א.    🔗

יוסף (כך נקרא שמו בישראל) חוואָלסוֹן נולד בשנת 1819 בוילנה. אביו היה למדן גדול, וכל היום ישב בבית-המדרש על התורה ועל העבודה. אמו חוואָלֶס (מזה שם משפחתו חוואָלסון) היתה מטליאה שקים ובמשכורתה הדלה פרנסה בצמצום גדול את אישה ואת ארבעת ילדיהם הקטנים, ויוסף הוא הבכור. כל היום היה יוסף יושב ולומד בּחדר, ומתחלת הערב עד חצות לילה היה אביו משנן לו את לקחו בביתו. עוד בּילדותו כבר נכרו בו כשרונותיו המצוינים, ויהודי-וילנה נהרו מעברים לראות את נער-הפלאות הלומד “אלפס” עם כל המפרשים. אֲבל ימי אביו כבר חוצצו. ארבע שנים חלה את מחלת השחפת וימת.

אז שלחה אותו אמו האלמנה אל ישיבת הגאון המפורסם ר' ישראל גינזבּורג, שנודע בּרבּים בשם “ר' ישראל הזאַרֶצי”. ר' ישראל זה היה מחותנו של אחי הגר"א ונתפרסם בין הלומדים בּתור אחד מעמודי התורה והיראה. חוואָלסון היה צעיר-התלמידים בּישיבה, שלמדו בה רק בּחורים ואברכים. לאחר שהרגיש ר' ישראל בּחואלסון כי ברכה בו, הבדיל אותו מיתר תלמידיו ויחברהו אל בנו העילוי ולמד את שניהם יחד בּמעונו. בּאותה עת כבר עזר חוואָלסאן למורו הגדול לעבּד עם הרבּה תקונים והוספות את הספר “חיי-אדם” לר' אברהם דאַנציג, אשר הוציא אותו ר' ישראל גינזבּורג מחדש עם הקדמה שלו בּשנת 1836.

אבל חוואָלסון לא הסתפק בּלמודי הישיבה בלבד, ובעת שהיו הכל ישֵנים, היה הוגה בתחלה “בספר העיקרים” ואחרי כן ב“מורה נבוכים”, שהשיג אותם בעיר. כשהיו לו שתי פרוטות בכיסו, היה קונה לו נר של חֵלב וקורא לאורו כל הלילה בספרי ימי-הבּינים הנזכרים. לפנות בּוקר היה חוזר אל התלמוד והפוסקים. ר' ישראל היה מוצא אותו תמיד כשהוא יושב לפני הגמרא, ולא עלה על דעתו, כי תלמידו החביב גזל שֵנָה מעיניו כל הלילה והגה בספרים מסוכנים, לפי דעתו, לבני-הנעורים.

בּמלאת לחוואָלסון שמונה-עשרה שנה, נתעוררה בו תשוקה חזקה להשכלה כללית. כפי שמספרים זקני וילנה התרועע אז לחוואָלסון עלם צעיר מתלמידי הישיבה של ר' ישראל הזאַרצי, שנתפרסם בהמשך הזמן לאחד מגדולי הסופרים העברים, זה קלמן שולמאַן, והוא הוא שהשפיע עליו להאציל מעתותיו גם ללמודי-חול. חוואָלסון בקש ומצא לו צעיר אחד, אשר הראה לו בפעם הראשונה את האותיות הרומיות. מחוסר כסף לקנות בו ספרים, התחיל מתרגל בּקריאה מדי לכתו ברחוב מעל השלטים הפולאַנים שעל גב החנויות. לבסוף הביא המקרה לידו ספר-מקרא גרמאַני, שחובר לצורך הפצת הלשון הגרמאַנית בּפולין; אבל קשה היה לו להבין את הכתוב בּו. כך עמל ויגע עד שהשיג בּיבּליאה לותֶּרית ועל ידה נתחוורו לו איזו מלים ומבטאים גרמאַניים. כעבור עת קצרה כבר ידע להשתמש במלון גרמאַני. אז החליט בּנפשו לרכוש לו באופן זה גם את ידיעת הלשונות הצרפתית והרוסית. כמובן עשה את הדבר בּחשאי וסמוי מעין-אדם.

בּינתים מצאה אמו שידוך בשבילו ותחזק עליו דבריה להחיש את נשואיו. אבל חוואָלסון לא הרגיש בּלבּו שום נטיה אל העלמה, אשר בּחרה בה אמו להיות לו לאשה, ועוד יותר מזה בחלה נפשו בּחברת אביה, שהיה אדם גס והדיוט. עקשנותו של חוואָלסון גרמה לאמו צער הרבּה, והיא החליטה להתאונן עליו לפני מורו ורבּו ר' ישראל גינזבּורג. היא הלכה ותבא לר' ישראל ותספר לו, כי הוכיח ה' לבּנה שדוך הגון עם נֵדה, והוא אין את נפשו אל הדבר. "יוספ’קה שלי – כך התאוננה מרה – כבר היה, בלי עין הרעה, לבּחור כהלכה, ועדיין אינו רוצה לקחת לו אשה.. ר' ישראל נתן צדק להאֵם והוכיח בּדברים נמרצים את חוואָלסון על פניו בגלל שהוא ממרה את פי אמו, האלמנה הזקנה, ואינו ממלא את רצונה, בּאמרו, כי “בן שמונה-עשרה לחופה” הוא דין ככל יתר הדינים, שאסור ליהודי אדוק לעבור עליהם. דברי מוסרו של ראש הישיבה קלעו אל המטרה, ולא ארכו הימים וחוואָלסון בא בברית הנשואין עם הנערה אשר בּחרה אמו בשבילו.

אחרי חתונתו בא חוואָלסון להיות סמוך אל שולחן חותנו במיחיילישוק, עיירה קטנה הקרובה לוילנה. משנה ראשונה ואילך התחיל חוואָלסון מרגיש את עצמו בּבית חותנו מאד לא יפה, וכך היה בוודאי הולך ומתנַון בסביבה המחנקת הזאת אלמלא – התנ“ך. לאסונו, או, כמו שהיה חוואָלסון אומר תמיד: לאָשרו, תפשו אותו קנאי-העיירה יום אחד אחר התפלה כשהוא יושב ומעיין בתנ”ך. תיכף הוציאו עליו את הקול, כי אפיקורס מסוכּן הוא וכל הצעירים נצטוו לבלתי בּוא אתו בּמגע ומשא ולבלי דבּר אליו מטוב ועד רע. כמנודה נשאר בודד וגלמוד. עם כל יום גדל בו חשקו לדעת, לאור. הוא התחנן אל חותנו ואל חמותו, כי ישחררו אותו מכבלי-האשות. אבל אשתו הצעירה לא חפצה בּשום אופן להפּרד מעליו. כך עברו עליו ירחים אחדים בּבדידות ובמלחמה פנימית חזקה מאד. בּיום אחד בא לוילנה והתחיל משתדל לפני הרשות בּדבר תעודת-מסע. לאחר שקבּל לבּסוף בּרוב עמל את התעודה הדרושה והודיע את חותנו, כי החליט בּכל תּוקף לנסוע לחוץ-לארץ להשתלם שם בּהשכלה, נפל פחד על אשתו פן יעזוב אותה, חלילה, עגונה, ותקח מאתו גט-פטורין. הגט הזה קרע את החוט האחרון, אשר קשר את חוואָלסון אל הגיטה החשכה…

 

ב.    🔗

עברה עת מועטת וחוואָלסון יצא לדרך. הוא הלך רגלי מוילנה לריגה – מהלך מאתים וחמשים וירסטה! שם נכנס אל הד“ר לילינטאַל, שמלא אחרי-כן תפקיד חשוב בתולדות השכלת יהודי-רוסיה, ויספר לו את מטרת בּואו ויבקש ממנו עצה לאָן לפנות. לילינטאַל נתן לחוואָלסון מכתב-המלצה אל רב עדת-היהודים בּבּרסלוי, ד”ר אברהם גיגר, אחד מגדולי המלומדים היחודים של אותו זמן.

עם תרמילו על שכמו ומקל-הנודדים בידו חזר חוואָלסון ויצא לדרך. בלכתו נפגש עם אנשים נדיבי-לב, אשר האכילוהו מלחמם, היו ביניהם גם כאלה שנתנו לו נדבות-כסף. בּלילות היה לן בּבתי-המלון כשהוא ישֵן על הארץ וחבילת-קש למראשותיו. תשוקתו לבוא לארץ מלאה חכמה ודעת גברה עליו כל-כך, עד כי דִכְּאָה בו כל חשש של סכּנה. פעם אחת בּעברו דרך יער-בּציר הדביקהו איש רוכב על סוס, אשר נכנס אתו בּשיחה וישאלהו מפני מה אין הוא מתירא ללכת יחידי בּמקום כזה. על שאלתו זאת ענה חוואָלסון את האיש לתומו: “ליראָה מה זה עושה?”.

דרכו הלך ונמשך בלי סוף, צרותיו רבו מיום ליום, ואף-על-פי-כן לא חזר מדעתו, וגם רגע לא רפתה בו החלטתו לשנות את אורח-חייו ולהפסיק לגמרי את יחוסיו למולדתו. בּצאתו לטייל בּבּרוינסבּרג, אשר בקרבת קניגסבּרג, עם צעיר אחד ממכיריו מחוץ לעיר, לא חפץ ללכת אתו בדרך העולה אל הגבול באמרו בּרוב תּוקף: “לא, אחור לא אשוב!” כך בא לאט, לאט לבּרסלוי.

גם בּבּרסלוי סבל חוואָלסון צרות הרבּה. הוא דבּר גרמאַנית נלעגת, ולפיכך לא יכול להשיג הוראה לשעות. בּעמל רב מצא לו תלמידים אחדים מבני-העניים, אשר בּשכר למודו נתנו לו ארוחה בית איש יומו. בימים שלא היתה לו ארוחה מוכנת, היה קונה ככר-לחם קטנה מפתבג-הצבא, ומחלק אותה לשתים. בשעה האחת-עשרה היה אוכל את המחצית האחת לארוחת-הבּקר ובשעה הרביעית היה אוכל את המחצית השניה לארוחת-הצהרים. ובאותה עת היה עוסק בּלמודו מתוך התמדה מרובּה. יש אשר לא נתן שנה לעיניו ללילות שלמים; כשהרגיש עצמו עיף, נמנם קצת כשהוא יושב לבוש בבגדיו וחזר תיכף לספריו. במשך ימים אחדים למד לדעת על בּוריה את האתימולוגיה הרומית, ומאז ידע לתרגם מן הלשון הגרמאנית אל הרומאית. אבל הוא לא יכול לכתוב, והסטודנטים היו מתפלאים ומיגעים את מוחם מבלתי יכולת להבין, כיצד אפשר הדבר, כי אדם היודע שפת רומי, לא יכּיר צורת אות.

נמצאו אנשים טובי-לב, שנתנו לו בּמתנה בּגד ישן, אבל מנעלים לא היו לו. במאוחר היה מספר, כי כשם שאי אפשר לתפוש כוכבי-שמים, כך לא יכול אז להשיג מנעלים. כעבור איזה זמן ולשונו הגרמאנית נעשתה מתוקנת יותר, הוטב מצבו קצת. אבל קודם לכך רבו צרות נפשו מאד. כמה שתמך בו גיגר, לא יכל בכל זה להקל עליו את מצבו.

כי הרבּה גיגר לקרב אליו את חוואָלסון – על זה מעידים הדברים המובאים לקמן, שחתם בהם חוואָלסון בשנת 1856 את הקדמתו לספרו הראשון:

“באחרונה אני רואה חובה לעצמי להביע את תודתי לאדם אחד, אשר אף כי אין לו יחס ישר אל ספרי זה, ראוי הוא בּכל זה ל”ישר-כח" גדול מצדי – הלא הוא הרב המפורסם ד“ר גיגר בּבּרסלוי. עני בּכּל באתי לפני שנים הרבה לגרמאניה, ארץ שלא שמעתי את שפתה ושלא ידעתי בה איש. אפשר שהייתי הולך ומגיע בה לידי התנוונות רוחנית וגופנית. אבל האיש הנדיב הזה דאג דאגת-אב למצבי הרוחני והחמרי, ורק לו אני צריך להודות אם הגעתי בסולם-המדע לאותה המדרגה, שאני עומד עליה היום”.

בּשנה הרביעית לאחר בוא חוואּלסון לבּרסלוי הכשיר את עצמו כל-כך בּלמודים, עד כי כבר יכול לבקר את שעורי-האוניברסיטה. חשק מיוחד היה לו למדעי ארצות הקדם וללשונות-המזרח, ועל שני מקצעות-המדע הללו התנפל בכל להבת אש נשמתו הצעירה צמֵאַת-ההשכלה.

 

ג.    🔗

לא ארכו הימים ובחוואָלסון נגלה כשרון מיוחד להאיר את ההשפעות התרבּותיות ההדדיות של העמים השמיים הקדמונים – מקצוע מדעי, שלא נחקר עדיין עד הזמן ההוא. ביחוד התעניין בחקירת מהותם של הסאַבַּיים¹ הנזכרים בספר הקוראַן ושמדובּר בהם ב“מורה-נבוכים” להרמב"ם. כשהוסיף להתעמק בדבר מצא, כי מסקנותיהם של ההיסטוריונים הקודמים בענין זה, שיש לו, לפי דעתו, ערך היסטורי גדול מאד, אינן מבוססות כל צרכן והנן רחוקות מן האמת. הוא ידע, כי בהביבליאותיקה הקיסרית שבווינה נמצאים כתבי-יד בּלשון הערבית, שעל ידם אפשר יהיה לגלות את האמת בנוגע להגזע המעניין הזה. מבלי חשוב הרבה ושים לב אל היחס הקשה של הממשלה האוסטריית אל יהודי-הנכר, נסע בשנת 1847 כמעט בלי פרוטה בכיס לווינה. הפוליציה הווינאית נתנה לו את רשיונה לגור בּמטרפולין לא יותר משבוע. אבל לאָשרו הביא אתו מכתב-המלצה מאת הפרופיסורים של האוניברסיטה הברסלויאית אל מי שהיה מלאך אוסטריה בקונסטאַנטינופּל, בּאַרון פאָן האַמער-פורגשטאַל. באַרון זה, שהתעניין אף הוא במדעי-הקדם, קבּל את המלומד הצעיר בּסבר פנים יפות, השתדל והשיג עבורו את זכות-הישיבה בּווינה, גם המציא לו האפשרות לעיין בכתבי-היד הערביאים העתיקים, שמצא בּהם צורך לעבודתו. הוא שב לבּרסלוי עם אוצר של ידיעות חדשות וחמר הרבּה, שלא נודע עד כה בּרבים. בּהעמיקו חקר בּחמר זה נוכח יותר ויותר בצדקת דעותיו.

אחרי-כן עסק חוואָלסון שתי שנים (1848–9) בכתיבת הדיסרטאציה שלו, שרחבה ונסבה אצלו לשני כרכים גדולים. בּשתי השנים האלה, שעברו עליו בּעבודה מתמדת שאינה פוסקת, נשא וסבל הרבּה. הוא גר בּפנה קטנה בּמעון אשה אלמנה בּכפיפה אחת עם אנשים גסים מפליטי חברת מין האדם, שהיו שבים הביתה שותי-שכּור וצועקים ומריעים ומרבּים שאון כל הלילה ומפריעים את מנוחת שכניהם.

בראשית שנת 1850 שלח חוואָלסון את הדיסרטאַציה שלו אל האוניברסיטה שבּליפסיאה, שמסרה אותה להאורינטאַליסטן המפורסם פרופיסור פליישר. פליישר נרעש מאד בעמדו על הארודיציה המדעית של חוואָלסון והרבּה לדבּר עם ידידיו הפרופיסורים על-דבר הספר המצוין של הצעיר הבלתי-ידוע. כשבא חוואָלסון לליפסיאה, שחררו אותו שם מן המבחן. ספרו היה התשובה היותר יפה על כל השאלות האפשריות. פליישר אמר עליו קבל-עם: “ההתחלה שלך משמשת סוף לאחרים”.

בימים האחרונים לשבת חוואָלסון בּבּרסלוי, התודע שם למשפחה יהודיתּ אינטליגנטית – כהן. כהן זה, אדם בעל כשרונות מצוינים, היה בּנעוריו למדן גדול וירא-שמים. יראתו הגיעה לידי כך, שהיה מבלה את יום השבת כּולו בביתו מבלי צאת החוצה, כדי שלא יראה בּקלקלתם של החנונים היהודים היושבים בחנויותיהם. אולם זה לא הפריע אותו מרכוש לו על-ידי שקידה מרובה את ידיעת כל הלשונות האירופיות. אחרי חתונתו נעשה קולקטור עוסק במכירת שטרות-הגרלה. והנה קרה המקרה, כי אחד מלקוחותיו, גראָף גרמאָני, שהיה דיפלומאָט, נכנס אתו בשיחה והתפלא מאד לראות, כי יהודי פשוט כזה יודע לשונות כל-כך הרבה. הגראף הרבה אתו דברים והוכיח לו, כי אם ישתמש בכשרונותיו ללמוד לדעת על בורין גם את השפות האזיות, אז לא יבצר ממנו להגיע לגֶרֶם המעלות אפילו בהיותו יהודי. הקולקטור עשה כעצתו ובמשך עת קצרה בּערך רכש לו ידיעה גדולה בלשונות חינה ויאַפאַן וגם בדיאָלקטים שונים הודיים-בּנגאַליים. בּהיותו עסוק בּלמוד השפות האלה הזניח את עסקי-פרנסתו ובא עד ככר לחם. אז נכנס אל הגראף ויספר לו, כי כבר יודע הוא לשונות אלו ואחרות, אבל בינתים נסתתם מקור פרנסתו. לא עבר חדש ימים ועל-פי המלצתו של הגראף נתקבל הקולקטור לשעבר למִשרת מתורגמן רשמי באחת המלאכויות שבּגרמאניה. אחרי עבדו שנים אחדות בלשכת-המלאכות הראה כהן כשרון גדול במקצע הדיפלומאַטיה, ואז נמנה למזכיר בּקונסוליות גרמאנית במזרח הרחוק. במשך העת הזאת התחוללה מהפכה נמרצת בארחות-חייו. הוא נשאר אמנם יהודי, אבל פרק מעליו את משא הטראַדיציות הישראליות הקדומות: הוא שלח את אשתו הראשונה ויקח לו אשה שניה ממשפחת אסימילאַטורים קיצונים. אשתו זו ילדה לו שני בנים ובת אחת. כדי שיוכל לתת לילדיו חנוך הגון, יצא בּדימוס וישב מן המזרח הרחוק לברסלוי, ושם קבּל כהונה בּבית-דין העליון בתור מתרגם מושבע. בני כהן למדו קודם בּגימנאסיה ואחר-כך באוניברסיטה. שם התודעו אל חוואָלסון, ומאז נעשה יוצא ונכנס בּביתם. כהן הזקן, שעוד לא שכח תלמודו, היה מתפלפל לפרקים עם חוואָלסון בדברי-תורה ויש שהיה מראה לו את צרורות הקונטרסים, שהיה רושם בהם בימי-נעוריו את חדושיו בגפ"ת ובשאלות ותשובות רבניות. לאחר התודעותו הראשונה אל בּתו של כהן, שהיתה עלמה יפה ומשכּלת, התאהב בה חוואָלסון, והיא השיבּה אהבה אל חיקו, וסמוך לגמר חוק למודיו באוניברסיטה כבר נחשב בבית-כהן למיועד להיות חתנם.

בעת אחת קבלו יחד חוואָלסון ושני בני כהן את הדיפלומים שלהם בתור דרי"ם. בנו הבכור של כהן נמנה כעבור שנים אחדות לפרופיסר לתורת הבוטאַניק באוניברסיטה הברסלויאית, ובנו הצעיר עשה לו שם גדול בעולם המדע הגרמאני בתור ידען גדול במשפטי-הרומאים. לחוואָלסון לא נשקפה כל תקוה לכונן לו מעמד נאה לו בחוץ-לארץ, ולפיכך החליט לשוב לרוסיה.

 

ד.    🔗

על-פי מכתב-המלצה מאת המלומד הגרמאַני הגדול אלכסנדר פון הומבּולדט אל מלאך רוסיה בּבּרלין, הנסיך לובּאַנוב-רוסטובסקי, קבּל חוואָלסון תעודת-מסע לבוא לרוסיה. בּיום השביעי לספטמבּר 1850 בא חוואָלסון לפטרבּורג והביא אתו מכתבים מגדולי המלומדים אל הפרופיסורים של האקאדמיה המדעית. ידיעותיו המופלאות של חוואָלסון עשו על האקאדימאָיים הפטרבּורגיים רושם כביר. הם הציגו אותו לפני מי שהיה אז מיניסטר-ההשכלה הנסיך שירינסקי-שאַכמאַטוב וסגנו אַבּראַם סרגייוביטש נורוב. באותו זמן היה הועד לבּקורת ספרי-הלמוד לעברים עסוק בּשימת-עין על ספרי עסקן-ההשכלה המפורסם בּשעתו ליאון מאַנדלשטאַם. לפיכך שמחו בּמיניסטריום, כי נמצא להם אדם כחוואָלסון, שיוכל להוציא על הספרים העברים משפט נאמן של בר-סמכא, שלא תצטרך הממשלה להטיל ספק באמתּתו. חוואָלסון נתקבּל תיכף למשרה בּהועד, ובשכרו נקבו לו ארבעים רובּל לחדש.

אז הודיע חוואָלסון בּמכתב לאהובתו, כי כבר מצא לו עבודה וכי יש לו עכשיו הצדקה לבקש את ידה, ידי חברת בחיים. “אין אני מבטיחך חיי-עושר – כך כתב חוואָלסון לאהובתו – והריני מודה לך, כי אפשר הדבר, שארוחת-הצהרים שלנו תהיה של שני תפוחי-אדמה; אז אתן לך את הטוב שבהם, ולי אשאיר את הגרוע”. בּחירתו מהרה לבוא לפטרבורג, ומאז חי אתּה חיי-אושר עד שנות-השיבה שלו.

כעבור זמן מועט נתמנה נורוב למיניסטר-ההשכלה, ומאז התחיל לקרב אליו את חוואָלסון. נורוב עצמו היה מלומד גדול ועסק בּעבודות מדעיות בּמקצע לשונות-שם וחקירת פלשתינה. קודם כל הזמין אותו נורוב להורות לו את הלשון העברית, ובמשך עת קצרה עשה אצלו חיל רב כל-כך, עד כי יכול לקרוא ולהבין את ספרי-מאַפו. מלבד זאת השתמש נורוב לספריו בידיעותיו האורינטאליות של חוואָלסון. כך נתכבּד חוואָלסון על נורוב ונעשה ממקורביו המיוחדים.

בשנת 1854 נפתחה בּפטרבּורג מחלקה ללשונות-הקדם, ואז נתקבּל שם חוואָלסון בהשתדלותו של נורוב, לפרופיסור. בּמשרתו זו הראה חוואָלסון את עוצם השכלתו המדעית, ושומעי לקחו הלכו הלך ורב מיום ליום. שמו של חוואָלסון נתפרסם לתהלה בּחוגי גדולי אנשי-המדע שבעיר הבירה, ושִמעו הגיע גם לאזני הקיסר ניקולאי הראשון. ביום אחד, כשהרצה נורוב לפני הקיסר דין וחשבון על-דבר בתי-הספר הגבוהים אשר בעיר-המלוכה, הזכיר, אגב אורחא, גם את שמו של הפרופיסור החדש חוואָלסון, אשר הלל אותו מאד ויאמר, כי אחד הוא במקצע שלו ברוסיה. למחר קבּל נורוב פקודה מאת ניקולאי, כי יציג לפניו את חוואָלסון. פקודת הקיסר הפילה בתחלה על חוואָלסון פחד גדול. ואין פלא בדבר בשים אל לב, כי היה ניקולאי מפורסם בּשעתו, וביחוד בין היהודים, בּתור עריץ גדול ואכזר, שחיי-אדם שוים בעיניו כקליפת-השום. אבל הועיל לא יכול. ניקולאי צוה – ומי לא ישמע?

קודם כל שאל ניקולאי את חוואָלסון:

– משלנו?

חוואָלסון, אשר חשבּ בּלבו, כי שואל אותו הקיסר, אם הוא יליד רוסיה, ענהו תיכף:

– כן, הוד מלכות!

אז הושיט לו ניקולאי את ידו ויאמר אליו במאור-פנים:

– אם כן, אני מפקיד בּידך בּאמונה רבה את חנוך כהני דור יבוא.

חוואָלסון לא הבין, אמנם, אל מה מכון הקיסר בדבריו האחרונים, אבל הוא השתחוה לו אפים ארץ לאות תודה עמוקה.

בּזה נגמר הראיון.

בצאתם מארמון-החורף הזמין נורוב את חוואָלסון לבקרו באותו יום בּערב לא בּלשכת-המיניסטריום, כי אם בּמעונו הפרטי, אשר שם יברר לו את תוצאות הראיון.

הפעם קבּל נורוב את חוואָלסון בּחבּה מיוחדת. בּשבתם שניהם בּחדר-עבודתו על יד כוסות תֵּה, אמר נורוב:

– רק מלים ספורות דבּר אליך הקיסר, אבל בּדבריו המעטים אני שומע שתי פקודות.

– פקודות? – שאל חוואָלסון בּתמהוֹן – אני הבנתי את דבריו באופן אחר לגמרי. אולם מה, אפוא, פקד עלי?

– ראשית – ענהו נורוב בּנחת – צוה עליך הקיסר, כי תהי משלנו, כלומר, שתעזוב את אמונת-היהודים ותבוא בּברית אמונתנו הפראַבוסלאַבית…

חוואָלסון התנודד תנועה קלה על כסאו. הוא חפּץ להגיד דבר-מה, אבל נורוב עצר בו ויוסף:

– ומלבד זאת צוה עליך הקיסר להיות פרופיסור בּאקדמיה, שמתחנכים בהם כהני הדת הפראַבוסלאַבית.

דברי נורוב הרעישו את חוואָלסון מאד. מרוב סערת-רוח נבוך מאד וכאלו לא יכל לפצות פיו.

– שתי פקודותיו אלה של הקיסר – המשיך נורוב את דבריו – צריכות להתמלא תיכף ככל שיכבד, אולי, הדבר עליך. עתה הנך נסער; מחר בּמיניסטריום נברר את המצב ברוב ענין. רק את האחת אגיד לך הפעם: משעה זו ואילך נתונה לך היכולת להגיע במעלת משרתך למדרגה גבוהה, שלא הגיע אליה עדיין שום מלומד בּארצנו.

למחר בּבּקר הקיץ חוואָלסון כשהוא כבר שקט כּולו, ולא עוד, אלא שגם הרגיש את עצמו על מרומי פסגת-האושר…

עשר השנים, שבּלה חוואָלסון בגרמאָניה, עשו את שלהם. המלחמה העצומה של המתקנים נגד החרדים עשתה עליו רושם כביר. הוא נעשה גרמאָני בּלשונו, בּנטית-רוחו ובכל אורח-חייו בחוג מכּיריו. הרבּה השפיעה עליו בּרוח זה גם אשתו המשכּלת בתו של כהן, שספגה לתוכה מנעוריה את השאיפות האסימילא-ציוניות ושלא היה לה דבר מימיה עם היהודים. מושפע ממנה הודיע חוואָלסון, בלי שום סימן של מלחמה פנימית קודמת, את נורוב, כי הוא מוכן ומזומן למלא את פקודות הקיסר…

כעבור עת קצרה התנצר חוואלסון. האב הסנדק שלו היה נורוב, ושם חדש נתּן לו “דניאל” לכבוד הקדוש הרוסי הראשון, שעשה במאת השש-עשרה נסיעה לארץ-ישראל, ושחבּר נורוב על אודותיו ספר מיוחד.

לא ארכו הימים ולפני חוואָלסון נפתחו לרוָחָה דלתות שתי האקאדמיות לאמונה: הפראַבוסלאַבית והקאַטולית. מי שהיה תלמיד מובהק להגאון ר' ישראל הזאַרצי, נבחר ונתעלה לגדל דור של כהנים להכנסיה הרוסית-הרומאית…

 

ה.    🔗

בחיי חוואָלסון באו ימי אורה ויקר. בהיותו אחד ואין שני לו במקצעו בכל ארץ רוסיה, גדל כבודו מאֹד בעיני השלטון. לגדולה מיוחדת עלה לאחר מיתתו של ניקולאי, בעלות על כסא-המלוכה הקיסר הנָאור אלכסנדר השני. אלכסנדר, שקֵרב אליו את כל החכמים והמלומדים בכלל, חלק לחוואָלסון כבוד גדול, ויתן לו טבעת-זהב לתשורה והרבה תארי-כבוד, שהאחד גדול מחברו.

בהיות מצבו החמרי איתן, התמכּר חוואָלסון מתוך התמדה מרובה לעבודותיו המדעיות, האקדמיה הוציאה על חשבונה את ספרו הגרמאני על הסבּייאים בשני כרכים, אלף עמוד בכל אחד. זו היתה ההתחלה לשורה שלמה של ספרים ומונוגרפיות, שכתב חוואָלסון אחרי-כן במקצוע הספרות הערבית והספרות הבבלית העתיקה. מאז התרחק מן היהודים והיהדות והיה יוצא ובא רק בחוג חבריו באוניברסיטה ובשתי האקאדמיות, שהיו כמעט כּלם גרמאנים. כפי שספר לאחרי עבור שנים רבות לאחד מידידיו היהודים, בוש בעת הראשונה לאחר התנצרותו להסתכל בפני יהודי והשתדל להֵראות בעיני הבריות כנוצרי, אבל למרת רוחו לא עלה הדבר בידו; אך פצה את פיו, גלה תיכף חתוך דבורו היהודי את סודו… צריך להעיר, כי עד יומו האחרון דבר חוואָלסון רוסית מגומגמת, כמעט נלעגת, מה שגרם לו לא פעם אחת בחייו צער הרבה. אבל מבלי שים לב לדבר שעשע חוואָלסון את עצמו בתקוה, כי תעבור עת ידועה והעבר היהודי שלו וכל המזכיר את מוצאו העבּרי ישתכחו לגמרי, לא יזָכרו ולא יפָקדו עוד.

אבל לא כן חפצו החיים. כמו בחזקת-יד סחפו את חוואָלסון בזרם עניני היהודים, ואך נסחף עליהם, נבלע בתוכם בּמדה כל-כך מרובה, עד כי לא יכול עוד, ובאחרונה גם לא רצה, להפּטר ולהחלץ מהם.

גרם לכך ביחוד משפט יהודי-סאראטוב, שנתברר בבית-דין במשך שלש שנים שלמות, ולא הגיע עדין לידי גמר. המשפט הזה נתעורר לרגלי עלילת דם מַבהלת, שמעטות דוגמתה בהיסטוריה הישראלית. בשנת 1852 אבדו בּסאַראַטוב שני נערים נוצרים בני עשר שנה, אשר נמצאו כעבור עת קצרה מוטלים נרצחים על שפת הוואָלגה. על-ידי חקירת-רופאים נתבּרר, כי הנערים נפצעו ונמולו, אם כי לא לפי חוקי-ישראל וגם לא לפי דיני המושלמים. הכומרים הסאַראָטובּים, אשר עוד משכבר הימים נפל סכסוך ביניהם ובין קהלת-ישראל שם בּגלל שדה-הקברות של היהודים, השתמשו בּאותו מקרה לעלילת-דם והשתדלו להשפיע בּרוח זה על המוני-הנוצרים וגם על חוקרי-הדין, שנמסר להם לעשות חקירה ודרישה בּדבר. עברה עת מועטת ואיש נמצא, אשר הראה על אחד מיהודי-סאַראַטוב, שהיה, בּמקרה, המוהל שבּעיר, כי הוא הוא שרצח את שני הנערים. על-דבר המאורע הסאראטובי הזה הודיעו תיכף את השלטון העליון בּפטרבּורג. פה עוד זכרו היטב את “המשפט הווליז’י”, ואף כי שם יצאו כל היהודים הנאשמים זכּאים בדין, אף-על-פי-כן לא רופֵף זה אפילו בּמשהו את אמונתו החזקה של ניקולאי הראשון, כי “אפשר שנמצאים בין היהודים חדלי-אישים כאלה, שיש להם צורך בדמי-נוצרים למנהגיהם, כמו שישנו, לדאבוננו, גם בינינו הנוצרים כּתּות נוראות ומופלאות בּדומה להם”.

זו היתה מסקנתו של ניקולאי, והיא הביאה לידי כך, שמיניסטר-הפנים שלח לסאַראַטוב אחדים מגדולי שרי-המלוכה לחקור את הדבר. בינתים נוספו בּסאַראַטוב עדים חדשים, וביניהם גם מומר אחד, אשר אמרו, כי ראו בעיניהם איך שחטו יהודים אלו ואלו את הנערים הנוצרים. מסביב למשפט הסאַראַטובי נוצרה אטמוספירה, שבה דיה היתה השִטנה היותר קלה והיותר נבערה לעורר עלילת-דם מביאה לידי תוצאות מעציבות מאד. בכל פלך סאַראַטוב נתעוררו משפטים בדבר ילדים נוצרים שנגזלו מחיק אמותיהם, והמשפטים הללו עברו משם גם אל הפלכים הקרובים. נאסרו יהודים כל-כך הרבּה, עד כי לא נמצא להם מקום בּבתי-הסוהר, והיה צורך בּדבר להושיבם קבוצות, קצוצות בּמעונות אנשים פרטים. נעשו חפושים בכל בתי-היהודים ונלקחו משם ספרים, מכתבים וסתם ניירות כתובים מכל הבא בּיד. על-ידי הכתבים הללו קוו לגלות את הכּתּה היהודית, שיש לה צורך בּדמי ילדים נוצרים שחוטים לחג-הפסח. והיתה שעה, כשחברי ועדת-החקירה בּסאַראַטוב כבר האמינו, כי גלו סוף-סוף את הסוד הנורא. בין הספרים היהודיים, שנתפשו, נמצאה הגדה עם תמונה המציירת את פּרעה מלך מצרים כשהוא מתרחץ בּדמי ילדי-העברים.

צירים על צירים עפו לפטרבּורג. שפ כבר קרוב היה הדבר, שיושיבו על ספסל-הנאשמים לא רק את יהודי סאַראַטוב, כי אם את כל הלאום העברי. טפלו בּדבר בּתחלה ועדים מיוחדים, אחר-כך עבר אל הסינאַט ולבסוף אל המועצה הממלכית העליונה, ובכל מוסדות-השלטון הללו הכריעה כף הדין לחובת היהודים. בּאה שעה נוראה מאד לכלל ישראל. מערים הרבּה בּאו לפטרבּורג גדולי-היהודים אנשי-השם, והללו התחילו דופקים על דלתות בתי הבּיורוקראַטים הגבוהים, ואך בּרוב עמל עלה להם בּאחרונה להביא לידי-כך, שימנו על-יד הדפּאַרטאַמנט לעניני אמונות-הנכר ועדה מיוחדת, שתבקר את הספרים ואת כתבי-היד, שנלקחו מאת הנאשמים, כדי “לבָרר מתוכם את סתרי העיקרים הדתיים הפראיים של היהודים”… על-פי פקודת הקיסר נכנס אל הועדה הזאת בתור מומחה גם דניאל אבראַמוביטש חוואָלסון.

ומקרה זה היה הטבּעת הראשונה בּשרשרת המעשים והמאורעות הבּאים, אשר שבו ולִבּו בחוואָלסון, ואולי למרות רצונו, לאש גדולה את הנקודה הישראלית, שכבר היתה קרובה להִדָּעֵך בו.

 

ו    🔗

כדרכו נגש חוואָלסון לפעלו בהועָדה מתוך כּובד-ראש ובמרץ מיוחד. אבל משעה ראשונה ואילך נתקל במכשולים גדולים. הוא ראה ונוכח, כי שנים מחבריו בּועדה מתיחסים אל תעודתם בקלות-ראש ידועה ועלולים הם לסתור מה שהוא עתיד לבנות. אלה היו ה“מומחים” לוויסון ופאַווסקי, הראשון יהודי מומר והשני – שונא ישראל, ושניהם אישונים אוהבי-בצע והדיוטים גמורים. בּשים-לדבר מצא חוואָלסון קודם-כל להפחית את ערך האבטוריטט של שני המומחים הללו. בּיחוד בּקש להרחיק מן הועדה את לוויסון, שהיה לפנים מוהל ושוחט בּעיירה קטנה, והיתה סכנה בּדבר פן תחשוב אותו הממשלה לבר-סמכא בּענין זה ותסמוך את עצמה על מסקנותיו. בּעמל לא רב עלה לחוואָלסון להוכיח, כי אין ללוויסון שום ידיעה בּספרות עברית העתיקה, וכל רשימת-דברים שהוא מוציא ממנה, אינה אלא פרי הדיוטיות גסה. כך ובאופן זה פסל חוואָלסון את לוויסון, ואת פאַווסקי לא ירא כלל. בעיני יתר שני החברים הנוצרים נחשב חוואָלסון לבר-סמכא ודעותיו נאמנו עליהם מאד.

בּאותות ובמופתים חותכים הוכיח חוואָלסון את כל השקר שבּענין סאַראַטוב, והביא לידי כך, שראה בּית-הדין העליון את עצמו מוכרח להתחשב עם דעתו, וסוף-סוף הכיר את כל הנאשמים לחפים מפשע והוציא אותם לחפשי.

אבל חוואָלסון לא הסתפק עדיין בּזה, ובמאורע-סאַראַטוב לא יצא ידי חובתו. הוא חפץ, כי תֵעָקר עלילת-הדם משרשה ולא תוסיף עוד להיות לרועץ ליהודים לעולם. הוא קוה, כי יעלה הדבר בּידו בּעזרת המדע והתחיל חוקר ודורש בּשאלה זו מתוך התמדה מרובּה. מוצא חקירותיו אלה היה ספרו על-דבר עלילות-הדם של ימי-הבּינים, שיצא ראשונה בּשנת 1861. כמו הוּכח הדבר מאת הגורל, כי לא יצירותיו המדעיות בּמקצוע חכמות בני-ערב תמלאנה את תוכן חייו, אלא ספרו זה. אחרי שהסבות, שעוררו אותו לחבּר את ספרו הנזכר, לא פסקו, ועלילות-דם התעוררו מעת לעת פה ושם, הוסיף לטפל ולחזור ולטפל בּספרו זה, לתקנו ולהוסיף עליו, ומקץ עשרים שנה נתפרסם בּמהדורה שניה ומעובדת, ועוד עשרים שנה עברו והוא יצא בּתרגום גרמני, שנתבּקר תחלה על-ידי המחבּר.

מתוך טפּול בּמשך שנים הרבּה בּמקורים העתיקים השונים עברו לעיני חוואָלסון בֶּחָזון ענוייו הנוראים של העם העברי, אלפי האנשים הנקיים הנשרפים והנטבחים והמומתים בּאכזריות מבהלת בּשביל עלילות-שווא, ויש אשר בּזדון-לב הכהנים הנִתעים, אשר האמינו, כּי בּמעשיהם אלה הם ממלאים את רצון אלהי האהבה והסליחה. כל התמונות האלה עשו על חוואָלסון רושם כבּיר מאד, ומאז נעשה אצלו כמו הרגל לדבּר תמיד ובּכל מקום על-דבר צדקת-היהודים. את הכל חפץ להוכיח ולפני הכל נשבּע, כי חַפִּים היהודים מפשע. בּכל פעם שנזדמן לו עם מי שהוא מבני עם הארץ, השומע את הלשון העברית, השבּיעהו שבועת-אמונים למלא את החובה הקדושה המוטלת עליו ולהכריז בּקהל, כי אין בּספרות העברית אפילו צל של ראיה מוכיחה, שמשתמשים היהודים בּדמי-נוצרים.

המעשה הרב, שעשה חוואָלסון לטובת יהודי סאַראַטוב, היה ליהודי-התחום כלו כמקרה-פלאות. עד כה הסכינו לראות, כי כל יהודי, שהמיר את דתו, נעשה צורר ישראל ורדף את עם ממנו יצא בלי חמלה. מומר, שיהיה לא רק אוהב-ישראל, כי אם גם מופיע כמלאך מושיע לעמו בּעת צרתו – דבר זה לא יכלו לצייר להם גם בּדמיונם. לפיכך אין פלא בדבר, אם גדולי הרבנים והגאונים שבערים והעיירות המטירו, ממש, על חוואָלסון טלגרמות ומכתבים המבּיעים לו אהבה וכבוד ומבטיחים לו גן-עדן עם כל ש"י העולמות. כך נעשה חוואָלסון האדם היותר מפורסם בין יהודי רוסיה. מלבד שלא העיז איש לחשוב אותו למשומד, גם היה בעיני הכל כבּעל נשמה ישראלית ממדרגה עליונה. בּעיירות הקטנות הנדחות נרקמו על אודותיו גם הגדות מופלאות; יהודים זקנים ישבו בבית-המדרש והתפלפלו יחד בשאלה: חוואָלסון זה מגלגולו של מי הוא: של יהודה המכבי או של מרדכי משושן-הבירה?…

 

ז.    🔗

היחוסים החמים והנלבבים האלה מצד היהודים בּערי-השדה עשו על חוואָלסון רושם חזק מאד. על ידם התחיל מתעניין בצרכי-היהודים. בשנת 1863, כשנוסדה בפטרבּורג חברת “מרבּי-השכלה”, נעשה חוואָלסון לאחד מחבריה היותר עסקניים, וכעבּור עת מועטת היה לרוח החיה בּאופניה. בּלעדיו לא עשתה החברה דבר קטן וגדול. בּלי הסכמתו לא פרסמה שום ספר עברי בדפוס. חוואּלסון היה קורא קודם את כל כתבי-היד, שהזמינה החברה אצל סופרים שונים, כדי להוציאם על חשבּונה. כבר ספרתי במקום אחר, כּי פסל חוואָלסון פעם אחת את ספרו של שלום יעקבּ אברמוביץ על ההיסטוריה הרוסית, מפני שמצא אותו כתוב, לפי דעתו, בּרוח פרוגרסיבי יותר מדי. עם זה אני רוצה לבאר כאן, כי חוואָלסון, שעברה עליו בשבתו בגרמניה המהפכה הריבולוציונית של שנת 1848, עמד מרחוק לדעות “הסער וההעפלה” ששוררו שם באותו זמן, וכבואו לרוסיה סגל את עצמו על נקלה להפּוליטיקה הריאַקציונית של ניקולאי הראשון. אפילו בזמנו של אלכסנדר השני, אחרי שחרור האכרים, כשנבקעו קוי-האור הראשונים, כשהספרות הרוסית נשמה לרוחה והתחילו מנשבות בה רוחות חדשות וקלילות – גם אז נשאר חוואָלסון עומד בּשורות המשמרים והתרועע עם חשוכים כההיסטוריון אילובייסקי, והוא השתדל להשפיע על חברת “מרבי-ההשכלה”, כי לא תוציא ספר תולדות עם רוסיא בלשון העבּרית בּלתי אם יקח לו המחבּר למופת את אילובייסקי, כלומר, שיהיה כתוב בּרוח ראַקציוני קיצוני.

רק אחרי עבור שנים אחדות הכירה החברה לאָן חוואָלסון רוצה להוליך אותה, וחפצה להשתחרר מהשפעתו, אבל קשה היה עליה הדבר מאד, כי קמו אז נגדה שונאים בנפש כּבראַפמאַן, כקראַיובסקי עורך “הגולוס” ואחרים, אשר בּקשו להרסה, וחוואָלסון נעשה לה למשגבה היחיד כלפי חוץ. אולם אירע מאורע, אשר הביא לידי סכסוך חריף בין החברה ובין חוואָלסון, וסוף דבר היה, כי נתפרדה החבילה: חוואָלסון עזב את החברה בלי שוב אליה עוד עולמית.

וזה דבר המאורע, שהוא אופיי מאד לשני הצדדים:

ועד החברה, שבּקש תמיד עצות איך ובמה לבסס את המוני-היהודים, החליט בּאחת מישיבותיו להפיץ בּין העם את חמשה חומשי-התורה בתרגום רוסי, ויחפש אחרי סופרים מומחים לאותות דבר למסור לידם את העבודה הזאת. אָז חוה חוולאָסון את דעתו, כי אך למותר הוא לתרגם את הבּיבּליאה מחדש, מפני שאפשר להשתמש בתרגומו הוא, שכבר נתפרסם בּדפוס על-ידי האקאדמיה הדתית. אבל דעתו זו של חוואָלסון נתקלה בּהתנגדות עצומה מצד רוב החברים, שהוכיחו לו, כי תרגומו נעשה לפי נוסחת הכנסיה הנוצרית ועם שאיפות מיסיונריות ידועות, ובא האות על זה, כי החברה הבּיבּלאית הלונדונית, שמטרתה היא להביא את היהודים לידי שמד, מרבּה להשתמש בו לצרכיה. חוואָלסון, אשר לא צפּה כלל ליחס שכזה לתרגום-הבּיבּליאה שלו, שהתגאה בו תמיד, התרגז מאד, ומאותו יום ואילך פסק להשתתף בּישיבות-החברה. כשנודע לו, כי הגישה החברה אל הסינוד בּקשה על-דבר הרשיון להוציא את הבּיבּליאה בּתרגום רוסי חדש, השתדל לפני מי שצריך, והבּקשה נדחתה². זה עורר בחוגי האינטליגנציה היהודית בּפטרבּורג התמרמרות מרובּה על חוואָלסון, ואדולף לאַנדוי, מי שנעשה בהמשך הזמן לעורך ה“וואָסחוד”, והיה אז תלמיד האוניברסיטה, בּקר את חוואָלסון על מעשהו זה בּקרת חריפה מאד, שכתב בּעילום שמו ה“מביט” בּמכתב מודפס בּשבועון העברי-הרוסי “דיען”, שיצא בעת ההיא באודיסה. התנפלות זו בּאמצעות העתונות הרגיזה את חוואָלסון עוד יותר, ומאז הסיח את דעתו מן השאלות הצבוריות היהודיות וחדל להתעניין בהן לגמרי.

וכעבור עת קצרה קרה עוד מקרה אחד, שגרם אף הוא בּמדה ידועה לחדד את היחוסים ההדדיים בּין חוואָלסון ובין חוגי היהודים האינטליגנטים.

בּאותה עת נתפרסמו לתהלה בין גדולי מלומדי חכמות-הקדם התַּגליות ההיסטוריות-בּיבּליאוגראַפיות של המלומד הקראי הידוע פירקוביץ. פירקוביץ זה עמל כל ימיו להוכיח על ידי נוסחאות של מצבות קדומות וטופסי כתבי-יד עתיקים שגלה, כי הקראים יושבים בקרים משנים קדמוניות. החכמים והמלומדים של אותו זמן התעניינו מאד בּתגליותיו של פירקוביץ, ועל יסוד זה נוצרה בּמשך זמן קצר ספרות היסטורית שלמה. זה גרם, כי נִתּן ערך גדול מאד לקבוצת כתובות המצבות וכתבי-היד של פירקוביץ, ועל-פי המלצת הפרופיסור חוואָלסון קנתה הבּיבּליאותיקה הקיסרית שבּפטרבּורג את הקבוצה הזאת בּסכום-כסף עצום. מלבד זה היה לדבר גם ערך מעשי גדול בּיחס אל הקראים, שהתחילו תובעים לעצמם על סמך זה מממשלת-רוסיה זכיות והנחות מיוחדים המגיעות להם בּדין “תושבים בּארץ משכבר הימים”.

האדם היחיד, שהתיחס לפירקובּיץ ולקבוצת העתיקות שלו בתחלה מתוך קרירות-רוח ולבּסוף מתוך חשד ידוע, היה אז האורינטולוג המפורסם ד"ר אברהם אליהו הרכבי, שקרא בּעת ההיא שעורים בּאוניברסיטה הפטרבּורגית. בּהעמיקו חקר בּתגליותיו של פירקוביץ, בּא לידי הוכחה, כי כל הענין אינו אלא מעשה-להטים של נוכל ערום. אבל הוא לא גלה את דעת זו בקהל. הוא עשה קודם נסיעה מדעית לקרים, ושם אסף חמר רב, שנתן לו את האפשרות להוכיח, כי כל תגליותיו ההיסטוריות של פירקוביץ אינן נכונות וכי נוסחאות המצבות וכתבי-היד שלו הנן מזויפות מתחלתן ועד סופן. בּמאמרי-הפּולמוס, שפרסם הרכבי בעתונים, הוכיח, כי הרבּה מן המלומדים והפייטנים, שנתן אותם פירקוביץ לקראים, הנם בּאמת יהודים. אחרי בּקרתו הגאונית של הרכבי התמוטט הבנין כלו, שנבנה על יסוד קבוצות העתיקות של פירקוביץ, ויפל תחתיו כאהל של קלפים, והכל כלה כעשן…

לחוואָלסון היה פולמוס זה של תלמידו מלפנים עם פירקוביץ כמהלומת-מוות ממש, ולא אבה סלוח לו ונעשה לשונאיו בנפש.

אחרי אשר לא יכול לטהר את פירקוביץ מחלאתו ולהציל על-ידי זה גם את כבודו הוא עצמו, התחיל חוואָלסון רודף את הרכבי בחשאי עד כמה שידו מגעת. בּשעה שפסק הרכבי בפקודת מיניסטר-ההשכלה לקרוא את שעוריו בּאוניברסיטה הפטרבּורגית, נפוצו אז שמועות בטרקליני גדולי היהודים אשר בּמטרפּולין, כי היתה יד חוואָלסון בּאמצע. אם היה כך בּאמת, אם אין – אבל עובדה היא, כי מאז בּקש חוואָלסון להמנע מכל הזדמנות של פגישה עם האינטליגנציה היהודית והפסיק את יחוסיו אליה לגמרי.

 

ח.    🔗

אולם בה בּעת שהפסיק חוואָלסון את יחוסיו אל היהודים המשכילים, קֵרב אליו את היהודים מבני הדור הישן, וביחוד את הרבנים. חוואָלסון החליף אגרות תכופות בעניני היהדות החרדית עם הגאונים המפורסמים רבי יצחק אלחנן מקובנה, עם ר' נפתלי צבי-יהודה בּרלין ראש הישיבה הוואַלוזינית, עם ר' דוד’ל מקאַרלין, ועם אחרים כיוצא בּהם. להיהודים החרדים ולהרבּנים העומדים בּראשם נעשה חוואָלסון חביב יותר ויותר. לא היה רב בּישראל ושום עסקן צבורי שבּאו לפטרבּורג ולא בּקרו שם את חוואָלסון ולא בּלו אתו שעות אחדות בּשיחות על ענינים שונים. מתוך לִבּוּב מיוחד היה חוואָלסון מקבּל בּביתו את האורחים הבאים מוילנה, וביחוד את אלה מהם, שהיה שֵם משפחתם גינצבּורג או זאַלקינד. בּדמעות על עיניו היה חוקר ודורש אותם, אם אינם מקרוביו של רבּו ר' ישראל גינצבּורג, שעשה אצלו חיל כל-כך רב בּלמודו, או אולי הם מצאצאיו של אותו זאַלקינד, שהיה לו לפנים “יום שָׂבֵע” כּל-כּך בּביתו.

תחת רושם השיחות האלה היו הרבּנים, כשובם מפטרבּורג לעריהם ולעיירותיהם, מספּרים מתוך התפּעלות מרובה חבילות, חבילות של מעשיות על-דבר האיש הזה בעל הניצוץ הישראלי הקדוש, שעשתה אותו ההשגחה העליונה מקורב למלכות, כדי שיגן בעת צרה על העם העברי.

המעשיות האלה, שנמסרו מאיש לרעהו עם הוספת נופך משלו, הגיעו חזרה לפטרבורג ומשכו את חוואָלסון משיכה עוד יותר חזקה אל ראשי הדור הישן. בּערי-השדה ידעו לספּר, כי חוואָלסון ממליץ לפני הרשות על החדרים והמלמדים, כי חוואָלסון עומד על המשמר ומגין על קיומם של הישיבות ובתי התלמוד-תורה, או, כי בהשתדלותו של חוואָלסון אין מתאנים אל אהלי-המוסר. מצד שני התפשטו שמועות, כי אין חוואָלסון מניח לדרוך על סף ביתו את הצעירים היהודים הבאים אליו לבקש המלצות כדי להתקבּל אל איזה בית-ספר רוסי גבוה; כי הוא מסלק את עצמו מתמוך בבקשות סטודנטים יהודים על-דבר קבּלת פרסים, כי אינו מגין לפני מיניסטר-ההשכלה על הקאַנדידאטורה של הצעירים היהודים יוצאי בתי-המדרש הגבוהים, המוצעים מאת הפרופיסורים בתור ראוים להשלח בהוצאת הממשלה לחוץ לארץ להשתלם במקצוע שלהם, וכי אינו מוציא מפיו אף מלה אחת לטובת היהודים, בשעה שמאשימים אותו לעיניו בניהיליזם.

עד היום לא נתברר עדיין עד כמה מן האמת היה בשמועה, שהתפשטה בשנות השבעים בין חוגי היהודים בפטרבורג, כי היתה יד חוואָלסון באמצע בסגירת שני בתי-המדרש לרבנים בווילנה ובז’יטומיר.

ומעשה שהיה כך היה:

בּאמצע החורף של שנת 1872 נאסרו בּווילנה בּלילה אחד יותר מארבּעים צעירים, שחשדו אותם הז’אַנדאַרמריה בניהיליזם. מי שהיה אז גנראַל-גובּרנאַטור בווילנה, הגנראַל פוטאַפוב, הזמין אליו לישיבה אחדים מראשי קהלת-היהודים. בּאו אליו: ר' מתתיהו שטראַשון, ר' יֶנְקֶלי קובנר, ר' שמואל פּיֶסקין, ור‘-יֶקֶלֶה ר’-זלמן ר' אורי’ס. פוטאַפוב יצא אל פרנסי-ווילנה ויפן אליהם בדברים האלה:

– לא יצאתם עדיין ידי חובתכם בּמעלותיכם הגדולות בּתור יהודים, והנה הייתם גם לניהיליסטים!

לשֵמע דברים כאלה נפלה על הפרנסים היהודים אימת-מוות.

הראשון אשר התעודד והשיב רוחו אליו, היה ר' יֶנקלי בּאַריט. הוא שאל את פּוטאַפוב:

– האם אנחנו הננו ניהיליסטים?

– אם לא אתם עצמכם – ענה פּוטאַפוב – כי אז, על כל פנים, בניכם! אבל הם נהיו ניהיליסטים על-ידי החנוך הרע, שאתם מחנכים אותם.

– סליחה, גנראַל! – קרא ר' ינקלי קובנר – לא כך הוא הדבר. כל זמן שאנחנו עצמנו חנכנו את ילדינו, לא היו אצלנו ניהיליסטים כלל, אבל מאותה שעה, שלקחתם אתם בּידכם את חנוך בנינו, נהיו למה שהנם.

פוטאַפוב מסר את תשובתו זו של ר' ינקלי קובנר לפטרבורג. שם נתבּרר הדבר בּישיבת גדולי השרים, שהשתתף בּיניהם גם חוואָלסון. לא עברו ימים מועטים ויצאה הפקודה לסגור את בתי מדרש-הרבנים שבּווילנה ובּז’יטומיר.

הריני חוזר ומעיר, כי השמועה, שנתפּשטה בּשעתה, כי היה חוואָלסון הגורם לפקודה זו, לא נתאשרה מעולם משום מקור נאמן. אבל שמועה זו פותחת לנו פתח אל המחשבות, שחשבה האינטליגנציה היהודית בעת ההיא על חוואָלסון.

 

ט.    🔗

בפעם האחרונה נתקבּל חוואָלסון מאת הקהל העברי בהתלהבות מרובה בּשנת 1879. שנות-הטובה שהיו ליהודים תחת ממשלת אלכסנדר השני, כבר קרבו אל קִצָּן. בארץ התחילו מנשבות רוחות אנטישמיות חזקות, נוסדה עתונות צוררת לישראל, שעלתה בּהמשך הזמן כפורחת והתרחבה בּין בני השדרות העליונות של הצבּור, ומשם ירדה למטה והתפשטה בין ההמונים. על-ידי זה הוכשר בסיס פּורֶה לנעוי-לב ולאנשי-זדון מכל הסוגים, שבאו לצוד דגים במים עכורים. אחד מהם היה הכהן הקאטולי המפורסם היפוליט ליוטוסטאַנסקי, מקטני מורי-הדת בּגימנאַסיה שבּאחת מערי-השדה, שחפץ לעשות לו את שנאת-היהודים קרדום לחפּור בו. עם חבּור רוסי בּכתב-יד בּא לפטרבּורג. ה“תלמוד והיהודים” – כך נקרא ספרו, שהיה תערובת של כל מיני בלבולי-שקר ועלילות-שוא על העם העברי. נמצאו אנשים טובים, אשר הציגו את המחבּר ואת ספרו לפני אלכסנדר השלישי, שהיה אז יורש-עצר וכבר ספג אל קרבו את הארס האנטישמיי. מי שעתיד להיות קיסר רוסיה נתן לליוטוסטאַנסקי שני מכתבי-תּודה על מפעליו הגדולים. עם שני המכתבים האלה בּידו חזר אחרי-כן ליוטוסטאַנסקי על הפתחים לאסף חתומים על ספרו. כתב=הפלסתר של ליוטוסטאַנסקי על היהודים והיהדות לא אֵחַר מהביא פרי. בּעתּונים האנטישמיים צפה פתאם הגדת עלילת-הדם. לא ארכו הימים ונתעוררה עלילת-דם נוראה בּקאַווקאַז. נאסרו יהודים אחדים, שנמסרו לדין. הזשורנאליסטיקה האנטישמיית נפלה תיכף על מציאה זו מתוך התפּעלות מרובּה, ויום יום עשתה ממנה מטעמים לקוראיה. הגיעו הדברים לידי כך, שעלילת-הדם הקאַווקאַזית קמה לרועץ ולמטה-זעם להיהדות הרוסית כולה.

בּשעה הקשה הזאת הסתלק חוואָלסון שוב מעבודותיו המדעיות והתמכּר כּלו אל הענין הקאַווקאַזי. הפעם נכנס בּעובי הקורה גם מטעם אחר. הוא ראה ונוכח כמה גדול כחו של החשך, הגובר על כל המופתים ההגיוניים, מופתי-הבּרזל, שהוכיח בּהם בּספריו הקודמים את כל השקר שבּעלילת-הדם. ועוד בּיתר מרץ לקח חוואָלסון את קסת הסופר בידו. הוא חבּר ספר חדש בשם: “המשתמשים היהודים בּדמי-נוצרים?” כגור-אריה התנפל חוואָלסון על כל מפיצי עלילת-הדם והמזיקים בּה, ובּפולמוס חריף מאד הראה לעין את קורי=העכּביש, שעלילה זו מבוססת עליה. בּאותה עת עשה מתוך התלהבות יתרה פומבּי גדול להאידיאַלים המוסריים הנעלים, אשר העניקה היהדות להמין האנושי. בּעתּונות האנטישמיית הטיל ספרו של חוואָלסון סער של התמרמרות וכעס; בּעתונים שונים הוכיחו לו את מוצאו היהודי על פניו, וחוצפּתו של האחד מהם הגיעה לידי כך, עד שהאשים בּגלוי את חוואָלסון, כי מכר את עטו בּשחד להבּאַנקירים היהודים גינצבּורג ופּוליאַקוב. אבל כל ההתנפליות האלה מלבד שלא רפּו את ידי חוואָלסון, כי גם הוסיפו לו און ועצמה להלחם בּמתנגדיו ולבלתי עבור בּשתיקה על כל מאמר אנטישמיי, שנגע בּשאלה על-דבר עלילת-הדם. עסקני-הצבּור היהודיים הפיצו אז את ספרו של חוואָלסון בעשרות אלפי אקזמפּלאַרים, ובכל מקום עשה רושם נמרץ.

וכשבּא היום, שבּו נתבּרר משפּט עלילת-הדם הקאַווקאַזית בבית-דין הגליל שבּקוטאַאיס, לא נשאר חוואָלסון יושב בּביתו. יחד עם הפּרקליטים המפורסמים אלכסנדרוב וקופּרניק נסע לקוטאַאיס ושם נהל מתוך חדר-עבודתו את כל עניני-הסנגוריא.

כשנגמר בּירור המשפּט וכל היהודים הנאשמים יצאו זכּאים בּדין והוצאו לחפשי, אמרו אז הדיינים לחוואָלסון, כי את אמונתם בּצדקת היהודים שאבו רק מתוך ספרו.

יהודי-קוטאַאיס חלקו אז לחוואָלסון כבוד גדול. ראש-האצילים בּכבודו ובּעצמו הביא את חוואָלסון אל בית-הכנסת. את כל הדרך משני העברים מִלאו המוני-יהודים, אשר נקבּצו להבּיע לאורח הנעלה את תּודתם העמוקה. בית-הכנסת היה זרוע אור ודלתות ארון-הקודש פּתוחות. החזן נשא בּרכה לחיי חוואָלסון; רב אחד נשא נאום לכבודו בּלשון העברית ורב שני – בּגרוזינית. את הנאום האחרון תרגם ראש-האצילים רוסית.

קבּלת-פנים זו, שערכו יהודי-קוטאַאיס לחוואָלסון, נגעה עמוק אל לבּו. היא נהיתה לאחת האפּיזודות המועטות, אשר נחרתו בּזכרונו לכל ימי חייו ושאהב לספּר על אודותן בּשיחות נלבבות עם ידידים קרובים. המאורע המסופּר הזה היה מעורר תמיד בּזכרונו מאורע שני, שאירע לו לפני איזו שנים בּקאַווקאַז. בּהיותו פּעם אחת בטיפליס בּקּר את בית-הכנסת של ה“סובּוטניקים”. והנה שמע כשקוראים על הבּימה את התּורה על-פּי תרגומו הרוסי. הרבּה מן המתפּללים, שנודע להם באותה שעה, כי הוא הוא מתרגם הבּיבּליאה, נגשו אליו וינשקו את ידי האיש כותב הספר הזה.

אחרי המשפּט הקוטאַאיסי נעשה חוואָלסון שוב “גבּור היום” בּרחוב-היהודים. זמן הרבה אחרי מאורע קוטאַאיס היו נושאים לכבודו בּקהלות רבות בכל שבּת בּשעת קריאת-התורה בּרכת “מי שבּרך” ובכל פעם בתואר: “מורנו הרב ר' דניאל”…

 

י.    🔗

אחרי המשפט הקוטאאיסי שב חוואָלסון אל עבודותיו המדעיות. מאז לא יצא עוד בקהל לטובת היהודים. עוד הרבה, הרבּה צרות נוראות עברו בחייו על יהודי רוסיה: הפוגרומים של שנות השמונים עם השחיטות והטביחות של “ימי-החופש” המפורסמים, מלבד כמה גזרות רעות, הגבּלות בזכיות ועושק-משפט, שעוררו נגדם מחאות פומבּיות חריפות מאד גם מצד נוצרים אנשי-שם והוא, חוואלסון, ישב ושתק, כאלו לא נגע הדבר אל לבו כּלל.

אולם מצד אחר הרים חוואָלסון כמה פּעמים את קולו בנוגע לענינים יהודיים פּנימיים, ותמיד היתה התערבותו בענינים הללו מעוררת תּמהון גדול בּחוגי האינטליגנטים היהודים. בּכלל עשה בּעשרים שנות חייו האחרונות רושם מוזר מאד. הוא נעשה לרבּים כחידה סתומה. אי אפשר היה לעמוד על הנהגתו ולמצוא את המפתח אל עולמו הפנימי.

חוואָלסון נמנע תמיד מדבּר על אודות התנצרותו. בּכל פּעם שנתגלגלו הדברים לענין זה, היה משתדל להשתּמט ממנו על-ידי הלצות שונות נסמכות על מימרות מן התנ"ך והגמרא. בּיחוד היה מפורסם בּעם עד העת האחרונה בּאורו של חוואָלסון להדברים הללו הלקוחים מתוך תפלת “שמונה-עשרה” של יום-הכפורים: “עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי” כששאל אותו האחד פעם אחת, מה ראה על ככה להחליף את שמו יוסף בדניאל? – ענה על זה בחיוך: מאי נפקה מינה? שניהם הטו אליהם לב מלכים בּאומנות אחת: פותרי-חלומות היו…

בּשורה אחרונה היה חוואָלסון אישיות מעניינת מאד. תּלמיד החדרים והישיבות, שעד שנתו השמונה-עשרה לא ידע אף לשון אירופּית אחת, איש שלא בקר מימיו בבית-ספר, שלא למד מעודו לא בגימנאַסיה ולא באוניבירסיטה, ושכאלו קבּל את הדיפּלום שלו בתור ד"ר ממש מן השמים – האיש הזה מפליא את קורא ספריו בחריפות-המוח שיש עמה דיסציפּלינה, שאין חזיונה נפרץ אצל אדם הלומד מעצמו. הוא מפתּיע בּהשכּלתו, בּאוצר ידיעותיו הענקי בהספריות הקלאַסיות והחדשות ובבקיאותו העצומה בשאלות החיים הצבּוריים והמדיניים.

בּשעת יובל-השמונים של חוואָלסון, ציר אותו זשורנאַליסטן אחד, שידע יפה את אָרחות חייו, בּדברים הללו:

“בתור חובב נלהב של האמנות היפה, וביחוד של המוסיקה והתיאַטרון; בּתור בּקי גדול בּטיב היינות והסיגאַרות המשובּחים, הרגיש חוואָלסון את עצמו יפה גם בסביבת “קאַבּאַרֶט” פאַריזאי וגם בּשעת שעור בּלשון כשדית. ועל כרחך מתעוררת אצלך השאלה: מאין בּאו כל אלה לבן המלמד הווילנאי?”

חיי-חוואלסון היו מחרזת של הנגודים היותר גדולים וההפכים היותר עצומים. הוא, שהתיחס אל היהדות מתוך התפעלות יתרה, שהדגיש תמיד בּספריו את רוח האידאלים היהודיים ואת המעשים הכבּירים, שהגדיל הגזע היהודי לעשות לטובת האנושות; הוא, שעד יומו האחרון אמר וכתב: “אנחנו היהודים”, שיצא תמיד בּעתונות הישראלית נגד כל תקון צבּורי ודתי ואפילו נגד יסוד סמינאריון לרבּנים על יסודות אירופּיאים, הוא, שמצא את היותר יפה והיותר מובחר בּסדרי החיים היהודיים הקדמונים, – הוא לא נמנע מהפיר את בריתו עם אמונת-היהודים ולבגוד בּעמו מבלי שוב אליו גם לאחר שהיתה לו היכולת לתקן את אשר עִוָּה בּנעוריו ולשוב אל היהודים והיהדות…

חוואָלסון האריך ימים; הוא חי למעלה משתים ותשעים שנה, וכמעט עד יומו האחרון היה בּריא ורענן ומוכשר לעבודה. ימים אחדים לפני מותו נפל דבר, שגרם לו מפח-נפש ורגעים מרים מאד. אחרי משפּט הקוטאַאיסי ומפּלתם של האנטישמים חשב, כי סוף, סוף הביאו ספריו את התועלת המקֻוה לקבּר את עלילת-הדם בּאבק הרכיבן ההיסטורי. והנה פּתאום – עלילת-דם חדשה! זה היה “ענין יושצינסקי”. שהביא רק לאחר עבור שתי שנים ומחצה לידי “משפּט-בּייליס” המפורסם בקיוב. לאזני חוואָלסון עוד הגיעו הזמזומים הארסיים של ה“נובויה וורמיה” עם להקת שודדי-העט שלה על-דבר הילד הנוצרי, שרצחו אותם “הז’ידים” נפש כדי להשתמש בּדמו לצורך פּסחם. הלוחם הזקן התפּלץ. ידו המפרפרת הושטה אל החרב – אל העט, אבל לשוא. המות קרע מידו את נשקו…

בּיום הששה-עשר לחדש מרץ שנת 1911 היתה לויתו של חוואָלסון. אחרי מטתו הלכו עוד פחות ממאה איש. אבל המלַוים הללו היו גדולי אנשי-השם של המטרפּולין הרוסית: פּרופיסורים מורי כּל בּתי-הספר הגבוהים, החלוניים והדתיים, אַקאַדמאיים, מלומדים וגדולי הסופרים והעתונאים. מן היהודים לא היה כמעט איש. הם מנעו את עצמם מהשתתף בּלוית המת, מפּני שנִּתנה לה צורה דתית בּולטת יותר מדי.

בּוילנה מספּרים, כי דברי-חוואָלסון האחרונים היו: הביאוני אל רבי, ר' ישראל הזאַרצי…