_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עברית וז'רגון

בוקי בן-יגלי

לתוכן הענינים

 

(נאום נשא באספה הכללית של חברת "מפיצי השכלה בפטרבורג ביום שלשים לירח מאַרט שנת 1906).

בשתי האספות הכלליות האחרונות של חברת "מפיצי השכלה" נסבו פני הדברים כך, עד שלא מצא "ועד החברה" ידים להצטדק ולנקות את עצמו מכל האשמות שטפל עליו "ועד-הבקורת".  ובהשתמשי עתה בהרשות, שנתן לי ראש האספה לדבר, חושב אנכי לנגוע רק בשאלת הז'רגון לבד.  שאלה זו היתה "המסמר" של שתי האספות האחרונות, והיא תהיה בלי ספק "מסמר" האספה גם היום.

למן האספה האחרונה כבר עברו שני ירחים תמימים, הנני מרשה על כן לעצמי לחדש בזכרון החברים הנכבדים פרטים אחדים מריב-הדברים שנפל בענין זה בין "ועד החברה" ובין ראש המדברים של "ועד הבקורת".  ראש המדברים ה' ק' מאשים את הועד, שהוא איננו מתייחס אל הז'רגון בהכבוד והחבה הראוים לו.  ה' ק', בבקרו את פנקסי הועד, מצא סמן של בוז להז'רגון בעובדה זו: אחד המדברים הגיש להועד ספר כתוב ז'רגונית בעניני שמירת הבריאות בבקשה לקנות ממנו מספר ידוע של אכסמפליאַרִים, כדי לשלחם אל כל המלמדים מחזיקי חדרים, והועד השיב את בקשת המחבר ריקם.  צריך אני להעיר, כי הספר כשהוא לעצמו לא היה מן הנבחרים במינו, אולם מדרך כבוד לא מצא הועד לנכון לגלות להמחבר את חסרונותיו, ויבאר להמחבר את טעם מיאונו לתת לו תמיכה בזה, כי המלמדים אינם נזקקים לספרי ז'רגון, יען כי הם יוכלו קרוא ספרים כתובים עברית.  ה' ק' ראה את המציאה ונפל עליה לאמר: הלא יש מלמדים שאינם יודעים קרוא עברית.  אולם ועד החברה מצדו לא יכול להבין, איך תמצא לומר, כי מורה עברית לא ידע קרוא עברית, אם איננו יודע עברית יעסוק במלאכה, יעסוק בפרקמטיה, אבל מה לו ולמלמדות?  הועד לא ידע אז עדיין, כי יש בינינו אנשים, החולמים ומתגעגעים ליסד טפוס חדש של בתי-ספר: חדר בלי עברית ותלמוד-תורה בלי תלמוד ובלי תורה.

הנכם זוכרים, אדוני, כי ועד הבקורת הציע לפני האספה הכללית את החלטתו בתמונה זו: "לדרוש מאת ועד החברה, כי בפעולותיו העתידות יפנה להז'רגון מקום שוה עם השפה העברית והרוסית".  ועד החברה לא הסכים לתמונה זו ויודיע, כי נכון הוא לקבל החלטה זו רק אם ישנו מעט את תמונתה באופן זה: "לדרוש מאת ועד החברה, כי בפעולותיו להפיץ השכלה בישראל ישתמש גם בהשפה המדוברת".

ננסה נא לפתוח, כמו שאומרים בעלי חכמת החשבון, את המסגרות משתי התמונות הכלליות האלה, כדי להגביל בדיוק את שיעור העודף שבין שתיהן.  כנודע תתחלק פעולת חברתנו לשתי מפלגות: עניני השכלה של בית-הספר ועניני השכלה שמחוץ לבית הספר.  זו האחרונה תכיל בקרבה:

א) תמיכה חמרית ורוחנית לאנשים המכינים את עצמם להיות מורים בישראל.  – פעולה זו אין לה כל עסק עם שאלת הזרגון.

ב) משלוח ביבליותיקיות אל ערי השדה.  הענין הזה, שתועלתו בלי ספק גדולה מאד, הוא דבר חדש בפעולות החברה.  חברתנו, שהכנסותיה מצומצמות מאד, לא יכלה עד הנה לעשות גדולות בענין זה, ורק בשנה שעברה, אחרי אשר השיג הועד סכומים הגונים לטובת הדבר מבחוץ (מאת יק"א), החל להתעסק בו, ואל רשימת הספרים, הנשלחים לערי המדינה, נספחו גם ספרים רבים כתובים זרגון.

ג) הוצאת ספרים לאור – ספרי מדע או ספרי פדגוגיה.  כנודע, רק לעתים רחוקות יוציא הועד ספרים כאלה בעצמו לאור.  על פי רוב יסתפק הועד רק בנתינת תמיכה, מרובה או מועטת, למחברי ספרי מדע או פדגוגיה, אם הם ראוים לכך.  את הספרות היפה לא יתמוך הועד כלל, לכל הפחות לא תמך אותה בחמש עשרה שנה האחרונות.  ספרים ממין זה – הטובים שבהם אינם נזקקים לתמיכה, והגרועים שבהם אינם ראוים לתמיכה.  לא כן הוא ספרי-מדע וביחוד ספרי מחקר בתולדות עם ישראל וכדומה, שתוכנם איננו דבר השוה לכל נפש, ורק יחידי סגולה ימצאו בהם חפץ.  על סחורה כזו אין קופצים בשוק, ובכל זאת ספרים כאלו הם נזר לראש ספרותנו.  בידי מחברי ספרים כאלו יתמוך הועד, וביחוד אחרי אשר יש ברשותו פרסים אחדים, שבעצם וראשונה נוסדו למטרה זו מאת האנשים שנדבו את כספם לזה.  – אולם על פי דרישת ועד הבקורת הסכים הועד להאציל מהכנסותיו המצומצמות גם לתמיכת ספרי-מדע בז'רגון, אם ספרים כאלה יוגשו להועד.  מובן הדבר, כי אם ימצאו אנשים טובים חובבי-ז'רגון, שיחפצו להרים מכספם נדבה הגונה להועד לקצוב ממנו פרסים לספרים טובים בז'רגון, אז יקבל הועד את נדבתם בסבר פנים יפות, וחלילה לו לנער כפיו מכספם.

נפן נא עתה אל תעודת הז'רגון בבתי הספר המקבלים תמיכה מועד החברה.  ראשית דבר עלי להודיע, כי מעולם לא אסר הועד על המורים בבתי הספר ובבתי תלמוד-תורה להשתמש בז'רגון בתרגום התנ"ך ובשאר הלמודים העברים.  כמו כן לא אסר הועד מעודו להשתמש בז'רגון בראשית למודי שפת רוסיה, כל זמן שלא התרגלו התלמידים לדבר בשפה זו.  ובכלל לא הקפיד הועד מעולם אם ילמדו שפת עבר על פי השטה הטבעית (עברית בעברית) או על פי שטת התרגום.  זאת היא שאלת מיתודיקה, והועד לא יחשוב, כי יש לו הצדקה להכריח את המורים ללמד לתלמידיהם על פי מיתודה זו או אחרת.  ילמדו המורים כטוב בעיניהם, ובלבד שיראו התלמידים סמן ברכה בלמודם.  בבחינה זו, אם כן, מתפרץ "ועד הבקורת" אל תוך פתח פתוח לרוחה.

אולם מצד השני לא דרש הועד מעולם מבתי הספר הנתמכים ממנו, כי יעשו שם את הז'רגון לחטיבה של למוד בפני עצמה, כלומר, כי ילמדו שם את דקדוק-הז'רגון (שלא נתחבר עדיין) וכי ישנו התלמידים שירים ז'רגוניים בעל פה וכדומה לזה.  מצד האחד, הדבר הזה אך למותר הוא.  מי שלמד רק מעט עברית ממילא ידע גם קרוא ז'רגון, הן כל המון קוראי הז'רגון מעולם לא למדו את השפה הז'רגונית כחטיבה בפני עצמה.  ואם לפעמים לא יבינו את אשר הם קוראים – אשמים בזה סופרי הז'רגון בעצמם, הכותבים בשפה ברברית בלתי-מובנת.  מצד השני דבר כזה יכול להביא גם נזק לא מעט להתלמידים.  כי אם יקדישו שעות ידועות ביום ללמוד הז'רגון, אז יגרע ממספר השעות המוקדשות ללמודי השפה העברית והרוסית, ולא יראו סמן ברכה בלמודם.

כמו כן לא עלה על לב הועד מעולם לדרוש, כי יטיפו את הלמודים הכוללים, למשל את ידיעת החשבון והגיאוגראַפיה, בז'רגון תחת השפה הרוסית.  כאשר יבוא התלמיד באנשים והיה לסוחר או לסוכן בבית מסחר הן יצטרך להשתמש בידיעותיו, שרכש לו בבית הספר, לא בשפת ז'רגון, כי אם בשפת רוסיה.  וכיון שהשפה הרוסית נחוצה היא להתלמידים העברים, וכיון שהסביבה של הנער העברי אינה גורמת לו, כי תהיה השפה הרוסית שגורה על פיו, הלא טוב כי ילמוד את הלמודים הכוללים רוסית, מאשר ילמוד שפה זו רק שעה אחת ביום.  אמנם, הפדגוגיה דורשת, כי ילמוד הנער את הלמודים הכוללים בשפת מולדתו – אבל אז הלא יצא שכרו בהפסדו.  ואחרי כל אלה, הן עוד לא הגיד איש מעולם, כי נופלים הם הנערים העברים בידיעותיהם את חכמת החשבון מן הנערים הרוסים, שלמוד ידיעה זו בשפת אמם.

הנה כי כן אנחנו רואים, כי בעניני השכלה שמחוץ לבית-הספר יתן הועד מקום שוה להז'רגון עם השפות העברית והרוסית, ואך בבית-הספר הוא נותן מקום להז'רגון רק בתור מיתודה או אמצעי, אבל לא בתור חטיבה בפני עצמה.  האם לא היתה הצדקה לועד החברה לאמר לועד הבקורת

Mein Liebchen, was willst du noch mehr?                         

– שווי-זכיות של הז'רגון – ענה ועד הבקורת.

– אבל למה לכם שווי זכיות זה?  מה אתם חושבים לעשות בו?

על שאלה זו לא מצאנו מענה.

– אבל, הלא תשאלו: אם אין הבדל עקרי בין תביעת ועד הבקורת ובין חפץ ועד החברה, למה זה התעקש ועד החברה לעמוד על דעתו?  יכריז אפוא הועד שווי זכיות של הז'רגון, וקץ יבוא לכל הסכסוכים!

– לא, הכרזה זו לא היתה מביאה קץ להסכסוכים.  ועד החברה החל לפקפק בדבר, אם לא באה תביעת שווי-הזכיות רק למראית עין בלבד.  כי באותה שעה עצמה, שהתעורר ריב-הדברים בין ועד החברה ובין ועד הבקורת, הופיעה בכתבי העתים, וביחוד בהעתונים הז'רגוניים, שורה שלמה של מאמרים נלהבים, שבהם השתדלו כותביהם להוכיח: כי שפתו של העם זו היא נשמתו (והדבר הזה אמנם הוא אמת), וכשם שכל אדם פרטי יש לו רק נשמה אחת, כך העם אין לו אלא שפה לאומית אחת.  וכיון שהשפה העברית היא רק שפה ספרותית ולא מדוברת, על כן לא תוכל להחשב לשפה לאומית של העם העברי.  כשפה לאומית יוכל להחשב רק הז'רגון בלבד.  הועד הבין מיד, כי הז'רגון רוצה לחקות בדבר הזה את מעשה הקפוד במשל הידוע של אזופוס.  תחנונים ידבר הקפוד בבואו אל מאורת החפרפורת לבקש ממנה מחסה מקור ושלג, אבל בסתר לבו ישים ארבו – לגרש לעת מצוא את בעלת-האכסניה ממאורתה.  ובאמת גם ראינו מיד את הז'רגון מסמר את מחטיו החדים לעומת הלשון העברית:

ה'  ב', בהשענו לפי דבריו, על עדות הסטטיסטיקה, כי רק שנים אחוזים ממאה של היהודים ברוסיה יודעים את השפה הרוסית, הודיע, כי באמת הוא וחבריו מתנגדי הקומיטט דורשים לא שויון הז'רגון את השפה העברית והרוסית, כי אם יתרון הז'רגון עליהם; ורק בקושי הם מסכימים לתמונת התביעה של ועד הבקורת.  נואם אחר, ה' ה', הביע את מחאתו נגד האכזריות הנהוגה בבתי-הספר ביחוס אל התלמידים הרכים, המתלמדים בהם.  במוחו הרופס של הילד מכניסים בחזקה שני ספרי-מלים מוזרים לו ובלתי נחוצים לו כלל.  הילד צריך לשנן כי "טיש" הוא столь וכי "טיש" הוא שלחן, בשעה שדי לו לדעת, כי "טיש" הוא "טיש".

הנה כי כן, הנכם רואים, כי האופוזיציה בהאספה הכללית הרחיקה ללכת מן ועד הבקורת.  היא דורשת לא זכות שוה להז'רגון, כי אם משפט הבכורה לו בבתי-הספר, כיאות לשפה לאומית יחידה.  יותר נכון: היא דורשת, כי יתנו להז'רגון לרשת את מקום שתי השפות – העברית והרוסית גם יחד.  הנני מתפלא על האופוזיציה, כי לא הלכה בעצת העתון "ריינד", הדורש לז'רגן לא לבד את בתי הספר: הנמוכים, האמצעים וגם את הגבוהים (את האוניברסיטאות), כי אם לז'רגן גם את האספות הכלליות.  "בשעה שאני רואה – כותב ה' לוריא בה"ריינד", – בשעה שאני רואה אספה גדולה של יהודים בלתי-ידועים לי ושומע אותם מדברים רוסית או פולנית, הנני מרגיש דקירה בלבי, הנני מרגיש עלבון של הרגש הלאומי בנפשי".  מצדי אני, נכון אני להסכים להצעה כזאת.  ועד החברה היה מרויח מזה הרבה מאד.  הן סוד גלוי לכל הוא, כי רבים מחובבי הז'רגון, המפליאים את אוזן שומעיהם בנועם מדברותיהם בשפת רוסיה, אינם יכולים לחבר שתים שלש מלים יחד בזרגון.  אלו היה המנהג אצלנו להתוכח באספותינו בשפה הז'רגונית, כי עתה לא היתה כל סכנה צפויה לנו ממתנגדים...

אבל באמת גם עכשו הסכנה איננה גדולה כל כך.  האוֹפוֹזיציה בעצמה תחלצנו לפעמים מן המצר.  הנה ה' ב' דורש מאתנו היום לז'רגן את בתי-הספר, בהשענו על עדות הסטטיסטיקה, כי רק שנים אחוזים ממאה יהודים יודעים את השפה הרוסית.  בשעה שבמועצה, שהיתה פה לפני שלש שנים ושהשתתפו בה ועד החברה עם החברים שבאו מערי המדינה, – הביא זה האיש ב' בעצמו ססטיסטיקה אחרת לגמרי.  הוא דבר אז ע"ד הצורך ליסד ביבליותיקאות בערי המדינה, ואמר "כי אף על פי שרק שנים עשר אחוזים ממאה נערים עוברים דרך בתי-ספר מתוקנים, ששם ילמדו את השפה הרוסית, הנה באמת מספר האנשים היודעים את השפה הרוסית הוא, לכל הפחות, שלש פעמים יותר (אם כן, עד 36 אחוזים למאה).  אבל יש מדינות, שבהן מספר היהודים היודעים רוסית הוא חמשים למאה.  אולם את השפה העברית יודע כל העם כלו, מקצהו ועד קצהו".  ככה דבר האדון ב' לפני שלש שנים.  וכיון שאין לנו כל תואנה להטיל ספק בדבריו, על כן עלינו להניח אחת משתי אלה: או שבמשך שלש השנים האלה עברה מגפה רעה, מגפת השכחה (אַמניזיה בלע"ז), על כל עם היהודים ושכחו לגמרי את השפות, שהיו שגורות על פיהם, או שמחלה זו עברה רק על ה' ב' בלבד ושכח את הסטטיסטיקה שלו.  הנני מציע לפני האספה הנכבדה לחרוץ משפט, איזו משתי ההנחות הללו מתקבלת יותר על הלב.

לא כן עשה ה' צ'.  הוא לא הטריח את עצמו למנות מספר האחוזים למאה, "בדברים כאלה, – אמר ה' צ' – אין לנו להשען על בינתנו, כי אם לשאל את פי העם כלו, למען דעת את רצונו".  וכבא-כחו של העם הוא דורש לז'רגן את בתי הספר בשם חמשת המיליונים של יהודי רוסיה.  הרושם, שעשה גלוי-דעתו זה, היה חזק מאד.  בקולו היה נשמע אותו הבטחון ואותה האנערגיה המיוחדים לדברים היוצאים מן הלב, עד כי נדמה לי באותה שעה, כי עוד מעט וה' צ' יוציא מכיסו פּטיציה חתומה בידי חמשה מיליון נפש, הדורשים לז'רגן תיכף ומיד את כל בתי-הספר.  אולם ה' צ' לא הראה לנו פּטיציה כזאת, ובדבר הזה הביאני לידי נסיון לדרוש בשם אותם חמשת המיליונים בעצמם ממש את ההיפך.

אבל אנכי לא אתגדר במה שאין בי.  אנכי לא אדבר בשם חמשה מיליונים יהודים, שלא היה לי פנאי לשאול את פיהם, כי אם בשם חמשים תושבים יהודים לא מעולם-הדמיון, כי אם מעולם המעשה.  אינני יודע מדוע, אבל רבים מתושבי ערי-השדה, בבואם פטרבורגה, נוהגים לכבדני ולשחר את פני בביתי.  בשלשת הירחים האחרונים בקרוני יותר מחמשים אורחים נכבדים.  ולפני כל אחד ואחד מהם הצעתי שאלה אחת בלי כל שנוי:

– הגידה לי, אדוני, אם אנכי עבדך אבוא לעירך, לאיישישוֹק או לסמאַרגוֹן, ואיסד שם בית-ספר ז'רגוני, בלי עברית ובלי רוסית, התצליח דרכי זאת אם לא?

– לא!  – ענוני כל אורחי פה אחד – בית-ספרך יִשאֵר ריק ושמם.  איש מבני ישראל, ואפילו העני שבעניים, לא ישלח את ילדיו אליך.  בעלי ברית ה"בונד" אולי היו שולחים את ילדיהם אל בית-ספרך.  אבל בעלי ברית ה"בונד", כנודע, כלם עם של ערירים הם...  שני דברים דורש עתה היהודי מבית הספר:

א) כי ילמוד בנו להתפלל ולדעת מעט חומש,

ב) כי ילמוד לדבר ולכתוב רוסית.

דבר אליו למן הבוקר עד הערב בדבר "ההגדרה-העצמית-הלאומית-הז'רגוניית" – הוא לא יבין מה אתה שח.  הוא יודע, כי בנו, העתיד להיות בעל מלאכה או סוכן בבית מסחר, לא יצלח למאומה בלי השפה הרוסית ויאבד במלחמת החיים.  כי ישאר בנו יהודי גם בלי כל "הגדרה-עצמית", אם אך ידע מעט חומש ומעט ממנהגי הדת, – בזה הוא בטוח.

הנכם מתיראים, אדוני, מפני ההתבוללות והנכם אומרים להחזיר את העם בעל כרחו אל תוך הגיטוֹ הישן ולהקיף אותו בחומת-אבנים לבל יחדור אליו אויר צח מן החוץ.  אבל היצלח הדבר הזה בידכם?  התוכלו עשותו?  הנכם מתיראים מפני ההתבוללות.  אוי אדוני!  גם אנכי מתירא ממנה, אבל, לא הז'רגון הוא הסגולה הבדוקה נגד מחלה זו.  באיישישוק ובסמאַרגוֹן אין היהודים מתבוללים.  סכנת ההתבוללות ממתנת להם פה, מחוץ לתחום מושב היהודים, ופה יחדלו היהודים לדבר ז'רגונית.  יש תרופה אחרת למחלה זו, ואותה אתם דוחים מפני הז'רגון!  נפלא הדבר, כי גם ה"בונדיסטים" הם אדוקים גדולים בז'רגון; האומנם גם האנשים האלה, שאינם מצטרפים כלל למנין הפחדנים, האומנם גם הם מתיראים מפני ההתבוללות?  והם הלא אומרים גלוי, כי אין מטרתם כלל להבדיל בין אומה לאומה, כי אם בין מעמד למעמד!

או אולי אתם חושבים לדבר מכוער מה שאנו משתדלים ללמד לילדי העברים את השפה העברית?  האומנם חשודה היא גם השפה העברית על התבוללות?  חשד כזה היינו יכולים עוד להבין בארץ אשכנז.  שם היהודים הכשרים לא ילמדו ולא יבינו עברית, דעת שפת עבר וספרותה היתה שם כבר למונופולין של הכהנים הנוצרים, ואם כן יש בה משום חשש מינות.  אבל אצלנו ברוסיה עוד נמצאים יהודים כשרים רבים, הלומדים ויודעים עברית, ומספר יהודים כאלה הוא גדול הרבה מאד מאשר תחשבו.  צאו וראו, עד כמה ממהרים הערכין להשתנות אצלנו: לפני שתי שנים הרעים והתרעם אחד מן הנואמים אשר בזה על ועד חברתנו באודיסא בגלל שוויון-רוחו להשפה העברית ודרש מאת האספה הכללית שם, כי לחברי הועד יבחרו רק אנשים היודעים והאוהבים את השפה העברית.  בהועד הפטרבורגי ישנם ת"ל אנשים, האוהבים לכל הפחות את השפה העברית, – והנואם הזה עוד הפעם איננו שבע-נחת והוא ירעים על הועד הפטרבורגי על דבר אשר איננו נוהג כבוד בז'רגון ואיננו מעמיד אותו בשורה אחת עם השפה העברית או, יותר נכון, על דבר אשר לא יתן להז'רגון לגרש את השפה העברית.

כי למה זה, אדוני, נעשה בנפשנו שקר!  להשפה הרוסית אין כל סכנה נשקפת מתחרוּתוֹ של הז'רגון.  חפרפורת זו תוכל לשבת שלוה ושאננה במאורתה מבלי לפחוד מקנאת הקפוד.  השפה הרוסית נתמכת על תנאי החיים עם תביעותיהם החזקות ואין לנו לדאוג לה כלל.  רק להשפה העברית לבדה נשקפת סכנה מן הז'רגון.  במשך אלפים שנה החזיקה השפה העברית מעמד לא בעזר תנאי החיים החמריים, שלחמו תמיד נגדה, כי אם על ידי האינסטינקט הרוחני של העם, שראה בשפתו הלאומית ובספרותה העשירה את הקשר בין ההוה שלו ובין העבר ואת הערבון לקיומו בהעתיד.  ועתה הנכם באים ואומרים להכחיד את האינסטינקט הרוחני הזה, לקרוע את הקשר שבין ההוה והעבר שלנו.  חפצים אתם לברוא יהדות מיוחדת, יהדות של ז'רגון, שתהיה בודדה ונבדלת מכל אחינו שבארצות המזרח, שאחדותנו עמהם נתמכת רק על ידי השפה המשותפת לנו.  ולדאבון לבי ולתוגת נפשי הנני רואה בין מגיני הז'רגון גם אחדים מן הציונים אשר בתוכנו.  הוי אדוני!  השמתם לבכם, ההתבוננתם אל אשר אתם אומרים לעשות?

יום יום בעתוניכם אתם נושאים "קינה" על מות הספרות העברית.  בשמחה גלויה לאֵדה אתם מבשרים בקהל, כי עתון עברי פלוני או אלמוני שבק חיים לכל חי, בשעה שהעתונים הז'רגוניים יציצו חדשים לבקרים ככמיהין ופטריות אחרי הגשם.  אתם רואים בזה אות-נצחונו של המהלך החדש בחיי עמנו על המהלך הישן והנכם ששים ושמחים!  לשוא!  אילו היה זה באמת נצחוֹן (ולדעתי הדבר הזה מוטל עדיין בספק), כי עתה היה זה "נצחון של פירוס".  עוד שנים שלשה נצחונות כאלה – ואין שריד לצבאותיכם.  לו באמת השכיח הז'רגון מלב עמנו את שפת נביאיו ומשורריו הקדמונים, את שפת מחוקקיו ופילוסופיו, לו באמת שכח עמנו את השפה, אשר במשך יותר משלשה אלפי שנה רחש בה את רגשותיו וחשב בה את מחשבותיו, כי עתה חדל כלו להרגיש ולחשוב – לכל הפחות – את רגשותיו הלאומיים ואת מחשבוֹתיו הלאומיות.  אמנם, במשך שלש המאות האחרונות סגל לו עמנו ברוסיה את הז'רגון האשכנזי; אבל הוא השתמש בו רק לצרכי-יום-יום, לדברים שיסודתם בעולם-העשיה, ומעולם לא השתמש בו לצרכים יותר קיימים, שיסודתם בעולם-היצירה.  לדברים כאלה השתמש רק בשפתו הלאומית בלבד.

התבוננו נא אל קובץ השירים העממים בז'רגון, שנאספו יחד על ידי ה' מאַריק וה' גינזבורג.  מה תחזו בהם?  חוסר-טעם ועניות-דעת, שאין דוגמתם אצל כל אומה ולשון, אין גם ניצוץ אחד של רעיון פיוטי, אין אף רושם אחד של יצירה פיוטית, אין אפילו חרוז אחד מתוקן בפלס השירה!  האומנם כל כך דלה היא אומה זו בכשרונותיה מכל אומה ולשון שבעולם?  האומנם כל כך עניה היא בטוב טעם ודעת?  אבל, אדוני, אנכי לא אזכירכם את נביאינו ובעלי-מזמורינו העתיקים, ששיריהם יושרו גם היום, אמנם בתרגומים לא-מתוקנים, בכל היכלי בתי-התפילה של העולם הקולטורי; אנכי לא אזכירכם את משוררינו רבי-ההרגשות והוגי-הדעות בימי הבינים, – כיהודה הלוי, כשלמה בן גבירול ועוד ועוד.  אולם גם במאות-השנים האחרונות, בשעה שהקולטורה העברית הומכה עד המדרגה התחתונה, בשעה שנתחברו שירי-התפל בז'רגון, באותה שעה עצמה שרו את שיריהם הנשגבים בעברית שני הלוצטים (משה חיים ושמואל דוד), ווייזיל, שני הלבנסוֹנים (אד"ם ומיכ"ל), גארדאן ומשוררנו היקר ביאליק שיחיה.  אם כן, לא חדל העם להרגיש ולחשוב גם בימים האלה; אפס כי מאשר יקרו בעיניו רגשותיו ומחשבותיו, על כן לא חפץ להלביש אותם בשפה מוזרה לכוחו ולנפשו, כמו שלא חפצו משוררינו בימי-קדם על נהרות בבל לשיר שירי-ציון על אדמת-נכר.

אמת הדבר, כי זה שנים אחדות החלו אחדים מסופרינו להלביש את רגשותיהם ומחשבותיהם גם ז'רגונית, אבל כל אלה הם סופרים עברים, שנתחנכו על הספרות העברית – והם רק מתרגמים את עצמם לז'רגון.  הספרות הז'רגונית, יונקת, אם כן, את מזונה מן הספרות העברית, ובמות הספרות העברית תמות גם הז'רגונית כאשר יבול וימות יונק רענן על גזע עץ יבש.

אבל אל נא, אדוני, תהיו נחפזים להכין ארון ותכריכים להספרות העברית!  במשך אלפים שנות נדודיו בקרב עמים סגל עמנו לעצמו לדברי חול ולחיי-יום-יום שפות זרות שונות וז'רגונים שונים.  השפה העברית האריכה ימים אחרי הז'רגונים ההם; היא תאריך ימים גם אחרי הז'רגון האשכנזי.  אל נא, אדוני, תהיו נחפזים לבסס את "ההגדרה הלאומית", שאתם מבקשים אותה בצדק, על הז'רגון.  זהו יסוד רעוע מאד.  על פי חשבונו של ה' ב' ידעו עוד לפני שלש שנים 36 אחוזים ממאה יהודים תושבי רוסיה לדבר ולקרוא בשפת רוסיה.  וכמה שנים עברו מאז החל עמנו בכלל ללמוד רוסית?  כיובל שנים ולא יותר!  וחצי היובל הראשון עבר על השכלת עמנו במלחמה עם אויביה הפנימים, שהשפה הרוסית היתה תועבה בעיניהם, וחצי היובל השני עבר עליה במלחמה עם אויביה החיצונים, בדמות הבירוקרטיה הרוסית.  36 אחוזים למאה מעמנו קוראים ומדברים רוסית – בשעה שתחום מושב היהודים עומד וקיים, בשעה שדלתי בתי-הספר הכוללים כמעט סגורות על מסגר לפני ילדינו וצעירינו.  שערו עתה בנפשכם כי תחום מושב היהודים נהרס ועבר ובטל מן העולם, כי דלתי בתי הספר נפתחו לרוחה לפני ילדינו וצעירינו וכי נתן חוק של חובת בית-ספר כללית בכל מרחבי ארץ רוסיה, – ואז תבינו מה תהי אחרית הז'רגון אחרי שלשים שנה.  באופן היותר טוב תהא לנו תחת שפה מתה אחת שתי שפות מתות, האחת עם ספרות בת-שלשת אלפים שנה והשניה עם ספרות בת שלשים שנה.  ואוי לנו, אם יעלה בידי הז'רגון להכחיד מלב עמנו את זכר השפה העברית!  הנני שואל אתכם: מה היא הירושה, אשר תנחילו לדורות, אשר יבואו אחריכם?  תריסר ספורים מחיי-העם, ותריסר קונטריסים בשאלת הכלכלה, כתובים בז'רגון ברברי, אשר גם היום לא יבינם איש, ועם רכוש קל זה תתיצבו לתת דין וחשבון לפני כסא ההיסטוריה ותאמרו: זהו מה שבראה ויצרה היהדות במשך אלפי שנות קיומה, במשך אלפי שנות מצוקותיה הרבות והנוראות!  אמנם שוה הוא רכוש זה בנזק הצרות, אשר סבלנו בגללו!

כלימה תכסה היום את פני כאשר אשער בנפשי, כי סופר דברי ימינו בדור אשר יבוא אחרינו ירשום לזכרון, כי בשנת 1906 באספה, שבה נקבצו ובאו בחורי משכילינו בעיר הבירה, נמנו וגמרו לתת שווי זכיות לניב אשכנזי (שבמקרה דבר בו אז חלק גדול מן העם) עם השפה הלאומית והספרותית של העם!  יאמרו אחרים מה שיאמרו, אולם אנכי אומר עם המשורר הקדמון: תדבק לשוני לחכי, אם אומר על זה "אמן", תשכח ימיני אם תחתום את שמי על הפרוטוקול, המשוה את שפת הגלות, את שפת העבדות, ללשוננו הלאומית, להשרידה היחידה מכל מחמדינו מימי קדם.

ד"ר י"ל קאצנעלסאן.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה