_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שמואל הנגיד ודימוייו המקוריים

דוד ילין

לתוכן הענינים

 

הדימוי, זאת אומרת השוואת דבר לדבר, הוא אחד הדברים הטבעיים הנפוצים מאד בסגנון הפיוטי בכל השפות. המליץ חפץ להפליג בתכונות מי שהוא מדבר עליו לטובה או לרעה או בהערכת איזה דבר שהוא, והנה עולה על דעתו זכר עצמים שבהם נמצאת אותה תכונה במידה יותר גדולה והם מפורסמים בה, והוא מדמה אליהם את מי או את מה שהוא מדבר עליו. באמור יהודה בן תימא (באבות מ"ה פ"ג) להפליג בתכונות שצריכות להיות במי שאומר לעשות רצונו של ה', הוא מרבה בדימויים לבעלי חיים שונים והוא אומר: "הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי – לעשות רצון אביך שבשמים[1]".

ישנם דימויים שהם משותפים לכל העמים השונים, והם עולים על לב כל מליץ או משורר באופן טבעי והוא משתמש בהם. הארי, למשל, מפורסם בגבורתו, וברצות מי שהוא לדמות גבורתו של איזה גיבור ידמהו לארי. וגם בלעם קורא: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" (במד' כג 24), או: "כרע שכב כארי, וכלביא – מי יקימנו" (שם, כד 9).

אך ישנם דימויים שהם תוצאות תנאי החיים של כל עם בפני עצמו והם מיוחדים על פי רוב לו לבדו.

בחיות ישראל בתקופת התנך חיי עובדי אדמה בעיקר, צפו הדימויים שיש להם קשר עם החיים האלה. ומאלף דימויים בערך הנמצאים בתנ"ך הננו מוצאים יותר ממאתים וחמישים מעולם הצומח והקרקע בכל צורותיהם. ואחרי הצומח בא החי, החיות הביתיות בראשונה והמדבריות והעופות אחריהן. העם הוא כזית רענן (ירמיה יא 16) או כברוש רענן (הושע יד 9), ואשת ירא ה' היא כגפן פוריה, ובניו כשתילי זיתים (תהלים קכח 3). שערות היפיפיה הן כעדר העזים שגלשו מהר גלעד (שה"ש ד 1), ושיניה כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה (שם ו 6), ועיני הדוד כיונים על אפיקי מים (שם, ה 12).

ובשעה שהשינים הן בפי העברי כעדר הרחלים, הן בפי הערבי כאבני דר, או בדולח, או שוהם, או ספיר, הלבנות והמבריקות. והשערות השחורות שהן כעדר העזים במליצת התנך, הן בעיני הערבי כאפלת הלילה בניגוד ללחיים המאירות כאור היום: והעינים שהן בשיר השירים כיונים על אפיקי מים, סמל השקט והתם, הן בדמיון הערבי כלוחמות והורגות בחיציהן, והגבות אשר מעל למקום המבטים הן הקשתות לחיצים אלה הפולחים לב החושקים.

רוב הדימויים נעשים בכל ספרות על פי רוב לנחלת הספרות של אותה ספרות והם עוברים ממשורר למשורר. וגם היום אומר ביאליק בשירו הראשון "אל הצפור": פרימו כלבנון ירעשו[2], ובשירו השני "משוט במרחקים": כצפור מים חרדתי[3]: ושמעונוביץ כותב ב"מלחמת יהודה והגליל": צללו כעופרת ואינם[4], וב"יובל העגלונים": ובערה כאש חמתם של בעלי הבתים[5], וכן: דמתה קומתן לתמר[6].

אך ישנם משוררים, והמה מעטים, שניתן להם הכישרון לחדש דימויים מקוריים משלהם[7]. אלה חוננו בהסתכלות דקה ובהתבוננות עמוקה בעצמים ובמצבים שונים, והם משתמשים בהם לדמות אליהם עצמים ומצבים שהם מדברים עליהם.

ומבין משוררי ספרד אחד הוא הנגיד אשר חונן בכשרון להשתמש בדימויים מקוריים שהמציאם בהסתכלותו החריפה.

וכמו בכל דבר כן גם פה ישנם שהם מצויינים ביָפים ובברק מעוף הדמיון שלהם, ויש כמובן גם כאלה שאין בהם כי אם חידושים בלבד.

על הראשונים צריך, לדעתי, לחשוב את אלה הבאים:

א. בפנותו בשירו הראשון[8] אל ר' חושיאל, שהיה אחד הרבנים שנשבּו בנסעם באניה מבּארי אשר באיטליה ונמכר באפריקה ונפדה והיה לראש הישיבה בקירואן:

וְנָטַשְׁתָּ מְדִינָתָךְ וּבָאתָ               וְקָבַעְתָּ בְאַפְרִיקֵי יְשִׁיבוֹת

כְּעֵין אָדָם אֲשֶׁר תִּרְאֶה לְרָחוֹק  וְלֹא תִרְאֶה לְחָיָיו הַקְּרוֹבוֹת.

         זה דימוי יפה למי שרואה את הדברים הרחוקים ולא מה שהוא קרוב אליו ביותר.  

 

ב. או למשל בדימויו הבא (בן-משלי, תרפד) : 

 לָשׁוֹן רַכָּה תָּשִׁיב קֶצֶף              מֶלֶךְ– כָּאֵשׁ אַפּוֹ בוֹעֵר

 כִּדְמוּת מָטָר הַנּוֹזֵל אַט            מַשְׁקִיט גַּלֵי יָם הַסּוֹעֵר.

         זוהי עובדה הידועה לכל נוסעי הים באניות.

 

ג. וכן דימיו הבא (בן-משלי, תתעט) בענין הצורך כי ישים איש גבול לחסדיו ואל "ישפיע רב טובה":

 עֲשֵׂה טוֹבָה כְפִי צֹרֶךְ                וְאַל תַּעַשׂ כְּדֵי אַרְבֶּה

 וְדַע כִּי נֵר[9] אֲשֶׁר נִמְלָא              בְשֶׁמֶן זַךְ לְפִיו[10] יִכְבֶּה.

 

ד. וכנגד זה הוא מביא דימוי לאבוקה (בן-תהלים, עב, כו-כז) בדברו על פיטוריו ממשרתו ותקוותו כי סוף הכבוד [לבוא] וגדולתו תגדל עוד יותר:

 וְיֵשׁ פֶּרִי בְּבֶן-כֶּרֶם, וְיוֹסֵף        פְּרִי אַחְרֵי זְמִירָה וְעֲזִיקָה

 וְאוֹר פָּנַי אֲזַי יִרֶב כְּהַרְבּוֹת       מְאוֹר בַּיִת בְּהִקָּצֵץ אֲבוּקָה

         הכוונה היא לקציצת הפתילה הדועכת שעל-ידי זה שב האור הגדול.

 

ה. וכן בעצתו בנוגע להוראה (בן-משלי, תשנז):

מוֹרֶה אֲשֶׁר יוֹרֶה יְלַמֵּד וְיַנַּח      כִּי לֵב אֱנוֹשׁ יִלְאֶה שְׁמֹע דְּבָרִים

מָטָר בְּעֵת יֵרֵד לְעִתִּים – דְּשָׁאִים           חַיִּים, וְיָמוּתוּ בְּהַרְבּוֹת מְטָרִים.

 

ו. וההפך מזה בנוגע למי שהא לומד בעצמו (שם, תשטו): 

לֹא בְחַפֵּשׂ מְעַט תֶּחְכַּם, כִּי        אִם בְּהוֹגַע לְלֵבָב וְאִישׁוֹן

 אֵין רְוָיָה לְלוֹקֵק בְּיָד , גַּם        אֵין שְׂבֹע לְלוֹחֵךְ בְּלָשׁוֹן.

הנגיד אוהב את ההתבוננות בלילה אל השמים ואל מאוריהם, ופעם הוא מתאר בבתים יפים[11] איך לבבו רב אתו ומעוררהו לזה. הסתכלות זו מביאתו גם לחידוש דימויים מקוריים.

 

ז. ככה הוא אומר (בן-תהלים, נג, ז-ט) בהביטו בלילה מעונן ומגשים אל הירח והעננים המרחפים ועוברים במהירות על פניו:

 כְּאִלּוּ לְבָנָה בֵין נְשִׂיאֵי עָב         סְפִינָה מְהַלֶּכֶת בְּנִסֶּיהָ

 וְעָנָן כְּעַלְמָה עַל פְּנֵי גִּנָּה            תְּהַלֵּך וְתַשְׁקֶה אֶת-הֲדַסֶּיהָ

 וְעָב טַל כְּמוֹ נַעְרָה תְּנָעֵר מִן                  שְׂעָרָהּ עֲלֵי אֶרֶץ רְסִיסֶיהָ.

         מי שמביט אל הירח בלילה, בשעה שהרוח מבריחה את העננים הקלים על פניו, נדמה לו כאילו הירח הוא שפורץ לו דרך ביניהם ורץ במהרה כאניה בלב ים. ויפים הם גם שני הדימויים הבאים אחרי-כן על העננים המגשימים רביביהם.

 

ח. וכן בהביטו אל השמים בלילה בהיר, בשעת השקט והשלוה, כשהכוכבים מנוצצים כניצוצי אש, הוא מביא דימוי ממה שראו עיניו בצאתו יחד עם אנשי חילו לקרב, ובתקעם אהליהם על פני השדה פה ושם הם מדליקים מדורות אש לפתחי אהליהם להאיר להם הלילה ולחממם מקור (הוצ' הרכבי, צד 51 בסופו) :

 וְשָׁמַיִם כְּחַיִל נָם בְּלַיִל              וְכָל-אִישׁ שָׂם לְעֻמַּת אָהֳלוֹ קַד,

ויפה הוא גם החרוז הפנימי: כחיל – נם בליל.

 

ט. כר' יהודה הלוי המתאר את שחור הלילה ואפלתו ורבבות הכוכבים הנוצצים בו ל"כושית משבצת זהב לבושה וכתכלת במלואה גבישים" (דיואן ברודי, ח"ב, צד 163), כן מתאר הנגיד את הירח בלבדו כאבן יקרה ואת הלילה כעלמה שחורה (בן-תהלים, רא, ג):

 וּמַרְאֵה הַלְּבָנָה בָאֲפֵלָה             כְּבָרֶקֶת בְּכַף עַלְמָה שְׁחוֹרָה.

ובמכתם אחר (בן-תהלים, קמד, ג)[12]:

 וְיָרֵחַ כְּמוֹ יוֹד נִכְתְּבָה עַל          כְּסוּת שִׁיחוֹר בְּמֵימֵי הַזְּהָבִים.

 

י. אור הלבנה בתור דימוי מקורי נמצא גם בתשובתו לשירתו "היתומה" של יוסף בן חסדאי, זה המשורר המצוין שנשאר לנו ממנו רק שיר תהילתו להנגיד. בתשובתו זאת מדבר הנגיד על אהבתו אליו (בן-תהלים ק, עג, עד):

 וְאַהְבָתִי מְזֻקֶּקֶת כְּכֶסֶף                        לְךָ מֵאָז וְכַזָּהָב בְּחוּגָה

 וּמִי יָבוֹא לְכַסוֹתָהּ יְכַסֶּה          בְחוּט מֵעַל אֲדָמָה אוֹר לְבָנָה.

האהבה גדולה מאוד, ומי שיאמר לכסות עליה ולהעלימה, הוא כמי שמנסה לכסות על אור הירח הכביר בחוט שהוא מחזיק למולו.

 

יא. הירח משמש לו דוגמה למי שמגיע לרום שיא גדולתו ומאותו רגע הוא מתחיל לרדת שוב (בן-משלי, תתא):

 נְתִיב כָּל-זְעִיר לִפְרֹץ, וְגָדוֹל לְהֵחָסֵר:    כְּנוֹלָד, כְּצוֹמֵחַ, כְּנִקְלֶה כְמוֹ נִכְבָּד

 כְּחֹדֶשׁ[13] אֲשֶׁר הוֹלֵך וּמוֹסִיף אֱלֵי תֻמּוֹ              וּמִלֵּיל מְלֹאתוֹ יֶחֱסַר עַד אֲשֶׁר יֹאבַד.

 

ועל ליקוי חלקי הירח הוא אומר (בן-קהלת, שנב, א-ד):

 רֵעִי, הֲתִישָׁן? קוּם וְהָעִירָה      שַׁחַר וּבִשְׁמֵי מַעֲלָה שׁוּרָה

 תִּרְאֵם כְּעוֹר נָמֵר אֲשֶׁר אֵין בּוֹ  מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין בּוֹ חֲבַרְבּוּרָה

 וּרְאֵה חֲצִי סַהַר בְּלֵיל תֻּמוֹ       קוֹדֵר כְּפִי כִבְשָׁן וְכִקְדֵרָה

 כִּדְמוּת פְּנֵי עַלְמָה אֲשֶׁר חֶצְיָם  אָדְמוּ וְעַל חֶצְיָם שְׁקַעְרוּרָה.

הכוונה לגומה השחורה שלפעמים ישנה בלחיים הלבנות ומגדילה את יפי היפיפיה על-ידי ניגוד צבעים.

 

יב. גם השמש משמשת לו לדימוי מקורי (בן-תהלים, ג, ט, י):

 וּזְבוּל בְּגַלוֹתוֹ פְנֵי שֶׁמֶשׁ                        כֹּסֶה[14] פְנֵי כּוֹכְבֵי זְבוּלֶיהָ

 כִּדְמוּת יְפַת תֹּאַר תְּגַלֶּה אֵת     לֶחְיָהּ וְתַחְבִּיא אֵת עֲגִילֶיהָ.

 

יג. וכן מבחינה אחרת בנוגע לפעולתה (בן-קהלת שכ):

 עַל מָה, זְמַן, תַּעֲמֹד לְהַרְבּוֹת יְקַר אִישׁ            פַּעַם, וּפַעַם לְהַחֲלִיף אֶת-יְקָרוֹ?

 הֵשִׁיב תְשׁוּבָה: אֲנִי כְשֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר עֵת[15]             תָּאִיר לְרוֹאָהּ וְעֵת תְּלַהֵט בְּשָׂרוֹ.

 

יד. יפה הוא הדימוי הבא בתוך שירו, אשר בו הוא מתאר כאמן מהיר את פרטי מחלתו, והוא אומר (בן-קהלת, פח, כט-ל):

 אֶצְרַח, בְּרַעַד, אַחֲרָיו אֵשׁ, וְאַחְרֵיהֶם  זֵעָה – בְּמֵימֶיהָ עֲצָמַי מְטֻבָּלִים

 כָּעָב אֲשֶׁר מַרְעִים, וּבוֹרֵק, וְסוֹף דָּבָר   מֵימָיו עֲלֵי אֶרֶץ נְטוּפִים וְנִזָּלִים.

 

טו. על ההתרחקות מהוללות ושחוק (בן-קהלת, סח):

 בְּחַר בּוֹכִים לְחֶבְרָה וַחֲסִידִים  וְסוּר מִשּׂוֹחֲקִים וּמְתֵי שְׁגִיאוֹת

 הֲלֹא תִרְאֶה מְבוֹא הַמַּחֲלָה מִן אֱכֹל מָתוֹק, וּבַמְּרוֹרִים רְפוּאוֹת.

 

טז. הוא מהתל באלה המרבים לקנות ספרים ואינם קוראים בם (בן-משלי, כה):

 אֲשֶׁר יָגַע וְקָנָה לוֹ סְפָרִים         וְלִבּוֹ מֵאֲשֶׁר בָּם רֵיק ורֵיקָם

 כְּפִסֵּחַ אֲשֶׁר חָקַק עֲלֵי קִיר        דְּמוּת רֶגֶל, וּבָא לָקוּם, וְלֹא קָם.

 

יז. לפעמים הוא מביא דימויים שונים בבית אחד, וככה בדַמותו באחד ממכתמיו את האשה היפה לתפוח (בן-תהלים, קלב, 2), הוא אומר כי:

 חֲלָקָה כְמוֹ עוֹרוֹ, מְתוּקָה כְמוֹ טַעְמוֹ   אֲדֻמָּה כְמוֹ גִלְדוֹ, וְיָפָה כְמַרְאֵהוּ.      

 

דימויים מקוריים מיוחדים

העובדה, כי הנגיד המשורר היה גם יועצם ומצביאם של מלכים, וישב בחצרותם בחברת שׂרים לא יהודים, והמלכים עושים מעשיהם רק לפי מה שעולה על רוחם או רוח חצרניהם – עובדה זו אי אפשר שלא השפיעה על שירתו וביחוד על משליו, פרי הסתכלותו בכלל. אין פה המקום לדבר על שירי מלחמותיו, שאין כמוהן במקצוע זה בכל הספרות העברית, אף לא על משליו הרבים אשר דרכם נשקף החצרן. פה אדבר רק על דימויים מקוריים הבאים בקשר עם עבודתו בחצר המלכות וצאתו במלחמות מלכיו[16]; ועליהם אוסיף אחדים הבאים בקשר עם היותו מחבר ספר "הלכתא גברוותא",  המשקיע מוחו וכוחו גם בענייני הלכה. ולבסוף אביא גם דימויים שבהם רמיזות למאורעות הנזכרים בתנך.

 

1. חצרות מלכים ומלחמות

יח. יודע ומכיר הוא גדולת הזוכה לשבת בחצרות המלכים והשׂרים, אבל יודע הוא גם זאת, כי כנגד הגדולה והתפארת הזאת באה שלילת המנוחה שיֶשנה לאחרים היושבים בשלווה גם בבתיהם הפשוטים (בן-משלי, א, קח):

   תִּרֶב גְּדֻלַּת סָר לְחֶבְרַת קְצִין עַמּוֹ       תִגְדַּל מְנוּחַת רָץ אֱלֵי בֵית תְּפִלָּתוֹ

 כַּפִּיל אֲשֶׂר שַׁלְווֹ וְנוּחוֹ בְּמִדְבָּרוֹ            וּבְבֵית מְלָכִים תֶּחֱזֶה הוֹד גְדֻלָּתוֹ.

 

יט. הוא מדבר על ההבדל שבין מלכים ושריהם ומְדַמם לכלי המלחמה השונים (שם, תתכב):

  סְגָנִים יֵשְׁבוּ יַחַד לְמִשְׁפָּט                    וְלֹא יֵשְׁבוּ שְׁנֵי מוֹשְׁלִים בְּשָׁעַר

 כְּחִצִּים נִמְצְאוּ רַבִּים בְּאַשְׁפָּם              וְחֶרֶב מִבְּלִי שֵׁנִית בְּתָעַר.

 

כ. ענין החיצים בא גם במשל אחר ממשליו (שם, נח):

 אַחֵר דְּבָרֶיךָ וְאָז תַּיְשִׁיר                       אֵת כָּל-אֲמָרֶיךָ וְלֹא תֶחְטָא

 כִּי כֵן יְאַחֵר בֶּן-קֶשֶׁת רַב           מוֹרֶה[17], וְלֹא יֶחְטָא אֱלֵי חִטָּה.

 

כא. וכן הוא מזכיר ענין החרב במשל אחר (בן-משלי, תתיז):

סְלַח לַבֵּן וְלָאִשָּׁה מְרִיהֶם                      וְשׁוּבָה עוֹד וְצַוֵּה בֵן וְאִשָּׁה

כְּמוֹ לוֹטֵשׁ פְּנֵי חֶרֶב אֲשֶׁר הִיא  בְרֹב הוֹלֵך[18] וְרֹב הָבֵא לְטוּשָׁה.

 

כב. בתארו את סערת המלחמה בכל תוקפה ורוב חלליה בשירת "תהילתו" (י, ס-סג) הוא אומר:

   וְהַסּוסים יְרוּצוּן גַּם יְשׁוּבוּן               כְּצִפְעוֹנִים נְטוּשִׁים מִמְּאוּרָה

   כְּאִלּוּ הָרְמָחִים הַשְּׁלוּחִים                  בְּרָקִים מִלְּאוּ אַוִּיר בְּאוֹרָה  

   וְהַחִצִּים כְּמוֹ נִטְפֵי גְשָׁמִים                 וְהַגַבּוֹת כְּאִלּוּ הֵם כְּבָרָה

   וְקַשְׁתוֹתָם בְּכַפָּם כַּנְּחָשִׁים                 וְכָל-נָחָשׁ בְּפִיו יָקִיא דְבוֹרָה,

תיאור חי ויפה ומלא דימויים מקוריים.

 

כג. בהתווכח אתו אחד  מידידיו שהוכיחו על היותו בחברת המלכים המסוכנה וצאתו במלחמות, שזה מסוכן עוד יותר, הוא אומר (בן-תהלים, נט, ט, יב יג):

   וְשָׂח: מַה-לָּךְ וְלִקְרָבוֹת? עֲנִיתִיו:        כְּבָר נִגְזַר מְקוֹם מוֹתִי וְקִבְרִי,

   וְישׁ אָדָם אֲשֶר לֹא שָׂר בְּחַיָּיו              כְּתִבְנִי, מֵת בְּלֹא עִתּוֹ, וְזִמְרִי[19]

   וְיֵשׁ אַחֵר אֲשֶׁר לֹא בָא בְקֶרֶב              מְרִיבָה אוֹ קְרָב נִטְמַן כְּמִצְרִי[20].

 

2. העבודה בבית המקדש ועניני חוקים

כד. בהמשיך הנגיד בתיאור המלחמה הנזכרת בסעיף הקודם הוא נזכר פתאום בקרבנות שבבית המקדש, והוא אומר (שם, סח):

   וְדַם אִישִׁים עֲלֵי אֶרֶץ מְהַלֵּךְ             כְּדַם אֵילִים בְּצִדֵּי הָעֲזָרָה.

 

כה. וברצותו לתאר עד כמה יקרה בעיניו אגרת ידידו אשר שלח אליו  הוא אומר (שם, יז, יג):

   יָקְרָה בְעֵינִי כַּאֲשֶׁר יֵקַר לְנַפְשִׁי         חָק מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן[21], וְלַכֹּהֵן תְּנוּפָה.

 

כו. ובדברו על ידידיו והערכתו אותם, כל אחד לפי הערכתו, הוא אומר (שם, כד, ב, ג, ז ח):

   וְלֹא אַשְׁוֶה בְלִבִּי אֵת יְדִידַי                 וְלֹא אַשְׁוֶה חֲבֵרַי בַּחֲבוּרָה

   וְיֵשׁ מֵהֶם כְּיָדִי יַד יְמִינִי                     וְיֵשׁ מֵהֶם כְּמוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה[22]

   וְלִי יֹאמְרוּן: אֲשֶׁר יִשְׁמֹר בְּרִיתָךְ        בְּרִיתוֹ שִׁית בְּתוֹךְ לִבָּךְ שְׁמוּרָה

   וְהַנְחֵל זֶה בְאַהְבָתָךְ כְּמוֹ בַת           בְּתוֹך בָּנִים, וְזֶה חֵלֶק בְּכוֹרָה.

 

כז. ובדברו על הטורח לעשות טוב ואחר הוא מקלקל טובו.  הוא משתמש גם כך  בענין הלכה (בן-תהלים, ק, לא):

   כְּאִישׁ יִטְרַח וְיָבִיא שֶׂה לְפִסְחוֹ              וְיֹאכְלֵהוּ בְקֶרֶב מִקְדְּשׁוֹ נָא.

 

כח. בשוב אחד ידידיו להשלים עמו אחרי היות ביניהם מחלוקת, שלח אליו שיר בתור איגרת-שלומים, הוא אומר אליו בתשובתו (שם, ל, כז, כח):

   וְהָיוּ תוֹך לְבָבֵנוּ נְגָעִים                       כְּנִגְעֵי אִישׁ אֲשֶׁר עָמְקָה שְׂאֵתוֹ

   וְשַׂמְנוּ אִגְּרוֹתֵינוּ שְׁתֵּי צִ-                    פֳּרִים חַיּוֹת, וְזֶה יוֹם טָהֳרָתוֹ.

 

כט. ובתור מדקדק, שהיו לו חליפות מחברות של פולמוס עם המדקדק הגדול יונה אבן ג'נאח בענייני דקדוק, הוא משתמש פעם בדימוי מקורי דקדוקי בדברו על אויביו שהפיל הוא וחילו חללים (שם, נט, ל):

   וְחִלַּלְנוּם שְׁנַיִם מוּל שְׁלֹשָׁה                 כְּמוֹ נוֹקֵד כְּתָב בִּסְגוֹל וְצֵירֵי.

 

3. דימויים הקשורים ברמיזות

עניין הרמיזה בשירה הספרדית הוא כי יזכיר המשורר בתוך דבריו רמזים לאחד המקרים ההיסטוריים הנזכרים בתנך במלים קצרות, ותיכף ישוב לעניין שירו וימשיך דבריו בו.

ובשירי הנגיד הננו מוצאים פה ושם דימויים מקוריים הרומזים על מקרים שונים בתנך[23]:

ל. בשירתו "שירה", בדברו על נצחונו על אויבו במלחמתו בליל ערב חג הסוכות הוא מביע ארבע רמיזות כאלה בבית אחד (בן-תהלים, כט, קי קיא):

     וְאוֹר לִי לֵיל עֲרָבַת חַג אֲסֵפָה              וְאוֹרוּ כָל-שְׁבִילֵי הָאֲפֵלִים

     כְּלֵיל אַבְרָם, כְּלֵיל מֹשֶׁה, כְּמִנְחַת         יְהוֹשֻׁע, כְּלֵיל נוֹשְׂאֵי סְבָלִים,

רמיזות למלחמת אברהם כנגד ארבעה המלכים שכתוב בה: ויחלק עליהם לילה (בראשית יד 15); למכת בכורות מצרים שכתוב בה: ויאמר משה כה אמר ה'  כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים (שמות, יא 4); למלחמת יהושע עם חמשת המלכים שהיתה לפנות ערב (יהושע י); ולליל יציאת מצרים שכתוב בה: וישא העם את בצקו (שמות יב 34)[24].

 

לא. ובדברו באחד שיריו על פעולת היין בשותיו הוא נזכר במעשה יעל וסיסרא, ואומר (בן-תהלים צח, לא):

    וְהִשְׁכִּיבָם לְעֵת עֶרֶב, כְּאִלּוּ                       בְּמַקֶּבֶת בְּיַד יָעֵל הֲלוּמִים.

 

לב. באחת קינותיו, בתארו כמה הוא מפוזר ורעיונותיו נקלעים הנה והנה, הוא נזכר בחזון מיכיהו בן ימלה לאחאב: ראיתי את כל ישראל נפוצים אל ההרים (מ"א כב 17), והוא אומר (שם, צב, יד):

    וְאִבָּהֵל וְאִבָּעֵת כְּאִלוּ                                סְעִפַּי כַּעֲדַת אַחְאָב נְפוֹצִים.

 

לג. ויפה היא רמיזתו בדברו על העט העשוי בימיו מקנה ומושם בקסת, שחלק ממנה עשוי כקלמר ארוך, שהסופרים בארץ הקדם תוחבים אותו בחגורתם כשאינם משתמשים בו – ליונה הנביא בהיותו במעי הדגה; בתוספת צימוד שלם בין "יונה" שם העוף ו"יונה" הנביא (שם, ק, נא,נב):

 יְרֻקָּה מִבְּנוֹת סוּף גָּדְלָה בֵין                         פְּלָגִים, וְעֲלֵי יוּבַל אֱמוּנָה[25]

 מְצַפְצֶפֶת כמו יוֹנָה[26], וְתַחְרִיש                     בְּהִבָּלְעָהּ בְתוֹךְ קֶסֶת כְּיוֹנָה[27].

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] בחלק מזה הקדימהו כבר דוד מלכנו בקינתו של שאול ויהונתן, אשר "מנשרים קלו, מאריות גברו" (ש"ב א 23)

[2] עפ"י תהלים עב 16.

[3] עפ"י הושע יא 11.

[4] עפ"י שמות טו 10.

[5] עפ"י תהלים פט 47.

[6] עפ"י שה"ש ז 8.

[7] מקוריים הם משל דמויי בן-סירא בתארו את הדר הכהן הגדול בצאתו מקודש-הקדשים:

   כְּכוֹכָב אוֹר מִבֵּין עָבִים                  וּכְיָרֵחַ מָלֵא בִימֵי מוֹעֵד

   כְּשֶׁמֶשׁ מַשְׂרֶקֶת* אֶל הֵיכַל מֶלֶךְ     וּכְקֶשֶׁת נִרְאֲתָה בֶעָנָן

   כְּנֵץ בָּעֲנָפִים בִּימֵי מוֹעֵד                 וּכְשׁוֹשָׁן עַל יִבְלֵי מָיִם

   כְּפֶרַח לְבָנוֹן בִּימֵי קָיִץ                   וּכְאֵשׁ לְבוֹנָה עַל הַמִּנְחָה

   כְּזַיִת רַעֲנָן מָלֵא גַרְגַּר                    וּכְעֵץ שֶׁמֶן מַרְוֶה עָנָף (נ, ז-יב)

* זורחת.

[8] כל מספרי השירים ובתיהם הבאים הם לפי דיואן הנגיד הוצאת דוד ששון.

[9] הוא כלי הקיבול לשמן המאור.

[10] עד פיו, כלומר שהוא מלא לגמרי.

[11] בן-תהלים, עד, בראשו:

 

    בְּאַשְׁמֹרֶת עֶרֶב / לְבָבִי בִי יָרֶב א

         וְתוֹכָחוֹת הֶרֶב ב / בְּמוּסָר הִכְתִירָם

    וְאָמַר לִי קוּמָה / וְהַנַּח תַּרְדֵּמָה

         וְהַבֵּט שָׁמַיְמָה / וּבָרֵך צוּר קֵרָםג

    רְאֵה אֶת-צִבְאוֹתָם / וְסַפֵּר פִּלְאוֹתָם

         וְדַע יָצַר אוֹתָם / וְיָדַע מִסְפָּרַם. 

א. יריב.  ב. הרבה.  ג. אשר שם אותם כתקרה.

[12] מכתם זה נמצא כמו שהוא גם בדיואן רי"ה הוצאת ברודי ח"ב, שארית יהודה, מז, בשינוי מלת "אהי" שבראשו למלת  "אני".

[13] הכוונה היא לירח.

[14] במהדורת הרכבי ובכ"י ברודי: תכסה, שלא לפי המשקל, וברודי תיקן: וּתְכַס. אך לפי הענין הוו מיוּתרת. בהוצאת ששון הנוסח הוא: כסה, ולדעתי הוא הנכון, אלא שצריך לנקד מלה זו: כֹּסֶה, עפ"י משלי יב 16 23.

[15] = לפעמים.

[16] הדימויים ב' ז' שנזכרו לעיל שייכים גם הם לפי ענינם לפרק זה.

[17] המורה המצוין יאחר מלזרוק את בן קשתו (חיצו).

[18] הוֹלָכה.

[19] יש אנשים שלא שררו בחייהם ובכל זאת מתו לפני זמנם, כתבני בן גינת וזמרי (ראה מ"א טז 22, 18).

[20] רמז למצרי אשר הרגו משה וטמנהו בחול (שמות ג, 12).

[21] הנגיד היה לוי.

[22] מבטא לקוח מהלכות טרפות (ראה חולין סא ע"א).

[23] על אלה צריך לחשוב גם את הדימויים אשר בפיסקה כג לעיל.

[24] לדעת הרכבי וברודי הכוונה ללילה שבו עברו בני ישראל את הים ביבשה (שמות יד 29) אחרי סבלות מצרים (שמות א 11).

[25] מגודלת.

[26] בשעת הכתיבה.

[27] מבלי התחשב עם הכתוב: ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה (יונה ב 2).