I    🔗

בן שלש עשרה שנה היה הנער שלמה. יחיד לאבותיו דוד בן יוסף החנוָני ובת שבע אשתו, יושבי עיר חלכאים אשר ברוסיה הקטנה. וה' נתן את חן הנער בעיני כל רואיו, וכל באי שער עירו קנאו בדוד ובת שבע, כי ברכם ה' בבן נחמד כזה. שלמה היה טוב רואי ויפה עינים, ותלתלי פאותיו מתחת לצדעיו עוד הוסיפו לוית חן אל חכליל לחייו ואל לבנת מצחו הרחב והתלול. אולם לא ביפי תארו לבד התנאו אבותיו, כי אם חנן ה' את הנער גם בלב מבין ומקשיב שכם אחד על כל בני גילו. עוד במלאת לנער עשתי עשרה שנה ידע להגיד בעל פה שלש מאות דפים גמרא; ולמן העת ההיא חדלה בת־שבע גם לספור אותם, כי מה לה ולמספרם? הלא ידעה האשה, כי בנה מחמד נפשה לגדולות נוצר וכי יהיה לרב וגדול בישראל; כן יגיד יום יום רבי גרשון בן חפני מלמדו, וכן נבא עליו גם דודה הרב הזקן, בטרם שם פעמיו ארצה ישראל – ומה לה עוד?

וגם את כתבי הקדש למד הנער בחדרו פעמים בשבוע. אפס כי לא משכו כתבי הקדש את לבו אליהם בחזקה, כאשר משכה הגמרא את לבו אליה. מנהגי בית הכנסת, דברי הצומות והמועדים, עניני נזיקין ומקח וממכר – כל אלה הם דברים הקרובים אל לבו מאד, יום יום יראה אותם בעינים וישמע אותם באזנים; הדברים האלה הם הצירים, אשר חיי היהודים בערים הקטנות יסבו עליהם. לא כן המה דברי הנביאים. ידוע ידע שלמה כי הנביאים אנשי אלהים המה, קדושי עליון כלם; אפס כי בנשאם חזון על גוי ואדם יחד, ידברו לפעמים במליצות ובמשלים. אשר דבר אין להם עם ארחות חיי היהודים בעיר מולדתו חלכאים. ואמנם מה לנער עברי בחלכאים ולמליצת ישעיהו:

אֶשְׁקֳטָה וְאַבִּיטָה בִמְכוֹנִי,

כְּחֹם צַח עֲלֵי־אוֹר,

כְּעָב טַל בְּחֹם קָצִיר;

כִּי לִפְנֵי קָצִיר כְתָם־פֶּרַח,

וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָה,

וְכָרַת הַזַּלְזַלִּים בַּמַּזְמֵרוֹת

וְאֶת־הַנְּטִישׁוֹת הֵסִיר הֵתַז.

שלמה התפלא תמיד בקראו את הדברים האלה מעל הספר. הנער הזה, אשר הקדיש את נפשו כליל לתורת ה', לא ראה מעודו לא חריש ולא קציר, לא פרח ולא נצה, לא זלזלים ולא נטישות. על יד הבתים הקטנים והשפלים בחלכאים לא ירָאה ולא ימָצא כל עץ וכל פרח, וזולתי האזוב הירוק, אשר יגדל על גגי הבתים שבלו מיושן, לא נמצא כל ירק עשב בתוך העיר; כי יושבי חלכאים, אשר רק דאגה אחת תמלא את כל חדרי לבם – דאגת הפרנסה, לא ישעו בדברי הבל כאלה. אמנם כי בסביבות העיר, באשר יגורו הנוצרים בני עם הארץ, נמצאו גם גני עץ עושה פרי, גם גני פרחים נחמדים למראה; אך שלמה לא ראה אותם מעודו. הוא ידע כי לגדולות נוצר, וכי נועד הוא להיות רב וגדול בישראל, ועל כן לא השתובב עם רעיו בני גילו ולא ארח לחברה אתם בלכתם לשוח אל קצות העיר. הוא ידע רק שני דרכים: את הדרך אל חדר מלמדו ואת הדרך אל בית הכנסת, ואשר משני הדרכים האלה והלאה נחשב בעיניו לאפסי ארץ.

ידוע ידע הנער, כי הארץ, אשר ברא ה‘, גדולה היא במאד מאד, כי עמים רבים יושבים עליה: עמון ומואב, מדין ועמלק ועוד לאומים רבים ושונים עד שבעים במספר. ידוע ידע הנער, כי מדינות רבות ישנן על פני האדמה: הודו וכוש, פרס ומדי ועוד ועוד. הוא זכר תמיד, כי הרחק הרחק מעיר חלכאים יש ארץ אחת אשר בשם “ארץ ישראל” תכונה, ששם מלכו לפני ימים רבים דוד מלך ישראל ושלמה בנו החכם מכל אדם, אשר הבין לשמוע שיחת עופות ושיחת דקלים, ואשר גם האשמדאי מלך השדים היה לו למס עובד. אל הארץ ההיא – ידע שלמה – ינהו גם היום אנשים צדיקים – להקבר ברגבי אדמתה, למען לא תאכלם התולעת בקבר, ואל הארץ ההיא נשוב כלנו, כאשר יבוא מלך המשיח… אך שלמה היה עוד נער צעיר לימים ולא ירא מפני התולעת בקבר, ועקבות המשיח גם הן עוד לא נודעו, ועל כן לא שת את לבו אל כל הדברים האלה ויהגה בתורת ה’ כל הימים, לשמחת לב דוד בן יוסף החנוני ובת־שבע אשתו, אשר לא ברכם ה' בהון ועשר, ועל כן לא חשכו מכל עמל נפשם, למען תשיג ידם להכין לבנם ליחידם את כל צרכיו דבר יום ביומו.

אך לא לנצח שמחת אנוש עלי ארץ, וגם שמחת דוד ובת שבע לא האריכה ימים.

 

II.    🔗

ויהי היום וישב הנער מבית הכנסת סר וזעף אל ביתו, ותרא אמו ותגד לאישה לאמר: רואה אני את פני הנער והנה איננו כתמול שלשום. ויען דוד ויאמר: אך חלי הוא וישאנו, ולא שת את לבו לדבר הזה. ויעברו עוד ימים אחדים, ותרא בת שבע לתוגת לבבה, כי שנו פני הילד מאד: חכליל לחייו חלף עבר ואיננו, ותורת מות ירשה את מקומו, ועיניו הגדולות והשחורות אשר הפיקו תמיד גיל ושמחת נעורים, מפיקות עתה רוח כהה ועצבת; גם כל אכל תתעב נפשו, והנהו הולך קידר כל היום.

ותאמר בת־שבע אל דוד: חמסי עליך, אישי! האינך רואה כי הילד תמם יהלך, ואתה מחשה!

ויתבונן האיש בפני שלמה, ויחרד חרדה גדולה, ויאמר אל אשתו:

– צדקת, בת־שבע, צדקת מאד! מהרי איפוא וקראי לרופא ונשאלה את פיו, מה לעשות לנער.

– לרופא? מה יושיענו זה? אנתה בת־שבע ותמרר בבכי; – האינך רואה כי רוח רעה תְבָעת את הילד? אתמול התבוננתי אליו ברחוב, בשובו מן החדר, והנה הוא הולך שחוח, כמו יחשוב מחשבות גדולות; ופתאם עמד מלכת, ועיניו קמו בחוריהן, כאיש אשר אין ברוחו נכונה. אהה, בני מחמדי, מי יתן נפשי תחת נפשך!… לא, אישי, לא לרופאים לנהות ממנו מזור. לו תשמעני, דוד, כי עתה איעצך לקרוא לקדר אשר בקרית־רעב, כי גדול שמו בכל הארץ כאיש עושה נפלאות.

וישמע דוד לקול אשתו, ויביאו את הקדר מקרית־רעב. ויבוא האיש, ויסמוך את שתי ידיו על ראש שלמה, וילחיש בשפתיו ויקרוץ בעיניו, וירק שלש פעמים, וגם נזיד עשבים נתן לשתות לנער – אך כל רפאות תעלה לא הביא לו.

בעת ההיא ובעל־שם עושה נפלאות, בלכתו למסעיו, בא עירה חלכאים, ותהום כל העיר לקראתו. ויקהלו עליו האנשים על הנשים לתנות לפניו איש איש את נגעי לבבו ומחסוריו, וגם מנחה הביאו לו איש איש כפי מסת ידו, בעבור אשר יברכם איש האלהים, והסיר מהם כל נגע וכל מחלה. ויבואו גם אבות שלמה בתוך הבאים והנער אתם. ויברך אותו בעל־השם, וילחוש עליו גם הוא, וישם קמיע על צוארו, לשמור עליו מהרוח הרעה אשר תבעתהו, אך גם מאת בעל־השם יצאו אבות שלמה וידיהם על ראשם, כי לא שב הנער לאיתנו.

בצר להם ויקראו לרופא העיר לשום את עיניו על הילד. ויבוא האיש וישכיבהו על המטה, וימשש את כל אבריו, ויתופף בפטישו על החזה ועל הבטן, ויקשיב וישמע בשפופרת, ואחרי רחצו את ידיו במים, דבר אל כל הנאספים עליו לאמר: הנה נא חקרתי ודרשתי היטב, והנה אין כל חלי וכל מדוה בגו הנער. אין זאת כי אם נלאה מוחו שאת את נטל למודיו. כי העמס תעמיסי עליו יותר מאשר יוכל שאת, ועל כן ישב נא הנער כירח ימים בביתו וינפש מעמלו, ואת מתכֹּנת שקוי המרפא, אשר כתבתי, תקחו מבית המרקחת, ונתתם לו שלש פעמים ביום וירפא ממחלתו.

ויעשו דוד ובת־שבע ככל אשר צוה עליהם הרופא, אך עצת הרופא עוד הרעה לנער, והצל לא הצילתהו.

כי לא הסכין הנער שלמה מעודו להשתעשע בשעשועי ילדים, ותורת ה' לבדה היתה תמיד כל משוש לבו ונחמתו, וכאשר מנעוהו אבותיו מלכת אל החדר, וישב משמים בירכתי הבית מן הבקר עד הערב צולל בנבכי מחשבותיו, אשר דכאו לארץ חיתו.

– מה לך, בני מחמד נפשי, דברה אליו אמו יום יום: מה לך, בני, שככה נפלו פניך?

– אין דבר, אמי, אין דבר!

– אולי תחוש בראשך, או אולי לבך דוי?

– שלום לי, אמי אהובת נפשי, וכל מחלה לא אחוש בקרבי.

– אבל מה זה יעכור את רוחך? אין זאת כי אם רעיון־עצב התגנב אל לבך, ואתה תסתירהו ממנו, ממנו אבותיך, אשר אהבת־נפשך נאהבך.

– אין דבר, אמי, אין דבר, ענה שלמה ויפול על צוארי אמו וישקֶהָ מנשיקות פיו, ויבך תמרורים.

– הלא תבכה, בני! אוי מה היה לך? אנא הגידה! או אולי יתאַו לבך דבר מה? שאל, בני, ואתנה לך. הלא ידעת כי אין דבר, אשר יכבד ממני לעשותו למענך, את השמש אוריד משמים ארצה למענך, בני עטרת ראשי ותפארתי.

וישק הנער לאמו, ויוסף לבכות עוד ויאמר:

– אם נא מצאתי חן בעיניך, אמי, דברי אל אבי ויתנני ללכת אל מלמדי אל החדר. הלא ידעת, כי שמחה לי להגות בתורת ה', וכי היא שעשועי כל הימים, ואם אוסיף לשבת בטל בבית, ונקטה נפשי בחיי.

למן היום ההוא לא מנעוהו עוד אבותיו מלכת אל בית ספרו, ותחי רוח הנער מעט.

 

III.    🔗

הנה כי כן לא נודע לאבות שלמה שרש דבר העצב, אשר קנן בלב הנער. “אין דבר, אין דבר”, אחת דבר להם על כל שאלותיהם; והנער התמים הזה, אשר תרמית לא ידעה נפשו, ואשר דבר שקר לא עבר מעודו על דל שפתיו; הנער הזה, אשר לא עשה גדולה או קטנה מבלי שאֹל את פי אבותיו – בפעם הזאת לא הרהיב בנפשו עוז לגלות להם את כל לבו.

מחשבה נוראה ואיומה הציקה את לב שלמה, מחשבה נוראה מאד, ויסתירה עמוק עמוק בקרבו, מדעתו כי אם יקרע את סגור לבו לפני אבותיו, והכה אותם מכה, אשר לא תוכל הרפא.

כשלשת ירחים לא התפלל הנער לפני האלהים! האמור יאמר זאת לאבותיו? הלא ידכאם לארץ!

יום יום הכין הנער את לבו לשפוך את שיחו לפני ה', כאשר הסכין לעשות, מאז ידע קרוא אבי ואמי; אך הוא לא עצר כח להתפלל, רק שפתיו היו נעות ולבו בל עמו.

ולא מזדון ולא מרשע כסל היה הדבר הזה, חלילה! שלמה היה נער ירא אלהים מילדותו, ואבותיו למדוהו לברך את ה' על כל הטוב ועל כל החסד, אשר יגמלנו על כל צעד וצעד, אך מחשבה זרה תקפתהו, והיא הוליכתהו שולל, ותסגירהו בידי השטן…

* *

באחד מימי האביב, ביום השבת, ושלמה הכין את לבבו להתפלל בכונה, ולהשמיע לאזניו את כל אשר יוציא משפתיו. ויהי בקראו “שמע”, וישם את לבו אל דברי הכתוב: “והיה אם שמוע תשמעון אל מצותי… ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש, ואספת דגנך ותירושך ויצהרך, ונתתי עשב בשדך לבהמתך”… ופתאם עלתה מחשבה זרה על לבו: מה זאת? שאל הנער בתמהון: אם נשמע אל מצות ה' לעבדו בכל לבבנו – אז נאסוף דגן ותירוש… אז נהיה לאכרים… לאכרים? אבל היכול יוכלו יהודים להיות לאכרים? ומה הגמול אשר יגמול ה' אותנו, עקב אשר נשמור את מצותיו? כי נהיה אכרים נבזים, עוטי שמיכה עבה על בשרנו, ונועלי נעלי גמי ברגלינו! האמנם זו תורה וזה שכרה?…

“השמרו לכם פן יפתה לבבכם… וחרה אף ה' בכם, ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה”… פליאה דעת ממני, הוסיף הנער לדבר אל לבו: אתמול בשובי מן החדר, והנה מטר סוחף נתך ארצה, ואחיש מפלט לי אל חנות אבי. ושם נקרו בעת ההיא שני אכרים, אשר באו מן הכפר לקנות מאבי את צרכי ביתם, וישמחו האכרים לקראת המטר מאד, ויודו לה' חסדו, כי נתן את גשמו בעתו לברך את יבול האדמה בשנה הזאת, ואבי?… אבי נאנח בשברון מתנים ולא דבר מאומה… ורק אחרי לכת האכרים לדרכם, הגיד לאמי, כי בגלל עונותינו הרבים ירד היום הגשם מן השמים, כי את הלחם אשר באסמיו קנה במחיר רב מאד, עת יָראו עוד משנת בצורת, ואחרי הגשם הזה ירד שער התבואה מטה, ואבד כספו… הנה כי כן הלא תהפך הקללה אשר בתורתנו לברכה לנו, כי אם לא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, אז ישמח אבי ואז ישמחו גם יתר החנונים היהודים כלם.

ואיככה איפוא יתפלל אבי שלש ביום: “ברך עלינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה, ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה”? האין זאת תפלת שוא? אבל הלא איש תם וישר הוא אבי וירא אלהים מנעוריו, האמנם תהי תפלתו תועבה? לא, היה לא תהיה כדבר הזה!

או אולי גם תורתנו גם תפלותינו יחד נתנו רק להאכרים ולא ליהודים?…

פלצות אחזה את הנער לקראת המחשבה המוזרה הזאת ויקרא בכל מאמצי כחו: יגער ה' בך השטן, ויגער ה' בך הבוחר בירושלים… ויבליג על מבוכת לבו ויוסף להתפלל.

אולם השפק, אשר התגנב אל לבו, לא נתן לו מנוח, ויוסף וישאל: אבל מדוע זה לא יהיו היהודים לאכרים? הלא אז לא תהיה תפלתם אך דבר שפתים כי אם רחמים ותחנונים!

“היהודים עם לא עז הם”, תאמר אמי תמיד “התורה מַתּשת את כחם”, אבל הלא גם אבי יודע תורה הוא, ובכל זאת ישא יום יום על שכמו שקי בר וקמח מחנותו אל בית הרחים ומבית הרחים אל חנותו. הנקל לשאת משא כבד כזה מחרוש וקצור?

אז יזכור שלמה את כל פרשת דברי התלמוד, אשר למד בימים האחרונים. נפלא הדבר הזה! מדוע לא שמתי עד הנה לזה לב? עניני שדות וכרמים, עניני חריש וקציר הלא יזכרו ויפקדו כמעט בכל פרקי הגמרא ודפיה; על הענינים האלה יסבו רבי הלכותיה ושטותיה… מה זאת? ישאל שלמה בלבו ויתמה תמוה: היהודים ילמדו את הגמרא, והאכרים יחיו על פיה! אל אלהי ישראל! מאין לכל התהפוכות האלה תוצאות?

– שלמה! קרא דוד בשומו את ידו על כתף בנו: שלמה, העוד לא כלית את תפלתך? הלא כבר יצא העם מבית הכנסת?

שלמה התנער, כאיש אשר יעור משנתו, ויבט בתמהון על כל סביביו. בבית הכנסת לא נותר איש, כי נחפז העם ללכת איש איש לביתו. אז יזכור שלמה, כי עוד לא כלה גם “קריאת שמע” ויפג לבו ויחורו פניו מאד, אך ירא להגיד זאת לאביו, פן יהיה בעיניו כמתעתע, וילך בלי חמדה אחרי דוד, אשר בהחפזו ללכת הביתה לא שם לבו אל מבוכת הנער ואל חורת פניו.

 

IV.    🔗

–הגידה נא לי, אבי! שאל הנער, בשבתם אל השלחן לאכול בצהרים: מדוע לא יהיו גם היהודים לאכרים עובדי האדמה?

– הממ… גמגם דוד בשפתיו, ויאמר: שאלה זרה תשאל, בני, מדוע לא יהיו היהודים לאכרים? הממ… את האמת אגיד, כי מעודי לא שמתי לב לדבר הזה… אדמה, כי לא לכבוד הוא לבני ישראל לעבוד את האדמה כבני עם הארץ.

– היגדל כבוד חוטבי עצים ושואבי מים מכבוד עובדי האדמה? ומדוע זה עבדו אבותינו את האדמה אז! בשבתם על אדמתם?

– אז עבדו את האדמה כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ: לקט שכחה ופאה, תרומות ומעשרות.

– אבל, אבי, הלא גם בבבל עבדו אבותינו את האדמה, כן נמצא כתוב בספר ירמיהו, וגם בגמרא נמצא כתוב כדבר הזה פעמים רבות, ובבל הלא חוץ לארץ היא, ותרומות ומעשרות אינן נוהגות בה!

– בבל… בבל… הדורות הראשונים, בני, היו שונים מדורנו היום, ולא נוכל לקחת אותם לנו למשל, ענה דוד מבלי מצוא מענה נכון להשיב לבנו כהלכה.

אף כי ראה שלמה, כי הביא את אביו בין המצרים, אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, בכל זאת לא הרפה ממנו ויוסף לשאול:

– אבל, אבי, הן אם יבוא היום או מחר מלך המשיח ונשוב לארץ אבותינו, הלא נשוב גם אנחנו כלנו להיות לאכרים, למען קיים את המצוות התלויות בארץ, האף אין זאת, אבי, ומדוע זה לא נעשה זאת גם היום לפני בוא המשיח?

– חלילה, בני! לימות המשיח עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת, מבלי אשר נצטרך לעבוד את האדמה בעצב וזיעת אפים!

גם המענה הזה לא הרגיע את רוח הנער, אבל הוא החריש ולא הוסיף לשאול עוד.

* * *

בלילה ההוא נדדה שנת הנער. כל היום התהלך כצל, כי נקפו לבו מאד, על אשר לא התפלל לפני האלהים כדת, ויקוה כי לעת ערב יבין את נפשו להתפלל בכונה, והאלהים בשמים הלא טוב וסלח הוא. אך כמעט הגיע בקריאת שמע של ערבית אל הפסוק “ונתתי מטר ארצכם בעתו”, והסערה, אשר התחוללה בנפשו לעת תפלת הבקר, שבה ותשתער שנית בקרבו. שאלות משאלות שונות, אשר לא ידע עד הנה שחרן, התעוררו בלבו, ושכלו הרך נלאה למצוא להן פתרונים. לשוא התאמץ הנער לגרש אותן מנגד עיניו, הרהוריו הרעים הוליכוהו שבי, והוא לא עצר כח להבליג עליהם.

הנה כי כן לא התפלל שלמה ביום ההוא גם בערב, וחטאתו זאת עוד הוסיפה לדכא את רוחו דכא ופצוע.

מר מאד לנער, אשר חטא בזדון או בשגגה, לשמוע מוסר אביו, בהוכיחו אותו על עונו. אבל עוד מר ממנו לנער, אשר נואל לכסות על עונו, לשמוע את מוסר כליותיו. הן אם יסר ייסרהו אביו, והתודה לפניו את חטאתו, ונסלח לו, ושכח גם הוא את עותתו, אולם אם כליותיו ייסרוהו, מי ירצהו ומי יסלח לו? – את כל זאת ראה ויָבן שלמה בפעם הראשונה לימי חייו. בפעם הראשונה הרגיש הנער את מוסר כליותיו אוכל כעש את לבו, ויבחר לשמוע תחתיו אלפי קללות נמרצות מפי אביו.

– אבל, אהה! אבותי הן לא ידעו מאומה; אבותי יקיו כי אהיה ברצות הימים לרב וגדול בישראל. הוי, אבותי היקרים, לו ידעתם את פשע בנכם, אשר אהבתם, ונואשתם מתקותכם זאת! כי האמנם יוכל איש, אשר נכתם עונו פעמים, להתנשא על עם ה' להורות לו את הדרך ילך בה? היוכל רב להטיף מוסר לעדתו, על הפרם את מצות ה', והוא גם הוא לא נקה מפשע?

ככה התהפּך שלמה על ערש משכבו כל הלילה. ער כמה פעמים התפרץ הנער לקום ממשכבו לרוץ אל אביו להעירהו משנתו ולהתודות לפניו את חטאתו, אך רגש בושה כוזבה מנע אותו מעשות את הדבר הזה; ורק כאור הבוקר שבה נפשו מעט למנוחתה, ויחרץ בלבו לשוב אל האלהים בכל נפשו ומאדו, וימין ה' הלא פשוטה היא לקבל שבים…

וישכם שלמה בבקר, וירחץ את ידיו כדת ויעמוד להתפלל בהדרת קדש וברוח נכאה. זה כבר לא התרוממה נפשו ברגש אמונים אדיר ונשגב מאד כהיום הזה… “ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך”… אבל אהה ה' אלהים! שמע הנער פתאם קול דממה דקה מתפרץ בחזקה ממעמקי לבו: מדוע זה לא יהיו גם היהודים לאכרים? הלא לעובדי האדמה נתנה תורתנו!

ככה התהלך הנער ימים רבים קודר שחוח תחת תגרת יד מחשבותיו, אשר העכירו את תומת לבו ואת תקותיו גם יחד. ואבותיו ראו בעניו, אך לא ידעו שרש דבר נמצא בו.

 

V.    🔗

ולבת־שבע אחות ברַפְסֵדָה, ושמה דבורה, אשר היתה לאשה לרבי אפרים הסוחר בעצים, והוא איש ליטאי, גדול בתורה ובדעת גם יחד ויודע להלוך נגד החיים; ולאפרים ולדבורה לא היו בנים כי אם שתי בנות: חנה הבכירה והצעירה דינה, שתיהן בנות חיל ויפות תאר להלל מאד. ויהי בהגיע לחנה עת דודים להנשא לאיש, ויתחתן אפרים את איש אחד מקרית־רעב הקרובה לחלכאים. ולפנים בישראל, כי יתחתנו אנשים מערים שונות איש ברעהו, ובאו אבות החתן ואבות הכלה עם כל קרוביהם ומיודעיהם לחוג את החתונה אל אחד הכפרים אשר בין שתי הערים בתָּוֶך, וגם בפעם הזאת התנו המחותנים להִועד במלון איש יהודי, אשר בקצה כפר יעָרַיִם, הרחק דרך שש שעות מחלכאים. ויקראו אבות הכלה גם לבת־שבע אחותם ולשלמה בנה לשיש אתם משוש. בראשונה מאֵן הנער ללכת את אמו, באמרו, כי צר לו לעזוב את למודיו ימים שנים או שלשה. אולם אבותיו, אשר קוו כי משוש החתונה יגרש למצער את רוח העצבת השורה על בנם, הפצירו בו עד מאד, ויעָתר להם.

חמשה ימים תמימים היו ידי בת־שבע מלאות עבודה להכין חליפות בגדים חדשים לה ולבנה, וגם לב שלמה פחד ורחב באחרונה לקראת המסע אשר לפניו. הן זאת הפעם הראשונה בימי חייו, אשר יעזוב את עיר מולדתו, לראות ארץ חדשה ואנשים חדשים, אשר לא ידע מתמול שלשום.

ביום הכסא, בשלשה עשר לירח אב, למועד הצהרים עמדה על יד בית דוד בן יוסף החנוני עגלה גדולה מכוסה בסכת מחצלת על פני כלה. העגלה היתה מלאה אנשים, נשים וטף, ככלוב מלא עוף, עד אפס מקום לבת־שבע ולשלמה.

– הנבוא בעוד יום אל מלון יערים? שאלה בת־שבע את פנחס העגלון, בצאתה עם שלמה מביתה, לבושה בגדי חג, וצרור חפציה בידה.

– בעוד יום, בעוד יום, גברתי, ענה העגלון בשפת חלקות.

– אבל הלא הבטחתני, כי תתן לנו מקום בראש, וסכתך כבר מלאה על כל גדותיה? דברה בת־שבע בהביטה אל תוך הסכה פנימה.

– אל תיראי, גבירתי. לבעלת־בית נכבדה כמוך, ולבנך העלוי, אשר מלאה כל הארץ תהלתו, ימצא די מקום בסכתי לשבת ולהשתרע ככל אות נפשכם. הוי, גשו הנה עזי פנים! קרא העגלון אל יתר הנוסעים, אשר כנראה לא נזהר מאד בכבודם: גשו הנה ותנו מקום לבת־שבע היפהפיה ולבנה העלוי, הנועד להיות מורה הוראה בישראל!

ברוב עמל ויגיעת בשר נדחקו בת־שבע ושלמה לבוא אל המקום הצר, אשר פנו להם בפנת הסכה.

– היה בשלום, דוד! היה בשלום, אבי! ברכו שניהם בפעם האחרונה את דוד, אשר עזר להם להכנס אל העגלה.

– ה' יצליח את דרככם! שימי עיני, בת־שבע, על הילד, לבל יקרנו אסון.

– היה נכון ובטוח, אנכי לא אגרע עין ממנו.

העגלה מָשָה בכבדות ממקומה.

– עופו, נשָרַי, עופו! קרא פנחס העגלון לסוסיו: מהרו לבוא בעוד יום אל החתונה, שם יכבדוני בממתקים, וגם אתכם, נשרי, אפקוד לטוב.

הנשרים עפו כאשר יכלו שאת, אך אחרי רגעים אחדים עצרו במרוצתם.

– מה לך עוד? קראו הנוסעים בקול תלונה פה אחד.

– אין דבר, אין דבר!

אל העגלה נלחץ לבוא רבי נחשון השדכן, אשר מהר גם הוא אל החתונה במלון יערים. רבי נחשון היה איש אוהב מהתלות ובעל לב שמח תמיד, ועל כן שמחו כל הנוסעים לקראתו ולא קראו חמס על העגלון.

– עופו, עופו, נשרי! קרא העגלון שנית.

אך תעופת הנשרים נעצרה עוד לא אחת ולא שתים בטרם תצא העגלה את העיר ובכל פעם ופעם באו אורחים לא קרואים חדשים אל קרבה, ובכל פעם ופעם צעקו הנוסעים הראשונים חמס על העגלון. והעגלון גם הוא לא שם מחסום לפיו, וישב חרפתם אל חיקם. ובין כה וכה וכבר רד היום, בעזוב האורחה את העיר.

אז ידפוק העגלון את סוסיו ויתן קולו בשיר “אלי ציון ועריה!” אשר היה שגור בפיו מיום תשעה באב העבר, והעגלה – התנהלה בעצלתים. אמנם כי הניף רבי פנחס את שוטו על נשריו לרגעים, אך הסכן הסכינו הסוסים לתכן את רוח העגלון ולכוון את מדת צעדיהם, לא לפי תנופת השוט, אשר יניף עליהם, כי אם לפי משקל השיר אשר ישיר, ולפי ערך מנגינתו! אם שירת גיל ישיר העגלון בקול רנה ותרועה, ויחישו הסוסים את צעדיהם, ואם שירת אֵבל ישיר ובקול בוכים – והלכו לאטם…

ובתוך העגלה פנימה לא זכר איש את ציון ואת אשר עבר עליה ביום התשיעי לירח אב, כי היו אזני כל קשובות לספורי רבי נחשון השדכן ולמהתלותיו, עד כי שכחו כלם כי “אסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה”, ורק שלמה לבדו לא מצא חפץ במהתלות רבי נחשון, אשר לא ינעמו לחיך איש טעם, ובהיותו נלחץ אל ירכתי העגלה, שכב דומם, ונפשׁו ערגה לראות את השדה ואת היער, אשר שמע רק את שמעם עד היום הזה, ואשר נכזבה תוחלתו גם היום לראותם בעיניו.

– אמי! נִסה הנער דבר אל בת־שבע: אמי, פה בסכה גדול החום מאד, בקשי נא את העגלון, ויתן לי לשבת על ידו על מושב הרכב.

– לא תוכל לעשות זאת, בני! אבק הדרך ישחית את מעילך החדשׁ ואת מצנפתך החדשה. חכה מעט עד בואנו אל המלון. הלא רק דרך שלש שעות לפנינו, גם לא בנקל תסול לך דרך בין הנלחצים בתוך העגלה.

שלמה הבין, כי צדקה בת־שבע מאד בדבריה האחרונים, ויען קצתה נפשו לשבת בטל, ויקוב לו באצבעו חור קטן במחצלת הסכה בין השתי ובין הערב, ויבט בעד האשנב הקטן הזה אל השדה ואל גני העץ, אשר עברה העגלה עליהם, אולם רק אפס קציהם ראה שלמה בעד אשׁנבו ואת כלם לא יכול לראות, והדבר הזה עוד הוסיף להעיר ולעורר בקרבו את תשוקתו.

– מה תיף הארץ, אשר ברא ה'! ואנכי לא ידעתי.

בין כה וכה ויהי השמש לבוא, ויען אשר כסו העבים ביום ההוא את פני השמים, על כן קדם הלילה לכסות את הארץ, ומבלי יכלת שלמה לראות בעד אשנבו מאומה, ויסגר את נפשו בידי מחשבותיו כפעם בפעם. הדרך היתה מלאה חתחתים וערמות חול, העגלה התנהלה בכבדות לקול שירי האבל, אשר שר פנחס העגלון ממרום מושבו, וכאשר קצתה נפשו בשיר “אלי ציון ועריה” ויחל לזמר “על נהרות בבל”.

“אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!” חדר קול אנקת ר' פנחס העגלון אל תוך הסכה פנימה ויהס את צחוק המתענגים על התולי רבי נחשון.

– רב לך, ר' פנחס, לומר קינות, יקרא לאיו ר' נחשון מן העגלה: הלא שבת־נחמו הולך ובא לקראתנו; העצבות היא מדה מגונה, מדה של מתנגדים. שירה איפוא לסוסיך “היום תאמצנו”, ויחישו צעדיהם!

“שבת נחמו הולך ובא לקראתנו” שנה שלמה את דבריו בלבו: אבל לשמחה מה זו עושה? היקומם שבת נחמו את אשר הרס התשיעי לאב? השוב נשוב בשבת נחמו לארץ אבותינו? ומדוע זה יוכלו כל האנשים האלה לשמוח ולמלאות פיהם שחוק, ורק אנכי לבדי אתעצב אל לבי? העצבות היא מדה מגונה! אולי אמת נכון הדבר הזה, אבל איככה אגרש את המדה המגונה הזאת מקרב לבי?…

 

VI.    🔗

כחצות הלילה באה האורחה אל מלון יערים. עוד מרחוק נשמע קול כנור ותף והמית מצלתים בוקעים ועולים מחלונות הבית הפתוחים. כל חדרי המלון היו מלאים אדם, ומאפס מקום נאנסה בת־שבע לעזוב גם את צרור חפציה על העגלה. בחדר האורחים הגדול חגגו הנשים, אשר באו עם הכלה, את משתה “קבלת הפנים”, אף כי אֵחרו החתן ובני לויתו לבוא היום, ויודיעו על ידי איש עתי, כי יבואו רק מחר בבוקר. הכלה ורעיותיה בלו זה מעט את מחולתן ותשבנה לנוח על ספסלי העץ, אשר מסביב לקירות הבית. ורק ילדה אחת כבת עשתי עשרה שנה סובבת סחרחר בתוך החדר במחולת הקאזקים, ותפליא ביפי פעמיה את עיני כל רואיה, העומדים צפופים אל קירות הבית מסביב, ולרגעים ימחאו כף לאות, כי תקח הילדה במחולתה את לבבם.

– הלא זאת היא דינה אחותך בת דודתך, אמרה בת־שבע לשלמה: אך זאת היא ילדה נחמדה!

ודינה גם היא כמעט הסבה את פניה אל עבר הפתח, ותכיר את דודתה. ותדע כי שלמה הוא העלם העומד על ידה (אותו ראתה היום אך לראשונה), ותרץ הלוך ורקוד לקראתם ותשתחוה להם בענות־חן, ותשק לדודתה ובעוד רגע מִהֲרה לשוב אל מחולתה.

– אך זאת היא ילדה נחמדה! קראה בת־שבע לרגעים בהביטה באהבה אל בת אחותה, הסובבת רצוא ושוב בבית: שחורה היא ונאוה, האף אין זאת, שלמה?

שלמה לא ענה דבר, אף כי ידע בנפשו, כי צדקה בת־שבע מאד. אמנם נאוה היתה הילדה, נאוה מאד בחכליל הכרמיל על שחרחרת לחייה, בלבנת שניה, הנשקפות כשני חרוזי פנינים מבעד לשושני שפתותיה, בגבות עיניה השחורות, הנמתחות בקשָתות דקות ממעל לשׁתי עיניה הגדולות והנוצצות בגיל ותום הילדות… “אש שחורה על גבי אש לבנה” חשב שלמה בלבו בכל פעם אשר הסבה דינה את עיניה הנפלאות אל מול עבר פניו, ומדי הרכינה אליו בראשה בצחוק ענות־חן על שפתותיה, כמו ידעה אותו פנים אל פנים זה רבות בשנים – מלא את לבבו רגש גיל ונעם, אשר לא ידע שחרם… רגש גאה וגאון, כי אחות לו יפהפיה כדינה…

* * *

בעת המשתה הושיבו את שלמה ראשׁ, לימין רבי אפרים דודו, תחת החתן, אשר נפקד מקומו. עיני כל הקרואים היו נשואות אל הנער, ויתחרו איש עם רעהו לקחת דברים אתו ולנסות את כחו בתורה, והוא בתשובותיו הנמרצות הפיק רצון מאת כל באֹמץ הגיונו ובמתק שפתיו. הנה כי כן היה שלמה לחתַן המשתה ההוא, וינחל כבוד ויקר, ובת־שבע ראתה ותשבע נחת.

כתום המשתה יצאו הקרואים, אשר לא מצאו להם מקום ללון בבית, להכין להם משכב בחצר המלון ובאֻרות הסוסים ועל ערמת החצית, אשר על הגג – איש איש באשר מצא לו ידים. ובת־שבע לא חפצה גם היא להשאר בבית, כי היה שם החום חזק מאד. ויכינו גם לה ולשלמה בנה משכב על ערמת החציר, אשר על הגג, הרחק מעט מיתר הקרואים, למען אשר לא יפריעו המתרוננים מיין את מנוחתם.

ובמכסה הגג במקום ההוא היתה ארובּה גדולה פתוחה אל עבר פני היער. ושלמה, אשר בכליון עינים חכה כל היום לראות את היער בכל הדרו, מהר לעלות על ראש הערמה, לשום עליו עין בעד הארבה. השמים היו מכוסים בעבים, ואך למצער הגיה הירח את חשכת הליל. דומיה נצחת שררה ביער מסביב. גם רוח קל לא נשב לקרר את שרב הקיץ, אשר שפך את ממשלתו בימים ההם על הארץ בעצם הלילה כמו בצהרים. נדמה לשלמה כי סודות נפלאים ותעלומות נוראות כמוסים שם בעלטת היער… ובשרו סמר מפחד.

– שלמה! קראה אליו אמו: לא נכון הוא להביט אל היער בעתותי הלילה. לך שכב, הלא עיף ויגע אתה מאד.

– ברוכה מנוחתך, אמי!

– ישַן, בני, ותערב עליך שנתך!

ריח הבושם הנודף מן החציר היבש, אשר זה מעט נאסף מן האָחו, וריח היער הבא דרך הארֻבה מסכו רוח שכרון נעים על הנער וירָדם ויישן.

 

VII.    🔗

שלמה פקח את עיניו, אך מנוגה ברק השמש, אשר הבקיע אל הארֻבה מבין ענפי האֵלה הגבוהה והעבֻתָּה, אשר עמדה שם, עצם אותן שנית. רגש נעים. רגש ענג ורֹך שפוך בכל יצורי גוו. האח! מה טוב הוא ומה נעים להשתרע ולנום על ערש רכה, חשב הנער וצחוק קל רחף על שפתיו, שאדמו מחום היום כשושנים.

אולם השמש חמד לו לצון היום עם הנער הנרדם, ומבין מפלשי העפאים, אשר נעו ברוח, השליך על פניו אור וצל גם יחד בצחוק קסם נפלא מאד. והאור והצל יחגו ויפזו על חכליל לחייו, ויעירו ויעוררו את הנער מתרדמתו: עד מתי עצל תשכב, פקח מהרה את עיניך, קום ולך היערה לראות את כל החמודות אשר הכינותי לך שם, ילד שעשועים!

שלמה פקח את עיניו שנית – אל אלהים משגבי, מה זה היה עמדי?

תחת תקרת הבית המכוסה פיח ועשן, אשר הסכינו עיניו לראות יום יום בהקיצו משנתו, הנה פרושה על ראשו, ממעל להארבה, סכת עלים ירוקים, אשר מבינותם נשקפת תכלת השמים בעצם טהרה, והעלים כלם משבצים באבני חן למאות ולאלפים, נוצצים לנגה השמש בכל צבעי הקשת אשר בענן (שלמה לא ידע עוד בעת ההיא, כי אבני החן האלה אך אגלי טל בקר הן). הנה הוא שואף בחזקה את האויר אל קרבו, וזרם ריח ניחוח נודף אל אפיו, אבל לא, לא אויר ישאף אל קרבו, כי אם מרפא וחיים, אשר ישתפכו בכל עורקיו, ואשר ימלאו את כל אבריו עדנה וענג אין קץ.

– היערה, היערה! קרא שלמה בלבו, ויקפוץ מעל משכבו וימהר וילבש את בגדיו ויצנח בלט מעל ערמת החציר לרדת מן הגג.

– שלמה, למה זה השכמת קום? הלא עוד היום גדול, אמרה בת־שבע, בהקיצה משנתה גם היא.

– הקיצותי ולא אוכל לישן שנית. תני נא לי, אמי, לצאת לשוח מעט ביער.

– לך, בני, אבל השמר לך לבל תרחיק ללכת מזה, פן תתע ביער, ולא נמצאך!

אחרי רחצו את ידיו מן הכיור, התלוי בחצר על יד פתח המלון, ואחרי ברכו את ה' בתפלה קצרה, התחמק הנער היערה. על יד המלון נמצאה גנת זרעונים קטנה, נעבְדה ונשמרה בסדרים נכונים (אחרי כן נודע לשלמה, כי אחות בעל המלון טפחה ורבתה אותה): ערוגות בצלים וכמון ¹), ערוגות קשואים ²), ואבטיחים ³) מסורגים בערוגות חרדל ⁴) וערוגות פרגים ⁵), אשר הרהיבו עיני שלמה בפרחי הזהב הקטנים ובפרחי הארגמן הגדולים והיפים מאד. היערה, היערה! דבר שלמה אל לבו, עוד היום גדול להתענג על הדר הפרחים האלה!…

נדהם ונרעש למראה עיניו, ישב שלמה לנוח על גזע עץ נכרת, אחרי בואו אל מישור קטן ויפה במעמקי סבך היער. נעים ונשגב היה מחזה היער מן המקום הזה; רגש התרוממות הנפש, אשר ירגיש איש ביום חג ושבתון, רחש לב הנער; אמנם כי דומית שבתון שררה מסביב. אל אלהים חילי, האם חג היום לה'!

פתאם נשב רוח צח בין העפאים, והנה קול המולה דק נשמע מסביב, קול עָלי העצים הנעים ברוח והמתלחשים איש עם רעהו… אבל, הוי קסם נפלא! העלים כמו יתלחשו בשפת אנוש, אין אֹמר ואין דברים, אבל כמו שפת ידעתי אשמע.

– שׁוּר, ילד שעשועים! דמה שלמה לשמוע בשאון משק העלים בהתלחשם לרוח היום: שור על כל סביביך, שא עיניך השמימה, השפילה לראות מטה, הימינה, השמאילה, ראה והביטה אל כל הנפלאות הגדולות והקטנות, אשר הכין פה היער למענך, למענך ילד שעשועים! ראה, מה יפו הפרחים בשלל צבעיהם תחת כפות רגליך, ומה נהדרה היא צפורת הכרמים, אשר גם היא הלא רק פרח מעופף היא, אשר תעוף מֵעָלה לעלה, מפרח לפרח. שור נא אל החסיל ואל הילק, הזוחלים והמנתרים בעשב והנוצצים בכנפיהם הנחפים בירקרק חרוץ. מה יפים ומה נעימים הם כלם, האף אין זאת, ילד שעשועים?!

קול האהבה בתענוגיה, קול אֵם מתרפקת על בנה, מחמד נפשׁה, נשמע לשלמה בשאון משק העפאים. הה, אלי, אלי! הזה הוא היער הנורא, אשר הפיל עלי אמש אימתה ופחד, בהביטי עליו בעד הארבה? או אולי כבר מַתִּי, ונשמתי מתהלכת עתה בעולם התהו וחולמת את החלומות הנעימים האלה?

– לא, לא! חי, חי הנני! קרא הנער ויקפוץ מעל מושבו ויעמוד על רגליו: האם הרגשתי מעודי את גיל החיים, כאשר ארגיש ברגעים האלה?… מדוע זה באתי היערה רק היום בפעם הראשונה, האין יער בקרבת חלכאים, אם השׁמש לא יזרח שם? מדוע זה נואלתי לשבת כל היום כלוא בחדרי למן הבקר ועד הערב, ולא פתחתי את לבי לגיל החיים ותענוגיהם? הנני שוקד על למודי… אמנם כן! ככה יאתה לנער, אשר נועד להיות רב וגדול בישראל… אבל הלא…

– לכל זמן ועת לכל חפץ! לכל זמן ועת לכל חפץ החלו גם ענפי העצים הנעים ברוח לשׁיר ולזמר אחריו בקול שריקה נעימה מאד, ולקול זמרתם יצאו הילק והחסיל וצפורת הכרמים במחול משחקים; ולקול זמרתם לא יכול גם הנער להתאפק ויצא במחול גם הוא, וירקד כמו אַיל, עד כי הלך ראשו סחרחר, ויפול אין אונים על ירק הדשא הרך.

– הוי, מה טוב ומה נעים לנוח פה ביער!

שלמה השתרע על קצה המישור תחת אחד השיחים, ובהביטו אל סובך היער, נוכח לדעת, כי שוכב הוא לרגלי גבעה נשאה מאד; ומורד הגבעה מכוסה ביער עצים צפופים וסבוכים בדליותיהם, עד כי לא תוכלנה גם קרני אור השמש להבקיע ביניהם. עוד הפעם נדמה לו כי סוד גדול ונורא כמוס שם בחשכת היער, ובכל זאת ערגה נפשו אליה, כמוֹ משכה אותו יד נעלמה בחזקה אל סתר היער ואל ראש ההר.

– העלה אעלה על ראש ההר? שאל שלמה את נפשו, בזכרו את מצות אמו לבל ירחיק ללכת מן המלון.

– עֲלֵה, עלה, ילד שעשועים! אל תירא ואל תחת! כמו לחשו באזניו ענפי העצים בנשוב עליהם הרוח.

הנער שם נפשו בכפו, ויעפיל לעלות אל ראש הגבעה.

– אין זאת, כי אם הר הלבנון, אמר הנער בלבו, בהעפילו לעלות ובסללו לו דרך בין סבכי העצים (שלמה לא ראה הר מעודו, ועל כן היתה הגבעה הקטנה בעיניו כהר גבוה ונשא מאד). אבל מדי עלותו מעלה, כן רחקו העצים איש מעל אחיו, וכן התפרדו דליותיהם. ותחת עצי האלה והאלון, אשר גדלו שם בעמק, נראו פה עצי ברוש וארז, נושאי מחטים ירוקים ונותני ריח ניחוח עד כי דמה שלמה כי לא על אדמת נכר עוד דורכת רגלו, כי אם ימצא בחברת קרוביו ומיודעיו מתמול שׁלשום. הלא מעצי הברוש האלה יובאו ענפי סכך למכסה הסכות בימי חג האסיף.

ועל ראש ההר מישור רחב ידים, ועל המישור בתָּוֶך ברוש נחמד למראה, רענן ורב הענפים.

– שלום, שלום לךָ, ארז הלבנון!

– שלום, שלום! כמו ענהו הברוש בהטותו את דליותיו הרעננים לרוח היום…

שלמה ידע, כי לא על במתי הלבנון רגלו דורכת הוא ידע כי הלבנון הוא רחוק, רחוק מאד מן המקומות האלה, אולם בהתעטף עליו נפשו לקראת המחזה הנהדר והנשגב, מחזה היער המשתרע תחת רגליו, לא מצא דרך אחרת לתאר את רגשי הענג, אשר התעוררו בלבבו, כי אם בקראו לברוש בשם ארז הלבנון, הנקדש בזכרונו מכתבי הקודש. רוח צח שפים, אשר ינשב במרומי היער, ישא ריח בֹשם ומרפא בכנפיו, ויקרר את חום השמש הבוער כתנור. אבל מה זה ילחוש הרוח באזני הברוש הנצב בזה בהדר גאונו? האם ישא לי שלום מאחיו הארזים אשר בלבנון ומארץ הפלאות אשר נפלה להם לחבל? או יספר לו ספורים נעימים על אדות כל חמודותיה, על אדות כל הגדולות והנוראות, אשר עברו עליה בימים מקדם?…

 

VIII.    🔗

במורד ההר מזה אין יער ואין עצים, כי אם סלע מצוק, היורד מטה אל הנחל, ששם יובל מים מפכה את גליו בשיר נעים מאד, בשיר אשר אין לו ראשית ואין לו תכלית, אשר לא בתים לו ולא חרוזים, ובכל זאת לא תשבע האֹזן לשמוע אותו מן הבקר עד הערב ומן הערב עד הבקר.

ומעבר הנחל השני תשתרענה שדמות בר למרחבי אין קץ; ובעבור הרוח על פני הקמה, והכה בה גלים כגלי הנחל, ובזרוח השמש עליהם – ונדמו לגלי זהב מופז מרהיבי עין ולב. ועל אחד השדות, לא הרחק מיובל המים, קציר חטים היום. משפחת אכרים גדולה – אנשים ונשים, בחורים ובתולות יצאו לפעלם ולעבודתם: אלה קוצרים בחרמש, ואלה מאלמים אלומות, ואלה מאספים אותן לעמרים. השמש יכם בשרב, פניהם רטובים מאגלי זעה, אשר ימחו לרגעים בזרועות כתנותיהם העבות, ולכל אלה לא ישימו הקוצרים לב, כי שמחת לבם תבליג על עבודת הפרך אשר לפניהם, ועל כן ישירו וירונו, יצחקו אף ישתובבו, ושאון מצהלותיהם עולה באזני שלמה.

"הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה

בְּרִנָּה יִקְצוֹרוּ"…..

קרא שלמה מבלי משים את דברי נעים זמירות ישראל, ואגלי דמעה גדולים נזלו מעפעפיו.

– אהה ה' אלהים! מדוע לא יהיו גם היהודים לאכרים?

נעים מראה הטבע שם בסתר היער, אבל עוד נעים ממנו, עוד מרום ונשגב ממנו מראה האדם שם בשדה, בצאתו לפעלו ולעבודתו. בזעת אפים יאכלו האנשים ההם את לחמם – כן, בזעת אפים, אבל לא בעצבון… בפעם הראשונה לימי חייו עברה רוח קנאה על הנער התמים הזה, ותקדח כאש בלבבו…

שלמה לא הסיר עין מן הקוצרים, ובהביטו עליהם ויזכור את בועז מבית־לחם יהודה ואת רות המואביה בלכתה אחרי הקוצרים, וכמו חיות עלו התמונות האלה מערפלי ימי קדם, ותעמודנה לפניו בכל הדר תפארתן.

– עתה ידעתי, עתה ידעתי! הגה שלמה בשפתיו, ויניע במו ראשו, בהתהלכו אחת הנה ואחת הנה בצל הברוש, אשר על הגבעה.

– אבל הם! ושלמה עצר בלכתו, ויעמוד נדהם כנציב שיש.

הרוח הצח חדל לנשב ולהניע את דליות הברושים, רנת האכרים שם בשדה חדלה גם היא, צפורת הכרמים אספה כנפיה, וגם הדבורה, אשר זה מעט התעופפה מפרח לפרח למוץ את עסיסם, עצרה את מעופה, כמו יראה היא פן תפריע את הדומיה השוררת ביער.

– צוף, צוף! צוף, צוף! נשמע קול זמרת הזמיר מבין העפאים, וזרם עדנים וזרם ענג אין־קץ שטף ועבר למקצה היער ועד קצהו.

וישר הזמיר את שירתו על נועם השחר ועל הדר הבקר, על יפעת היער ועל חמדת שדי תרומות; וישמיע את מנגינותיו פעם בקול צהלה ורנה ופעם בקול הוגה נכאים והומה כחלילים…

ושלמה עומד נפעם ונרעש למשמע אזניו. רגש געגועים נפלא ימלא את כל חדרי לבבו, נפשו עורגת ומתרפקת מבלי כל חפץ ומטרה… כפיו פרושות ברוח כמו יחפוץ לחבק בזרועותיו תבל ומלואה. – אֵל משגבי! האמנם נגולו יריעות השמים ואזני תקשבנה סוד שיח מלאכי מרום, ברן יחד כל כוכבי בקר?

והזמיר חגר שארית אונו ויתן את קולו בכח… ויתאבכו גלי הזמרה וירימו את הנער מעל הארץ, וינשאוהו וינטלוהו הלאה מן היער הזה, הלאה מן הארץ הזאת, הלאה, הלאה מעבר לערים וגיאיות, מעבר לנחלים וימים… והנה שמים חדשים פרושים על ראשו ממעל, וארץ חדשה תשתרע תחת רגליו מתחת. אפס כי הארץ ההיא עוד ערפל חתולתה, ורק תמונות כהות כצללי נשף תעבורנה לפני עיניו, מבלי אשר ידע מאין תבואנה ואנה תלכנה.

– הידעת את הארץ הזאת? שאלהו הזמיר בנעם שירו, הידעת את הארץ, שם יפרח התמר וישגא הארז? הידעת את הארץ, שם תציץ החבצלת ותפרח השושנה? הידעת את הארץ, שם התאנה תחנוט פגיה והגפנים סמדר יתנו ריח? הידעת, הידעת?

– התרא את הרריה ועמקיה? התריח את ריח תפוחיה ואתרוגיה? התשמע את המית נחליה ואפיקיה, את המית מי השילוח ההולכים לאט, ואת המית הירדן, הנושא את גליו בגאון?

* * *

הזמיר ירנן, הערפל נמוג וילך, והצללים התגשמו לתמונות חיות, מרהיבות עין. שם רות המואביה הולכת אחרי הקוצרים; ערמות בר גבוהות תתנשאנה על פני השדה. בועז עומד ומביט עליהן בלב שמח: עתה לא אירא עוד לשנת בצרת כי תבוא; את כל אחי בני עירי אוכל לכלכל בלחם! עוד מעט והקוצרים כלו את עבודתם; הנה הם שבים העירה, איש איש חרמשו בידו ומגרפתו על שכמו הלוך ורנן ילכו:

הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה

נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ־הַזָּרַע

בֹּא יָבֹא בְרִנָּה

נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו.

הזמיר ירנן, התמונה עוברת, ואחרת תירש את מקומה.

גן פרחים, ריח בושם נודף מכל ערוגותיו, משעולי הגן הומים מאדם. חמשה עשר באב היום. מקהלת בחורי חמד עומדת מול מקהלת עלמות עטופות לבן. שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך, תשיר מקהלת העלמות עם הזמיר יחד. ועל המשעול בתָּוֶך – שולמית סובבת במחול לבדה. מה יפו פעמיה, המרחפות מעל להארץ מבלי לגעת בה. הנה הפכה השולמית את פניה, אבל הלא זאת היא, זאת היא הילדה עם עיניה הנוצצות “באש שחורה על גבי אש לבנה”, צרור פרחים בידה, והיא תנופף אותו ימין ושמאל, ותשיר את שירתה, והזמיר ישיר אתה יחד:

עוּרִי צָפוֹן

וּבוֹאִי תֵימָן

הָפִיחִי גַנִּי

יִזְלוּ בְשָׂמָיו

יָבוֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ

וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו.

– הוי שירה, הזמיר! שירה את שירתך, כי נפשי מלאה געגועים!

* * *

הזמיר ירנן, התמונה עוברת, ואחרת תקח את מקומה.

המון חוגג עובר בסך בקול רנה ותודה. בראש האורחה צועד בגאון פר בן בקר, אסור לעגלת־צב חדשה. קרני הפר מצופות זהב, מקלעת פרחים על חלקת צוארו ועטרת עלים בראשו. על העגלה סלי כסף וזהב מלאי כל טוב ארץ יהודה. יום בכורים היום! האכרים העברים יובילו את ראשית בכורי אדמתם אל בית האלהים, אל עיר הקדש – ירושלים, הנה שם מרחוק נשקפת העיר, אשר אליה ישאו האכרים העברים את נפשם. “שאלו שלום ירושלים!” יקרא הזמיר בנעם קולו, והמקהלה החוגגת תענה לעומתו, והזמיר ישיר אתה יחד:

שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָלָיִם

יִשְׁלָיוּ אוֹהֲבָיִךְ

יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ

שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ

לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי

אֲדַבְּרָה נָא שָׁלוֹם בָּךְ

לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ

אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

– הוי שירה הזמיר, שירה לי עוד משירי ציון, כי נפשי מלאה געגועים!

* * *

הזמיר ירנן, התמונה עוברת, ואחרת תירש את מקומה.

על שפת הנהר, בקצה החורשה, ישבו לארץ וידמו גולי יהודה. שק לבושם, עפר על ראשם, ויגון נורא על פניהם. על הערבים בחורשה תלוים כנורותיהם. בשירת הזמיר ישמע רק קול אנקת הגולים וצלצל כבלי הברזל אשר על רגליהם…

ופתאם בא הרוח, ויגע בכנורות אשר על הערבים, והנה המו מיתריהם ויהגו נכאים, ובקול דממה דקה, קול בוכים היורד עד הנפש נשמעה מנגינתם, והזמיר ייליל אתם יחד:

אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה'

עַל אַדְמַת נֵכָר?

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם

תִּשְׁכַּח יְמִינִי

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי

אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי…

הס! חדל ממני, הזמיר, פן עוד מעט ולבי יתפוצץ לרסיסים.

* * *

הזמיר נאלם דומיה, שני אגלי דמעה, כשני פנינים, התגלגלו מעפעפי הנער על לחייו, לא דמעות עצב היו הדמעות האלה, כי אם דמעות עליצות הנפש… ותפול הדמעה האחת אל גביע הפרח הלבן, אשר היה לרגליו.

ודבורה אחת באה למוץ את עסיס הפרח, ותטעם את מי המלח אשר בשולי הגביע, ותנער את כנפיה בשאט בנפש, ותעף אל אחיותיה ותזמזם באזניהן לאמר: קץ כל בשר הנה בא, כי השחיתו גם הפרחים את דרכם על הארץ ויחדלו לתת את מתקם.

הוי, דבורה פותה אין לב! מי יבינך בינה לדעת, כי גם מתק דבשך, גם עסיס הפרח שניהם כאין המה לעומת מתק דמעה נוזלת מעין נער, אשר לב רגש לו.

והפרח הלבן הוריד את ראשו ארצה, כי הכלימתהו הדבורה.

– קטפני נא, עלם נחמד! דבר הפרח הלבן אל לב שלמה: הלא אָח אנכי להחבצלת אשר בשרון, קטפני אפוא ושימני לזכרון על לבך, והיה בהביטך עלי, וזכרת את היום הזה, וזכרת את שירת הזמיר, וגם את ציון ברחמים תזכור…

 

IX.    🔗

שלמה לא נסע עם יתר הקרואים לקבל את פני החתן. הנסיעה בסכת ר' פנחס העגלון לא הותירה בלבו זכרונות נעימים מאד, ועל כן מצא לטוב לו לבלות שעה אחת בחברת משפחת דודתו, אשר ראה אותה זאת הפעם הראשונה בימי חייו. את דינה לא ראה עוד היום, כי אֵחֲרה לקום משנתה; ואחרי אשר עזבו הנשים את חדר האורחים, ותלכנה עם הכלה החדרה להלבישה בגדי כלולותיה, נשאר שלמה לבדו עם אפרים דודו, אשר בקשה אותו בת־שבע לתהות על קנקן בנה בתורה. כשעה תמימה התהלכו אפרים ושלמה בחורשה על יד המלון, הלוך ודבר על אדות הלכות שונות בתלמות, ויפליא שלמה את דודו בתשובותיו הנכונות ובכשרון רוחו.

– הלמדת, בני, גם את כתבי הקודש?

– למדתי. אנכי עברתי עליהם עם רבי אחת ושתים, אולם את האמת אגיד לך, דודי, כי רק היום בפעם הראשונה החילותי להבין אותם בלבי.

– היום בפעם הראשונה? התפלא רבי אפרים, ויאמר בשחוק: האם מצאת פה באור חדש על כתבי הקדש?

– כן, דודי, באור חדש מצאתי בזה, באור נעים מאד, אשר פקח את עיני לראות בכתבי הקדש את אשר לא חלמתי, ואת אשר לא עלה על לבי מעודי.

– ואיה הבאור הנפלא הזה? הוסיף רבי אפרים להתפלא.

– הנהו לפניך! ענה שלמה ויורה באצבעו אל עבר פני היער.

– העצים האלה?

– העצים, היער, הגבעה אשר בסבך היער, הנחל אשר מעבר להגבעה עם יובל המים; השדה והאכּרים העובדים שם את אדמתם, והזמיר אשר ישיר את שירתו מבין העפאים… כלם יחד הביאו בינה בלבי להבין את דברי נביאינו, יותר מאשר יכולתי להבין אותם על פי באורי מצודת דוד ומצודת ציון גם יחד.

רבי אפרים הבין את דברי הנער וישח ראשו וישק לו על המצח.

ובת־שבע, אשר יצאה מן הבית, ראתה זאת מרחוק ותשמח בלבה, כי היה האיש אפרים נכבד מאד על כל סביביו, ודבריו היו בעיני כל, כאשר ישאל איש באורים ובתומים.

– מה תאמר, גיסי, על הילד?

– שמעי, גיסתי, ענה אפרים בקול נגידים ויעבר את ידו על זקנו; שמעי, גיסתי, אנכי בחנתי את בנך ואמצא כי ברכה בו, – זאת אוכל להגיד גם בפניו. ובכל זאת, גיסתי, אם ינעמו לך דברי, אם לא, אנכי לא אוכל להכחידם תחת לשוני. אם באמת ובתמים תחפצי, כי יעשה שלמה חיל בלמודיו, שלחהו מעל פניך אל אחת הישיבות אשר בערי ליטא; רק שם, במקום התורה, יתפתחו כשרונות הנער. פה בארץ הנגב נבול יבול הנער ויהיה כעץ שתול בארץ מלחה. פה אין לנער מלמד להועיל.

– ורבי גרשון בן חפני?

– את רבי גרשון ידעתי, ואכבדהו בכל לבי; אפס כי הוא נתן לנער את כל אשר יכול לתת לו. עתה באה העת לשלחהו אל הישיבה…

– לא, לא, ענתה בת־שבע, ותעמד פניה, כמו התאמצה להבליג על דמעותיה לבל תפרוצנה מעיניה חוצה: יהי מה, ואנכי לא אפָּרד מעל בני כל עוד נפשי בי!

ורבי אפרים לקח את בת־שבע ויט אותה הצדה, לבל ישמע הנער בדברו אתה, ויותר שלמה לבדו בחורשה.

– מדוע זה ילכו הנערים, אשר יחפצו ללמוד תורה, אל הישיבות אשר בערי ליטא? שאל שלמה בלבו: האמנם אין ישיבות בירושלים ובערי יהודה?… לו שלחוני אבותי שמה, כי עתה היה דברי ראשונה לעלות אל הר הלבנון או אל הר הכרמל, או לשוח על חוף הירדן נכח יריחו עיר התמרים. הלא מעצי התמר יוקחו הלולבים, אשר נברך עליהם בימי חג הסכות. ואנכי לא שמתי את לבי עד הנה לשאול את פי אבי על אודותם, אם מארץ ישראל יובאו הלולבים?… אבל מה יתנו ומה יוסיפו לי הלולבים האלמים, ולו גם מארץ ישראל יבואו? התוכל כפת התמרים לספר לי את כל אשר ראתה שם בארץ הפלאות? הנני זוכר היום את כל הגדולות והנפלאות אשר ספר בשנה העברה היהודי מארץ ישראל, אשר צנף מצנפת בד על ראשו, ואשר דבר כל היום רק בלשון הקודש, ויקבץ נדבות בעירנו לכלכל את היושבים שם לפני ה'… אבל מדוע זה קבץ נדבות לעניי ארץ ישראל? ומדוע לא יהיו שם היהודים העניים לאכרים עובדי אדמה? הלא שם יוכלו לקיים את כל המצוות התלויות בארץ: לקט, שכחה ופאה?…

עוד שלמה מדבר אל לבו, ודינה נגשה אליו ותברכהו בשלום. שלמה התנער ממחשבותיו ויענה שלום גם הוא.

– איפה מצאת את הפרח היפה הזה, אשר בידך? תנהו נא לי, שלמה, ואשימהו במחלפות ראשי. לשערותי השחורות יאה מאד הפרח הלבן.

– לא אוכל תתו לך, דינה, כי קודש הוא.

– קודש הוא? חא, חא, חא! הפרח קודש, המזוזה הוא, אם תפלין כי קודש הוא?

– לא, דינה, לא נכונה דברתי, לא קודש הוא הפרח, כי אם זכרון קודש הוא לי. זכרון ציון וירושלים.

– נשגבו דבריך ממני. מה לפרח הלבן הזה ולציון וירושלים? הן לא בשרון מצאת אותו, גם לא בכרמל!

– השרון, הכרמל? אבל מאַין ידעת, דינה, לקרוא את המקומות האלה בשם?

– מאַין ידעתי לקרוא אותם בשם? ענתה דינה כנכלמה בצחוק לעג על שפתותיה: מאַין ידעתי? הנני רואה כי כמוך, ככל הנערים, תתגאו במעט הגמרא, אשר למדתם, ותאמינו בלבבכם, כי אנחנו הנערות לא נצלח למאומה בלתי אם לצחק בצלמי הילדים ולחול במחולות. שנית, שלמה! בגמרא אמנם לא אתחרה אתך, כי לא למדוני, אבל בדעת כתבי הקודש אולי לא נופלת אנכי ממך. את התורה, את הנביאים ואת הכתובים ילמדני אבי יום יום, בבואו בערב הביתה, וכמוך יודעת אני, מה המה השרון והכרמל.

– אם כן, סלחי נא לי, דינה, ואל תקצפי עלי, כי הכלמתיך בבלי דעת. היליכי את הפרח הזה, אף כי יקר הוא לי מאד. קחי נא אותו לזכרון, עקב אשר תדעי מה המה השרון והכרמל.

מעט מעט נפתחו לבות הילדים לקראת רגשי האחוה, אשר אחזו את שניהם יחד. דינה ספרה לשלמה את כל הליכות בית אבותיה, את פרשת דבר למודיה, ומשחקיה, ותמנה לפניו אחת לאחת את כל רעותיה הקרובות והרחוקות. ושלמה גם הוא ספר לדינה את כל אשר אתו, ואת כל ארחות חייו, עד כי לא עברה שעה תמימה והילדים ידעו, איש כל אשר למשנהו, כמו גודלו יחד מיום הולדם. בין כה וכה וכבר בא החתן עם בני לויתו, והמשאת החלה. ויען כי היה חום היום גדול מאד, וייראו פן יתעלפו החתן והכלה, אשר התענו ביום ההוא כדת, על כן מהרו לסדר את סדרי הנשואים בעוד היום גדול. שלמה ודינה, אשר עמדו יחד בכל העת ההיא, כמעט אשר לא שמו לב לכל סדרי החופה, וגם אל שירי התפל, אשר עורר בהם הבדחן את לבות הנשים לבכי לפני כסות החתן את פני הכלה, לא שמו הילדים לב. כאלה וכאלה הלא ראו ושמעו שלמה ודינה לא אחת ולא שתים בימי חייהם, בשגם היו לדינה דברים רבים לדבר באזני שלמה אחיה, אשר מחר בבקר יסע לדרכו, ומי יודע מתי תראהו שנית. לאחרונה מצא שלמה את לבב דינה נאמן לפניו לגלות לה גם הוא את כל לבו. ואחרי סעודת החופה, כאשר יצאו הגברים במחול לשמח את החתן ואת הכלה, נסוגו הילדים אחור אל אחת מפנות הבית, ואחרי אשר נשבעה לו דינה, כי לא תגלה את סודו לאיש, עזב שלמה את שיחו, ויגל לה את כל הרהורי לבו, ואת כל מצוקות נפשו בארבעת הירחים האחרונים. לאחרונה ספר לה את אשר עבר עליו היום בבקר ביער…

דינה הקשיבה לדבריו בכבד־ראש, ותעמד פניה כפני אשה נבונת דבר, בבוא אליה עלם צעיר לימים, להתודות לפניה את נגעי לבבו, ולשאול עצה מפיה. נדמה לשלמה, כי דינה, ורק דינה לבדה, תוכל להבין את רחשי לבבו.

– רק היום שבה אלי מנוחת נפשי, אשר נדדה ממני זה ירחים ארבעה. עתה יודע אני את אשר עלי לעשות, כאשר אגדל ואהיה לאיש! כִּלה שלמה את דבריו וידום.

רגעים אחדים החרישה דינה, כמי תפושה במחשבותיה, אחרי כן פתחה את פיה ותאמר:

– ובכל זאת, שלמה, לדעתי, טוב היותך רב גדול באחת ערי ישראל, מהיותך אכר עובד את האדמה, כי אם רב תהיה, ונחלתי גם אני כבוד בגללך, כי יאמרו הבריות: זאת היא אחות הרב הגדול רבי שלמה. אבל אם אכר תהיה, עם שמיכת צמר עבה על מתניך, ונעלי גמי ברגליך – פוי!

ובדברה כה, הפטירה הילדה בשפתיה ותעקם את חוטמה היפה באופן מעורר שחוק ולעג נורא מאד, עד כי לא יכול גם שלמה להתאפק, ויצחק בקול גדול, אשר משך עליו את עיני כל האורחים, אשר בבית.

– חאַ, חאַ, חאַ! אך ילדה פותה אַת, דינה! דבר שלמה ויוסף לשחוק: הוחילי מעט, עד אשר תגדלי, ואז תביני, כי הצדקה אתי.

– ילדה פותה אני! ענתה דינה כנכלמה ותעמד לה פנים זועפים, בעת אשר עיניה השוחקות הפיקו רגשי אַחוה וגיל, וקסם שני ההפכים האלה בפניה הוסיף עוד ללַבּב את הנער ולהצהיל פניו מצחוק ושמחת לבב.

ובת־שבע, אשר זה ימים רבים לא ראתה צחוק על פני בנה, שמחה בלבה מאד לקראת התמורה לטובה, אשר עברה על שלמה. נפשה, נפש אֵם אוהבת, נִבאה לה, כי דינה היא, אשר חוללה את התמורה הזאת ברוחו, ותוסף לאהבה אותה אהבת משנה.

– התבונני נא, אחותי, אמרה אליה דבורה, אשר הבינה למחשבות אחותה! התבונני נא אל הילדים הנחמדים, אשר כשתי יונים ישבו שם יחד. הה! מי יתן וברכני ה' בעושר… אבל, אחותי, מדוע זה התאוננת במכתביך תמיד, כי חולה הוא שלמה מחלה אנושה מאד, ראי נא את חכליל לחייו, את ברק עיניו היפות, האם ככה תהיה חזות פני ילדים חולים?

– לא ידעתי נפשי, אחותי נחמתי, לא ידעתי נפשי מרוב שמחה. הן לא אכיר עוד את הילד. מאת ה' היתה זאת, אחותי היקרה, מאת ה' היתה זאת, כי לקחתי אתי את שלמה בלכתי לחוג את חתונת בתך הבכירה. יתן ה', ונזכה לחוג יחד גם אתי חתונת בתך הצעירה, אשר גם היום אהבנה כבת לי…

דבורה הבינה את מחשבות אחותה, ותשמור את הדבר בלבה…

* * *

בלי חמדה נפרד שלמה ממחרת היום ההוא בצהרים מעל משפחת אפרים דודו ומעל דינה אחותו בת דודתו. בלי חמדה עזב שלמה את מלון־יערים, ואת היער אשר מסביב לו. היום, אשר עבר עליו במקום ההוא, היה המאֻשר בימי חייו עד הנה.

 

XI. ⁶    🔗

ויהי אחר הדברים האלה, ושלמה ישב עם רעיו אל השלחן בחדר, והוגה אתם יחד בתלמוד, ורבי גרשון בן חפני נצב עליהם להורותם את כל הדבר הקשה להם; והנה אשת המלמד באה בחפזה החדרה ותלחוש דברים אחדים באזני אישה. ויחרד האיש מאד, ופניו חורו כמות.

– הרחוקים עוד הם מזה? שאל האיש.

– על יד בית היין, אשר לגעל בן חפר.

– אם כן עוד נוכל להמלט! מהרו, בנַי, הוסיף המלמד, בהפנותו את פניו אל תלמידיו: מהרו, בני, ורוצו איש איש לביתו! אסון גדול מרחף על ראשנו: רוצו, בני, ואל תתמהמהו!

שמחים וטובי לב יצאו הנערים מבית הספר. הם שמחו, כי חפשה נתנה להם לפני בוא השמש, ולא הרבו מחשבות על דבר האסון, המרחף על ראשם. אבל גם שלמה לא נבהל מדברי מלמדו מאד. אין זאת, אמר בלבו, כי אם יצאו השוטרים היום כפעם בפעם לבקר את חדרי המלמדים, היש להם תעודה כדת, אם אין. ובימים ההם היה דבר התעודות למכשול ולפוקה למלמדי בני ישראל. כי צו נתן אז מטעם הממשלה, כי אשר ילמד לבני ישראל תורה, ותעודה אין בידו – ענוש יענש האיש ההוא ונתן בפלילים. ומספר המלמדים אשר תעודות להם היה מעט מאד בעת ההיא; וגם לרבי גרשון בן חפני לא היתה תעודה כדת; אפס כי אשתו, אשר שלחה ידה במסחר עופות וביצים, היתה אשת חיל וחכמת לב מאד. ועוף השמים הוליך אליה תמיד את הקול לדעת מראש, מתי יצאו השוטרים לסובב בעיר, ובכן הצילה עד היום הזה את אישה מעונש.

את כל זאת זכר שלמה בעת ההיא, ועל כן לא שם לב אל פחד מלמדו וילך הביתה לאטו, ויחשוב את מחשבותיו כדרכו מתמול שלשום. אולם מה השתומם הנער, בשמעו מרחוק קול המון ברעה – קול ענות גבורה וקול ענות חלושה גם יחד. ומדי קרב הנער אל הרחוב, אשר שם בית אבותיו, והנה קול ההמון הולך וסוער כקול מים רבים, ומצהלות שודדים ואנקת שדודים נגעו יחד עד אזניו.

– הוי, אבי, אוי, אמי! קרא הנער בלב נמוג מפחד, ויחיש צעדיו.

אנשים ונשים, זקנים וילדים נסים לקראתו בחפזון; ראשיהם פרועים, בגדיהם קרועים, ובלהות מות על פניהם.

– מה היה? נסה שלמה לשאול את הנסים: אוי, הגידו לי מה היה? מי ירדוף אחריכם? ואנה תנוסו?

– נוסה, שלמה, ותמלט על נפשך. קראו אליו הפליטים בהֵחָפזם לברוח.

– הראיתם את אבי, את אמי? נסה שלמה לעצור את מרוצת אחדים ממכריו.

– לא ראינו, לא ידענו! ענוהו, וירוצו הלאה.

עוד רגעים אחדים, והנה הוא עומד ברחוב מול חנות אביו, אשר על יד ביתו. ענן כבד מנוצות כרים קרועים, הנשאות ברוח, יכסה את עין השמש, ויסתיר מנגד עיניו את המהפכה אשר נהיתה בבית פנימה.

– אוי, אבי! אוי, אמי! אַיכם?

בין מטות וכסאות שבורים ורצוצים, בין שקי בר וקמח קרועים ומפוזרים, בין ארגזי עץ מלאים מגדנות וכל אבקת רוכל, בין אגמי רפש וטיט מעטרן ונפט ומכל משקה אשר ישתה; בין נערים יחפים שובבים ומתהוללים – הבקיע הנער אל מקום המהפכה, אל המקום, אשר משם הגיע לאזניו קול אנקת אביו…

– נוסה, בני, ומלט נפשך! קרא דוד, בראותו את שלמה בנו קרב אליו: מהרה נוסה!

– ואמי אַיֶהָ?

– מהרה נוסה, שנה דוד מקוצר רוח…

– לא, אבי! אנכי לא אעזבך! ענה שלמה בקול בוכים. באשר תמות אמות גם אני!

למראה הסכנה המרחפת על ראש בנו, אסף דוד את שארית כחו… וימהר ויוציא את בנו מתוך המהפכה, וירוצו שניהם יחדיו.

– מה זאת? מדוע? אנה ירוצו? מי ירדוף אחריהם? מכל אלה לא ידע הנער לתת דין וחשבון לנפשו. רק מחשבה אחת בערה כאש בלבבו: אמי, אמי! איפה אמי? אבל דוד מהר לרוץ מאד, עד כי לא מצא הנער ידים לשאול אותו על אדותיה.

השמש שלח את קרני אורו האחרונות על שדמות הבר, אשר השתרעו משני עברי הדרך, בצאתם את העיר. נעים ונשגב היה המחזה הזה. המחזה הזה הזכיר לשלמה את יום הזכרון ההוא… אבל שלמה לא שם עתה אליו לב, כאשר לא שמו אליו לב גם יתר הנמלטים, הנסים בלי סדרים מלפניו ומאחריו.

– עמוד, אבי! קרא שלמה בקול מצַוה: אנכי לא אמוש מזה, עד אם תגיד לי איפה היא אמי!

– לא ידעתי, בני, היא רצה לקחת אותך מן החדר. רוץ אחרי, בני, אולי נמצא אותה ביער.

הלילה כסה כבר את פני הארץ, רגלי שלמה נגפות על כל צעד וצעד באבני גיר מנופצות, אשר בצדי הדרך, בגזעי עץ כרותים, במהמרות והדורים אשר בבצת היער הנכרת. אבל גם לכל אלה לא שם הנער לב. – אמי, אמי! אַיך, אמי, מחמד נפשי?

בקצה היער, בחורשה עצרו הפליטים במרוצתם. מעט מעט נוכחו לדעת, כי פחד שוא פחדו, כי נסו ואין רודף… מעט מעט התלקטו הפליטים יחד, משפחות, משפחות לבדנה, אז ראו כי לא כלם נמלטו היערה, כי ברבות המהומה, נפרדו איש מעל אחיו, איש איש באשר מצא לו ידים.

– הראיתם את בת־שבע אשתי? הראיתם את אמי? שאלו דוד ושלמה כה וכה.

איש לא ראה ולא ידע מאומה.

– הילד איננו, ואנה אני באה! נשמע פתאם קול בת־שבע מסבכי היער מיללת במר נפשה.

– אמי! בת־שבע! הננו!

האֵם חבקה את בנה בזרועותיה וזרם דמעות, דמעות גיל ועצב כאחד, הקל מעט את עקת לבה האֻמלל.

– ואני אמרתי כי שכולתי את שניכם יום אחד! כמעט נשמע בעיר, כי יצא הקצף על היהודים, רצתי אל החדר לקחת את הילד, אבל בבית ר' גרשון לא מצאתי איש. אז זכרתי, כי לב חאריטנקה בעל בית הרחים היה טוב לנו תמיד, ואומרה בלבי, כי מצאתם מפלט לכם בבית הרחים, אבל גם שם לא מצאתיכם. איככה זה נותרה בי נשמה בשעות השתים האלה – אֵל אלהים הוא יודע!

ובעוד הגברים מתלחשים איש עם רעהו על אדות הרעה, אשר מצאתם (שלמה האזין בשים לב אל כל הגה, אשר יצא מפיהם, ובכל זאת לא יכול להבין בשֶׁלְמָה הרעה הזאת) ובעוד האִמות מיַשנות את ילדיהן הרעבים על ברכיהן, והנה השמים התכסו בעבים, וגשם רביבים דק כטל כסה את בגדי הפליטים רסיסי לילה. ובת־שבע, אשר דאגה לבנה, פן יתקרר, האיצה באיזה ללכת לבקש להם מפלט בבית חאריטנקה הטוחן. אולם דוד לא אבה לשמוע הפעם בקול אשתו, באמרו, כי לא יתכן לעזוב לעת כזאת את אחיו בצרה, ולבקש לו משכנות מבטחים, ועל כן יחפוץ להתענות, באשר יתענו הם.

מרגע לרגע חזק הרוח וינשב בקול חלילים בין העפאים. השמים לא הטהרו, ונטפי הגשם הלכו הלוך וגדול. בין כה וכה ובין ראשי העצים לפאת העיר נראה בעבים נגה אדמדם כמראה אש כהה.

– בעֵרה בעיר! בעֵרה בעיר! קראו הפליטים איש לרעהו; אין זאת כי אם הציתו בני־בליעל אש באחד מבתי העברים!

עוד הם מדברים ומתיעצים איש עם רעהו, ונגה האדמדם הלך הלוך וחזק, ועמודי עשן נוראים התאבכו השמימה.

– נעזבה את הטף פה ונרוצה העירה, דברו הפליטים פה אחד: נרוצה העירה, ויהי מה!

כעשר נשים עם ילדיהן הרבים נשארו ביער. הגשם הלך הלוך וגבור, צעקת הילדים ואנקת אמותיהם נגעו עד לב השמים…

– לא, אחותי, קראה בת־שבע לרעיותיה: פה ביער לא נוכל להשאר עוד, פן תדבקתנו הרעה. לכנה, אחיותי, אחרי אל בית הרחים הקרוב אל המקום הזה. אך איש טוב וחסד הוא חאריטנקה. וידעתי כי יקבל אותנו בסבר פנים יפות, ולא יתן לילדינו לגוע בחוץ תחת כפת השמים.

 

XII.    🔗

כאשר דברה בת־שבע כן היה. הטוחן חאריטנקה קבל את הנשים בסבר פנים יפות ויתן לחם וחלב לילדיהן הרעבים, וגם מקום ללון נתן לכלם: בבית הרחים, באֻרות הסוסים ועל ערמת החציר, אשר על הגג. ובשמעו מפי הנשים את דבר הבערה, אשר פרצה בעיר, אמר ללכת העירה עם שני חניכיו לכבות את הבערה. אולם הנשים הפצירו בו לבל יעזוב אותן לבדן, למען יהיה לסתרה להן מפחד השודדים, אם יבואו הנה. חאריטנקה שחק לפחדן, ויבטיח אותן, כי פה לא יאונה להן כל רע. ובכל זאת נעתר להן וישאר בביתו.

כאור הבקר מהרה בת־שבע עם אחדות מרעיותיה העירה לדעת את שלום בעליהן, ומה יעשה שם. ואת שלמה הפקידה על ידי הטוחן, אשר הבטיח אותה, כי לא יגרע עינו ממנו.

שלמה ישב על יד שֶׂכֶר הרחים, ויבט אל אשד המים הנופלים בשאון מעל האופנים. המית הזרם בדכיו הרגיעה מעט את רוחו הסוער. כל הלילה כמעט לא יכול הנער לתת שנה לעיניו. המראה, אשר ראה אתמול, דברי היחפים, אשר שמע, לא נתנו לו מנוח גם רגע, ויבערו כאש במוח קדקדו. “מאשר לנו עשית לך את כל החיל הזה, לא חרשת ולא זרעת ותעש לך עושר!” – אמי! שאל הנער לפני זה בלילה את בת־שבע, אשר התהפכה גם היא על משכבה במצוקת נפש: אמי, מה עשה אבי לאנשים ההם, כי קצפו כה עלינו? – אביך איש ישר הוא, ולא עשה להם מעודו כל רע. – אבל מדוע זה התנפלו עלינו? – יען כי בגלות אנחנו! ענתה בת־שבע ולא יספה לדבר עוד. אמו לא גלתה לו כל חדש. כי בלות אנחנו – זאת ידע הנער עוד מכבר, אף כי רק היום בפעם הראשונה החל להבין מה זה גלות. עוד מכבר ידע הנער גם זאת, כי אביו איש ישר הוא. גם האכרים אשר ראה יום יום בחנות אביו, הגידו לא כחדו זאת. – ביגיע כפיו ובזעת אפיו ימצא אבי לו את פרנסתו בצמצום, אשר לא עשה לו עד היום הזה. אמנם כי לא יחרוש ולא יזרע אבי, ורק מאשר ישתכר, בקנותו מאת האכרים את יבול אדמתם, ובמכרו להם את צרכיהם, ימצא את מחיתו הדלה. אבל הלא גם חאריטנקה לא יחרוש ולא יזרע, ולו הן לא עשו כל רע, וגם בעל בית המרזח שטיפניצקי לא יחרוש ולא יזרע, והוא נודע לאיש מעַול וחומץ מאין כמוהו. ובכל זאת עברה להקת היחפים על ביתו ולא עשתה לו כל רע, כן ספרו אמש הפליטים. האמנם רק יען כי בגלות אנחנו?

אבל לו היה אבי חורש וזורע, לו היה עובד את האדמה, כי עתה לא היתה לבני הבליעל ההם תואנה להתקנאות באבי ולהתנפל עליו, ולו גם התנפלו עליו, כי עתה הלא את האדמה לא יוכלו לקחת ממנו, את האדמה הן לא יוכלו לשבר ולהשחית, כאשר השחיתו אתמול רגע אחד את עמל כל ימי חייו… לו ישמעני אבי, כי עתה מכר גם היום את ביתו ואת כל הנשאר לו מן המהפכה וקנה לו נחלת שדה לעבדה ולשמרה. אנכי הייתי עוזר לו בעבודתו, כאשר יעזרו נערי האכרים שם בשדה על ידי אבותיהם בכל מלאכת עבודה, בבקר בבקר אצא השדה לפועלי ולעבודתי, ובערב אשובה הביתה להגות בתורת ה'.

כה חשב שלמה, בהביטו אל אשד הרחים השואן בשאון. ובזרוח השמש, אשר זה מעט נשקף מבין מפלשי העבים, על רסיסי המים המתנשאים ברוח כערפל דק ממעל לזרם האשד, ונראתה בו הקשת בכל צבעיה… מעט מעט התנשא שלמה על כנפי רוח דמיונו וירחיק נדוד הלאה הלאה מן המקומות האלה, הרחק הרחק אל מדבר שמם, באשר אין אנשים רעים… באשר לא ישמע קול העם ברעה… אל מדבר יהודה או אל ערבות הגלעד והבשן… שם יכין לו נאות מושב… שם יזרע שדות, יטע כרמים ויעש לו פרי תבואה, הרחק משאון קריה יבנה לו בית יפה ורחב ידים, גם בית רחים קטן יבנה לו על שפת הירדן או על נחל יבוק, כבית הרחים אשר לחאריטנקה… את יבול אדמתו ישלח למרחוק ועשרו יפרוץ בארץ מאד… בימי הקיץ יעבוד את עבודתו בשדה ובכרם, ובימי החורף יהגה בתורה, ושמו יצא כשם הגדולים אשר בארץ. אז יקרא אליו את אבותיו, וגם את אפרים דודו ואת דבורה דודתו יקרא אליו ודינה תבוא אתם… והוא יביט בעיניה המפיקות חן ושכל טוב לאמר: הקוֵה קוית, אחותי, כי תהיה לאל ידי לעשות את כל הגדולות האלה?… אז יוָכחו רבים מאחיו היהודים, כי טובה רבה צפונה בעבודת האדמה, ויקבצו גם הם מסביב לעשות כמעשהו, והוא יהיה לרב עליהם, לא על מנת לקבל שכר, חלילה! כי אם מאהבתו אותם ומחפצו להורותם את הדרך ילכו בה; שנים יעבורו ואבותיו יבואו בימים, והדרת זקנה תנוח עליהם; והוא גם הוא יהיה לאיש… ובת־שבע תאמר לדינה: בתי, רבות עבדתי, רבות עמלתי בימי חיי, עתה עת לנוח לי והיי את לעקרת הבית.

– הוי, חלאָפצע! שמע שלמה קול חאריטנקה קורא אליו: למה זה תשב מַשמים לבדך, ותביט זה כשעה תמימה אל אשד המים? חדשות לא תראה שם, בוא הנה הנער ונשיח מעט!

שלמה הסב את פניו, וירא והנה חאריטנקה עומד על האָחו, אשר על שפת הנחל, ומגל־חציר בידו, אשר ישחיזו באבן. על פני האָחו נראה חציר לח, אשר נכרת זה מעט, ואשר ריח בושם חזק נודף ממנו. שלמה קרב אל חאריטנקה. קול שריקת המגל בהניף אותו הקוצר על החציר, וטורי הקשת היפים, אשר ישאיר המגל אחריו על הארץ, העירו בנפש שלמה את החשק לנסות את כחו גם הוא במלאכה הזאת.

– הבה, אדוני, ואנסה גם אני לעשות כמוך.

– דאָברע, דָברע חלאָפצע! ענה חאריטנקה בשחוק, ויתן את המגל על יד שלמה.

שלמה אחז במוט המגל וינופף אותו בכל כחו על החציר, אולם המגל לא סר למשמעתו וילך ארחות עקלקלות, עד כי כמעט נפצעה רגלו.

פני שלמה האדימו מבשת ויאמר: אכן תורה היא וללמוד אותה אני צריך!

– ואתה מה חשבת? התאמר כי אם ידעת קרוא בספריך וידעת גם לקצור? גם זאת, שלמה, איככה תוכל להניף את המגל ואתה עוד לא טעמת היום לחם! ובאין לחם גם עבודה אין. הוי נער פותה, מדוע לא אכלת את הפת ואת הדג המלוח, אשר שמתי לפניך שם על השלחן? הן לא טרפה הם, וגם אביך יאכל כדברים האלה בביתי.

– רב תודה לך, חאריטנקה, אבל אנכי לא אוכל לאכול עד אם התפללתי לפני האלהים.

– ומדוע זה לא התפללת עד הנה? האין אלהים במקום הזה?

– יען כי תפילין אין אתי. הלא ידעת מה זאת תפילין!

– ידעתי, ידעתי! הממ… ענה חאריטנקה, ויתגרד ממול ערפו, – אמנם עם קשה עורף אתם, ובאלהיכם תאמינו בחזקה, ובכל זאת… ובכל זאת…

– הואילה, חאריטנקה, ותנה לי לנסות את כחי שנית.

– לא, לא, היום לא אוסיף לתת את המגל על ידך, כי אם תפצע את רגלך, ובכתה אמך על ראשי כל היום. בוא אלי לעת אחרת, ואלמדך את המלאכה הזאת.

למועד הצהרים שבו דוד ובת־שבע אל בית הרחים. מפי הנשים, אשר שבו לטפיהן, נודע לשלמה, כי “בחסד אלהים נשרפו רק כחמשה בתים”, אבל על דבר אבותיו לא יכול להציל מפיהן דבר. בעת צרה ומהומה כזאת ידאג איש איש אך לנפשו, ולצרת אחרים לא ישים לב; ועל כן חכה לאבותיו בכליון עינים, גם החל לדאוג לשלומם, בראותו, כי בוששו לבוא.

דומם קרבו דוד ובת־שבע אל בנם הרץ לקראתם, וישבו על קורת עץ על יד בית הרחים מבלי דבר דבר. גם שלמה לא הרהיב בנפשו לשאול לשלומם, בראותו, כי גדל הכאב מאד.

רגעים אחדים ישבו בדומיה, אחרי כן התאנח דוד בשברון מתנים, וישא עיניו השמימה, ויקרא ברגש אמונים:

– ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך!

– האמנם לא הצלתם מאומה מכל אשר לנו?

– לא מאומה. ערומים אנחנו היום, כיום צאתנו מבטן אמנו – ענתה בת־שבע ותורד ראשה ארצה.

– וגם הבית נשרף?

– גם הבית וכל אשר בתוכו.

הבשורה המעציבה הזאת דכאה את רוח שלמה עד מאד. צרת אבותיו, אשר אהב, נגעה עד לבו, ויחד עם זה ראה עתה את כל תקותיו מנופצות אל הסלע. אחרי החרישו רגעים אחדים, התעודד וינסה לנחם את אבותיו:

– אל נא, אבותי, אל נא תעצבו מאד. האלהים בשמים לא יעזבנו, ועוד נשוב נראה בטובה, וגם אנכי חלילה לי מהיות עליכם עוד למעמסה. הנה התבוננתי אל בני חאריטנקה הקטנים, הם יעזרו על ידו בבית הרחים ובכל עבודה בשדה, מדוע זה לא אהיה גם אני לעזר לכם ביגיע כפי, הלא עוד מעט וימלאו לי ארבע עשרה שנה…

– לא, בני, ענה דוד בצחוק מר על שפתיו! עוד לא באה העת להיותך לי לעזר. ובמה איפוא תוכל לעזרני, וכל מלאכת עבודה לא למדתיך? גם לא לכך נוצרת, בני. מימי ילדותך נועדת להיות רב וגדול בישראל, וכל עוד נשמתי בי לא אחדל לקוות, כי בוא תבוא משאת נפשי. אמת נכון הדבר, כי לא אוכל לכלכלך עוד ולמלאות את כל מחסוריך כאשר עד הנה. אולם ראה זה יעצתי, בני, ואתה דע לך. אחרי ימים אחדים אשלחך אל הישיבה בעיר אלמונה אשר בליטא המדינה. עוד לא פסו אנשי חסד ואוהבי תורה מישראל. שם בבית הישיבה יכלכלוך בלחם, ושם תלמוד תורה, עד אשר תגדל ותהיה לאיש; כזאת יעץ לפני ימים אחדים אפרים דודך לאמך, וכזאת יעץ היום גם רבי גרשון בן חפני, אשר יאהבך, כאשר יאהב איש את בנו, והוא גם הגיד לי, כי ימליץ טוב עליך לפני ראש הישיבה, אשר באלמונה עיר מולדתו, ומכתבי מליצה יתן על ידך לכל אוהביו ומכיריו, למען אשר ידאגו לשלומך ולכל מחסוריך. קשה עלינו להפרד מעליך, בני, אבל מה נעשה, ודרך אחרת אין לפנינו.

בת־שבע החרישה ולא דברה דבר, רק מחתה לרגעים את דמעותיה מעל פניה.

– הגידה לי, אבי! – שאל שלמה אחרי חושבו רגעי מספר: היש בית ישיבה בארץ ישראל?

– יש ויש; אבל למה זה תשאל כזאת?

– מדוע לא תשלחני ארצה ישראל?

– ה' עמך, בני! לא יכלה בת־שבע להתאפק עוד ותקרא כנבהלה: ה' עמך, בני! למה זה תדבר כדברים האלה? עוד צעיר לימים הנך, ועוד תחיה ימים רבים על פני האדמה. אם ירצה השם, אחרי מאה ועשרים שנה, כאשר תזקן ותבוא בימים, אז אולי יזכך ה' ללכת ארצה ישראל, אבל עתה… למה זה תפתח פה לשטן?…

– אבל מדוע זה ילכו רק הזקנים שמה? המבלי אין קברים בחוץ לארץ, כי ילכו להקבר שמה? מדוע לא ילכו גם הצעירים לעבוד את האדמה הקדושה, כאשר עשו אבותינו בימי קדם?

דוד השתומם למשמע אזניו ויגער בבנו ויאמר:

– שלמה! איזה הדרך עבר רעיון־רוח זה עליך? מי שם בפיך דברי הבל אלה? הגידה: מי, ומתי?

אף כי נחת שלמה מגערת אביו, בכל זאת, מחפצו לגלות לפניו את כל מחשבותיו, הקשה את לבו ויאמר:

– מתי? תשאלני: עוד ביום חתונת אחותי בת דודתי שם על יד מלון יערים, שם נגלה אלי הזמיר, וישיר לי את שירתו, אשר לקחה את נפשי…

– הזמיר? שסעו דוד ובת־שבע את דברי הנער פה אחד: מי הוא זה ואיזהו הזמיר?

– הצפור המזמרת ביער. לא ידעתי, איככה ומדוע, אבל בשירת הזמיר שמעה אזני ספורים נחמדים על דבר אשר בני עמנו בימי קדם בשבתם עוד על אדמתם איש תחת גפנו ואיש תחת תאֵנתו ככל הכתוב בדברי הנביאים… אז נבנותי לדעת…

נבהלה ושוממה הביטה בת־שבע בפני אישה, ומבטי עיניה כמו הגידו: אוי לי ואוי לנפשי! הלא אמרתי לך כי אין ברוח הנער נכונה.

דוד לא יכול עצור ברוחו ויגער בבנו שנית ויאמר:

– הקץ לדברי רוח? שלמה! אחת דברתי ולא אוסיף. שים נא לבבך מן היום הזה ומעלה להגות בתורת ה' ואל תשעה בדברי הבל.

שלמה נחם על חפצו לגלות לאבותיו את כל לבו ויחריש ולא הוסיף לדבר עוד, ואביו שמר את הדבר.

 

XIV. ⁷    🔗

ימי עוני ומרורים באו לדוד ולבת־שבע אשתו, ימי עמל ויגון: עמל ויגיעת בשר ביום, יגון ועגמת נפש בלילה. בעזרת אנשי חסד עלתה בידי דוד לבנות לו בית קטן, תחת הבית הגדול, אשר נשרף ביום זעם, אפס כי גם את הבית הקטן קצרה יד דוד לכלותו. כבר באו ימי החורף עם כל מצוקותיהם: גשם ושלג, כפור וקרח יכסו חליפות את פני האדמה, ובית דוד החנוני עודנו עומד בלי גג, וגם רֻבי חלונותיו עודם פתוחים אל כל רוח סועה וסער. חנותו הקטנה ריקה אין כל, וגם הקונים מעטו מאד, כי עברה רוח נדודים על פני העיר חלכאים ותצרור בכנפיה את כל יושביה היהודים, ותפזרם אל כל כנפי ארץ, ומאין זה יביא לו איש כדוד את לחמו?

אך לא נקיון השנים ולא הקור והקרח בלבד הציקו לדוד ולבת־שבע אשתו, הן כזאת וכזאת יסבול איש יהודי ולא יתאונן, אך כי נבצרה מהם להיות לעזר לבנם מחמד נפשם, המתגורר בעיר נכר, באשר אין לו כל קרוב וכל גואל – הדבר הזה השיבם עד דכא. כמה לילות עמל מנו להם אבות שלמה, בשבתם בלילי חורף הארוכים, ובבקשם חשבונות רבים, אולי תצלח בידם לחשוך פרוטות אחדות לשלחן לשלמה, אפס כי כל חשבונותיהם היו לשוא. – מה יחשוב שם שלמה על אדותינו? האין לו הצדקה להאשימנו, כי הקשחנו את לבבנו ממנו ולא נפקוד אותו גם בשקל כסף אחד מדי חדש בחדשו? אמנם כי שלמה לא יתאונן במכתביו לאבותיו; “לחמי נתן, מימי נאמנים” יכתוב כפעם בפעם: “ולא יחסר לי דבר”. אך הנער כשלמה יתאונן על גורלו, ההוא יצער את אבותיו, ולוּ גם ירעב ללחם כל הימים?

שלמה היה מקור כל דאגותיהם, אבל הוא היה גם מקור כל נחמתם בענים. רבי גרשון בן חפני אהב באמת ובתמים את שלמה, בשגם עטה הנער עליו כבוד, להקרא בפי כל בשם “תלמידו המובהק” ועל כן לא חדל לפקוד במכתביו את קרוביו ומיודעיו באלמונה, למען דעת את משפט הנער ומעשהו כל הימים, ולשמחת לבבו הודיעוהו תמיד כי גם בבית הישיבה ימשוך הנער אליו את לבות כל לאהבה אותו, ויקוו לגדולות ממנו, ובכל פעם ופעם, אשר תבוא לרבי גרשון אגרת מעיר מולדתו, ימהר לבוא בערב היום ההוא אל בית דוד ובת־שבע לקרוא אותה לפניהם מפורש ושום שכל, ויבנה “מגדלים הפורחים באויר” על דבר עתידות שלמה.

– עוד לא פסו עשירים אוהבי תורה מבני ישראל, אשר יבחרו לקחת מבתי הישיבות חתנים לבנותיהם. יעברו נא עוד ארבע או חמש שנים, כבוד שלמה תמלא הארץ וחיתה גם נפשכם בגללו.

והנה באו ימי חושך ויסתר גם הנוחם הזה מעיניהם.

באחד מימי הקיץ, כעבור שנה תמימה מיום הפרד שלמה מעם אבותיו, פתאם, כחזיז ורעם ביום שמש, באה טלגרמה לרבי גרשון בן חפני לאמר: “שלמה יצא מדעתו, טוב כי יבואו אבותיו הנה”. רבי גרשון, אשר לא נתנו לבו להאמין לבשורה הרעה הזאת, נועץ את אשתו להסתיר את דבר הטלגרמה מאת אבות שלמה, עד אשר ידע שרש דבר נמצא בה: “כי למה זה נעציב את רוח האמללים על לא דבר?”. וימהר רבי גרשון ויכתיב ספר אל ראש הישיבה באלמונה, ויבקשהו להודיע אותו את פרטי דבר האסון אשר קרה את שלמה. אולם השמועה עשתה לה עד מהרה כנפים בעיר, ותגיע גם עד אזני אבות שלמה. כל אנשי העיר בכו למצוקת לב האמללים, אבל איש לא נמצא ביניהם, אשר יאות להַלוֹת להם כסף, די כלכל את הדרך הרחוקה אשר לפניהם. להרבות המצוקה באה בשורה רעה גם מרַפְסֵדה, כי זה כירחים שנים דבורה שוכבת על ערשה במחלה אנושה מאד, וכל עמל הרופאים לרפאותה ישאר מעל. ואפרים, אשר בימים האחרונים החלו עסקיו לרדת פלאים, בא עתה עד ככר לחם… ובעוד דוד ובת־שבע עושים הנה והנה למצוא קונה לנחלתם הדלה, אחרית משענתם בחיים, והנה באה טלגרמה לרבי גרשון שנית לאמר: “ברח שלמה ואיננו, ועקבותיו עוד לא נודעו”.

על פי שלשת המכתבים, אשר באו אחרי ימים אחדים תכופים זה אחר זה לרבי גרשון מאת ראש הישיבה באלמונה, נודע דבר האסון לכל פרטיו.

עוד מראשית ימי האביב השתוממו כל יודעי הנער לראות כי נהפך לאיש אחר: “אף על פי שהסימנים לא היו מובהקים כל כך, עד שהיינו יכולים לאמר עליו שנשתגע”. הוא לא חדל לשקוד כל היום על ספרי התלמוד והפוסקים, אך האריך בתפלתו מאד, ומדי התפללו לפני האלהים בכה רב בכי, כאשר לא יעשון כזאת הבחורים הלומדים בבית הישיבה. בבקר בבקר השכים קום טרם יעלה השחר, וירץ אל השדה או אל היער, אשר בסביבות העיר, ויהי שם עד בוא מועד תפלת השחר. לא אחת ולא שתים נסו אנשים להתחקות על שרשי רגליו, וילכו אחיו בלט היערה לראות את אשר הוא עושה שם. ובכל פעם ופעם מצאוהו משתרע על ירק הדשא ומביט השמימה. זולת זאת אין דבר. וכאשר שאלוהו: מדוע זה ילד יום יום היערה, ענה לתומו: “למען שאוף רוח צח אל קרבי, כי כן צֻויתי מפי הרופאים”. על פי הדברים האלה לא יכול איש להגיד, כי בשגעון ינהג; אך כזאת לא יעשה נער, אשר ברוחו נכונה.

ויהי היום, ושני אנשים עברים מיושבי אלמונה הולכים לתומם על דרך העולה מאחד הכפרים הקרובים אל העיר, וישאו האנשים את עיניהם, ויראו, והנה על האָחו, אשר על יד הדרך, להקת בחורים ובתולות מבני עם הארץ קוצרים חציר ומיַבּשים אותו לנכח השמש. ובעשותם את מלאכתם, יצחקו ויתהוללו, יצהלו אף ישירו, כדרכם כל הימים. ובתוך הלהקה הזאת – הוי שואה ומשואה! – נמצא גם הבחור שלמה, זה הנער, אשר מלאה הארץ תהלתו בגלל חכמתו בתורה ויראתו את האלהים. והוא יקצור אתם יחד את החציר ואתם יחד יצחק ויתהולל; והם ילמדו את ידיו לאחוז במגל, וכאשר יצלח בידו לקצור כמשפט, ויריעו תרועה גדולה לאמר: “אך זה הוא יהודי חרוץ במלאכתו!”. וכאשר יחטא במלאכתו, וימלאו עליו שחוק פיהם, עד אשר תבקע הארץ לקולם…

רגעים אחדים התבוננו האנשים אל המחזה המוזר והנתעב הזה, אחרי כן, מבלי יכולת להתאפק עוד, רצו אל האָחו ויאחזו בנער בשלמה ויסחבוהו הלוך וסחוב, הלוך והכה, עד אשר הביאוהו אל בית הרב וכאשר שאלהו הרב: מה ראה על ככה לעשות נבלה בישראל ולהתגודד עם בני עם הארץ? מאן הנער להענות מפניו ולהתודות את עונו, ויקשה את לבו לענות את הרב, כי לא יראה בכל מעשהו כל עון אשר חטא, כי עבודת האדמה עבודה קדושה היא, שבה עסקו אבותינו הקדושים, בשבתם על אדמתם; כי כל עוד לא ילמדו היהודים את ידם לעבודת האדמה לא יבוא מלך המשיח; כי את כל המחשבות האלה נתן ה' בלבו בהקשיבו בבקר בבקר לשירת הצפור המזמרת ביער… ועוד דברים אשר אין להם שחר כאלה וכאלה.

אז נוכחו כלם לדעת, כי רוח שגעון עברה על שלמה ולא יספו להכותו עוד. ובחמלתם על הנער, אשר קיו לגדולות ממנו, קראו לחובש, לדעת מה לעשות לנער. החובש עשה את כל אשר היה בידו לעשות: עלוקות העמיד לו מאחורי אזניו, תחבושת־זבובים שם לו על ערפו, גם מים קרים שפך לו על ראשו, אבל שגעונו לא סר ממנו; והוא באחת: “כי בלי עבודת האדמה אין להם משיח לישראל”. – “כי מה בצע במשיח? צעק המשוגע: מה בצע כי יגאלנו משעבוד מלכיות, כי יקבץ את נדחינו מארבע כנפות הארץ ויביאנו לארץ אבותינו? מה בצע בכל אלה? הלא נגוַע כלנו ברעב!” דברי הבל כאלה וכאלה דבר הנער כל היום באזני כל הבאים לבקר אותו בבית משמרתו, כי אף אם לא עשה המשוגע רעה לאיש: לא הכה ולא חרף את כל הקרב אליו, כאשר יעשו זאת לפעמים משוגעים אחרים, – בכל זאת היה מצות החובש חזקה לשום עליו משמר. והחובש “איש מומחה מאד” ואחרי דבריו לא ישנו באלמונה.

“סמני שגעון כאלו וכיוצא בהם” – כותב ראש הישיבה – “ראינו גם במכתביו, אשר כתב בכל יום ויום לאבותיו. לשלוח את המכתבים לאבותיו חשבנו למותר, כי לחסדי ה' קוינו, אולי ירחם ויסיר את הרוח הרעה מן הנער ובינתו תשוב לאיתנה. המכתבים כלם מלאים מליצות הבל על הצפור המזמרת ביער, אשר גלתה לו סודות מני קדם, על עצי האֵלה והארזים, שהוא לבדו ישמע את שיחתם, והם יגלו לו רזי עולם (אלה תולדות קריאתו הרבה בספרי הנביאים! ולא לחנם הזהירו חכמינו: מנעו בניכם מן ההגיון). מכל ההבלים האלה נודע לנו רק זאת, כי רעיון הרוח הנטוע כמסמר במוחו הוא, כי בשגעונו ידמה בלבו, כי נתעלה למדרגת שלמה המלך להבין שיחת דקלים ושיחת עופות”.

“כעבור שבועַיִם ימים” – יוסיף ראש הישיבה לספר במכתב האחרון – “נקרה לאיש אחד מעירנו לנסוע עם סחורתו לעיר הפלך. אז נמלכנו כלנו לבקש את האיש, שיקח עמו את הבחור המשוגע לשאול שם עליו ברופאים. בהיותם בדרך התחיל המשוגע לבקש ממנו, שיתיר את הכבלים, אשר שמו על ידיו ורגליו. ואף על פי שהזהרנו בו לפני נסיעתו, שלא יעשה זאת, נכמרו נחומיו על הבחור ויתיר את מוסרותיו. אבל כמעט נתנמנם האיש על העגלה, התחמק המשוגע ויברח אל היער, ומאז ועד היום לא נודע לנו אנה ברח, אף על פי שהרבינו לחקור ולדרוש עליו בכל העיָרות הסמוכות”.

* * *

אחרי ימים אחדים בא ספר קטן לאבות שלמה ובספר ההוא כתוב לאמר:

"אבותי היקרים! לא ידעתי, מה פשעי ומה חטאתי לנגדכם? על כל מכתבי הרבים, אשר כתבתי לכם, לא מצאתי מענה. אות הוא לי, כי נבאשתי בעיניכם, כאשר נבאשתי בעיני ראש הישיבה ובעיני כל האנשים, אשר הטו לי חסד מלפנים, ואשר יתנוני עתה למשוגע ורועה רוח. את כל היסורים הקשים והמרים, אשר עוללו לי, הלא כבר תארתי לפניכם במכתבי הרבים, ובכל זאת לא נכמרו רחמיכם עלי! ידעתי את עָנְיכם, וידעתי, כי אין ידכם משגת לבוא ולהצילני. אך הלא היתה לאל ידכם לנחמני למצער במכתב! עתה הנה נמלטתי מידי מְעַנָּי. לשוב אל בית הישיבה לא אוכל עוד. להיות רב וגדול בישראל נכזבה תוחלתי – גם לא אשא עוד נפשי לדבר הזה… עתה עלי לבדי לבקש את דרכי בחיים. איפה אמצאנה? ה' הוא יודע! אך אם יהיה ה' עמדי ואמצא את אשר אבקש, אז, רק אז, שוב ישוב אליכם בנכם אוהבכם לנצח

שלמה".

 

XV.    🔗

עשר שנים עברו למן היום, אשר נפרד שלמה מעל אבותיו. בסופה וסערה עברו עשר השנים האלה ליהודים. הסערה קמה לדממה, אך השמים עוד לא הטהרו, ורק בירכתי הארץ לפאת מזרח מזה ולפאת ים מזה נשקפה תכלת השמים מבין מפלשי העבים… היש תקוה ליום צח ולשמש זורח בימים יבואו? אֵל אלהים הוא יודע!

בסופה וסערה עברו עשר השנים, ובחיי היהודים חלו תמורות רבות וגדולות מאד. מי מלל לפני עשר שנים, כי ישמח דוד החנוני להיות עובד אדמה, כי לא לבושת ולא לחרפה יהיה לו לעבוד עבודת שכיר בשדה אחד מבעלי האחוזות, אשר בסביבות העיר? יד העוני עשתה זאת! אמנם כן. אפס כי גם סופרי העם, אשר החלו בשנים האחרונות להטיף לעבודת האדמה, השכם והטף, הועילו גם הם לא מעט לחבב את העבודה הזאת על היהודים. אולם מה יתנו ומה יוסיפו דברי הסופרים והמטיפים, אם אדמה אֵין לעבדה ולשמרה?

בן ארבעים ושתים שנה דוד בן יוסף היום, גבר במבחר שנותיו, אף כי למראית עין זקֵן האיש מאד, ושערות ראשו וזקנו הלבינו כשלג. אך כחו עוד במתניו ואונו בשרירי ידיו לעבוד בפרך. מביתו ומחנותו לא נותר כבר כל זכר ושריד. כשלש שנים אחר הרעם, אשר אפסה כל תקוה לו למצוא את חית ידו בחלכאים, העתיק את מושבו עירה סלעֵלה, באשר נתנה לו מִשרת סוכן בבית־מסחר־דגן. אכן עד ארגיעה האירה ההצלחה את פניה לדוד. לא ארכו הימים ובית המסחר התמוטט, ודוד בא שנית עד ככר לחם. מאין יביא לו האיש את לחמו, לא ידע איש וגם דוד לא ידע זאת. בימי האביב, עת יגאו המים בנחל, ימצא לו דוד עבודת כתף בבית הרחים, אשר לחאריטנקה, אחי חאריטנקה – אוהבו ומיודעו בחלכאים. אולם כאשר יבואו חרבוני קיץ והמים בנחל ילכו הלוך וחסור, אז תשבת העבודה בבית הרחים, ובית דוד היה צפוי אלי חרפת רעב. לולא דינה, שהיתה להם לכלכל אותם במלאכת ידיה – לתפור במשי ובכל מעשה רקמה. אולם אף כי היו מעשי ידיה מלאכת־מחשבת נפלאה מאד, אבל בעיר מצער כסלעלה לא נמצאו להם דורשים, ועל כן היתה משכֻּרתה מעטה מאד.

זה כשש שנים יושבת דינה בבית דוד, כי במות עליה אביה ואמה לקחה לו דוד לבת, ותהי הנערה טובת השכל ורבת־החן כל נחמתו ביגונו על בנו, כי אבד לו. ובת־שבת… היא אהבה את דינה כבבת עיניה גם אז, בהיות שלמה בנה עוד באמנה אתה. עתה תזכור האֵם האומללה את החלומות הנעימים, אשר חלמה בימים הטובים ההם על אודות עתידות שתי הנפשות היקרות ללבה… אהה! התקוות ההן, אשר הסתירה בת־שבע תמיד במעמקי לבבה, כבר נפוצו כענן בקר… ועתה תאחזנה פלצות מדי יעלה הרעיון על לבה, כי הלא יבא יום, וגם דינה תלקח ממנה.

התקוה, כי שלמה עוד חי וכי ישובו לראות אותו עוד פה עלי אדמות, התקוה הזאת, אשר זה רבות בשנים נרדמה בירכתי לבב אבותיו, התנערה פתאם לפני שלש שנים, אבל עד מהרה שבה ותהי למפח נפש. בבקר לא־עבות אחד נמצא לידי דינה מכתב מעוך ומטושטש, כתוב בעיר לונדון על שם אביה המת ברפסֵדה, ואשר כירחים שלשה התגלגל מיד ליד, עד אשר נפל במקרה לידי אנשים, אשר זכרו עוד את אפרים ואת ביתו, וישלחוהו אליה. במכתב ההוא היה כתוב לאמר:

"אפרים דודי היקר! זה הפעם השלישית, אשר אני כותב אליך. הנני משביעך בכל דבר קודש: ענני הפעם והודיעני, מה שלום אבותי ואם עודם בחיים. שלש פעמים כתבתי אליהם עירה חלכאים ולא ענוני, גם לרבי גרשון בן חפני מורי כתבתי פעמים וגם מאתו לא מצאתי מענה. האֻמנם ערירי אני בחלד? אנא הודיעני מה שלומך? מה שלום דבורה דודתי ומה שלום דינה אחותי? הנני אץ לדרכי לאמיריקה, אך אֵעצר פה כירח ימים ואוחיל לתשובתך, ואם גם הפעם לא אמצא מענה, וידעתי, כי ערירי אני על פני הארץ, וכמו מאבן נולדתי…

שלמה".

אז יבואו שלשה ירחי עמל והתעוררות הנפש לדוד, לבת־שבע ולדינה גם יחד. האמללים חקרו ודרשו, חפשו ובקשו כל הימים ויוציאו את פרוטותיהם האחרונות להריץ מכתבים אל כל אפסי ארץ, אבל כל עמלם היה לשוא. כדרך הנשר בשמים כן לא נודעו עקבות שלמה. דוד היה הראשון להִוָאש מכל תקוה ויגזור אומר, כי לא בידי שלמה נכתב המכתב ההוא, כי אם איש לצון כתבו, איש אכזרי, אשר חפץ להתעולל באבות אומללים. דוד חדל גם להזכיר בשם שלמה, ובכל פעם ופעם, אשר נשאו בת־שבע ודינה את שם שלמה על שפתם, התרגז דוד והתקצף, כמו עברה עליו רוח רעה. אז חדלו גם הנשים לדבר בו באזני דוד, ורק בהיותן לבדן היה שלמה שיחתן תמיד וישתעשעו בזכרונות נעימים מימים עברו ותקוות טובות לימים יבואו. אולם בראות דינה, כי הזכרונות והתקוות האלה יפעלו לרעה מאד על בת־שבע, כי יקידו כאש לא נופח בלב האֵם האמללה לכלות מנפש ועד בשר, החלה גם דינה להתחמק מן השעשועים המָרעָלים האלה ומעט מעט היה שלמה כמת, אשר ישכח מלב…

אולם זאת היתה רק למראית־עין, כי בסתר לבם לא חדלו שלשתם מהגות בשלמה כל הימים, ורק הסתירו זאת איש מעיני רעהו ואשה מעיני רעותה. בת־שבע הלא אֵם היא… התשכח אשה את פרי בטנה? ודינה… מדי הוָתרה לבדה בבית הוציאה מארגז נסתר רקמת משי אדום, שעליו שזרה מעשה חושב זר פרחים לבנים כפרח הלבן, אשר נתן לה שלמה לזכרון ביום חתונת אחותה… בתוך הזר בתּוֶך היה שזור הפסוק: “וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם” (כי לשק של טלית ותפילין בעד שלמה נועדה הרקמה הזאת), ממעלה לזר הפרחים שזרה דינה: “זכרו את ציון וירושלים תעלה על לבבכם” ומתחת להזר רק את שלש המלים האלה: “לשלמה, מדינה אחותו”. ומדי הביטה על מלאכת ידיה, אשר מצאה גם בעיניה חן מאד, התאנחה הנערה לרגעים ותשאל בלבה: היזכיר שלמה עוד את ציון? היזכור עוד אותה, את דינה…

ודוד גם הוא לא שכח את שלמה גם רגע, ומדי יעמוד בבקר בבקר בשוק על יד החנויות ויוחיל לתשועת ה‘, אולי יבוא איש לתת לו עבודת כתף למען השתכר פרוטות אחדות ללחם ביתו, אז יזכור את היום, אשר גער בבנו בגלל השאלה המוזרה, אשר שאלו: “מדוע לא יהיו גם היהודים לאכרים?” אהה! לא משוגע היה הנער, כי אם איש הרוח. הוי, לו חכמתי השכלתי בעוד מועד לתת את כספי המעט באדמה, כי עתה לא נפלתי כה פלאים! לו חכמו השכילו כל בני עמי, אשר לא הִשם ה’ מעט כסף, לתתו בשדות וגנים תחת המסחר הבוגד, אשר ישפיקו בו – כי עתה… אבל אהה! בעוד מועד לא שמנו לזה לב, ועתה, אֵחרנו מן המועד…

 

XVI.    🔗

בשנה הזאת חדשה נהיתה בארץ, כי הואילו אדוני האחוזות, אשר במסבי סלעלה, לתת בימי הקציר והדיש עבודה בשדה ובגורן ליושבי העיר היהודים. עתה נוכחו אדוני האחוזות, והיהודים גם הם, כי אך אמונת שוא נחלו להם מאז ומקדם, בהאמינם כי לא יצלחו היהודים לעבודת האדמה… לפני שבועים ימים נקרא דוד לעבוד בשדה אחד מאדוני האחוזות, ותאמר גם דינה ללכת אתו לאַלם אלומות על ידו. בראונה מאנה בת־שבע לתתה הלוך עמו, אולם דינה הפצירה עד בוש, ותצחק לאמר: הטובה אני מרות כלת נעמי, אם עשירה אני ממנה, אשר הלכה גם היא אחרי הקוצרים בשדי בועז? וכאשר נעתרה לה בת־שבע, קראה העלמה, אשר חמדה לצון תמיד, אליה בשחוק: “ראי נא, דודתי חמדתי! הנה הלכה רות לבקש לה לחם, ותמצא חתן עשיר. עתה השמרי לנפשך! כי אם יקרני גם אני כזאת, אז – חיי בשלום, חמדתי!” בת־שבע צחקה להתולי בת שעשועיה, אפס כי על עפעפי עיניה התנוצצו שני אגלי דמעה, אשר לא יכלה להסתירה בעוד מועד. דינה ראתה זאת ותמהר ותפול על צוארי דודתה ותשק לה בחזקה ותקרא לאמר:

– לא, לא, דודתי נחמתי! לא אעזבך, לא אעזבך! ולוּ גם יקים היום בועז בעצמו ובכבודו מקברו ויאמר לקחת אותי אל היכלו בבית לחם יהודה. – ואת הלא ידעת מה יקר זכרון בית לחם ללבבי – ולוּ גם יהיה היכלו מלא זהב וכל סגולות מלכים, גם אז לא אעזבך, דודתי, תמתי! הנני נשבעה לך בכל דבר ק…

– דומי, פתיה! גערה בה בת־שבע באהבה, ותשם את כף ידה על שפתי דינה: דומי ואל תשבעי לשוא. לא, בתי. הן רבים הם, אשר יבקשו את ידך, אף כי מוהר ומתן אין לך, יפתי, אבל לוּ נמצא איש כלבבנו וכלבבך, בתי, כי עתה ששתי להפרד ממך ולשמוח באשרך מרחוק. –

– אהה! איש כלבבי לא ימצא עוד בארץ! ענתה דינה באנחת התולים.

* * *

אתמול כלתה עבודת הקציר בשדה, דוד ודינה הפיקו רצון מאת אדוני האחוזה, ויבטיחם לקרוא להם שנית בהחל הדַיש. דינה לא היתה בביתה, כי הלכה לקנות לה רקמה לבגד “בכסף אשר השתכרה בעמל כפיה”. את מלאכתה במשי חשבה העלמה למלאכת מחשבת, אך לא לעמל כפים. “הוי” – חשבה העלמה בצאתה מן הבית – “לוּ ראה אותי שלמה, באלמי אלומות בשדה ביום חורב ושרב – הלא זאת היתה כל משאת נפשו בימי נעוריו – האם לא מצאתי אז משנה־חן בעיניו? אך מי יודע – הן הפכפך לב גבר! מי יודע אם לא בגד כבר ברעיוני־נעוריו, ויחשוב אותם עתה למשחק ילדים; ולו ראה את פני השחרחורים מכוסים באגלי זעה גדולים ויבזני בלבו”… העלמה בושה ממחשבותיה אלה, ותחיש צעדיה, ותאמר בלבה: “חי נפשי, כי לשוא אתגאה בלבי על כל רעיותי, הן לא טובה אנכי מהן. כמוני כמוהן נחשוב כל היום רק למצוא חן ביני הגברים. מה לי ולשלמה? הן נפשי יודעת, כי היטבתי לעשות, ואם יבזני שלמה בגלל זה, ואבזהו גם אני וילך לו לשלום אל המקום, אשר בא משם”… העלמה שבה ותצחק גם למחשבותיה אלה… “ילך לו לשלום! חי נפשי, כי יש אשר תעלינה מחשבות הבל בלבי, אשר לוּ תעבורנה על דל שפתי, ואמרו לי כי משוגעת אני. “ילך לו לשלום!” אבל, אהה! הן שלמה עוד לא בא אלינו! ובעוד אני חושבת למצוא חן בעיניו, מי יודע אם גם בחיים הוא?”.

דוד ובת־שבע ישבו אל השלחן משוקעים בחשבונותיהם: מה לעשות במעט הכסף, אשר לקח בשכרו. הכסף היה מעט מאד בערך אל הצרכים הרבים, אשר לפניהם. הוי, מדוע ארכו ימי העבודה רק שבועַיִם ולא ירח ימים ולא שלשה ירחים? אומרים אמור, כי יש בלבב יתר אדוני האחוזות לתת גם הם עבודה ליהודים; מי יתן והיה הדבר הזה. ובעוד הם יושבים ונדברים כה, והנה עגלה רתומה לסוסים עמדה על יד הבית, ואיש צעיר לימים לבוש בגדי אירופה בא הביתה.

– אין זאת, כי אם פקיד אחד האחוזות בא אלינו לתת לי עבודה בשדהו, גם ברוך יהי – לחש דוד באזני בת־שבע אשתו.

חזות פני האיש, שזפתם השמש, שער ראשו וזקנו המגודל, המכוסה עתה באבק דרכים, ומבנה גוו החזק כאלון – אמנם העידו כי לא יושב אהלים הוא, כי אם איש שדה, אשר הסכין גם לעבודת פרך. אולם תואר פניו היפים והנאוים מאד וזיו החן ושכל הטוב הנוצץ בעיניו השחורות – יתנו עדיהם, כי לא את השדה לבדו ידע האיש הזה מנעוריו.

– ה' עמכם! קרא האיש, בהתיצבו מנגד ובהביטו אל האיש ואשתו בעין בוחנת כליות ולב.

– ברוך בואך, אדוני! ענו שניהם פה אחד, ודוד הוסיף ויאמר: הואילה נא, אדוני, ושבה והגידה לי, במה אוכל לשרתך.

האיש לא מש ממקומו, כי אם הוסיף להביט בפני דוד ובת־שבע בעיניו הבוחנות כליות ולב, ורק צחוק קל ונעים רחף על שפתיו.

– מארץ רחוקה באתי אליכם. ענה האיש, אחרי החרישו רגעים אחדים: ושלום אשא לכם מאת בנכם מאת שלמה…

– מאת שלמה! קראו דוד ובת־שבע נבהלים ורועדים ובעינים מלאות דמעה: העודנו חי?

– עודנו חי והנה הוא לפניכם!

– שלמה! קראה בת־שבע ותתעלף…

 

XVII.    🔗

בת־שבע יושבת על יד בנה וחובקת אותו בזרועותיה הדקות והצנומות ותבך ותצחק לרגעים, ודוד מתהלך ברגש אחת הנה ואחת הנה בבית, ויש אשר יתיצב נכח בנו ויביט בפניו, ועיניו תפקנה את האהבה בכל תענוגיה.

– אבל מאַין זה תבוא עתה אלינו?

– הלא אמרתי לך, אבי, מארצות הברית באמיריקה ממדינת מיסוּרי, באשר רכשתי לי נחלת שדה וכרם זה כמשלש שנים.

– הרק להתראות אתנו פנים באת, ואחר תשוב אל נחלתך? שאלה בת־שבע כנבהלה.

– לא, אמי אהובת נפשי, עתה לא אִפָּרד עוד מעליכם, אם אך לא תחפצו אתם, אבותי, להפרד ממני. אחרי אשר התמהמה אתכם כירח ימים, הנני ללכת ארצה ישראל לתור לי שם נחלת שדה. אם יצליח ה' את דרכי, ואתנחל אתכם יחד בארץ אבותינו, ואם לא, ונשובה אל נחלתי אשר באמיריקה; הן ערירי אנכי, וה' ברכני בהון רב; ולמי כל חמדת עשרי אם לא לכם, אבותי היקרים?

– עוד נדבר בדבר הזה, ענה דוד: אבל מדוע גנבת את לבבנו ולא קדמת להודיענו את דבר בואך אלינו?

– הוי, אבותי! הלא גם ראות פניכם לא פללתי עד היום הזה. רק אתמול, בעברי דרך עיר מולדתי חלכאים, נודעו לי התמורות הרבות והרעות, אשר חלו במשפחתי. אמנם כי בקרב שש שנות נדודי הראשונות הקשיתי את לבי ולא חפצתי להודיעכם מכל אשר עמדי. ורק לפני שלש שנים, כאשר מצאתי את דרכי בחיים, אמרתי בלבי: עתה לא יאמרו עוד אבותי לי, כי משוגע ורועה רוח אנכי, ואכתוב גם לכם, אבותי, גם לר' גרשון מורי ולאפרים דודי – יהי זכרם לטובה – אך איש לא ענני. הוי, אבותי! לוּ ידעתם את מצוקת נפשי ואת מוסר כליותי בעת ההיא! יש אשר אמרתי, כי נקעה נפשכם ממני, בתת לכם ה' זרע אחר תחת בנכם, אשר אבד לכם… ויש אשר נגפני לבבי, כי אנכי, אנכי לבדי בקשיות ערפי הורדתי את שיבתכם ביגון שאולה… הוי, אבותי, הלא רק למען חונן את עפר קבריכם סרתי מדרכי עירה חלכאים…

ובדברו כזאת, ויפול על צוארי אמו ויבך מאד.

– הנה דינה הולכת! קראה בת־שבע אחרי רגעים אחדים, בהביטה בעד החלון: קום, בני, ועמוד שם הצדה. הבה נא ונראה, התכירך דינה, אם לא?

– דינה פתחה את הדלת בשאון, ותעף כצפור אל בת־שבע.

– דודתי, נחמתי, ראי נא את הרקמה, אשר קניתי לי, חי נפשי, בחצי מחירה.

ובידים מהירות הסירה דינה את מחתולת הנייר, אשר על הרקמה, ותגולל אותה על כל מלוא קומתה, ותאמר: שימי נא עיניך, דודתי, מה תיף הרקמה, ואיככה תלבשני!

ובהסב דינה את עיניה, ותרא את שלמה, אשר מהר להשתחות לה בענות כבוד ובצחוק קל על שפתיו.

נבוכה הביטה העלמה חליפות על שלמה ועל אבותיו, ועיניה הפיקו תלונה לאמר: מדוע זה לא קדמתם להגיד לי, כי איש זר בבית?

ושלמה עומד ומתענג על מבוכת העלמה ועל חכליל הבֹשת, אשר כסה את לחייה השחרחורים – אך זאת היא, זאת היא הילדה דינה, אשר תמונתה חרותה זה שנים רבות על לוח לבו. זאת היא דינה, ואלה הן עיניה, עיני “אש שחורה על גבי אש לבנה”. תואר פניה לא השתנה עד כמלוא השערה, רק כי היתה הילדה היפהפיה לעלמה בכל הוד נעוריה…

– האיש הזה יתפאר, כי נודע הוא לך מתמול שלשום, ענה דוד גם הוא חלקו בשחוק.

חכליל הבשת הוסיף לקדוח על לחיי דינה, ובהביטה כה וכה ותרא את המלתחות ואת הצרורות, אשר בירכתי הבית.

שלמה! קראה העלמה פתאום, בגשתה אליו בידים פרושות, אך עד מהרה הבליגה על רגשותיה, ותושט לו את ידה האחת באהבה ותאמר: הוי, מתנכר! זה מעט חשבתי על אודותיך, ועתה הנה זה באת, ואני לא הכרתיך!

– את חשבת על אדותי! האמנם עוד תזכריני, דינה?

– עוד אזכרך, אף כי במעשיך, איש רע, אינך שוה, כי יזכרוך אנשים טובים. אך מה אעשה והפרח הלבן הזכירך לי תמיד.

ובדברה כזאת, ותושט את ידה אל ארון הספרים ותקח משם את הספר “אהבת ציון” ותפתחהו לעיני שלמה, ובהראותה לו פרח לבן נבל ויבש בין עלי הספר, שאלתהו: הכר נא, הֲשֶלך הוא, אם לא?

– שלי הוא, שלי הוא, אחותי היקרה! ענה שלמה וילחץ ברגשי תודה ותשואות חן את כף דינה בידו. אבל, דינה, האמנם תקראי עוד עברית?

– עבריה אנכי, אדוני הנכבד!

– כי עבריה את, זאת אחזה בפניך… אמנם כי יאתה לעבריה לדעת עברית, אולם אנכי בארצות נדודי ראיתי לא לבד עבריות, כי אם גם עברים, אשר לבָשתם לא ידעו עברית. שונים הם חיי היהודים בארצות אירופה ואמיריקה מחיי היהודים ברוסיה, שונים מאד, והחייים ההם פעלו גם עלי להמיר מעט את מחשבותי ואת כל מערכי לבי. ולוּ ידעת אז דינה את התמורות, אשר תעבורנה עלי בארצות נדודי, מי יודע, אם הנחלת לפרחי הדל את הכבוד הגדול הזה להצפינהו אתך זה עשרת בשנים.

כעב קל התעופף הצחוק מעל פני דינה. ותען ותאמר:

– הפרח הזה הזכירני תמיד את הנער הקטן את שלמה ואת הרהורי לבו הגדולים. אם נשארת נאמן למחשבותיך הגדולות ההן או תחשוב אותן עתה להבל ורעות רוח – אחת היא לי. הן היו למקור מחשבותי אני, ואנכי לא אמיר אותן, כל עוד רוחי בי, ועל כן לא אבוש להגיד לך, כי בכל עשר השנים האלה לא חדלתי גם רגע מהגות בך ובדבריך, אשר דברת באזני אז… אולם אם נהפכת לאיש אחר…

קול דינה רעד לדברים האלה ותאנק דום.

– הרגעי, אחותי, בדבר הזה. הנני היום, אשר הייתי לפני עשר שנים, רק באחת שניתי, כי מנער חושב מחשבות נהפכתי לאיש, אשר כח ואֶיל בידו להוציא את מחשבותיו לפעולת אדם.

דינה הביטה אליו בעיניה הגדולות והשחורות לאמר: ומה האות?

– וזה לך האות, הוסיף שלמה אחרי רגעים אחדים: הנה עזבתי באמיריקה אחוזת נחלה גדולה, אשר עבדתיה בשתי ידי אלה, גם בית חומה יפה מאד עזבתי שם… והנני נוסע עתה ארצה ישראל לתור לי שם נחלה…

דמעות גיל התנוצצו בעיני דינה, והצחוק, אשר התעופף כרגע, שב ויאר את פניה שנית.

– סלח לי, שלמה, אשר נואלתי רגע אחד להטיל ספק בטוהר מחשבותיך; אנכי האמנתי בך תמיד, אנכי האמנתי בך גם בעת, אשר חשבוך כלם למשוגע… ומה מאֻשרת אנכי היום בראותי, כי לא נכזבה אמונתי בך, העידי איפוא, דודתי, בי, האם לא נכונה בפי?

– אמנם כן, בני, דינה האמינה מעודה בך, כאשר יאמין איש בנביא אלהים, ותהי לך תמיד למליץ יושר.

– אך על מי עזבת את נחלתך שם במיסורי? שאל דוד.

– אנכי נתתיה באריסוּת לאחד מאוהבי, איש אשר די כסף לו לקנותה ממני, אם יצליח ה' את דרכי בארץ ישראל.

– ובכל זאת, בני, הוסיף דוד ויאמר: ובכל זאת לא אוכל לתת לפעלך צדק. אם ברך ה' את פועל ידך באמיריקה, ותרכש לך גם מעט הון ועושר, מה זה ימריצך לנוע אל ארץ, אשר לא ידעת, ולהניח את מעט כספך על קרן הצבי?

– הון ועושר! לא, אבי! לא להון ועושר ערגה נפשי, כאשר החילותי להיות נע ונד בארץ. ענות עמי נגעה אז עד לבי, ארחות חייו לא ישרו בעיני… בראשונה ראיתי, כי לא יתאימו עם אמונתי ועם תורתו, ויקפחו את שכרו בעולם הבא. אחרי כן, בבואי בימים, נוכחתי לדעת, כי עוד יותר מזה יָרֵעו לו בעולם הזה… ידעתי, אבי, כי לא לי להושיע את עמנו מכל צרותיו. בגדולות לא הלכתי מעודי, אף כי יום יום לחשתם באזני, כי נוצרתי להיות גדול בישראל. אנכי ידעתי בנפשי, כי לא למפקד צבא מלחמה נועדתי, כי אם להיות אחד מאלפי העומדים במערכה. אך בעת אשר נמו האחרים כלם את שנתם, ולא ידעו בשֶׁלמה הרעה הזאת לנו, נעור לבי בקרבי לדעת את מקור צרותינו ולהבין, כי בעבודת האדמה לבדה כל תשועתנו. אחת היתה לי, איפה נלמוד את ידינו לעבודת האדמה: באמיריקה, באפריקה או באוסטרליה, אף כי לא אכחד ממך, אבי, כי בסתר נפשי ערגתי תמיד לארץ אבותינו הנשמה… למען אוכל להיות למופת לאחי, חסר לי דבר אחד – כסף. וכסף בקשתי גם מצאתי. בעמל ידי ובזעת אפי מצאתיו… אפס כי כאשר נכזבה תוחלתי לפני שלש שנים למצוא מענה מאתכם, מחמדי נפשי, ואאמין בחפזי, כי ערירי נותרתי על פני האדמה, נבקה רוחי בקרבי וארחיק נדוד אל ערבות מיסורי, ואתאמץ להפיג את מצוקות נפשי בעבודת פרך… מעט מעט שכחתי תבל ומלואה, מעט מעט שכחתי גם את המטרה, אשר שמתי לי בחיי – לולי מקרה אחד, אשר החריד את שלוָתי!

– ומה זה קרה אותך? שאלו שלשתם פה אחד.

– שלֵו הייתי על נחלתי, שלו וצלח, כאשר יוכל להיות צלח איש הולך ערירי. ביום היו כל מעיני באחוזתי, להרבות את תבואותיה. כמו היתה זאת כל מטרתי וכל אָשרי בחיים. ובלילה היו ספרי המעטים כל שעשועי – אולם באביב הזה בא זמיר אחד לקנן בגן העצים, אשר על יד ביתי…

– הזמיר! קראה בת־שבע כנפעמה מחזיז ורעם: עוד הפעם הזמיר!

– הרגעי, אמי! ענה שלמה בשחוק, ואל תיראי רע, הזמיר לא מסך בקרבי רוח שגעון בפעם הזאת, כאשר לא מסך אותו בקרבי לפני עשר שנים. ונהפוך הוא, ברוכה הצפור הזאת וברוך טעמה; כי לולא היא שהיתה לי, כי עתה מי יודע אם נצבתי היום לפניך, ואם נשקתיך במו פי… שירת הזמיר, אשר שר בבקר בבקר לפני חלוני, הזכירתני יום יום את ירושלים עיר קדשנו ואת ארץ אבותינו השוממה. מה לזמיר ולירושלים? – רק דינה לבדה יודעת זאת. אולי ידעתם זאת גם אתם, אבותי. אבל אם כה ואם כה – שירת הזמיר לא נתנה לי מנוח. היא העירה את מוסר כליותי בקרבי, עד אשר לא יכולתי עוד להתאפק, ואקח את מעט כספי בידי ללכת ירושלימה, והנני היום לפניכם!

– אך הידעת, שלמה, הוסיף דוד לשאול: הידעת, כי ממשלת תוגרמה אסרה על בני עמנו אסר לבוא בארץ סוריה, ואף כי לקנות שם אחוזת שדה וכרם?

שלמה קם ממושבו, ויצעד צעדים אחדים בתוך הבית, ויתיצב קוממיות.

– אזרח ארצות הברית באמיריקה אנכי! קרא שלמה בגאון, בתופפו באצבע ימינו אל מול לבו: ולפני בן אמיריקה לא תסגור ארץ תוגרמה את בריחיה לעולם!

ודינה הביטה בעליצות נפש בפני שלמה, בדברו את הדברים האלה, ותשאלהו בשחוק לאמר:

– התאמין, אדוני, האזרח האמיריקני, כי יתנו גם לאבותיך להסתר תחת צל נסך, נס ארצות הברית?

– לא אפונה גם רגע, ענה שלמה בשחוק גם הוא, ומה מאֻשר אהיה, אם תאבי גם את, אחותי, ללכת אחרי, להתענג על הטוב, אשר ברכני ה'.

– להתענג? ענתה דינה בלזות שפתים, לא, שלמה, לא לזאת אשא את נפשי גם אני; לא עונג אבקש, כי אם עבודה ועמל כפים!

– עבודה?

– כן, אדוני הנכבד. עבודת האדמה, אשר היתה זה ימים רבים משאת נפשי, ואשר רק לפני ימים אחדים הוצאתיה לפעולת אדם. הראית, שלמה, את רקמת הצמר, אשר קניתי לי זה מעט? הידעת מדוע התפארתי בה כילדה פתיה לפני דודתי? הידעת מדוע יקרה היא בעיני מכל חטובות אטון ליאון ופאריז? יען כי קניתיה בכסף, אשר נתנו לי חלף עבודתי בשדה.

– חלף עבודתך בשדה? את, דינה, בידיך אלה הרכות והענוגות?

דינה העמידה פניה כנעלבה ותתאונן בקול בוכים והתולים גם יחד:

– חמסי עליך, דודי, הנך שומע, בהָכלם בנך אותי, ואתה מחשה! ספר נא להאיש הזה, את אשר אמר אדון האחוזה, בראותו אותי מאלמה אלומות על ידיך. ספר נא לו מהחל ועד כלה, למען ידע האדון הזה להזהר בלשונו.

דוד ספר לשלמה בדברים מעטים את החדשה, אשר נהיתה בשנה הזאת.

– את אשר לא פללתי לראות ולשמוע, אראה ואשמע היום. אחתה, אבי, לא תבוש ולא תכלם לעבוד עבודת שכיר בשדה כאחד האכרים! ואתה הלא רק אחד העם הנך. אנכי באתי להיות למופת לבני עמי, ולהראות להם את חין ערך עבודת האדמה, ולשמחת לבבי הנני רואה, כי אֵחרתי לבוא… וגם אַת, דינה, סלחי לי, כי הכלמתיך גם היום בבלי דעת.

– לא אסלח, לא אסלח בעד כל כפר! ענתה דינה בשחוק.

– האמנם גדול עוני מנשוא, דינה? חנן שלמה את קולו.

– טוב איפוא, הנה נשאתי את פניך גם הפעם, אך שתים אנכי נוטלת עליך למרק את עונך. ראשונה: את הפרח הראשון, אשר תמצא במסבי ירושלים, תקדיש לי לזכרון תחת הפרח הלבן, אשר נבל, ואשר עוד מעט ויהי לעפר ואפר…

– רק את הדבר הזה בלבד? ענה שלמה בלט, למען אשר לא ישמעו אבותיו: בכל לבי אעשה זאת. הן לוּ גם את נפשי תדרשי…

פני דינה התאדמו כתולע, ובכל זאת הסתירה את מבוכתה ואת גיל לבה ותוסף ותאמר:

– וזאת שנית: כי תספר לנו היום, את כל אשר עבר עליך בעשר שנות נדודיך, מיום הפרדך מעלינו עד היום הזה.

בת־שבע, אשר התענגה למשמע אזניה ולמראה עיניה, בלי לדבר דבר, לא יכלה עוד להתאפק ותאמר בצחוק:

– הכָּלה אתם עושים היום עם בני? הילד עיף ויגע מעמל הדרך, ואולי גם לא אכל היום לחם, ואתם עוד תוגיעוהו בדבריכם ובריבות שפתותיכם. הככה יֵעשה לאורח יקר כזה? נלכה נא, דינה, להכין ארוחת ערב טובה, הלא יום טוב לנו היום… יאכל הילד וישבע ואחר יספר לכם את כל הקורות אותו.

– צדקה בת־שבע, ענה דוד: צדקה מאד, בשגם השמש קרובה לבוא, וכבר הגיע זמן תפלת המנחה.

הנשים יצאו את הבית, להכין ארוחת הערב, והגברים עמדו להתפלל את תפלת המנחה.