככה מכנים השומרים לדרך-העפר הזרועה אבני-נגף רבים, המתפתלת בין שדות מוריקים וגנים פורחים. שמש אביב זורחת מבין העבים הקלים הנישאים על פני השמים הכחולים. הנני צועד בין ראשוני ההולכים. למרות ילקוט- הגב הגדול שעל שכמי ותרמיל-הצד והמימיה שעל צדדי, הנני מתקדם בקלות בצעדים קצובים. לאחר ימים רבים של מעצר, במסגד, בקישלה בסוקיאת ובקרונות-המשא של הרכבת בתוך אויר דחוס ומלא סרחון, הנני נושם אויר צח מלוא ראותי. משמאלנו וממולנו מורדות הרי הטאורוס מימיננו נהר סיחאן הנופל לימה של אדנה.

השויש המשופם, ראש המשמר שלנו, רובהו תולה על שכמו ושוט ארוך בידו, נעצר ומשקיף אחורנית. אף אנו הצועדים אחריו נעצרים ומביטים. השיירה שלנו משרכת דרכה חבורות, חבורות כתלמידי בית-ספר שיצאו לטיול. השויש עולה על ערמת אבנים שעל- יד הדרך מנופף בשוטו באויר וצועק לעבר המפגרים “ג’אבוק”, “ג’אבוק”! (מהר, מהר!). השומרים המלוים את השיירה החלו אף הם לצעוק ולהאיץ בהולכים. תוך רבע שעה הדביקו גם אחרוני ההולכים את השיירה העומדת במקומה. “פזונגלר” (ממזרים) “אשקלר” (חמורים), הרעים השויש קולו “לטיול יצאתם או בסוקיאת אתם, הכבשים והעזים הולכות יותר מהר מכם”! “אם תמשיבו ללכת ככה, נגיע לתחנת הסוקיאת הקרובה בחצות הלילה, לא תקבלו לחם ולא קראוואנה ואף מים לא ניתן לכם.” “אילרי מארש”! (קדימה צעוד!) “ואוי למפגרים”! - הכריז השויש, הניף ידו קדימה והשיירה החלה להתקדם.

בשעה 5 אחה“צ הגיענו ל”סוקיאת" של העיירה אוילי-קישלה (הקסרקטין המת - בעברית) - הבנין הרעוע בו דחסו אותנו, היה אמנם “קסרקטין מת”. האנשים עיפים ויגעים, השתרעו על הרצפה המלוכלכת, אשר מטאטא ומים לא פקדו אותה זה ימים רבים, חלצו את נעליהם וגרביהם מעל רגליהם הבצקות, הנפוחות והכואבות. המעטים שהחזיקו מעמד התנדבו להביא את הקאראוואנה של דיסת בורגול, מלאו את כלי האוכל של הנחשלים והתישבו בעצמם אל הגיגיות.

הלילה הראשון, לאחר היום הראשון של ההליכה ברגל במשך 8 שעות, היה קשה מאד. הקסרקטין-המת, שעל רצפתו השתרעו וחיפשו מנוחה ותנומה הולכי-הרגל העיפים, החל רוחש חיים. אלפים ורבבות פשפשים זרמו מהקירות אל הרצפה, פשטו על השוכבים עליה והחלו מוצצים את דמם. השוכבים קמו והשיבו לתוקפיהם מלחמה שערה. האמיצים שבהם מצאו בחצר גיגית ישנה, אספו זרדי-עץ, הבעירו אש והכניסו את הגיגית העשנה לתוך אולם הקסרקטין. עתה התעוררו כולם. אפילו אותם קשי-העור שהפשפשים לא יכלו להם, העשן העירם. הכול ערים, מתגרדים ומשתעלים. הקסרקטין- המת קם לתחיה.

למרות העירנות בלילה, היתה היקיצה קשה והשומרים התורכים העירו והוציאו החוצה את כל האנשים. השעה היתה חמש בבוקר - “מספיק לישון עצלים - שעות הבוקר טובות להליכה” קבע השויש. הקראוואנה מאמש בתוספת מים מהבוקר, הוכנה חיש מהר ובשעה שש היינו כבר צועדים קדימה אל תחנת הסוקיאת הקרובה. השומרים שלנו שמרו הפעם על קצב ההליכה, זרזו את המפגרים בצעקות ובהנפת שוט. דרך-המלך מאוילי-ק’שלה מזרחה, עולה על מורדות הרי הטאורוס ומשופרת יותר. ערמות קטנות של אבנים מונחות בשולי-הדרך ופועלים בודדים מטפלים בסתימת החורים. זאת היא הדרך לקייסרי, משכנו של המותסריף (מושל המחוז) ולכן מטפלים בה, מסבירים הפועלים. ומה המרחק לקייסרי? מהלך ארבעה ימים, היתה התשובה. ואכן כעבור ארבעה ימים הגענו בשעות הערב לעיר המחוז קייסרי.

בקייסרי שוכננו בקסרקטין. לאחר לינות-לילה בבתי-המלון של “הסוקיאת” בעיירות בנאר, ניגדה ואיצ’יסו, היה הקסרקטין הזה כבית מלון אכסקלוסיבי. למחרת נערכה “יוקלאמה” ונתברר שאנו רק 300 איש, ז“א 50 איש נשרו בדרר. אחר המיפקד הודיעו לנו, כי נשהה בקייסרי ארבעה ימים ואח”כ נצא לדרך לסיוס - תחנתנו הסופית.

עתה הורשינו ללכת לבית-המרחץ. יצאנו בקבוצות 30 - 50 איש בלוית שומרים. החולים שבקרבנו נצטוו להבדק אצל הרופא הצבאי. חולים הסתדרו בחצר בשורה חזיתית לפני הרופא, הושיטו, לפי התור, את לשונותיהם החוצה, לאחר הצצה בלשונות המושטים, דחה הרופא מיד ארבעים כ“מתחלים”, לשלושים איש הורה להשקות שמן- קיק ורק עשרה שכרעו ורבצו תחתם כי לא יכלו לעמוד בשורה, פקד להשאיר בקסרקטין לבדיקה נוספת.

מקייסרי יצאנו במצב רוח יותר טוב. עודדה אותנו הידיעה הברורה שפנינו לסיוס תחנתנו הסופית. כשנגיע אליה נחדל להיות “עריקים” ונשתחרר מה“סוקיאת”. השומרים החדשים שלנו ובראשם מולאזם (סגן), חלקו את השיירה הגדולה לשני חלקים. החלוקה נעשתה בשעות ההליכה. למפגרים ניתנה הקלה בהליכה, לא האיצו בהם בשוט אף לא בקללות. הקצין הנהיג עבור הנחשלים מנוחה של חמש דקות לאחר הליכה של מחצית השעה וככה נוצרה שיירה של הולכים איטיים. האחרים, שהליכתם היתה טובה, התקדמו ויצרו שיירה של הולכי-רגל טובים. המולאזם חקי אפנדי הקל גם בשמירה מתוך ההנחה, כי האנשים שלנו ממושמעים ובהיותם זרים במקום אינם נוטים לברוח ואם יברחו יתפסו מיד.

שיירתנו המצומצמת מנתה שמונים איש והקדימה את השיירה הגדולה ביום אחד. ליוו אותנו שויש אחד עם ארבעה שומרים, המולאזם חאקי ועוד 20 שומרים ניהלו את השיירה הגדולה.

חסל סדר “הסוקיאת”    🔗

במחצית יוני 1918 הגענו לסיוס. בתחנות האחרונות של “הסוקיאת” בעיירות: בוניאן, גמרק ושרקיסטה, השייכות לוילאית סיוס, נעלמו מעלינו סימני “הטהרה” שהעניקו לנו בתי-המרחץ של קייסרי, אולם המולאזם חאקי אפנדי שרצה להביאנו נקיים לסיוס, הורה לשומרינו לעכב את שתי השיירות על-יד המעינות החמים שבקרבת סיוס ולתת לנו הזדמנות להתרחץ בהם. כשבאנו לקסרקסין של סיוס, הכניסו אותנו לבית-חיטוי ושם חיטו את בגדינו ואף טבלנו, לפני שקבלנו את בגדינו הנקיים, במימי נהר ה“קיזיל-אירמאק” (בן זוגו של ה“ישיל-אירמאק” שאת שמעם שמענו בשעורי הגיאוגרפיה של תורכיה בבית-הספר) שהיה סמוך לקסרקטין.

למחרת בואנו לסיוס ערכו לנו “יוקלמה” סופית, בה נוכח המושל-הצבאי של סיוס. שני קציני-צבא מיינו אותנו לשתי קבוצות: “מכתבלי” (שלמדו בבית-ספר) “תורכג' ה-בילין” (ויודעי תורכית) היוו קבוצה ראשונה והשאר “תורכג’ה-בילמיין” (שאינם יודעים תורכית) קבוצה שניה. את אנשי הקבוצה השניה (הגדולה) העבירו לגדוד עבודה בסיוס ואת אנשי הקבוצה הראשונה מיינו לפי מקצועות. כשנשאלתי מה מקצועי, אמרתי לתומי “מכיניסט” (מכונאי).

לאחר המיון קבלנו חופשה של 5 ימים. היתה זו חופשה של ממש, לאחר מעצר כבד ושמירה מעולה במשך חדשים אחדים, נעשינו שוב בני-אדם או יותר נכון אנשי-צבא רגילים. נקיתי את בגדי ואף הצלחתי לגהצם אצל חיט, הסתפרתי אצל ספר, תקנתי את נעלי אצל סנדלר וצחצחתי אותם, הוצאתי את “סהר-הברזל” שלי ממחבואו, הצמדתיו על מעילי וכן חדשתי את סרטי “השויש” (סרג’נט) על כתפותי, קניתי לי “אנוריה” (כובע תורכי ע"ש אנויר פשה, שר המלחמה) וחבשתיה לראשי וחזרתי להיות שוב “בן החיל” מתמול-שלשום.

זכרתי את דבריו של מר שומכר מאדנה ע“ד מר שמידט, היהודי, מנהל בנק-עותמן של סיוס והלכתי עם חברי יצחק פרומקין לראותו. מר שמידט כבר שמע ע”ד שיירתנו מפי המושל-הצבאי מוסא ביי. הוא סיפר לנו שקבל גם הוראות וכספים מד“ר רופין באמצעות הנהלת הבנק מאיסטנבול עבור “הנצרכים” היהודים שיגיעו לסיוס. ה”נצרך" הראשון, היה לפי דבריו, המושל-הצבאי של סיוס והיה זה תמורת הבטחתו, לעכב את נדידתנו ולסדר אותנו בסביבה. מר שמידט הזמין אותנו לבקרו באותו ערב בביתו וכשבאנו (יצחק פרומקין ואני) מצאנו שם גם את מוסא ביי. שוחחנו שעה ארוכה על שיירתנו, המסע ברכבת וההליכה ברגל והבענו למושל את שמחתנו על סיום נדידתנו בסיוס ותודתנו על עזרתו. כן ספרנו על הישוב היהודי בא"י, על המושבות העבריות ובתי-הספר העבריים. דברינו היו חדשים לא רק למוסא ביי, אלא גם למר שמידט.

מוסא ביי (שהיה קצין מלואים) ספר לנו שהוא יליד העיר אדרנה (בתורכיה האירופית) מוצאו מהיהודים תלמידיו של שבתי צבי שהתאסלם (התורכים קוראים להם “דונמה” - מומרים), הם מתחתנים ביניהם ומתיחסים ל“יעקוביים” למשפחת יעקב אחיו של שבתי צבי.

שבוע ימים לאחר פגישתנו עם מוסא ביי, העברנו 20 איש משיירתנו (פרומקין ואני בתוכם) לעיר טוקט, לתפקידים שונים. עלי הוטל לפקח על “און פבריקסי” טחנת קמח על נהר ה“ישיל-אירמק” (הנהר הירוק) במרחק 5 1 ק“מ מהעיר טוקט. הטחנה היתה שייכת לארמני שהוגלה לדיר-אלזור ונכסיו הוחרמו ע”י השלטונות. אבני הרחיים הונעו ע"י מפל-מים מלאכותי. ארבעה פועלים תורכים והטוחן הראשי יוני הפעילו את הטחנה בה טחנו קמח עבור הצבא. תפקידי היה לפקח על העובדים שלא יפגרו בעבודתם ובעיקר שלא ישלחו ידם בחיטה או בקמח. תפקיד לא קשה, אבל בלתי נעים. למזלי לא הרבו השלטונות להמציא חיטה ועבודת הטחנה הופסקה כליל במחצית יולי 1918 .

חודש הימים שבליתי בטחנה עברו עלי בנעימים, לחמי (מקמח הטחנה) ומימי (מהנחל, פלג מה“ישיל- אירמאק”) בשפע ואף דגים וירקות לא נעדרו משולחננו. חברי, אשר שמע “הטחנה” שלי הגיע לאזנם, הרבו לבקרני בימי הששי והשבת והשמחה היתה גדולה. גם אסון פקד את הנחל של הטחנה. הטחנה, הגנים, החורשה והשדות סביבה, היו שייכים למשפחה ארמנית עשירה שגרה בטוקט והוגלתה למדבר סוריה. יום-יום היתה זקנה אחת הנשענת על משענתה מסתובבת בסביבה, ומדי פעם בפעם מרימה עיניה למרום וקוראת: “אכשאם אולדי, אללה דידם”! (ויהי ערב, אללה קראתי!), יותר מזה לא דברה דבר. והנה באחד הימים, כשישבתי בצל העצים על שפת הנחל, הגיעה הזקנה ונעמדה על גשרון- עץ שהיה נטוי לרוחב הנחל, קראה את קריאתה כלפי שמים, קפצה למים וצללה.

הזעקתי אח העובדים בטחנה. שנים מהם קפצו המימה, אולם היא, כשמשוה מהמים, היתה כבר ללא רוח חיים. העברנוה בעגלת שוורים לטוקט אל המשטרה, מסרנו עדות על המקרה ופרשתה נסתיימה.

ברשימות שלי, מצאתי את אשר רשמתי בערב אותו יום:

"עם המית הנחל, נשאת ועולה באזני קריאתה הנוגה “אכשאם אולדי, אללה דידים” (בא הערב, אללה קראתי!) ובהביטי לתוך מימי הנחל הזכים, עולה דמותה של הזקנה נגד עיני. היום שמעתיה בפעם האחרונה נזעקת וזעקתה הרעידתני. פגשתיה לפני כן פעמים רבות מסתובבת בין הגנים בקרבת הטחנה. אט ושחוח תצעד נשענת על משענתה, עיניה מושפלות כאילו תחפש דבר מה על הקרקע ולפתע תרים ראשה אל השמים ומפיה נפלטת זעקה מרה “אכשאם אולדי אללה דידים”! וההד היה עונה לעומתה: “אכשאם אולדי אללה דידים..”. התושבים היונים שהיו שומעים את קריאתה, היו מצטלבים, המוסלמים היו אומרים “אסתע' פאר אללה”! והיהודים (המעטים של טוקט) היו קוראים “בר מינן וירחם השם”!

ניקולא הטוחן היוני ספר לי את קורותיה. הזקנה, ארמנית עשירה בעלת נכסים רבים. הבית הגדול בקצה העיר, בה גר עתה מושל הנפה, הגנים, החורשה, טחנת הקמח והשדות, היו שלה. אלמנה היתה הזקנה ואשה חסודה מאד. חסדיה היו ידועים לכל בני העיר טוקט וסביבתה. העניים בלי הבדל דת נהנו מנדיבות לבה. בעלה היה ראש העיריה לפנים. בנה הבכור גויס לצבא השאיר את אשתו הצעירה ושלושת ילדיהם אצל אמו הזקנה ונפל חלל בג’נקלעה בגליפולי. שם שמש רופא צבאי. בנה הצעיר ערק בחזית אריואן אל הרוסים ואח"כ נפל לידי התורכים בבטום ותלוהו על עץ. בת ובן צעירים וכן הילדים של הבן הרופא ואשתו שחיו יחד עם הזקנה, הוגלו עם כל הארמנים כשצו “ארמן סוקי” (הגלית הארמנים) הגיע לטוקט. תחנוניה להצלת יקיריה לא הועילו. התושבים התורכים שכחו את חסדיה, שדדו את כל רכושה ורק בה לא נגעו לרעה.

יום אחד היא זרקה את עצמה לנהר ועוברים ושבים הצילוה מטביעה. מאז נאלמה, חדלה לדבר, רק היתה זועקת את זעקתה “אכשאם אולדי אללה דידים”! כלפי שמים.

והנה היום אחרי הצהרים ראיתיה עולה אל הגשר הקטן שעל הנחל. רגע הביטה לתוך המים אח“כ נשאה ראשה כלפי מעלה וזעקתה האחרונה הרעידה את חלל האויר, היא קפצה מעל הגשר וצללה המימה.”

חוטב עצים - מול המות    🔗

לאחר שטחנת-הקמח נסגרה לקחתי את ילקוטי ותרמילי והתיצבתי בפני הקצין- המגייס בטוקט. בלשכת הגיוס לא הרבו לטפל בי, הם שלחוני אל מחסני ההספקה - האמבר. היה זה יום קיץ חם בסוף יולי. כשהגעתי לאמבר הייתי מיוזע ומאובק. הקצין האחראי, תורכי זקן, תחסין אפנדי שמו, ישב בכורסא בלשכתו ללא כובע וללא מעיל ורגליו היחפות נתונות בקבקבי-עץ, זיעתו ניגרת על פניו והוא מנגבה מדי פעם בפעם במגבת צבעונית התלויה על צוארו. ראשו קרח וזקנקן-התיש שעל סנטרו כולו לבן.

הגשתי לו את ניירותי, הוא עיין בהם כשחיוך רחב על שפתותיו ובסיימו לקרוא פרץ בצחוק ואמר: “חוש גלדין, ספא בולדין! " (כעין “ברוך-הבא”) - אתה השויש השלישי שלי וכל “הנפרים” (הטוראים) שבאמבר מספרם עשרים - תשעה מהם “מוסאווים” (בני דת משה), עתה יהיה להם שויש משלהם. תודה לאל שיש בית-כנסת יהודי בטוקט ולא אצטרך לדאוג למקום תפילה עבורכם. מחסני-האספקה שלי ריקים זה כבר והנה נוסף לי עוד “אוכל”, אבל אל דאגה “יאוורום”(בני) אני בעזרת אללה אבא טוב, אצלי לא ירעב איש. אם מנת-הלחם לא תספיק, תאכלו תפוחים ואגסים מגני הארמנים שלנו, אם יחסר בשר, נאכל “בסטורמה” (בשר מיובש) והמים נקבל ללא הגבלה מ”ישיל-אירמאק“. גם עבודה לא תחסר לכם. הנה החורף מתקרב, אצלנו יורדים שלגים וקר ויש להכין עצים להסקה. ביום ראשון הקרוב תצא עם חמישה אנשים ליער שבאסקי-קוי, תשהו שם 14 יום, תפילו 600–500 עצים, תזרקו אותם לנהר והזרם יביאם לטוקט. כאן נאספם, נחטוב אותם לגזרים ויהיה לנו חורף חם ונעים”. לאחר שסיים את דבריו, קרא לאחד הטוראים ופקד עליו לפנות עבורי פינה ב“אולם השינה” של השוישים ולהורות לטבח להוסיף ל“קראוונה” של הערב עוד חופן בורגול וחתיכת בסטורמה עבור יוסף שויש.

“אולם השינה” של השוישים היה שטח של ד' על ד' אמות בפנה של מחסן גדול ורחב-ידיים, ששליש ממנו פונה ושמש לאיכסון אנשי-הצבא המשרתים במחסני -האספקה. הטוראי שהביא אותי ל“פינת השוישים” גרר והביא מהחצר קרשים אחדים, זוג “חמורי- עץ” ושק מלא עשב ומטתי היתה מוכנה. את ארוחת-הערב אכלנו על מחצלת שנפרשה במיוחד על הרצפה. הוגשה רק גיגית אחת עבור עשרה. שאלתי היכן עשרת החילים הנותרים והוגד לי, כי נשלחו לבצע תפקידים שונים מחוץ לעיר. ביום חמישי חזרו החילים ותחסין אפנדי ערך כעין מפקד וקבל דו"ח מהחוזרים על מילוי התפקידים שהוטלו עליהם. ביום ששי בבקר, בטרם לכתו למסגד, קבע תחסין אפנדי את חלוקת העבודה לשבוע הבא.

ביום ראשון בבוקר יצאו ששה אנשים לחטוב עצים. " מירזא עלי (השויש המוסלמי) יתן לכם ששה גרזנים מהמחסן, צידה יבשה (בורגול, קמח דורה ובסטורמה) ל-14 יום. יצאו לחטוב עצים קרה-ג’ורג’י, יונאקי, ספירדון, מואיז, אברמיקו, יוסף שויש יהיה האחראי. תפילו 600 עץ, תטילו אותם אל הקיזיל-אירמק ותשובו חזרה".

ביום ראשון בבוקר השכם יצאנו לדרך לאסקי-קוי. ילקוטינו על שכמנו והגרזנים חגורים למותנינו. בגדי עבודה מיוחדים לא היו לנו, כל אחד השיג בגדים ישנים. במקום נעלים, ניתנו לנו אנפילאות של עור, ז"א, חתיכת עור-עזים יבשה מרובעת המנוקבת בשוליה ובנקבים מושחלת רצועת עור דקה. את חתיכת העור הזו משרים במשך הלילה במים, בבוקר שמים את הרגל על העור הרטוב, מותחים את רצועת העור, אז עוטפת חתיכת העור את הרגל, קושרים את קצות הרצועה סביב הרגל. לאחר שעה קלה של הליכה מתיבש העור ורגלך נעולה באנפילה.

הכפר אסקי-קוי נמצא בשטח המיוער של הקיזל-אירמק בקרבת העיירה פזאר, במרחק 20 ק"מ מטוקט. בשעות הצהרים הגענו לאסקי-קוי. היה זה כפר עלוב ובו מתגוררות כ-30 משפחות קיזלבאשים (ככה מכונים התורכים של אותה סביבה). המוכתאר של הכפר הוליך אותנו לבקתה שביער, שם נתאכסן. מסרנו לו את קמח-הדורה שקבלנו והוא התחייב להמציא לנו כל יום שש ככרות-לחם. החיל (היוני) קרה-ג’ורג’י התנדב להיות הטבח שיכין לנו את הקארוונה היומית.

ביום שני בבוקר התחלנו בהפלת העצים. אנחנו שלושת היהודים (מואיז, אברמיקו ואני) לא החזקנו בידינו ואף לא הנפנו מעולם גרזן. לאחר שהסתכלנו בשלושת היונים שהיו בני-כפר ילידי אנטוליה, איך מחזיקים את הגרזן ביד ואיך חובטים בעץ התחלנו אף אנו חוטבים. עברה שעה ושלושת היונים הפילו שלושה עצים ואנחנו עודנו מגרדים, איש איש אה עצו, וטרם החדרנו את הגרזן למחצית לבו של הגזע. תוצאות אותו יום היו: שלושת היונים הפילו 18 עץ ואנחנו היהודים רק 9 עצים. למחרת קשתה עלינו היהודים העבודה עוד יותר. על כפות ידינו הופיעו יבלות שהפכו לפצעים שותתי דם. חברינו היונים עטפו את ידינו בסמרטוטים רטובים, אנו התאמצנו ולאחר שש שעות עבודה הפלנו 12 עץ. ביום השלישי הגלידו היבלות שעל כפות ידינו וחברינו היונים בחרו עבורנו עצים פחות עבים והעלנו את תפוקתנו ל14- עץ. ביום החמישי השתוינו ליונים והשמחה היתה גדולה.

עבדנו יום- יום שש שעות. אחר העבודה היינו אוספים אגוזים וגרגרי-שדה שונים ביער, מבלים במשחק שש-בש שהשגנו אצל מוכתאר הכפר ובערבים ישבנו על-יד המדורה וספרנו ספורים. כן היינו מרבים להתרחץ במימי הנהר. באותו יום חמישי כשחזרנו מהיער לבקתה שלנו, מצאנו שגנבים פקדונו והבורגול והבסטורמה שלנו נעלמו. רצנו אל המוכתאר, צעקנו ואיימנו והוא בשלו: איני יודע ואיני אחראי, היה עליכם לשמור על הצידה שלכם. החלטנו, כי למחרת בבוקר השכם אצא לעיירה פזאר, שם ישנה תחנת- משמר צבאית, האחראי לתחנה זו הוא הקצין הזוטר מוריס גרובר מירושלים, נבקש ממנו עזרה וצידה. בטרם עלות השחר יצאתי לדרך וילקוטי על שכמי וקויתי לחזור לבקתה בצהרים. כשזרחה השמש התחלתי לצאת מעבי היער לשדה הפתוח וראיתי את פזאר. עודני עומד ונהנה ממראה הנוף ושני “קיזיל- באשים” צעירים הופיעו מתוך היער, האחד רובה בידו והשני אקדוח ושניהם מכוונים אלי. קפאתי על עמדי.

“נראליסן?” (מהיכן אתה) שאלני בעל-הרובה, “קודוסלי” (ירושלמי) עניתי לו.

“קצ’אק-מי?” (עריק?), “עסכארי” איש-צבא, עניתי לו. בעל האקדוח התקרב אלי, הסיר את ילקוטי מגבי, וצווני לפשוט, את מכנסי-החאקי, החולצה, התחתונים והכותונת ונשארתי ערום כביום הולדי, פרט לאנפילות-העור על רגלי וכובע הגרב על ראשי.

בעל הרובה הוציא חבל מכיסו ושניהם משכוני לתוך היער וקשרוני אל אחד העצים.

לאחר מכן התישבו על הקרקע והתחילו מוציאים את אשר בילקוטי ובכיסי מכנסי ומתחלקים ביניהם. “זה הוא גאוור (כופר נוצרי) מקודס, נרביץ בו כדור ונסתלק” - שמעתי את דברי האחד מהם וצמרמורת עברה בכל גופי. בעל הרובה קם על רגליו הכניס מחסנית לתוך רובהו, בעל האקדוח ירה כדור אחד באויר ואח“כ אמר אלי: “גאוור” (כופר) “נמאזי יאפ” (התפלל) “בן סנה אוילייורם” (אני אהרוג אותך). נאלמתי דום, למרות שמוחי פקד עלי, צעק, דבר, התחנן לבל ימיתוך, לא פציתי פה, הדיבר נלקח ממני. עברו רגעים שהיו בעיני שעות, בעל הרובה התקרב אלי התכופף והציץ באיבר-הזכר הנימול שלי וקרא לחברו “באק בו גאוור דאייל, בו תאנדימיש” (ראה זה אינו כופר, הוא נמול) והוציא סכין מכיסו, גזר ענף מעץ אגוז, התקרב אלי חתך בסכין את החבל מעל ידי, התחיל מרביץ בענף שבידו על גופי הערום וצועק אלי: “בונדאן ג’אבוק קאץ”” (מכאן ברח מהר!) והריץ אותי לכוון היער.

רצתי בכל כוחי במשך דקות מספר בין העצים עד שנכשלתי בגזע עץ ונפלתי ארצה. שכבתי על הקרקע והקשבתי. דממה מסביב, השנים, כפי הנראה, כבר הלכו. נשארתי שוכב כרבע שעה בערך (את שעון הכסף הטוב מזכרת מעזבונו של אבי ז"ל לקחו השודדים) ואח"כ קמתי ויצאתי מהיער אל הקרחה והתחלתי לרוץ לכיוון פזאר. את הנחל (שלוחה מהנהר הגדול) עברתי בשחיה, כשהגעתי לחופו השני, שתיתי ממימיו הצוננים ושכבתי לנוח ולחמם את גופי בקרני השמש. המשכתי ללכת עד שהגעתי לגן בקרבת הכפר, הסתתרתי בין שיחי הגדר מפחד פן יראוני אנשים במערומי והרגוני. למזלי הטוב גליתי על-יד הגדר שק ישן, סחבתיו במקל, ובשיני פתחתי בו פתח עבור ראשי ושני חורים עבור זרועותי, לבשתי את השק עלי והמשכתי לעשות את דרכי בשולי הגנים עד שהגעתי לתחנה הצבאית שהיתה בראשית הכפר.

השמש החלה לשקוע, הצצתי לחצר התחנה וראיתי את מוריס גרובר עומד נשען אל אחד העצים ומפזר גרעינים ליונים המרחפות סביבו. התקרבתי אליו מאחור, היונים נבהלו ופרחו ואני שמתי ידי על שכמו של גרובר. הוא נרתע ממגע היד והציץ בי נדהם ונבהל. ספרתי לו את ספורי. הוא הכניסני לחדרו, מצא עבורי זוג מכנסים חאקי ומעיל עליון ישן. אותו לילה הייתי אורחו. למחרת בבוקר הכין גרובר דו"ח על הקורות עמדי, אשרו בחותמו וחתימתו ויעץ לי לחזור לטוקט.

בבית החולים הצבאי בטוקט    🔗

לטוקט הגעתי ביום ששי בשעות הצהרים ובכניסה לאמבר נתקלתי פנים אל פנים עם תחסין אפנדי שחזר מהמסגד. הצדעתי והוא סקרני בתמיהה גדולה. רגלי הנפוחות היו חבושות בסמרטוטים ומעילו המרופט של גרובר תולה עלי ואני נשען על ענף עץ (תחליף מקל). צלעתי אחריו ללשכתו, שם הוא שמע את הקורות אותי וקרא את הדו"ח של מוריס אפנדי (גרובר). פעולתו הראשונה היתה לשלוח את אסמעיל שויש ושני חילים לאסקי-קוי ואתם בורגול ובסטורמה והוראה, לעשות מאמץ ולהחיש את חטיבת העצים למען יוכלו לחזור כעבור 5 ימים. עבורי הוא הכין צו-בדיקה לבית-החולים הצבאי.

בחצר בית החולים הצבאי רבצו תריסרים אנשי-צבא וחיכו לבדיקה רפואית ראשונה. שרכתי את רגלי הכואבות אל בית-המרקחת, שם עבד כרוקח-צבאי בדרגת לויטנט-ראשון עקיבא קוזבינר מראש-פינה. לאחר ששמע את דברי, לקחני ללא תור אל הרופא לבדיקה וזה הוציא לי צו-אישפוז בבית-החולים. משם הלכתי אל החובש שזימן אלי את הספר אשר גלח שער ראשי, שלח את בגדי לחיטוי ונתנו לי כסות-חולים ספק שק ספק כותונת מבד גס ועבה, ולבסוף מצאתי את עצמי שוכב על יצוע-עץ מרופד שק-תבן מצופה בסדין צבעוני באחת הפינות של חדר גדול, יחד עם עוד כעשרים חולים.

היום הראשון בבית- החולים עבר עלי ללא טיפול וללא אוכל. עקיבא בא לבקרני לפנות-ערב בטרם צאתו מבית החולים והביא לי מימיה מלאה תה ממותק ופרוסת לחם. הלילה חלף ללא-שינה, רגלי כאבו והפשפשים יצאו ממחבואיהם שבמזרון -הקש פשטו עלי ומצצו את דמי. לפנות בוקר נעלמו הפשפשים ונרדמתי לשעה קלה והתעוררתי לקריאתו של החובש- התורן שהעיר את החולים למען ירדו ממיטותיהם, יעשו צרכיהם, ינקו את החדר ויתכוננו לבואו של הרופא. בשעה תשע בבוקר הגיעו הרופא, הרוקח והחובש-הראשי. הרופא בדק את פצעי- רגלי, רשם תרופה ומסרה לרוקח ונתן הוראות-טיפול ותזונה (רגילה) לחובש-הראשי. התזונה שלי הגיעה בצהרים: שתי פרוסות לחם-דורה, חתיכת בסטרומה וצלחת מרק- בורגול ובערב אותה ארוחה ובמקום בסטרומה חתיכת גבינת-עזים. לטיפול לקחני חובש אל חדר בית-המרקחת שם היתה עוזרתו של הרוקח. היא הרתיחה מים בגיגית ורחצה את רגלי. עקיבא קוזבינר הרוקח הכין משחה, החובש מרח את המשחה על פצעי ועטפם בתחבושת בד נקיה. היה זה טיפול “פרוטקציוני” יוצא מן הכלל אולם למכת הפשפשים לא הועילה כל פרוטקציה. ביום החמישי להיותי בבית-החולים, נעתר הרופא לבקשתי לשחררני מבית-החולים ולאפשר לי מספר ימי-מנוחה בהם אוכל לטפל בעצמי בפצעי-רגלי. קבלתי 10 ימי-מנוחה בהם בקרתי יום-יום בבית המרקחת ועקיבא ועוזרתו טיפלו בפצעי, עד שנרפאו כליל.

בינתים נודע לנו על כיבוש א“י כולה ע”י האנגלים וראשיתה של נסיגת התורכים והגרמנים מדמשק. בטוקט היינו חמישים אנשי צבא יהודים. ערב ערב היינו מתאספים ומטכסים עצה כיצד לחזור הביתה.

צפונה אל הים השחור    🔗

בחזרי מבית-החולים לאמבר החלטתי, כי עלי לחתור צפונה אל הים-השחור משם אצליח להפליג לאיסטנבול. מעתה שאפתי להגיע לעיר-החוף סמסון. תחסין אפנדי, שלא ידע דבר על תכניתי זו, בא לעזרתי מבלי שנתבקש לכך. למחסן-הצבא מאמסיה (הרחוקה 50 ק"מ מטוקט) נועד עדר עזים בן 300 ראש הנמצא בסביבות טוקט. תחסין אפנדי החליט להטיל עלי את תפקיד העברת העזים האלו לאמסיה. לראשונה נבהלתי מהתפקיד האחראי לנהוג בבעלי-חיים מהלך ימים אחדים, יומם ולילה, לדאוג לכלכלתם ולבריאותם והסברתי לו (לתחסין אפנדי), כי מעולם לא נתנסיתי בטפול בבעלי-חיים והנני חושש, כי ימותו בדרך או חיות רעות או לסטים יפגעו בהם. והוא בשלו. ילוו אלי ארבעה אנשי-צבא מילידי המקום, הבקיאים בטפול בעזים ואם תפגע אחת העזים או יותר, עלי להביא את עורה לאמסיה. ועוד הוסיף ואמר, כי יתכן מאד שבאמסיה תמסר לי “מאמוריה” (תפקיד) לזינופ או לסמסון ותוכל להתרחץ במימי הים-השחור, דבר שהוא עצמו היה מתברך אילו יכול היה להשיגו. באשר למאכל ומשקה לעזים, הרי כל דרכנו היא בשדות ובקרבת נהרות.

באחד הבקרים יצאנו לפזאר, שם נמצא עדר העזים. בני הלויה שלי, שלושה כפריים לאזלים (שבט תורכי בשם לאז) והרביעי רומאורלי (יוני יליד אנטוליה) הביאו שני חמורים והטעינו עליהם את ילקוטינו ואת הצידה (קמח דורה, בורגול ובסטרומה) וכן שלושה כלבים גדולים. מפזאר יצאנו בשעות הצהרים עם העדר בן 300 ראש לכוון טורחאל. החילים והכלבים האיצו בעיזים, כשמספר תישים מהלכים בראש העדר, שלא יטו ימינה או שמאלה וילכו קדימה. חיל אחד שנהג בשני החמורים, הלך בראש המחנה ושלושת האחרים מאחור ומהצדדים. לפנות ערב עצרנו את העדר על שפת הקיזיל-אירמק, על-יד חורשת עצים. העזים אכלו מהעשב הגדל על שפת הנהר, שתו ממימיו ואחר-כך הצטופפו למנוחת-לילה.

החילים ערכו מדורה ובשלו בקדרת נחושת בורגול ובסטורמה ומקמח הדורה לשו בצק ואפו פיתות על הגחלים, כל אלה תובלו בתבלינים שהיו אתם וטעמם היה טוב מאד. לאחר הארוחה, הוציא אחד מהם חליל- רועים והשני תוף-קטן ושרו שירי-עם תורכיים. בהמשך הישיבה נתפתחה שיחה בינינו. אחד מהם עלי-חסן שאל אותי לפתע, אמור יוסף שויש, כמה רגלים לחתול? עניתי לו - ארבע רגלים. א קרדאשם (אחי!) ובכן אינך יהודי, כי יהודי כשנשאל כמה רגלים יש לחתול, יענה שלוש או חמש ולעולם לא יגיד ארבע. צחקתי ואמרתי: יהודי אני בן יהודים ומארץ-היהודים ומעולם לא שמעתי על הדבר הזה. ועוד דבר, הוסיף עלי-חסן, יודע אני, כי יהודים נקראים בשמות: אברמיקו, ז’אק, מואיז, יאסיף, אבל לא כמוך “יוסוף” כמו המוסלמים, אין זאת כי יהודי-מוסלמי אתה. מכיון שכך, בקשו לשמוע ממני ספורי-יהודים. ספרתי להם על אברהם, יצחק, יעקב ובניו ומכירת יוסף לעבד. היו אלה דברים שמעולם לא שמעו ואפילו היוני-הנוצרי לא ידע אותם והם הקשיבו רב קשב לספורי אלה.

עברו עלינו שני ימים והעדר היה בסדר. ביום השלישי שיצאנו מהעיירה טורחאל (כ- 20 ק"מ מאמסיה) - החלו הצרות. שלוש עזים החלו צולעות ומפגרות בהליכתן ושתים המליטו גדיים קטנים. נאלצנו לנהל את העדר לאיטו. הגדיים הקטנים העמסו על אחד החמורים וכשהגענו בקרבת כפר חנינו על-יד הנחל. אחמד און-באשי (שר-עשרה) הלך אל הכפר וחזר והביא עמו גיגית גדולה. את שלוש העזים הצולעות שחטו, פשטו את עורן ולאחר שנשטפו היטב במים, הושמו ליבוש בשמש. את בשר העזים רחצו, ניקו המליחו וטבלו בשום בצל ופלפל, מלאו את הגיגית בבשר ומים ושמו אותה על האש. בארוחת-הצהרים שערכנו בצל העצים על חוף הנחל, הוזמנו המוכתאר והאימאם (חזן) של הכפר, אשר הביאו עמם ירקות ויחדיו נהנו מארוחה טעימה. כשעזבנו את הכפר מסרנו למוכתאר את שארית בשר העזים ומכרנו לו את הגדיים. העמסנו את העורות של שלוש-העזים על אחד החמורים והמשכנו להתקדם לאמסיה.

לאמסיה הגענו כעבור ארבעה ימים, ז“א, מהלך 50 ק”מ מטוקט לאמסיה עשינו בשבעה ימים. ביום השמיני בבוקר מסרתי למפקד המחסן-הצבאי של אמסיה 270 עזים, 30 עורות (של עזים שנתפגרו בדרך) ושני גדיים ( מ- 15 הגדיים הנוספים שנולדו בדרך ושאחמד און-באשי מכר 13 מהן), כמתנה אישית לו. קבלתי קבלה רשמית בתוספת דברי-שבח אחדים - ליוסף שויש וארבעת החילים (בפרוט שמותיהם) הנלוים אליו, על ביצוע הטוב מאד של העברת העדר לאמסיה. יומיים נחנו באמסיה, הלכנו יחדיו לבית- המרחץ העירוני, ישבנו בבתי-קפה ובערב חזינו בהצגת “הכארה-גוז”. ביום השלישי מסרתי את הקבלה הרשמית שקבלתי מהמחסן-הצבאי על קבלת העדר לאחמד און-באשי וכן מכתב מעומר אפנדי, האחראי על המחסן הצבאי של אמסיה לתחסין אפנדי, בו הוא מודיעו, כי יוסף שויש קבל ממנו “מאמוריה”, נוספת ולכן נשאר בשרות המחסן-הצבאי באמסיה. ארבעת החילים נפרדו ממני בחבוקים ובנשיקות. לדבריהם, נהנו הנאה רבה מ“המאמוריה” עם העזים וביחוד מהנהגתי וטיפולי בהם.

המטרה: “גיל-ג’מאל” בחוף סמסון    🔗

כחדש וחצי ישבתי באמסיה במחסן-הצבאי. עומר אפנדי, קצין מלואים, שרקסי שמשפחתו הגיעה לתורכיה לאחר שגרוזיה נכבשה על-ידי הרוסים, נתגלה כאדם משכיל. ישיבתו באמסיה העיר מאז פרצה המלחמה, היתה מחמת אונס. משפחתו גדולה, מרובת ילדים, לא אפשרה לו לבקש העברה ולהגיע להעלאה בדרגה, לכן היה משועמם. לאחר שיחות אחדות עמדי, התידדנו. המחסנים שהופקד עליהם היו כמעט ריקים והחילים פקודיו היו משועממים כמותו, כי פרט לחטיבת עצים להסקה, לא היתה להם כל עבודה אחרת. הסתיו הגיע, הקור והגשמים התחזקו ומשכננו במחסן-הצבאי היה חמים ונעים. שמונת החילים שבמחסן היו כפריים, לעתים קרובות היו מבקרים בכפריהם, בחופשה או אגב תפקיד לסמסון או לזינופ. הם ידעו הכל, כי הרבו לשבת בבית-הקפה הסמוך למחסן-הצבא ונפגשו עם עוברי-אורח הרבים שעברו דרך אמסיה לסמסון ומשם לאיסטנבול. מהם נודע לנו, כי דמשק כבר נכבשה וצבאות התורכים והגרמנים החלו לסגת מסוריה לאנטוליה. כן נודע לי כי מסמסון יוצאת אחת לחודש אנית-הנוסעים התורכית “גיל-ג’מאל” ומגיעה לאיסטנבול. מעתה היו כל הגיגי ב“סמסון” ו“גיל- ג’מאל”.

באחד הימים, בראשית נובמבר 1918, ישבנו בלשכתו של עומר אפנדי ושנינו שחקנו בדומינו. בחוץ השתוללה רוח, עננים כבדים כיסו את פני השמים ולבסוף התחוללה סופת ברקים ורעמים ואחריה גשם שוטף. שיחקנו ושתינו תחליף של קפה, פתאום נפתחה הדלת וקצין גרמני לבוש מעיל גשם נדחק לתוך החדר, כולו נוטף מים, נושף ונושם. עומר אפנדי בקשו לשבת, הגרמני לא ידע תורכית והתורכי לא ידע גרמנית ושניהם שמחו על נוכחותי במקום. התחלתי לפעול כתורגמן ונתברר, כי הגרמני, האופטמן פרוממר, הוא קצין מטה ובחוץ נמצא האוברסט פון שטיצה (קולונל) במכונית “אופל” ואתם שתי משאיות ובהן מטען חשוב ונלוים אליהם חילים. עליהם להגיע בהקדם לאיסטנבול. יש להם בנזין שיספיק ל- 150 ק"מ, ברצונו של פרוממר לברר היכן יוכל להשיג בנזין נוסף.

לאחר ששמע עומר אפנדי את רצונו של הגרמני וכי עוד קצין בדרגה גבוהה נמצא בחוץ בתוך המכונית,יצא החוצה והזמינו להכנס ללשכתו. האוברסט הגרמני שתרגמתי לו את דברי עומר אפנדי, יצא ממכוניתו ונכנס אף הוא לחדר. הוספתי עוד מעט מים לתוך הפינג' אן שעל הגחלים שבאח וכבדנו את האורחים בקפה חם. הם שותים את הקפה ומחשבה חלפה במוחי, הנה ההזדמנות הטובה ביותר להגיע לסמסון ואולי אף לאיסטנבול ועוד בטרם הספקתי לשקול את הדבר ופי כבר דיבר. אמרתי לקצינים הגרמנים, כי באמסיה אזל הבנזין עוד לפני שבוע ולכן עליהם לנסוע לסמסון, שם יש מאגר גדול. ועוד הוספתי לומר להם, כי הנני מוכן להצטרף אליהם ואהיה להם לתורגמן. האוברסט הסכים מיד להצעתי ואמר, כי אמנם הוא זקוק לתורגמן. הסברתי לעומר אפנדי, כי הגרמנים מבקשים ממני שאלוה אותם עד סמסון למען אהיה להם לפה וכעבור יום יומים אשוב אליו לאמסיה. הוא חייך ואני מהרתי להביא את ילקוטי. הגרמנים הושיבו אותי באחת המשאיות. מנהג המשאית נודע לי, כי הנסיגה של התורכים והגרמנים היא בעיצומה והיות שלא יכלו לעבור דרך הטאורוס, פנו לצד סיוס בכדי להגיע לאיסטנבול דרך טריפזונד.

בהבאזה נעצר “האופל” ונאלצנו ללון שם עד שמצאנו בבוקר נפחיה ובה הלחימו חלק מסוים של האוטו. למחרת בבוקר הגענו לסמסון ופנינו אל המושל הצבאי.

בסוקיאת של סמסון    🔗

המושל הצבאי של סמסון לא היה בלשכתו וסגנו הציע לנו לחזור בשעות אחה"צ. האוברסט הגרמני לא רצה לחכות ולאחר התיעצות עם סגן-המושל על האפשרות להשיג בנזין, החליט לרוקן משאית ולשאוב את הבנזין שלה ולהמשיך את דרכם לקסטמוני. הגרמנים הציעו לי להצטרף אליהם, אולם החלטתי להשאר בסמסון ולחכות לאניה “גיל-ג’מאל”. כשנפרדנו, העניקו לי הגרמנים שני זוגות נעליים, מעיל עליון חרפי, זוג מכנסים ושתי שמיכות צמר.

שני ימים הסתובבתי בסמסון כצפור-דרור וביום השלישי נתקלו בי שוטרים- צבאיים והחלו לחקור אותי וכשנודע להם, כי מחכה אני לבואה של האניה “גיל-ג’מאל” על מנת לנסוע לאיסטנבול, לקחוני, למרות מחאותי, אל “הסוקיאת”.

“הסוקיאת” של סמסון - קסרקטין תורכי ישן בתוך חצר גדולה מגודרת בחוטי-תיל דוקרנים. בלשכה לקחו ממני את פנקס-הצבא והכניסוני אל אולם גדול שרצפתו היתה מרופדת מחצלאות שכולן היו תפוסות ע"י אנשים וחפציהם. עמדתי בכניסה, הנחתי את חפצי על-ידי, הסתכלתי אל היושבים ותרתי אחר מקום להתמקם בו. השעה היתה בין- הערביים, האנשים לובשי בגדי-צבא בכל צבעי הקשת, ישבו בקבוצות, עשנו סיגריות ונרגילות, שיחקו בשש-בש ובדומינו, שרו, צעקו והרעש היה גדול. למרות הקור הגדול ששרר בחוץ, היה חם באולם והאויר מלא עשן וסרחון. היה זה המקרה הראשון שלי שנקלעתי אל “סוקיאת” של ממש בין חילים תורכים ונסיוני לימדני שעלי להזהר מאד ולשמור את רכושי ואת גופי משכנים כאלה. בילקוט הגב הגדול שלי הסתרתי את שתי שמיכות-הצמר החדשות, הנעליים, המכנסיים ותריסר קופסאות שמורים ומחוצה לו היתה מקופלת שמיכתי הישנה, זוג נעליים ישנות וכלי-אוכל.

ידעתי שבכל חברה כזאת משתלטים האלימים ביותר ולכן עלי ליצור קשרים עם אחד מאלה בלי להראות סימני פחד או חולשה. עודני עומד ומביט והנה התרומם מרבצו מירכתי שמאל של האולם אחד ממעשני הנרגילה וקרא אלי: " סיקאלי" (“בעל-זקן”, כי זה ימים אחדים ותער לא עלה על זקני) בוא התקרב הנה ואני אקצה לך מקום“, התקרבתי אליו, והוא דחק ברגליו הצידה חבילה אחת ופינה לי שטח רצפת-עץ. הסרתי את שמיכתי הישנה ופרשתיה על הטריטוריה שהעמדה לרשותי, הנחתי את ילקוט הגב שלי והתישבתי בישיבה מזרחית. מארחי (היה זה תורכי גבוה בעל שפם גדול) התישב על-ידי ואמר: אני עתמאן שויש מאפיון-קרייסר , אתה (לאחר שאמרתי לו את שמי) יוסף שויש תהיה השמיני ל”קראוואנה" שלי. בתור שויש תהיה פטור מתורנות, אבל עליך לשלם לי חצי לירה (תורכית) בכל יום ששי בשבוע בעד הצטרפותך לקבוצתי והחסות שלי עליך ועל חפציך. הוצאתי מכיסי לירה אחת ואמרתי לו למרות שהיום רק רביעי בשבוע אני משלם לך עבור שני שבועות מראש. הדבר מצא חן בעיניו (לאחר מכן נודע לי, כי חברי הקבוצה האחרים משלמים לו רק מחצית הלירה לחודש) והוא תקע לי כף לאות כריתת ברית-חברים.

ב-20 נובמבר 1918 הגעתי לסמסון, הימים האחדים שהיה עלי לחכות לבואה של “גיל-ג”מאל" נתמשכו. השבוע הראשון עבר עלי בהסתגלות למצב שאין לי כל שליטה עליו. ה“סוקיאת” של סמסון היה מן הקשים, כי קצין-הגיוס המקומי פריד אפנדי היה אדם קשה, אולם נאמר לשבחו, כי הוא מ“המתפייסים” ואוהב “מתן בסתר”. מדי בוקר היה פריד אפנדי בא בלוית “כאנון-שויש” (שוטר-צבאי) והכול היו קמים על רגליהם. הוא היה עובר את האולם לאורכו ולרחבו ושואל אם יש למישהו תלונה?! “הכול בסדר אפנדים! " היתה התשובה, כי איש לא רצה להסתכסך ולספוג מכות כ”טרדן" מפריד אפנדי וכ“מלשין” מ“האלימים”. באחד הבקורים התעכב על-ידי וכשנודע לו, כי אני “קודסלי” (ירושלמי) פנה אלי בערבית ואף הזמינני ללשכתו. הדבר עשה רושם גדול באולם. ישבתי בלשכתו כשעה שלמה ונתברר, כי הוא דמשקאי. ממנו נודע לי, כי ב – 30 אוקטובר 1918 חתמה תורכיה על הסכם שביתת-נשק וכי עתה יתחילו בשחרור אנשי-הצבא והוא עצמו מחכה בכליון עינים לצו-השחרור. לאחר ההזמנה הראשונה ללשכתו באו עוד נוספות ובאחת הפגישות הבאתי לו שמיכת צמר אחת כאות הוקרה. הוא קבלה ברצון והתוצאה היתה חיובית מאד. ב-18 דצמבר הגיעה “גיל-ג”מאל" לסמסון ולמחרתו הייתי בין המאושרים המעטים שזכו לעלות עליה.

על ה“גיל-ג’מאל”    🔗

לאניה זו שעליתי עליה, ניתן שם תורכי יפה “גיל-ג’מאל”, כלומר? “פרח היופי”, אולם היתה זאת אניה מכוערת ומלוכלכת. "הטונאג' " שלה הגיע בודאי לאלפים אחדים והקיבולת שלה היתה גדולה. היא שמשה את כל ערי החוף התורכיות בים-השחור החל מ-ריזה (שבקרבת בטום הרוסית), טרביסון, גירסון, סמסון, סינופ, אניבולי, פיליוס, סכאריה, אוסכדר עד בואכה לאיסטנבול. בכל תחנה עלו עליה נוסעים, ביחוד אנשי- צבא. הדוחק על האניה היה גדול. בבטן האניה התמקמו אלה שהקדימונו לעלות בתחנות שלפני סמסון, היו אלה אזרחים (משפחות שלמות) ששלמו עבור מטות ותאים. לאנשי הצבא שעלו בסמסון הוקצה סיפון עליון אחד. הקור היה עז והסיפון פתוח. מצאתי פינה קטנה מכוסה ומוגנת על-יד ארובת העשן הרחבה, פרשתי את שמיכתי הישנה על הרצפה והתמקמתי בה. סמוך אלי השתכן איש-צבא ערבי בירותי וחסם את הגישה אל פינתי.

הבירותי, עיסא חורי שמו, ערבי נוצרי, קבל חופשת-מולדת לשלושה שבועות, אולם ירטה עליו הדרך בצאתו מסיואס, חלה והתעכב חדשיים באמסיה. עתה הוא שבע-רצון, כי המלחמה הגיעה לקיצה וחופשתו תהיה שלמה. למרות שהיו לנו פנקסי-צבא שזיכו אותנו בתזונה ממטבח האניה על חשבון הממשלה התורכית, לא הצלחנו להשיג במטבח דבר פרט למים חמים. השגת המים אף היא היתה כרוכה בעמידה בתור שעה ארוכה. טובים השנים מן האחד - האחד הולך לעמוד בתור והשני שומר על המקום והחפצים. למחרת יום-נסיעתנו הראשון נוסף לנו חבר שלישי. בקומי בבוקר השכם מרבצי לרחוץ את פני ולשטוף את פי, נתקלה רגלי בשמיכה בה היה מכורבל מי שהוא שהשמיע צעקת-כאב, כי דרכתי עליו. התעכבתי לראות את הנפגע ולבקש סליחתו וגליתי עלם יפה-עינים. הוא התאונן על כאב ראש ובקש ממני מעט מים קרים למען הקל את התבערה שבראשו. הבאתי לו מים ואף הרטבתי מגבת ושמתי לראשו.

כשהתעורר עיסא משנתו והלך לעמוד בתור לקבלת מים-רותחים לתה-שחרית, הביא עמו מנת מים נוספת עבור חברנו השלישי. מדחאת אפנדי חברנו השלישי, יליד איסטנבול, עלה על האניה בחצות הלילה בסינופ והשתכן בקרבתנו. מקום משכבו היה פתוח לרוחות-הים ולקור ולכן הצטנן. עיסא, שהיה חובש בצבא ולו מידע בתרופות, שם עלים יבשים שהיו שמורים באמתחתו לתוך המים החמים של מדחאת. במשך כל אותו יום טפלנו בו, הבראנו אותו וצרפנו אותו לחברתנו. להצטרפותו של מדחאת אלינו היו תוצאות טובות. כשהתאושש מהצטננותו, נתגלה כזריז וכבעל קשרים טובים. מדחאת גילה קרוב-משפחה בין פקידי האניה ומעתה קבלנו את המגיע לנו במטבח ואף יותר מזה.

נסיעתנו ב“גיל-ג’מאל” נתמשכה יותר מהרגיל, כי האניה התעכבה בכל ערי החוף, פרקה והטעינה משאות, הורידה והעלתה נוסעים ואף מכונותיה הישנות של האניה נזקקו לטיפול לעתים קרובות. לאיסטנבול הגענו ב- 23 דצמבר . גם כאן נהננו מעזרתו הטובה של מדחאת. עוד בטרם הלך לביתו, העלה אותנו על חשמלית והביא אותנו לבית-מלון זול בשכונת גלאטה. ימים אחדים נשארתי במלון הזה, טילתי בעיר הגדולה, בקרתי ב“איה-סופיה” ובשאר המקומות המענינים, עד שנתקלתי במקרה ביהושע טייברג (תלמיד הגימנסיה “הרצליה” - קצין-זוטר בצבא התורכי) שלקחני לאכסניה יהודית. באכסניה זו, מצאתי חבורה של ארצישראלים, אנשי-צבא וקצינים-זוטרים, סמינריסטים וגימנזיסטים, המחכים לאניה שתחזיר אותם לארץ-ישראל.

חזרה ליפו באניה “ארגנפלז”    🔗

הקצין דוד כהן, מתלמידי בית-המדרש למורים העברי בירושלים, היה המארגן של החזרת הארצישראלים ונמצא בקשר מתמיד עם ה' אלברט ענתבי, העסקן הידוע מירושלים (שהוגלה ע"י ג’מאל-פשה לקושטא) ונהל מו“מ עם שלטונות הצבאיים של בנות הברית להעברתנו באניה ליפו. יום-יום הוגד לנו, כי מחר יודיעו לנו את מועד ההפלגה, אולם “המחר” הזה בושש לבוא. בינתים הסתובבנו ברחובות קונסטנטינופול ללא מעשה. אוכל ולינה קבלנו באכסניה ע”ח ועד הפליטים היהודי, אולם פרוטה לא היתה בכיסי ונאלצתי למכור זוג נעליים חדשות ושמיכת-צמר שקבלתי בסמסון מהגרמנים למען אוכל לממן את הוצאותי הקטנות.

השלג כיסה את גגות איסטנבול וקור חזק הקפיא את העצמות ומי שהוא מהא“י שבאכסניה הכריז כי הולכים ל”חמאם" (לבית-המרחץ).

הצטרפתי אל ההולכים. בית- המרחץ התורכי, כפי שהכרתי ביפו, ירושלים, קייסרי וסיוס, הוא כעין וכאפס לזה שבגלאטה (אחד מפרברי קושטא). חום נעים שרר במקרה בה פשטנו את בגדינו ואדים מהבילים עטפו אותי באולם ההזעה. הנער הבלן שפשף את עורי בכסיות-עור מחוספסות והוריד את שכבות הזהומה שדבקו בי בחדשי הנדודים האחרונים שלי. גם ספר היה במקום. צח ואדום התישבתי לפניו ומסופר ומגולח למשעי, קמתי התעטפתי במגבות רכות , השתטחתי על ספה רכה, נרדמתי וישנתי שעה ארוכה. ידו של הבלן העירתני משנתיו “אפנדים! בעוד מחצית השעה תחלנה לבוא הנשים לבית-המרחץ ולכן הואיל להתלבש ולצאת מבית-המרחץ”.

מהרתי להתלבש ולצאת החוצה. השעה היתה לפנות ערב, השלג גבר והקור העז הרעידני. בשובי לאכסניה תקפתני נזלת קשה. למחרת בבוקר הרגשתי כאב בכל גופי ולא יכולתי לעמוד על רגלי, נשארתי שוכב במיטה ובקשתי מחברי שמיכות נוספות, כי צמרמורת אחזתני. ככה שכבתי שלושה ימים כואב ודואב.

חברי ובעלי האכסניה רצו להזעיק אלי רופא, אבל אני התנגדתי, כי פחדתי שיקחו אותי לבית-החולים ובינתים תפליג האניה ליפו בלעדי. שתיתי הרבה תה חם עם תערובת יין וקוניאק ונמנעתי מאכילה. ביום הרביעי לחליי הגיע דוד כהן ובשורה בפיו. השלטונות הצרפתיים הודיעו למר ענתבי, כי אניה צרפתית תצא בראשית פברואר 1919 מאיסטנבול ותקח אותנו ליפו. החברים שמחו וצהלו לשמע הבשורה הטובה ואני, מחלתי אמנם רפתה, אבל כוחותי טרם שבו אלי. דוד כהן ניסה לשכנעני להשאר בקושטא עד שאחלים, אולם אני החלטתי לנסוע עם כולם באניה הראשונה. אמצתי את כוחותי - התלבשתי, התישבתי אל השולחן, והזמנתי אוכל. במשך ימים אחדים פיטמתי את עצמי במנות כפולות.

ב-9 פברואר 1919 בשעות הבוקר יצאתי עם כל החבריה מהאכסניה, עטוף במעיל פרוה שהשאיל לי דוד כהן, אל הנמל ועלינו על האניה “ארגנפלז”. היתה זאת אנית-מלחמה אוסטרית שהצרפתים משוה מהמים, תקנוה והשתמשו בה להובלת פחמים. עתה רוקנו את הפחם מקירבה, ריפדוה בהרבה קש ותבן והעמידוה לרשותנו. הנוסעים ברובם יהודים חוזרי-צבא ועולים (פליטים) מרומניה ומקוקז ומעוטם חוזרי-צבא ערבים, הוכנסו לבטן האניה ובשעות הערב הורם עוגנה והיא הפליגה הימה.

תחנתנו הראשונה - סלוניקי    🔗

אניתנו נסעה לאיטה. עברנו את ים-השיש ואת ג’נקלעה (הדרדנלים) ונכנסנו לים- הארכפלגוס בקרבת איים רבים. הוגד לנו, כי הים זרוע מוקשים ולכן האניה נוסעת במהירות מוגבלת. תחנתנו הראשונה היתה סלוניקי. העיר הזאת, שעברה לאחר מלחמת הבלקן מהשלטון העותמני לשלטון היונים, היא עיר חוף גדולה ויש בה ישוב יהודי ותיק וגדול. ששנודע ליהודי סלוניקי שיהודים א“י החוזרים למולדת, גמצאים על האניה, הביאו לנו מזון ועתונים בצרפתית ובאנגלית, מהם נודע לנו לראשונה על הנעשה באירופה לאחר סיום המלחמה וכן גם ידיעות על א”י. באחד העתונים הישנים מצאנו את מכתבו של בלפור אל הלורד רוטשילד בדבר הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ -ישראל, ובאחר ידיעה ע“ד הממשלה היהודית בא”י שתורכב מה“ה אוסישקין, ויצמן, רוטשילד, זנגויל, נורדאו, סוקולוב ולואים ברנדייס. בעתון עברי “חדשות הארץ” מא”י נודע לנו ע“ד הגיוס לגדוד העברי בצבא הבריטי בא”י.

הפלגנו מסלוניקי והיינו כחולמים. “התקוה הנושנה”, החלום הגדול של ד"ר הרצל - הולך ומתגשם. שיחותינו ומחשבותינו נסבו על הצהרת בלפור, הממשלה היהודית והגיוס לגדוד העברי, שכולנו - חוזרי-הצבא התורכי, התגייסנו אליו כבר עתה בהיותנו עוד בלב ים. בערבים עד שעה מאוחרת בלילה שרנו משירי ציון והמולדת ורקדנו עד לעייפה.

הנוסעים הערבים שבאניה, אף הם חוזרי-צבא, דמשקאים, בירותיים, שכמיים, יפואים וירושלמים, התרכזו במדור אחד בירכתי האניה. רבים מהם באו בערבים למדור שלנו לשמוע את שירתנו. שוחחתי עם אחדים מהם וגליתי ביניהם בירותי אחד בשם אלעבאג’י, שהוא בן דוד לראג’ב אלעבאג’י, ידידי וחברי בשרות-הצבא בשכם. הוזמנתי על-ידו לבקר במדור הערבי ולהשתתף ב“סהרה” (בילוי שעות הערב בצותא). הוצגתי על-ידו לפני חבריו כיוסף אפנדי, יהודי אבן-ערב (יהודי ממוצא ערבי, לפי תעודת-הלידה שלי מקהיר).

בין מכרי החדשים היה קצין אחד מטריפולי (טרבלוס-אלשאם) שאת אחיו, אשר היה ממונה על המחסן- הממשלתי בטריפולי, הכרתי בעבודתי בק. ק, 502 הגרמנית ואף הייתי מוזמן למסיבה חגיגית שנערכה בביתם, כשאבי המשפחה חאג' עבדאללה שוחרר מגלות באנטוליה. מעתה היינו נפגשים לעתים קרובות במדור הערבים או במדור העברים. גם חברי הערבים שמעו על הצהרת בלפור, אולם לא נתנו דעתם בענין זה, רק קצין אחד יונס אפנדי, מסביבות טול כרם, קבע, כי ההצהרה זו אם תבוצע, תיתקל בהתנגדות ערבית חזקה.

הפתעה גדולה בבירות    🔗

לבירות הגענו בשעות הבוקר. קצין צרפתי, בלווית רופא ופקידים ערבים אחדים הגיעו אל האניה בסירה ולאחר שקבלו הודעה מרב-החובל של “ארגנפלז”, כי אין חולים בין נוסעי האניה, התירו לה להתקרב אל החוף. הנוסעים הערבים מסוריה וכן יהודים אחדים מבירות ודמשק החלו לרדת מהאניה, לשאר הנוסעים לא ניתנה רשות לרדת אל החוף.

בשעת הצהרים, כשהייתי בדרכי אל המטבח, שמעתי קול קורא אלי בערבית:

"יוסף אפנדי, אורחים מבירות באו לראותך! " התקרבתי לכניסה אל האניה והנה השוטר הערבי שהוצב בפתח-האניה למנוע את היציאה או הכניסה ללא רשות, בא לקראתי, שואל אם אני יוסף אליקותלי ומוסר לי קופסת-קרטון גדולה. לקחתי את הקופסא ששם הפירמה “אורוזדי-בק” מודפס עליה בצרפתית ובערבית ובעוד אני מנסה לפתוח את הקופסה ולראות מה בתוכה ומי שולחה, וזוג כפות ידיים שהושטו אלי מאחור, כיסו את שתי עיני וקול מאד מוכר דבר אלי: “אחי יוסף, נחש מי אני”? “אחי רג’ב, חי אללה, זהו קולך”! עניתי בהתרגשות ואמנם היה זה חברי וידידי ראג' ב אלעבג’י ששרת אתי בצבא בשכם. לאחר שהתחבקנו והתנשקנו דרש ולא הרפה ממני, כי חייב אני לרדת מהאניה ולהיות אורחו בבירות לפחות לשבוע ימים. ההזמנה היתה כנה ונאמנה ואף רשיון מהשלטונות לשהות בבירות היה בידי רג’ב, אולם לא יכולתי להענות להזמנתו בגלל רצוני להגיע מהר אל בית אמא ליפו. רג’ב לא רצה לוותר עלי והגענו לידי פשרה, כי אהיה אורחו באותו יום עד להפלגת האניה.

רג’ב לקחני לביתו, הציג לפני את אשתו הצעירה (אשתו הראשונה נפטרה עליו ערב צאתו לשרות הצבא לשכם) ואח"כ הבאני לאחת המסעדות הטובות של בירות וסעדנו ארוחת-צהרים. אחר-הצהרים יצאנו לבתי-קפה שונים. נפגשנו עם ידידי סלבדור והיינו אורחיו לארוחת-ערב ולבלוי בקזינו. בשעה אחת-עשרה בלילה החזירני רג’ב בכרכרה אל האניה. במקום-משכבי על האניה מצאתי חבילה גדולה נוספת לקופסת-הקרטון שטרם פתחתי. קופסת-הקרטון הכילה כתונת משי לבנה ועניבת פפיליון שחורה ובחבילה הגדולה מצאתי שתי קופסאות בקלאווה ושני בקבוקים אראק זחלאווי. עוררתי את חברי משנתם וחיש מהר חיסלנו את הבקלאווה ואת האראק ונרדמנו עד שהאיר הבוקר.

קץ לחלומות - מול המציאות האפורה    🔗

האניה נמצאת בלב ים בדרכה ליפו. כל היום שוחחנו מה דמות לה ליפו ומה דמות לה לתל-אביב לאחר ארבע שנות המלחמה? מה פישרה של הצהרת בלפור, ההתחילו כבר לבצעה? והאם ישנה ממשלה יהודית? ומהו הגדוד העברי והאם נוכל להצטרף אליו?

ב25- לפברואר 1919 בשעות הבוקר התחלנו לרדת מהאניה. הים סער והסירות הגדולות של “הבחרים” היפואים נעו כקליפות-אגוז בגלי הים הגבוהים. עלה ורד, רד ועלה, הגלים מתנפצים בדפנות הסירות, הספנים מכים במשוטיהם הארוכים בגלים ומשיטים את הסירות אל האניה. אחד מהם זורק חבל אל המלח העומד על סולם-החבלים וזה קשרו אל מעקה האניה. אחד, אחד אנו יורדים בסולם, איש, איש וחבילתו. הבחרים תופסים בנו וזורקים אותנו לתוך הסירות שלהם.

הנני עולה לחוף. בחוף אותו בנין גדול, כפי שהכרתיו מלפני המלחמה, רק עתה מתנופף על התורן דגל בריטי. המולה ורעש מסביב. עלי חמיס, ראש-הבחרים במכנסיו הרחבים ותרבושו האדום השמוט על פדחתו, מפקד על אנשיו בקולו הצרוד והרועם.

מחמוד אפנדי אלאומברדג’י, לבוש חליפה אירופית כחולה ופרח צפורן אדום בדש מעילו, תרבושו המרופד קש מכסה מחצית מצחו ושפמו השחור המשוזר חוטי כסף מסומר כלפי מעלה. ד"ר שאמי, הרופא הממשלתי של יפו מלובש בחליפה אפורה, התרבוש המסורתי שלו נעלם ומגבעת-לבד כהה מכסה את ראשו. את כל אלה אני מכיר אישית.

השתדלתי להתחמק מהם לבל יכירוני. התביישתי להראות בבגדי הצבא המרופטים שלי ובפני השחורים הרוויים אבקת פחם שספגו במשך ששה-עשר הימים באנית הפחם “ארגנפלז”. אולם עיניו החדות של עלי חמיס ומבטו הבולש של סלאמה אפנדי השוטר, גילו אותי. עלי חמיס טפח על שכמי, לחץ את ידי והכריז בקול רם “אהלאן וסהלאן יא-אבו-אלחאד!” (ידידי הערבים ביפו היו מכנים אותי בלשון-חיבה “אבו-אלחאד” - “אבי-הלחי” בגלל הצלקת שעל לחיי השמאלית). קריאתו הקולנית של עלי חמיס, הסבה אלי את תשומת-לבם של הנוכחים ונאלצתי להענות להזמנתו של אומברג’י ולהכנס ללשכתו יחד עם הד"ר שאמי וסלאמה אפנדי. ספלוני קפה הוגשו לכולנו והחלפנו דברי ידידות.

ד"ר שאמי סיפר למסובים אודות מחלתי בטיפוס-הבהרות בהיותי בשרות-הצבא בשכם וכי בשכבי בבית-החולים היהודי ביפו דבקה בי גם מחלת החולירע והוא שהצילני ממות. מחמד סלאמה השוטר ידע לספר ולמנות את שמות ידידי מחמד סכסך, מחמד מוסתקים, עבד-אלמאג’ד אלזין ועותמאן נבילסי וכי כולם בריאים ושלמים. מחמוד אומברג’י קבע, שעתה לאחר שחרורי משרות התורכים אשרת בודאי את האנגלים. ועל זאת עניתי מיד, כי מעתה החלטתי לא לשרת יותר זרים, אלא אשרת רק את עמי ואת ארצי. ושוכרי אפנדי, קצין המשטרה של יפו, שהופיע לפתע במקום והקשיב לדברינו אמר: “התורכים הלכו, האנגלים באו ואנחנו ממשיכים לשלוט ביפו”.

לאחר מחצית השעה מהרתי ללכת לנוה-שלום לדירת אמי. ברחוב בוסטרוס פגשתי את חבר-נעורי יהודה חצרוני. ממנו נודע לי, כי אמי עברה לגור עם אחי בראשון-לציון וכי הגיוס לגדוד העברי נסתיים. החלום היפה על ממשלה יהודית נמוג, תקוותי להתגייס לגדוד העברי נגוזה אף היא. נפעם ונדהם קפאתי על מקומי. יהודה משכני אחריו לבית- מסחר הרפואות, בו עבד, העיר את תשומת לבי לתלבושת הצבאית המרופטת שלי ולפני המפויחים. דחק לידי חתיכת סבון-ריחני וחליפת בגדי-חאקי אזרחים שלו שמצא בחנות ויעץ לי ללכת לבית-המרחץ. מהרתי ל“חמאם” שביפו, התרחצתי יפה, את מדי-הצבא הצואים שלי זרקתי לפח-האשפה ולבשתי את בגדי-החאקי הנקיים. נכנסתי אל המספרה הקרובה, הסתפרתי, התגלחתי ויצאתי לדרכי ברגל לראשון-לציון.