_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מימי  דמדומי  רעיון  ישוב  ארץ-ישֹראל

סךְ-הכל  של  שלשׁים  שנה[1]

שמואל ליב ציטרון

לתוכן הענינים

 

  א 

התסיסה  הראשונה.

I

חבת-ציון, זו המונה את שנותיה מימי הפרעות מנגב רוסיה, חוגגת עתה את יובל-השלשים שלה.  שלשים שנה – מה נחשבות הן בתולדות תנועת-עם, השואפת לאידיאַל, שראשו מגיע אל עתיד רחוק, רחוק מאד? הלא כמהן כאין! ולפיכך, כשאנו סוקרים היום סקירה לאחור  על הדרך שעברה בה האידיאה במשך העת הקצרה הזאת, על השתלשלות התפתחותה ברחב ובעמק, על הבנינים אשר בנתה ועל היצירות אשר יצרה ועל הערכין החדשים, אשר הכניסה אל אוצר החיים הרוחניים שלנו, אי אפשר שלא נקרא: ראות כל אלה לא פללנו!

כן אותו קומץ האנשים, הראשונים למרימי דגל הרעיון בשנת תרמ"ב, לא ציירו, וגם לא יכלו לצייר להם אפילו בדמיון, כי הנסיונות הקטנים והדלים, שהתחילו עושים אז במקצוע הישוב העברי בא"י פה ושם, כבר יצטרפו בשנת תרע"ב לרכוש כ"כ גדול, לרכוש היסטורי, שפריו צפון לדורי-דורות.

ועל אחת כמה וכמה, שאותו קומץ האנשים לא היה  יכול לצפות, כי המושג המצומצם, היבש – אם הורשה לאמר כך – של ישוב א"י, יהיה בעת כ"כ קצרה, בערך, למושג כ"כ רחב ומקיף, כ"כ מסתעף ומתפשט במובנו ומפרה את המחשבה הישראלית ומזין את התקוות הישראליות – למושג התחיה העברית הלאומית בכל גווניה וצורותיה.

ובצרפך אחת לאחת למצוא חשבון כל הקפיצות הגדולות, שעשה רעיון חבת-ציון בדרך התפתחותו במשך שלשים השנה האחרונות, ובשימך אל לב, כי אידיאה זו, שהיתה בתחלתה רק קנינם של יחידי-סגולה, של איזו מנינים מצומצמים, היתה עתה בידינו להשקפת-עולם המחברת את המזרח עם המערב, – אינך יודי על מה להתפלא קודם: אם על המרץ והעז של אותם היחידים, הבודדים, אשר עמד רוחם בהם להגן על דגלם בתנאים היותר קשים בתוך לעג השאננים והבוטחים, בתוך קפאון וטמטום מבית ורדיפות מחוץ, או על הכח הפורה והחיוני הכביר האצור ברעיון הגאולה והפדות.

 

II

שלשים שנה עברו מני אז, ולי נדמה , כי אך אתמול היה הדבר: קבלתי מכתב מר' דוד גורדון בעל "המגיד", והמכתב כתוב דברי-תוכחה, בסגנון רך אמנם: "בוילנה כבר נראתה צורת-מעשה.  בחוה"מ סוכות נוסדה שם אגודת חו"צ.  בראשה עומד אחד מיקירי-קרתא, משכיל ועשיר, וגם סופר יתקרי.  אפשר שקורא אתה את מאמריו בחוברות האחרונות של "השחר".  נחמיה נטנסון שמו.  התחילה התסיסה גם בקובנה.  שם עוסק בדבר אחד מחשובי הפרנסים שבעיר: הגביר איסר בר וולאף; בודאי קראת שת שיריו למועדי-ישראל ב"המגיד".  בביאַליסטוק כבר היתה אספה בענין הישוב.  נכנס בעובי הקורה הרב דמתא ר' שמואל מוהליבר, שהיה קודם רב בראַדום וכתב משם מאמרים ל"המגיד" בזכות השכלת הרבים.  אם רוצה אתה לדעת את הפרטים, פנה לך אל מנחם מנדיל מרלינסקי, סופר "הצפירה".  מסובלק שלחו אנשים לארץ-ישראל לקנות אדמה.  הלא קורה אתה אל נכון את חידושי התורה והחכמה שיהודה הכהן וויסטינצקי מפרסם מעת לעת ב"המגיד".  גם הוא מן העסקנים שם.  וכך מודיעים אותי ע"ד פעולות ומעשים גם ממקומות אחרים בארצכם, ולמה תהיו אתם בני-מינסק, האחרונים בדבר הגדול הזה? מהרו וקראו אספה והתישבו בדבר, ואת החלטותיכם תודיעוני במכתב, ואז אבוא אתכם בכתובים על הסדר ואגלה לכם מן הדברים והמעשים הנעשים מאחורי הפרגוד ושאין מגלים אותם אלא לצנועים".

זוכר אני, כי האבטוריטט הספרותי של נחמיה נטנסון ושל א"ב וּואָלף ושל מנחם מנדיל מרלינסקי ושל יהודה הכהן וויסטינצקי לא עשה עלי ועל חברי אפילו רושם כל שהוא.  אנחנו שכבר הספקנו "למלא כרסנו" מעדני הספרות הראַליסטית הרוסית של פּיסאַרב ושל צ'רנישבסקי וכיוצא בהם, לא היינו מכירים בעת ההיא בברי-סמכא ספרותיים כלל.  מן הסופרים העברים חבבנו רק את סמולנסקין ואת לילינבלום בלבד.  יותר מדויק יהיה אם אומר, כי את סמולנסקין חזרנו לחבב.  זמן ידועה עברה כעין שונרא אוכמתא בינינו ובינו.  גרם לכך יחסו השלילי של סמולנסקין אל הספר "חטאת נעורים" של לילנבלום ואל הרוח, שפעם אז במחנה צעירי-ישראל.  לאחר הפרעות בנגב רוסיה נתעלה סמולנסקין בעינינו למעלת נביא.  הוא נבא לפרעות בטרם תבאנה.  בהכורח של סופרים במערכת "הרוסקי ייבריי" היה הדבר.  סמולנסקין ישב ודרש בשאלת היהודים, ומכיון שהגיע לפרשת רוסיה, התחיל מנבא לימי עברות.  חכמי ה"רוסקי-ייבריי" שחקו לדבריו ולחלומותיו של בעל "השחר" בשעתם.  אותו השחוק לא פסק שם, אמנם, גם לאחר שנתקיימה נבואתו של סמולנסקין, אפשר מפני שבקופסתו של ראש החכמים בעל "המנוחה והתנועה", כבר נמצאה אז מוכנת ומזומנת אותה העצה המחוכמה, שהציע כעבור זמן-מה הקצין שמואל פוליאַקוב באספת העסקנים הצבוריים בפּטרבורג, להושיב את יהודי-הדרום נזוקי-הפוגרומים בערבות אחאל-טיקי, שתקע שם "הגבור הלבן", הוא הגנרל סקובלוב המפורסם, את הדגל הרוסי.  אז אמרו, כי צבי הכהן רבינוביץ, הוא ההוא ששם את העצה הטובה הזאת בפי פוליאַקוב בתרו סגולה יפה ונאמנה לפדות בה את ישראל מכל צרותיו.

ומכיון שהיה סמולנסקין לנביא בעינינו, שבנו אליו ולתורתו בדבר יעוד הלאום הישראלי בלבב שלם.  נתפרסמה מגילת-האש הראשונה, "האבטואמֶנסיפציה" של פינסקר, וכמעט שלא חדשה לנו כלום.  מצאנו בה רק את הבטוי היותר נמרץ של רגש העלבון והצער והיגון והכאֵב, המלוה את עמנו הנודד הנצחי בארצות גלותו.  בבחירת הארץ למולדת לא הקפדנו אז עדיין.  אם הפתיעה אותנו מחברתו של פינסקר, היתה זו הפתעה מן הצד, היינו שלא בתוקף הרעיונות הכלולים בה, אלא מסבה אחרת לגמרי, מסבה חיצונית.  עד כה היינו חושבים, כי מכחישים בלאומיות הישראלית ה"וואָסכוד" של אַדולף לאַנדוי, "האיזראַעליטה" של שמואל פּלטין, ופנים ידועות גם ה"רוסקי ייבריי" של קאַנטאָר; אם שמעון דובנוב, שהיום הוא לאומי כשר לכל הדעות, כתב אז בּ"הוואָסכוד" במאמר מכון כלפי פינסקר, כי האבטואמנסיפציה היחידה והמיוחדה הנחוצה ליהודים, אינה אלא ההשתחררות הגמורה מסבל הירושה של הבית-יוסף והרמ"א וההתכחשות הדתית והלאומית, לא היה זה פלא כלל.  ב"הוואָסכוד" של העת ההיא, שראשי עובדיו היו, כפי מבטאו השנון של לבנדה, "ערב-משומדים", אי אפשר היה לכתוב אחרת ולהשמיע דעות אחרות.  אבל כי יקום עתון עברי, המשמש כלי-מבטא לבני השדרות הבינוניות של העם ולהמוניו, הוא "הצפירה" של חיים זליג סלומינסקי, ויאמר על הלאומיים החדשים (אז היו הדברים מוסבים נגד אלה, הנגררים אחרי דעותיו של פינסקר), כי הם אנשים שאינם מן הישוב ומבלי-עולם, כי הם מין חדש של "סאַמוֹבּיטניקים" יהודים מעין "הסאַמוביטניקים" יוצאי בית-מדרשו של אַקסאַקוב, – הדבר הזה היה לנו בשעתו הפתעה גדולה ומרעישה מאד.  לציניזם גס שכזה ביחס אל הלאומיים הראשונים נושאי דגל התחיה העברית לא הגיע מעולם שום עתון ישראלי מלבד "מחזיקי-הדת".  אנחנו הצעירים, תלמידיו של סמולנסקין, לא הבינונו אז, כי בשעה שלנו היתה הכרת רעיון הלאומיות הישראלית כתורה שלמה, כמושכל שאין להרהר אחריו, נמצאה הכרה זו בסכנה גדולה בין השדרות הרחבות של העם.  זאת הבין לילנבּלום יפה, ובין מאמר למאמר ע"ד קנית אדמה בארץ-ישראל לצורך יסוד קולוניות, הגין על הלאומיים מפני מתנגדיהם.  מה נשתנו הזמנים! לפני שלשים שנה היה צורך בהגנה על הרעיון העברי-הלאומי מפני עורכים וסופרים הכותבים עברית, והיום נעשתה הגנה זו מיותרת גם ביחס לסופרים, הכותבים רוסית ליהודים.  הדפסת מאמרים מצדדים  בזכותו של הרעיון העברי-הלאומי, כאותם שפרסם לילנבלום ב"המליץ" בשנות השמונים בשם הכולל "הלאומיים ומתנגדיהם", אינה אלא מצוירת עתה בימינו לא ב"הזמן" ולא בשום עתּון עברי (מלבד ב"המודיע" מנקודת-מבט אחרת). אפילו ה"וואָסכוד" של היום אינו משמש עוד חצוצרה לאותן הרוחות, שהיו מנשבות בו בימיו של לאַנדוי.  הכל, ואפילו האַסימילאַטורים מאתמול, עומדים היום על בסיס הלאומיות הישראלית, הכל – לרבות השמאָליים מבעלי-"הברית"...

ואת הכח המניע מדעת ושלא מדעת לאֶבולוציה נמרצת זו בדעות ובהשקפות אנו צריכים לבקש רק בחבת-ציון.  הכרת הלאומיות הישראלית, בכל בטוייה השונים, אינה אלא הפעלה חוזרת של הרעיון הנזכר.  לפיכך, כשהרינו באים היום לסכם את החיל הרב, שעשתה חבת-ציון במשך שלשים שנות קיומה במקצוע זה או אחר, בגלותו ובארץ-ישראל, אנו צריכים לסלק לה את חובה ולזקוף קודם כל על חשבונה את נצחון הרעיון הלאומי על רעיון הטמיעה בתוך רוב מנין ורוב בנין של כנסת-ישראל ברוסיה.

אני חוזר לזכרונותי.

 

III

בעוד שרעיונותיו של סמולנסקין ע"ד יעוד הלאום העברי היו ברורים ומוחורים לנו מאד, היה בתחלה יחוסו אל ענין ישוב ארץ-ישראל מעורפל קצת.  ביחוד הורגש בו חוסר הבסיס הראַלי.  מנוסת-הבהלה של היהודים מרוסיה אחרי "הסופות בנגב", הפתיעה אותו מאד, והפתעה זו הביאתהו במבוכה גדולה.  מבלי משים התיצבה לפניו פרובלימת-האמיגרציה בכל תקפה, אבל הוא לא תפס אותה בכל הקיפה ולפיכך עשה מעשה ונכשל.  בשעה זו של יציאה מבוהלת ודחופה בכח איתנים, של יציאה פרועה בלי משטר וסדר, כשנאספו עשרות אלפי פליטים יהודים מעבר לגבול, בעיר האוסטריית ברודי, והכל נעשה כ"כ פתאום, כמו בין לילה,  ובאופן כ"כ מרעיש, – באותה שעה קשר סמולנסקין מלחמה קשה ונמרצת מאד על חברת "כל ישראל חברים", בגלל שהיא שולחת את הנודדים לאמריקה.  בקשרי מלחמה זו עמד סמולנסקין כמעט יחידי.  דעת-הקהל של אותה העת לא היתה על צדו.  הכל הכירו, כי היתה החברה מוכרחת לעשות מה שעשתה, מפני שלא היה הדבר תלוי בה, אלא בהנודדים, והם הכריעו את שאלת-היציאה לצד אמריקה למפרע.  טענותיו של סמולנסקין נגד החברה היו משוללות יסוד בכלל, יען כי לא מצא אז די און בו לדרוש בפה מלא, וגם לא יכול לדרוש את הדבר, כי יטו את זרם היציאה לארץ-ישראל.  הוא הקשה קשּיות ומשל עצמו לא הציע דבר, ומפני שלא היה לו מה להציע, וזהו שגרם, כי לא יכול להיות לנו לעינים ולמורה-דרך בשאלת-היציאה, שהעסיקה אז אותנו מאד.  כנראה עמד סמולנסקין על הדבר בעצמו ופרסם ב"השחר" שורה של הצעות בדבר ההתישבות בארץ-ישראל.  אבל הצעותיו היו סתומות יותר מדאי, וקשה היה לרדת לסוף דעתו.  בנוגע אל ההצעות הללו דרשתי אז ממנו בירור-דבר במאמר מיוחד, שקראתי לו בשם "מכתב אל המו"ל" ושנתפרסם ב"השחר" שנה י"א חוברת א'.  אולם הוא פטר אותי בתשובה קצרה, שלא נאמר בה כלום.  ניכּר היה, כי הוא, סמולנסקין גופו, לא הספיק עדיין לברר לעצמו את עיקר יסודות רעיון ישוב ארץ-ישראל, אף-על-פי שכבר נצנץ בהרבה ממאמריו.  מפקפק היה עדיין, מפקפק בבחירת דרכים להגשמת הרעיון, בונה והורס וחוזר ובונה ומאום לא העלה בידו.  לא רבים הם היודעים, כי לא נתן סמולנסקין ערך מעשי מיוחד להחברות ולהאגודות של חו"צ, שנוסדו בשנות השמונים הראשונות בערים שונות.  "אני מבקש גדולות מאלה" – כך כתב לי אז סמולנסקין באחד ממכתביו – ניצוץ של הרצל היה בו.  הוא לא חלם, אמנם, על-דבר "מדינה יהודית", אבל פתרון שאלת הישוב בארץ-ישראל לא יכל, לפי דעתו, להצטמצם בעוגה הקטנה של חברות ואגודות.  "רוצה אני – כאלה היו דבריו אלי במכתב הנזכר –  כי היהודים הפאבריקאיים ובעלי בתי-החרשת הגדולים הם הם יהיו החלוצים הראשונים, אשר ילכו לפני העם לארץ-ישראל.  עם זה בקש חשבון ומצא, כי כל פאבריקאי יהודי ימשוך אחריו לפלשתינה כמה בתי-אבות של יהודים, ומקץ שנים כך וכך יהיו לנו בא"י כך וכּך כפרים, וכך וכך אכרים עברים.  אולם מפני שהפאבריקאיים היהודים לא חשבו ע"ד היציאה לא"י כלל, רפתה רוח סמולנסקין בקרבו וזמן ידוע עמד מכתוב בנוגע לבקשת פתרונים לשאלת הישוב מן הצד המעשיי, עד שהופיע אוליפאנט על הבמה.  באוליפאנט ובמלאכותו בקונסטנטינופול תלה סמולנסקין תקוות גדולות מאד.  סמולנסקין האמין בכל לב, כי תשּועת ישראל תצא מהשּתדליותיו של "גוי" זה, ועל ידו תתגלגל זכות השבת הבנים לגבולם, ולמרות מצוות הרופאים – הוא כבר הוכה אז במחלת שחפת-הגרון, אשר מת בה באחרונה – ישב וערך מגלת-ספר כוללת תכנית מפורטת לאותה "השבה".  את מגלת הספר הזאת אמר סמולנסקין לקרוא קודם לפרסומה בדפוס בועידת חו"צ הראשונה, היא הועידה הקאטוביצית המפורסמת, אבל הוא לא הוזמן לבוא אליה.  פקדו עליו את עוון מלחמתו בחכי"ח ומחקו אותו מרשימת העורכים המוזמנים לבוא אל הועידה, ולא נשארו בה בלתי אם השנים: רד"ג בעל "המגיד" וצדרבוים עורך "המליץ".

ורפיון רוחו של סמולנסקין –  אני חוזר לסוף שנת תרמ"ב –  השפיע גם עלינו הנגררים אחריו, ולא נסינו לעשות דבר גם לאחר שהתחילה העבודה במקומות אחרים.  מכתבו, של ר, דוד גורדון, שהבאתי אותו למעלה, הוא הוא שעורר אותנו לפעולה.  רוח התמימות והפשטות השפוכה עליו הרהיבתנו; גם הבטחתו לגלות לנו סודות חשובים "מן החדר" עודדה את רוחנו בנו.  הסודות המובטחים בשרו לנו טוב למפרע.

הסודות ההסטוריים האלה ראויים הם, שאקבע להם מדור בפני עצמם בפרק מיוחד.

____________

 

- ב -

הסודות  מאחורי  הפרגוּד

I

בעת הראשונה לאחר שנתיסדה  במינסק חברת חובבי-ציון, עשינו את מעשינו במחשך, מפני אימת הרשות.  בעת ההיא –  וזה היה תחת רושם רציחת הקיסר  אַלכסנדר השני, שנתנה פתחון-פה לאנטישמיים לשתּף לה ידי יעקב, נטו בספירות הממשלה להאמין, כי צעירי-ישראל מתערבים עם שּונים וכי כולם, בלי יוצא מן הכלל, חושבים מחשבות מרידה במלכות, ולפיכך נִתנו מן המטרופולין פקודות-סתרים אל שרי הפלכים והמחוזים לשמור את צעדי הצעירים האינטליגנטים מקרב היהודים ולהשגיח על פעולותיהם.  כי נתפשו שלשה, ארבעה צעירים כאלה יושבים בחבורה אחת, נחשדו תיכף במחשבות פוליטיות לא-טהורות, ונמסרו לדין.  וזה שהמריץ אותנו לכלכל את מעשינו בזהירות יתרה.  אספות בהָמון לא נעשו בלתי אם בימי מועד וחג ובבתי-הכנסיות והמדרשות, כדי להכין אמתלה מלמפרע, שאין זו מועצה, אלא תפלה בצבור.  ביחוד היינו משתמשים לצרכינו בבתי-הכנסיות בלילות חול-המועד של סכות, שנוהגים בהם בליטא ופולין לערוך חגיגות של שמחת בית-השואבה.  תחת כסות החגיגות הללו היינו עושים בין העם תעמולה גדולה ורחבה לחבת-ציון ולרעיון ישוב ארץ-ישראל.  בעלי הלשון שבינינו היו נושאים נאומים מלהיבים את הלבבות ובעלי-הקול מטיבי נַגֵּן היו שרים שירים לאומיים בעברית ויהודית, ויש אשר השתמשנו בשעת החדוה והתרוממות-הרוחות הכללית לרכישת חברים חדשים ולקבוץ תרומות-כסף.

אולם ככל אשר התחכמנו להסתיר את מעשינו מעיני השלטון המקומי, לא נכחדו בכל זאת ממנו.  פקידי-הפוליציה ידעו תמיד את מוצאינו ומבואינו, אלא לאחר שעמדו על אמתת שאיפותינו ומגמותינו, העמידו את פניהם כאינם רואים ואינם יודעים דבר.  בשיחה שהיתה פעם אחת בין שר-השוטרים בעירנו ובין אחד מראשי עסקנינו, יהודה זאב נפך, הגיד לו מפורש, כי כל מעשינו גלויים וידועים לפניו, אבל מתוך שהוא חושב אותנו לאנשים תמימים ונאמנים עם הממשלה, ינו רוצה להפריענו מעבודתנו, אולם רק בתנאי שלא ננקר את עיני הבריות על-ידי שום פעולה, שיש לה אופי של דמונסטראַציה.  מאז החלונו לעשות אספות לא-גדולות של חו"צ בימי-השבתות בשעות שאחר הצהרים, כל אספה בבית איש אחד מן החברים.  באספות האלה היו נוהגים להקריא לפני החברים כרוניקה שבועונית מקובצת מתוך עתונים שונים על מצב התנועה והמעשים הנעשים פה ושם להפצתה ולהרחבתה או מכתבים מאת החלוצים הראשונים שעלו לארץ-ישראל, וביחוד מאת הבלויי"ם, אודות התפתחות הישוב העברי החדש ותקוותיו לעתיד לבוא.  לפעמים היו מזדמנים אל האספות הנזכרות איזה אַגיטאַטור מן המפורסמים, או עסקן מבעלי-השם, שעבר דרך מינסק, וקראו באזני הנאספים הרצאות בענין חבת-ציון ויעוד-הלאום, וההרצאות האלה היו גוררות אחריהן כמעט בכל פעם ויכוחים ארוכים, ויש אשר גם חריפים וסוערים מאד.

פה אני נזכר בפרט קטן, הראוי להרשם.

מאספה לאספה התחלנו מרגישים יותר ויותר בחסרון הימנון לאומי.  הרגשנו כי כדי להלהיב את רוח המשתתפים באספותינו ולהגביר בלבם את תשוקת העבודה לטובת הרעיון, צריך להשתמש בפיוט.  אמנם היה לנו בקרב חברינו אליקום צונזר, מחבר  "המחרשה" ושל עוד שירי-ציון אחדים, שהיינו משתמשים בו לעיתים קרובות, ותמיד בהצלחה מרובה.  אבל  "יצירותיו" הבדחניות ערבו רק לחיכו של המון העם; פיוט ממין אחר לגמרי היה דרוש לנו בשביל האינטליגנציה, וביחוד בשביל הצעירים תלמידי בתי-הספר הגבוהים, שחפצנו למשוך אותם אל תנועתנו.  לבסוף החלטנו להשתמש בשיר אחד, שפרסם אז פרוג בּ"הראַזסווט".  השיר הזה, המתחיל במילים: "Уноси мою душу въ ту синюю даль" (נשאי את נשמתי אל מרחק-התכלת), הצטיין, לפי דעתנו, בכל המעלות והסגולות המסמנות את ההימנון: הרגשה לאומית-פאַטריוטית עזה ונמרצה מאד, אהבה נלהבת אל העם ואל מורשת קניניו הרוחניים, מחאה כבירה נגד הגלות, געגועים חזקים על המולדת ההיסטורית העתיקה ועל העמידה החפשית הפוליטית שאבדה.  אבל תיכף נתעוררה אצלנו שאלה: מאין נקח לנו את המנגינה הנאותה לשיר הזה? אחרי שהרבינו לשוב להפוך בדבר החלטנו לפנות בענין זה בבקשה אל הש"ץ המינסקאי.  איש מאתנו לא ידע דבר וחצי דבר בהלכות הקומפוזיציה, ולפיכך האמנו כולנו, כי הואיל ויש ביכלתו של הש"ץ דמתא לחבר נגון ל"יחדשהו" ול"מן המיצר", וודאי שלא יפלא ממנו להמציא מנגינה יפה גם לשירו של פרוג.

החזן העירוני במינסק בעת ההיא, המנוח ר' ישראל שאַוולסון, היה מפורסם בזמנו ליהודי פקח, האוהב לתבל לפרקים את דבריו במילתא דבדיחותא.  לאחר שאני ועוד אחד מחברינו אמרנו לו את מטרת בואנו אליו, הניע בראשו וטען:

  טוב ויפה ; אבל הגידו נא לי, בבקשה, מתי, לערך, יוכל הדבר להתגשם במעשה?

   מה כונתך? –  שאל אותו חברי.

    הלא רוצים אתם דבר-מה, הלא עושים אתם דבר מה –  ענה –  ולפיכך הייתי רוצה לדעת       מתי יעשה צמחכם קמח לפי השערתכם?

על זה השיב לו חברי:

על-דבר סוף-מעשה אין אנו חושבים כלל וכלל.  יודעים אנו רק את האחת: נגשים אנחנו לבנות בנין, ולעת-עתה , ביום הזה, הרינו מניחים את הלבנים הראשונות...

   ואני חושב –  אמר בחיוך אירוני –  כי אין פעלכם אלא קרן קימת לעולם הבא ...

לא חפצנו להכנס בויכוחים עם הש"ץ המינסקאי, אשר לא היה אצלנו בזמנו יחיד בדעתו זו, כי אין לנו כל תקוה לראות את פרי עמלנו בעולם הזה.  גם רבים מאתנו עצמנו, חובבי-ציון, חשבו אז על-דבר עתיד רחוק, רחוק מאד, על-דבר עבודה של דורי-דורות, של נכדים ונינים.  איש מאתנו לא חכה ולא פלל לימים של הצהרת באלפור והכרזת סאן-רימו ...  

למחרת באנו שנית אל ר' ישראל שאַוולסון ונמצא את המנגינה מוכנה ומזומנה לפנינו.  הוא שר לפנינו את השיר עם מנגינתו פעמים אחדות, ומפעם לפעם גדל חִנָּה בעינינו יותר ויותר.  עברה עת מועטת וכל חברנו למדו לזמר את השיר במקהלה של צעירים וצעירות, ועשה על השומעים רושם חזק.  בהרבה מבתי האינטליגנטים אשר במינסק, וגם שלא מחוגי חובבי-ציון, התחילו מנגנים אותו על הפסנתר.  לא ארכו הימים ושירו של פרוג עם מנגינתו של הש"ץ המינסקאי התפּשט בכל תפוצות חובבי-ציון למקומותיהם למושבותיהם ונעשה לעין המנון באמת.

 

    *        *

    *

עבר עוד איזה זמן ועל-ידי העתונים נודע לנו, כי בערים שונות יסדו להם חובבּי-ציון "מנינים" וגם בתי-תפלה מיוחדים, והם משתמשים בהם בהצלחה מרובה  לצרכי-תעמולה.  נכנסנו למועצה קטנה והחלטנו לעשות כך גם אנחנו.  שכרנו לנו את "חדרו" הקטן של אחד המלמדים מחברינו ונתפלל בו בצבור בימי השבתות והמועדים.  בתחלה היה זה  "מנין מצומצם" אבל מעט, מעט הלך מספר הבאים בתוכו להתפלל הלוך ורב, ורובּם מלמדים ומורי-עברית מן המעולים שבעיר.  בהמשך הזמן משכנו אל המנין גם איזו צעירים עוזרים ונושאי-משרה  בבתי-מסחר שונים, שלא שכחו עדיין גירסא דינקותא.  בין שחרית למוסף היו הנואמים שבין החברים דורשים לפני הצבור בפרשת-השבוע דרשה מתובּלת בדברי-אגדה ומאמרי-חז"ל על מעלת ארץ-ישראל וערכה בחיי האומה.  משרבתה הכנסת המנין – אנחנו היינו מוכרים את העליות לכל המרבה במחירן – הפקדנו את המורה והסופר ר'ישראל מאיר וואָהלמאַן, שהיה ידוע בעיר ל"בעל-תנך", לאמר שיעור בכתבי-הקדש גם בימות-החול בין מנחה למעריב.  בעת ההיא כבר היה האיש זקן וכבד, אבל בשבתו לפני התנך התפעל והתרגש כעול-ימים, ודבריו, שנאמרו מתוך התרוממות-הרוח, היו כגחלי-אש ממש, והלהיבו את השומעים.  ביחוד חצב קולו להבות בהקריאו את פרקי-הנחמה של ישעיהו השני.  באותה שעה  כמו התפשט את גשמיותו ורחף בעולם האצילות  ופניו נעשו פני חוזה וכל מלה שיצאה מפיו היתה מלבבת ומקסמת, מאַמצת ומעודדת.  לא ארכו הימים ושומעי שעוריו של וואָהלמאַן נתרבו כל-כך, עד שמצאנו צרך בדבר להעתיק את מניננו לאולם גדול ורחב-ידים.  אז לאטנו באזני וואָהלמאַן כי הגיעה השעה, שישכּל את פיו לעבור מענין לענין לרעיון ישוב ארץ-ישראל, וגם הורינו לו מה שידבר ושמנו את הדברים בפיו, כי הוא עצמו לא עמד על טיבה של האידיאה ולא ידע מה שהיא באה לחדש.  כל ישוּתו של אדם זה נצטמצמה רק בתנך ובדיני הדקדוק העברי, ובמה שנעשה ונשמע מחוץ להם לא התעניין כלל, וגם בעתונים לא קרא.  אולם הוא מלא את בקשתנו, וכל פעם שהקריא את בקשתו בתנך, היה מסבב את פני הדברים לחבת-ציון בלשון מדברת גדולות ובמליצות וראָמות, שהיו עושים רושם חזק על השומעים ותופשים אותם בלבם.  אבל ביום אחד קרהו מקרה לא טהור, כי ארץ-ישראל נתחלפה לו באמריקה, והוא התחיל דורש בשבחה ומונה את מעלותיה וסגולותיה שהיא מצוינת בהן לעמת יתר הארצות, והכל באותו הפאַתוס המיוחד לו.  וזה היה דוקא בשעה שמפלכי רוסיה הדרומית נזוקי הפרעות התחילה יציאה מבוהלת, ועל עמודי העתונים העברים נמשך פולמוס של קולמוס מאד חריף בין הסופרים ממחנה חובבי-ציון, שמצאו לנכון להטות את זרם ההגרה לארץ-ישראל, ובין המצדדים בזכותה של אמריקה.  לאָשרנו נמצא במנין באותו מעמד אחד מטובי חברינו, יהודה זאב נפך, שהיה מפורסם לפקח גדול, והוא בשמעו את הדברים יוצא מפי וואָהלמאַן, עמד תיכף על הקלקלה ובלי חשוב הרבה הפסיק את הדורש, קפץ ואמר: "כן, כן, יפה אתה אומר; רק הבוגדים והמתכחשים נותנים את היתרון לאמריקה ולפיכך נאמנו מאד דבריך, כי עלינו להלחם בהם ולרדפם עד חרמה; אבל לאט לך, רבינו  וואָהלמאַן, לא פה המקום; ילחמו להם סמולנסקין ולילנבלום בשונאי-ציון, ואנחנו המסובים כאן הלא הננו כולנו אוהבי-ציון, ומה לנו ולמלחמה? האף אין זאת, רבותי?" ותוך כדי דבור נגש אל העמוד ויקרא בקול:

   והוא רחום יכפר עוון ...

אחרי תפלת המעריב נתברר הדבר, כי באותו יום קבל וואָהלמאַן מכתב מבנו הסוציאַליסט שברח לאמריקה, והמכתב שהיה  מלא תלונות על גורלו וקשי יומו, נגע אל לב הזקן מאד, והוא לא פסק מהגות בו, ועל-ידי זה נטרד בשעת הקראת השיעור ונכשל בלשונו.  אבל מאז נזהר וואָהלמאַן בדבריו מאד, וכדי לטשטש את הרושם הקשה, שעשתה טעותו עלינו, יצא מגדרו והתחיל מכאן ואילך מעיין בספרים ובעתונים, שמדובר בהם נכבדות על-דבר אהבת-ציון וירושלים, והיה מעבד אותם על-פי דרכו עבּוד מליצי-פיוטי ועושה מהם מטעמים להנאות בהם את שומעי שעוריו.

לפני התפלה ולאחריה היינו משוחחים בינינו לבין עצמנו, מוסרים איש לרעהו חדשות שלא נתנו להתפרסם בעתונים משום עינא בישא, או נמלכים יחד רק בדברים ובמעשים  הנוגעים לחבת-ציון.  כל העת שנמצאנו בתוך ד' אמות של המנין, לא עבר על פינו שום ענין אחר.  וכך הלך המנין ונעשה בית-ועד לחובבי-ציון אשר בעיר וגם לתמימי-דעים הבאים מערים אחרות.

 

*         *

*

בקר של שבת אחד בקיץ שנת תרמ"ב.

המנין מלא מפה לפה.  הפעם נראו בין הנאספים גם כאלה, שהיו באים להתפלל רק לעיתים רחוקות מאד.  זה משמש אות, כי עומדת היום להתפרסם חדשה נכבדה או סוד חשוב מאד.  ואמנם כך הוא הדבר.  אחד מן החברים הותיקים, שאין דבר הנעשה במחיצת חובבי-ציון נעלם ממנו, עומד ומספר, כי נתקבל מכתב מאת אברהם קונסטאנטינובסקי, והמכתב כתוב כולו רזין דרזין, שאין מגלים אותם אלא לצנועין.

הדברים האחרונים, שנאמרו בהטעמה מיוחדת, מעוררים תערומות בין איזו מן החברים, וקולות נשמעים מעברים:

– כולנו צנועים!

– כל איש מאתנו הוא בחזקת צנוע, שמצוה עליו לדעת את כל הסודות, הנוגעים לחבת-ציון, אחד לא נעדר.

– מי הוא אברהם קונסטאנטינובסקי זה חכם-הרזים?

איש מן החברים אינו יודע להשיב דבר על השאלה  הזאת זולתי אנכי, כותב הטורים האלה.

ואני אינני כובש את ידיעותי אתי בתוך מעי.

– לאברהם קונסטאנטינובסקי – כך אני מתחיל – התועדתי פנים אל פנים עוד בימי נערותי.  הדבר היה בשנת תרל"ו, ואנכי ישבתי אז בווינה.  בעת ההיא הייתי יוצא ונכנס בבית פרץ בן משה סמולנסקין בעל "השחר", ושם נפגשתי עם קונסטאַנטינובסקי.  סֻפַּר לי אז, כי קונסטאנטינובסקי הוא סוחר עשיר ומשכיל מאודיסה, שבא לווינה לבקר את חתנו הד"ר פּאָריעס.

הוא אותו ד"ר פּאָריעס – כך אנכי מסיים – שפרסם לפנים ב"השחר" ספר שלם בשם "תורת-החיים".

אך כליתי לדבר ואל המנין נכנס אותו החבר, שעל שמו היו מתקבלים מכתבי-החברה.

עודנו בבאָה וכל הנאספים חרדו לקראתו, והוא אשר כבר ידע מה כל החרדה הגדולה הזאת , קדם ויאמר:

 – צריך להתפלל קודם, כי הדברים ארוכים.

אבל נמצאו אחדים קצרי-רוח, שלא חפצו לחכות עד כלות התפלה, והללו נתנו בקול:

– לא, כי תּיכף, תּיכף!

– כדי לשמע חדשה הנוגעת לארץ-ישראל, מותר גם לעבור זמן קריאת-שמע.

על זה ענה החבר מביא-המכתב: אם חפץ הרבים הוא – אשלימנו.

– כן! כן! – קראו כולם פה אחד.

החבר הוציא מכיסו את המכתב, ובטרם יתחנו אמר בקול נרגש:

 – חברים! הכנו לכם כולכם לקראת החדשה הגדולה, אשר אקרא עוד מעט באזנכם, כי את אשר לא פללתם מימיכם – תשמעו היום.

ובדברו פתח את המכתב ויחל לקרוא:

"פוצו בעם ואספו חתימות לאלפים ולרבבות מאת כל איש ואשה, כנער כזקן, כשוע כרש, הרוצים להתנחל בארץ-ישראל.  את החתימות האלה תשלחו אלי ואנכי אמסרן על יד השר הגדול אוליפאַנט העומד בראש של חברה נוצרים מיליונרים בלונדון, אשר מאהבתם ליהודים החליטו לשוב ולטעת אותם על אדמת מולדתם העתיקה, ובימים האלה הם נכונים לפדות אותה  מידי השולטן הטורקי בכסף מלא" ועל החתום: אברהם קונסטאנטינובסקי.

צריך להיות  ציָּר אמן, כדי לתאר תאור מדויק את ההתפעלות שתקפה את הנאספים לשמע הדברים הללו.  היו כאלה, אשר משמחה ועליצות-נפש התחילו מפזזים ומכרכרים כנערים קטנים, רבים ברכו ברגש "שהחֶיינו",ואיש איש נתן בטי להתלהבות שלו באופן אחר, מי בדברים ומי בתנועות.  אחרי-כן התחילו ויכוחים על-דבר הענין.  כל אחד השתדל להאיר אותו מנקודת ראות מיוחדת, וכולם לדעה אחת נתכוונו, כי שעת-הגאולה כבר באה, וכלום חסר אלא ההסכם הכללי.

בתוך שאון הויכוחים נכנס אל הבית אחד מעסקני חובבי-ציון, ובעוד רגליו דורכות על המפתן קרא בקול עז:

– רבותי! עשו אזנכם כאפרכסת ושמעתם מפי חדשות ונצורות לא שערתם.

– אין צורך, אין צורך – נשמעו קולות מעברים – כבר שמענו, שמענו!

– לא שמעתם, את זאת לא שמעתם – אמר האיש הבא – אך זה מעט קבלתי מן הדואר.

ותוך כדי-דבור הוציא מכיסו גליון "המגיד" ויקרא מעליו את הדברים האלה:

"הבה אחינו כל אוהבי-ציון, הדואגים בעד עניי בני-עמנו, התעוררו נא, חושו נא, לאסוף חתימות לרוב מכל איש הנכון להתישב על אדמת ארץ הקדש לעבדה ולשמרה, וכל המרבה הרי זה משובח.  שימו נא אל לב, כי כל הקודם בחתימתו יזכה איה"ש באחוזת-נחלה, לראשון ראשון עד מקום שיד החבורה  החדשה מגעת".

והנה נשמעו קולות שואלים:

– מי כתב את הדברים?

– בעל "המגיד", ר' דוד גורדון בכבודו ובעצמו! – ענה העסקן.

"המגיד" היה בעת ההיא כלי מבטאו של רעיון חבת-ציון, ועורכו ר' דוד גורדון הוחזק במחנה חובבי-ציון לאיש מתון ובעל-הגיון, שדבריו מדודים ושקולים ורחוקים מהפרזה, ואם איש שכמותו ממלא אחרי דברי קונסטאַנטינובסקי, היעמוד לב איש בקרבו להטיל בהם אפילו רק שמץ של ספק?

דברי "המגיד" היו "כשמן על מדורת ההתלהבות".  הרוחות התרוממו יותר ויותר, וכמו צמחו לנאספים כנפים בין-רגע התחילו כולם מרחפים בעולם הדמיון ורואים את עצמם נגאלים זה מחנותו, זה מבית-מרזחו, זה מ"חדרו" וזה מעסקי-האויר שלו ונהנין מזיו חיי בני-חורין בארץ-אבות איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

   אם רק בחתימות תליא מילתא –  קרא האחד – מי לא יחתום? הלא  כל ישראל, בנערינו ובזקנינו!

– כל ישראל לאו דוקא – אמר השני – אנכי לידך אתקע, כי וונגרוב, למשל, לא יחתום!

וונגרוב, אביו של הפרופיסור המומר סמיון וונגרוב, היה אז נשיא הבאנק למסחר במינסק ועפ"י דעותיו והתנהגותו נודע לאסימילאטור וממילא גם למתנגד גמור לחבת-ציון.

   עוד ראה תראה את וונגרוב זה – ענהו הראשון – מתחנן אלינו, כי נקחהו אתנו, ואנחנו לא נאבה ולא נשמע לו.  בארץ-ישראל אין מקום לאנשים שכמותו.

– כזאת אל תדבר – התערב הרביעי בשיחה – המאור שבארץ-ישראל יחזירו למוטב.

– "ציון, ציון, עיר אלהינו, מה גדול שברך ומי ירפא לך!" – החל אחד המלמדים לשיר בקול.

   חברים! – נשמע קול קורא – על מה אנחנו עומדים פה? הבה נפוצה בעיר ונודיע את הבשורה הזאת בקהל-עם.

– ואני ארוץ ואבשר את הדבר לאשתי; תשבע נחת גם היא.

– ותפלתנו היום מה תהא עליה? –שאלו אחדים.

– עת לעשות לציון הפרו תפלתך! – קרא אחד הצעירים בחיוך.

אבל ברגע זה נגש איש אל העמוד ויקרא:

– "ברוך שאמר והיה העולם!"

רבים, שגבר עליהם חשקם להיות מן הזריזים מקדימים להפיץ את "בשורת-הגאולה" בעיר, התחילו מתחמקים ויוצאים אחד, אחד. לא נשאר בבית כי אם מנין מצומצם, וגם תּפלתם של אלו היתה הפעם שלא כדרכה, כי אם חטופה ומבוהלת.  לא עבר חצי שעה והמנין התרוקן ונסגר.

עוד במוצאי שבת זו נכנסו חברי ועד חובבי-ציון לישיבה והתיעצו על-דבר סידור אסיפת החתימות.  החליטו למסור את הדבר לצעירי החברים ולמנות עליהם ראש מן הזקנים מכל רובע ורובע.  למחרת יצאו צעירי חובבי-ציון זוגות, זוגות וחזרו מחצר לחצר ומבית לבית והאיצו בעם לחתום על טופסי-מכתבים שהציעו לפניהם.  דבר המכתבים ומטרתם, שנמסרו על-ידי מאספי החתימות בהגזמות והפלגות משונות, שמשו שיחה בפי הבריות בבתי-כנסיות ומדרשות ובכל מקומות של פומבי והעסיקו את המחות והלבבות והלהיבו את הדמיון.  במשך שני שבועות נגמר קבוץ החתימות, שעלה מספרן להרבה מאות אלף, ותיכף נשלחו לקונסטאנטינובסקי לונדונה.

מאז צפה העם בלב דופק מסערת-רוח. נמצאו גם כאלה, שכבר החלו מכינים את עצמם לדרך ...

אבל עברו שבועות אחדים ומלונדון אין קול ואין קשב, ואין משמיע ישועה ... אף "המגיד" עובר על הדבר בשתיקה.  ר' דוד גורדון כובש את נבואתו ואינו משיב גם לשואליו במכתבים.

מתאספים אנחנו במנין שלנו לתפלה כמנהגנו, מתוכחים בשאלות חבת-ציון וישוב ארץ-ישראל; אבל מאותו ענין אין מאתנו דובר דבר, כי גדול הכאב מאד.  אנו מרגישים עצמנו כאבלים וכנזופים, וליבא לפומא לא גליא.  העלבון לוחץ את הלב כבצבת ומלקחים, צורב נפש ובשר יחד, ושפתינו אינן נעות וקולנו לא ישמע.

יש שפלוני בן פלוני מעמיד את האחד ואת השני מחברינו ברחוב-העיר ושואל אותו אם על מנת לקנטר, או שאלת-תם:

– מה נשמע? מתי אתה הולך להתנחל על אחוזתך בארץ-ישראל?

וענהו הנשאל במנוחה מעושה:

 – אחוזתי שמורה בשבילי, ואיש לא יקחנה מידי. אבל עוד רבה העבודה לפני פה; ישנם אצלנו עדיין אנשים, שנעם להם סיר הבשר ואינם רוצים ללכת אתנו.  ואנחנו מחמלתנו אליהם לא נוכל לעזבם.  צריך תחלה לפקוח עינים עורות ולפשט את העקמומיות שבלב; זאת חובתנו לעת-עתה  ונעשנה, ואחר-כך נעלה לארץ-ישראל.

כך, או בנוסח קרוב לזה, היינו מתרצים את פליאות האנשים העומדים מחוץ למחננו; אולם בתוך המחנה פנימה היו כל הרוחות הוגים אך נכאים, אבל, כמו שספרתי למעלה , נשא כל אחד מאתנו את צערו בחובו ולא השיח אותו לאחר, כמו נדברנו יחד למפרע לבלתי נגוע אנחנו עצמנו במקום הפצע ...

אולם המצב הזה לא נמשך הרבה.  יום בא ובאחד העתונים הצוררים לנו – זה היה  "הווןאָסכוד" – נשמע קול הצחוק הראשון על משבתינו אנו "נלהבי-המזג ומבוהלי-הרוח ומזועזועי-העצבים וחולי-הנפש"...

מי שלא ראה את המנין שלנו באותה השבת, לא ראה ים זועף מימיו.  הכל באו, איש לא נפקד.  כולם התרגזו, כולם התמרמרו, השאון והרעש בקעו את האויר.  אבל בתוך כל הקולות והצעקות לא נפלה אפילו הברה קלה על ענין החתימות והמכתבים שנשלחו ללונדון.  הענין הזה, שבתחלתו נתלו כל תקוות כל-כך יפות ובסופו נהיה למפח-נפש, לא הזיז בלבנו אפילו זיז כל-שהוא את אמונתנו בצדקת התנועה ובעתידותיה המזהירים.  תמיד היתה ההכרה מרחפת על פנינו, כי עובדים אנחנו עבודה היסטורית, שפריה צפון לדורי-דורות, ואם היום אנו נתקלים , יבוא המחר ויפנה את הדרך לפנינו.  בני אדם – הללו נוצצים והללו נובלים, היה אוליפאנט ואיננו, היה קונסטאַנטינובסקי ואיננו, ורעיון-הגאולה לעולם יעמוד!

אם המה המנין ורעש באותה השבת, לא היה זה רק ביטוי של מחאה נגד בעלי  "הוואָסכוד" שהעיזו לחלל את הקדש בּקחתם את ענין-החתימות שעלה בתהו ליתד לתלות בו את כירכוריהם נגד חבת-ציון ושאיפות הפדות, שתקפו חלק גדול מן האומה.

– הלאה מתכחשים!

– הלאה בוגדים!

– הלאה סנבלטים!

– לא לכם לבנות אתנו את בית-ישראל!

מאז ירד ענין-החתימות מעל הפּרק, ולא שבנו אליו עוד.  לא ארכו הימים ובלב איש ואיש מאתנו נגלד הפצע ויקרם עור ושב ורפא לנו, ונוסף להתחזק  בעבודתנו בּשקידה כפולה ומכופלת וביתר עוז מבּתחלה.

*        *

*

הדבר היה בסוף שנת תרמ"ג.

במנין שוררת תוגה מעיקה; החברים מתלחשים בינם לבין עצמם בשפה רפה.  בכנופיה מיוחדת עומדים העסקנים טרודים בשיחה רצינית אף הם, וכל אחד מהם מתאמץ להשפיל את קולו לבל יגיעו דבריו לאוזן זר.  הכל יודעים כי במחיצת חובבי-ציון נעשו הדברים יגעים, כי התהפּכו מסבות, שיש בהן כדי לקעקע את הבירה כולה; אבל איש מן החברים, מלבד העסקנים, אינו יודע את הפרטים, וזה מגדיל את היגון ביותר.

– עד מתי נענה את נפשנו בספיקות מרים? – קרא האחד – הבא נגשה אל העסקנים ונשאלה את פיהם.

אבל לא נמצא איש מן הנאספים, שהעיז לגשת אל העסקנים ולהפריע אותם משיחתם.  כולם מצאו, כי אם העסקנים מחשּים, אות הוא, שיפה השתיקה לדבר, ולפיכך צריך להתאזר לפי שעה בסבלנות ולחכות.

כל-כך גדולה היתה באותו זמן המשמעת במחנה חובבי-ציון.

הגבאי נתן אות, והתפלה החלה.  לאחר קריאת התורה  נגש ראש-העסקנים אל הבימה וידפוק עליה בכפו.  הנאספים כלאו את נשמת אפם בם ויעשו אזנם כאפרכסת, והעסקן פנה אל הקהל בדברים האלה:

רבותי! בשורה לא טובה מוצאת בפי היום.  שלש המושבות: ראשון-לציון, שמרון וראש-פינה אינן יכולות למלט את משא הוצאותיהן המרובות, ומאין תומך בידן הן עלולות לנפול ולהעמיד על-ידי זה בסכנה את כל הישוב העברי החדש בארץ-ישראל.  מובן מאליו, כי אנחנו בכחותינו הדלים לא נוכל לעשות בזה כלום, ולא נשאר לנו בלתי אם לשאת את עינינו אל אחינו שועי-ישראל שבמערב.  הללו אם יחפצו, לא יבצר מהם להציל את שלשת הקולוניות הנזכרות מכליון.  חברינו חובבי-ציון שבביליסטוק מודיעים אותנו במכתב, כי כבר ישבו על מדוכה זו והחליטו לקבל את עצת רבם הגאון ר' שמואל מוהליבר ולפנות לעזרה אל שני הבּארונים המפורסמים הירש ורוטשילד בפאַריז, בידועים בצדקת פזרונם לכל דבר שיש בו משום תקנת האומה, והם מציעים לפנינו, שנעשה גם אנחנו כמותם, ומביעים את תקותם, כי אם כל ועדי החברות והאגודות לישוב ארץ-ישראל למקומותיהם למושבותיהם יעתירו דבריהם על שני הנדיבים האלה, אז יצליחו וגם יעשו פרי.  ובכן אני מעמיד למנין את השאלה: מי מכם מסכים, שנקבל את הצעת הביאליסטוקים?

כולם הסכימו, מלבד אחד החברים, מלמד דרדקי, שפקפק מלכתחלה וחוה את דעתו, שצריך לערוך את מכתב הבקשה רק לרוטשילד, מפני שהוא  "שם דבר", אבל לא להירש, שלא יצאו לו מוניטין בעולם ואין יודע מי הוא ומה מעשהו.  אולם לאחר שביררו לאותו מלמד, כי מלבד שהבארון הירש הוא עשיר מופלג ובונה מסלות-ברזל, גם יש לו עסקים עם השולטאן הטורקי בכבודו ובעצמו וכמה פעמים היה אורח מסב לשלחנו, מיד נתקררה דעתו.

למחר בערב נאספו יחד כל הסופרים המליצים שבאגודתנו, והם: נפתלי משכיל-לאיתן, ישראל-מאיר וואָהלמאַן, יוסף בריל, שהיה חותם על מאמריו בעתונים בשם  "איוב ממניסק", אברהם אבלי סירוטקין ואני, כותב הטורים האלה, בצירוף שנים, שלשה מטובי המורים העברים, כדי לעבד בצותא חדא את טופסי המכתבים, העומדים להשלח פּאריזה.  אז האמנו לתומנו, כי כל מה שנכתב בענין חבת-ציון וישוב ארץ-ישראל, צריך שיהא כתוב על טהרת המליצה וכל המרבה בפסוקים, הרי זה משובח, ומובטח הוא, שיכנסו דבריו אל הלב.  בזה שמש לנו מופת סגנונו של מזכיר הנהגת חו"צ בוורשה שפר (שאול פנחס רבּינוביץ), שמכתביו החוזרים אל החברות והאגודות אשר בערי-השדה היו מורכבים ממליצות על גבי מליצות ובחצאי פסוקים, וביחוד מישעיה, ונקראו בכל פעם מאת החברים בהתפעלות עצומה, אף כי יש אשר עמדו על תכלית הדברים רק בקושי גדול.  כך היה מעשה פעם אחת, שנתקבל בחברתנו מכתב מאת שפ"ר, והמכתב בן עשר דלתות כּתובות פנים ואחור מליצות וראָמות, וכל עיקרו לא בא אלא כדי להודיענו, כי ביום השליש, לשבוע יעבור דרך עירנו הנדבן המפורסם ר' קלונימוס זאב וויסוצקי, השב ממלאכתו בארץ-ישראל, ובכן צריכים חובבי-ציון לערוך לו קבלת-פנים נהדרה.

בידיעת האחריות מוטלת עלינו ישבנו אל השלחן, ואיש, איש מאתנו התחיל מריק מאמתחתו "מבכורות המליצות ומחלביהן".  והמליצות לא נתקבלו בלי ישוב-הדעת, אגב חטיפה, כי אם מתוך בירור ולבון הן מצד עצם הלשון והן מצד הדקדוק.  היו מבטאים מליציים באלה, שהתווכחנו על כל אחד מהם כשעה שלמה, ויש אשר ברעם וברעש, מפני שבמקומם בתנ"ך ישנם חלוקי-דעות בפשּט הכתוב בין בעל ה"מצודת-ציון" והרד"ק, או בין הרמבמ"ן ובין מלבים, וצריך היה להכריע קודם את מי הצדק.  זכורני, כי זמן רב הטרידה אותנו הצעתו של הישיש  וואָהלמאַן, שנבקש ונמצא רמזים במקרא, כי עתידה ארץ-ישראל להבנות על-ידי יהודים יושבי צרפת, אשר שם האחד הירש ושם השני רוטשילד.  לאחר שהניעונו את כתבי-הקדש כאשר ינוע בכברה, יכלנו לקבל את הצעתו של וואהלמאן רק למחצה.  אחד מחברינו הסופרים העלה בחכתו את מליצת הכתוב "הצבי ישראל", והאמין למצוא בה סמוכין להרעיון, כי יקום איש, ששמו "צבי" ובנה את בית "ישראל", ואנחנו כולנו החרינו החזקנו אחריו וסמכנו ידינו על מציאתו.  אבל אך לשוא חפשנו בתנ"ך זכר לרוטשילד, כי לא מצאנו.  לבסוף הוציא אותנו אחד המורים ממבוכתנו, כי קם ואמר:

 – קריינא דאגרתּא, להווי פרוונקא.  וואָהלמאן הכניס את ההצעה , ואין בן-חורין הוא להבטל ממנה.  הוא חזר בודאי על התנ"ך יותר ממאה פעמים ואחת, ומי בקי בו כמותו? די לו אך לחשוב קצת – וימצא.

וכך היה.  וואָהלמאַן שקע בהרהוריו, ואחרי חשבו שנים, שלשה רגעים אורו פניו ויקרא בהתלהבות כדרכו:

יש ויש! אין זה, אמנם, זכר מפורש כגון ה"צבי-ישראל", אבל ראיה לדבר, ראיה מופתית, הריהי בוודאי ובוודאי.  רוטשילד בעברית פירושו: "שלט אדום"; שתי המילים האלה לפרט גדול עולות למספר ש"ץ, שהן ראשי תיבות של "שליח ציון", כלומר: אתה תהיה השליח-מצוה לבנין ציון.

בּריל, שהיה תמיד בר-פלוגתא לוואָהלמאַן, נסה לערער על ראיה זו וטען, כי אין לסמוך עליה אפילו בשעת הדחק; אבל הרוב המכריע, שחפץ להפטר מן הענין המיגע הזה, נטה אחרי וואָהלמאַן, והצעתו נתקבלה.

סוף, סוף נגמרה עריכת המכתבים, ואנחנו הרגשנו את עצמנו כאלו נגולה אבן כבדה מעלינו ונשאף רוח לרוָחה.

המכתבים נשלחו לתעודתם, ובקוצר-רוח חכינו לתשובה, מחרישים לדעת אם יעשה צמחנו קמח, אם אין.

עבר ירח ימים.  כמעט בכל פוסטה באות מארץ-ישראל שמועות, שכל אחת רעה מחברתה.  המצב במושבות הולך ונעשה קשה מיום ליום; אם לא תקום תשועה בקרוב, הכל צפון לאבדן ולכליון.

ותשועה אין.

שרויים בעצבות היו באי-המנין בראש-השנה, ביום-הכפורים ובשני הימים הראשונים של חג הסוכות.  שנִינו ממנהגנו לערוך בחול-המועד חגיגות של שמחת בית-השואבה.  שבת משושנו וחגנו נהפך לחגא.  איש איש ממנו התיחד עם צערו ועם הרהוריו הקשים והמעציבים, ולא לבו הלך לבקש לו שמחות וגיל.

ביום ערב שמיני עצרת נודע לנו מפי אחד מחברינו, הוא הבדחן המפורסם אליקום צונזר, שבא מווילנה והתראה שם עם גדולי עסקני חובבי-ציון כלבנדה ופין ואחרים, המחליפים דברים עם חברים תמימי-דעים בפאַריז, כי הבאַרון הירש כבר היה מוכן ומזומן לצאת לישע שלשת המושבות הנמצאות ברעה, אלא שצרה עינו ברוטשילד ואינו רוצה שישתתף אתו בדבר גם הוא, ולפיכך החליט להסתלק מן הענין לגמרי.

הידיעה הזאת העציבה אותנו מצד אחד ונתנה תקוה בלבנו מצד אחר.  נעצבנו לשמוע, כי אחד הנדיבים, ששמנו בהם מחסנו, כבר אבד לנו, וקוינו לטוב, מפני שזה שמש לנו אות, כי נוטה רוטשילד למלא את משאלת חובבי-ציון.

ותקותנו באה.  ביום שמחת-תורה בבקר נתקבל על שמי מכתב מאת ר' דוד גורדון וכתוב בו כדברים האלה:

"התבשר ובשר את יתר אחינו חובבי-ציון בעירך, כי בּאַרון אדמונד רוטשילד הואיל בחסדו הגדול לפרוש את חסותו על שלשת המושבות: שמרון, ראשון לציון וראש-פנה, וכבר שלח איש עתי בא-כחו לארץ-ישראל לבסס את מצב האכרים העובדים בקולוניות הנזכרות.  אפס כי מענונותו הגדולה הוא מבקש מאתנו להסתיר דבר ולבלתי קרוא ברבים על מעשי צדקתו את שמו המפורש.  לפיכך אקרא לו מהיום והלאה ב"המגיד" בשם  "הנדיב הידוע", ואף אתה עשה כמוני וגלה את דברי רק ליודעי-חן מקרב החברים; ראה  "הזהרתיך".

אך קראתי את דברי המכתב, "שויתי רגלי כאילות" וארוץ אל המנין.  שם כבר עמדו בתפלת שחרית.  אבל אני לא יכלתי להתאפק ואקרא בקול גדול ובנשימה אחת:

– נמצא מלאך לשלשת המושבות! כך מודיעני ר' דוד גורדון; כבר נסע לתכלית זו שליח מיוחד לארץ-ישראל.

העובר לפני התבה נשתתק ויפן אל המתפללים בעינים בוחנות כשואל, אם להמשיך את התפלה.  אבל התפלה כבר הופסקה ממילא, כי תיכף נשמעו קולות שואלים פה אחד:

– מי הוא, אפוא, מלאך מושיע זה?

– מי? – עניתי – "הנדיב הידוע!"

תשובתי הפליאה את החברים, ורבים קראו:

– אבל מה שמו כי נדע? כמה  "נדיבים ידועים" איכא בשוקא!

– אל תדבר אלינו בחידות!

– אין אני יכול – אמרתי – לפרסם בקהל את שם הנדבן.  ובכלל איזו נפקה מינה יש בדבר אם המנדב הוא חילק או בילק? העקר הוא, כי קם גואל, אשר פרש את כנפי חסדו על הקולוניות ויצל את הישוב העברי החדש בארץ-ישראל מסכנת כליה.

אבל תשובתי לא הרגיעה את רוח החברים, ולא עוד, אלא שגם מצאו בה עלבון לעצמם.  לא יכלו הללו להבין, כיצד אפשר להסתיר סוד מאת אנשים תמימי-דעים המסורים אל הרעיון בכל לבם ונפשם.  וכי כך עושים לבני-לויה?

וכולם נסבו עלי, אלה בתביעות נמרצות ואלה בהפצרות, ולא הרפו ממני כמושכים את לשוני בחכה לאמר: פצה פיך וגלה לנו את סודך!

נבוכותי מאד ואהי כאובד-עצות מבלי דעת מה לעשות.  מצד אחד היו דברי ר' דוד גורדון בעיני כדברי האורים, ואם הוא מבקש ממני להחזיק את הדבר בסוד ולבלתי עשות לו פרסום, וודאי שיש טעם בגו וכך צריך להיות, ואיך אפוא, אעיז למרות את פיו? ומצד שני תמים הייתי בעת ההיא יותר מדי ויראתי שמא אקניט בזה את בעל ה"מגיד" וחדל לקבל את הקוריספונדנציות שלי לדפוס, ואנה אוליך את חרפתי? באחרונה החלטתי להתעקש ולבלתי גלות סוד ויעבור עלי מה.

אף-על-פי-כן עוד נסיתי להתחנן אל החברים ואומר: אל נא תאיצו בי להפר מצוה; חדלו לכם מן האחריות הגדולה והכבדה, שאתם מטילים בזה עלי וגם עליכם עצמכם לפני רעיוננו הגדול והקדוש.  ר' דוד גורדון אינו מדברים דברים בטלים, ואם הוא דבר – מי לא ישמע? ואם הוא צוה – מי לא ימלא?

דברי האחרונים עשו רושם, והרוחות נרגעו.  וואָהלמאַן היה הראשון אשר התעורר ויקרא בהתרגשות המיוחדת לו:

 – אם מצות ר' דוד גורדון היא, אל תפירנה.  יבוא הטוב מכל מקום שיבוא, ואנחנו נקבלנו תמיד בתודה ובברכה.  לא אכחד אמנם, כי כשאני עצמי הריני משתוקק, ממש, לדעת אותו הכרוב הסוכך על הקולוניות מי הוא, אם  "הצבי ישראל" או הש"ץ, כלומר" ה"שליח-ציון", וסוף, סוף לא אנוח ולא אשקוט ולא אתן דמי לי עד אשר יבורר לי הדבר כהויתו, אבל אינני מן הדוחקים את השעה, ועוד חזון למועד.  לעת-עתה רב לנו, כי דברי מכתבנו הצליחו אף עשו פרי.  ובכן – יחי הנדיב הידוע!

כקסם היה על קריאתו זו של וואָהלמאַן להלהיב את הרוחות, וכל הקהל חזר אחריו בקול: יחי הנדיב הידוע!

מאותה שעה ואילך נשתנו פני המנין.  חלף עבר רוח הכֵּהה, אשר שרר כל העת האחרונה, ותחתיו בא רוח ששון מעודד ומרומם.  התחיל סדר ההקפות עם נגונים ורקודים רועשים וסוערים.  אליקום הבדחן חבר על רגל אחת שיר ביהודית עם מנגינה מיוחדת לה  לכבוד הנדיב הידוע.  את תכן השיר הזה כבר שכחתי.  לעומת זאת זוכר אני עד היום מקצת מן החרוזים העברים, שנזרקו באותו מעמד מפי וואָהלמאַן בהתאם למנגינתו של אליקום, והריני רושם אותם פה זכרון לדורות:

 

                          לָמָה קוֹל הַמִּנְיָן הוֹמֶה? מַדּוּעַ? –

                                       לִכְבוֹד מַלְאָכֵנוּ הַנָּדִיב הַיָּדוּעַ!

 

                                       מִי בָא וְתִּקֵן אֶת מַצַּב הַיִשוּב הָרָעוּעַ?

                                       הֲלּא הוּא גוֹאֲלֵנוּ הַנָּדִיב הַיָּדוּעַ!

 

                                       מִי הוּא? מַה שְׁמוֹ? אֵין הַדָּבָר יָדוּעַ –

                                       יהיה אשר יהיה הנּדיב היּדוּע!

 

                                       נָדִיב הוּא וְעַל נְדִיבוֹת יָקוּם –

                                       עַד כַּאן שֶלִי, וְהַנִּגוּן לְרֶ' אֶלְיָקוּם.

ועוד הפעם:

– יחי הנדיב הידוע!

– ל-ע-ד! – הטעים אחד בהטעמה יתרה.

ל-ע-ד   ו-ל-נ-צ-ח   נ-צ-ח-י-ם ! – נשמעו קולות מטעימים אחריו.

 – נהמא בנהמא! – העיר וואָהלמאַן בחיוך, ואחר הוסיף:

 – רבותי, חובבי-ציון! ששה שבועות רצופים נהגנו מנהג של אבילות, הזרנו את עצמנו מכל אות של שמחה, ואפילו מן הצחוק.  ואמנם לא עת שחוק היתה לנו בראותנו, כי מעשי ידינו טובעים בים וכל העמל אשר עמלנו והיגיעה אשר יגענו לתקוע לנו יתד בארץ-קדשנו עומדים לעלות בתהו.  עכשו כששלח ה' לאחינו האכרים עובדי אדמת-הקודש מושיע ורב, אשר שם קץ לצרותיהם וינח להם מעצבם ומרגזם ועל-ידו באה תשועה להישוב כולו, חובה כפולה ומכופלת מוטלת עלינו לגרש את העצבות מלבנו ולשמוח משנה שמחה, שמחת-התורה ושמחת-המאורע, ובכן מדוע אתם מחשים ואין איש מכם מזכיר את הידוע, כי אין שמחה אלא בי"ש? יֻּקח נא מעט מן האדום האדום, וסוף החדוה לבוא.

עצתו של וואָהלמאַן לא מצאה עליה מערערין ונתקבלה פה אחד.  לא ארכו הרגעים ועל השלחן הוצגו יין-דגן עם לחמניות של דבש.  תחלה ברכו על הכוס הסופרים בעלי הלשון והעסקנים, ומאתם עברה הצנצנת לאיש, איש מבאי המנין.  נשמעו דרשות ונאומים וגם דברי-תורה סתם מעניני-דיומא.  אליקום הבדחן המטיר בדיחות והלצות, וואָהלמאַן באר פסוקים אחדים בתנ"ך על דרך החידוד, והקהל שמע ושחק מטוב-לב.  פתאום התעורר אחד המלמדים מן הזקנים ואמר:

– פלאי-פלאים! חשבתי ומצאתי, כי  "נדיב ידוע" בגימטריא: "ציון".

– ואני אומר – קרא וואָהלמאַן תיכף – כי  "נדיב ידוע" בגימטריא: "הנה מלאך!"

– גם לי יש גימטריא – אמר אליקום – והיא טובה עשרת מונים משלכם.

   אל יתהלל חוגר כמפתח! – העיר וואָהלמאַן – אם טובה היא הגימטריא שלך, אם אין, לא אתה תשפוט בדבר, כי אם אנחנו.  ובכן?

   הבארון רוטשילד – התחיל אליקום – בגימטריא ...

אבל פה הפסקתי אני את אליקום, בדבורו, כי קראתי בקול:

   מה? מי? ... מה ענין הבּרון רוטשילד לכאן? ...

אולם אליקום לא שם לב לדברי כלל והוסיף:

   הבארון רוטשילד בגימטריא: "הן הוא אחינו הטוב הנדיב הידוע מציל הישוב!"     

לא יכולתי למשול ברוחי ואקרא:

   מאין אתה יודע? מי הגיד לך את הדבר? האם עוף השמים הוליך אליך את הקול? רבותי! – פניתי אל הקהל – עדים אתם כולכם, כי אני לא הגדתי כלום, ואך מלבו הוציא מלים.

לשמע הדברים האלה פרץ צחוק אדיר מפי הנאספים, ורבים קראו:

  נכנס יין יצא סוד! רוטשילד! רוטשילד! הוא ולא אחר!

והאחד קפץ וקרא בנגון של ימים נוראים:

"מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את הבארון רוטשילד בעבור שיצא לישע שלשת המושבות העזובות והמטות לשחת ובשכר זה הקב"ה ועוד ועוד עד גמירא, והנאספים ענו אחריו:

   יחי אחינו הגדול הבארון רוטשילד!

אנכי עמדתי כל העת על מקומי כהלום-רעם.  ראיתי כי פי הכשילני ויפילני ברעה ויצר לי מאד.  יראתי פן יצא לי שם כאיש אשר לא נאמנה רוחו וכמגלה סוד ובעיני ר' דוד גורדון אהיה כמתעתע ולא יוסיף עוד להעלותני למחיצת סופריו, וכמעט בדמעות על עיני התחננתי אל אליקום, שיעיד קבל עם, כי לא  אני גליתי לו את הסוד.  והוא, אליקום, לא יכל לראות בצערי וימלא את בקשתי ויאמר:    רבותי! אני מעיד עלי שמים וארץ, כי איש לא הגיד לי את הדבר, וכי גם לא היתה זו נבואה שנזרקה מפי, אלא סברה – סברה דנפשי על פי ממה-נפשך זה: אם הבארון הירש הסתלק מבוא לעזרת המושבות מפני שכבר הקדימו בדבר הבארון רוטשילד, – ואותה ידיעה הלא הבאתי לכם אני עצמי מווילנה – הלא כבר מובן מאליו הנדיב הידוע מי הוא.

דברי אליקום אלה לא השקיטו עדין את סערת-רוחי.  עוד שרוי בפחד הייתי, שמא יביא האחד או השני את דיבתי רעה אל בעל "המגיד".  מנוחת נפשי לא שבה אלי אפילו לאחר שראיתי, כי בחוגי חובבי-ציון לא רק בעירנו, כי אם גם בערים אחרות, מדברים על מעשי הבארון רוטשילד בגלוי, ואף מסמנים אותו בשמו: אדמונד או בנימין.  נרגעתי לגמרי רק לאחר שעבר זמן ידוע ור' דוד גורדון הוסיף להחליף אתי מכתבים בעניני חבת ציון וישוב ארץ ישראל ולגלות לי את הסודות מאחורי הפרגוד על הסדר ובעתם.

*         *

*

מעת לעת עלתה בידינו להרחיב את תעמולתנו ולמשוך אל הרעיון פנים חדשות,  וביחוד מקרב הצעירים תלמידי המחלקות האחרונות של הגימנאזיה ושל בית-הספר הריאַלי בעירנו.  התלמידים האלה היו נמנעים מאימת-השלטון מקחת חלק באספותינו ובישיבותינו, אבל בימי החגים והמועדים היו מבאי המנין שלנו.  אף-על-פי-כן השתמשנו בהם למטרות שונות, וביחוד לקבוץ נדבות בבתי עשירי-העיר, שהיו נושאים פנים להצעירים בעלי כפתורי-הכסף ומקבלים אותם ברצון מיוּחד.

באחד מלילות חול המועד סכּות של שנת תרמ"ו ערכנו חגיגת שמחת בית-השואבה.  בפעם הזאת נערכה חגיגה זאת בפאר והדר מיוחדים עם נואמים ועם שתי-מקהלות: של משוררים ושל מנגנים בכלי-שיר.  כדי להנצל מעינא בישא שנינו ממנהגנו ולא ערכנו את הנשף באחד מבתי-הכנסיות שבתוך העיר, אלא קבענו את מקומו בבית משרפות-השכר של האחים פרומקין הנמצא בקרבת הפרוַר  "פֶּרֶספֶּה".  המחלקה הראשונה של הנשף, מחלקת הנאומים, כבר כלתה.  הנואמים היו: אברהם אבלי סירוטקין, ליב ברגר, יהודה זאב נפך ואני, כותב הטורים האלה.  הראשון דרש רוסית ושלשתנו האחרונים ביהודית.  התחילה המחלקה השניה: אליקום צונזר עלה על הבמה והתחיל לשיר משירי-ציון.  פתאום פרצו אל הבית אנשים מן החוץ בקריאה:

 הפוליציה הולכת!

על הקהל הגדול נפלה חרדת-מות, ורבים בקשו להם דרך לצאת בעד החלונות.  האחד אשר לא נבוך ולא נפל לבו עליו היה נופך.  הוא התעורר כרגע ויתן קולו קול מצוה:

אל המזנון! שבו לכם אל השלחנות; עוד מעט ויקראו את "התנאים"!

ובדברו תפש בידי צעיר וצעירה מבין הנאספים ויושיבם בראש השלחן ויקרא:

   הנה החתן והכלה! הכבר הכינו קערת-חרש לשבירה?

זאת דבר ואחר מהר לגשת אל קבוצת תלמידי הגימנאַזיה, שעמדו באחת הפנות חורי-פנים נפעמים ונדהמים, כי יראו פן תגלה אותם הפוליציה במקום הזה ואז אחת דתם להגרש מבתי-הספר.

   לכו אחרי! – קרא אליהם נופך, ויוציאם אל חדר אחר, ושם הסיע קרש מקרשי-הרצפה, ודרך החור הפתוח הורידם אל המרתף האפל אשר מתחת. 

אך שב נופך למקומו, ואל הבית נכנסו פקיד-הרובע בלוית שוטרים וחילים מזוינים.

– מדוע קול הבית הומה? – שאל הפקיד ברגז.

– חוגגים אנחנו – ענהו נופך – את חג התנאים של אחד מידידינו.

   את מי תגיד מלין? – קרא הפקיד וחמתו גדלה מאד – פה, במקום שמם והרחק מן העיר, וביום בציר ועבטיט?

   עוד מעט וראית, כי כנים דברי – השיב לו נופך בהביאו אותו אל חדר-המזנון, במקום שישבו אנשים ונשים במספר גדול מסביב לשלחנות וייטיבו את לבם במאכל ובמשתה.

   הריני מתכבד להציג לפניך את החתן והכלה! – קרא נופך בהראותו על הצעיר והצעירה, שישבו בראש השלחן.

ותוך כדי-דבור הוסיף:

 – הואילה נא אדוננו הפקיד לשבת אתנו ולהשתתף בשמחתנו, תחת כי באת בצל קורתנו.

למראה הבקבוקים המלאים שקט הפקיד מזעפו.  בתחלה העמיד את פניו כמסרב קצת. ואחר כך התעורר ויקח לו מקום על-יד השלחן, ונופך מזג לו כוס אחת ושניה, וגם את השוטרים והחילים השקה.  כאשר נלאה הפקיד לשתות, קם בכבדות מעל השלחן ויושט את ידו לנופך וגם להחתן והכלה ויאמר:

   שמחו לכם, אחים, ככל אות נפשכם, ואנחנו חלילה לנו להפריע בעדכם; לילא טבא!

ויפן ויצא מן הבית והשוטרים והחילים אחריו.

וקול נופך ברמה נשמע:

   המחותנים, החתן והכלה וכל הקרואים הנכבדים מתבקשים להכּנס אל האולם! יעמד ר' אליקום!

אז מהרנו והעלינו מן המרתף את חברינו הצעירים תלמידי בתי-הספר, והנה פניהם כפני מתים, וכמעט לא נותרה בהם נשמה.  אחדים מהם חלו אחרי-כן משך שבועות אחדים.

בין התלמידים האלה נמצאו גם העסקן הציוני המפורסם היום ד"ר שמריהו לוין, שאול גינצבורג (עורך ה"פריינד") והד"ר קאַרולצ'וק, שהתפרסם אח"כ בתעמולתו הציונית בוויטבסק.

כעבור שנים הרבה אחרי המאורע הזה נזדמן הד"ר שמריהו לוין במינסק.  בנאום-התעמולה לטובת הציונות שנשא אז לפני קהל גדול, נזכר באותו מקרה ויספר, כי בשעה שירד עם חבריו לתוך המרתף, התירא פן עמוק הקרקע מאד, ולפיכך נשאר כל העת תלוי בקורה אחת.  אולפ אחר-כך, כשהכניסו אור אל המרתף, ראה, כי אילו צעד רק צעד אחד למטה, כבר עומד היה על הרצפה.  הד"ר לוין כלה אז את נאומו בדברים הללו:

   "רבותי! אפשר, כי צריכים אנו לצעוד אך צעד אחד ורגלינו תעמודנה על הקרקע הנכון" ...

*         *

*

עבר איזה זמן ואנחנו התחלנו מרגישים, כי חברינו הצעירים תלמידי בתי-הספר הבינונים משתמטים מאתנו אחד, אחד ומתנכרים אלינו לגמרי.  חקרנו ודרשנו לסבת החזיון המתמיה הזה, והנה נודעו לנו הפרטים המעניינים האלה:

שנים רבות היה רב-העדה במינסק, אברהם חנה'ליש, אחד מטובי חובבי-ציון, מורה דת-אל בבתי הספר הבינונים לנערים ולנערות בעירנו.  אבל בעת האחרונה לוקחה המשרה הזאת ממנו ונתנה לאחר, המשמש בכהונה  "יהודי מלומד" בלשכת שר-הפלך.  האיש הזה, יוסף הורוויץ שמו, מתרגם סדור התפלות לרוסית, היה מראשוני תלמידי בית מדרש הרבנים בוילנה ונודע למלומד גדול, אבל במוסר ובמדות לא הצטיין כלל וכלל.  לפנים היה רב מטעם בגרודנה, וכאשר יצא את העיר, ברכו בני קהלתו ברכת "שפטרנו".  מטבעו היה רע-לב, ובשעה שנדרש הדבר לטובת כיסו, לא נמנע גם מהלשין על אחיו לפני הרשות.  מגרודנה בא למינסק ובשפת-חלקות מצא לו נתיבות בבתי גדולי הביורוקראַטים.  כי התהדר לפניהם בּתור "רוסיפיקאַטור", המפיץ בין אחיו בני אמונתו את אהבת העם הרוסי.  והיא שעמדה לו להיות יוצא ובא גם בבית שר-הפלך ולעמוד לפניו כמומחה לעניני-היהודים.  אבל במשרתו זאת לא הסתפק, ועוד השתדל במקום שצריך להתקבל בכהונת מורה אמונת-ישראל בבתי-הספר הבינונים אשר בעיר.  לתכלית זאת שלח לשונו במסתרים בהרב חנה'ליש, עד כי בצע את זממו הרע.  ביום אחד קבל חנה'ליש פקודה לעזוב את משמרתו בתור מורה דת-אל בגימנאַזיה ובבית-הספר הראַלי, ולמחר בא הורוויץ על מקומו.  ותהי זאת המעט ממנו, כי נשא את עיניו גם לכהונת הרבנות.  אבל הוא ידע, כי חפצו זה לא ינתן לו כל-כך מהר, בהיות חנה'ליש אהוב ורצוי ליהודי מינסק, ולפיכך שמר את הדבר בלבו ויחכה לעת מצוא.  אולם מאז החל מניח חמתו בתלמידי בתי-הספר, שנודע לו אודותם, כי הם לאומיים וחובבי-ציון ומבעלי-בריתו של חנה'ליש.  זה גרם, שהתלמידים הללו מיראתם את הורוויץ חדלו מבוא ביחוסי דברים אתנו עסקני חובבי-ציון, וכמו הסתירו את פניהם ממנו.

צר מאד היה לעסקנינו לראות את כחותינו הצעירים עוזבים את שדה העבודה הלאומית מחמת אונס, וביום אחד נכנסנו לישיבה ודנו בשאלה, איך ואיזו הדרך להשיב אותם אל מחננו.  לבסוף מצאו, כי אין עצה אחרת בלתי אם לקרוע את המסכה מעל פני הורוויץ ולגלות את מעשיו בעתונים, ואז אולי מיראתו את דעת הקהל העברי יקח מוסר ולא יוסיף עוד לרדוף את תלמידיו בגלל דעותיהם הלאומיות.

כדי להוציא את הדבר אל הפועל הזמינו העסקנים לישיבה חשאית מיוחדת את שלשת עוזרי-העתונים שבין חברי אגודתנו, והם: יוסף בריל (איוב) סופר "הצפירה", ישראל מאיר וואָהלמאַן סופר  "המגיד", ואני – סופר  "המליץ".  כיהודה ועוד לקרא צרפו אלינו גם את נפתלי משכיל-לאיתן, ורשות נתנה לו לבוא אף הוא ולמלא אחרי דברינו באחד משלשת העתונים הנזכרים, הטוב בעיניו.  ארבעתנו קבלנו על עצמנו את הדבר בחפץ-לב, ועוד באותו היום קרבנו אל המלאכה; איש איש מאִתנו תאר במכתב גדול ורחב-ידים את פּרצופו המוסרי של הורוויץ ואת כל מעשיו ועלילותיו, ובו בלילה כבר נמצאו הקוריספונדנציות שלנו בדרך אל הרדקציות.  מובן מאליו, כי חתמנו על המכתבים לא בשמנו המפורש, אלא כל אחד בעילום שם.

אולם אף מכתב אחד מאלה לא זכה להתפרסם בדפוס.  וואָהלמאַן היה הראשון שקבל את מכתבו בחזרה מבעל  "המגיד" בתוספת בירור דבר, כי לא יוכל להדפיסו, מפני שמתירא הוא לפגוע בכבוד איש נושא משרות בממשלה.  אפס כי משיא הוא עצה לחובבי-ציון לבקש ולמצוא דרך של פשרה בין הורוויץ לבין חנה'ליש.  חיים זליג סלונימסקי עורך  "הצפירה" ענה את בריל, כי מצד אחד אינו רוצה להתערב בענינים שאינם נוגעים, לפי דעתו, לכלל ישראל ומצד שני הוא סובר, שתלמידי בתי-הספר צריך שתהיה רק תורתם אומנתם, ואל ישעו בדברי לאומיות.  התשובה היותר מעניינת היתה זו שבאה אלי מאת המשורר יהודה ליב גורדון, שהיה עורך  "המליץ" בעת ההיא.  בתשובה הנזכרת נאמר, כי במערכת יודעים את  "הצפור" הלזו משכבר הימים ובכל לב היו מסכימים לגלות את שולי האיש הזה על פניו ולספר את מעשיו לדור, אבל לא במכתב מזכיר את שמו, כי חשוב הוא בפמליא של מעלה וסכנה גדולה היא לדון עם תקיף אשר כמהו, שהשעה משחקת לו.  תחת זאת נכונה המערכת לפנות מקום ב"המליץ" לפליטון כתוב בצורת ספור, אשר שבו מצויר קלסתר פניו של הורוויץ בסימניו הבולטים, שאפשר יהיה בנקל גם לו גם לאחרים להכיר אותו בהם.  אבל גם פליטון שכזה אפשר יהיה להדפיס רק בתנאי, שיחתום הסופר תחתיו את שמו המפורש, כדי שלא לתת מקום לחשוד, כי נכתב בידי איש מחברי-הרדקציה.

בישיבה שהיתה לנו הסופרים בהשתתפות העסקנים הרבינו לדון בהצעתו של  "המליץ" בדבר הצבת ציון להורוויץ בפליטון ציורי, ובאנו לידי מסקנה, כי התנאי הבא כשובר בצדה הוא תנאי, שאי אפשר לעמוד בו, מפני שוואָהלמאַן, בּריל ונפתלי משכיל-לאיתן הם אנשים מפורסמים בעיר וידועים להורוויץ היטב, ולמיחש מיבעי, שמא יבקש לו תחבולות-רשע להנקם מהם.  אני לא הובאתי בחשבון כלל, מפני שבעת ההיא הוחזקתי עדיין רק לכותב קוריספונדנציות ב"המליץ", ולמעלת פליטוניסטן עוד טרם הגעתי.

ואני – קנאת-סופרים אכלתני, ודוקא זה שהניע אז את לבבי לנסות את כחי כולא האי ואולי תעלה בידי לכתוב את הפליטון על פי תכניתה של מערכת  "המליץ".  בחשאי כתבתי את הפליטון – שני ימים ושני לילות, הרבה יגעתי בו, העתקתיו אל הנקי פעמים אין ספורות, עד שהאמנתי לראותו יוצא מתוקן מתחת ידי, ואז לא נרתעתי אחור מחתום עליו את שמי המפורש, כי עוד כמעט נער הייתי בעת ההיא ויראת הורוויץ לא היתה על פני, ואשלחהו לתעודתו פטרבורגה.

עוד לא עבר שבוע והפליטון שלי, אשר קראתי לו  "מורה-השקר", נדפס שחור על גבי לבן ב"המליץ"[2].  מתוך שפליטון זה משמש תעודה חשובה לקורות תנועת חבת-ציון, והיא שופכת אור על כמה עובדות ומעשים, שבזמנם לא היו מובנים ומוערכים כל צרכם, הריני חוזר ונותן אותו פה ככתבו וכלשונו עם כל מליצותיו הנפוחות ואריכותו היתרה כמו שנכתב על ידי לפני שלשים ושש שנים.

 

מוֹרֶה-הַשָּקֶר

(ממעשים  בכל  יום  ובכל  אתר  ואתר)

א.

מורה השעות השמיע את השעה העשירית לפני הצהרים, ושוער בית הגימנאזיום משך בפעמון ויצלצל אחת ושתים לאות, כי תם השעור הראשון ומנוחת עשרת רגעים הגיעה.  חיש קל התנשאו תלמידי כל הלשכות ממקומם ויצא דחופים ומבוהלים מן האולם וכנשאים על כנפי-רוח ירדו במעלות ויבאו אל החצר התיכונה לשאוף אויר צח, להתאושש ולהחליף כח.

יוצאי-חיפזון אלה שטחו להם שטוח על פני כל החצר, ואיש איש הוציא מצקלונו זה חלת לחם סולת משוחה בחמאה וזה עגת-רצפים ויאכלו ויסעדו את לבם ויחד נדברו איש אל רעהו וישחקו מטוב-לב ויחמדו לצון להם ויהתלו במוריהם יחקו את תנועות גום בעת הלמוד ועל כולם את המורה האשכנזי בדברו רוסית בשפת-עלגים ...

הלחם עודנו בין שינהם טרם יכרת, והנה קול הפעמון נשמע ברמה.  עד ארגיעה הפסיקו התלמידים בסעודתם וימהרו ויחישו ויצאו בלי חפץ מן החצר ויעלו במדרונות פרצים איש נגדו ללשכתו, ובלכתם הביטו מאחריהם בעינים מפיקות בוז וקנאה יחד על התלמידים העברים בני המחלקה הששית, אשר לא זזו ממקומם לקול הקורא ויוסיפו לאכול את ארוחתם לאט שלוים ושקטים ולהתהלך מעדנות על פני החצר מבלי משבית ומפריע ומבלי מכלים דבר ...

התלמידים העברים בני הלשכה הששית לא השגיחו אמנם בבת-קול שיצאה מפעמון הנחשת ולא נחפזו לעזוב את מקומם וללכת אל השיעור השני, יען ידעו נאמנה, כי לא מורה מבני עם הארץ, מורה שפת רומית או יוָנית, חכמת החשבון או תורת גלילות הארץ, גם לא מורה מלאכת-הכתב או ידיעת השירה והזמרה וכיוצא בהם יבוא עתה אליהם להטיף באזנם נאום לקחו, אשר אם יעזבוהו רגע, והיו כל היום כלואים בצנוק ומהפכת, כי אם המורה היהודי, מורה אמונת ישראל ושפתו, אשר תורתו רק רשות היא ולא חובה, מורה טוב וסלח גם רך לבב חטר מגזע  "הרחמנים בני רחמנים" אשר לא ידקדק עמהם כחוט השערה ולא יקפיד על כל דבר קטן כגדול, והמעט אשר לא ייסרם בתוכחות עלי עון, אף לא יכהה בהם אם לא יעשו חיל בלמוד אשר הוא מלמד אותם ולא ימלאו כרשם מעדניו, כי אם עוד נתון יתן להם ככלות השנה מכתב-תעודה מגיד תהילתם ותפארתם, כי גדלו והצליחו וגם עשו פרי-ברכה על שדֹמת תורת אל חי.  ומלבד הדבר הזה לא נכחדה מהם גם זאת, כי לא יסודי דת ישראל ישמיע המורה באזנם, כי אם חדשות וילדי-יום מארבע כנפות הארץ, אשר יקרא מעל כתבי-העתים השונים, או כי ספר יספר להם מכל המעשים הנעשים בבתי כל אנשי העיר מדמנה, מכל מצפוני שועיה וחוריה וממסתרי ענייה ואביוניה, כי מפענח כל נעלם הוא וכל רז לא אָניס לו ...

 – ה-נ-ה   ה-ת-י-ש   ב-א ! – נשמע בעד החלון קול אחד התלמידים העברים מדבר בשפת יהודית המדוברת.

 – הגידה נא לו, כי יואיל בטובו לחכות עד אשר כלינו לאכול, ואחר נבא – ענהו אחד התלמידים אשר בחצר.

 – נלכה נא ונשמעה את אשר הביא לנו העורב היום בפיו – קרא השני.

 – ונראה מה יהיו חלומותיו! – אמר השלישי.

 – אבי יתפלא בי כל הימים על כי יודע אני את כל החדשות והנצורות הנעשות בעירנו עוד בטרם אשר תעשינה להן כנפים בקהל-עם.

 – אבל, אַחי – חנן האחד את קולו – אל תחפזו ללכת עד אם רויתי את צמאוני, כי לשוני בצמא נשתה.

 – לא נעזבך ולא נטשך; הרחב פיך ושתה לרויה לכל אַות נפשך!

ויכוננו כולם צעדיהם אל תעלת-המים אשר בקצה החצר.

 – אנכי לא אטה היום אזן קשבת לספור-המורה – אמר האחד – כי אם אשב לי בין השומעים ועד כלות שיעור  "המעשיות" אכין את חוק למודי בדברי ימי עולם היעודה לשעה הבאה, אשר עוד טרם אמצא את ידי ורגלי בו.

 – ואנכי אוכל לי ברגעים האלה בהחבא את מיני התרגימא אשר נתנה לי אמי ואשר יערבו לחכי רב יותר מתורת המורה.

 – את הטוב בעיינכם עשו, רעי! אבל העיזו אל תעמדו; נמהרה נחישה ללכת אל השיעור, כי עוד מעט והשעה עוברת.

 – חס אני על ממונו של ר' שמואל הנגיד[3] היורד לטמיון – קרא אחד התלמידים בשחוק – כי השלומים, אשר יתן להמורה ממיטב כספו לא ישוו להם כל פרי.

התלמידים עזבו את החצר ויעברו בסך וכּצפרים עפות ידודון ידודּון במעלות ואיש את רעהו ילחצון וידחקון ובצד וכתף יהדפו; בחזק יד פתחו את הדלת ובקול שאון סואן ברעש התפרצו אל הלשכה ...

המורה, איש כבן חמשים שנה, בעל קומה ובריא-בשר, כּלי-מחזה במסגרת זהב על עיניו וזקנו אשר החל כמעט להפוך לבן עשוי כבר במספרים – נמצא על הקתדרה יושב על כסא קדשו והוגה בשום-לב במכתב-העת  "וואָסכוד", הפרוש לפניו על השלחן ...

 

ב.

קול המהומה וההמולה העזה, אשר הרימו התלמידים בעברם בין הספסלים לשבת איש על המקום אשר תתאוה נפשו, לא הפריע את המורה ממלאכתו יוסף להגות בגליון מבלי הסב עיניו ממנו אף רגע.  בין כה וכה החלו נערים אחדים לסדר בקול רם ונשא את חוק למודם לשעה הממשמשת ובאה; יש מהם אשר צרה עינם במנוחת המעדנים הנמצאים בצלחתם, וימהרו ויעשו אתם כלה ויסיחו בסעודה בקול גדול ולא יסף, ויש מהם אשר השתגעו ויתהולל ויתקוטטו ויריבו זה בזה, והמורה שמע את מצהלותיהם ושריקות פיהם, את קול שחקם הפרוע וזעקותיהם המוזרות.  ולא מחה בם ולא עצבם לאמר מדוע המה עושים ככה.  פתאום לפתע והנה אחד התלמידים מלאו לבו להאריך לשון למולו וכרגע התפרץ צחוק אדיר מפי כל הנערים כאחד ויהום כל האולם לקולם וגם המורה נבעת ויתפלץ וילחץ את כתפיו פעמים.  אך לא גרע את עיניו מן העלה ולא דבר ויוסף לקרוא ...

 – אדוני המורה! – פנה אליו אחד מן הנערים – בעוד חמישה עשר רגעים תתום השעה ואנחנו עוד טרם החילונו ...

 – ההנכם פה?! ... – שאג המורה כלביא בקומו ממקום מושבו ויוציא את מורה-השעות מצלחתו ויבט בו וימהר ויקח את העלה וישם את עיניו בו אך רגע ויסתירהו בחיקו וירד מעל הקתדרה ויחל להתהלך על פני החדר אחת הנה ואחת הנה, ובהשפילו את קולו קרא באזני התלמידים לאמר:

 – נבלות כאלה תעשינה אך בישראל, עם ..,

פתאום עצר במלין, וכרגע הוסיף לדבר:

 – הלא תדעו, כי בעיר אלמונה הקרובה אלינו יש בית-גימנאזיום?

 – נדע, נדע! – ענו כל התלמידים בשמחה ובצהלה – ומדוע לא נדע?

  – בבית-הספר הלזה יבקר מימים ימימה גם מורה אמונת-ישראל והוא – לחרפתנו ולבשתנו –הרב מטעם הממשלה בעיר הזאת, איש אשר טרם ידע קרוא עברית כתקונה ותולדות היהודים והיהדות כספר החתום בעיניו, איש אשר בחשך בּא ובחשך שמו יכוסה, כי מאחורי התנור והכירים בבית-מדרש מעופש ומלא רקבון לקח לרעות בצאן יעקב ומבית-הישיבה יצא למלוך, וכל עשירי אלמונה וקציניה לא יוכלו לשכוח לעולם את הרעה אשר עוללו להם בהרכיבם איש אשר כזה לראש ואלוף לעדתם ולנצח יקוטו בפניהם, יתודו אף יכו באגרוף על לבם על מעלם זה אשר מעלו בקדשי בני ישראל ... ויקר המקרה כי ביום בוקר לא עבות בא לאלמונה משוט בארץ איש משכיל ומלומד, אשר קשּי יומו הדפו מעיר מולדתו ויסחהו מנוהו ויסיעהו כעץ מחיק אשתו ועולליו הרכים ללכת לנוע על קהלות ישורון ולבקש לו מוצא ללחם.  האיש הזה, מלמד להועיל ואָמן פדגוג מאין כמהו ושם לו על פה חוץ על-ידי שני ספרי-מקרא לשון עבר שחבר לטובת ילדי-העברים, מצא במשך עת קצרה נתיבות בבתי כל גדולי העיר, אשר קנה כליותם ולבם, והם המה העירו את רוחו ויחזקו עליו דבריהם ללכת אל הרב ולהציע לפניו, כי ימסור לו את כהונתו בבית הגימנאזיום והיתה למחית נפשו, ובסתר לבו שעשעתם תקותם, כי לא יארכו הימים וזה הקטן גדול יהיה ויהדוף מעל פניו את הרב גם מכס הרבנות ויֵּשב על כסאו אחריו, ואז ירצו את עונם וחטאתם תכופר.  פתוהו – ויפת! וילך המחבר המשכיל אל הרב ויגל לו את כל לבו וישפוך את מרי שיחו באזניו ויבקשהו כי חלק כחלק יחלק אתו את משמרת פקודתו: הוא לעצמו יקח לו את הרבנות, ולו יתן את משרתו בבית-הגימנאזיום.  התדמו בנפשכם, כי מהר הרב להשלים את חפצו, כאשר דרשו האמת והצדק ממנו?

 – אנכי אדמה – ענה אחד התלמידים – כי אחז הרב בציצית ראש המחבר המשכיל וכצנפה כדור טלטלהו טלטלה גבר אל אחורי הדלת והמזוזה...

 – וגם גלגלהו מעל המדרגות כנצר נתעב! – קרא השני.

 – האחד בא לגור וישפוט שפוט! – אמר השלישי.

 – אורח לא-קרוא בא לגזול את כבשת בעל-הבית הרש – קרא הרביעי.

 – בני-אדום[4] הנכם כולכם! – קרא המורה בשצף קצף – הנכם מהפכים את קערת היושר על פיה, הנכם משנים סדרי-בראשית! רחצו, הזכו הסירו רוע מעלליכם! מי שמע כזאת ומי ראה כאלה כי ירהב הנקלה בנכבד ואיש נעור וריק יערב את לבבו להרים יד על הגדול ממנו בתורה ובחכמה?! או אולי גם בי לא תאמינו ובמורכם תשימו תהילה ובלבבכם תחשבו כי לב המחבר המשכיל צפון משכל ואיש לא בינות הוא וקטנו של הרב עבה ממתניו? הבה אכתבה היום את מעשיכם הרעים בספר, למען תדעו לפני מי אתם עומדים.

 – מי מכם פשק את שפתיו לראשונה? – שאל המורה בהביטו בחמה גלויה בשומעי לקחו.

 – בן יעקב! – ענו תלמידים אחדים.

 – אפס ותהו (0)! – קרא המורה – ומי הוא הלץ השני?

 – גרשוני!

 – אחת ומעוט (-1)! והשלישי מי הוא?

 – עמק-שושנים!

 – אחת (1)! והרביעי?

 – בן-יהודה!

 – אחת ורבוי (+1) ...

בפיו דבר ובידיו מלא ויגש אל השלחן ויקח את העט ובפנקס הפתוח לפניו רשם ארבעה ציוני-מספר במקומות שונים.

ארבעה התלמידים לא נבהלו ולא נרעדו ולא התעצבו אל לבם, לא התרפסו לפני המורה ולא התחננו לו כי יקרע את רוע גזר דינם וימחה את תוי-המספר מן הספר, כי אם ישבו שקטים ושאננים על מקומם וצחוק קל על שפתם יחלוף, יען כי נפשם היתה יודעת מאד, כי חסן המספרים לא לעולם הוא, כי בבקר יציצו וחלפו ולערב ימוללו ויבשו, אחרי כי המורה מזרעא דיוסף קא אתא, וארך-אפים הוא ורב חסד ואמת ...

– הרב ידע אמנם את ערכו הדל לעומת גודל מעלת המחבר המשכיל – הוסיף המורה לדבר אליהם – וידבר אליו רכות גם שת בחלקות לו ויהללו על פניו, אבל בדבר המשרה השיב את פניו ריקם, כי התחפש באפר הצדק ובעור כבשה תמה ויענהו לאמר: נכמרו אמנם נחומי עליך, איש יקר ונעלה, וצר לי מאד לראות ברעתך, אך הועיל לא אוכל לך, כי כמוני כמוך בעל אני לאשת ואב לילדים חמשת, ומשכרת הקהל לא תשפיק לי אפילו ללחם צר ומים לחץ, והיה אם אחץ את הכנסתי לשתים ואת המחצית אתן לך כשאלתך, ותמנו אני ובני-ביתי לגוע ברעב, ואדם הלא קרוב לעצמו ... כחש לו! והמחבר המשכיל שב בפחי-נפש הביתה.  לו היתה נפשי תחת נפשו כי אז לא נפל לבי עלי ואמצא לי עצה ותושיה אחרת לבא אל מטרתי ולהשיג את המשרה אשר אנכי מבקש.  התביאו לבב חכמה להבין את אשר הייתי עושה?

 – בחקר תהום מערכי לבב אדוני המורה לא אוכל להתהלך – ענה אחד התלמידים – אבל לו הייתי אנכי תחת המחבר המשכיל, כי אז חשתי ולא התמהמהתי לקחת את מקלי בידי ולשאת את רגלי ולצאת את פני אלמונה עוד בטרם אשר כלתה הפרוטה האחרונה מכיסי ...

 – ואנכי בקשתי לי תלמידים להורותם מקרא שפת עבר ואהי למלמד דרדקי – קרא השני.

 – ואנכי נתתי ספר כריתות לאשתי ואשלחנה לנפשה! ..

 – רב לכם, פושקי-שפתים! – גער בם המורה – ללצים שפטים!

 – ומה היית עושה אתה, אלופי המורה, למען הצר את צעדי הרב ולהיות תחתיו למורה דת ישראל בבית הגימנאזיום? – שאלהו אחד הנערים.

אנכי לא דברתי דבר ולא עשיתי להרב מאומה, כי אם שמתי פעמי אל שר-הפלך אשר יש לי מתמול מהלכים בביתו ואתחנן לו כי ירא וישפוט! ...

לדברי המורה האחרונים רעמו פני תלמידים אחדים ויחרקו שן, ואחד מהם לחש באזני רעהו היושב לימינו:

 – מלשין הוא! מלשין! ...

 – מרגל חדש! ... אמר לו השני בלאט.

 – שימו בעפר פיכם, פן ישמע המורה את דבריכם וישפוך עליכם את חמתו כאש ונהמתם באחריתכם – קרא אליהם התלמיד היושב על הספסל השני מאחוריהם.

 – לא אפונה – אמר אחד הנערים בהרימו את קולו – כי אדוננו המורה אך ינסה אותנו בחידות למען דעת אם בנים נאמנים אנחנו לעמנו אם לא; הן לא יתכן כי איש יהודי ירד לחיי חברו בן עמו ואמונתו ויכרה שוחה לרגלו, פלא ...

הדבר עודנו בפי התלמיד, והמורה קפץ ויתר ממקומו ויתן עליו בקולו: פלשתיני אתה! בן נאמן לעמו, לאומי! ... כמה אגורות נחשת תשלם מדי שבוע בשבוע לקופת אגודת חובבי-ציון? אולי גם ראש וראשון אתה להם והנך אחד מגבאי החברה הזאת? הגידה נא לי למתי אפוא תבקיע לך בין הדרדנלים ובמי ים השיש תשים נתיבה ותגיע כנחל שוטף אל קונסטאנטינופול הבירה ותקדש מלחמה כבדה על השולטן ותגרשהו מהרמונו אותו ואת פלגשיו הרבות ותוליכנו קוממיות לארצנו? ..

בדברו צהל קולו בשחוק, ויצחקו כל הנערים עמו ויבקע כל הבית לקולם.

 – גם לבן-צבי אפיל היום את תו  "האחת" לחבל בנעימים – אמר המורה ויציין קו קטן בספר –  בגלל לאומיותו ואהבתו העצומה לעמו ...

 – בן-צבי אינו פלשתיני כאשר אמרת, אדוני המורה! – קרא אחד התלמידים בצחוק קל על שפתיו – כי אם אמעריקאני, כי אביו נדד זה כשנתים ימים לאַמעריקא, והנהו יושב בעת הזאת בעיר ניו-יאָרק ...

 – ובטח הנהו שם סרסר, בעל בית מרזח או מלוה ברבית ומוצץ כעלוקה את לשד האכרים העובדים האובדים – הוסיף המורה על דבריו – ככל היהודים הארו . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 

קול הפעמון נשמע, וימהר המורה ויחבוש את מגבעתו לראשו ויפן ויצא מעל פני הנערים לקבל שכר בטלה אל הלשכה השביעית ...

 – מקנא אני הפעם – אמר אחד התלמידים לרעהו – בחברינו היהודים אשר מאחורי כתלנו.

מינסק, בירח אדר שני, תרמ"ו".

__________________

עד כאן לשון הפיליטון שלי.  על זה ראוי להוסיף, כי אעפ"י שמלבד שם העיר  "מינסק" הרשום בחתימת הפליטון, אין ראיה מפורשת לדבר, שהוא מכוון כלפי הורוויץ דוקא, מצא עורך "המליץ" (קרי: יל"ג) בכל זה לנחוץ להרחיק את עדּותי עוד יותר, ולהעיר מצדו את הדברים האלה:

"הספור הזה נוגע במקצוע חדש בחיי עמנו, במעשי מורי דת-ישראל בבתי הספר הכוללים, אשר על אודותיו לא נשמע עוד דבר בין החיים, על כן לא נמנענו מלתת את הספור לפני הקוראים, אעפ"י שמסופקים אנחנו אם אפשר שתהיה בריה כזאת במציאות, כי מאיזה כתה יהיה מורה כזה אשר הרבנים מטעם הממשלה לא זכו בעיניו ובהפלשתינים ישים תהלה וכל בני-ישראל הם עלוקות ועקספלואַטטורים וכו'? אין זה כי דמיון המחבר הסיג גבול טבעי הברואים; ועל כל פנים אם ידע המחבר ממציאות איזה פרט כזה, אין בכלל מה שיש בפרט, והפרט הזה ללמד על עצמו יצא ולא ללמד על הכלל כולו יצא".

אף-על-פי-כן הבינו תיכף כל קוראי הפליטון במינסק במי הכתוב מדבר והעיר "היתה כמרקחה".  ולא רק בחוגי חובבי-ציון והלאומיים, כי אם גם בחוגי היהודים האינטליגנטים שאינם נמנים על מחננו, נתקבל הפליטון ברצון מרובה, בהיות האיש הנפגע בו שנוא לבריות בכלל.  להורוויץ עצמו היה הפליטון כמהלומת-רעם.  הוא קבל אותו גליון  "המליץ" על-ידי הדואַר המקומי (השולח הנסתר היה אחד מאנ"ש) בשבתו בגימנאזיה, ואך קרא בו שתים, שלש שורות כמעט שחשכו עיניו, ויתנשא ממקומו כאלו נשכו נחש; אבל הוא הבליג על סערת רוחו ולא דבר דבר.  ממחרת אותו היום ואילך כמו נהפך לאיש אחר.  הוא נעשה לתלמידיו יותר נוח ודבר אתם רכות ויש אשר נסה בשיחתו אתם לעבור מענין לענין ולהגיע לפרשת הלאומיות וישם את עצמו מתנגד גמור לשיטת ההתכחשות.  כל זה נודע לנו מפי תלמידיו, וכבר שמחנו בלבנו על הגאולה והתמורה, וביחוד הייתי אני שבע-רצון, כי נתגלגלה זכות זו על ידי.  אולם לא ארכו הימים ונראה לעין, כי לא היה זה אלא שקט שלפני סערה.  הורוויץ הריח באפו כי נכתב הפליטון על-פי התעוררות מצד עסקני חובבי-ציון ידידיו של חנה'ליש, ולא חדל כל העת לרקום עליהם מזימות בסתר.  ויום בא ועל מזמותיו נגה אור.  בלילה אחד עשתה הפוליציה חפּושים בבתי אחדים מטובי חובבי-ציון וגם בבית הרב חנה ליש והחרימה אצלם איזו כתבים ורשימות, ואף כי לא נמצא בהם שום דבר המעורר חשד פּוליטי, בכל זאת שב מאז השלטון המקומי להביט בעין רעה על מעשינו ולהתחקות על צעדינו.  לא היה לנו שום ספק, כי ידי הורוויץ באמצע.  לא עברו ימים מועטים, והפוליציה שמה חותם צר גם על המנין שלנו, מה שגרם לשביתת העבודה הציונית.  שביתה זו לא נמשכה, אמנם, זמן רב, כי בינתיים עלתה בידי ראש אגודתנו להוכיח לרשות העליונה את צדקת פעלנו ובמצותה חזר המנין ונפתח, אבל על כל פנים הראונו המאורעות האלה לדעת, כי לא טוב עשינו להתגרות באיש הזה, שאינו בודק באמצעים ושהכל כשר וישר בעיניו.  מאותו זמן לא הניח כל הזדמנות שבאה לידו לזלזל בפני תלמידיו ברעיון העברי-הלאומי ובחבת-ציון.  כך היה מעשה, למשל, שהסופר והעסקן המפורסם יהושע השיל סירקין יסד במינסק את  "אגודת האלף" הידוע למטרת ישוב ארץ-ישראל, ואז היה הורוויץ משתמש בשעורי הדת שלו ללגלג על סירקין ועל מעשהו לגלוג של בוז וקלסה.  וזוהי רק דוגמה אחת מהרבה.  כן עברו שתים, שלש שנים.

רבות צררנו האיש הזה, והדברים הגיעו לידי כך, שכמעט החלטנו לשנות את דרכנו ביחוסנו אליו ולפתוח אתו בשלום, ואם פקפקנו זמן ידוע בדבר, לא היה זה אלא כדי שלא לצער את חנה'ליש בעל דבביה.  אבל סוף, סוף בא המקרה לעזרתנו.  באותו זמן, זה היה בשנת תרמ"ט, הוחג בווילנה יובלו הספרותי של הסופר המלומד ר' שמואל יוסף פין, ומערים רבות באו צירים מיוחדים לברכו.  והנה נודע לנו במקרה, כי אל החוג הזה נוסע גם הורוויץ, שהוא תלמידו של פין.  זה עורר אצלנו את הרעיון לפנות במכתב לפין ולבקש ממנו, כי ישתדל להשפיע בדברים על הורוויץ, שיחדל מהציק לנו ומהניח מכשולים על דרכנו, וביחוד, שלא ירדוף את תלמידיו הצעירים על דעותיהם הלאומיוֹת והשתתפותם בעבודתנו.  פין מלא את בקשתנו, וכפי שספּר לנו אחרי-כן הכריח את הורוויץ להבטיח לו הבטחת-אמונים, כי ייטיב מכאן ואילך את הנהגתו בנוגע אלינו.

הפעם שמר הורוויץ את הבטחתו.  ומכיון שהיתה הרוָחה לתלמידיו, התחילו שבים אלינו אחד אחד, וכחותינו הצעירים הלכו הלוך ורב.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1]  נכתב בשנת 1912 לפני הועידה הכללית שׁל חו"צ באודיסה.

[2]  "המליץ" שנת תרמ"ו גליון 20.

[3]  כוונתי בזה להמיליונר המפורסם שמואל פוליאַ'קוב, שהפריש מכספו סכום גדול, שמפּריו השנתי היו משלמים משכורת למורי אמונת ישראל בבתי-הספר הבינונים אשר בחבל הצפוני-מערבי – הכותב.

[4] שם לויה לבעלי-האפס, כידוע ליודעי-חן.