_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מָרְדְכַי אַהֲרֹן גִינְצְבּוּרְג

שמואל ליב ציטרון

לתוכן הענינים

 

I. תּוֹלְדוֹתָיו

מרדכי אהרן גינצבּורג נולד בעירה סאַלאַנט, פלך קובנה בּיום העשרים ואחד בּכסלו תּקנ"ו (3 דצמבּר שנת 1795).

אביו, יהודה אשר גינצבּורג, או הסאַלאַנטאי, כמו שנקרא בּפי רבּים, היה למדן גדול, בּקי בּש"ס ופּוסקים, ועם זה גם מושפּע מבּן-שורו, הגר"א, שהתּיר ללמוד חכמות חצוניות בּתור "שפחות ורקחות אל התורה והדת".  אבל מעט, מעט התחיל חושב את חכמת-החול כענין נחו. בּפני עצמו, ובּשעות-הפנאי שלו עסק בּמדעים, ובּיחוד בּהנדסה ובּדקדוק, שאין להם שום שייכות אל האמונה.  הוא היה חרד על דת, מדקדק בּכח מצוה קלה כבחמורה, אבל ההגיון ההנדסי השפּיע על השקפותיו הדתיות, והדקדוק סייע לו להשיג בּלמוד כתבי-הקדש את פּשוטו של מקרא.  עיר מגוריו נמצאה על גבול גרמניה וקורלאַנד, ובשביל כך היתה לו ידיעה בּלשון הגרמנית וספרותה.  הוא ידע גם את הלשון הפּולנית וקצת רוסית.  בּהיות כח זכרונו מופלא בּמינו, רכש לו ידיעות מרובות בּדברי ימי עום, ב+גיאוגראַפיה, בּמדעי-הטבע, ובּיחוד בּהנדסה ובּתּכונה.  הוא היה מדקדק מצוין וכתב עברית קלה ובּסגנון מדויק.  הוא הניח אחריו כתבי-יד בּעברית בּדקדוק, בּאלגבּרה, בּגיאומטריה ובּאופטיקה, אבל בּהמשך הזמן אבדו כולם.

בּשעה שהיה יהודה אשר פּנוי מעסקיו, טפל מתּוך קורת-רוח מיוחדת בּחנוך ילדיו, ובּיחוד בּחנוכו של מרדכי אהרן, – הבּכור בּין שלשת בּניו.  הוא השתּדל לפתּח בּו את הנטיה לעבודה עצמית ואת יכולת המחשבה המקורית.  הוא בּקש לעורר בּמרדכי-אהרן את כח-השופט ואת השאיפה אל האמת האבּסולוטית;  על-ידי שאלות וחידות שונות היה מחדד את שכלו של הנער, כּדי שיוכל לעמוד בּעצמו על דברים לאמתם ולא להגרר גררה עִוֶרת אחרי אחרים.  אבל לא תּמיד נמצא מ"א תּחת השגחת אביו;  יש שהיה יהודה אשר עוזב לרגלי עסקיו את בּיתו ושוהה בּדרכו חדשים הרבּה, ואז נעזב הנער בּרשות מלמדיו, שהטביעו עליו כל אחד את חותמו המיוחד.

כמנהג הימים ההם בּליטא ופּולין הובא מרדכי אהרן אל החדר בּמלאת לו ארבּע שנה, ובּשנתו השביעית כבר למד גמרא עם המפרשים.  ומלמדיו היו שונים זה מזה בּכשרונותיהם ובּמעלות-רוחם.  מלמדו הראשון היה בּעל כשרונות פּדגוגיים, ישר-רוח טוב-לב, וידע למשוך אליו לאהבה את תּלמידיו, שראו אצלו בּרכה בּלמודם.  אבל חסרון גדול נמצא בּו, כי היה מפטם את תּלמידיו הקטנים בּספּורי-מעשיות על-דבר מלאך המות בּעל אלפי העינים, על יסורי חבּוט-הקבר, על שדים ומזיקים ומלאכי-חבּלה, והקטנים היו שבים בּכל פעם מן החדר ספוגי רשמי תמונות-חושך והרהורים מרים, המענים ת הנפש.  מלמדו השני היה איש בעל-הגיון ולמד את תּלמידיו את כתבי-הקדש על פי הדקדוק ושמוש הלשון, ולא העסיק את מח הילדים בּספּורים ובּמעשיות מן הצד, שאין להם שום שייכות אל עצם הלמוד.  אולם הוא היה אדם קשה ורע-לב, מטיל אימה יתרה על תּלמידיו וזורק בּהם סרה, מכּה אותם בּלי חמלה על כל עבירה קלה ודש את בּשרם בּשוטים. כדי להנצל מן העונשים הללו, היו הילדים מרגילים את עצמם להשתּמש בּכל מיני תּחבּולות של ערמה, בּשקרים וכזבים ודברי-רכילות וכיוצא בּהם.  בּחדר הלשישי למד מ"א גמרא אצל מלמד עקום-שכל, שהוגיע את מחו בּפּלפּולים חריפים ומסובכים ולא העשיר את ידיעותיו בּכלום.  אולם סוף, סוף יצא מ"א לחירות מכל החדרים האלה, כי מסר אותו אביו למלמד הגון ומומחה לאומנותו.  בּחדרו של מלמד זה ישב הנער חמש שנים, ויצא ממנו מזוין בּידיעות הרבּה בּתּנ"ך, בלשון העברית וגם בּגפ"ת.

ומרדכי אהרן לא הסתּפּק בּלמודי רבּו בּלבד, והוא התחיל מחפּש בּאוצר-הספרים אשר לאביו, ומצא בּהם הרבּה ספרי-הסטוריה מעניינים ומושכים את לבּו, שלא נודעו לו עד כה כמו: "יוסיפון", "צמח דוד", "שארית-ישראל", "שבט יהודה" ו"שלשלת-הקבּלה".  בתּשוקה נמרצת התנפּל על החבּורים האלה ותאורנה עיניו.  אבל מתּוך שקרא מכל הבּא בּידו, בּאין לו מנהל ומורה מה לזרות ומה הדבר להבר (כי אביו חלה בּעת ההיא ובּמצות הרופאים נסע להתרפּא בּליבּאַווה), לא יכל הנער בּן עשתּי-עשרה השנה להוציא בּספרים אלה את הבּר מן התּבן ובּלע את כולם יחד, מה שהולידה ערבוּביא בּמחו.  בּיחוד קשה היה לו למצוא ידיו ורגליו בּספר "שלשלת הקבּלה", למשל, שהוא תּערובת של מעישם ומאורעות אמתים עם ספּורי-הגדות ומעשיות שיסודתן בחכמת הנסתּר והקבּלה.  הספּורים על-דבר מצור-ירושלים וחורבּן-הבּית, ועל-דבר השחיטות והטביחות של ימי-הבּינים עשו רושם כבּיר מאד על הפאַנטאסיה הילדותית של והשפּיעו על נשמתו השפּעה מיסטית.  בּעת ההיא התהלך הנער בּלב חרד לשלום אביו האהוב השוכב חולה הרחק מביתו ומשפּחתּו.  על זה היה לבו דוה בּמסתּרים, ומעוּנה מהרהורי-עצב התהלך קודר בּצל, מה שהשפּיע לרעה על התמדתו בּלמודים.  הנער הרגיש בּדבר וידר נדר לתקן את מעשיו ולהעשות מתמיד כבּתּחלה, כדי שישלח ה' רפואה שלמה לאביו.  והוא מלא את נדרו וישב אל למודיו בּתּשוקה גדולה ונמרצה.

אחרי שכבו ימים רבּים על ערש-דותו בּליבּאַווה, חזר אביו לביתו, ומאז שבה המנוחה ללב מרדכי אהרן.  אביו שב להתעניין בּחנוכו;  הוא הורהו בּעצמו את הלשון העברית ובחר עבורו את הספרים הראוים לקריאה, ובניהם את "ספר-הבּרית", שממנו שאב מרדכי-אהרן את ידיעותיו הראשונות בּחכמת-הטבע.

בּעת ההיא מלאו למרדכי-אהרן שלש-עשרה שנה, ואז מסר אותו אביו למלמד חדש.  הנער התחיל לומד "יורה-דעה" ועשה חיל רב בּלמודו.  לחגיגת בּר-מצוה שלו דרש מ"א בּקהל-עם דרשה מצוינת, שהפליאה את גדולי המלמדים בּעירו, ויהי לנס.

תּקופת-הזמן הזאת היתה תור-הזהב בּחיי מרדכי-אהרן.  תחת כנפי אביו החביב לו הרגיש את עצמו הנער יפה מאד.  הוא למד הרבּה, ובזה ראה את עולמו ויהי אך שמח.

אולם ימי-שלותו לא ארכו.  בּיום אחד הודיע אביו בּחוג-משפּחתו, כי החליט החלטה נמרצה להביא את בּניו בּמסרת ברית-הנשואין עוד טרם תבא להם עת-דודים.  מחלתו הקשה, אשר הפילה אותו למשכב ורפתה ממנו לפי-שעה, שבה לענותו כבּתּחלה, והוא הרגיש בּנפשו, כי לא יקום עוד מחליו, ולמען אשר לא ישארו בּניו יתומים אומללים, החליט להביאם אל בּתּי-אבות חדשים, שידאגו לטובלם.

השדכנים בּקשו ומצאו למרדי-אהרן שדוך עם בּתו של אחד מתּושבי שאַוול, איש לא מגדולי-היחש, אבל עשיר גדול, ועוד בּטרם מלאת לנער חמש-עשרה שנה נעשה חתן.

בּאותה עת נתעוררה בו בפעם הראשונה תשוקת-הכתיבה.  בּחור חתן צריך היה להחליף אגרות עם המחותן, וכמנהג כל הכותבים עברית בּימים ההם, שהעיקר היה להם לא להבּיע את רעיונותיהם הבּעה בּרורה ומובנת, כי אם לגבב מליצות על מליצו ולהתהדר בּצרופי מלים ופסורקים שונים, השתּדל בּיחוד לכתּוב ראָמות בּלשון מליצית מורכבת שברי-מקראות ומחרוזים לקוחים מפייטני ימי-הבּינים מחבּרי הסליחות והקינות.  אבל סגנונו לא הפיק רצון מאביו, שהיה אדם בּעל טעם טוב ובהיר-שכל, והוא למדהו לכתובב בּשפה צחה ופשוטה, בּבארו לו, כי צריך לשפר את עצם הרעיון, ולא את המלים, המשמשות לו לבוש.  מ"א שם את הדכברים אל לבּו, ומאז התחיל מדקדק בּסגנונו העברי עד שהעלה אותו למעלת סגנון אמנותי המשמש מופת לרבּים.

אחרי חתונתו בּשנת 1810 (תק"ע) עבר מרדכי-אהרן לגור בּבית-חותנו בּשאַוול.  חותנו, איש בּלתי-קנאי, נמצא רוב ימיו בּדרך לרגלי עסקיו המרובים, ומ"א נשאר כלו תּחת השגחת חמותו החשוכה, אשר מ"ירח הדבש" ואילך התחילה ממררת את חייו.  מרדכי-אהרן, הבּעל בּן החמש-עשרה, היה דל בּשר וחלש, ואשתּו הגדולה לימים ממנו היתה, להפּך, בּעלת-בּשר ו"בריאת-אולם", וההבדל הגופני הזה עשה את הזווג לבלתּי-טבעי.  לב אשתּו נהפּך לשנוא אותו, ואמה, שחפצה להטיב את המצב, אמרה להבריאו ולחלימו על-ידי תחבּולות וסגולות משונות.  אבל כל דבר לא הועיל.  אז התחילו שתּיהן לענות את נפשו ענויים קשים ומרים, עד כי  חלה מחלה אנושה וכפשע היה בּינו ובין המות.  כשהבריא לבּסוף עוד לא יכול זמן רב אחרי רדתּו ממטתו להתעודד ולהחליף כח.

תּיכּף לאחר חתונתו נתן אותו חותנו על-ידי מלמד, איש שקרא ושנה הרבּה, והוא השפּיע ל מ"א השפּעה נמרצה.  בּבית-רבּו זה נפגש מ"א בּסביבה של למדנים מופלגי-תּורה, וגם מצא בו בּיבּליאותּיקה גדולה.  עוד בּשבתּו בּביתו בּסאַלאַנט נמשך לבּו אחרי הקבּלה, ועתּה נדחף אליה בּתּגרת הרדיפות האכזריות מצד אשתּו וחותנתּו.  על-ידי התעמקות בּתּורת המסתּורין של הקבּלה בּקש להפיג את צערו ולהמתּיק את מרירות-חייו.  הוא התעמק כל-כך בּקבּלה, עד כי התחילו חושבים אותו למטורף, מה שנתן אמתלה לאשתּו ולחמותו להציק לו בּיתר עז.  יסורי-נפשו גדלו בּיחוד לאחר שעלה בּידי קרובי אשתּו לשלוח ע"י דברי-רכיל רוח רעה בּינו ובין משפּחת רבּו השאַוולי, ודלתות הסביבּה האינטליגנטית, ששמשה מקום מרגוע לרוחו הנדכא, ננעלו לפניו.  הוא התהלך נפעם ונדהם, ותּשוקת- הלמוד עזבתהו.  בּהמשך הזמן הוטב אמנם מצבו קצת, אבל הצרות, אשר עברו עליו, השפּיעו עליו לרעה בּחמר וברוח.

בּשנת 1812 נזדמנו לידי מרדכי-אהרן "ספר-הבּרית", אשר כבר קרא אותו לפנים קריאה שטחית עוד בּשבתּו בּסאַלאַנט, והספר "פעדאָן" מאת מנדלסון בּתרגום עברי.  את שני הספרים האלה קרא פּעמים אחדות, וככל אשר הרבּה להגות בּהם, כך תּפס יותר ויותר את עמק רעיונותיהם.  הטבע הגשמי נעשה לו יותר מובן, ומחו התחיל עמל ומבקש תּשובות לשאלות הפּלוסופיות העצומות, שמצא בּ"פעדאַן".  בּתּחלה גרמו לו שאלות-הכפירה האלה כאב-לב, ואז הלך אל רבּו וישפּוך את שיחו לפניו.  רבּו הרגיע את רוחו בּאמרו, כי לאדם בּעל אמונה כבּירה אך טוב לדרוש בּחכמה, כי על-ידי שכלו המזוקק אמונתו בּו הולכת ומתחזקת, וכי צריך לעשות את האמונה לעיקר ואת השכל לטפל.  הוא הביא לו ראיה מן הרמבּ"ם, שבּכל גודל תורתו וצדקתו לא דחה את הפּלוסופיה, כי אם עשה אותה שפחה לתורתו.  הוא הביא לו ראיה גם מספר "קהלת", שהוא מלא סתירות, לכאורה, ומנדלסון בביאורו אומר, שאין אלו אלא שאלות ותשובות, וטבעו של המחקר הוא, כי השואל מדבּר ככופר, אבל העונה מדבר דברי-אמת, עד שהוא מכריח אותו להודות בדברי-התורה, הרעיונות האלה השקיטו את רוחו.  שני הספרים הנזכרים, "ספר הברית" והפעדאָן, עוררו בו את החשק למדעי-הטבע ולמחקר וגם את כשרון הכתיבה, שנרדם בו עד כה.  יש אשר התבודד בחדרו והרבה שעות רצופות היה קורא וחושב וכותב.

מנדלסון עשה על מרדכי-אהרן רושם כביר, ומאז התחיל למוד בחשק נמרץ את כּתבי-הקדש עם באורו, וביחוד את ספר "קהלת", שלא הבין אותו קודם, ועכשו נתברר לו.

עוד מימי ילדותו אהב מ"א להתעמק במחשבות, ומטבעו היה נוטה לספקנות;  עכשו, כשראה עפ"י הספר "פעדאָן" והביאור "לקהלת" כי מותר לחשוב, נתן חופשה לרעיונו הצעיר, ורעיון גורר רעיון, וכולם מנקרים כיתושים במחו.  ספיקותיו רבו והעיבו את שכלו, ודעותיו לא היו עדיין חזקות ונמרצות כ"כ די יכלת לפתור לעצמו את כל השאלות הקשות העומדות ברומו של עולם:  מה היה קודם ומה יהיה במאוחר?  והעת מה היא?  מה היא הסבה הראשונה של העולם?  ומה הוא העולם בכלל?  מה הוא עצם קיומה ותכליתה של הבריאה כולה?

בתחלה היו לו המחשבות לשעשועים, כאבנים חדות, הלוטשות את השכל, אבל אחרי-כן הכבידו על מחו כעופרת ותפצענה את לבו.  הוא הרגיש, כי הקרקע נשמט מתחת רגליו וכי שולחים הספיקות את חציהם אל לבו, אל יסודי אמונתו, שהיו עד כה חזקים כסלע-איתן.  הוא ראה ונוכח, כי לאמתו של דבר לא הורוהו מלמדיו את עיקרי האמונה ולא בּיררו לו את יסודותיה ודרכיה;  הם רק מלאו את מחו פלפולים ודינים וסחולאסטיקה צנומה ויבשה ואמונה פגה וחסרת-טעם.  הוא ראה, כי הנהו איש לא לומד מחוסר דעת-העולם ןבלתי מוכן אל החיים, בטלן פשוט ואיש שאינו מן הישוב. 

ושוב נבוכו רעיונותיו בו והוא התהלך נפעם ונדהם, כאיש אשר אין ברוחו נכונה.  מן המצר הזה נחלץ מרדכי-אהרן בעזרת אדם מופלא במינו, אשר התודע אליו.  זה היה רופא זקן, איש מלומד מאד וחוקר גדול, שעסק למעלה מחמשים שנה באומנותו, ועזב אותה מחמת זקנה, ועתה הוא עוסק רק בתּאוריה.  בהיותו חלש ומחוסר אונים, היה שוכב תמיד במטה.  חותנו של מרדכי אהרן, שהיה ממיודעיו, בא לבקש ממנו, כי ירפא את חתנו בתור יוצא מן הכלל והרופא הזה הביא למרדכי-אהרן רפואת הגוף והנפש.  מרדכי-אהרן שב לאיתנו ונעשה לגבר מלא כח ועוז, מה שהשפיע לטוב על מצבו בתוך משפחת אשתּו.

המדך חגדים הרבה, ואפילו לאחר שהבריא, היה מרדכי-אהרן מבקר לעתּים קרובות את האדם המופלא הזה ומבלה אצלו שעות שלמות בחקירות פלוסופיות, אשר שמשו לו אחר-כך יסוד להשקפת-עולם שלו.

הפלוסוף הישיש השפיע על מרדכי-אהרן גם במקצע אחר.  הוא עורר אותו לעזוב את השאלות המטאפיזיות ולעסוק בלמודים, שהשכל תּופס אותם, כמו הלשונות האירופּיות והמדעים.  וגינצבורג נשמע לו ויסתּלק מאת הפרובּלימות של מה למעלה ולמטה וישם את פניו אל הלמודים הכלליים, וכך כמו נהפך ויהי לאחר.

במלאת למ"א עשרים שנה, התחיל לומד מתוך התמדה מרובה את הלשון הגרמנית, ובמשך עת קצרה ידע אותה על בוריה.  אז הרבה לקרוא בספרות הגרמנית, ושילר, גיתּה ולסינג נעשו הסופרים היותר חביבים עליו.  הוא שקד הרבּה על מדעי-הטבע השונים, ועל השתּלמותו העצמית בּכלל.  רכישת השכלה לשם השכלה גופא נעשתה לו לאידאל ולתּעודה היחידה בּחייו.

באותו זמן ירד חותנו מנכסיו ולגינצבורג פסק המן, והוא הוכרח לרדת מעל שולחנו ולדאג בּעצמו לפרנסתו.  אז עבר לעיר פּאָלאָנגן, ושם עסק בּמלמדות וגם בּתּרגום ללשון הגרמנית תּעודות שונות בּשביל בּתּי-הערכאות.  אבל עסקיו אלה לא נתנו לו די מחיתו, ואז התחיל גינצבּורג חי חיי-נדודים.  הוא נדד לליטא ולקורלאַנד, לגרמניה לאוסטריה, ובכל מקום פּרנס את עצמו בצמצום גדול קרוב לדוחק מן המלמדות, שהיתה שנואה עליו, ואשר הובישה את לשדו ותעיק על נשמתו, שהתנשאה רחוק, רחוק אל עולדמות אחרים לגמרי.

תּנאי חייו הכריחו אותו להסתּיר את כל דעתו וחכמתו אתו בּחובּו חבויות וסמויות מעין הסביבה הקנאית, אשר נמצא בּה.  כמנהג הימים ההם האריך את פּאותיו ואת בּגדיו.  גם בּהיותו מלמד בּבתּי אנשים עשירים בּערי-קורלאַנד כליבּאווה ומיטאווה, אֻלץ לשים לו סתר-פנים בּמסוה-היראה, והמסוה הזה הציק לו מאד.  הוא הרגיש את עצמו כנמכר ממכרת עבד לבּעלים זרים לא רק בּגופו, כי אם גם בּנשמתו, אבל יש אשר לא עלה בּידו להסתּיר את השכלתו הסתּר גמור, ולפעמים היה "המשכיל" שבּו מבצבּץ ובולט, ואז הורע מצבו מאד, כי התחילו מבּיטים עליו כאל אפּיקורס, המבזה את קדשי-האומה, ורדפו אותו בּכל מיני רדיפות.  יש אשר היה הוכרח ללבּוש דו-פנים.  כבאו לווילנה היה לובש ארוכים כבגדי יהודי-ליטא, ובּקורלאנד היה מחליף אותם בּבגדים קצרים, כדרך הגרמנים.  אבל גם בּקורלאנד לא היה רשאי לעסוק בּחכמות חיצוניות, בלתי אם רק בּש"ס ובספרי-יראים.

אולם גם במצבו זה של עבדות ושפלות עלה לגינצבורג לקרא בּמסתּרים את מבחר יצירות הספרות הגרמנית וגם לכתוב הרבּה.

חיי-הנדודים והלחץ השפּיעו סוף-סוף לרעה על גופו החלש, ובתּחלת חורף שנת 1825 לקה גנצבּורג קשה בּריאתו ומחלתו נמשכה זמן רב עד שנעשתה תכופה, והוא לא נרפא עוד ממנה.  כשהוקל לו מעט, אסרו עליו הרופאים לעסוק בּמלמדות, ומצבו החמרי הורע מאד, כי כבר היה בּעת ההיא מטופל בּארבּעה ילדים.  בשעת-דחקו עמדו לו אחים מדידיו בּווילנה בּסכום כסף, והוא פתח שם בּית-מרזח.  אבל מתּוך שלא היה מוכשר לעסק כזה, הפסיד בּו את מעט כּספּו, ושוב התערה המחסור בּביתו.

בּימים ההם קבּל מכתּב אחד מידידיו בּפאָלאָנגן, שֶבְּשֶלֶוִויץ שמו, בּבקשה, שיבוא אליו לעירו, כי חולה הוא ורוצה לראותו טרם מותו.  שם נתן לו שבּשלוויץ לזכרון-אהבה חמד מאות זהובים ויעצהו לשוב ולהתישב בּפּאָלאָנגן וליסד איזה עסק.  גנצבּורג שמע לעצתו.  אבל המעמד אשר כונן לו, התרופף מהר, והוא הסתּבּך בּחובות מרובּים, אשר כרע תּחתּיהם.  אז התחיל שוב נודד בּערים ובּעיירות בּליטא ובּקורלאַנד בּתור מלמד בּאחוזות-שדה של עשירים וגם בּתור מורה פּרטי ללשונות עברית וגרמנית.

בּאחת מנסיעותיו, וזה היה בּשנת 1819, קרהו בּעיירה ווילקי מקרה-גנבה.  עם חפציו נגנבו ממנו כל שטרי-החובות, תּעודותיו, הרבּה מכתביו וגם מכתבי אביו ואגרותיו.  הגנבה הזאת גרמה לו צער מרובּה, אשר נגע אל לבבו מאד.

שנים רבּות בלה גינצבּורג בּטוקום, בּליבּאַווה, ובּמיטאַווה, ובכל עיר נשא וסבל הרבּה על-ידי הפּוליציה, שהתיחסה תמיד בּכל חומר הדין אל זכיות-הישיבה שהיהודים בּקורלאַנד.  כל עמלו ויגיעו של גינצבּורג לבצר לו מצב בּקורלאַנד, לא הביאו פּרי.  כל זה עִנָה את כחו מאד, עד כי לא יכל עוד להמשיך את נדודיו, וסוף, סוף התיישב בּשנת 1835 בּווילנה, בּמקום שבלה את שארית ימיו.  גינצבּורג שאף תמיד, וגם עשה כּמה נסיונות להשתּקע בּווילנה, אבל לא מצא בה את חית ידו, ובּשביל כך הוכרח בּכל פעם לעזוב "עיר ואם בּישראל" זו, שאהב אותה מאד, מפּני שבּה בּא באיו למנוחת-עולמים ובה ישבו אחיו וידידיו המשכּילים, ומפּני שהיתה בּעת ההיא בּכלל המרכז התּרבּותי היהודיי היותר גדול.

בּ תּחלה נעשה גינצבּורג מורה לשעות בּ בתּי אנשים פּרטים, ואחרי-כן נתקבּל למשרת עורך ספרי-חשבּון בּבית-המסחר של המשכיל העשיר ניסן רוזנטאַל.  בּשנת 1841 פּתח גינצבּורג יחד עם ידידו המשורר שלמה-זלמן זאַלקינד בית-ספר בּעל שתּי מדרגות, זה היה בית-הספר החילוני הראשון בּווילנה, שלמדו בּו בּני המשכילים העשירים, שהתכוננו להכנס אל הגימנאַזיה.

אחרי הנדודים והטלטולים והמון הצרות והתלאות והרדיפות, אשר עברו על גינצבּורג עד כה, בּא עתּה בּווילנה אל המנוחה והנחלה, ובּשנות-חייו האחרונות התבּסס מצבו בּיסוס איתן בּחמר ובּרוח.  יצירותיו הספרותיות, אשר נקראו על-ידו בּכתב-יד בּכתב-יד בּחוג הצר של חכמי-ווילנה, עשו לו שם גדול והעמידו אותו בּשורה ראשונה של משיכלי-ליטא.  מיום ליום רבּו רעיו וידיידו, אשר תּמכו בּו בּכל אשר יכלו ולא נתנו למוט רגלו.  המלומד והבּיבּליאוגראַף הגדול יצחק אַייזיק בּן-יעקב, המשוררים אד"ם הכּהן, בּנימין נאַטאַנסון, שלמה-שלמן זאַלקינד, הסופרים אליעזר ליפּמאַן הורוויץ, אליעזר רוזנטאַל וניסן בּנו, אלעזר האַלבּערשטאַם, בנימין מאַנדלשטאַם, ומתּתיהו שטראַשון, הצנזור וואָלף טוגנהאָלד והעסקנים הצבּוריים אברהם פּרנס, אברהם מאָרגנשטרן, יודל אַפּאַטוב ואחרים, כל אלה, גדולי אנשי-השם, בּמחצית הראשונה של המאה הקודמת, נעשו ממכבּדי גינצבּורג ומטובי ידידיו וימנו לו עזרה להדפסת ספריו.

בית-גינצבּורג נעשה מרכז ההשכלה בּווילנה ובית-ועד לחכמים וסופרים.  שמו נתפּרסם בּעולם יותר ויותר וגדולי החכמים והסופרים בּאו אתּו בּכתובים בּעניני חכמה וספרות.  לא היה חכם וסופר מן החוץ, שסר לווילנה ולא בּא להתודע אל גינצבּורג.  כל השאלות הצבּוריות החשובות בּחיי היהודים נתבּררו ונתלבּנו בּביתו.  וכך הלך ונהיה הסופר-המשכיל היותר חביב ומכובּד על בּני-דורו.

אבל שנותיו הטובות של גינצבּורג לא ארכו.  מרוב עבודה נהרסו כחותיו ומחלתו הישנה שבה לענות אותו בּיתר עז.  הוא התחיל יורק דם, ובּיום החמשה-עשר בּחשוון תּר"ז (4 בנובמבּר שנת 1846) מת בּשנתו החמשים והאחת.

מות גינצבּורג הרעיש את לבּות ידידיו המשכּילים וחושבי-שמו.  נאומי-מספּד נלבבים ונלהבים נשאו עליו בּפּה ובּדפוס אד"ם הכהן ומיכל בּנו, שלמה זלמן זאַלקינד, וואָלף קאַפּלאַן (הזק"ן), מיכל גורדון ו'וואָלף טוגנהאָלד.  ובּיום השלשים למותו שבו שמכילי-ווילנה וערכו נשף-אבל עם מספּדים חדשים, שנתפּרסמו אחרי-כן בּדפוס בּשתּי מחברות מיוחדות "קול בּוכים" ו"קינת-סופרים".  כל המספּידים הדגישו פּה אחד, כי בּמות מרדכי-אהרן גינצבּורג אבד ללשון ולספרות העברית כח יוצר פּורה ומפרה ממדרגה ראשונה.

--------------------

 

II. יְצִירוֹתָיו הַסַּפְרוּתִיוֹת שֶׁל גִינְצְבּוּרְג

כבר ספּרתי בּפרק הקודם, כי גינצבּורג התחיל עוסק בּכתיבה עוד בּימי נעוריו.  אבּל אז כתב לעצמו, ולא היה זה אלא שפך שיח והגות-לב.  לכתוב על מנת לפרסם את הדברים בּדפוס, החל גינצבּורג רק לאחר שנתמשכל והחליט בּלבּו לחלק את השכלתו עם "אחיו בּני עמו, ההולכים בּחשך".  בּהבדל מיתר המשכילים בּני-דורו, החזיק גינצבּורג בכלל: "מעו מן האור דוחה הרבּ מן החשך".  המלחמה בּחשך אינה מביאה פּרי;  צריך להכניס אור לתוך המבואות האפלים – והחשך יעבור מאליו.  הוא הבין, שדי לתת לדור הצעיר מושג נכון מתולדות הארץ והעם, שבּתוכה ובקרבּו הוא יושב, כדי לעורר בּו את התּשוקה והרצון ללמוד את לשון הארץ והעם, שדי לתת מושג ליהודי-התלמוד מן ההסטוריה הכללית, כדי שיוָכח, שהתלמוד ומפרשיו אינם האל"ף והתי"ו של כל המדעים ושל כל הידיעות האנושיות".  "הוא לא נלחם בּעד ההשכּלה, אלא הכניס השכלה זו עצמה לתוך הספרות העברית".

גינצבּורג היה סיפר מרובּה-הצדדים, והוא כתב בּעברית על הכל.  הספר הראשון שבּחר אותו מיתר כתבי-ידו למסרו לדפוס, היה "גלות ארץ החדשה או מסע קאָלומבּוס" בּשלשה חלקים, שעבד אותו על-פּי חבּורו של קאַמפּה בּלשון הגרמנית.  בּשנת 1822 שלח את כתב-היד לאביו, שישב בּעת בווילנה, בּבקש, כי יתקן את סגנונו, וכשימצא אותו מוכשר לדפוס, יתּן עליו את הסכמתו הוא, גם יאסף בּשבילו הסכמות מגדולי רבּני-ווילנה.  בּאותו זמן היה כמעט בּלתּי-אפשר להדפיס ולהפיץ בּרבּים ספר-השכלה, שלא נתקבּל עליו הכשר מאת איזה רב מפורסם.  אביו של מ"א, שהיה חשוב בּעיני רבּני ווילנה של העת ההיא, השתּדל, והשתּדלותו עלה בּידו, לקבּל הסכּמה מאת הגאון ר' אברהם אבּלי הפּאָסוואָלי.

ההסכמה הנזכרת של רב וגדול בישראל זה, שנגרר אחרי דעת הגר"א בּענין ההשכלה, מעניינת מאד בּתור תעודה היסטורית חשובה לתאור הרוחות, שהיו מנשבות בּקרב יהודי-ליטא בּאותה תּקופת-הזמן, ולפיכך אני נותן אותה כאן כּכתבה וכלשונה:

"ה"ה הרבּני המשכּיל החכם הישיש הנכבּד מהו' אשר סלאנטער בּיותר שהוא חכם עוד רצונו ללמד לבני יהודא קסת הסופר ולשון עירומים בּספר לספּור ספירות דברים אשר היו לעולמים אשר מלפנינו, אשר גם בּעולם השפל הזה הי' נעלם וטמיר מאתּנו, כמה וכמה מדינות רחבות ומלאות אדם, וגם נתוודע שבּני אדם דרים נכח כּפּות רגלינו אשר הי' נחשב לזר מאד בּעיני הקדמונים.  מזה יבּיטו ויראו פּעולת ה' אשר אין קץ ותכלית לנפלאותיו ולבּרואיו אשר בּשמים ממעל ובארץ מתחת, ולכן הקריבּ אל מזבּח הדפוס ההעתּקה הנעימה וההדורה הזאת אשר העתּיק בּנו הרבּני המליץ הגדול מוהר"ר מרדכי אהרן נ"י תּחת השגחת אביו הנ"ל.  והנה אחרי אשר החכם הנ"ל הוא דובר צחות ודבש וחלב תחת לשונו למשוך בּקסת הסופר בּכתב אשורית[1] לזאת יתאוו מטעמותיו, ולמען היות שכר לפעולתו העתיקו גם ללשון אשכּנזי הנהוג למען יתענגו בּו גם ההדיוטים והנשים[2]  והנה אחרי שחכם הנ"ל טרח בּזה לכן נותר תּאנה יאכל מפּריה וחתיכא דאסורא להשיג גבול החכם הנ"ל ולהדפּיסו לא בּלה"ק ולא בּלשון אשרכּנזי הנ"ל מבּלעדי רשיון החכם מהו' אשר הנ"ל וליקום ההוא גברא העובר ע"ז בּארור בּו קללה וכנ"ל.  והשומע לדברינו ישכּון שאַנן דשן ורענן עד בּיאת ינון".

רק על –ידי הסכּמות רבּניות כאלה יכול המשכּיל – הסופר שבּאותה עת להגן על עצמו מפּני רדיפות מצד הקנאים ומהסגת גבול.

כשהיתה ההסכּמה בּכּיסו התחיל גינצבּורג, כּמנהג הימים ההם, מאסף חתומים על ספרו, ובקושי גדול השיג רק מקצת מסכום-הכסף הדרוש לצורך ההדפסה.  אז בּא לעזרתו ידידו שבּשלוויץ מפאָלאָנגן הנזכר בּפרק הקודם, ושלו הקדיש את ספרו לאות-תּודה.  אבל בּעת ההיא לא נמצא בּית-דפוס עברי בּווילנה, וזה שהכריח את גינצבּורג לקנות בּכּספּו אותיות עבריות בּכתב רש"י, – כנראה בּתור סגולה לעין הרעה של הקנאים, – שחזר למכּור אותן לאחר ההדפּסה בּהפסד גדול לכּיסו.

הספר "גלות הארץ החדשה" נתקבּל בּשעתו מאת צעירי-הדור בּהתלהבות מרובּה ועזר הרבּה להפצת ההשכּלה והלשון העברית בּשנת תּרמ"ד, כּשלשים ושבע שנים לאחר מות המחבּר, יצא הספר בּמהדורה שניה[3].

הצלחת ספרו הראשון בּין הקהל אמצה את לב גינצבּורג להמשיך את עבודתו על שדה ההיסטוריה הכּללית, ובשנת 1832 הוכן אצלו לדפוס החלק הראשון מספרו "תּולדות בּני האדם" מעובּד על פּי חבּורו של ההסטוריון הגרמני פעליץ.  בּשנת 1835 יצא החלק הזה הכולל 115 פּרקים, מראשית מקדמי ההיסטוריה עד חורבּן הממלכה הרומאית בּשנת 476 לאחר ספירת-הנוצרים.

הספר הזה עשה רושם כּבּיר ומצא עליו קופצים הרבּה, ואף-על-פּי-כן לא עלה בּידי גינצבּורג לפרסם בּדפוס גם את יתר שלשת חלקיו, שהיו מונחים אצלו בּכתובים, יען כּי הדפּסת ספרים גדולי-הכּמות כּאלה עלתה בּדמים מרובּים מאד, וזה היה למעלה מכּחו.  עשרה פּרקים מן החלק השני נדפּסו זמן רב לאחר מות גינצבּורג בּקובץ "לקט אמרים", שנתן "המליץ" דורן לחתומיו בּשנת 1889.

לעמת זאת עלה בּידי גינצבּורג להוציא בּאותה שנת 1835 את אגרונו "קרית-ספר", שיצא כּשנה לאחר מותו בּמהדורה חדשה עם הוספות, ומאז זכה לעוד מהדורות אחדות.  הספר הזה הוא מעשה ידי אמן גם בּסגנונו המעובּד והמלוטש גם בּתכנו הראַלי, הלקוח ממאורעות-בּחיים, ומעלותיו אלה, העושות אותו עד היום לאחד מטובי האגרונים בּלשון העברית, עמדו לו להתפּשט בּעם כּל מהדורה בּהרבּה אלפים.

בשנת 1837 נדפס בּווילנה הספר החשוב כּל-כּך לישראל "מלאכות פילון היהודי אל הקיסר קאיוס קאַליגולה" שתרגם אותו גינצבּורג עפּ"י תּרגומו הגרמני של אקהארדט מיונית:  בשנת 1894 יצא הספר בּמהדורה שניה.

עטו של גינצבורג נעשה, ממש, כמעין המתגבּר, והוא כתב ספר אחר ספר, וכמעט כולם מתורגמים מגרמנית.  אבל גם לאחר שכבר נתפּרסם בּתור סופר גדול, זכה לראות רק את מקצת ספריו מודפסים בּחייו, והרבּה מהם יצאו לאחר מותו על-ידי אחרים, וישנם גם כאלה, שלא נדפסו עדיין עד היום.  בּשנת 1839 הוציא את ספרו "עתותי-רוסיה", הכולל את תולדות העם הרוסי.  זה היה הספר הראשון במינו בּלשון העברית, שנכתב מלכתחלה בּשביל ילדי העברים.  בשנת 1842 יצא ספרו "הצרפתים בּרוסיה", שבּו מסופּרים פּרטי מלחמת נאַפּוליון הראשון בּרוסיה בּשנת 1812.  בּשנת תרמ"ד נתפרסם הספר הנזכר בּמהדורה שניה.

לאחר שנתקבּל האגרון "קרית-ספר" מאת קהל-הקוראים במאור-פּנים, חבר גינצבּורג ספר חדש בשם "דביר", והוא כעין קובץ של מאמרים שונים, מתורגמים ומקוריים, מכתבים ארוכים, תולדות אנשי-שם, משלים ומכתמים.  המאמרים והמכתבים הם ציורי-מסע בּארץ-ישראל, בּמדבּר-ערב, תאור חיי היהודים בּאפריקה הצפונית ובחינה, וספורים על-דבר הקראים ובני-רכב.  הספר הזה יצא בּפּעם הראשונה בחיי המחבּר (בּשנת 1844), וגם לאחר מותו בכמה מהדורות.

כּעבור שלש שנים (בּשנת 1845) פּרסם גינצבּורג ספר בּשם "פּי החירות", המשמש המשך ל"הצרפתים ברוסיה" וכולל מלחמת הגרמנים והרוסים בּצרפת בּשנות 1813-15 עד שהגלה נאַפּוליון אל האי ס"ט הֶלֶנַה.  גם הספר הזה יצא בּמהדורה שניה בשנת 1884.

זמן רב לאחר מות גינצבּורג, בשנת 1860, יצא ספרו "ימי-הדור", הכולל דברי ימי צרפת בּתקופת המהפכה המדינית הגדולה משנת 1770 עד כניסת נאַפּוליון לרוסיה בּשנת 1812.

גינצבּורג חבּר גם את תולדות נאַפּוליון הראשון, שיצאו בשנת 1878 בּוואַרשה על-ידי המו"ל אליעזר יצחק שאַפּירא בּתירוף עוד שלשה ממאמריו בּספר מיוחד בּשם "המוריה".

אחרי מות גינצבּורג יצא על-ידי אחיו משה-ליבּ ותלמידו ורעו יעקב קאַצנלסון גם הספרים האלה:

"דביר" חלק שני (יצא בּשנת 1862) כולל מאמרים ומכתבים, שיש להם ערך אבטובּיאוגראַפי וגם עשרה ממכתבי אביו של גינצבּורג, שנשארו לפליטה מהמון כתביו שאבדו בּהמשך הזמן.

"חמת-דמשק" – פרטי מאורע עלילת-הדם, שאורע בּדמשק והישועה שבּאה ליהודים הנאשמים על-ידי השתּדלותם של ר"מ מונטיפּיורי ויצחק כרמיה.  (נדפס בקניגסבּרג בשנת 1860).

"אביעזר" (יצא בּשנת 1863) – תולדות-גינצבּורג כתובות בידי-עצמו.  בּספרו זה צייר גינצבּורג בצבעים בהירים ובקוים אמנותיים את ארחות חיי יהודי-ליטא בּסוף המאה שמונה-עשרה ובתחלת המאה התּשע-עשרה, הכה בּשוט סאתירה עוקצת את החנוך העברי הפרוע, בקר בקרת קשה וחריפה מאד את מנהג נשואי-הבוסר, שנשתרש בּין היהודים ןחרב עולמות הרבה מישראל, לנתן לנו תמונה אמנותית של פּרצופּי-מלמדים שונים למיניהם.

"תּקון לבן הארמי" – ספור-התולים כתוב בּחרוזים בצורת שיר על-דבר בּדחן, שהתחפש לבעל-שם, וכולל הלצות ושנינות אודות רופאי-אליל, קדרים, עושי-נפלאות ובעלי-מופתים, המתעים את העם בּסגולותיהם ובקמיעותיהם ולחשיהם ובכיוצא בּהם. 

גינצבּורג כתב גם מאמרים בודדים, שנתפרסמו בקובצים העברים, שיצאו בזמנו, כמו "פרחי-הצפון" (הוצאת רש"י פין) ואחרים.

---------------------

עפּ"י הספרים האלה מופיע אמנם גינצבּורג לפנינו לא בתור סופר גדול ולא כהוגה דעות מקוריות, אבל כאדם בעל השכלה מרובה, שיש לו אידעאַל נעלה, והוא שואף בּכל כחו להגשים אותו בּחיים.  האידאל הזה הוא – ללמד בינה לתועי-רוח מבּני-עמו, להוציאם ממחשכי-הבערות ולתת את העולם בלבם.  לאותה תּכלית, שצמצם בּה את כל ישותו, השתמש בעט-הסופרים אשר לו, – כלי-זיינו היחיד והמיוחד בּחלחמה בּשלום זו, אשר נלחם נגד הישן והרקוב ב+חיי יהודי-ליטא.  ספריו ההיסטוריים, שעכשו כבר נתישנו ובשביל הקורא דהאידנה אין להם כמעט שום ערך, מלאו במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה תפקיד גדול מאד בּהשכלת הצעירים העברים, שלא היתה להם בּזמנם שום אפשרות אחרת לטעום מעץ-הדעת.  לעומת זאת נקראים בהתעניינות מיוחדת עד היום ספריו המקוריים, וביחוד אלה שיש להם אופי אַבטובּיאוגראַפי, מפני שהם פותחים לנו פתח לתולדות הקולטורה של יהודי-ליטא בּשנות השלשים והארבּעים למאה שעברה, ומתוכם משתּקפות הפתקאותיה ושאיפותיה של האינטליגנציה הישראלית, שנמנה גינצבּורג עליה, בּימי-החשך ההם.

אבל מה ששוה הוד מיוחד על יצירותיו הספרותיות של גינצבּורג הוא – סגנונו העברי היפה, שלא קדמהו בּו איש מן הסופרים לפניו.  עוד בקדמת ימי-נעוריו, אך התחיל מושך בעט-סופר, הורהו אביו לדקדק בּלשון, ומאותה שעה ואילך הרחיב העמיק בּעצמו תּורה זו, מה שיוצא כבר מתוך הקדמתו לספרו הראשון "גלות הארץ החדשה".  בהקדמה זו "מראה לנו גינצבּורג מעט משכלו הישר ועמק הגיונו וטעמו הטוב, – הלא הם הדברים, אשר הצטיין בּהם תמיד בּעבודתו.  בּעת ההיא כבר הבין (והוא היה הראשן בּזמנו בּהבנה זו), כי אין חפץ לרדוף אחרי מליצות קשות, כי ראישת חכמה לסופר להקל את הקריאה ולהסבּיר דבריו על-ידי מלים ומבטאים פּשוטים ומובנים לכל, כי מלות תלמודיות אינן פּוסלות את הלשון ואינן מקלקלות מאומה, ולהפך עושר הן לשפה.  ושיטתו זו בּסגנון ובעבודת-הספרות היא היא שהרימה את גינצבּורג על כל סופרי דורו.  הוא הרגיש ויבן את אשר לא הרגישו ולא הבינו רבים מן הסופרים הבּאים אחריו, אשר החרו לכתוב בּמליצות הקשות אשר בּאיוב וביתר הספרים הקשים ויבואו בּרוב דברים, בסירוס מקראות ובגבוב מלים על מלים שלא לצורך, ויעמול לכתוב בּסגנון פּשוט וקל, "אשר יובן לדעת לכל מבין בּלשון נביאים הראשונים" (לשונו בהקדמת ספרו "גלות הארץ החדשה") ויברא לנו את הסגנון המקובּל לבחירי הסופרים הצעירים, והוא עברית מדויקת על-פי כללי דקדוק הלשון ושמושה, בּלי כּפל לשון, שאין לו מקור בּהגיון, בּלי מליצה סתומה, שאין בּה רעיון או ציור בּרור לקורא, ובהוספת כל מלה תלמודית, שיש בּה תועלת לשפה מאשר אין דוגמתה בּכתבי הקדש או מפּאת קצורה ותוקף הוראתה".

גינצבּורג, אשר הפצת הלשון העברית בּין העם נחשבה לו לעיקר גדול, הנכנס לגדר עיקרי-השכלה, השתדל, שיהא סגנונו משמש מופת לרבּים.  בכמה ממכתביו אנו רואים אותו מזהיר את הצעירים להתרחק מן הערפליות שבּלשון ולחתור יותר ויותר אל הבּהירות.  לדוגמא הריני מביא בּזה קטע קטן ממכתב שכתב לאחד הצעירים בּאותו ענין:  שמר לך, בּני, להעתיק פּסוקים כצורתם בּלי שנות איזה אותיותּ בּמקום הצורך, כי כאשר תמלא כפּיך ממליצות כתובים שלמים ולא תשנה כפי שנות כוונת המקרא מכוונת דבריך, יסתבכו יעלו בּידך טעותים רבּים, כאשר קראתי ממכתבך על דרך המקרא באיוב".  בּהקדמתו לספרו "קרית ספר" הוא אומר: "קר הפּשוט אשר יפיו נקנה לו מאת הטבע בּלי יגיע כח, ימשוך את העין על נפשו לראות בּו, ולא המליצה העמלה אשר יקראה הקורא העמל, אשר עמל הכותב לאסוף כבּיצים עזובות רעיונות נשגבים משמים ומארץ מתהום ומשאול".

ודייקנותו היתרה של גינצבּורג בּלשון ובּסגנון, הביאנ אותו, ממילא, לידי כך, שכל מה שכתב – כתב במיטב הגיון, ובּכל מה שבּחר לתרגום, לא חטא אל הטעם הספרותי הטוב.  בּזה עלה גינצבּורג על רוב המשכילים בּני-זמנו, שהעבירו מבין כתלי בית-המדרש אל הספרות העברית את ההתפלספות הדרשנית ואת הפטפטנות הבּטלנית.  דברים בּלתי-מתוקנים לא הוציא גינצבּורג מעטו מעולם.  בלי הכנה קודמת לא נגש לכתוב דבר, וטרם גשתו לאיזה מקצוע ספרותי, בּדק את עצמו תּחלה בּדיקה מעולה אם הוא מוכן אליו מצד ידיעותיו וכשרונותיו.  הרי כאן דוגמה, שממנה אפשר להקיש על השאַר.  כרוב המשכילים שבּדורו נסה גם גינצבּורג את כחו על שדה השירה העברית, ושירו הספּורי "תּקון לבן הארמי", שנכתב בּחרוזים יפים מאד, שמצאו חן בּעיני הקוראים, צריכים היו, לכאורה, להזיח את דעתו עליו כדי חשוב את עצמו למשורר, ולהמשיך את עבודתו בּאותו מקצוע;  אבל לא כן היה.  אחרי טעמו את טעם השירה האירופית ועמד על תביעותיה של היצירה הפיוטית המודרנית, הרגיש בּנפשו, כי לא נוצר להיות משורר, ולא עוד אלא שמענוותנותו היתרה הוציא דין על עצמו, כי לא לו לשפּוט בּדברי-שיר, יען חסר הוא את המבינות הראויה לדבר.  בּמכתב לאחד מידידיו המשוררים, ששלח לו קבוצת שיריו לבקורת, הוא כותב: "אולם, ידידי היקר, בּכל זאת אל ירום לבבך בּהקטורה הזאת אשר שמתי בּאפּך, כי בּאמת לא רוח-משוררים נכונה מפעמני לבחון בּין טוב למוטב.  על כן, ידידי, אל תחטא למהר להוציא שיריך לאורה על-ידי הדפוס על-דבר התהלה אשר אצלתי לך אני בּעניי, טרם ישפטו עליהם מבינים אחרים מהירים ממני, כי נכונים המה לדפוס".  ולהלן הוא כותב: "חכמת השיר הוא דבר בּלתי-נקנה על-ידי למוד ויגיעה לבדו, אם לא הערה עליו הטבע רוח משוררים בּיחוד, ואך לשוא יתיגע הסופר לספּור מספר הברות שקולות על פרקי אצבּעותיו ולבקש את התבה הנצרכה לו להשתוות החרוז על-פי סדר א"בּ אם אין רוח השיר נוספה בּו.  האמינה לי, ידידי, כי לא נכונה נמצא בּפי אחד המלמדים, אשר צמצם את החלוק בּין הגדה פשוטה (פראָזע) לשיר (פּאָעזיע) בּמלים מעטים לאמר, אם אני אומר: "השלך את העט לחוץ", היא הגדה פּשוטה, אולם אם אומר "קחה את הנוצה, והשלך אותה חוצה", או יהי המאמר הזה שירי".  ובמכתבו להד"ר קושלווסקי כותב גינצבּורג: "לא משורר ולא בּן משורר אני.  הן אמת בּימי חרפי נסיתי גם אני לחרוז חרוזים ולספּור מספּר הברות שקולות על מספּר אצבּעותי כאחד מבּני-גילי.  אבל אחרי אשר לא מצאתי נחת בּהם, כי נחלי עשתונותי פרצו ויעברו חוק החרוז ולא הצטמצמו בּמצר המשקל, נערתי חצני ועזבתי את גן-הפּרחים הזה, ואבחר תחתיו את שדה-הפרוזה לעבודתי".

וכל פּגם ולקוי בּטעם הספרותי הטוב, ובמלה המודפסת בּכלל, שהיו שנואים עליו עצמו, בּקש להשניא גם על אחרים.  דבר זה יוצא לנו מתוך הרבּה ממכתביו, שנתפרסמו לאחר מותו.

לחבר משכּילים, למשל, שנוסדו יחד מעת-לעת לצורך השכּלת הרבּים קובצים בּלשון העברית, ואל הפּרוגראַמה שלהם הכניסו גם בּאורי אגדות ומדרשים, כתב גנצבּורג לתשובה על בּקשתם, שישתּתּף אתם בּעבודתם וימשוך אליה גם סופרים אחרים מידידיו, כדברים האלה:  "כחצים היו בּעיניהם (כלומר בּעיני חבריו הסופרים) דברי קול הקורא בּראותם מגמת פּני החברה להתגדר בּאגדות ומדרשות, ולטפול בּמאמרי חז"ל הקדמונים דברי עיונים ומחשבות פלוסופים אחרונים, אשר לא ידעו הקדמונים שחרם כמעשה הדרשנים חדשים גם ישנים.  ואין אנחנו תוהים על בּאורי אגדות הנבארים על-פי ארחות החכמה, אשר היו נהוגים בּימים ההמה, כי אם על הבאורים הרחוקים, אשר יתעקשו לערב את משלי ימי-הקדם עם רעיונות פלוסופי הדור האחרון, ויחבּרו יחד את אשר לא יחובּרו להראות עד מה הגיע כחם בּתורה ובּפילוסופיא יחדו, ותחת אשר ענחנו עמלים לתת בּינה בּלב בּני העם להבין, כי יש חפץ בּדבר חכמה אף כי לאנמצא רמז לה בּאגדה ובמדרש, ימשכו אותם בּהבלי-שוא לבוז לכל חכמה ולכל ידיעה, אשר לא ידעו הקדמונים ממנה כאלו נתן זמן ועת לחכמה ויאמר לה עד העת ההיא תִגָּלה לבּני-האדם ולא תוסיפי".

עובדה מתמיהה היא, כי מכל אלה, שכתבו עד כה על ערך יצירותיו הספרותיות של גינצבּורג, לא נמצא איש שהרגיש בּכשרונו המיוחד להומאָר בּריא ועליז.  כשרונו זה בּולט לעין גם בּספרו "תּקון לבן הארמי" וגם בּמכתבו הספּורי, שנדפס בּתור הוספּה למהדורה השניה של "קרית ספר" בּעילום שמו "דאָקטאר פראנקאָלס", ואין שום ספק, שאך הוא היה בּעוזריו לתרגם תרגום כל-כך אמנותי את מכתבי היינה וברנה.  אחד ממבקרי הדור העבר[4] כותב בּאותו ענין:  "קראו את המכתב מפּאַריז על-דבר החלי-רע, אשר ספּח גינצבּורג אל ספּורו הנקרא "ריב משפּחה", ותשתוממו לראות, כי רוח היינה מרחף עליו, ובּכל זאת הוא נכתב עברית לכל פּרטיה.  קראו את מכתב בּרנה בּהעתקת גינצבּורג ותראו, כי את בּרנה אתם קוראים, את בּרנה בּכל עקיצתו, בּכל מנוחת-רוחו החיצונה, אשר מתחת יסָּתר ים רגשות הומה בּשיא גליו ומשבּריו, ובכל זאת אתם קוראים עברית, כאלו נולדו המכתבים בּשפה הזאת".

חבּה יתרה הראה גינצבּורג להיסטוריה, בּחשבו אותה כלי-שרת להשכלה, הנותנת תּוכן לחיים, ואת החבּה הזאת חפץ להעורר גם בּין העם, ולפיכך הרבּה לחבּר ספרי-תולדה.  בּהתעניינות מיוחדת התיחס גינצבּורג את תּולדות עם צרפת, ותהפּוכות גורלו נגעו אל לבּו.  ספרו הגדול "תּולדות בּני-האדם", שלא נשלם, מבליט בו חוש היסטורי מפותח יפה.  נראה, כי יש לנו כאן עסק עם איש מומחה לאותו דבר, בּנגוד אל הרבּה מן הסופרים המשכילים של אותה תּקופה, שטפלו בּרובּם בּענינים, שלא מצאו בּהם ידיהם ורגליהם.

 

על ספרו של גינצבּורג "חמת-דמשק" כותב אחד המבקרים, כי "הוא אחד הפּרקים הרבּים בּדברי ימי ישראל הקטנים בּכמות זמנם ומקומם והגדולים בּאיכותם הנוראה, וגם הוא כתוב בּרב כשרון, בּשפת אמת ובּטוב-טעם.  מיום היות ישראל לגוי עד אשר החלו מכתבי-עת עברים לצאת לאור, לא היה לנו כותב זכרונות כגינצבּורג (בּכתבי-הקדש לא עסקינן).  מכל שנות ראינו רעה, מכל ימי התלאות והרדיפות והעלילות והגירושים ונתינת הזכיות והגזרות ובּטוליהן והתחדשותן, אין לנו אף ספר אחד כ"חמת דמשק", אשר נכתב בּעברית על-ידי סופר נאמן ויודע לספּר דברים כהויתן לזכר עולם, ואין צריך לומר, שהספר הזה יהיה ראוי לקריאה תּמיד וערכו יהיה חדש עמו לעד".

עד ימי גינצבּורג לא היה קהל-קוראים לספרים עברים.  כל-ידי ספרי-גינצבּורג התחיל קהל שכזה הולך ומתיצר.  גינצבּורג זכה למה שלא זכה שום סופר עברי אחר בּזמנו:  כל ספריו שיצאו בּחייו נמכרו, בּכמה אלפים אקזמפּלאַרים.  בּמכתּב לאחד מידידיו כותב גינצבּורג:  "הספר "גלות הארץ" איננו נמצא בּעד כל מחיר;  גם מחבּרותי "קרית ספר" ו"עתותי-רוסיה" ספו תּמו בּידי הקונים עד תּומם, וגם הספר "דביר" הוא יקר המציאות מאד".  גם ספריו שנתפרסמו בּדפוס לאחר מותו התפּשטו הרבּה, ואחדים מהם בּכמה מהדורות, וזה אות, כי רצו הקוראים את פּעלו.

בּנוגע לפּעולת ספרי-גינצבּורג על העם בּזמנו כותב אחד מזקני הסופרים כדברים האלה:  "בּדורו התנוססו ספרי-גינצבּורג כאבני-נזר על שדה הספרות הדלה והשפלה, ובּקסם החן והנעימות השפוך עליהם לקחו נפשות ויפחו רוח חדש, רוח חיים ותנועה גדולה ועצומה בּלבּות קוראיהם, אשר התענגו וישתּוממו יחד למקרא דברים נעימים ומועילים בּלשון פּשוטה וקלה ונמלצה כזאת, ואשר למרות רוחם התעוררו בּקרבּם על ידם רעיונות ורגשות חדשים, אשר לא נבא להם לבּם מראש, ולפּעמים גם שאלות וספיקות בּדברים שאסור לשאול ולהסתּפּק בּהם כלל לפי הדעות המשובּשות והנבערות, אשר נחלו למו עוד בּימי-היניקה עם חלב אמם.  והרעיונות והשאלות ההם לא נכתבו וגם לא נרמז עליהם לפעמים בּתוך הספר, אך מאליהם בּאו וימצאו קן למו עמוק, עמוק בּלב הקורא.  עתּה כשכבר רחבה הספרות ותגדל הרבּה מבּראשונה והדעות והחיים בּכלל נשתנו מאד, אי אפשר עוד לכתביו לפעול פּעולה רבּה כּזאת, אך ערכם העצמי לא יאבד לנצח.  כל עוד אשר ילמדו בני-ישראל לקרוא ולכתוב עברית, יהיה להם גינצבּורג למורה טוב ומועיל".

 

אולם עם כל התמכרותו של גינצבּורג אל הלשון העברית והשתּדלותו היתרה להפיצה בּעם, לא היתה אהבתו אליה אהבה עזה, רומאַנטית.  הוא אהב את הלשון הגרמנית יותר ממנה, ובּעצמו הודה, כי "אוהב הוא את הכלב החי מן הארי המת".  כפי שמספּר גינצבּורג עצמו עברו עליו שלש תּקופות בּיחסו לשפת-עבר.  "בּימי-נעוריו אהב אותה כאשר יאהבו נערי-פּולין את כלותיהם, אשר בּחרו אבותיהם להם, לא מפּאת אהבה אמתית, כי אם מפאת בּחירת אבותיהם;  בּימי-עלומיו אהב אותה, כאשר יאהבו בּחורי-פּולין, אשר עתם ע-דודים, את נשיהם, וגם זאת לא מפאת עצם אהבה, כי אם מפאת היותה יחידה לו, וכבאו בּשנים אהב אותה כאשר יאהבו בני-פּלין כערכו את נשיהם, אף כי עיניהם רואות, כי לא נמצאה בּהן השלמות המפארת את בּנות-אשכנז, ובּכל זאת יזכרו להן את אהבת-נעוריהן, ידידות כלולותיהן, ובּפרט אשר אהובת נעוריו זאת המציאה לו טרף בּימיו האחרונים"[5].

-------------------------

III.  גִינצְבּוּרְג בְתוֹר עַסְּקָן צִבּוּרִי

מרדכי אהרן גינצבּורג לא צמצם את שכינתו בּד' אמות של הלשון והספרות גרידא, ולא פּירש את עצמו מן החיים המהלכים.  השאלה על-דבר הטבת מצב בּני-עמו בחומר וברוח נקרה תמיד כיתוש בּמחו, ומיום באו להשתקע בּווילנה היה הראש והראשון בּחבורת-המשכילים שם, אשר עמלו לבקש את הדרכים הראויים להעמיד את אחיהם יושבי-חשך בּקרן אורה.  למרות היותו כל ימיו ידוע-חולי ואיש מכאובות, לא פסק לעבוד עבודתו לרבּים, אלא שמפני עניוותו הגדולה ובריחתו מן הפרסום, עברה עסקנותו הצבורית בּלי רעש וקולי-קולות, ולא נודעה בשעתה בלתי אם בחוג המצומצם של רעיו וידידיו, שהיו עמו בּעצה אחת, מה שגרם, כי כמה ממפעליו הצבוריים נזדקפו בטעות על חשבּון אחרים מבּני-דורו.

גינצבּורג נתן ערך רב להשכלה, ואך בה ראה את גאולתם של ישראל, ולפיכך פחד ורחב לבבו משמחה לקראת השמועה שבאה, כי החליטה ממשלת-רוסיה להשכיל את היהודים על-ידי פתיחת בתי-ספר.  החלטה זו היתה ענין לענות בו בחבורת המשכילים מתי-סודו של גינצבּורג.  בחבורה זו ידעו יפה, כי לא כל-כך נקל יהיה להטות את לב ההמונים היהודים, שנשתרשו בבערותם, להחלטת הממשלה, ולכן ישבו ונדונו בּשאלה, כיצד ובאיזו אמצעים להשיג את התּכלית הנרצה.  באותה שאלה נחלקו המשכילים בדעותיהם.  הקיצונים שבהם אמרו, כי צריך יהיה לשבור את קשיות ערפם של המתנגדים על-ידי מלחמה בּרבּנים, המאַשרים המתעים;  והמתונים חוו את דעתם, כי צריך לכלכל כל דבר בשובה ונחת ואמרי-נעם, כדי שלא להקניט את החרדים, שהם רב מנינו ורב בנינו של העם.  גינצבּורג נמנה על המתונים.  הוא נשאר נאמן לשיטתו, כי לא בּחיל ולא בּכח תבקיע לה ההשכלה דרך אל העם, אלא על-ידי ברורי-דברים והפצת דעות ישרות העלולות לפשט את העקמומיות שבלב.  אבל עם זה היה גינצבּורג כמעט היחיד והמיוחד שבחבורה, אשר לא הסתפק בהשכלת בית-הספר בּלבד, ולא שאף להפוך את כל היהודים למשכילים.  גינצבּורג המשכיל הליטאי בּא לאותה מסקנה, שהגיע אליה המשכיל הוואָהליני ריב"ל, כי מקור דלותם וענותם של המוני היהודים מונח בעסקיהם האויריים, והלכך צריך לחנכם לעמל וליגיע-כפים, למלאכות המחיות את בעליהן.  גינצבּורג, שרב שנותיו עברו עליו בלחץ ודוחק, שידע והרגיש יפה, כי מצבו המדולדל והתלוי על בלימה אינו אלא פרי חנוכו הלקוי, מצא לתקנתו של החנוך העברי שני אמצעים אלו:  השכלה ועבודה.  צריך ליסד בּתי-ספר ללמודים הכלליים וגם בּתּי-ספר לאומנות וחרשת-המעשה.  על הדעה הזאת הגין גינצבּורג בּחבורת-המשכילים, והוא היה לא רק נאה דורש, כי קם ויסד יחד עפ רעו המשורר שלמה זאַלקינד בּית-ספר מתוקן ללמוגים העברים והחילוניים.  בּבית-הספר הזה התכוון גינצבּורג להראות להחרדים, כי אין למודי-קודש וחול צוררים זה לזה, כי אין הדת מפסידה כלום על-ידי ההשכלה, וכי יכולות הנה לדור בּכפיפיה אחת, ולא עוד אלא שהוא עצמו השתּדל להראות על-פּי חיי יום יום שלו, כי אפשר לו לאדם להיות משכיל ועם זה גם חרד על דת ומקיים את המצוות המעשיות[6].  וכך הורה גם לאחרים.  בּספרו "אביעזר" הוא אומר:  "אל יבטח האיש בשכלו להורות הלכה למעשה ע"פ דעתו חלילה, בּאמונה יחזיק ולא ירפנה, על פיה יחיה ועל פיה ירים את ידיו ואת רגליו, והמחקר יהיה רק כלי שעשועיו לחדד את שכלו ולחזק את הרגשותיו;  המחשבה חפשית כפּרא למוד מדבּר, והמעשה אסור בּעבותות עד קרנות התורה".

על דעותיו אלה הגין גינצבּורג בּחוג ידידיו המשכילים, ולפיהן ערך את תכנית עבודתם בּרחוב-היהודים.  ומתי-סוד העמיד לו גם בּערי-השדה מקרב אנשים תמימי-דעים, משכילים מסותרים, שבּאו לעתּים קרובות לווילנה, ושם היו משכימים ומעריבים לפתחו, כדי לקבּל מפּיו עצות והוראות.  כך הלך והתפתח מצב-הענינים, עד שלא ארכו הימים ובידי גינצבּורג התרכזו כל חוטי תנועת ההשכלה בּליטא.  בּמחשך היה גינצבּורג מחליף מכתבים עם כל אלה, שידע על אודותם, כי מתעניינים הם בּתקנת מצבם של יהודי-ליטא, ומשך אותם אֶל העבודה.  על-ידי זה קנה לו פּרסום גדול בּארץ ובחוץ-לארץ.  ובשעה שהחליטה ממשלת רוסיה לשלוח את הד"ר לילנטאַל אל ערי-התחום כדי לעורר את היהודים להשכלה, היה גינצבּורג הראשון, שהודיעו לו ממקור רשמי על-דבר המלאכות הזאת.  עוד קודם שבּא לילנטאַל לווילנה, החליף מכתבים עם גינצבּורג אודות מלאכותו ובקש ממנו, כי יכין בּשבילו ובשביל עבודתו את הבּסיס הנחוץ בּין הצבּור העברי בּירושלים דליטא, שצריכה לשמש סמל ודוגמה ליתר הערים מקום מושבות היהודים.  לכתחלה תלה גינצבּורג בּמלאכותו של לילנטאַל תקות מרובות וחשב את הצעד הזה מצד הממשלה כהתחלת תקופת-אורה בּחיי היהודים, ולפיכך התחיל הוא וחבורת רעיו מכינים את העם לקראת הדברים החדשים, אשר ישמיע להם המלאך הנוסע אליהם עם בּשורת-הגאולה בּפיו.

מרגע הראשון לבוא לילנטאַל לווילנה, נעשה בּית גינצבּורג המרכז, שאליו התכנסו כל המתעניינים בּמלאכות ובמטרותיה.  שם המתיק לילנטאַל סוד עם פּרנסי-הצבּור בּשאלות-ההשכלה, ומשם שלח על פניו אל היהודים שבּערי-התחום את מגלת-הספר "מגיד ישועה" המבאר את תכלית בּואו לרוסיה בּתור מגשים המחשבות הטובות, שהממשלה הרוסית חושבת על השכלת היהודים. כאמור למעלה תמך גינצבּורג בּתחלה בּלילנטאַל, והוא עצמו עם המשכילים הנגררים אחריו היו לו לעזר בּכל אשר דרש מהם.  אבל אחרי כן שנה גינצבּורג את יחוסו ללילנטאַל ונעשה מתנגד לו ולמלאכותו אפס כי נשא את התנגדותו אתּו בּלבּו ובעת הראשונה הסתיר אותה גם מבּעלי-בּריתו, בּקוותו לפעול על לילנטאַל בּשיחות-ויכוח, שיתקן את אשר עות לפי דעתו.

הסבּה שגרמה לשנוי שנתהוה בּיחסו של גינצבורג ללילנטאַל ולמלאכותו, מונחת בּחלוקי-הדעות, שנפלו בּיניהם בּשאלת הרבּנים החדשים.  לילנטאַל ראה לנחוץ, כי קודם שיוָסדו בּרוסיה בּתי-מדרש לרבּנים, יביאו לשם מגרמניה את הדוקטורים לתורת הפלוסופיה המוסמכים גם להוראה, וגינצבּורג מצא, כי האנשים האלה, אשר רבּה ידיעתם בּחכמות החיצוניות שבּתורה, יסכנו רק להיות מטיפים או מנהלי בּתי-ספר, אבל לא רבּנים, כי בּנוגע בּמעלת הרבּנות תתיחסנה החכמות החיצוניות אל התורה בּיחס "הנולין" אל המספּר שלפניהם:  כרבות החכמה בּלב הרב, כן ירבּה תורתו בּגללן, אולם אם אין בּו תורה, אז יחסר בּו המספּר, אשר בּלעדיו לא נחשבו כל "הנולין" לכלום, כי לוּ גם יקום אַריסטו מקברו, לא יזכה לפסוע על ראשי עם קדש בּרבּנות, בּקהל חכמי ישראל לא יחד כבודו, חכם יקרא, אבל רבּי לא יקרא".  גינצבורג נתן ערך גדול מיוחד לרבּנים.  "שם רב בּישראל – כך כתב במקום אחד – שם גדול הוא ונכבּד עד למאד, וע"ע תורת הרבּנים צריכה להיות תורת אמת, חכמה ולא ערמה, בּקיאות בּתלמוד ופוסקים, בּינת אדם ישרה לדמות דין אל דבר ומעשה אל הלכה, ודעה שלמה להשיב את סעיפי ה"שלחן הערוך" אל שרשם ואל עמקם בּתלמוד, למען הבין טעם הדין ומקורו".  מובן מאליו, כי בּהיות לגינצבּורג תביעות כאלה להרב האמתי, לא יכול בּשום אופן להסכים להצעתו של לילנטאַל בּדבר הבאת רבּנים מחוץ-לארץ.

בּכלל לא נחה דעתו של גינצבּורג מהחלטת לילנטאַל, כי אין בּקרב יהודי-רוסיה אנשים מוכשרים לעמוד בּראש תנועת-ההשכלה, ולפיכך צריך להכניס אליהם כחות נאורים מן החוץ ולמסור בּידם את הנהגת חנוך הדור הצעיר.  גינצבּורג האמין לראות בּדבר עלבון בּכבוד יהודי-רוסיה, והוא מצא לנכון לתבוע את העלבּון הזה מאת לילנטאַל בּמחבּרת "מגיד אמת", שפּרסם בּדפוס בּליפּסיאה בּעילום שמו "יונה בּן אמתי".  בּמחבּרת זו, שנדפסה בּהוצאת אחד מידידיו, הוא מוכיח בּדברים נמרצים, כי לילנטאַל בּתור יהודי יליד ארץ נכריה, אינו מבין ואינו יכול להבין, את תנאי-החיים של יהודי-רוסיה, כי בּאמת אין היהדות הרוסית כל-כך עניה בּמשכילים ומלומדים, והראיה כי יש להם ספרות עם מספּר גדול של סופרים ופּייטנים, ולקול האות הראשון של ממשלת רוסיה יענו לה מיד הרבּה קאַנדידאַטים הגונים למשרת רבּני-העדה.

המחבּרת "מגיד אמת" היתה בּשעתה כגץ שיצא מתחת הפּטיש ונפל בּערמת אבק-שרפה.  היא הטילה סער גדול של מחאות מצד צעירי המשכּילים הראַדיקאַלים, עם בּנימין מאַנדלשטאַם (מחבּר הספר "חזון למועד" ווינה תרל"ו) בּראש, הנגררים אחרי לילנטאַל מסגנונה של המחבּרת הכירו תיכף את מחבּרה, והמלחמה נסבּה מעברים על גינצבּורג.  גינצבּורג, שהיה בּעת ההיא מדוכא בּיסורי-הגוף, לא חפץ להכנס בּריב עם ידידיו מאתמול, ומצא לנכון לפרסם בּרבּים צחבּרת חדשה בּשם "קיקיון דיונה" חתומה בּשמו המפורש, שבּה הוא מותח קו בּקרת על המחבּרת האנונימית "מגיד אמת" וסותר את טענותיה נגד לילנטאַל.  אבל גם ההערות הבּקורתיות גם הסתירות הן כל-כך קלושות ורפויות (והבין היודע לקרוא בּין השיטין רואה, כי נעשה הדבר בּמכוון מלכתחילה על-ידי המחבּר), עד כי לא הפילו מדברי בּעל ה"מגיד אמת" כלום, וכל טענותיו נשארו בּתקפן.

גינצבּורג השתדל תמיד לדעת את הרוחות המנשבות בּספירות השלטון העליון בּפטרבּורג בּיחס לשאלת-היהודים.  לתכלית זו היה מחליף מכתּבים עם אחדים מחשובי השתדלנים שבּזמנו, המבקרים לפּרקים בּעסקי-הכלל את עיר-המלוכה ויש להם שם מהלכים בּבתי-השרים הגבוהים.  השתדלנים שהיו נוסעים אל המטרופּולין ושבים ממנה דרך ווילנה, לא נמנעו מבקר בּכּל פּעם את גינצבּורג ולמסור לו מה שנודע להם מאחורי-הפּרגוד בּנוגע ליהודים ולהתיעץ אתו על-דבר ענינים צבּוריים חשובים.  סמוך לראש-השנה שנת תר"ד (1844) בּא לווילנה על דרכו לפּטרבּורג הגאון הגדול ר' איצ'ילה ראש ישיבת וואלוזין, שהוזמן לבוא לשם כדי להשתתף בּועדה המטפלת בּעניני-היהודים.  פרנסי העדה הווילנאַית נכנסו למועצה, שבּה הקריא גינצב=ורג הרצאת-דברים על המצב הכלכּלי של המוני היהודים בּליטא והאמצעים בראוים לתקנתו, כדי שידע הגאון מה להשיב לשואליו.  עבוה גדולה ונכבּדה עבד גינצבּורג בּשנת 1846 כשבּא מונטיפיורי לווילנה בּנסעו לפּטרבּורג להשתּדל לפני הממשלה לטובת היהודים.  אז ערך גינצבּורג את ראשי פּרקי מגלת-הספר אשר נכתבנ ע"י קלמן שולמאַן נתנה על-ידי מונטיפיורי, הכולל סקירה על חיי היהודים בּליטא והסבּות הגורמות לדלדולן.  על יסוד מגלת-הספר הזאת הרצה מונטיפיורי את השתדלויותיו ודרישותיו לפני הרשות העליונה בפּטרבּורג.  ובאותה שעה היה גינצבּורג היחיד והמיוחד בּחבורת המשכילים, אשר לא נתן ערך לשתדלנות, ומטעם זה גם לא תלה תקוות מיוחדות בּנסיעתו של מונטיפיורי.  גינצבּורג דרש מאת היהודי הכּרת כבוד-עצמו, זקיפת-קומה וגאון-אדם ושאת לא יכל את ההתרפסות הזחלנית בּגלוייה השונים.  כנראה היתה בּזה השפּעת האויר הקורלאַנדי.

וגינצבּורג לא טעה אמנם.  נסיעתו של מונטיפיורי לפּטרבּורג לא הביאנ לידי תוצאות, כי עוד ימים רבּים אחריה כבדה ידו הקשה של ניקולאי הראשון על יהודי-ארצו.  גם התקוות, ששמו המשכילים הראַדיקאַלים בּלילנטאל, לא נתקיימו.  לילנטאַל נמלט פתאם מרוסיה ויעלם, ומאז רפו ידי המשכּילים.  גם גינצבּורג, אף-על-פּי שלא היה מחסידי לילנטאַל, נתמלא יאוש בּראותו להיכן פני הממשלה הרוסית מועדות בּהתרת שאלת-היהודים, והוא התחיל שוב מיגע את מחחו, מהרהר וחושב ומבקש עצות מה לעשות.  הוא היה מן המעטים אשר הבינו, כּי בּחצאי-אמצעים, בּסגולות ולחישות על המכה ולא יוָשע העם, וכי כדי לתקן את מצב יהודי רוסיה בּהמוניהם תּקון גמור, צריך שיעשה מעשה רב.

ולא ארכו הימים ולגינצבּורג נדמה, לשמחת לבּו, כי כבר ממשמשת ובאה שעת-האורה של אותו המעשה הרב, שאליו הוא מנשא את נפשו.  היה זה בּיום שקבּל מאת ידידו הבּיבּליאוגראַף המפורסם יצחק אייזיק בּן-יעקב היושב בּליפּסיאה ידיעת-סתרים על-דבר תנועה, שנתעוררה בּחוץ-לארץ לטובת יהודי-רוסיה.  ואלה פרטי הידיעה:  אחד מגדולי העשירים בּעיר מאַרסל, אַלטאַראַס שם משפּחתו, והוא נשיא הקונסיסטוריה הישראלית שם, וראש-השופטים בבית-המשפּט לעסקי-מסחר, נדר נדר, לאחר שמתתה עליו אשתו וילדים לא היו לו, לעשות בּכספּו דבר טוב בּישראל, אשר לא ישכח.  והנה הגיעה לאזניו השמועה המעציבה על דבר מצב היהודים בּרוסיה, כי תכפו עליהם חוקים מגבּילים להצר צעדיהם, והם נמצאים בּתנאי-חיים קשים ומרים מאד.  אז החליט להקדיש לתשועתם את כּל רכושו וגם לקרוא לנדיבי-היהודים אילי-הכסף בּפאַריז להשתתף עמו בּדבר.  אַלטאַראַס בּא לפאַריז ושם השמיע לשועי-ישראל את הרעיון אשר עלה על לבּו, להוציא מרוסיה עשרות אלפי משפחות של יהודים ולהמידם על הקרקע באלג'יר ולנהלם בּכל מחסוריהם עד אשר תתן להם אדמתם את יבולה.  בּפּאַריז התיצב אַלטאַראַס לפני מלך צרפתלואי פיליפּ, והלה נתן לו את הבטחתו להנחיל ליהודי-רוסיה אחוזות-אדמה חנם.  עתה מתכונן אַלטאַראַס ללכת לפּטרבּורג ולבקש מאת הקיסר, שיתן את הרשיון ליהודים לצאת מן הארץ.  הידיעה הזאת עשתה על גינצבּורג רושם נמרץ והרנינה את לבבו מאד.  בּדבר אשר אמר אַלטאַראַס לעשות, ראה את גאולתם של יהודי-רוסיה, והוא לא נח ולא שקט, ומבּלי הסתּפּק בּידיעה הכללית הזאת חקר ודרש מאת ידידו ורעיו בּחוץ-לארץ לפרטי-הדבר.  וכשהגיע היום ואַלטאַראַס עזב את ארצו ויסע דרך בּרלין לפּטרבּורג, הגיעו לגינצבּורג ממקורות שונים ידיעות מפורטות על-דבר מכתבי-ההמלצה, שהוא מוליך אתו על רבּי-המדינה בּרוסיה מאת גדולי שרי צרפת ועל משאו ומתנו בּדרכו עם אצילי-ישראל שבּגרמניה, אשר הבטיחו לו עזרתם.  וגינצבּורג הפיץ את הידיעות האלה בּמכתבים לחבורות-המשכילים אשר בּערי-השדה, כדי להכין אותם לקראת השעה הגדולה של הגאולה הקרובה לבוא.  אַלטאַראַס בּא לפּטרבּורג ושהה שם עשרה ימים, אבל כל העת שם לו סתר פנים ולא נתן לאיש מעסקני היהודים להראות פניו.  וכבואו כן היתה גם צאתו מן המטרופולין בּסוד כמוס ולא נודע בּחוץ מאום על-דבר תוצאות השתדלותו.  גינצבּורג, שחכה לידיעות מיום ליום ולא קבּל, נרעש לשמוע כי אַטאַראַס חמק עבר מפּטרבורג ואין יודע את אשר אתו.  אז עשה חוזה עם העסקן המפורסם ר' דוד לוריא מבּיחוב להשפּיע יחד על פּרנסי-הקהלה הווילנאית שישלחו צירים להפגש עם אַלטאַראַס בּדרכו ולברכו בּשלום בּשם עדת ווילנה, ולהציל מפיו  דבר אודות מלאכותו לרוסיה.  אבל הצירים לא נשלחו בּאשמת ראש הגבּאים ר' חיים נחמן פּרנס, שהתרשל בדבר.  בּין כך נתקבּלו ידיעות ממקומות שונים, וכולן סותרות זו את זו.  קשה היה לו לגיצנבּורג להניח, כי גם תקותו זו לגאולתם של יהודי-רוסיה תא תקום ולא תבוא, וחזק את דברו בּמכתבים תכופים לידידים ולמכירים בּכל אשר עבר בהן אַלטאַראַס בּדרך חזרתו לביתו, שישתדלו בּכל האמצעים להתראות אתו פּנים ולקבּל ממנו ידיעות נכונות בּדבר מחשבתו הגדולה על יהודי-רוסיה.  לאחד המשכּילים מידיו של גינצבּורג עלתה להזדמן עם אַלטאַראַס בבּרלין ולשמוע מפּיו את הדברים האלה:  ראיון עם הקיסר עצמו לא קבּל, אבל ראש-מיניסטרים ניסלרודה הודיע לו בּשמו, כי יסכים להצעתו רק בּתנאי אם יכניס לאוצר הממלכה ששים רובּל לגלגלת בּעד כל איש יהודי, שיוציא מן הארץ.  ומאשר כי לא יכל אַלטאַראַס להסכים לתנאי זה, מכובד ההוצאות, בּטל הענין.  הידיעה הזאת הלמה את גינצבּורג כרעם בּרקים ממש.  הוא לא מצא תקנה אחרת להטבת מצבם של המוני יהודי-רוסיה בּלתי אם יציאה אטית מן הארץ, בּהיותה עלולה להמעיט את הצפיפות והדחקות בּתןך התחום, והתגשמות הצעתו של אַלטאַראַס היתה בּעיניו כעוגן-ההצלה האחרון של היהודים הללו מן ההתנוונות והכליון, שהם צפויים אליהם.  עכשיו, כשנתבטלה ההצעה נתמלא גינצבּורג יאוש והתהלך קודר בּלחץ לבּו.  מאז רפו ידיו בּעבודתו לרבּים והתחיל מתרחק מן העסקנות הצבּורית, והעט, מעט תּכפה עליו אַפּאַטיה נוראה בּיחס אל החיים אשר מסביב, שהלכה ונמשכה אצלו עד יומו האחרון.

----------------------------

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] השרטוטים של הרב בעל-ההסכמה.

[2] את ספרו זה תּרגם מ"א גם ללשון היהודית בּשם "די ענטדעקונג פאָן אַמעריקאַ" ויצא בשנת 1824 בּעילום שמו של המתרגם.

[3] ראוי להעיר, כי למרות הזהרה זו מפני הסגת גבול, הדפיס המשכּיל הגאַליצאי אברהם מענדל מאָר את הספר הזה עוד בּימי המחבּר (1864) וקרא אותו על שמו.

[4] י"א טריווש.

[5] ר' מרדכי אהרן גינצבּורג", מאת דוד מגיד.

[6] המשורר אד"ם הכהן בהספּדו על גינצבורג מעיד עליו, כי מעודו לא בטל אף תפלה אחת ערב ובקר וצהרים, ולא אף מנהג אחד, שיש לו שרש בּדת, לא שח אפילו שיחה קלה בשעת התפלה בּצבּור, וכי בתיבתו, אשר שמר בה בחייו את כתביו, מצאו אחרי מותו כמה גזרי-סוכר כרוכים בנייר "ושל פּסח" כתוב עליו.