_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חַד גַּדְיָא.

יהודה ליב בנימין קצנלסון (בוקי בן-יגלי)

לתוכן הענינים

 

(בְדִיחָה)

חלמא טבא חזאי, חלמא טבא חזאי!

בלעדי אשר אגיד לך, הלא תבין מעצמך, אתא הקורא הנבון יותר מדאי, כי קורא אני את חלומי בשם "חלמא טבא" רק משום "אל תפתח פה לשטן" בלבד.  באמת היה חלומי לא חלמא טבא ולא חלמא בישא, כי אם ככל החלומות שבעולם, כלו מלא דברים בטלים, אשר לשמעם "תבולנה האזנים", עד שאינני יודע בשביל מה ולאיזה תכלית אני מספר אותו לך.  ובכל זאת מי יודע, אולי יצלח בידי לבדח בו את דעתך מעט, אולי יעבור צחוק קל על פניך בספרי אותו לך, ותחשב גם זאת לי לצדקה.

כי מצות-עשה אחת נתנה לנו, שקשה לאדם מישראל לקיימה יותר מכל המצות שבתורה.  "ושמחת בחגך" כתוב, וכיון שקדש היום, כבר צריך אתה לשמוח.  עוד לא הספקת לשאוף רוח, עוד לא הספקת להתאנח כראוי אחרי כל העמל והיגיעה, שעמלת ושיגעת, כדי להכניס את הפסח אל הבית, עוד שקוע אתה בראשך ורובך בדאגות של יום אתמול ובדאגות של יום מחר, וכבר מחויב אתה מן התורה לשמוח.  מצות-עשה מפורשת היא! אולי לתכלית זו נתכוון המשורר הנעלם, שחבר את הזמר "חד גדיא".  הוא חפץ, פשוט, לבדח מעט את דעתך ולזכות אותך לכל הפחות רגע אחד במצוה של שמחת החג.  אבל אתה, שהנך בן לעם חכם ונבון, אשר "לשחוק תאמר מהולל ולשמחה מה זו עושה", אתה הולך, וקונה לך הגדה עם ל"ב פירושים, בנגלה ובנסתר בדרוש ובסוד; זה יהפך את הגדי לכנסת ישראל, השני יעשה אותו ל"נשמת האדם", השלישי והרביעי לדברים אחרים לגמרי, ואתה יושב אחרי הסדר, ומצחך מלא קמטים, ומעיין בל"ב הפרושים כדי להכריע מי מהם כִּון לאמתו של דבר, עד שאתה מפיג גם את מעט השמחה, שהיו יכולות להביא לך ארבע הכוסות, אשר שתית על פי ההלכה המפורשת במשנה. 

גם להרוסים יש זמר בסגנון "חד גדיא":

Жилъ былъ у бабушки сђренькій козликъ.

אולם הרוסים לא חברו עליו ל"ב פירושים, ואחרי שתותם ארבע כוסות (ארבע לאו דוקא) ברצון ולא באונס, ברשות ולא בחובה, הם מזמרים את ה"חד גדיא" שלהם וממלאים שחוק פיהם, כאלו היה בהזמר ההוא באמת איזה רעיון מעורר שחוק.  ואחרי כל אלה נמצאים יהודים המאמינים, כי יכולים הם להתבולל בין אומות העולם.  ה"חד גדיא" לא יתן לך, קוראי החביב, להתבולל.  גם אם תמכור לאחד הטטרים את כל ירושת בית אביך יחד עם ההגדה ועם ל"ב הפירושים שעליה, אז תחבר בעצמך פירוש חדש על ה"חד גדיא" ולא תתבולל. 

לוּ רב בישראל הייתי, כי עתה הייתי גוזר איסור על יינות כרמל בלילי פסח, לא מפני שאני מטיל, חלילה, ספק בתוקף ההכשרים של הגאונים יחיו, אלא מפני שהם (ר"ל היינות ולא ההכשרים) מושכים את הלב ועלולים להביא אדם מישראל לידי נסיון לשתות כוס חמישי וששי ולשכוח גם את האפיקומן.  מבשרי חזיתי זאת בליל הסדר הראשון.  אל שלחני היו מסובים אורחים אחדים, אנשים מהוגנים ומביני דבר גם ביציאת מצרים גם ביין כרמל.  התוכחנו ושתינו, התוכחנו ושתינו.  איש לא שמע את שפת רעהו, אף על פי שכלנו דברנו עברית.  (כי לשתות יין ארץ ישראל ולדבר באותה שעה זרגונית חשבנו כמעט לאיסור ככלאים ושעטנז).  וגם אלה מאתנו שהשפה העברית אינה שגורה בפיהם, ידעו כי הקריאה הידועה: "לחיים!" היא עברית טהורה, והשתדלו בכל רגע ורגע לצאת ידי חובתם בקריאה זו.

אנחנו עשינו את שלנו, והיין עשה את שלו.  ממצרים היסַבה שיחתנו לתל-אמרנה, מתל-אמרנה לבבל, מבבל לפֿרידריך דעליטש, מפֿרידריך דעליטש ליין כרמל וחוזר חלילה.  התוכחנו ושתינו וצעקתנו עלתה עד השמים.  לאחרונה החלטנו כלנו, כי אם צדק דעליטש או לא, בכל אופן סכנה גדולה נשקפת מעַמורבי לדתנו.  ועל כן, למען לא נאבד בגוים, צריכים אנחנו לבצר את לאומיותנו על יסודות חזקים בל ימוטו.  ומה אנו חסרים? קונגרסים יש לנו, הימנון לאומי יש לנו, גם דגל לאומי יש לנו – המגן דוד.  אין אנו חסרים אלא אָפערה עברית בלבד.

  אָפערה עברית! אָפערה עברית! קראו כל המסובין קול אחד.

– את הדבר הזה נקל מאד להוציא לפעולות אדם, ממש שמשחל ביניתא מחלבא.  רק למעט כסף אנו נזקקים – לבנין בית האָפערה, ותו לא מידי.  משוררים ומשוררות יש לנו די והוֹתר גם במזרח אירופה גם במערבה.  במקומות רבים לא יתנו להם את זכות הישיבה, ובעל כרחם יבואו אלינו לכבד אותנו מגרונם.  מאיר-בער, הלוי, אופֿינבאך, רובינשטיין וכו' וכו' כלם הלא לנו הם.  עצם מעצמנו ובשר מבשרנו.  גם "להַלאים" אותם אין אנו נזקקים.  די לנו לתרגם את ליבריטותיהם בחרוזים עברים.  ועושי חרוזים בתוכנו, תהלה לאל, כתבן בעפרים.  רק כסף מעט, מעט כסף לבנין בית האָפערה...  הבו עצה, אדוני, איפה נקח את מעט הכסף?

ההצעה הראשונה היתה לדרוש מאת רבני הדת, כי יגזרו איסור על יין צמוקים (כאותו האיסור של אתרוגי קורפֿו) וישימו לחובה על כל ישראל להשתמש לארבע כוסות ביין-כרמל דוקא; ואנו מצדנו נקצוב על העם מכס קטן לטובת האָפערה הלאומית – אגורה אחת קטנה מכל כוס וכוס שישתו בשני הסדרים.  וכיון שעל פי הדין, "אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושו או ילוה או ישכיר עצמו בשביל יין לד' כוסות", וכיון "שגם הנשים חייבות בארבע כוסות וגם התינוקות שהגיעו לחנוך מצוה חייבים בהן", אם כן צא וחשוב: משני הסדרים יעלה המכס לשמונה אגורות מכל נפש ונפש.  וכיון שעל פי הפקודים האחרונים מספר הנפשות השותות יין בפסח עולה ברוסיה לבדה עד חמשה מיליונים – לפי זה תהיה הכנסת כל המכס בחג פסח אחד לא פחות מארבע מאות אלף כסף – סכום, שיש בו די לבנות היכל-זמרה מהודר מאד, לפי כבודו של הרעיון הלאומי המונח בו. 

אחד מאנשי-הכרמל, שהיה בין המסובים, התנגד נגד ההצעה הפשוטה הזאת בכל כחות נפשו.  הוא, אמנם, לא חפץ להודות, כי צר לו לקצוב מכס, ולוּ גם קטן מאד, על יינות כרמל, ועל כן התחפש במסוה של חונן-דלים, ואת נאומו החוצב להבות כלה בדברים האלה:

– אתם, אדוני, תכריחו את העני, המתפרנס מן הצדקה, למכור את מלבושו או להשכיר את עצמו בשביל לתת לכם את שמונה האגורות, שאתם צריכים להן לבנין היכל הזמרה, ומה תעשו בבוא אחרי כן העני הזה לדרוש מכם בחזקה כרטיס-הכניסה להאָפערה?

– אנחנו נאמר לו, – קרא אחד מן המסובין – כי הוא איננו מבין בזמרה ולא כלום, ועל כן יכבד לשבת בביתו.

– יהודי איננו מבין בזמרה? חדלו לכם, אדוני, מפַּרַדָּכְּסִים כאלה!

– אל נא תתקוטטו, אדוני, – קרא אחד האורחים בקול רעש גדול – אנכי מצאתי מוצא לכסף.  יק"א תתן את הכסף לבנין בית האָפערה!

– יק"א! קראו כל המסובין בתמהון של שמחה.

– יק"א! היא איננה יודעת מה לעשות עם מיליוניה הרבים, ותשמח מאד בבוא מקרה טוב כזה לידה.

ההצעה הזאת נתקבלה בלי כל טענות ומענות.  אמנם כי נסה אחד האורחים לגמגם ולפטפט כנגד הצעה זו, באמרו, כי בצוואתו של הבארון הירש אין כל זכר לאָפערה לאומית.  אבל איש לא שם לב אל גמגומיו ואל פטפוטיו. 

אז התלקחה מריבה קצרה על אדות המקום, שבו צריך להוסד היכל הזמרה.  בכל קצוי תבל בקשו ולא מצאו מקום ראוי והגון לזה.  וכאשר הציע אחד מבני החבורה ליסד את האָפערה הלאומית במדבר בערבה על יד נחל מצרים, התפלא כל אחד מאתנו, איך לא בא בעצמו לידי מחשבה זו.

כמובן נתקבלה גם ההצעה הזאת פה אחד.

בכבדות קמו האורחים מעל כסאותיהם, בכבדות נפטרו ממני ללכת איש איש לביתו, בכבדות התנהגתי גם אנכי אל מטתי ואשכב ואישן.

*          *

*

בחלומי, והנני יושב על אחד הכסאות בשדרה הראשונה של אולם-טיאטרון גדול ורחב ידים.  מימיני ומשמאלי, מאחורי ועל כל היציעות מסביב יושבים צפופים אנשים ונשים ככוכבי השמים לרוב וככוכבי השמים ליופי.  הנשים כלן מלובשות לבן ותכלת – אלה שני צבעינו הלאומים; ועל חזיהן ובמקלעות ראשיהן – מגיני-דוד משובצים אבני ספיר וברקת...  התבוננתי ונהניתי!

המסך עוד לא הורם.  קול דממה דקה ימלא את האולם למקצהו – קול הנשים בהתלחשן אשה עם רעותה.  הקשבתי ואשמע, כי מתלחשות הן בשפת עבר צחה וברורה.  האם לא בחלום חזיון לילה אחזה כיום את מזימות לבבי משכבר הימים? לא, לא, אמרתי עם לבבי, הנשים היפות והעלמות העדינות האלה לא חלום הן. 

בין יתר הדברים שמעתי את הנשים מתרעמות על המפקחים על בית האָפערה, כי יציגו חזון כתוב בשפת ארמית, אשר יבינוה רק הגברים האומרים שנים מקרא ואחד תרגום בערבי שבתות.  האמנם לא יכלו לתרגם אותו עברית למען יבינוהו גם הנשים?

איך באתי הנה, ומה הוא המחזה, אשר יוצג לפנינו – לא ידעתי.  לשמחת לבבי ראיתי, והנה הכסא, אשר משמאלי, ריק הוא, ועל הכסא – מגבעת שחורה, קרן חזות ונייר מקופל.  אין זה, אמרתי בלבי, כי אם אַפֿישה של הערב הזה; הבה ואקרא למען אדע על מה אתענג היום.  פתחתי את האַפֿישה והנה היא כתובה באותיות דֶקַדֶנְטִיוֹת אבל עבריות, כדברים האלה:

"חד גדיא

אָפערה של חזיון-תוגה במחזה אחד ועשר תמונות.  חיברה על ידי משורר קדמון לא נודע בשמו.  המנגינה של...  של...  של".

השם של מחבר המנגינה היה כתוב באותיות עבריות אבל דקדנטיות ומסובכות כל כך, עד כי לא יכולתי לקרוא אותן.

ובעוד אני עושה כה וכה לקרוא את השם הנעלם, והנה נשמע קול צלצול הפעמון; המית הנשים בהתלחשן שככה כרגע ולהקת המנגנים החלה את הפתיחה. 

המנגינה לא מוזרה לי, כמדומה לי, שכבר שמעתיה פעמים רבות, אבל היא היתה כה ערבה לאזני, כה נעימה וכה מתוקה, עד כי חשתי בנפשי, כי עוד מעט וימס לבי בקרבי מרוב עונג.  ברגש של קצף התעורר בחובי, בשמעי את האַקורדים האחרונים של הפתיחה.  מדוע כה מהרו לכלות את המנגינה היפה הזאת? ואני נכון לשמוע אותה עוד שעה תמימה, עוד יום תמים, עוד שנה תמימה, עוד נצח נצחים!

והנה הורם המסך!

לפני – חדר-אורחים עברי לכל חקותיו ומשפטיו; אבל הבית ריק מאדם, ורק מבעד הדלת הפתוחה למול הרואים, יראה חדר שני, ששם שמון חוגג מסביב לשולחן מסודר כהלכתו, ומן החדר ההוא ישמע קול משוררים ומשוררוֹת השרים במקהלה:

חד גדיא, חד גדיא,

דזבין אבא בתרי זוזי,

חד גדיא, חד גדיא!

ופתאום נסגרה הדלת, ועל הבמה נגלתה גדִיה רכה לא מדלגת ולא מקפצת, כי אם מתנהלת לאטה בפסיעות קצרות כזקנה רפת כח והולכת שחוח.  ותואר פני הגדיה – אל אלהים חילי! שערותיה מרוטות, קרנותיה גדועות, והיא כלה כה כחושה, כה רזה, עד כי נוכל לספור מבעד עורה את כל עצמותיה אחת לאחת, ורק עיניה היפות בלבד, עיניה המפיקות חן ותחנונים והמביטות נכחן בקסם נפלא מאד – רק הן תעדנה, כי לא גדיה פשוטה היא מן העדר, כי אם...  אל אלהים הוא יודע.

נחומי נכמרו מאד על הגדיה הדלה.  הוי מי יתן ויכולתי להראות לה את חבתי, מי יתן ויכולתי להעביר את ידי על חלקת צוארה ולהחליק מעט את שערותיה הסבוכות והמרוטות!

אבל פתאום, הוי אל מעוזי! פתאום התנערה הגדיה ותתעודד ותקם ותעמוד על רגליה האחרונות ובתפשה בידיה שני לוחות אבנים, אשר הרימה מן הארץ, החלה לשיר בקול אדם, בקול אדיר ונעים, בקול חודר כליות ולב...

את האַרִיה ההיא לא אשכח לנצח!

את דברי השירה ההיא לא אזכור עוד, אולם זוכר אני את תכנה. 

הגדיה מספרת את תולדות ימי חייה: לא נכונה יאמרו הבריות כי אדונה קנה אותה בשני זוזים.  לא, הוא קנה אותה בעשר מכות שהביא על המצריים במצרים ובמכות אין ספורות שהביא עליה, על הגדיה הדלה והרכה.  השמועה על דבר שני הזוזים נפוצה בין הבריות, מאשר שמעו ולא הבינו את דבר שני לוחות האבנים, אשר תלה אדונה על צוארה.  שני הלוחות, אמנם, כבדים מאד, ויכבידו עליה את אכפם עד בלתי נשוא, ובכל זאת לא בחלה נפשה בהם, כי אם עוד תתגאה עליהם.  הלוחות האלה לא חלוקי אבנים מן הנחל הם, כי אם מעשה אלהים המה, מכתב אלהים הוּא חרות על הלוחות.  וכל עובר אורח, בהתבוננו אל הכתוב בהם, יתן כבוד ועוז גם לה, להגדיה הדלה והצנומה...

עוד היא משוררת, ומאחורי הפרגוד נגלה בירכתי הבמה חתול גדול שמן ומסורבל בבשר.  בעזות-פנים נמרצה קפץ ממקומו ויקרב אל הגדיה ויחרץ לה את לשונות החדה, ובהסבו את פניו אל מול הרואים החל לזמר את שירתו בקול דק וצורם את האזנים.

תוכן שירתו היה, כי לשוא תתהלל הגדיה בלוחות האבנים התלוים על צוארה.  הלוחות לא לה הם, כי אם גנובים הם אתה מארץ הבבלים.  בחפשי עכברים לפרנסתי בחרבות עמורבי, ראיתי שם לוחות חרש רבים כלוחות האלה, היא גנבה, גנבה אותם – ענוש תענש, הנני ואוכלנה.

ובדברו ויקפוץ ממקומו ויתנפל עד הגדיה מאחוריה ויפער את לועו הקטן, כמו חפץ לבלוע אותה על ראשה ועל כרעיה.  ברגע זה נשמע קול זמרת המקהלה מאחורי הפרגוד:

ואתא שונרא ואכלה לגדיא,

דזבין אבא בתרי זוזי,

חד גדיא, חד גדיא!

המסך נופל, ומלבות הרואים התפרצה אנחה אחת גדולה ומרה, רחמי כלם נכמרו להגדיה הדלה.  אמנם ידענו כי לא יעצור החתול כח לבלוע את הגדיה הגדולה ממנו, עד כי לא ישאר ממנה פרסה.  אבל הוא הלא ישוך אותה ויכאיב לה.  

למחיאת-הכפים הארוכה, אשר הרעישה את כל האולם מסביב, יצאו המשחקים אל לפני המסך.  האח! הגדיה עודנה חיה, שלמה ותמימה, גם שער לא נפל מזקנה ארצה! בענות-חן ובשחוק-נצחון על ניב בשפתיה היא משתחוה אל מול הרואים, גם תסב ראשה ומבטת בלעג על החתול, כמו חפצה היא לאמר לו: אמנם שמן ומסורבל בבשר אתה, גם חכמה הרבה קנית לך בחרבות עמוּרבי, אבל לא לך לבלוע אותי; גם גדולים וטובים ממך לא עצרו כח לעשות כזאת. 

המשחקים נעלמו.  אחרי רגעים אחדים הוּרם המסך עוד הפעם, ועל הבמה נראה בית-שכר אשכנזי לכל חקותיו ומשפטיו.  על אדן אחד החלונות רובץ החתול המלומד ומתחמם לאור השמש, הזורח עליו בכל תקפו וגבורתו.  החתול ישורר בקול דממה דקה, ומתענג בעצמו על נעימות שירתו: "רק לי לבדי זורח השמש מאהבתו אלי ומשמחתו שישמח בי, יען גדולות עשיתי.  אנכי החתול המלומד גליתי את חרפת הגדיה על פניה, זאת הגדיה היודעת רק לגנוב ולרעות בשדה אחרים.  האח! אכלתיה, בלעתיה, עד כי לא נותר ממנה בלתי אם קרנותיה ופרסותיה.

– הב! נשמע פתאם קול כלב נובח.  ומאחורי הפרגוד נשמעה זמרת המקהלה:

ואתא כלבא ונשך לשונרא,

דאכלה לגדיא,

גזמין אבא בתרי זוזי,

חד גדיא!

כלב זקן עם פנים זועפים ושחור מכפות רגליו ועד קדקדו נראה על הבמה, וילך הלוך וטפוף אל החתול. 

– הב! קרא הכלב בקול אדם אבל נחר מזוקן.  אם חפץ חפצת, חתול ערום, לאכול אל הגדיה, אכול אותה ככל אַות נפשך, אבל מדוע העזת את פניך לעטות קלון גם על הלוחות? האם לא ידעת כי אנכי צוּויתי מאת הרועה לשמור עליהם?

ובדברו ויתנפל על החתול וישוך אותו עד זוב דם.  החתול מעצמת מכאוביו נאנק בקול ילד בוכה, והרואים, אשר בתוך האולם ואשר על היציעות, מחאו כף ויריעו לעומתו בקול: הידד!

אז נפל דבר, אשר לא יאומן כי יסופר.  מקל עץ, מקל עב וקשה, נגלה על הבמה, מבלי להנשא בידי אדם, והמקל התהלך על פני הבמה הנה והנה כדבר אשר רוח חיים בקרבו, ויקרב אל הכלב השחור ויחל להכותו בלי חמלה גם למעלה גם למטה גם כמצליף.  ובהכותו והנה נשמע כקול אדם מדבר מתוך המקל לאמר: זאת לך בעד שיניך החדות, אשר נשכת בהן את הגדיה, וזאת לך בעד שערות זקנה אשר מרטת בלי חמלה! ואתה כלב עז פנים עוד נועזת להתנפל על החתול – הטוב טוב אתה ממנו?

ועוד הפעם למעלה, ועוד הפעם למטה ועוד הפעם כמצליף.  החתול מייליל, הכלב נובח, ומאחורי הפרגוד נראה ראש הגדיה, מבטת בצחוק ונוהמת בנחת.

– הידד, הידד! קראו הרואים כלם לעומתה וימחאו כף.

וכשוך שאון העם בהאולם והנה נשמע קול זמרת המקהלה מאחורי הפרגוד לאמר:

ואתא נורא ושרף לחוטרא

דהכה לכלבא, דנשך לשונרא...

ומדי תזמר המקהלה והנה נראתה שלהבת אש קטנה באחת מפנות הבמה, והשלהבת הולכת הלוך וגדול, הלוך וקרוב אל המקל לשרפו. 

– שרפה! שרפה! נשמע קול-פחדים מכל פנות העולם.  שרפה! שרפה! שרפה! צעקו האנשים והנשים ויקומו כלם כאיש אחד להציל את נפשם.  שרפה! שרפה!

נוראה ואיומה היתה המהומה, אשר קמה בבית: הנשים מתעלפות, האנשים דוחפים ורומסים ברגליהם איש את אחיו, צעקת הנרמסים והנלחצים עולה עד השמים, ולקול השאון הזה הקיצותי והנה חלום.

ניסן, תרס"ג.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה