_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מה שראו עיני ושמעו אזני, זכרונות מימי חיי

בוקי בן יגלי

לתוכן הענינים

 

ספר שני: הבחרות

א

"הימים הראשונים היו טובים מאלה"

את הפרקים האלה הנני כותב בשבתי בתוך האחוזה "בֶּשְטירֶק" לא הרחק מסימפרופול על חצי האי הקרימי.  אדון האחוזה מלפנים, הדוקטור אלכסנדר סוֹלוֹבייצ'יק מפטרוגרד, שמת בלי בנים, הנחיל אותה ירושת נחלה ל"חברת מפיצי השכלה בישראל", שבשתי השנים האחרונות זכיתי לעמוד בראשה.  יפה ונחמדה האחוזה הזאת, אשר פזר בה הטבע את כל חמודותיו.  יפה היא בשדמות הבר העוטרות אותה מסביב ונחמדה היא בגן-העצים רחב-הידים, שפירותיו המשובחים נודעים לתהילה גם בערי הבירה, במוסקבה ופטרוגרד.  ושבעתים נחמדה היא באוירה הזך והמבריא.  אמנם יושבי פַּלמירה הצפונית השואפים כל היום אל קרבם חלאה רטובה, אשר בתומתם יקראו לה בשם "אויר הנשימה", רק הם ידעו להוקיר את הרוח הצח והנעים השורר במדינת קרים המבורכת.  ואל האחוזה הנחמדה הזאת באתי לנוח מעמלי ולהשיב את גוי ההרוס לאיתנו...  אולם האמנם יש תקווה כי עוד אחליף כחי ועוד תהיה לאל ידי לעבוד עבודה מדעית, שאליה ערגה נפשי במשך שנים רבות ואשר לה הקדשתי את שארית ימי חיי המעטים? הן לא מרוב עניי ומרודי לבד נהרס גוי האומלל, כי גם הזקנה כבר קפצה עלי.  הזקנה זאת מתת האלהים אשר יאמרו עליה כי אין אדם בארץ אשר לא יתאו להגיע אליה ואשר אין אדם בארץ אשר ישמח בה כאשר תפול בגורלו.

הרי אני כבן שבעים שנה, עוד ירחים אחדים ואני בא אל הגבול אשר יאמרו עליו כי צבא הוא לאנוש עלי ארץ.  עוד ירחים אחדים והנני נכנס אל תקופת החיים אשר המשורר העברי הקדמוני כנה אותה בשם תקופת "הגבורות".  אך זה הוא התול מר מאד.  "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה".  הביטו נא אל הגבור הזה, ההולך קודר ושחוח תחת נטל ימי חייו ואשר לא רק ההליכה כי אם גם הנשימה היא עבודה קשה לו.  החיים, החיים כשהם לעצמם, גם הם עבודה קשה לו.

לא מעטים אבל רעים היו ימי חיי.  בכשרון הסופרים אשר חנני בו הטבע השתמשתי רק במדה זעומה מאד.  את כל כחי ואוני הוצאתי בתור רופא לבקש טרף לביתי, ולנפשי לא עשיתי מאומה.  וכאשר יקרבו ימי ללכת מזה – אלך וגם מחצית תאותי לא תהיה בידי.

לא על גורלי אתאונן.  אנכי לקחתי מאת החיים יותר מאשר פללתי.  אוהבי ויודעי הנחילוני כבוד פי שבעה במשכורתי.  נער יתום ונעזב, עני וחסר-כל הייתי בצעדי את צעדי הראשונים על מסלול החיים, ועתה הנני יושב ראש בועד החברה הנכבדה של מפיצי השכלה בישראל.  לאיש אשר לא רק יאהב את עמו כי אם גם יכבדהו, האם לא תחשב משרה כזאת למרום פסגת הכבוד, אשר יוכל איש עברי להתרומם אליו? האם לא תהיה זאת לעליה "מבירא עמיקתא לאיגרא רמה"? מקרב לבי ובלי כל ענוה מעושה אומר, כי קטֹנתי מכל הכבוד ומכל היקר אשר ינחילוני בני עמי.  במה זכיתי הזה? לא אדע.  ואמנם לא על גורלי אתאונן, אך לזאת יכאב לבי כי לא יכולתי להשיב לעמי ככל תגמולוהי עלי.  ואם בני דורי ימודו אהבה אל חיקי לא לפי התועלת אשר הבאתי לעמי, כי אם לפי חפצי להועיל – מה יאמר הדור, אשר יבוא אחרי? הוא לא יביא בחשבון את רצוני הטוב ואת מזימותי הטובות.  הוא ישפטני שפוט על פי הרכוש המזומן ועל פי הקרן הקיימת אשר אשאיר אחרי לו לנחלה.  ומה הוא הרכוש הרוחני אשר אוריש לדור יבוא? פרופים בודדים בספרות היפה ומעט חקירות מקוטעות בדברי ימי עמנו.  יקרא נא הדור הבא את ספר זכרונותי אלה ויראה, כי לא במרד ולא במעל חדלתי מעשות את אשר יכולתי לעשות בכשרונותי, לולא מסיבות הזמן הלא טובות אשר אפפוני מיום דעתי את נפשי עד היום הזה.  יראה זאת הדור הבא ויסלח לי כאשר יסלח לאלפי רבבות אנשים אחרים, אשר גם פרורים כאלה לא הביאו בידם.  אבל אוי לה לסליחה כזאת.

 

פה בתוך האחוזה השוקטה והשאננה, הרחק ממערכות המלחמה הגדולה המתלקחת באירופה ובאזיה זה יותר משתי שנים ואשר יום יום תעלה על מוקדה עמים וממלכות...  פה אולי יקל עלי להטביע את נפשי בזכרונות ימי עלומי, שכבר נטשטשו מרוב הימים.  שם בפטרוגרד באשר יביאו העתונים ידיעות מרגיזות חדשות לבקרים וחדשות לערבים מכל קצוי אירופה ואזיה – שם לא יכולתי למצוא את מנוחת הנפש ואת צמצום המחשבה הראויים לעבודה כזאת, כי להעלות על ספר זכרון מעשים קטנים או גדולים שנקרו ויאתיו לפני חמשים שנה – הלא גם זאת היא ביחס ידוע יצירה פיוטית, וכלום יש מקום ליצירה פיוטית בשעה שנהרי נחלי דם מפכים ושוטפים מקצה תבל ועד קצהו? גם נצחון ממלכות הברית גם תבוסת האויבים לא יוכלו להרגיע את נפש העברי הזוכר את דברי הנביא: "הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו מדוע נבגד איש באחיו?" בלי משים תעלה עתה על לבי המליצה היפה והנשגבה של אחד מחכמי התלמוד: בשעה שטבע פרעה וחילו בים-סוף חפצו מלאכי השרת לאמר שירה לפני הקדוש-ברוך-הוא.  – דומו, קרא אליהם אדון העולמים, דומו! מעשי ידי טובעים בים ואתם רוצים לאמר לפני שירה!

פה בתוך האחוזה השוקטה והשאננה, שהעתונים לא יבואו אליה מדי יום ביומו, פה אוכל לפעמים להסיח את דעתי מן מהומת הרצח שהממה כמעט את כל המין האנושי.  עתה בעת אשר "החושך יכסה ארץ וערפל לאומים", עתה בעת אשר ההוה יעור את העינים בצבעו האדום, והעתיד עטוף צעיף שחור אשר ילא הדמיון לראות בעדו כל סמל וכה תמונה – עתה יכול איש למצוא מרגוע מעט לנפשו, רק בשומו אל העבר פניו.  אמת הדבר כי גם העבר שלי לא הצטיין בצבעים מרהיבי עין.  אמת הדבר כי דרכי בחיים לא תמיד היתה סוגה בשושנים, אבל בעבר שעשעה התקוה אותי בתנחומותיה.  אנכי עם בני דורי השלכנו את יהבנו על ההשכלה, כי היא, בת-השמים, תביא אור וחיים לעמנו, כי בגללה תזרח שמש צדקה ומשפט לכל יושבי תבל...  אהה – התקוה רמתה אותנו ועתה נאלמה דומיה...

אפס כי עקבות התבערה הגדולה נודעו גם פה בהאחוזה השוקטה והשאננה.  אודים קטנים מוצלים מאש השלכו גם הנה.  סניף החברה של "שומרי בריאות העם העברי" (O.З.E.) אשר במדינת קרים בקש מאת הועד לחברת מפיצי השכלה (O.П.E.) כי ירשה להושיב באחוזתו במשך ירחי הקיץ ילדי-גולים חִורים וידועי-חולי, למען ישאפו רוח צח וישובו לאיתנם.  כשבעים ילדים וילדות משנת החמש ועד שנת השתים עשרה ימצאו פה מעון, כלכלה ושעשועים תחת השגחת שני מורים אשר ישתדלו להשכיח אותם את התלאות אשר מצאו אותם בימי גלותם.  רבים מן הילדים האומללים האלה שגלו מערי מולדתם, מקובנה וסובלק, ראו לא אחת ולא שתים את מר-המות בכל אימתו המכוערה.  הם יודעים לספר דברים איומים אשר תסמר שערת השומע אותם.  הנני משער בנפשי את הרושם הנורא שיוכלו לעשות הילדים האלה כאשר יגדלו וינסו לכתוב זכרון בספר את זכרונות ימי ילדותם.  הוי מי יתן ולא יאמין להם הדור אשר יבוא אחרינו, מי יתן והיתה השערוריה השוררת בתבל כחלום בלהות אשר חלם לו המין האנושי כולו, ואשר בהקיצו לא יאמין, כי אלפים שנה אחרי אשר קיים וקבל עליו את עשרת הדבּרות של עם העברים, ואחרי אשר יצר לו קולטורה רמה ונשגבה מיוסדת בתורת האהבה והצדקה, יכול היה לשוב אחור אל הקולטורה העתיקה של סדום ועמורה...  אבל אהה.  לא חלום חלם המין האנושי, כי אם כוס תרעלה שתה לשכרה, ובנוח עליו רוח השכרון יתהולל כפרא אדם ויעשה מעשים אשר הם למורת רוחו.  וכאשר יפוג יינו יֶחֶןְרו פניו ונפשו תקוץ בכל אשר עולל בימי שכרונו...  אבל מתי, הוי מתי יתרונן הגבור הזה מיינו?

לא.  לא בצדק אפוא יגנה הפילוסוף הקדמון קוהלת את האומרים: "שהימים הראשונים היו טובים מאלה".  לבשתנו הלא אמת נכון הדבר; הימים הראשונים היו טובים מאלה, וימי ילדותי היו טובים מילדות הגולים הקטנים, שבמצור ובמצוק נדדו עד הלום כאלפי פרסאות מעיר מולדתם ומבית אבותיהם.  אוי, ומי יודע, אם ימי הנעורים המחכים להילדים הגולים האלה יהיה טובים מימי נעורי אני.  הנה כי כן הנני ואשוב אל תולדות ימי נעורי.

 

ב

בעיר מולדת אבי

בשנת החמש עשרה לימי חיי שמתי את דרכי בּוֹבּרויסקה ללמוד תורה.  שקלי כסף אחדים, שלקחתי בשכרי מאת הסופר מסלונים, בכיסי, שתים שלש כתנות בד ומעט ספרי מוסר בצקלוני – זה היה כל רכושי בבואי לעיר אבותי המוזרה לי.  קרובים רבים אמנם היו לי בבוברויסק, שכמעט מחצית יושביה היו אז בני משפחת קצנלסון, אבל הם לא ידעוני, וגם אנכי לא ידעתים, ובזכרי את חיי המרים בבית דודי, אחי-אבי בפאריצ'י, לא בקשתי גם קרבתם.  ברוב עמל מצאתי את אחותי בת אבי מאשתו הראשונה.  היא ואישה, איש עני ובעל לב שמח תמיד, קבלוני בסבר פנים יפות, ובמעונם הדל מצאתי "לחם צר ומים לחץ" בראשית שבתי בבוברויסק.  אחותי וגיסי היו עוד צעירים לימים, אבל מטופלים בילדים.  מלפנים היה לו בית חרושת קטן לסיגרים, אבל בימים ההם השתנו חוקי הרמת המכס מאטבּאק, וע"כ נשבר משען לחמו, ויהי אנוס לקחת משרה דלה באחד מבתי חרושת הסיגרים, וארא, כי לא טוב לי היות עליו למשא.  אבל מה יכולתי לעשות? אולם שלשת ירחים אחרי בואי התודעתי אל אחד משארי בשר אבי, שהיה גם רע ומודע לו, איש בא בימים, גרשון-ליב שמו.  הוא היה מלפנים איש עשיר בעל עסקים גדולים ונכבד בעדתו, וכנראה הריח מעט גם בריח ההשכלה.  אבל זה שנים אחדות, שהיה מוטל כבול עץ על ערש דוי במחלת השבץ, וגם הדבור לא היה אתו, ורק אשתו לבדה, אשה טובת לב וטובת שכל, הסכינה להבין את גמגום שפתיו.  כדי להציל את נפשו מן השעמום היו כל היום פתוחים לפניו ספרי אגדה, ולפעמים גם ספרי השכלה חדשים אשר לא ידעתי אז, איזה הדרך באו אליו.  ימים רבים אחרי כן נודע לי, כי את הספרים האלה הספיק לו בסתר שאר בשרנו יעקב קצנלסון, חתנו של הרב צבי הירש קצנלבוגין מוילנא.  כאשר הציגתני אשתו לפניו לאמר: זה הוא בן ישראל חיים, חבקני בידו האחת בחבה גדולה, ויבך על צוארי בכי רב מאד.  את גמגום שפתיו לא יכולתי להבין, אולם אשתו בארה לי, כי דורש הוא ממני, אשר אבוא יום יום אל ביתו לסעוד בצהרים.  אותות החבה הגליה שהראו לי הזקנים האלה הטו את לבבי לקבל באהבה את הצעתם, אולם עד מהרה אנוס הייתי לנער את חצני מנדבת לבם, כי בכל פעם ופעם אשר באתי אל ביתם, בכה הזקן בדמעות שליש מדי הביטו בפני.  ימים רבים אחרי כן, בלמדי את חכמת הרפואה, נודע לי, כי הנטיה של אחוזי-שבץ לבכות בלי סבה מספקת, הוא אחד מסימני מזמוז המוח, אשר ילוה לפעמים למחלת השבץ.  אולם אז לא ידעתי זאת ואחשוב, כי הנני בעיניו כסמל-זכרון של הימים הטובים, עת התהלך כרע ואח עם אבי, זכרו לברכה, ומאשר לא חפצתי להעציב את רוחו, בדיתי לי תואנות שונות לבלתי בוא אליהם מדי יום ביומו ורק בימי שבת ומועד הייתי סמוך על שלחנם, ולאחותי הגדתי, כי ארוחתי נִתנה לי בביתם כל הימים.  ובמה החייתי את נפשי? הזן ומפרנס בטובו כל העולם כולו לא עזבני גם אני; מאכלי לא היה דשן, כוסי לא היתה רויה, אבל הנה לא מתי ברעב.  אמי הטובה היתה שולחת לי מהומיל, על ידי הזדמנות של עוברים ושבים, רובל כסף אחד מדי חודש בחדשו אשר חשכה למעני בסתר מהוצאות ביתה, ולפעמים שלחה לי גם חריצי חלב אחדים, שמתקו לחכי כמעדני-מלך.

רובל כסף אחד לחודש.  בימי היוקר הנורא השורר כעת, לרגלי המלחמה הגדולה, בכל רחבי ארץ רוסיה, רובל כסף אחד הלא הוא כמוהו כאין.  לפני חמשים וחמש שנה היה הרובל לבני ליטא הבלתי-מפונקים מטבע גדולה מאד.  הרובל לא היה אז רובל פשוט, כי אם סכום של מאה אגורות נחושת.  בעד אגורת נחושת אחת נתנה האשה הטובה, שגרה על יד בית-המדרש שאנכי ובני גילי למדנו בו תורה, שתי לביבות גדולות מעשה מרחשת עבות וחמות עם מעט חמאה עליהן.  גם לרעבתן היו שלש לביבות כאלה דַיָן לסעודת הבקר.  ולסעודת הצהרים היתה האשה הטובה הזאת מביאה שני סירים גדולים, האחד מלא פול המצרי מבושל במים, והשני – תפוחי אדמה מבושלים, שאֵד חם וריח ניחוח נודף מהם.  ואם אגורת נחושת אחת מקשקשת בכיסך, בחר לך קערה עם אחד משני המעדנים האלה ואכלת כדי שבעך.  ומים הן לא בכסף שתינו.  אמנם כי דיאֶטה זו היא גסה מעט, ויש אשר תכאב הבטן בגללה עד כי תחשב להבקע, אבל מי ישים לב לקטנות כאלה.

הרבה יותר ממזון גופי כבדה עלי להשיג מזון לנפשי.  בוברויסקה באתי באמצע ה"זמן" ולא על נקלה יתקבלו אז אל הישיבה תלמידים חדשים.  ומלבד זאת, בושתי לפי מספר שנותי להכנס אל אחת הישיבות הנמוכות, שנועדו למתחילים, ואל אחת משלש הישיבות הגבוהות, שהיו אז בבוברויסק, לא נועזתי לגשת, כי זה כשלש שנים, אשר לא אחזתי גמרא בידי, ומתיירא הייתי כי אם יעמידני ראש הישיבה על המבחן, פן אהיה בעיניו כמתעתע ויגרשני בחרפה מעל פניו.  ועל כן החלטתי ללמוד עד התחלת הזמן בעצמי בבית-המדרש הקרוב למעון אחותי, למען אתרגל מעט בסוגיות הגמרא.  אנכי בחרתי במסכת עירובין, שמשכה את עיני עליה בהציורים הרבים שנמצאו בה, וכמדומה לי, שהבנתי את כל עניני המסכת, אף כי העד העידו בי חברי בבית המדרש, כי עירובין היא אחת מן המסכתות היותר קשות להולמן.

בעת ההיא, בבואי פעם אחת אל בית שאר בשרי ר' גרשון-ליב, מצאתי על השלחן אשר אצל מטתו את הספור "אהבת ציון" למאפו.  החילותי לקרוא בו ויישר בעיני מאד, אף כי כבר ידעתי על פי הנסיון המר עם הספור "הריסות ביתר" של שולמאן, כי ספרים, שמספרי דפיהם מסומנים לא באותיות עבריות, כי אם בציוני-מספר ערביים, נחשבים לספרים חיצונים ושומר נפשו ירחק מהם.  אבל היצר-הרע נצחני, והספור היפה והמליצה הביבלית הנשגבה לקחו את לבבי שבי עד כי לא יכולתי להמיש את עיני ממנו.  הספר הזה שר' גרשון-ליב נאות לתתו על ידי, העיר עוד הפעם בלבי את החפץ הישן, שכבר עמם בקרבי, לנסות את ידי בשפת עבר.

זכורני את המכתב הראשון, אשר כתבתי בשפה זו לשאר בשרי, לשמעון משה.  חפצתי להביע לו את רגשות אהבתי ואת געגועי אליו, ולשמחת לבבי מצאתי ניבים נאותים לזה בשפע רב בדברי אמנון לתמר רעיתו, ולא נשאר לי בלתי אם להעתיק במכתבי דפים שלמים מן הספר "אהבת ציון" ורק לשנות לפעמים מלשון נקבה ללשון זכר.  בימים ההם עוד לא למדתי להבחין בין אהבת דויד ליהונתן ובין אהבת אמנון לתמר: שתיהן היו בעיני – "אהבה שאינה תלויה בדבר".  גם לגנבת דברים, לפּלאגיאט, לא חשבתי זאת.  הן מאפּו לקח את נאומיו מדברי הנביאים, ואנכי לקחתי אותם מדברי מאפו; ואם כן: או שנינו גנבים, או שנינו אנשים כנים אנחנו.  אולם עד מהרה נתנה בינה בלבי להבין כי טוב לי לקחת מן המקור, מכלי ראשון, מקחת מכלי שני, וכי כל עוד לא אלמוד את ספרי הנביאים לא תצלח בידי לסגל לי את דעת השפה העברית, ובכן...  ובכן הִתְאַמת עלי המשל הקדמוני "תן להשטן אצבע אחת, והוא ימשוך את כל גופך אחריו".  מארון הספרים אשר בבית המדרש הוצאתי אחד מספרי ה"עשרים וארבעה" ואחל ללמוד ספר ישעיה עם פירוש רש"י, מצודת דויד ומצודת ציון.  מתחילה עשיתי זאת גלוי לעיני כל, יען כי לא חשבתי לי זאת לחטאת, אולם עד מהרה גלה אחד מחברי את אזני, כי כל באי בית המדרש עוינים אותי ויחשדוני פן נצנצה בי רוח הוילנאים או הברלינים, כאשר כנו אז את האפיקורסים (כלומר, את המשכילים).  אנכי, אשר גם מטבעי וגם על פי חנוכי הייתי מאמין אדוק בתורת ישראל, ועניני האמונה לא היו לי רק "מצות אנשים מלומדה" כי אם קרובים אל לבי מאד, ומדי שבתי בדד הגיתי בהם תמיד – אנכי לא יכולתי להתאפק ואוציא את כל רוחי נגד הרעיון הפראי לחשוב את לימוד כתבי הקודש לחטאת ולמרד באמונה.  אולם חברי הראה לי מיד שחור על גבי לבן מאמרו של אחד מחכמי התלמוד: "מנעו בניכם מן ההגיון", כלומר, אל תתנו להם לקרוא את כתבי הקודש, כמו שפירש רש"י, אותו רש"י בעצמו, שבפירושו היקר על כל ספרי התנ"ך, הקל את לימודם של העם...  זה היה הקרע הראשון שחשתי בלבי, הסדק הדק הראשון בין האמונה הנמסרה ובין ההגיון הבריא...

ואנכי לא מנעתי את עצמי מן ההגיון ולא חדלתי מהגות בכתבי הקודש, ורק את אשר לא יכולתי לעשות בגלוי, עשיתי בסתר בבית אחותי, אף כי לפעמים פג לבי בקרבי, בזכרי, כי עובר אנכי על מצות התלמוד.  זוכר אני כי בלילה בלילה בלכתי אז בודד מבית המדרש לביתי, קראתי לא אחת ולא שתים מנהמת לבבי, בהרימי את עיני השמימה: הוי, אלי, אלי, הן ערום לבבי נגדך, האומנם אפיקורס אנכי? אנכי, אשר נפשי תתלהב ותמלא חדוה רוחנית מדי הגיגי בך, ומדי אביטה אל "שמיך מעשי אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת".  התלהבות וחדוה כזאת לא ראיתי בין חברי, אשר רק בגמרא לבדה כל מעיניהם כל היום ובכל זאת אחטא יום יום על דברתם חטא לא אוכל כפרו.

לרבים מקוראי בזמן הזה קשה יהיה להאמין, כי לפני חמשים שנה נחשבו קריאת כתבי הקודש ודעת תורת השפה העברית לחטא גדול מאד.  אבל אין אני מפריז על המדה.  כן חשבו אז המחזיקים בנושנות, והם היו אז לא רוב העם, כי אם כמעט כולו, ומנקודת מבטם גם צדקו בדבר הזה.  לבם נבא להם, כי קריאת כתבי הקודש ודעת הדקדוק של הלשון הקדושה תחליש את שלטון התלמוד על העם.  ונבואתם גם באה.  אולם "העתים נשתנו ואנחנו עמהם".  לפנים לא ידעו הרבנים תופשי התורה לתרגם גם פוסק אחד כצורתו ועברית כתבו בשפה ברברית, עד שלא נוכל עתה לדעת מה הם שחים.  ועתה – רבנים יראים ושלמים כותבים עברית בשפה צחה ומצוחצחה, והולכי קדימה אמנם לא יחשבו לימוד שפת עבר לחטאת, כי תהילה לאל "תמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם", אבל הם חושבים לימוד זה לדבר מיותר, לדבר שאינו שוה בנזק הזמן.  אלה מזה אומרים כי אנו אין לנו אלא שפת העם, שבקרבו אנו יושבים, ואלה מזה אומרים, כי כבר רחשנו לנו שפה לאומית חדשה, שפת הגלות הבלולה, תחת שפת עבר העתיקה, שכבר אבד עליה כלח...  אבל הנה עברתי עוד הפעם את הדרך אל ההוה ועל אודותיו הלא עוד דברים רבים לי לדבר אל הקורא, אם יחייני האל, הבה אפוא ואשובה אל העבר.

 

ג

בישיבה

בקצי רחוב השוֹסֵי עמדו בתי-מדרשים גדולים, האחד לחסידים והשני למתנגדים.  לשניהם נספחו שני אולמים גדולים מיועדים לישיבות, ששמשו גם בתי-מלון להבחורים.  בישיבת המתנגדים קרא אז את שיעוריו ר' מיכאל עפשטיין ז"ל, שהיה אחרי כן רב בנוֹבוֹגרוּדוֹק.  ראש ישיבת החסידים היה גם כן מתנגד, אבל מאשר היה גדול בתורה בחרו בו החסידים, גם התגאו עליו.  את שמו לא אזכור עתה, וגם אז לא קרא אותו איש בשמו, כי אם – "ראש הישיבה המינסקי" היה נקרא אז בפי כל.  הוא היה איש יפה-תואר: גבה הקומה עם זקן מגודל ושחור שמעט שיבה זרקה בו, ועם שתי עינים גדולות, מפיקות חן ושכל טוב.  דבורו היה בנחת אבל במרץ, כאיש היודע מחיר לכל מלה היוצאת מפיו.  הוא היה נוהג כבוד גם בתלמידיו, ובכל זאת היו כלם יראים מפניו.  הגבאי של בית מדרש החסידים היה אחד מקרובי.  פניתי אליו, והוא נתן לי מכתב לראש הישיבה, אשר קבלני אל הכתה הנמוכה (זאת בקשתי בעצמי), מבלי להעמידני על המבחן.

סדר הלימוד בישיבה היה כך: כל אחד מן התלמידים היה צריך ללמוד לפני השיעור בפני עצמו את דף הגמרא, שעמד על סדר היום, עם כל המפרשים הנדפסים עם הש"ס: רש"י, תוספות, מהרש"א ומהר"ם.  בהכתה העליונה היה ראש הישיבה קורא בעצמו את השיעור ומבאר לפני התלמידים את חדושיו ואת פלפוליו.  בהכתה הנמוכה יה נותן להתלמידים לקרוא את השיעור: האחד קרא למשל את המשנה והסביר אותה כפי יכולתו, השני קרא והסביר פסקא של הגמרא, השלישי קרא פסקא אחת של התוספות, הרביעי קרא פסקא אחרת, וכן הלאה.  ובאופן זה ידע ראש הישיבה את כשרון כל אחד מתלמידיו ומדרגת הבנתו.  אם היתה לאחד מן התלמידים איזו קושיא או סתירה במאמר הגמרא או בדברי המפרשים, היה מציע אותה, וראש הישיבה היה משתדל לתרץ את הקושיא וליישב את הסתירה.  ואולם הרשות היתה נתונה לכל אחד מן התלמידים לפתור את השאלה שעמדה על הפרק.  על פי רוב היה ראש הישיבה בעצמו שואל ומשיב, מקשה ומתרץ, ואת החידושים האלה, שהיו מתחדשים בשעת השיעור, מחויבים היו התלמידים כלם להקליט במחם ולזכור אותם.

בה"זמן" ההוא למדו בהישיבה מסכת "בבא מציעא" ועל סדר היום עמד, כמובן, הדף הראשון של מסכת זו.  אחד מן התלמידים החדשים קרא את המשנה הראשונה: "שנים אוחזים בטלית", גם הסביר אותה כבקי ורגיל, וראש הישיבה שבע נחת ממנו.  בגורלי אני נפלה הפסקא עם דבור המתחיל "ויחלוקו".  בעלי התוספות מצאו סתירה ממשנה זו לדברי אחד האמוראים במסכת "בבא בתרא" והם יישבו את הסתירה בחריפות נפלאה.  אנכי, אמנם, הבנתי היטב גם את הקושיא גם את התירוץ, אבל במשך ארבע השנים, שלא למדתי בחדר, שכחתי את הניגון הקבוע של לומדי התלמוד ואת מלות השמוש, שהם משתמשים בהן לפלפולם, ומה שהוסיף להגדיל את אסוני – הוא כי לא ידעתי לנענע ולסבב באצבע בתוך האויר כהלכה, נענועים וסבובים שהם מסבירים את הענין הרבה יותר מכל מה שהפה יכול לדבר והאוזן לשמוע, ומבלעדם כל הלמודים הם כתפל בלי מלח.  אותות הקצף שנראו ברשמי פני ראש הישיבה, שתמיד היו נוחים וטובים, הגדילו את מבוכתי ודברי לָעו...

אז הוציא ראש הישיבה את כל רוחו עלי ויקרא בזעם: הלא יורקא אתה, עם-הארץ גמור.  מעודך לא אחזת גמרא בידך, ואיך מלאך לבך להכנס אל ישיבתי, הנועדה לבחורים, היודעים כבר ללמוד בעצמם תוספות ומהרש"א? הלא זאת היא עזות שאין כמוה.

קמתי ממושבי ואנסה להצדיק את נפשי, אבל הוא קרא אלי בקצף:

– שב, יורקא, שב ושתוק.

פחד פחדתי פן יגרשוני מן הישיבה, אבל מגורתי זאת לא באה.  אולם הכלימה, אשר הכלימני ראש הישיבה לעיני כל התלמידים, ירדה עמוק אל תוך לבי הנפצע עד זוב דם.  בילדותי חלמתי לי להתקרא בשם "עילוי", ועתה נקראתי בשם "יורקא".  האמנם ידבק בי שם הקלון הזה לנצח? לא, ולא.

ככלות השיעור לקחתי את הגמרא בידי ואלך להתבודד באחת הפינות של בית-המדרש, לחם לא אכלתי ביום ההוא ומים לא שתיתי, גם לישון לא הלכתי אל ביתי.  ולמן היום ההוא קראו לי "המתמיד הצ'רניגובי", או "המתמיד השחור", להבדילני ממתמיד אחר שהיה שם, בעל שערות צהובות.

במשך שני שבועות לא דבר אתי ראש הישיבה למטוב ועד רע, כאלו עברתי מן העולם.  בשעת השיעורים לא שאלני דבר, וגם אנכי לא נועזתי לפנות אליו בשאלותי.  והנה אחרי אשר ככלו ללמוד את הפרק הראשון של המסכת עלה על לבו של ראש הישיבה לבחון את התלמידים, אם זוכרים הם את כל החידושים שחידש בפרק זה.  רק מתי מספר מן התלמידים זכרו את כלם.  והנה במקום אחד מצא המהרש"א סתירה גדולה בדברי התוספות והניח את הקושיא בלי תירוץ.  כעשרת ימים לפני זה תירץ ראש הישיבה את הקושיא והראה, כי דברי התוספות כנים הם וישרים.  כששה בחורים שנשאלו זה אחרי זה לא ידעו להגיד את התירוץ; בהגיע התור אלי פתחתי את פי להגיד, אבל ראש הישיבה הניף את ידו כמתיאש, וכאלו חפץ לאמר: לא לך, יורקא, לדעת את אשר לא ידעו גדולים וטובים ממך.  כעשרה בחורים שישבו אחרי מסביב להשלחן הארוך לא ידעו גם הם להגיד את התירוץ, ואנסה עוד הפעם לפתוח את פי, אבל ראש הישיבה הניף שנית את ידו כמתיאש.  כאשר כלה לשאול את כל התלמידים, קמתי ממושבי ואומר:

–אבל, רבי, הרשני נא להגיד את התירוץ, כי ידעתיו.

– טוב הדבר, ענה ראש הישיבה בצחוק קל, צחוק לא-אמון על שפתיו; טוב הדבר.  הגד, אם ידעת.

בשפה ברורה ונמרצה, בניגון הנהוג ובסיבובי האצבע הנאותים הרציתי לפניו את פרשת דברי התירוץ בכל פרטיו ודקדוקיו.  ראש הישיבה השתומם למראה עיניו ולמשמע אזניו וידרוש ממני להגיד לפניו כחמשה או ששה מחידושיו האחרונים; על כל שאלותיו עניתי בטוב טעם ודעת.

אז יקום ראש הישיבה ממושבו ולעיני כל הבחורים ענה ויאמר:

– סלח לי בני כי הכלמתיך בלי דעת.  אתה, בני, כנראה, נבוכות או נבהלת מפני, ואנכי חשבתיך לנער ריק, שמאומה לא למד מימיו.  סלח ומחל לי, בני, הוסיף ויושט לי את ידו.

לכבוד כזה לא פללתי.  מעיני זלגו דמעות ומלה לא היתה בלשוני.  אחרי השיעור נגש אלי ראש הישיבה וישאלני על כל אודותי: מאין באתי ואיפה למדתי עד הנה.  בדברים קצרים ספרתי לו את תולדות ימי חיי המעטים והרעים ולאחרונה אמרתי לו:

– הנך רואה, רבי, כי לא שגיתי.  בשלש השנים האחרונות לא למדתי גמרא כלל.  בשני החדשים האחרונים אמנם שבתי אל הגמרא, אבל בלי רב ומורה.  את הענין הבינותי, אבל אופני ההסברה היו מוזרים לי, עתה סגלתי אותם לי, ואקוה, כי לא תוסיף, רבי, לחרפני.

– לא אחרפך, בני, לא אחרפך.  השתדל בני ותהיה לברכה, כי אלהים חננך גם בכשרון ההבנה גם בכח זכרון גדול מאד.

– כשרון הבנה אולי יש לי מעט, אבל כח זכרוני היה תמיד חלוש, זאת ידעתי בנפשי, ועל כן ציינתי את כל חידושיך, רבי, על הספר, למען לא אשכחם.

ובדברי הוצאתי מכיסי קונטרס קטן, שבו היו כתובים בכתב ידי כל חידושי ראש הישיבה בשפה ברורה ובהסברה מדויקת.  ספרי המוסר והדרוש, שהרביתי להגות בהם עוד בצ'רניגוב, הועילו לי לסגל לעצמי את סגנון שפת הרבנים במדה מספקת.

ראש הישיבה לקח את הקונטרס מידי ויחל לקרוא בו.  וכאשר הוסיף לקרוא כן צהלו פניו וכן הוסיף להביט אלי לרגעים בעינים מפיקות רצון וחנינה.

– ספרא רבה, ספרא רבה, קרא, בהשיבו לא את הקונטרס, ואחרי אשר הראה לי על שנים שלשה מקומות שהיו בלתי מדויקים כל צרכם, הוסיף ויאמר: לא אכחד ממך, בני, כי עד הנה כתבתי בעצמי את חידושי, אבל צריך אני להודות, כי לשונך היא יותר ברורה ויותר מובנת מלשוני.  ועל כן למן היום הזה ומעלה תראה לי יום יום את רשומיך, למען אתקן את כל הצריך תיקון.  ואם יעזרני האל להדפיס את חידושי, אז אזכור גם אותך לטוב...

אם הדפסי ראש הישיבה את חידושיו, או הם עלו כלם בתוהו ויאבדו – זאת לא ידעתי; אבל בכל אופן לא היתה כל סבה להזכירני לטוב, כאשר יחזה זאת הקורא מן הפרקים הבאים.

 

ד

ראש הישיבה ובתו

ככלות "הזמן" העלני ראש הישיבה אל הכתה העליונה.  שם למדו אז מסכת עירובין, שכבר עברתי עליה בפני עצמי, ועל-כן יכולתי לראות את כחו ועוצם ידו בהבנת התלמוד.  דרך לימודו היתה דרך הקדמונים ובשיעוריו הרשה לעצמו לנטות לפעמים מפירוש רש"י ולבאר סוגיות שלמות בהגמרא על פי דרך חדשה ויותר פשוטה.  מובן הדבר, כי היה נזהר בלשונו מאד, מפני שהיה מתיירא פן יוציאו עליו לעז, כי רוח של מינות נצנצה בו על דבר אשר הוא נוטה מן הפירוש המקובל בהאומה, כאילו הוא נמסר למשה מסיני, אף-על-פי שבעלי התוספות הרשו לעצמם לנטות מפירוש רש"י כמעט על דף ודף.  ולפיכך היה מקדים בכל פעם ופעם לאמר לתלמידיו: "דעו לכם, כי פירוש רש"י הוא האמיתי, אבל לולא פירש רש"י היינו יכולים לפרש כך וכך".  ופירושיו היו באמת נפלאים מאד.  אחרי כן נודע לי, כי הגאון רבי מנשה מאיליה הרחיק ללכת ממנו והיה מפרש את המשנה לא כמו שמפרשת אותה הגמרא.  ואמנם גם רגנו על הגאון הזה וכמעט שחשבוהו לאפיקורס.  חושב אנכי, כי בדרך לימודו זה הכניס ראש הישיבה שלא מדעתו ושלא ברצונו רוח בקורת בלבי, להביט בעינים פקוחות על דברי הקדמונים ולסול לי על פי שיקול דעתי מסילות חדשות בפירושי דבריהם, שונות מדרכי המפרשים.  ככה עשיתי אחרי ימים רבים בחקירותי על יסודי חכמת הרפואה של הלכות טרפות, שנטיתי בהן מפירוש רש"י והרמב"ם.  ובחקירותי בתולדות התורה שבעל פה הרחקתי עוד ללכת ובארתי את המקרא באופנים אחרים, מאשר בארו אותו חכמי התלמוד; אלא שהשתדלתי להראות, כי חכמי התלמוד הוציאו את המקרא מידי פשוטו, לא מאשר שגו בפשט המקרא, או מאשר לא ידעו את דקדוק הלשון העברית; כי אם מאשר היתה מטרה נשגבה לפניהם, לבטל את עונש המות, שתורת משה מטלת על כל העובר על מצוותיה.  את חקירותי אלה הצעתי אחרי כן במאמרי הרבים, שנדפסו בהאינציקלופדיה היהודית בשפת רוסיה, וביחוד בספרי "הלל ובית מדרשו" שהוא עודנו אתי בכתובים.  אין כל ספק, שהדחיפה הראשונה לחקירותי אלה נתנה לי מאת ראש הישיבה המינסקי ויהי זכרו ברוך.  רק בחורים מעטים זכו להיות מבאי ביתו של ראש הישיבה.  אנכי הייתי בא אל ביתו כמעט מדי יום ביומו.  הוא כתב כבר בעצמו את חידושיו ואת ביאוריו למסכתות אחדות; אולם סגנונו היה קשה מאד ובלתי מובן כלל, אף-על-פי שבעל פה היו דבריו תמיד ברורים ומסודרים באופן יפה מאד, כאשר כבר הזכרתי.  הוא ידע בעצמו את חסרונו זה, ועל כן מסר לי את כתביו לתקן בהם את הלשון, ובמשאו ומתנו אתי למדתי ממנו הרבה יותר בביתו, מאשר למדתי ממנו בבית הישיבה.

רק שנה אחת ומחצה למדתי תורה אצל רבי הנכבד הזה.  הוא אהבני כאב, וגם אנכי אהבתיו כבן.  ולוא הוספתי ללמוד אצלו, כי עתה אולי היתה באה תקותי להיות מורה הוראה בישראל באחת הקהילות הנידחות...  אבל בעוונותי הרבים קלקלתי את מעשי וקפחתי את עתידותי, והשטן בא ויפריד בינינו ותקותי נשארה מעל.  בפעם הזאת התחפש השטן בתמונת עלמה צעירה לימים ומכוערת מאד.  בת שחורה ולא נאוה היתה לו לראש הישיבה, והנה עלה בלבו לקחת אותי לחתן לה, וישלח את דברו אלי על ידי השמש של בית המדרש, שלעתים פנויות היה גם שדכן מעט.  לי מלאו אז כבר שש עשרה שנה, ולפי ההשקפה ששררה אז בקרב היהודים הנה הגעתי כבר לפרקי להעמיס ריחים על צוארי.  הריחים, לפי דברי השמש, לא תהיינה כבדות יותר מדאי; ארוחת-נצח מוכנת לך על שולחן חותנך, לך לאשתך ולילדיך אשר תוליד לך, גם מעט נדן תקבל ממנו, ואחרי שתים או שלש שנים כאשר תבוא על כסף ירושתך, אז תפתח אשתך, שהיא טובת שכל וחרוצה מאד, איזה חנות ותתעסק בפרגמטיה, ואתה תשב ותעסוק בתורה, ואחרי מאה ועשרים שנה, כאשר יאסף חותנך אל אבותיו, אז, אם תזכה לכך, תוכל להיות ראש ישיבה במקומו.  שידוך הגון מזה גם בחלומך לא ראית.  לו תשמעני, מהרה וכתוב תנאים, למזל טוב, למה תתמהמה? האם תחכה עד אשר יצחק זקנך? חלילה, לא תהיה כזאת בישראל.  אמנם שידוך הגון כזה גם בחלומי לא ראיתי, אבל בחלומי ראיתי תמונה אחרת, אשר לא הרפתה ממני גם בהקיץ – זאת תמונת תמר, אוהבת אמנון, כפי אשר צייר אותה מאפו בספרו "אהבת ציון".  הוי, מאפו, מאפו, לו ידעת את אשר עוללת לי.  כי מדי הביטי בפני העלמה המיועדת להיות כלתי, קמה תמונת תמר הנהדרה ותתצב לפני עיני רוחי בכל ההוד והתפארת שנתן לה מאפו; ובהעריכי לנגדה את העלמה העגולה וקצרת-הקומה עם עיניה הקטנות, עם שפתיה העבות ועם חוטמה השרוע "פחד קראני ורעדה" ואקלל בלבי את אביה, יפה התואר ויפה המראה ולא אביתי סלוח לו, על אשר ידע רק להוליד חידושים יפים, רבים בגמרא ולא דאג להוליד גם בת יפה אחת לחתנו.

בושתי להגיד להשמש את הטעם האמתי, מדוע לא ימצא השידוך הזה חן בעיני.  את הספר "אהבת ציון" לא קרא האיש, ואף גם זאת: אדם מישראל אינו נושא אשה לשם יופי, כי אם לקיום המין, ואת המין תוכלנה גם נשים מכוערות לקיים לא פחות מנשים יפות אפילו כבנות איוב; ועל כן בדיתי מלבי אמתלאות שונות לדחות את הדבר לשנה או שנתים, בתקותי כי בין כה וכה אולי יבוא מלך המשיח, או העולם יחזור לתוהו ובוהו.  את חטאי אני מזכיר היום, כי לוא שמעתי אז בת-קול משמים: בחר לך את אשר תבחר, כי תנשק את בת ראש הישיבה, או כי העולם יחזור לתוהו ובוהו, ולוא ידעתי –

...  כי יהרוס קולי בכח

תבל ומלואה גם צבאות שמים,

אז תתי קול גדול: הבו מנוח,

ולתוהו אשובה עם כל החיים.

כי צרת רבים הלא היא חצי נחמה.  וכאשר לא הרפה השדכן ממני, אמרתי לו, כי נפשי חשקה בתורה, כמו שמספרים על ר' משה חיים לוצאטו, שלא נשא אשה, מפני שנפשו חשקה בתורה.  אולם גם השדכן לא טמן ידו בצלחת ויאמר: אדרבה.  אם חשקה נפשך בתורה, הלא טוב כי תהיה לך ארוחת נצח על שולחן חותנך ואז תוכל לעסוק בתורה ככל אות נפשך בלי דאגת פרנסה.  וראיתך מר' משה חיים לוצאטו מופרכת מכמה פנים.  ראשית: הרבה עשו כבן עזאי ולא עלתה בידם, שנית: לר' משה חיים לוצאטו לא הבטיחו ארוחת נצח על שולחן חותנו, ושלישית: אפשר שכל הסיפור הוא בדוי, ור' משה חיים לוצאטו שהיה בלי ספק ירא-שמים בודאי נשא אשה וקיים את המצוה הראשונה של תרי"ג מצוות.  ויהי בהציקו לי יום יום, החילותי להשתמט מפניו ואחדל לבקר את בית הישיבה, וגם את בית רבי חדלתי לבקר, כי בושתי להביט בפניו ובפני בתו, אף-על-פי שמעודי לא דברתי אתה גם מלה אחת.  ובכן העתקתי את מקום למודי אל בית המדרש הקרוב למעון אחותי.  זמן קצר בקרתי את בית המדרש של המתנגדים לשמוע את השיעור של ר' מיכל עפשטיין.  אולם בעת ההיא חלו שנויים גדולים במהלך מחשבותי; ומאשר לא מצאתי עוד קורת רוח לא בדרך הלימוד המפולפל של הישיבה ולא בחברת הבחורים, אשר לא מצאתי ביניהם גם רע אחד כלבבי, התרחקתי מהם כלה ואתן את לבי ללמוד בפני עצמי על דרך הפשט הפשוט למען קנות לי בקיאות מעטה בתלמוד ובפוסקים.  את לימוד הפוסקים החילותי ב"יד-החזקה" של הרמב"ם, והיד החזקה הזאת היא אשר נתנה את הדחיפה הראשונה להמהפכה שחלה במהלך מחשבותי, עד כי נואשתי גם מחפצי ללכת ל"מֶכָּה" של בחורי הישיבה, לעיר ווֹלוֹז'ין.

זכרונות לא נעימים השאירו אחריהם בחורי הישיבה בקרב לבבי.  מרביתם היו ילידי ערים אחרות ואת מחית נפשם מצאו ב"אכילת ימים", כלומר: כל אחד מהם התפרנס משבעה בעלי בתים, אשר אכל אצלם לחם בית איש יומו.  לא כלם היו להם שבעה "ימים" בשבוע, יש שחסרו להם יום או יומים ואז היו צפויים אלי רעב, או כלכלו את נפשם כמוני בתפוחי אדמה או פול המצרי.  אל ילידי העיר שלמדו בהישיבה התיחסו בשנאה גלויה והציקו להם בהתולים גסים עד לגועל נפש.  כן התיחסו גם אלי, יען כי לא אכלתי "ימים" כמוהם.  ומשנה שנאה שנאוני מקנאתם בי על דבר אשר התהלכתי באהבה ובריעות עם ראש הישיבה.  ובמדה שמדדו לי כן מדותי גם אני להם, בחשבי אותם בלבי לנערים שלא מן הישוב בגלל התוליהם הגסים והתפלים.  בדבורם ובארחות חייהם היו כפראי אדם, ובכל זאת חשבו, כי כל העולם לא נברא אלא בשבילם, וכל בעלי-הבתים והגבירים שבעיר עם כל עשרם ומסחרם לא באו לעולם, אלא בשביל שימצאו הם הבחורים העניים את ארוחתם בית איש יומו.  מלבד הגמרא ומשא ומתן של הלכה לא ידעו דבר.  תורת משה, דברי הנביאים ואגדות חכמי התלמוד היו מוזרים להם כתורת הפרסים וההודים.  כל ענין אמונה ודת היה רחוק מלבם ולא מצאו בהם כל חפץ.  יודע אני ועד, כי כל חברי בחורי הישיבה, שרבים מהם היו אחרי כן לרבנים בישראל, לא התפללו במשך ימים רבים גם פעם אחת ביום.  הם הניחו תפילין רק למראית-עין והתעסקו בדברים בטלים.  אמנם כי גם אנכי למדתי ממעשיהם, ולפעמים קרה, כי במשך ימים אחדים לא התפללתי כלל, אולם בנוח עלי רוח החסידות, שנשרשה בלבבי מימי ילדותי, התעוררתי והתפללתי אז בכונה גדולה, אבל חברי שחקו עלי אז, ויחשבו לי זאת לצביעות או ליהירות.  כן שחקו עלי, בראותם אותי מעיין בספרי דרוש או מוסר.  רבים מהם אולי היו ברבות הימים למחזיקי הדת ולמחמירים גדולים.  אבל בעת ההיא היו רחוקים מדת כרחוק מזרח ממערב.  חושב אנכי, כי כמוהם היו גם רבים מרבני ישראל בימי נעוריהם.

אינני יודע את תכונת הישיבות עכשיו ואת תכונת תלמידיהן.  רחוק אני מהן ריחוק מקום ורואה לפעמים רק את התלמידים ששנו ופרשו ונספחו אל ההשכלה.  אבל חושב אנכי, כי בהשתנות העתים השתנו גם הישיבות לטובה.  לפנים בישראל היו "כל בניך למודי השם".  מן העשירים הגדולים עד שואבי-המים, כולם שאפו, כי יהיו בניהם לרבנים בישראל, כמו שעשרים שנה אחרי כן שאפו כולם, כי יהיו בניהם לרופאים ועורכי-דין.  גם בני העשירים למדו תורה עד חתונתם, ולפעמים רק שנים אחדות אחרי חתונתם החלו לשלוח במסחר את ידם.  ואם בני העשירים כך על אחת כמה וכמה עשו כזאת בני דלת העם, אשר רק בגלל ידיעת התורה יכלו להתרומם משפלותם ולהכבד על פני העם.  המלאכה והעבודה, אף-על-פי שהִרבה התלמוד מאד לדבר בשבחן, היו נמִבזות בעיני העם.  ועל כן נהרו כל בני העניים אל הישיבות, כבעלי כשרון וכמטומטמי המח.  ועל כן רבו אז בעלי ה"לא יוצלח" בקרבנו.  רק אחד מאלף זכה לרבנות, וכל הנותרים היו למלמדים, בטלנים ומחזרים על הפתחים סתם.  את הסדר הפרוע הזה ראו המשכילים המעטים שבדור, ויצחק בר לוינזון בראשם, ויחלו להטיף להשכלה, לעבודה ולמלאכה.  בשעתם צדקו המשכילים, אף כי לפעמים הפריזו על המדה בשאיפותיהם להבזות בעיני העם את למוד התלמוד בכלל.  אבל אל לנו היום לידות אבן בהם.  תמונת חיי עמנו בימים ההם היתה באמת מעציבה מאד, ומקור הרע הלא היה באמת בהחנוך הלא-ראציונאלי של העם.

הרבה עשתה הטפת המשכילים, ויותר ממנה עשו השינויים הגדולים שחלו בתנאי הכלכלה של עם היהודים.  אבל אם כה ואם כה השתנו דרכי החנוך אצלנו תכלית שנוי.  כל העם למקצהו, מן המשכילים הקיצוניים עד האורתודוכסים היותר אדוקים, כל אחד עושה את אשר ביכולתו, וגם את אשר לא ביכולתו, להכניס את בנו לגימנסיה או לאוניברסיטה.  ורק מאשר סגרה הממשלה את דלתות בתי הספר לפני היהודים, נאנסו הנחשלים למסור את בניהם לבתי מסחר ולבעלי-מלאכה.  מספר התלמידים בהישיבות הלך הלוך וחסור.  רבות מהן נסגרו מחוסר תלמידים.  על פי הנסיבות האלה יש לחשוב, כי אל הישיבות השרידות שנשארו עוד לברכה בקרבנו, ינהרו היום רק אלה מן הצעירים, שנפשם חשקה בתורה לשמה, ולא מפני שאחרים עושים כך.  ואף גם זאת: החַיִץ, שהמחזיקים בנושנות בנו מאז מסביב להישיבות, לבל תבקיע אליהן ההשכלה השנואה, לא עצר כח לעמוד בפניה.  ואם לא פרצים רחבים הנה סדקים דקים כבר נתגלו בחיץ  ובעד הסדקים האלה הבקיעו קרני-אור רבות להאיר את מחשכי הישיבות.  עתה נמצאו רבנים מורי הוראה אשר לא יחשבו את קריאת כתבי הקודש לחטאת להם, הקוראים וכותבים במכתבי עתים עברים, הקוראים וכותבים גם בשפת עם-הארץ, ועדתם עוד תתגאה עליהם.  אילו נמצא רב כזה לפני חמשים שנה, אזי היו חבריו הרבנים מחרימים אותו בתקיעת שופר ובנרות שחורים.

אכן נשתנו העתים.  עתה החלו גם המשכילים לדאג לבל תשתכח תורה מישראל, לבל תכבינה הגחלים העוממות על שרידי המוקדים, אשר במשך אלפי שנה הפיצו אור וחום להחיות את העם המפוזר והמפורד בין העמים.  אהה – גם השרידים המעטים האלה, שמצאו מפלט להם במדינת ליטא, נהרסו בצוק העתים האלה בעקבות המלחמה הנוראה, שהתלקחה ביתר עוז וקצף במקום ההוא.  אבל "למקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם", ויחד עם העם נדו גם נעו פליטי הישיבות הלאה ממערכות המלחמה.  ויפה עשה אפוא הועד ל"חברת מפיצי השכלה בישראל", שיסד קומיסיה מיוחדת לדאוג להשרידים האלה, לבל תכבה גחלתם ולמען יוכלו לשוב לעבודתם הפוריה, כאשר ישוב השלום על כנו.  והנני מחזיק טובה לעצמי, כי בין חברי הקומיסיה הזאת נמנה גם שמי.

לא כן היו הישיבות לפני חמשים שנה.  אז היו רבים הקרואים ומעטים מאד הראויים.  נער אשר אֵררוֹ הטבע במעט טוב טעם ודעת, לא היה יכול למצוא קורת רוח בחברתם.  ואברח מהם אף אני.

 

ה

הסערה

בית המדרש שלמדתי בו היה נקרא בפי כל בשם "יודקא יחיאל'ס קלויז" על שם הגביר ר' יהודה בן ר' יחיאל (את שם משפחתו לא אזכור עוד), שבנה אותו מכספו.  אבל הוא היה פתוח לרוחה לפני כל הבאים להתפלל וללמוד שם תורה.  רוב המתפללים בו היו בעלי בתים חשובים מחסידי ליובאויץ, וכנראה היו כולם מקרוביו ומיודעיו של בעל בית-המדרש.  הבית לא היה גדול מאד והכיל בתוכו לערך חמשים או ששים "מקומות".  בפנה הצפונית-המערבית, על יד התנור רחב-הידים, עמד שלחן-עץ ארוך.  מסביב להשלחן היו יושבים אחר התפילה ובין מנחה למעריב בעלי-בתים פנויים ממסחרם, או בטלנים סתם, והיו עוסקים בפוליטיקה.  הענינים שעמדו אז על הפרק היו: מרד הפולנים, סכסוכי נאפוליון עם בריטניה ומלחמת הצפונים נגד הדרומים בארצות הברית באמריקה.  מאין ידעו האנשים את הנעשה במדינות רחוקות, אל אלהים הוא יודע.  הן מכתבי-עתים לא קראו האנשים ולא ידעו קרוא – אין זאת כי אם עוף השמים הוליך אליהם את הקול.

כלכל שאר בתי המדרש היו שני פתחים לבית: הפתח האחד בכותל המערבי, שבו היו נכנסים לבית המדרש ויוצאים ממנו, והפתח השני בכותל הדרומי, שהוביל לחדר מרווח, הסמוך לבית המדרש והנקרא בשם "בית הקהל" (קהל-שטיבעל).  בחדר זה עמד ארון הספרים, והוא היה משמש גם מקום לינה לעוברי אורח והבחורים לומדי תורה, שבאו מערים אחרות (לפעמים לנתי בו גם אני, מאשר חסתי על הזמן ללכת אל בית אחותי) ושם עשו גם "תקונים" לנשמות המתים.  ענין התקון הוא כך: מלבד שש התעניות בשנה, המוטלות על פי הדין לחובה על כל ישראל, היה המנהג אצל החסידים, כי מי שאבותיו הלכו לעולמם, היה מתענה עוד פעמַים בשנה: ביום שמת בו אביו וביום שמתה בו אמו, מה שהיה נקרא בשם "תענית-יאהרצייט".  תענית זו, האמינו, מתקנת את נשמת המת ומצלת אותה מעונשו של גיהנם, או מעלה אותו ממדרגה נמוכה בגן עדן למדרגה יותר גבוהה.  תענית זו היתה נדחית מפני סעודת מצוה, כלומר אם נקרה לבעל-היאהרצייט להיות על סעודת ברית מילה, או פדיון-הבן או סיום התורה, אז היה פטור מהתענות, מפני שסעודת מצוה עם הברכות, שהמשתתפים בה מברכים על היין, – מתקנות את נשמת המת לא פחות ואולי גם יותר מן התענית.  בעל-היאהרצייט היה שוכר לו במחיר מטבעות כסף אחדות בחור-עני שיגמור בשבילו איזו מסכת גמרא ליום המיועד, ואת ההוצאות של חג הסיום היה, כמובן, לוקח על עצמו.  בעל-היאהרצייט היה עובר בעצמו לפני התיבה, ואחר תפילת הבוקר היה שולח את השמש לקנות בבוק אחד או שנים-שלשה בקבוקים יין-שרף (איש איש כפי נדבת לבו) עם פרפראות ומיני תרגימא שונים, ולפעמים גם לביבות מעשי מחבת עם חמאה.  וסעודה זו, שהיו משתתפים בה הרבה מבעלי-הבתים יחד עם הבחורים העניים – היא היא שהיתה נקראת בשם "תקון".  תקונים כאלה, שהיו בבית-מדרשנו לא פחות מפעמַים בשבוע, היו תופסים מקום ידוע בהבּוּדזֶ'ט של הבחורים העניים, ולפיכך היינו חושבים אותם למנהג-חסידים יפה מאד, אף-על-פי שהיה בהם גם שמץ של בטול תורה, מפני שלפעמים היינו שותים יין-שרף לשכרה, ובמשך שעות אחדות היינו מנגנים אחר כך: "תנו רבנן" ולא הוי ידעינן, מאי קאמרי רבנן.

השם "מתמיד", שלוה אותי מן בית-הישיבה עד בית-המדרש ענד כבוד לראשי, וכל באי בית-המדרש הביטו עלי בעין יפה.  וגם הגבאי ר' יהודה בן ר' יחיאל הותירני לטוב.  הוא לא היה למדן גדול, אבל יודע ספר וחובב ספרים.  גם שמעתי את הבריות מרננים אחריו, כי באוצר ספריו הרבים נמצאים גם ספרים חיצונים, אף כי לא נמצא איש אשר יחשדהו, כי הוא, חס ושלום, קורא בהם.  הוא היה רק חובב ספרים.  פעם אחת נגש אלי, בשעה שהייתי מעיין בהלכות קדוש החודש להרמב"ם, ובראותו אותי עושה חשבונות בעט עופרת על הניר אשר לפני, שאלני, אם יודע אני את ארבעת כללי החשבון?

– זאת למדתי עוד בילדותי וגם תשבורת למדתי, עד כי אוכל למצא את חשבון המולדות והתקופות באופנים יותר פשוטים ויותר מהירים מאשר יעשה זאת הרמב"ם.

– פשוט, מפני שהרמב"ם חפץ להסביר את הדבר גם לאנשים שלא למדו תשבורת.  אבל הלמדת גם את הפרקים הראשונים מהלכות דעות, מבנין העולם והגלגלים?

– למדתי, עניתי נכלם ונבוך, כאיש שנמצאה גנבה בידו: מתחילה לא ידעתי כי דברים אלו אינם נוגעים לדינא, ואחרי כן תקף עלי יצרי, ואקרא את הפרק עד תומו.

– את הרמב"ם, ענה האיש בצחוק-קל על שפתיו, את הרמב"ם יוכל אדם מישראל לקרוא גם בדבר שאיננו נוגע לדינא.  ואדרבה, הלא נאמר בגמרא: "ואף פועל השם לא יביטו, זה שיודע לחשוב תקופות ומזלות, ואינו חושב".  אבל ההבנת היטב את כל הדברים?

– כמדומה לי שהבנתי.

– הראית מימיך את הספר "כוכבא דשביט" של ר' חיים זליג סלונימסקי? גם בספר הקטן הזה ידובר על אודות בנין העולם והגלגלים.

– את הספר הזה לא ראיתי.  גם את שמו לא שמעתי בלתי היום.

– את הספר הזה תוכל לראות בביתי.  אנכי איני משאיל ספרים לאיש, אבל בביתי יוכל כל מי שירצה לבא ולקרא בהם.

בבואי אל ביתו ביום המחרת, הובילני אל אוצר ספריו.  שני חדרים מרווחים שכל כתליהם היו מכוסים ארונות-עץ יפים מלאי ספרים שהתנשאו מן הרצפה עד התקרה.  באמצע כל חדר עמד שלחן עגול עם כסאות מסביב לו.  ורק נגד אחד החלונות עמדה ספה רכה ושלחן קטן על ידה.  על ספה זו, כנראה, היה אדון הבית מעיין בספר בשעות הפנויות ממסחרו.  ר' יהודה הראה לי על ארון אחד פתוח ויאמר אלי לעיני משרתו: פה תמצא את הספר אשר תבקש.  ואל החדר הזה תוכל לבוא בכל שעה פנויה מלמודך ולקרוא פה ככל אַות נפשך.  ואחרי צוותו להמשרת להביא לי כוס טהיי מתוק, עזבני וילך.  נדמה לי כאלו נכנסתי בהיכל קודש לפני ולפנים.  ספרים, ספרים וספרים.  אל אלהי חיי, היספיקו חיי אני לקרוא את כל הספרים האלה?

ברוב עמל מצאתי את הספר "כוכבא דשביט" ועל ידו, לגודל תמהוני, את הספר "תעודה בישראל" ליצחק בר לוינזון.  את שם המחבר הזה שמעתי.  אומרים עליו, שהיה, ימח שמו, ראש אפיקורסי הדור, שבספריו היה מטיף לבני ישראל, שישתמדו חס ושלום, ושבערים רבות שרפו את הספר הזה בפומבי בחדר בית-הכנסת...  תמה אני, איך איש חסיד וירא שמים כר' יהודה יחזיק בביתו ספר שכתבו מין...  הלא דבר הוא...  ופתאום נזכרתי את הנאמר בפרק אבות: "דע מה שתשיב לאפיקורס", אבל איך אוכל לדעת מה להשיב לו, אם לא אדע את דבריו? אם כן הלא מותר לקרוא ספרים כאלה...  אבל מיד אחרי זה עלה בזכרוני מאמר אחר: "כל באיה לא ישובון – זו מינות", מפני שדברי מינות מושכים את הלב...  לא, לא, את הספר הזה לא אקרא, למה לי להכניס את ראשי בסכנה? אבל אנסה נא לקרוא את ההקדמה, למען דעת את מטרת הספר, ועל מה דבריו יסובו.  ההקדמה בלבד הן לא תזיק לנפשי.  קראתי והשתוממתי.  על דברת המחבר, מטרת הספר היא להוכיח כי למוד כתבי הקודש לא רק רשות כי אם גם מצוה, כי מותר ללמוד שפות זרות, רוסית ואשכנזית, וכי חובה היא ללמוד מלאכה ועבודה, וכל זה הוא מבטיח להוכיח על יסוד דברי התלמוד, ועל דבר השמד אין גם רמז קל בההקדמה.  אמת הדבר, כי כל הצעותיו הן נגד המקובל באומה, ומנהג ישראל הלא תורה היא, אבל מלמוד לשון קודש עד השמד הלא רב הדרך מאד.  אין זאת, כי אם ערום יערים האיש ויצפין את השמד ל"קנוח סעודה", עד אשר תצלח בידו למשוך את הקורא אחריו...  אבל הלא אפשר גם כן, שבדבר השמד הוציאו עליו החסידים לעז, מפני שהוא לא היה מאמין בצדיקים והיה מלגלג עליהם.  אבל הן לא כל הכופר בצדיקים הוא כופר בעיקר.  הלא גם המתנגדים אינם מאמינים בצדיקים ובמופתיהם, ובכל זאת הם יראים וחרדים.

תשוקתי לקרוא את הספר גברה בלבי מרגע לרגע, ובכל זאת הבלגתי על תשוקתי.  הן לא לזאת באתי הנה.  העמדתי את "התעודה בישראל" על מקומו ואחל לקרוא את "הכוכבא דשביט".  אבל, אהה, הספר הקטן הזה הטיל סערה גדולה ונוראה בלבי.  הספר הקטן הזה הרס את עולמי עד היסוד, את עולמי הרוחני והגשמי גם יחד...

סלונימסקי רצה להראות בספרו כמה צעדה חכמת התכונה קדימה.  התוכנים הגידו מראש את היום ואת השעה שכוכב השבט...  יתגלה לעיני יושבי הארץ, וכאשר נבאו כן היה.  להתוכנים הקדמונים, שידעו את מסלולי שבעת כוכבי הלכת, היו כוכבי השבט חידה סתומה.  והחכם התלמודי רב שמואל, שהתפאר כי "נהירין ליה שבילי דרקיעא כשבילי דנהרדעא", אנוס היה להודות "לבד מכוכבא דשביט".  ליתר באור הציע המחבר בדברים קצרים את תולדות חכמת התכונה ודרך התפתחותה.  התוכן היוני בטוֹלימיוֹס (תלמי) ששיטתו היתה לעינים לכל התוכנים שבאו אחריו וגם להרמב"ם בספרו "יד החזקה" העמיד את כדור הארץ במרכז העולם.  מסביב להארץ ואויר הנשימה העוטף אותו, יסובו שבעה גלגלים כגלדי בצלים שבהם קבועים שבעת כוכבי-הלכת שהיו ידועים להקדמונים: הירח, השמש, נוגה, כוכב (מרקורי), מאדים, צדק ושבתאי.  כל אחד מהם מקיף את כדור הארץ בזמן ידוע: הירח – בכ"ט ימים, השמש בשס"ה ימים וכן הלאה.  ומסביב לשבעת הגלגלים האלה עוד גלגל אחד גדול מאד, שבו מהודקים כל הכוכבים הקבועים עם שנים עשר המזלות.  ומסביב להגלגל הזה עוד גלגל אחד, שבו מהודקים שמונת הגלגלים הנזכרים והמקיף אתם יחד את כדור הארץ במשך יום אחד, ובו תלויה חליפת הימים והלילות.  על פי שיטה זו יכול היה המין האנושי להתגאות, כי הוא נמצא במרכז העולם, וכל הגלגלים המשתרעים למרחבי אין קץ לא נבראו אלא לשמש לו...  והנה בא התוכן קוֹפרניקוּס והרס את הבנין הנפלא הזה.  באותות ובמופתים חזקים הוכיח, כי לא הארץ נמצאת במרכז העולם, כי אם השמש, וכוכבי הלכת לא יסובו מסביב להארץ, כי אם מסביב להשמש ואתם יחד תסוב גם הארץ מסביב להשמש אחת בשנה, חליפת הימים והלילות תלויה לא בסיבוב הגלגלים כלם מסביב לכדור הארץ, כי אם בסיבוב כדור הארץ מסביב לצירו אחת בעשרים וארבע שעות מעת לעת.  גם את הגלגלים הרס קופרניקוס עד היסוד.  אין גלגלים בעולם, אלא כוכבי הלכת והארץ סובבים את השמש במקום פנוי וריק, המשתרע למרחב אין קץ.  מכל כוכבי הלכת, שאליהם נספחו כוכבים חדשים שלא ידעו מהם התוכנים הקדמונים, רק הירח לבדו נשאר נאמן להארץ העלובה, וכמו מלפנים יסוב אותה אחת בחודש...

אחרי קופרניקוס בא התוכן קֶפּלֶר, שמצא את שלשת החוקים של תנועת גרמי השמים, ואחריו יצחק ניוטון (בתומי האמנתי אז, כי זה האחרון היה יהודי, כי יצחק הלא שם יהודי הוא), שמצא את כח-המושך, השורר בכלל העולם; ושניהם יחד קימו וקבלו עליהם את שיטת קופרניקוס...  הוי, אל משגבי, האמנם צדקו האנשים האלה?

אתם, קוראי הצעירים, אתם אשר שמעתם את הדברים האלה מפי מוריכם, בהיותכם בני עשר שנה, ולא נפעמתם ולא נרעשתם, לכם אחת היתה, אם השמש יסובב את הארץ או הארץ תסובב את השמש, – אתם לא תוכלו לשער בנפשכם את מצב רוחי, אחרי קראי את הספר הקטן של סלונימסקי.  נרעש הייתי ונדהם במשך ימים אחדים כגבר עברו יין.  עד הנה האמנתי כי עומד אנכי על קרקע מוצק ובטוח, ופתאום והנה אנכי יחד עם האדמה שתחת רגלי, אנשא במרחבי העולם במהירות נפלאה אלפי פרסאות ברגע אחד.  אמנם ראשי לא ילך סחרחר, גם לא אפחד פן אפול מן הארץ אל תהום השמים – ברוך השם, יש כח המושך בעולם והוא יקשרני בחוטים לא נראים אל הארץ הנעה והנדה...  אבל לא זאת תעורר תמהון ועצב בלבבי.  אנכי חשבתי עד הנה, כי עומד אנכי במרכז העולם, כי אנכי הנני תכלית הבריאה ומטרתה, חלום יפה חלמתי לי כחלום יוסף בשעתו: "הנה השמש והירח וכל הכוכבים משתחוים לי", והנה העירוני משנתי וחלומי הנעים התעופף וינדוף כטל בוקר, והנה אומרים לי, כי זוחל אני על אחד הכוכבים הרבים הסובבים את השמש, וכי ישנם כוכבים רבים גדולים הרבה יותר מכדור הארץ, ואם כן אפוא "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו"?

ולא עצב ותמהון בלבד דכאוני, כי מלחמה עזה נִצתה בלבבי.  את הסתירה שבין שיטת קוֹפניקוּס ובין המסופר בכתבי הקודש, כי אחרי הקריאה הנפלאה של יהושע בן נון: "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, – ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים" – את הסתירה הזאת אמנם עלתה בידי לתרץ על נקלה.  הפסוק נאמר על דרך המליצה, כדי לשבר את האוזן, שתהא יכולה לשמוע לפי ראות עיני בני אדם.  הן גם לפי שיטת הרמב"ם (שיטת בטולימיוס) לא השמש והירח מתנועעים ממזרח למערב, כי אם הגלגל העליון המניע את כל הגלגלים המהודקים בתוכו יחד עם גלגלי השמש והירח, ואם כן אין לקחת את הדברים כפשוטם.  אבל סתירה יותר נכבדה נגלתה לפני – סתירה, שממנה נשקפה סכנה להרוס את כל עולמי הרוחני עד היסוד...

ככל יתר בני עמי, הרגל הורגלתי מעודי לחשוב את כל דברי הקדמונים לאמת מוחלטת.  הקדמונים לא טעו ולא שגו מעולם.  ועל היסוד הזה נוסד הבנין הגדול של התורה שבעל פה.  חכמי הגמרא מצאו סתירות בדברי המשנה, אבל חכמי המשנה לא יכלו לטעות, וחכמי הגמרא בפלפולם החד יתרצו את הסתירות של המשנה.  המפרשים הקדמונים – רש"י והתוספות – מוצאים סתירות בהגמרא, אבל גם גמרא היא אמת מוחלטת ולא תסבול סתירות.  וחכמי התוספות בפלפולם המחודד יתרצו את הסתירות של הגמרא.  המפרשים האחרונים, מהרש"א, מהר"ם ופני-יהושע ועוד אחרים עד אין מספר, מוצאים סתירות בדברי התוספות, אבל גם חכמי התוספות לא יכלו לטעות ולשגות, וכן נולדה ספרות גדולה ורחבה של חדושים ופלפולים, שכולם יחד היו נקראים בשם "תורה", כאילו נִתנו למשה בהר סיני.  ואמנם גם האמינו, כי "הקדוש-ברוך-הוא הראה למשה בסיני כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש עד סוף כל הדורות".  והנה הראב"ד מצא סתירות רבות בספר "יד החזקה" של הרמב"ם, אבל הרמב"ם, זה האיש הגדול בענקים, זה "הנשר גדל הכנפים" הן לא יכול היה לטעות, ועל כן בא ר' יוסף קארו בפירושו "כסף משנה" והוכיח, כי אין כל סתירה בדברי הרמב"ם, כי כל דבריו הם אמת וצדק.  הם אינם יכולים להיות לא-אמת ולא-צדק.  והנשר גדל הכנפים הזה יספר לנו לתומו בספרו "יד החזקה" דברים נפלאים על אודות הגלגלים ותנועותיהם, כאלו ראה אותם בעיניו.  וספרו זה הלא נועד לדברי אמונה ודת.  והנה בא התוכנים החדשים ואומרים, כי הגלגלים האלה לא היו ולא נבראו, כי אך שקר נִחלו לנו חכמי יון הקדמונים.  הם טעו והטעו את החכם העברי, והראב"ד לא השיג עליו ור' יוסף קארו לא טרח לתרץ את הסתירה הגדולה שבין דברי הרמב"ם ודברי התוכנים החדשים, אשר לא ידע אותם...  האמנם יכול היה גם הרמב"ם לטעות? ואם לויתן זה הועלה בחכה, מה יעשו דגי הרקק?

חשתי בנפשי, כאילו נוע תנוע האדמה תחת רגלי ואין מעמד.  מי יערב לי, כי לא שגו הקדמונים בהרבה דברים אחרים, ולמה זה הבל איגע לתרץ את כל הקשה בדבריהם.  הם טעו, ואין אחריותם עלי... 

לא נקל היה לי להשלים עם הרעיון הזה.  מימי ילדותי ועד אז הסכנתי להאמין, וכן האמינו גם כל הסובבים אותי, כי רק האנשים החיים על פני האדמה יוכלו לטעות או לשקר, אולם אלה שכבר מתו, קדוש יאמר להם, וסבל הירושה שהשאירו אחריהם אין בו כל שגגה וכל דופי, ועל כן נִצתה מלחמה עזה בקרב נפשי פנימה.

אז בושתי לגלות את נגעי לבבי לאיש.  ואף גם זאת: בין כל חברי אז לא היה גם אחד, אשר מצאתי את לבבו נאמן לפני.  ועל כן האמנתי, כי רק נפשי החוטאת בלבד היתה למשיסה למצוקות הספק.  ימים רבים אחרי כן נודע לי, כי רבים מהצעירים שנקראו אז בשם "משכילים", גם כן לא נקו ממלחמת הנפש כמוני.

אתם קוראי הצעירים, היודעים כבר כי errare humanum est, לא תבינו עד מה ממלחמת היצר שנלחמו המשכילים הראשונים בתוך נפשם פנימה, אבל, אחלי ידידי הצעירים.  אל נא תלעגו לנו, אל נא תתנו אותנו לדון-קיחוטים, הנלחמים עם רֵיחַים של רוח.  זכרו נא, כי אנחנו המשכילים הראשונים סלנו את הדרך לפניכם והסרנו כל אבני נגף מצעדיכם.  לכו אפוא קדימה, וזכרו גם אותנו לטוב.

התדמו, ידידי הצעירים, כי קנא אקנא בכם? חלילה – אתם לא ידעתם מלחמה מעודכם, אבל לא ידעתם גם נצחון.  לא ידעתם גם את מתק המכאובים, המלוים את משבר המחשבות.  ומכאובים מתוקים כאלה היו לי די והותר גם אז, גם אחרי כן.

 

ו

בין חסידות והשכלה

אחרי משבר מחשבות, שעולל בלבי הספר "כוכבא דשביט", לא העיר ה"תעודה בישראל" כל סער בקרבי, ונהפוך הוא, כי כאשר הוספתי לקרוא בו, כן הניח את דעתי, וכן שככה סערת-רוחי.  נוכחתי כי אהבתי לכתבי-הקודש, אשר קראתי תמיד בהחבא, לא לחטאת תחשב לי; כי החכמה והדעת שתיהן מאת האלהים הנן, ואינן צוררות אשה את רעותה, ועל כן אין לאיש מישראל להנזר גם מן החכמות החיצוניות.  ויען הקדימו בדבר הזה חכמי אומות העולם את חכמי ישראל, על כן אין להנזר גם מלמוד שפות זרות.  ואת כל הדברים האלה הוכיח לוינזון בראיות חזקות ועצומות מן התלמוד ומספרי חכמי ישראל הקדמונים, שזכרם קדוש בעיני עמם.  ובכן היה הספר "תעודה בישראל" כתחבושת-מרפא לפצעי לבבי, ועל כן גם הוקרתי אותו מאד, וקריאתי בו היתה לי לשעשועים.

הרעיון, כי חכמי אומות העולם הקדימו את חכמי ישראל בחכמות חיצוניות, העיר רגש של בושה בלבי מהול מעט גם ברגש של קנאה.  עד אז חשבתי, כמו שחשבו אז כל בטלני בית-המדרש, כי אנחנו היהודים – באמת עם סגולה מכל העמים.  לנו יש, תהלה לאל, גמרא, תוספות ומהרש"א, המחדדים את המוח, יש לנו גם חכמת הקבלה וחסידות.  ומה יש להם להגויים? אין כל מאומה.  אמנם יש גם להם ספרים רבים, אבל מה כתוב בספריהם? ספורי מעשיות בדויים על אודות בחור, שאהב איזו בתולה, והיא לא חפצה להנשא לו, והיה הבחור בצער גדול...  (יש על מה להצטער – היחידה היא בתבל? כמה בתולות אחרות יש בעולם...) והנה נודע לי מן הספר "כוכבא דשביט", כי היו להגויים תוכנים גדולים: קופרניקוס, קפלר, הֶרְשל ועוד רבים מאד.  בראשונה התנחמתי לתומי, כי גאון החכמים יצחק ניוטון היה יהודי, אבל עד מהרה נודע לי, כי גאון התבל הלזה היה איש אנגלי מלדה ומבטן.  מן הספר "תעודה בישראל" נודע לי, כי גם בחכמות אחרות עשו להם הגוים שם עולם לא יכחד.  ולא זאת בלבד, כי גם אל כתבי הקודש שלחו יד לפרש ולבאר אותם, אל כתבי הקודש שלנו.  ובעוד אנחנו יושבים על יד התנור ומיגעים את מוחנו ליישב בדוחק קושית המהרש"א על התוספות, המציאו הגוים, מטומטמי המוח, את מכונת הקיטור ואת מכונת הטיליגרף, שכל יושבי תבל וגם אנחנו היהודים משתמשים בהן, בשעה שמישוב קושית המרש"א נהנים רק אנחנו לבדנו מבלי להביא כל תועלת לזולתנו.  האמנם נהפכנו מעם סגולה לעם של נחשלים?

למוד הגמרא על דרך העיון והפלפול, שהיה נהוג בהישיבה, היה נסִבה, כי בכל התמדתי הספקתי ללמוד במשך שתי שנים רק ארבע מסכתות משלשים ושש מסכתות של הש"ס, ועל כן נתתי את לבי למלאות במהרה את החסר לי בידיעת התלמוד.  ובהיותי חס על זמני, בקרתי את אוצר הספרים של ר' יהודה בן ר' יחיאל רק אחת בשבוע, כשתים שלש שעות בכל ערב שבת.  אולם גם מן המעט, אשר קראתי בספרי חכמי ישראל שבחוץ לארץ (ספרי ריגיו, שד"ל ואחרים) נוכחתי, כי לוינזון לא יחידי בקרב היהודים אשר לא ימאר קדוש לכל אשר יאמר העם קדוש.  רבים מהם עוד הרחיקו ללכת לכפור לא רק בקדושת צדיקי החסידים, כי גם בקדושת חכמת הקבלה עצמה, והדבר הזה הצר לי אז מאד.  זוכר אני את הרושם הלא-נעים, שעשה עלי אז הספר "בחינת הדת" לר' לאיהו דלמידיגה עם הערות ריגיו.  מנעורי גודלתי בין חסידי חב"ד, שבעיניהם ה"זוהר" ו"התניא" של הרב הזקן מלאדי עומדים בשורה אחת עם תורת משה.  את הזוהר אמנם לא למדתי.  בלי מורה קשה היה לי להבין את לשונו ואת הלך מחשבותיו הנסתרות, אבל ה"תניא" לקח תמיד את לבבי וכמעט שידעתיו בעל פה; ועל כן נשארתי נאמן בלבבי לחסידות ולהקבלה, ועל כן גם היו גידופי דלמידיגה נגד הקבלה למורת רוח לי.  מחפצי לבצר את מצבי נגד שונאי הקבלה, הלכתי אז מדי שבת בשבתו אחרי תפילת המנחה לשמוע את "התורה", שהטיף רב החסידים, ר' הלל מפאריץ, למקורביו בשעת הסעודה השלישי.  אבל מאומה לא הבנתי מתורתו, אף-על-פי שהוא נשא מדברותיו על ארבעה העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, ועל עשר הספירות בקול רם והתלהבות עצומה.  אם הבין הוא בעצמו את אשר דבר, אינני יודע, אבל ברי לי, ששומעיו לא הבינו גם הם מאומה מתורתו כמוני: כי כאשר בקשתי מאחדים ממכירי לבאר לי דברים בלתי מובנים, ששמעו זה מעט, גמגמו מתחילה בלשונם, ולאחרונה הודו, כי דברים כאלה צריך אדם להרגיש ולא להבין.

בדד וקודר התהלכתי עם מחשבותי...  כירחים שלשה לא גליתי אותן לאיש.  כל עוד חשבתי אותן למחשבות פיגול, אמרתי אל לבי: חוטא אני, ולמה זה אחטיא גם אחרים.  אבל כמעט שבה נפשי למנוחתה, החלו מחשבותי להעיק על לבבי.  לנסות דבר אל הבחורים העניים, שלמדו אתי יחד בבית-המדרש, יראתי, פן יבולע להם, כי אם יחלו למוד על פי התכנית של ה"תעודה בישראל", אז מהר ישבר משען לחמם.  ולכן שמתי את פני אל אחדים ממכירי בין בני בעלי-הבתים החשובים; ועד מהרה נוסדה אגודה קטנה של נערים מבני גילי, שה"תעודה בישראל" היה להם לאל-קוראן (מחברי האגודה ההיא נשארו עד היום הזה בחיים, כמדומה לי, רק שנים: אנכי וה'  זַחַרין, בעל בית דפוס בהומל).

ראשית דברנו היה ללמוד בשקידה את כתבי הקודש ולסגל לנו את השפה העברית.  בימים ההם החלו להראות אצל מוכרי-הספרים נושאי-הסבל גם ספרי השכלה (מובן הדבר: לא בגלוי, כי אם בסתר): "קרית ספר" וה"דביר" למ"א גינזבורג ואחרים.  לא ארכו הימים ויצא לאור החלק הראשון של הספור "מסתרי פריז" בתרגומו של קלמן שולמאן, וזה היה מאורע נכבד מאד בדברי ימי ההשכלה בבוברויסק.  המבקרים תמהו אחרי כן, איך יכול היה סופר נכבד כקלמן שולמאן להשפיל את עצמו ולתרגם רומן צרפתי ממין הקלוקל כ"מסתרי פריז".  המבקרים שכחו, כי הרומן הזה היה בשעתו לרוח הקוראים לא רק בצרפת, כי אם גם בכל ארצות אירופה.  בכל אופן אוכל להעיד, כי הספור "מסתרי פריז" בסגולתו למשוך את לב הקורא עשה נפשות להשכלה הרבה יותר מן "התעודה בישראל" ו"מורה נבוכי הזמן" של נחמן קרוכמל.

לא כן נקל היה לנו למוד שפות זרות.  בכל סביבותינו לא ידע איש גם מלה אחת בשפת עם הארץ.  מי שהיה יודע לכתוב אדריסה באותיות רוסיות, היה נחשב "למושלם" ולעזרתו היה פונה כל מי שהיה נזקק לשלח מכתב על ידי הפוסטה.  בעלי החנויות, שהיה להם שיח ושיג עם קוניהם האכרים, גמגמו מעט רוסית בהברה ברברית, אבל לא מהם יכולה היתה תשועתנו לבוא.  אמנם כבר נוסד בבוברויסק בית-ספר מטעם הממשלה לילדי עברים, בית-ספר בלי תלמידים, ושם היה המורה העברי ה' ש.  קצנלבויגן (שימים רבים אחרי כן היה למורה דת ישראל בגימנזיות פטרוגרד), והוא היה יכול להיות לעזר לנו בדבר הזה, אבל מתיראים היינו לבוא בדברים עם איש, שבעיני היהודים היה נחשב לגוי גמור ואיש מאגודתנו לא נועז עוד להקדיח תבשילו ברבים...  לאשרנו התישב אז בבוברויסק איש צעיר לימים, חתן לאחד מיושבי העיר.  מאין בא האיש הזה לא ידענו, הוא היה נקרא בפי כל "זלמן דער שרייבער", יען מצא את לחמו בהיותו מלמד את ילדי העיר לכתוב רוסית בכתב יפה ומהודר.  אבל הוא ידע גם את השפה הרוסית כהלכתה, גם כתב בה בסגנון יפה מאד, כאשר נוכחתי אחרי כן ממכתבו שכתב אלי, אחרי נסעי ז'יטומירה.  ואת האיש הזה שכרו חברי להטיף להם לקח שעה או שעתים מדי יום ביומו.

ספרי למוד לא היו להמורה, מלבד ספר דקדוק לשון רוסיה לווֹסטוֹקוב.  גם ספרים לקריאה לא היו לו.  ברוב עמל מצאו חברי האגודה ספר אחד ישן ובלוי, שסגנונו היה גם כן ישן ובלוי, זה היה ספר-אוהבים בשם Вера и Любовь, מלא מליצות רמות ושדופות קדים.  ממנו לִמד קרוא את ששת תלמידיו ואותו תרגם להם מלה במלה להשפה המדוברת.  והספר היחידי הזה היה עובר במשך היום מיד ליד, עד שכולם ידעו כמעט בעל פה את שיעור היו.  שקידתם בלמודם היתה גדולה ועצומה כתשוקתם.  את כללי דקדוק הלשון היה המורה מוסר להם בעל פה והמה כתבו אותם לזכרון בספר.  אחרי כלותם לקרוא את הספור "אמונה ואהבה" נמצא להם הספור של בולגאריןИванъ Выжигинъ, המלא בוז ושטנה על היהודים וגם אותו למדו בעל פה, אף כי היה להם לגועל נפש.

אנכי לא הייתי משומעי לקחו.  מלבד אשר לא היה לי די כסף לשלם שכר למוד, יראתי לעשות זאת בגלוי ולהבאיש את ריחי בעיני כל יושבי העיר.  גם בלא זה שמעתי את הבריות מרננים אחרי, כי מאתי היתה שומה, כי נערים תמימים וישרים החלו למוד שפה נכריה.  אולם להם, לבני העשירים, העתידים להיות סוחרים, עוד אפשר לסלוח את הדבר הזה: דעת לשון רוסיה היא סגולה לפרנסה, ובשביל פרנסה הכל מותר.  אבל אנכי שנועדתי להיות רב או מלמד בישראל, מה לי ולהשפה הרוסית? ובכל זאת את אשר לא יכולתי לעשות בגלוי, עשיתי בסתר.  אחד מחברי האגודה, אוהבי ורעי בצלאל פרוזין, היה מוסר לי בכל יום את התורה שקבל מרבו.  אולם עד מהרה אנוס היה רעי זה, בכל אהבתו אלי ובכל חפצו לזכותני בשפה הרוסית, לנער את חצנו ממני.  אנכי, אשר הסכנתי בהישיבה עם דרך הלמוד הפלפולי: לשאול שאלות ולהקשות קושיות ולסבך כל דבר פשוט, לא יכולתי להשתחרר מן הפלפול גם בלמודי דקדוק לשון רוסיה, והייתי מטריד את מורי, זה רעי, בשאלות וקושיות, שלא מצא את ידיו ואת רגליו להשיב עליהן.  למשל: הוא מבאר לי, כי יחס הסמיכות נקרא ברוסית בשם: Роднтельный падежъ  למשל: Сынъ отца בן האב, אוНожка стола  רגל השלחן.  ומיד אני עומד ושואל בסגנון התלמוד ובניגון הגמרא:

– בשלמה Сынъ отца ניחא דאיקרא Роднтельный падежъ, מפני שאב הוליד את הבן, אבל Ножка стола  מאי איכא למימר? אטו השלחן הוליד את הרגל? בשאלות כאלה וכאלה הייתי מקיף את רעי יום יום כתנור של עכנאי, עד אשר קצה נפשו בהן ויתקצף ויאמר:

– דַיך.  הנני רואה, כי מוחך מסוגל רק לגמרא בלבד, להדקדוק הרוסי אינך מסוגל כלל.  לשוא כל עמלך, את הלשון הרוסית לא תדע לעולם.

כה דבר ויסגור את קונטרסו.  וכה נפסק למודי בשפה הרוסית.

בהואשי מן השפה הרוסית, נתתי את לבי למוד את השפה האשכנזית.  אבל איככה אלמוד אותה באין מורה ובין ספרים: אפס כי בדבר הזה בא המקרה הטוב לעזרתי: נושא הסבל, שהמציא לנו ספרי-השכלה בסתר, הציע לפני לקנות ממנו בזול שלשה ספרים, שלא מצא להם קונים: את הספר "איל משולש" להגאון מווילנא בתורת המדידה; את ספרו של נחמן לינדא על המשוָיות האלגבריות וחשבון הרכסים, ואת הספר "חינוך נערים" לבן-זאב.  הספרים מצאו חן בעיני מאד, אבל לדאבון לבי הכסף המעט, שהיה בכיסי, לא היה בו די שַלֵם את מחיר הספרים.  ועל כן...  אהה, את חטאי אני מזכיר היום...  ועל כן הוספתי לנשוא הסבל את ספרי המוסר שהיו לי...  ויסלח לי האל הטוב את החליפין האלה.  לא במרד ולא במעל עשיתי זאת, לא מאשר מאסתי במוסר.  עדי בשחק, כי מאד מאד היה קשה לי להפרד מן הספרים הקטנים שהיו ימים רבים כל נחמתי בעניי, אבל היצר-הרע של ההשכלה הוא חזק מאד ואנכי לא עצרתי כח לעמוד כנגדו.

את הספר "איל משולש" למדתי בעתות פנויות מלמוד הגמרא בשים-לב, אבל הוא היה קשה-הבנה מעט.  מפני שהלמודים (כלומר התיאורימות) לא היו מסודרים בו כהלכה.  המסורה היתה מספרת, כי הגאון החסיד עסק בתורת המשולשים במקום שאסור להרהר בדברי תורה.  מסופקני מאד, אם אמת בפי מסורה זו.  במקום שאסור להרהר בדברי תורה אי אפשר להשתמש בסרגל ובמחוגה לצייר את הציורים הנמצאים בספר זה.  ספרו של נחמן לינדא הסב לי עונג רב מאד.  בחשבון הרכסים והמדרגות מצאתי חריפות וחידודים דומים כמעט להחידודים של המהרש"א.  ואת הדברים האלה הלא המציאו הגויים בעלי המוח הגס והמטומטם.  צדק, אפוא, יצחק בר לוינזון, כי יש לנו עוד הרבה ללמוד מן הגויים.  והספר "חינוך נערים" עזר לי בדבר הזה; הוא היה לי למפתח ללמוד השפה האשכנזית.  בעצם הדבר הוא ספר למוד של השפה העברית, שנועד לילדים עברים בארץ אשכנז.  ואנכי דנתי גזרה שוה מעצמי ולמדתי ממנו קרוא אשכנזית: שם נאמר כי ה"אלף" עם פתח נקרא כמו a, אם כן חזר הדין: האות a נקראת כמו אלף עם פתח, ואם ה"בית" נקרא כמו האות b, אם כן להיפך האות b נקראת כמו ה"בית", וכן הלאה.  והמאמרים היפים הכתובים בידי בן-זאב על טהרת לשון המקרא, הקלו עלי להבין את תרגומם האשכנזי.

ובעת ההיא נחליתי במחלת טיפוס-הבטן ולמודי נפסק לימים רבים.

 

ז

קנאי שהציץ ונפגע

הבו כבוד לרופאי הזמן הזה.  אם לא תמיד ייטיבו, הנה גם לא ירעו.  אם לא יועילו, הנה גם לא יזיקו.  לא כזאת היתה דרך הרופאים לפני חמשים שנה.  הם לא עשו את מלאכתם רמיה.  הם שקדו בכל עוז לגרש את המחלה, שקדו באכזריות-רצח, ותחת לגרש את המחלה...  גרשו את החולה מארצות החיים.  מדי זכרי את מעשי הרופא, שנקרא מאת אוהבי לכלכל את מחלתי, יאחזני שער ואתמה תמוה, איככה זה נשארתי בחיים.  והרופא ההוא היה הטוב שברופאי העיר.  לא לחנם יאמר המשל הקדמוני: טוב שברופאים לגיהנם.

עלם בן שבע עשרה שנה הייתי אז, צנום ורפה-כח, מתפוחי-אדמה ופול-המצרי, שכלכלתי בהם את גופי האומלל, לא יכולתי לסבול משפעת-דם מרובה.  והתורה הלא גם היא מתשת כחו של אדם.  ובכל זאת היתה מצות האסקולאפ הראשונה להעמיד לי עשרים וארבע קרני-דם משני צדי עמוד השדרה.  המחלה, שעלתה אז עד מרום פסגתה, מאנה לסור ממני, ועל כן צוה אחרי ימים אחדים להעמיד לי עוד שמונה-עשרה קרני-דם על החזה.  לוא היה הרופא יהודי, כי עתה האמנתי, כי עשה זאת בשביל הסגולה הנפלאה של המספר ח"י לחיים, אבל הוא היה פולני.  רופאים יהודים לא היו עוד בכל הסביבה, מלבד הדוקטור קושֶלֶבסקי בנישביז – אחד משלשת היהודים הראשונים, שגמרו את חוק למודם בהאוניברסיטה הוילנאית, ואשר על אודותיו היו מספרים נפלאות ומופתים משונים, כמו שמספרים חסידי פולין על אודות צדיקיהם...  וכאשר לא הועילו גם ח"י קרני דם, ויצוה הרופא להעמיד לי עשר עלוקות: חמש מאחורי האוזן הימנית וחמש מאחורי האוזן השמאלי.  אז התעלפתי ובינתי הסתתרה.

כאשר פקחתי את עיני אחרי שלשים יום, ספרה לי אחותי כי על פי דברת הרופא, הייתי בתשעים ותשעה חלקים ממני ב"אותו העולם" ורק חלק אחד ממני נשאר ב"עולם הזה".  אהה.  לו יכולתי לספר את "אשר ראו עיני ושמעו אזני" ב"אותו העולם", כי עתה היה "ספר זכרונותי" זה הספר היותר מפורסם בתבל, ובודאי היו מתרגמים אותו לכל שבעים הלשונות.  אבל לדאבון לבי לא ראיתי ולא שמעתי מאומה (החלק האחד האחוז ממאה, שנשאר בעולם הזה עמד, כנראה, לשטן לי), ורק חלומות מעיקים דכאוני והממוני בלי הרף ובלי קץ ותכלה.  נדמה היה לי, כאילו הניחו עלי קורות בית-הבד כבדות מאד, כדי לסחוט מגופי יין או שמן.  אבל ברי היה לי, שלא מלאכי חבלה בגיהנם עשו בי את הנסיון הזה.  המגיד מקלם, שבדרשותיו בבוברויסק תאר בצבעים בהירים לפני שומעיו את כל אשר יעשו מלאכי תפתה עם החוטאים בגיהנם, לא הזכיר מאומה על דבר קורות בית הבד.  הנה כי כן, החלומות שוא ידברו.

קרני הדם והעלוקות עשו את שלהן.  כי נחלשתי עד מאד ושלשה ירחים תמימים לא יכלתי לקום ממטתי ללכת אל בית-המדרש ללמוד גמרא.  כדי להצילני מן השעמום הביא לי אוהבי בצלאל פרוזין את הרומן הצרפתי "היהודי הנצחי" בתרגום אשכנזי מבית דודו הגביר אלכסנדר לוזינסקי.  בנות העשירים כבר למדו אז היתר לעצמן ללמוד שפות זרות.  דעת השפה האשכנזית, ששאבתי מספרו של בן-זאב, היתה מצומצמת מאד, ומשלשת החלקים הראשונים של הרומן הבנתי רק את ספור המעשה בלבד, אבל לא את פרטי הדברים.  אולם, כאשר הוספתי קרוא, כן הוספתי מעט מעט להבין, וככלותי את כל עשרת החלקים, כבר רכשתי לי את ידיעת השפה במדה מספקת, עד כי יכלתי קרוא גם את טשוֹקֶה, גם את שילֶר.  ובכן אין רע בלי טוב ומעז יצא מתוק.

בין כל אוהבי, אשר דאגו לצרכי במשך ימי מחלתי ובמשך הירחים ששבתי לאיתני, היה גם בן-גילי ובן-משפחתי מרדכי קצנלסון, עלם בעל נפש עדינה ורוח נכאה.  הוא היה אחרי כן חברי בלמוד הגמרא, ואילו כתבתי את מכתבי מצ'רניגוב ומז'יטומיר, שהעתקתם שמורה אצלי עד היום הזה לזכרון (לעת מצוא אשתמש בהמכתבים בזכרונותי אלה).  על ידו נתודעתי אל בית אחיו יעקב (קולי) קצנלסון, שמלפנים יגורתי לבוא בשיח ושיג אתו.  בית יעקב קצנלסון היה אז הבית היחידי בעיר, אשר הרים את דגל ההשכלה מבלי להתיירא מדיבת עם.  יעקב ק"ס, שהיה מלפנים איש עשיר ובעל עסקים גדולים, בעת ההיא כבר ירד מנכסיו.  הוא היה חתן ר' צבי הירש קצנלבויגן (האינספֶקטור בבית מדרש הרבנים בוילנא) ותלמיד ותיק למרדכי אהרן גינצבורג.  (בעזרתו נדפסו רוב ספריו של מא"ג, והוא בעצמו הדפיס את "הדביר" חלק שני, ואליו גם נכתבו כל המכתבים שב"הדביר").  הוא היה נדיב לב ובעל נפש עדינה, סופר מהיר בשפת עבר וירא שמים באמת; ובמשך שתי השנים, שהייתי בן-בית בביתו לא עבר עליו יום, שלא התפלל בצבור ושלא למד פרק משניות אחר התפלה.  ובכל זאת חשבוהו לאפיקורס, רק מאשר אהב את השפה העברית, ואשתו ובתו דברו אשכנזית ופרטו על פי הפוֹרטוֹ-פיאנוֹ.  כל בני הבית קרבוני באהבה רבה ואוצר ספריו היקרים היה לי לתועלת ושעשועים.

ואשר יגורתי בא לי.  התקרבותי לבית יעקב משכה עלי עין חשד, ומרגלי חרש מקרב הבטלנים החלו לחקור על כל צעדי.  והנה נפל דבר נורא מאד.  מלמד אחד, שהתהלך עד הנה אתי כרע כאח לי, ואשר השתו הצנועה בשלה לפעמים מרק חלק בשבילי, מצא במעילי, שהיה תלוי בפרוזדור בית המדרש, את הספר "תעודה בישראל".  בקנאתו להדת לא נשא פנים לגבר עמיתו, ומבלי הגד לי דבר לקח את הספר מכיסי, ואחרי לכתי מבית המדרש הרים קול שאון לפני כל הנאספים לאמר: ראו נא את התועבה, אשר יביא הצ'רניגובי למקום קדוש.  אז ישבו הבטלנים כסאות למשפט, ויחרצו את ענשי להלקות אותי ארבעים חסר אחת ולגרשני מבית המדרש.  אפס כי יראו האנשים להוציא את מזימתם לפעולת אדם בלי רשות הגבאי, אשר ידעו, כי הוא עומד תמיד לימיני לתמכני.  ביום המחרת הרימו עוד הפעם שאון בבית המדרש, וידרשו בחזקה מאת הגבאי לבער את הרע מקרב העדה.  כאשר ספר לי אחד מחברי היתה שם מהומה גדולה: הללו מזכין אותי והללו מחייבין, אלו ואלו צועקים, ואיש לא ישמע את דברי רעהו.  אז יהס הגבאי את הצועקים ויפן אל המלמד ויאמר:

– אבל ר' פלוני, איך ערבת את לבך לקחת את הספר מכיס הבחור ואת פיו לא שאלת? הידעת, איך יקרא דבר אשר כזה?

– ידעתי, ענה המלמד עזות, אבל יש משנה מפורשת, שמכמינים על מסית ומדיח, והצ'רניגובי הסית והדיח רבים מבני בעלי-הבתים.

– אבל, הוסיף הגבאי ויאמר, הלא אין דנים אדם שלא בפניו, נקרא לנער ונשאלה את פיו, אולי יצדיק את נפשו.

– במה יצטדק ו"התעודה" נמצא בכיסו.

– כל עוד לא שאלנו את פיו, לא נוכל לדעת במה יצטדק.  אבל נזכיר נא את הנאמר בגמרא: לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת, ואם גם שגה הבחור, אתה, שהנך דברן נפלא ויודע להסביר דבר, אתה תוכל להחזירו למוטב.

– איך אחזירהו למוטב ואני אינני יודע את טענותיו?

– קרא את ה"תעודה" ותדע את טענותיו.

– אנכי אינני קורא ספרי מינים.

– אבל משנה מפורשת היא: "ודע מה שתשיב לאפיקורס".  ואם לא תקרא את דברי האפיקורס לא תדע מה להשיב עליהם.  ואם תחזירהו למוטב ומצוה תחשב לך.

– מצוה הבאה בעבירה" – ענה אחד הבטלנים את חלקו.

– אבל המצוה היא גדולה מאד ושקולה כנגד כמה עבירות.  הלא נאמר בגמרא: "כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא".

כל הנאספים נתנו תוקף לדברי הגבאי, שהיה, כנראה, אחד מן המשכילים המסתתרים, וגם המלמד שמח מאד.  הוא היה תאב מאד לקרוא את ה"תעודה", אבל היה מתיירא מפני ענשו של גיהנם.  עכשיו הוא יכול לקרוא בו ככל אות נפשו על דעת הקהל ולבו לא יכנו.

כאשר שאלו אותו אחרי ימים אחדים, מה מצא בה"תעודה", ענה המלמד ונאנח בשברון מתנים:

– כח ה"סטרא אחרא" הוא גדול מאד, מפני שהיא יונקת מ"סטרא דמהימנותא".  האפיקורס לוינזון מיסד את כל דבריו על הגמרא ושאר ספרים קדושים.  אבל אנכי, בסיעתא דשמיא, אגלה את כל שקריו לעיני השמש.

בהיותי בז'יטומיר נודע לי, כי עזב המלמד הזה את אשתו הצנועה ואת בנו הקטן ונסע לבית מדרש הרבנים בוילנא.

 

ח

מות אמי וזקנתי

בהודע לאמי דבר המחלה, אשר עברה עלי, ותבא אלי בוברויסקה לדעת את אשר אתי ובחשבה למשפט, כי סבת מחלתי היו חיי עוני ומחסור שנפלו לי לחבל, החלה לבקש תחבולות במה לשנות את מצבי.  ולא אכחד, כי גם נפשי קצה כבר בחיי צער על פי "דרכה של תורה": "לאכול פת במלח, ולשתות מים במשורה ולשכב על הארץ" בבית אחותי העניה.  אמי בעלת נפש עדינה וטובת הלבב לא יכלה לעזר לי גם במעט.  בעת ההיא מת עליה בעלה השני במחלת השחפת, שאכלה את כל יגיעו והיא נשארה עם שני ילדיה (אחי בן אמי ואחותי הצעירה) בלי כל משען ומשענה.  קרובי העשירים, שפנתה אליהם אמי לעזרה בשבילי, השיבו פניה ריקם, באמרם, כי לא ישרה דרכי בעיניהם על אשר הייתי לאיש משכיל, אבל הם רק תואנות היו מבקשים, כי גם לאחותי לא באו לעזרה.  אז התאוששה אמי לדרוש את עזבון אבי מאשר הפקד אתו.  כי במות עלי אבי, נתן דודי, אחי אבי, את שלש מאות הכסף שנשארו לפלטה, במלוה לה' ווֹלפסון, שהיה אחד מעשירי בוברויסק בעת ההיא ואת שטר-המלוה הפקיד בבית משפט היתומים עד אשר ימלאו לי עשרים ואחת שנה.  זאת עשו, כמדומה לי, למען לא יאבד השטר את כוחו אחרי עבור עשר שני חזקה.  מדוע לא השלישו את הכסף עצמו בבית-משפט היתומים – לא ידעתי.  אולי מאשר הבטיח ה' וולפסון לשלם רבית יותר גדולה מאשר תשלם הממשלה.  אמי, שנמנתה אפוטרופוס עלי, הגישה אז מכתב בקשה לבית משפט היתומים, כי ידרוש את הקרן עם הרבית בעד שש עשרה שנה מאת בעל-החוב, יען כי אין לה במה לכלכלני, ובית המשפט נאות לזה.  אולם וולפסון הרבה עליה רֵעים ויתחנן לפניה, כי לא תדרוש ממנו את הכסף ע"י בית המשפט, כי קשה עליו מאד לשלם בבת-אחת יותר משש מאות רובל, ויבקש ממנה, כי תקח את שטר-החוב מבית משפט היתומים ותשלישהו בידי הרב הצדיק ר' הלל מפאריץ, והוא יסלק לידי הרב את הקרן עם הרבית בשלשה זמנים במשך שנה אחת.  וגם הרב ר' הלל שלח את שמָשו אלינו לקרוא אותנו לבוא אליו, והבטיח לנו, כי אם לא יסלק וולפסון את הכסף בזמנו, אז ימסור את השטר לידינו לעשות בו כטוב בעינינו.  אמי, שהיתה טובת-לב מטבעה, ואנכי, אשר לא ידעתי בעניני כסף בין ימיני לשמאלי, הסכמנו לזה.  אולם כמעט בא השטר לידי הרב הצדיק, נוכחנו כי נלכדנו בפח.  ראשית כל שאל הצדיק אם יש לנו "היתר עסקא" כדת, למען נוכל לקבל גם רבית.  "היתר עסקא", כמובן, לא השלישו בבית משפט היתומים.  ובכן נפחת החוב ברגע אחד משש מאות רובל לשלש מאות.  את מחצית החוב מאה רוב וחמשים שלם מיד (מהם נתתי לאחותי בת אבי חמשים רובל) ואת השטר הישן קרעו לגזרים ויכתבו שטר חדש על מאה וחמשים רובל עם "היתר עסקא" כדת, שנשארו בידי הצדיק עד היום הזה.  בבואי למועד הקצוב לדרוש כסף או שטר החוב, פטרוני ב"לך ושוב" ולאחרונה כמעט אשר גרשוני החסידים מעל פניו, באמרם כי לא נאה להכאיב לב איש כוולפסון, אשר זכה ללוות את הצדיק האמצעי במרכבה, בברחו מבית האסורים...  בשבת אמי בבוברויסק, התאוננו רבים באזניה לאמר, כי יצאתי לתרבות רעה, וכי קורא אני ספרי אשכנז ורוסיה.  אולם אמי, בכל יראתה את האלהים, לא שתה לב לדברי משנאי.  היא שמרה בלבה רגשי כבוד לזכרון אבי, ואבי לפני הפרדו ממנה לקח אותי, לפי דבריה, על זרועותיו ויאמר לה: זכרי, מרים, בננו זה ילמד תורה, אבל הוא ידע גם אשכנזית, צרפתית וכל החכמות שבעולם, ואמי שמחה מאד בראותה, כי החלה נבואת אבי להתקיים.

ובשעה שרבים מבאי בית המדרש חשבוני לאפיקורס גמור, מאמנתי בסתר לבי בקדושת התורה הכתובה והמסורה כאחד משלומי אמוני ישראל.  ולא על נקלה, כי אם אחרי מלחמה פנימית כבדה וחזקה השתחררתי מאמונות תפלות, שינקתי יחד עם חלב אמי, כמו האמונה במציאות השדים והרוחות, והאמונה במופתי הצדיקים...  כמו מלפנים הגיתי בגמרא כל היום ורק שעה אחת או שתים ביום הקדשתי לעניני השכלה, כלומר לקריאת "מורה נבוכים" של הרמב"ם.  הספר הזה, תחת להורות את הדרך לפני, עוד הוסיף את מבוכתי.  קשה היה לי להשלים את האמונה בידיעת האל המוחלטת עם האמונה בבחירה החפשית של האדם.  ימים רבים הלכתי קודר בלחץ השאלה של הידיעה והבחירה: אם יודע האל מראש מה שאבחר, אז אין אני חפשי לבחור בטוב או ברע.  זוכר אני, כי פעם אחת לנתי לבדי בבית המדרש (חוק היה לנו, כי כל אחד מן הבחורים היה מחוייב ללמוד בבית המדרש פעם אחת בשבוע כל הלילה מן הערב עד הבוקר).  דומית קבר שררה בבית.  אנכי ישבתי לפני הגמרא הפתוחה על השולחן אשר על יד התנור, אבל מחשבותי היו רחוקות מן הגמרא.  שאלת הידיעה והבחירה לא נתנה לי מנוח.  נר דק של חלב הפיץ אור כהה על השולחן, אבל האולם כלו היה שקוע בעלטה...  ופתאום קמתי מעל מושבי וארוץ אל ארון הקודש, ופתחתי את דלתותיו, פרשתי את ידי אל ספרי התורה: הוי אלי, אלי – קראתי ממעמקי לבבי, הוי, אלי, אלי, האר עיני בתורתך למען אדע פתרון החידה הנשגבה הזאת, אשר תדכאני עד מות...

שעה תמימה זלגו עיני דמעות קודחות על לחיי, שעה תמימה התחננתי, ירדתי בבכי...  ומענה – אהה – לא מצאתי...

ואותי חשבו לאפיקורס.

אמנם לא ארכו הימים ואנכי בעצמי החילותי לחשב את נפשי לחוטאת, כאשר החל הספק בעניני אמונה שונים להתגנב אל תוך לבי.  כמקדם הייתי נזהר במצוה קלה כבחמורה, כמקדם התפללתי בכונה, הרבה יותר מכל שאר הבחורים.  אבל מדוע הם כלם יתענגו על מנוחת-הנפש, ולא ידעו כל שואה ושאון, ורק אנכי לבדי מוכה ומעונה מאת הספק כל הימים? ספור קטן של אחד החסידים בבית המדרש הרגיע את רוחי.  הספור הוא יפה מאד, והנני מביא אותו פה לזכרון בזכרונותי.

פעם אחת נכנס חסיד אחד אל חדר ההתבודדות של הרב הזקן מליאדי ויתאונן לפניו בדמעות שליש על נגעי לבבו.  כי בכל פעם, כשהוא קורא "שמע" בכונה גדולה "שמע ישראל...  ה' אחד", מיד נכנסת מחשבה זרה אל לבו, שמא אין אלהים בעולם...

– ומה איכפת לך? שאל הרב במנוחה.

– מה איכפת לי? ואתה, רבי, שואל מה איכפת לי? צעק האיש בקול רם עד שהתעוררו כל האנשים, שעמדו באולם מאחורי הדלת.

– הרגע, בני, ענה הרב בצחוק קל על שפתיו: צעקתך זו היא הסימן היותר מובהק, שיהודי כשר אתה.  יש רבים החושבים ומסופקים, שמא אין אלהים, ואינם מתפעלים מזה כלל, אינם בוכים ואינם צועקים.  אתה בוכה וצועק סימן טוב הוא לך.

 

את אמי אשר נפרדתי מעליה בראשית ימי ילדותי, ואשר ראיתיה רק לעתים רחוקות, למדתי לראשונה לדעת רק בימי שבתה אתי בבוברויסק; רק אז הכרתי היטב את נפשה העדינה ואת לבה הטהור כעין הבדולח.  אחרי לכתה ממני היו מכתביה אלי כל שעשועי.  היא כתבה יהודית בסגנון רך וענוג, וכל דבריה הפיקו חן ושכל טוב.  כשרון גדול היה לה במלאכת-ידים מעשה חושב.  וממנה אולי ירשתי את רגש האמנות וכשרון הציירים.  אבל לדאבון לבי, מסיבות הזמן לא נתנוני להביא את כשרוני זה לידי שכלול.

אבל, אהה – ימי התענגי על מכתבי אמי לא ארכו מאד.  אחרי ירחים ארבעה או חמשה מתה אמי בצ'רניגוב בבואה לבקר את אמה, זאת אמי זקנתי האהובה שנעשתה עורת בשתי עיניה.  ובעודני מבכה את אבדתי הגדולה וכותב מכתבי תנחומים לאמי זקנתי, והנה הגיעתני השמועה הרעה, כי מתה גם היא.  ובכן שכלתי את שתי הנפשות האהובות לי ירח אחד...

ודודי, אחי אבי, ישעיה, אשר, בהיותי בימי ילדותי בביתו בפאריץ, לא שם עיניו עלי לטוב וירחיקני בשאט בנפש מביתו, בשמעו את שמי לתהילה בפי רבים מקרובי, אשר כבד אותם בלבו, ובהודע לו, כי הוטב מצבי החמרי, ולא אתרפס לפניו לבקש עזרה ממנו, התחיל לקרבני כמו נדיב ויהי קורא אותי לבלות בביתו ימי מועד וחגים, בהיותי חפשי מלמודי.  הוא לא היה, כמדומה לי, איש רע מטבעו, אבל קר-הלבב מאד, וידאג רק למנוחתו.  בשעות פנויות מעסקיו היה אוהב לעיין בגמרא, אבל גם מספרי השכלה לא משך את ידו.  הוא אהב גם להתוכח עמי בעניני חקירה ופילוסופיה (שנינו לא היינו פילוסופים מופלגים), אבל הוא לא התרגש מעולם והתוכח רק מן השפה ולחוץ, כי את מנוחתו שמר מכל משמר.  ועל כן גם האריך ימים מאד.  הוא מת בשנה זו (תרע"ז) כבן תשעים ושלש שנים.  ועוד כשנה לפני מותו קבלתי ממנו מכתב כתוב ביד בטוחה ובבינת אדם ישרה.

בחול המועד סוכות של השנה ההיא נסעתי מפאריץ להכפר הקרוב שֶצ'דרין להתארח בבית אחד מקרובי.  את הכפר הגדול ההוא קנו עשירי החסידים לאחוזת נחלה בשביל הצדיק ר' מנדלי שניאורסון מליובאויץ, למען רכוש לו זכות אצילים (לאיזה מטרה לא אזכור עוד), ויושיבו בו יהודים לעבוד את האדמה ולשמרה.  רק מעטים מיושבי הכפר עסקו באמת ובתמים בעבודת האדמה.  בעלי הכסף שלחו במסחר עצים את ידם והעניים, שהתישבו שם רק כדי להפטר מעבודת הצבא, מצאו את מחית ביתם בקשרם את עצי היער לרפסודות, לשלחן על פני הבּרזינה והדניפר.  ורק הנשים והעלמות לבדן עסקו בעבודת גני-ירק וגני-עץ.  וכאשר יצאתי להתבונן אל מלאכתן, אדמו פניהן מבשת, וכמו בקשו סליחה ממני על אשר תתעסקנה בעבודה אכרית, שאיננה לפי כבוד נשים יהודיות.  ובאכלי ביום ההוא תבשיל של לפת ותפוחי-אדמה, שזה מעט נחפרו מן האדמה, ובטעמי אגסים ותפוחים מתוקים, שזה מעט נקטפו מעציהם, עלתה לראשונה על לבי השאלה: מדוע לא יהיו באמת גם היהודים לאכרים, כמו שיעץ זאת בעל "התעודה בישראל"? השאלה הזאת לא חדלה לנקר במוחי ימים רבים, ורק שנים רבות אחרי זה הקדשתי לשאלה זו את ספורי "שירת הזמיר".  ובהיותי לפני שנים אחדות בארץ יהודה, ובראותי בהמושבה היפהפיה והפורחת "רחובות" גברים ונשים עוסקים בעבודת האדמה, ופניהם התאדמו לא מבשת, כי אם מרגשי גאון וחדוה, אז חשתי כאילו התגוללה אבן כבדה מעל לבי, וממעמקי נפשי קראתי: ברוך משנה עתים ומחליף את הזמנים.

 

ט

שידוך שלא נתקיים

הרעיון הקדוש של עבודת האדמה בקרב היהודים היה אז גם בעוכרי.  פה צריך אני לציין בזכרונותי דבר, אשר הרבה, הרבה הייתי נותן להמלאך פּוּרה הממונה על השכחה, לו היה יכול להשכיחני אותו.  אבל הדבר הזה נרשם שחור על גבי לבן במכתבי, ששלחתי אז לאוהבי, ושהעתקתם נשארה אצלי עד היום הזה.  ומה שרשום בעט הן לא ימחה בגרזן, וגם מאת פורה יבצר להשכיחו.

בשובי לפאריץ גלה לי דודי, כי הציעו לפניו שידוך הגון מאד בשבילי.  איש עשיר אחד העוסק באריסות ודר בכפר הקרוב דרוֹזין יש לו בת יחידה ויפהפיה עם כל המעלות.  הוא מבטיח ארוחת-עולם לחתנו על שלחנו וגם נדוניה הגונה, כי אדיר כל חפצו הוא להתחתן עם משפחת קצנלסון.

– "רב לך, בני, להתענות, לאכול לחם קלוקל ולחיות חיי צער.  הנה לפניך בית מלא כל טוב, "בור של שמן" ממש, שם תוכל לעסוק בתורה ובהשכלה ככל אות נפשך, ואיש לא יניא אותך".

אז נִצתה מלחמה חדשה בקרב נפשי.  שתי מחשבות שונות התרוצצו בלבי.  זלמן "הכותב" סיפר דברים נפלאים על אודות בתי-מדרש הרבנים אשר בוילנא וז'יטומיר.  שם יד ההשכלה רוממה, איש לא יסתיר את השכלתו מעין רואים, איש לא ילבוש אדרת האמונה למען כחש, כי לא לרבנות ישאו התלמידים את נפשם.  רובם ישאפו להכנס אחרי גמרם חוק למודם שם אל האוניברסיטאות בערי הבירה ולהיות לדוקטורים; והדוקטורים הלא הם פטורים מכל המצוות.  וחיי הדוקטורים לא חיי הרבנים הם: הם ינחלו גם עושר גם כבוד.  "ומדוע אפוא לא תלך גם אתה אל בית מדרש הרבנים? ומדוע לא תהיה גם אתה לדוקטור?"

ככה דבר אלי "הכותב" לא אחת ולא שתים, אולם דבריו לא מצאו אז מסילות בלבבי.  החופש מכבלי הדת לא לקח את לבי.  הדוקטורים פטורים מעול המצוות – אבל מי נתן להם חופשה זאת? הדוקטור קושלבסקי, זה היהודי היחידי, שהיה נודע כרופא בסביבותינו, הלא קיים כל המצוות שבתורה.  ואם הם פוטרים את עצמם מן המצוות, אז לא אבה ללכת בדרך אתם.  גם לא לנחול עושר וכבוד ערגה נפשי.  להשכלה שאפתי.  ההשכלה לבדה היתה כל חיי רוחי.  והשכלה אמנם אוכל למצוא בז'יטומיר או בווילנא, אבל...

אבל כבר נלאיתי נשוא עוני ומחסור.  רבות נשאתי, רבות סבלתי בגלל חפצי ללמוד תורה, והנה הציג הזמן מטרה חדשה לפני, ועוד הפעם מחסור.  אמנם שוה היא ההשכלה לשאת ולסבול גם בגלל.  אבל האם לא צדק דודי, כי טוב לבקש השכלה מעושר מאשר לבקשה מעוני.  זאת ועוד אחרת.  הנה "התעודה בישראל" מטיף לא להשכלה בלבד, כי גם למלאכה ולעבודת האדמה.  מיושבי הערים אמנם נבצרה לעשות כזאת, אבל אם אתישב בבית חותני בכפר, הן לא יבצר ממני לחבר את שתיהן יחד.

וכיד הדמיון החזקה עלי הנני בונה היכלי-קסם ברוח.  עשיר אנכי כר' אליעזר בן עזריה, שדות וכרמים לי רחבי ידים.  כל היום אני עוסק בתורה וקורא ספרי השכלה.  ושלש שעות ביום הנני עובד בעצמי את האדמה.  צמד בקר עם מחרשה הולך לפני, ואנכי הולך אחריו והוגה בעניני פילוסופיה: בשאלת חידוש העולם ובשאלת הידיעה והבחירה.  ממני רואים כל היהודים ועושים כמוני.  הם אומרים: אם הוא העשיר עוסק בעבודת האדמה, אנחנו העניים – לא כל שכן.  אחרי העבודה הנני בא לביתי.  אשתי פוגשת אותי בצחוק-חן על שפתיה.  היא יפה כתמר ב"אהבת ציון" ומשכלת כאלישבע ב"עיט צבוע" וכן הלאה, הלאה והלאה...

והשדכן דוחק אותי ואת דודי לנסוע אל הכפר לראות את המיועדת...  "רק לראות בלבד, מה אתם מפסידים בזה? לא כלום".  החלטנו להתחפש כעוברי אורח ולהכנס אל בית המחותן כאילו רק לנוח מעט.  אבל בבואנו הביתה והנה השדכן עומד ומחכה לנו.  השלחן ערוך: צנצנת יין-שרף בתוך, גביעי כסף מסביב, ועל ידם מגדנות ומיני ממתקים שונים.  ובעוד דודי מתלחש עם השדכן ועם המחותן שמתי אל לבי להתבונן אל הנפשות, אשר מן הוא והלאה אולי יקשר אתן גורלי לכל ימי חיי.  המחותן הוא איש גס, עב הכרס, בעל זקן צהוב ועיני ערמה.  על פי קולו הצרוד וחטמו האדום יכולים היו לחשוד אותו, כי יתן לפעמים בכוס עינו.  המחותנת הזכירתני את חלום פרעה, כי דמיתי לראות לפני אחת משבע הפרות יפות המראה ובריאות הבשר, שראה מלך מצרים בחלומו; ונבדלה רק בזאת, כי היתה מלובשת בגדי משי צבעונים, ומתחת לסנטרה הכפול-שמונה נראו על חלקת צוארה כעשר שורות של חרוזי מרגליות.  אומרים אמור, כי המרגליות יש להן סגולה מיוחדת לתת לוית-חן לנושאיהן, אבל בהביטי אל המחותנת, הטלתי ספק בדברת רבים זו.  והמיועדת? היא היתה עלמה כבת שבע-עשרה שנה.  את רשמי פניה לא יכולתי לראות.  היא הביטה ארצה ולא הרימה גם פעם אחת את ראשה.  כנראה לא היתה מכוערת, אבל לא דמתה גם במקצת לא לתמר ולא לאלישבע, כפי אשר תיאר אותן מאפו, וכפי אשר ציירתי אותן אנכי בדמיוני.  ובעוד אני קורא בלבי את הפסוק: "הראיני נא את מראיך, השמיעיני את קולך" פנתה אלי אמה ותאמר:

– עֵז צעירה, בוֹשה היא, אבל בריה כמוה לא תמצא גם בערים הגדולות.  חכה מעט ואראך.

ובדברה הוציאה מאחד הארונות חלת לחם קלועה, אמתַים ארכה, ותנף אותה תנופה בגאה וגאון.

– זה הוא מעשה ידיה.  בעצמה, בלי עזרתי, קלעה חלה זו.  הראית מימיך מקלעת כזאת?

– היודעת היא גם קרוא וכתוב? נועזתי לשאול.

– קרוא וכתוב? מה לבת-ישראל לקרוא ולכתוב? גם אנכי לא למדתי קרוא וכתוב, ובכל זאת, יתן השם ויהי גורל בתי כגורלי אני.  גם אישי איננו יודע לכתוב, אבל ראש מיניסטר לו, הוא זוכר את כל עסקיו במוחו.

– מהשם יצא הדבר.  קרא פתאום השדכן בקול רם: נכתוב למזל טוב תנאים.

– תנאים? אי אפשר.  ענה דודי: אשתי וילדי יתרעמו עלי על אשר לא קראתי גם להם.

– אם כן נכתוב "ראשי פרקים".  מה מפסידים? לא כלום.  דיו, עט ונייר מוכנים אצלי.  אחרי ימים אחדים נבוא עוד הפעם הנה ונכתוב תנאים למז"ט.  ועשרה בכסליו, כאשר תמלאנה להחתן שמונה עשרה שנה תהיה החתונה.  הלא כן כתוב גם בפרק: "שמונה עשרה לחופה".

את פי לא שאלו.  ואנכי לא נועזתי להגיד את דעתי, לא חפצתי להכלים את העלמה.  ואת רפיון רוחי זה לא יכולתי סלוח לנפשי ימים רבים.  כי סוף סוף הלא הכלמתי את העלמה התמימה עוד יותר, בהפרי את ראשי הפרקים.  אבל כמה הכני לבי בגלל הדבר הזה...

נפרדתי מן המחותנים כמו מאנשים זרים לי, לא חשתי בנפשי כל קרבת רוח אליהם...  בשובי עם דודי לביתו החרשנו שנינו בכל הדרך.  ראיתי, כי גם דודי קר הלבב לא היה שבע רצון מכל הנעשה.  ובספרו לדודתי את דבר השידוך, רעמו פניה עד כי לא מצאה לבבה גם לברכני בברכת מזל טוב...  בן-דודי הבכור כתב לי אחרי כן, כי גם הוא, גם אחותו התקוטטו באביהם בחזקה על אשר נואל להתחתן עם בן בוז משפחות, אשר עשה עושר לא במשפט, כי אם בעושק ובגזל...  ושנים רבות לא יכולתי סלוח לדודי את קלות דעתו, ומאומה לא כתבתי לו על אודותי.  ורק לפני שנים עֶשֶׂר החילותי להחליף מכתבי שלום אתו.

בשובי בוברויסקה באני מכתב מאת משפחתי בצ'רניגוב לבוא שמה לרשת את מעט העזבון, אשר נשאר מאמי.  שמה באו גם אחי ואבי אביו עזרא דוידוביץ להגן על עניני נכדו ונכדתו.  בית דין של שלשה מקרב בני משפחתנו דנו את דיננו לתת את תכשיטי אמי (חרוזי מרגליות ונזמי אוזן של יהלום) למורשה לאחותי ולתת לי את החפצים שיעדה לי אמי לפני מותה ושנשארו בהומל, גם עשרים רובל כסף מזומנים, ואת כל הנותר לאחי.  ועד אשר אקבל את חלקי ישארו התכשיטים בידי אחי אמי-זקנתי.  אחי ואבי אביו שבו עירה הומל ואנכי נשארתי בבית אחות אמי בצ'רניגוב.

קרן אופל היתה צ'רניגוב בימים ההם ללא השכלה גם ללא תורה.  דודי זאב קוֹרחין העתיק את מושבו לעיר אסטר הקרובה באשר פתח חנות למעשי ארג שונים.  צעירי החסידים, שהיו באים לפנים לשמוע תורה מפיו, נפזרו הנה והנה, ובין כל קרובי ומכירי לא מצאתי גם איש צעיר אחד, אשר יכולתי להתרועע עמו.  כולם היו חסידי חב"ד, אבל אנשים גסים, שכל חסידותם היתה להתאסף יחד בכל מוצאי שבת וללוות את המלכה בכוסות יין-שרף ורקודים.  צרכי החיים היו בזול מאד (זוכר אנכי למשל: פוד קמח דגן – חמש עשרה אגורות; ליטרא בשר עגל – שלש אגורות), וכל מעינם היה לאכול מעדנים ולשתות ממתקים, ולצרכי הנשמה לא דאגו כלל, ועל כן קצתי מהר בחיי-בטלה כאלה.

עוד דבר אחד המר לי את חיי בצ'רניגוב: דודות רבות היו לי שם, ולכל אחת מהן לא פחות מבת אחת שהגיעה לפרקה, וכל אחת מהן חשקה נפשה בתורה, כלומר: להשיא את בתה לתלמיד חכם, ולאסוני הייתי אז התלמיד חכם היחידי בעיר, ולשברי הגדול היו העלמות כלן אהובות, כלן ברורות וכלן מלאות חן, עד שלא ידעתי באיזו מהן לבחור; ולוא גם ידעתי, לא יכולתי לבחור מיראתי להטיל קנאה וקטטה בין דודותי, שאת כלן אהבתי בכל לבי.  זאב קורחין, שבא צ'רניגובה לרגלי מסחרו, בחפצו להוציאני מן המצר, הוציא עלי דבה, כי יש בי חסרון, גדול מן "השמד" – כי "חתן" אנכי, אבל גם תחבולה זו לא הועילה.  דודותי כבר ידעו את דבר השידוך מדרוזין, אבל ידעו גם כן (עוף השמים הוליך אליהן את הקול) כי נערתי את חצני ממנו.  דודה אחת הציקתני לילה תמים מן הערב עד הבקר, ותוכיח לי, כי צריך אני לקחת את בתה לאשה, יען היא יראת שמים וצמה במשך שנה תמימה שני ימים בשבוע והתפללה, שיזמין לה אלהים חתן ירא שמים וצדיק.  לשוא הוכחתי לה, כי אינני ירא שמים ולא צדיק; היא לא האמינה לי.  אז בדיתי לי תואנה אחרת: נדר נדרתי, עד אשר אגמור ללמוד את כל הש"ס כלו.

– וכמה ימשך הדבר הזה? שלשה חדשים או מחצית השנה?

– לא, שלש שנים.

– שלש שנים? הלא בין כה וכה יצמח זקנך.

– יצמח ויצמח.

– בחור בעל-זקן! דבר כזה לא נראה ולא נשמע בעולם.  בחור בעל-זקן.  הלא ירוצו אחריך כמו אחרי משוגע.  בחור בעל-זקן – אוי לי ואוי לנשמתי.  בן מרים יהיה בחור בעל-זקן, האם לא תחשכנה עיניה שם בגן-עדן?

 

ממצוקתי, שהציקו לי דודותי, חשתי לי מפלט אל בית דודי קורחין באסטר.  שמה מצאתי את שארי-בשרי, בני גילי מימי ילדותי, את שמעון משה הלפרין ואת אשתו העדינה דינה בת קורחין.  חברתם היתה נעימה עלי מאד, ובאחד ממכתבי שכתבתי לאוהבי בבוברויסק, המשלתי את חברתם ל"רסיס עדנים אחד ביום תוגה" – מליצה לקוחה ממכתב אבי לקורחין.

מכתבי לאוהבי היה מלא הגה והי על מצבי בחיים שלא נתבצר ועל עתידותי המכוסות בערפל...  קורחין שאלני, אם ארשה לו לקרוא את ראשית מכתבי? – את כלו תוכל לקרוא (את מחשבתי ללכת אל בית-מדרש הרבנים נזהרתי לבלתי הזכירה שם).  – בעל לשון גדול אתה, אמר דודי, אחרי קראו את המכתב, כנראה ירשת זאת מאביך.  גם סגנונך דומה לסגנון אביך, עליו השלום, ויעורר את שמעון משה ללמוד מלאכה זו ממני.  ובראותו אותי פעם אחת מעיין בגמרא, ויחל לנסותי בשאלות וקושיות שונות, אז מצאתי שעת הכושר להראות לו את כחי ועוצם ידי בדרך הפלפול, ולאחרונה אמרתי לו, כי חפצתי רק להראות לו את אופן הלמוד המקולקל, השורר בהישיבות, ואשר אנכי כבר נזורותי ממנו.  דודי שמח מאד, כי אִנה השם חבר טוב לחתנו שמעון משה.  בימי השבת היה דודי לומד את שמעון משה את הספר "לקוטי תורה", ואנכי יושב אצלם ושומע.  אבל, כנראה לא היתה נשמתי מסוגלת להבין את סודות החב"ד, ועל כן הייתי מרבה לצער את דודי בקושיות.  למשל, פעם נאמר, כי הספירה "מלכות" היא מבחינה "עלמא דאיתגליא", ופעם אחרת נאמר, כי היא "מעלמא דאיתכסיא" ועוד סתירות רבות כיוצא בזו.  אבל אפשר מאד, כי לא בי היה האשם, כי אם במחבר הספר, שלא באר את דבריו כהלכה.  זוכר אני, כי על פי בקשת דודי העתקתי בשבילו את תורותיו של הצדיק ר' אייזיק מהומל, שלא נדפסו אז עדיין.  אמנם גם בדבריו לא מצאתי את שיטת החב"ד מסודרת ומסוימת כראוי, אבל הוא ידע לבאר את ענין הספירות וענין ההשתלשלות במשלים יפים, עד כי התענגתי בקראי אותן, אף כי לא לקחו את לבבי להאמין באמונתם.

את מצב רוחי במשך ימי שבתי בצ'רניגוב ואסטר תארתי ירחים אחדים אחרי נסעי משם (תמוז תרכ"ה) במכתבי לאוהבי בבוברויסק, אשר כתבתי בדרכי לז'יטומיר, ואשר העתקתו נשמרה אצלי עד היום הזה:

"כמה הציקני הרעיון הזה (השאיפה להשכלה) בחורף העבר.  כמה הוכיתי אחור, בחפצי להמית בחזקת יד את רגשותי בקרב לבבי.  אז בשבתי ברוסיה הקטנה, בין אנשים לא ידעתים אכנם: חסידים או פראי-אדם, בין מסיבות הזמן הלא טובות דמיתי, כי נעתדתי לשבת בין האנשים ההם גם לימים יבואו.  אז ראיתי את חלדי לפני כבית כלא, אשר נאלצתי לשבת בו כל עוד נשמתי בי, אשר רעיון חופש לחטא-מות יחשב לי, ואלפי שומרים מסביב לי לשמור את הגיוני-פי ולבבי...  התאמצתי להשלים את נפשי עם תעודת ימי חיי החדשה.  חפצתי להסיך דם חדש בעורקי, או להמיר את לבי באחר, הטוב לרוח העם, אשר שכנתי בקרבו.  העפלתי עלות כאחד מהם על כנפי הדמיון אל שמי האצילות בין ערפלי הסודות ורזי-עולם, מעל לממלכת הטבע הנאשמה בעיניהם.

"אבל לשוא היה כל יגיעי.  בלב חדש לא ימלא אנוש את חלל-חזהו, לשוא עצמתי את עיני לראות בחושך את אשר לא יראה באור.  שוא עמלתי להסיך דם חדש בעורקי, אם לא יכולתי לחטט אחרי הגידים הרפים המסובכים בסתר לבבי, ואשר לא נקו מדם בוער באש אהבת החכמה וחפץ האמת.  כן לשוא היה כל יגיעי, וכמנוצח או כמנצח הנני נוסע עתה ז'יטומירה."

לפני הפרדי מאת קורחין לקחני הצדה ויאמר לי: הנך הולך מעמדי, לעצור אותך לא אוכל.  לו היתה לי עוד בת אחת, כי עתה לא נתתיך ללכת מביתי.  במשך ימי שבתך בביתי אהבתיך כאב את בנו, אף כי לא אוכל להכחיד תחת לשוני, כי נטיתך להשכלה איננה רצויה בעיני.  גם נטיתך זו ירשת מאביך, עליו השלום.  בימי נעורי למדתי אתו יחד את הספר "מורה נבוכים" להרמב"ם ואת "מלחמת השם" להרלב"ג וכמעט שהייתי בכל רע, לולא החסידות שהיתה לי לחלץ את נפשי מצרתי.  רק אחת איעצך וטוב לך כל הימים: למוד את החסידות ותמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

 

י

לבית מדרש הרבנים

שבתי בוברויסקה כשבועים לפני חג הפסח.  דודי מפאריץ קראני לחוג את החג בביתו, אבל בזכרי את הצער, אשר עולל לי בקלות דעתו, מאנתי ללכת אליו וחגותי את חג הפסח בבית יעקב קצנלסון.

בפסח ההוא נפל דבר, אשר עשה את כל העיר כמרקחה.  איש עובר אורח בא יומים לפני החג העירה.  ויט ללון בחדר-הקהל אשר על יד בית המדרש של ר' יהודה בן יחיאל.  עוד היום תמונתו נצבת לפני עיני.  הוא היה כבן שלשים וחמש שנה, גבה הקומה וצנום עם פנים מהודרים, לבוש בגדים טהורים, וכל חזותו העידה כי לא הסכין האיש מעודו לחזור על הפתחים.  על פי המנהג הישן הנהוג בכל ערי ישראל קראו אותו אחדים מבאי בית המדרש לאכול אתם לחם בשני הימים הראשונים של פסח.  אולם ביום הראשון של חול-המועד בערב התאונן האיש לפני אחד הבחורים, כי התענה כל היום ולא אכל מאומה.  למחרת ראו אותו נערים אחדים יוצא מבית מאפה לחם נכרי, וירימו קול שאון: חמץ בפסח, חמץ בפסח.  וברגעים אחדים התאסף מסביב להאיש המון גדול אנשים ונשים, ויחלו לחפש בכיסו וימצאו שלש לחניות עגולות.  את הלחמניות מחורזות על חוט תלו על לבו ויחלו להוליך אותו מרחוב לרחוב.  לפניו הלכו נערים שובבים ויקראו בקול רם: "ככה יעשה לאיש האוכל חמץ בפסח".  ומאחריו הלכו נערים אין מספר (בחול-המועד הם פטורים מן החדר), הכו אותו בלי חמלה, עִפְּרו לעומתו בעפר וקרעו את בגדיו, ומרגע לרגע הלך ההמון הלוך ורב והשאון הלך הלוך וגדול.  ככה הוליכו אותו בכל חוצות העיר מן הבוקר עד הערב, ולעת תפילת המנחה הביאו אותו אל בית המדרש, מקום מלונו.  נורא היה מראה פני האומלל.  פניו חִורים כמת, בגדיו קרועים ומכוסים בעפר, וכל עצמותיו רחפו מפחד.  מעניו אלצו אותו לעלות בברכים כושלות על הבימה ולקרוא לפני העדה: "חטאתי, אויתי ופשעתי".  בברכים כושלות ירד מעל הבימה, יצא החוצה, ומני אז לא נודעו עקבותיו.  בצקלונו, אשר בהחפזו לנוס עזבו בחדר הקהל, לא מצאו מאומה בלתי אם שתי כתנות-בד, טלית ותפילין וששה סדרי משנה בשני כרכים.  המאורע הזה עשה עלי רושם קשה מאד.  אמנם זמם האיש לעבור עבירה חמורה מאד, אבל הוא רק זמם, ועוד לא עבר.  והם, קנאי-הדת האכזרים, שפכו את דמו כמים, מבלי שאול את פיו, מה הביאו לידי זה.  אתמול התענה יום תמים, ואיש לא דאג להאכילו מצה, וחנויות פתוחות לממכר מצה הן לא היו בעיר בעת ההיא, האמנם ימות ואל יעבור?...

נפשי ירעה להאיש הזר הזה, ובראותי אותו עומד על הבימה, ועיניו התועות מפיקות מצוקת-מות נוראה מאד, לא יכולתי עצור ברוחי ואומר לרעי הנצב על ידי: אך זאת היא אכזריות שאין כמוה – שפיכת דמים.

וכרגע התנשאו כעשרה אגרופים למולי.  ואחד מבעלי-האגרוף הרעים עלי בקולו:

– ואתה חושב, כי מותר לאכול חמץ בפסח? באיזה שלחן-ערוך למדת זאת? אפשר, שכך כתוב בה"תעודה בישראל" ימח שמו?

רעי נתן לי ידים להתחמק בתוך ההמון השואן ולצאת החוצה.  ומני אז לא דרכה רגלי על סף בית הכנסת ההוא.

ראיתי, כי נבאשתי בעיני כל יודעי ומכבדי מלפנים.  ראיתי כי אין לי כל תקוה לכונן עתידותי בעיר הזאת.  האשוב צ'רניגובה להתחפש ולהסתיר את מחשבותי מכל הסובבים אותי? לא! לחופש ערגה נפשי, לחופש.  רק דרך אחת נשאר לי – ללכת אל בית מדרש הרבנים.

מכל כסף ירושתי נשאר בידי רק כעשרים רובל; חמשים רובל הלויתי לאשה חשובה אחת משארי בשרי, אולם במשך ימי שבתי בצ'רניגוב ירד בעלה מנכסיו (הוא היה קבלן לסול דרכים), והיא דחתה את תשלום נִשיי מיום ליום, עד אשר בסוף חודש סיון נוכחתי, כי אין כל תקוה לקבל את כספי ממנה.  אז שמתי פעמי עירה הומל, לקבל את מעט הכסף של אמי ואת החפצים שהשאירה לי בבית חותנה עזרא דוידוביץ.  את הכסף אמנם נתנו לי, ותחת החפצים נתנו לי אדרת עור זאבים של אבי חורגי.  אדרת-שער זו היתה אחרי כן בעוכרי, כי היא הדביקה בי את מחלת השחפת, שמת בה אבי חורגי.

כאשר שאלתי את פי אחי שמואל על אודות אחד מרעי מלפנים, ענני, כי הוא יצא לתרבות רעה, אבותיו בושים להֵראות בחוץ ואחיותיו תשבנה עד שילבינו ראשיהן, כי מי יקח אותן לנשים?

– האם השתמד?

– לא, עוד רע מזה: הוא ברח אל בית מדרש הרבנים בוילנא.

– צר לי עליך, אחי, אמרתי בלבי: הן גם אחיך נכון עתה לעטות קלון כזה גם על ראשך ועל ראש אחותך, רחל הקטנה.  אבל כלה ונחרצה, הנני נוסע ז'יטומירה.

 

בשעה שאני כותב את הדברים האלה (בחמישי לירח תשרי שנת תרע"ז) בא אלי אחי זה, אשר לא ראיתיו כחמשים ושתים שנה, להתראות אתי בהאחוזה בֶּשטירֶק של חברת "מפיצי השכלה".  רק כשתים עשרה שנה, אשר החילונו להחליף מכתבים איש עם אחיו.  עד השנה ההיא לא ידעתי את מקום מגוריו, וגם הוא לא ידע, כי הכותב בשם "בוקי בן יגלי" הוא אחיו בן אמו.  הוא עתה כבן שבעים ושש שנה, ובעל משפחה גדולה, בנעוריו היה מורה שפת עבר ושפת רוסיה, אחרי כן היה לסוחר.  ואחרי אשר אבד לא כל רכושו, בימי הפרעות הראשונות בשנת תרמ"א, העתיק את מושבו לעיר אלכסנדרובסק פלך יֶקטרינוסלב, עוסק במלאכה ונכבד בעדתו.

ואחי זה ספר לי את האבל הכבד, אשר התאבלו עלי בני משפחתי בהודע להם, כי ברחתי לז'יטומיר לבית מדרש הרבנים, ואת הקללות אשר קללוני בגלל החרפה אשר עטיתי עליהם, ורק עזרא דוידוביץ לבדו צדד בזכותי ויגן עלי נגד החרפות והגדופים שחרפני דודי, אחי אם אמי, שבא לרגלי מסחרו להומל.  וצאצאי האנשים ההם מתגאים עתה עלי ומתימרים בכבודי.  כמה נשתנו העתים וכמה נשתנו בני עמנו.  יד הזמן עשתה זאת.  אמנם כן, אבל הבו כבוד גם למשכילים הראשונים, שאתם, המשכילים החדשים, מחרפים אותם יום יום.  הם מסרו את נפשם, סבלו עוני ומחסור, לא למען בצוע בצע, כי אם למען האמת והדעת, ששאפו אליהן.  תמימות יתירה היתה בהם, אמנם כן, ובתמימותם העריצו לפעמים את הראוי לגנאי, אבל מי נתן בינה בלבכם לראות את חסרונות המשכילים הראשונים, לולא הם שהיו לכם לפקח את עיניכם.  הלא תזכרו את המשל של "השמש והתוכן".  התוכן מחרף את השמש, כי גם בו, במקור האור, נמצאים כתמים שחורים.  אבל מי פקח עיניך, עונה השמש, לראות את כתמי, לולא אורי שהיה לך.

 

יא

בדרכי לז'יטומיר

הדרך היותר קרובה וישרה לז'יטומיר היתה דרך צ'רניגוב וקיוב.  אבל יראתי פן יפגעוני קרובי ומיודעי באחד מבתי המלון שמה או באחת הערים הקטנות, אשר מכירי שם רבים מאד, ומי יודע אם לא ישימו רסן באפי לעצרני מלכת הלאה.  על כן נועצתי לנסוע לרֶצ'יצה, ומשם עליתי על אניה נושאת-בר ועצי אלה, אשר שכרתיה להוליכני קיובה, ובשבתי על מכסה האניה, שעליו הכינו סוכה קטנה למעני, כתבתי יום יום מכתבים לאוהבי בבוברויסק, שהעתקתם נשמרה אצלי עד היום הזה.  הנני מעתיק בזה קטעים אחדים ממכתבי הארוכים ההם, הנותנים ציור נאמן ממצב רוחי ומהלך מחשבותי בשנת התשע עשרה לימי חיי.  רעיונותי היו עוד בסר, אבל סגנוני העברי כבר נתבשל אז, כמדומה לי, כל צרכו.  חושב אנכי, כי הלך מחשבותי אז ראוי להיות לזכרון.  הן לא האחד הייתי בדבר הזה.  כמוני חשבו אז רבים מבני הנעורים, אף כי רק מעטים הגיעו למחוז חפצם.

 

"ששה עשר בתמוז, תרכ"ה.

"הפעמון על ראש המגדל, בתוך מבצר בוברויסק, השמיע את השעה השמינית בבוקר – השעה האחרונה לשבתנו יחד, ידידי ורעי.  עליתי על העגלה והנני נוסע ז'יטומירה.

"התבוננו נא, אחי.  רעיון, אשר חשבתיו לכפירה גמורה באמונת ישראל לפני שנים אחדות, בעוד היתה יד החסידות חזקה עלי, רעיון אשר החריד את מנוחת לבבי גם לפני ירחים שלשה, כמעט התגנב אל תוך חדרי לבבי.  ועתה בקור רוח אביטה את הרעיון הזה יוצא לפעולת אדם ולבי לא יחרד בקרבי.

"אתם, ידידי, ידעתם את מלחמת היצר העזה, אשר הצית הרעיון הזה בקרבי, במסתרים הגיד לי לבבי, כי דרכי זאת תוליכני אל אושר נפשי והצלחת גופי גם יחד, אבל לעומת זה, אהובי, מיודעי וכל בני משפחתי, מה יגידו המה על אודות הדבר הזה? כמה קשה על נער, אשר תיישנהו החסידות זמן רב על ברכיה, להתעודד ולקנות את חופשו ביד רמה.  אולם גם אחרי אשר גזרתי אומר לנסוע ז'יטומירה אל בית מדרש הרבנים, פג לבי בקרבי ולא האמנתי כי בוא יבוא הדבר הזה, עד אשר כמעט עליתי על העגלה, והנה האופנים התגלגלו, העגלה נרעשה, רוחי נדם ולבי נפעם, ואנכי הנני נוסע ז'יטומירה.

"הנני נוסע ז'יטומירה, אבל מדוע לא ינעם הרעיון הזה לנפשי? כן הוא רוח הנעורים רכי-הלבב.  כן תכבד עליהם לקבל ברוח נכון את הנצחון, הבא אליהם אחרי הזמן הרב אשר לחמו בעדו, כמו יפחדו פחד, פן לא ישוה הנצחון הזה במחיר הדם אשר שפכו בעדו והמכות הרבות אשר סבלו למענו.  יען כי הספק, היושב כמארב בקרבנו, יטיל בנו את ארסו, למרר לנו את הנעימות אשר אנחנו מקוים למצוא במפעלינו.

"הנני נוסע ז'יטומירה להשלים את נפשי בלמודים, הנותנים לה חיים ועונג, למען תכיר את עצמה ולמען תדע את אשר מסביב לה, אבל אם טובה וישרה המטרה הזאת בעיני, מדוע רעה היא בעיני כל אחי בני אמונתי?

"שמעתי דעת רבים ממשטיני ההשכלה, כי ריב אל החכמה עם האמונה מעולם, וכמעט תבוא הראשונה בלב איש, אז תגרש את צרתה כלה מלבו.  ועל כן היתה החכמה עם אוהביה יחד לזרא בעיני כל מקדישי האמונה.

"ועתה במה כח אמונתי גדול, כי תלחם את ההשכלה גם תוכל לה, לקחת אותה לשפחה משרתת פניה? או במה כחי גדול להשקיט את המריבה בלבי ולעשות שלום בין אלה אשר לא ישלימו? ומי יודע, אם לא ברבות הימים תִּנָגף האמונה התמה לפני החכמה הערומה ורבת הנשק?

"וכמה המה צעירי הדור החדש, אשר כמעט הריחו בריח הדעת ותהי הנקל בעיניהם ללגלג בפה מלא על דברי חכמינו ועל מוסדות הדת כלם? העיני האנשים ההם אנקר?...

"ומי יודע, אם לא המשכילים האמיתים, אשר זכו לשמש לפני ולפנים במקדש ההשכלה, מצאה החכמה את לבבם נכון לגלות להם את סוד האמונה אוהבתה ולהראות אותה להם טהורה – הה, טהורה אבל ערומה מבגדי הדת השנואים בעיניהם? ומי יודע, אם לא רק למראית עין לחמו החכמים ההם את מלחמת הדת למען חבב אותה על עם-הארץ, אשר לא נסה להביט בעיניו הכהות באור האמונה, אם לא תשים את מסוה הדת עליה.  אי, שמים.  מי יודע?...

"אבל אם אשובה להתבונן, הנני לצחוק בעיני אני.  הן אירא היום את החכמה פן תשיג את גבול הדת, ומדוע לא אדאג בימות החורף על אשר לא אוכל ללבוש בימי הקיץ את אדרת השער החמה, עת יחם לי גם בלעדה?...

"הן קול אלהים, קול האמת קורא אלי בעוז מקרב לבבי לאמר: חכם בן-אדם, והיה מאושר.  ואנכי אאטום את אזני? כי הלמען זאת חננה ההשגחה את האדם בנפש משכלת ותשוקה בוערת כאש להבין ולהשכיל, הלמען כי ישים חושך וכסל סתרו...  פן תהיה לו זאת לחטאת?...

"הלמען זאת נתן לנו אלהים את כל אלה, הלמען ענותנו ולהרבות את פצעינו במלחמת נצח, אשר לנו לחום את רגשותינו? והן רגשות הלב בכבלי אדם לא יאסרו?...

"אמנם לא לנצח תמשך לנו עת העלומים, עת האידיאלים...  ככל טוב אנוש עלי חלד, גם ימיה לא ימשכו.  העת הזאת עם כל חמודותיה כליל תחלוף, ואחרת – עת עמל ועת יגון תירש את מקומו, האידיאל יומר בחומר עכור, והפואזיה בפרוזה צנומה ושדופת קדים.  ואנחנו הה – כמו נשרים רכים קצוצי כנפים נפול מתחת שמי הדמיון אל גיא הנסיון.  מחזה אחר תחז עיננו שם.  כל היקום אשר על פני האדמה, נבהלים ונחפזים, רצים ודחופים, ירדפו אחרי צלם, ואיש את אחיו ידחקון, לחטוף בידו את עפר החול אשר בארבע אמות של רעהו...  וגם אנחנו לא כעדים אלמים נביט ונשתאה אל המחזה הזה.  לא.  הזמן האכזרי יאחז בערפנו ויסחבנו סחוב והשלך אל תוך ההמון השואן ההוא...

"אמנם כי לא נשמע אז עוד את קול החכמה, הלוקח את נפשותינו היום.  ומה תגידו אז, ידידי, בזכרכם את דברי אוהבכם חולם החלום הזה? האם לא לשחוק יהיה אז בעיניכם? אבל השבעתי אתכם בכל דבר קדוש, הגידו נא לי עתה, התצדקו אז?...

 

"שבעה עשר בתמוז, תרכ"ה.

"הנני נוסע ז'יטומירה, אשיבה על דברי הראשונים: אבל איככה ובמה אחיה שמה? אם נכונה תקותי למצוא שם מזון רוחני לכלכל את נפשי, אבל את הגוף האומלל הזה במה אחייהו? הן לא על ההשכלה לבדה יחיה האדם?

"הן תתענג נפשי עתה בהסיבי את עיני להביט אחור על העבר הנצב מאחרי, וכבוד מראה תוגה נעימה מרחף עליו.  את מרירות זכרון צרותי, אשר נשאתי וסבלתי ברוח נכון, ינעים לי עתה הרעיון, כי כבר עברו עם העת יחד ואינם...

"ואיככה איפוא יבהל ויחרד לבבי, עת אשא עיני להביט אל העתיד, אל העתיד המכוסה תחת צעיפו, אשר לא נראה בעדו כל תמונה, בלתי אם את אשר יצייר לפנינו הדמיון בצבע העבר – צבע עוני ויגון.

"אתם ידעתם, ידידי, את כל התלאה, אשר מצאתי מימי ילדות ועד עתה.  בקשו וראו, אם תמצאו צרה, אשר לא ידעתיה.  מחסור, נדוד ושברון רוח החילותי לדעת עוד באביב ימי נעורי, בעוד אשר השעה משחקת ליתר הילדים ולא תאלצם לדעת בין טוב לרע".

"עוד בימי ילדותי הסכינו אזני לשמוע את השם "יתום" יוצא מפי האנשים בהביטם עלי במנוד ראש ויום ליום הביע לי אומר ורעיון חדש הכמוס בסתרי השם הנורא הזה.

"עודני זוכר גם היום בעודני נער רך (בעוד הספיקה לי אהבת אמי להשכיחני, כי אב אין לי) גם אז בעצם שעשועי ומשחקי את הילדים, כמעט בה השם יתום מרחוק והנה ערבה שמחתי ופני חפו בשבר רוח ולא יכולתי הרם ראש: כמו רשום על מצחי השם "יתום", אשר לא יתן רשיון לבעליו לשמוח ולראות בטובה.

"בהיותי על יד אמי בהומל, למדני הזמן לקרוא בפני אבי חורגי הזועפים ובעיניו המפיקות לי משטמה, בֵּאוּר חדש להשם יתום, לאמר: לא יקרא יתום לאשר אין לו אב, כי אם לאשר אב-חורג לו.

"בבואי מעט בימים ורוח הבינה החל לפעם בלבבי...  ודמיון בני משפחתי, שהם מאז בעלי-תורה, העיר בי החפץ להבין ולהשכיל – לזכר שם "יתום" צלל אז באזני משולח ונעזב, מבלי כל חינוך ותורה.

"ובבואי בוברויסקה, גם זכיתי להספח אל בית הישיבה, גם הגדלתי חכמה בספרי התלמוד אשר הגיתי שם...  שאת רעב ומחסור, דעת עוני ויגון – זאת היתה מנת חלקי, כנרדף ונדחף מחברת המין האנושי...  קלטוני אז כותלי בית-המדרש, שהיה בית-מקלט לאומללים רבים כמוני.  כעזרה בצר החלה התשוקה אל החכמה לקנן בלבבי, אבל עד מהרה נרדפתי על צוארי מחמת המקנאים שומרי הבלי שוא, אשר חשבוני כמשועבד להם...  ולולא התקוה שעשועי, אשר נבאה לי נוחם בכסף ירושתי, כי עתה אבדתי בעניי.

"אבל...  בבואי לקחת את העזבון מאשר הפקד אתו, אז כמעט הרע מצבי...  רק הירושה ההיא הזכירתני, כי מת עלי אבי וכי יתום אני, אשר אין תומך בידי להציל טרף מבין צפרני החסידות.

"הוי, חסידות, חסידות.  עתה ידעתי את רוע מעשיך וחרפת מזימותיך, אשר תרקמי בסתר קדושתך, כי היה הנקל בעיניך לקשור על יתום אובד להטות משפטו...  יען כי נשה כסף באיש אשר זכה לשבת במרכבה אחת עם המאור הגדול...  הרבית במחירך מאד, החסידות.  כי בפקחי את עיני לראות את הנבלה אשר נעשתה עמדי, היתה זאת מעות לא יכולתי לתקן...  ואנכי מבלי היות יורש נשארתי יתום כבתחילה.

"עד כי לאחרונה נתן לי הזמן האכזר בינה להבין, כי ידעתי מן השם יתום רק את מחציתו...  בפקדו את המות על ראש אמי אהובת נפשי ואחרית נחמתי...

"את כל אלה עצרתי כח לנשוא אך בעזר התקוה, אשר בנעימות אמריה החזיקה את רוחי לסבול עד ימי המרגוע הקרובים לבוא.  בקסם שפתותיה בנתה לי היכלי רוח מלאים כל עדן, להנפש שם מעמלי...  מהרתי את צעדי על גבעת האמן לבוא אל היכל הרוח העומד ממולי בכל הדרו...  אבל במדה אשר קרבתי אליו כן התרחק ממני גם הוא על כנפי האפס.

"ועתה כמעט הגעתי אל היכל הרוח הזה...  האם לא היה אהיה לאכזר בנשבי בו ברוח אפי לערות אותו עד היסוד, ותחת לתת הרוחה לנפשי השואפת למנוחה, אשימנה כיום מטרה לחצים חדשים, אשר ישמור הזמן באשפתו...  חיי גרים המרים, אשר אפפוני בראשית שבתי בבוברויסק, האם לא ישובו ויתחדשו למעני ביתר עוז בז'יטומיר, בעיר אשר אין לי כל אוהב ומודע?

"ומי יודע אם אוכל למצוא שם את טרף חוקי בעבודתי...  כי אם יעמוד הדבר הזה לשטן לי בדרך אל מטרתי, כי עתה למה זה אנכי?

"והמטרה גם היא כמה רחוקה היא ממני, הן לא מעבר ימים מועטים, גם לא מעבר שנה ושנתים.  כמה קוצים וחוחים, כמה צורי מכשול ואבני נגף אפגש עוד על כל מצעדי רגלי? עד כי יגורתי פן תקצר נפשי בעול הדרך האחרונה, ולא יוָתר בי עוד רוח לשמור על השכר, העתיד לבוא אחריה...

"והשכר גם הוא, היספיק די שלם את העמל הרב הזה? ומי יודע אם לא, בבואי עיף ויגע על שכרי, האם לא ינתן לי תחתיו כלימה ורוגז? כי מי לא ידע את גורל המשכילים בקרב עמנו בארץ רוסיה?...  ומי יודע את השמור למעני בידי הזמן? מי יודע אם גם אחרי שבעי מרורות אין קץ, גם אז לא אמצא מנוחה?...  העריכו נא לנגד עיניכם גבר ראה עני...  אשר שחת כחות גופו ואת כחות נפשו לא תקן.  נרדף מכל סביביו מבלי מצוא מפלט גם בנפשו פנימה".

 

"י"ח תמוז, תרכ"ה.

"האח, קראת ותמחא כפים, מרדכי ידידי, בשאפך רוח, אחרי כלותך לקרוא את מכתבי הקודמים המלאים רעיוני תוגה: – אוי מה היה לך – הגם אתה חולית כמוני, אלי נמשלת? ומדוע שחרתני מוסר לעתות יגוני ותתפאר, כי לא תדע דאגה ועצב מעודך.

"שאני ואצטדק.  זכרה נא כי יום צום היה אתמול, ואנכי צמתי.  ועל כן בל יפלא בעיניך, אם למועד הצהרים, כאשר החל הרעב להציק לי, צייר לפני הדמיון את העתיד בצבע ההוא וינבא לי חוסר לחם ורעב בכל ימי היותי בז'יטומיר.  הלא תצחק לי, אחי, אבל האמינה לי כי כן הוא.

"לא אפונה, כי היתה כחידה סתומה בעיניכם לראות את השם "דניפּר" בראש המכתבים האלה ותשאלו: איזה הרוח נשאני וישליכני בין גלי הנהר הגדול הזה, על כן הנני לספר לכם את כל הגלגולים והסבות, אשר הביאוני עד כה.  ואם אך לא קצה נפשכם בדברי הרבים, אז אתאר לפניכם את ארחות חיי פה על האניה, את סוכתי שהפרוץ מרובה בה על העומד, את מאכל שלחני ואת הליכותי עם מלחי האניה"...

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

"וגם עתה, ידידי, אל תשפטו אפוא על מצב רוחי מן הרעיונות הנוגים, השפוכים על פני מכתבי הראשונים, הן הסכנתם לראות תמיד מבעד מסוה היגון, אשר נראיתי בו לעיל כל, פנים שמחים וצוהלים לנגדכם.  חדרו גם עתה אל תוך לבי וקרבי בהעינים, אשר נתנה לכם אהבתכם לי, וראיתם כי גם היום מאושר אנכי...

"שמחת נפשי הטבעית, זאת מתת אלהים, אשר תנעים לי את מרורות קשי יומי, ואשר לא תעזבני בכל עתות צרתי – היא לא עזבתני גם היום...

"יגון הפרידה מארץ מולדתי ומאוהבים כמוכם, אשר לא אקוה למצוא כָפרכם בעיר מגורתי, העכיר את רוחי מעט בראשונה, אבל עד מהרה גורש יגוני מלפני רגשי הגיל והחופש אשר בא לרשת את מקומו בלבבי.

"חופש, חופש.  האח, מה נעימים ומה עזים המה רגשי החופש, ואף כי בלב נער, אשר לא יאבה לקבל מרות.  היום נתן הזמן לנפשי הכבושה והנלחצה תחת שעבוד עול החסידות את שטר שחרורה, עד כי הייתי בעיני כנמלט מבית הסוהר.  רגשי החופש המוזרים לי עד הנה, העירו בקרבי מחשבות חדשות אשר לא יכולתי לתת מהן דין וחשבון לנפשי...  גם בשאון משק הגלים אשר ישא הדניפר בדָכיו, אדמה לשמוע תמיד הד קול: חופש, חופש.

"אמנם כן חפשי הנני ולא אירא עוד מרבבות המקנאים אשר סביב שתו עלי בעירי בבוברויסק, ואשר בקשו עלי תואנה תמיד להבאישני בעיני הבריות.  הלא ידעתם, אחי, כי כמעט באתי אל בית המדרש להתפלל, והנה עדת חנפים תסובבני, וכמלאכי זעם צירי אינקביזיציה ישמרו על כל הגה פי ומוצא שפתי ועל כל תנועות גוי, ושבעתים בדקוני גם בחנוני לבקרים.  זה ממשמש בשערותי, אם לא נסרקו בשבת, וזה בודק בציציותי, אם לא נפסלה אחת מהנה.  זה שואל מדוע לא טבלתי שחרית, וזה מנבא, כי לא התפללתי ערבית.  הוי, עד כמה נחשד בעיניהם איש דורש דעת.  ואוי לי, אם בהציק לי רוחי לא נתתי מחסום לפי לבלוע את מרי שיחי בטרם יולד חוצה, כי אז נאנסתי לבלוע גדופים קשים, יורדים חדרי בטן.  הנה כי כן, מה נורא גורל משכיל, אשר השליכו הזמן לגוב אריות כזה...

"ציד בפי.  אתמול למועד הצהרים השליכו המלחים את האנך במים, והאניה עמדה תחתיה כחמש שעות, עד שוב הדיגים, אשר שולחו לאסוף דגים לסעודת הערב.  אז נועצתי ללכת גם אני היערה לצוד ציד.  באמרי לכם כי צדתי ציד יגורתי מאד, פן ישגה דמיונכם להעריך לפניכם את תמונת רעכם עוטה מעיל ציד עם קנה רובה בידו לירות בצפור שמים או חית השדה.  אל נא תדמו כזאת.  חלילה לי מגעת בכלי משחית כזה.  חלילה לי לחפוץ להמית את יציר רוח-חיים בו.  דעו נא, כי בלכתי לצוד ציד לא לבשתי נשק, גם קשת וחצים לא היו לי, כי אם מקלי בידי וילקוטי על ירכי, אשר מלאתיו מברכת היער כפי אשר יכולתי שאת.  לא ציד חיה ועוף, כי אם ציד גודגדניות שחורות הנמצאות לרוב ביער בימי בכורי המגדנות האלה.

"רעיון מאושר עלה על לבי למלאות אחת מקדרותי אשר לקחתי אתי בהגודגדניות האלה, ואשים אל תוכה די צוקר ואעמידה על האח אשר בירכתי האניה, ואעש ממנו מעשה מרקחת.  אבל התאמינו לי? חי גרוני, כי מעולם לא ערבו מעדנים לחכי כהמטעמים האלה אשר הכינותי במו ידי.  אין זאת כי אם ראה השם בעניי וישלח ממרום קדשו את המלאך הממונה לבַשֵׂם את מאכלי השבת (הצ'וֹלנט) בטעם וריח גן-עדן, להזיל מבשמיו גם אל תוך מרקחתי.  קצרה יד בינתי למצוא סבה יותר טבעית לזה.

"אחרי השׂביעי את גופי די רויה ממעדני המרקחת ישבתי לנוח על מכסה האניה.  פני היו נטויים נגבה נוכח הירח, אל הרוח אשר שמה פני האניה היו מועדים.  מחזה הערב לוטה בצעיף החיה את כל אשר מסביב לי בחיים נעימים, חיי עדן אין קץ, בחיים אשר לא ידע אותם בלתי אם אשר הטבע הזיל אותם אל תוך עורקיו ולבבו.  כנחש עקלתון בן-ענק ישתרע הדניפּר לפני.  פעם ילחך עפר בקעה רחבת ידים ופעם יחתור לו דרך בין הררי איתן – אבל תמיד במנוחה שאננה, בלי כל רעש ושאון, כזקן ועתיק יומין, המתגאה בהדרת פניו.  הרוח הצח, הנושב מאחריו, ימהר את מרוצת האניה אשר כנמלה זוחלת על גבי הענק הזה תלך, או כאשר נדמה לי, תעמוד בין מצריו בתוך, ולפניה יעברון חליפות הרים וגבעות, עמקים וגיאיות, יערות אלונים סבוכים ושדמות עוטות בר ירקרק, חצרות אכרים זרועים בהר ובבקעה וריחיים של רוח סובבים בכנפיהם – כולם מכוסים בצעיף הליל, המושך חן ונעימות עליהם.  הנה כזאת ראו עיני מסביב.  ובהשפילי אותן להביט מטה...  הוי מקסם יופי! חלקת המים כראי מלוטש מתנוצצת במין תכלת כהה מסביב להאניה ולפניה מעין אור נוגה לו כספיר, יקר זוהר כשטף רצי כסף, אשר בקרוב אליהם האניה ישברו ויתפוצצו לרסיסים, מתנועעים במחול סביב גולת הכסף השוקעת ועולה על פני הימים במשחק קסמים נפלא מאד.  זה הוא מחזה הירח, הרוחץ את צלו במימי הדניפּר.  אבל עוד נפלא צלמו שם בשמים, שם מושל הליל יקר זורח בענות-חן ובהדרת קודש, וכמו יצוֹק ממרום כסאו באורו הטהור והרך חסד ושלום על פני רוחב ממשלתו, ממשלת הדומיה והשקט.  כל כוכבי ליל, במקהלות שרים נצבים הרחק ממנו, כמו יראים הם לגשת אל הוד מלכותו.  ורק עב קל, קטן ככף איש, לבן כחלב ישקיף כבדולח, נועז לרגעים להעכיר מעט את נוגה זהרו, עד אשר נשאו הרוח ואיננו...

"בהביטי אל הירח נזכרתי את הספור הנעים שבדה המשורר הרומי אריוֹסטוֹ על אודות בקעת הפלאים, אשר מצא הגבור אסטולף במסעו על הירח לבקש את בינת רולנד, בן אחי קרל הגדול שאבדה לו.  בבקעה ההיא, יאמר אריוסטו, ימצא כל אשר יאבד פה על הארץ מתחת: עושר, שם טוב, כבוד, תקוות נכזבות, כסף יתומים בידי אפיטרופסים ואנחות אוהבים למחמדי נפשם...  סוף דבר: שם ימצא כל אשר בארץ מתחת מלבד האִוֶלת, שמאז נברא בן האדם לא נגרע ממנה מאומה פה על הארץ.

"הגידו נא, ידידי, האם לא נתמלאה שם על הירח גם כוס בינתי אני, מאז החילותי כתוב אליכם את המכתבים האלה? אבל מי יעלה לי השמימה ויקחה לי?

"ובעוד אני כותב על הגליון מחזה ליל אתמול, וכבר נראו מרחוק מגדלי קיוב המוזהבים, נוצצים בנוגה ברק אור השמש הנושקת להם בקרניה האחרונות, לאמר: "חיו בשלום עד יום מחר בבוקר".

"המלחים, בני הרוסים, התאספו יחד על מכסה האניה, ובכפים פרושות יכרעו ברך וישתחוו מול עיר קדשם זאת וברגשת לבב יקראו "האח קיוב עיר קדשנו".  המחזה הזה העיר זכרון ירושלים בקרבי ועצב וקנאה בלבבי...  זכרונות נוגים הכריעו את רוחי, ידי תחרד ולא תוכל אחוז בעטי.  היו שלום, ידידי".

 

את הדברים האחרונים האלה כתבתי לפני חמשים שנה ואחת, והנני קורא אותם ומתפלא בעצמי.  שש עשרה שנה לפני הפרעות הראשונות, שנתנו את הדחיפה הראשונה לחבת-ציון בקרב היהודים ברוסיה, כבר זכרתי את ציון, וירושלים עלתה על לבבי...  אבל האומנם באמת ובתמים נולדה חבת ציון רק אחרי הפרעות? לא.  היא נולדה מתוך האש ותמרות העשן שהעלו הרומים בבית המקדש השני שבעים שנה לתאריך הנוצרים, ומאז ועד היום היא נרדמת בפנה מסותרת בירכתי לב כל איש עברי...

עוד אזכרה את ימי היותי תלמיד האקדמיה המדיקוֹ-חירורגית, חכמת הרפואה וספרות הרוסית לקחו אז את כל לבבי.  כמעט אשר שכחתי כי יהודי אנכי.  אהבתי את הסופרים הרוסים, אהבתי את עם הרוסים ואהבתי את קרית משושם את פטרוגרד.  מה תיף העיר בימי הקיץ "בלילות הלבנים" כאשר יתחבא השמש רק על שעה אחת.  לילה, לילה אהבתי אז לשוח בודד ברחובות העיר הדוממה והשוקטה; ומדי תזהבנה קרני השמש הראשונות את מגדלי העיר הנהדרה, עלה תמיד, לא ידעתי מדוע, זכרון ירושלים על לבי, זכרון העיר הרחוקה, האבלה והשוממה, ונפשי התמלאה געגועים כואבים, געגועים עמוקים חדים, ומבלי משים רחש לבי דברי המשורר, המלאים גם הם געגועים:

אלוהי.  עלי נפשי תשתוחח;

על כן אזכרך מארץ ירדן

וחרמונים מהר מצער.

...................

מה תשתוחחי עלי נפשי

ומה תהמי עלי?

הוחילי לאלוהים, כי עוד אודנו.

נפלא הוא רוח האדם.

 

 

יב

הדקדוק הרוסי

מקיוב שכרתי עגלה ההולכת ז'יטומירה.  לא רבים מקוראי זוכרים עוד את עגלות הצב הארוכות, שבהן נסעו בני הדור העבר טרם פרצו מסילות הברזל בקרב הארץ.  כשתים עשרה נפשות ישבו צפופות בהעגלה אנשים ונשים יחד, איש בחיק רעהו ואשה בחיק רעותה, וכולם נאנחים לרגעים.  זה מתאונן: "אוי לי מרגלי", וזאת מתאוננת: "אוי לי מצלעותי", וכלם יחד ימטירו קללות נמרצות על ראש העגלון, עקב אשר רִמה אותם, כי רק ארבעה אנשים יֵשבו אתו בעגלה.  והוא העגלון לא ישים לב לכל החרפות והגדופים, אשר המטירו עליו, יושב לו על מרום שבתו ויזמר את הקינה"אלי ציון ועריה, כמו אשה בציריה", כי יום התשיעי באב הלא קרוב לבוא.

בין הנוסעים בעגלה נמצא גם הסופר אברהם דוב דוּבּזֶביץ, שכבר שמעתי על אודותיו, כי הוא השכיל לבאר על פי דרך הטבע עת כל הנסים והנפלאות שבאגדות התלמוד.  זה היה המשכיל הראשון שראיתי בימי חיי עין בעין, וגם היהודי הראשון שראיתי יושב בגלוי הראש.  עד היום ההוא לא האמנתי, כי יעיז איש לעשות כדבר הזה.  הוא שאלני על אודות מטרת נסיעתי, וכאשר הגדתי לו את חפצי להכנס אל בית מדרש הרבנים נכנס בדברים עמי.  בכל הדרך שארכה שני ימים, הרבינו לדבר על אודות אמונות ודעות שונות, על האמונה בשדים ורוחות ועל האמונה בצדיקים.  חסיד אחד צעיר לימים בעל פאות ארוכות ומסולסלות, שישב בתוכנו, התערב גם הוא בשיחתנו וישתדל להוכיח לנו, כי הצדיק ברוח הקודש השורה עליו יודע תמיד את מחשבות האנשים הבאים לדרוש בעצתו.  אבל בכלל ישרו דברי בעיניו ולא פעם ולא שתים קרא עלי: אך זה הוא ליטאי עם צלם (שתי וערב) בראשו.

בהעיר קורישצ'יב, אשר בין קיוב וז'יטומיר, עיר מושב הצדיק ר' משה חיים, הודיענו העגלון, לדאבון לב כל הנוסעים, כי פה נלין הלילה, אף כי היה עוד היום גדול.  לעת ערב נכנסתי לבית-המדרש של הצדיק יחד עם החסיד להתפלל את תפילת המנחה.  אחר התפילה נגשתי אל הצדיק ונתתי לו שלום.  הוא החזיר לי שלום וישאלני: מאין באתי ולאן אני הולך? – מארץ ליטא אנכי, עניתי לו, והולך לבקש לי דרך בחיים.  – לך לשלום, והשם יצליח את דרכך, ברכני הצדיק, ויושט לי את ידו.

הדבר הזה פעל פעולה עזה מאד על החסיד.  הן אחת משתי אלה: או כי חפצי ללמוד בבית מדרש הרבנים טוב הוא בעיני האלהים, או כי הצדיק הוא כאחד האדם ולא ידע את הצפון בלב רעהו, הנה אם כה ואם כה נבעה פרץ רחב בחומת אמונתו של החסיד.  האם לא צדקו הבריות באמרם, כי הליטאים כולם הם עם שתי וערב במוחם?

כאשר קרבנו אל ז'יטומיר, שאלני החסיד כמה כסף יש בידי למחייתי – עשרים ושלשה רובל כסף, עניתיו.  – מעט מאד, ענה האיש ויציע לפני לגור בחדר על יד חנותו.  להאיש הזה היה בית חרושת למשקאות חריפים ומתוקים בקצה העיר, ששם ישב עם משפחתו, וחנות היתה לו במרכז העיר, לממכר המשקאות.  על יד החנות היה חדר מרווח ויפה שלעתים רחוקות מאד היו באים לשם מכיריו לשתות כוס יין-שרף מתוק, ואת החדר הזה הציע לפני לגור בו חנם אין כסף, עד אשר אעמוד על המבחן בראשית החורף ואכנס לבית מדרש הרבנים, וארוחה תנתן לי אז מאת הממשלה.  בתודה רבה הסכמתי לעצתו ומני אז היה לי היום ללמוד השפה הרוסית והלילה לוכוחים על דברי אמונות ודעות עם בעל החנות ומרעיו שהיו באים לשמוע תורה מפי ולהתוכח עמדי.  אנכי נצחתים, אבל לא שבעתי נחת מנצחוני.  אחרי ירחים שנים נקרה לי לטייל עמהם ביום השבת ביער הסמוך לבית החרושת של בעל אכסניתי.  ומה השתוממתי בראותי אותם מוציאים ארגזי פפירוסים מכיסיהם ומציתים אש לעשן בהם.

– אבל, אדוני, הלא שבת היום.

– אם אין שדים ורוחות בעולם, אם הרבי איננו רבי, אז השבת איננה שבת והכל מותר.

קנאתי בהאנשים האלה.  כמה נלחמתי בלבי בשביל עבירה קלה שבקלות, והם דשים גם עבירות חמורות בעקביהם ולא יחושו.

בימים הראשונים לבואי ז'יטומירה בקרתי את המורה ר' אליעזר הכהן צוֵיפל זכרו לברכה.  אותו ידעתי על פי ספריו ולבי נמשך לאהבה אותו, ועל כן החלטתי להועץ אתו על עניני.  ואולם חוט של חן היה מתוח על פני האיש המורם הזה.  הוא היה אז כבן חמשים שנה, זקנו העגול והצהוב, שמעט שיבה זרקה בו, כסה את לחייו ואת חצי חזהו.  פניו העגולים ועיניו המבריקות הפיקו זיו של מחשבה עמוקה, וקולו הערב ומדברו הנאוה לקחו לבבות.  מעודי ועד היום לא שמעתי איש מדבר בשפה היהודית, כשפת האיש הזה.

אנכי באתי אליו ערב שבת כשתי שעות לפני שקיעת החמה, אולם שיחתנו ארכה עד הדלקת הנרות.  מתחילה קבלני בסבר פנים קרירים אולם אחר הגידי לו, כי בן-ישיבה אנכי וכי חפצתי לשמוע תורה גם מפיו, הראה לי פנים שוחקים אבל עגומים ויאמר אלי:

אבל, בני, אל נא תקוה לגדולות בדבר הזה מבית מדרש הרבנים, ומי יתן ולא תשכח בשנות שבתך בבית הזה אשר למדת עד הנה.  גם אנכי, גם יתר חברי מורי התלמוד, בקחתנו את המשרה הזאת על שכמנו, קוינו להקים רבנים משכילים בישראל, אשר בידיעתם את התורה יוכלו להתחרות עם הרבנים הישנים.  אבל כל עמלנו היה לשוא.  בית ספר, אשר בראו יעמוד איש נכרי, אשר תורת ישראל זרה לרוחו, אין תקוה גם לחכמת ישראל ממנו.  וגם אנכי כבר נואשתי מטעת את ידיעת תורתנו בלב תלמיד.  די אם יצלח בידי לטעת בלבם את האהבה לתורתנו ולעמנו בכלל.

זכורני, כי כאשר נפטרתי ממנו, נזכרתי פתאום, כי המפתח של אמתחתי נמצא בכיסי; רגעים אחדים עמדתי נבוך ומשתאה, מבלי דעת בתומתי מה לעשות עם המפתח, כי איככה אשאנו בכיסי ערב שבת עם חשכה? צויפל ראה את מבוכתי בעד החלון ויקראני אליו.

– האם יש לך עוד דבר אלי?

– לא, אדוני, אבל...  גמגמתי בשפתי ואאלם לרגעים אחדים, ואחרי הוציאי את המפתח מכיסי, הבלגתי על מבוכתי ואומר:

– הנה המפתח...  וכבר הדליקו את הנרות...

– מה – קרא צויפל, וצחוק-חן וחנינה נראה על שפתיו: לבך נוקפך לשאת את המפתח בשבת? טוב, בני, תנהו על ידי ומחר בערב תבוא לקחת אותו.  ומי יתן והיה לבבך זה לך כל הימים.  אבל השמר לנפשך, בני, הרבה קלות-דעת עושה, הרבה לגלוג חברים עושה, ולדאבון נפשי חבריך אינם נזהרים גם בדברים יותר חמורים...  אינני ז'נדארם של הקדוש-ברוך-הוא, אבל לבי ידאב לראות, כי בדרכיהם אלה המה משניאים את ההשכלה בעיני עמנו.

אהה – הוא היטיב לראות: הרבה לגלוג חברים עושה, הרבה יותר מאשר תעשה ההשכלה.

 

מדברי צויפל נוכחתי, כי לא יצלח בידי להכנס בשנה זו אל בית מדרש הרבנים.  את השפה הרוסית כמעט אשר לא ידעתי כלל.  ובמשך שלשה ירחים לא אספיק להכין את עצמי עד כדי להכנס אל הלשכה הרביעית או גם השלישית.  ואל לשכה יותר נמוכה לא יקבלוני לפי מספר שנותי; ואם כן לא נשאר לי בלתי אם להוחיל עד השנה הבאה ולהכין את עצמי אל הלשכה הרביעית.  אבל פה התיצבה לפני השאלה הנוראה: במה אחיה את נפשי? מעט הכסף אשר בידי הולך ומצטמק מיום ליום.  אמנם גם צרכי היו מצומצמים מאד: שתי ליטרות לחם ליום – שלש אגורות; דג מלוח אחד לשני ימים – שלש אגורות, אגורה וחציה ליום, כוס חמין יום יום בבקר, שהכינה לי המבשלת של אדוני הבית, עלמה עבריה טובת-לב, שראתה בעניי (חדרי היה פתוח לחדר המבשלים) ושאר צרכים קטנים, כלם יחד עלו לחשבון גדול.  מלבד כל אלה אנוס הייתי להחליף את בגדי לפי "רוח ההשכלה" "לקצר בעליונים ולהאריך בתחתונים" כמו שהיו אומרים בימים ההם...  אבל מה יכולתי עשׂה? השלכתי על הזמן יהבי, ואמנם, כי אין דרכם של בני אדם למות ברעב, וגם אנכי לא אמות.

דאגה יותר גדולה היתה לי – ללמוד את השפה הרוסית.  לא נקל הדבר ללמוד שפה זו בלי כל מורה ומנהל.  את המורה היחידי שהיה לי – את המלון הרוסי-האשכנזי של שמידט קניתי לי עוד בבוברויסק.  על שער הספר היה כתוב, כי הוא שייך לד.  חבולסון.  על אודות חבולסון כבר שמעתי דברים נפלאים, אבל לא לשבח, אלא לגנאי.  רק דבר אחד טוב ספרו בשמו: הוא אמר על עצמו: "עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי".  בכל פעם שלקחתי את המלון שמידט בידי הכני לבבי לאמר: האמנם זאת היא ההשכלה וזה סופה? מתחילה עלה במחשבתי ללמוד את המלון כלו מאלף עד תיו בעל-פה, ואז לא אצטרך לחפש בעת קריאתי כל מלה בפני עצמה, אולם אחרי שלשה ימים של להג הרבה ויגיעת בשר נוכחתי כי לא זה הדרך לבוא אל המטרה.

יסורים גדולים הסב לי דקדוק לשון רוסיה.  אנכי התחנכתי על ברכי התלמוד, השואל על כל מלה ומלה "מאי טעמא".  והדקדוק הרוסי כולו נגלה לעיני כ"מלתא בלא טעמא".  הנה למשל הפועל делать  ינטה:

 я делаю,  ты делаешь,  онъ делаеть, мы де[א.י.1] лаемъ 

הכל הולך למישרים והפועל хотетъ ינטה:  я хочу,  ты хочешь,  онъ хочетъ  ופתאום мы хотимъ  וכו' וספר הדקדוק של ווֹסטוקוב איננו מבאר, מדוע השתנתה האות  т  להאות  ч.  שלשה ימים ושלשה לילות עמלתי למצוא פתרון לשאלה זו.  ומאומה לא מצאתי בכל עמלי.  אז נמלכתי ללכת אל בית מדרש הרבנים ולהציע שאלה זו לפני אחד התלמידים, מצאתי את אהרן רוזנפלד*, שבו ביום כרתי עמו ברית ידידות, ובין יתר הדברים שאלתיו, מפני מה אומרים:  я хочу  ולא  я хотю.

– מפני שכך אומרים הרוסים.

– מפני מה אומרים כך כל הרוסים?

– מפני שכך דברו אבותיהם ואבות אבותיהם.

– מפני מה דברו הם כך?

– לך ושאל אותם.

– דוחה אתה אותי בקש!

– מפני שאתה שואל שלא כענין.  אם שאלות כאלה תשאל על כל אחד מן הפעלים, אז אין לדבר סוף, ותעמוד שנה תמימה על עמדך ולא תזוז ממקומך.  הרף משאלותיך ולך ולמד את לשונך לדבר כמו שידבר העם; שנן כל פעל מאה פעמים ואחת עד אשר יהיה שגור בפיך.  את טעם הדברים לא ישאלו ממך, בעמדך על הנסיון.  גם המורים בעצמם לא ידעוהו, ולמה לך ליגע את מוחך לשוא.

מלאתי אחר עצת רעי, ואהי מתהלך כל היום ההוא בחדרי הנה והנה ושננתי את הפעל я хочу,  ты хочешь  לא מאה פעמים ואחת, כי אם אלף פעמים ואחת.

למחרת בבקר באה העלמה המבשלת אל בעל-החנות ותאמר אליו בלחש:

– מה זה היה להליטאי שלנו? כל היום התהלך בחדרו הנה והנה: הולך ואומר: я хочу,  ты хочешь, מבלי להגיד מה הוא רוצה; מתיראה אנכי פן לא נכונה ברוחו.  "אנכי רוצה, את רוצה" ומה הוא רוצה? לא אוכל להבין.

– הלא עלמה חכמה את, ענה בעל החנות: ואיך לא תביני, מה הוא רוצה? הראית מה הוא אוכל כל הימים? מלבד לחם יבש ודג מלוח מאומה לא יבוא אל פיו, פשוט, הוא רוצה לאכול חתיכת בשר.

– ועוד אומרים הבריות, כי הליטאים הם חכמים מחוכמים.  הלא היה לו הגיד בפירוש: я хочу мясо, ты хочешъ ли варитъ?  לו הגיד לי כזאת, כי אז הייתי כבר מכינה לו יום יום בשר צלוי.  האם תחשבו, כי לבי לא דאב לראות, איך הוא אוכל לחם יבש? אמנם גם אני פתיה הנני, כי לא עלה במחשבתי לשאול אותו על אודות הדבר הזה.

שיחה זו מסר לי בעל החנות בצחוק רק אחרי כן.  באותה שעה עוד לא נודעה לי, ועל כן נפלאתי מאד, בפתוח המבשלת את דלת חדרי ובעמדה על מפתן הפתח שאלתני:

– התחפוץ, ליטאי, לאכול בשר?

– בכל לבבי ובכל נפשי.

– אם כן תנה על ידי חמש אגורות מדי יום ביומו, ואכינה לך יום יום צלי-קדרה ממחצית הליטרה בשר עם תפוחי אדמה.

– תשואות חן לך, עלמה רחמניה.

בנות ווֹהלין יודעות להין תבשיל זה, שהן קוראות לו "ראָסעל-פלייש" באמנות נפלאה מאד.  רק בשר, בצלים ותפוחי-אדמה בלבד, ובנות ווֹהלין תשכלנה לתת לשלשת הדברים האלה טעם וריח גן-עדן ממש.  בגן-עדן אמנם לא הייתי מעודי, אבל לא אוכל לשער בנפשי, כי ימצאו שם מעדנים יותר ערבים לחיך אדם מצלי הקדרה הווֹהליני.  ומי מקוראי אשר יחפוץ לטעום טעם וריח גן-עדן עוד פה עלי אדמות, עצתי אמונה לו ללכת ארצה ווֹהלין, להתענות לכל הפחות שלשים יום כמוני ואח"כ ינסה את התבשיל הנפלא ההוא, ואז יחוש את אשר חשתי אנכי.

ארוחות הבשר, שהכינה למעני המבשלת היו לי "אליה וקוץ בה", כי בגלל זה רבו הוצאותי והחישו את ימי החושך, אשר יגורתי מפניהם, ובסוף ימי הקיץ כמעט אשר הייתי בכל רע.  אבל, כנראה, לא מלאה סאת צרותי, וההשגחה הצפינה אותי לצרות חדשות, או אולי ברכת הצדיק מקורישצ'ב עמדה לי, עד כי רֶות והצלה נגלה ממקום אשר לא קויתי.  ר' יעקב דייץ, או כאשר כנוהו בז'יטומיר פּאַני דייצמאן, מחזיק בית ספר לבנות, לקחני אחרי כבוד להיות מורה לבנו – נער בן שמונה שנים.  ה' דייץ היה בא כמעט יום יום אל החנות לשתות כוס קטנה של יין-שרף מתוק.  אוהבי החסיד הללני בפניו, כי חקרן גדול אני, גם יש לי ידיעה לא מעטה בחכמת הקבלה.  מובן הדבר, כי הוא הפריז על המדה.

– אם יש לו, כלומר, ידיעה בחכמת הקבלה, אזי טוב מאד.  אזי נכון אני לקחת אותו להיות, כלומר, מורה תנ"ך לבני הקטן.  חלף עבודתו, כלומר, שתי שעות ביום אתן לו מזון וארוחות בביתי.  כסף אין לי לשלם לו; לוא, כלומר, היה לי כסף כי עתה לא נמנעתי מתת לו.  יודע אני את נפש המורה.  כי גם אני, כלומר, מורה הנני.

בשנים שלשה דברים נגמר הדבר בכי טוב, ועוד ביום ההוא העתקתי את מושבי לביתו.

 

יג

ר' יעקב דייץ

ר' יעקב דייץ! את האיש הנפלא הזה הנני רואה עד היום בדמיוני כמו חי נצב לפני.  איש כבן חמש ושלשים שנה, בעל פנים יפים ועינים מבריקות.  זקנו הקטן והשחור מחודד כלפי מטה, שערות ראשו הארוכות והמתולתלות סבוכות מעט, וכנראה לא עבר עליהן המסרק זה ימים רבים.  הן שחורות כעורב, ובכל זאת דומות הן כאילו שיבה זרקה בהן מן הפוך והנוצות של הכרים והכסתות שדבקו בהן.

ה' דייץ איננו דואג להתייפות ולהיטיב את ראשו.  הוא יודע כי גם בלא זה הוא אהוב על הבריות.  דבורו היה תמיד בנחת ובטוב טעם ודעת, ורק הרגל משונה היה לו לתבל את מדברו בהמלה "כלומר" (דאס הייסט), שהשתמש בה לצורך ושלא לצורך.  גם בדברו רוסית עם המשגיח המחוזי, שהיה בא לפעמים לבקר את בית ספרו לבנות ישראל, לא היה נזהר מהשתמש בהמלה הז'רגונית "דאס הייסט"; אולם כל יודעיו סלחו לו בנפש חפצה על פשעו זה נגד הנימוס.  בלכתו בחוץ, היה נושא תמיד שני ספרים תחת אצילי ידיו: האחד גדול ועב הכרס – כל כתבי יאן פּאול ריכטר.  והשני קטן ממנו – אחד מספרי היינה.  מכל סופרי העמים ללשונותיהם, האמין רק בשני הסופרים האלה, השונים זה מזה בסגנונם ובהלך מחשבותיהם.  הנני משתמש בהפעל "האמין", מפני שיראת הכבוד, שרחש לב דייץ להסופרים האלה, היתה גדולה ועצומה כל כך, עד שהגיע למדרגת האמונה של החסידים בצדיקיהם.  ככל משכילי הזמן ההוא ידע דייץ גם את השפה העברית, אולם ספרים עברים לא היו בביתו מלמד החומש של בנו הקטן.

את מחיית בני ביתו (אשתו ושלשת ילדיו) מצא מהוראה לשעות בבתי אנשים פרטיים ומהחזקת בית ספר לנערות עבריות.  בית הספר היה בן שלש לשכות, והוא בעצמו הטיף בו את השפה האשכנזית בלבד.  להשפות הרוסית והצרפתית, לגיאוגרפיה, חשבון ודברי הימים היו באים מורים מהגמנזיום.  להם היה משלם בעין יפה, ולו לא נשאר כמעט מאומה בלתי אם הדירה, כלומר חדר אחד גדול שהיה משמש לאכילה ולשתיה, לקבלת אורחים ולשינה לכל בני ביתו.  מכל פנות החדר בצבצה הדלות בכל תקפה; אבל לא הוא ולא גרציה אשתו לא התאוננו.  הוא האמין כי ידיעת הטבע, שהוא רכש לנפשו, סוף סוף תעשרנו עושר רב, והיא האמינה באישה שהוא כל יכול.

בשעות פנויות ממלאכתו, ושעות כאלה היו רבות לו, היה אוהב להתעסק בחשבון הנשגב, האינטגרלים והדיפרנציאלים היו משוש נפשו בחיים.  שאון הילדים בבית או תבערה בבית הסמוך לא הפריעו אותו מחשבונותיו.  זכורני כי שנים אחדות אחרי כן גרתי באותו החצר, ששם היתה גם דירתו.  גרציה אשתו כרעה ללדת והקשתה בלדתה.  הוא ישב כל היום בחדר ועסק באינטגרלים.  על פניו שכנה מנוחה שאננה, ורק מעת לעת נראה שחוק קל על שפתיו, או הוא כי עלתה בידו להוציא אינטגרל מהודר מאד.  לעת הערב באה שפחתו לבשר לו את הבשורה הטובה, כי ילדה אשתו.

טוב מאד, ענה ה' דייץ מבלי להרים ראשו מעל הנייר.  השפחה הלכה לה, ואנכי לא יכולתי להתאפק ואזעק עליו בקול: הוי, פסל-עץ! אשתך ילדה, ואתה לא שמת לב גם לשאול אם בן או בת ילדה!

למאי נפקא-מיניה? ענה האיש בחלצו את כתפיו בתמהון וישב לאינטגרליו.

כאשר אמרתי לא חדל האיש לקוות, כי סוף סוף ירכש לו הון ועושר רב, אבל לאסונו החליף תמיד את הדרך המובילה לעושר.  הנה בחר לו דרך נפלאה להֵעָשֵר, עוד צעד אחד ויגיע אל מטרתו, ופתאום יעבור עליו הרוח לבחור דרך אחרת יותר נפלאה ויותר בטוחה.  ואשמה בזה החנות לממכר ספרים ישנים.  למשל הוא מצא בחנות ספר בלשון אשכנז על אודות גַלוַנוֹפּלַסטיקה, כלומר, איך לכסות כלים שונים בשטיח דק של נחושת על ידי כח החשמל.  אחרי קראו את הספר הזה מיד נולד במוחו רעיון נשגב.  מיחם נחושת של מדה בינונית מחירו עשרים רובל.  לא הרחק מז'יטומיר נמצא בית-חרושת המעשה לכלי זכוכית.  הוא יזמין שם להכין לו בפעם הראשונה עשרה מיחמים מזכוכית וישלם בעדם עשרים רובל.  אחר כך יצפה אותם בכח החשמל מבית ומבחוץ בשטיח דק של נחושת.  הוצאות הצפוי תעלינה לשלשה רובל כל מיחם, הוא ימכור כל מיחם במחיר חמשה עשר רובל, ובודאי יקפצו עליו הקונים.  ואז יהיו בידו – מאה וחמשים רובל.  אז יזמין לו מיחמי זכוכית ויצפה אותם נחושת, וימכור אותם במחיר אלף ושמנה מאות רובל וכן הלאה והלאה עד שיגיע רכושו למיליון רובל, ואז יוכל להשתחרר מדאגת הפרנסה ולהתענג כל היום על האינטגרלים ועל קריאת ספרו של יאן פאול ריכטר.  החשבון הוא פשוט כל-כך, עד שיש באמת להתפלא, איככה לא עלה זה על לב איש עד היום הזה.  מובן הדבר, כי את סודו לא גלה לאיש בלתי אם לאוהבו העִוֵר לפרלצוייג (שעל אודותיו אדבר להלן).  פרלצוייג אמנם פרץ בצחוק אדיר וחזק לשמע הדבר הזה ויתלוצץ כדרכו תמיד.  אבל איש עור בשתי עיניו ולו גם יהיה חכם כפרלצוייג לא יוכל לתפוס במוחו ענין כזה.

דייץ כבר קנה לו סוללה גַלְוַנית, חבר אותה אל קערת-עץ עמוקה מלאה מים חמוצים, הטיל לתוכה מטבעות נחושת אחדות וכוס של זכוכית ולשמחת לב אשתו וילדיו נהפכה אחר שעות אחדות הכוס של זכוכית לכוס של נחושת.  היעיז עוד איש להטיל ספק בדבר? אז נסע דייץ לבית חרושת הזכוכית להזמין את המיחמים.  המנצח על בית החרושת השתומם מעט, ויודיע כי לא שוה לו לקבל הזמנה זו על פחות מחמשים מיחמים, גם דרש כי ישלמו לו בתור דמי קדימה את מחצית מחיר ההזמנה.  דייץ אנוס היה איפוא לדחות את הדבר עד סוף החדש, שאז יקבל את משכורתו מאת אבות התלמידים.  בין כה וכה מצא דייץ בחנות הספרים הישנים ספר חדש בחכמת הראות (אופטיקה) ששם יבואר גם כן מעשה לטישת הזכוכית למשקפים.  לטישת הזכוכית איננה דורשת הוצאות גדולות והמשקפים הם דבר השוה לכל נפש: כמה זקנים יש בעולם, כמה קצרי-ראות יש בעולם! צא וחשוב...  וכן הלאה.

בשנת בואי לבית האדון דייץ שררה בביתו תקופת "הכחול הברליני".  הכחול הברליני הוא חומר צבעוני יפה מאד.  הוא מורכב מברזל וחימוץ התכלת  (Cyan); הרכבה זו אינה מסוכנת אף-על-פי שחימוץ-התכלת כשהוא לעצמו הוא סם-המות היותר חזק שבעולם.  המקור לחימוץ-התכלת בחרושת המעשה הוא חומר-הקרן הנמצא בקרני הבהמה, בטלפיה ושערותיה.  מחיר הפּוּד של הכחול הברליני היה אז ארבעים רובל.  דייץ חשב ומצא, כי אם יכין את הצבע הזה בביתו, יעלה לו הפּוּד לא יותר משני רובל.  ואם יכין במשך שנה אחת עשרת אלפים פּוּד, אז ירויח בשנה שלש מאות ושמונים אלף רובל, בשלש שנים יותר ממיליון רובל, ואז יוכל לשבת במנוחה ולהתעסק באינטגרלים.

ביום בהיר אחד הביא אתו דייץ שני שקים גדולים: האחד מלא קרנים, טלפים ושערות, שלקח חנם אין כסף בבית המטבחים, והשני מלא מסמרים ישנים, פרסות סוסים שבורות וכיוצא בזה שקנה באחת החנויות במקח השוה.  את שני השקים הריק לתוך תנור חדרו, שהוסק יפה, את דלת התנור סגר אחריו ויעזוב להטבע לעשות את נפלאותיו בסתר, כדרכו תמיד; למחרת גרף את האפר מן התנור – זה היה חומר עכור נוטה מעט לעין התכלת.  עתה באה העת לזכך את החומר הזה ולטהרו מסיגים.  ריטוֹרטות, קוֹלבּות וטיטראוֹת*  לא היו לדייץ, אבל בשעת הדחק הלא יכול אדם להגיע למטרתו גם בלי הכלים האלה.

כאשר כלו בני הבית לשתות טה בבוקר, נהפך פתאום קומקום הטה לריטוֹרטה והכוסות כולן לקוֹלבּוֹת.  את האפר העכור המיס במים ואל התמיסה הוסיף נוזלים שונים, אשר הביא מבית המרקחת, וישם אותה בתוך הקומקום ואת הקומקום תלה בחוט אל משקוף החלון עם חוטמו כלפי מטה.  והנה, הוי, פלא פלאים!  מחוטם הקומקום החל לנטף טפה אחרי טפה, טפה אחרי טפה נוזל כחול ושקוף כעין הבדולח, עד אשר מלאו כמעט כל הכוסות.  בערב, לעת שתית הטה שפך דייץ את כל הנוזלים הכחולים לקערות האכילה ובבוקר אחרי שתית הטה הריקם עוד פעם לכלי השתיה.  כן הריק אותם חליפות שתי פעמים ביום במשך ששה ירחים.  ונפלא הדבר, כי בכל עמלו לא עלתה בידו לקבל כחול ברליני מוצק כאבן, כמו שהוא נמצא לממכר בחנויות.  בשולי הכוסות אמנם נראה משקע של אבק כחול דק, שלאט לאט התדבק לפירורים הדומים לזרעוני חרדל, אבל הזרעונים לא אבו להתדבק יחד לאבן מוצקה, עד כי נואש דייץ ממלאכתו זאת וישם פניו להמצאות אחרות.

שִבתי בבית האיש הטוב הזה היתה נעימה מאד.  מן הבוקר עד השעה השלישית אחר הצהרים בליתי בחדר הכולל כאחד מבני הבית.  מן השעה השלישית והלאה יכולתי לבחור לי אחת משלש הלשכות של בית הספר ולעסוק שם בלימודי בלי כל מפריע.  ישנתי על הלוח השחור אשר הסירותי מדי ערב בערבו מעל המשענת ואשים אותו על הספסלים ויהי לי למִטה, אשר יכולתי להשתרע עליה ככל אַות נפשי.

הלוח, אמנם, היה קשה מעט, אבל, הוי, מי יתן וערבה עלי שנתי עתה על מטתי הרכה והחמה כאשר ערבה עלי אז על הלוח הקשה בחדר שלא הוסק, מחוסר עצים, על המזון לא יכולתי גם כן להתאונן.  אנשי ווֹהלין בכלל יודעים פרק בהלכות אכילה.  אמת הדבר, כי לפעמים היה עין המרק נוטה מעט לצבע הכחול, אבל הדבר הזה לא קלקל את טעמו.

זכורני, כי פעם אחת התארח אצלנו אחד מאוהבי הא' דייץ, שדר בכפר סמוך לז'יטומיר ויחלה האיש במחלת החולירינה.  הא' דייץ צוה לאֶממה בתו, נערה בת שלש עשרה שנה, יעלת-חן וטובת שכל להשקות את החולה טה.  וכן עשתה, אז בקשתי גם אנכי כוס טה וכשהגישה לי את הכוס, וארא והנה הוא כחול כתכלת השמים לטוהר.  שאלתי את החולה אם ערב הטה לחכו? – מאד, מאד, ענה החולה,: הטה החייני ממש, ואני מרגיש בנפשי, כי סרה ממני מחלתי...

אחרי הכחול הברליני החלה תקופת חומר-החותם, אשר הכין ה' דייץ או אשר חפץ להכין משמן עצי-בָטנים ומשרפים שונים למיניהם.  הבית היה תמיד מלא עשן וריחות חריפים.  אבל את המיליון, אשר אליו נשא את נפשו, לא רכש לו.  מה היה סופו של האיש הזה לא ידעתי.  כחמש עשרה שנה אחרי הפרדי ממנו שמעתי כי בנו – זה תלמידי – נעשה לרופא מפורסם בקיוב, ואחותו אֶממה היתה מחזקת בית ספר לנערות בעיר חוֹטין.

על ידי ה' דייץ נודעתי לידידי ואוהבי העור, למרדכי פרלצווייג שהלך לעולמו זה שנים אחדות וזכרו לא יסוף מלבי עד נשימתי האחרונה.

 

 

יד

מרדכי פרלצווייג

באחת הסמטאות הנדחות הפתוחות לרחוב וילֵיסקי נמצא בימים ההם בית בעל קומה אחת, אשר לא תואר ולא הדר לו, ואשר היה נודע בפי כל משכילי ז'יטומיר בשם "בית המקלט החאראסקי" Харасковъ Монастырь  על שם אדוני הבית.  אחת מארבע הדירות של הבית ההוא שכר לו מרדכי פרלצווייג, שהיה עור בשתי עיניו.  שם היה בא יום יום בבוקר מביתו בחברת רעיו – חברים מקשיבים לקולו, שם קראו לפניו ספרי מדע שונים ושם היה מקבל את כל הבאים לשאול בעצתו, כי גדול ונכבד היה האיש בעיני כל יודעיו, ולעתו היו מיחלים כאשר ישאל איש באורים ותומים.

בן שלשים ושלש שנים היה האיש בימי הכירי אותו לראשונה.  הוא היה צנום וגבה הקומה, שער ראשו וזקנו הגנוז כעין ארמון-כהה, עפעפיו היו סגורות, ותחת מאור העינים שחסר לו, האיר צחוק קל תמיד את רשמי פניו היפים, שהיו מלאים תנועה וחדות החיים, אף כי היה האיש ידוע חולי ועמוס יסורים.  את שיחתו הנעימה שבה ידע לרכוש לו את לבב כל שומעיו לאהבה אותו ולעשות את חפצו, אהב לתבל בהתולים יפים ולפעמים גם חריפים.  הוא בעצמו לא ידע כל מחסור ולא היה תלוי בדעת אחרים.  אביו היה אחד מבעלי הבתים האמידים והחשובים שבעיר, בעל בית אבנים גדול עם גן עצים עושי פרי.  ובכל זאת היו ידי מרדכי מלאות עבודה תמיד, להשתדל בעד מקורביו: זה מבקש לו הוראה לשעות בבית אחד מאנשי העיר; זה כלה חוק למודו בבית מדרש הרבנים ומבקש לו משרת רב או משרת מורה באחת הערים, וזה כבר מצא לו משרה טובה, אבל יחסר לו מעט כסף להוצאות הדרך, ומבקש לו הלואה קטנה עד אשר יתכונן על משמרתו – ופרלצווייג בכל אשר פנה הצליח, כי אנרגיה נפלאה מאד התלוננה בגו החלש הזה, באין מעצור לפני כח רצונו העז.  רק לילה אחד חַכו לו, כי כאשר תדר שנה מעיניו האפלות (הנדודים היו ראשית כל מצוקותיו), אז יחרוש מזימות, יחשוב מחשבות וימצא דרך נאותה למלאות את בקשתכם.

כל היום היו אנשי בריתו קוראים לפניו ספרי מליצה ושיר או ספרי מדע שונים.  הטבע חננו בכח-זכרון נפלא מאד וברוח בקורת גם יחד.  ועל כן הביאה הקריאה תועלת גם לו וגם להקורא.  את רוב ידיעותיו בתולדות בני האדם שאב מהאנציקלופדיה האשכנזית הגדולה בת שבעה וחמשים כרכים של "מאיר" שאז עוד לא היתה נושנה כמו שהיא היום.  ברוסיה שררה אז השאיפה לתורת הטבע, המיוסדת ברוח המאטיריאַליזמוס.  ספרים פופולריים כאלה היו יוצאים בימים ההם חדשים לבקרים, קרל פוֹגט ומוֹלישוֹט היו ראשי המדברים בכל מקום, והספר "החומר והכח" של ביכנר היה לביבליה של צעירי הרוסים והיהודים גם יחד.  ופרלצווייג, אף כי היה בהלך מחשבותיו מאטיריאַליסט גמור, בכל זאת לא נטה ממנהגי הדת אף כמלא השערה.  ולא מאשר לא חפץ להעכיר את רוח אבותיו, כי גם אביו הזקן היה חפשי בדעותיו, כי אם מאשר חפץ להשפיע על רוח מכיריו ולקרב אותם תחת כנפי ההשכלה, ועל כן השתדל להראות להם, כי ההשכלה אינה צוררת להדת.

עברית כתב פרלצווייג בסגנון יפה מאד.  רבים ממכתביו אלו (מובן הדבר, כי היו כתובים בידי אחד ממקורביו) נשארו שמורים אצלי, ואני קורא אותם לפעמים ומתענג על שיחתו הנעימה.  אבל גם רוסית כתב בשפה מדויקת, ועוד בה"ראזסביט" הראשון נמצאות קורספונדנציות ממנו, אף-על-פי שמעודו לא ראה אות רוסית בעיניו.  כי את השפות הרוסית והאשכנזית למד לדעת ימים רבים אחרי אשר כבר אבד לו מאור עיניו.

לפני עשרים שנה שלח לי פרלצווייג על פי בקשתי את תולדות ימי חייו מעיר פּוֹלטבה, ששם גר אז עם אחיו הרוקח.  שם יספר כי עד השנה השש עשרה לימי חייו לא למד מאומה בלתי אם התלמוד בלבד.  ורק אחרי אשר היה לחתן לעלמה בלתי-נודעת לו, חלה את עיניו.  בעת ההיא לא היו עוד רופאי עינים מומחים גם בהאוניברסיטה הקיובית, ורופאי-האליל שדרש בעצתם השחיתו כלה את עיניו.  אביו הזקן, בחמלתו על בנו ובחפצו לנחם אותו ביגונו, הביא לו את ספרי מ"א גינזבורג ואחרי כן את שירי אַיכנבוים וגוֹטלוֹבר ויקרא אותם לפניו.  מן הספרים האלה עברו אל ספרי י"ב לוינזון, רג'יו ו"החלוץ", ובכן היו שניהם, האב והבן, למשכילים.  אז נלווּ אל מרדכי פרלצווייג שנים משארי בשרו, ויחלו להגות יחד בעזרת ספרי מלון בשפת אשכנזית ורוסית.  ובאשר עזבו אותו חבריו, בלכתם אל בתי מדרש הגבוהים, מצא לו בקרב הצעירים תלמידים, אשר הטיף להם לקח חנם אין כסף.  כן הורה את השפה העברית והרוסית לאחיו ולשתי אחיותיו; אלה האחרונות אולי היו הראשונות בין הנשים ללמוד שפת עבר.  כי בימים ההם היו אמנם יודעי שפת עבר בקרב היהודים – חובבי שפת עבר עוד טרם יולדו בקרב הארץ.

ה' דייץ הללני לפני פרלצווייג, כי בקי אני בחכמת הקבלה, אף כי מעודי לא דברתי עמו על אודות חכמה זו למטוב ועד רע.

פרלצווייג חפץ לתהות על קנקני ולמן השעה ההיא נקשרו נפשותינו בעבותות אהבה נאמנה, אשר לא נתקו עד יום מותו.  ובקיץ ההוא סגר ה' דייץ את בית ספרו, אשר לא הביא כל שכר לפעולתו, ועל כן אנוס הייתי להעתיק את משכני לבית המקלט החאראסקי.  את לחם חוקי מצאתי אז בצמצום, בחטיפי לקח בתלמוד לתלמידים אחדים שגמרו את חוק למודם בבימדה"ר בתור רבנים – להכין אותם אל המבחן הידיעת התלמוד, שחסרה להם.  עבודה זו מצאתי בעזרת המורה אליעזר צויפל ז"ל, שהמליץ עלי לטובה בדבר הזה לפני שלשת תלמידיו.  הם שלמו לי איש איש רובל וחצי לחודש, וגם את התשלום הקטן הזה לא קבלתי במלואו.  ובכל זאת, כיד מדת ההסתפקות הטובה עלי, מצאתי בהכסף המעט הזה די ספוקי ללמוד במנוחה ולהכין את עצמי להלשכה הרביעית של בית מדרש הרבנים.  ידיעותי בשפה הרוסית היו אמנם מעטות מאד, אולם מאשר היו ידיעותי בשפת עבר ובתלמוד וגם בחכמת החשבון גדולות הרבה מאד, יותר מכפי הדרוש גם מאת תלמיד שגמר את כל חוק למודו, על כן הבטיחו לי המורים העברים, כי יעמדו לימיני לבלתי ידקדקו עמי יותר מדי, בעמדי על המבחן בשפה הרוסית.  והם גם עמדו בדבורם.  אבל אנכי נמלכתי בלבי ואחליט להכנס אל הלשכה השלישית, וזה הדבר:

בעת ההיא היה יוצא ובא בבית המקלט החאראסקי איש אחד ושמו גרשון זוּכר, שהיה גדול הרבה ממני בשנים, ויהי בעל לאשה ואב לבן באחת מערי ליטא.  האיש הזה היה למדן מופלג ודרשן נפלא מאד.  בתכונת רוחו היה בעל מרה אדומה (סאַנגוויניק), מהיר לשמוח ומהיר להִוָאש, וחברתו היתה נעימה מאד, ונכרות ברית ידידות בינינו.  הוא היה מורה שפת עבר בבית אחד מעשירי העיר, וינלוד, וכאשר קבץ על יד כמאה וחמשים רובל, ויגמור בלבו להכנס אל בית מדרש הרבנים.  אפס כי ידיעתו בשפה הרוסית היתה עוד פחותה מידיעתי אני, וביחוד לא יכול להלום במוחו את חכמת החשבון, שהיתה קשה עליו כקריעת ים-סוף.  מאהבתי לזוכר הטפתי לו לקח בחכמת החשבון, אבל בכל עמלי לא עלתה בידי להכינו אל המדרגה הרביעית ומאשר לא חפצתי להפרד ממנו, נכנסתי גם אני אל המדרגה השלישית.  בושתי להגיד אז לאוהבי את הטעם האמתי, מיראתי פן יאשימוני באידיאליזמוס ורגשנות יתרה, שאז בימי בכורי הניהיליזמוס, היתה נחשבת לחטא לא יכופר לעולם, ועל כן בדיתי לי טעם אחר, באמרי כי נכנסתי אל המדרגה השלישית בתקותי כי אם אראה סימן ברכה בלימודי, יקבלוני בסוף השנה במספר התלמידים הפנימיים שמעונם וארוחתם נתונים להם מאת הממשלה.  ואמנם ככה יעץ לי גם המורה צווייפל לעשות, אף-על-פי שאופני החיים של התלמידים הפנימיים, דרכיהם ונמוסיהם לא ישרו בעיני, ואגמור בלבי, כי טוב לי שאת רעב ומחסור, ממכור את חופשי בעד נזיד עדשים.

דאגה גדולה הסבה לי אז קבלת תעודת פטורין (Уволнительное свидетельство)  מאת הקהל, שעל ידה התפטרתי מצרת הטירונים.  ובדבר הזה היה לי לעזר ש"ב ירוחם קצנלסון (אחי יעקב ומרדכי ק"ס) שלאשרי עמד אז בראש הקהל.  במשגה או בזדון הפחיתו שתי שנים ממספר שנותי, והדבר הזה היה לתשועה; כי לפי מספר שנותי האמתות קשה היה לי להכנס אל המדרגה השלישית.  בספר זכרונותי שמורה אצלי העתקת המכתבים, שכתבתי אז לאוהבי בבוברויסק.  והנני להעתיק קטעים אחדים מהם פה.  בעברי על המכתבים ההם היום הנני רואה, כי בהיותי בן תשע עשרה שנה כתבתי עברית יותר צחה ויותר יפה מאשר אכתוב היום.

 

צרור מכתבים מז'יטומיר

צום גדליה תרכ"ו, ז'יטומיר.

למרדכי קצנלסון. 

"זה כשני ירחים עברו מאז שלחתי אליך ואל יתר רעיך את מכתבי עם תולדות ימי חיי מאז נפרדתי מאתכם ועיני תכלינה עדנה לתשובתך יום יום.  לא ידעתי, אם קטנה היתה המנחה ההיא מכפר פניך, על אשר החרשתי עד העת ההיא, או גדולה יותר מדי, עד כי קצת בדברי הרבים, אבל אם כה ואם כה, למה זה תחריש, ידידי? הן בשתיקה לא יוסר איש; ואם עון בי, הוכיחני על פני ואדעה, הן עוד מעט תחרישה, ואוסיף עליהם כהנה וכהנה, למען הלאותך חנם.

"באמת, מרדכי ידידי, לא על דבר התשובה אשר מנעת ממני אתרעם כיום עליך.  ידעתי כי כזאת וכזאת תפעל העצלות בבני הנעורים.  אולם על בקשתי לשלוח לי את תעודת הקהל, אשר לא מלאת – על זאת יכאב לבי.  הלא הודעתיך, כי בלעדיה שערי בית הספר סגורים לפני; ואנכי הקרבתי כליל את מבחר ימי עלומי, את מנוחתי, את קרבת בני משפחתי עם כל תקותי יחד למען בוא אל חדריו, ואם תתיצב זאת לשטן לי על דרכי, מה תקותי עוד בחיי? לא האמנתי אחי, כי תקל כה בדבר, אשר כל אושר חיי תלוי בו, הן אם יעבור עוד ירח ימים ותעודתי אין בידי, כי אז אומלל אני לנצח.

"מעודי נקל לי יותר להפוך בזכות אחרים, מלהראות את זכותי לפניהם, אבל מה אעשה לך, ידידי, ומאומה אין בידי ללמד זכות עליך, הן חפשי הנך, ומה זה יעצרך ממלאות את הבקשה הקטנה אשר הטילותי עליך, והגדולה אלי עד מאד.  האם תטור איבה לי, ולא תאבה סלוח על אשר לא קדמתיך במכתב אהבה עד העת ההיא? גם בזאת לא תצדק, אחי, הלא אתה הרשית לי לחדול את דברי ימים רבים ולשלם פעם אחת במכתבים ארוכים, כאשר יהיה רוחי נכון בקרבי.  הלמצער יחשבו ארבעת המכתבים, אשר שלחתי אליכם בני שלשה באגען (גליונות) כתובים משני עבריהם באותיות פורחות דומות לאבק.  גם איש אשר מי-שלג נוזלים בעורקיו, התחמם מאש האהבה העצורה ברבבות הזיקים ההם.  האם אשוב להצדיקך ולחשוב כי נשארו המכתבים ההם על הפאסט ולא באו עדיך? כמדומה לי שלא העדיפו כל אחד מהם על משקל לוֹט*, כי שקול שקלתים במאזני החנוני, אשר כאחד איש ישראל בטח הפקיע את נפשו מחזקת גנבים להגדיל את אבניו תחת להקטינם...

"ראה השבעתיך, ידידי, אם אך זיק אהבה אחד בוער בלבך אל נא תשיב פני ריקם ואל תקל בדבר לדחותו מיום ליום, כי קצרה העת מאד, ואם אין לי עוד כל זכות וצדקה לבקש כזאת ממך בשם אהבתנו, אנא עשה זאת למען החסד והצדקה, וזה חסדך אשר תעשה עמדי בארץ נדודי.

"ממצבי הגופני והמוסרי אין כל חדשות להודיעכם, עוד כל דבר על מכונו כמלפנים, משען לחמי ופרנסתי מתמוטט והולך, עוד מעט ויכלו גם שיירי הימים הטובים.  אבל אקוה, כי אלהים הרועה אותי עד כה בארץ נכריה, ויזמן לי את כל מחסורי בריוח, לא יטשני גם לימים יבואו.  ברוך השם, אשר אנה לידי גם פה אוהבים אמתים להצר בצרותי.  את הרוב מהם ידעתם על פי מכתבי, בטח לא ישקטו ולא ינוחו עדי יתורו מנוחה למעני אם יהיה לאל ידם.

"הימים האלה ימי עבודה לי, כי קרובים ימי הנסיון לבוא, וכאשר הודעתיכם לא למדתי עוד מאומה מלמודי ביה"ס בשנה זו, כי אם שקדתי על קריאת השפה הרוסית והצרפתית, ועל כן יסלחו לי כל אוהבי אם לא אכתוב אליהם ביחוד, כי קצר הזמן מאוד."

 

"לאברהם שוֹסקין.

"אבקשך, שוֹסקין ידידי, אל תתן דמי למרדכי, בל ינוח ובל ישקוט עד אשר ימלא את שאלתי וידעת היום, כי ראוי אני עוד לרחם עלי, כי עוד לא פג ריח תורה ותלמוד ממני.  בקיץ הזה חזרתי עם תלמידי, אשר השלימו את חוק לימודם בבית מדרש הרבנים, על יתר מחצי הש"ס תלמוד ועל ספר "מורה נבוכים" ושאר ספרי הפילוסופים העברים.  הודיעני גם אתה, ידידי, מתלמודך.  חכם, אחי, וישמח לבי גם אני..."

 

"לכבוד אדם המעלה ירוחם פישל קצנלסון.

"השם קצנלסון, אשר אתכבד להקרא בו כאחד מבני משפחתו, ירהיב עוז בנפשי להיות למשא על כבודו במכתבי זה.  וחסד לבבו הידוע לכל יודעיו יתן תקוה בלבי, כי לא ישליך אחרי גווֹ בקשת גר אובד בארץ נכר המושיט לו יד לבקש עזרה מרחוק.  אולי מאיזו סבה לא יוכל מרדכי אחיו למלא את בקשתי, יעשׂ נא כבודו כגודל חסדו לשלוח לי את התעודה הנחוצה לי לעת כזאת, כאשר יראה כבודו מהמכתב הערוך לאחיו.  ובטוח על נדיבת רוחו, כי יתן מקום לבקשתי, אקצר בדברי, וחסדו יעמוד לו לראות בניו דורכים על במתי ההצלחה וההשכלה לתפארת בית אבותם ולתפארת כל משפחתו".

 

"הושענה רבה תרכ"ו, ז'יטומיר.

"למרדכי קצנלסון.

"אתמול בבוקר בא לידי מכתבך היקר בלוית התעודה, אשר היטבת לשלחנה אלי בעתה.  חשבתי להשיב לך את תודתי מהר ולא יכולתי.  מרוב שמחה נפל לא פעם ולא שתים העט מידי, ועל כן הוחלתי עד אשר התקרר רוחי מעט ואוכל למצוא מלים לרגשותי הרבות.  ובמה אודך, אחי? מי יתנך ניצב לפני, מי יתנך, אחי, בין זרועותי, כי עתה חבקתיך, נשקתיך ובכל כחי לחצתיך אל לבי, עד כי תצעק לאמר: הניחה, אחי, כי ידעתי את לבבך.

"...אם לא אודך על חסדך זה, אשר בטוהר לבבך חשבת אותו לחובה לך, הלא אודך על אשר המעטת את שנות התעודה למען תהי פעולתך שלמה.  חי ימיני, לא פללתי כי תעשה כזאת.  אודך, אחי, על הזריזות הנפלאה, אשר שקדת לשלחנה אלי טרם בוא העת.  נפלאים מעשיך.

"אודך, אחי, על מכתבך היקר, הרצוף על פני כולו אהבה טהורה, אשר רבים זוכריה בפיהם ומעטים הראו אותי כי ישמרו אותה בלבותיהם...

"סוף דבר אודך, אחי, על הבטחתך אשר הבטחתני לשלוח לא את צלם תמונתך למנחת מזכרת אהבה.  הקדמתני, אחי, למלא את משאלת לבבי עוד בטרם נועזתי לשאת אותה על שפתי.  סלח, יקירי, אם אבקשך למהר לשלם נדרך זה.  ואם האלהים אשר מלא כל הארץ כבודו יסלח לאלפי רבבות יצוריו, המגשימים עוד את רעיון לבבם הרוחני בצלם דמות נראה לעינים, יען לא יוכלו לתפוש בשכלם הגס את הרוחני ולאהוב את אשר לא יראו בעיניהם, הלא תסלח גם לי, על אשר אחפוז לשאת את צלם דמות אהבתי תמיד לנגד עיני.

"במצבי לא נתחדש מאומה, אבל אל נא תדאג לאוהבך, כי לא ימות ברעב.  לעת עתה אני מכלכל את נפשי משיירי שיירים, אשר השאירו אחריהם הימים הטובים.  בית מגורי הוא עתה אצל אחד מאוהבי, איש חסיד, אשר למדתי לדעת בדרך מקיוב לז'יטומיר, כאשר הודעתיך במכתבי על ידי פַּפֶּירנה.  אשתו תצלה לי בכל יום ליטרא בשר, אשר אני אוכל אותו שמח וטוב לב, מבלי לדאוג אל העתיד.  ימי הבחינה ממשמשים ובאים, ועבודתי רבה מאד.  אחרי עמדי על הבחינה אשוב לדבר שנית אליך.

"בעיר ברדיצ'ב הקרובה אלינו החלה חלירע אכזרית לנגוף בעם מכה רבה מאד.  הודות לאל, כי פה לא נודעו עוד עקבותיה, אבל כבר נועדו ראשי העיר להכין בתי ועד ובתי חולים לטובת העיר וענייה, וימנו אנשים זריזים לפקח על עסקי שמירה ונקיות יתירה.  יועיל השם להגן על יציריו ולשלחנה לארץ גזירה.  לדאבון לבנו נִתנה הפקודה מאת הממשלה על קדושי הארץ הזאת לבל ימושו ממקומם ללכת למסעיהם כדרכם תמיד.  הוי מי יגין בעד שה פזורה ישראל בצוק העתים האלה? את פתקי קבלתי אתמול בלילה עוד לפני חצות ליל הושענה רבה עם מכתבך יחד ושמחתי עליו, כי ראיתי כי הואיל השם המכין מצעדי גבר להסכים על ידי להיות סטונדט של בית ספר הרבנים.  הודיעני, אחי, גם אתה מה יגזור עליך השם ממרומים על השנה העתידה לבוא.

אוהבך יהודה בנימין קצנלסון".

 

עוד בטרם יחלו ימי הבחינות להכנס אל במה"ר קרה מקרה כזה.  באחד ממוצאי שבת ואני יושב עם פרלצווייג בבית המקלט וקורא לפניו בספר, ופתאום התפרץ זוכר בשאון אל הבית ויאמר, כי עוד בערב הזה הוא "צריך" לאבד עצמו לדעת, ועל כן בא להתפטר מאת אוהביו, בטרם יטיל את עצמו אל גלי הטֶיטֶרֶיב.  ואמנם חזות פניו היתה כפני איש שהעלוהו לגרדום, ואשר חרב חדה מונחת כבר על צוארו.  על שאלתנו: מה היה לו? לא יכולנו להציל מפיו בלתי את הדברים האלה – כספי אבד לי, כספי המעט, אשר חשכתי לי בזיעת אפים, ובאין כסף אנה אני בא?

אחרי אשר שבה נפשו מעט למנוחתה נודע לנו, כי עוד ביום ההוא, לפני לכתו לסעוד בצהרים טמן את כספו מאה וחמשים רובל (כי לא חפץ לשאת אותם בכיסו ביום השבת), ואחרי שובו לביתו ואחרי קומו משינת הצהרים פקד את מלתחתו והנה הכסף איננו.  אין זאת כי אם נגנב הכסף בידי בעלת הבית (אשה נכבדה מאד) או בידי השפחה המשרתת את פניו.

באנו שלשתנו אל מעונו, והנה צלמות ולא סדרים בחדרו: הכרים והכסתות על השלחן, הספרים על המטה, כתנותיו הלבנות ומכתבי אשתו מתגוללים על הרצפה, בעלת הבית בוכיה, השפחה מיללת – בדברים אחדים: סדום ועמורה.

כשעה אחת תעינו בבית ובחצר הנה והנה.  והנה בין המכתבים הרבים, אשר לנוגה הירח התגוללו גם בחצר לפני הבית, משך תכריך אחד את עיני עליו.  הרימותיו ואראה והנה תעודת-מסע לפני וכסף בתוכו.  מובן הדבר, כי לא היתה עוד לזוכר כל תואנה להפיל את עצמו אל הגלים הקרים של הטיטיריב, וידחה את אבּודו-לדעת לעת אחרת*.  מובן גם כן הדבר, כי זוּכר חשבני למושיעו ביום צרה והדבר הזה היה בעוכרי.  אחרי אשר נכנסנו אל בית מדרש הרבנים מצא זוכר חובה לנפשו לחוג אתי יחד את מציאת אבדתו, ויובילני לאחד מבתי היין, שתינו וניטיב את לבותינו, ותחת השפעת אדי היין טילנו כל הלילה ההוא בחוצות העיר מבלי שים לב אל הקור העז ששרר בלילה ההוא.  ממחרת היום החל שיעול חזק להציקני, השיעול הלך הלוך וגבור מיום ליום, כשנים, שלשה ירחים הבלגתי על מחלתי ואבקר את בית הספר מדי יום ביומו.  אולם לאט לאט נלותה גם קדחת יוקדת למחלתי, כל אוכל תעבה נפשי, בגוי שולח רזון, רגלי בצקו וכמעט אשר הגעתי עד שערי מות.  כל היום שכבתי כבול עץ על משכבי בבית המקלט החאראסקי, עד כי גם קריאת ספרים, שהיתה תמיד תאות נפשי, היתה עלי למשא.  אוהבי עשו כל אשר היה לאל ידם לעשות למעני, אבל הרבה לא יכלו לעשות, ובחודש שבט הובילוני אל בית החולים הערי כמעט בלי כל תקוה, כי אחיה מחליי זה.

בית החולים עמד אז תחת פקודת רופא הצבא, הדוקטור הנכבד מאד קאניגיסר (אבי האינז'יניר קאניגיסר בפטרוגרד).  על פי בקשת מרדכי פרלצווייג שם הדוקטור את עיניו עלי ויותירני לטוב מכל יתר החולים.  גם משגיח בית החולים, איש יודע ספר ומשכיל מעט, שאהב לשבת על יד מטתי ולהתוכח עמדי בעניני השכלה, עשה גם הוא את כל יכולתו להיטיב מצבי.  על הלוח למראשותי מטתי היה רשום שם מחלתי – Tuberculosis.  בימים ההם עוד לא ידעתי את הוראת השם הנורא הזה.  אולם עתה, מדי זכרי את חזיוני מחלתי ואת סימניה, אין כל ספק בלבי כי אמנם חליתי אז במחלת השחפת, שדבקה בי מאדרת השער שנחלתי מאת אבי חורגי שמת במחלת השחפת.  יין-הגפן ששתיתי יחד עם זוכר היה רק הסיבה החיצונית לעורר את מתגי השחפת, שכבר היו כמוסים בריאתי, לעשות את מלאכתם הארורה.  אנחנו הרופאים יודעים עתה, כי השחפת היא מן המחלות אשר תוכלנה להרפא, אף על פי שאין אנו יודעים במה אפוא תרפא.  ואנכי אשר בשנת העשרים לימי חיי חליתי במחלה זו, הגעתי היום לשנת השבעים.  מימי שכבי בבית החולים נשאר מקרה אחד בזכרוני, אשר מדי יעלה על לבבי לא אוכל לעצור את פי מצחוק.  בבקר לא עבות אחד מצא חובש בית החולים חולה אחד שחור כדיו ממש מכף רגלו ועד קדקדו.  החובש ידע מפי השמועה, כי במשך ימי הבינים שררה מחלה אחת אנושה ומתדבקת, שהיתה נקראת בשם "המות-השחור" (מחלת הדֶבֶר), ויודיע להחולים, כי נגלתה פה מחלה נוראה זו, ועל כן כל אשר חייו יקרים לו יצל את נפשו.  דוויים וסחופים, כואבים ונאנחים עזבו החולים את הבית ויתיצבו צפופים בפרוזדור הבית רועדים מקור ומפחד ויחכו לבוא הרופא.  – מה זאת? קרא הרופא בבואו למועד הצהרים: מדוע נקבצתם פה בפרוזדור?

– "המות השחור" שם בחדר, ענה החובש: ואירא פן תדבק הרעה באחרים.

– האם יצאת מדעתך? איזה "מות שחור"?

– שחור, מעלת כבודך, כדיו, בעיני ראיתי זאת.

– לך והראה לי את המות השחור.

בפחד ורעדה הרים החובש את המכסה מעל גוף החולה וצחוק אדיר כרעם התפרץ מפי הרופא.

– במשך רבע שעה גרש את המות השחור מזה, השמעת? הָבֵא את החולה באמבטיה של מים חמים, ולא תחוס עינך על הבורית.  השמעת?

אחרי החקירה והדרישה נודע דבר המות השחור.  הרופא צוה מאתמול לרחוץ את החולה בחומץ חם, קערת החומץ נשברה בידי המשרת ויתן את החומץ בחרס נשבר שבו נמצא שחור לצחצוח הנעלים, וירחץ בו את החולה ומזה היו למות השחור תוצאות.

עמל הרופא ועמל כל אוהבי לא היה לשוא.  השיעול אמנם לא חדל להציק לי, אולם הקדחת היוקדת הלכה הלוך וחסור.  וכאשר פנה פרלצווייג להרופא בשאלתו, אם יש תקוה, כי אשוב לאיתני, ענה ויאמר, כי אך זיק תקוה אחד יש, אם יצלח בידו להביאני אל המנוחה באחד הכפרים אשר בסביבות העיר.  אז ידע פרלצווייג מה לעשות.  הוא בקש וגם מצא משרת מורה פרטי למעני בבית איש עשיר אחד על יד העיר טרויאנוב, על אם הדרך בין ז'יטומיר וברדיצ'ב, ובדבר הזה הצילני מרדת שחת.

בכל אהבתי את החיים השלימה המחלה הממושכה אותי עם המות.  זה טבעי מעודי להשלים עם אשר לא אוכל לשנות.  בספר זכרונותי מצאתי שיר אחד קטן בשפה המדוברת "אף מיין מצבה" שכתבתי בראשון לחודש פברואר 1886, בשבתי בבית החולים.

הנני נותן אותו בזה לא מפני חשיבותו (הן הוא בלי מדה ומשקל) כי אם מאשר ממנו נראה מצב רוחי בימים ההם.

1

דאָ אונטערן שטיין ליגט בעגראָבען

אנ' עלענדער מענש זיין לעבענס צייט,

וועניג געלעבט, פיל צרות געטראָגען,

אצונד מיטן טויט פון אונגליק בעפרייט.

2

דורך אייזערנע ווענט צום ציעל געשטרעבט,

און אין מיטן וועג האט אים דער טויט געשטעלט,

אך.  זיינע גוטע האפנונג ניט דערלעבט,

און יונגערהייט אוועק פון דער וועלט.

3

דאָ אונטערן שטיין ליגען בעגראָבען,

אסך האָפנונג אף א בעזערע צייט;

זיי האָבין דעם עלענדען אהער געטראָגען,

צו זוכען גליק פון זיין היים גאנץ ווייט.

4

און דאָ פארוואָרפען אין א פרעמדער לאנד,

האָא קיין הייסע טרער בענעצט זיין שטיין;

געלעבט אָן אַנאָמען, געשטאָרבען אונבעקאנט,

געדיינקען וועט אים דער שטיין אליין.

 

כאשר קראתי את השיר הזה לפני פרלצויג, ענה ויאמר: אמנם יקר בעיני השם המותה לחסידיו.  לחרות את כל השיר הזה על האבן יעלה בדמים מרובים מאד, ולהוצאות כאלה אין ידנו משגת.  ועל כן טוב אשר תחיה ולא תמות, חייך לא יעלו לנו בדמים מרובים כאלה.

 

טו

בבית יוּרוֹבסקי

אחרי התלאות אשר עברו על נפשי; אחרי העוני והמחסור, אשר נשאתי וסבלתי גם בבוברויסק גם בז'יטומיר, נגלה בית יוּרוֹבסקי כגן עדן לפני.  ברכת הטבע הנהדרה ונדבת לב האנשים, שבאתי בחברתם, התאחדו יחד לקומם הריסות גוי ולרומם את רוחי הנדכא, והעיר טרויאנוב, זאת העיר הנדחת, שנודעה לחרפה ולקלון בגלל השערוריה, שנעשתה בה בימי הפרעות לפליטי עיר צ'ודנובה, – זה המעין הנרפש ללא-דת וללא-בינה היה לי למקור מים חיים לחדש כנשר נעורי.  ואמנם דבר לא היה ליורובסקי עם אנשי טרויאנוב.  ביתו עמד בקצה העיר בין שדמות בר ויער עצי-אלה, ובתוך היער, דרך שתי פרסאות מביתו, עמד בית ריחים גדול, שהיה קנין כספו, ותבואת בית הריחים – אוצר קמח סולת היה לו בז'יטומיר ומסחרו פרץ בארץ.  ביתו היה מלא כל טוב, אבל בלי פזרנות יתרה, ונהפוך הוא: גם הוא גם אשתו שמרו מדה וקצב בכל הוצאותיהם כמעט על גבול הקמצנות.

משפחת יורובסקי היתה קטנה: הוא ואשתו ושני ילדיו.  הוא היה מן המשכילים הראשונים, בן תורה ואוריגינל משונה מאד.  את ידיעותיו רכש לו ברוב עמל אבל בלי כל מורה ומנהל.  עברית כתב במליצה קשה כחלמיש דומה מעט לסגנון הפייטן "אץ קוצץ בן קוצץ קצוצי לקצץ וכו'".  הוא ידע גם צרפתית ובאוצר ספריו נמצאו ספרי ווֹלטֵיר ורוּסוֹ, שאהב לקרוא בהם בשעות פנויות מעבודתו.  אבל קריאתו היתה משונה מאד.  הוא האמין ב"כתיב" ולא ב"קרי" והביע את כל האותיות הכתובות ואינן נקראות, ועל מחאתי כי לא כן, ענני לתומו, כי הוא שלם בכסף מלא בעד כל האותיות הנדפסות ולא יאבה להוציא את כספו לבטלה.  – הוא היה חתום על העתון  Сынъ Отечесва.  בימי החול לא היה לו פנאי לקרא אותו, ורק בשבתות היה קורא את שבעת הגליונות של ימי השבוע זה אחר זה על הסדר והיה מתחיל כך: סין אוֹטֶיצֶ'יסטווא, עתון מדיני, ספרותי ומדעי, מחירו לשנה כך וכך, מחירו לחדש כך וכך, ואחרי כן היה קורא את כל הגליון עד סופו עם כל המודעות: "מבשלת היודעת את מלאכתה מבקשת לה משרה".  "ברח כלב קטן, מי שימצא אותו יקבל בשכרו חמשה עשר רובל" וכן הלאה עד סוף כל המודעות.  וכאשר שאלתיו: מה לו ולהכלב שברח מבית אדוניו בעיר הבירה, ענה לתומו עוד הפעם, כי הוא משלם בכסף מלא בעד כל הגליון ולא יחפוץ להוציא את כספו לבטלה.  מלבד זה דרכו כסל לו, היה האיש בעל בינת אדם ישרה, דבריו היו מדודים ונאמרים בהשכל ודעת וכל מעשיו ועסקיו היו שקולים בפלס התום והיושר.  אליהו בנו יחידו, זה תלמידי אשר אהבתי, השביעני בקרב שתי שנים ומחצית השנה נחת.  זה היה נער ענוג ורך, כבן שמונה שנים בבואי אל בית אבותיו, ומאהבתו אלי עשה חיל בלמודו, ויקנה לי לב אבותיו להוקירני.  כמה אהבתי את הנער הזה, כמה שקדתי לטעת בקרבו את האהבה לתורתנו ולדברי נביאינו.  חלק גדול מנשמתי נפחתי בקרבו.  כיובל בשנים עבר מאז נפרדתי ממנו, והוא יחד עם חלק מנשמתי נשכחו כמת מלבי; ועתה מדי אזכרה אותו יהמו מעי לו והנני מתגעגע אל צלם אהבת ימי נעורי, והנני מתגעגע אל תמונת הנער הרך והענוג, המרחפת לפני ברוח ומעיני נתגלגלו שני נטפי דמע...

איֶך, אליהו, העודך חי עלי אדמות, או יחד עם תמונות אחרות, יקרות לנפשי, נסחפת אל תהום הנצח? ואם עודך חי, התזכור את הלקח, אשר הטיף לך מורך זה אהבת, או כבר נִדף לקחי כטל בוקר ביום שרב; ואם יגיעו עדיך זכרונותי אלה תצחק בלבך להזקן הרגשני, אשר בשבעים שנות ימי חייו לא למד להקשיח את לבו מתעלולי הילדות?

בראשית שבתי בטרויאנוב הקדשתי את כל עתותי לדאוג לבריאותי, מלבד שלש שעות ביום, אשר עסקתי עם תלמידי.  בבוקר בבוקר השכמתי קום עם דמדומי חמה, ואחרי שתותי חלב לרוב, הלכתי לשוח ביער עם ספר בידי עד השעה העשתי עשרה לפני הצהרים.  מה יפה ומה נהדר הוא היער בימי הקיץ בארץ ווהלין המבורכה.  ומה צח הוא הרוח שם ומה נעים הוא לנשימה.  אמנם עוד לא נטהרה ריאתי כלה ועוד יציקני לפעמים השיעול ובתומתי עוד לא אאמין, כי כבר גמרתי את כל חשבונותי עם החיים וכי עומד אנכי על עברי פי שאול...  זה מעט שבאתי מן העיר, שם חברתי שיר נהי בשפה המדוברת.  בשיר ההוא התפטרתי, בטרם אלך ואינני, מאת כל אוהבי ומאת היער הנחמד שנמנה גם הוא במספר אוהבי החדשים...  במשך ימי מחלתי מנעתי את עיני מהביט את תמונתי במראה, חזות פני הצנומים עוררה זועה וגועל נפש בקרבי...  ופתאום כוננתי מבלי משים את מבט עיני אל המראה אשר באולם הבית, ואראה שם תמונת עלם עם פנים רעננים ואדומים...  הבטתי אל כל סביבי לראות למי התמונה הזאת, אבל איש מבלעדי לא היה בבית.  האומנם אנכי, אנכי הוא העלם האדמוני, אשר שם במראה? לא הכרתי את עצמי.  ואמנם בבואי לבקר את אוהבי בז'יטומיר גם הם לא הכירוני.  עד כה שוניתי במשך שנים-שלשה ירחים.

למען תאר את מצב רוחי בעת ההיא אעתיק פה קטעים אחדים מקובץ מכתבי השמורים עמדי מן הימים ההם.

 

"טרויאנוב, ר"ח אלול תרכ"ז.

"למרדכי פרלצווייג ולגרשון זוּכר.

"העגלון אץ לדרכו מאד, ועל כן לא אקוה, כי ירשני להרבות דברים אתכם היום.  ובאמת, כמעט מאומה אין בפי להגיד לכם.  חדשות לא נוצרו עמדי מאז שבאתי מז'יטומיר וחיי השאננים הולכים לאט כמלפנים, אין פרץ ואין יוצא מן הסדר התמידי.  הנני אוכל ושותה, מטייל ושמח בחלקי כאז כן גם עתה מבלי לעגוב בלבי על השעשועים הרבים והשונים, אשר תערוך ז'יטומיר העליזה לפני יושביה חדשים לבקרים.  חי נפשי – אם לא שכחתי, כמעט ירדתי מן העגלה, את ז'יטומיר עם כל שאונה והמונה, את הטיאטר ואת אֶלדוֹראדוֹ פאר המשחקים, את האֶקזאמן ואת פחדיו הרבים והעצומים, סוף דבר, גם שמחת ז'יטומיר גם יגונה, הכל כאשר לכל שכחתי, ובעונג נפש שבתי אל נעימות חיי הבודדים, אשר אדע להוקירם היום יותר מאשר לפנים...  בכל עצב יש מוֹתר.

"ובכל זאת שונים חיי היום מאשר לפנים, כי נתקתי את מוסרות העצלות מעל צוארי...  לא אבלה עוד את עתותי בדברי רוח וחלומות הבל ואשא את נפשי לעבודה ולפועל כפים, לא אבקש עוד תחבולות במה לקצר את עתי הארוכה, כי עבודתי מרובה, ולו כיום גבעון יארכו ימי, גם אז לא נותרו לי ריקם.  שעות היום מדודות אצלי בשיעור וקצב, עת לאכול ועת לשתות, עת לטייל ועת להשתעשע, עת לישון – גם עת ללמוד.  את השבוע הראשון אחרי שובי הנה הקדשתי לתקן את מעמד תלמידי בלמודיו, אשר עלה שמיר ושית במשך ימי חליו ונסיעותיו לאחותו הבכירה; ואחרי אשר הביאותיו על דרך סלולה החילותי לעשות גם אנכי לביתי וכבר אני מוכן לעמוד על המבחן אל הלשכה הרביעית של בית מדרש הרבנים.  טיולי ושבתי בתוך היער הפריעוני מעט מלמודי עד הנה, כי הימים האלה ימי בכורי האגוזים המה, ואנכי לא לב אבן בקרבי לראות את האגוזים מביטים באהבה אלי מראשי ענפיהם ולא אסור אליהם.  ובכל זאת לא עזבתי את תקותי לדלוג על לשכה אחת ולעמוד על המבחן אל הלשכה החמשית, אם אך לא יצֵרו צעדי לימים יבואו.  הודיעני, זוכר, אם נכונה תקותך בדבר הזה גם אתה.  אל נא, אחי, אל נא נרף מן התקוה הזאת.  הן אם כנה היא ואם כוזבה הלא תיטיב יותר מאשר תרע, והנני אוהבך..."

 

"טרויאנוב, ערב ראש השנה תרכ"ז.

"למרדכי פרלצווייג ולגרשון זוּכר.

"בלא חמדה הנני שולח לכם את המכתב הזה תחת להתראות אתכם פנים ולדבר אתכם את כל אשר בלבבי.  דברים רבים לי אליכם, אוהבי היקרים, דברים הנאותים יותר לנאום שפתים מאשר לעט סופרים.  אולם לדאבון נפשי זה חודש ימים אין עובר ושב נפרץ מאתנו לז'יטומיר.

"עתה כבר נכזבה תוחלתי לעלות אל הלשכה החמשית, גערה בי, פרלצווייג ידידי, אם לבך רע עלי בגלל הדבר הזה.  הוכיחני, זוּכר ידידי, אם אין קורה מוטלת בין עיניך: הוכיחוני, חרפוני, ואנכי אאלם דם ולא אניע בלשוני להצטדק.  את רפיון רוחי הלא ידעתם.

"יותר משני שבועות לא חפצתי להתיאש מתקותי ואהי מתאמץ לזרות מלח על זנב הבורחת הזאת...  אבל בראותי, כי יגיעתי תהיה לריק – נואשתי ואתנחם.  ובאמת כפי אשר בינותי היום ממכתבי העתים הנה הממשלה עוינת עתה מאד את תלמידי בתי הספר בכלל ותצר את צעדיהם, ומה אוכל לקוות עוד במקום ששמאל מקרבת וימין דוחה...

בענוַת רוחי לא האמנתי מעודי, כי אוכל לקנות לב אנשים לאהבני.  בדבריך, פרלצווייג, פקחת את עיני לראות את האהבה והכבוד, אשר בית יורובסקי מודדים אל חיקי במדה נפרזה.  בתום וביושר רוחי יאמינו באמונה בלתי מוגבלת, ואת כל היוצא מפי יקדישו בקדושת אוטוריטט, אשר אין להרהר אחריו, אף כי לא שקדתי מאז בואי אל ביתם להסתיר את חופש רוחי מעיניהם.  גם אנכי מצדי מצאתים לאנשים ראויים להשיב אהבה אל חיקם...  גבירתי היא אשה יפהפיה כבת ארבעים חסר אחת, אבל עקבות ימי עלומיה נשארו עוד על פניה בעצם יפים והדרם.  אף כי היא איננה מלומדת, בכל זאת יודעת היא לכלכל את דבריה במשפט ובטוב טעם על פי תורת המוסר ודרך הארץ.  אולם כעקרת הבית וכאם ילדים מצויינת היא מכל רעותיה עד להפליא.  ומי יתן והיתה למשל לכל נשי אחינו העברים אשר לבשתן ולדאבון לב בעליהן תכינינה להם בביתם ובכיסם קברים תחת סדרים.  וביחס לחנוך ילדיהם הנני מגיד לכם היום, כי לא ראיתי מעודי סדר ישר והנהגה טובה כמו בבית הזה.  ואם אביא תועלת לבנם היחיד, אינני חפץ להתגאות וליטול את כל הכבוד הזה לנפשי, כי עיני אבותיו הפקוחות תעמודנה לימיני יותר ממקל החובלים למלמדים אחרים.  האיש יורובסקי נודע לי היום לאיש כביר רוח ונפש, אשר רחב לבו להכיל בקרבו את היסודות הבלתי מתמזגים לעולם: תלמוד והשכלה, מסחר וענות רוח כאחד.  אפס כי בהיותו אוטודידאקט גמור באין מורים ובאין חברים הוא משועבד להרגל ימי נעוריו, כן במנהגיו וכן ברגשותיו.

"כפי אשר בינותי לא על נקלה יאותו האנשים האלה לתת לי לעזוב את ביתם...  יורובסקי לא דבר אתי מאומה מה חפצי לעשות בחורף הבא.  האמנם הוא בטוח, כי אשאר בביתו? הגדתי לו כי חפץ אני לנסע ז'יטומירה על ימים אחדים וארא כי יביט בעיני חשד על הדבר הזה.  סמכני, מרדכי, בעצתך, למען אדע איך לכלכל דבר.

"להכנס אל הלשכה הרביעית הנני נכון ובטוח, כי לא יפריעני מאומה, ולוא יגורתי ככה לעמוד לפני כסא השופט כל הארץ בימי המשפט האלה כאשר אירא לעמוד לפני כסא הנסיון, כי עתה האמנתי כי מלא ימלא האלהים את כל משאלותי לטובה בשנה החדשה הבאה לקראתנו.  אבל מה הנה משאלותי? חי נפשי כי לא ידעתי גם אנכי.  הן קרובה עת הרצון והרחמים, אשר כל בן-אמון בו קול קורא אליו ממרום: שאל, בני, מה אתן לך, ואנכי לא אדע עוד במה אבחר, ומימות שלמה המלך ואילך לא נשמע עוד, כי יפתח האלהים את אוצרו הטוב ואת ידו הרחבה לתת גם עושר וכבוד לאשר לא שאל ממנו רק חכמה ולב שומע.  עוצו נא עצה והגידו לי מה טוב, מה אשאל מאת השם ומה אבקש; אם טובת ההוה באוהל מנוחתי או את אושר העתיד בהיכל החכמה?

"דרשו, ידידי, בשלום כל אוהבי ורעי; ותולה ארץ על בלימה הוא ייטיב לנו הכתיבה והחתימה, אשר למצא חפץ לא יבצר ממנו מזימה ממשכימי בבוקר הנאת לגימה, וממאחרי בנשף עשות המזימה, ומסועדי בצהרים על כסל פימה, ואז מכל פנים תמחה דמעה, וקול בשיר נרימה, ונשיר מימים ימימה, ובשמחת הכלל ישמח גם אוהבכם הבודד".

 

"זיטומיר, ג' חשון תרכ"ז.

"ליוּרוֹבסקי.

"צר לי מאד אשר לא מצאתי את אדוני בשובי לבית ר"ד גיסו, ולמרות רוחי הנני נאנס היום להציע לפני כבודו במכתב את אשר היה יותר נקל ויותר נאות לדבר אתו פה אל פה.  יסלח לי אדוני על אשר הסיבותי לו להוחיל עלי רגעי מספר חנם, כי יצאתי אז בדבר נחוץ מאד להודע מאת ה' סלונימסקי, אם ירשני בשנה הבאה לעמוד על הבחינה אל הלשכה החמישית, אם אתפטר היום מבית מדרש הרבנים.  למגינת לבי ענני, כי כמעט אין כל תקוה לזה אם לא תהיה יד הזמן לטובה עלי להכנס אל אחד מבתי הגימנזיום.  ובכל זאת, אדוני, הנני לחרוץ את המשפט על נפשי, ואודיעהו, כי נכון אני לקבל את תעודת הפטורין מבית הספר ולשוב אל ביתו להיות מורה לבנו כמלפנים.  אבל ידע כבודו כי רק האהבה והכבוד אשר יהגה לבי לאדוני ואל ביתו המה יניעוני להשליך את מרתי מנגד ולהניח את תקותי ותעודת חיי על קרן הצבי ולהסתפק בכהונה דלה ושפלה ככהונת מלמד באחד הכפרים.  לא ידעתי אם יאמין לי אדוני בהגידי לו כי גדלה אהבתי לתלמידי הנחמד מאהבת אחים עד כי תעצור כח למשכני אחריו.  ואם אמנם לא מפי האהבה אנו חיים; בכל זאת, הבה אנסה ללכת בעקבות עשו דודנו הזקן למכור את בכורתי בעד נזיד עדשים...

"למלא את חפץ אדוני הנני לבאר באר היטב ומפורש את התנאים, אשר על פיהם אכרות ברית חדשה את כבודו, ברית נאמנה אשר לא יפלו בה ספקות המפרידים את הלבבות.  אם על שנה שלמה חפץ אדוני לקבלני, אז אסכים רק בתנאי כי אהיה חפשי מחודש אוגוסט הבע"ל, מועד הנסיון בהגימנזיום, ומצדי הנני מבטיחו להשתדל בחינוך בנו, כי יהיה לתפארת בית אבותיו, והנני נושק מרחוק את תלמידי יחידי, אשר אהבתי, את אליהו."

 

"טרויאנוב, טבת תרכ"ז.

"למרדכי פרלצווייג וגרשון זוּכר.

"המכתב הזה הוא הראשון אשר אני עורך אליכם מאז שבתי מז'יטומיר ועל כן אחשוב לחובה לי להודיעכם היום, כי באתי הנה בשלום.  אדוני וגברתי קבלוני בסבר פנים יפות וישמחו לקראתי מאד, וביחוד שש לקראת בואי תלמידי יחידי אשר כלו עיניו מיחל עלי יותר מאשר תכלינה עיני מאמינים אל המשיח.  כמעט ראה אותי על מפתן הבית וידלג ויקפוץ כעגל מרבק לפני; חבקני, נשקני ויאחז בזרועות ידי בחזקה, כמו ירא פן אעזבהו שנית, ובאמור אליו אביו כי יביא לו מורה אחר תחתי, לא אבה גם שמוע ויוציא את כל רוחו לפני אמו בדמעות שליש לאמור: כי אם יעיז מורה חדש לדרוך על מפתן הבית, ישים את מצחו נחושה ויגרשנו הלאה במגרפות כיריים.

"הבו נא, אחי, ונסו נא לקראני עוד הפעם בשם "העצל הגדול", אם לא אמלא צחוק פי עליכם.  לא אניע עוד לך, פרלצווייג, במו ראשי לאות תודה בצחוק רפיון-רוח על שפתים.  לא.  לא חיי-עצלות אנכי חי היום, כי אם חיי עבודה מן הבקר עד הערב.  בעל כרחו יסבול תלמידי האומלל את רוח החריצות השפוך עלי היום, כי לא אתן להרך והענוג הזה מרגוע כל היום.  ולשמחת לבבי עמלי זה לא לשוא, כי רואה הוא סמן ברכה בלמודו.  וכבר ידע לתרגם ספר משלי מפורש ושום שכל לעונג נפש כל שומעיו, מלבד כל יתר למודיו בשפה העברית והרוסית, ולו ראיתם, אדוני, את אוהבכם קר הרוח בהטיפו לקח לתלמידו, לו ראיתם את המית לבבו וסערת רגשותיו אז, לו שמעתם את מדברותיו ומליצותיו, אשר לא נסה להשתמש בהן מעודו, אך פייטן הוא, הייתם קוראים עלי אז, כי כפייטן אתנשא אז על מרומי שחק לחצוב משם להבות, לפחת חום וחיים בעצמות היבשות שרידי העולם הקדמוני.  חי נפשי, כי אחרי התקרר רוחי הנני בעיני כמשתגע; אבל מה רבה פעולת שגעון כזה על הנער המקשיב לצקת רוח חיים בלבו הרך והנוח להתפעל.

ידעתי, כי תשאלני, זוּכר ידידי, מדוע לא נחה עלי רוח השיר הזה בהיותי בז'יטומיר.  אבל, אל משגבי, הבן-קורח אנכי כי אשיר בגיהנם? זכרה נא כי גם בני קורח לא נשאם לבם לשיר בשירים בטרם נתבצר להם מקום בגיהנם.

"בראשית בואי הנה נסיתי את כחי במלאכת התרגום, ותרגמתי שלשה מאמרים מספרו של פולחובסקי "הטבע וכחותיה": הירח, בטן האדמה, הזמן והמקום.  את המאמר האחרון החילותי לתרגם עוד בטרם קראתיו כלו ואנחם על יגיעתי אשר יגעתי לתוהו, במצאי את דעת המחבר מתנגדת לדעתי אני, וכאשר אדמה, גם לדעת כל בינת אדם ישרה, כי בנויה היא על השערה יפה אבל קלושה מאד, אשר בדמיון יסודה.

"את טיולי בתוך היער לא עזבתי גם היום, והנני הולך לשוח בו פעמַים בכל יום כמלפנים.  יענה מנהגי זה בישרת רוחי, כי אין תהפוכות בלבי לעזוב בתולה יפהפיה אחרי בלותה.  אתאפק ואחכה עד שוב עדנה לה, ואז תשוב גם היא להראות את דודיה לי כמלפנים.  אבל כמה תקצר נפשי הרואה את הבתולה הבלה הזאת, אשר נצל הזמן את כל עדיה מעליה, מבלי השאיר כל זכר ושריד להודה והדרה שהיה לה בימי אבּה.  השכילו מאד המשוררים לדמות את הטבע בימי האביב לכלה בימי כלולותיה, כי גם הטבע אורח לו כנשים בנות תמותה...  כן לא יחשה הרוח מילל בימות החורף בתלונת קצף בין עצי היער, כאשה זקנה סרת טעם אחורי תנור וכיריים.

"איכן"? קראתי בצאתי לשוח היערה, אחרי כסות השלג הראשון את פני הארץ – איכן, שושני חן מרהיבות נפש רואכן? איכם, פרחי חמד נוזלי בושם לריח ניחוח? איכם, כל רגשותי העדינים אשר פזרתי על כל מצעדי רגלי במשעולי היער? אהה! רוח מצפון התחולל בכם ויפזר אתכם אל כל רוחות השמים ועקבותיכם לא נודעו...

"הבל הבלים, קראתי יחד עם קוהלת, הכל הבל.  הבל ינחמני גם בּיכנר ומרעיו, כי לא יאבד החומר ולא ימות לשחת.  יכה מוֹלישוֹט באלפיו וביכנר ברבבותיו, יתנגחו אל ארבע קצות הארץ להוציא מתי עולם מקבריהם להעיד על נצחיות החומר, ולתוגתי לא יגהו מזור..."

 

קטעים ממכתבי למרדכי קצנלסון

"ר"ח טבת שנת תרכ"ז.

"הנני פורט לפניך היום אחת לאחת את כל אשר עבר עלי בשנה זו מאז קבלתי את מכתבך עם תעודת הקהל.  עוד מקדם הודעתיך כי משען לחמי החל להתמוטט, אבל לא האמנתי כי בוא יבוא אדי פתאום.  את יתר הפליטה, אשר השאירו לי הימים הטובים אכל מקרה לא חדש עמדי, כי נשארו בידי אחד ממכירי, אשר לא מצאה ידו לשלם לי את נשיי.  שוא נלאו כל אוהבי לבקש לי עבודת מורה בבית אחד ממיודעיהם, כי מחיתת החלירע, אשר השחיתה אז בז'יטומיר באכזריות נוראה, הטרידה את לבב כל האבות לדאוג יותר לחייהם מאשר לחינוך בניהם.  בעמדי על הבחינה נמצאתי מוכשר להלשכה הרביעית, אבל בעגבי על פתבג הממשלה, אשר לא ינתן כי אם לאשר השלים את הלשכה השלישית בבית הספר, לא חסתי על איבוד הזמן ואותר בלשכה השלישית.  אבל נואלתי להשליך את ההוה למען העתיד ויהי גורלי כגורל כל המבזים את העולם הזה בטרם יראו את העולם הבא המזומן בידם.

בין כה וכה והמחסור הולך וגדול מיום ליום.  כל אשר יכולתי למכור מחפצי מכרתי, אבל הבור לא התמלא מחוליתו.  כאשר ידעת נתקלקלה כבר בריאותי, ואף כי בימי החלירע.  כל יסוד פרנסתי היה שיעור לשעה בעד איזה שקלי כסף לחדש, עד כי מיום ליום ראיתי את נפשי ברעה גדולה.  ימי הגשמים הקרים והלחים פעלו במדה רעה על גוי החלש העלול לקבל את נזק קלקול האויר, ואל מחלת המעים נלותה מחלת הריאה עם שיעול חזק עוקר הרים ומשבר סלעים...  אז בא הקץ לרגלי הנודדות ללחם, התפטרתי בחודש שבט מבית מדרש הרבנים, אשר לא ראיתי גם בו את הנחת אשר קויתי ואחיש מפלט לי על ערש מחלתי...

"היקרים והמעולים שבאוהבי בז'יטומיר כאז גם היום המה: האחד מרדכי פרלצווייג בן איש עשיר, כבן שלשים ושלש שנה, איש עור בשתי עיניו ויודע לשונות רבות.  אירופאי בכל חוקותיו ומשפטיו ואוהב שפת עבר, מאַטריאליסט בדעותיו ואידיאליסט במעשיו, רב עצות ורב פעלים, לא ראה את התבל ויודע אותה מאד, עד כי כל משכילי עירו לעצתו ייחלון, ועל פני כולם יכבד, אבל לא רבים יזכו לבוא בברית חברתו.  סוף דבר, ברוחו הכביר, בלבו החזק ובנפשו הישרה איש נפלא הוא.  אהבת האיש הזה פעלה לטובה מאד עלי, ואם ברבות הימים אעשה לי שם בארץ, הנני מתיר לסופרי תולדות ימי חיי לחלק את כבודי ביני ובין אוהבי זה.  השני הוא גרשון זוכר, תלמיד במה"ר, איש מינסק, ונודע שם לדרשן נפלא.  ברוחו הוא פייטן בכל חוקותיו ומשפטיו.  ואהבת שני האנשים האלה היו לנחמתי בעניי...

"ואמנם אף כי נפגעה גם נפשי ממחלת גופי וככל הנדכאים אהבתי את ההתבודדות וברחתי מאדם ורעים, אבל הסבלנות ומנוחת הלבב, שתי המדות היקרות האלה, אשר לא עזבוני בכל עתותי צרתי, לא בגדו בי גם בעת ההיא.  את החיים אהבתי מאד, אבל מפני המות לא יגורתי, ובמנוחה שאננה הכינותי את נפשי תמיד להביט בעזות מצח בפני המלאך הנורא המלא עינים.

"לטובה אזכור תמיד את הדוקטור העברי ה' קאניגיסר, אשר השתדל מאד לרפאני ממחלתי המסוכנת, ואחרי אשר צלחה בידו להעמידני על רגלי הודיעני כי למען עקור את מחלתי משרשה, צריך אני לעזוב את ז'יטומיר ולהחיש מפלט לי באחד הכפרים.

אם ישך מאמין במזל, או אינך מאמין בו, אבל לא תכחש, ידידי, כי אם יסתיר הזמן את פניו מבן-אדם ויחל לנפול, אז לא יכול קום עד אשר ירד פלאים; אבל כמעט יאיר הזמן את פניו אליו, כי עתה יחל לעלות מעלה מעלה ודבר לא יעמוד לשטן לו.  ואם אין לבן-תמותה להתגאות במתת הפוֹרטוּנה הלא יש לו במה לבטוח, ובצדק קרא יוּליוס ציזאר לאניָתו, אשר חשבה להשבר בקום עליה הסער: "אל תיראי, הנך נושאת את ציזאר ואת הצלחתו".

הנני יושב מן העת ההיא בטרויאנוב, עיירה קטנה לא הרחק מז'יטומיר ומתענג על חיי הכפרים בכל יפים והדרם, אשר ימצא בהם איש כמוני.  עבודתי הקלה היא להורות לשון וספר לבן איש עשיר – נער רך וטוב ובעל כשרונות יפים.  נעימים וערבים הם חיי הכפרים בימות החמה.  בשעות פנויות הנני מטייל ביער הקרוב וחושב מחשבות או עוסק בעבודת האדמה; על יד חלוני נמצא גן פרחים וירקות אשר אוציא מן האדמה בידי הרפות ובזעת אפי.  מעודי לא ערבו קישואים וחזרת לחכי, כהקישואים והירקות אשר טפחתי וריביתי במו ידי...  עתה באו ימי החרף, והיער אבד חנו, והנני קורא הרבה מאד, עניני ספרות ועניני מדע, וכדי לגרש את השעמום הנני כותב מכתבים מלֵאים דברי לצנות והתולים לאוהבי אשר בז'יטומיר.  ובכלל אני שמח בחלקי...

 

טז

בחרמי הניהיליזמוּס

שתי שנים ומחצית השנה בליתי בבית יורובסקי, הרבה קראתי במשך העת ההיא ומעט למדתי.  התאוה לקריאת ספרים אכלה את כל עתותי הפנויות, ועל כן הייתי עשוק ורצוץ כל הימים ממוסר כליות, כי אינני דואג לכונן את מצבי בחיים.  בתומתי דמיתי את נפשי לרוֹדין, יציר רוחו של טוּרגֶניֶב, כי כמוהו הנני הוגה מחשבות כבירות וכמוהו הנני רפה ידים לפעול ולעשות.  רודין היה לי לסמל-בלהות מזכיר עון.  ותמונתו שרחפה תמיד לנגד עיני היתה לי כמתג ורסן לסוס ליישר את דרכי אל מטרתי.

בחודש אוגוסט תרכ"ז עמדתי על המבחן בהגימנזיום בז'יטומיר להתכנס אל הלשכה החמישית.  אבל עמלי לא נשא פרי.  בקושי התיר לי הדירקטור לעמוד על המבחן, כי הברתי בשפה הרוסית היתה מגומגמת מאד.  אולם אחרי כתבי "חבור" בשפת רוסיה שִנה הדירקטור ואתו יחד גם שאר המורים את דעתם על אודותי, ויצדדו בזכותי.  זוכר אני כי הציעו אז לפני לכתוב את תוכן השיר הקטן של לרמונטוב По небу полуночи ангелъ летелъ.

והנה עלה במחשבתי להרחיב את הדברים על אודות האידיאות הנולדות עם האדם על פי שיטת אפלטון, ואת שיטת אפלטון ערבבתי עם דברי הנביא ירמיהו "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך", הוספתי לזה את המסורה התלמודית, כי הילד במעי אמו נר דלוק על ראשו והוא צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כלה, ומכל אלה עשיתי מן חרוסת פילוסופית, שמצאה חן בעיני המורים כלם, עד שסלחו לי בגלה גם חטאותי נגד הדקדוק הרוסי (הדירקטור אמר עלי אז, כי כותב אני בסגנון הצדיקים).  גם בידיעת השפה הלאטינית ובחכמת החשבון הצטיינתי, ורק מורה שפת צרפת התעקש ויאמר, כי לא יוכל לקבל תלמיד עם הברה ברברית כהברתי, ובכן נשארתי מבחוץ ואגמור בלבי להוחיל עוד שנה אחת ולקבץ מעט כסף, למען אוכל ללמוד במנוחה מבלי אשר אאלץ למכור את עתותי במחיר.

 

עוד בקיץ הראשון לשבתי בטרויאנוב נוסדה קולוניה אשכנזית לא הרחק מן העיר על אדמת בצה בתוך יער שנכרתו עציו.  אנכי אהבתי לטייל בקרבת המקום ההוא ולהתבונן אל עמל הקולוניסטים, המכינים להם את האדמה לזריעה בזעת אפים בעקרם משרשם את גזעי העצים הנכרתים.  זוכר אני, כי בבקרי באחד מימי חג הסוכות את הקולוניה יחד עם תלמידי, נכמרו רחמינו על האשכנזים האומללים ועל חייהם הקשים.  אין בתים למחסה מגשם וקור ואין רפתים לבהמתם, רק אהלים רחבי ידים בנוים מנסרים דקים היו להם ולבהמתם יחד.  אין מטות ואין כסאות, כי אם הם, נשיהם וטפיהם מתגוללים על מצעי תבן מפוזרים על האדמה הרטובה.  גם לחם לא הספיקו עוד האנשים להוציא מאדמתם; רק תפוחי אדמה חמרים חמרים צבורים להם באהליהם.

שנתים ימים לא ראיתי את מושבות האשכנזים.  התמונה המעציבה שנשארה בזכרוני לא משכה את לבי להתבונן אליה, ועל כן הסחתי את דעתי ממנה.  אולם פעם אחת ספר יורובסקי, כי האשכנזים ימאנו עתה לעבוד אצלו בבית הטחנה כאשר עשו זאת תמול שלשום, יען כי העשירו מתבואת אדמתם בשנה הזאת ועבודה רבה להם בביתם.  הדברים האלה הניעו אותי לבקר עוד הפעם את מושבות האשכנזים.  נפלאתי לראות תמונה חדשה לפני, אשר כמוה לא ראיתי ליופי בכפרי הרוסים.  משני צדי הרחוב שתי שורות של בתים מרווחים ויפים בנויים בסדר נכון.  גם פרחים לפני הבתים ומאחוריהם ערמות חציר וגרנות מלאים בר, ברכת השדה והגן תראה העין בכל אשר תפנה, ובהביטי בפני האנשים וארא, כי אין בהם רשמי הדאגה ליום המחרת, הם בטוחים, כי לא ירעבו כל השנה ללחם...  בפעם הראשונה בימי חיי שויתי ודמיתי את חיי בני עמי בתוך העיר אל חיי האשכנזים מחוץ להעיר, מה השיגו הראשונים במשך שתי השנים האלה ומה רכשו להם האחרונים? ובפעם הראשונה התעוררה בלבי השאלה הגדולה, מדוע לא יהיו גם היהודים לאכרים? זאת השאלה אשר נתנה לי ענין לענות בו במשך כל ימי חיי ואשר לא מצאה לה פתרון נכון עד היום.

 

בראשית שנת תרכ"ט (סתיו שנת 1868) עמדתי על המבחן ונכנסתי אל הלשכה הששית של בית מדרש הרבנים ואוָתר שם שלש שנים.  בכיסי היה כסף די כלכל את נפשי בכל הימים האלה, ועל כן יכולתי להקדיש את כל עתותי ללמודי הכוללים והעבריים.  אולם לבשתי צריך אני להודות, כי אמנם שקדתי על פתח בית הספר מדי יום ביומו.  ובכל זאת היתה שבתי בו רק כאורח נטה ללון, וחיי בית הספר נשארו כמעט מוזרים לי, יען לא מצאתי בהם את קורת הרוח שאליה ערגתי בעת ההיא, כי תמורה גדולה התחוללה אז בנפשי פנימה, תמורה אשר מדי אזכרנה יאדמו פני מבושת.  לפני שלש שנים בעזבי את בוברויסק ללכת ז'יטומירה היתה חכמת ישראל המטרה אשר שויתי לנגדי, ועתה כבר עברתי את המטרה ונמצאתי ממנה והלאה.

רוח השלילה, רוח הניהיליזמוס, אשר התעורר בראשית שנות הששים למאה התשע-עשרה בקרב עם הרוסים, הכה על כל סביביו גלים, אשר התגוללו ויגיעו עד ז'יטומיר, והרוח הזה צרר בכנפיו גם את צעירי עמנו, אשר זה מעט פקחו עיניהם לראות אור, והרוח הזה סחב גם את אוהבי ורעי ובתוכם גם אותי.  באַזאַרוב, גבור הספור "האבות והבנים" של טורגיניב, היה לסמל השלמות של המין האנושי, להאידיאל שאליו נשאו צעירי הדור ההוא את נפשם, ופיסאריב היה השליט שלטון-בלי-מצרים ברוחות הצעירים ההם.  פיסאריב הטיף לתועלת, ותועלת בחיים תביא, לדעתו, רק חכמת הטבע לבדה.  אין לנו חלק בשירה ולא נחלה בדברי הימים.  הלאה פילוסופיה, הלאה פּוֹאזיה, הן גם את פושקין הוריד פיסאריב משאתו ויפוצץ את מצבת זכרונו לרסיסים, בהראותו, כי אך חורז חרוזים ריקים היה המשורר הענקי הזה.

זוכר אני את מבול הספרים בידיעת הטבע, שהלעיטו בהם אז את צעירי הדור ואת המון העם.  תחת לבאר את חוקי הטבע ואת חזיונותיו, המתגלים לפנינו במעשים בכל יום, גבבו השערות על גבי השערות להראות, איך נברא העולם מעצמו...  להמון העם, חשבו, נחוצה מאד פילוסופיה כזאת, באין אלהים החיים הם יותר קלים ויותר נוחים, באין אלהים הכל מותר...  המשרת סמֶרדיאַקוב, אחד מגבורי הרומן, "האחים קאראמזוב" של דוֹסטוֹיֶבסקי, בעצמו אמנם לא קרא ספרים כאלה, אבל הוא שמע יום יום מבן אדוניו, כי אין אלהים בעולם ואין השארת הנפש אחרי מות הגוף.  נמשך מזה, חשב סמרדיאקוב, הכל מותר, והרג את אדונו, כדי לגזול לו שלשת אלפים רובל.  דאַרוין הוכיח, כי היצורים בעלי האברים למיניהם משתנים ומתנחלים, מתנחלים ומשתנים תחת השפעת מלחמת החיים, אם כן אפוא יש לשער, כי היצורים הגבוהים, והאדם בכלל, כלם התפתחו מיצור קדמון אחד פשוט מאד.  אבל היצור הקדמון הזה איך נוצר? ישנם פתאים הרואים אצבע אלהים בהתגלות יצורים חיים על פני האדמה.  חלילה, היצור הקדמון נוצר מעצמו.  ליצירה כזאת נתנו גם שם מיוחד  Generatio aequivoco.  כל זה הוא טוב ויפה, אפס כי החוקר הצרפתי פאַסטֶיר בא עם נסיונותיו המדויקים והוכיח, כי אין Generatio aequivoco בעולם, כי גם המיקרובים היותר דקים לא יולדו מעצמם, כי אם יולדו ממיקרובים שקדמו להם.  אולם גם פיסאריב לא יטמין ידו בצלחתו וכיד החוצפה הטובה עליו יתאמץ להוכיח, כי פאסטיר הוא זייפן פשוט, כי כל דבריו הם הבל ותוהו, וכל נסיונותיו ישא הרוח.  הוי, מה נקל הוא ומה נעים לעשות ספרים בידיעת הטבע בלי נסיונות, הדורשים להג הרבה ויגיעת בשר.

ופיסאריב מצא לו נביא מטיף לקחו גם בקרב היהודים.  זה האיש קובנר, שהיה בעצמו משכיל ככל שאר המשכילים העברים, אלא שחזר בתשובה שלמה ויהי לאיש החפץ חיים, יצא ברעש ובחמה שפוכה לחרף את מערכת המשכילים המעטים שבדור ההוא.  הוא מאשים אותם, כי המה עומדים מחוץ לגבול החיים הריאליים, כי המה עוסקים בדברים של מה-בכך, כותבים שירים לכבוד הירח והאביב ומחטטים בדקדוק השפה העברית תחת לכתוב ספרים בחכמת הטבע בשביל ההמון.  שמעו המשכילים את חרפתם וירגזון, והדבר הזה עוד הגדיל את חנו בעיני הצעירים.  בעצם הדבר גם הקטיגור גם הסניגור כלם יחד לא צדקו.

 

האם כל המשכילים שרו לכבוד הירח והאביב? המשכיל הראשון ברוסיה מרדכי אהרן גינזבורג היה בעל טוב טעם ודעת, איש אירופי מכף רגלו ועד קדקדו, הוא גם שירים לא חבר, כי אם חבר ספרים רבים וטובים בדברי הימים: תולדות בני האדם, עתותי רוסיה, גלוי הארץ החדשה, הצרפתים ברוסיה, פי החירות, ימי הדור ועוד ספרים מעולים.  ואת הדבר הזה לא יאבה קובנר סלוח לו.  "מה לנו, יאמר קובנר, ולדברי הימים? מה לנו ולאנשים שכבר מתו, מה לנו ולמעשים שכבר אבד זכר להם? הלאה היסטוריה, את ההוה תנו לנו." אבל היצדק, הנוכל להבין את ההוה בלי העבר?

הלֶבנזונים, האב והבן, אמנם שאול חטאו.  הם כתבו שירים, ולמגינת לב קוברנ, שירים לא רעים.  הוי, לוא נתן לנו מיכה-יוסף תחת "שירי בת ציון" מאמר מדעי על אודות שלד איכטיוֹזאוּר, שמצאו בבטן האדמה.  כי עתה היה קובנר סולח לו גם את שפתו היפה והנעימה.  דברים מועילים מותר לכתוב גם בשפה יפה.  אבל מה לנו ולשלמה וקוהלת? מה לנו וליעל וסיסרא? לבנזון האב עוד הוסיף חטא על חטאו.  הוא עסק הרבה גם בדקדוק השפה.  למי יש צורך בדקדוק של שפה מתה, גם השפה כשהיא לעצמה אין כל צורך בה.  מי יתן ותשכח מלב העם.

עתה לא יאשים איש את מיכה-יוסף על אשר כתב שירים יפים בשפת עבר ולא כתב מאמרי מדע גרועים בז'ארגון; הוא נולד משורר בחסד אלהים והעניק לנו ממה שחננו הטבע.  את חכמת הטבע לא למד ולא היה יכול למד אותה לאחרים.  ח"ז סלונימסקי, ש"י אברמוביץ, צ"ה רבינוביץ למדו חכמה זו וילמדו אותה לאחרים.  מדוע כתבו בשפת עבר ולא בשפה המדוברת? אולי מפני ששפה זו מסוגלת רק להתולים וספורים מחיי העם, אבל לא לעניני מדע, בשעה שבשפה העברית היתה לנו כבר בימי-הבינים ספרות גדולה ורחבה בפילוסופיה ובחכמת הרפואה, והסגנון המדעי היה מוכן ומזומן להם.  אפשר הדבר, כי בימים יבואו יסתגל גם הז'ארגון לעניני מדע, אם ישימו לב לזה; אבל אז בימי קובנר, לא היה עוד כל זכר לזה.  הן גם עתה אחרי כחמשים שנה עדין אין לנו גם ספר אחד בשפה זו לעניני מדע, אף על פי שרבו הנוהים אחרי הז'ארגון, ויש אשר יחשבו אותה לשפתנו הלאומית תחת שפת עבר השנואה להם.

אבל לשוא האשימו את המשכילים הראשונים, על אשר הרבו לעסוק בדקדוק שפת עבר.  דבר גדול בשעתו עשו האנשים ההם, דבר אשר ערכו לא הבינו לא קובנר ולא מתנגדיו.  אמנם אפשר, כי מתנגדיו הבינו אותו, אבל הכחידו אותו תחת לשונם.  ובאמת מה כל החרדה, אשר חרדו הקנאים נגד המשכילים בימים ההם? מדוע התנפלו עליהם בקצף וחמה גדולה, והם הלא שמרו עוד את כל המנהגים המקובלים בהאומה? האמנם בגלל אשר כתבו שירים? אבל מתי נאסרו השירים לבוא בקהל? משה רבנו, דבורה הנביאה, דוד המלך וכל הנביאים כלם כתבו שירים.  בימי הבינים היו משוררים גדולים לישראל, ואיש לא כִהה בהם.  כל הרבנים תופשי התורה כתבו שירים ואיש לא כהה בהם.

הדקדוק היה בעוכרי המשכילים, הדקדוק שחתר חתירה תחת הבנין של התורה שבעל פה, על פי דעת הקנאים; ובדבר הזה גם צדקו מאד, כי אמנם החליש הדקדוק את שלטון התלמוד על העם.  מי שיש לו גם ידיעה מעטה בתלמוד יודע, כי התורה שבעל פה, או כמו שאומר התלמוד, "ההלכה עוקרת את המקרא".

חכמי הפרושים הקדמונים ראו, כי בזמנם כבר אי אפשר לחיות על פי חוקי תורת משה, עמדו ותקנו תקנות שונות: פעמים להחמיר את החוקים, אבל פעמים יותר תדירות להקל אותם.  הם חשבו, כי יש להם הכח והמשפט לתקן את התקנות האלה.  חכמי התלמוד שבאו אחריהם, בראותם את הסתירה בין שתי התורות ובחפצם לעשות שלום ביניהן, השתדלו להוציא את המקרא מידי פשוטו ולבאר אותו באופן, אשר לא יתנגד אל ההלכה.  הם לא חשו לזה, שבאורם מתנגד תמיד אל דקדוק הלשון.  בזמן התלמוד כבר חדל לשון המקרא להיות אורח בחיים, הלשון העברית קבלה תמונה אחרת וגם דקדוק אחר; הלשון העתיקה לא היתה מובנת לרוב העם, ועל כן נקל היה להוציא את המקרא מידי פשוטו.  רבים מחוקרי התלמוד שגו לחשוב, כי לא ההלכה קדמה לבאור המקרא כי אם הבאור קדם לההלכה, וכי ההלכה כלה נוסדה על באורים מועטים המתנגדים לדקדוק הלשון* ), וכיון שכך הוא החלו לזלזל בהתלמוד והלכותיו.  המחזיקים בנושנות הרגישו את הסכנה המרחפת על התלמוד מן הדקדוק וינדו את כל העוסקים בו.  אבל, ישאל השואל, הלא גם בימי הבינים היו מדקדקים גדולים בישראל, ובכל זאת לא הביא אז הדקדוק כל סכנה להתלמוד.

גם זה ללא אמת הוא.  הדקדוק הביא גם אז סכנה גדולה להתלמוד, גם אז חשבו הקראים כי הבאור המוטעה הוא מקור ההלכה ונקרעו מעל בית ישראל, ויען כי אי אפשר לחיות על פי תורת משה, עמדו הקראים ובדו להם תורה שבעל פה אחרת שקראו לה בשם "סבל הירושה" ועל פי רוב היו מחמירים הרבה יותר מן הרבנים.  זאת ועוד אחרת: בתקופת ימי הבינים לא היתה הבקרת חצופה כל כך כמו שהיא בימינו והאדם הפרטי לא השתחרר עוד מסבל המנהגים המקובלים בהאומה, ועל כן לא התאימו מעשיו של האדם למחשבותיו.  לא כן היום, כיון שחדל האדם הפרטי להאמין בקדושת המנהג, חדל להתנהג על פיו, מפני שהוא חי על דעת עצמו ולא על פי דעת הקהל.

אם יש לנו לשמוח על החלשת שלטון התלמוד או להתעצב על זה, זאת היא שאלה אחרת.  בכל אופן האנשים המחרפים עתה את המשכילים הראשונים, לא את עלבון התלמוד המה תובעים.  הם לא יחיו על פי התלמוד.  ובכלל נוכל לשאת עליהם את המשל הידוע של "התוכן והשמש".  התוכן מחרף את השמש, כי לשוא יתהלל באורו, הן גם בו נמצאים כתמים אפלים.  – אבל מי גלה לך את הכתמים האלה, עונה השמש, אם לא אורי זה שהאיר לך.

את כל זה החילותי להבין ימים רבים אחרי כן, כאשר שבתי אל עמי ואל ספרותי ואחל לחקור בתולדות הדעות והזרמים בדברי ימיו.  במשך שנות למודי בבית מדרש הרבנים היו עיני ולבי רק אל הלמודים הכוללים, בהם ראיתי תועלת לנפשי.  את הלמודים העברים זנחתי כלה, המורים העברים לא דרשו ממני מאומה, יען נוכחו, כי יודע אני הרבה יותר מאשר נתנו הם לשאר התלמידים, ורק בעל הדגש-חזק (כך היה נקרא המורה לֶרנר בפי התלמידים) הוא דרש בחזקה את ידיעת הדגושים, ולו אני חייב תודה בעד ידיעתי המעטה בדקדוק שפת עבר, אולם גם זאת למדתי על אפי ועל חמתי.  קובנר קרא לזה גל של הבלים, שנספחו מאת המשכילים על גל של הבלים של הספרות התלמודית.

 

הערת המוציא לאור

בזה תמו פרקי זכרונותיו של בוקי בן יגלי, שכתבם בשנת חייו האחרונה.  תמו ולא נשלמו, כי בא המות ושמט את עטו מידו.  צרור זכרונות רבי ענין מתקופת ילדותו שיקע במשא שנשא בחג יובלה של "הצפירה", וגם אותו אנו נותנים כאן בעמודים הבאים.  את שאר תולדותיו ופעולותיו למן תקופת לימודיו בבית-המדרש לרבנים בז'יטומיר ועד יום מותו ימצא הקורא במאמר המקיף "י.ל.  קצנלסון האיש ופעלו" של בנציון כ"ץ.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



*  הוא רוזנפלד שחבר אחרי כן את החריסטומטיה העברית "גן שעשועים" והיה עוזר תמידי ב"היום" של הד"ר קנטור, ונמנה אח"כ לרב העדה בעיר בּאכמאץ', ולתוגתי הגדולה מת לפני ירחים אחדים בשנת תרע"ה.

*  [כלים לפעולות חימיות.]

*  [לוט – אחד משלושים ושנים בליטרה רוסית.]

*  כאשר שמעתי ימים רבים אחרי כן, אבד זוכר את עצמו לדעת, בהיותו כבר רב העדה בעיר קרימינצ'וג.  סבת הדבר לא נודע לי.  על פי תכונת רוחו, ועל פי ידיעותיו הרבות בתורת ישראל, יכולנו לקוות, כי יהיה לאחד הרבנים היותר חשובים.

*  את שלש ההנחות האלה:  א) כי אי אפשר לחיות על פי פשוטה של תורה משה,  ב) כי ההלכה ברובה באה להקל ולא להחמיר,  ג) כי ההלכה קדמה להבאור – את כל זה השתדלתי להוכיח כמדומה לי בראיות חזקות במאמרי "הצדוקים והפרושים", שנדפס בספרי ה"ווֹסחוד" משנת 1897 ובמאמרים שונים בהאנציקלופדיה היהודית בשפת רוסיה, כמו בהערכים "בית הלל", "אינטרפריטציה" ובספרי שעודנו בכתובים, בשם "הלל ובית מדרשו".


 [א.י.1]איני בטוחה לגבי האות הזו. לא מצאתי אות תואמת אחרת.