_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חג "הבימה"

זאב ז'בוטינסקי

לתוכן הענינים

 

פורסם ב"דואר היום", ירושלים, א' טבת תרפ"ח, 14 בדצמבר 1928

ברוך הגורל הפלאי שהגיעני לזמן הזה! את ברכתי, מתוך חבה ורגשי תודה, אגיש גם אני ליוצרי התיאטרון העברי; את דברי תשבחתי – היש בהם צורך? כל טובי האומה יניבו ביום הזה דברי תשבחות, ורובם בקיאים ממני בהלכות האמנות: משוררים, ציירים, מבקרים, מנגנים, -ים, -ים, -ים... מונוטונית היא שפתנו בלשון רבים להברה הספרדית, וכמוה מונוטוני גם אותו ה"בנקט" המסורתי שעורכים לחתן היובל, במעט יין ובהרבה נאומים, כולם נאומי תשבחות, כולם אותו נאום במלים קצת שונות, בו הזמן שה"חתן" יושב ומרכין ראש, מתוך ענוותנוּת (באמת – פן יראו את פיהוקו) ומתפלל לקץ.

אנשי "הבימה", לכל דברי-הלל שתשמיעו ביום הזה הנני מוחא כף, על כולם אני חותם ועל כולם מוסיף כפלים, בתום, באמונה ומעומק לבי; וכאשר לדברי שאר המהללים, כן גם לדברי אני לא תקשיבו, והצדק אתכם. ואולם בלילה בלילה, אחרי אשר תלחצו את היד האחרונה ותשובו למלונכם, אז אולי תשתוקק נפשכם לגרעין של מלח בעוגת הדבש; ואם תשתוקקו, קראו-נא את הטורים אשר להלן.

שני מושגים כולל השם הזה: "הבימה". מושג אחד – היוזמים של התיאטרון העברי; ההתחלה עזת-נפש, אמיצת דמיון, שמעטו כמוה אף בתולדות תחיתנו המלאות מפעלי-נס; מעשה גבורה רוחנית שהיה בו דבר-מה משגעונו הקדוש של אליעזר בן-יהודה; וגם דבר מה מאגדת משה רבנו, כי גם הילד הזה ידים דרות משוהו מן המים – אלמלא סטאניסלאבסקי, אלמלא הווכטאנגוב המנוח (תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, על החסד שעשה עמנו הארמני הזה בתתו לנו תיאטרון לאומי) – אלמלא שני הנכרים האלה, כי אז היינו עד שתה מתפללים להוולדה של להקת משחקים אחת, במקום להתעצב על פרודן של שלש להקות מתקיימות. זהו המושג הראשון שבשם "הבימה". מושג החרוט לזכרון-נצח על לוחות-הסלע של הזכרון הלאומי, מושג שאין מתווכחים על ערכו עוד, כי אם משתאים בחרדת-קודש. – ויש גם מושג שני: "הבימה" בתור מוסד קיים, ממשי, מוגבל ומוגדר, מוסד עם תכוּנוֹתיו ושיטתו ומסורתו, להקת משחקים תמלידי סטאניסלאבסקי-וואכטאנגוב, המקיימים את מצוות מוריהם. וזה ענין אחר לגמרי. המוּתר להודות, כי- בשטח האמנות – אינני אוהב את סטאניסלאבסקי, אינני מאמין בוואכטאנגוב ואינני מחשיב את שיטתם?     

הוי ואבוי לי – שמרן ונסוג אחור הייתי מימי עלומי הכי-רעננים. נער הייתי ביום שעלה כוכבו של סטאניסלאבסקי , המעמיד על רצפת הבמה סאמובר אמתי, עם גחלים מזמזמות ועשן המגיע עד לנחיריו של ההמון היושב על הגזוזטרא-של-מעלה; עם כוס תה אמיתיות, הדבקות לאצבעותיו של המשחק מפני מיץ-הסוכר האמתי; סטאניסלאבסקי התולה וילון אמתי על החלון הפתוח, אשר יניענו הרוח האמתי המנשב בחוץ. עודני זוכר את התפעלות הקהל והביקורת לחידושים האלה; ועודני זוכר את רגזת עצבי אני, את השנאה ששנאתי את הוילון המתנועע. לולא הייתי פחדן בימים ההם, הייתי קופץ ממקומי ברמצע ההצגה ונואם נאום נגד הוילון המתנועע, נאום שהיה תוכנו: "רב לך, סמרטוט – אל תפריע~ הכי לראות רעידותיך באתי? באתי ליהנות מכשרונו של המשחק. כשרון 'אמתי' אין לו צורך בתחבולה. שמעתי את פוֹסארט ואת סאלוויני: לבושי פראק ועניבה לבנה עמדו לפני המסך הבנאלי והקריאו – זה משירי גתה וזה משירי דנטה – ואני, למרות העניבה הלבנה, ראיתי יער וכוכבים ואת השד הרודף אחרי הילד הגווע, - ראיתי שאול ונהרות-אש. הבימה לכשרון ולא לתחבולה!"

אך לא העזתי לנאום את הנאום, וגם שאר הזועמים כמוני לא העיזו; ואולי זאת היא הסבה שרבו כל כך התחבולות. תכנן נשתנה; במקום דייקנות ריאליסטית בא הרמז הסימבולי וה"סיגנוּן" – אבל העקרון נשאר. תחבולה, התאמצות תמידית בולטת, ניכרת-לעין של הרז'יסור, המקום הדבר שאהבתי, הדבר שבגללו עמדתי שעות-לילה רצופות ב"זנב" המצפים לפתיחת הקופה התיאטרונית: התבטלות התפאורה, התבטלות כל בפני השליט היחיד המולך על הבימה – הכשרון!   

ואולם, נניח שטעיתי, שאני, וכל הרבבות אשר כמוני, יצורים מלפני המבול הננו, והצדק עם וואכטאנגוב, עם ה' צמח והאדון גנסין ידידי היקרים. על בעיה זו אפשר להתווכח בלי סוף. אבל, יש דבר אחד שעליו אי-אפשר להתווכח, וזהו: אם תשתרש שיטה זו בארצנו, אז לעולם לא יהיה לנו תיאטרון באותו מובן שישנו לכל עם ועם.

על הבימה העברית עוד לא ראינו, כמעט שלא ראינו עדיין את שכספיר, איבּסן, האוּפטמן, ברנארד שאו, אוֹסקר וויילד, שרידאן, ד'אנוּנציוֹ סוֹפוֹקלס, אריסטוֹפאניס, פּוּשקין, גוֹגוֹל, צ'יכוֹב, שערו לכם עוד עשרים שורה – כולם שמות לועזיים. ומלבד אלה הגדולים – הלא מדי שנה מציגים בבירות אירופה כתריסר מחזות חדשים, אשר אולי אף אחד מהם לא יאריך ימים, אבל בשנת הוולדם עשו רושם ומלאו את עמודי הביקורת העתונאית וישמשו סימן וסמל לתקופה ידועה בהתפתחות המחשבה בדורנו. ויש גם פרץ הירשביין, פינסקי, אַש. מי יראה לנו את כל אלה, או גם חלק קטן מכל אלה, אם תהיינה לנו אך ורק להקות מחדרו של סטאניסלאבסקי – להקות הדורשות (כך שמעתי) חמשים "חזרה" ויותר בטרם תצגנה לפנינו מחזה חדש? החשבון הוא פשוט מאד: על פי שיטה זו קשה להכין יותר ממחזה אחד לשנה; פלא-פלאים אן יוכנו שהים; והקהל יוזמן לראות עוד פעם ועוד פעם דבר שהוצג באותה עיר כבר שבע פעמים. והקהל לא יבוא; צר לי מאד לנבא את הנבואה. אך לא יבוא הקהל; ובנינו הגדלים בארץ, בנינו שחא ראו תיאטרון בחו"ל, לא יראו את "האמלט", את "סוֹלנס הבנאי", את מאתים המחזה שעליהם חונכנו אנו ואת המאה שעליהם מתחנך הדור הצעיר באירופה. זאת אומרת: לא יהיה תיאטרון עברי. על פי שיטת סטאניסלאבסקי, בשנת 1938 יהיה ללהקותינו רפּרטואר של חמשה-עשר שמות. חמשה-עשר שמות אינם תיאטרון.

בארץ גדולה ועשירה, בערים רבות אוכלוסין, שיש בהן עשרות בתי- מחזה, מוּתר וגם טוב הוא שיהיה שם גם תיאטרון אחד מן הסוג המשובח של וואכטאנגוב. אינני חושב כי רשאים אנו, אנו הדלים, ללוּקסוּס כזה. דרוש לנו תיאטרון פשוט; פרימיטיבי, אם תרצו להשתמש דווקא במלה קשה, בלתי נעימה, אבל מתאימה למצב ולצורך. אם יגידו לי שתיאטרון כזה הוא תיאטרון גרוע – סליחה, לא אסכים. אני חונכתי בדור הזוכר את שרה ברנאר ואת אליאוֹנוֹרה דוּזה, את מוֹנה-סוֹלי ואת קוּקלין-הזקן וקיינץ, לאמר ידענו את מיטב הטוב וידענו להבדיל בין "טוב" ל"גרוע". ואולם, את מזוננו היומיומי היינו מקבלים מלהקות שהציגו חמש, שש, לפעמים עשר הצגות לשנה, כל הצגה והצגה אחרי 10 או 15 "חזרה", בלי תחבוּלות ובלי סיגנוּן, ולמרות כך – או אולי מפני כך – בכשרון.

לא אסכים אם יאמרו לי שזו ביקורת, ביקורת שאין לה מקום ביום חג. אינני מבקר: אני תובע. "הבימה" היא התיאטרון שלנו: איננו רוצים לחכות עד שנסע ברלינה ושם נראה את "הנימפה הנאמנה" – אנו רוצים לקבל את הכל מ"הבימה" שלנו. זוהי מחמאה, לא ביקורת. ואף גם זאת: כבר אמרתי כי יש שני מושגים ל"הבימה"- האחד תמצית, השני טפל. "שיטה" היא טפל, מוֹדה שנולדה אתמול ומחר איננה; תמצית "הבימה" היא בימה עברית בכלל. איצטדין שעליו נראה חזיון עברי וחזיון נכרי בשפתנו אנו. זוהי מהוּת החידוש שנעשה לפני עשר שנים; זהו עיקר המסורת, עיקר התעודה של "הבימה"; ואם דרוש קרבן פנימי להגשמת התעודה הזו, הלא חובה הוא הקרבן, וזמנו הגיע.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה