_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַיּוֹגֵב אֲשֶׁר גּוֹרַשׁ מֵאֲחוּזָתוֹ.

יהודה ליב בנימין קצנלסון (בוקי בן-יגלי)

לתוכן הענינים

 

(מספורי ארץ הסינים)

I

בימי קדם, לפני אלפי שנים רבים, בעוד לא רב היה מספר בני האדם על פני האדמה, והארץ רחבת-ידים לפניהם; בעוד לא היתה אדמה-יה למקנת כסף ולסחורה עוברת מיד ליד, כי אם איש ואיש ישב, באשר אִוה למושב לו, – בימים ההם וכבר היתה ארץ הסינים לממלכה גדולה ועצומה, והבָּגדיחַן מלך עליה.  זקני עם-הסינים יספֵּרו, כי בימים ההם שררה מנוחת שלום והשקט בכל קצות הממלכה.  האדם לא שלט עוד באדם לרע לו, כי איש ואיש אכל מפרי עבודתו באין מכלים דבר.  גם הבגדיחן, בן-השמים, לא שכן עוד מרומים ספון בסתר היכלו, כאשר יעשה זאת היום, כי אם התהלך עם עבדיו בני-עמו, כאשר יתהלך אב רחמן עם צאצאיו יוצאי ירכו.  ובנפול מריבה בין שנים סינים, והגישו את עצומותיהם לפני בן-השמים, והוא שפט אותם בצדק ובמישרים.  בן-השמים הן לא יקח שוחד, ולפניו קטן וגדול נשתוו.

אולם ברבות הימים, כאשר החל עם הסינים לרוב על פני האדמה, ובן –השמים נלאה לשאת את משא העם לבדו, ויבחר לו מקרב העם אנשים חכמים ונבונים, וישם אותם לשופטי העם ושוטריו – אלה המה המַנדַרינים, המושלים בארץ הסינים עד היום הזה.  אבל מני אז אפסה ממשלת השלום מן הארץ.  בן-השמים אמנם ימלוך בתוכה כמלפנים, אך הוא לא ימשול עוד בה, כי נִתּנה הממשלה בידי המנדרינים לעשות בעם כטוב בעיניהם.

 

II

מתגרת יד המנדרינים יצא יצא לפני רבות בשנים איש סיני אחד, שי-רוּן שמו, לגור באשר ימצא, הוא ומשפחתו הקטנה אתו, ויאחז את דרכו מערבה שמש אל ערבות החול, אשר באזיה התיכונה.  ימים רבים תעה האיש בין ערבות חול וסלעי מגור, עדי בואו אל אחת מנאות הדשא, אשר על גדות אגם-מים גדול, ויאָחז במקום ההוא. 

– פה, רעיָתי, אמר הסיני אל מזי-מה אשתו: יד המנדרינים לא תשיגנו.  פה אין אדונים לנו, ולכל אַות נפשנו נוכל להתענג על הטבע...

– וגם לאכול לשבעה, אדוני ואישי.

– וגם לאכול לשבעה, הסכים שי-רון לדברי אשתו: אבל מה טוב ומה יפה חבל הארץ, אשר בחרנו לנו! ראי נא את המישור הלזה, אשר על חוף האגם, שימי לב אל החבצלות הלבנות הנוצצות על פני ירק הדשא; שימי לב אל השושנים והוְרָדים ואל ריח בָּשמם...

– פיך, אדוני ואישי, יפיק פנינים ואבני-חן.  החבצלות והשושנים אמנם יפות מאד, וגם אדמת המישור דשנה ורטובה, ואם נזרעה אורז ומצאנו מאה שערים.

– אבל ראי נא, מזי-מה אשתי, מה נחמדה הגבעה הזאת, ומה נאוו רוכסי גבנוניה! חי נפשי, כי מדי אביט עליהם, תגיל נפשי ולבבי ירחש שיר...

– דבריך, אדוני ואישי, יזהירו ככוכבי אור במרומי שחק; הגבעה אמנם נחמדה מאד, ועל מורד הגבעה נוכל לטעת עצי גפן לרוב, והיה לנו יין המשמח אלהים ואנשים.

– צדקת, מזי-מה אשתי, היין משמח אלהים ואנשים.  אבל השמת לבך אל יער הארזים, אשר על ראש הגבעה? ראי נא, מה נעים צלו, ומה מתוקה הדומיה השוררת בתוכו!

– גם היער יפה מאד, ענתה מזי-מה, וממנו נקח עצים לבנות לנו פַנזה לשבת בה ורפת לבהמתנו...

 

III

כן שוחחו האיש ואשתו, אחרי נוחם מעט מעמל הדרך, וגם צדקו יחדיו.  יפה היתה האחוזה למראית עין, אבל ברגבי אדמתה היה צפון גם עושר רב, אשר כמו חכה מיום ברוא אלהים שמים וארץ, עד אשר תבואנה ידים חרוצות להוציאו לאור יום.  והידים החרוצות הנה באו.  ואף כי נטה לב שי-רון תמיד למליצה ושיר, או לרעיוני-רוח, כאשר דברה מזי-מה אשתו בסתר לבה, בכל זאת היה איש אוהב עבודה מנעוריו וגם חרוץ במלאכתו. 

מיום ליום הלכה האחוזה הלוך ופרוח ותהי ברבות הימים לעדן גן אלהים.  כן היתה בעיני היוגב ואשתו, וכן היתה גם בעיני עוברי אורח, אשר נהרו אליה מסביב לראות ביפיה ולהתענג מטובה, אשר העניק להם אדוני האחוזה במלוא חפנים.  שדמות אורז וכרמי חמד, מטעי עצי תותים וגני פרחים מלאו את כל פני האחוזה.  גם שעל אדמה אחד לא נותר בָתה ולא כֻסה בחרולים.  על כל צעד וצעד נראו עקבות עבודה וזיעת-אפים; ולא עקבות עבודה לבד, כי אם גם עקבות אהבה ורחמים גדולים אל האדמה, אשר מחלב שדיה השביעה את בעליה לחם וכל תענוגות בני-אדם. 

ועל טבור האחוזה בתָּוֶך עמדה הפַנזה, אשר בנה הסיני בעצם ידיו, גם את מעונו בנה וישכלל באהבה וברחמים גדולים.  בכל יתד ויתד, בכל מסמר ומסמר נקשרו זכרונות נעימים מחיי משפחתו הקטנה. 

– התזכרי, מזי-מה אשתי, את יום תלותי מראשותי מטתך את העששית האדומה עם התנין הירוק, אשר עליה?

– איך לא אזכרה את היום ההוא? הלא זה היה לתקופת השנה, ביום אשר נמלטנו מכף המנדרינים מבקשי נפשנו.  יום אשר כזה הן לא ישָכח לנצח.  ואתה, אישי ואדוני, התזכור עוד יום תלותך על הקיר את מפת המשי עם הכתובת האדומה ממשלי קונפוצי מחוקקנו? אה! אתה, אישי, לא תכבד את תורת קונפוצי בלבך (יסלחו לך השמים את הדבר הזה!) ורק למעני בגודל חסדך אלי עשית זאת.  התזכור עוד את היום ההוא?

– זכור אזכרנו מאד, מזי-מה יונתי! הלא זה היה ביום הגָמֵל את שני בנינו את מח-לון ואת כל-יון.  הה! אנכי לא אשכח מאומה מכל אודותינו, כל מקרי יום ויום כתובים אתי בשרד עלי ספר, למען יהיו לזכרון לנו כל הימים. 

 

IV

כי היה שי-רון איש יודע ספר וכתב.  מנעוריו התעתד להִסָפח אל מפלגת המנדרינים ולהיות לאב ולכהן באחת הבמות.  אשר להאלילים הרבים הנערצים בארץ הסינים, בשקידה רבה למד ימים רבים את חכמת בני-הקדם וגם בספרי קונפוצי הגה יומם ולילה, וכבר ידע אל כל שלש מאות המצות ואת כל שלשת אלפי המנהגים, אשר נתן מחוקק הסינים לעמו. 

מזי-מה אשתו ראתה זאת ותשמח בלבה.  היא כִבדה מאד את תורת קונפוצי, ועשות מצות רבות אין-קץ היה לה למשוש נפש.  ואף גם זאת: הן דעת חכמת בני קדם ודעת החקים הרבים הרימו את כל איש סיני מבין דלת העם להושיבו עם נדיבים ומושלי ארץ.  היא חשבה, כי טוב לעשוק אחרים מהיות טרף לשִני עושקים, ועל כן חכתה בכליון עינים ליום, אשר יבָּחן שי-רון אישה ויצא כמנצח עם כפתור מנדרין על מגבעתו.  הוא אמנם לא יהיה לשופט: רוך לבו לא יתנהו לרמוס ברגל את בטני בני עמו, כאשר יעשון זאת כל שופטי הסינים; הוא יצלח רק לכהן באחד מבתי המקדש הרבים.  אכן הלא גם הכהונה היא משלח-יד טוב מאד, הכהונה תתן לנו את לחמנו ומימינו, את צמרנו ופשתנו, ומה לנו עוד? עושר לא נבקש, יהיו נא הילדים שבעי לחם ומצא לנו. 

כך חשבה מזי-מה בלבה וכן קותה יום יום למועד, אשר יבחן ה אישה ויצא בזר נצחון על ראשו.  לבה בטח בו, כי הוא ידע להשיב את שואליו דבר ולא יעטה עליה קלון...

ופתאום והנה רוח אחרת היתה עם שי-רון אישה, וכל תקותיה היו למפח נפש. 

 

V

כי נגלה נגלה בימים ההם נביא חדש לעם הסינים, לאו-זה שמו, ובסוד חברים מקשיבים ללקחו החל להטיף לאמונה הישנה באל אחד יוצא הכל, מחיה הכל ומרומם על כל, ואת האל המסתתר הזה קרה בשם תוַ-הו, לאמר: השכל העליון.  על פי דברת הנביא, לא מנחה ולא קטרת ידרוש השכל העליון מאת בן האדם.  גם לא לשמור חקים ומנהגים אין ספורות למו, כי אם לעשות צדקה וחסד ולהצנע לכת עם אלהים ואדם. 

ובראות הנביא ההוא, כי היתה החכמה בחרב ביד המנדרינים להרבות פצעי העם וחבורותיו, ויטף למקשיבי תורתו, כי לא ברוב חכמה יזַכה אנוש את דרכו עלי ארץ, כי אם בתקנו את מדותיו ובלמדו לכבוש את יצר לבו הרע; כי לא טוב לאנוש להשתרר על אנוש כערכו ולעבוד ברעהו חנם; וכי רק החיים השאננים בחיק הטבע, הרחק משאון קריה, יכשירו את האדם לקנות שלמות לנפשו. 

כזאת היתה תורת הנביא ההוא בראשית צאתה לאור מלב מחוללה.  אפס כי ברבות הימים העבירו ההולכים בעקבותיה את זיו טהרה ויטפלו עליה הזיוֹת ודמיונות אין קץ ויאמינו בשדים ורוחות ובקסמים שונים למיניהם.  אהה! כזאת קרה לא אחת ולא שתים בתבל.  ברדת דת חדשה משמים ארצה היא כעצם השמים לטוהר; והנה יבואו בני האדם למשש בה בידיהם המזוהמות ויכסו אותה בכל חלאה, עד כי לא יֻכר עוד מראֶהָ. 

שמעו המנדרינים את תורת הנביא ויחרקו שן, כי הַשְפל השפילה התורה הזאת את כבוד המנדרינים בעיני העם, וזאת לא אבו סלוח לה, ויחלו לרדוף בשצף קצף את כל ההולכים בעקבותיה.

ושי-רון גם הוא שמע את התורה הזאת ויחמדה בלבו, כי התאֵם התאימה עם תכונת רוחו ועם הלך מחשבותיו משכבר הימים.  לשוא התחננה אליו מזי-מה אשתו, כי יפנה עורף לתורה החדשה הזאת, אשר משחתה בה; לשוא הזהירתהו, כי התורה הזאת תבאישהו בעיני המנדרינים, אשר עוד לא הקשה אליהם איש וישלם...  לשוא, השכל העליון היה שיחו והגיגו כל הימים.  – "אין לי חפץ בשררה!" קרא בהצק לו אשתו יום יום: "אין לי חפץ בכהונה! לנפשי אדאג, ויהי מה!".

ומגורת מזי-מה לא אחרה לבוא, כי שוֹם שמו המנדרינים עלילת דברים לשי-רון ויאשימו אותו, כי דבר סרה בקונפוצי ובחוקותיו.  נקי היה האיש, אפס כי הן לא על חנם יאמר משל הסינים: "ירא את הגיהנם אחרי מותך ואת בית המשפט בחייך", כי כאשר יורד שאול לא יעלה, כן לא ינקה איש בהשפטו בארץ הסינים, ושי-רון, אשר לא היו עוד החיים עליו למעמסה, מהר לצאת את הארץ בהחבא, הוא ומשפחתו הקטנה אתו, ויאחז את דרכו מערבה שמש אל ערבות החול, אשר באזיה התיכונה.

 

VI

למן העת ההיא עברו ימים רבים.

שָלֵו ושאנן ישב שי-רון באחוזתו, אשר היתה לברכה בפי כל שכניו מסביב.  האביב והקיץ היו לו לימי עבודה ומעשה, החורף והסתיו לימי מנוחה ושעשועים.  אך מה המה שעשועי איש, אשר חונך מנוער לכתוב ולהגות בספר, ואשר שעשועים אחרים לא ידע מעודו?

מדי שנה בשנה, ככלות הדיִש והבציר, יוציא היוגב מארונו את השֶרֶד ואת המכחול, לכתוב על ספר את הגות לבו ואת כל אשר עבר עליו בשנה ההיא.  ויש אשר תהיה עליו יד והשירה, ונפשו תתרומם עָל...  אז ישיר הדר כל גבעה וכל נחל באחוזתו, כל עץ וכל פרח בה; אז יזכור את יום צאתו מתחת סבלות המנדרינים וישיר את שירתו על נעימות החופש ועל מתק החיים, אשר יביא אתו;  או ישיר שיר-תהלה לשכל העליון ויזיל אמרתו על תעלומות סתרי מפעליו ועל האמת והצדק, הנובעים ממנו והשופכים את ממשלתם בכל רחבי תבל. 

וכאשר יבואו שכניו, יושבי נאות המדבר, מסביב לשחר את פניו בימי חג ומועד, או כאשר ילך הוא לשחר את פני שכניו, וקרא לפניהם את הגיוני רוחו, והטיף להם לאמת ולצדקה, למען קרב את לבותיהם אל השכל העליון.  כי לעשות נפשות לשכל העליון היתה ראשית חפצו ומשוש לבו בחיים. 

ככה ישב שי-רון שלו ושאנן באחוזתו ימים רבים.

ופתאום עברה השמועה בין נאות המדבר, כי אחד המנדרינים הגדולים, שפי-פון שמו, הולך וקרב לשפוט את יושבי הארץ. 

יושבי הנוות נבהלו נחפזו.  הן לא לחנם יאמר משל הסינים: "פגוש שחל ופתן באיש, ואל מנדרין בקומו למשפט".  אבל את מי ישפוט? הן איש לא עשה עול, איש לא עשק את רעהו, ואיש על רעהו לא זעק חמס, ומשפט – מה זה עושה?

 

VII

ושפי-פון הופיע, הוא וצבא שוטריו עמו, וחבילי שבטי בַּמבּוּק בידיהם.  אולם לא לשפוט את יושבי נאות המדבר בא שפי-פון, כי אם לשום עליהם מס.  כי ראֹה ראו המנדרינים את יושבי נאות המדבר, והנה אין אדונים להם, ויחמלו עליהם ויאמרו לפרוש עליהם את ממשלתם ולשימם למס עובד. 

יושבי הנווֹת שלמו את המס, ככל אשר הושת עליהם, ויתברכו בלבם, כי מעתה אין כל אסון נגד פניהם.  אך עד מהרה נוכחו לדעת, כי שגו מאד.  למן היום ההוא החל שפי-פון לסכסך בידי מלאכיו עושי רצונו את יושבי הנווֹת איש באחיו, והאנשים, אשר עד הנה התהלכו איש עם רעהו בשלום ובמישור, החלו לבלוֹת את כל ימיהם במריבות ומדנים אין-קץ, והמנדרין עם צבא שוטריו היו לעושי-השלום.  אכן אוי לשלום אשר כזה!

וגם שי-רון נלכד ברשת, זו טמנו לו, ומקרב ביתו יצאה עליו הרעה. 

שני בנים נולדו לשי-רון ומזי-מה אשתו, תאומים מבטן היו.  ויגדלו הנערים יחדיו ויאהבו איש את אחיו עד מאד.  למי מהם משפט הבכורה? גם הם גם אבותיהם לא ידעו זאת ולא חפצו לדעת.  למי מהם יהי משפט הירושה אחרי מות אביהם? גם השאלה הזאת לא יכלה עוד לעלות על לבם.  מאהבתם את אבותיהם ומאהבתם איש את אחיו, לא יכלו הנערים לשער בנפשם, כי יבוא יום ואביהם יפרד מעליהם.  או כי יפרדו הם איש מעל אחיו.  כה גדלו הנערים הלוך וגדול, הלוך והשכל, ועיני אבותיהם רואות ורָוֹת נחת. 

אמנם, אף כי דמו הנערים זה לזה במבנה גֵום ובתאר פניהם, בכל זאת כל עין צופיה הכירה, כי עוד מטל ילדותם נפלגו הנערים איש מאחיו בהלך רוחם ותכונת נפשותם: מח-לון ירש מאביו את נטיָתו למליצה ושיר, וכל-יון ירש מאמו את טבעה לכלכל כל דבר במשפט הנסיון והחשבון.  אולם דבר כזה הן לא יחליש את האהבה, כי עוד יאמצנה, במלאות האחד את אשר יחסר למשנהו. 

ופתאום נפלה מריבה ביניהם. 

מוצא הריב היה דבר קל הערך מאד, אשר לא חשבו אביהם ולא שעה אליו בראשונה.  הנערים כבר למדו לשון וספר, ובימים ההם החלו ללמוד ולדעת את תורת קונפוצי.  ויהי בקראם מעל הספר, ויקשה מהם דבר אחד להבינו; ויהיו נפלגים בדעותיהם: זה אומר בכה וזה אומר בכה.  שמע האב את ריב שפתם וישמח בלבו, באמרו: יסכנו נא הנערים לעמוד איש על דעתו ואל ילמדו ללכת בעינים עצומות, אל כל אשר יוליכום זקנים מהם לימים.  ועל כן לא חפץ לשית ידו על שניהם ולהגיד, מי מהם צדק בריבו.  אולם זה היה רק ראשית מדון להם, כי עד מהרה נמצאו להם הולכי רכיל להסית איש באחיו, עד כי שכחו שניהם את הענין, אשר רבו על אודותיו בראשונה, ולתמהון לב אביהם כבר היתה המריבה למשטמה, והמשטמה – לשאיפת נקם. 

– למה זה תריבו, בני? הלא אחים אתם בני אֵם אֶחת, יבין נא איש איש מכם את תורת קונפוצי, כאשר תורהו בינתו, ואם ישגה האחד, ונסלח לו. 

– אבל, אבי, קרא האחד, לא על זה אנחנו נדונים, כי אם על דבר משפט הבכורה.  אנשים כנים הגידו לי, כי אני הבכור. 

– לא, צעק השני, ולי הגידו אנשים כנים ונאמנים, כי אני הבכור. 

– הוי, בנַי, הלא שניכם יחד אהובים לי, שניכם יחד יקירים לי, ולמה זה לכם בכורה?

– אבל, אבי, קרא האחד, הלא לי משפט הירושה אחרי מותך!

– לא, צעק השני, לא, כי לי משפט הירושה. 

– אבל, בני, הלא עודני חי, ולמות לא אחשוב עוד.  הלירשני בחיי אתם אומרים, הוי נערים פותים!

– אם כן, אפוא, אם אתה לא תוכיח בינינו, עד המנדרין יבוא משפטנו, ענו שניהם פה אחד, ויצאו מאת פני אביהם. 

 

VIII

– אוהב צדק אנכי, קרא שפי-פון ממרום כסאו, בשבתו למשפט: אוהב צדק אנכי, ודובר שקרים לא יכון לפני.  הנה זה אומר: אני הבכור ולי משפט הירושה, וזה אומר: אני הבכור ולי משפט הירושה.  מי משניהם ידבר שקר – לא אדע, ועל כן – יוָסרו שניהם, ומשפט הירושה לי הוא. 

– אבל הלא חי עודני, צעק האב האומלל, אשר נקרה גם הוא בבית המשפט.  הלא חי עודני, וירושה מה זו עושה!

– חי הנך? ענה שפי-פון בקצף, אם חי הנך, תוָסר גם אתה! יען אשר לא ידעת להדריך את בניך בדרך טובים.  ואחרי שובו כמעט למנוחתו, העמיד שפי-פון את פניו ויוסף ויאמר:

– מטעם בן-השמים ומטעם שריו, היושבים ראשונה במלכות, הנני חורץ משפט: היוגב שי-רון ושני בניו מח-לון וכל-יון יספּגו כדי רשעתם ממבחר שבטי הבמבוק, וכל רכושם יחרם לאוצר המלכות.  אולם יען אשר הפך היוגב בחריצות כפיו את אדמת הממשלה לעדן-גן-אלהים, לא יגורש כלה מאחוזתו, כי אם הוא ובניו עמו ישארו עבדים עליה עד עולם לעבדה ולשמרה. 

ואם יעשו את מלאכתם באמונה גם לימים יבואו, אז תהי משכֻּרתם שלמה קומץ אורז ליום.  ידעו נא האנשים הרשעים האלה, כי שרי בן-השמים גם ברוגז רחם יזכורו. 

– "מטעם בן-השמים!" קרא שי-רון בלחש אל בניו, בלכתם הביתה, אחרי ספגם מכות אין-מספר מידי שוטרי שפי-פון האכזרים; "מטעם בן-השמים!" אבל הידע בן-השמים, היושב ספון בסתר היכלו, את כל הרֶשע ואת כל העוֶל אשר יֵעשה בשמו עלי ארץ? הוי, הלעולמים ימשול זדון, וצדק בעפר יתפלש? לא, בני, לא! הנה ימים באים ובן-השמים ישבור בזרוע עוז את דלתי הברזל ואת בריחי הנחושת, אשר סביב שתו עליו מנדריניו, אז יתפרץ כגבור החוצה, אז יקום לערוץ את הארץ ולהעביר ממשלת זדון ממנה...  אז עד צדק ישוב משפט, וגם אני אשוב אל כַּני ואל נחלתי. 

– אל כּנך תשוב, אל נחלתך? הוי בעל החלומות! קראה מזי-מה במנוד ראש ובצחוק מר על שפתותיה. 

– מזי-מה רעיתי! קרא שי-רון בתמהון, בראותו את אשתו יושבת על ערמת האשפה מאחורי הגדר: אבל מדוע תשבי פה ולא תלכי הביתה לעשות את מלאכתך?

– אהה, אישי! גם בית, גם מלאכה אין לי עוד! ענתה האשה ותבך תמרורים.  את כל עמלנו, את כל יגיע כפנו לקחו להם מלאכי שפי-פון האכזרים, לא השאירו בלתי אם את קובץ שיריך ואת ספרי זכרונותיך – רק את סגולותיך אלה השליכו החוצה כדבר אין חפץ בו.  קומה אפוא, אישי ואדוני, ונלכה מזה, כי מה לנו עוד במקום הזה?

– שי-רוּן העמיד את פניו, כמו לא נגעו דבריה עד נפשו.  באהבה וברחמים גדולים אסף את העלים המתגוללים באשפה, וינקם מן הרפש, אשר דבק בם, ויטמינם בצלחתו; אחרי כן פתח את פיהו ויאמר:

– לא, מזי-מה רעיתי, אנכי לא אלך מזה.  את נחלתי לא אעזובה! טוב לי היות עבד על אדמתי, מהתענג על כל טוב על אדמת נכר.  אל נא תִּוָאשי, רעיתי, ימי עבדותנו לא ימשכו.  הנה ימים באים ובן-השמים יופיע מהיכלו, בזרועו עוזו ישבור את גאון המנדרינים והוציא בלעם מפיהם, אז יגיע התור גם לשפי...

– הס, אישי! קראה מזי-מה בלחש, בשימה ידה על פיה: הס! הנה שמעתי כקול צעדי איש מאחורי הגדר, מי יודע אם לא מרגל חרש אורב לנו...

 

מגורת מזי-מה באה גם בפעם הזאת.  מרגלי חרש אמנם הביאו את דבת שי-רון רעה אל שפי-פון.  עוד הפעם שפטים, עוד הפעם מהלומות רצח! בחריצות כפים הוסיף שי-רון לעבוד את עבודתו בשדה ובגן, אף כי ידע, כי יגיע כפיו יאכלו זרים.  אבל, אמר יום יום אל לבו: אל נא תשם האדמה, היקרה לנפשי, אל נא יכסו חרולים את פניה היפים, ולוּ רק יותן לי לעבדה ולשמרה במנוחה! הלא עוד יבוא יום, ובן-השמים יופיע...

שי-רון לא כלה את דבריו גם בלבו פנימה.  מרגלי החרש, אשר אפפוהו מסביב, הפילו עליו אימה ופחד, עד כי חרד לקול עלה נדף.  אולם המכות, אשר הוּכה יום יום, לא נתנו לו גם לעבוד את אַדמתו במנוחה.  למגינת לבו ראה, כי מיום ליום תשם אחוזתו, תחת אורז – קוץ ודרדר תצמיח, הקמה תבול על שדמותיה, מאין ידים לקצור קצירה.  הגפן תעש באושים, מאין ידים להניף עליה מזמר; ועיני שי-רון רואות וכלות. 

– – קצר כח הסבל! אמר שי-רון לאשתו בנשף בערב יום סגריר אחד: קומי, רעיתי.  לכי ונלכה מזה! אך אל נא תואשי, רעיתי, ימי גלותנו לא ימשכו.  הנה ימים באים ובן-השמים יופיע מהיכלו, בזרוע עוזו ישבור את גאון המנדרינים, אז עד צדק ישוב משפט, וגם אנחנו נשוב אל נחלתנו, זו אהבנו. 

 

IX

קובץ שיריו וזכרונותיו בצלחתו, וצרור עפר מאדמת אחוזתו על שכמו, שם שי-רון לדרך פעמיו, הוא ומשפחתו הקטנה אתו.  אנה יאחז דרכו? הידע ידוע? אל כל אשר ישאוהו רגליו!...

בעינים מלאות דמעה ובלב מלא תקוה הפך שי-רון את פניו אל נחלתו ואל ביתו בטרם יפרד מהם.  "היו בשלום, מחמדי נפשי, היו בשלום, עד אשר נשוב נתראה פנים! כי הלעולמים יסתיר בן-השמים פניו לבלתי ראות את כל העוֶל ואת כל הרֶשע הנעשה בממלכתו? לא! הנה ימים באים ובן-השמים יופיע מהיכלו.  הוא יופיע בסערות עוז להדוף בני עַולה מארצו ולהציל עשוקים מידי עושקיהם.  אז גם משפטי לאור יצא, אז אשובה אֵלַיִך, אחוזתי, לחרות בשמחה את פנַיִך כימי עולם וכשנים קדמוניות". 

וישא רגליו וילך...

ובלכתו, ויזכור את ימי נדודיו בערבות החול, בטרם בואו אל אחוזתו.  הוי, מה נשתנו העתים! אז היה מלא כח עלומים, אז ידע אנה פניו מועדות.  ועתה?...  אנה ילך, אנה יתע דל-כח זה עם צרורו על שכמו? מה יבקש בישימון מדבר? היתור לו כברת ארץ חדשה לבנות לו בית ולנטוע כרם? חלילה! האין לו בית וכרם שם באחוזתו? את ביתו ואת כרמו לא יחליף ולא ימיר לנצח! ושפי-פון?...  שפי-פון וצבא שוטריו יסוערו כמוץ מן הגורן, כאשר יופיע בן-השמים מהיכלו...

– אישי ואדוניִ! אמרה יום אחד מזי-מה לאישה, בשבתם לנוח מעמל הדרך: אישי ואדוני, הלחם אזל מילקוטי, תנה אפוא אתה מן הלחם, הנמצא בילקוטך, ושימה לפני הנערים ויאכלו. 

– בילקוטי אין לחם...

– ומה אפוא בצרור, אשר על שכמך?

– מעט עפר מאדמת אחוזתי.

– עפר? הכנחש תאכל עפר, כי הצטַיַדת בו?

– מעט העפר הזה הוא סמל אחוזתי, אשר לא אוכל הפרד ממנה, כל עוד רוח חיים בקרבי; בילקוטי ובלבי אשאנה, אל כל אשר אלך...  אמנם ידעתי, כי שוב אשוב אל ביתי ואל נחלתי...  אולם אם לא אעצור כח להאריך את נפשי עד היום הגדול ההוא ואפול שדוד בלחץ מצוקותי, אחלי, בני! אם קבור תקברוני על אדמת נכר, – שימו נא את צרור העפר מראשותי, וימתקו לי רגבי אדמתי.

מזי-מה הגיעה במו ראשה ולא ענתה דבר.

 

X

לא בשי-רון לבדו היתה יד הזמן לרעה, כי אחים-לצרה רבים היו לו.  ולא האחד היה שפי-פון לעשוק עניי ארץ ולהונות משפחות מנחלתן.  ובתעות שי-רון בישימון מדבר, וירא והנה אורחת גולים עוברת את הדרך לפניו, משענתם בידם וצרורותם על שכמם, הולכים הלוך ובכה, ועיניהם תרות הנה והנה. 

– אנה תלכו, אַחי, ומה תבקשו פה במדבר?

– הולכים אנחנו מערבה שמש לתור לנו מנוחה, באשר יטב לנו.  הנה שמענו אומרים, כי שם בקצה המדבר מעבר לרוכסי ההרים יש אדמה לרוב, אדמה דשנה ופוריה, אשר אין אדונים לה.  שם יד המנדרינים לא תשיגנו, שם נאָחז, ושם נבנה לנו בתים לשבת...

– לכו לשלום, אַחי, ותהי דרככם צלחה!

– ואתה? התלך גם אתה אתנו?

– לא, אַחי, לי יש כבר נחלת שדה וכרם, גם בית לשבת, הידעתם את הנוה היפה על הגבעה לא הרחק מחוף אגם המים?

– ידענו, ידענו.  הלא זאת היא האחוזה הנחמדה, אשר גרש שפי-פון את יוגבה ויירשנה.

– אני הוא היוגב, ולי האחוזה.

– התאמר להביא את ה בפלילים ולהוציא את אחוזתך מידו במשפט? אך עוד לא שמענו, כי יצדק איש בריבו אתו.

– אנכי לא אריב בו ולא אדין.  אולם הנה יום בא, ובן-השמים, הסגור כאסיר בהיכלו, יתפרץ כגבור החוצה.  משאתו יחתו המנדרינים וישימו בעפר פיהם, אז ישב לכסא, לא בסתר היכלו, כי אם בראש קריה, נגדה נא לכל עמו.  אז יריב ריב דלים ויצילם מידי עושקיהם.  ואז גם אנחנו נשובה כלנו איש אל ארצו ואיש אל אחוזתו. 

הגולים הביאו בתמהון איש אל רעהו ולא ענו דבר.  כרגעים אחדים התבוננו בו במנוד ראש, ויפנו את שכמם ללכת איש איש לדרכו. 

 

XI

גולים הולכים וגולים באים, ושי-רון כמלפנים תועה בישימון מדבר...

כמוהם יכונן גם הוא את פעמיו מערבה שמש, אולם על כל צעד וצעד יסב פניו קדמה, כמו ידמה לראות ממרחק את נוהו מחמל נפשו.  גבעות נשאות והרים רמים גם מרחקי אין-קץ לא יסוכו בעד עיני רוחו מראות את אחוזתו.  בעיני רוחו יראנה בכל יפיה ובכל הדרה, שהיו לה אז בימי שבתו בתוכה, הוא יתבונן אל כל עץ ואל כל פרח בה, בשפוך עליהם השמש בבקר לא עבות את אורה הנעים.  (ימי גשם וסגריר לא אהב שי-רון להעלות על זכרונו).  ובהתעטף עליו נפשו, ידמה גם לשמוע את מימי הנחל באחוזתו, מפכים בשירה נוגה ונחמדה, בשירה מלאה אהבה וגעגועי אין-קץ, ונפשו גם היא תמלא אהבה וגעגועים...

שנים הולכות שנים באות, ושי-רון כמלפנים תועה בישימון מדבר...

הנה עוד אורחת גולים עוברת לפניו על הדרך. 

– אַחי, מאין תבואו?

– מארץ הקדם אנחנו והולכים לתור לנו אדמה דשנה להאחז בה.

– הידעתם, אַחי, את הנוה היפה שם על הגבעה לא הרחק מחוף אגם המים?

– את נוה- שפי-פון? ידענו, ידענו, ענה אחד הגולים: נוה- שפי-פון תקרא האחוזה ההיא, אף כי שפי-פון הודח כבר ממרום מצבו, ולמן היום ההוא בעלוה אדונים רבים ושונים.  אמנם שמענו, כי היתה האחוזה ההיא יפה מאד בשכבר הימים.  אולם עתה היא עזובה ושוממה, גדרותיה פרוצות, שדמותיה וכרמיה עלו שמיר ושית, ומארת אלהים רובצת על פני כלה. 

– מארת אלהים? שאל שי-רון, ומעיניו זלגו דמעות, אשר לא יכול להסתירן. 

– אמנם כן, מארת אלהים! שדה-קטל לכל שואפי ריב ומדון, לכל אוהבי הון זרים.  הכי קראו לה ארץ הדמים, כי דם לרוב נשפך בגללה...

אורחת הגולים נסעה, הלכה לדרכה, ושי-רון נשאר עומד תפוש במזימותיו: "אחוזתי, חמדת לבבי! הנך מיחלת לבואי, ועל כן לא תתני לזרים למשול בך, ועל כן תמנעי מהם את יבולך; לא שכחתיני, מחמל נפשי, האשכחך אנכי?". 

ובחזיון רוחו תחדל אחוזתו להיות כברת ארץ, תחדל להיות שדה וכרם, כי אם תתגלה לפניו בתמונת אשה גלמודה ומתאבלת, עזובה מבעל נעוריה, אשר לא חדלה לאהוב אותו.  עוגביה הרבים יתחרו איש את רעהו, יריבו ויתקוטטו בגללה גם יקראו למהלומות איש אל רעהו.  והיא...  היא תרוק בפני כלם יחד ותשמור את דודיה לאלוף נעוריה, אשר תחכה לבואו.  "לא שכחתיני, מחמל נפשי, האשכחך אנכי?". 

 

XII

המה באו עד קצה ארץ נושבת.

לעיני שי-רון ומזי-מה אשתו נגולה ארץ רחבת ידים מלאה כל טוב.  שדמות בר וכרמי חמד, בתי עדן ומגדלים בנוים לתלפיות יעידו, כי ידים חרוצות ליושבי המקום, והחיים על כל מנעמיהם נובעים כמעין לא אכזב על כל מדרך כף רגל.

רעבים וצמאים, עיפים ויגעים מעמל הדרך ישבו שי-רון ומשפחתו הקטנה לנוח מעט על יד פתח השער, אשר לאחת הנוות.  השמים התכסו בעבים שחורים; חזיזי ברק יתרוצצו מקצה השמים ועד קציהם, ואחריהם יתן הרעם בקולו, כמו יזהיר את כל עוברי אורח, כי יחישו מפלט למו, כי עוד מעט ומטר סוחף יֻתך ארצה. 

– איפה נלין הלילה? איפה נמצא מחסה לנו מזרם וממטר? לנוח, לנוח! הוי מי יתן ויכולנו לנוח יום או יומים!

הנה אדון האחוזה שב הביתה מן השדה.  בחפזון ילך מיראתו פן ישיגהו המטר.  ובכל זאת בראותו את ארבעת הגולים נלחצים אל הקיר לפניו, עצר את רגליו ויבט אליהם כמשתאה.  חזות פניו ענתה בו, כי פני הגולים לא מוזרים לו, וכי יתאמץ בלבו לזכור, איפה ראה אותם. 

נכנעים ונדכאים השתחוו הגולים לפניו בדומיה, אחת, שתים ושלש.  אדון האחוזה גם הוא השיב להם בענוַת-חמלה את ברכתם. 

– אדון רב-חסד ורב-פעלים! יסלח נא בגודל רחמיו לנבזה ושפל כמוני, כי ירהיב בנפשו להיות למשא על אדוני הנעלה בבקשתו.  אנא, תיקר נא נפשי הנמבזה ונפש ילדי האומללים בעיני אדוני הטהורים להחיותנו כיום הזה ולתת לו מקום ללוּן את כלבי אדוני. 

– אי מזה תבוא, אדוני?

– מארץ הקדם אני בא, ואתע ימים רבים במדבר ציה, אין לחם ואין מים.  אהה, חמול נא, אדוני, כי נפוגותי ונדכיתי מאד!

– האתה הוא, אשר גרש אותך שפי-פון מאחוזתך שם על חוף האגם ויירשנה?

– אני, אני הוא, אדוני!

– עתה נזכרתי! הלא אותך ראיתי זה רבות בשנים במדבר, בעברי עליך עם יתר הגולים בני גילי.  כי גם אותנו גרשו המנדרינים מנחלתנו, ונלך עד המקום הזה ונאחז בו, פה יושבים אנחנו לבטח גם נעשה חיל, עד כי שכחנו כבר את ארץ מולדתנו ואת כל הרעה, אשר מצאה אותנו שם.  צר לי עליך, אחי, כי לא הלכת גם אתה עמנו לתור לך אחוזת נחלה כמוני.  אולם לא עת להרבות דברים עתה.  הנה החלו נטפי המטר לרדת ארצה.  עוד רגע אחד ויגבר הגשם.  לכו אפוא אחרי!

אדון האחוזה הביא את הגולים אל פַנזה אחת קטנה, אשר עמדה בירכתי החצר על יד רפת הבקר.  ופתחו את הדלת הוסיף ויאמר:

– ילדים רבים לי, אדוני, ובמעוני צר המקום לשבת יחדיו.  הנה הפַנזה הזאת לפניכם לנוח בה כטוב בעיניכם, גם מעט אוכֶל תמצאו פה להשיב נפשכם.  ויפן וילך. 

 

XIII

ויהי בחצי הלילה.

בחוץ ייליל הרוח בקול דממה דקה; ענפי האלונים ביער בסמוך מתלחשים זה עם זה; ובגבור הרוח, ונטפי המטר יכו בחזקה על גג הפנזה, אז ירימו גם ענפי האלונים את קולם, כמו יחפצו להחריש בשאונם את המית הגשם.  מה מתוקה השֵנה בליל כזה על מצע-תבן רך בפנזה חמה ויבשה, אחרי נדודים רבים בארץ ציה ושוממה!...

ובכל זאת נדדה שנת שי-רון.  אחרי תרדמה קצרה ועמוקה הקיץ משנתו וירגיש בנפשו, כי החליף כח וכי היה לאחר, אבל איפה הוא ומה אתו, – לא ידע לתת חשבון לנפשו.  זה מעט חלם את חלומו, והנה הוא עודנו צעיר לימים, מלא כח עלומים וחדוַת החיים, מתהלך עם ילדיו במשעולי הגן באחוזתו שם על חוף אגם המים.  אך נפלא הדבר: את החוזתו לא יכיר עוד.  אחרת היא, כלה אחרת, גם הפנזה גם החצר גם הכרם כלם מוזרים לו, מעודו לא ראה כאלה.  אימה גדולה נפלה עליו.  מרחוק הוא רואה את מזי-מה אשתו מבטת עליו בלעג וצחוק מר על שפתיה.  הוא יחפוץ לרוץ אליה ולשאול אותה: מי הוא אשר שִנה את פני אחוזתו – ובמרוצתו והנה נכשלה רגלו באבן, ויפול מלוא קומתו ארצה וייקץ. 

ריח הצחנה, אשר עלה באפו מרפת הבקר, אשר אצל בית מלונו, הזכירו רגע אחד, איפה הוא כּעת ואת כל אשר עבר עליו.  אז יזכור את חלומו ויתעצב אל לבו.  "האין מעט אמת בחלום הזה? אמנם אזכרה, כי היתה לי אחוזה נחמדה לפני רבות בשנים, בחזון אראנה בתמונת אשה גלמודה ועטופת אֵבל, אולם עצם אחוזתי, בשדותיה וכרמיה, בגבעותיה ועמקיה – כבר נמח מזכרוני כענני-בקר בזרוח עליהם השמש.  ולוּ נצבתי לפניה כיום, כי עתה הלא כנכריה נחשבה לי...  האמנם אשכחנה שכוח ברבות הימים? האמנם אפר את נדרי, אשר נדרתי לה ביום הפרדי ממנה?

לא, היה לא תהיה כזאת!

בלאט קם שי-רון ממצעו, בלאט הדליק נר-שעוה דק, אשר מצא בילקוטו, וישב על הארץ.  אז יוציא את קובץ שיריו מצלחתו ובקול דממה דקה, קול נחר מזוקן, ישיר את שירי ימי נעוריו...

שירים ישנים ומנגינות ישנות, אבל רוח אחרת להן כיום.  אז, בעוד לא הסתירה ההצלחה את  פניה ממנו, עוררו המנגינות האלה בלבו רגשי גיל ואושר, רגשי ששון וחדות החיים, ועתה יפיקו רגשי עצב ויגון, רגשי תוחלת ממושכה ותקוה לא-באה...  וככל אשר יוסיף לשיר את שיריו, כן תתצב לפניו אחוזת חמדתו בכל הדרה, שהיה לה בימי קדם; וככל אשר יוסיף לשיר את שיריו, כן תרבינה אנחותיו וכן יקשה עליו להבליג על יגונו, עד כי לא יכול עוד להתאפק וימרר בבכי.

 

XIV

קול בכיו העיר גם את מזי-מה משנתה. 

– מדוע לא תישן, אישי ואדוני? הלא עיף ויגע אתה, ומחר כאור הבקר עלינו ללכת מזה הלאה; לך אפוא שכב, ידידי, ותערב עליך שנתך. 

– שֵנה נדדה ממני, רעיתי; ולבל יבהלוני הרהורים רעים, קמתי לשיר מעט את שירי הישנים.

– העת לנו עתה לשיר בשירים? הוי איש דמיון וחלומות! הנה מצאנו היום מחסה לנו ברחמי אדון-האחוזה עלינו; אבל איפה נלין מחר בלילה? אנה אנחנו הולכים? ומתי יהיה הקץ לנדודינו?

– דיה לצרה בשעתה! כי על כן אני נושא את נפשי לימים עברו, יען כי הם ישכיחוני את עניי ואת קשי-יומי.  כי על כן אני שר את שירי ימי נעורי, יען כי הם יזכירוני את ימי אָשרי, את ימי ראותי טוב באחוזתי חמדת נפשי.  לולא שירי אלה, מי יודע, אם לא נשכחה כבר כמת מלב. 

– הוי, קשה עורף! מי יתן ושכחת אותה כלה! שיריך וספרי זכרונותיך רק הם לבדם הלא היו בעוכריך.  ראה נא, אישי! הנה אדון האחוזה הזאת וכל שכניו, אדוני האחוזות, אשר מסביב, הלא גם הם היו גולים תועים כמנו.  הלא גם להם היו אחוזות יפות ונחמדות בארץ הקדם.  כמוך אהבו גם הם את נויהם (כי מי לא יאהב את יגיע כפיו?), כמוך אולי שרו גם הם שירי תפארת לכבודם.  הן לא מרוב עונג ונחת נדו הלכו, הן לא לטַיֵל ולשאוף רוח צח במדבר עזבו האנשים את בתי תענוגיהם! כי כמוך גורשו גם הם בחזקת היד.  אפס כי בהגרשם הבינו, כי לא על זכרונותיו לבדם יחיה אנוש עלי ארץ, וילכו ויתורו להם אחוזות חדשות, אולי טובות מן הראשונות.  עתה ישירו שירים חדשים לנויהם החדשים ויתענגו על כל טוב, עד כי יוכלו מרוב טובה לפרוס מלחמם גם לגולים נודדים כמונו.  הוי, איש-חלומות! לוּ השכלת עשות כמוהם, כי עתה לא התגוללנו כעת, ברחמי איש זר לנו, בפנזה צרה ונמוכה על יד רפת הבקר, מבלי לדעת איפה התגולל מחר בערב...

– דומי, הוי, דומי, מזי-מה! כי למה זה תדאיבי את נפשי חנם?

– חנם? לא, עוד לא עברה העת לתקן את אשר עוית.  הלא ראית אתמול, בלכתנו בדרך, כי עוד אדמה רבה, אשר אין אדונים לה, בארץ הזאת.  קום אפוא, שי-רון, והתאושש.  כי רק בידיך תשועתך, בידיך לבדך!

– כבר זקנתי מהחל חיים חדשים, ענה שי-רון ויֵאָנח. 

– לא, אדוני ואישי.  אם זקנת, הלא קנית לך דעת ונסיון ותדע איך לכלכל דבר; אם זקנת, הלא ילדיך אתך; הנה גדלו הנערים, עוד מעט ויהיו לאנשים, וכבר באה העת לדאוג לאחריתם.

– הם ישובו אל נחלתם, אשר תחכה להם שם בארץ הקדם...

– "כאשר יופיע בן-השמים מהיכלו?" ענתה מזי-מה, ולעג קל נשמע בקולה.  – הוי איש-דמיונות, עד מתי תשלה את נפשך בתקות שוא? עתה עוד תמצא חלקת שדה לא משועבדה על פני תבל; אם טובה ואם רעה, לא לנו, גולים נדחים, לבקר ולבחור.  אולם ימים יעברו ושנים יחלופו, ובני האדם ירבו על פני הארץ, אז לא ישאר עוד גם שעל אדמה לא משועבדה.  ולבניך אפוא מה תעשה? הוי שי-רון, שי-רון! קשה משפט המנדרינים, אולם שבעתים קשה ממנו המשפט, אשר ישפטו הבנים את אבותם, על אשר לא דאגו בעוד מועד לאחריתם...

מזי-מה הוציאה את כל לבה ותדום.  גם שי-רון החריש ולא ענה דבר.  בדממת הליל נשמע רק קול אנחותיו המתפרצות ממעמקי לבבו.  מזי-מה ראתה כי דבריה הציתו מלחמה עזה בקרבו...

– לא! נדר נדרתי, ואותו לא אפיר! קרא שי-רון באחרונה ויוסף לשיר את שיריו בקול נחר מזוקן ומלא יגון אין קץ.

אולם כמעט נראו בעד החלון דמדומי-השחר הראשונים, ויתחזק שי-רון וירם את קולו בכח, עד כי נעורו גם הנערים משנתם וישירו אתו יחד.  אז לא יכלה גם מזי-מה להתאפק ותלוה גם היא בקולה אליהם, ותשר ותבך, ותשר ותבך; ובעוד היא בוכיה ושוררת – צחוק-חן מרחף על שפתותיה, ובעיניה – אגלי דמעה...

חשון, תרס"ג.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה