_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

החינוך העברי

זאב ז'בוטינסקי

תרגם בנימין אליאב

© כל הזכויות על התרגום העברי שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

(1903)

קונטרס זה כולל שני מאמרים, שנתפרסמו בעתונים בזמנים שונים.  יתכן איפוא שיאמרו עליו, כי אָפיוֹ העתונאי מובהק מדי; מכל מקום יאשימוני, ודאי, שהוכחותי או מסקנותי אינן מבוססות די-צרכן ואינן למדניוֹת למדי.  אוּלם אני שומר לעצמי את הזכות לא להכיר בצדקתן של טענות אלו.  קונטרס זה אינו אלא מסה פסיכולוגית, ותוּ לא; אך מוקדש הוּא לבעיה פדגוגית, ובבעיות חינוכיות יש לעיין קודם-כל דוקא מן הצד הפּסיכולוגי.

מקדיש אני את הקונטרס למורים היהוּדים – ביחוד לנשים.  רב הכוח שבידן.  בשביל הגבר ההוראה היא, על-פי רוב, פרנסה זמנית בלבד, עד אשר ילמד איזה מקצוע ויעסוק בו;  הנשים, ששאר הדרכים סגורות בפניהן, מרבות להתמסר לעבודת-ההוראה התמסרות גמורה.  ובסך-הכל מהוות הן צבא עצום ואדיר, המחזיק בידיו את הגורל הלאוּמי, כי על-כן – אם תרצינה ותעצורנה כוח – תוכלנה בעוד כחמש או עשר שנים לחנך מחדש את כל חיל-החלוץ הצעיר של האוּמה.  אין לך בעולם שכבה שכוחה גדול מכוחם של מורים; ולכוח זה נודעת חשיבוּת-יתר, משוּם שבשוּרותיהם מרוּבים ביחוּד בני הנוער – הנוער הרענן והנלהב.

ברם, יש לומר בצער, כי המורה היהוּדי רחוק עדיין מהכרת כוחו ומהערכת מלוא משקלו.  אילו תפס את כל עצמת שלטונו, היה תופס גם את כל כובד אחריותו ואת חשיבוּת המשימה, שההיסטוריה הטילה עכשיו דוקא עליו.  מי שהופקדה בידו נשמת דור-המחר, נתבעות ממנו תביעות גדולות.  ממשמשים ובאים ימים, כשעם ישראל יזדקק לכוח-עבודתם של כל בניו, ואם, בבוא היום, לא יהיו בנינו מוּכנים עדיין, תיפול אשמה כבדה על ראשו של המורה היהוּדי.  בתחיתם של כל שאר העמים תפס תמיד מורה בית-הספר ביודעין את עמדות-הקרב הראשונות.  אנו, היהוּדים, לא נוכל עדיין לומר זאת לגבי מורינו-אָנוּ; אבל אני מאמין, שיבוא יום, ובני-הנוער מבין המורים היהוּדים יתיצבו בראש התנוּעה הלאוּמית.

 

החינוך העברי

חינוך לאוּמי, מהו?

המתבוללים טוענים, כי חסידי הלאָמת החינוך תובעים להנהיג, בין-לילה כמעט, את הוראת כל המקצועות בשפת-עבר.  ברי, שהמתבוללים רואים דרישה זו כסכלוּת שאין למעלה ממנה; דעתי שונה מדעתם, אך לפי שעה לא אלחם עליה כאן בכל מאודי.  לדעתי, נטושה כעת המחלוקת לא על דרישה זו, אלא על דרישה אחרת, שלכאורה אינה קיצונית כל כך – אבל למעשה עתידה היא להוליך אל תמוּרה עמוּקה הרבה יותר.  שכן גם בעברית אפשר, סוף סוף, להורות את הדור הצעיר לא מה שצריך ללמדו, ולא להורותו דברים שצריך ללמדו.  לא הלשון עיקר, אלא רוּח החינוך, היסוד שעליו מתבסס בנין ההוראה כולו.

היו זמנים, שלא זו בלבד שהנוער היהוּדי לא היה להוּט אחרי ההשכלה כפי שהוא כעת, אלא שאנשים יחידים נאלצו לאמץ את כל כוחותיהם כדי להרגיל את המוני-היהוּדים לדברים שבהשכלה.  המונים אלה פחדו מפני ההשכלה ועמדו כנגדה בדעה קדומה וקנאית, שהיתה נעוּצה בהוי מקורי מופרז, מקצתו דתי וּמקצתו לאוּמי.  ברי, שאלה אשר ביקשו להציל את ההמונים מן הבּוּרות, חייבים היו להתקיף את הדעה הקדומה.  והם עשו זאת.  הם החדירו לתוך ההמון את הדעה, כי צריך אדם להיות קודם-כל אדם, כי ההשכלה ברכה בה לכל, כי "היה אדם בצאתך ויהוּדי באהליך", וכו'.  תוך פחות מיובל שנים חוללה הטפה זו בהמון היהוּדי תמוּרה מעמיקה, הפיכה עצוּמה: במידה שלפנים היו היהוּדים פוחדים מפני ההשכלה ההוּמאַניטאַרית, כן הם צמאים לה עכשיו, עד שאין די בתי-ספר, אין די מורים, אין די צרכי-לימוד.  ויתכן שמבחינת ממדי תפוצתו של צמאון-ההשכלה בין דלת-העם, תופסים אנחנו, יהוּדי רוּסיה, את המקום הראשון בין אומות-העולם.

אבל עכשיו כבר באו עלינו זמנים אחרים, ובשבילם דרוּשים לנו דיבּוּרים אחרים ודרכים אחרות.  התשוּקה להשכלה הוּמאַניטאַרית כבר נתעוררה אחת ולתמיד, ולא זו בלבד שלא תרפה אלא עוד תוסיף ותתפשט ברוחב ובעומק בקרב המוני היהוּדים.  ודאי, משכילי התקוּפה הקודמת, בבואם לעורר תשוּקה זו, לא ראוּ כל צורך לעמוד על הגון הלאוּמי בחינוך, כי היה זה דבר מוּבן מאליו: שהרי אז אי-אפשר היה לחלום אלא על הכנסת זרם כלל-אנושי לתוך החינוך צר-האפקים הלאוּמי והדתי.  אבל עכשיו, כשהדבר הושג, והושג באופן מזהיר, נשנתה אותה התופעה המתלווית תמיד להצלחתו של כל רעיון, ואפילו של הרעיון המועיל ביותר, האציל ביותר: עם הגיענו למטרה – עברנוה מתוך תנוּפה שבריצה.  המטרה היתה – ליצור יהוּדי, שעם הוסיפו להיות יהוּדי, יוכל לחיות חיים אנושיים כלליים: כיום אנו חדוּרים עד היסוד צמאון-תרבוּת, אך בה במידה שכחנו שעלינו להוסיף להיות יהוּדים.  או, ביתר דיוּק, לא שכחנו (ישנן סיבות כבדות-משקל המפריעות אותנו לשכוח), אלא שלמחצה חדלנו להיות יהוּדים,  כיון שחדלנו להוקיר את המהוּת היהוּדית שבקרבנו והיא התחילה להיות לנו למעמסה.  ודוקא בעוּבדה, שמצד אחד לא נוכל לשכוח את יהדותנו, ומצד שני היא מעיקה עלינו, בעובדה זו חבוי שורש המרירוּת שבמצבנו; וממצב זה מוכרחים אנו לצאת.  אפשר, אוּלי, לצאת ממנו בדרכים שונות, אבל רק אחת מהן נתוּנה בידינו: והיא – לעשות כך, שנחדל לראות את יהדותנו כמעמסה ונלמד להוקירה.

ולכן תפקידו של החינוך העממי בישראל הוא בימינו היפוכו הגמור של התפקיד בתקופה הקודמת. אז היתה הסיסמה: "שאו את נפשכם אל האנושי כללי!" – כי השאיפה אל הלאוּמי (אז היו אומרים – אל "הדת") היתה מצוּיה בשפע.  היום צריכה הסיסמה להיות: "שאו את נפשכם אל הלאוּמי!" – כי השאיפה אל האנושי-כללי כבר מצוּיה.  בסיכומו של דבר מוליכות שתי הסיסמאות המנוגדות אל אותה מטרה, כשם ששתי קרני הקוטר מוליכות אל מרכז אחד: אל יצירתו של יהודי-הוּמאַניסטן.  אך אף-על-פי כן דורשת הסיסמה החדשה שינוי יסודי – להעתיק העתקה גמוּרה את מרכז-הכובד של שיטת-החינוך.  בימים ההם צריך היה היסוד ההוּמאניטרי להיות מרכז-הכובד בחינוך היהוּדי, כדי לסלק מהר את רוח הקנאות וצרוּת-המוחין; אבל עתה צריך היסוד הלאוּמי ליהפך למרכז שיטת-החינוך של הנוער היהוּדי, כיון שיש לעקור את רוח הבוז העצמי ולהחיות את רוּח ההכרה העצמית.

הנה כי כן טוען אני, שהתיקון הדרוש כעת עמוק הרבה יותר מהחלפת שפת-ההוראה: השפה היא דבר חיצוני, וכאן יש להפוך את נשמת ההוראה, לחולל מהפכה בעקרון השיטה עצמו.

אסור להמשיך ולחיות כפי שאנו חיים: אנו מתאוננים על אשר בּזים לנו, ואנחנו כמעט בזים לעצמנו.  ואין פלא בדבר, אם נשים אל לב, כי יהוּדי שקיבל חינוך לפי השיטה הנהוּגה בימינו יודע על היהדות, כלומר על עצמו, רק את אשר הוא רואה סביבו, כלומר, תמונה, שאין בה כדי לעודד את רחשי הכבוד הלאוּמי.  אילו ידע את מגילת-הזכרונות הענקית של גדלוּת ישראל ונדוּדיו, עלוּל היה להרגיש מה רבים ואצילים הכוחות הצפוּנים בעם קטן זה, בעם בל-ינוּצח; מרגיש היה רגש-גאון, ומסכין היה לשמוח למחשבה שהוא יהוּדי; וכל פגעי מצוּקת-היהודים היו נראים בעיניו קלים הרבה יותר.  כי על-כן נקל יותר לסבול על דבר אהוּב מאשר על דבר שנוא או כמעט-שנוא.  אך, היהוּדי, שנתחנך לפי השיטה של ימינו, אינו יודע כלל את הפרספקטיבה האדירה של דברי ימי ישראל, ויודע הוא רק את השעה הזאת ואת הפינה הזאת – את פרוז'אני או גוֹלטה – והרי בשעה זו בפינה זו אין, כמובן, שוּם דבר אדיר, ולעוּמת זאת יש בה הרבה מן הדכאון והשפלוּת.  על פי דוגמה זו מכיר הוא את היהדות, ומחוצה לה אינו יודע עליה דבר; ונוצרת בקרבו תמונה עלוּבה וקשה מאד מיהדות זו, לא-נעים לו, שגם הוא יהוּדי, ויש אשר ישכב על משכבו ויחשוב בלבו: הוי, מי יתן ואקום מחר בבוקר והנה הכל חלום-בלהות, ואני כלל אינני יהוּדי!  אבל הבוקר בא, והוא מקיץ משנתו כיהודי, סוחב הוא אחריו כמעט בקללה את יהדותו, כסחוב העבד את נחושתיו.  עם כל נסיון, שהגורל מנסהו, מתלבט הוא ביסוּרים ושואל במפח-נפש: "על מה ולמה כל אלה?  כלום יהודי אני?  מה פירוש – יהודי?  אי-שם בצרפת, במאַרוֹקוֹ, ברוּמניה, ישנם אנשים, וגם הם יכוּנוּ בשם זה: וכי אחיהם אנכי?  אפילו אינני יודע, מה מספרם, חייהם, מה שאיפותיהם, אין לי מוּשג עליהם – וחייב אני להיות יהודי..." וכעס עולה בו על כינוי זה, והוא מתחיל להשתמש בו כבשם-גנאי.  ואנשי סביבתו רואים את כל אלה ואומרים איש אל רעהו: אכן, היאך לא נבוז לו, אם הוא עצמו בז לעמו עד כדי כך, שאינו יודע עליו דבר, ולעצמו הוא בז כל-כך, עד ששמו נהפך בפיו למלת-גנאי?

אנו, יהודי תקוּפת-המעבר, גדלים עתה כמו על הגבול בין שני עולמות.  מעֵבר מזה – היהדוּת, מעבר מזה – התרבוּת הרוּסית.  דוקא התרבות הרוּסית, ולא העם הרוּסי: את העם כמעט שאין אנו רואים, כמעט שאין לנו עמו שוּם מגע – אפילו "הנטמעים" ביותר שבינינו אין להם כמעט שוּם מכּרים טובים מבין התושבים הרוּסיים.  מכירים אנו את העם הרוּסי על-פי תרבותו, בעיקר על-פי סופריו, כלומר – על פי גילוייו הטובים, הנעלים והטהורים ביותר של הרוח הרוּסי.  ודוקא משוּם שאת ההוי הרוּסי אין אנו מכירים, אין אנו יודעים את החולין שלהם, את היום-יום שלהם, – נוצרת בנו ההשקפה על העם הרוּסי רק על-פי גאוני-רוחו ומנהיגיו, והתמונה שבדמיוננו היא, כמובן, כלילת-התפארת וההוד.  אינני יודע, אם כולנו אוהבים את רוּסיה, אבל בלי כל פקפוק הריני אומר, שאנחנו כולנו, ילדי החוּג היהוּדי האינטליגנטי, מאוּהבים אנו בתרבות הרוּסית עד כדי שיכחה, עד כדי השפלה, ובאמצעותה – גם בעולם הרוּסי כולו, כי אותו אנו דנים על-פי תרבות זו.  והתאהבות זאת טבעית היא בהחלט, כי על-כן העולם היהוּדי, העולם מעֵבר מזה, אין בו כדי להתחרוֹת בנשמתנו בקסם שמן "העבר ההוא".  שהרי את היהדוּת מכירים אנו מימי-ילדותנו מן הצד ההפוך: לא על פי גילוייה הנשגבים, אלא דוקא על-פי החולין שלה, על-פי היום-יום שלה.  חיים אנו בתוך גיטו זה ועל כל צעד ושעל רואים אנו את קטנותו המבחילה, פרי מאות שנות דיכוי, והוא מכוער כל-כך ומאוס...  ואת הדבר שהוא לנו באמת גדול ונשגב, את התרבות העברית  – אין אנחנו רואים.  ילדי דלת-העם רואים אותה עוד איך-שהוא ב"חדר", אבל שם מגישים אותה בצורה אוילית ובמסיבות מחוסרות-טעם, עד שאין להעלות על הדעת, כי אפשר לאהבה.  ואילו ילדי המעמד הבינוני אינם מקבלים אפילו זאת.  רובם ככוּלם אין להם קורטוב של מושג על דברי ימי ישראל.  אין הם יודעים על התפקיד שהוא מילא כנושא אור-הדעת לעמי הגזע הלבן, על כוחו הרוחני העשוי ללא-חת, שלא נכנע לשוּם רדיפות: יודעים הם על היהדות רק את אשר הם רואים ושומעים.  ומה הדבר שהם רואים?  רואים הם אדם מבוהל ונפחד, רואים הם כיצד מגרשים אותו מכל מקום ופוגעים בכבודו, והוא אינו מעיז אף לחרוץ לשון.  ומה הדבר שהם שומעים?  כלוּם שומעים הם לעתים את המלה "יהודי" בנעימה של גאוה והכרת-כבוד?  וכי אומרים להם הוריהם: זכור, בני, יהוּדי אתה, ולך בראש מורם?  – מעולם לא  שמעו זאת.  ילדי עמנו שומעים מפי הוריהם את המלה "יהודי" רק בגון של דכאון ופחד.  אֵם המלוָה את בנה בצאתו אל הרחוב, אומרת לו: – זכור, יהודי אתה, לך בצדי דרכים לבל תדחוף איש...  בלווֹתה אותו לבית-הספר, אומרת היא לו: – זכור, יהודי אתה, היה שקט ושפל-רוח לבל יראוך ולבל ישמעוך...  כך, בלי משים, מתמזג בלבו השם "יהוּדי" עם גורלו של עבד, ולא יותר.  הוא אינו יודע את היהוּדי, הוא יודע רק את הז'יד; הוא אינו יודע את ישראל, אלא רק את "סרוּל"; הוא אינו מכיר את הסוס הערבי הגאה, כפי שעמנו היה בימים מקדם, מכיר הוא רק את "הסוסה" העלובה של ימינו.  לרוע מזלו מכיר הוא את העולם היהוּדי רק מבית – ואת העולם הרוּסי רק מבחוץ.  וגדל הוא באוירה של התאהבות בכל דבר רוּסי, אהבה משפילה כאהבת רועה-חזירים את בת-המלך.  בכל לבבו, בכל נפשו נתון הוא לעבר ההוא; אך הריהו בכל-זאת יהודי על-פי גזעו, ואיש זולתו אינו רוצה לשכוח זאת; וכך נושא הוא על שכמו את יהדותו הארוּרה כנשוא ספחת מנוּולת, כנשוא חטוטרת מאוּסה, שאין להפטר ממנה, וכל רגע מרגעי חייו מורעל  מפאת תהום זו שבין הדבר אשר הוא חפץ להיות – ובין הדבר שהוא בפועל ממש...

– מורעל? – ישאלו רבים, ובלבם יאמרו, שיש כאן משום הפרזה.  כי על-כן הם עצמם נתנסו בכל אלה, ואכן, לעתים היו הדברים מאד לא-נעימים; אבל הרי הם, ברוך השם, כאן, בריאים ושלימים, אוכלים ומהלכים ועוסקים בעסקיהם; פירוש הדבר, שאין האסון גדול כל כך, שיהא טעם לדבּר על הרעלה.  – אך אני סבור, שדוקא הרעלה כאן, הרעלת האוֹרגאַניזם כולו.  אין היא מביאתנו לידי התאבדוּת, כי אטית וּממוּשכת היא, מיום ליום.  אנחנו מתרגלים אליה כהתרגל החיגר אל מומו.

ראיתי פעם נערה חיגרת, והיא עליזה מאד, ובהביטי בה אמרתי בלבי:

– נערה זו כבר התרגלה ואינה סובלת עוד ממומה.  – אך כאשר נתקלתי במבט ששלחה בה אמה, חשתי לפתע כאב חזק בלבי.  הבינותי, כי האֵם הטיבה לקרוא בנפש הילדה ממני, והיא ראתה ברוּרות, כיצד גנוז בנבכי הנשמה הזאת, אפילו ברגעי צחוק ועליזות, שביב של עלבון על מוּמה.  והאֵם ידעה, כי שביב זה לא ידעך לעולם, והילדה תשאנו עמה כל ימי חייה, ויהי צחוקה עליז כאשר יהיה, ואפילו תלמד לרוץ בזריזות יתרה, אף-על-פי כן תראה את עצמה כמלוא-נימה פחותה מאחרים, כי הם ככל הבריות, ואילו לה רגל צולעת.

וכך יהיו כל חייה מורעלים עד היסוד, ולעולם לא תמצא בשוּם דבר אושר  מלא, כשם שיכולים למצאו אחרים, כי על כן פחוּתה היא מן האחרים.  האֵם הבינה זאת, ומעיניה נשקף האבל שהיא מתאבלת על ילדתה.

אם יש בינינו אמהות רגישות, צריכות אף הן להתעצב על גורלנו, כי הדראַמה של הילדה החיגרת המשתובבת עם שאר הילדים, ואף-על-פי כן חיגרת היא, היא היא הדראַמה של היהודי, אשר התאהב בתרבות הזרה, ואף-על-פי כן יהודי הוא.  מן הצד נדמה, כי עליז הוא ושמח, ומוּמו נשתכח מלבו; אך מי שידע להציץ אל נבכי נשמתו, ימצא שם, בשעות-חייו המאושרות ביותר, את נקוּדת-העלבון הכואבת תמיד.  יכול הוא להסכין לחטוטרתו, אבל אינו יכול לשכחה.  ומשוּם כך כל חייו מוּרעלים ולעולם ובשוּם דבר לא יוכל לחיות את חייו באותה חירות ושלימוּת כשאר הבריות, כי תמיד, על אפו ועל חמתו, יראה את עצמו במשהו פּחוּת מאחרים...  אילוּ היה לי ילד, הייתי מעדיף לראות בו מוּם גופני.

זכורני מקרה אחד.  היה מעשה ובאודיסה חכינו לפּוֹגרוֹם.  הייתי אחד הפַּקָחים ובחברת שני חברים סיירתי בשוָקים – לראות, אם לא נפתחה אי-משם הרעה.  והנה בעברנו על פני המון רוּסי, השתדלנו באורח אינסטינקטיבי ללבוש על פנינו ארשת "רוּסית" ולדבר במבטא מוסקבאי.  הריני מבטיחכם, שלא מחמת פחדנות ולא מטעמים קונספירטיביים כלשהם, אלא בפשטוּת על-פי האינסטינקט: חשנו שלא-מדעת, שעתה מוּטב לנו לטשטש את יהדותנו לבל ישימו אלינו לב.  באחד השוָקים שהמה מרוב אדם השגחתי ביהוּדי זקן בעל-פיאות הלבוּש "קפטן" ארוך.  בזהירות חמק-עבר לו בין ההמון, והכרת-פניו ענתה בו, כי יודע הוא את הסכנה ופוחד ממנה.  אבל, בהביטי בו, עברה במוחי המחשבה, כי הוא אמנם פוחד, אך אינו עושה – ואף לא יוכל לעשות – שוּם נסיון לטשטש בקרבו את סימני-ההיכר היהודיים.  יודע הוא, כי חיצוניותו מנקרת עינים ומושכת אליו את עיני ההמון העויין, אבל הוא אף לא יכול להעלות על דעתו, כי מוטב היה שלא להיראות כיהודי.  מימי ילדותו הסכין אל המחשבה כי יהודי הוא, וכי צריך הוא להיות יהוּדי, ועתה לא יוכל אפילו  לצייר בדמיונו, כיצד יחדל להיות דומה ליהודי, אפילו בשעה של סכנת-נפשות.  ועל-כן הוא, שפחד, ראה את עצמו בלבו בשעה זו בן-חורין יותר מאתנו, אם-כי אנחנו אוּלי לא פחדנו שוּם פחד, במוּבנה הבלתי-אמצעי של מלה זו, אבל הסתר הסתרנו באורח אינסטינקטיבי את אשר הוא גילה לעין-כל.  כי אנו הסכנו מימי ילדותנו אל המחשבה, כי אמנם יהודים אנחנו, אבל אין אנו צריכים להיות יהודים.  הוא – יהודי בחסד עליון; ואילו אנחנו – נגזר דיננו ליהדות עולמית.

מן-הסתם סיפרתי את כל החוָיות האלו בצוּרה חיוורת מאד, ללא בהירות מספקת, כי כותב אני לפי זכרונות מימים רחוקים.  בשבילנו (מדבר אני על האנשים מן המחנה הפוליטי שלי) כבר חלפו ימים רבים מן העת שכך הרגשנו.  נגשנו אל היהדות, התבונַנו בה ומצאנו בה גדלוּת ותפארת כזאת, שבהשפעת קסמה הזדקפה נשמתנו, הרימה ראש וחשה עד עוּמקה את מלוא ההכרה הגאָה: "עברי אנכי".  כשם שלפני-כן היינו בלי משים מביטים אל העבר ההוא בעיני התאהבוֹת מושפלת, כן אנו מביטים היום בלי משים גם אל העבר "ההוא", ואל כל שאר העברים, כהביט שוה אל שוה – ואולי אפילו כהביט הבכור אל הצעיר ממנו.   נולדנו מחדש, משום שלפנים נשאנו את יהדותנו מאונס, ועתה גאים אנו בה ושמחים לה כשמוח אשה ביפיה.

במערב רוֹוַחת מימרה: ([i].aus der Not eine Tugend  פירושה: להעלות דבר-שמאונס לדרגת מעשים טובים, למצוָה.  מישהו מצביע, למשל , על הקרחת שעל ראשך, ואילו אתה משיב לו: ובכן, מה בכך, לדעתי הקרחת היא דבר יפה, ואילו היה לי שׂער עבות, הייתי רוצה שתהיה לי קרחת!  – מימרה זו היתולית, אבל ביסודה מונחת עוּבדה פסיכולוגית נכונה: יוּקל לו לאדם, אם יוכל aus der Not לעשות eine Tugend – אם הדבר, שעליו הוא נרדף, יסב לו גאוה ולא יהיה מאוּס בעיניו.  ואם רוצים אנו, שחיי ילדינו יהיו קלים יותר, אם רוצים אנחנו לשחררם מאותה דראַמה של החיגר, אשר אנו נתנסינו בה, שומה עלינו לחנכם כך, שהכרת מקור-מחצבתם תהיה להם לא דבר שמאונס, אלא דבר שבחדוָה ובגאוָה.  אולם, לשם כך צריכים אנו מימי ילדותם הראשונים להקסימם באותו הוד נשגב, אשר אנחנו, אחיהם הגדולים מהם, הכרנו באיחור-זמן, במשבר המכאיב של ימי-הנעוּרים.  מעבר לימי-החולין הדלים, מעבר לגבו הכפוף של "סרוּל" העלוּב, עלינו להראות להם את ישראל, את רוחו המלכותית במלוא הודה, את קורותיו הטראגיות במלוא גדלוּתן המפוארת.  רק דבר זה יעלה ארוכה לנשמתנו.

חייבים אנו להתעמק בכל אלה ביושר-לב כי לא נוכל עוד לחיות כך.  לפנינו תפקיד עצום, כי כמעט יום-יום מגיעים אלינו טירוני-תרבות חדשים מבני עמנו, וחייבים אנו להצילם מיסוּרי-הנפש בהם התנסינו אנחנו עד-שׂבעה.  צריכים אנו להמציא להם תרבוּת הוּמאַניטארית, אבל קודם-כל עלינו להקנות ליהוּדי שלימות עם עצמו וכבוד כלפי עצמו.  בראש וראשונה עלינו לתת לו את דברי ימי עמנו, כדי שיעמיק חקר וילמד, כיצד חי עמנו מיום עלותו על דרכו, מה רבה עצמתו, ומה רב היה שירותוֹ לאחיו מבני שאר העמים; כדי שיוכל לחייך מתוך חדוָה, להתאושש ולאהוב את עמו.  אבל דברי ימינו ארוכים מאד, נרחבים מן ההיסטוריה של כל עם אחר,  (כי על-כן עתיק עמנו מהם), ומחציתם השניה מחולקת לפוֹאֶמות נפרדות של נדוּדים בארצות-נכר מרובות.  צריך הוא ללמוד ספר-ספרים זה, להכיר את אורח-חייהם של בני-עמו מנתיני מדינות  אחרות לא פחות משיכיר את גדלוּתה של ירושלים בימי-קדם, כדי שיחוּש את האחוָה המקורית.  צריך הוא להכיר את יצירותיו הרוחניות של עמנו בעבר ובהווה, ושמותיהם של סופריו אל יהיו לו שמות זרים, כפי שזרים לו כיום שמותיהם של הסופרים היהודים ברוּסיה.  את כל אלה אי-אפשר ללמוד אגב-אורחא; כל החומר העצום הזה דורש תשומת-לב עצומה; ומשום כך עליו לתפוס את המקום הראשי בחינוך, ולמענו, אם יש צורך, צריך להצטמצם במקצת כל השאר, ולא להיפך: לימוד היהדות צריך ליהפך למרכז הלימוד היהודי. 

עיקר חליינו – הבוז העצמי, עיקר צרכינו – פיתוח הכבוד העצמי: פירוש הדבר, כי יסוד כל חינוכנו העממי צריכה להיות מעתה הכרת-עצמנו.  כך מתחנכת עלי אדמות כל אוּמה בריאה, כל אישיות נורמאַלית.  – קודם-כל הכר את עצמך, – הורה סוֹקראַטס.

ודאי אומרים לכם תכופות, כי כל התומך בהלאמת החינוך כמוהו כציוני, ויודע אני, שנימוק זה מפחיד רבים מכם.  אבל זוהי טעות.  המחלוקת כאן איננה בין ציוני ללא –ציוני: המחלוקת עמוקה הרבה יותר.  מצד אחד עומדים אלה, שביודיעין או בלא-יודעין אבדה להם התקוה או השאיפה לקיים את היהדות בשלימותה, והם מוליכים אותה לירידה מן הבמה; ומצד שני אלה, אשר לקראת יום האחוָה הבינלאוּמית העתיד-לבוא חפצים הם לקיים בחיים גם את האח ששמו ישראל, והם יקיימו אותו – ויהי מה.

זו אינה מחלוקת בין מפלגה למפלגה: כאן מתנגש רצון החיים עם הנטיה למות.

*

על-ידי כך באה על פתרונה גם בעית שפת-עבר.  חוזר אני ואומר – כאן אין בדעתי לדבר בה כעל לשון-הוראה: זו שאלה אחרת לגמרי, שאלה מורכבת מאד ושנויה במחלוקת.  מדבר אני כאן בשפה העברית רק בתורת מקצוע בהוראה, ומבחינה זו רוצה אני להגדיר את מקומה ואת תפקידה.  דומני, שיכול אני לעשות זאת בשוּרות מספר, כי לאחר כל אשר אמרתי לעיל, מתבקשת המסקנה מאליה: אין ספק, כי בשעה שמעתיקים את מרכז-הכובד החינוכי אל ההכרה העצמית, נהפכת השפה העברית מטבע הדברים ובהכרח למכשיר הראשי בחינוך.

אדם המתעניין בספרוּת הצרפתית לומד קודם-כל את שפת צרפת ואינו סומך על תרגומים.  והרי אנחנו איננו רק "מתעניינים", אין זו לנו שאלה של סקרנות בלבד – לנו זו בעית ריפויה ותחיתה של הנשמה היהוּדית המעוּותת, והתרבות העברית היא לנו עוגן-הצלה יחיד.  על לימודה נצטרך לבנות את כל שיטתנו החדשה בחינוך, ובין שנאבה ובין שלא נאבה נצטרך להתחיל באותה לשון בה נכתבו כל יצירות-הרוח של ישראל.  שפתנו היא מפתן שאין לעקפו, אם רוצים אנו להכנס לבית-הספר של החינוך הלאוּמי, ועצם החדירה לבית-ספר זה היא לנו שאלת חיים או מות.

מאשימים אותנו בנטיה להזיות ולרוֹמאַנטיזם, אומרים לנו, שאנו מטיפים את הטפתנו הלאוּמית מתוך איזה שעשוע אסתיטי – מפני שהתרבות העברית והשפה העברית מוצאות חן בעינינו. אכן, לא אכחיש: יפות הן בעינינו, אבל לא זו הבעיה.  אפילו היתה התרבות העברית פחותה עוד מדברי-ההשמצה של ליוּטוֹסטאַנסקי, אפילו היה צלילה של השפה העברית גרוע מחריקת עגלה לא-משוּחה, – הרי גם אז היתה לנו השיבה אל תרבות זו באמצעות לשון זו צורך מוחלט של המציאות, שמאי-סיפוקו אנו סובלים סבל מציאותי מאד, – הכרח היסטורי אדיר.  ההיסטוריה עצמה מלאימה אותנו, וגם את המתנגדים לה היא תגרוף במוקדם או במאוחר אחריה.  אבל הם ייגררו אחריה בזנב, כשבויים כבולים הקשוּרים אל מרכבת הכובש.  אשרי מי שיבין לרוּחה ויצעד בשוּרות הראשונות של מסע-נצחונה.

וראשון לראשונים צריך לצעוד מי שהופקדה בידו נשמת העם – המורה עממי.

© כל הזכויות על התרגום העברי שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



([i] להפוך עקה לצדקה – (המתרגם).