_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חַטַּאת הַכִּפּוּרִים

קארל אמיל פראנצוז

תרגם שמואל ליב ציטרון

לתוכן הענינים

 

א.

הילדה לאה, ראש פנת ספורי זה, היתה כבת ארבע שנה. שערות ראשה שחורות כעורב, ועיניה הגדולות – כיונים על אפיקי מים. אפס כי העינים האלה לא הפיצו אור ברק, וכמו צעיף עלטת כסתה אותן ואת כל פניה הענוגים המעולפים בחורת מות. הוריה היו מבני דלת העם ושמלה אחת מטולאה פנים ואחור היתה לעורה בימי השבת והחול, וכה נשחת תארה, עד כי רק בכבדות יכלו להכיר את צבעה הצהוב שהיה לה בימי קדם.

אולם לא עצבון רוחה ויגונה על דבר עניה ומרודה, ארגו וירקמו את מעטה האפל אשר על עיניה ופניה, כי מה ללאה ולרישה? מדי יום ביום הטו אליה אוכיל, ואם כי לא לשבע, אך גם הרעב לא הכביד את אכפו עליה ולא ידעה מחסור; בכל יום ויום נתנו לה להשתעשע ולצחק כנפשה שבעה תחת רקיע השמים לרוח צח ובהיר, לרוח עדן וענג, מחליץ עצמות ומשיב נפש, ומה מאד נעים ונחמד למראה היה המקום אשר אותה לה לאה לשעשועיה! המקום הזה היה ככר גדול ורחב-ידים אשר דמית-מות שוררת בו, עטוף בדשא ירקרק חרוץ, מעולף באלפי ציצים ופרחים מרהיבים עין ביפעת חמדתם ובקסם תפארתם, ומלא בהמון ספסלי עשב נפלאים מעשי ידיה בריאה אשר עצים רעננים שלחו עליהם סעפותיהם ודליותיהם המכוסות בעלים ירקרקים ועין להם כמו זה עתה רוו מטל שמים. הככר הזה הוא חצר המות אשר לעדת ישרון בעיר ברנע. כתמונה נפלאה אשר עברו עליה צבעים שונים חליפות, נראתה הילדה הזאת ברגעים אשר התהלכה במבטי – חשך בלי אמר ודברים בין שורות הקברים, או בשבתה על אחת מאבני המצבות ועיניה משוטטות ברוח אחרי זבובי השדה המזהבים אשר עפו וידאו וישתקשקו בכנפיהם בחדוה וצהלה ממעל לראשה.

אך גם פחד המות לא פרש את צללי החשך על פניה, כי מה לה ללאה ולמות? היא ידעה כי אביה מת ובדמיונה נתנה למת תאר איש ישן אשר איננו רעב ללחם לעולם; ועוד גם זאת, כי מראה הקברים לא יכל לפחת בה רוח נכאה ולפרוש עליה ענן-תוגה למסך, אחרי אשר ראתם בעיניה יום יום... לא, לא יד כל אלה פעלה ועשתה זאת, וגם יהודי-ברגע לא דברו נכוחה באמרם איש אל רעהו לאמר: הן הילדה הזאת "חטאת הכפורים" היא, ועל כן תכסה צלמות את פניה וערפל חתולתם! אותות התלאה ותוי היגון אשר האריכו למעניתן על פניה, נחלת הורים הנה לה.

למן היום אשר הרתה מרים אמה האמללה ללת אותה, היה לבה חלל בקרבה ויגון וכעס גרמו כעש וכרקב את עצמותיה, ובעת אשר כבר לחצה את העולל אל חזה ותחלץ לו שד, פלס מכאוב לבה לו נתיב אל ארבות עיניה, וכפעם בפעם נזלו על הבריה הקטנה הזאת דמעות דם, אשר אם כי פקודת כל הדמעות גם עליהן תפקד וגם אחריתן להתיבש ולהחרב, אבל עקבותיהן אשר תשארנה אחריהן, לא תסופנה לנצח. פני לאה הקטנה נשאו עליהן עקבות הדמעות אשר התגלגלו עליהם בימים עברו מעיני אמה.

כן! רק בימים עברו היו עיני מרים למקור מים, אבל מן היום אשר החלה הילדה ללכת הלך וגדול, לא יספה עוד האלמנה העניה הזאת לבכות, יען כי עתה כבר לא עת לבכות היתה לה. מאז הבקר עד הערב היו ידיה מלאות עבודה אשר לא הרפתה עד בלעה רקה, ובלילה התנפלה על מטתה עיפה ויגעה ורפת-כח ותאסר בחרצבות התרדמה. אמנם גם ברגעים אשר לא אחזה השנה בשמרות עיניה ותהגה נכאים בקשי יומה המר והנמהר וברע גורלה, גם אז לא נגרה עינה דמע, יען כי כפעם בפעם מצאה נחם לנפשה בזאת אשר לא נטל עליה ועל בתה מאת הזמן להשתחות לאגורת כסף וככר לחם, וגם לא תתעטפנה שתיהן ברעב.

בתי שלמה ובריאת-אולם, יהי שם ה' מבורך! – בדברים האלה חתמה תמיד את המון מחשבותיה ושטף מורשי לבבה.

מרים למשפחת אבן-זהב, אלמנת שומר בית הקברות בעיר ברנע, אשר גרה כל הימים במעון הצר שנתן לה מאת עדת בני ישראל בתור פרס אלמנותה, באחת מפנות חצר המות, וביד חרוצים וזעת אפים עמלה להביא טרף לביתה ותהי תופרת גם כבסת לתושבי העיר – האשה העלובה הזאת לא בכתה גם בשכבה בלילה ערה בחדרה ותדד שנתה מעיניה, יען כי שלום לבתה, ומה היה לה עוד לזעוק את פני גורלה?!

כה חלפו הלכו להן ימים אין מספר. ללאה הקטנה כבר מלאו ארבע שנה, ובימי הקיץ השתעשעה מהבקר עד הערב על פני הככר דוממת כאבן, פעם רקדה ותקפץ כעופרת האילים מקבר אל קבר, פעם ישבה תחת צל הכתנות והשמלות אשר אחרי הכבס אותן מיד אמה למשעי, שטחה אותן על פני חבלים נטוים לפני השמש למען אשר תיבשנה.

אך באו ימי הגשמים, ועמהם גם לילות חשך וסגריר, לילות ענן וקור. היום מהר לרדת, והאשה העניה שבה כפעם בפעם מעבודתה הביתה בנטות צללי ערב והלילה פרש מטות כנפיו על פני חלד, ולאה נאלצה לשבת שעות רבות בודדה ולחכות לבאה. אפס כי במנוחה ושקט הלב יחלה לה, יען כי נפשה היתה יודעת מאד, כי סוף סוף יגיע לאזנה מן החצר משק צעדים אשר לא היה מוזר לה מתמול שלשום, וכאשר נפתחה הדלת ומרים נראתה על המפתן ותקרא בקול "לאה!", מהרה הילדה לרוץ לקראתה ותחד בשמחה את פניה ותתנפל בזרועותיה הפתוחות. אחרי כן העלתה מרים נר בחדר ותשם אש בתנור ותבשל לה ולבתה מרק חם וטוב למאכל ותאכלנה ותסעדנה את לבבן...

ויהי היום, ובליל אחד בירח חשון, ליל קר ואפל, כאשר שבה מרים הביתה בשעה היעודה לה ותקרא כפעם בפעם בקול:"לאה!", והנה לא יצאה הילדה לקראתה כדבר יום ביומו. בידים רועדות הדליקה מרים נר, ותרא והנה החדר רק ועקבות בתה לו נודעו.

– לאה! – שאגה מרים שנית בקול אדיר וחזק.

אבל אין קול ואין עונה.

אימה חשכה נפלה על האשה העניה וקרסוליה חשבו להמעד וכמעט נפלה תחתיה, אך עד ארגיעה שב רוחה ותתעודד ותתאושש ותמהר ותכונן צעדיה אל בית שכנה שומר בית הקברות אשר לפנים היה עוזר לאישה במלאכתו, ועתה עמוסה המשרה הזאת על שכמו לבדו.

– איה בתי? – צעקה מרים בשארית כח – אפוא בתי?

שומר בית הקברות ואשתו השתוממו מאד לשמע דברי מרים ויביטו עליה כעל מוכה בשגעון, ואחרי דומיה קטנה השיבו לה אמרים בקול נבוך: מאין נוכל לדעת את מקום בתך?

– אבדה, אבדה לאה! – יללה האם בקול מר צורח וכחץ מקשת עפה החוצה, ושומר בית הקברות ואשתו אחריה.

 

ב.

אשת שומר הקברות הלכה לחפש את הילדה בדרך העולה אל העיר, ואישה יצא בעקבות האם האמללה, ואם כי לא נסתרו ממנו כל השבילים והמשעולים הקטנים והצרים אשר לפתו ארחות דרכם בים טורי הקברים, נבצרה ממנו בכל זאת להשיג את מרים. כצבי מדח אשר ירו בו חצי מות, כן רצה מרים בצואר לכל שאר נשאוה עיניה; פעם התנגפה רגלה באבן נגף, פעם נכשלה באחד מגזעי האלונים, ובכל זאת לא עמדה אף רגע מרוץ כנחל שוטף, ובקול מרגיז לב ומחריד נפש צעקה ותקרא מנהמת לבה בשם בתה. שומר הקברות ידע את כל מוצאי ומבואי המקום הזה כאת כל פנות חדרו ורגשי הפחד אשר ימסוך מראה חצר-מות באיש אשר לא הסכין לו, כמו זר נחשבו לו ורחוקים היו מכליותיו; אך ברוצו עתה באישון לילה ואפלה על פני הקברים ואזניו צללו להקולות המשונים והמוזרים אשר התפרצו מבלי הרף מפי האלמנה העניה, סמרו שערות בשרו ועורקיו נקפאו בקרבו ויהיו לאבן. באחרונה הגיעו שניהם אל גרר עצים המבדיל בין חצר המות ובין נחל מים שוטף וזורם בשאון והמולה רבה.

– הקיר נטוי והגדר דחויה! – דובבו שפתי שומר בית הקברות בדממה לנפשו, ובכל עזו חתר ויתאמץ לגרש מעל לוח לבו את שעיפי החשך שעלו עליו זה מעט.

אפס כי גורלה לא קפץ באם רחמיו ממנה גם בפעם הזאת ויאר פניו אליה. בעת אשר רצו שניהם לארך הגדר וגרון מרים נחר מקרא בשם בתה, והנה פתאם לפתע הקשיבה אזנם קול דממה דקה קורא "אמי!" עולה מעל פני אחד הקברים. הילדה רצה כל היום על פני הככר עד כי בצקו רגליה מעמל המרוץ ונלאו כחותיה, וכאשר רד היום ויאת לילה, נמצאה בפנה מסתרת רחוקה ממעונם, ותשב על אחת מאבני המצבות ותרדם. כמשתוממת הביטה הילדה בפני אמה מחרשת לדעת למה זה לחצה אותה בכל עזה ואונה בזרועותיה, מדוע חבקה אותה בכל מאמצי כחה ותכס פניה באלפי נשיקות וגם הרעיפה עליהם אגלי דמעות. מרים נשאה את הילדה על כפיה ותתנהל לאט לאט הביתה ושומר בית הקברות הלך אחריה בלב מלא רגשי שמחה וגיל על כל גדותיו ותעלזנה כליותיו על היות אחרית טובה לדבר המקרה הזה. אבל בכל זאת הניע בראשו וידבר אל נפשו בקול דממה דקה:

– בעיני לא היה לפלא לו גם נמצאה הילדה מתה או כי לא נודעו עקבותיה לנצח, הן המות הגדול עומד מחדש מאחר כתלנו, ולפי דברת רבים וכן שלמים כבר תקע לו את יתדו בים התוגרמים...

אך מרם לא שמעה את הדברים המוזרים האלה. היא הביאה את הילדה החדרה ותשכיבנה בערשה ותשב אצלה וברב חן ונעם העבירה את ידה בין מחלפות ראשה ותעתר לה עתרת נשיקות אין ספורות. כמעט נפלה בזרועות השנה, באה מרים ביתה שומה הקברות ותקרב לו ולאשתו אלפי תודות וברכות, וכארח הנשים המטירה על ראשם בשפת יתר וברב ענין מטרות תהלה ותפארת. אחרי כן שבה אל מעונה, וכל חדרי לבה נמלאו רחשי-תודה לאל המושעות ונפשה השתפכה אליו הפעם לא בחיק דמעות, כי אם בחיק אנחות שוברות חצי הגוף אשר התפרצו ממעמקי לבבה בנשאה עיניה למרום.

שנתה נדדה עליה בלילה ההוא, ועל כן ישבה על יד הערש הקטנה ולא גרעה את עינה מבתה הישנה, אך אי-שמים! מה זאת לפתע נהיתה? עוד הפעם נקפאו דמי האלמנה העניה בקרבה ויפג לבה ופניה נהפכו לירקון. פני הילדה אשר לבנת-מות רחפה עליהם תמיד, כמו עתה באדם מוזר ומשונה, בכבדות ובעמל רב תשאף רוח, ידיה ורגליה קרות כרגבי-כפור, וראשה כמו גחלים ילהט.

– לאה! – צעקה האם – החולה את ? עני נא אותי יונתי!

לצלצל הקול הנודע לה הזה, פקחה הילדה את עיניה אשר לא היו כעת חסרות-נגה ככל הימים, כי אם הפיצו ברק אש תפת חדשה מקרוב באה.

– קר לי עד מאד! – דובבו שפתי הילדה בכבדות, ותעצם עוד הפעם את עיניה ובידים רועדות תפשה בשמיכה ותכס בה את פניה.

– חייה לשאול הגיעו!... חשבה מרים בלבה, והרעיון הזה התחזק בקרבה

מרגע לרגע וכמעט שם מחנק לנפשה עד כי ישבה כרגעים  אחדים על מקומה כנטועה במסמרים מבלי נע יד או רגל. אך עד ארגיעה החליפה כח ותמהר ותפשט מעל שכמה את מטפחתה שכבר בלתה מזקן ותוציא ממלתחתה את בגד השבת אשר לה ובשניהם כסתה את הילדה מבלי הבט כי גם בבשרה נגע הקר בעצם עזו ויפרפרנה ויפצפצנה ושניה דא לדא נקשן. עוד הפעם כוננה מרים אשוריה אל בית שכנה ותדפוק על כפות המנעול ותחפוץ לבקש אותו ולחלות את פניו כי ילך אתה אל ביתה ויראה מה זאת קרה לבתה, יען עוד משרה שניה היתה עמוסה על שכם שומר הקברות אשר לעדת היהודים בברנע, והיא: משרת שומר החולים והופך את משכבם על ערש דותם. ויהי כי החולה אשר לא השיגה ידו לשאול בעצת רופא, החולה ההוא בקש לו עזר משומר הקברות למצער. אך לאסונה לא נמצא האיש בביתו, כי שם פעמיו אל העיר לאמר שמה זמרות בן ישי למראשותי העשיר משה לבית עמק-שושנים אשר זה מעט יצאה נשמתו, ועל כן הלכה אשתו לבדה לבית מרים.

– אך כי מחלת הקדחת אחזה בעף הילדה! – נחמה האשה את מרים מיגונה – כי צנים פגעוה. המחלה הזאת לא תצרור כל אסון בכנפיה ועוד מעט ועקבותיה לא תודענה; הביטי נא וראי כי אחרי הקר יפשוט חם גדול על כל בדי עורה.

ואמנם כטובע  בנהרי נחלי אש היה גו הילדה כרגע, ותמהר אמה ותסר מעליה את המכסה. שתי הנשים החישו לבשל בעדה פרחי-עשב גהים וטובים לבריאות, אך החולה לא יכלה לבלע אף נטף אחד. בעצלתים ובכבדות סבב הלילה הנורא ההוא את מהלכו, וכשנות אלף נדמה בעיני מרים...

כעלות השחר שב שומר הקברות לביתו. ובגשתו אל מטת הילדה הניע בראשו כמתיאש מכל תקוה, וכראות מרים את תנועתו זאת, החלה לספוק בכפיה ואנחות מחוירת-נפש התפרצו ממעמקי לבבה. שומר הקברות נד עד מאד לשבר האלמנה האמללה הזאת וכאבו נעכר למראה אסונה, ויקרא אליה בקול כחולה:

– אין כל אסון בדבר! דומי לה' והתהוללי לו, והוא ישלח לבתך את עזרתו מקדש ויסעדנה.

– הגידה נא לי קשט אמרי אמת – חננה מרים קולה – ואל תכחד את דעתך ממני. אמור נא לי כרגע: התקום בתי מחליה זה, אם לא? הלא אם כה ואם כה תאמר, אקראה לרופא כי יבא הלום.

שומר הקברות לחץ את כתפיו, כאיש בא במבוכה.

– זה כשמונת ימים אשר נסע הרופא לעיר צלמונה הקרובה אלינו. אך לו גם היה הפעם בעירנו, גם אז רק לשוא עמל לנהות ממנו מזור ולהשיבה לאיתנה, יען כי כל רופא חולים וכל צרי גלעד לא יעצרו כח לרפא את הילדה הזאת.

– אם כן, הלא מות תמות כרגע! – קראה מרים בקול נמוך ודק; ובנפשה חשה כי כחה יעזבנה ועוד מעט ותתמוטט ותפול תחתיה.

– הנני אומר – באר לה שומר הקברות את דבריו בכבדות ובשפה רפה – כי כל רופא לא יעלה לה ארוכה ורפאות-תעלה; אפס כי אין מעצור מאיש אלהים עושה נפלאות להקים את הילדה על רגליה ברגע אחת. היום בשעה התשיעית יובל רבי משה לבית עמק-שושנים לקברות ואין כל תפונה כי בהלוית מת זה יקח גם רב העיר חלק ויבא הלום. לו שמעתיני, מרים! כי אז יעצתיך אפוא לחלות את פני הרב כי ישים עין על בתך ויברכנה. רב עירנו איש קדוש וטהור הוא וגדל-עליליה, ועל כן יוכל היות כי לא נבצר ממנו בעצמו להושיע למחלתה, או כי ייעץ לך עצה טובה וישרה כיד שכלו הכביר הטובה עליו מה לעשות לבתך.

ויצא שומר הקברות החוצה לכרות קבר בעד האורח החדש, וגם אשתו יצאה אחריו.

– באמת נטל עלי כעת לפנות מקום גם בעד מת שני – אמר אל אשתו בנעצו את המעדר באדמה.

– התדמה בנפשך כי הילדה...? שאלתהו אשתו – מה אמללה את, מרים! אלהים ישמרך!...

– כן! – ענה לה אשה – וגם לבי נהפך בקרבי ומעי חמרמרו בראותי  את אסון האשה העלובה הזאת, אך אזלת יד כל איש מהושיעה ברב או במעט. אמר יאמרו כי עוד מעט "והמות הגדול" יפרוץ בגבולנו מחדש; נפשי יודעת מאד כי אלינו ישם היוצר את לבו לחמלה ויד המות הנורא הזה לא תגע בנו לרעה, אבל כמו כן יודע אני נאמנה כי יקח לו כפר נפשנו את הילדה "חטאת הכפרים" אשר יעדנו לו לקרבן עולה

– אלי! אלי! – צעקה האשה בקול מר צורח – מה זה יפצה פיך אישי? הבגלל זאת תרד לשחת נפש תמה וטהורה כזו?

  שומר הקברות לחץ את כתפיו כמשתומם ויען ויאמר:

– היש את נפשך להתחסד הרבה יתר מרבותינו הקדושים ? התאמרי לעלות בצדקתך, בתמתך ובישרת לבבך גם על רבי ישראל איש הפלאות השוכן כבוד בסדגורה, אשר אך מאתו היה הדבר הזה שומה ומפיו הקדוש יצא?

האשה שמה מחסום למו פיה ותדום.

מתי יצא הדבר הזה מפי בעל הנפלאות, ומדוע כנו אפוא את הילדה הזאת בשם "חטאת הכפורים"?

 

ג.

כשבט אלה וכשוד משדי, שטף ועבר בשנת האלף ושמונה מאות ושלשים ואחת לספירת הנוצרים בכל הארצות הדבר הנורא שלא נודע עד כה על פני חצות ומקץ הימים נקרא בשם "החולי-רע", וירחץ הליכיו בדם אדם וירבו חללי חרבו ועצומים היו הרוגיו אשר הפיל מדי עברו מימינו ומשמאלו. מארץ הקדם בא ויטע לו את אהל אפדנו בירכתי מערב וישם ערים רבות ויושביהן וירגיז ממלכות ויעל למעלה ראש את מספר בתי הקברות. כמלך בלהות ואכזרי נטה ידו על הערים המצערות חסרות הנקיון והטהרה אשר בעמק דלפוניה וכעמיר מאחרי הקוצר נפלו בהן יום יום מטועני חרבו למאות ולאלפים, עד כי לא נמצאו ידים לקבור את כל החללים. שקר כל רפאות-תעלה, הבל כל צרי, התבלעה כל תבונה ונסרחה כל חכמה להחליש את המחלה הזאת ולרופף את עמודיה; כל עמל נפש ויגיע כפים לגבר עליה חילים, עלה בתהו ויאבד. ויהי מוצא הדבר הזה, כי רבים נטו שכמם לסבול במנוחה ובשקט הלב וילכו לקראת גורלם אט ומעדנות, וללב רבים התגנב יאוש נורא אשר כצפעוני הפריש בבתי נפשם ויגרם ויפצח את עצמותיהם.

ואלהים השקיף על כל זאת ממרום קדשו, ראה מחביון שפרירי רקיע בענות נפש עבדיו – ולא התבונן; ידע את שברם ופידם – ולא שלח להם ישע ועזרה בצר! רבים וכן שלמים פרשו אליו כפיהם לעזרה, והוא הסתיר פניו מהם ולא שמע אל קול תפלתם...

מדוע אפוא עשה כן? ולמה?...

הלא לפני אלוהיהם שפכו כמים לבם ויבקשו את תשועתו? הלא לאלוהי אבותם, אל כביר ונאור, אל ארך אפים ורב חסד ואמת התפללו? האומנם סכך בענן לו מעבור כל תפלה ויאטם את אזנו כפתן חרש משמוע לקול שועתם, או כי קצרה ידו מפדות ואין בו כח להציל? מדוע אחזה אש חרונו בכל נאות עם סגולתו אשר בחר בו מכל העמים ותלהטם עד היסוד? מדוע הסיע כעץ רחמיו גם מאת האנשים הישרים והטובים בלבותם ולא קם לעזרם ולהיות עליהם סתרה?

נבקה רוח האמללים בקרבם בהגיגם בהגיונותיהם אלה, לבם התחמץ בקרבם, כליותיהם השתוננו ובינתם החלה להסתתר, הן רק עולם אחד ראו האנשים האלה לפניהם – עולם האמונה, והנה היא גם היא השלתה את נפשם במשאות שוא ומדוחים... נורא הרעיון הזה ומי יכילנו?!

והנה רעיון חדש פשט על בתי נפשם – רעיון אכזרי ומרגיז-לב, אך בעת ההיא צרר בכנפיו גם נטפי-נחם להנענים והנדכאים. הן צור ישראל גם אל נקמות היה כל הימים, הלא זה דרכו מאז מעולם ליסר על אחת שבע וללכת את הפושע בקרי בעד כל שמץ עון ופשע! ואם לא יפליא הפעם בין צדיק לרשע, בין נוצר ארחות-תם לאיש חמסים, ועל כלם כאחד תעבור כעת כוס זעמו וימתח מדת גזר דין קשה על הטובים והרעים יחדו, מי יודע אם לא אות נאמן היא, כי עלה עשן באפו על כי רבו עושי רשעה ומתי בליעל והצדיקים לא שמו אל לב להועיד אותם למשפט וליסרם על כל חטאתיהם למען כפר בזה את פני היושבי בשמים, ועל כן גם המה עונם ישאו וחמס החוטאים על קדקדם ירד?!

– נבער נא את הרע מקרבנו, נטהר ונתקדש מטומאתנו! – שוע מנהמת לבו העם האמלל, המחלל והמדוכא, הנרעש והנפחד, ההולך בחשך ואין נגה לו – נחפש אחרי החוטאים והפושעים וניסרם כזמתם וכרע מעלליהם, ובזאת נשיב מעלינו את חרון אף ה' ונעתר לנו, ושב ורפא לנו.

ויחל העם להתקדש... ביום בקר לא עבות הוכנה לשכת-שופטים מזקני עם ישרון, לשכה נוראה ואיומה אשר במחשך חקרה ותדרוש ותתחקה על שרשי רגלי הפושעים, במחשך דנה דיניה ובמסתרים ענשתם ותיסרם מוסר אכזרי קשה כשאול, והחוטא אשר נלכד פעם ברשתה, לא מצא עוד די און בו למלט נפשו מחרב היונה אשר עופפה על פניו. בעלת אלפי עינים וידים היתה לשכת שופטים זו, ובכל זאת היתה נסתרת מעין רואי וערפל חתולתה. השופטים האלה חגרו שארית כחם ויעטו כמעיל קנאה לנקום נקמת אלהי הצבאות, ואמנם הגיעה בעת ההיא שעת שלומים לכבדי-עון ולאנשי-בליעל אין מספר, אשר ערמתם ועברת זדון תרמיתם עמדו להם להסתר מעיני הממשלה ומטה זעמה לא השיגם. אבל כמה נפשות חפות מפשע נספו בידי השופטים הבוערים האלה בלי משפט, וכמה נהרי נחלי דם אנשים נקיים שפכו מידיהם בראש כל חצות! בימי החשך ההם נקרו ויאתיו מעשים נוראים ותועבות איומות אשר אף לזכר אחת מהן ימס כל לב ויהי למים וכל נפש תחרד כעלה נדף, ואם אמרתי אתארנה כמן עלי גליון, חוג יחג עטי בידי וינוע כשכור...

אפס כי גם אחרי כל זאת, גבר הדבר חילים מיום ליום וירעש ויתגעש בעברה וזעם ויך בעם מכה רבה עד מאד, עד כי באחרונה נלאו גם הרופאים האחדים אשר בעיר ותרפינה ידיהם ויואשו מכל ישע ופדות ותבא חכמה בלבם להבין ולהשכיל כי אף להקל את המחלה נדחה תשיה מידם, ומה גם כי למשאות אותה משרשיה...

אן אז התפלצו עמודי לשכת השופטים ותפול למשואות ויחדל האדם לשלוט באדם לרע לו. האסון הנורא אשר התחזק בכל עזו ותקפו מיום ליום, המית בקרבם כל רגש אמץ ועז וימוגגם תושיה, לבב כל אנוש נמס, רפו כל ידים, פקו כל ברכים, חלחלה בכל מתנים ופני כלם קבצו פארור. גם לשפוך את מרי שיחם לפני אל שוכן מעונה, כבר לא הרהיבו בנפשם עז, ועל כן גמרו אמר להתחנן לו ולהתפלל על נפשם על ידי שליח, על ידי מליץ אחד מני אלף.

מליץ כזה מצאו בהרבי מסדיגורה, עיר מצערת במדינת בקבינה. זה זמן כביר אשר החלו להלל בשערים את האיש הזה ולספר מעזוז מופתיו ונפלאותיו אשר יעשה חדשים לבקרים קבל-עם, ועל כן היה נערץ ונקדש בעיני ההמון ויקראו לו בשם "בעל הנפלאות". אין כל שפק – כן חרצו האנשים האלה משפט – כי הוא אך הוא יוכל להחיש לישועתנו ולרוחנו ולקרוע גזר דיננו אם בצקון לחשו לפני רוכב ערבית, או כי הוא במו פיו יאמר למלאך המשחית בעם רב: "עתה הרף ידך! ותעצר המגפה". הדברים האלה מצאו להם מסלות בלב רבים וכן שלמים אשר האמינו בתומתם ובאולתם אמונת אמן בשמועה שהיו מעבירים בעם, כי מחלצי הרבי מסדגורה יצא לקץ הימין משיח בן דוד וכי על כף ידו הימנית חקוקה ומפותחה מיום גחו מבטן תמונת גור אריה אשר תתן עדותה, כי הנהו חטר מגזע ישי ונצר משרשיו וכי לגדולות ונצורות נוצר. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויתנצלו את עדים וחליתם ויצברו כסף חמרים חמרים, וגם העניים והאביונים נשא אותם לבם להרים איש איש תרומה למעשה הצדקה הזה, וכל הכבודה הרבה הזאת הובלה לבית הרבי ויחלו את פניו כי יעתיר בעדם אל אלהים כי ימתיק את הדינין וכפר להם.

בסבר פנים יפות קדם הרבי את כני נושאי המנחה ויבטיח את העם להופיע אליהם כמלאך מושיע בצר להם ולחלצם ממצוקותם.

– אתם כלכם עשיתם את הרע בעיני ה' – קרא הרבי אליהם – אתם כלכם העמקתם שחתם את דרככם על הארץ, ולכן רובץ על כלכם חובה קדושה להתקדש ולהתחטא מעונותיכם ולכפר את פני האלהים וירצכם.

ויקרא הרבי צום שלשים יום, וכל העם קבלו עליהם את דברי הצומות וזעקתם ככל משפטם וחקותם; לחם לא אכלו ומים לא שתו ולא טעמו מאומה ויתאכזרו אל נפשם באכזריות נמרצה ויענוה עד מאד, כי נפל פחד הדבר על כל איש ואיש. לא יאמן כי יספר – אם כי הדבר הזה על אדני האמת הטבע – כי במשך ירח תמים בא אכל אל פי המון היהודים רק פעם אחת בשני ימים.

ויהי מוצא הדבר הזה, כי בין האנשים דלי הבשר ורעי המראה, רפי הכח וחסרי האונים, צד הדבר ציד עוד ביתר שאת וביתר עז.

ויהי כאשר ירא הרבי לנפשו פן יתנוהו בני ההמון למשענת קנה רצוץ וינזרו ממנו, ויצר לו כי יעלה גז כבשיו בתהו ויאבד, התחכם ויחבל מזמה אחרת.

– ידעתי גם ידעתי – שנה בעל המופת את טעמו ויאמר – כי יש חפץ לאלהים בפרות וברבות עלי אדמות מספר המאמינים בו ומכבדי שמו, ועל כן אפוא עצתי לכם אמונה כי כל עדה ועדה תבחר מקרבה בחורים ובתולות ותקשרם ותחברם יחד במעדנות ברית הנשואין ותובילם את תחת האפריון על פני ככר חצר המות, ובדבר הזה אשר יעלה לרצון לפני אדון-כל נכפר את פניו ויסלח לנו וינחם על הרעה אשר דבר עלינו.

שונות היו תוצאות העצה הזאת אשר לא אחרה לצאת לפעולת אדם. בערים אחדות עוד הועילה להות תושביהן, כי בהאסף העם המונים המונים אל בתי הקברות ואחרי כן אל המשתה אשר נעשה לכבוד חג החתונות ואיש את רעהו ילחצון וידחקון ובצד ובכתף יהדפו ועד אפס מקום יגיעו, נתן בדבר הזה להדבר עז ותעצומות לעטות אל השלל ככל אות נפשו, לעשות שמות בעם ולאכל את נאות יעקב בכל פה; ובמקומות אחרים לא הסבה העצה הנפתלה הזאת כל נזק וגם כל פרי לא שותה לה, באשר גם בלעדה כבר החל שמה המות הגדול ללכת הלך ודל מיום ליום, עד כי עד מהרה נכחד כלה מן הארץ ויהי כלא היה.

עזוז המופת הזה נשאר חרות על לוח לב המון העם לימים כבירים. ועל כן הנה בבא שנת 1848, שנת ששון ושמחה לאיירופא כלה על החליפות והתמורות העזות והנמרצות שנקרו בגלגל עולמה ועל רוח החפש והדרור אשר החל לנשב בארץ מכל עבר ופנה, ועמה יחד התפרץ מחדש "המות הגדול" מסבכו ומערבות מזרח עלה כסופה ויגע בקצוי תבל ומלואה, – אז לא אחרו היהודים הנפחדים והנמוגים בענים לבקש עוד הפעם עזר מעצת בעל הנפלאות, וכבימים עברו החלו להשמע בכל עיר ועיר קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים ממשתה נגינתם עולה מעל פני בתי הקברות אשר לבני ישראל...

כדבר הזה נקרה ויאת גם בעיר ברנע. שני האמללים אשר בחרה בהם עדת בני ישראל בעיר הזאת לתת להם מאוצר הקהל כשקלים אחדים כסף נדח ולהביאם יחד במסרת ברית הנישואין בין גלו הקברים החדשים, מבלי שים לב בתחלה אם יהגה לבם רגש נטיה ואהבה האחד אל השני, – היו: העלם נתן למשפחת אבן זהב והעלמה מרים לבית הר השלום, יתומה עניה אשר היתה שפחה בבית ראש הקהלה. בעמדם שניהם תחת החופה, היתה הפעם הראשונה אשר ראו זה את זה פנים אל פנים בימי חיי חלדם.

אפס כי הדבק הזה אשר יצא לפעולת אדם פתאום לפתע באופן נורא ומבהיל ומטרתו היתה דרושה לחפץ מעציב-לב ומחריד נפש, נהפך ברבות הימים לברית שלום וידידות, אחוה ורעות, אשר הציצה ציץ ותגמול פרחים יפים מרהיבי עין, כי לאט לאו התגנבה האהבה אל חדרי לבם ותשפוך את רוחה עליהם ותעשם לבשר אחד.

ובכן חי נתן את מרים אשתו חיי שלוה והשקט וישמחו בחלקם ובנחלת שפרה עליהם, ושמחתם עוד גדלה עשרת מונים כאשר חנן אותם היוצר בשני ילדים יפי-תאר ונחמדים למראה. אמנם לדאבון לבבם לא ארכו ימי שלותם, מנוחת לבם גזה חיש ותהלוך ויקדמום ימי עוני! כי בשנת 1859 קטף המות פתאום לפתע את שני ילדיהם זה אחר זה, והאסון הנורא הזה דכא לעפר נפשם וימסוך נטפי רעל בכות חיתם. אפס כי ראה אלהים בענים ויחמול עליהם ויתן להם שלומים לאבדתם: כי לתקופת הימים בירח האביב, והנה מרים הרה ללדת.

אך כמעט באו ימי הקיץ, והנה עמהם יחד התפרץ עוד הפעם ממחבואו מארץ הקדם "המות הגדול", שבט אלה ומטה זעמו הנורא, ויחל מחדש לחבל חבל נמרץ ולהשחית בעברה נוראה ובחימה שפוכה את בני ישראל האמללים הנפוצים בערי פולין אשר על פני הככר, לחתוף כחתף אבות על בנים, לגזור על ימין ועל שמאל, ולהכות חרם איש על אחיו, כתות לא יחמול.

על בתי היהודים תושבי עיר ברנע, פסח המות ולא נגע בהם לרעה. רק אחד מאנשי העיר הזאת נפל שדוד לרגלי הדבר והוא: נתן שומר הקברות. אף עט כל סופר מהיר ילא לתאר כמו את צרת נפש האלמנה ופצעי לבבה בהמצאה אחרי מות אישה בלי משען ומשענת בחיים. באין תומך בידה ומחזיק בימינה ובהיותה לרגלי הריונה רפת-כח וחסרת-אונים מבלי יכלת בידה למצוא בעצמה מוצא ללחם צר ומים לחץ.  אבל עדת ישרון צהלה ושמחה וכליותיה עלזו לראות כי נשא הדבר הנורא את פניה ולא עולל לה את אשר עולל בקצפו ליתר קהלות היהודים בפולין. וכאשר בא הקץ להתולי-רע וכעוף התעופף גם מעל הערים האחרות, אז חשו יהודי ברנע ולא התמהמהו ויבחרו מקרבם צירים אחדים להביא את דבר הבשורה הזאת רצוף בתועפות כסף ותשורות יקרות לבד תודות מאליפות וברכות מרבבות נובעות מקרב לב עמק אל בן בעל הנפלאות אשר בסדגורה, אשר ירש את ממשלת אביו וישב על כסאו אחריו. ויאל הרבי לקבל ברצון את המנחה מידי הצירים ויט אזן קשבת אל הרנה והתפלה אשר הטיפו באזניו, וכאשר שמע מפיהם כי רק מקרה-מות אחד קרה בעיר ברנע, קרא אליהם לאמר:

– אתם כלכם עשיתם הישרה בעיני אלהים, ועל כן הנה בפרוץ לפני עשתי עשרה שנה הדבר בארץ, נהפך לב היוצר בקרבו ויחד נכמרו נחומיו אליכם, וכמעט מלאתם אחרי דבריו באמונה ותמהרו להקריב לו קרבן לכפר על חטאיכם, נטה ידו על המות וישמידו כליל מקרבכם, מבלי השאיר לו שריד ופליט בארץ. אפס כי הנפשות אשר בחרתם בהן לקחתן לעולת החטאת, לא לרצון היו לו כי אם לזרא ולמרת רוח, ולכן קפד בתחלה באורג את פתיל חית צאצאיהן, ואחרי כן הצעיד לירכתי-בור אבי הילדים ומחוללם ויעשם לכפרת פשעי כל בני העדה למקטנם ועד גדולם; והיה אם עוד יוסיף לראות זרע וילד שלישי תלד לו אשתו, אז יחיה גם אותו היוצר כשנים אחדות, אך למען אשר יהיה אף הוא בקרב הימים לחטאת הכפורים על עונות כל אנשי ברנע, על כל פשעיהם ועל פשעי זרעיהם אחריהם לדורותם.

כמשפט הזה גזר הרבי ברוח קדשו, יען כי נפשו היתה יודעת מאד, כי יד מרים אשת שומר הקברות אינה משגת להרים לו מנחה גדולה או קטנה. ויהי כאשר שבו הצירים הביתה, והנה מוצא פי הרבי עשה לו עד ארגיעה כנפים בכל העיר; גם לאזני מרים לא אחר לבא, ולשמעו פרץ זרם דמעות מארובות עיניה ויהי לנחל שוטף על שושני לחייה, אך ימי בכיה ואבלה לא ארכו, יען כי נטל עליה להקדיש את כל עתותיה למלאכת עבודה, למען אשר לא תתם היא ובתה לגוע ברעב בראש חצות.

כן נגזו ועברו כשנים אחדות, והנה הסתיו בא, בא! – הסתיו הנורא של שנת 1863. בני פולין קשרו קשר ולעיני השמש מרדו ביד רמה בממלכת הרוססים האדירה וכבירת הכח ויקדישו עליה מלחמה, ותעבור השמועה האיומה במלוא רוחב הארץ, כי מחלצי המרד הזה יצא בפעם שלישית המות הגדול לעשות שמות ולפרוץ פרץ בעמים, בשגם כי זה דרכו משכבר הימים להיות חבר לכל משחית ולארח לחברה את כל מלחמה המתפרצת בתבל ארצה.

 

הנה זאת היא הנסבה אשר הניאה את לב שומר הקברות מהאמין כי הילדה לאה, חטאת הכפורים, עוד תוכל לרדת מעל ערש דותה ולהאריך ימים על אדמות.

 

ד.

משה לבית עמק שושנים כבר בא אל בית עולמו. האיש הזה היה זקן ושבע-ימים אשר חי חיי בודד וכל הימים ישב גלמוד בסתר אהלו ולא היה לו כל דבר את הבריות. מעט מזעיר היה מספר האנשים אשר נהרו אחר מטתו לחצר המות וישפכו דמעות על גל קברו, ואלה אשר גמלו אתו את החסד האחרון הזה, שבו חיש קל איש איש לביתו, וגם הרב הישיש מהר לשים פעמיו הביתה. האלמנה העניה אשר עמדה כל העת מרחוק ועיניה כלו מיחל את הרגע הזאת, נגשה אל הרב ותחל את פניו כי ישים עין על בתה. בהעלותה את בקשתה על דל שפתיה, לא חננה קולה ולא דברה תחנונים, אך מבאי עיניה וצלצל נאומיה הכילו בקרבם כח טמיר נעלם אשר פעל פעולה עזה ונמרצה על לב הזקן, למרות חפצו ורצונו. אך בכל זאת פסח על שתי הסעיפים אם ללכת או לחדול, ולא מהר להשלים את חפץ האלמנה, יען כי לא לענג ולמשיב נפש היה לו להביט נכח האשה הזאת זעומת היוצר, ואף כי לראות פנים אל פנים את בתה, "חטאת הכפורים", אשר מי יודע אם לא תחשב לו זאת מאת האלהים לעון ולחטאת מרי?!...

אפס כי באחרונה נאות למלא את שאלת האלמנה וילך אתה לביתה. בבאו אל חדר מעונה, התיצב למראשותי החולה וישח את ראשו על פניה ויבט בה כרגעים אחדים, וכאשר הרים את ראשו, הפיצו פניו אימה ועננה הרת צלמות לקחה עמדתה עליהם. בלב מלא חרדת-מות חכתה האם למשפט הרב, אך הוא שם מחסום למו פיו ויאלם דומיה ויכונן צעדיו המסדרונה.

– האם לא תחפוץ לאצול ברכה לבתי? – שאלתהו האלמנה.

– דעי לך, אשה קשת-רוח! – ענה לה הרב בקול דממה – כי כל ברכה לא תעצור כח להביא מרפא בכנפיה להילדה הזאת. שאת ועוד אחרת... אנכי אין לי כל רשיון להרעיף עליה ברכות פי, והיה אם ברכתיה וחטאתי בזה כל הימים להיושבי בשמים.

בקול יליל התנפלה האם על הערש ובשארית כח חבקה בזרועותיה את הילדה אשר הרעידה הקדחת את כל יצורי גוה, כמו חפצה מרים להיות למגן ולמחסה על בתה ולהציל את נפשה מיד כל בן תמותה אשר יערב את לבבו לגזול ולחמוס אותה מידה, וגם מיד האלהים בעצמו.

– רבי, מדוע אפוא לא תועיל כל ברכה למחלת בתי? – שאלתהו האלמנה בקול מר צורח מלא יאוש. הזקן העיף בה מבטי חשך, וירד את עיניו לארץ; עשתונותיו נבוכו ולא ידע נפשו.

– הלא לא נכחדה ממך – אמר אליה בקול חרד – הנסבה אשר הניעה ותמריץ את לבב בני עדתנו לתתך לאישה לאישך המנוח; הן ידע תדעי את הדבר אשר לרגלו בא המות ויקטף את בעלך מארץ החיים ואת תוצאות מותו לפרטיהן, ובטח הלא גם שמעת להשמעות אזנים את הדברים אשר יצאו על אודותיך ועל אודות בתך מפי האיש הקדוש בעל הנפלאות אשר בסדגורה... וכעת... כעת... כעת הן ילך מחדש המות הגדול הולך וקרב אלינו וכבר יציץ מן החרכים...

האשה האמללה הבינה להגיגו ותדע אל מה ירמזון מליו. קול נורא ואיום, קול עברה מהול בעצב מדכא נפש אשר לא יתאר באמר ודברים התפרץ מעמקי לבבה, ובעינים נוצצות כברקים, בפנים בוערים כלפידי אש נסוגה לאט לאט אחור מערש בתה ותתיצב לנוכח הרב, ובהביטה ישר אל פניו, קראה אליו בקול מבהיל עד מאד:

– שקר אתה דובר, רבי! רמיה יהגה חכך, בתי לא תרד לשחת!... אלהים לא יסלף דין ולא יעשה עול במשפט, כי אל ארך אפים הוא ורב חסד ואמת, – ואתה, אתה וכל בני עדתך הנלוים עליך, נעורים וריקים הנכם כלכם מכל המדות הנשגבות והנעלות האלה! הלא כצדיקים אתם בעיניכם, ובכל זאת תחפצו כי ילדה חפה מפשע, ילדה זכה  וטהורה תעלה לקרבן לכפר על חטאתיכם ועונותיכם... הן בשם אנשי חסד ואמת תתימרו כל הימים ובו תדגלו, ולמה אפוא יש לכם חפץ במות עצמכם ובשרכם?... הלא חכמים ונבונים אתם בעיניכם, ואיככה אפוא הנכם מאמינים אמונת אמן כי אלהי ישראל, אל הרחמים והסליחות, אל טוב ומטיב ורודף צדק, יביא כליון חרוץ על פרח נחמד זה על לא חמס בכפו?...

בדברה נהפכו פניה לירקון ובשצף קצף שלחה את ידה למרוט ולגז את שער ראשה; עיניה חשכו בארובותיהן, כחתיה עזבוה ותתמוטט ותפול על הארץ ותתעלף.

– ירא אלהים וישפוט את מי משנינו הצדק! – דובבו שפתי הרב לנפשו, ויפן את שכמו ויצא מן החדר.

 

ה.

יום ולילה אחד חלפו הלכו להם, ויראה, כי עוד מעט ומאת אלהים יצא משפט הילדה אם לחסד או לשבט. מצב החולה אשר ירד פלאים משעה לשעה, הוכיח לעין כל, כי חרץ היוצר משפטה כפי העתידות אשר חש לה הרב וכאשר נבא בעל הנפלאות מראש וכאשר האמינו בני ההמון החשכים והבוערים בעם. ביום השני, כמעט הבקיע בעד החלון קו אור בקר עבות לבא אל החדר והאש אשר במנורה החלה להכבות מרוח קר הסתיו הנושב בה, – והנה גם נר חיי הילדה החלה להדעך לאט לאט כנר אשר בחדר מרוח המות הקר אשר כבר השליך קרחו בכל יצורי גוה ויכונן צעדי אונו לגשת אליה ולהקריבה לשחת.

האם לא יספה עוד לבכות.

כן! האם לא יספה עוד לבכות. מקור דמעותיה אשר הקל עליה כפעם בפעם את על הצרות והמצוקות אשר השתרגו עלו על צוארה ותמצא בו תנחמות לנפשה הנוגה, יבש נדף כעת. האיש אשר התחולל עליו אסון נורא ואיום, אסון חודר ובוקע עד עמקי של לב וקרב, אסון אשר ירצץ ויפוצץ הגויה גם הנפש, האיש ההוא לא ימצא די און בו להוריד אף אגל דמע אחד. בעינים יבשות שקועות למעצבה בחוריהן, ישבה לפני ערש בתה, ורק לרגעים, כאשר אחזה הקדחת בערף הילדה וירעד את עצמותיה, התפרצה אנחה קלה מעמקי לבבה.

כה נגזו ועברו להן שעות אחדות. כאשר האיר הבקר ומלכת היום הציצה לרגעים מבין חרכי העננים הכבדים אשר נערמו עליה למסך – והנה מכל פנות העיר נהרו המונים המונים אל בית מרים, וימלא החדר מפה לפה ויעל מספר הנשים על האנשים. נקל הוא להאמין, כי בין הבאים נמצאו גם אלה אשר מטרת בואם הלום היתה לנוד לשבר האלמנה העניה, להשתתף בצרתה ולקחת חבל בעניה ומרודה, אך כרבם נדחפו אל הבית כמו בחזקת כח נעלם, כח יליד רגשות מוזרים ומשונים שנולדו בבתי נפשם, רגשי השתתפות בצרת נפש האלמנה ובתה עולים בלולים ברגשי השמחה לאיד זולתם וברגשי אהבה עצמית.

כנואשת היתה מרים בשעות האלה, ובמבטי בוז וקלסה ודוממת כאבן הביטה על המון האנשים אשר יצאו ויבאו אל הבית חליפות, עד כי לא חדלה הדלת מסבב על צירה. אך פעם קמה ממקומה ותצעק בקול פרוע: צאו, צאו מן הבית! עוד טרם הגיע העת אשר תחכו לה בכליון עינים! עוד זמן כביר תצפו בצפיתכם לראות בביתי את החזיון אשר תשאו אליו נפשכם! בתי עוד לא תמה לגוע... הנאספים לא ענו אותה דבר, כי אם מהרו איש איש לעזוב את הבית ולצאת החוצה...

אחרי ארוחת הצהרים התיצבה לפני שער חצר המות מרכבה מרקדה, מרכבת ראש העדה, ואשה זקנה לימים כפופת הקומה יצאה ממנה נשענת על זרועות הרכב, ובהיותה רפת-ידים ומטת רגלים ומוסדי שלומה רופפו ולא עצרה כח להתנהל על הארץ אף לאטי, נשאה הביתה על כפים. האשה הזאת, רחל לבית הר הזהב שמה, היתה אלמנת אחד מראשי עדת בני ישראל לפנים ואם ראש הקהל בימים האלה, וכל אנשי העיר קראו לה תמיד בשם "אמנו הזקנה", ועקב זך שכלה ורחב בינתה, טוב לבה וחסדה ורב צדקותיה, פזרו לה תהלה וכבוד מלא חפנים ושמה היה מרומם ונעלה בפי הבריות. בימים עברו עבדה מרים בביתה עבודת שפחה והזקנה אהבה אותה כל הימים עד מאד, ועל כן באה כעת בעצמה לראות את שלום בתה ולא הטתה אזן קשבת לדברי בני ביתה אשר הכבירו עליה במלין ויפצרו בה כי תשים לב לרפיון כחה ולמצב שלומה כי ברע הוא ולא תפיק הפעם את מאוויי לבה.

כאשר הביאו את רחל הביתה הושיבוה על כסא עץ ממול פני מרים, אשר לא שנתה את טעמה הראשון למראה הזקנה ופניה עוד הוסיפו להפיץ קרת-רוח ויאוש ומבטי-אפל כבתחלה; אך עד ארגיעה נגה אור בעיניה.

– אמי! – צעקה במר נפשה ותתנפל לרגלי הזקנה – אמי! ישלם לך בעל הגמלות כמשכרתך וכפעל ידך – עוד טרם כלתה לדבר, והנה נחבא קול מליה ותאנק דום, כי פתאם לפתע נפתח מקור דמעותיה ושני יבלי מים פרצו חק על לחייה. עתה כבר יכלה לבכות כבראשונה. הזקנה העבירה בנחת את ידיה הרועדות על פני האם האמללה ותאמר אליה:

– אל תדברי דבר... ידעתי את שברך הגדול מני ים, ואסונך לא נכחד ממני, כי לשמע אזן שמעתיו מפי רבים וכן שלמים. אל תוציאי אף הגה מפיך! שמעי נא לדברי, הסכיתי ושמעי במנוחת הלב את אשר אמר אליך...

בדברה את הדברים האלה, לא יכלה גם הזקנה להתאפק ותתן את קולה בבכי, ודמעות כמים נגרו על פניה אשר הדרת השיבה חופפת עליהם וחורת-מות עליהם תלין, ותוסף לדבר:

– חי נפשי כי לא אדע מלים אבחר... הלא רק אשה זקנה אני, רגלי כבר מטו ולא תעצורנה כח לשאת את גוי.. גם ראשי עלי ככרמל וכגלגל לפני סופה ומעין רעיונותי דלל וחרב... אך כאשר אחזה לי, ישתרג עלינו עון גדול מנשוא אם נתן ביד המות לגר את בתך בחרמו... כן, עון גדול מנשוא! ועל כן אחשבה למשפט צדק, כי אין חפץ לה' במות הילדה וגם להרבי בעל הנפלאות בסדגורה לא תהיה זאת לרצון, אחרי כי אור אלהים זרוע על פניו ורוח קדשו חופפת עליו...

הזקנה נאלמה כרגעים אחדים דומיה ותנע בראשה, כמו חפצה לגרש ממנו את הרעיון אזר התגנב אליו זה מעט. אחרי כן הוסיפה לדבר:

– כן, רבות הנה נפלאותיו אשר יראה כל הימים קבל-עם... רוח אלהים מדברת מתוך גרונו ומלתו על לשונו, ועל כן הנה כמעט יצאו מפיו מלים על אודותיך ועל דבר בתך, נטל עלינו להחזיק במעזם ולהאמין בהם... התשמעי?... חובה קדושה רובצת עלינו לתת אמון בדבריו, מבלי שים לב אם נחפוץ בזה אם לא... יען כי אם אך יסיתנו לבנו בשפק באמתת דבר אחד, אז נחל לאט לאט לפון בכל ואמונתנו תחלש ותתרופף מיום ליום ותהיה כלא היתה.. הנה גם על כן אך על לא דבר היה אתמול הרב מטרה לחצי חרפותיך וישמע את ריבות שפתיך וישבע קלון כמים...

– הה, אמי! לו ידעת...

– דומי!... צעקה הזקנה בשארית כחה, כמו הרגיזה כל מלה אשר הוציאה האלמנה מפיה את רוחה ונפשה ותדקור כמדקרות חצי רעל את כליותה ולבבה – אל תדברי דבר, אל תתנצלי ואל תצטדקי, כי אך למחסור תחשב זאת לך. אלי, אלי! מי זה יערב אפוא את לבבו לשת עליך חטאת?! הלא הילדה הזאת בתך היא! אלי, אלי, הלא גם אנכי אם הנני!... אך שמעיני נא: הרבי דבר דבר  – וישוב! הפה שאסר – יוכל גם להתיר!... התביני?... זמן רב הלאיתי ויגעתי את מחי הרך ולא מצאתי לפניך כל מוצא אחר לחלץ את נפש בתך מן המצר... שימי פעמיך אל העיר סדגורה, ושמה תבאי ביתה בעל הנפלאות ותעתירי לו בעד חיי בתך...

– האעזוב את בתי בעת אשר תפרפר בין החיים והמות? – שאגה מרים בכח ודמי עורקיה רתחו בקרבה כסיר נפוח.

– אנכי אדאג לבתך – הרגיעה רחל את רוחה – ואל תעצבי לה.

– גם אנכי לא אגרע את עיני ממנה וכאת פרי בטני אתמכנה ואסעדנה על ערש דותה – הוסיפה אשת שומר הקברות שכנתה על דברי הזקנה.

– האמנם אין כל דרך אחרת לפני? – שאלה האם האמללה.

– אין כל עצה ותחבולה בלעדה! – השיבה הזקנה בקול אדיר וחזק; אך עד ארגיעה השפילה קולה ותוסף לדבר: זאת היא, למצער, עצת כל אלה הנחלים על שברך. הה, רק לפני היוצר נגלו כל תעלמות והוא אך הוא לבדו יודע את האמת הטהורה!... מרים, מרים, לו ידעת מה רבו מחשבותי והגיונותי על אודותיך ועל אודות בתך, ומה מאד הדאיבו את נפשי וימחצו את לבבי! שמונים שנה חייתי עלי-אדמות ועד העת הזאת לא הטלתי אף רגע כל שפק בהליכות שדי ועלילותיו ובדבריו על ידי עבדיו הנביאים, והנה כעת היא הפעם הראשונה אשר התגנבה אל בתי נפשי השאלה: האם לזאת משפט אמת וצדק יקרא?

כהתימה את דבריה אלה, הרימה הזקנה עוד הפעם את ראשה בגאון ותרם גם את קולה כקול מושל ותאמר לאמר:

– מרים! חובה עזה מוטלת עליך לנסוע לסדגורה. מחר כעלות השחר יסע שמעון העגלון בחברת שתי נשים לעיר טשערנאוויץ, ואותך ינהג גם יביא אל העיר סדגורה. אנכי אשלם לו משכרתו בעד המקום אשר יפנה אליך במרכבתו, והא לך גם כסף למאכל ולמשתה בדרך. אחרי שלשת ימים כבר תהיה לאל ידך לשוב הביתה, וסמוך לבי בטוח כי בבאך תמצאי את בתך שלמה ובריאת-אולם. מרים, הנאותה את לדברי? הן בחיק הדבר הזה יוטל גורל מנוחת כל העדה ושלומה, ואם כי כשאת לעצמך לא תדאגי למנוחת העדה ולא תעצבי לה, אבל זכרי, ושימי אל לבך כי גם חיי בתך תלויים בזה... הנאותה את, מרים?...

מלחמה נוראה יוקדת כאש תפת התלקחה במשכיות לב האשה האמללה, אפס כאשר יאחז האיש אשר שטפתהו שבלת גם במאכלת חדה למען אשר לא יצלול כעופרת במים אדירים, כן גמרה מרים אמר בלבה לבקש רחמים וחנינה מאת האיש אשר זה מעט בז בזתה לו ותמטר על ראשו מטרות קללות עזות וממרצות ותחרפהו ותגדפהו כאת אחד הרקים.

– הנני נוסעת! – דברה בשפתיה באחרונה, ומליה אלה השמיעו צלצל קול יליל, קול הגה והי. –

 

ו.

ואמנם שמה לדרך פעמיה.

ממחרת היום ההוא לעת הבקר, יצאה מעיר ברנע מרכבת שמעון העגלון ומרים ועוד שתי נשים יושבות בתוכה, לדרך המלך העולה אל חבל ארץ בקבינה. לא אנסה לתאר לכם בזה, קוראים נכבדים, את מחזה התוגה אשר נראה בבית בהפרד מרים מעל בתה ואת שרעפי החשך אשר עלו ברגעים ההם בלולים בבתי נפשה. יען כי גם בלעדם כבר העשרתי את ספורי זה בחזיונות מעצבים ומרגיזים, קורעים לב ומחרידים נפש.

השמש יצאה על הארץ, שמש ירח חשון, אשר קרניה לא עצרו כח לחמם את הארץ והדרים עליה, כי אם הפיצו אור כהה וקפאון על פני כל הבקעה השוממה והאבלה ועל העגלה רעת המראה אשר בכבדות וברב עמל ותלאה התנהלה על פני הבץ והעבטיט אשר כסו את כל הדרך. אך פתאם התקדרו השמים בעבים כבדים ושחורים אשר אחד כאחד דבקו וערפלי עלטה התנגשו ויתלכדו יחד ויחשיכו ויאפילו את עין הארץ, ומטר סוחף נתך ארצה. רוח אין אונים ורפה-ידים, משמיע קול כחולה, התנשא כל היום על פני הככר, ואך לרגעים גבר מעט חילים ויך בשאון והמולה במכסה הבד אשר היה מתוח לגג על העגלה.

בעצלתים ובכבדות התנהלו הסוסים בדרך המלך על פני האלונים אשר עמדו מימינו ומשמאלו חשופים וערומים מעדים וחליתם, – כי פשט הסתיו הצר את ידו עליהם ויכס עליהם בצלמות ויהפוך את הודם למשחית – ועל פני הכפרים הנטושים בעמק אשר הפיצו זועה וגעל נפש כל הימים, והחשך אשר פרש עתה מעטהו עליהם, עוד שת נוספות רע על פניהם ונעל צלם דמות תבניתם וכפגרים מתים נראו לעין. פעמים רבות הטבעו גלגלי העגלה בבארות בארות החמר אשר נמצאו בדרך, ואז נאלץ שמעון ושלשת הנשים אשר אתו לרדת מעל המרכבה וכלם יחד חתרו ויתאמצו בכל עזם להוציאנה מערמות הרפש והטיט למען אשר תוכל לעשות דרכה הלאה, ומרים אשר אף כי אסונה הנורא רופף בימים האחרונים את עמודי גוה ויחליש את עצביה וכמסוס גוסס חיתה מיגון וגדודים, עמלה ויגעה בכל זאת ברגעים ההם פי שנים מיתר האורחים אתה לחברה ותקח חלק יתר גדול מחלקם בטרח המסע ובמשאה. רק ברגעים ההם נקל היה להוכח לדעת, כי עוד טרם עזבוה כחותיה ועוד רוח חיים באפה, יען כי בכל עת המסע שכבה האמללה למעצבה באחת מפנות העגלה בעינים עצומות כבחלום חזיון לילה וקדחת כאש תפת נשקה בכליותיה ותפרפרנה ותפצפצנה...

 הה, מה רבו פצעי לבבה ומה מאד גדל עליה הכאב!... עיניה היו עצומות, אך כמו בהקיץ עברו בסך על פניה המונים המונים חזיונות איומים ונוראים אשר כמדקרות חצי רעל נחתו בבתי נפשה, ותמונות מעלפות בשלל צבעים שחורים ידודון ידודון לפניה ואשה את רעותה בצד ובכתף תהדוף למהר באה אל לבבה למץ את לשד עצמותיה ולשפוך לארץ מררתה... היא ראתה את ערש בתה עומדת לנכח פניה, ואת פני הילדה העלובה בפרשה אליה כפיה... פתאם, והנה תמונה באה ותתיצב למראשותי החולה ותבט בה... התמונה הזאת, היא תמונת אשת שומר הקברות.... לא, לא! התמונה הזאת העטופה מכף רגלה עד קדקדה בבגדי שש לבנים כצמר צחר מעופפים ברוח ופניה אשר כסיד חורו מפיקים מגור ופחד, אכזריות ורע לב, תמונת מלאך המות היא!...

 אחרי כן נגל חזיון אחר לפניה, ותרא והנה נצבת היא לפני בעל המופת, האיש הקדוש בסדגורה, ולפני האכזר וקשה הלב הזה מפלת היא תחנתה בעינים מפכות דמע מבלי הפוגה, בלב קרוע ומורתח וברוח נכאה, כי לא יעזוב לשחת חית בתה וממרום שבתו ישלח לה רפואה שלמה. אך הוא יקשיח את לבו כצור חלמיש, את אזניו יאטם כפתן חרש משמוע לקול בכיה, ובדברים כמתלהמים בוטים כמדקרות חרב יגרשנה בחרפה ובוז מעל פניו וישים אחורי הדלת והמזוזה משכנה, והיא תשוב הביתה ותראה והנה כבר נגזרה בתה מארץ החיים וחובקת היא את רגבי עפר קברה... ועד ארגיעה ראתה מרים במחזה, כי בלב מלא חמלה וחנינה הטה הרבי אזן לקול שועתה ויאמר לה: "נתן אתן ביד בתך להאריך ימים עלי-אדמות!" – והיא שבה לביתה שמחה וטובת-לב. אפס כי לא נאמנו דברי הצדיק, ולא כאשר דבר לה ברוח קדשו, כן היה! כי בהראותה על מפתן מעונה, והנה שבה רוח בתה אל אלהי הרוחות – ותגוע ותמת!...

הה, מה רבו פצעי לבבה ומה מאד גדל עליה הכאב!... הרוח רפה הכח יליד הסתיו עוד הוסיף להתהלך על פני השדות הנשמות והאבלות אחת הנה ואחת הנה, וישמיע קול יליל, קול הגה והי. אבל האומנם אך מבטן הרוח יצאו צלצלי התוגה האלה? היו הרגעים אשר דמתה בהם מרים בנפשה, כי קול יללת הרוח, אך הד המית בתה הוא הצועקת: "אמי!"... כן! הקול הזה היה קול לאה אשר התיפחה מרה על מטתה ותיבב מנהמת לבה, ובהתאבקה את מר המות ותקרב לשחת, עזבה אותה אמה בודדה וגלמודה על ידי אנשים זרים! "אמי!... אמי!"...

– התשמעי? – שאלה האומללה בקול נורא ותתפוש בכח ביד האשה אשר ישבה לימינה בהעגלה... בשעה השניה אחר הצהרים התיצבה העגלה על יד בית מלון אורחים גדול ורחב-ידים העומד בודד וגלמוד על אם הדרך בין צלמונה ועזקה, כי פה אמר העגלון לשבות ולהנפש מעמל הדרך ולתת תבן ומספוא להסוסים. אצל השער עמדה מרכבה מרקדה כלולה בהדרה, אך נגאלה ומטנפה זעיר שם זעיר שם בעבטיט ומי-מדמנה, אשר זה מעט רתמו אליה שני סוסים נחמדים יפי המראה, אחרי החליפם כח והנפשם מעבודת המרוץ.

מרים, אנחנו נאחר פה שבת כשתי שעות – אמר אליה העגלון, ושתי הנשים אשר נדו לשבר רעותן הנוסעת בחברתן, הוסיפו על דבריו לאמר: רדי לך מרים אל הבית ובקשי לך מרק חם למאכל, והיה אם לא תעשי כדברינו אלה, ותמיטי עלינו מחלה מסוכנה.

לב האמללה רחש להן אלפי תודות וברכות, ותלך אחריהן הלך וטפוף אל האולם.

– כל צדקה ומשפט אין לי לנפול בעת כזאת אל ערש דוי – קראה האלמנה העלובה לנפשה בקול ענות חלושה בלתי נשמע לאזן.

 

ז.

באולם הגדול אשר כתליו רטובים ולחים מזרם קיר ועל רצפת הלבנים אשר לו תתעלמנה ערמות אבק וחלאה אשר יחצה בהן ההלך עד קרסליו, לא היה כל איש מבלעדי איש ואשה מבני עם הארץ צעירים לימים ושמלת-ארח יפה עליהם, אשר לקחו את מקומם על יד שלחן קטן אצל החלון. האיש היה כבן שלשים שנה, הוד ועז ילינו על פניו, לשערותיו נגה זהב, ומבעד לבבות עיניו אשר צבע תכלת להן, נשקפות רוח נדיבה ותם-לב. גם האשה היתה יפת תאר, שערותיה שחורות כעורב, טל נעורים ילין בפניה המפיקים חכמה ותבונה, ענות חן וחסד. עיניה יונים הפיצו ברק אור יקרות, וכל יצורי גוה אשר רוח עדן ונעם, פאר והדר היה שפוך עליהם, אמרו כבוד לבעליהם. לפי מבטי עיניהם אשר העיפו חליפות איש ברעהו בלי הרף באהבה מגולה לעין ראי, ולפי צחוק האהבה הנעים אשר רחף על דל שפתיהם בשוחחם יחד לעת הארוחה, נקל היה להוציא משפט עד ארגיעה, כי שתי הנפשות היקרות אלה נקשרו זה מעט במעדנות ברית הנשואין ועתה תשבענה את הנעימות אשר בימין אהבתם... שני האורחים הנכבדים האלה ישבו ויסעדו את לבם במאכל מצמצם אשר לא רבו במחירו, והוא: לחם עם ביצה צלויה, כי זהמה חיתם ותתעב נפשם להביא אל פיהם את המאכלים המבושלים אשר הגישו לפניהם בבית המלון הזה.

שלשת הנשים לקחו מקומן באחת מפנות האולם.

– האיש הזה הנהו ראש פקידי היערים אשר לאשת נסיכנו – לחשה אשה אחת בלאט באזני רעותה – לפני ימים אחדים חגג את חג כלולותיו בעיר פלמונה, ועתה נוסע הוא את רעיתו עירה ברנעה.

– לברנע? – שנתה מרים חיש קל את דברי האשה בקומה ממקום שבתה. אך עד ארגיעה התעוררה ותשב על הכסא כבתחלה, בזכרה כי אך לסדגורה פניה מועדות כעת ובית בעל הנפלאות מחוז חפצה הוא הפעם!

הנוסעות צוו לבשל להן מרק, וגם מרים טעמה ממנו טפות אחדות; אך בעוד רגע הסירה מעל פניה את הקערה, כי ראתה את שמעון בא אל הבית, ותמהר ותגש אליו ותשאלהו:

– הואילה נא בטובך להגיד לי, האם עוד נאחר פה שבת?

– כן! – ענה לה – עד השעה הרביעית נתמהמה בזה, עד אם כלו הסוסים לאכול, ואז נלכה ונסעה לדרכנו.

– הה, מה מאד יכבד עלי לחכות עד השעה הזאת – אמרה מרים בקול אנחה – מהלך כמה פרסאות יפריד כעת בינינו ובין העיר ברנע?

– מהלך שלש פרסאות. הלא עיניך הרואות כי נתקלקלה המסלה עד מאד, ואך ברב עמל ותלאה ישאו הסוסים את רגלם.

– שלוש פרסאות?! קראה מרים בחרדה – אם כה יארכו ימי המסע מתי אפוא נבא לסדגורה?

– בעוד שני ימים לעת הצהרים.

– בעוד שני ימים!... אם כן הלא לא תמצא ידי לשוב לביתי לפני עבור ששת ימים! ששה ימים לבד יום השבת! הלא שבעת ימים המה, שבוע תמים!... הה, אלי, אלי!...

היא נשארה יושבת על מקומה באחת הפנות ותסתר את פניה בכפות ידיה. אפס כי אך לשוא לחצה את אצבעותיה אל עיניה למען אשר לא תראה כל דבר. החזיונות הנוראים אשר ענו בדרך כחה, החלו כעת לעבור ולחלוף על פניה כבראשונה; עוד הפעם צלל באזניה קול יללת בתה הגועת אשר כמו נשא על כנפי רוח בא מעיר ברנע ויבקיע לו דרך בעד כותלי הבית וירעם נפלאות: "אמי!... אמי!"...

האיש ואשתו אשר שמעו את דברי מרים בדברה אל העגלון, קראו אל שמעון כי יגש אליהם.

– מה זאת קרה להאשה הזאת? – שאלהו פקיד היערים.

ביראת הכבוד הסיר שמעון את מגבעתו מעל ראשו ויספר לו את כל הדברים אשר ידע. כאשר כלה את ספורו, הביטו האיש והאשה כרגעים אחדים חליפות זה על זה בלי אמר ודברים.

– נורא הדבר הזה, שושנה! – קרא באחרונה פקיד היערים – אמונה תפלה כזאת!...

– מי שמע כזאת ומי ראה כאלה, עמיל! – מלאה הראשה העדינה אחרי דבריו. הצחוק הנעים נגז ועבר עד ארגיעה מעל שפתיה ומעל פניה הנאוים והענגים, ותבט בלב מלא חמלה וחנינה על מרים האמללה.

והיא יספה לשבת על מקומה דוממת כאבן מבלי נע יד ורגל ומבלי הניד עפעף, וידיה נחו כחתם צר על עיניה. עצמותיה רחפו לרגעים ותרעדנה עד מאד, ובבתי נפשה עוד התגבר הרעד ביתר שאת וביתר עז ויחגו וינועו כל קרביה כנע עצי יער מפני רוח.

פקיד היערים שלם לבעל המלון לפי החשבון, וברגע זה בא רכבו הביתה ויגד לו כי הסוסים כבר רתומים המה אל העגלה. עולי הימים קמו מכסאותיהם וישימו עליהם איש איש את מעילו העליון ויכוננו צעדיהם אל הפתח, אבל פתאם נשארו עומדים על מקומם כמסמרים נטועים ולא ערבו את לבבם לפתוח את הדלת ולצאת החוצה ויביטו כמשתוממים האחד על השני.

– עמיל! – החלה האשה לדבר בכבדות ובשפה רפה.

– מה תאמרי, שושנה?...

– עמיל, האשה העניה והאמללה הזאת...

– כן, שושנה! גדול כים שברה ונחלה מכתה...

ובתחלה נשארו שניהם נצבים על עמדם  נבוכים ומתעתעים. מרים הסירה את ידיה מעל עיניה; בכבדות וכמו הקיצה משנתה, העבירה אותן על פניה. אחרי כן, ברגע אשר אמרו האורחים הצעירים לצאת מן הבית, מהרה ותקם ממקומה ותכונן אשריה אליהם ותתיצב לנכח פני האשה. תחנה ותפלה נובעות מקירות לב טהור נשקפו מעיניה, ידיה היו פרושות כלאל שוכן מעונה, אך שפתיה לא עצרו כח לבטא אף מלה אחת...

היני האשה היפה והענגה מלאו דמעות, בראותה את פני מרים אשר כסו בלבנת-מות ועננה הרת יגון וצלמות פרשה מעטה עלטה עליהם.

– האוכל להושיט לך יד עזרה? – שאלתה.

– לברנע! – דובבו שפתי מרים בקול דממה דקה אשר לא נשמע כמעט לאזן – קחי נא אותי עמדך לברנע!

– בכל לבי ונפשי! – ענתה לה האשה העדינה – בענג רב ובנחת בלי-מצרים נהגך גם נביאך לברנע. האין זאת, עמיל?

– כדבריך כן הוא! – ענה אישה.

– והרבי הקדוש? – שאגה אחת מרעות מרים בכח – האם כבר לא תחפוצו להראות את פני הרבי?

– ומה תענה העדה ותאמר לפעלך זה? – קרא אליה שמעון גם הוא חלקו בקול מוכיח.

מרים הרימה את ראשה בגאון ובאמץ לב.

– תאמר נא העדה מה שלבה חפץ, ואנכי לא אשים לב לשאונה והמונה, ויעבור עלי מה! – קראה מרים – הילדה הזאת, בתי היא! חובה קדושה רובצת עלי לשוב על עקבי לביתי ולראות את שלום בתי!

בדברה את דבריה האחרונים, עזבוה כחותיה כבתחלה, ויאלץ פקיד היערים לשאת אותה בעזרת רכבו על כפים אל העגלה, ויושיבוה בתוכה פנימה לימין האשה היפה, ואישה לקח מקומו לעמת פניהן. מרים האמללה לא ראתה ולא ידעה אף שמץ מכל הטוב והחסד אשר הפליאו שני האדונים האלה לעשות אתה, ועל כן לא השיבה להם כל תודה וברכה על תגמולם עליה. אך כאשר קרא פקיד היערים לרכבו בקול מושל: "דפוק את הסוסים בכל מאמצי כחך למען אשר יעלו אבר כנשרים וימהרו לעשות דרכם!" העיפה בו עיניה ותבט בפניו ברגשי תודה אין קץ, וכל בתי נפשה נמלאו ברגעים האלה רחשי ברכה, תהלה וכבוד להאיש הזה, אשר כמלאך מושיע היה בעיניה.

וכה ישבה לה מרים במרכבה בחברת אנשים זרים לה מתמול שלשום, ורק לרגעים התעוררה כמו בחזקת יד נעלמה ממקום מושבה ותבט סביבה נבוכה ומשתוממת, כאלו האמין לבה כי בכבדות רב יתנהלו הסוסים ובעצלתים יזוזו ממקומם.

ובאמת עפו דאו בעת הזאת הסוסים קלי המרוץ כעל כנפי רוח, וכאשר קרבה המרכבה לבא אל העיר, עוד טרם רד היום. אנשי העיר אשר ראו את מרים יושבת בעגלה עם שני אנשים מבני עם הארץ, התיצבו על עמדם ברחוב וישתאו ויתמהו איש אל רעהו על המחזה הזה, ואיש איש הורה עליה באצבעו.

לחי אשת פקיד היערים הנאוה והעדינה, כסו באדם חכלילי, אל אישה הניע בראשו ויאמר:

– מה לנו ולהאנשים האלה?...

כנטות צללי ערב התיצבה המרכבה על יד שער בית הקברות. כחץ מקשת קפצה מרים מעל המרכבה.

– ישלם לכם אלהים כמשכרתכם ויהי נעמו עליכם! – הביעו שפתיה ברב עמל.

– היש לך רופא? – שאל אותה פקיד היערים.

– לא! רופא העיר שם לדרך פעמיו...

– אם כן אפוא, אשלח לך את רופא הארמון! – קרא אליה בקול.

אל מרים לא שמעה את דבריו אלה, כי ברגע זה כבר נמצאה בחדר משכנה.

 

ח.

הילדה החולה שכבה גלמודה על מטתה, ואין איש אתה בבית. המנורה הפיצה אור כהה על פניה האדומים כתלע והמכוסים בנהרי נחלי יזע, ואך שמיכה דקה מצאה מרים למכסה עליה. חיש קל הוציאה האם ממלתחתה אחת משמלותיה הבלות, ובזהירות יתרה ושמירה מעולה כסתה בה את בתה.

– יזע! – חשבה האמללה בלבה אשר פחד ורחב – אות נאמן היא, כי תקום בתי מחליה ותחי.

כעבור רגעים אחדים אחרי כן, באה אשת שומר הקברות הביתה. לבה השתומם בתוכה עד מאד בראותה את מרים, אך לא ערבה את לבבה להוכיח אותה על פניה ולבקש מאתה חשבונות רבים על מהרה לשוב מדרכה.

– כמו גחלים להט גו הילדה – אמרה באחרונה אל מרים – ולכן הסירותי מעליה את הבגדים הרבים אשר היתה עטופה בהם.

– לא טוב עשית – ענתה לה מרים – כי לא יתכן לשים דלתים ובריח לשטף היזע

בדברה את דבריה אלה ישבה על יד הערש, ותדמה בנפשה כי מצב שלום בתה כבר החל כעת ללכת הלך וטוב.

אחרי עבור שעה תמימה, והנה מרכבה מרקדה באה ותתיצב אצל שער חצר המות, ואיש זר ירד ממנה ויבא אל הבית. האיש הזה היה רופא הנסיך.

הרופא שם עין חודרת על הילדה וימשש את עורקה ויט אזנו לקול דפקו וישב להביט בה בעינים בוחנות ובשום-לב, ויפן אחרי כן אל שתי הנשים וישאל את פיהן על דבר נסבת המחלה, שרשה ומקורה.

– סכנה גדולה עד מאד רחפה על ראש הילדה – קרא הרופא אל הנשים אחרי כלותן לדבר את דבריהן – אך כעת כבר הלכה לה. מאושרה את, אם עדינה, כי באה חכמה בלבך להבין כי רב טוב וישע צפון בנטפי היזע הזה, ותליטי ותעטופי את גו החולה בבגדים רבים מרבים חם, ולא נתת ביד הקר לאחוז בה.

עיני מרים נוצצו כברקים

– ולולא עשיתי כדבר הזה? – שאלה את הרופא.

הרופא הביט בפניה כמשתומם.

– מה מוזרה היא השאלה הזאת!... הביעו שפתיו.

– השיבה נא לי מלים ברורים! – צעקה מרים בקול עז – בבכי ובתחנונים אחלה את פניך: אנא ענה נא אותי, אדוני הרופא!

– לולא קדמת לעשות כדבר הזה – השיב לה הרופא בקול אדיר וחזק כאיש אשר יודע הוא נאמנה, כי קשט דברי אמרי אמת יפצה פיו –  כי אז, כבר מתה הילדה לשחת בלי כל שפק...

– אלי! אלי! מה גדול חסדך עמדי!? תשאות חן חן לך! – קראה האם ובעינים מפיצות שמחת נפש וגאון גם יחד הוסיפה לאמר בפנותה אל שכנתה כדברים האלה: "האם גם כעת אחרי אשר הפליא אלהים חסדו עמדי ויראה לי את גדלו ואת ידו החזקה, עוד תוסיפי להאמין כבתחלה כי ארורה אני בעיני היוצר ויקלל חלקתי בארץ? האם לא כמופת נשגב ונעלה יראה הדבר, אשר נקרה נקריתי יחד את האורחים הנכבדים בעלי הצדקה והחסד אל בית המלון? הן לולה נהיתה כדבר הזה, כי עתה בטח כבר ירדה בתי שאולה!...

 

הילדה שבה לאיתנה, ותרד מן המטה.

 ויהודי ברנע?...

הה, לו ידעו האנשים האלה נאמנה, כי כל הנפלאות האלה פעלה ועשתה אך יד אהבה טהורה, אהבת אם לפרי בטנה אשר הקדישה מלחמה על קנאת הדת ועל בערות יושבי חשך וצלמות ותשר להן, – כי אז נמצאו בקרבם רבים וכן שלמים אשר הכירו את אולתם ומשוגתם ויחדלו מהביט על האלמנה העניה ועל בתה בעינים מפיצות בוז וקלסה, איבה ומשטמה, כאשר זה דרכם כסל למו כעת. אך מי הוא הגבר אשר טחו עיניו מראות נכוחה, כי המקרה הזה אחד "מנפלאות היוצר ומופתיו" הוא מופת אשר האלהים בעצמו עשהו ויראנו לעין כל, ואשר בטח יעלה בחין ערכו וגדל כחו על מופתי כל היחידים והטובים אשר בארץ וגם על עזוז נפלאותיו של הצדיק הקדוש מסדגורה בכבודו ובעצמו?!...

 

תם

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה