בחורף שנת תרמ"ג הייתי מורה בבית אחד הגבירים בעיירה הפרוסית הקטנה פרוסטקין, אשר על גבול רוסיה, מרחק תחנה אחת במסילת הברזל מן העיר ליק, אשר בה יצא “המגיד”. בעת ההיא כבר עסק “המגיד” (במקור: ה“מגיד”) הרבה בשאלת ישוב ארץ-ישראל, וענינים (כך במקור) אחרים כמעט לא תפשו בו מקום כלל.
ר' דוד גורדון, עורך ה“מגיד”, היה הסופר העברי הראשון, אשר התחיל להטיף לרעיון התחיה ולחבת-ציון עוד בשעה שלא חלם איש אודותם. עוד באמצע שנות הששים למאה שעברה, בעצם ימי אותה המלחמה, המפורסמת אצלנו בשם “מלחמת האור עם החושך”, כשלבלבו התקוות היפות על הריסת מחיצות וזכיות אזרחיות, פרסם רד“ג באחד מגליונות ה”מהגיד" מאמר בשם “בשובה ונחת תושעון”, אשר בו סמן בקוים כוללים את עיקרי הדעה העברית-הלאומית, הכרוכה בהאידאל של שיבת בנים לגבולם. לעמת כל מה שנכתב באותה העת בעתונות הישראלית, היה המאמר הזה דיסונאנס הצורם את האוזן. הוקראים ברוסיה שחקו לו ולחלומותיו: לא לבם הלך בימים ההם – ימי תגבורת הרעיון הקוסמופוליטי – אחרי מני “הבלים” כלאומיות וישוב א“י. נמצאו רק יחדי-סגולה במערב אירופה, אשר עליהם עשה המאמר רושם נמרץ. בין היחידים הללו היו ר' צבי הירש קאלישר, ר' אליהו גוטמאכר מגריידיץ וגם ר' משה מונטיפיורי. אף התעוררה אז איזו תנועה ונעשו איזו (כך במקור) מעשים פעוטים. אבל העת עשתה את שלה וטשטשה את התנועה ואת המעשים גם יחד, והדבר נשתקע. נשתתק גם רד”ג וחכה. את אשר בארץ זו או אחרת עלתה שאלת- היהודים על הפרק, וראשי-המדברים לבית-ישראל יצאו אל הצבור זה בעצתו וזה בהצעתו, אז נשמע גם קולו של רד“ג קורא היחידות, כקול שירה יתומה, מעל עמודי “המגיד” שלו: “לא פה המנוחה ולא זאת המרגעה!” אבל קולו זה נחבא בשאון השאננים והבוטחים. כך היה הדבר הולך ונמשך עד שנות השמונים, שנות נפץ מגדלי-תקוה וחורבן אידאלים. מכאן ואילך הרים רד”ג את דגלו ברמה, ומכל הארצות התחילו מתלקטים אליו אחד, אחד תמימי-דעים אשר נשמעו לקול דבריו. מאז נעשה “המגיד” מרכז ראשי לכל הלוחמים את מלחמתו של רעיון תחית האומה על אדמת-אבות. תחילה מנוסת הבהלה מרוסיה. בחוצות העיר הגאליצאית ברודי שטפו אלפי פליטים עניים ואביונים ותועי-דרך, ולקול שועתם נתעוררו המון רחמי שוכני מרומים אשר בפאריז ואשר בלונדון ואשר בניו-יורק. וכון רד“ג את שעת הרת-רחמים זו ועשה לילות כימים וכרך הרצאות ומגלות-עפות בענין יא”י אל הבארונים לבית רוטשילד ואל הבארון הירש ואל ר' משה מונטיפיורי ואל יתר הגדולים כאשר הם שם. ולא סככו הגדולים הללו בענן להם והריצו לו את תשובותיהם, מי בחיוב ומי בשלילה, על-ידי נאמני-ביתם עושי-דברם: הרב הכולל הפריזאי צדוק הכהן, מיכאל ארלנג’ר, וויניציאני, ד“ר לוי. עם כולם נכנס רד”ג בחליפת-מכתבים שאינה פוסקת, כתב וחזר וכתב, הכל לפי דרישת הענין באותה שעה ובאותו מעמד, ועל ידי אנשי-הבינים האלה נמסרו הדברים למי שצריך, ולא שבו ריקם. פה ושם הורגשה קצת תסיסה ונראו סמני-פעולה: וויניציאני נשלח לארץ-ישראל, חכי"ח שנתה את טעמה הראשון והתחילה מסבירה פנים להרעיון ובין החיים נשמע ראשונה גם שמע "הנדיב הידוע"….
באחד הימים ההם קבלתי מר' דוד גורדון את המחברת "אבטואמנסיפציה " ומכתב מצורף אליה בהצעה, לתרגם אותה עברית בשביל “המגיד” ולהמציא את התרגום פרקים, פרקים. באותו מכתב גלה לי רד“ג את שם המחבר וכתב: “קום קרא את המגלה הזאת ושמעת קול חוזה, אשר לא היה כמותו בישראל למיום סתום חזון. אמנם המחבר איננו עומד עדיין כולו בתחומנו, ושאלת הארץ לא נתחוורה לו, אבל בכל יום אני מחכה לו שיבוא אלינו”. נגשתי אל המלאכה ולמחר שלחתי את הפרק הראשון אל “המגיד”. זוכר אני כי הרבה יגעתי אז למצוא בעברית בטוי נכון והמדויק למלת “אבטואמאנסיפאציה”, ולבסוף קראתי לה: “חירות-עצמית”. עתה בימינו, כשבעלי-האסופות שלנו אינם מקפידים על טהרת הלשון ומכניסים אליה מלים נכריות לצורך וגם לשא לצורך, ודאי שלא היו משנים מגוף השם הלועזי והיו כותבים פשוט אבטואמאנסיפאציה – ןחסל. אבל אז, לפני זמן קרוב לארבעים שנה, היו נרתעים אחור מפני כל מלה, שאין לה יסוד ושרש בתנ”ך, כמפני הארי, חוץ מזו הקרובה בצלצולה למלה או למבטא עברי, כמו: “דלוג-רב”, “דע-פתע” וכיובצא בהמצאות כאלו.
צריך להעיר, כי ה“המליץ” שנצת תרמ“ב (גליון 44) נתקשה גם המשורר יל”ג בתרגום מלת “אבטואמאנסיפאציה” והוא כותב כהאי לישנה: “מלה זו קשה לתרגם ללה”ק והוראתה כמו התרת החבוש את עצמו“. עבר שבוע ימים וקבלתי הזמנה מאת הרד”ג למהר ולבוא אליו לליק, כי דבר לו אלי. כשבאתי אל רד“ג מצאתי אותו שרוי בצער: הסוכן הכללי של “המגיד”, ר/ יצחק מיכאלבסקי בווילנה, הודיע אותו, כי המבקר לספרי-ישראל יהושע שטיינברג החרים את הגליון, שנדפס הו הפרק הראשון המן המאמר “חירות עצמית” וגם איים, כי אם לא ישנה המתרגם את גוף הספר, בצירוף הערה קטנה מצדי לאמר: “מסבה שאינה תלויה בי וגם בהמו”ל לא תוכל העתקתי זאת לבוא ב”המגיד" עד תומה".
אבל בזה לא כלו עדיין הרפתקאותיה של “האבטואמנסיפציה” בתרגומה העברי; עוד בהרבה מכשולים התנגשה עד בואה בקהל, כמו שיראה הקורא להלן.
II 🔗
בחורף שנת תרמ“ד באתי לווילנה. באחת האספות של חובבי-ציון שם הוחלט לעשות כהצעתו של לוואנדה ולהוציא את מאמר התרגום שלי “תשועת ישראל” בחוברת מיוחדת, מפני שהיה מי שאמר, כי אין השם “תשועת-ישראל” הולם יפה את תוכן החוברת, פניתי ליל”ג בשאלה: “מה השם שאקרא לתרגומי?” על זה ענה אותי יל“ג: “בהשחר” שנה י”א חוברת ג' תמצא את שירי “עדר אדני”, אשר הקדשתיו לפינסקר. שם כתבתי במאמר המוסגר: “לכבוד הר”ר ל. —- פ —- ר בעל החוברת “אויטאעמנסיפאציאן”. אז בא פורה שר של שכחה והשכיחני גרסא דינקותא שלי ולא יכולתי בשום אופן למצוא מבטא עברי, שיהא מסמן בדיוק את המושג “אויטאעמנסיפאציאן”. אבל ברגע זה נתגלגלה זכות על ידי זכאי שכמותך ומצאתי את שבקשה נפשי. אם רוצה אתה למסור בעברית בדיוק את המושג “אויטאעמנסיפאציאן”, אין טוב לך בלתי אם לקרוא למחברתך בשם: "אם אין אני לי, מי לי? " ואיה“ש הגומר בעדי ויזכני להוציא את שירי “עדר אדני” בתוך יתר שירי בספר מיוחד, אם אתרגם גם אני בלי נדר את שם המחברת המלים המוצעות לפניך בכאן”.
ואמנם קיים יל"ג את דבריו. בחלק הראשון של “כל שירי יל”ג, נדפס בצד 119 השיר “עדר אדני”, ובמאמר המוסגרת בשני חצאי-לבנה כתוב: "לכבוד בעל המחברת: “אם אין אני לי, מי לי?!”
וראוי לציין כאן קוריוז זה:
בקובץ “האסיף " (הוצאת נ. סוקולוב) שנה ראשונה נתפרסמה רצנזיה זעומה של מחברתי “אם אין אני לי, מי לי”. בתוך שאר הלקויים שמצא המבקר בתרגומי העיר גם על זה, שקראתי את המחברת בשם, שלא נמצא דוגמתו לאורך (שם בן שש מלים!) בכח הספרות העברית. במכתב, שכתבתי סמוך לאותו זמן ליל”ד, שאלתיו בדרך התול: “אהה, מה עכרתני?! והלא סמוך השם הארוך אך מידך נתן לי, והיום היתה קללת המבקר רק עלי!” לא ארכו הימים ויל“ד שלח אלי איזו דברים בעסקי מאמר אחד, שכתבתי ב”המליץ", ובשולי היריעה הוסיף: "העיקר שכחתי. המבקר שלך אברך-המשי 1נכשל בטעות גולה. חבור בעל שם של שש מלים לא חדש הוא בספרותנו, וכבר קדמך בזה, למשל, ר' יעקב לונדון מליסא מחבר הספר “השתערות מלך הנגב עם מלך הצפון”.
מסרתי את הקונטרס אל ועד הצנזורה בווילנה. כעבור ימים אחדים הגד לי, כי החרים שטיינברג את הקונטרס לגמרי. באתי אליו בטענות: בשביל מה ועל מה? הן לא נזכר במחברת כולה שם רוסיה כלל, ומי אפוא, ימריצהו לאמר, כי מכוונים הדברים דוקא כלפי ארץ זו? וכי ברומניה, בפרס או במארוקה אין רודפים את היהודים? ושוב שאלתי אותו: הלא אותה המחברת עצמה הולכת ונדפסת עתה ב“רזסווט” (במקור מופיע “ברזסווט”) הרוסי, - וכי בשביל שאני כותב עברית, הפסדתי?
אבל כל טענותי לא הועילו כלום. אחז שטיינברג במדתו של האפיפיור, ועל כל שאלותי ענה תשובה אחת וקצרה: “Non possumus”, איני יכול – וחסל. הרביתי עליו רעים, הבאתי לו מכתב המלצה מאת לוואנדה, שהיה אחד מטובי ידידיו, אולם הוא באחת: " Нельзя!"
אז שלחו חובבי-ציון את המחברת לפטרבורג. שם, במקום השלטון הראשי לעניני-הדפוס – כן אמרו – אין נוהגים להחמיר כל כך. בעת ההיא היה מרגולין הצנזור המטרופולין, והוא קרוב ממשפחתו לשלמה אמקין, חותנו של סמולנסקין. כתבתי מכתב לסמולנסקין בבקשה, כי ימליץ על מחברתי לפני מרגולין, שלא יתאנה לה כשטיינברג וכי יתיר לה לבוא בקהל לנו. סמולנסקין מצא הדפסת המחברת למיותרת בכלל וטעמו ונימוקו היה, כי כל חשיבותה של “האבטואמנסיפציה” היא רק מה שמכתבה בלשון גרמנית ליהודים, שלא שמעו מימיהם דברים כאלו, אבל קוראי עברית לא ימצאו בה שום חדוש, יען כי רעיונות כאלה וכאלה, ועוד יותר חריפים מהם, כבר נתפרסמו קודם לכך ב“השחר” שלו. ואף-על-פי-כן לא נמנע סמולנסקין מלעשות את בקשתי וכתב למרגולין. ואמנם מרגולין לא גזר כליה על מחברתי כשטיינברג, אבל מחק מתוכה כמעט מחציתה, ולא עוד, אלא שבכמה מקומות בקש לאחה את הקרעים ותפר אותם טלאי על גבי טלאי, ובקצת מקומות סרס את הכתוב והשחית את כונת הדברים על-ידי הוספת נפך משלו. וזהו שגרם, כי בצאת המחברת הדפיס לילנבלום ב“המגיד” גליון 12 לשנת 1884 הערה קטנה בשם "גלוי מלתא “, שבה מודיע בשם הד”ר פינסקר, כי “אף שבכלל היתה לו קורת-רוח לראות רעיונותיו נעתקים גם לקוראים עברית, בכל זה הוא מוצא לנכון להעיר, כי המתרגם יחס לו איזו דברים שלא אמרם”.
טעות היתה זו בידו. לא אני יחסתי לפינסקר דברים שלא אמרם, אלא הצנזור הפטרבורגי מרגולין. אנכי כתבתי אז “בירור-דבר” גם ל“המגיד” גם ל“המליץ”, אבל שניהם דנו את דברי בגניזה, הראשון מפני שירא את שטיינברג והשני משום שלא חפץ להקניט את מרגולין.
לפני איזו שנים יצאה אמנם “האבטואמנסיפציה” בתרגום עברי חדש מאד הד"ר פ. פרנקל (בר-טוביה), אבל זה היה כבר לאחר התגברות התנועה הציונית, בשעה שהאמין הקהל למלא את ספקו בהספרות הציונית שמימי הרצל ואילך, והמלים החדשות השכיחו את הישנות, ולפיכך לא רבו הקופצים על התרגום החדש, ולא הושם אליו לב כלל.
ועוד גרוע מזה היה מזלה של “האבטואמנסיפציה” בתרגומה היהודי. התרגום הזה נעשה בסוף שנות השמונים על-ידי הסבא מנדלי מוכר-ספרים משום סגולה לעין הרע נקרא שמו: “א סגולה צו די יידישע צרות”. על גב המחברת נכתב אמנם במפורש: “מאת הד”ר לעאן פינסקר", אבל במחברת חל עבוד מרובה כל-כך, עד כי נתרוקנה מתכנה המיוחד לה ולא נשארו בה בלתי אם דפים אחדים, שכל אחד מהם טבוע בחותמו המיוחד של מנדלי. יש במחברת זו הרבה יתר מרעיונותיה של “הסוסה” המנדלאית המפורסמת, מאשר מרעיונותיה של “האבטואמנסיפציה” וכל זה הגיע לה בעטיה של הצנזורה, שהחמירה ביהודית עוד יותר מבעברית.
בשנים האחרונות פשטה שמועה, כי ביאליק אומר לתרגם מחדש את “האבטואמנסיפציה”. אין כל ספק בדבר, כי עתה, לאחר שנשתחררנו משעבודה של אותה צנזורה, תוכל המחברת לצאת שלמה ובלי לקוי כל שהוא, ובתרגומו של אמן-לשון כביאליק היתהלנו יין מפואר בכלי מפואר.
הן צריך לשים אל לב, כי פניני רוחו של פנסקר לא נתגלו עוד לרוב קוראי-עברית עד היום הזה.
-
כוונתו לכותב הרצנזיה ב“אסיף” אטלאס. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.