_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מעמד

זאב ז'בוטינסקי

לתוכן הענינים

 

המקור: הירחון "בית"ר", בעריכת פרופ' יוסף קלוזנר, ירושלים.

 

א

איני מאמין בהבדל בין הקומוניסמוס ובין כל שאר מיני הסוציאליסמוס המבוססים על השקפה מעמדית. לא כל מיני הסוציאליסמוס הריהם מיוסדים על אותה השקפה: אפשר להאמין בהלאמת כל אמצעי התוצרת בתור הפתרון הטוב ביותר לבעיות-החברה, ובאותו זמן לשאוף, שתיקון ייעשה לא על-ידי נצחונו של מעמד אחד על כל השאר, אלא על-ידי הסכם בין כל המעמדות; יש גם מפלגות כאלו, סוציאליסטיות, אך בלתי מעמדיות, אבל אין להם שום השפעה. תוכנת\\תו האופיינית של הסוציאליסמוס היא כתכונתו העיקרית של הקומוניסמוס: ורעיון התיקון החברתי יש רק נושא-דגל אחד, הוא מעמד הפועלים-השכירים, ובפרט פועלי-הזרוע; מסילת-התיקון היא נצחונו ושלטונו של מעמד זה על שאר המעמדות; והמעשה המכריע בכבוש זה ייקרא בשם "מהפכה סוציאלית" – כלומר לא הסכם, אלא מעשה-אלימות. איני רואה בזה שום צל או רמז של הבדל תמציתי מהלכות-הקומוניסמוס. ההבדל הניכר בין שני המחנות הללו הרי כולו בטמפירמנט, אלה נחפזים יותר ואלה יותר איטיים: "הבדל", שאינו שווה את מחיר טיפת-הדיון הנצרכת כדי לתאר אותו בכתב. זה גם זה שואפים ליצור מצב, שבו ישתלט על הצבור אחד מן המיעוטים שבחברה, יתאים את סדרי החברה לצרכיו ולטעמו שלו, שלו ואך ורק שלו, וכל שאר חלקי הצבור יוכרחו להכנע.

ידוע לי, כמובן, שעל זה יענו סוציאליסטים רבים בתלונה חמורה מאד: דבריך הם מסירה פלילית. הרי הקומוניסמוס נמחשב למסוכן בעיני השוטר, ברוב הארצות רודפים אותו מטעם הרשות, ואתה רוצה, שירדפו גם את הסוציאליסטים. – איני רוצה, שירדפו מטעם הרשות אף מי שהוא מלבד גנב ורוצח;  ועל כן אני מכריז וחותם, בעצם ידי ומתוך דעה צלולה ולפני עדים: המפלגות הסוציאליסטיות, ובפרט וביחוד אלו שבארץ ישראל הן נכנעות לממשלה ותומכות בממשלה, ושטות ענקית תעשה הממשלה, מנקודת-המבט של תועלתה שלה עצמה, אם תרדוף או תדכא ידידים נאמנים כאלה. – ברור די?

אבל העובדה קיימת: הקומוניסמוס אינו אלא תמציתו הטהורה של הרעיון המעמדי ל"פרולטריון"; כל שאר הביטויים של רעיון זה אינם אלא פשרות, ו"פשרה" היא יצור זמני, שסופו לעלות גם הוא (אפשר לאט ואפשר במהרה) עד למרום הביטוי הקיצוני והטהור, מי שנלחם בקומוניסמוס יילָחם ברעיון המעמדי; מי שמוכן להשלים עם הרעיון המעמדי ("בצורותיו המתונות" וכו' וכו') הריהו משלים עם הקומוניסמוס.

 

ב

כותב הטורים הללו אינו מאמין במעלותיו של המשטר הסוציאליסטי, ז. א. בעצם הרעיון של הלאמת אמצעי-התוצרת. אני בטוח, שמשטר זה, אם יווצר ויתבסס באחת מן המדינות או גם בעולם כולו, יתגלה כמשטר גרוע מאד, גרוע עוד יותר מן המשטר החברתי העכשווי. זוהי דעתי שלי; ואולם יש רבים, אף מבני מעמדי שלי, כלומר המעמד הבורגני, שלא יסכימו לדעתי זו, כי הם מאמינים או, לכל הפחות, מקוים, שאולי יימצא במשטר הסוציאליסטי יתרונות יותר מחסרונות. בויכוח זה לא אגע כאן. אולי טוב הוא התיקון הסוציאליסטי ואולי רע: כאן לא על מעלותיו אנו דנים, אלא אך ורק על ההשקפה המעמדית – על התורה האומרת, שתיקונו של עולם (ויהי תוכנו מה שיהיה) יתגשם על-ידי השתלטותו של מעמד הפועלים-השכירים על כל שאר המעמדות.

תורה זו היא תורה "ריאקציונית" במלוא משמעות-המלה. נוהגים בעולם לשחק בשמות מצלצלים בלא לחדור אל תכנם, ועל-כן אף למַה שקרה ברוסיה בסתיו 1917 קראו בתואר "מהפכה". ואז, כמובן, כל מי שיקום ויילחם בתוצאותיה ועיקריה יקבל תואר של "מפיר מהפכה" (קונטרא-ריבולוציוני בלעז), ואפילו אם מגמתו של נלחם זה – להשליט ברוסיה חירות-הבעה, זכות-בחירה כללית ושווה וסודית, שויון כל האזרחים. – כינויים אלה אינם אלא פיטפוט, פרי של עירבוב- מושגים. שני מובנים לשם "מהפכה": המובן התֶכני והמובן האידיאולוגי. במשמעות הראשונה – כל שינוי בסדרי-המדינה, שנעשה בדרך אלמות המונית, הריהו "מהפכה": אם גרש, במדינת אפגאַניסטן, מלך פלוני את המלך האלמוני ומָלך במקומו, ואם ההתחרות בין שני המלכים הללו נתבטאה בשפיכות-דמים די-עשירה, אבל אין כל הבדל רציני בין המשטר הקודם והמשטר החדש, - הרי גם לזה קוראים השם "מהפכה"; אלא שזהו דוקא מה שאסור לנו, כדבר שעליו נאמר: "לא תישא שמי לשוא". תוכנו האמיתי של המושג "מהפכה" (ריבולוּציה) הוא תוכנו האידיאולוגי. לא די שתארע "התקוממות" ושהיא תנצח: העיקר הוא מגמתו של המחנה המתקומם. התואר "מהפכה" הולם אך ורק את ההתקוממות המשחררת, ואין "שחרור" בלא חירות-ההבעה, חירות-הביטוי, חירות-ההתאגדות, החירות לכל אחד, שיבחר במשלוח-ידו ובמקום- מגוריו; אין "שחרור" בלי זכותו של כל אזרח ואזרח להשפיע על השלטון, להוריד שלטון אחד ולהקים אחר במקומו; אין "שחרור" בלי שויון-זכויות לכל האזרחים, בני כל גזע וגזע, כל דת ודת, כל מעמד ומעמד. זהו תוכנו האידיאולוגי של המושג "מהפכה", זה ולא אחר. אחרת – הלא גם לנתחון של הפאשיזמוס באיטליה נוכרח לקרוא בתואר "מהפכה" (כנהוג בפי הפאשיסטים עצמם) : ואולם אף המאורע ההוא ראוי יותר לשם "ריבולוציה" מאשר אותה התועבה המוסרית שברוסיה, כי הפאשיזמוס, אם הָפר הפיר את עקרון-החירות, לא פגע, לכל הפחות, בעקרון השויון.

הרעיון המעמדי קשור בריאקציה, קשור באופן אורגני, בקשר לא-ינותק; אין לו קיום לרעיון זה, אלא בעזרת כלי-זין של ריאקציה. שטות היא לצעוק, שמושלי רוסיה הסובייטית הם "אכזריים", אוהבי-רצח הנהנים ממראה של בית-כלא או תליה. שטוץ ושקר: ברובם הגדון הם בני אותה האינטליגנציה הרוּסית, אשר לזרא היו לה מאז כל מושגי העינוי והאונס;  מחלב- המינקת שאבו את שנאת-הדכאון, ויד היום הזה ישנאוהו בלבם, ואילו אפשר היה לשמור על המשטר המעמדי שלא בתי-כלא ובלא  רציחות-בוטירקה, שמוח שמחו לא פחות מן האזרח הפשוט,. אבל אי-אפשר , באופן אובייקטיבי אי-אפשר, אם תרצו ואם לא תרצו – אי אפשר. אין בסיב אחר לשלטון מעמד. רק על הריאקציה יוכל להשען; כל מה שאינו ריאקציה – רעל הוא לשלטון המעמד, רעל וסכנת-מות. שויון אזרחים? הלא מתנגד הוא לעצם העקרון המעמדי. חירות-הבעה? – הלא דעת-הרוב היא נגד השלטון המעמדי, שהרי מעמד הוא מיעוט ולעולם לא יתהפך לרוב(בפרט נמעמד של פועלי-הזרוע, אשר את תפקידו הכלכלי, מדי יום ביומו, הולכת-וכובשת המכונה יותר ויותר) . חירות ההתאגדות? הלא פירושו – התאגדות הרוב האזרחי נגד המעמד המושל. אי-אפשר. אלמוּת, דכאון, כל אמצרי-הריאקציה – כאן אינם מקרה, אינם טעות, אינם תועבה סאדיסטית של פלוגות זאבי-אדם: הם הם תמציתו ועצם נשמתו של הרעיון המעמדי, ואין קיום למשטר מעמדי – ויהי אף במדינת-מלאכים – אלא אם- כן על הריאקציה יתבסס והודות לריאקציה יתקיים.

    

ג

אין זאת אומרת, שהשאיפה לפתור את בעית-העוני – השאיפה לבטל, לגרש מעל פני-הארץ את חזיון-העוני, - שזוהי שאיפה ריאקציונית. להפך: שאיפה זו היא שאיפת-קדמה, שאיפת-קודש וקודש –קדשים. כל הפַתוס של כתבי-קדשנו הרהו מוקדש, קודם כל, לשאיפה זו. מכל הטובות שעשה ישראל לאומות-העולם, אין, אפשר, טובה גדולה מזו: הוא לימד אותן לשנוא את חזיון-העוני, לחפש דרכים לביטולו.

אבל אין שום קשר ואין שום גשר בין שאיפה זו ובין ההשקפה המעמדית ה"פרליטארית". "אביון" ו"פועל" – אין זה אותו דבר. לא כל האביונים הם פועלים, ולא כל פועל הוא אביון. עברו וחלפו מכבר ימי קארל מארכס, שאז באמת עמד הפועל-השכיר כמופת ודוגמה לכל סבל: תריסר שעות-עבודה ביום, שכר למַטה מגבול-הרעב, איסור על השביתות, איסור על ההתאגדות, חוסר הגנה חוקית. בתנאים ההם – טבעית ומובנת היתה טעותו של מארכס, שקיבל את עניו של הפועל-השכיר כעין סמל לכל שאר מיני-העוני שבעולם, ובהצלתו של הפועל חלם להציל, "דרך אגב", את כל האביונים בכלל. הימים ההם עברו וחלפו מכבר. בארצות הקדמה הכלכלית (והרי אלו הן מופת למַה שמוכרח לבוא בשארחלקי-עולם), בשנים האחרונות שלפני המשטר הנוכחי (והרי באלו צריך להסתכל, אם רותים אנו לשקול את תוצאותיה של מלחמת דורות-הפועלים) היה מצבו של ה"פרוליטריון" – ההפך מ"אביונות": המוני-אביונים – אכרים, בעלי-מלאכה, סוחריםפעוטים, פקידי-ממשלה, פקידו מוסדות פרטיים, - היו מקנאים בפועל של בית-החרושת. עבודתו, שעוד בימי מארכס היתה עבודת-פרך, ז. א. התאמצות-שרירים יתרה בכל רגע ורגע, נהפכה עתה על-פי רוב לתנועה קלה של יד המניעה את המנוף או של האצבע הלוחצת על הכפתור; שעות-עבודתו הן במחצה משעות-עמלו של איכר - גם משעות-עבודתה של בעלת-בית עניה, אֵם לששה תינוקות; הסתדרויותיו הן בעלות הון ציבורי ענקי, באנקים, מחסנים, בתי-חולים, עתונות, ספריות, מועדונים; השפעתו המדינית שקולה כנגד כל השפעה אחרת, ספרי-החוקים מלאים דיני-השגחה, שמגינים על זכויותיו; שכר-עבודתו מרשה לו גם לחיות בלא דוחק וגםלחסוך, והבאנקים שלו דוקא על החסכונות האלה צמחו ועלו לגדולה; ואם יבוא משבר וירעבו אכרים וסוחרים, ורופא צעיר, עורך-דין מן המתחילים, ואין עזר לאלה – אז הוא, הפועל-השכיר, יזכה לתמיכה מקופות- השלטון.                             

איני אומר, שמצב זה של הפועל הוא מצב אידיאלי; יש גם בו הרבה מגרעות. ועוד יש להלחם על תיקונים הרבה, אבל שקר הוא להחליט, בימינו שלנו, שהפועל-השכיר הוא "סמל לכל אביונות". הקרב המון האביונים שבעולם, הפועל השכיר הוא, בדרך-כלל, העשיר מכולם והמוגן מכולם. בימי מארכס היה הוא המדוכא מכל המעמדות; בימינו זהו אחד מהמעמדות היחסנים.

שקר הוא, שקר וכזב, לטעון, שכל המתנגד לשלטון המעמד ה"פרוליטארי" – הריהו "מתנגד להצלת-האביונים", "תומך במשטר המרעיב את העני", "שוכח את מצוות-הרחמנות"... שקר וכזב. העולם שואף להלחם בעוני, ולא יחדל מלהלחם בו עד רדתו, עד שלא יוָתר על פני תבל זכר כל חרפת הרעב והקור והעדר-המכסה ; ואולי- מי יודע – אולי דוקא תחית המדינה עברית, "מעבדה סוציאלית" לאותו הגזע, שרעיון התיקון הסוציאלי הוא פרי-גאונו – אולי היא היא שתכריע את הכף, הא שתראה לעולם, לאחר שתתבסס, את המופת האמיתי למשטר-החברה המיוסד על הצדק, משטר בלא אבינות ועוני. אבל אין אף חוט של יחס בין הצלת ה"אביונים" ובין הטענות של המעמד ה"פרוליטרי". לא כל הפרוליטארים" הם "אביונים", בפרט, וביחוד לא בארץ ישראל; ולא כל ה"אביונים" הם "פועלים" – להפך, דוקא בימינו רבו האביונים שאינם פועלים ועלו, אפשר, עד כפלים מן האביונים והפועלים, ובפרט וביחוד אצלנו, בכל קצווי הגולה היהודית.

 

ד

עד כאן – "בכלל", נסיון לנסח את היחס השלילי כלפי הרעיון המעמדי על שטח של השקפה צבורית כללית. מכאן ואילך על השטח המיוחד של הציוניות.

אין להשלים בין ציוניות ובין הרעיון המעמדי; שום תחבולה, שום פשרה לא תעזור: או שתחריב הציוניות ותחרים ותמית עד הסוף את השאיפה המעמדית בקרב הקהל העברי בארץ-ישראל לכל ימי-תקופת-הבנין – או שלא תתגשם הציונות.

התפקיד התֶכני של הציונות הוא לישב, על שטח מוגבל ובמשך זמן מוגבל, מספר יהודים מספיק כדי שיהיו לרוב המכריע בארץ בלא לנשל ממנה את תושביה הבלתי יהודים. בתנאו ארץ ישראל – זהו תפקיד של קולוניזציה איטנסיבית עד-מאד: איני יודע, אם יש דוגמה בדברי-הימים, שהצליחו מהגרים להתישב במספר כה-גדול על שטח כה-קטן, שכבר הוא מיושב בצפיפות כה-הגונה. – והצליחו במשך הזמן המותנה על-ידי ריבויו הטבעי של הישוב הקודם. התישבות ציונית, כלומר התישבות, שמביאה לידי יצירת הרוב העברי, היא, קודם כל התישבות מהירה : לא קולוניזציה רגילה, אלא קולוניזציה מיוחדת במינה, קולוניזציה יוצאת-מן- הכלל.

ואולם אף קולוניזציה רגילה היו חזיון "יוצא-מן-הכלל" – תהליך, שדורש תנאים מיוחדים, המתנגדים לסדר הנורמאלי המקובל במדינה נורמאלית. קולוניזציה "מהפכת את הסדר" ביחס לכל צדדי החיים הציבוריים. קודם-כל – ביחס לצד המדיני של החיים. בשטח המוקדש לקולוניזציה אין מקום, למשל, לפרלמנטריסמוס האמתי, מפני שיסודו של זה האחרון הוא שלטון-הרוב, בעוד שכאן ה"רוב" – רוב-ה"אזרחים", ז. א. כל אלה שיש להם הרשות להתישב- עוד לא הגיע לארץ. אבל "הפֵכת-הסדר" היותר עמוקה היא זו בנוגע לחיי המשק הארצי. הארץ נורמאלית – המשק "מתפתח מאליו", באופן טבעי: מוסדות חדשים, צורות-כלכלה חדשות נבראים מתוך איזה שורש, שכבר הוא נמצא בקרקע, ואף אם יחליטו המנהיגים להחיש את ההתפתחות על-ידי "פיאטילֶטקה" – הלא גם זו אינה אלא התפתחות טבעית: צמיחה מוּמהֶרת, אבל צמיחה מן השורש הקיים, מתוך צרכיו (האמיתיים או המדומים, לא איכפת) של הישוב הנמצא על המקום והמתרבה באופןטבעי. קולוניזציה מפירה כל אופי זה של התפתחות טבעית: היא מכנסת "שורש" חדש. – המוני תישבים חדשים, בני תרבות יותר גבוהה, בעלי צרכים יותר מורכבים, - וכדי לפרנס אותם היא מוכרחת ליצור גם צורת-משק חדשות, בלא להמתין עד שיתפתח ה"צורך הטבעי" בתועפות הכלכליות הללו. הקולוניזציה מוכרחת לפתח את המשק באופן "מלאכותי" – קודם-כל להרחיב או ליצור שווקים (למכירת תוצַרתו של התושב החדש) על-ידי אמצעים "יוצאים מן הכלל". עובדה זו מביאה לידי הבדל עיקרי בין המשק הנורמלי לבין המשק הקולוניזטורי: הראשון, אף המדינה הדלה ביותר, "חזק" יותר מן השני, יש לו "שורשים" יותר קבועים, אין לו אותו האופי של "נסיון", שמסמן את מוסדותיו המשקיים של המתישב החדש.

אולי מותרות, אולי טובה היא "מלחמת-המעמדות" בתוך צבור נורמלי: ויכוח זה הוא מחוץ לתעודת מאמרי. דבר אחד ברור: אף אם יוחרבו, הודות לשביתות-העובדים או להסגר מצד המעבידים, מאה בתי-חרושת בגרמניה או באיטליה, או אלף, או כולם – גרמניה גרמנית תישאר ואיטליה איטלקית. אבל אם יוחרבו, מפני סבה כל-שהיא, בתי-החרושת העבריים בתל-אביב, - אז נפסיד מספר ידוע של עמדות להתישבות, ובזה תורחק, או תיהָרס לגמרה, תקוותנו להגיע לרוב העברי.     

והמסקנה מכל אלה: אין צקום לשאיפה מעמדית בקולוניזציה. מי שרולה להשתתף בבנין קולוניסטורי – צריך, קודם-כל, להסכים ל"מצב היוצא מן הכלל" ולהשלים עמו. הצלחת-הקולוניזציה, בתנאי-תקופתנו, שהיא תקופת המשק המסחרי ולא המשק הפאטריארכאלי, תלויה באפשרות למכור את תוצרתו של המתישב. ז. א. בשווקים; ואם כדי לכבוש את השווקים האלה, צריך למכור בזול – ז. א. גם לייצר בזול – אז אי אפשר להתחשב אפילו במסורת של 8 שעות עבודה או של השכר הגבוה – אף-על-פי שבטוחים ומשוכנעים אנו כולנו, שמסורת זו היא מסורת טובה ומתאמת לצדק וליושר. איני אומר, חלילה, שזהו המצב הנוכחי: עד עתה התקיימה והתפתחה תוצרתנו בארץ ישראל הלא להפיר את ה"מסורת". וכולנו תקוה, שכך יהא גם להבא; אבל העיקרון הוא נכון: צרכו של בנין-המדינה קודם לצרכו של מעמד זה או אחר ואם נעמוד מחר או מחרתיים בפני ברירה כזו – או לוותר על ה"מסורת" או לוותר על התקדמותה של ההתישבות. – נוותר כמובן, על הראשונה; והפועלים בעצמם יִכָּנעוּ להכרח זה, אם לא מתוך נאמנות כלפי הרעיון המדיני, אז מתוך הסבה הפשוטה, שהרס-תוצרתנו היה מהרס גם את קיומם שלהם ומגרש אותם מן הארץ.

או נקח את ההשקפה המעמדית ביחס לרכוש הפרטי עצמו. אילו אפשר היה לבנות את הרוב העברי על הבסיס של ה"קרנות", אפשר, היינו שמחים אנו כולנו; אבל אי-אפשר הדבר. והצלחת-הבנין תלויה, כידוע לכל, בהכנסת הרכוש הפרטי. טבעו של הרכוש הפרטי הרי גם הוא ידוע לכל: ילך למקומות, ששם יש לו תקוה לשאת "פרו", מה שנקרא "רֶנטאביליטֶט" בלעז, ולמקום, שין בו אותה תקוה, לא ילך. טבע זה, אפשר, הוא טבע מאוס וגרוע מאד, גם על זה לא נתווכח היום, אבל הוא טבע ונגמר. על-פי ההשקפה המעמדית של המארכסיסמוס, ה"פריון" של הרכוש הפרטי – מקורו אך ורק בניצול של העובדים, ועל-כן חובת-העובדים היא להלחם ב"פריון". ואולם ברור גם לתלמידי-מארכס הנלהבים ביותר, שאם יצליחו בהריסתו של ה"פריון" בארץ – יחדל הרכוש הפרטי מלזרום ארצה ותחדל ההתישבות. והנה רואים אנו חזיון מוזר: אנשי-התעמולה של ה"שמאל", כשהם פונים כלפי הרכוש הפרטי בגולה, הם מבטיחים לו גן-עדן של "פריון" אם רק יסכים להיות מושקע השדמות המולדת; ובאותו זמן, כשהם פונים לצבור הפועלים, הם מטיפים לו על קדושת המלחמה ברכוש ו"פריונו" הבנוי על רֶשע. שקר הוא משני הצדדים, שקר שאין לו רגלים: או את הרכוש מרמים, או את הפועל; כי אין "מקף" בין השקפה מעמדית זו וביין המפעל הציוני. מי שרוצה לבנות את הרוב העברי בארץ – צריך הוא לתמוך ב"רנטביליטט" של הרכוש הפרטי. צריך הוא לשמור עליה כעל בבת-עינו; ולא – כלום צרו מרחבי-הגולה, כלום לא נשאר בה מקום למי שמשאת-נפשו העליונה היא המלחמה ברכוש?

ואף כאן אל-נא יבואו לפנינו צעקני-החמלה בטענות "רחמנות": הלא להרעיב את הפועל העברי בארץ אתה רוצה, להשפילו עד כדי מדרגת בן-פרא?... – שקר. תמיד אמרתי וכתבתי, שלא בכסף יוצרים רוב חדש בארץ, אלא באנשים – בהמוני-אנשים, ו"המון" מעניים הוא מורכב, לא מעשירים. הרכוש אינו אלא אמצעי להתישבותם של המוני-העובדים. אם יחדל הפועל מלזרום ארצה. – אין התישבות ואין ציונות; וגם הפועל יחדל מלבוא אם ירעיבו אותו בארץ ואם ישפילו את ערכו האנושי. אני מצדד בעקרון של הבוררות הלאומית, שתגן גם על הרכוש וגם על הפועל, זאת אומרת, על התועלת העליונה של המפעל המדיני. אבל וגם דבר זה יש לזכור מי שעולה ארצה, לשם בנין המדינה העברית הוא עולה, לא לשם הטבת מצבו האישי ולא לשם הרמת-מעמדו. תודה לשמים, לעת עתה אין מצבו של הפועל העברי כרוע בארץ מזה של חברו בגולה; אבל איני בטוח, שגם תמיד יהא כך- לא כך היה בימי ביל"ו, לא כך היה בימי הפיאונירים, שבנו את אמרקה, וגם אצלנו עוד תבואנה תקופות, שתדרושנה קרבנות כבדים – קודם כל מן האדם ההמוני. זהו טבעו, זהו תמציתו של המושג "פיאוניר", שתרגומו העברי הוא "חלוץ": קרבה, ויתור, הסתגפות. ואין כאן שום מקום ל"רחמנות": איש לא הכריח אף אחד מכם לעלות ארצה, איש לא יכריח; מתנדבי-אל תתנדב, אם אינך מסכים לבנות אל המדינה אלא בתנאי כזה וכזה; אבל, אם התנדבת – דע, שתוכרח, אם כך תדרוש תועלת-המפעל, לוותר על הרבה מאותם היתרונות, שלא היית מוותר עליהם אילו היית נשאר בגולה.

 

ה

ועוד יש צד אחד בהשקפה המעמדית, שאינו אלא שקר בתנאים של המפעל הציוני: "פרוליטרים של כל האומות, התאחדו!" . בתור ליביראל בורגני משוכנע, ועוד יותר – בתור יהודי בן-בני-בניו של הנביא ישעיהו, אני מאמין, שיבוא יום ו"יתאחדו" כל הנבראים בצלמו ובדמותו של הבורא, וחלום זה הוא נהדר ונשגב מ"התאחדותם" הפרטית של פועלי-הזרוע, שיכניעו תחת עקבם את כל שאר האנושות. לא בכבוד: בבוז אני מתיחס לסיסמה זו של איחוד-החלק במקום איחוד-הכלל. ואולם יש בסיסמה זו, בתנאי מפעלנו הלאומי בארץ ישראל, צד אחד, שהוא עלול לעורר לא רק בוז, אלא דאגה לבטחון המפעל ולבטחון הישוב.

על נושא זה כתבתי זה לא כבר בעתוני-הגולה מאמרַי אלה תורגמו גם בארץ ("מגינים – ומגינים"), ולא אחזור כאן על הפרטים של הנושא העגום והמדאיב. אבל השאלה במקומה עומדת: התריס שבין הישוב ובין סכנת האלמות החיצונית נתון לעת-עתה, ברובו אם לא כולו, בידים המשועבדות לאותה הסיסמה. ובאותו זמן מתפשט במזרח שטפון-הסתה, שנובע ממוסקבה ומלמד את שונאינו תורה זו: כשעוד פעם "תתקוממו" ליהודים – אל-נא תשכחו להכריז, שרק בורגני העברי אתם מורדים, רק את ביתו שלו אתם רוצים להחריב או לרכוש; ולפועל היהודי תקראו: - "פרוליטרים של כל האומות, התאחדו!" – כך מלמדים אותם, והמורים מספרם רבבה, וגם כסף יש להם ל"זרז" גם את התלמיד המפגר. והאזנים הקשובות מי יִספרן?

רבותי, קלפים על השולחן, להשיב בגלוי, בפה מלא, בלא השתמטות של פחדנות מאוסה ומרמה נבזית: במקרה כזה – מה צעשו? עם מי "תתאחדו" לעל מי תגנו? אם באמת דגול לדגול ה"התקוממות" השניה בדגל ההוא של מלחמה ב"בורגני"; אם באמת- נניח לרגע – לא יגעו במושביכם שלכם, ורק על מושבות ה"רכושנים" יצורו, אתם מה תעשו?

אחת משתי אלה: אם פטפוט היא אותה הסיסמה והאידיאולוגיה הקשורה בסיסמה, אז שימו קץ לפטפוט, כי הוא מזיק, הוא מתעה, הוא "מבלבל את המוחות", הוא עלול להטיל תקוות מסוכנות לתוך לבותיהם של שונאינו – והוא עלול גם להרעיל את הנשמות של התמימים שבכם ולהכניס ליקויים בשורתכם דוקא בשעת הצורך המכריע. אבל אם אין זה פטפוט אלא וידוי-אמונה – קלפים על השולחן, כדי שנדע את האמת, בטרם –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה