_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

המגדל ברומי

ש.  אנס-קי

תרגם שמואל ליב ציטרון

 לתוכן הענינים

 

מעשה נורא ונפלא במגדל מכושף עם ארבעה שערים בעיר רומי, בנזר ברזל, בנירון קיסר ובציץ לא-נובל.

 

 

א.

ברומי, בירת מלכות אדום, עמוד עמד מימים קדמונים מגדל גדול, אשר אין ערך ליפיו, ולמגדל ארבעה שערים לכל ארבע רוחות השמים, והשערים סגורים ומסוגרים ובריחי-ברזל סביב להם עם מנעולי נחושת.  על כן לא יכלה כל נפש חיה לחדור את המגדל ואיש לא ידע מה נמצא בתוכו פנימה.  ובארץ הזאת שרר מנהג ישן נושן, כי כל מלך, אך הושם כתר מלכות בראשו, היתה ראשית חובתו לשים מנעול חדש על כל שער ושער.  איש לא ידע על מה ולמה נעשה ככה, אבל כלם מלאו את הדבר באמונה, כמקובל מקדם קדמתה, מדור דור.

ויהי היום וימת מלך אדום, ויתאספו השרים והנסיכים, האיצטגנינין ויתר רבי-המדינה לבחור להם מלך חדש.  ובעת ההיא חי ברומי איש מגזע לא-נודע והאיש ההוא התנשא מסתר המדרגה אל גרם-המעלות, ויהי לשר גדול.  וישמע העם לקולו וימלא את מצוותיו, כי ידע לתפוש את האנשים בלבם.  ובהתאסף העם לבחור להם מלך חדש ויחליטו כלם להושיב על כסא-המלוכה את האיש בן השבט שפל-הערך. 

וילכו השרים והנסיכים עם האצטגנינין ויבואו אל האיש ישתחוו לו ויאמרו:

– יחי אַדוננו השר לעולם!  בחר בחרנוך להיות לנו לראש ומלך.

ויען אותם האיש ויאמר:

רק בזאת אאות לכם להיות עליכם למלך אם תבטיחו לי ואם תאשרו את הבטחתכם בחתימת ידכם ובחותמתכם, כי תמלאו אחרי הדבר, אשר אדרוש מכם.

ויאמרו אליו האנשים:

– הבה, יאמר נא לנו אדוננו את אשר הוא דורש מאתנו.

ויאמר אליהם האיש שנית:

– אני נשבע בחיי ראשכם, כי לא אפתח את שפתי אתכם עד אשר תבטיחוני הבטחת-אמונים מאושרת בחתימת-ידכם ובחותמתכם כי מלא תמלאו את אשר אבקש מכם. 

ויאותו לו האנשים.  ויושיבו את האיש על כסא-המלוכה וישימו נזר זהב בראשו ויכרעו וישתחוו לו ויקראו:

– אדוננו המלך לעולם יחיה!

ויעשו משתה גדול ויאכלו וישתו וייטיבו את לבם.

ויהי ביום השני ויקרא אליו המלך החדש את כל השרים והנסיכים והאצטגנינין ויאמר אליהם:

– יש את נפשי לדעת מה נמצא במגדל בעל ארבעת השערים הסגורים, ועל כן אני מצוה עליכם, כי תפתחו לי את אחד השערים למען אוכל לבוא אל המגדל ולראות את הנעשה בו.

כשמוע השרים והאצטגנינין את הדברים האלה נפלה עליהם חרדה גדולה ויענו כלם פה אחד:

– יראים אנחנו מאד למלא את רצון שליטנו.  מאז ומעולם לא הרהיב איש לפתוח את שערי המגדל, ויהי להפך, כי כל מלך שם עליהם מנעולים חדשים.  אם נעבור עתה את מצות אבותינו, נמיט שואה עלינו ועל ממלכתנו. 

ויהי כשמוע המלך את הדברים האלה ותבער כאש חמתו ויקרא:

האם לא הבטחתוני במו פיכם ולא אשרתם בחתימת-ידכם ובחותמתכם כי עשה תעשו את כל אשר אבקש מכם?  אם לא תמלאו הפעם את חפצי – דמכם בראשכם!

כראות השרים והנסיכים והאצטגנינין כי רצון המלך איתן, נכנעו לו ויאמרו:

– כדבר אדוננו הגדול כן יעשה!

ויקראו לחכמי חרשי-הברזל ויצוו עליהם להסיר את הבריחים והמנעולים מעל אחד השערים.  אז הלך המלך בלוית השלישים אשר הוא נשען עליהם אל המגדל ויפתח את השער ויכנס.  אולם אך עבר המלך את מפתן המגדל, נסגר אחריו השער ברעם וברעש, ולא יכלו האנשים מבני-לויתו לבוא אל המגדל, וישאר בו רק הוא לבדו.

וישא המלך את עיניו וירא והנה הוא עומד בתוך גן גדול ויפה כגן-העדן, ובו עצים הרבה נחמדים למראה וטובים למאכל.

ויוסף המלך ללכת וירא והנה ברֵכה עוברת בתוך הגן, ובברכה נוזל אדום ומגובש, וירא כי לא מים הוא, כי אם דם עוד רגע והוא ראה, כי בתוך הברכה ממעל מונח נזר ברזל וכי מכל עברים נמשכות מן האדמה אל הנזר ידי-אדם, והידים רבות, רבות מאד, ומראה להן כמראה יער צעיר, ורבות מהן קלועות ומשזרות אשה ברעותה כשרשי אלון עתיק.  וילך המלך הלוך וסוב את הברכה אחת ושתים ויתפלא למראה עיניו, כי לא הבין מה פשר הידים הפשוטות והמשזרות זו בזו ואי זה הוא הכח המחזיק את נזר-הברזל ממעל לדמי-הברכה ואינו נותן לו לרדת מטה התהומה ככל משא כבד.  וישב המלך אל השער ויחפוץ לצאת מתוך המגדל, אבל השער לא נפתח.  אז קרא המלך בחמתו אל השער:

– אני, מלך רומי, מצוה עליך כי תפתח כרגע!

השער נפתח.  המלך יצא מאת המגדל וישב אל הארמון, ולא ספר לאיש דבר מכל אשר ראה.

ויהי ממחרת ויאסוף אליו המלך שנית את השרים והנסיכים והאצטגנינין ויבקש מהם, כי יפתחו לו גם את שער המגדל השני.  וישובו ויחרדו האנשים והמלך דבר אתם קשות גם הפעם, ויתעשתו וימלאו את חפצו.

ויבוא המלך אל המגדל דרך השער השני.  אבל הוא לא יכול לראות את אשר מסביב, כי היתה עלטה גדולה כחשכת מצרים.  בצעדו את הצעד הראשון הרגיש תחת כפות רגליו גופות בני-אדם.  וישח המלך וימשש את הגופות וירא כי עוד עמד חומם בם.  והגופות נחו ושכבו האחד בצד השני בכל מקום אשר דרכה כף-רגלו.  ויתפלא המלך בראותו, כי הגופות השוכבים פה זה שנים הרבה עודם חמים ואין ריחם נודף כריח של מתים, ויצפה אל אשר יבוא.  עת קצרה עברה והנה הודלקו נרות למכביר וימלא המגדל אור-יקרות כבעת נכון היום.  וירא המלך והנה הוא עומד בבית-כנסת כלול בהדר-תפארת וספונו מגיע השמימה.  ויהי אך הואר המגדל, והגופות השכבים על הארץ כמתים התעוררו וימהרו ויקומו על רגליהם ויחלו להתפלל ברחש-קדש.  ויקשב המלך רב קשב, ויבן, כי הם שופכים את נפשם בתפלה לאלהי ישראל.  האנשים עומדים ומתפללים, ומרוב חושם בם נפשם גחלים תלהט ומפיהם רשפי-אֵש יתמלטו.  והנה הבריקו ברקים, וכרגע נפתחה תקרת בית-הכנסת, ושרפי-מעל מעופפים ירדו מטה, וירא המלך כי נושאים השרפים על כנפיהם איש אשר פניו מאירות כשמש, והוא לבוש לבנים כלו.  ככלות התפלה, עוד הד ה"אָמן" האחרונה מרחף באויר, נפלו המתפללים ארצה כמתים, תקרת המגדל נסגרה, הנרות כבו וימש חשך כבתחלה.  כבא עת תפלת המעריב נשנה החזיון לכל פרטיו, וכך היה גם בבקר.  והמלך לא חכה לסוף התפלה, וטרם יכבו הנרות יצא מאת המגדל.

ויהי ממחרת ויצו המלך כי יפתחו לו את השער השלישי, ויכנס אל המגדל, וירא והנה הוא עומד בחדר עגול מרוצף אבנים שחורות.  בתוך החדר עמד ארגז-זהב מעשה ידי אמן, אשר עוד לא ראתה עין-איש כמהו ליופי.  ויחפוץ המלך לפתוח את הארגז ולא יכל; אז קרא המלך בחמתו:

– אני, מלך רומי, מצוה עליך להפתח!

ומכסה הארגז התרומם מאליו.  וירא המלך כי הארגז מלא ציצים ממינים שונים תלושים עם שרשיהם.  והציצים ירוקים ונותני-ריח, ושרשיהם רעננים ומלאים לשד וליח, וכלם מכרכים אגודות אגודות, ועשרה, עשרה בכל אחת מהן.  ויספור המלך את האגודות וימצא מספרם ששים אלף.  ולא יכול המלך להבין איך השתמר משך שנים כל כך רבות ירק הציצים התלושים ואיך לא גמר ריחם ועמד טעמם בם.  ויתפלא על המראה מאד ויצא מאת המגדל.

ויהי ממחרת ויצו המלך ויפתחו לו את השער הרביעי וירא ארמון גדול בנוי שיש אדום, ויבוא אליו.  ובארמון חדרים מעולפים זהב וכסף, אבנים טובות ומרגליות.  ויעבור המלך ששה חדרים ויכנס אל החדר השביעי, אשר עלה בהוד יפיו על כלם.  בראש החדר עמד כסא-מלוכה מחוטב אבנים יקרות, ובתוכו שולחנות-כסף מכוסים כפות-זהב ועליהם כל מאכל-תאוה והיין הטוב.  אבל איש לא היה בארמון.  כבוא הערב נשמע פתאום קול רעש גדול ותרועת חצוצרות וגיל-עליזים, ואחריהם משק צעדים.  ויבן המלך כי אנשים רבים הולכים ובאים ויסתתר מאחורי כסא-המלוכה לדעת מה יעשה.

דלתות הארמון נפתחו לרוחה ויבואו חילים הרבה ושרי-צבא ונסיכים, כלם לבושים בגדים מרוקמים זהב.  בראשם הלך איש לבוש בגדי מלך ונזר בראשו.  כל האנשים חלקו לו כבוד ויקראו לו: מלך.  הם נכנסו כלם אל החדר השביעי וישבו אל השלחנות ויאכלו וישתו וייטיבו את לבם.  ככלות המשתה עלה המלך הבא על כסא-המלוכה וכלם נפלו לפניו אפים ארצה ויקראו קול גדול: "יחי אלוהינו מלך העולם לנצח!" וכל אשר צוה המלך נעשה חיש מהר וברטט-הלב.  בחצות הלילה קם המלך מעל כסא-המלוכה ויקרא בקול אדיר וחזק:

– אני מצוה עליכם להביא את נזר-הברזל ולשימו בראשי!

עוד מלתו בפיו והחילים ושרי-הצבא עם הנסיכים התנפלו עליו ויסחבוהו סחוב והשלך מעל כסא-המלוכה ויקרעו מעליו את בגדי המלכות, ואותו גזרו לגזרים.  ברגע זה נעלמו החילים והשרים עם גזרי גוית המלך השסוע.  אז עזב מלך רומי את מחבואו ויתפלא מאד על החזיון ויהי כחידה סתומה בעיניו, ויפן ויצא מאת המגדל.

 

 

ב.

אחר הדברים האלה קרא המלך אליו את כל החרטמים והאצטגנינין וגדולי חכמי-המדינה ויספר להם את כל אשר ראה בארבעת חלקי המגדל ויאמר אליהם:

– חפץ אני כי תפתרו לי את כל אשר ראיתי, ואם לא תמלאו אחר פקודתי, אוציא אתכם כלכם להורג.

וישתחוו החרטמים והאצטגנינין והחכמים לפני המלך ויענו:

– אדוננו המלך לעולם יחיה!  נכונים אנחנו למלא את חפצך.  אבל הדברים אשר ראית במגדל נפלאים מאד, והמעשים – מעשי ימים מקדם, ומאד יכבד עלינו למצא פתרונם כל כך מהר.  על כן אנחנו מבקשים ממך, כי תתן לנו ארכא שלשים יום למען נוכל לדרוש כצרך באובים, להציל דבר מפי אלילינו ולגלות את הנסתרות על פי מהלך הכוכבים ומעי-הבהמות.

ויאות להם המלך ויאמר:

– כדבריכם כן יהי.  אני קובע לכם זמן שלשים יום.  אם עד כלות הימים האלה לא תגלו לי את סוד המגדל – דמכם בראשכם.

והאצטגנינין והחרטמים והחכמים יצאו מאת פני המלך וילכו ויבואו אל בתי-המסגד אשר להם וידרשו לאלהיהם ויעשו את להטיהם ויחשבו מהלך הכוכבים ומזרי-שחק וינחשו במעי חיות ובהמות, ולא נודע להם דבר.  וכעבור שלשים היום הלכו כלם אל בתי אלהיהם ויבכו ויילילו ויקרעו את בגדיהם וישימו אפר על ראשם, כי ראו כי כלתה אליהם הרעה וקצם בא, בא.

ובעת ההיא חי ברומי איש זקן מאד, והוא חוזה-בכוכבים ולו שבעה בנים, וכלם מכשפים וחרטמים, וזה דרכם לבוא איש יומו אל אביהם לבקרו ולדרוש לשלומו ולעשות את אשר תשאל נפשו.  ביום האחרון ל"שלשים" לא בא איש מהם אל אביהם הזקן.  ויתפלא האיש על זה מאד ויחגור את שארית כחו ועל משענתו חלף אל בנו הבכור.  הוא נכנס אליו וישאלהו:

– מה נשתנה היום הזה מכל הימים?  מדוע לא בא איש מכם היום לבקרני ולברכני בשלום ולעשות את מצותי כפעם בפעם?

ויען הבן הבכור את אביו ויאמר:

– אהה, אבי!  אסון נורא מרחף על ראש בניך.  דע לך, כי טרם תצא השמש לרוץ ארחה יקֻפד פתיל חיינו.  לבלי הדאיב את נפשך באנחותינו המרות לא בא איש מאתנו אליך היום כמנהגנו מימים ימימה. 

ויספר הבן לאביו את כל המוצאות אותם.  כשמוע האב את דברי בנו אמר אליו:

– היגון עור את עיני בני ורגש-הכבוד, אשר ירחש לבם לאביהם הזקן בלבל את מחשבתם.  שכחו בני, כי גם אנכי חוזה-בכוכבים כמוהם, ועל כן חובתי גם אני להתיצב אתכם כלכם לפני המלך.  וזאת מצותי, מצות-אב: מחר תקחו אותי עמכם אל המלך והעמד תעמידוני בין שורותיכם, ומי יודע מה ילד יום מחר?  אולי תעלה בידי להסיר את החרב הנטויה עליכם ולהפוך את עצבכם לשמחה ואת אנחותיכם – לקול ששון.

ויען אותו הבן ברחש-כבוד:

– כאשר צוה אבינו כן יהיה.

וממחרת היום, אך עלה השחר ובחצר המלכות נאספו האצטגנינין והחרטמים והחכמים ויחד אתם שרי רומי ונסיכיה ורבים מפני עם הארץ, באו גם שבעת בני האצטגנין הזקן ויביאו אתם על שכמם את אביהם.

ויצא אליהם המלך ויאמר:

– שלשים היום, אשר קבעתי לכם לאצטגנינות ולמעשי-להטיכם, תמו עם עלות השחר.  עתה עליכם לגלות לי את סוד הדברים, שאר ראיתי במגדל.

אז יצא ראש האצטגנינין ויפול לפני המלך אפים ארצה ויאמר:

– יחי המלך לעולם!  עבדיך האצטגנינין והחרטמים חיבו לך את ראשם.  אנחנו שאלנו באוב, דרשנו לאלהינו, נחשנו בכוכבים ובמעי-בהמות, אבל לא עלתה בידנו להסיר את צעיף התעלומה מעל המגדל.  עתה עשה בנו כטוב בעיניך.

ויקצוף המלך מאד ויקרא בקול:

– נשבע אני בחיי ראשי, כי עיניכם לא תחזינה עוד את נגה הכוכבים, אשר אין אתם אדונים להמה, ושפתותיכם לא תבטאנה עוד לחשים, אשר אין להם ערך, ובטרם יראה כוכב-הערב בשמים יהיה בשרכם טרף לפריצי-חיות וברות לבני-עיט שואפי-דם!

אז יצא האצטגנין הזקן ויקד וישתחו לפני המלך ויאמר:

– אהה, מלך גדול וכביר, מלך רומי!  יכבשו נא רחמיך את כעסך והשב לנדנה את החרב, אשר הניפות על ראש עבדיך.  אין האצטגנינין והחרטמים אשמים אם לא רכשו להם די חכמה לפענח נעלמות.  ידוע תדע, המלך, כי את המגדל עם ארבעת השערים בנה גדל-החרטמים, אשר ידע את סדר מהלך העתים.   למען כסות את מעשי להטיו מאת הכוכבים והרוחות, בנה את המגדל באותם הרגעים, אשר בהם יום ליום יביע אמריו ולילה ללילה ילחש את חלומותיו.   ברגעים כאלה ידעכו קוי-השמש ויחלש שלטון הרוחות על תבל ומלואה, וכל אשר יעשה בעת ההיא נשאר כמוס מאת גדולי חכמי האצטגנינין והחוזים בכוכבים.

ויהי כשמוע המלך את דברי הזקן ויקרא:

– איש זקן!  דבריך מוכיחים, כי חכמת גם נבונות מכל האצטגנינין ולך נגלו המון דברים, אשר נסתרו מעיניהם.  ואם לפניך גלוי וידוע סוד המגדל, הלא יודע אתה בודאי מי בנה אותו ומה צפון במעי-השיש אשר לו.

ויען הזקן ויאמר:

– מלך רם ונשא, מלך רומי!  בחכמתך הגדולה הבינות, כי לי נגלו  דברים אשר נסתרו מעיני אחרים.  דע לך, כי סוד המגדל המכושף ידוע מימי קדם רק לאצטגנין אחד, וכבוא שעת מותו הוא מוסר אותו להאיש היותר חשוב בין הנמצאים מסביב לו.  לפני מאה שנה בדיוק מסר לי אצטגנין זקן שוכן-מדבר לפני מותו את סוד המגדל.  עתה באה, כנראה, שעת מותי, בידך אפקיד סודי עד אשר תמסרנו לאחר.  הבה צוה, אפוא, המלך לכל העומדים פה ולהנמצאים בארמונך כי יתרחקו מכסא מלכותך כמטחוי-קשת, ואז תפתחנה שפתי.

ויצו המלך לכל האנשים אשר עמדו לפני כסא מלכותו ואשר נמצאו בחצר-המלכות להתרחק מעליו כמטחוי קשת, ויעשו כן, אז פתח הזקן את פיהו ויחל לספר:

 

 

ג.

– דע לך איפא, מלך רומי, כי את המגדל עם ארבעת השערים בנה הקיסר נמרוד, ולא בידי אדם, כי אם בכח להטים.  כאשר לכד נמרוד את העולם כלו ויהי לשליט על כל היצורים אמר בלבבו: "אכן אל אני!" והכל כרעו וישתחוו לפניו ויקריבו לו קרבנות.  מיראה בדבר פן יכבוש אחרי מותו איש אחר את העולם ויתוץ את המזבחות, אשר הוקמו לכבודו וימחה מזכרון בני-האדם את שם נמרוד, צמצם את כל כחו ועזוז שלטונו על העולם כלו בנזר-הברזל אשר לו; על ידי זה נעשה הנזר כל כך כבר במשקלו, עד כי גם הגדול בגבורים לא יכל להניע אותו ממקומו אפילו כמלוא השערה.  ונמרוד העמיד מגדל מסביב לנזר ויעש לו ארבעה שערים לארבע רוחות השמים, למען אשר יהיה המגדל פתוח לכל, והאיש אשר יעבור על מפתן השער האחד לא יוכל לאמר: "אני נכנסתי אל המגדל ולי הוא".  אולם לבעבור הסתיר את נזר-הברזל מעיני בני-האדם עשה בלהטיו כי יפתחו השערים רק לפני מלכים ונסיכי-עמים.  כאשר מת נמרוד יצא הקול בכל המדינות והארצות, כי מי אשר ירים את נזר-הברזל וישימו בראשו, יהיה למושל על העולם כלו.  ויחלו לבוא לרומי מלכים ומושלים מכל הממלכות, ואיש איש מהם אחזו בחשק רב בנזר להרימו, אבל גם באחד מהם לא נמצא די און להמישו ממקומו.  כאשר עיפה נפשם ותם כחם, התחיל כל אחד מאלה, שנסו להרים את הנזר, שוקע באדמה, בתחלה עד הברכים, אחרי כן עד החגורה אשר במתניו ובאחרונה על ממעל לראשו; לא נשארו בלתי אם הידים אשר לא חדלו להנהות בתשוקה נמרצת אל הנזר ולתפוש בשוליו.  כך חזר ונעשה הדבר ימים רבים והרבה מלכים ומושלים אבדו מארץ החיים.  בכל זאת לא נגרע ממספר האנשים, אשר נמשכו אחר נזר-הברזל.

ויהי היום ובארץ אדום מלך איש אשר רצונו – רצון-ברזל, והוא אכזרי ואביר-לב, נירון שמו.  וגם הוא, כקודמים לו, הלך אל הארמון להרים את נזר-הברזל.  אבל כראותו את הידים הרבות הפרושות אל הנזר מתוך האדמה, הבין ברב חכמתו, כי לא בכח היד בלבד יגבר איש להרים את הנזר.  אז קרא אליו את גדולי חרטומי-מצרים ויתן להם תשורות יפות ויחל את פניהם לגלות לו במה אפוא יגדל כח איש להרים את נזר-הברזל.

וינחשו החרטמים בלהטיהם ויענו לנירון קיסר כדברים האלה:

– על ידי להטינו נודע לנו, כי את סוד נזר-הברזל הסתיר נמרוד מאת הכוכבים והרוחות, ויצפינו בתוך אחד הסלעים.  הוא חרת את הסוד עלי לוח, אחרי כן התנשא מועף ביעף אל ראש פסגת הרי-החשך; שם נקב חור באבני אחד ההרים וישם בו את הלוח ועל ידי מעשה-כשפים גלל וינח על פיו את האבן היותר כבדה שבעולם.  ולמען אשר לא יוכל איש לגולל את האבן מעל הלוח, שם את הרוח הכי-חזק במערה ובלהטיו הניח חותם צר על פתחה כדי שלא יעתיק הרוח את הסלע מעל הלוח.

כשמוע נירון קיסר את הדברים קרא:

– עלי להשיג את הלוח ולגלות את הסוד החרות עליו, ויהי מה!

ויאמרו אליו החרטמים לאמר:

– רק תחבולה אחת יש להשיג את הלוח.  הוציא פקודה, כי ישבו נשר מעל ההרים הגבוהים.  הכינה לך עבותות חזקים ומטה ארוך.  הביאה איש, אשר נדון למות וצוה לכרות את ראשו מעליו.  אחרי כן עלה ושב בין כנפי הנשר.  את הראש הכרות תשים בראש המטה, ואת המטה תושיט לפניך כקו ישר למען אשר יראה הנשר נכחו בכל עת את עיני הראש, ומרוב תשוקתו לנקר אותו יגרר במעופו אחרי הראש, ואתה הסב את דרכו אל שיא הרי-החשך.  והיה כבואך שמה אל תרף את ידך מן הנשר, כי אם הוליך תוליכהו אתך.  כאשר תבוא אל ראש ההר בתוך תראה מערה אשר פתחה מכושף.  במערה זו יושב הרוח הכלוא.  ואתה קשור את עצמך בחבל אל ראש סלע, למען אשר לא יסחבך הרוח ארצה.  בלהטים אשר נתן על ידך תשים את הכשפים על פתח המערה.  אז יתפרץ ממנה הרוח, המעתיק הרים ממקומם ויסיר את הסלע מעל הלוח.  ואתה תקח את הלוח ואתו תשב על הנשר, ובמטה עם הראש הכרות תסב את מעופו אל הארץ מטה.

וישמע נירון קיסר לקול החרטמים ויעש מצותם וישג את הלוח.  בשובו אל הארמון הוציא את הלוח וימצא חרות עליו בלשון כשדים את הדברים האלה:

"ממני, אלהי כל היצורים ומושל כל העולם בגבורתו, נמרוד, אל נירון קיסר ארץ אדום – שלום!

"דע לך נירון קיסר, כי לא בכח יד ולא בברק חרבו יגבר איש להרים את נזרי, כי אם בשקר בתרמית ובחנופה.  אם חפץ אתה להשיג את נזרי, שלח צירים קלים אל מלכי כל שבעים אומות-העולם.  אל כל אחד מהם כתוב מכתב מלא דברי-חנף, והלל תהלל את גבורתו וחכמתו.  במכתבך תשיא עצתך לכל מלך, כי אתך יחד, אבל כמוס מכל יתר מלכי-תבל, ירים את נזר-הברזל, למען אשר רק אתם שניכם תחלקו ביניכם את ממלכת כל הארץ.  ואתה עשה את כל הדברים האלה ברוב חכמה והזהר, כי לא יודע למלך האחד, כי שולח אתה את מלאכיך גם ליתר המלכים.  והנה כאשר יתאספו אליך מושלי כל שבעים האומות, תביא את כל אחד מהם בלבד את המגדל.  הוליך תוליך אותם בדרכים ובנתיבות מיוחדים אל נזר הברזל.  כאשר יתאספו שבעים המלאכים והמושלים כלם בבת-אחת, לא ירימו את הנזר, כי אם יתנפלו האחד על השני ויכו האחד את השני לפי חרב, וכלם יפלו חללים.  דמם השפוך יהיה מסביב לנזר לברכת-דם, והנזר יצוף ממעל, ואז תפשוט את ידך ובלי כל עמל תרים את הנזר ושמת אותו בראשך והיית למושל על העולם כלו".

ויהי כאשר קרא נירון קיסר את הדברים החרותים על הלוח, עשה ככל הכתוב בו ברוב חכמה ותרמית-לבב.  וכאשר התאספו כל המלכים והמושלים ויכו איש את רעהו לפי חרב ודמם השפוך היה לברכה והנזר צף ממעל, נכנס נירון קיסר את המגדל ויושט את ידו אל הנזר.  אבל לא יכל להניעו ממקומו, כי גם ממעל לברכת הדם היה כמרותק ברתוקות הברזל, ולא נגרע ממשקלו מאום.

 

 

ד.

וישב נירון קיסר ויאסוף אליו את חרטמי-מצרים וישאל אותם מדוע אפוא ולמה לא נעשה ככתוב בלוחו של נמרוד ונזר-הברזל נשאר כבד-המשקל כשהיה ואין יכלת להעתיקו ממקומו.

ויעשו החרטמים בלהטיהם ויענו את נירון קיסר לאמר:

– דע לך, הקיסר, כי אתה לבדך אשמת אם לא יכלת להרים את נזר-הברזל, יען כי לא עשית את כל הכתוב על הלוח.

ויפלא נירון קיסר וישאל:

– ובמה אפוא, עברתי על הדברים הכתובים על הלוח.  הגידו נא לי ואתקן את המעוות.

ויענו החרטומים:

– שום שמו לפניך לאסוף את כל שבעים אומות-העולם, אבל אתה פסחת על עם אחד ולא פנית אל מושלו.

ויחקור נירון קיסר את הדבר וימצא כתוב, כי נקראו להתאסף רק מלכי ששים ותשעה עמים, ויחשב אותם אחד אחד, ויוכח כי נפקד מקום עם ישראל.

ויאסוף נירון קיסר את החרטמים ויאמר אליהם:

– כנים וישרים דבריכם, אמנה לא את כל המלכים והמושלים אספתי; עוד שאר האחד: עם ישראל.  אבל איך יכלתי לקרא למושל העם הזה אם אין לו מולדת והוא תועה בין שאר האומות בלי שר ומלך משלו?

ויענו אותו החרטמים ויאמרו:

– דע לך, הקיסר, כי עד היום הזה לא סר מבית דוד המלך השלטון על עם העברים.

על כן זאת עצתנו, אפוא ושמע: אסוף אליך עשרה יהודים, אשר מוצאם מבית המלך דוד והוליך אותם אל המגדל למקום הנזר.  והיה אך יפשטו את ידם אליו, יקל משקלו, כי אז יהיה מספר שבעים אומות העולם שלם.

ויצו נירון קיסר לבקש ולמצא עשרה אנשים מגזע בית-דוד.  האנשים נמצאו ויובאו לפני הקיסר.  וידבר נירון באזניהם את דברי-החנופה אשר כתב אל מלכי יתר העמים, וגם על לבם דבר להרים אתו יחד את נזר הברזל.

אבל עשרת האנשים ענו אותו כלם פה אחד:

מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו.  ועתה פונים אנחנו בלב ונפש אל אלהינו, אל שדי, כי ישלח לנו את מלך המשיח, אשר יקומם את בית יעקב מעפרו וישיב אותו לכבודו הראשון.  אפס כי לא לנזר שלטון העולם אנחנו מנשאים את נפשנו, כי אם לשלטון השלום והאהבה בין בני-האדם והעמים, על כן לא נלך אל המסגד ולא נפשוט את ידנו אל נזר הברזל.

אז התחיל נירון קיסר לדבר על לבם דברי חנף וחלקות כי יעשו כעצתו.  אולם כראותו, כי הם עומדים על דעתם בכל תוקף, בערה בו חמתו ויוליכם בחזקה אל המגדל ושם רתק אותם בכבלי-נחשת על יד ברכת-הדם, יען קוה, כי בראותם לפניהם את הנזר יתעורר בהם החפץ להרימו ויפשטו אליו את ידיהם.

אבל לא כן היה.  האנשים מבית דוד נתקו מעליהם את הכבלים, ויסורו לפאת מערב המגדל ויעמדו בתפלה ויתפללו אל בוא מלך המשיח.  שפתיהן נעות וגחלים בערו מפיהם, ותהי תפלתם לאש שלהבת-יה, ובעמדם כה נבראו כעין כתלים מסביב להם וממעל להם נפרשה כתקרת בית-כנסת אשר היה דומה במראהו לבית-המקדש.  ובית-הכנסת התקשט בכל פאר והדר ונעשה זרוע אור כלו מרוב הנרות, אשר הודלקו בו.  כאשר הגיעה התפלה לאמצע נפתחה התקרה ולעומתה נפתחו פני  השמים, ומלאכים רחפו ויאמרו שירה.  ויעופו המלאכים אל המלך המשיח.  ויחד נסבו עליו וישאוהו על כנפיהם אל תקרת בית-הכנסת הפתוחה.  אבל יען כי שעת המשיח עוד לא באה, נפלו המתפללים, עוד ה"אמן" האחרונה בפיהם, על הארץ כמתים, והנה נסגרה תקרת בית-הכנסת ויכבו הנרות והמשיח שב אל מקום בדידותו.  אבל כבוא זמן התפלה השניה, התעוררו אנשי בית-דוד ונשנה החזיון הקודם, וכן הולך הדבר וחוזר מאז שלש פעמים בכל יום.

ונירון קיסר חכה שעה קלה וישב אל המגדל לראות אם נשבר עורף אנשי בית-דוד, כראותו, כי תחת לפשוט ידיהם אל הנזר סככו להם בקירות היכל והם שופכים שיח בתפלות נלהבות, והתקצף עליהם קצף גדול מאד.

 

 

ה.

וישב נירון קיסר ויאסוף אליו את חרטמי-מצרים ויחל את פניהם, כי יורוהו איך ובמה לדכא את קשי-ערפם של האנשים היושבים כלואים במגדל.

ויענו אותו החרטומים ויאמרו:

– אין כל עצה ותחבולה לנצח את בני העם הזה, כי גדולה מאד קשיות ערפם.  על כן זאת עצתנו, ואתה שמע נא: תחת לאלץ את אנשי בית המלך דוד לפשוט את ידיהם אל נזר-הברזל, למען אשר ימלא מספר שבעים אומות העולם, הלא טוב טוב לך להכחיד את בני האומה הזאת כלה עד האחרון לבל ישאר מהם שריד.  ששים ותשעת העמים הנשארים יכנעו לך וישמעו למצוותיך ואז יגרע ממשקל נזר-הברזל ונפל בחלקך.

ותיטב עצת החרטמים בעיני נירון קיסר וישאל:

– איך ובמה אוכל להכחיד את בני העם הזה עד האחרון?

   ויענו החרטמים ויאמרו:

– לגלות לך איך ובמה תמצא ידך להאביד את ישראל מגוי – יוכל רק אחד מבני העם הזה.  דע לך, הקיסר, כי במזרח ארץ ממלכתך ישנה מדינה אחת, אשר אנשיה משתחוים לראש כרות של יהודי.  הם מבקשים ומוצאים להם במדינות הרחוקות איש יהודי, כהן, בכור בן בכור עד דור שביעי, ובדברי חלקות והבטחות יפות הם מושכים אותו אליהם עד מדינתם וכורתים את ראשו מעליו ומניחים תחת לשונה כתבת-להטים.  הראש הכרות חי שבעים שנה, ומנבא במחנה.  ואנשי המדינה כורעים ומשתחוים להראש ומקריבים לו קרבנות ומקטירים לו לבונה.  כעבור שבעים השנה ידל כח הראש, יחלוף ואיננו.  אז הולכים בני הארץ ההיא ומבקשים להם כהן אחר בכור בן בכור עד דור שביעי, ומשליכים את הראש הראשון לכלבים.  וזה דברנו עליך, הקיסר: לך אל ארץ המזרח ההיא, הביא קרבן להראש הכרות וחל את פניו, כי יאמר לך איך ובמה להכחיד את בני עם ישראל עד האחרון.

וישמע נירון קיסר לעצת החרטמים וילך אל ארץ המזרח וימצא את המסגד, אשר עמד בו על במה עשויה לדבר הראש הכרות, ויקרב לו קרבן ויבקש ממנו, כי יאמר לו דברי-נביאות.

והנה נפתח פי הראש והתחיל מתנבא:

הנה בא איש מאדום,

מלך כביר מעיר רומי. 

בא האיש לבקש אמרי,

לשמוע דברי נבואתי:

איך להכחיד את בית-יעקב.

איך אחריש,

אם לא יחריש האוב תחת לשוני?

איך אכלא ממך מלים,

אם תדברנה שפתי ואל רצוני?

שמעה, אפוא, לקול מלי, בן ארץ-אדום,

האזינה נבואתי, איש מהר שעיר.

הנה לפניך עם ישראל,

מפוזר הוא ומפורד בין עמים זרים

דמיונו כציצים פורחים,

המכסים את עין הארץ.

אין גבול לתפוצותיהם

ואין כליון לגזעם.

הם צומחים, פורחים ונובלים.

אולם הנה זורחת השמש

והם שבים לתחיה, שבים ופורחים...

אבל דע לך, בן ארץ אדום

הקשיבה אזנך לדברי, קיסר רומי...

 

ויוסף הראש הכרות לדבר ויאמר:

כל אחד מבני עם ישראל יש לו בעולם ציצו המיוחד.  כל העת שהציץ צומח וירוק ונותן ריח נעים, חי ובריא היהודי, המחובר אליו.  אבל הנה מתחילים שרשי הציץ הולכים ומתיבשים וגבעולו כופף קומתו ונעשה צהוב, ריחו חולף ואיננו וליחו מתרוקן.  ובאותה שעה הולך וגוע גם האיש, הולך וחולף כצל וכאבק פורח.  גם ידע תדע, קיסר רומי, כי ציצי בני ישראל מראה מיוחד להם, המבדיל אותם מכל יתר הציצים.  אם תאמר להכחיד את בני עם ישראל עד האחרון, לך ובקש את ציצי-החיים שלהם; בקש אותם ברום ובשפל, בשדות פוריים ובמדבריות שוממים, על ראשי ההרים ובנקרות הסלעים, והיה כי תמצא אותם עקר תעקר אותם עם שרשם; אספה אותם והוציא במספר צבאם, וכאשר תאסף ששים רבוא ציצים וידעת כי המספר שלם, כי כזה הוא מספר בני ישראל.  והיה כאשר יבלו כל הציצים ויֵעשו צהובים וליח שרשיהם ייבש, אז יבוא קץ לבית-יעקב וכליון לשבט ישראל.

ויהי כשמוע נירון קיסר את חזון הראש הכרות שב לארצו וישלח לכל ארבע פנות העולם את עבדיו, יודעי דבר בגדול צמחי-שדי, ויצו עליהם לבקש ולעקר משרשם את ציצי-החיים של בני עם ישראל, וימסור להם את האותות, אשר לפיהם יכירו את הציצים המבוקשים.  כעבור העת אשר יעד להם, שבו העבדים ואתם אגדות, אגדות ציצים.  ונירון קיסר התחיל סופר את הציצים, אבל לא יכל לספר אותם, כי אין מספר.

אבל פתאום התחילו הציצים מאליהם הולכים ומתקרבים האחד אל השני, ומוציאים מתוכם חוטים דקים, והחוטים נמתחים מעצמם תחת הציצים וכורכים אותם יחד לאגדות אגדות, עשרה, עשרה בכל אחת.  וישמח נירון קיסר על הדבר מאד, כי נקל היה לו עתה לספור את הציצים.  ויהי כאשר כלה לספור ששים אלף אגדות, האמין, כי עקר את שרשי-החיים של עם ישראל כולו.  ויצו להביא לו מאוצר המלכות את ארגז הזהב וישם בו את הציצים וישאהו אל המגדל.  אחרי כן שב את ארמונו שמח וטוב-לב בהיותו בטוח, כי אבד עם ישראל וכי עוד מעט וימלוך בכבודו על העולם כלו.

שנה שלמה חכה נירון קיסר.  אחרי כן הלך אל המגדל לראות את הציצים הנובלים, אבל כאשר פתח את הארגז ראה, כי כל הציצים ירוקים ונותנים ריח ושרשיהם מלאים ליח, כאלו לא נעקרו מעולם מן האדמה. 

– ויהי כראותו את הדבר קרא בשצף קצף:

עתה רואה אני, כי הראש הכרות השיא אותי בנבואתו על שוא.  עתה אני נשבע בחיי ראשי, כי השמד אשמיד בחרבי את עם ישראל, וזכר לא יהיה לו עוד בארץ החיים.

וישלח נירון קיסר את חילותיו לארץ אדום וליתר הארצות ויצו עליהם להרוג להשמיד ולאבד את בני ישראל, אנשים ונשים וטף, ולתת את רכושם לבז ולמשיסה.  ויעשו החילות כמצותו ויתנפלו על היהודים וישמידו אותם המונים המונים.

כאשר הגיעה שעת הכליה הגמורה לעם ישראל נראו פתאום לפני כסא המלוכה מחנות, מחנות של רוחות בדמות חילות ושרי-צבא ונסיכים ובתרועת חצוצרות בשרו את נירון קיסר, כי תאות-נפשו נתנה לו, כי כבשו לצרכו את העולם כלו.  בדברם הובילוהו בכבוד גדול אל המגדל, ושם הביאו אותו את ארמון, שאך בנו אותו בידיהם שיש אָדום.  אחרי כן הכניסוהו אל החדר האחרון, ששם עמד שלחן ערוך למשתה וכסא-מלוכה מחוטב אבנים יקרות, ויאכלו ויהללו את נירון קיסר מושל כל העולם.  באחרונה הושיבו אותו על כסא המלוכה ויתנו לו כבוד-אלהים ויקראו: "יחי נירון קיסר שליט העולם!"

וכבוא חצות לילה התנשא נירון קיסר מעל כסאו ויקרא:

– אני מצוה להביא לי את נזר-הברזל ולשים אותו בראשי!

כרגע התנפלו עליו כל השרים והחילים ויסחבוהו סחוב והשלך מעל כסא-המלוכה ויקרעו מעליו את בגדי מלכותו, ואותו קרעו לגזרים קטנים, ובלם נעלמו...

וכך הולך הדבר ונשנה לילה, לילה.

ויהי כראות השרים והנסיכים אשר בחצר המלכות, כי הלך נירון קיסר אל המגדל ולא שב משם ויבינו כי קרהו אסון.  ולמען אשר לא יקרה כדבר הזה גם להקיסרים הבאים אחריו החליטו לסגור את כל ארבעת שערי המגדל.  מלבד זה החליטו, כי כל מלך חדש ישים מנעול חדש על כל שער.  והחרטמים והאצטגנינין קראו את החרות על לוח-נמרוד ויגזרו אומר, כי לימים הבאים יהיה סוד המגדל וכל המוצאות את נירון קיסר גלוי וידוע רק לחרטם אחד, והוא ימסרנו לפני מותו להאיש הכי נכבד ביו חבריו, ויעשו כן. 

 

 

ו.

ויהי כאשר כלה הקוסם הזקן לספר את כל הדברים האלה באזני מלך רומי, חלש וכחותיו עזבוהו.  אבל מלך רומי פנה אליו ויעודד אותו ויחל את פניו לגלות לו מה הוא הדבר אשר עמד לציצי-החיים  של עם ישראל, שנעקרו מן האדמה עם שרשיהם, להשאר בלשדם וליחם ומה לעשות להם למען אשר יבלו ויקמלו.

והקוסם הזקן פתח את שפתיו ברטט אברים וברוב עמל ענה:

– הציצים נשארו שלמים בירק צבעם ובעצם לשדם, יען כי מכורכים היו אגדות, אגדות...  אלו פזר אותן נירון קיסר אחד, אחד...

ובדברו נפח הקוסם הזקן את נפשו וימת.

וימהר מלך רומי וירד מעל כסא-המלכות וילך בחפזון אל המגדל דרך השער השלישי.  הוא נגש אל ארגז הזהב ויפתח אותו ויפשוט את ידו אל הציצים.

ויהי כאשר החל לקרוע את החוטים, אשר נקשרו בהם אגדות הציצים, והנה חיש קל קפץ מתוך הארגז עגל בעל שני ראשים, אשר פניו מפיקים אימה.  העגל העיף במלך רומי מבט-אש וישמיע קול שאגה, כשאגת אריה.   לשמע השאגה נפל מלך רומי מת.  המגדל נמלא עשן, וברכת הדם התחילה מכה גלים בחזקה, ונזר הברזל נהפך על פניו וירד תהומה.  ברגע זה נשמעה מבית-הכנסת ה"אמן" האחרונה של בני דוד מלך ישראל.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה