_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על ראש ההר

בוקי בן יגלי

לתוכן הענינים

 

(חזיון)

I.

– לא, לא אוכל ללכת הלאה!   עוד צעד אחד ואני נופל אין אונים ארצה.

אגלי זיעה גדולים נוטפים מעל מצחי ולחיי.  הנני הולך שחוח תחת נטל ילקוטי הקטן הנפשל מאחורי.  הוי, מה קטן ומה דל ילקוטי זה;   אך ספר קטן  אחד ישן נושן בתוכו, ובלתו אין כל! אבל, אל אלהים חילי! מדוע אפוא יעיק ככה ילקוטי זה על מתני? מדוע זה ידכאני לארץ, עד כי לא אוכל  להרים  ראש  ולשאוף רוח?...

ראשי עלי סחרחר ולא אדע נפשי.  מקוצר רוח ויגיעת בשר לא אוכל לתת דין וחשבון לנפשי, מאין אני בא ולאָן  אני  הולך? לא אזכור עוד, מתי ומדוע אחזתי  את דרכי זאת.   ומי שם  את הספר הישן בילקוטי תחת צדה לדרך הארוכה והשוממה, אשר לפני.  רגלי הבצקות מתנגפות  לרגעים באבני נגף, הזרועות על כל מדרך כף רגלי;   עוד מעט וימעדו קרסולי, עוד מעט ואפול כבול עץ ארצה; ובכל זאת לא אוכל עמוד גם רגע אחד על עמדי.   "הלאה, הלאה!" אשמע בלי הרף קול קורא אלי בלבי,  ובשארית כחותי הנני הולך הלאה מבלי דעת אנה ומדוע.  ילקוטי, אשר על שכמי,  יעיק כאבן מעמסה על צוארי,  ואנכי חסר כח להסירו מעלי ולהשליכו ארצה ככלי אין חפץ בו.

– לא! לא אוכל ללכת הלאה;  פה אשב,  ויהי מה.  צללי נשף ישופוני מסביב.  הנני קורע בחזקה את שמורות עיני, שנאחזו מאבק דרכים וזיעת אפים, הנני מתאמץ להביט בעד חשכת הליל ולהתבונן אל אשר לפני;  אהה! שממון ותוהו מסביב, אין דרך ואין מסילה!

הנני עומד על מורד הר גבוה ונשא מאוד,  מימיני יתנשא ההר כחומה מוצקה, אשר שיאה לעב יגיע;  משמאלי נקרת צורים עמוקים כתהום, ואנכי משרך את דרכי, מטפס ועולה על משעול צר מלא שמיר ושית,  ההולך עקלתון על ירכתי ההר.  הרהבתי בנפשי עז ואשא את עיני להביט מעלה אל מחוז חפצי, אל ראש ההר.  אבל, אהה, ערפל דק ומזהיר באור כהה יסתיר את מחוז חפצי מנגד עיני.

אל אלהים משגבי!  האמנם אעצור כח לעלות אל ראש ההר, אשר שם הערפל?  ומי יודע, אם אמצא מנוח גם אחרי בואי שמה? מי יודע, אם לא יתנשא ההר מעל להערפל  למרומי  אין קץ, ולנדודי אין קץ ואין תכלה לנצח?  הה, מי יודע?

--------

 

II.

הנני משפיל את עיני להביט מטה אל מעמקי התהום, אשר משמאלי.  שם בעמק מתחת יפכה אשר מים את גליו השאננים, הנוצצים כרצי כסף לנוגה אור הירח,  החודר אליהם בין נקיקי הסלעים.  מה נחמד הנחל ההוא ומה זכו מימיו.  אבל מה זאת? האמנם כח דמיוני יוליכני שולל ועיני תראינה תהפוכות...  שלש עלמות יפות כלבנה, השופכת את אורה עליהן, רוחצות את בשרן  שם בנחל.  קול ששון ענות וגיל ישמע מביניהן בהאבקן יחד, ורסיסי מים, נוצצים כעין חשמל, יתנשאו מעל לראשיהן.  בשחוק מלא נעימות וחן הן קורצות אלי עין חליפות אשה אחרי רעותה תניפינה אלי את ידיהן גם תשקנה אותן למו פיהן...  הארד אליהן המימה? אבל מה לי ולהסירינות היפות האלה? מה לנודד קשה רוח ולשחוק מהולל?  "הלאה, הלאה!"  אשמע קול קורא אלי ברוח,  הסוער והומה בין נקרות צורים.  "הלאה, הלאה!" יענה לעומתו הד קול  יוצא מקרב לבי.– "הלאה, הלאה!".

עוד לא הספקתי לאסוף את שארית כחותי  ולהניע את רגלי הכבדות כאבנים,  והנה קול נעים כקול האהבה בתענוגיה עולה  באזני מתוך הנחל...  הקשבתי ואשמע:

רֵד, רְדָה אֵלֵינוּ, הֵלֶךְ חֲסַר כֹּחַ,

לָמָה-זֶה הֶבֶל עֲלוֹת תַּעְפִּילָה?

עַד אָנָה לְנַפְשְׁךָ לֹא תִתֶּן מָנוֹחַ?

אֶל מַה וְעַד אָנָה תְּחַכֶּה, תּוֹחִילָה?

 

סְבִיבְךָ יָחִיל סַעַר וְחשֶׁךְ יְשֻׁפֶךָ,

וְאַבְנֵי נֶגֶף עַל כֹּל שַׁעַל וָשַׁעַל;

לַשּׁוְא אֶל הֶהָרִים תִּשָׂא עֵינֶיךָ,

לַשּׁוְא, קְשֶׁה עֹרֶף, הֶהָרָה לֹא תַעַל!

 

סוֹב לְךָ, קְשֶׁה עֹרֶף, וּרְדָה נָא הַמָּיְמָה,

וְנַחַל עֲדָנֵינוּ יְרַוֶּךָ נַחַת;

עַל בָּמֳתֵֹי גַלָּיו תַּעֲלֶה שָׁמָיְמָה,

אִם רַק מִשְׁלָשְׁתֵּנוּ תִבְחַר לָךְ אַחַת.

 

בֵּין שָׁדֵינוּ תָלִין, לֹא תֵדַע פַּחַד,

נְשָׁקְךָ נְחַבֶּקְךָ בְּאַהֲבָה נִצַּחַת,

כָּל יוֹפִי וְכָל נוֹעַם תִּנְחַל לְךָ יַחַד,

אִם רַק מִשְׁלָשְׁתֵּנוּ תִבְחַר לָךְ אַחַת.

 

סוֹב לְךָ, קְשֵׁה עֹרֶף, וּרְדָה נָא אֵלֵינוּ,

אִתָּנוּ פֹה תִשְׁכַּח יָגוֹן וַעֲצָבֶת;

רְאֵה נָא, כִּי זַכּוּ, כִּי מָתְקוּ מֵימֵינוּ,

זַכִּים כִּשְׁמֵי-יָהּ וּמְתוּקִים כַּמָּוֶת...

 

"מתוקים כמות!"  נאנחתי אחריהן בשברון מתנים, "מתוקים כמות!"  אולי גם מתוק המות לנודד קשה רוח, לאשר אות-קין לו חרות על מצח...  אולי גם טוב לו לישן המותה ולשכוח רגע אחד כל עמל וכל תלאה,  אבל לא, לא!

"לא אמות, כי אחיה ואספר מעשי יה!"

קראתי בחזקה את דברי המשורר, והד קול גערתי נשמע כקול רעם אדיר וחזק מבין נקרות הצורים וחגוי הסלעים.  ולוּ גם יִגָלֶה לפני עתה כבוד השם בארץ מאפליה זאת,  ולוּ גם אשמע את רעם מדברותיו מתוך האש:  חדל לך,  ילוד אשה,  ממני,    ברכני ומוּת!–  "לא!  אענהו אנכי;  לא אמות!  אם אתה, יוצר האדם, יצרתני בדמותך ובצלמך, כמוך אשאף גם אנכי לחיי נצחים".  הלאה, הלאה!

 

III.

ברגלים קלות כאילות העפלתי לעלות במעלה ההר.   לא שמתי עוד לב אל צורי מכשול וקוצים סבוכים, שעמדו לשטן לי על כל מדרך כף רגלי,  לא שמתי עוד לב אל הפצעים הרבים, אשר עוללו לי, ואל דמי הנוזל כמים;  הלאה! הלאה!  "לא אמות, כי אחיה ואספר מעשי יה!"

שרתי בלי הרף למען הבליג  בקול שירתי  על מכאובי הרעים והנאמנים, ואדא כמו על כנפי רוח אל מול הערפל, אשר על ראש ההר.

אבל מה אספר ולמי אספר?  שאלתי פתאום את נפשי והיאוש החל עוד הפעם להתגנב אל תוך לבבי.  למי אספר? מי ישמע כיום עוד אל חלומותי ואל דברי?  ומה החדשות והנצורות, אשר אוכל להודיע לבני אדם?  מה אדע ולא ידעו גם בלעדי? ואנכי,  האם לא חדלתי כבר מקוצר רוח ועבודה קשה גם לשום לב אל מעשי יה?

                                           סב לך, קשה ערף, ורדה נא אלינו,

                                     אתנו פה תשכח יגון ועצבת...

נשמעה שירת הסירינות עוד הפעם מתוך העמק בקול נעים לוקח לבבות, ומבלי משים החילותי מעט מעט לפגר מלכת.  עוד הפעם  כבדו עלי רגלי, ואני הנני מטפס ועולה בלי כח על עפר תתוח, מבלי מצוא מעמד לכפות רגלי, ובעוד אני צועד צעד אחד לפנים, הנני נסוג למורת רוחי שני צעדים אחורנית...   עוד רגע אחד והנה נמוֹטו אשורי ואני, אהה!  נופל הצדה ומתגולל כאבן דומם אל מעמקי התהום...  ראה נא כי זכו, כי מתקו מימינו, זכים כשמי- יה ומתוקים כמות...

אשמע את נעם זמרת הסירינות הולך וקרוב אלי.  אבל אנכי לא אֵדע ולא אחיש מאומה מבלעדי המות הנורא בכל עצם תקפו וגבורתו.  קול ענות שחוק נצחון עולה באזני יחד עם שאון גלי הנחל, המפכה את מימיו לא הרחק ממני.  חיל ורעדה אחזוני...  אפפוני חבלי מות...  עוד מעט ויאחזני השבץ.

דממת מות מסביב.  נדמה נדמה לי, כמו אשמע אנחה חרישית יורדת אלי מראש ההר, אנחה גדולה ומרה, אנחה חודרת כליות ולב, אנחה נוקבת ויורדת עד התהום ובוקעת ועולה עד לב השמים: אהה, בני, בני, מחמד נפשי!

אבל למי הקול המתוק הזה, הנוטף כצרי גלעד על פצעי לבבי?  האם לא קול אמי חמדת נפשי הוא,  קול אמי הורתי, אשר שירותיה הערבות על יד ערש ילדותי עוד לא נכחדו מזכרוני?  ואנכי כבר חשבתיה למתה, האמנם עודנה חיה?  הה!  אמי, אמי, חושי לעזרתי והציליני מרדת שחת.

 

IV.

והנה יד שלוחה אלי ממעל, יד רכה וענוגה אבל חזקה כחלמיש צור, אשר אחזה בערפי ותעמידני פתאום על רגלי ותסחבני סחוב והעלה מול ראש ההר.  למי היד הנעלמה הזאת, לא יכולתי לדעת, כי לא ראיתי כל תמונה בעד חשכת הליל השוררת מסביב;  אבל קול השאון הזה נתן בינה בלבי להבין, כי יד אשה רחמניה העלתני ממעמקי התהום ומלוע האבדון, הפתוח תחת רגלי לבלעני חיים...

 מי את מַצלת נפשי,  ואנה תוליכיני?  שאלתי בלב נפעם: אנא, הגידי לי,  מי את מצלת נפשי?

לך אחרי ואל תרבה שאלה, ענתה הנעלמה אותי קשות ולא יספה לדבר.

נפשי יצאה בדברה.  הה, צורי ומשגבי!  הקול הזה הלא קול אמי הוא.  האמנם עודנה חיה?  אבל לא!  אמי היתה אשת רפת כח ובאה בימים, והנעלמה הזאת כח עלומים בשרירי ידיה, וכאילה שלוחה קלת רגלים תרוץ,  תעוף אל מרומי ההר, ואבני נגף וצורי מכשול, סירים סבוכים וחגוי סלע כמשחק המה לה כלם יחד, כמו תרחף על כנפי רוח במלי הצג כף רגלה על הארץ.

– אל נא גברתי, אל נא תמהרי ככה ללכת; ראי נא, כי עיף ויגע אנכי...

הנעלמה לא ענתה דבר, כי אם שתה את שתי זרועותיה מתחת לאצילי ידי ותרימני מעל הארץ.  כהרף עין חשתי את נשמת אפה החמה על לחיי ורגשי עונג אין קץ הוליכו רגע אחד שבי את לבבי ואת כל חושי בי...  ואתעלף.

 

V.

הנני עומד על הר גבוה ונשא מאוד.  הירח בעצם נגהו שופך את אורו הזך והנעים על מרחבי אין קץ הנגולים לפני כספר השמים, רוכסי הרים וגבעות, עמקים וגאיות ישתרעו לפני מקצה השמים ועד קציהם בקסם יופי נפלא מאוד, כגלי ים זועף שקפא פתאום ויהי לאבן.

וארא והנה על מורד ההר, תחת רגלי, מצבות אבן רבות עומדות צפופות אשה על יד רעותה, או נטויות לנפול לכל רוח.

התבוננתי וארא, כי מצבות קברים הן, נושנות מאוד, שכבר מחה הזמן את החרות עליהן, עד כי לא נשאר עוד כל שם וזכר לישני עפר, אשר מצאו מנוחת נצח מתחת להאבנים האלה.

אך אדמת קודש המקום הזה, ואנכי לא ידעתי!

אבל איפה זה אנכי, ומי הובילני עד הנה?

סבותי את עיני, וארא והנה כדמות מראה אשה, לבושה עדים ומכוסה בצעיף, יושבת על אחת מאבני המקום;  ימינה תתמך את ראשה שהורידה לארץ, ובשמאלה תתאמץ לסדר את תלתלי שערותיה השחורות כעורב והנפזרות הנה והנה בלי סדרים, כמו לא שכך עוד הרוח שנשב בהן זה מעט בחרון אפו.  כל יצורי גוה הרועדים לרגעים,  ואנהותיה המתפרצות מלבה בקול דממה דקה יעידו יחד, כי תתאמץ הנעלמה להבליג על יגונה המר, כמו לא תחפוץ לחלל בקול בכיה את הדומיה הקדושה השוררת במקום הזה.

לבי ניבא לי, כי זאת היא הנעלמה, אשר זה מעט הצילה אותי מרדת שח..

מי את, מצלת נפשי ממות, מי אַת בת השמים?  למה זה תתחפשי ?  הראיני את מראַיך השמיעיני את קולך.. 

היא קמה ותתעודד בכל הדר קומתה, שדמתה לתמר, ובידים מהירות הסירה את הצעיף מעל פניה ותמח את דמעותיה.

– התדעני? שאלתני בענות חן ובשחוק קל ונעים על שפתותיה.

– ידעתיך, הכרתיך, בת השמים!  קראתי בעליצות נפש ואקוד על ברכי לרגליה;  ידעתיך, הכרתיך, אַת גברת לבבי וכל יצרי מחשבותי;  הכרתיך, ידעתיך אשת הפלאות, סמל הזקנה והשחרות, התבוסה והנצחון, רפיון הידים ואומץ הלב גם יחד.

 

תשרי תרנ"א 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה