_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רֽאוּבֵן אָשֵר בֶּן יוֹסֵף בּרוֹדֶס

שמואל ליב ציטרון

לתוכן הענינים

 

תּוֹלֽדוֹתָיו

ראובן אשר ברודס נולד בוילנה בשנת 1851 לאבות מבני הדור הישן ונתחנך בחדרים, במקום שלמד הרבה גפ"ת וכטפל להם את כתבי-הקדש.  בהיותו ילד כבר הצטין בכשרונותיו ובבדיחות-דעתו.  עוד בילדותו התעוררה בו התשוקה לכתוב מאמרים ולחבר ספרים, ובשנתו התשיעית כתב הערות והשגות על הספר "פרי מגדים".  על חנוכו של ברודס בימי-נעוריו לא נודע דבר ברור רק זה, שעבודתו הספרותית התחילה בשנת 1868.  שנה זו היתה שנתו של לילנבלוּם.  אז נערכה בח\xCAזק-יד המלחמה נגד החרֵדים, וכדורים אחדים נפלו משדֵה-המערכה מבלי-משים גם לבית-מדרשו של ברודס.  רוח חדש נשב בין בני הדור החדש,והרוח הזה תָּקַף גם ברוֹדס.  באותה עת בא לוילנה יעקב ספיר, חותנו של יחיאל בריל בעל "הלבנון", לאסוף חותמים על העתון הזה וידע לרכוש לו את הצעירים.  בהתודעו אל ברוֹדס הכיר תיכף את כשרונותיו ויציע לפניו לכתוב מאמרים ל"הלבנון".  כך עלה ברודס ראשונה על במת-הסופרים.  כדרך הצעירים גשש גם הוא בתחלה באפֵלה ולא ידע לאיזה מקצוע יפנה, אז הדפיס מאמרים ב"הלבנון" לפי טעמה ורוחה של העת ההיא: מעט דרוש, מעט חקירה, מעט מליצה ומעט תבלין של תורה וחכמה.  בשנה 1869 פרסם "בכבוד-הלבנון" מאמרים תלמודיים ומאמר בקֹרת בשם "ילקוט ראוּבני".  מתוך המאמרים האלה,אשר משכו אליהם את עיני התורנים, נראתה בקיאותו הגדולה במדרשות ובאגדות.  סברתו היתה ישרה ולא בלי חריפות.  ברודס היה מאלה הסופרים העברים, אשר רכשו להם ידיעה מרובה מאד בספרות העברית העתיקה קודם שהתחילו לעבוד בספרות החדשה.  בשנה זו התחיל להדפיס מאמרים פּוּבליציסטיים בשאלות הזמן, לפי מושגי הימים ההם, גּם ב"המליץ" וב"הכרמל".  על המאמרים חתם בעילום שמו "ראובן אבי"ב (ראובן אשר בן יוסף ברודס).  רעיו, אשר התהלכו אתו ושהיו ממוקירי כשרונו, קראו לו אך בשם הזה ובו נודע מאז לרבים.

מאַז עזב ברודס את מאמרי- "החכמה" וכתב רק מאמרים פובליציסטיים, שמצאו חן בעיני קוראיהם. אז כבר נמשכו הסופרים והקוראים מתוך תשומת-לב מרובה אל לשונו הצחה והציורית, אל סגנונו הפשוט והחד, אל התולו השנון, אל הלך הגיונותיו ואל כל אופן כתיבתו.  כמעט בין-לילה היה ברודס לחביב קהל הקוראים העברים.

בשנת 1870 הדפיס ברודס ב"המליץ" פליטון בשם "שיחה שעה אחת אחר המות", והוא ויכוח בין רב ישן ורב חדש הנפגשים יחד אחרי מותם ומתווכחים ע"ד דעותיהם והשקפותיהם.  הסאַטירה היתה קצת גסה, אבל היא עשתה רשם על הקוראים, כי היו  הימים ימי דרישת התקונים בדת.  באותה שנה הדפיס ברודס גם ב"הכרמל" פליטון בשם "סופרי ישראל ברוסיה", אשר נסה לבָאֵר בו את חובותיו של הסופר העברי.  בהפליטונים האלה כבר היה נִכָּר, כי כותבם הוא אדם בעל-כשרון.  בשנת 1874 הדפיס ברודס בפעם הראשונה ב"השחר" ציור בשם "מסתרי בית-צפניה", גם שירים אחדים לא בלי-תוכן.  בשנת 1875 בא ברודס לווארשה, ושם הדפיס ספור קטן בשם "מודה ועוזב", אשר בו נגלה לראשונה כשרונו הספורי.  בסוף ה"מודה-ועוזב" נמצאה הודעה מאת המחבר, כי תבואתו קֹדש להדפס רוֹמאַן גדול מחיי בני-ישראל בשם "הדת והחיים", שהוא עתיד לפרסם בקרוב.  באותו זמן בא לווארשה המשורר א. ב. גוטלובר, ויציע לפני ברודס להעתיק מושבו ללבוב ולהיות עורך שני לירחונו "הבֹקר אור", שהוא מתכונן להוציא שם.  ברודס קבל את ההצעה ויסע ללבוב ויערוך שם שלש שנים רצופות את ה"בׁקר אור".  שלש השנים האלה היתה העת היותר פּוֹרִיָה בעבודתו הספרותית של ברודס.  מלבד מאמרים רבים בשאלות-הזמן, בקֹרת-ספרים, דברי-חכמה והערות על התנ"ך, פרסום בירחון הנזכר ספורים קטנים ובראשם את שני החלקים הראשונים מספורו הגדול, "הדת והחיים".

משנת 1882 עד 1884 התגורר ברודס ברומניה.   בעת ההיא התחזקו שם רדיפות-היהודים מצד עם הארץ והממשלה, מה שגרם להגביר בין הצעירים את הרוח הלאומי העברי ולמשכם לרעיון ישוּב ארץ-ישראל.  אז הוציא ברודס בבוּקאַרֶסט עתון בלשון היהודית, ששמש כלי-מבטא לחבת-ציון, ועשה לה נפשות הרבה.  מפני חוק-הגֵרוש שיצא בשנת 1884 ברומניה הוכרח ברודס, בין יתר הסופרים העברים, לעזוב את הארץ.  אז שב ברודס ללבוב.  כארבע-עשרה שנה ישב בגאליציה (רוב השנים בלבוב) והיה שם אחד המטיפים בהזדמנות ולעת-מצוא לרעיון התחיה של האומה העברית.  הוא היה אהוב וחביב על הלאומיים הצעירים.  בחברתם היה מבלה רוב עתותיו.  הצעירים שהיו מסורים לו, התאמצו לעוררו לעבודה ספרותית, לגמור את ספורו הגדול "הדת והחיים" וליסד במה עברית בגאליציה, אך הצליחו מעט מאד.  במות אז פרץ סמולנסקין נמצאו אנשים, שהציעו לברודס למלא את הסופר המת ולהוציא בווינה תחת "השחר" את הירחון "היהדות", אך הוא לא קבל את ההצעה.  תחת זאת עשה נסיונות שונים להוצא לאור עתונים בעברית ויהודית בלבוב, ולא עלו יפה.  הוא ערך חליפות את העתונים "עקד ספורים", "היהדות", "הזמן", "אוצר-הספרות" וגם איזו עתונים בלשון היהודית, וכלם לא האריכו ימים.  יש מהעתונים האלה שיצאו רק גליונות אחדים, ויש שהוציאו שנתם בדוחק.

בשנת 1886 הוציא ברודס בקובץ מיוחד, אשר קרא לו בשם "זקנים עם נעורים", את כל ספוריו הקטנים, אשר הדפיס משנת 1873 עד שנת 1881.  ציוריו אלה המה מחזות ושברי-מחזות, קטוּעין ובדיחות מחיי היהודים ברוסיה.  בשנת 1888 הדפיס ברודס את הטוב שבספוריו "שתי-הקצוות" בשני חלקים גדולים. ראובן בריינין מוסר על-דבר ברודס בשנות חייו האחרונות את הפרטים האלה:

"במה קבועה להספרות העברית בגלציה לא יצר.  כח-ההתמדה חסר לו.  חייו בעצמם היו בלתי-קבועים.  בית לא היה לו.  הוא היה נודד ספרותי טפוסי.  עני היה כל ימיו, וכל החזיונות המלַוים את העני שאין לו רצון כביר, הרסו את חייו.  בתנאי חיים אחרים היה ברודס יכול להיות מספֵּר גדול, סופר מצוין, דברָן מופלא.  הכשרונות הטבעיים הדרושים לזה לא חסרו לו.  הם היו באוצרו הרוחני די והותר.  אבל הסביבה, שהיה נתון בה ובלי ספק גם תכונתו שנוצרה בנדודיו, לא הכשירוהו להיות  את אשר היה יכול להיות על-פי הכנתו הטבעית.  בשנת 1891 החל להדפיס שני ספורים גדולים ומצוינים במינם.  "שירים עתיקים", "מאין ולאָן", אבל גם שניהם לא נגמרו.  מני אז הדפיס ברודס מאמרים, פוליטונים וציורים קטנים שונים במכתבי-העתים שיצאו על ידו או על-ידי אחרים לאור, אבל הם לא עשו עוד רשם על הקוראים.  גם בשנים האחרונות נזרק לפעמים מעטו חִדוּד שנון, אבל הוא בעצמו כבר החל להרגיש, כי "סר צלו מעליו", כי נולדו צפרים חדשות והן משמיעות שירה חדשה והשירה החדשה מתקבלת יותר על לב הקהל.  מתחלה כעס על הצפרים החדשות; הוא זכר עוד את ימי-גוטלובר.  רק אלה, אשר עלו על במת הספרות העברית לפני ארבעים שנה, לכל היותר לפני שלשים שנה, היו נחשבים בעיניו כסופרים ממש, אולם כל אלה החדשים, כל אלה הצעירים אשר "יצאו לנבאות במחנה" בּחמש עשרה השנים האחרונות, לא נחשבו בעיניו כלום.  את כּולם קרא בשם "גם אלה סופרים".  הוא גם לא קרא את פרי-רוחם, לא ידע את אשר המה כותבים.  בכלל לא קרא יותר מעשרים שנה כל ספר מלבד מכתבי-עתים בשפת אשכנז.  הוא חפץ, או היה אנוס, לשאוב הכל מקרבו, לקחת הכל מאוצרות-רוחו הוא, אך האוצרות היו דלים וריקים.  רכושם הישן נתבזבז במשך הזמן ורכוש חדש לא הוסיף עליהם.  אמנם בשנים היותר אחרונות הכיר ברודֶס את טעותו.  הוא החל לקרוא את "החדשים", את הטובים שבהם, וירא כי בין הנחשלים הוא.  במלוא פיו אמנם לא הודה בזה, קשה היה לו להודות בגלוי, כי בין המנוצחים ימָנה, אבל כבר היה מדבריו וממכתביו, כי מבקש הוא להיות כאחד החדשים, אשר לפנים לעג להם.

"בפעם האחרונה ראיתי את ברודס בוינה בשנת 1902 בין ר"ה ליוה"כ.  הזקנה כבר קפצה עליו.  ניטל העוקץ של חדודיו ושביבי שכלו הועמו.  בליל-סגריר לִוַנִי אל מעוני.  אנחנו הלכנו דרך רחובות "הרינג", הרוח נשב בחזקה; הגשם הטורד בכה ברסיסיו הלחים והקרים בפנינו; בני ווינא רצו בחפזון הביתה, כי השעה היתה קודם נעילת-שערים.  קולות צלצול הפעמונים של הַטרַמוֵי.

   

יְצִירוֹתָיו

א. "הַדָּת וְהַחַיִים"

ככל סופרי-דורו לא נתרכזה עבודתו הספרותית של ברודס במקצֹע אחד, והוא נ סה את כֹחו כמעט בכל מקצעות הספרות.  אבל כשרונו נראה רק בבֶלטריסטיקה.  הוא עומד בשורה הראשונה.  של המסַפרים העברים בזמנו, ובכמה פרטים גם נעלה עליהם.  כבר אמרתי למעלה, כי כשרונו הסורי כבר נתגלה בציוּריו הקטנים הראשונים.  בציורים ההם לא נמצאו, אמנם, עדיין לא שירה ולא פסיכולוגיה, אבל היו בהם חיים, מציאות, ונקראו בשעתם בנעימה.  יכָלתו האמנותית מַתחלת להשתקף רק מספורו הגדול הראשון "הָדַת והחיים".

הספור "הדת והחיים" יסודתו, כמו שהעירותי לעיל, במלחמת המשכילים הדורשים תקונים בדת עם לילנבלום בראש נגד החרֵדים המשַמרים, שלא חפצו לוַתר אפילו על קוצו של יוד מדיני "השלחן-ערוך".  המלחמה הזאת, שהתחילה באמצע שנות הששים למאה שעברה, ושתקפה בזמנה את כל החבל הצפוני-מערבי ואותו חלק מחבל הדרומי-מערבי ונובורוסיה, שלא הספיקה עדיין החסידות להכות בו שרשים עמוקים, לא הצטמצמה רק בבתי-הכנסיות ובישיבות מצד אחד ועל עמודי העתונים מצד שני בלבד, כי חדרה גם אל הבתים ותריד בין ידידים, בין קרובים ובני-משפחה, ויש אשר גם בין איש לאשתו, בין אוהב ואהובתו.  פרטי המלחמה הזאת ומאורעותיה הוא הוא החמר, שעליו הושתת הספור "הדת והחיים", שזה תכנו בקצרה:

גבור הספור, שמואל, שחנכו אותו אבותיו העניים בחדרים ובישיבות על התלמוד והפוסקים, ושכשרונותיו המצוינים עמדו לעשותו גדול בתורה, בא בעודו כמעט נער בברית-הנשואין עם נערה, אשר לא הכירה קודם החתונה גם בפנים.  חותנו העשיר נתן לו שלש מאות כסף לנֵדה עם ארוחת-עולם לו ולאשתו על שֻלחנו.  אבל לא ארכו לשמואל ימי מנוחתו בבית חותנו; אשתו הצעירה, שלא סבלה "באלנים" בכלל ותשנא תכלית שנאה את האנשים העצלים, שאינם עוסקים לא במלאכה ולא במסחר, לא יכלה שאת את בעלה הכחוש ודל-הפנים ותמָרֵר את חייו.  בעת שנמצאו הוריה בחנותם הציקה לשמואל עד מאֹד.  בבואו פעם אחת מבית-המדרש כשהוא רָעֵב, מנעה ממנו ארוחתו.  הוא התחנן אליה ויאמר:

– שימי לי לאכול; מדוע אֵשֵב בָּטֵל?

– ובלעדי זאת האם תעשה כל מאומה? ­  – משיבה דבורה – הה, בטלן, לו תדע עד מה אֶבזה צלמך הנמאס... אנכי אינני אשתך, ואתה לא תהיה לי לאיש.

"שמואל יצא בקצף מן הבית.  אך לא ידע גם בנפשו לאָן הוא ה ולך.  רגליו, כדרכן, הובילוהו לרחוב בית-המדרש, אך לא בא אל תוכו.  הוא עבר על ידו תפוש מאד ברעיוני-לבו, ומבלי משים הלך עד קצה הרחוב, עד מחוץ לעיר.  הימים היו ימי קיץ; השמש בהדרה שלחה קוי-אור ויוסיפו נוגה לירקרק הדשאים הנחמדים על הככר, אשר שמואל עומד עליה.  רוח היום היה צח ונעים, עשבי השדה נתנו ריח טוב לאף כל הולך, ומֵי הנהר הקטן, אשר ישטפו שמה הלכו לאט ויָפֹזו מידי קרני-השמש.  שמואל לא התבונן בכל המראה הנחמד הזה.  לא ידע ולא ראה איפה הוא וכל אשר לו מסביב, ובכל זאת פעלו האויר הצח והדממה הנעימה אשר שם על נפשו גם מבלי דעת".

בשדה נזדמן שמואל עם מכירו האברך והעשיר, שרגא, וישפוך את מרי שיחו לפניו.  אז השמיע לו שרגא תורה חדשה: "גוית האשה נקנית בשלשה דברים, אמרו חכמי-המשנה, ונפשה ולבה נִקנים אך בדבר אחד, והוא – האהבה".  הדברים הללו היה בתחלה כחידה סתומה בעיני שמואל.  אבל שרגא הוסיף בכמה שיחות, שהיו לו אתו אחר-כך, לפקוח את עיניו על האהבה ודרכי בני האדם.  בהמשך הזמן התחיל שרגא מַשאיל לשמואל ספרי-השכלה שונים, אשר השפיעו עליו השפעה עזה ונמרצה מאד.  שמואל נתפרסם בעיר לאפיקורס, ואז הכריח אותו חותנו לגָרש את אשתו.  מאמרי העתונים על-דבר התקונים הנחוצים להֵעָשות "בשלחן-ערוך" כדי להתאים את הדת עם החיים, לקחו את לבו מאד.  אז הלך שמואל לקחת תורה מפי הרב הגאון ר' חיים מפיליפובה, שהיה ידוע למקיל ולמתקן בדת, ומטרתו היתה להִסָמך לרבנות, כדי שיוכל לגדור את פִּרצת היהדות ולעשות אותה מתאמת לדרישות-הזמן.  כעבור זמן-מה שב שמואל מלא תורה ודעת לעיר-מולדתו פלגות, ובטרם ימצא לו משרה של רבנות, הוכרח לעסוק במלמדות, כדי לפרנס את עצמו ואת אמו הזקנה, שנסתתם מקור פרנסתה.  אבל המלמדות לא נתנה סִפּוּק לרוחו, השואף לגדולות, גם הצטער מאֹד על שלא נתקיים חלום רבנותו.  בעת ההיא באה לעזרתו האהבה במנעמיה, שטעם בפעם הראשונה.

להרב הזקן בעיר-מולדתו הקטנה, שהיה שמואל מבקר אותו לעתים קרובות ומפלפל אתו בדברי-תורה, היתה בת חורֶגֶת, יפה ומלֵאת-חן, ושמה חנה.  חנה נולדה בוילנה לאב סוחר ואמיד, שביתו היה מלא תמיד תנועת-המסחר ושאון צעירים עליזים, ובמותו היתה אמה, לאה, לאשה להרב בעיר הקטנה.  בבית הרב חיתה חנה חיי בדידות ועצב, כי דבר לא היה לה עם האנשים המבקרים אותו ותזכור באנחה את ימי מחמדיה בעיר-מולדתה הגדולה.  הצעיר האחד, שנכנס אתה לפעמים בשיחה והחיה את רוחה, היה שמואל, ועל-ידי השיחות הללו נקשרו נפשותיהם יחד.  אולם השאיפה לתקונים בדת, שהוסיף שמואל להחזיק ולהלחם עליה עם מתנגדיו, וביניהם גם הרב, הפרידה מהרה בין הנאהבים.  שמואל הוכיח להרב בפומבי בבית-המדרש, כי בהמתו של דניאל החוכר, שהטריף מפני שמֵאן להוסיף על משכֻּרתו שלה רובים לשבוע, היא כשֵרה על-פי דין.  מאז נסגר לפניו בית הרב, ולא יסף עוד להֵרָאות עם אהובתו.

והשדכן שבעיר, המסבב ומשנה את עניני "הפוליטיקה" בעיירה לפי צרופי-שדוכיו, אמר לשדך את חנה לבן נפתלי, עשיר והדיוט, המבקש לו "יחוס", ועל-כן השתדל להרחיב את הפרץ בין שמואל והרב, ויָסֶת את קנאי-העיר במתקן-הדת "האפיקורס" ולהוציא את תלמידיו מידו.  וחנה שמעה בבית-הרב את מועצות-הקנאים, המתנקשים בנפש שמואל, ולבה נשבר בקרבה.  את מצב-רוחה של חנה מצַיֵר ברודס בדברים האלה:

"היא ישבה בחדר-המטות אשר בבית –הרב בודֵדה וגלמודה.  אור הערב לא עצר כֹח להאיר את החדר באור בהיר ונראה, אך כמו מלאהו ענן וערפל, אשר יביא גם עֶצב עמו.  לבנת-השלג, הנראה בעד החלון, נִדְמֹה נֶדְמָה לתכריכי-מת ומראהו הלבן עורר עתה תוגה ויגון, למרות תעודתו להיות אות היקר והשמחה.  חנה ישבה וראשה תמכה בשתי כפות ידיה, אשר נתנתן על השלחן הקטן העומד שמה, ומחשכת הנשף לא נראתה תמונתה, ואך כפסל מעשה חרש, סמל דמות האבל והיגון, היתה תבניתה... מלחמה כבֵדה התפרצה כעת בקרבה, מלחמה אשר עֹז בידה להכות לרסיסים לב עלמה רכה וענוגה כחנה; שני רגשות מתנגדים התאבקו והתרוצצו בלבה: מעבר מזה אהבת-אֵם ויראת הכבוד מפני אב-חורג, שהוא רב זקן ונשוא-פנים, ומעבר מזה הצָלת נפש ידידה ואוהבה שמואל".

בינתים נעשה מעשה, וחנה, אשר לא אהבה את שמואל אהבה גמורה, נטתה אחרי המורה הצעיר אפרת, שהיה מבקר בבית הוריה בעודנו תלמיד בית מדרש-הרבנים בווילנה ושקבל עתה משרה בבית-הספר אשר בעיירת-מושבה.  היא בקשה במכתב מאת שמואל, כי יודיע לאפרת, שהיא רוצה להתראות אתו.  שמואל מלא את חפצה מבלי הרגיש, כי הוא מֵקים לעצמו מתחָרה מסוכן.  שמואל היה עדיין נתון ראשו ורֻבו במלחמתו עם הרבנים, הוא החליף אגרות עם המשכילים, השואפים לתקוני-הדת בערים אחֵרות, והקנאים מצדם רדפו אותו בכל מיני רדיפות עם קפוח פרנסתו.  אפרת שמח מאֹד בהִוָדע לו, כי נמצאת פה חנה והיא מבקשת קרבתו.

"הנה הִנֶהָ בזה –  חשב אפרת בלבו –  מה נפלאו מעשי-המקרה!  לפני שנתים ימים הִכּתה אהבתנו שרֶש בלב שנינו, וכפורחת העלתה נִצה, אך אנכי שֶחַתִּי אז את הפרח הנעים ההוא..  אנכי רכבתי אז על כרוב-הדמיון ודמיתי בנפשי, כי ימי הלִמוד לא כלו לי עוד, כי אסע לעיר הבירה ואהיה לרופא, וכי גדולות ונצורות יביא לי העתיד, ועל-כן דחיתי את האהבה הזאת בשתי ידים...  ומי מלֵל לי אז, כי בעוד שנתים ימים, בעת אשר כל ההרים אשר תליתי אז בשערה נפלו ואינם, בעת אשר אנכי הייתי למורה בבית-הספר ואחפוץ לכונן לי בית..  בעת אשר אנכי בעצמי ההני מְלַבֶּה את גַחֶלֶת אהבתנו בלבי –  מי מִלל לי, כי בעת הזאת אמצא את חנה בעיר מגורי...  את חנה הזוכֶרת ומַזְכֶּרֶת אותי".

הנאהבים התחילו להתראות בחשאי ולטַיֵל יחד מחוץ לעיר.  אבל הדבר נודע להרב ויגער בבתו-החורגת על שהתחברה "להגלוח", והוא חפץ להשיאה על כרחה לבן נפתלי העשיר.  אולם העלמה נלחמה על חופשה ועמדה על דעתה בכל תוקף.  רוח פריקת העֹל והשחרור מן המנהגים הישָנים חדר כבר גם לבית-הרב, ותנועת התקונים בדת ובחיי-היהודים, ששמואל עמד בראשה, כבר נשאה אף היא פרי.

"נבוכים היו רבני ארץ ליטא, כי הקיפה התנועה מלוא רוחב הארץ הזאת ועברה בכל עריה, חלפה בבתי מדרשיה, ובכל מקום ומקום, אשר הגיעו המכתבים על התקונים, מצה ומריבה נשמעו, שאלות משאלות שונות הוצעו לרבני, ובני-הנעורים לומדי בית-המדרש יצאו חוצץ לקראת התקונים והחלו לפרוע פרעות בדיני "השלחן ערוך"...  וישמעו המוכסים, החוכרים והקצבים ויוסיפו אף הם לענות את נפש הרבנים, והיה בהטריף להם הרב שור, כשב או עז אשר שחטו ויצעקו מרה ויאמרו: נלכה נא ביתה המדרש ונשמע מה ידברו בנו הלומדים אלה, המכשירים את אשר מטריפים הרבנים".

שמואל מצא ספוק רוחני לעצמו בראותו, כי עמלו בעד עמו ודתו לא היה לשוא.  וגם לצערו על חנה אהובתו, שבגדה בו, מצא מַהֵר נחומים באהבתו לרחל, אחות-אפרת.  שמואל היה דָבֵק אמנם ביותר באהבתו לחנה, אבל עלמה יפה זו בקשה רק חיי עֹנג ושמחה ובשאיפותיו הרוחניות לא השתתפה כלל, ועל-כן הותר מאליו הקשר שבינה ובין שמואל, איש שכֻּלו רוחני.  לעֻמת זאת היתה קרבתו של שמואל לרחל יותר פנימית ויותר מתמידה, כי אשה זו הצטיינה לא ביפה, אלא בבינתה ובהשכלתה.  הקשר הרוחני שביניהם נתחזק אחרי שיסדו שמואל, אפרת ואחותו בית-ספר לנערים ולנערות.  שמואל חדל אז מהיות מלמד ויהי למורה בטעם אירופה, המדבר רוסית ולובש קצרים, ועבודת-ההוראה המשותפת לו ולרחל קרבה ואִגדה יחד את שתי-הנפשות, ובגן העצים והפרחים הסובב את בית-הספר בלו הנאהבים כמה שעות של נחת ואשׁר, בשוחחם יחד על עניני החנוך של הדור הצעיר ועל רוח ההתקדמות והתקונים, ההולך וכובש את חיי-עמנו.

אולם עננה קלה העיבה את אשֶׁר הנאהבים תמימי-הדעות וישרי-הלב: רחל היתה "שומרת יָבָּם".  היא נתאלמנה מאישה הראשון, פלוניצקי, שהיה משכיל ועדין-רוח גם הוא, ומֵת זמן-מה אחרי חתונתם ממחלת-האבעבֻּעות מבלי השאיר אחריו בן; רחל אסורה, אפוא, על-פי דין תורה להנָשא לאחר עד שיחלוץ לה היָבָם, הוא אחי המת, ולגֹדל אסונה לא נודע מקומו של אח זה.  חמיה של רחל, ר' טודרוס בעל הגימטריאות, גֵרש את אשתו הראשונה בהיותה הרה ללת[1] והחל לשתות לשכרה לאחר שעזב את "המגידות", שהיתה אומנתו, כי פעמה אותו תשוקה עזה לחיים ולעבודה רוחנית, שלא מצא את ספוקו בלמוד גפ"ת ומחמת בטלה נתגבר עליו השעמום, ובכן נשכחו מלבו התועה ביין אשתו הגרושה ובנה ולא ידע אנה באו.

אבל סוף-סוף הוסר גם מכשול זה מדרך שמואל ואהובתו.  בבית-המדרש שבעיירה למד בן-ישיבה בירזי, יפה-תואר ומתמשכל, והיה בחור ערום וקל-דעת זה אוכל "ימים" בבתי החשובים שבעיר ומבקר את הנאורים.  הוא היה לוכד ביפיו וערמתו את לב העלמות, הכמֵהות לחברת גבר, היקר כל-כך בעיירה, ונחשב לאחד "המניעים" בגלגלי ה"פוליטיקה" העירונית.  הבירזי הזה נתן את עיניו ברחל, והודיע לה, כי הוא הוא היָבָם המבוקש, בן טודרוס.  אבל הוא לא חפץ לתת לה חליצה, כי אם ליבמה ואמר, כי יתיר אסוריה רק בתנאי שתקָשר אליו לעולם.  אולם בן-ישיבה, אפילו כשהוא ערום, איננו "גזלן נורא".  אפרת ושמואל נתנו עליו בקולם וימשכוהו אל הרב, כדי לאלצו לתת חליצה לרחל...

*

הספור " הדת והחיים" לא נגמר, ואין הקורא יודע את אחרית גבוריו.  אבל אין הקורא מתעניין בזה כלל.  כֹבד הספור הזה מונח לא באמנות-הציורים, כי אם בפרובלימות הרוציאַליות.  "הדת והחיים" הוא ספור טֶנדוציוזי, והעיקר בו – דעותיו של המחבר, והדעות שלו על ערך התורה שבעל-פה ושבכתב בחיי-היהודים, הן הנה גופו תורותיו של לילנבלום במאמריו, שפרסם בשנות הששים האחרונות ב"המליץ".  אבל ברודס נתן להן בפי גבוריו בטוי יותר נמרץ.  ברודס עצמו אומר בהקדמתו ל"הדת והחיים", כי הצד האמנותי היה לו רק טפל, והעיקר היה אצלו המגמה.  "בחפצי לתת לפני בני עמי את המלחמה הכֵבדה בדבר תקון הדת אשר היתה בארץ ליטא, את השקפת בני הנעורים הנאורים על-דבר "השלחן הערוך", ואת מעשי רבנינו אשר כמתיאשים למו בכל כחֹם[2] בעד חומרותיהם ומנהגיהם הרבים והעצומים, אשר כמשא כבר וכנֵטל החול יכבידו עֻלם על העם – גם אנכי בחרתי בדרכי הסופרים החדשים, בחרתי את הרומן למעטה ואת הספור לאדרת, ובשני החלקים הראשונים הלכנו יד ביד אנכי והקוראים, שנים, שלשה סימנים הקדשתי להם וסמן אחד לי, שלבתי את הדעות ואת הספורים בחוברת, משכתי את לב הקוראים באהבה זרעתי אחת  הנה ואחת הנה, רֹב דברַי נתתי לקוראים ומעט קט מנהם לקחתי לי ולמטרתי; אולם לא כן עתה, בחלק השלישי, אשר בו אתן לפניכם, קוראים, אולם לא כן עתה, בחלק השלישי, אשר בו אתן לפניכם, קוראים, את אשר נעשה "בתוך ארבע אמות של הלכה" את אשר עשו רבנינו בעת ההיא, את אשר חשבו ותקנו, את אשר רדפו והחרימו, את הברות אשר הקימו, ואת המכתבים והתשובות אשר כתבו – בחלק הזה הוכרחתי לקחת לי מנה אחת אפים להקדיש רֻבּי סמניו למטרתי ואך מעט לספור ולרומן"...

אחרי הדברים האלה אין להתעכב כלל על הערך האמנותי של ספור זה.  יש להעיר רק בקצרה, כי אין בו אפילו ניצוץ של התרוממות פיוטית.  מציורי-הטֶבע שלו בוקעת איזו קרירות, איזו מלאכותיות.  במקום שהמספר רוצה להתנשא על פני הפרוזה המציאותית, שם הוא משעמֵם את הקורא, שם מוטבעת כל שורה בחֹתם של אי-טבעית.  דבריו נעשים מושכים את הלב רק בוכוחים התיאולוגים ובציוּר מלחמת-הפרינציפים.

בריינין הוציא משפט על "הדת והחיים" בדברים הסתמיים הללו:

"בספורו הגדול הזה הראה ברודס את אשר הוא יכול, ואת אשר איננו יכול.  יכלתו הספיקה לספר מראה עיניו, להסתכל אל שטח העליון, אם הורשה לאמר כן, של החיים ולמסור דברים הגלויים לכל בהויתם החיצונית.  אבל חסר יכֹלת היה לראות ללב, להסתכל אל נפש החיים ולברוא נפשות בדמיונו. יכֹלת היתה לו לבנות בנין גדול, אך קצרה יָכלתו לעַבֵּד את החלקים, גדולה היתה יכלתו לראות נקודה ידועה בחיים, אותה הנקודה, שכל העינים היו פונות לה באותה שעה, אבל קצרה היתה יכָלתו להקיף בסקירה אחת את יריעת-החיים ולראות את כל צבעיה וציוריה.   גדולה היתה יכלתו להרחיב את הדִבור על אותו הענין, שלקח את לבו, אבל קצרה היתה יכלתו לצמצם את מחשבותיו ולרַכֵּז את השקפותיו בדבורים מועטים ונמרצים.  סמולנסקין התרומם מעל השקפות בני דורו וברודֶס היה שקוע בהן ומחוגן לא זָז.  באריכות דבריו של סמולנסקין היה גם קצת פִּיוט, קצת מקוריות וקצת נביאות, ובאריכות דבריו של ברודס היה קצת דרשנות, קצת הסברה וקצת אהבת הדבור".

אבל בשעתו היה "הדת והחיים" מאורע בספרות וגם בחיים ונקרא בחִבה יתֵרה.  בני-הנעורי, וביחוד בערי-השדה, בלעו את דבריו, ממש, "כבכורה טרם קיץ"...  הם קראו בהתלהבות עצומה את ויכוחיו הארוכים בשאלות-הדת; שמואל ראש הגבורים הלוחמים על התקונים "בשלחן-ערוך"הקסים את הצעירים חובשי בתי המדרש, שחתרו לצאת למרחב מן המבואות החשכים של "התחום" והיו מוכרחים לכלוא את שאיפותיהם ומאוייהם בחֻבָּם לבל ירגיש בהם זר.  על-יד הספר "חטאת-נעורים" של לילנבלום היה "הדת והחיים"ה ספור היותר נפוץ בין קהל הקוראים העברים.

*

ב. "שְתֵּי הַקְצָוֹות"

אין אנחנו מוצאים לא את המגמה הסוציאַלית ולא את התלהבות הנוער והתלבטותה של הנפש המחפשת, שלִבבו כל-כך את הצעירים קוראי ספורו הראשון.  ברומן החדש הזה שָׂם לו המחבר למטרה לצייר ציור אוביֶקטיבי ולהקביל זה לעֻ מת זה את זרמי-החיים היהודיים השונים, שנוצרו על-ידי דור-ההשכלה.  המספר הסיר מעליו את התגא של המטיף ויאחז בידו את מִכחוֹל-הצַיָרים.  בספורו החדש העמיד ברודס בשורה ראשונה את האמת המציאותית והפסיכולוגית, והדעות הבוריות עולות ובוקעות מאליהן מתוך ציור-החיים.  "בשתי-הקצוות" הגיע כשרונו האמנותי של ברודס למרום יכָלתו.

תוכן הרומאן החדש הוא – הקבָּלת השפעת החיים הישָנים על איש מבני הדור החדש לעֻמת השפעת החיים החדשים על בן הדור הקודם.  לפי זה ישנם בספור שני גבורים ראשיים. האחד בא מעיר פרובינציאַלית נדחת לכרך גדול והוא נמשך שם אחרי ברק הציביליזאציה החיצונית; צעד אחר צעד הוא הולך ומשתנה, זונח את מנהגיו וארחות-חייו הישנים ונעשה חבר להצבור "הקולטורי" החדש; השני, אדם בן-קולטורה, בא מן הכרך הגדול לעיר פרובינציאַלית בתוך התחום, ולבו הולך שבי אחרי הסדרים הקבועים והמוצקים של החיים הישנים, שלא נודעו לו עד כה, והוא נוח לעזוב את דרכי חייו הקולטורים מפני הקסם האידילי של החיים הפאטריאַרכאַליים.  באנטיטיזה זה מונח כל כָּבדו של הרומן.

הגבור הראשי, יעקב חצרון, נולד בעיר הקטנה סוכות אשר בוואָלין.  הוא היה בן יחיד לאביו "החסיד" העשיר והלמדן, ר' נתנאל, שפִּנק אותו מנוער ולא מנע ממנו את כל משאלות-לבו.  ורגש-יופי חזק נתגלה בנער.

"בית אביו היה סמוך לגן-יָרָק, אשר שעשע בו יעקב מדי יום ביומו.  ועת כי הנצנים נתנו ריח, עת כי הגן העלה נצה, עת כי השמש שלחה קרניה ויפֹזו זרועות העצים השתולים שם, עת כי שכבת-הטל הרימה ראש לקדם את פני השמש בבקר השכם – היה לב הנער שמֵח מאֹד, והם היו שעשֻעיו כל ימי הקיץ, וכאשר גדל הנער סלסל בפאותיו, שם לב על נקיון בגדיו ועל ערך מהלכו ויתהדר בכל אשר מצאה לאֵל ידו".

יעקב הי הלעלם "יפה מראה עד להפליא, בחור כארז וחסון כאלונים, ושערותיו הצהובות, עיניו השחורות ולחייו אשר אדמו כתולע הוסיפו על חנו".  גם לנגן בכנור למד יעקב, והחסידים רננו אחריו, כי כ"מעשה הגויים יעשה"; אולם עושר אביו כפר על חטאתיו, כי ידע יעקב לחבר את אהבתו להיופי והשירה עם מנהגי החסידות.  אחרי שנשא לו לאשה את שרה בת החסיד העשיר ירוחם ועמד ברשות עצמו, התחיל מהדר במצוות.  "סוכתו בחג היתה מפוארה מאד, אף אתרוגו היה המהודר בכל העיר.. גם בימי חג הפסח שם עיניו ולבו לערוך את "הסדר" בכל ההדור אשר מצאה ידו, ובימי חג-השבועות עשה מעקה מענפים רבים לביתו, אשר כל רואהו התפלא עליו.  וגם בנסוע יעקב ל"הרבי" הנחילוהו עשרו וכשרונו הפיוטי כבוד רב.  "הרבי" בכבודו ובעצמו כבדהו לא אחת לשיר בשירים על שלחנו ביום השבת לעת הסעודה השלישית...  וכל חזן הבא אל העיר היתה ראשית דרכו לבוא לבית יעקב צרון, כי למשפט פיו יחלו כל אנשי העיר".

במות ר' נתנאל חצרון הנחיל אחריו ליעקב בנו את כל עסקיו, וביניהם גם ענין מסוכסך אחד, שהיה לו עם איזה סוחר מאודיסה.  ר' נתנאל לא מהר לשים קץ לאותו הסכסוך, כי לא נועז לנסוע לאודיסה, שנחשבה בדור ההוא למלֵאה עון ופריצות, ויראי-חטא אמרו, כי "כשבע פרסאות לבוא אודיסאה סביב סביבב יבער הגיהנום"; אולם יעקב לא היה עוד "פחדן" כאביו, ויחליט לנסוע לעיר הטומאה.  ב"הסכם הרבי עשה לו בגדים קצרים, כאשר ילבשו בני הארץ, גדל שערות ראשו ממול ערפו למען אשר יוכל לאַחֵד את פאותיו עמהן", ובקחתו צרור הכסף בידו יצא לדרכו.

בבוא יעקב חצרון לאודיסה שכח כמעט את עסקיו, כי נדהם למראה הנהדר, שראו עיניו:

"יפעת העיר, אשר אין ערוך לה, רחובותיה הישרים, אשר עצים שתולים יפארום משני עבריהם; חוצותיה אשר הבונים כללו יפיָן בחומות בצורות ומפוארות בפטורי-ציצים, במעקות מָזהבים ובעמודים מעשה ידי אמן; שוָקיה עם בארות בארות זורקות מים בין גני שושנים ופרחים, הסובבים אותן1 לפידי הגַז, אשר יאירו את הרחובות, החוצות והשוָקים באור בהיר בינות לעצים השתולים, אשר עליהם  הירוקים יזהירו כזהר תכלת הרקיע; מצבות-הזכרון אשר תעמודנה בשיא גבהן ובחסן גֵוָן לדורות-עולמים; גני-חמד אשר בתוך העיר ובמגרשיה, והים הנורא עם כל שכיות החמדה, אשר בנו בני-האדם על חֻפּו- כל אלה פעלו מאד על נפש יעקב, כל אלה לקחו לבבו, העירו רוחו אף עוררו את רגשותיו בקרבו".

ביחוד התרגש חצרון, הנוח להתפעל, בטיילו על שפת הים, שראה בפעם הראשונה.

"לפניו הים הנורא בהמון גליו, אשר בשצף קצף יהמו וירעשו, ועד בלי תכלית, עד כל אורך מרכז-מבטו ירומו, ינָּשאו, יחמרו, ובשיא חסנם ישטפו שטוף ועבור עד החוף, עד החומות הבצורות, אשר כוננו ידי-אדם לשים גבול למו...  והציים האדירים, אניות-הקיטור אשר בתוך המים ומסלות-הברזל אשר על החוף יֵרָאו כעֵדים כשֵרים, אשר הוצגו להעיד על ממלכת האדם בים וביבשה...  הגלים ירעשו מאד מתגרת יד מושלם ובקול המולה רבה ישובו על עקבם עד מרחבי תכלת הרקיע, עד מקום השמש, אשר ברכתים ימה תעמוד עתה כֻלה אדמונית; כגולת זהב טהור תעמוד ותביט במשול האדם בטבע, תביט – וקרניה המופזות האחרונות מאדימות את פני המים ותתנה גם למו זהר כמו תנחמנה אותם מֵעצבם, כמו תצחקנה לפניהם להפיס דעתם".

והעורך-דין יורָב, המנהל את משפט חצרון עם בעל-דינו, ראה כי איננו חסיד שוטה ופרא, ויביאהו לבית מכרו הקבלן העשיר לצרכי-הממשלה גבריאל אחיטוב.  הוא חפץ להראות לבתו היפה של אחיטוב, ליזה ולכלתו ראזאליה, "אדם טבעי עם טוב טעם", שאינו רגיל עוד בנימוסי החברה הנאורה, ובבואו חצרון אל הבית היה מוכה תמהון למראה עיניו; "מן הרצפה בשלל צבעיה ומצעות מעשה-האֶרֶג אשר מתחת לרגליו עד הספון והמנורות המפוארות התלויות עליו, אשר ממעל לראשו, מן קירות הבית המצוירים מעשה אמן עם התמונות המשוחות בששר במסגרותיהן המופזות ועד כל כלי הבית הנאדרים במעשה צעצועים ובפטורי-ציצים – כולם עזרו להשתוממות לבבו".  וביחוד הפליאו את רוחו ליזה וראזאליה, אשר "חן ונועם תשאנה גם בערך בגדיהן, גם בנדנוד גֵוָן, גם בשיחן וגם בצחקן; עיניהן כמו תברוקנה, מחלפות ראשן כעין המשי לטוהר, וכל אשר להן הוא כאבן חן, כאבן שואבת".

"השיחה הראשונה חלפה ועברה בדברים מקוטעים.  שפת חצרון טרם תהיה בפיו, כי לא היה אָמון בסוד הנשים, ומה גם כי נפשו לא יכלה עדיין מַלֵט משא לבבו ההומה מאד מכל אשר תחזינה עיניו ליופי.  פתאם קמה ליזה ממקום מושבה ותלך ותשב על יד המִנִים, בידיה העדינות פתחה את דלתותיהם ותעביר את אצבעותיה הדקות על פני המנענעים בחפזה וקול השיר נשמע.  חצרון נבהל, את אשר לו ראה מעודו, הנה לנגד עיניו עתה!  אמנם שמע את שֵמַע המִנים, אך עינו לא ראתם ולא ידע מה המה". 

המנגינות עשו על חצרון רושם כביר, ויצא כנדהם מן הבית.  בשובו למעונו לא נם שנתו כל הלילה.  הוא ערך בדמיונו את עיר-מולדתו סוכות מול אודיסה:  "מעבר מזה טיט ורפש מרבה להכיל, בתי-עץ קטנים וגגותיהם תבן נרפש, אין סדר לרחובות, אין  משטר לחוצות וכצלמי-בלהות ינועו וינודו האנשים ביניהם; ומעבר מזה הנקיון, הסדר והמשטר פה, הארמונות והפרורים, מאור הגַז ובארות זורקות מים, הגנות לשוח והים הנורא".  ונדמה לו, לחצרון, כי פה באודיסה יושבים אנשים לגמרי אחרים ויותר נעלים, החיים חיי-תענוגים, עדן ויופי – בעוד שהוא מבלה את ימיו בחשך, ברפס ובסכלות.  ושאלה חדשה עלתה על לבו: "האם לא אוכל גם לעבוד את ה' במקום הזה?  ובתוך רעיונותיו המסובכים חלפה כברק גם תמונת-ליזה "בשבתה על יד המִנים ובאצבעות ידיה הרכות תעבור על פני המנענעים ובפיה תשיר בקול ערֵב, לחייה התאדמו כמעט ועיניה הבריקו"...

– הרהורים רעים – אמר חצרון בלבו, ובהשתדלו להסיח דעתו מהם לקח את "כנורו בידו ויעמיק לנגן"...

וחצרון התחיל לבקר לעתים תכופות בבית אחיטוב, לדבר בעניני-מסחר עם גבריאל הזקן ולהתעלס בחברתם הנעימה של בני-ביתו.  ליזה הזמינה אותו כמה פעמים ללכת עמה אל התיאטרון, ומנגינותיו וחֶזיונותיו פעלו מאד על נפשו חרכה והפיוטית וינשאוהו לעולם של קסמים.  גם יורב הבילהו בל כיום "למקום-שעשועים חדש, למקום  משחק ובתי-משתה, אשר נערות משחקות שמה ושירי-עגבים בפיהן.  וחצרון החל לדעת את מנעמי-החיים, את עדן תשוקותיהם ואת טוב חמרתם".  כעבור חדש ימים היה לאיש אחר, החיים המזהירים החדשים מחו וטשטשו ברוחו את זכר ימי-החשך, שבלה בעיר מולדתו הנרפשה, ויחליט להשאר כאן כל ימי-הקיץ.  "מדוע זה –  חשב בלבו – לא אשלח ידי לקחת מפרי עץ החיים, באין כתבים באין להט החרב המתהפכת השומרים אותו?"

ואהבת חצרון לליזה גברה מיום ליום.  בטיילו עמה באחד הערבים בגן-הפרחים, שאלה ליזה את פיו על-דבר בּיתו ומשפחתו, וחצרון נתבלבל וכחש באשתו ושני ילדיו, כדי שלא יהיו למכשול על דרך אהבתו.  אולם בשובו למעונו הכהו לבו מאד על הבגידה הזאת, ומלחמה פנימית התלקחה בקרבו.  "הה!  מה נואלתי ומה חטאתי!  –חשב בלכתו בחדר מלונו אחת הנה ואחת הנה – רב!  אלכה ואשובה אל ביתי, ואשובה לתמימות-נפשי...  לביתי?  לעיר סוכות?...  האם אוכל לשבת שם על ערמות העפר והאשפות אחרי אשר ראיתי את אודיסה כלילת-היופי?...  האם אשוב ואתענג על חברת ה"חסידים בקול שיריהם כקול הסיר, אחרי אשר שמעו אזני קול המִנים וזמרת האופירה ושירת העלמות המשחקות?" וחצרון מרגיש כי כבר נלכד בפח, כי כח-קסם עצום מקשרהו לחייו החדשים ואין לעמוד כנגדו.  "האם לא צדקו ה"חסידים", אשר לא נתנו לי ללכת הנה? –  שואל הוא במרירות..  אמנם כן, אש הגיהנום בוערת בקרב העיר הזאת, אש נוראה, אש שורפת ואוכלת כל לב ורוח"...

ולפני עיני חצרון מרחפת תמונת "ליזה בכל עצם יפיה ותפארתה: שערותיה השחורות, אשר כללו את יפי פניה הצחים מחלב ואשר כנזר תפארתה היו על ראשה; לחייה, אשר כשושני-חמד ופרחי-ריח לקחו לב ותרהבנה כל עין; מפתח פיה הצר בשחקן הנעים כמשחק מלאכי-אל שם בּשחק; מבנה גֵוה כפסל יצרו חרש במדה ובמחוגה, ושתי עיניה אשר כהרים יורקי-אש ירו חציהן".  ולעומת תמונת-הקסם הזאת ערך חצרון שלא מדעתו את דמות אשתו הפשוטה והבלתי יפה, ערך בגדיה, מכסה ראשה הגלוח, שיחה והגיונה – ונפשו נבהלה פתאם...

חצרון הרגיש כי בקוריו בבית-אחיטוב מרחיקים אותו יותר ויותר ממשפחתו, אבל לא עצר כח למנוע מעצמו את העונג הגדול הזה.  תחת שעד כה היה מנגן על פי חוש השמיעה והחוש הפיוטי, למד עתה לקרא את תוי-הנגינה, כדי שיוכל ללות בכנורו את מנגינותיה של ליזה על הפסנתר.  גם מורה לקח לו חצרון מתלמידי האונבירסיטה[3] ללמדו היסטוריה וספרות, כי מעודו לא קרא בספרי רומנים ושירה, ובשמעו בערב אחד שיחה ספרותית בין ליזה ורעותיה לא יכל להשתתף בה ונכלם מאד, וספרי-הרומנים הורוהו מה היא "אהבה" וידע ויבין גם את יחוסו לליזה...  ובבוראו יורב בבוקר אחד למעון חצרון, מצאהו שוכב על מטתו ובוכה על אהבתו ומשפחתו...

ויורב, המנהל את משפטיו של גבריאל אחיטוב, ידע כי עסקיו רעים מאד וכי קרוב יום אידו, ועל-כן דבר על לבו לקרב אליו את חצרון העשיר, שיוכל להקימו ממפלתו אם ישא את בתו וישתתף במסחרו.  וייטב הדבר בעיני גבריאל, וגם ליזה אמרה לתת בחפץ-לב את ידה לחצרון העשיר, החביב ויפה-התאר.  אולם חצרון לא היה בקיא במנהגי-האהבה, ולא ידע איך להביע את חפצו ולהוציאו לפעולות, ועל-כן נלעצו יחד בני בית אחיטוב לחוג ברב פאר את יום הולדת ליזה, כדי לקשר את אגודת הנאהבים.

"והערב ההוא בא.  בית אחיטוב נהדר מאד, כי ימים רבים כללו יפיו...  המנורות הפיצו אור צח, ואנשים רבים, בם בחור ובתולה, עלם ועלמה, נקבצו באו בו, כולם לבושי-מכלול, כולם יעדו עדי, השמחה תציץ מבין עיניהם, ברכות ותהלות לראש ליזה בפיהם, ומתנות ליום-הולדתה בידם, ורגליהם עומדות הכן לצאת במחולות...  ליזה היתה כלולה בהדרה, בגדיה החמודים הוסיפו גם הם חן לה, ושערותיה המקולעות בשושנים ופרחים היו כנזר תפארת לראשה, עיניה הבריקו מאֹד, ועל שפתותיה שושנים רחף צחוק קל ותיף במאֹד מאד, ותהי נושאת חן בעיני כל רואיה.

והנה הדלת נפתחה, וחצרון מובל בזרועות אחיטוב בא הביתה.  חצרון היה הדור בלבושו מאֹד; בגדים חדשים ויפים עשה לו לערב הזה על-פי המדה לכל חֻקיה ומשפטיה, והסַּפָּר ערך קוֻצות תלתליו ויעש שפָמו.  והנה הוא כלול בהדרו, והבושת – בבואו בפעם הראשונה בחברה כזו, אשר לא היה אָמוּן בה – הביאה חכליל על לחייו, ותוסף גם היא על חִנו.  כל הנאספים השתוממו למראהו הנחמד, לקומתו אשר דמתה לתמר ולעיניו, אשר ירו זיקי-אש, והעלמות התלחשו לאמר – אין בגברים כמֹהו ליופי.  אחיטוב העמידהו לפני כל הנאספים לאמר: "זה רעי וידיד ליזה – יעקב בן נתנאל חצרון".  ויקרב חצרון אל ליזה ויברכה ליום הולדתה, אף הושיט לה את השַי, אשר הכין לה: אגודת שושנים נחמדה למראה, אחוזה בבית-יד של כסף טהור, אשר פתוחיה נפלאים מעשי ידי אמן; בינות לשושנים גליון ועליו כתוב ברב הוד והדר שיר בשפת רוסיה ליום חגה זה, ומתחת לשושנים צמיד זה משובץ באבני-חן מצדו מזה, ובפתוחי חותם כתוב: "תנו חצרון לליזה אחיטוב ליום-הולדתה – מעבר מזה ".

והאורחים עם האורחות התעלסו ושמחו כל אותו הערב, אף יצאו במחולות לקול מנגינות ליזה על הפסנתר, שחצרון לִוָּה אותו בנורו.

"ובטרם החלו הנאספים לקחת ברכת-הפרידה, נגש אחיטוב אל ליזה וחֶצרון, אשר עמדו יחד בתוך הבית כמתעתדים ללַּות את האורחים, ובקול גדול אמר: בתי!  הנני למלאות את משאלות לבך, ונגדה נא לכל רעי ואוהבי, בערב יום הולדתך ויום שמחת לבך, הנני נותן לך את שאלתך, ובכל לבבי הנני מסכים גם אנכי לבחירך רצתה נפשך בו..." ויקח את יד ליזה ויתנה ביד חצרון.

– ה' יברך אתכם, והארכתם ימים בטוב ובנעימים!

– "אמן!  למזל טוב! – זעקו כל הנאספים בתרועת-שמחה, וליזה וחצרון נשקו ידי אביהם ובדמעות-עינים נתנו תודה לו:.

האורח היחידי, שלא לקח חלק בשמחה כללית זו, היה הסטודֶנט לתורת-המשפטים ברזלי.  הוא היה בן להורים עניים, ובכשרונותיו הטובים כמו בעמלו הרב, הצליח לגמור את למודי-הגומנאַסיה ולהכָּנֵס לאוניברסיטה, וכשהחל ברזלי לבקר בבית אחיטוב, הנעימה לו ליזה את חייו הקשים והמלֵאים עבודה, ויחוסיהם נעשו מהרה כל-כך קרובים, שנחשב לאוהבה ובחירה בעיני כל בני-הבית. ואנם הבטיחה ליזה לברזלי להיות לו לאשה אחרי שיגמור, כעבור שנה, את למודיו באוניברסיטה, ותקוה טובה זו חִדשה את רוחו ונתנה לו כֹח ועָצמה לעבוד.   והנה בא פתאם האברך העשיר והיפה חצרון ויעמוד לשטן על דרכו.  ליזה החלה לדחות מעט, מעט את ברזלי ממנה ולהתנכֵּר לו.  אולם הוא הוסיף עוד להתנחם בתקוות-שוא, עד שבא ערב-המשתה ושם לאַל את כל חלומותיו הנעימים.  לעיניו אורשה ליזה לחצרון!  "לעיניו לקחו את אהובתו מבין זרועותיו ויתנוה לאיש אחר – ונפשו נבהלה מאד, ויוכה בתמהון לבב, ויבלעו כל מחשבותיו.  כהלום-יין, באין דעת וחשבון, לקח מגבעתו וינס ויֵצא החוצה, ועל צדי הרחוב הלך בצעדי-ענק הלך ומלל בידיו ורָקע ברגליו, עיניו נהפכו בחוריהן וכל תמונתו היתה תמונת איש משוגע בשנותו את טעמו".

כל הלילה תעה ברזלי כמוכה-שגעון ברחובות-העיר, ובכיסו כבר נשא כלי-נשק נורא, שבו ישים נקמתו באויבו חצרון.  לפני זמן-מה שלח מכתב לשלמה, בנו יחידו של גבריאל אחיטוב, שנסע לסוכות כדי להשגיח שם על עבודת-הבנין של קרסקטין, שנתנהלו בקבלנות, ודרש ממנו על חצרון ומשפחתו, וכבר ראה תשובתו, כי יש לו אשה ושני בנים, המחכים בכל יום שישוב לביתו.  ברזלי ידע אפוא את הסוד הנורא, שחצרון וגם יורב הסתירו אותו מבית אחיטוב, ואמר להשתמש בו בשעת-הכושר זו.  הוא בא ביום המחרת בצהרים לבית-אחיטוב, שלא נעשו עוד סדרים אחרי המשתה, ושאל את ליזה במנוחה: "מה החלום אשר חלמתי אמש בלילה בבית הזה?" וליזה השתמטה מברור-דברים בהשיבה לו, כי היא ברשות אביה, העושה בה כרצונו, ובשבתה אל הפסנתר נגנה את השיר הרוסי:

הַאִם אָנֹכִי אֲשֵמָה הִנֵּנִי

כִּי  הִצִּית מַבַּט עֵינַי אֵש-לֶהָבָה

בְּלִבּוׁהַבּוֹעֵר?  כִּי הֶאֱמִין לִשְמוֹעַ

בִּדְבָרַי רְמָזִים...  רִמְזֵי הָאַהֲבָה? - -

-----------

הַאִם אָנֹכִי אֲשֵמָה הִנֵּנִי

כִּי מִנִּי-אָז צִלוֹ מִמֶנִי לֹא סָר,

וּבִּי דָבַק כְּמוֹ אִתּוֹ בְּריִת כָּרַתִּי?

וְנַפְשִי בָּחֲלָה בוֹ, לְלִבִּי הָיָה כְמוֹ-זָר...

את השירה המעליבה הזאת שרה ליזה בקול רועֵד ומתוך התרגשות פנימית, כי בלבה ידעה שחטאה לברזלי והוליכה אותו שולל.  וברזלי לא יכול עוד נשוא את העֶלבון והוציא מכיסו את מכתב שלמה, שהקים מהומה ומבוכה בבית.  אחיטבו עמד כנדהם, וליזה התעלפה, וקדחת-עצבים עזה הפילה אותה למשכב, שלא ירדה ממנו במשך עשרה ימים.  ובעת הזאת חדל חצרון, סבת-האסון, לבקר את ליזה אהובתו, והתהלך כצל מרעה ויגון.  אולם בשוב ליזה לאיתנה נפגשה את מאהבה בטיילה בגן-הפרחים, ואהבתם נתחדשה שוב.  ליזה היתה נכונה לסלוח לחצרון את כזביו, שהשמיע באזניה "כאדם טבעי" שאינו מושל ברוחו ושוכח בנקל את עבָרו, והיא חשבה רק אך להסיר מידי אוהבה את אסורי-אשתו.  בדבר הזה היה לה יורב לעזר.  הוא נסע לסוכות כדי לסַדֵר את עסקיו של חצרון ולדבר על לב שרה אשתו, שתקבל גט מאשה.  אולם מה השתומם יורב בבואו להעיר הקטנה ובמצאו שם "רומַן" חדש!  שלמה אחיטבו התאהב בשפרה  אחותה היפה והתמימה של שרה.  באותה שעה, שחצרון בן העיר הקטנה, הלך שֶבִי אחרי תפארת הכרך והנימוסים היפים של יושביו, נמשך שלמה כיליד אודיסה אחרי הקסם של חיי התחום והשלוה, שראה בפעם הראשונה בסוכות.  הוא התאכסן בבית החסיד העשיר ר' ירוחם, חותנו של חצרון, ובליל השבת ראו עיניו מחזה נהדר:

"הבית מלא אורה.  נֵרות רבים יאירו את החדר, אשר נקיון וסדר שָרו בו, על השֻלחן פרושה מפה לבָנה, ושתי מנורות-כסף בעלות שלשה קנים נושאים נרות דולקים תעמודנה עליו; בראשו שתי חלות לחם מכוסות במטפחת ברה, המחכות לשוב האיש מבית מדרשו לבצע עליהן, וממעל להן מנורת-נחשֶׁת קלל תלויה בספון הבית, וששת קניה יפיחו גם הם אור בבית... ר' ירוחם הלך בחדר אחת הנה ואחת הנה, ובקול נעים אף יפה שָר את השירה "שלום עליהם, מלאכי השרת"...  שלמה לא הסיר עין מן ר' ירוחם, אשר המנוחה שמה אותותיה על פניו עתה, אשר עיניו תבענה כי שבַע-רצון הנהו מאד, ואשר גם צעדיו בנחת ומישרים המה; לא הסיר עין מאשתו לאה, אשר בעיני-אהבה הביטה אל אישה כמו סִפרה צעדיו וכמו תשבע גם היא נחַת מרצון אישה הטוב ובמנוחתו תקח גם היא חבל; לא הסיר עין מבתם שפרה, אשר טוהר תארה לקח לבו מאד...  גם קדוש היום גם בציעת-הפת, גם כל אשר ראה שלמה בערב הזה פעל עליו פעולה עזה מאֹד; זכרון-אבות ומסורת קדמוניה ראה בהושיט ר' ירוחם את כוסו לאשתו כי תשתה ממנה גם היא, ראה כי גם מאת חלת-הלחם, אשר בֵּרך עליה, פרס לה ולבתו והן קבלו את המנות האלה בחן ורצון רב".

מראה הפנים הצוהלים והמאושרים על בני-הבית, "והזמירות" שֶשָר בעל-הבית בלוית נכדיו הנחמדים היובים מסביב להשלחן, נשאו את שלמה לעולם שכולו שלוה, תום ועליצות דתית, ומבלי משים ערך את העולם הזה מול חייו באודיסה, שאין בהם כל מנוחת-הנפש וכל עדן של קדושה.  בשבתות, כמו בימות-החול, הוא טרוד ושקוע בעסקיו, ובשובו הביתה עָיֵף ויגע הוא מוצא את ראזאליה אשתו, הרודפת תענוגים ושאון-עליזים, הנכונה תמיד לרוץ לכל מקומות-השעשועים, והממָררת את חייו בקנאתה במגבעותיהן ושלמותיהן של רעותיה.  ושלמה שאל את עצמו בדאבון-לב: "מה יתנו ומה יוסיפו לי השאון והרעש, ההמולה והמהומה, אשר ימלאו את חיי בעיר אודיסה משוש כל הארץ?  מה יתנו ומה יוסיפו ההוד וההדר, היופי והתפארת אשר סביבותינו, בעוד אשר בלבנו פנימה יֻכּת שאִיה?

ביחד נלכדה מהרה נפש שלמה באהבת שפרה היפה והתמה, שהיתה בעלת עינים מזהירות ושערות שחורות ודקות, שירדו בשתי מקלעות ארוכות על כתפה.  עלמה ענוה וצנועה זו היתה מבלה את ימיה בתפירת לבָנים ובקריאת ספרי-השכלה בחשאי, ובהגישה בערב לבני-הבית את התֵּה מן המֵיחם הרותח על השֻלחן, היתה שולחת בגנבה מבטים קלים לשלמה המגֻהץ, הלבוש "כאשכנזי" ומדבר רוסית, שהיה בעיניה כסֵמל ההשכלה והשלֵמות.  וגם שפרה היתה בעיני שלמה "כסמל דמות הענָוָהוהשלום", ובהיותו לבדו עמה בבית, היה שח לה בחלקות, מדבר באזניה דברי-אהבה ומקניטה בדרך שחוק בלגותו את מסתרי-ספריה.  ומעט מעט דבקה נפש שלמה בעלמה נחמדה וחסודה זו, ולא יכל לדמותה לאשתו מבלי שיאכל איזה רגש מר את לבו.

"רעיונותיו הבהילו לצַיֵר לפניו את תֻּמַת-שפרה, ואת דרכי חיי המשכילות בכלל, וראַזאַליה בתוכן; מעבר מזה, ישרת-נפש, חיים של שלום ונוחה, חיי שֶקֶט ודמָמָה, שֶׁבֶת בית ולנצור אָרחות-תֹּם, כמֵי השִלוח ההולכים לאט, ומעבר מזה קול משחקים, בחורים ובתולות יחדו, בם גם איש ואשה, כולם הומים, איש אל כל בתולה ואשה יצהל, ישחוק וחנף על שפתי כֻלם...  אמנם כן, אילת-אהבים וגם יעלת-חן היא האשה בת העת החדשה, תיטיב לנגן במִנִים, תיטיב לחול במחולות, תדבר בפות אחדות, תדע לקרוא בשם סופרים וספרים, וידיה רב לה בחברת האנשים הזרים, אשר יבואו לבית, או אשר תבוא היא לביתם – אולם מה לאישה בה?  מה היא בביתה?  ומה היא לאשה ולבניה?"

ושלמה הוסיף להתבונן לחיי היהודים היושבים בעיר הקטנה והנרפשה, והוא נוכח יותר ויותר כי נעלים הם במוסרם ותמימותם, בצדקותיהם ובאהבתם להבריות, על בני-אמונתם הריקים וקלי-הדעת שבאודיסה.  בשבת אחת בא לבית-התפלה, כדי לשמוע את דרשתו של מגיד אחד, ומצא שם המון אנשים היושבים וקוראים ב"משניות", ב"עין יעקב", "שלחן-ערוך", "מנורת המאור"ו"תהלים".  ובראותו ביניהם גם את הפועלים הפשוטים, העוסקים בעבודת הבניה של הקסרקטין שלו, הקביל אותם מבלי משים לעומת הפועלים היהודים באודיסה, אשר "ביום מנוחתם שֵכר ירדפו, וביום שבּתם ומועדם יין ידליקם, שחוק הקוביא והקלפים יקח לבם, ואחרי תאותם הזנֵה יזנו".  ביחוד לקח את לב שלמה אחיטוב חג-הבכורים היפה, ובעונג רב הביט על ההכנות הנעשות לו בעיר הקטנה.

ענפי עץ עָבות הביאו ויפארו בהם את הבית פנימה.  גם על מנורת נחשֶׁת-קלל בעלת ששה קנים התלויה בספון הבית בַּתָּוֶך, גם בארבע פנות-הבית גם בכל מקום ומקום אשר עין האדם צופִיה, נתנו זמורות ופארות; ויקחו סוף וקנה וגם גומא וינתחו אותם לנתחים ויעתדום לפזרם על פני רצפת הבית.  וידי שפרה מלֵאות עבודה לעשות בבד, לכבֵּס ולגָהֵץ את מכסה הכסאות ואת כל אשר במפות ובמטפחות ובסדינים; אף לקטה עלי-עץ ועלי-פרחים ותדביקם בלוחיות-הזכוכיות אשר בחלון ותעש מהם ציצים ופרחים אף תמונות שונות לפָאֵר בהם את החלונות, ותקח גם ביצים וַתִּקב חורים בשתי קצותיהן מזה ומזה, ותער את החלבון וגם את החֶלמון מתוכן, ותתן נוצות אפרוחים בחורים, ותולה אותן בחוט בתקרה, לאמר – צפרים הן אלה...

"בשמחה ובטוב-לב יצא אחיטוב מבית-המדרש, ובנפש שמֵחה בא בּלִוית ר' ירוחם לביתו, אשר גם הוא כֻלו אומר "יום טוב": חג בכורים לה'!  חג האביב לבני האדם!  הנרות אשר יאירו את הבית מבינות לענפי-העץ הירוקים, אשר יסובו מנירותיהם, הקנה והסוף אשר על הרצפה והזמורות והדליות אשר בכל פנות-הבית, השלג הערוך עם מכסה הבד הלבן אשר עליו, עם מנורות-הכסף ופטורי-הציצים אשר עליהן – כל אלה פעלו עתה על נפש אחיטוב מאֹד; לבבו נמלא רגשות נעלים ונפשו כמו התרוממה עָל, וכמו הדרת-קֹדש חופֶפֶת עליו...  פניו האירו, ומלבושי-הכבוד אשר עליו הוסיפו גם הם לוית-חן לו.  ושפרה לא הסירה עין ממנו, ותשכח כרגע את כל, ותשבע דשן למראהו, ומאד גרסה נפשה להביע רגשותיה עתה לפניו, ותקצוף על אנשי-הבית, אשר לא יתנוה לדבר אתו הפעם כאשר עם לבבה, וחברתם היתה עתה לה למשא...

"והלילה – ליל-אביב בכל הדָרו!  שמים טהורים מאֹד, ומראיהם תכלת-כֵּהָה נחמד למראה.  הירח יקר הולך, וכל צבאיו הכוכבים יעלו איש, איש במסלתו, כנקודות-הכסף יזהירו, וישַמחו כל נפש וירנינו כל לבב; רוח צח נושב בארץ, לוחש על הדשאים וכמו יפיח רוח חיים באף כל היקום, וכמו ישא על אֶברתו נשמת הבריא הורוח כל המאושרים עלי תבל ארצו.  עין אחיטוב לא שבעה לראות את המחזה הנחמד הזה מדי יצאו החוצה, ועמד כאיש אשר לפניו נגלו תמונות יקרות אשר אין ערוך למו...

– " היחכה, אדוני, לעת אשר יבָקבו השמים ממעל? – שאל ר' ירוחם אותו בצחוק-שפתים בצאתו גם הוא...

"אחיטוב הביט בפניו, כי לא ידע מה בפיו, ויצחק ר' ירוחם עוד ויספר לאחיטוב את אמונת ההמון, כי בליל זה יבָּקעו השמים כהרף עין אחד, וכל איש ואשה, אשר יכַוֵּן את הרגע ההוא והיה כל היוצא אז מפיו בוא יבוא, וכל משאלות-לבו בהֶרֶף-עין הזה תקומנה".

וביום המחרת הזמין ר' ירוחם את שלמה לשמחת נֶכדו, ילד כבן חמש שנים, שהתחיל ללמוד חומש ודרש, כנהוג בוואָלין, לפני הקרואים.  אביו, ר' ברוך, לקח

"את מצנפתו הלבנה, אשר נועדה לו ליום-הכפורים, ואשר קליעות מעשה עָבות במֶשי ובזהב חתולתה, וישימה על ראש הילד, וגם את מורה-השעות אשר לו הוציא מצלחתו וישם בכֵליו, ויקחו גם יתר הנאספים את מורי-השעות אשר להם ואת שרשרותיהם, אשר בכסף ואשר בזהב, ויתנום להילד, וגם אחיטוב נתן את מורה-השעות אשר לו וגם שרשרת-הזהב אשר עליו, וירכסו את כל אלה על בגדי הילד ממול לבו עד אפס  מקום, והילד עדה גאון למראה כל השרשרות האלה, ואבותיו ואבות-אבותיו גם הם הראו נהרו".

ואחרי שאמו הזקנה של הילד לחשה עליו כדי להצילו "מעין הרע", העמידו את הדרשן הקטן על השלחן, והוא השיב על השאלות שהציע לפניו בדבר למודיו "המקשן", ילד קטן אחר, שעמד על הכסא.  "ודרשה" זו, ככל הצירימוניה היפה והתמימה שלִּותה אותה, שנועדו לעורר את אהבת-התורה בלב לומדיה הקטנים – עשו על שלמה רושם נעים מאד.  לפניו נגלו חיים חדשים, המלאים תמימות, שלוה, עדן רוחני ורגשות דתיים נעלים, ועיניו ראו יהדות חדשה, צנועה ומלֵאה חֵן, שלא שערוה בני-אודיסה.  ויצטער שלמה על אשר התרחק מאחיו התמימים והחביבים, החיים על אמונתם, ומתורת היהדות של המסורה, וימהר לתקן את המעֻוָת, ויקח לו את האברך המשכיל בנימין האלוני למורה בעברית ובקורות היהודים.  ומעט, מעט דבקה נפש שלמה, העורגת אל שלות-הרוח, תום וטוהר, בחיי החסידים ומנהגיהם, ובכל לבו היה משתקע בתוכם לולא בא לפניו זֵכר אשתו ופזר את כל חלומותיו הנעימים.  גם לשפרה אהובתו נגלה הסוד, כי אשה לו באודיסה, ותגרשהו בחרפה מעל פניה.  אחריימים רבים של עצבון ויאוש היתה שפרה לאשה לבנימין האלוני, שפִּתַּח בסתר ראשית השכלתה, ושהוכרח לגָרש את אשתו הראשונה כשנודעה "השכלתו" לחותנו החסיד הקנאי.

ויורב לא הצליח במלאכותו בסוכות, כי כל בני העיירה התקוממו נגד אדם קשה זה, שבא להפריד בין איש לאשתו, והשמועה פשטה, כי יצא יעקב חצרון מדעתו באודיסה ונלכד בשחיתות אש "זונה ונצורת- לב".  פקידיה בטלו את יפוי-כֹּחו של יורב, ושרה בכתה יומם ולילה ולא חפצה בשום אופן לשמוע לעצתו ולהתגָרֵש מאישה.  "חלילה לי לקחת מידו גט-פטורין – אמרה האשה הפשוטה, האוהבת את בעלה בכל נפשה – גם אם באכזריות נוראה יכבוד אכפו עלי, גם אם ידושו את בשרי את הברקנים".  ובעצת "הרבי" נסעה שרה לוילנה, כדי לבקש מאת זקנו של יעקב חצרון, העשיר הלמדן והמשכיל ר' יהודה עמנואל, שישיב אליה את לב אישה.  ועמנואל הוא

"איש זקן, יפה-תואר והדור בלבושו...  האיש הזה עבר כבר את שנת השמונים לימי חייו.  אפס כי השנים האלה לא הניסו את ליחו, לא השחו את קומתו, לא הסירו את חכליל לחייו, לא העבירו את הצחוק הנעים אשר על שפתיו, ולא הכהו את עיניו השחורות, אשר מבעד לגבותיהן תפיצינה אור בהיר, אור יקרות; השנים האלה שמו אותותן בו רק כי הלבינו שערות ראשו והֵנָה הוסיפו תפארתו ויגדילו על הדרו...  וביתו הוא גם בית-וַעַד לחכמים.  כי נעבור על פני החדר הראשון, אשר נועד לדבר-מסחריו, גם לא נתמהמה בחדר השני, המפואר בכלים מכלים שונים נעלים מאד ביפים, ונבוא עד לחדר השלישי – נשתומם על המראה אשר לפנינו: תיבות-עץ גדולות מהמסד עד הספון לארבעה קירותיו סביב סביב מלֵאות ספרים גדולים עם קטנים, ובתוך החדר שלחן עָגול, כסאות מסביב לו, וסרים גדולים גם עליו.  שמה יֵשב בעת מנוחתו, שמה יקבל פני הרבנים והחכמים הדורשים לשִכנו, ושמה נשמע לעִתים לא-רחוקות גם משפטי-פיו על היהודים והיהדות, על הסופרים והספרים, ועל כל דבר הנוגע לכלל ישראל, לאמונתו ולהשכלתו, לדרכי חייו ודעת נבוניו... על השלחן לפניו צבורים ספרים שונים גם בתמונתם, גם בתכנס וגם בשפתם.  רגע יביט בגמרא, ומשנהו – בספר כתוב אשכנזית המונח על ידו, פעם ישים עין במדרש, ופעם – בספרי-הפילוסופיה; פה "זהר" "ומורה-נבוכים" נפגשו, פירושי ראב"ע וספר-המדות לברוך שפינוזה חֻבָּרו, תורה וחכמה נשקו והאמונה וההשכלה היו תואמים בבית הזה".

עמנואל מאן בתחלה לנוע בדרך רחוקה מחמת זקנתו המופלגת.  אולם שרה הפצירה בו מאד ובכתה באזניו עד שנעתר לבקשתה.  ובמשך הימים שישבה שרה בבית עמנואל ראתה בפעם הראשונה חיי כרך, רחובות מהודרים, תלבושת נאה ונמוסים יפים, ותֵּאות גם היא להסיר המטפחת מעל ראשה ולהתקשט לפי טעם המודה, כדי למצוא חן בעיני אישה בשובה לראות פניו.  "ובבית עמנואל רבה העבודה: חיָטים ומתפרות הלכו ושבו לרגעים, אשה מגדלת שער העושה בפאה נכרית גם היא ישבה בבית, ובנות ר' יהודה ובנות בניו ובנותיו גם הן מלאו את ידיהן בעבודה לקשט את שרה, לכלול יפיה ולהרבות לה הוד ותפארה".

ובתוך כך באה מהפכה פנימית גם בלב יעקב חצרון.  אחרי שנתקררה קצת ההתלהבות הראשונה של אהבתו לליזה זכר את אשתו ושני ילדיו העזובים, והוריד דמעות מתוך געגועיו עליהם.  ביחוד נתגברו רגשי הנוחם בלב חצרון כשהגיע החדש אלול, ונשמע קול השופר הקורא לתשובה ולחשבון-הנפש.  אולם גם לעזוב את ליזה ואת חייו החדשים והנאורים באודיסה לא עצר עוד כח, והמלחמה הפנימית דִכאה את רוחו כל-כך, עד שהיה נכון לשלוח יד בנפשו.  שמחת חצרון היתה גדולה, אפוא, בהִוָדע לו, כי באו זקנו ושרה אשתו לגאל אותו ממבוכתו וצרותיו.  חן שרה גדל בעיניו שבעתים אחרי ששמה עליה תלבושת אירופאית, ואחרי שגלתה לו את אהבתה הנאמנה בהתאמצה לשוב אליו.  על-פי עצת עמנואל החליט הזוג להשתקע באודיסה ולבלתי שוב עוד לחיי העיירה, שנמאסו עליהם.  "בעקב החסידות – אמר הישיש המשכיל – תבוא הכפירה, ובעקב הנזירות תבוא הפריצות", ועל-כן צריך היהודי הנאור לבור לו את הדרך הממוצע, שיש בו גם הנאה מהחיים וגם אהבה להמסורה.

ועמנואל השלים לא רק בין איש לאשתו, אלא מצא גם מציאה גדולה בהיסח הדעת.  בראותו את גבריאל אחיטוב הכיר, לגודל תמהונו, כי הוא בנו הבכור, שברח מביתו בימי-נעוריו כדי להִלָות לפקיד-צבא אחד היוצא עם המחנה הרוסי לעשות מלחמה באונגאַריה.  האב הישיש שמח מאֹד על בנו, שהתאבל עליו יים רבים, כי חשבהו במתים, ושלם מהונו את חובותיו המרובים כדי להצילו ממשבר.  בתי אחיטוב וחצרון נהיו, אפוא, למשפחה אחת, ולכבוד המאורע הזה ערך אחיטוב משתה גדול לכל אוהביו וקרוביו, ועמנואל הזקן, היושב בראש הקרואים, הביט בדמעות-גיל על צאצאיו המקיפים אותו, וישמיע להם תורת-חיים:

"שתי הקצוות ממֵעי נפרדו: הנני רואה את בני הבכור, את גבריאל, את בניו ואת ביתו, כי למשכילים יחשבו, וחֻקותיו, ואך לחדשות שמו פניהם, והנה בן-בני השני, הוא וחותנו ואשתו מחזיקים בנושנות, ולכל חדש "צֵא טמא" יקראו, ולא יתנו לבוא לביתם כל אשר הולידו החכמה והתבונה בעת הזאת.  והיהדות עומדת מרחוק ובוכָה מצרת-נפשה...  בָּנַי!  אל נא תאחזו בקצָוות!  ברו לכם את הטוב משתיהן גם יחד, וזרו הלאה את החֶלאה ואת הרע!"

_____

 

זהו תוכן הספור.  ברודס קרא "לשתי-הקְצוות": ספור מחיי-ההוֶה, אבל אין זה מדויק כל-כך.  בשנות השמונים האחרונות (1888), שבהן נתפרסם הספור, כבר עלו על במת החיים היהודיים בליטא גבורים חדשים הוגי דעות חדשות, שלא נגע בהן ברודס כלל.  אין אנו מוצאים בספורו את רשמי הפוגרומים, את יסוריו הנפשיים של האינטליגנט היהודי, את קשי יומם של המוני-העם, וגם לא את התנועות הפנייות, שנתעוררו באותן עשרת השנים בתוך היהודים, את התנועה העברית-הלאומית, את תנועת ההגרה וחִבַּת-ציון.  בספורו של ברודס מצוירים החיים המצוים של היהודים, כמו שהם הולכים ונוהגים משנות הארבעים, מראשית תקופת-ההשכלה וכמו שנהגו בשנות הששים ואילך, אבל אין הם טבועים בחותמו של זמן ידוע ובקוָיו היותר בּולטים.  ואפשר, שזוהי דוקא מעלתו של הספור, שמנע המחבר את עצמו מנגוע בעניני מפלגות ולפגום על-ידי זה בהאוביֶקטיביות הדרושה למצייר תמונות-החיים.

"שתי-הקצוות" הוא, עם כל לקוייו, הספור היותר טוב בספרות העברית החדשה.  כמעט כל הנפשות העושות בו, לקוחות מן החיים, יפה בו גם הנתוח הפסיכולוגי.  מעלתו היותר גדולה היא, כמו שכבר אמרתי, בהקבלת חזיונות-החיים, וביחוד בהקבלת הטפוסים המתנגדים זה לעֻמת זה, לא הקבלה מלאכותית, כי אם טבעית, היוצאת מתוך מהלך המאורעות.  המספר מציג שני גבורים, המתנגדים זה לזה בטבעם ובתכונתם, במצב אחד, וההיקש יוצא מאליו עפ"י מעשיהם.  הנה, למשל, שני זוגי ראשי הגבורים והגבורות: חצרון עם ליזה ואחיטוב עם שפרה – והרי לפנינו אנתיתיזה כל-כך בהירה.  כך הוא גם בנוגע להגבורים השניים במעלה.  אבל ישנם בספור גם דברים מיותרים לגמרי, שיש להם שייכות אל המסופר כאופן החמשי אל העגלה, וסרח העודף הזה מקלקל בכמה מקומות את הרושׁם.  מיותר לגמרי הוא, למשל, כל אותו ספור-המעשה בהישיש עמנואל, שמצא פתאֹם את בנו האובד לו.  סצינה זו אינה מוסיפה שום צבע ליורה הכללית, ומהלך הספור לא היה נפגם כלום גם בלעדיה.

תמונתו של בנימין המורה אינה שלֵמה.  ברודס רצה לצייר טפוס של עלם, הצמא להשכלה, ונרדף על זה מקנאים מורדי-אור.  אבל ציור זה עלה למסַפֵּר רק במקצת.  אין הקורא יודע את עבָרו של האיש הזה, את הנימוקים שעוררו אותו להשכלה.  לעֻמת זאת מופלאת היא האמת הפסיכולוגית בציור יחוסיו לשפרה ולאחיטוב וליחש האנשים הסובבים אותו.  יפה מאד יוצאת גם ההקבלה בין שתי הנשים: בין ליזה בת-הכרך ובין שרה בת-העיירה.  ליזה שואפת רק למטרה אחת: למצוא חתן יפה ועשיר.  זוהי בת-כרך טפוסית עם שאיפות ברורות וחמריות, המשחקת במשחק האהבה רק כדי למשוך ברשתה את לב הגבר היותר נאות לה לפי חשבונה.  גם רגשות ישרים, עדינים ויפים אינם מוזרים לליזה, אבל מעשיה נחתכים לא על פי רגשות כאלה, אלא על-פי הערכין החמריים והמנוסים וההשקפות המעשיות, המקובלים בין בני-חֶברתה.  וגם שרה היא תקיפה בדעתה, ואינה זזה מהעיקר הראשי שלה: אמונתה לבעלה.  אשה כשרה זו אינה רוצה להתגרש מאישה, אפילו לאחר שנעשה אפיקורס, אפילו כשבגד בה.  ואדרבה, היא עושה כמה הנחות וּויתורים במנהגיה ומלבושיה הרגילים, כדי לשוב ולמצוא חן בעיני האיש שבחל בה.  ואין כאן שפלות-הרוח, אלא חוש חזק וטבעי של קשר המשפחה היהודית, האמיץ ביותר.

על-דבר ערכו של "שתי הקצוות" כותב ראובן בריינין:

"בשתי הקצות" נראה כל כֹחה של אמנותו – זה היה הקו הקיצוני שלה.  התוכן הרעיוני של "שתי הקצות" עומד במדרגה יותר נמוכה משל "הדת והחיים", אבל במה שנוגע להגזרה והבניה, להערכת החלקים ולסדור הפרטים בתמונה אחת שלֵמה, עומד הוא גבוה מכל מה שכתב ברודס.  בבחינה זו הוא מהיותר טובים, אם לא היותר טוב, שבספרותנו הסִפורית.  "בשתי הקצות" עומדים במערכה הדור הישן מול הדור החדש, חיי הערים הקטנות מול החיים בהכרכים, מחזה מול מחזה.  בין המחזות של חיי הדור הישן בהערים הקטנות יש תמונות מצוינות ושלֵמות, אולם התמונות מחיי הדור החדש בהכרכים הגדולים בלתי נאמנות ובלתי יפות.  המספר הטה חסד כלפי הראשונים.  הוא גם ידע והכיר יותר טוב את הדור הישן.  הוא היה מן הנחשלים בהתפתחותו השכלית. עד נקודה ידועה הגיע בהשכלתו ובידיעתו את החיים.  הלאה – לא אף פסיעה אחת.  כל מה שעמד מעבר להנקודה הזאת היה זר לו".

אמנם חדשה עשינו בשפה, חדשה אשר מאז מעולם לא נודעו עקבותיה, לוא אמנם כתבו על הספר עד ימינו אלה רק בשפת בן עמרם ובן אמוץ – כי אז אולי החרשתי גם אני.  אולם שאלת המטהרים האלה הלא תשוב לכל הסופרים בעמנו מדור דור: "לוא קם בן עמרם, אשאל גם אנכי, ונתנו לו את כל ספרי התלמוד והמדרש, את ששת סדרי המשנה, ואמרו לו: "קרא נא זה", היקרא?  היבין לתרגם מלותיהם הזרות והנכריות? הימצא ידיו וגליו בשפתם ובלשונה? ולא עוד אלא שלא יבין ולא ידע גם שפת כל התנ"ך, לא ידע לשון ספסרי קהלת, עזרא ונחמיה...  הרשות אשר נתנה לקהלת לכתוב לעם חקירותיו בשפה שיבינוה, הרשות אשר נִתנה לבעלי-המשנה לכתוב בשפתם לפני בני דורם, – הרשות הזאת נִתנה גם לנו לכתוב בשפה, אשר יבין העם עתה...

"שפה מתה" – אומר ברודס – נקרא לשפה, אשר לא תקבל כל שנוי וכל תנועה, העמדה בשפה אות נאמן כי אין יש רוח חיים באפה ולא תדאג להאנשים החיים רק לאותיות המֵתות, לא תדאג כי האיש החי, הקורא המתנועע, יבין לשֵכל מליה, וכי היא אשר למענו נכתבה, יֵדע את אשר לפניו, ותמיד כל היום תשים מעינה כי המתים שכבר מֵתו ידעוה ויבינוה...  אמנם כן, הננו מודים ומתוַדים כי  "לוא יקום בן עמם" היום הזה לא יבין דברים רבים בספרותנו...  וכי מה איכפת לנו אם הם לא יבינו – הלהם נכתבו הספרים?  האם בעדם נדבר היום קשות את פורעי פרעות בעמנו?  האם באזניהם נוכיח בדברים את מוכסינו, ראשי קהלינו, מַלוינו וכל מעקשי הישרה בנו?  האם למענם נבנה כיום ספרות לישראל?...  לא יבינו המה ויבינוה חייקל, זרח בֶּרעש ושמֶריל, לא יבינוה המתים ויבינוה החיים, כי אותם הלא מבקשים אנחנו, אנחנו לא נדרוש אל המתים, כאשר לא ידרשו המתים לנו...

"סגנונו זה (של ברודס) – אומר בריינין – הוא סגנונו של לוחם, של סופר החי עם בני דורו.  ברודס לא ברא מעולם תנועה חדשה בחיים או בספרות.  הרכבתו הרוחנית לא היתה של זה שנברא להיות בורא, של זה ההולך בראש.  אבל הוא ידע לבטא בשפה יתר נמרצה, יתר רחבה, את אשר הרו והגו אחרים.  את מלחמת הדת והחיים אסרו אחרים, אבל הלא נִסה לתת לה תואַר ודמות.  הרחבת הלשון העברית נעשתה בפועל על-ידי סופרים מצוינים אחרים כמרדכי אהרן גינצבורג, ש"י אברמוביץ ואַחרים, אבל ברודס היה לה לפה".

* * *

על-יד יל"ג ולילינבלום עומד ברודס בשורה ראשונה של יוצרי הספרות החדשה.  כמוהם הִפרה את המחשבה הישראלית וטִפח בלב צעירי-הדור את רגש ההוד והיופי.  ספורו "הדת והחיים" הוא היצירה היותר חשובה של ימי מלחמת ההשכלה.  דעותיו של לילנבלום וחבריו, כל היסורים שסבל עליהן וכל הרדיפות שנרדף בגללן, נתגשמו בספור זה במחזות אמנותיים, והוא הועיל הרבה בזמנו לעודד את רוח הצעירים במלחמתם עם הבערות.  "בשתי-הקצוות" בקש ברודס לברוא סינתיזה מפַשרת, שמאַחדת את היפה והמשובח שבהשכלה האירופית עם כל הטוב והמועיל שבתרבות העברית-הלאומית בת אלפי הדורות, באופן, שהחיים הישנים ישארו כמו שהיו ביסודם, אבל יהיו נעשים עם עזה יותר יפים, יותר אירופיים.  אבל פשרה זו שבקש ברודס לעשות בין היהדות האנושיות, בין הדת הישראלית ובין התרבות המודרנית, ושמצאה לה בזמן יותר מאוחר בטוי בספריו של הציוני החרד זאב יעבץ, דחפה את המחשבה העברית לצד אחר לגמרי, שנסתמל ביצירותיהם של הסופרים הבאים אחריו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] כך במקור

[2] כך במקור

[3] כך במקור